מגוון מראות במרחב החרדי של ירושלים10 בינואר 2018

קובץ GPX להורדה מרחק: 21 ק"מ טיפוס-מצטבר: 401 מטר גלריית תמונות גלריית מפות

 

ביום שלישי (0/1/2018) דורון דורי ואני נצלנו את מזג האוויר הנעים ויצאנו לדווש יחדיו בירושלים.

 

 

בצהרים התחלנו לתור בעיקר את המרחב החרדי של העיר המשתרע בחלקה הצפוני.

 

****

 

המסלול

בית עלמין גבעת רם,
גן סקר,
עמק המצליבה,
שכונת ניות,
אצטדיון גבעת רם,
קריית משה,
גבעת שאול,
הכניסה לעיר,
רוממה מורחבת,
מטרסדורף ואונסדרוף,
קרית צאנז,
שכונת עזרת תורה,
קברי הסנהדרין,
שכונת סנהדריה,
מערב רמת אשכול,
שכונת שמואל הנביא,
שכונת בית ישראל,
בתי אונגרין,
מאה שערים,
מרכז העיר

 

******

מקומות ומראות

*****

"בית העלמין בגבעת רם" נקרא גם בית העלמין שייח' באדר. הוא נמצא במדרון מעל גן סאקר ולמרגלות בניין בית המשפט העליון.

מיקום בית העלמין

עד מלחמת העצמאות היה בית הקברות בהר הזיתים בית הקברות העיקרי של יהודי ירושלים. עם פרוץ המלחמה, הפכה התנועה העברית להר הזיתים למסוכנת בשל מעבר הדרך בשכונות ערביות. עד סוף חודש פברואר1948 התנהלה קבורה חפוזה באמצע הלילה פעמיים בשבוע בליווי בריטי, אולם לאחר מכן שוב לא התאפשרה התנועה להר הזיתים. על-מנת לפתור את מצוקת הקבורה, הוקצו בירושלים בתי קברות שהוגדרו כזמניים, כלומר עד שניתן יהיה לחדש את הקבורה בהר הזיתים או בבית קברות ראוי. לחברה קדישא העיקרית של ירושלים, "קהילת ירושלים", הוקצו מספר שטחים שהוגדרו זמניים ברחבי העיר המערבית. הגדול שבהם הוא בית הקברות סנהדריה ובתי קברות אחרים היו במחצבה הנטושה של שייח' באדר ובחצר מבנה שערי צדק הישן. לשאר חברות הקדישא העדתיות שפעלו בירושלים לא היו שטחי קבורה והן שבתו מפעולה עד לחידוש הקבורה בהר המנוחות.
בית העלמין שייח' באדר נפתח לראשונה באמצע 1948 כאתר קבורה זמני עד אשר אפשר יהיה לשוב לבית הקברות בהר הזיתים. בסקירה אחר שטחים מתאימים ברחבי ירושלים נמצאה מחצבה נטושה באזור הכפר שיח באדר שאוכלוסייתו גורשה/ עזבה אותו ושהתאימה לקבורת נפטרים בתוך ארונות קבורה זה על גבי זה.
במהלך מלחמת העצמאות, בצמוד אל הגדר הצפונית של בית הקברות ואל אנדרטת גן חטיבת פלמ"ח הראל נקברו חללים רבים בחלקה זמנית עד להעברת הגופות לקבורת עולמים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. הקבורה בחלקה זו בוצעה כאופן זמני ולכן היו בה תקדימים לא מקובלים: קבורת הנפטרים בארונות, קבורה בשתי קומות ועליהם אדמה, תינוקות וחללים נקברו יחד באותו ארון, בקבורת אנשי ההגנה נעשה הרישום וההודעה למשפחות על ידי יחידות ההגנה שנקראו "נצח". בזמן ההפוגה הראשונה שנמשכה ארבעה שבועות נהגו לקבור את המתים בבית הקברות סנהדריה ולאחר שנגמרה ההפוגה חזרו לקבור בבית העלמין שייח' באדר. באמצע נובמבר 1948 התמלא שטח המחצבה ב-1,000 ארונות קבורה והמשיכו לקבור באותה הדרך עד לסיום המלחמה. הקבורה בחלקה זו נמשכה גם לאחר קום המדינה.
עם תום קרבות מלחמת העצמאות בסוף שנת 1948, ועם התגבשות הקו העירוני, התברר כי אין אפשרות לשוב ולקבור בהר הזיתים, שנותר בשליטת ממלכת ירדן. בשל כך החלה קבורת שדה רגילה בבית העלמין עד מציאת אתר קבורה שישרת את תושבי העיר באופן קבוע. שטחו הכולל של בית הקברות היה שמונה דונם.
בשנת תשי"א (1951) החל לפעול בית העלמין הר המנוחות שבסמוך לשכונת גבעת שאול. כל הקברים שהוצבו באופן זמני במחצבה הנטושה פונו ונקברו בקבורת קבע בהר המנוחות. הנפטרים שנקברו בקבורת שדה רגילה לא פונו, ובית העלמין קיבל את צורתו הסופית בשנת ה'תשי"ב. חברה קדישא גחש"א – "קהילת ירושלים" ממשיכה לתחזק את בית הקברות.
בבית העלמין שייח' באדר טמון רבי גדליה משה גולדמן, האדמו"ר החמישי של חסידות זוועהיל. מתפללים רבים מגיעים לקברו במשך כל השנה ובפרט ביום פטירתו. המנהג הקבוע הוא לעלות אל קברו בימי שני, חמישי ושוב שני ברציפות ולהגיד פרקי תהלים, לאחר מכן להניח את יד שמאל על המצבה ולבקש את כל אשר על לבו של המתפלל. לצדו של האדמו"ר מזוועהיל קבורים גם בני משפחתו.
מקור והפניות

******

 

ציון הגן בשכונת רוממה עילית.

רוממה היא שכונה במערב ירושלים, הממוקמת בסמוך לכניסה לעיר ושוכנת כיום ברובה מאחורי מתחם התחנה המרכזית. רוממה נבנתה במקור כשכונת פאר יהודית בין כפרים ערביים, ונהוג לראות בה את השכונה הראשונה שנבנתה בירושלים בתקופת המנדט, והראשונה שתוכננה באופן מסודר כחלק מתכנית אב לבינוי העיר. בשנים שלאחר מלחמת העצמאות, שנות החמישים של המאה ה-20 התחילו להרחיבה, בין היתר על מנת לבנות אזור תעשייה בפרויקט תחת השם "רוממה המורחבת" (שכונת תל ארזה). שם נבלעו בתי רוממה המקוריים . בהמשך נבנתה גם רוממה עילית הנמצאת מאחורי א.ת רוממה. רוממה עילית היא שכונת אב של כמה שכונות המקיפות ב-180 מעלות את רחוב ירמיהו. תחילתה ברחוב המ"ג וסופה ברחוב חנה בשיכון חב"ד. בשכונה זו נמצאים ישיבת אור אלחנן ובית הכנסת "חניכי הישיבות". שכונת רוממה עילית גובלת בצפונה בשכונות קריית מטרסדורף וקריית בעלז, במערבה בכביש בגין (הכניסה לעיר), ובמזרחה, בתל ארזה ("גבעת קומונה") ושיכון חב"ד. בשנות ה-90 נבנו מספר גושי בנייני מגורים בשכונה, בהם "גני גאולה" ו"רמת הצפון".

מצודות בקריית מטרסדורף

קריית מטרסדורף (בקיצור מטרסדורף) היא שכונה חרדית שנבנתה כשכונה בת לשכונת רוממה עילית, עמה נבנתה גם קריית אוּנְסְדוֹרף הממוקמת בגבולותיה. שכונת מטרסדורף נוסדה בשנת 1959, השכונה הוקמה על ידי הרב שמואל ארנפלד. השכונה נקראת על שם העיר מטרסדורף בהונגריה (כיום מטרסבורג באוסטריה), שם שכנה קהילה יהודית מפורסמת, אחת משבע קהילות. חלק מהמשפחות המתגוררות בשכונה נמנה עם הזרם הליטאי מתוכן כאלה שבאו מרקע ישראלי, וכאלה שאבות המשפחה הם תלמידי הרב שיינברג שמקורן מארצות הברית. רחובותיה של שכונת מטרסדורף, כמו גם שאר רחובותיהן של השכונות החרדיות הסובבות את מטרסדורף, נסגרים לתנועת כלי רכב בשבתות ובחגים.

******

 

בכניסה לשכונה

שכונת עזרת תורה היא שכונה חרדית בירושלים, צפונית לשכונת רוממה. גובלת בשיכון חב"ד, גבעת משה, קריית צאנז, סנהדריה, רוממה עילית ותל ארזה. השכונה כוללת את הרחובות: עזרת תורה, אבן האזל, דובב מישרים ועלי הכהן. השכונה נוסדה על ידי הרב אברהם זאב טרגר, במטרה לסייע במתן פיתרונות דיור לזוגות חרדיים בירושלים. התכנון המקורי היה לבנותה באזור שכונת פת, אך לבסוף הוחלט לבנותה על האזור השומם שבין שכונות רוממה לשיכון חב"ד ותל ארזה. שם השכונה "עזרת תורה" ניתן לה על שם המוסד "עזרת תורה של אמריקה בישראל" אשר סייע למשפחות אברכים במימון רכישת הדירות במקום. בשכונה נמצאים מבנים רבים של בתי כנסת וישיבות. בית הכנסת המרכזי הוא "בית ישראל" המכיל בתוכו שני בתי כנסת, בנוסח אשכנז וספרד. בית כנסת מרכזי נוסף הוא בית המדרש יוצאי פוניבז'. כמו כן נמצאים מרכזי החסידות של חסידויות סאטמר (הכוללים בית כנסת, ישיבה ותלמוד תורה), וקופיטשניץ וכן מוסדות טשכנוב הכוללים ישיבה גדולה וקטנה ותלמוד תורה. בשכונה נמצאת גם ישיבה לבחורים אמריקאים בסגנון ישיבות בריס

 

גם זו כניסה

קריית צאנז היא שכונה חרדית בירושלים, צפונית לשכונת קריית בעלז. גובלת בשיכון חב"ד, קריית בעלז ועזרת תורה. השכונה נוסדה על ידי הרב יקותיאל יהודה הלברשטם, האדמו"ר מצאנז, כשכונה כלל-חרדית, והיא המקבילה לקריית צאנז בנתניה. במרכז השכונה נמצאים בתי כנסת מרכזיים למגזרים השונים – בית המדרש המרכזי של חסידי צאנז, בית המדרש "אהבת תורה" הליטאי ובית הכנסת "מגן אברהם" הספרדי.
רחובות השכונה נקראים על שמות ספריהם של רבני ירושלים: "אמרי בינה" – על שם ספרו של הרב מאיר אוירבך, רבה של ירושלים, "זית רענן" – על שם ספרו של רבי משה יהודה לייב זילברברג מקוטנא שהתיישב בירושלים במחצית השנייה של המאה ה-19, "תורת חסד" – על שם ספרו של רבי שניאור זלמן פרדקין, "הגאון מלובלין". וכן על שמות ספריהם של אדמו"רי צאנז: "דברי חיים" – על שם ספרו של מייסד שושלת חסידות צאנז רבי חיים הלברשטאם, ו"שפע חיים" – על שם ספרו של האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם.
בעשור הראשון של המאה ה-21 התרחבה השכונה לכיוון כביש רמות, ונוסף בה רחוב "דורש טוב", שם נוסד בית כנסת מרכזי של חסידות סלאנים בישראל. כמו כן נפתח כביש חדש שמחבר בין כביש רמות לקריית בעלז. פתיחת הכביש הייתה מלווה במאבקים מצד חלק מהתושבים שלא רצו שהכביש יהפוך את השכונה לסואנת.

*****

מיקום קברי הסנהדרין

קברי הסנהדרין היא מערת קבורה המצויה בגן הסנהדרין, קרוב לרחוב שדרות גולדה מאיר בלב שכונת סנהדריה שבצפון ירושלים. המערה כונתה על ידי הערבים 'קבור אל קוצ'א', שמשמעו קברי השופטים. ייתכן ששמה הערבי של המערה גרם לזיהויה כמערת הקבורה של הסנהדרין, שכן הסנהדרין עסקה, בין שאר תפקידיה, בשפיטה. הסבר אחר לזיהוי המערה כקברות הסנהדרין הוא שבמערה ישנם בין שבעים לשמונים כוכי קבורה (לפי אנציקלופדיה "מפה"), ולכן נטו לחשוב שזהו מקום קבורת הסנהדרין שמספר חבריה היה שבעים ואחת. לפי האנציקלופדיה העברית מספר הכוכים במערה הוא בדיוק שבעים ואחד, דבר שכנראה העצים את המסורת בדבר היות המערה מקום קבורת הסנהדרין. אולם לפי ספירה חדשה שנעשתה עם שיפוץ האתר, מספר הכוכים נמוך יותר.
המערה עצמה הייתה ידועה בעם ישראל מאז שנת 1235, עת ביקר במערה יעקב השליח. עם השנים ציינו חכמים שונים את המערה וביניהם מפרש המשנה רבי עובדיה מברטנורא, רבי משה באסולה ועוד. בשנת 1903נוקתה המערה על ידי הארכאולוג האמריקאי ג"א ברטון. מלאכת החפירה הושלמה על הארכאולוג יוליוס יותם רוטשילד בשנת 1950. במערה נמצא ארון קבורה ועליו השם "יצחק". הארון נלקח לצרפת וכיום הוא מצוי במוזיאון הלובר בפריז.
המערה מעוטרת במשקוף בצורת גמלון. במשקוף עטורים מגולפים בצורה של רימון, אתרוג ועלי צמח האקנתוס הוא ה"קוציץ הסורי". בתוך מבוא המערה מצוי משקוף מעוטר נוסף, המעוטר גם הוא בגילופים של עלי אקנתוס. העובדה שעיטורים אלו הם של צמחים דווקא מחזקת את ההנחה שמערה זאת הייתה של יהודים. היהודים בימי בית שני נמנעו מלעטר את ארונות ומערות הקבורה בצורות אדם בגלל האיסור המקראי לעשות פסל ומסכה.
מערת הסנהדרין מצויה בין מערות קבורה רבות. האזור כולו מהווה חלק מ"עיר הקברים" או ה"נקרופוליס", כלומר עיר המתים של ירושלים בימי בית שני.. הסיבה שבאזור זה דווקא מצויות מערות קבורה כה רבות היא סוג האבן המצוי באזור. האזור שימש לחציבת אבנים לבנייה, ושימוש נוסף שנעשה במחצבות הוא הפיכתן למערות קבורה למשפחות העשירות של ירושלים באותה העת. במורד השכונה מצויה מערה נוספת הקרויה מערת האשכולות בגלל עיטורים בצורת אשכול במשקוף הכניסה למערה. הקירות הפנימים של מערות הקבורה באזור שחורים. הסיבה לכך היא שבמערות התגוררו בדואים ובלילות החורף הירושלמי הקר הם הדליקו מדורות במכרות על מנת להתחמם, ועקב הפיח שנפלט מהמדורה התכסו קירות המערות בצבע שחור.
בשנות החמישים והשישים זכו קברי הסנהדרין למעמד נכבד יחסית ואף הונצחו בשטר של חצי לירה ישראלית. ייתכן שתוצאות מלחמת ששת הימים, שפתחו בפני יהודים וישראלים את הגישה למקומות כמו הכותל המערבי, מערת המכפלה בחברון וקבר רחל, הביאו לפיחות יחסי במעמדם של קברי הסנהדרין. בשנים שלאחר מכן, האתר היה מוזנח למדי ולא ניתן לקיים ביקורים סדירים בתוך המערות השונות. בשנת ה'תשע"ח (2017) שוקמו הקברים, לאחר עבודות שימור ושיקום שנעשו על ידי רשות העתיקות.
מקור והפניות

*****

****

*****

******

דורון תפס אותי מתרכז בצילום,

******

שמואל הנביא היא שכונה שנקראה על שם שמואל הנביא. השכונה גובלת בשכונות בית ישראל, שכונת הבוכרים, נווה צבי, סנהדריה, רמת אשכול, ומעלות דפנה, ובבית הקברות סנהדריה. השכונה הוקמה על יד קו הגבול העירוני באזור בעל בעיות ביטחונית קשות. השכונה יועדה לתושבים ממעמד סוציו אקונומי נמוך. הבניינים נבנו בתבנית שיכון רכבת, מרובעים וחד גוניים. אלה בנייני ענק בעלי מספר קומות וכניסות רבות (6–8). צד הבניינים שפנו לכיוון עמדות הירדנים נבנו מבטון עבה ובגג הבניינים נבנו חרכי ירי. הבניינים נבנו בצורת חצר על מנת לאפשר מסתור לחיילים בתקופת חירום. השכונה הוקמה כשיכון במספר שלבים החל משנת 1963 ויועד לעולים חדשים, תושבים ותיקים ומשפחות מרובות ילדים שגרו בתנאים ירודים בשכונות ותיקות יותר בעיר. ביולי 1963 הוגרלו במקום 50 דירות. באוגוסט 1964 פרסם משרד השיכון מכרז לעוד 100 יחידות דיור. בספטמבר 1965 הוזמנו להרשם להגרלת הדירות זוגות צעירים הנשואים עד 3 שנים. עד מלחמת ששת הימים הייתה השכונה שכונת ספר, תושבי השכונה נחשפו לצלפים מהלגיון הירדני שהתבצרו בעמדות לאורך הקו העירוני, ומדי פעם ניסו לפגוע בחייהם של התושבים. חששות אלה הפכו לשגרה עד לאיחוד העיר בעקבות מלחמת ששת הימים.
במהלך מלחמת ששת הימים התמקמה על גגות השכונה פלוגת צלפים ישראלית בפיקודו של סרן אלירז. הפלוגה התמקמה במקום בחיפזון, לקראת הקרב על גבעת התחמושת. ומשום שהצלפים לא הספיקו לאפס את נשקם לפני ההתמקמות, הפלוגה לא הייתה גורם משמעותי בקרב זה.
לאחר איחוד ירושלים נבנו סביב השכונה שכונות יקרות ממנה: רמת אשכול ומעלות דפנה. שכונות אלה תוכננו כך שיקל עליהן לתת שירותים למעלות שמואל הנביא, אולם הן הבליטו את עונייה של השכונה. שם השכונה הפך לשם נרדף לעוני ולפשע. זאת מכמה סיבות. אחת מהן היא תסכול תושבי השכונה בהשוואתם לשכנים החדשים: תושבי השכונה לא קיבלו פיצוי הולם על חשיפתם היום יומית לאש האויב לפני המלחמה ואילו שכניהם חדשים, שלא היו שם בתקופה הקשה, קיבלו הנחות משמעותיות בדיור בשל הצורך לאיכלוס מהיר של השכונות החדשות. כמו כן, תושבי השכונה התקשו להתפרנס ביחס לשכניהם החדשים: השכונה תפקדה כשכונה קולטת עולים מרקע כלכלי נמוך ואילו השכונות החדשות קלטו עולים ותושבים ותיקים מרקע כלכלי גבוה. מעבר לזאת השכונה הייתה רבת אוכלוסין וצפופה והדבר הוריד את איכות החיים.
במטרה לשפר את איכות החיים בשכונה, התורמים פאני רן ומשפחת פומרנץ מארצות הברית הקימו בה מתנ"סים שכללו חוגים לסיוע לתלמידים בהכנת שיעורי הבית שלהם. שיפור מסוים נוסף באיכות החיים בשכונה הושגה בעזרת תוכנית האינטגרציה בחינוך, בראשית שנות השבעים, ששלחה את ילדי השכונה ללמוד בבתי הספר של השכונות שסביבה. בראשית שנות השמונים סופח מבנה בית הספר הישן של השכונה שיצא משימוש, בית הספר מוריה, אל בית הספר התיכון על שם רנה קסין שהעביר אליו את שכבת כיתות ז'. בעקבות צעד זה תלמידי השכונות השכנות הגיעו ללמוד בשכונת שמואל הנביא.
בשנת 1977 הכריז ראש הממשלה מנחם בגין על משימה לאומית – שיקום שכונות המצוקה בירושלים. בין השכונות ששוקמו הייתה שכונת שמואל הנביא, מוסררה וימין משה. השיקום נעשה במימון ממשלתי ותרומות (בין התורמים המשמעותיים הייתה קהילת וושינגטון). השיקום נעשה בשני מישורים: שיקום פיזי ושיקום חברתי. השיקום הפיזי היה הרחבת יחידות דיור ושיפור המראה הוויזואלי שלהן, בניית מבני ציבור ומגרשי ספורט. כמו כן שופרו תשתיות השכונה ונעשה ניסיון לשפר את איכות הסביבה שלה. השיקום החברתי כלל עזרה לימודית לתלמידים מתקשים, השלמת השכלה למבוגרים, פעילויות חברתיות לנוער ועיתון שכונתי (קול הצפון).
באמצע שנות השמונים החל תהליך התחרדות בשכונה. כיום רובם המוחלט של תושביה הם חרדים, בשכונה מספר חסידויות ובהם מרכז מוסדות דושינסקיא, בית הכנסת סדיגורא, ובית הכנסת זוויהל.
מקור והפניות

שכונת בית ישראל

בית ישראל היא שכונה חרדית בצפון ירושלים מצפון לשכונת מאה שערים. השכונה תחומה בין הרחובות מאה שערים, שבטי ישראל, שמואל הנביא, ויואל. השם "בית ישראל" נלקח מהפסוק ביחזקאל, ל"ו, י': "וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלָה וְנוֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה". לפי המסורת שימש מקום השכונה בימי בית המקדש השני לשפיכת הדשן, היא פסולת הקורבנות שנותרה לאחר הקרבת הקרבנות בבית המקדש.
ראשיתה של שכונת בית ישראל בשנות ה-80 של המאה ה-19, כשכונת לוויין לשכונת מאה שערים. באותן שנים נבנו באזור ארבע שכונות קטנות: שערי משה, עיר שלום, נחלת צבי ושערי פינה. בראשיתה נקראה השכונה 'מאה שערים החדשה', בשל קרבתה למאה שערים. הרעיון הראשוני לבניית השכונה היה של הרב אליהו גודל, שראה כי מחירי הדירות בשכונת מאה שערים גבוהים מאוד ומקשה על העניים. לגודל חברו עוד כמה מעסקני היישוב הישן: לפין, ליברכט, דיין וספיר. כאמור, מטרת בניית השכונה הייתה לסייע ליהודים עניים חסרי דיור, והמטרה הראשונית הייתה להגיע למאה יחידות דיור במחירים מוזלים. השכונה קמה ב־1886 (תרמ"ו), כאשר את הקרקע לבניין השכונה רכש הרב אריה לייב הרשלר (ר' לייב דיין) במחיר מוזל בשל בעיות ניקוז קשות. בשל בעיה זאת האזור היה מכונה 'בִּירְכֶּה' (הבריכה), ובימי החורף התאספו בו מים מזוהמים ועכורים, לפי אחת העדויות היו אלו מים שנותרו בעת ייצור של סבון בסביבה.
בתקופת המנדט התפשטה השכונה, ומצפון לה הוקמה בצמוד אליה שכונת 'בית ישראל החדשה'. במלחמת העצמאות בשנים 1947–1949 הייתה השכונה בקו החזית, ועד מלחמת ששת הימים ב־1967 הייתה בסמיכות לקו העירוני ולגבול עם ירדן.

הצהרה ואזהרה

 

היינו רעבים, אז שברנו שבר!

ישיבת מיר היא אחת מהישיבות היוקרתיות, מיקומה בשכונת בית ישראל הנחשבת לאחת הישיבות הגדולות בעולם, ומנין תלמידיה עולה על 6,000 תלמידים. בתי המדרש והפנימיות של הישיבה פרושים על כל רחבי השכונה, שמזוהה כולה עם הישיבה.

הרשת החברתית החרדית המסורתית שלא נס ליחה

רק כאן יכולה להיכתב מחאה זו

ספרות עממית

חצר בשכונת בתי אונגרין

בתי אוּנגָרִין (בלשון ארכאית: "בתי הונגריה"; ביידיש: אונגארישע הייזער) היא שכונה חרדית במרכז ירושלים, המהווה כיום חלק מן המתחם המורחב של שכונת מאה שערים. השכונה ממוקמת מצפון לשכונת מאה שערים, וממזרח ומדרום לשכונת בית ישראל. מצפון לשכונה ממוקמת שכונת קריית שומרי אמונים.
השכונה נוסדה בשנת 1891 והיוותה חלק מתנופת ההתפשטות הרחבה שאפיינה את העיר באותה העת כחלק ממגמת היציאה מהחומות. בשנת 1890 קרא הרב שמואל סלנט למנהלי הכוללים להקים שכונות מחוץ לחומות, עקב הצפיפות הרבה שהייתה בעיר העתיקה. כולל שומרי החומות או בשמו הארמי "נטורי קרתא" רכש קרקע סמוך לשכונת מאה שערים ובנה את שכונת "אונגרישע הייזער" (בתי ההונגרים) שיועדה ליהודים עניים יוצאי הונגריה. בשנת 1898 כבר היו בשכונה 35 בתים שכללו מאות דירות.
לאחר מלחמת השחרור ב-1948 סומן הגבול בין ישראל וירדן בצמוד לבתי השכונה ממזרח. באחד מגגות הבתים הוצבה עמדה של צה"ל אשר צפתה אל "מעבר מנדלבאום" ושכונת שייח' ג'ראח, עד מלחמת ששת הימים.
אוכלוסיית בתי אונגרין היא הומוגנית וסגורה ומתגוררים בה חרדים חסידיים ממוצא הונגרי. חלק גדול מתושבי השכונה הם חסידי תולדות אהרן, תולדות אברהם יצחק, וסאטמר. בשכונה ממוקמים מוסדות חסידות תולדות אהרן, שרבים מחסידיה מתגוררים בשכונה. ממזרח לשכונה ממוקמת הישיבה הגדולה של חסידות תולדות אהרון.
מאז הוקמה ועד היום, כמעט ולא השתנו פני השכונה והמראה הציורי שלה. בשנת 2010 עברה השכונה שיפוץ וחידוש במסגרת פרויקט שיקום שכונות של עיריית ירושלים אך מראה השכונה נשמר בקפדנות. זהו מיתחם הבנוי בצורת משולש אשר שתי צלעותיו הם בניני מגורים ארוכים בני 4 קומות הבנויים לאורך כ-65 מ'. הבסיס למשולש הוא בית מדרש המשמש כמקום של לימוד ובית כנסת. בתווך, בין צלעות המשולש – חצר גדולה ומרוצפת, רוחשת חיים, בה עוברים תושבי השכונה, ילדים משחקים, וחבלי כביסה נמתחים לאורכה. פתחי הדירות בבנינים פונים אל החצר הפנימית וכך גם המעבר ביניהן נבנה עם מעקה הפונה לחצר.

הכנסייה הרומנית ברחוב שבטי ישראל מול ישיבת תולדות אהרון

המבנה שבמקורו היה בית חולים האיטלקי

 

****

סוף דבר

טיול זה הסתיים בחשיכה
הוא נמשך ארבע שעות
מתוכן שעתיים וחצי רכיבה
והיתרה עצירות 

*****

כמו תמיד היה לי נעים להיות
במחיצת דורון דורי
הוא שותף לשיטוטי הרכיבה בירושלים.

הוא גם צילם
זה האלבום שלו

*****

אין מצב שישעמם בעיר הזו!
היא יוצאת דופן בכל מובן!!!

הרצון הוא להסתובב בה עוד ועוד אינו חדל.

שמרימים את הראש ופוקחים עיניים
מופיעים המראות וכל פעם הם חדשים.  
 

*****