מנחשון אל חולדה, הלאה לעמק נחל שורק וחזרה דרך גבעות הראל13 ביולי 2018

קובץ GPX להורדה מרחק: 32 ק"מ טיפוס-מצטבר: 450 מטר גלריית תמונות גלריית מפות

 

לטיול-דיווש זה יצאנו ביום חמישי (12/7/2018). היזמה הייתה משותפת של עומר שדה ושלי.

 

בעצה אחת תוכנן המסלול נעים (בדרכים) שחלקו יהיה בעליה וחלקו מישור שיעבור בין עצי החורש ובין הכרמים, המטעים והשדות.

 

בשעת בוקר מוקדמת התכנסנו בחצר משק נחשון שישה אנשים והם  עומר שדה (נחשון), תמר קיסר (ירושלים), נתי זיו (מולדת), אמיר הורביץ (ניר עקיבא), לייזר קוברסקי (שובל) ואני (מבשרת ציון).

 

לאחר התארגנות קצרה והצגת המסלול יצאנו לדרך. עומר הוביל אותנו ושינה מעט את המסלול בהתאם לנסיבות.

 

האזור הגיאוגרפי:
התחום המערבי של השפלה הנמוכה

****

*****

*****

 

****

 

המסלול, מעגלי
במרחב שאפשרויות הרכיבה בו רבות
מרחב במרכז שמועדף לרכיבה

*****

*****

קטעים ממסלול חופפים או סמוכים לקטעי טיולים קודמים שעשיתי באזור מאז התחלתי לדווש על אופני שטח
אלה הם המסלולים שתועדו מאז ספטמבר 2014.
מנחשון דרך תל גזר למחלבת עברי בעזריה וחזרה דרך עמק איילון (מרץ 2018)
מטל שחר למזכרת בתיה ולנען, הלאה לתל גזר וחזרה דרך חורש נחשון וחורש חולדה (מאי 2017)
עמק איילון והגבעות סביבו, בעבר מובלעת לטרון ושטח ההפקר (נובמבר 2016)
בין משמר איילון ובין נען (יוני 2016)
יער אשתאול בגבעות השפלה אותן חצתה דרך בורמה (יוני 2016)
בין רבדים ובין חולדה (אפריל 2016)
ממתחם לטרון לעמק איילון והגבעות סביבו (דצמבר 2015)
בין חולדה למצליח וחזרה דרך עינות גיבתון (אוקטובר 2015)
בעמק שורק וגבעות השפלה, בין טל שחר לצרעה (אוקטובר 2015)
בין חולדה לבין גזר (ספטמבר 2015)
יציאה מטל שחר לתפר בין השפלה הגבוהה ובין מישור החוף (יולי 2015)
ממרחב לטרון לגבעות נחשון וליער המגינים (מאי 2015)
בשפלה הנמוכה, בין לטרון ונחשון לתל גזר (ינואר 2015)
עמק שורק בין טל שחר, דיר ראפת וכפר אוריה (דצמבר 2014)
מלטרון ליער המגינים וחזרה דרך משמר איילון (ספטמבר 2014)

 

*****

****

המסלול על רקע המפה מעשור טרם הקמת המדינה

המסלול מורכב מארבע קטעים
לפי יחידות הנוף

 

קטע ראשון: גבעות נחשון – גזר

****

יציאה מנחשון

נחשון הוא קיבוץ  השייך למועצה אזורית מטה יהודה. הקיבוץ הוקם בשנת 1950 על ידי אנשי "השומר הצעיר" מחו"ל ומהארץ. שמו של הקיבוץ הוא כשמו של מבצע נחשון שהוביל לפריצת המצור על ירושלים במלחמת העצמאות. ציוני דרך בתולדות הקיבוץ

מיקום נחשון ביחס לשטח ההפקר

*****

דרך הפטרולים הישנה מול עמק איילון
טיפוס ליער המגינים
המשך טיפוס בדרך בין תל גזר ובין כרמי יוסף.
גלישה לעבר "כביש הגבורה" (כביש 44)

******

****

דמות מרחב הקטע הראשון

קטע המסלול על רקע המפה מעשור טרם הקמת המדינה

תחילת קטע מסלול זה היה מול שטח ההפקר שהתקיים בין 1949 – 1967.

 

להרחבה אודות הגיאוגרפיה של עמק איילון, שטח ההפקר ומובלעת לטרון במשך שני העשורים הראשונים ראו עמק איילון והגבעות סביבו, בעבר מובלעת לטרון ושטח ההפקר

 

התחלה

*****

שולי יער המגינים

במעלה גבעות נחשון – גזר

ממזרח למול כרמי יוסף

****

כרמי יוסף, מושבה שנבנתה במחצית הראשונה של שנות ה-80' על ידי התאחדות האיכרים ונקראת על שם יוסף ספיר ז"ל שהיה אחד מנשיאה. הרעיון להקמתה עלה עשור קודם לכן  על ידי "אגודת מים לכורמי סיידון גזר". בספטמבר 1977 אישרת וועדת שרים להתיישבות את הקמתה, בסוף יולי 1980 הונחה אבן הפינה ליישוב ובמרץ, 1983 החלה בניית בתים הראשונים, בספטמבר 1984 נכנסו לגור בביתם בכרמי-יוסף ראשוני המתיישבים. ביישוב מתגוררים כשלושת אלפים נפש.

****

ממשיכים

קטע הדרך מדרום לתל גזר על שרידי כביש הסולינג בין אבו שושה ובין אל קובב (משמר איילון) של ימינו

אל קובב  כפר הערבי על עייו הוקם היישוב משמר איילון היה שיך לנפת רמלה. תושביו גורשו או נמלטו בחודש יולי 1948 כחלק מהכיבושים במבצע דני בקרבות עשרת הימים שנועד להרחיב את המרחב המחבר בין ירושלים ובין השפלה מישור החוף. משמעות שמו של הכפר היא "הכיפות", ומקור השם ככל הנראה בצורת הגבעות עליהן שכן. הכפר השתייך לקבוצת כפרים שכונו עִרְקִיַּאת (הגבעות הקטנות), ששכנו בין המישור ממערב להרים שממזרח. בשלהי המאה ה-19 היה הכפר מוקף בגדרות צבר ובעצי זית, ובתיו היו בנויים מלבני בוץ וקש. מאוחר יותר נבנו הבתים מבוץ ואבן, בצמוד זה לזה. בשנת 1944-45 נמנו בכפר 1,980 תושבים מוסלמים. באותה עת השתרעו אדמות הכפר על 13,918 דונם, מהם 861 שנרכשו בידי יהודים ועליהם הוקם בשנת 1945 קיבוץ גזר. פרנסת התושבים התבססה על גידולים חקלאיים (דגנים, ירקות ופירות) וגידול בעלי חיים. כבר ב-15 במאי 1948 במסגרת המאמצים לפתוח מחדש לתנועה את הכביש הראשי לירושלים כבשה יחידה מחטיבת גבעתי את כפר.  האחיזה הישראלית בכפר בשבועיים הראשונים לכיבושו הייתה רופפת. הכפר נכבש שוב בתחילת יוני 1948, בידי חטיבת יפתח, במבצע יורם בניסיון להקשות על הכוחות הערביים במהלך אחד הקרבות על אל-לטרון. בעקבות קרבות עשרת הימים, ב-11 ביולי, תושבי האזור נמלטו ממנו כתוצאה מהתקפות באזור לוד ורמלה ונאלצו לפנות לכיוון רמַאללה משום שהמעבר בכביש הראשי נחסם בידי הכוחות הישראלים באל-קֻבּאבּ. מספר חודשים לאחר מכן כפר זה נהרס כמעט כליל ועל עייו, כאמור, הוקם מושב משמר איילון, בשנת 1949. בגבעה מיוערת ממערב למושב משמר איילון נמצא חלק מאתר הכפר אל קובב. בית-הספר של הכפר נותר על תילו, וכך גם מספר בתי אבן, שחלקם מאוכלסים על ידי תושבי משמר איילון. בשנת 1952 נבנה על חלק מאדמות הכפר מושב בן נון.

******

אבו שושה שכן בשיפוליו הדרומיים של תל ג'זר.  בתחילת המאה ה-19 חיו בכפר אבו שושה, המוקף קווי צבר,  מאה משפחות בבתי אבן ובוץ. ערב מלחמת העצמאות התגוררו כ-900 תושבים כולם מוסלמים. אדמות הכפר השתרעו על 9,425 דונם, שמתוכם נרכשו 6,337 בידי יהודים. אנשי הכפר גידלו דגנים ומטעי פרי. בתחילת אפריל 1948 בוצעה בכפר פעולת נקם של אנשיח ההגנה לאחר ששומר בקיבוץ גזר הסמוך נהרג כאשר פלש עבר בשדות אבו שושה. הכפר נכבש במהלך מבצע ברק ב-14 במאי 1948 בידי חטיבת גבעתי. התושבים ברחו, וחלק מבתי הכפר פוצצו. ב-1948 הוקם יישוב בשם עמלים על אתר הכפר ההרוס אך הוא לא שרד. מושב פדיה הוקם ב-1951 על אדמות אבו שושה. קיבוץ גזר, שסמוך לאתר הכפר מצפונו, הוקם ב-1945 על אדמות שנרכשו מאל-קובאב.

*******

 

תל גזר משתרע על פני 130 דונם, ובו נמצאו 26 שכבות יישוב, החל מהתקופה הכלקוליתית (3500 לפני הספירה הנוצרית) ועד לתקופה הרומית (100 לספירת הנוצרים), וכן בדורות האחרונים. גובה התל כ- 230 מ', והוא מתנשא עד לרום 90 מ' מעל לסביבתו. רוב השרידים הם מהתקופה הכנענית התיכונה והמאוחרת, ומהתקופה הישראלית. בתקופות אלו היתה גזר עיר מרכזית וחשובה, ששלטה על צומת דרכים אזורית.
להרחבה מנחשון דרך תל גזר למחלבת עברי בעזריה וחזרה דרך עמק איילון

 

גולשים ממערב לכרמי יוסף

קטע הדרך משולי הכפר אובה שושה מערבה לעבר הכפר אל סיידון

 

סיְידוּן נמצא בגדה המזרחית של נחל בקוע (בעבר נקרא ואדי סיידון) שהוא אחד מיובליו של נחל שחם המתנקז לנחל שורק. לפי רובינסון, שעבר במקום ב-1838, היה זה כפר גדול, אך בסוף המאה ה-19 הוא תואר ככפר קטן שבתיו בנויים מלבני בוץ וקש. ערב מלחמת העצמאות חיו בו 210 תושבים, ברובם מוסלמים. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 7,487 דונם, מתוכם נמכרו 1,221 ליהודים. היו בכפר כמה חנויות קטנות ומקאם – אתר דת שהוקדש לאיש דת מקומי. באר בצד הצפוני של הכפר סיפקה מי שתייה. התושבים עבדו בעיקר בחקלאות בעל – בעיקר דגנים – ובגידול בעלי חיים. הכפר נכבש במהלך מבצע נחשון. הכפר נהרס זמן קצר אחרי כיבושו, כמו יתר הכפרים באזור. על אדמות הכפר לא הוקמו ישובים ישראליים. שיחי צבר וגפנים גדלים באתר הכפר שנמצא היום בתחום יער המגינים. רק בית אבן אחד שרד, עם גג שטוח ודלת מקושתת, והוא משמש לאחסון. האדמות מסביב משמשות לחקלאות. היישוב הקהילתי כרמי יוסף הוקם מזרחית לכפר בשנת 1984.

 

קטע שני: הגבעות הנמוכות בין חולדה ויסודות

*****

חציית כביש 44

כביש 44 – הוא כביש אורך, המחבר בין צומת שמשון הסמוך לאשתאול ובין מחלף חולון בצפונה של חולון. אורכו הכולל של הכביש 39 קילומטרים. הכביש חוצה את העיר רמלה וחולף בסמוך לבאר יעקב, ראשון לציון, כפר חב"ד ובית דגן ובגבול בין אזור לחולון. מרמלה עד מחלף חולון יש קטעים רבים העוברים בשטח בנוי. המשך הדרך ממחלף חולון מערבה נקרא דרך בן צבי המסתיימת ביפו. בהמשך התוואי מתפצל: הראשון מוביל ליפו העתיקה דרך רחוב עולי ציון, והשני דרך רחוב יהודה הימית מתחת לגשר ישירות לנמל יפו. קטע הכביש לנמל דרך יהודה הימית היה עד לסגירת הנמל בשנת 1965 הכביש הראשי שהוביל לנמל יפו. הקטע הצפון מערבי של הכביש, ממחלף חולון עד מחלף השבעה, היה חלק מהדרך הראשית מיפו לירושלים עוד בימי המנדט הבריטי, ונקרא אז, וגם בראשית ימי מדינת ישראל, "כביש ירושלים". בשנת 1961 הוסב שם הקטע ל"דרך השבעה" על שם שבעת הנוטרים שנפלו בסמוך לעיירה הערבית יאזור שהכביש עבר דרכה. עם פרוץ מלחמת העצמאות רבו ההתקפות על כלי רכבי יהודיים בכביש. שלטונות המנדט הבטיחו לאבטח את הכביש וראשי היישוב דרשו ממנה לעמוד בהתחייבות או לאפשר להגנה לאבטח את הכביש בעצמה. בראשית ימי מדינת ישראל הכביש עבר דרך העיירה אזור. בתחילת 1963 הוחל בהרחבת הכביש לשני נתיבים בכל כיוון, וסלילת כביש עוקף לאזור, מדרום. הכביש העוקף הושלם לקראת סוף 1964. חלקו המזרחי של הכביש, מצומת שמשון לצומת נחשון נסלל כחלק מכביש הגבורה בספטמבר-אוקטובר 1948 לשמש כדרך הראשית לירושלים במקום כביש בתוואי ההיסטורי (כביש  424 שנחסם על ידי הלגיון הערבי בלטרון. החלק המרכזי מצומת נחשון לרמלה, אותו חצינו בטיול זה, נסלל מאוקטובר 1949] ונפתח לתנועה בספטמבר 1950. אורך הקטע היה 12.5 קילומטר ורוחבו 6.5 מטר, מתוכם 5 קילומטר מכוסים באספלט. עד מלחמת ששת הימים התנועה לירושלים עברה על כביש 44 ולאחריה חודשה התנועה בכביש 424 ועיקר התנועה לירושלים עברה בכביש זה, עד פתיחת כביש 1 בשנת 1978.

*****

מערבה בין הכרמים
מצפה טל הסמוך לקיבוץ חולדה
דרומה המשכנו דרך שדרת הוואשיגטוניות
בית הרצל
חציית כביש 411
גלישהבמורד הגבעות לעבר יסודות
חציית גשר נחל שחם
חציית כביש 3 בסמוך למחנה שורק

******

****

יער חולדה הוא גן לאומי לרווחת הציבור שמנוהל על-ידי קק"ל ומשתרע על פני למעלה מ-200 דונם מצפון לכביש 411 וממערב לנחל שחם בתוכו חניונים ובהם שולחנות פיקניק, ברזי מים. היער נטע במקום בו הוקמה חוות חולדה בראשית המאה ה-20 והוא אחת מאבני הדרך החשובות בתולדות התיישבות הציונית. החווה שוקמה בשנת 1976 והוקם בה מרכז שדה של משרד החינוך ושל הקרן הקיימת  ובשנת 2000 היער נפתח למבקרים.

****

דמות מרחב הקטע השני

קטע המסלול על רקע המפה מעשור טרם הקמת המדינה

חֻ'לדה שכן על גבעה ממזרח למקום בו הוקמה חוות חולדה. אתר-הכפר זוהה עם ישוב שהצלבנים כינו הוּלְדְרה (Huldre). בשלהי המאה ה-19 תואר חֻ'לדה ככפר גדול שבתיו הבנויים מאבן ובוץ ניצבים על מורדות גבעה. ממערב לכפר היתה באר בנויה. ערב מלחמת העצמאות חיו בכפר 280 תושבים ואדמותיו השתרעו על 9,461 דונם. כל תושבי הכפר היו מוסלמים והיה מסגד בכפר. מים לצרכים ביתיים שאבו התושבים משתי בארות שהיו ממוקמות מצפון-מזרח לכפר. התושבים התפרנסו בעיקר מגידול בעלי חיים ומחקלאות בעל. הם גידלו בעיקר דגנים וכן מעט ירקות.הכפר נכבש . 6 באפריל 1948, בתחילת מבצע נחשון, ונהרס שבועיים אחרי כיבושו. קיבוץ משמר דוד נוסד בשנת 1948 כחצי ק"מ ממערב לאתר חֻ'לדה, על אדמות הכפר. כיום רק שניים מבתי הכפר נותרו עומדים וביניהם ניצבים קירות של שני בתים הרוסים. אתר הכפר מכוסה בצמחיית פרא ועצי אקליפטוס. עצי חרוב וברוש גדלים סביבו.

*****

****

שיירת חולדה הייתה שיירה אספקה שיצאה ב-31 במרץ 1948 מחולדה לכיוון ירושלים הנצורה חלקית והייתה הראשונה שכשלה מלהגיע לירושלים אף שלא נתקלה במארב יזום . בעקבות דיווח מפקדת הפלמ"ח שהדרך לירושלים חסומה הורה בן-גוריון להוציא לפועל את מבצע נחשון לפריצת הדרך.
בשיירה היו 26 משאיות, 4 אוטובוסים ו־7 משוריינים. על השיירה הגנו חיילים מהגדוד הרביעי ומהגדוד החמישי של הפלמ"ח. עמוס חורב היה מפקד השיירה ואל משוריין הפיקוד שלו הצטרפו גם מפקד הגדוד הרביעי ומפקדו החדש של הגדוד החמישי, שאול יפה. הבוקר היה גשום והדרך הייתה בוצית. השיירה נתקעה בערוץ נחל שחם בסמוך לכפר הערבי ח'ולדה והתגלתה לערביי הסביבה. השיירה הותקפה על ידי מאות ערבים מצבא ההצלה הערבי ועל ידי חיילי הלגיון הערבי שבאו מרמלה במשוריינים. בין התוקפים היו גם אנשי חסן סלאמה מח'ולדה הערבית ומתנדבים עיראקים ממחנה ואדי צראר (בסמוך לתחנת הרכבת נחל שורק). לאחר שש שעות של לחימה וניסיון לחלץ את המכוניות שנתקעו בבוץ ניתנה הוראה לסגת חזרה לחולדה.
שניים מהמשוריינים שהגנו על המכוניות ועסקו בחילוץ נפגעו ושקעו בבוץ בלי שיכלו לפרוץ את הכח הערבי התוקף שהקיף אותם. מפקד אחד המשוריינים החליט לפוצץ את המשוריין על יושביו כדי לא ליפול בשבי. על פי אתר מידע פלמ"ח, גורמי הכישלון היו הנסיעה בשעות היום, שיירה גדולה ובה רכב כבד פגיע וקשה לתמרון, הכנות לקויות, פיקוד לא אחיד וכנראה לא מנוסה בהגנה על שיירות, בוץ כבד בדרך העפר ומאמץ לא לוותר על המכונית שנתקעו.  22  מאנשי השיירה נהרגו והרוג נוסף היה בכוח החילוץ.
הפגיעה בשיירה זו, יחד עם הפגיעה בשיירת יחיעם ובשיירת נבי דניאל, כולן בחודש מרץ 1948, פגעה ברוח היישוב היהודי. כתוצאה, החליט פיקוד "ההגנה" ששיטת ליווי השיירות מיצתה את עצמה. במקום זאת הוחלט להשתלט על משלטים ויישובים ערביים, דרכם ולצידם עוברות הדרכים, ולהחזיקם באורח קבע. החלטה זו נסתייעה, וביצועה התאפשר, עקב התדלדלות הכוח הבריטי, שבאותו מועד התפנותו מהארץ הייתה בשלב מתקדם, מצד אחד, ועקב גידול כוחה של "ההגנה", מצד שני.
שבוע בלבד אחרי 'שבוע השיירות' העקוב מדם, יצא לפועל המבצע היזום הראשון של היישוב העברי ומטרתו המוצהרת הייתה להשתלט על הדרך (במקרה שלו – הדרך לירושלים): מבצע נחשון.

 

אתנחתא במצפה טל

דקל ושינגטוניה – המין Washingtonia robusta (וושינגטוניה חסונה) הוא מין של דקל בסוג וושינגטוניה. מקור העץ הוא מקסיקו. גובהו 25 – 35 מ', עלי הוושינגטוניה הם בעלי פטוטרת שאורכה עד מטר, וטרף שאורכו אף הוא עד מטר. אורכה של התפרחת הוא עד שלושה מ', ועליה מספר רב של פרחים קטנים שצבעם לבן ורדרד בהיר שמדיפים ריח מתקתק. צורת הפרי עגולה, קוטרו 6- 8 מ"מ, וצבעו שחרחר. הפרי אכיל, טעמו מתוק ומזכיר מעט את טעם פרי התמר המצוי. משערים כי הוושינגטוניות הראשונות הובאו לארץ על ידי אהרון אהרונסון וניטעו ליד חוות הניסיונות שלו בעתלית, שדרת הוושינגטוניות הזו קיימת עד היום וניתן לראותה מכביש החוף. שדרות עצי וושינגטוניה נמצאות גם בכניסה למקוה ישראל מדרך יפו רמלה, בשדרות ארלוזרוב בעפולה וגם בעמק המעיינות בין טירת צבי ושדה אליהו לאורך הדרך שחיברה בין חוות הטמפלרים. ייתכן ושדרות כאלה נמצאות במקומות נוספים בארץ.

שדרת חולדה לעבר בית הרצל

חוות חולדה בראשיתה
1904 – מיד לאחר מות בנימין זאת הרצל החליטה קק"ל על מפעל  "תרומת עצי זית": קרן שתאסוף כספים לטובת רכישת נחלות ונטיעת עצי זיתים.
1905 – בנק אנגלו פלשתינה רכש עבור הקרן הקיימת משבצת של כ-2000 דונם מאדמות הכפר ח'ולדה הנמצאים במרחק של 2 ק"מ מתחנת הרכבת בואדי צראר (תחנת נחל שורק).
1908 – החליט ארתור רופין מנהל המשרד הארצישראלי על הקמת החווה שתכשיר את העולים לעבודת האדמה ולהתיישבות. ההחלטה על הקמת החווה בנוסף לחוות בן שמן שהוקמה באותה עת, נבעה מהחשש שהקרקע בלתי מעובדת תופקע ובגלל שלא נמצא חוכר שישקיע מהונו הפרטי באדמה החרבה.
1909 – נבנתה החווה בה שוכנו קבוצות פועלים שעסקו בנטיעות עצי זית ביער הרצל, בחווה נבנה בית המפואר שנקרא על שם הרצל. מאוחר יותר הוקף המבנה בחומה להגנת החצר. בתחום החצר נבנה מאגר אליו הובאו המים על ידי עגלה רתומה לפרדה מביר א-שחמה (באר שמנה הנקראת היום באר שחם) הנמצאת במרחק כ-300 מ' באפיק נחל שחם ובה החזיקו תושבי הכפר הערבי חולדה. בראשיתה החווה נוהלה על ידי האגרונום לואי בריש, שהתגורר בגפו בקומה השנייה של הבית ולפועלים הותיר את קומת המרתף הצפופה. חוסר ניסיון ומיעוט ידע על תנאי האזור הקשו על עבודת הנטיעות. מתוך 12,000 שתילי הזית, נקלטו רק 3000, האווירה בין המנהל לפועלים הייתה עכורה. מחליפו, האגרונום יצחק וילקנסקי, שינה את המקום והפך את החווה לחוות לימוד. לכרמי הזיתים נוספו עצי בוסתן, חורש ויער, וביניהם שקדים, אורנים, שיטים, ברושים וחרובים, יחד עם לול, רפת, שדות פלחה ותעשייה חקלאית מקומית שהפכו את המקום למשק מעורב.
1912 – תוגברה הנקודה על ידי קבוצה של חלוצים שהקימו בחצר משק חקלאי. אז נעשה ניסיון למצוא מקור מים חלופי לבאר שחם כדי לבטל את התלות בערביי חולדה. בצד נחל שחם נקדחה באר בעומק כ-180 מטרים. הבאר הפיקה מים עשירים בגופרית ובאיכות ירודה.
1914 – עם תחילת  בימי מלחמת העולם הראשונה עזבו מרבית הפועלים או גורשו, והחווה שממה. הפועלים המעטים שנותרו בחווה התמודדו עם מחסור קשה במים.
1915 – הארבה שפשט בארץ כילה גם את הנטיעות החווה.
1918 – בתום המלחמה התיישבו בחוות חולדה קבוצות של חלוצים שהביאו עמם את רעיון הייעור לשם  כיסוי שטחים חשופים. ביער ניטעו בעיקר אורנים, שגידולם עלה יפה. הקבוצות שהו בחולדה פרקי זמן שונים, במהלכם קיבלו הכשרה מקצועית וטיפחו את החווה וענפי החקלאות והייעור שבה.

המשך התפתחות חוות חולדה וראשיתה של קבוצת חולדה
קיץ 1929 – עם תחילת מאורעות תרפ"ט ולאחר טבח חברון, התקפות על יישובים העבריים ופינוי כפר אוריה, הותקפה גם חוות חולדה. הנשים והילדים פונו מבעוד מועד ובמקום נשארו 16 בחורים, שתי נשים ושני ילדים. אחד מאנשי המקום הגיע למפקדת "ההגנה" בתל אביב וביקש עזרה וזו החליטה לשלוח למקום את יעקב אברמסון איש 'השומר', ואת אפרים צ'יזיק שהדריכו את אנשי החווה וארגנו אותם להגנה עליה. ההתקפה על חולדה מצד תושבי הכפרים בסביבה נפתחה ב- 28 באוגוסט לפנות ערב. בתחילה הפורעים העלו את הגורן באש והמשיכו והקיפו את מתחם המשק והחלו לפרוץ אליו. אפרים צ'יזיק פקד לסגת לבית האבן בזחילה. הוא ניהל בעצמו את פעולת הנסיגה מהחצר לבית בלוותו את האנשים. בצאתו בפעם האחרונה מהבית לחצר פגע בו כדור והוא נהרג במקום. המגינים תפסו עמדות סמוך לחלונות הקומה השנייה וצלפו על הערבים הבוזזים. בחצות הגיע כוח הבריטי ודרש להפסיק את האש, משסירבו הערבים להפסיק את ההתקפה פתחו עליהם הבריטים באש ביחד עם המגינים. 40 גופות ערבים נספרו במקום. הבריטים פינו את המגינים אבל סירבו לקחת את גופתו של אפרים צ'יזיק. רק אחרי מספר ימים  חזרו לחולדה כמה מהמגינים ביחד עם בני משפחתו של אפרים והביאו את גופתו החרוכה לקבורה באדמת חולדה. המשק נשרף ונחרב עד היסוד.
1931 – החווה חזרה לפעול כאשר במקום התיישבה קבוצת גורדוניה א' שחבריה עלו בסוף 1929מפולין גליציה ולטביה והתיישבו עם הגעתם לארץ בחדרה, שם המתינו לאפשרות להתיישבות קבע. אנשי הקבוצה החלו בעבודות שיקום החווה ונטיעות ביער השרוף, במטעי הזיתים והפרי ובשדות הפלחה. באותה עת נפטרה המשוררת רחל לזכרה נטעה במקום חורשת עצים.
1936 – עם פרוץ המאורעות פונו ילדי הקיבוץ לקיבוץ נען השכן מחשש של התקפה נוספת על נקודת הישוב, המצויה בלב היער ומוקפת ישובים ערביים. באותה עת ועד סיום המאורעות בשנת 1939הושבתה אספקת אבן ממחצבות ערביות בארץ וחברת סולל בונה פיתחה בחולדה מחצבה כדי לספק חצץ לסלילת דרכים וכבישים. מאוחר יותר ניצלו לוחמי ההגנה את המחצבה לצורך אימוני ירי.
1937 – החליטו יחד מוסדות היישוב וחברי "גורדוניה אנשי הקיבוץ לעזוב את יער הרצל לבנות את המשק בגבעה סמוכה ממערב שהייתה נוחה יותר למגורים ולפיתוח משק חקלאי.
1938 – הוחל בהקמת הנקודה החדשה של קבוצת במקום הנוכחי ובהדרגה החלו חברי הקבוצה לעבור אליה. המעבר נמשך שלוש שנים. אולם, המצב הביטחוני לא השתנה וקבוצת חולדה המשיכה להיות מבודדת ומוקפת ישובים ערביים עוינים עד הקמת המדינה. ארבעה מחבריה נהרגו בדרכים בהתקפות של ערביי הסביבה.
בתחילת אוקטובר 1943 – למחרת ראש השנה תש"ד, הוקפה חולדה ע"י מאות חיילים ושוטרים בריטים ונערך בה חיפוש אחר נשק אשר העונש על אחזקתו היה מות. במהלך החיפוש, התפתחה  קטטה בה לקחו חלק חברים וחברות. נמצאה תחמושת וכתוצאה מכך נאסרו שבעה חברים, נערך להם משפט מתוקשר היטב, בבית המשפט בירושלים. החברים נדונו לשנתיים ועד שש שנות מאסר, אותן ריצו עד ששוחררו עם תום מלחמת העולם השנייה.
1948 – במלחמת העצמאות, עם חסימת הדרך לירושלים, הייתה קבוצת חולדה לתחנת יציאה והתארגנות הכוחות לפורצי הדרך לירושלים ובאזורה נערך אחד משלושת הגדודים שהשתתפו במבצע נחשון בתחילת חודש אפריל

האנדרטה הנקראת אנדרטת העבודה והגנה הוצבה על קברו של אפרים צ'יזיק בשנת 1937. זה פסל אבן, מעשה ידיה של הפסלת בתיה לישנסקי המתאר את  דמויותיהם של אפרים צ'יזיק, אחותו שרה צ'יזיק ודמות נוספת לזכר הנופלים במערכות ישראל. המצבה כמו פסל האריה השואג בתל חי שהוקם ב-1934 מסמלת את עמידת היישובים העבריים מאז תל חי ועד חולדה. בפסל משולבים כלי עבודה, המסמלים את הקשר של מגיני היישוב לחקלאות.

 

הכפר הערבי חולדה על רקע המפה מעשור טרם הקמת המדינה

מרחב חולדה היערכות ליציאה למבצע נחשון:
מבצע נחשון הוא אחד מהמבצעים שנערך במלחמת העצמאות בין ליל 5-6 באפריל ובין 15 באפריל 1948. מטרתו הייתה לפרוץ את המצור החלקי על ירושלים שהכנעתה עשויה הייתה להיות מכה אנושה ליישוב היהודי, ליצור ציר מאובטח, לארגן ולאבטח שיירות אספקה ותגבורת לירושלים. תכנון המבצע וביצועו החל אחרי 'שבוע השיירות' בסוף חודש מרס 1948, השבוע שבו נגרמו אבדות כבדות ונהרגו 84 לוחמים בשלוש שיירות: שיירת יחיעם – ליישובי הגליל הערבי, שיירת חולדה– לירושלים ושיירת נבי דניאל – לגוש עציון. שבוע זה הוכיח ששיטת השיירות נכשלה לחלוטין, ושיש להשתלט על הדרכים בהקדם האפשרי. בראש המבצע עמד מפקד חטיבת גבעתי, שמעון אבידן. המבצע נקרא על שם נחשון בן עמינדב, שלפי המדרש היה הראשון מבני ישראל שנכנס לים סוף ביציאת מצרים, והפך לסמל של ראשוניות וחלוציות. בנוסף, המבצע נקרא על שם נחום שושני, שכינויו בהגנה היה "נחשון", שנהרג באותה שנה. כוח המבצע כלל שלושה גדודים: גדוד בפיקודו של חיים לסקוב, שהוצב בגזרה המערבית (חולדה הערבית, דיר מוחיסין). גדוד בפיקודו של יוסף טבנקין, שהוצב בגזרה שבין שער הגיא לקריית ענבים. גדוד ששימש כעתודה ובראשו אלדד אוארבך-אבידר. הכוח יצא מחולדה, חסם את כבישי הגישה וחיבל בדרכים הצדדיות ובאותו זמן חלק מהכוח יצא לתקוף את חולדה הערבית ואת הכפר דיר מוחיסין. בחצות הלילה (5/6.4) נעה מחולדה שיירת נחשון הראשונה בת 62 כלי רכב וחולדה הערבית נכבשה ללא התנגדות. האזור המערבי היה שקט יחסית עד גמר מבצע נחשון לעומת האזור המזרחי (הקסטל), שלבסוף נפל לאחר שמונת ימי קרב הקסטל שפתח את הכביש לתנועה. על אף שעברו רק שלוש שיירות בשמונת ימי המבצע, מבצע זה הוגדר כהישג צבאי על שום עצם פריצת המצור על ירושלים והעברת היוזמה לידי כוחות המגן העבריים.

*****

להרחבה אודות מבצע נחשון  מטל שחר למזכרת בתיה ולנען, הלאה לתל גזר וחזרה דרך חורש נחשון וחורש חולדה

כרמי גבעות חולדה המיועדים ליקבי ברקן

גולשים לעבר יסודות

יְסוֹדוֹת הוא מושב שיתופי חרדי השייך למועצה אזורית נחל שורק וגרות בו מעל 100 משפחות. המשבצת החקלאית כוללת כ- 5000 דונם מתוכם 4000 דונם של גידולי שדה ומטעים, 350 דונם פרדס והשאר כרם יין שייחודו ברמה הגבוהה מאוד וביבולים הגדולים יחסית לשטח. בנוסף לחקלאות פועלים במשק רפת חלב המייצרת מעל 3 מיליון ליטר בשנה, לולים, מצבעה תעשייתית בתחום המתכת ומפעל לאביזרי מיזוג אוויר.
היישוב הוקם בשנת 1946 על ידי ניצולי שואה מגרמניה, הונגריה וטרנסילבניה, חברי תנועת פועלי אגודת ישראל. גרעין המקימים שכן תחילה במגדיאל שבשרון. במהלך מלחמת העצמאות, בשנת 1948, קיבלו אנשי הגרעין את הקרקע, כדי להוות נקודת שליטה על דרך בורמה. בהתחלה נקרא היישוב "נתיבה". בהמשך עברו מעט מזרחה ושמו של היישוב החדש נקרא על ידי מייסדיו "קיבוץ יסודות שעל ידי קבוצת נתיבה".
בשנים הראשונות להיווסדו תיפקד היישוב כקיבוץ. בתקופה זו התרחשה בו השריפה של חדר האוכל, שבה נספו אשה ושתי בנות. בהמשך הפך המקום למשק שיתופי. במקום נקלטו פליטים דתיים וחרדים מעליית הנוער שהשתלבו בעבודות החקלאיות: פאלחה, ירקות ורפת. היה ענף לולים מפותח מאד, פרות לחליבה, דיר כבשים, כרמי ענבים מכל הזנים שסיפקו לכרמל מזרחי את התוצרת המשובחת שלהם. היו חיי חברה ותרבות שכללו הצגות של החברים והחברות במועדון, הקרנות של מרכז ההסברה, טיולים מאורגנים ונסיעות לים. החינוך היה ממלכתי דתי, מעורב, בגלל מחסור בתלמידים. היום החינוך הוא בחסות החינוך העצמאי. בשנים האחרונות עובר המושב תהליך הפרטה ממושב שיתופי למושב פרטי. עובדה זו הביאה להתרחבות ולהצטרפות משפחות.
במקום תלמוד תורה ובית ספר ממלכתי דתי לבנים שאילו מגיעים מכל האזור ובית ספר יסודי בית יעקב שאליו מגיעות תלמידות גם מיישובי הסביבה. במקום גם ישיבה קטנה לצעירים בראשות הרב יהודה כהן שקימת כבר כמעט 30 שנה . בשנת ה'תשס"ח נפתחה במושב ישיבה גדולה, ספרדית, בשם "משכן ידידיה" (או "ישיבת יסודות") וסגנון הלימוד בה הוא ליטאי.

*****

המשך הגלישה

קטע שלישי: בעמק נחל שורק ובמעלה ערוץ נחל הראל

*****

נחל שורק הוא הוא אחד הנחלים המרכזיים החוצה את הארץ לרוחבה מהר ועד הים ואורכו כ-70 ק"מ.  שם הנחל נזכר לראשונה בספר שופטים ט"ז, בסיפורי שמשון הגיבור – "וַיְהִי, אַחֲרֵי-כֵן, וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה, בְּנַחַל שֹׂרֵק ;שְׁמָהּ, דְּלִילָה." משמעות המילה "שורק" היא אחד מזני הגפנים, כפי שמוזכר בברכת יעקב אבינו לבנו יהודה – "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ" המעידה על שפע הגפנים בנחלת יהודה וחוזקן המאפשר לקשור אליהן חמורים.
אגן ההיקוות של נחל שורק משתרע במורדות ההר, בגבעות השפלה ובמישור החוף. התוואי ההררי של הנחל מפותל עד סמוך לבית שמש והוא צירוף של שלושה יובלים מרכזיים: נחל שורק, נחל רפאים ונחל כסלון. החלק המישורי של תוואי הנחל נמצא בין גבעות השפלה ובמישור החוף.
המים הזורמים בנחל הם מי נגר עילי מהרי ירושלים ומגבעות השפלה, מי תהום המתנקזים לאפיק, מי קולחין  (שפכים מטוהרים) שלא נוצלו להשקיה חקלאית, ובחורף מי שיטפונות.  סמוך לשפך אל הים, מים מלוחים נובעים אל הנחל. בעקבות הזרמת מי ביוב ושפכים מהערים הסמוכות לנחל, הוא הפך למקור לכלוך וריחות רעים. בשנים האחרונות, בעקבות לחץ ציבורי, נעשו בנחל שורק עבודות ניקוי וטיהור. ובמעלה הנחל הוקמו מתקני טיהור שפכים.

מזרחה בעמק נחל שורק סמוך לתוואי מסילת הברזל
חציית גשר נחל הראל
המשך במעלה עמק נחל הראל
בדרך בין כפר אוריה מדרום
ובין צלפון וגיזו מצפון
קטע לאורך כביש הגבורה.

*****

*****

דמות מרחב הקטע השלישי של המסלול

קטע המסלול על רקע המפה מעשור טרם הקמת המדינה

מבנה תחנת ואדי סארר (נחל שורק)

מבנה תחנת הרכבת הוקם בשנת 1915 על ידי העות'מנים. התחנה נבנתה על מנת להיות כצומת מרכזית בלב קו הרכבת – יפו / ירושלים אשר תפרוס שלוחות מסילה נוספות דרומה לעבר באר שבע ואף סואץ. עצם פריסת המסילה דרומה, תוכננה לשם חיזוק החזית אשר לחמה בבריטים במהלך תקופת מלחמת העולם הראשונה. קו הרכבת היה מתוכנן לשם העברת סחורות, אספקת נשק ותחמושת, מזון ואף כלי לחימה אל הדרום שהיה מנותק ממרכז הארץ. מבנה תחנת הרכבת נחנך לאחר כשנה וחצי של בניה בשנת 1917 והחל את פעילותו. שם התחנה נקבע אז כתחנת צ'רר, על שם הואדי הנמצא בסמוך "ואדי צ'רר" (wady es surar). במהלך הלחימה הועברו כדרך התחנה כמויות אדירות של נשק ותחמושת, התחנה הפכה להיות פעילה מעל הנורמה המקובלת לתקופה, זאת משום שילובה בקו הרכבת בין יפו לירושלים – קו רכבת שהיה פעיל בפני עצמו. במחצית נובמבר 1917 בעת מרדף פלשת התחנה נכבשה על ידי חיל המשלוח המצרי. הכוחות שהגיעו לתחנת הרכבת , הצליחו להניס את יושביה לאחר קרב קשה ולהשתלט על מבניה והציוד הקיים בסביבתה. בין השלל שנתפס – כארבעים קרונות רכבת שחנו על מסילות הרכבת של התחנה, שני קטרי קיטור שלמים ואף שתי קרונות משא שטוחים אשר עליהם היו מונחים אחר כבוד זוג תותחים פעילים. לאחר שהשתלטו בצורה מלאה על התחנה, החלו בשיפוצה של התחנה. את שיפוצה ביצעו עובדי כפייה מצריים שהובאו בידי החיילים הבריטים לכיבוש התחנה. במהלך השיפוץ, בנו מחדש את גג הקומה השניה שקרס במהלך קרב הכיבוש מימי העות'מנים על ידי הבריטים. הגג נבנה בצורה שטוחה לעומת התצורה השונה שהיה בנוי במקור – גג רעפים.
לאחר קום המדינה התמעט השימוש בתחנה ואף נפרס בסמוך למבנה התחנה בסיס צה"ל (בסיס לוגיסטיקה – מ.ק 297) אשר פעיל עד היום.  משום הקרבה, חלק נכבד ממבני התחנה ובניהם גם המבנה הראשי – נכלל בשטח הבסיס והגישה אליהם היתה בלתי אפשרית. בתחילת שנות ה-2000 , צומצם שטח הבסיס ומבנה התחנה הוצא אל מעבר לגדר הבסיס. בסמוך למבנה המשיכה לאורך השנים לפעול מסילת הרכבת המובילה לבית שמש וכיום חולפת במקום רכבת כמדי שעה לכל כיוון
התחנה פעלה עד 1998 אז נסגרה כשהקו הישן לירושלים נסגר. במקום הקו הישן נפתח קו חדש, כפול, במרחק של כ-10 מטר מהקו הישן ובקרבת התחנה הישנה הוקמה תחנת רכבת תפעולית. המקום משתמש למפגש רכבות בקו תל אביב – ירושלים. בניין התחנה הישן עמד עזוב ונטוש מאז סגירתו. בשנת 2010 זכתה רשות הניקוז "שורק-לכיש" במכרז לשיקום התחנה והפיכתה לאתר תיירות אולם מעבר להקפת המבנה בגדר לא נעשה דבר והוא ממשיך בהתפוררותו. בקרבת התחנה נמצא קרון עץ (כנראה מתקופת המנדט) וכן קטר ומספר קרונות (מתקופות מאוחרות יותר) שהונחו על גבי פסים חדשים.

מפגש הרכבת מדרום לטל שחר

החיוך הנצחי…

מבט מזרחה לגבעות הראל

מסתורין

****

גשר נחל הראל

****

****

****

****

****

****

****

עומדים על הגשר ומנסים להאכיל צבים

*****

מבט על הגשר לאחר הירידה ממנו

חמניות….סוף…

****

מתקדמים במעלה נחל הראל

בדרך אל גבעות הראל בין כפר אוריה ובין צלפון גיזו

הקטע האחרון : גבעות הראל

****

כניסה בדרך לקבוץ הראל
מזרחה בדרך מצפון להראל
חציית דרך בורמה

דרך בורמה' נפרצה בחודשים מאי-יוני 1948 בשטח הגבעות שהיה בתחום ישראל באזור שמדרום ללטרוןדרך בורמה התחילה ממזרח לכפר דיר מוחסין (היום מושב בקוע) לצד הכביש ממסמיה ללטרון (היום כביש 3). הדרך טיפסה על גבעות השפלה סמוך לכפרים בית ג'יז (היום קיבוץ הראל) ובית סוסין (היום מושב תעוז). הדרך התפתלה ועלתה לרכס ממזרח לבית סוסין. לאחר שחצתה את קו הרכס הדרך גלשה במורד מזרח לעבר כביש הר טוב – באב אל ואד (כביש 38 בין צומת שמשון ושער הגיא). לאחר חציית הכביש הדרך טיפסה לעבר בית מחסיר (היום מושב בית מאיר ושמורת המסרק). משם המשיכה לסאריס (היום מושב שורש ושואבה). שם התחברה הדרך לכביש לירושלים דרך אבו גוש.
שם הדרך: חטיבת הראל קראה לדרך "דרך הראל" או "דרך הגברושים" (על שם גבריאל רפפורט שפיקד על פעולת הפריצה של הדרך להלן). חטיבה שבע ביקשה לקרוא לה "דרך שבע" על שם החטיבה ולכבודו של שלמה שמיר, המח"ט שגילה אותה (לשיטתם). שם נוסף היה "דרך הג'יפים". אולם העיתונאי קנת בילבי נתן לה את הכינוי "דרך בורמה", על שם הדרך שנפרצה במזרח אסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה בידי צבאות ארצות הברית ובריטניה, שעקפה את האזור שבשליטת היפנים, ושימשה להעברת אספקה לצבא סין.
להרחבה ראו 
יער אשתאול בגבעות השפלה אותן חצתה דרך בורמה

לעבר נווה שלום
חזרה דרך הכביש לנחשון.

****

****

קטע מסלול בשוליים הצפון מערביים של יער אשתאול

דמות מרחב הקטע האחרון של המסלול

קטע המסלול ל רקע המפה מעשור טרם הקמת המדינה

 

בית ג'יז היה כפר ערבי בגבול הרי יהודה ושפלת יהודה כ-14 קילומטרים דרומית מזרחית לרמלה וכשלושה קילומטרים מדרום מערב ללטרון, בגובה 310 מטר מעל פני הים. לפי זאב וילנאי ייתכן שהשם הערבי בית ג'יז משמר שמו של יישוב קדום בשם גיזו מתקופת המקרא. ממנו באו גבורים לחילות דוד המלך, כפי שנזכר בספר דברי הימים א', פרק י"א,פסוק ל"ד: "בְּנֵי הָשֵׁם הַגִּזוֹנִי.
בעקבות מאורעות תרפ"ט הוטל על הכפר עונש קיבוצי בסך של 1200 לירות על חלקם של תושבי הכפר בהחרבת כפר אוריה. הכפר היה שייך לנפת רמלה מחוז לוד (1945), שטחי אדמותיו היו 8,357 דונם ובשנת 1945 מנה 550 נפשות. במלחמת העצמאות במהלך מבצע בן נון א' ב-25 במאי 1948 הכפר נכבש והתרוקן מתושביו. בשלב הראשון של מלחמת העצמאות, ב-11 בינואר 1948, תקפו לוחמים מן הכפר ומח'רבת א-פאר את היישוב כפר אוריה שממזרח לרמלה. ההתקפה נבלמה על ידי כוח פלמ"ח וטור משוריין בריטי. בקרב נהרגו שלושה לוחמים יהודים ועשרים וחמישה לוחמים ערבים. בהמשך המלחמה הלחימה באזור הייתה במסגרת הניסיונות לכבוש את לטרון במבצעי בן נון א' וב'. בית ג'יז נכבשה לראשונה על ידי גדוד 72 של חטיבה 7 (ב-25 במאי) ובסופו של יום זה פונו הכוחות מן המקום. ב-27 במאי במסגרת ההכנות למבצע בן נון ב' נתפסה בית ג'יז מחדש, הכוחות התבססו שם, הופעל מכשיר קשר והונחו קוי טלפון ובית ג'יז הפך למשלט ישראלי שחלש על האזור. לאחר הכישלון במבצע בן נון ב', לטרון נשארה בידי הלגיון הערבי והכביש לירושלים נשאר חסום. עקב כך נסללה דרך עוקפת ששימשה לפריצת המצור היא דרך בורמה דרך זו עברה בבית ג'יז.
במרחק של כ-3 קילומטרים מזרחית לבית ג'יז שכן הכפר הערבי בית סוסין, שנהרס גם הוא במלחמת העצמאות. בין הכפרים, על גבעה כקילומטר מזרחית לבית ג'יז נבנה בתקופת המנדט הבריטי בית ספר משותף לשני הכפרים. באתר בית הספר הוקם מאוחר יותר מצפה הראל. המבנה הנטוש קיים עד היום והתפרסם כמקום בו נערך משפט השדה הצבאי בפרשת משפטו והוצאתו להורג של סרן מאיר טוביאנסקי באשמת בגידה. מאיר טוביאנסקי נמצא אשם במשפט והוצא להורג על ידי כיתת יורים, ההוצאה להורג לא נערכה בבית הספר אלא בכפר בית ג'יז, בבית דו-קומתי שנותר על תילו עד היום בקיבוץ הראל, והנושא את השם "בית הקשתות".
מקור והפניות:

 

מיקום הכפר בית ג'יז (הראל של ימינו) על רקע המפה מעשור טרם הקמת המדינה

 

סוף דבר 

טיול זה נמשך ארבע וחצי שעות,
מתוכן שלוש שעות
ורבע רכיבה ושעה ורבע עצירות.

*******

מזג האוויר היה נעים וסביר.
בשעה וחצי האחרונה היה חם.

*******

היה לנו נעים להיות ביחד
ולטייל בחבל ארץ יפה
ומעניין הרווי תוכן גיאוגרפי והיסטורי.

******

לאחר הטיול כיף גדול היה להתארח 
במרפסת ביתו של עומר הנמצא בלב החורש.

******

תודה לעומר על היוזמה, ההובלה והאירוח
תודה לחברים שהשכימו והגיעו 

*****

למרות הפעמים הרבות שטיילנו באזור,
נמשיך להסתובב בו
תמיד יש מה לראות ומה ללמוד
אין ספק!!! 
מן הסתם בפעם הבאה
נגיע בשלהי הסתיו
וגם בעת שהפריחה תהייה בעיצומה.

 

היה זה טיול קיץ נחמד
מומלץ!!

 

  • Doron Kadmiel

    יופי של תיאור
    הערה: כביש 44 נקרא גם כביש הגבורה, הלא כן?
    מסיבות ברורות….