התיעוד להלן הוא של שני טיולים שבוצעו ברצף תוך שבוע. הראשון סיור ברכב בכפר בית צפאפה שבוצע ביום שלישי (26/6/2018) והשתתפו בו יאיר פז, אבי זהבי ואני.

 

הסיור השני טיול אופנים שבוצע ביום שלישי (3/7/2018) והשתתפו בו אלי שחר, אליק קריף, דורון דורי ואני. בסיור זה התחלנו וסיימנו ברחוב דובנוב בסמוך לגן השושנים בפאתי שכונת טלביה.

 

כבר בתחילה אני מבקש להודות לכל החברים שהשתתפו ובמיוחד ליאיר פז שהרחיב את ידיעותינו על בית צפאפה ולדורון דורי על התרומה של הצילומים.

 

*****

המסלול

 

* כניסה לשכונת משכנות שאננים
* בגן דרומה
* לעבר תיאטרון החאן והכניסה למתחם התחנה הראשונה
* עליה לשכונת אבו תור וחציית השכונה
* פארק השלום (טיילת שרובר)
* תצפית ארמון הנציב
* הצצה על שער מתחם מטה האו"ם
* חוות קריית מוריה
* מתחם שגרירות וקונוסוליית ארה"ב
* שכונת תלפיות, שכונת ארנונה
* חציית דרך חברון
* מתחם ישיבת איתרי
* סיבוב בבית צפפה
* קטע פארק המסילה
* שכונת מקור חיים
* שכונת בקעה
* קטע פארק המסילה
* רחוב עמק רפאים
* המושבה היוונית
* קצה המושבה הגרמנית 
* סיום בגן בשושנים

חלקים מהמסלול חופפים ודומים לשני טיולים קודמים
בשכונות הותיקות בדרום ירושלים: טלביה, קטמון, בית צפפה ועוד
שכונות דרום מזרח ירושלים: אבו תור, ארמון הנציב, רמת רחל, ארנונה ותלפיות

 

מקומות ומראות

שכונת אבו תור -הידועה גם בשם גִּבְעַת חֲנַנְיָה, היא שכונה חצויה יהודית-ערבית בירושלים, מדרום לעיר העתיקה. היא תחומה מצפון על ידי גיא בן הינום, ממערב על ידי דרך חברון ומתחם הרכבת, ומדרום על ידי נחל אצל, יער השלום וטיילת שרובר. השכונה שוכנת במרומי גבעת אבו תור, שגובהה 777 מ' מעלפני הים. מצפון נשקפים העיר העתיקה וחומותיה, הר הבית והר ציון, ממזרח נשקפים שכונת סילוואן ונופי מדבר יהודה, ומדרום ארמון הנציב ותלפיות מזרח.
בין השנים 1948–1967 הייתה השכונה חצויה בידי "הקו העירוני" בין מערב ירושלים הישראלית למזרח ירושלים הירדנית, לאחר שהחלק העליון המערבי של השכונה נכבש על ידי ישראל במלחמת העצמאות ואילו החלק התחתון נכבש על ידי ממלכת ירדן. חלקה היהודי של השכונה הוא כיום שכונת יוקרה, ובה וילות ערביות לצד בתי דירות מודרניים הבנויים בסגנון שמשתלב באופי השכונה.

שמו הרשמי של החלק היהודי של שכונת אבו תור הוא שכונת "גבעת חנניה", אולם רוב תושבי השכונה כמעט ואינם משתמשים בשם זה. השם גבעת חנניה נקבע בשנת העשור למדינת ישראל, ביולי 1958, במסגרת קביעת שמות חדשים לשכונות ירושלים שנשאו עד אז שם ערבי או לועזי. השם מציין את חנניה בן נדבאי, הכהן הגדול בימי בית שני, שבית הקיץ שלו, על פי הערכות, ניצב בראש הגבעה שבשכונה. לפי יוספוס פלביוס חנניה אף קבור בגבעה זו, שכפי המשוער הוא בגיא בן הינום, למרגלות הגבעה.^[4] נכון להיום, הקבר עצמו עדיין לא זוהה.

השכונה נקראת בפי הערבים דֵיר אַבּוּ תוֹר (מנזר אבי השור), "אבו תורי" ו"א־תורי" ובפי היהודים אבו תור. לעיתים נקרא החלק היהודי "אבו תור היהודית" והחלק הערבי "אבו תור הערבית". כיום תושביו היהודים של חלקה הערבי של השכונה מכנים אותה בשם "קול התור", שם המרמז על ימות המשיח.
מסורת אחת, המסתמכת על דברי מֻגִ'יר א־דִּין בספרו מ־1495, מספרת שהשם אבו תור מציין את אַחְמַד אלְ־קֻדְסִיּ (הירושלמי) שלחם בשורות צבא צלאח א-דין ונהג לרכוב על גב שור. ב־1198, לאחר שהמוסלמים ניצחו בקרב קרני חיטין ולאות הערכה על אומץ לבו במערכה נגד הצלבנים, ניתנה לו הגבעה ומאז היא נקראת על שמו. לפי המסורת הוא נקבר במקום.
מסורת אסלאמית אחרת מספרת כי בזמן שצלאח א־דין צר על ירושלים הצלבנית וצפה מהגבעה באבו תור על הר הבית שבעיר הנצורה, התרברב השייח' שיהאב א־דין, אחד משרי צבאו שנלווה אליו, ואמר: "אכבוש את העיר בלא כל מאמץ רכוב על גב שור" (דהיינו, אפילו לא אזדקק לסוס), ומאז דבק בו ובמקום הכינוי "אבו תור".

צילום דורון דורי

לפי אחת המסורות הנוצריות, שכונת אבו תור היא מקום "הר המועצה הרעה" (קרי, הסנהדרין) או "הר העצה הרעה", שבו שכן ביתו של הכהן הגדול כיפא, לפי המקום שבו קבע יוסף בן מתתיהו את קברו של הכהן הגדול חנניה, ובו קיימו הכהנים והזקנים את חקירתו הראשונה של ישו – "והאנשים אשר תפשו את ישוע הוליכֻהו אל־קַיָּפָא הכהן הגדול אשר נקהלו שם הסופרים והזקנים" (מתי כ"ו, 57).
על משמעות השמות הנוצריים "הר העצה הרעה" ו"הר המועצה הרעה" וכיצד ניתנו לאותו מקום, מסבירים כי בני ירושלים ערבבו את השם ג'בל א־טור (הר המגדל, שמו הערבי של הר הזיתים) עם ג'בל אבו תור, וכך כינו את הגבעה בשם 'אַבּוּ טוּר' (אבי המגדל). כך גם הכינוי "הר העצה הרעה" (Mount of Evil Counsel) היה ל"הר המועצה הרעה" (Mount of Evil Council). מכל מקום, זיהוי נפוץ ומקובל יותר ל"הר העצה הרעה" הוא הר אצל (רכס ארמון הנציב), כקילומטר וחצי דרומה לאבו תור.
בימי הביניים מופיעה השכונה שעל הגבעה בשם "הר הגיחון" (באנגלית: Gihon Council; ובצרפתית: Mons Gihon) על שמו של מעיין הגיחון הנובע ממזרח לגבעה, בנחל קדרון.

******

בראש הגבעה, בחלקה העליון של השכונה הנוכחית, הוקמה בשנות ה־80 של המאה ה-19 שכונת אבו תור הערבית. השכונה אכלסה ערבים אמידים שבקשו לצאת מבין החומות לאזור מרווח בקרבת העיר העתיקה, ורוב הבתים שנבנו היו גדולים ומפוארים. במקביל, בשנת 1887 הקימו יוסף נבון ביי ושני שותפיו, הבנקאי יוהנס פרוטיגר ושלום קונסטרום, על הגבעה גם שכונה יהודית שנקראה על שמו, בית יוסף. השכונה נבנתה כמיזם מסחרי, וזאת בניגוד לרבות מהשכונות הראשונות מחוץ לחומות, שלהן הייתה מטרה פילנתרופית. השכונה היהודית נתקלה בקשיים כבר מתחילת הקמתה, וחלק מבתי השכונה נמכר לערבים. אחרי מאורעות תרפ"ט (1929) ננטשה השכונה, היהודים לא שבו אליה ובבתיהם הנטושים התיישבו ערבים.
בתקופת המנדט הוגדל שטח השיפוט של ירושלים, וכתוצאה מכך נכללו מספר כפרים, בהם אבו תור, בשטחי העיר. כמו כן, הרכב אוכלוסייתה של אבו תור השתנה בתקופה זו: אוכלוסיית הכפר, אשר אופיינה בהרכב של תושבים נוצרים ומוסלמים אמידים, חלקם הגדול ממשפחות ירושלמיות ותיקות, השתנתה בעקבות מעבר של תושבים מאזור הר חברון (הח'לילים) לירושלים והתיישבות של רבים מהם באבו תור.

*****

זמן קצר אחרי החלטת החלוקה באו"ם, ובמהלך חודשיה הראשונים של מלחמת העצמאות, החלו ערביי אבו תור לירות לעבר שכונת ימין משה הסמוכה. מכוניות שנסעו על דרך חברון הותקפו על ידי תושבי השכונה, והגעה לשכונות היהודיות הדרומיות הפכה לקשה יותר.
במאי 1948, במסגרת מבצע קלשון לתפיסת שטחים לאחר סיום המנדט וצאת הבריטים, נכבש חלקה המערבי של השכונה בידי כוחות "ההגנה", לאחר שתושביה הערבים כבר נמלטו ממנה. כוחות "ההגנה", בפיקודו של חיים הלברייך-דניאלי, הגיעו מכיוון מחנה אלנבי שמדרום, ולחמו בעיקר נגד חיילים עיראקים. די מהר נשברו המגִנים והשכונה עברה לשליטת "ההגנה". בהמשך המלחמה נוצר בה קו חזית, כשכוחות "ההגנה" יושבים בחלק העליון של השכונה בבתים שתפסו, והערבים שנהדפו מהחלק העליון יושבים במורדותיה. בתום הלחימה הפעילה, משני צדי קו החזית שעבר בקו של צפון-דרום, נוצרו משלטים לשני הצדדים. בצד המערבי נבנו עמדות צה"ל על החלק השולט והגבוה של הגבעה, וממזרחן, בשטח נחות טופוגרפית, עמדות הלגיון הירדני. בין שני הצבאות היה שטח צר שהתמלא בהריסות ובגדרות תיל תלתליות (קונצרטינות). בהסכם הפסקת האש שהותווה על ידי משה דיין ועבדאללה א-תל בנובמבר 1948, עוד קודם להסכם שביתת הנשק, סימנו השניים בעפרונות צ'ינוגרף כל אחד את קו העמדות הקדמי שלו, והפער שנותר בין הקווים היה לשטח הפקר. הגבול חצה את השכונה בתוואי רחוב עשהאל, כאשר עמדות הירדנים והישראלים נמצאות בשני צדיו, מרחק עשרות מטרים. כך נוצר "הקו העירוני" שחצץ בין הצדדים משך 19 שנים. קוי הצ'יינוגרף אושררו בהסכמי שביתת הנשק ברודוס כ"קו שביתת הנשק 1949" והטביעו את חותמם על חייה העתידיים של השכונה.

******

תושבי השכונה הערבים שבחלק שבשליטת הלגיון הירדני חזרו לבתיהם, ולאחר מלחמת העצמאות יוּשב חלקה המערבי והעליון ביהודים, רובם עובדי מדינה ועולים חדשים. בצפון שכונת אבו תור הערבית נותרו בתים אחדים מהשכונה היהודית "בית יוסף".
במשך 19 שנות ירושלים המחולקת הייתה השכונה חצויה בין אבו תור הערבית שבשליטת ירדן לשכונה היהודית שבשטח ישראל, והשלטונות הישראליים הסבו את שם חלקה המערבי של השכונה ל"גבעת חנניה". לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967 ואיחוד העיר השתמשו יותר ויותר בשם הערבי של השכונה, ושם השכונה היהודי "גבעת חנניה" הלך ונעלם, מאחר שלא התעקשו עוד על קיומו.
שתי העמדות הישראליות שניצבו על קו הגבול באזור זה כונו "לולב" ו"אריה", כשמפקדת הפלוגה שכנה ב"בית נחמיה" שבמרומי הגבעה. העמדות הירדניות במורדות המזרחיים כונו: "לולב הירדנית", "בית המחלקה", "אריה הירדנית" ו"עמדת התריסים הצהובים". אף שגם בשכונה זו נרשמו במשך השנים מספר אירועי ירי, יחסית למקומות אחרים לאורך הקו העירוני המקום נחשב שקט. הדבר נבע בעיקר מהעליונות הטופוגרפית של העמדות הישראליות על פני אלו של הלגיון. בעקבות הקרבה הפיזית הרבה בין בתי האזרחים היהודים ובין בתי האזרחים הערבים, נוצרה במשך השנים גם קרבה אנושית משני צדי הגבול.

******

במלחמת ששת הימים ניטש קרב מר על כיבושה של אבו תור הערבית. הצורך הדחוף בכיבוש השכונה נתעורר ב-6 ביוני 1967 כדי להשלים את כיתור העיר העתיקה, שכבר הייתה מכותרת מעבריה האחרים. למשימה נשלח גדוד מילואים של חטיבת ירושלים בפיקודו של מיכאל פייקס. בשעה 15:00 תקפו ארבע מפלוגות הגדוד את ארבע עמדות הירדנים שבשכונה, ולמרות התנגדות חיילי הלגיון הירדני, הושלם כיבושה של השכונה עד השעה 18:00, אך במחיר של 17 הרוגים,ובהם המג"ד פייקס עם ההשתלטות על אבו תור הושלם כיתורה של העיר העתיקה, שלמחרת נכבשה בידי צה"ל. שלט על מהלך הקרב נמצא ברחוב נעמי, ואנדרטה לנופלים בקרב זה נמצאת בתוך גינה ברחוב עין רוגל.

*****

איחוד ירושלים הביא לפיתוח ניכר בכפר, בשל הפיתוח העירוני הרב בשכונת גבעת חנניה. פיתוח השכונה היהודית הביא לבניית תשתיות בשכונה הערבית ולסלילת רחובות, ומרבית תושבי הכפר מצאו עבודה בשכונות היהודיות של העיר.

השכונה המשיכה להיות חצויה למעשה, גם לאחר מלחמת ששת הימים, כשהערבים יושבים בחלקה התחתון של השכונה והיהודים בחציה העליון. המוצבים הישראליים והירדניים סולקו, וסמטת הגבול הייתה עתה לרחוב עשהאל המפריד בין החלק הערבי והחלק היהודי של השכונה. אופי קביעת הגבול והאכלוס היהודי שבא בעקבותיו הביאו לרחובות מופרדים, שחלקם התחתון-המזרחי מיושב בערבים והעליון-המערבי מיושב ביהודים. בעברו המערבי של רחוב עשהאל עומדות וילות מטופחות של משפחות יהודיות המסתגרות מאחורי חומות אבן, ובמזרחו בתים ערביים אשר חלקם בנויים בבנייה ערבית לא סדורה.

מקור והפניות

טיילת  שרובר הממוקמת בשכונת תלפיות מזרח,נבנתה במימון קרן גבריאל שרובר, וקרויה על שמו של גבריאל שרובר, בנה של הנדבנית גיטה שרובר. בנייתה החלה ב-1987, והיא נחנכה שנתיים לאחר מכן. הטיילת נבנתה על פי תוכניות של אדריכל הנוף שלמה אהרונסון. הטיילת ממוקמת בין קצה טיילת האז על רכס הר העצה הרעה בקרבתארמון הנְציב לבין רחוב נעמי בשכונת אבו תור. הטיילת אמורה לדמות שני עולמות שונים בו זמנית: האחד דמוי-מדבר וכפרי, ואילו השני עירוני ומתוחכם. המתח בין שני העולמות מתאפשר בין הקרבה לעיר מחד, והצמחייה והקרבה למדבר מאידך. לאורך הטיילת נבנו פרגולות המצלות על ספסלים הצופים לעבר יער השלום, הר הזיתים והרי מואב. במרכז הטיילת נבנתה רחבה למופעים, ומולה ספסלי אבן. לצדי הרחבה מצויים חדרי הלבשה. בעת בניית הטיילת נטעו לאורכה שבעת המינים וכן למעלה מ-600 עצי זית, עצי חרוב ודובדבן. בנוסף, בטיילת אף שוחזר מוביל מים מימי בית שני שנועד להביא מים לירושלים מכיוון דרום. טיילת שרובר היא אחת מארבע היצירות הארכיטקטוניות שנבחרו לייצג את ישראל בביאנלה של ונציה בשנת 1991.

צופים…

מבט מהטיילת מזרחה לעבר סילוואן ואבו דיס

ארמון הנְציב הוא מבנה שלטון שהוקם בירושלים בתקופת המנדט הבריטי לשמש כמקום מגוריו וכלשכתו של הנציב העליון הבריטי. בפי שלטונות המנדט נקרא המבנה "בית הממשלה" (באנגלית: Government House). מתחם ארמון הנציב נמצא על פסגת הר אצל, הידוע גם בשמות "ג'בל מוכאבר" (בערבית ההר הכביר), "הר העצה הרעה", ו"רכס ארמון הנציב". רכס ההר צופה מדרום-מזרח על העיר העתיקה. כיום ארמון הנציב בבעלות מדינת ישראל, ומשמש כמטה ארגון הפיקוח על הפסקת אש של האומות המאוחדות (UNTSO).

 

****

קריית מוריה נמצאת במקום שבעבר נמצא הקולג' הערבי שהוקם כבית מדרש למורים וכבית ספר תיכון, על ידי ממשלת המנדט הבריטי. בין השנים 1918-1926 פעל המוסד בסמוך לשער הפרחים, כסמינר למורים. החל מ 1926 שולבו במוסד גם לימודים תיכוניים, והוא קיבל את שמו החדש: "הקולג' הערבי בירושלים". הקולג' נחשב למוסד אליטיסטי, ומהחשובים במוסדות החינוך של ערביי ארץ ישראל. בקולג' ניתן היה ללמוד לתעודת הוראה, לגשת לבגרויות והמצטיינים אף קיבלו מלגת לימודים בבריטניה. רשמית היה המוסד פתוח לרישום גם לנוצרים וליהודים, אך מספר היהודים בו בפועל היה קטן מאוד.
בשנת 1935 עבר הקולג' אל המקום בו נמצאת היום קריית מוריה, אל מבנה מודרני שתוכנן בידי הבריטים, וכיום נודע כ"בניין מלול". בשנים אלה הפך התיכון שפעם בקולג' לעצמאי. עד מהרה קיבל התיכון צביון יוקרתי במיוחד, בשל המורים שלימדו בו ובשל עשרות התלמידים בו, שהיוו אליטה חברתית ואינטלקטואלית בירושלים וסביבתה.
בסיום מלחמת העצמאות מצא את עצמו הקולג' באזור מפורז והמבנים שלו שימשו את כוחות האו"ם.
לאחר מלחמת ששת הימים, במסגרת אכלוס האיזור המפורז, נבנתה קריית מוריה ונחנכה בשנת 1972. המבנה הותיק ביותר במתחם הוא מבנה הקולג' הערבי, ממנו נודף כיום ריח עז של קפה ומאפה. כאז כן היום, מאכלס הבניין סטודנטים ותלמידים.
המקור

אַרְנוֹנָה (לעיתים נקראת בשם "תלפיות") היא שכונה בדרום ירושלים הממוקמת בין אזור התעסוקה תלפיות לבין קיבוץ רמת רחל. בשנות ה-90 נעשתה הפשרת קרקעות לבנייה בהיקף נרחב בשכונה, דבר שהביא לעליית מחירים והפך את ארנונה לשכונה יוקרתית מהיקרות בירושלים. החל ממאי 2018, החלה לפעול במתחם השכונה השגרירות האמריקאית בישראל לאחר שהועברה לירושלים מתל אביב.

פילבוקס (Pillbox) הוא הכינוי שניתן לעמדות שמירה מסוג בלוקהאוס עשויות בטון שהקימו הבריטים בארץ ישראל בתקופת המנדט, החל במאורעות תרצ"ו. מקור השם בצורתן הגלילית שהזכירה קופסת גלולות (Pill Box)‏. עמדות הפילבוקס היו בגובה של כ-4 מטרים ובקוטר של כ-3.5 מטרים. הכניסה לפילבוקס והיציאה ממנו היו אפשריות אך ורק דרך דלת פלדה יחידה. השומרים שנכנסו לפילבוקס היו עולים בסולם או במדרגות מדלת הכניסה לעמדת השמירה שבקומה העליונה. דרך חרכי ירי וחלונות ניתן היה לחלוש באש ובתצפית על האזור שבו מוקמה העמדה.

הקצה הדרומי של שכונת תלפיות שהייתה בעבר מעברת תלפיות

התחלת הסביב בכפר בית צאפפה

 

היום בית צפאפא היא שכונה ערבית בדרום ירושלים. היא תחומה ממזרח על ידי דרך חברון וגבעת המטוס, מדרום תחומה השכונה בידי שכונת גילה, מצפון תחומה השכונה בידי אזור התעשייה תלפיות, ושכונות קטמון ופת. במערב תחומה השכונה בידי שכונת שרפאת וכביש גילה.

תחום הכפר היום

הכפר בית צאפפה שכן כ-4 ק"מ מדרום-מערב לעיר העתיקה של ירושלים, על אפיק נחל רפאים. בבעלות תושבי הכפר היו קרקעות בעמק רפאים שהשתרע מצפון-מזרח לכפר, לעבר ירושלים.

מיקום הכפר בשנות ה-70' של המאה ה-19

תמונת מצב בשנות ה-30' של המאה הקודמת

בסוף המאה ה-19 מכרו תושבי הכפר את אדמותיהם בצפון העמק לגרמנים הטמפלרים, שייסדו במקום את המושבה הגרמנית. בהמשך נמכרו אדמות נוספות בעמק שם נבנו המושבה היוונית ושכונת קטמון.

מסלול בבית צפפה על רקע מפה מתקופת המנדט

בשטח הכפר עברה מסילת הרכבת לירושלים, שנתיבה בחלק המתקרב לעיר היה לאורך אפיק נחל רפאים. בסיום מלחמת העצמאות נותר הכפר בית צפאפא בידי ירדן, וקטע מסילת הרכבת שחצה את הכפר היה בשליטת הירדנים. בשנת 1949, בהסכמי שביתת הנשק עם ירדן נקבע כי המסילה תעבור לשליטת ישראל. כך הועברה השליטה גם את חלקו הצפוני של הכפר.

*****

בינואר 1948 תקפו אנשי ההגנה את בית צפאפא ופוצצו מספר בתים, לאחר שראו בה ריכוז של לוחמים שהתכוונו לתקוף את מקור חיים. לאחר כשבועיים תקפו כוחות ההגנה שוב, פוצצו בתים והרגו את מפקד הכנופיות באזור. בהמשך מלחמת העצמאות הלכו חלק מהגברים בכפר לסייע בהגנה על קטמון וחמישה מהם נהרגו בקרבות מבצע יבוסי. לאחר נפילת קטמון הגיעו פליטים רבים לבית צפאפא. עם התקדמות החזית לאזור שבין מקור חיים לבית צפאפא ברחו חלק מתושבי בית צפאפא לבית לחם, אך הכפר עצמו לא נכבש בידי צה"ל, והתושבים שברחו חזרו אל הכפר כשהלחימה שככה. חלקם חזרו דרך מעבר מנדלבאום במסגרת איחוד משפחות.

*****

בסיום מלחמת העצמאות בשנת 1948 נותרה בית צפאפא בידי ירדן, וקטע מסילת הרכבת שחצה את הכפר היה בשליטת הירדנים. בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות נקבע כי המסילה תעבור לידיים ישראליות, מה שהעביר לשליטת ישראל גם את חלקו הצפוני של הכפר. תמורת זאת העבירה ישראל לירדן את בית איכסא. כ-300 מתושבי החלק הצפוני עברו לחלק הדרומי כדי שתהיה להם גישה לקרקעותיהם.

משנת 1949 ועד למלחמת ששת הימים בשנת 1967, היה הכפר חצוי בין שתי המדינות כאשר חלקו הדרומי (כ-1500 תושבים) בשטח ירדן, וחלקו הצפוני (כ-500 תושבים) בשטח ישראל. בין חלקי הכפר הוקם גדר תיל במקביל למסלול מסילת הרכבת, שהיה חלק מהקו העירוני. הגדר הפרידה משפחות וחמולות.

שרידי שתי עמדות של הצבא הירדני, ייתכן ושימשו את הצבא המצרי שהתקדם בזמן מלחמת העצמאות ונעצר בפאתי רמת רחל

*******

לתושבי החלק הישראלי של הכפר ניתנה אזרחות ישראלית. במאי 1949 הוקמה בכפר תחנת משטרה ישראלית והוא לא נכלל בממשל הצבאי.

מבנה המשטרה שנבנה בכפר, היום משמש את יד שרה

*****

 

*****

בשנת 1951, עם הרחבת גבולות ירושלים מערבה, הוכללה גם בית צפאפא הישראלית בתחומי העיר והייתה לשכונה ערבית מבודדת יחסית בדרום ירושלים.

*******

לאחר איחוד ירושלים בשנת 1967 אוחד הכפר מחדש לשכונה ירושלמית, והוסרה הגדר שהפרידה בין שני חלקי השכונה. תושבי בית צפפה שהיה עד 1967 בתחום ירדן לא קיבלו אזרחות ישראלית ונקבעו במעמד תושב קבע. זאת בשונה מתושבי הכפר שהיה בתחום שהם אזרחי ישראל לכול דבר ועניין.

*****

כיום עובר רחוב "איחוד הכפר" בתוואי בו ניצבה הגדר. אולם תושבי הכפר שינו את שמו לאיחוד ודרשו שיקרא בערבית.

****

*****

****

 

בספטמבר 1967 נפתח בית הספר בצד הירדני כבית ספר ממלכתי ישראלי, ראשון לבתי הספר במזרח ירושלים. בשנות ה-70 נבנה בשכונה בית ספר חדש, אך השכונה טרם חוברה אז למערכת הביוב העירונית.

******

אדמות של תושבי הכפר הופקעו בשנות ה-70 לצורך סלילת הכביש לגילה. עם התפשטותה של ירושלים לכיוון דרום השתלבה השכונה המאוחדת באופן מוצלח בתוך המרקם העירוני של ירושלים, ושופרו דרכי הגישה אליה וממנה.

******

כיום ממוקמת השכונה בין השכונות קטמונים, פת, גילה ואזור התעשייה תלפיות. בשכונה מתגוררים גם כמה עשרות משפחות נוצריות ומספר דומה של משפחות יהודיות. השכונה היא יעד מועדף לערבים ישראליים המבקשים לגור בירושלים.

 

ישיבת זהב מרדכי איתרי היא ישיבה שנוסדה על ידי הרב מרדכי אליפנט בשנת ה'תשכ"ח (1968) והייתה המוסד העיקרי מבין מוסדות "איתרי". השם איתרי (ITRI) הוא ראשי התיבות באנגלית של Israel Torah Research Institute, "המכון הישראלי לחקר התורה". במשך שנים שמה הרשמי של הישיבה היה "תפארת אברהם – איתרי", ולאחר פטירת הרב אליפנט שונה שם הישיבה על שמו: "ישיבת מדרש התלמוד זהב מרדכי – איתרי".

מבט מבחוץ

מבט מבפנים

ראשיתה של הישיבה בכולל שהקים הרב אליפנט בירושלים בתחילת שנות השישים בשם "תפארת אברהם – איתרי" (על שם סבה של רעייתו). לאחר גלגולים שונים עבר הכולל לבית נוסבאום שבשכונת רוממה בירושלים, והחלו להצטרף אליו קבוצות של בחורים צעירים שלמדו בחברותא עם אברכי הכולל. בשנת ה'תשכ"ח 1968 נפתחה רשמית ישיבת איתרי תחת השם "ישיבת מדרש התלמוד תפארת אברהם – איתרי", כאשר הכולל משתלב בתוך הישיבה. תלמידי הישיבה כללה תלמידים מישראל ומארצות הברית. הישיבה שכנה מספר חדשים בבית מלון במזרח ירושלים, בבניין שנודע לימים כאוריינט האוס. לאחר מכן, תוך שימוש בקשריו עם שר הביטחון דאז משה דיין ועם ראש עיריית ירושלים טדי קולק, השיג הרב אליפנט שטח קרקע בדרום מזרח העיר, ליד הכפר בית צפפה, ובו מבנה ישן של בית חולים מנדטורי שאליו עברה הישיבה

בשנות השבעים שופצו והורחבו מבני הישיבה והובאו ללמד בה הרב שלמה פישר, הרב שמואל אוירבך, הרב מיכל זילבר, הרב יוסף ציינווירט, הרב חיים ברנד, הרב דב בר אייכינשטיין והרב נתן קמינצקי (בנו של הרב יעקב קמינצקי). בשיאה מנתה הישיבה מאות תלמידים.

*****

*****

*****

*****

בשנות ה-70' הקים הרב אליפנט מוסדות תורניים נוספים שנכללו גם הם ב"רשת מוסדות איתרי", בהם: ישיבת איתרי חדרה ישיבה לצעירים בירושלים (במבנה סמוך לישיבה הגדולה, נפתחה בזמן אלול ה'תשל"א), רשת תלמודי תורהבירושלים (רוממה, רמות והר נוף), מכון ללימודים תורניים לסטודנטים מארצות הברית על שם דויד שפל ("ישיבת דרכי נועם") בשכונת בית הכרם, מכללה מקבילה לנשים על שם פלה שפל, ישיבת "נווה יהושע" לצעירים מארצות הברית מבתים מסורתיים על יד בית יהושע, ישיבות לבני עדות המזרח בשכונת בקעה בירושלים, בבית שמש ובנתניה, וישיבות לבעלי תשובה מקרב עולי ברית המועצות. בנוסף הקים גני ילדים ומרכז קהילתי לנוער בעיר יפו. כמו כן, יזם הקמת מבני מגורים לשיכון חלק מתלמידיו ומשפחותיהם במחירים מוזלים. חלק ממוסדות איתרי נעשו עם הזמן למוסדות עצמאיים.
בשנת תשמ"ה (1985) ביקש הרב אליפנט למנות את הרב אלעזר מנחם מן שך כראש מוסדות איתרי, אולם הדבר לא יצא לפועל.
בשלהי שנות התשעים, נקלעו מוסדות הישיבה למצב כלכלי קשה ושמם נקשר לחקירות משטרה בפרשיות פליליות.
לאחר פטירת מייסדה הרב מרדכי אליפנט בשנת ה'תש"ע 2009 עומדים בראשות הישיבה הרב שלמה פישר והרב יצחק ברטלר. במלאת השבעה לפטירתו של הרב אליפנט הכריז הרב פישר על שינוי שם הישיבה ל"ישיבת זהב מרדכי – איתרי". לאחר מכן מונה גם הרב אריאב עוזר לראש הישיבה, והוא כיום הדמות הדומיננטית בה.
מקור, הרחבות והפניות

 

על שכונת בקעה והמושבה הייוונית ראו בהרחבה
בשכונת בקעה והמושבה היוונית שבירושלים

 

סוף דבר

טיול האופניים נמשך
כשלוש וחצי שעות
מתוכן שעה וחצי עצירות 
סיימנו בחשיכה 

היה תענוג לדווש במסלול לא שגרתי.
ראינו הרבה
ובעיקר למדנו להכיר
עוד פינות בעיר המרתקת הזאת.