עניינו של תיעוד זה הוא הכפר איקרית שהיה כפר ערבי נוצרי יווני -קתולי בגליל המערבי. תושביו פונו ממנו בתום מבצע בחירם מלחמת (1948) העצמאות. הובטח להם שיכולו לשוב אליו לאחר מספר ימים אולם, לא הורשו לחזור אליו לאחריה.

מאז שגורשו מהכפר, ניהלו העקורים ובהמשך ביניהם ונכדיהם, מאבק משפטי ושיח פוליטי על מנת שחזרתם תתאפשר. אולם כל אלה לא צלחו.

ביום שני 25 במאי 2020, בשעות אחר הצהרים המאוחרות, הגענו סמדר ואני לגבעה שעל המורדות שלה השתרע הכפר ובפסגתה נמצאת הכנסייה.

שם, בלי תכנון ותיאום מוקדם, פגשנו שלושה מבני הדור השני של העקורים שמשתדלים לקיים נוכחות רצופה במקום: יוסוף סיבט (פסוטה), גאלאל חיאט נידאל חורי (תרשיחא). במקום נכח גם אלאה חנא חורי (מפסוטה).

בתחילה חשדו בי!

הקרח נשבר לאחר כמה משפטי שיחה ראשונים. סיפרתי להם על עצמי ועל מסעותיי בכפרי המיעוטים בגליל.

****

לאחר כמה דקות גאלאל חיאט נידאל חורי עזבו המקום.

נשארתי לשוחח עם יוסוף סיבט ועם אלאה חנא חורי. הם סיפרו עליהם ועל המקום.

****

****

יוסוף פתח לי את דלתות הכנסייה.

התיעוד להלן כולל מידע אודות הכפר ועל המהלכים לאפשר חזרת העקורים, השיבה הסמלית ומשמרת הנוכחות שמקיימים צאצאי העקורים.

התיעוד כולל מספר מפות וצילומים של מראות הביקור.

*****

מיקום הכפר
בגליל העליון ההררי המערבי

****

*****

******

מיקום הכפר

מצדו הדרומי של כביש הצפון

על גבעה תלולה
בגובה כ-660 מ' מעל פני הים של
אחת משלוחות הרי
הגליל העליון ההררי המערבי
ממנה יורדים יובלי נחל בצת
כ-8 ק"מ ממזרח לקיבוץ אילון, 
כ-1.5 ק"מ מדרום מזרח למושב שומרה
כ-2.5 ק"מ מדרום לגבול לבנון
כ-5 ק"מ מצפון מערב לפסוטה

****

מבט מגבעת איקרית לכיוון שומרה

מבט על הגבעה

מבט לכוון דרום מערב

הגבעה היא תל
בו שכן היישוב הקדום 

*****

מבט לכיוון מערב

ההגעה לגבעה בדרך בטון תלולה
המטפסת מכיוון כביש הצפון (כביש 889)

****

****

תחילת הדרך  סמוך
לצומת הכניסה למושבה שומרה
אבל קיים קושי להתחבר אליה
למגיעים מכיוון מזרח או צפון 

הכניסה לדרך העולה לכפר אפשרית רק בהגעה מכיוון מערב, הפנייה שמאלה למגיעים מכיוון מזרח או מכיוון צפון בלתי אפשרית.

*****

באזור איקרית הייתה כנראה התיישבות קדומה עוד מהתקופה הכנענית. הכפר היה אחד מ-19 הכפרים שנכבשו על ידי פרעה תחתמס השלישי.

 

בתקופת המשנה והתלמוד נמצא במקום היישוב היהודי יוקרת, בו חי ופעל האמורא רבי יוסי דמן יוקרת.

 

הכפר חרב לאחר התקופה הצלבנית, ויושב מחדש במאה ה-16. תושבי הכפר היו נוצרים קתולים, ועסקו בעיקר בחקלאות

הכפר וסביבתו
בשלהי המאה ה-19

****

בשלהי המאה ה-19 התגוררו בכפר כ-100 תושבים בבתי אבן, והיה במקום מבנה מודרני של קָפֶּלה נוצרית. מסביב לכפר נטעו תושביו עצי תאנה וזית

*******

הכפר וסביבתו
בשנות ה-40' טרם הקמת המדינה

בסקירת הכפרים הערביים שנערכה על ידי שירות הידיעות של ההגנה ב-1942, נמסר כי מספר תושבי אקרית כארבע מאות, כולם נוצרים, יש בה בית ספר עדתי המנוהל על ידי הכנסייה הקתולית ובו שלושים תלמידים, כנסיה אחת ושלוש חנויות. הדו"ח מציין כי אין בכפר אפנדים בעלי קרקעות וכי הקרקע הממוצעת למשפחה היא בגודל חמישים דונם לערך. יש משפחות שאין להן אדמות ובניהן עובדים אצל משפחות אחרות. הקרקע הררית, אין אדמת שלחין והגידולים העיקריים הם פלחה, זיתים, תאנים וטבק. כותב הדו"ח העריך אז את שטח הקרקע השייך לכפר בכחמשת אלפים דונם.

לפי הדו"ח, היו לתושבי אקרית יחסים טובים עם הממשלה (הבריטית) ובמאורעות "לא השתתף איש עם המורדים, ולא נסבו נזקים מטעם הצבא. המורדים רצחו את המוח'תאר הקודם ח'ליל סבית באשמה שהודיע לממשלה שהמורדים מבקרים בכפר". סיפור הירצחו של המוח'תאר שגור עד היום בפי תושבי אקרית, אף כי אין הם יודעים מי רצח אותו, ויש על כך גרסאות שונות. הטענה המקובלת היא שנרצח על רקע סכסוכים פנימיים על המוח'תארות, אולם כמו במקרים רבים אחרים ניתן לרצח הסבר לאומי. כמה עשרות מוח'תארים נרצחו אז בכפרי הגליל, כנראה על רקע יחסיהם על השלטונות הבריטיים. באותה תקופה שטף גל טרור פנימי את החברה הפלסטינית, שהביא לחיסולה הפיזי של שכבת המנהיגות המקומית. הסיבות לרצח היו לא רק שיתוף פעולה עם הבריטים, אלא גם השתייכות פוליטית, סירוב לתרום כסף לכנופיות או נקיטת קו מתון מדי לטעמם של המתנקשים.

בתוספת לדו"ח הראשון על אקרית, מופיע דו"ח נוסף האומר כי: כפר זה היה שקט בימי המאורעות. כל תושביו נוצרים, הכפר מתון ומתרחק מהמפלגות… שניים מבני הכפר השתתפו במרד כראשי פציל (תת-כנופיה) והם: שיבאן סבית ומטאנס ג'ומעה. עם גמר המאורעות חזרו לכפר, הממשלה לא תפסה אותם. הכפר העלים את שמותיהם מהממשלה. הממשלה החרימה מהכפר ארבעה רובים, שנמצאו במערות מחוץ לכפר".

****

 

בין 1940 ל-1947 הייתה תקופה שקטה באקרית. בתקופת מלחמת העולם החרימו הבריטים כמויות גדולות של חיטה מן התושבים, אשר מחו על כך ללא הועיל. בתקופה שבין יציאת הבריטים, שפינו את נקודת המשטרה שלהם בשומרה ב-14 במאי 1948, ועד לכיבוש הישראלי ב-31 באוקטובר אותה שנה, נשלט הכפר על ידי גורמים ערביים שונים, תחילה לבנונים, אחר כך סורים תחת פיקוד קאוקג'י ואחריהם הגיעו חיילים עירקים וסעודים. בסוף התקופה השתלטה על הכפר קבוצה מקומית בראשות אדם מציפורי. כל אותה עת נצמדו התושבים לכפרם והעדיפו שלא לעזבו, למרות הקשיים, כיוון שידעו מה רע מצבם של הפליטים שברחו ללבנון.

על פי רישומי ממשלת המנדט מ-1947 היה שטח הקרקע בבעלות הכפר באותה תקופה שישה-עשר אלף דונם, מהם שבעים ושלושה דונם שטח בנוי, שלוש מאות עשרים וארבעה מטעים, אלף חמש מאות שמונים ושמונה מזרע וארבעה-עשר אלף עשרים ושמונה טרשים.

 

מראה הכפר בתקופת המנדט, המקור: תמונה על קיר הכנסייה

מרחב גבול לבנון ובו הכפרים ובירעם איקרית ערב מלחמת העצמאות

כיבוש הכפר במבצע חירם
שהיה האחרון במבצעי חזית הצפון
במלחמת העצמאות
והגדול שבהם.

המבצע נערך בימים 29 עד 31 באוקטובר 1948,

כוחות צה"ל כבשו את אזור מרכז הגליל,
את כביש הצפון ממנרה עד ראש הנקרה
והשתלטו אף על 14כפרים
מעבר לגבול הביןלאומי
אשר מאוחר יותר הוחזרו
ללבנון במסגרת הסכמי שביתת הנשק.

 

ב- 19 ביולי 1948 נחתם 'ההפוגה השניה' לפיו הפסקת האש תמשך ללא הפסקת זמן בין מדינת ישראל ומדינות ערב השכנות. כמה חודשים לאחר מכן חודשו הקרבות גם בגליל. העילה היתה התקפת כוחות קאוקג'י על מנרה ועל משלטי שיח' עבד, שליט מנרה. קאוקג'י – מפקד "צבא ההצלה" בתקופה זו, אותו כוח שנכשל בהתקפותיו על סג'רה וחמק מנצרת אל הגליל המרכזי בקרבות "עשרת הימים" ביולי 1948, טען כי צבאו אינו כפוף להחלטת האו"ם ולהסכם 'ההפוגה השניה'.ב 22 באוקטובר 1948 כבשו כוחות צה"ל את משלט שיח'- עבד (מצפון מערב לקיבוץ מנרה) ואת המשלטים על כביש הצפון בין קיבוץ יפתח לקיבוץ מנרה. ניסיונותיהם של כוחות "כרמלי" לעקור את חיילי קאוקג'י נכשלו. הניסיון הוביל להחלטה כי אין להסתפק בפעולה מצומצמת כלפי כוחות קאוקג'י באזור מנרה בלבד אלא לשחרר את הגליל המרכזי כולו עד 'גבול צפון' הגבול הבינלאומי של א"י המנדטורית.

 

המימוש היה במבצע "חירם". זה היה מבצע דיווזיוני- אוגדתי של 'חזית הצפון' אשר השתתפו בו ארבע חטיבות: חטיבה 7, חטיבת עודד (חט' 9), חטיבת גולני (חט' 1) וחטיבת כרמלי (חט' 2). בלילה שבין ה 28\29 באוקטובר יצאה חטיבה 7 מבסיסה בצפת בשלוש זרועות: זרוע אחת השתלטה על הכפרים מצפון לכביש צפת- מירון, השניה ניסתה לכבוש את מירון ונכשלה, והזרוע השלישית פוצצה את המחסומים שעל כביש צפת- מירון. לפנות בוקר הצליח הכוח  לפנות את הכביש בין צפת למירון. לאחר מכן כבש את מירון ובנוסף את הכפר ספסף והכפר גיש (גוש חלב העתיקה) הכוח הסורי בגוש חלב ספג מכה קשה וכ- 200 מאנשיו נהרגו.ב-29 באוקטובר 1948 נכבש הכפר בירעם  ללא התנגדות התושבים, על ידי חטיבה 7 של צה"ל.

 

בלילה שבין 28\29 באוקטובר ניסתה חטיבת "עודד" להשתלט על מספר משלטים החולשים על תרשיחא, פלוגת ההנדסה פינתה את הכביש המוביל לתרשיחא ממחסומים ומכשולים אך הכוח שיצא בדרך זו נתקל בהתנגדות ונסוג התוכנית המקורית שונתה הכפר סאסא נכבש ע"י כוחות חטיבה 7 ובהמשך תוכנן כיבוש תרשיחא, אולם לא היה צורך בכך משום שכוחות "צבא ההצלה" נסוגו ממנה. בימים שלאחר מכן חטיבה 7 נעה מזרחה וכוחות "גולני" כבשו את כפר עילבון ומראר. לאחר כניעת תרשיחא המשיכו הכוחות בתנועתם לעבר הגבול המדיני בין ישראל ללבנון עד השלמת כיבוש מלכיה ונבי יושע ב- 31 באוקטבר 48.

כיבוש איקרית במהלכי מבצע חירם

ב-31 באוקטובר 1948 נכנסו כוחות צה"ל לכפר אקרית בגליל המערבי. הכפר נכבש ללא קרב וארבעה מנציגיו חתמו על "כתב כניעה זמני", בו התחייבו להיכנע לצה"ל ללא תנאי, להסגיר את כל הנשק והתחמושת הנמצאים ברשותם ולציית להוראות אנשי הצבא. אנשי אקרית הניפו דגל לבן וכומר הכפר קידם את פני הכוחות הישראליים כשבידיו ספר תנ"ך, ואמר בעברית: "ברוכים הבאים בני ישראל". המוח'תאר צעד בעקבות הכומר, כשבידיו לחם ומלח והזמין את הפלוגה כולה להתארח בכפר. תמונות מקבלת הפנים שערכו תושבי אקרית לחיילי צה"ל הופיעו ב"דבר השבוע" יומיים לאחר האירוע. הדברים נתמכים גם על ידי עדויות אנשים שהשתתפו בכיבוש הכפר. אחד מצעירי אקרית נשלח לוואדיות, לחפש מספר צעירים, שהיה בבעלותם נשק והם הסתתרו מפני צה"ל. הוא שכנע אותם, בשם הכומר, לחזור לכפר ולהסגיר את נשקם, וכך אכן עשו. הם גם סיפרו לחיילים על מיקומם של מספר מוקשים, שהונחו בין הכפר לכביש הראשי, וסייעו בפירוקם.

שבוע לאחר מכן, ב-6 בנובמבר, נדרשו אנשי אקרית לעזוב את בתיהם ולעבור לכפר ראמה, המרוחק למעלה משלושים קילומטרים דרומית-מזרחית לכפרם. לדברי התושבים, קצין צה"ל שמסר להם דרישה זו, אמר כי הפינוי מוגבל לחמישה-עשר יום בלבד עד אשר מצב הביטחון יאפשר להם לשוב, וכי עליהם לקחת אספקה לתקופה קצרה. ואכן, אנשי אקרית השאירו מאחוריהם את מרבית הרכוש והמזון ומספר ומספר אנשים לשמירה. מאקרית התפנו מאה עשרים ושש משפחות, שמנו שש מאות ושש-עשרה נפש. לפי עדות אנשי הכפר הם הועברו במשאיות של הצבא, ושוכנו בבתיהם של אנשי ראמה שברחו במהלך הקרבות.

 

תושבי אקרית עמו תושבי בירעם (ראו הכפר בירעם בגליל העליון – תמונת מצב ועברו שנשכח (חלק ראשון) לא היו היחידים שפונו מן האזור הסמוך לגבול הלבנון לאחר מבצע חירם. הטענה היא היה זה מפקד חזית הצפון, משה כרמל, שהחליט לפנות רצועה של חמישה עד חמישה-עשר קילומטרים בצד הישראלי של הגבול מכפרים ערביים. תושבי הכפרים המוסלמים-שיעים נבי רובין ותרביחא, ששכנו בקרבת אקרית, הועברו ללבנון, תושבי ג'ש הושארו בסופו של דבר בהתערבות אישים ישראלים, וכך גם תושבי תרשיחא. הטענה היא שהייתה זו החלטה נחושה של צה"ל, שנתמכה גם על ידי הרשויות האזרחיות של המדינה, "להשאיר את הרצועה לאורך גבול הצפון נקייה מערבים.

*******

ב-27 באפריל 1949 פורסמו לראשונה התקנות המייפות את כוחו של שר בטחון להכריז על "אזורי בטחון", כחלק מתקנות ההגנה המנדטוריות לשעת חרום. לפי תקנות אלה, רצועת אדמה לאורך הגבול הצפוני, שרוחבה עשרה קילומטרים צפונה מקו הרוחב ה-31 ועשרים וחמישה קילומטרים דרומה ממנו, נקבעה כ"אזור מוגן", בתוכו אפשר להכריז על שטח מסוים שהוא "אזור בטחון", בו אסור לאדם להימצא, אלא אם כן הוא תושב קבוע באזור או שיש לו רישיון מיוחד לכך.
בספטמבר 1949 הוכרז האזור שלאורך גבול הלבנון כ"אזור בטחון". באותה עת נמצאו תושבי אקרית כמו אלה של בירעם כבר שנה מחוץ לכפריהם, ולכן לא נחשבו כתושבים קבועים על ידי שלטונות הביטחון, ואלה לא אפשרו להם לחזור לכפרים. התקנות החדשות אפשרו לצבא להנפיק "צווי יציאה", שהם בבחינת צווי פינוי לתושבים הקבועים של אותו אזור שהוכרז כ"אזור בטחון", אולם בשלב זה לא הוצאו צווים כאלה לגבי תושבי אקרית ובירעם, שכאמור לא נחשבו כתושבי האזור.

הכפר וסביבתו
בעשור הראשון לקום המדינה

בליל חג המולד, 24 בדצמבר 1951, חמישה חודשים לאחר שבית המשפט העליון הכיר בזכותם של אנשי אקרית לשוב לכפרם, נהרסה אקרית כליל על ידי אנשי צה"ל. רק הכנסייה הושארה על תילה, אך גם בה נבעו סדקים. ההריסה בוצעה בעת שעניינם של התושבים היה נתון עדיין לדיון בבית המשפט העליון – בין ה-18 לספטמבר 1951, מועד הגשת הערעור לביטול צווי היציאה שנמסרו להם, לבין התאריך אותו קבע בית המשפט לדיון בערעור, ה-6 בפברואר 1952.

ההריסה גרמה לזעזוע בקרב אנשי אקרית. שלוש הצעות לסדר היום הוגשו בנושא זה לכנסת על ידי חברי כנסת ערביים. טענתם הייתה כי לא הייתה כל הצדקה לפיצוץ הכפר, וכי הדבר נעשה כתשובה לדרישה להחזיר את התושבים לבתיהם. בתשובה לשאילתות הודיע ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון כי הרס הכפר לא נעשה בפקודתו, אם כי נעשה על ידי הצבא. הוא הורה לברר את העניין, ש"יתכן שנעשה על סמך פקודה קודמת", והבטיח להודיע את תוצאות הבדיקה לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. הוא חזר על עמדתו כי "בטחון המדינה מחייב שבמקום ההוא, על הגבול, לא יהיה הישוב שהיה קיים שם לפני המדינה". בן-גוריון הבטיח כי התושבים יפוצו על ידי קבלת אדמה במקום אחר ופיצוי כספי עבור הרכוש. הנושא הועבר לדיון בוועדת החוץ והביטחון, וככל הידוע ממקורות גלויים, לא ברור עד היום מי נתן את ההוראה לפוצץ את בתי אקרית. יתכן שהדבר אכן נעשה ביוזמה של מפקד מקומי בלא ידיעת הממונים.

****

למעשה, עד תום הממשל הצבאי בשנת 1966 לא הורשו העקורים לבקר בכפר, ולא בשטחים הפרטיים אשר בבעלות הכנסייה המקומית. במהלך השנים קרקעות חולקו והוקצו מתוך 16,012 דונם שהיו ברשות הכפר ב-1947 (על פי רישומי ממשלת המנדט) נמסרו אדמות כדלקמן: אבן מנחם (1960)  – 4,270 דונם, שומרה (1949) – 6,372 דונם, גורן (1950) – 2,075 דונם ושמורת טבע – 3,300 דונם. כיום אדמות הכפר שלא הוקצו נחשבו קרקעות רשות פיתוח בחזקת רשות מקרקעי ישראל (רמ"י).

המאבק לחזרה למקום

מיד לאחר הפינוי החלו עקורי אקרית כמו אלה בבירעם, כל כפר בנפרד, במאבק ציבורי להחזרתם לאדמותיהם. ועדי הכפרים פנו במכתבים לראשי הממשל הישראלי ודרשו לקיים את ההבטחות שניתנו להם. הוועדים פנו במכתבים רבים למשרד המיעוטים ולמושל הצבאי בנושאים שונים הקשורים לחיי היומיום שלהם. הועלו טענות על פגיעה ברכושם, בקשות לקיים טקסים וחגים בכפרים הנטושים, לרכוש מוצרים חיוניים, לספק עבודה, וגם מחאות על טיפול לא נאות באנשיהם והבעת דאגה על פעולות שבוצעו בשטח. כל פניותיהם נעשו בדרך רשמית, באמצעות הוועדים, תוך הבעת נאמנות למדינה ובטחון שיוחזרו בקרוב לכפריהם. ניכר מנוסח הדברים, לפחות מאלה שנכתבו במהלך שנת 1949, שאנשי אקרית היו משוכנעים כי בקרוב מאד תיפתר בעייתם. אלא שתחושה זו הוכחה כבלתי נכונה. בשטח נקבעו עובדות חדשות והתרבו הסימנים כי אין בכוונת שלטונות ישראל לאפשר להם לחזור.

 

במשך כשישה עשורים נאבקו בנפרד עקורי אקרית ובירעם וצאצאיהם לחזור לכפריהם המקוריים, לאחר שפונו מהם, כאמור, בנובמבר 1948. במשך השנים, תחת הנהגות פוליטיות שונות ובמצבים ביטחוניים ומדיניים משתנים, הועלו הצעות מגוונות לפתרון בעיית העקורים, נשקלו שיקולים רבים בנושא והוצגו טענות שונות הכרוכות בו. במכלול השיקולים שהנחו  הן את המצדדים בהשבת עקורי אקרית ובירעם לבתיהם והן את המתנגדים לכך, שימשו נימוקים פרגמטיים, רגשיים ומוסריים. ובכל זאת נכון להיום העקורים, המונים כמה מאות בתי-אב וכמה אלפי בני אדם והמתגוררים ביישובים עכו, חיפה, כפר-יאסיף, בנצרת, כפר ראמה, תרשיחא, פסוטה ועוד – עדיין לא שבו לאדמותיהם

 

לראשונה עתרו תושבי איקרית לבג"ץ בשנת 1951 (בג"ץ 64/51). ב-31 ביולי 1951 הוציא בג"ץ צו שהורה לממשלה להתיר לעקורים לחזור לכפרם. צו זה לא קוים. העקורים לא פנו לבית המשפט בדרישה לקיום הצו אלא הסתמכו על הבטחות הרשויות שהצו יקוים בעתיד. ב-10 בספטמבר 1951 נשלחו לתושבים צווי יציאה שנקבעו על פי תקנות שעת חירום מנימוקים ביטחוניים, בגלל סמיכות הכפרים לגבול הלבנון. התושבים פנו לבג"ץ בדרישה לבטל את הצווים, אולם בג"ץ לא מצא פסול בצווים ודחה את ערעורם (בג"ץ 239/51).

 

באוגוסט 1953 הועברו קרקעות הכפרים לרשות הפיתוח, ונרשמו על שם המדינה, בהתאם לחוק רכישת מקרקעין שחוקק באותה שנה וקבע ש"נכס, שהשר המוסמך העיד עליו שב-1.4.52 לא היה בחזקת בעליו ושימש עד לאותו מועד לצורכי פיתוח חיוניים, התיישבות וביטחון ועודנו דרוש לאחד הצרכים האלה, יהיה לקניין רשות הפיתוח".

 

בנובמבר 1963 הוציא אלוף פיקוד צפון צו לפי תקנה 125 לתקנות ההגנה (שעת חירום),  1945, בדבר סגירת אזורים בשטח הצפון. בצו זה נאסרה הכניסה לאזור הסגור והיציאה ממנו אלא ברישיון מהמפקד הצבאי או מטעמו. באוקטובר 1967, כשנה לאחר ביטול הממשל הצבאי אלוף פיקוד הצפון הוציא "היתר כניסה כללי" לכפרים אקרית ובירעם, המאפשר להם ביקור בכפרים, אולם אוסר לינה או התיישבות. אז הוחל בשיפוץ הכנסייה בבירעם.

 

ב-23 ביולי 1972 החליטה ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר שאין להחזיר את תושבי איקרית ובירעם לכפריהם. אז שונה הטיעון הביטחוני הראשוני של קרבה לגבול בטיעון של תקדים של זכות השיבה. עוד קבעה הממשלה שיש לפצותם ולשקם את העקורים במקום מושבם באותה עת בעיקר בג'יש.

 

באותה עת נערכו בישראל הפגנות גדולות בתמיכת ישראלים רבים לשנות ההחלטה. אז שר הביטחון דאז, משה דיין, הכריז על  ביטול תקנת "אזורי ביטחון" בכל רחבי המדינה ,אולם הודיע שאף-על-פי-כן יישארו אקרית ובירעם בסטטוס של אזור סגור, היות שהמצב הביטחוני לא השתנה. בינואר 1973 חודש צו סגירה לאזור.

******

מאבק העקורים התחדש בשנת 1969 עם הגעתו של ארכיבישוף חדש לעדת איקרית. מעיתונות התקופה עולה כי לכל אורך שנות ה–70 הוביל הארכיבישוף יוזף רעיא מאבק ציבורי עיקש למען השבת העקורים, שכלל שביתות שבת בכנסייה, שביתת רעב של כ–400 איש מול הכנסת ולובי פוליטי שהצליח לזכות לתמיכה של חברי כנסת מקצוות שונים של המערכת הפוליטית. אבל המאבק לא עזר.

****

פרשת עקורי איקרית ועקורי בירעם נשארה על-סדר היום הציבורי. במהלך השנים התגבשה הסכמה פוליטית רחבה, כי נגרם לעקורים עוול וכי יש לחפש דרכים לתקנו. בשנת 1977, לאחר חילופי השלטון, מינתה הממשלה בראשות מנחם בגין ועדת שרים לבחינת אפשרות החזרתם של העקורים. בפברואר 1979 הוועדה, שבראשה עמד השר אריאל שרון, המליצה ברוב-דעות שלא להחזירם. הממשלה לא הכריעה במחלוקת.

*****

בשנת 1981 שבו תושבי איקרית והגישו בשלישית עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 141/81), ובה ביקשו לבטל את צווי-הסגירה ואת הפקעת אדמותיהם, ולחלופין לחייב את המדינה להקצות להם שטח אדמה בכפר איקרית למען יתיישבו בו. העתירה נדחתה. נפסק, כי השיהוי הרב אינו מאפשר לבדוק את שיקוליהם של שר האוצר – שהוציא את התעודה שעל-יסודה הופקעו האדמות – ואת שיקולי המפקדים בשנים 1963 ו-1972 – שהוציאו את צווי הסגירה. בית-המשפט הניח איפוא שההפקעה והצווים נעשו כדין. על-יסוד הנחה זו נמצא, כי הגם שאין להטיל ספק בנאמנותם של העקורים למדינה, לא חל שינוי במצב הביטחוני, המצדיק ביטול הצווים. צוין, כי ראש-הממשלה מנחם בגין, שטענות העותרים הובאו בפניו, הודיע שעניינם ייבחן מחדש אם יהיה שינוי במצב הביטחון. בשולי פסק-הדין כתב השופט יצחק כהן את הדברים הבאים: אין לנו אלא להביע תקווה, שאם יחול שינוי ממשי לטובה במצב הביטחוני סמוך לגבול לבנון, יזכו העותרים לדיון אוהד לשם פתרון הוגן של בעיה אנושית זו, התלויה בחלל עולמנו זמן כה רב. העתירה נדחתה איפוא.

*****

בנובמבר 1993 החליטה הממשלה – הפעם בראשות יצחק רבין – על הקמה של ועדת שרים לעניין עקורי איקרית ובירעם, בראשות שר המשפטים דוד ליבאי. כעבור כשנתיים, ב-4 בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין והוחלף על-ידי שמעון פרס. בדצמבר 1995 המליצה ועדת ליבאי בפני הממשלה על החזרת תושבי בירעם ואיקרית, לשטח בן 1,200 דונם מהם 600 יוקצו שוב קהילתי מרוני בבירעם. החלטה נסמכה על השינויים שחלו הן בעמדת גורמי הביטחון – שסברו, כי אין מניעה ביטחונית להחזרת התושבים, והן לנוכח חתימת הסכמי שלום עם מצרים, ירדן והרשות הפלשתינית. וכך נכתב, בין היתר, בדו"ח הוועדה להמליץ בפני הממשלה בהמשך להתחייבויות השלטונות הישראליים בעבר וכפירעון חוב של כבוד, להפעיל הסדר סופי של לפנים משורת הדין לתביעות תושבי איקרית ובירעם, כמקרה יחיד, ייחודי ויוצא דופן בנסיבותיו, שלא יהווה תקדים.  על אף דיונים, שהתקיימו בוועדת ליבאי ובוועדות-משנה שלה ליישום ההמלצות, לא הספיקה הממשלה לקבוע את עמדתה עד לבחירות שנערכו במאי 1996, שבהן התחלף השלטון. המלצת הוועדה לא הגיעה לכלל מימוש.

*****

בשנת 1997 הגישו תושבי איקרית עתירה נוספת לבג"ץ (840/97) בה נטען כי התשתית הביטחונית, שעל-בסיסה נמנע מהם לשוב לביתם, השתנתה, כי זכותם לשוב ולהתגורר בכפרם אינה מוטלת עוד בספק, וכי בוועדת ליבאי נדונו כבר תנאי חזרת העקורים לכפרם, לרבות גודל השטח שאליו ישובו, זכויות בנייה, זכויות יורשים וכדומה. העותרים טענו, כי המהלך, שהחל על-ידי הממשלה היוצאת, נקטע בשל חילופי שלטון קודם להשלמתו, וביקשו כי יבוטלו הצווים השונים שהוצאו בעבר ושכתוצאה מהם נאסר עליהם לחזור ולהתיישב במקום, כי יוקצה לתושבים שטח הכפר איקרית לשם התיישבות ופיתוח, וכי הממשלה תפעל להשלמה וליישום ההחלטה להחזיר את עקורי איקרית לכפרם. בתשובה מקדמית לעתירה טענה המדינה, כי גם אילו בוטלו צווי-הסגירה שעל-צדקתם היא נמנעת מלחוות-דעתה, הרי שאין לעותרים זכות להתיישב בקרקעות שהוקנו לפני עשרות שנים לרשות הפיתוח. עם זאת, נתבקשה שהות לצורך גיבוש החלטה על-ידי הממשלה החדשה בראשות בנימין נתניהו.
ואכן, גם הממשלה בראשות בנימין נתניהו המשיכה בטיפול בסוגיה. בשנת 1997 הטיל ראש הממשלה על שר המשפטים צחי הנגבי – שתמך באותה עת בהחזרת העקורים על-פי המלצת ועדת ליבאי – להציג את הנושא בפני ועדת השרים לביטחון לאומי. אלא ששוב התעכב הדיון בשל הבחירות לכנסת ולראשות-הממשלה בשנת 1999. גם הפעם התחלף השלטון, והממשלה בראשות אהוד ברק הגיעה לכלל דעה, לאור ההתרחשויות באזור, לרבות נסיגת צה"ל מדרום-לבנון, כי יש לדחות את קבלת ההחלטה.

*****

בשנת 1999 הועלתה בכנסת הצעת חוק החזרת תושבי בירעם ואקרית לבתיהם. יוזמיה של הצעת החוק היו חברי הכנסת מוחמד ברכה, תמר גוז'נסקי ועסאם מח'ול. עניינה "אזרח או תושב ישראל שבשנת 1948, ביום פינוי הכפרים בירעם ואקרית, היה לו, או לאחד מהוריו, או לאחד מהורי הוריו, בית בכפרים האמורים – זכאי להקים מחדש את ביתו באותו מקום בו היה הבית האמור או במקום אחר בתחום השטח של הכפר". ב-31 במאי  2000  ובהצבעה של 35 חברי כנסת בעד, 18 נגד ושלושה נמנעים, קיבלה מליאת הכנסת החלטה להעביר את נושא עקורי אקרית ובירעם לוועדת הפנים ואיכות הסביבה. לצורך כך הכין מרכז המידע של הכנסת מסמך רקע שהוגש ב-28 באוקטובר 2001 לוועדת הפנים ואיכות הסביבה. לנוכח התהפוכות הפוליטיות הצעת חוק זה לא אושרה.

****

כמה חודשים קודם לכן, ב-6 בפברואר 2001 נערכו בחירות לראשות הממשלה, שבהן נבחר אריאל שרון ואף הוא מינה צוות, בראשות מזכיר הממשלה, לבדיקת הסוגיה. במהלך תקופה זו הוצא צו על-תנאי בעתירה. לבקשת המדינה, שלא יכלה להציג עמדה סופית בשל חילופי השלטון, נדחה הדיון לחודשים ארוכים, שהצטברו לשנים. בשנים שחלפו חל שינוי בנסיבות הפוליטיות. ההסכם עם הרשות הפלשתינית התערער, ובשיחות שנוהלו עמה הועלתה הדרישה לזכות השיבה.

 

בתצהיר תשובה מאת ראש הממשלה אריאל שרון, שהוגש בתאריך ב-15 באוקטובר שנה זו, למעלה מארבע שנים לאחר הגשת העתירה, נכתב, כי גם אם ניתנו הבטחות על-ידי הרשויות לעקורים – הן לא אושרו על-ידי הממשלות השונות, ומכל מקום ניתן להשתחרר מהן, כאשר אינטרס מדיני ואף קיומי מוטל על הכף. לפי האמור בתצהיר לא ניתן, לעת הזאת, לקיים את ההבטחות שניתנו, לנוכח השלכת חזרתם של העקורים על אינטרסים חיוניים של המדינה.
מנגד השיבו העותרים, כי אין לסוגיה הנדונה ולא כלום עם התביעה לזכות השיבה, וכי המדובר בזכות קניין, בתוקפה של הפקעה ובזכותם של העותרים, כי יתממש לגביהם פסק-הדין בבג"ץ משנת 1951. העותרים חלקו על נתונים שהוצגו בתצהיר מטעם המדינה, על-פיהם הקרקעות אינן פנויות – תצהיר, הסותר את דו"ח ועדת ליבאי, שלפיו נמצאה קרקע פנויה להתיישבות העותרים. הם הוסיפו וטענו, כי המסגרת המשפטית לדיון בעתירה התחדדה לאחרונה לנוכח ההלכה החדשה שנפסקה בבג"ץ 2390/96 (בג"ץ קרסיק) בדבר קרקעות מופקעות והזיקה של הבעלים לקרקע המופקעת. בפסק-דין זה נקבע, כי סמכות ההפקעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, מוגבלת למטרת הגשמתו של צורך ציבורי וכי כאשר הקרקע אינה דרושה עוד להגשמת הצורך הציבורי על שר האוצר, ככלל, לבטל את ההפקעה. העותרים טענו, כי יש ללמוד מבג"ץ קרסיק גזירה שווה לענייננו.

******

בפסק דינה של שופטת בית המשפט העליון דליה דורנר שניתן ביוני 2003 היא התייחסה לטענות אלה: הצווים אכן בטלים, "אלא שבאין הקצאת קרקע על ידי המדינה, גם לאחר ביטול הצווים, אין צאצאי העקורים יכולים – מן הבחינה המעשית – להתיישב בכפרים." זכותה של המדינה שלא לקיים הבטחה שלטונית אם הנסיבות מחייבות זאת ולאור הצהרתו של ראש הממשלה, אריאל שרון, על סכנה שהשבת העקורים עלולה להוות תקדים בעייתי מבחינת זכות השיבה אין לכפות על המדינה קיום ההבטחה השלטונית. הלכת קרסיק אינה נוגעת לעניין קרקעות שהופקעו על פי חוק רכישת מקרקעין במיוחד מכיוון שהמטרה לצרכה הן הופקעו (צורכי פיתוח חיוניים, התיישבות וביטחון) שרירה וקיימת. העתירה נדחתה. עם זאת, הוסיפה השופטת בסוף פסק הדין: "כך הוא לעת הזאת, שכן סבורה אני שאותו חוב של כבוד של המדינה – כפי שכונה בדוח ועדת ליבאי – שנוצר עקב הבטחות חוזרות ונשנות של הרשויות לדורות של עקורים, אזרחים נאמנים למדינת ישראל, נותר בעינו. ראוי הוא אפוא – אם יחול שינוי במצב המדיני – לשקול פתרון אחר שיאפשר לעותרים להתיישב באותו אזור".

*****

מקורות הסקירה

מסמך מרכז המידע והמחקר של הכנסת שהוגש ב-28 באוקטובר 2001 לוועדת הפנים ואיכות הסביבה.

בג"ץ 840/97 – עאוני סבית ו-3 אח' נ' ממשלת ישראל ו-4 אח'

שרה אוסצקי-לזר, אקרית ובירעם – הסיפור המלא, המכון ללימודים ערביים / המכון לחקר השלום, גבעת חביבה, פברואר 1993

חגי מטר:  הדור השלישי של עקורי איקרית החליט לחזור לכפר, עיתון הארץ 22 בפברואר 201

******

צאצאי עקורי איקרית (דור ראשון ושני) בערך כ-2,000 נפש, מתגוררים בעיקר בחיפה, ראמה וכפר יאסיף ומיעוטם גם בתרשיחא, מעילה ופסוטה. הקהילה ממשיכה לקיים חיי קהילה למרות הביזור הגאוגרפי, בכנסיית הכפר נערכת תפילה בכל שבת ראשונה של החודש, בחגים ובמועדים. צאצאי הכפר מקיימים את החתונות של בני הקהילה בכנסייה וכך גם ההטבלות של התינוקות. חלק נוסף מהפעילות של התושבים הוא הקייטנה השנתית שהפכה למסורת כבר למעלה משני עשורים.

 

בקיץ 2012, אחרי שנים של מאבקים ציבוריים, משפטיים ופוליטיים שהובילו העקורים וילדיהם, החלו  מנסים בני הדור השלישי, כ–25 צעירות וצעירים בוגרי אוניברסיטאות ברובם, שהתחנכו על סיפורי החיים  לתבוע את האדמות חזרה לידי הקהילה שלהם באמצעות קביעת עובדות בשטח. הם החליטו להישאר לאחר תום הקייטנה ולנהל את חייהם מהשטח של הכפר כחלק מהמאבק המתמשך.

 

היוזמה החדשה צמחה מתוך מחנות הקיץ שוועד העקורים של הכפר מארגן מדי שנה מאז שנת 1995. למחנה מגיעים כל ילדי איקרית מגיל גן ומעלה. הם מתחלקים לקבוצות, ובמהלך חמישה או שישה ימים לומדים על הסיפור של הכפר. . כך צאצאי העקורים שומרים על יחסים טובים בתוך הקהילה, למרות שכולם גרים במקומות שונים. זה חלק מהתרבות של עקורי איקרית, שנשארים בקשר, ממשיכים לקבור את המתים כאן ומגיעים כל שבת ראשונה בחודש ובחגים לתפילה בכנסייה.

 

מאז אוגוסט 2012 שומרת חבורת הצעירים שהתגבשה במחנות הקיץ על נוכחות רצופה באיקרית, במשמרות של שניים עד עשרה בכל רגע נתון, במעין קומונה אידיאליסטית הם גרים בשני חדרים הצמודים לכנסייה, המבנה היחיד ששרד את הפצצות הצבא בערב חג המולד 1951, ומדי פעם גם ישנים בכנסייה עצמה. מלבד הקומפלקס הזה ניתן למצוא בשטח גם מקלחת ‏(רק מים קרים‏), שני תאי שירותים מיריעות פח וחדר לגנרטור. על הגבעה החשופה והשקטה שעל גבול לבנון יוצרים כל אלה יחד אווירה של צימר לתרמילאים.

 

בסיוע של ועד העקורים, בני הדור השני, הם שקמו את הכנסייה, קנו פעמון חדש, פסל של מריה הבתולה ומערכת סולארית חדשה לגג הכנסייה.

 

להרחבה בעניין ראו גם חגי מטר:  הדור השלישי של עקורי איקרית החליט לחזור לכפר, עיתון הארץ 22 בפברואר 2013

 

 

מראות המקום

****

****

****

****

****

****

מבט מכיוון צפון

מבט על הכנסייה מכיוון דרום מזרח

מגורי משמרת העקורים

*****

סוף דבר

***** 
הביקור המעניין במקום נמשך למעלה משעה

*******
בתום הסיור ותוך ההעמקה בלימוד קורות הכפר,
ניתן להבין שייתכן שבתום מלחמת העצמאות,
שהנוכחות הישראלית באזור הגבול הייתה אפסית,
הייתה הצדקה בפינוי תושבי איקרית 
וכפי שהובטח להם לכמה ימים בלבד.
אפשר אולי להבין גם את ההתעקשות
בשנותיה הראשונות של המדינה
לא לאפשר את חזרת העקורים למקום.
אבל, אי אפשר להבין מדוע היה צורך
בהרס מוחלט של הכפר דווקא בערב חג המולד,
טרם הדיון בבג"ץ.

אי אפשר לקבל את הסחבת לאורך זמן עד ימינו 
לא להתיר את חזרת העקורים,
גם שכבר אין סכנה
והנוכחות היישובית והצבאית
באזור הגבול איתנה.

****

קשה להבין את חוסר הרגישות של הממשלה
להתיר לצאצאי העקורים להיות במקום
ואפילו לא באופן סמלי ולהרוס בשיטתיות
כל סככה שנבנית במקום.

הגיעה העת שהמדינה תנהג
בנדיבות של מנצחים ותאפשר להקים
במקום אולי אתר זיכרון לקיום הכפר.
ספק אם מחווה כזאת תזיק לבטח תועיל

עניינו של תיעוד זה טיול / דיווש / צילום בשעות לפנות ערב ראשית הקיץ ביום רביעי 27 במאי 2020.

היוזמה של עמית פינקלשטין שהציע מביתו למסלול נעים ולא קשה ונרכוב להנאתינו בשעת בין ערביים.

המסלול כפי שיוצג להלן, חציו היה בשטחים הפתוחים וחציו בשטח הבנוי.

****

המסלול מעגלי,
נגד כיוון השעון

יציאה מבאר יעקב,

באר יעקב, לא מה שחשבתם!

חצייה כביש 44, סיבוב במושב ניר צבי, מערבה
דרך השדות והפרדסים לעבר בית דגן, סיבוב קצר ביישוב, צומת בית דגן,
דרומה לעבר מרכז ראשון לציון, הלאה לשיכוני מזרח וחזרה לבאר יעקב

******

****

 

חלק מהמסלול דומה לחלק מסלול טיול קודם באזור מבאר יעקב לעמק לוד, העיר לוד ורמלה, ינואר 2017

 

****

האזור היישובי
מטרופולין תל אביב

****

האזור הגיאוגרפי
הממשק
בין מישור החוף המרכזי
ובין מישור חוף יהודה

*****

מישור חוף דן הוא בעצם מישור החוף המרכזי,  כלומר אזור משנה של מישור החוף המשתרע בין חוף הים במערב ובין מרגלות השפלה הצפונית במזרח, בין נחל הירקון בצפון ובין ציר כביש יפו – רמלה שעובר לאורך קו פרשת המים המפריד בין יובלי נחל איילון ובין יובלי נחל שורק.
במישור החוף המרכזי כמו בשרון ובמישור חוף יהודה נמצאות מספר יחידות הנוף והן חולות החוף, רכסי הכורכר ואבוסי הסחף ביניהם, גבעות החול האדום והמרזבה המזרחית הנושקת למורדות גבעות השפלה. את חלקו הדרומי של המישור חוצה עמק לוד המשתרע משני צדדיו של נחל איילון לאורך קו שבר גאולוגי בציר בין יפו במערב ורמלה במזרח שעליו עובר תוואי כביש 44 שהוא חלק מהדרך ההיסטורית מיפו לירושלים.

תחום אגן הניקוז
של נחל שפירים
שהוא אחד
מיובלי נחל איילון

****

*****

המקומות והמראות

כביש 44 – הוא כביש אורך, המחבר ובין מחלף חולון בצפונה של חולון ובין צומת שמשון ואורכו 39 קילומטרים. הכביש חוצה את העיר רמלה וחולף בסמוך לבאר יעקב, ראשון לציון, כפר חב"ד ובית דגן ובגבול בין אזור לחולון. מרמלה עד מחלף חולון יש קטעים רבים העוברים בשטח בנוי. המשך הדרך ממחלף חולון מערבה נקרא כביש 44 דרך בן צבי המסתיימת ביפו. בהמשך התוואי מתפצל: הראשון מוביל ליפו העתיקה דרך רחוב עולי ציון, והשני דרך רחוב יהודה הימית מתחת לגשר ישירות לנמל יפו. קטע הכביש לנמל דרך יהודה הימית היה עד לסגירת הנמל בשנת 1965 הכביש הראשי שהוביל לנמל יפו.
הקטע הצפון מערבי של הכביש, ממחלף חולון עד מחלף השבעה והלאה לכיוון רמלה היה חלק מהדרך הראשית מיפו לירושלים עוד בימי המנדט הבריטי, ונקרא אז, וגם בראשית ימי מדינת ישראל, "כביש ירושלים". בשנת 1961 הוסב שם הקטע ל"דרך השבעה" על שם שבעת הנוטרים שנפלו בסמוך לעיירה הערבית יאזור שהכביש עבר דרכה. עם פרוץ מלחמת העצמאות רבו ההתקפות על כלי רכבי יהודיים בכביש. שלטונות המנדט הבטיחו לאבטח את הכביש וראשי היישוב דרשו ממנה לעמוד בהתחייבות או לאפשר להגנה לאבטח את הכביש בעצמה.
בראשית ימי מדינת ישראל הכביש עבר דרך העיירה אזור. בתחילת 1963 הורחב הכביש לשני נתיבים בכל כיוון, ונסלל כביש עוקף לאזור, מדרום. הכביש העוקף הושלם לקראת סוף 1964.
חלקו המזרחי של כביש 44, מצומת שמשון לצומת נחשון, נסלל כחלק מ"כביש הגבורה" בספטמבר-אוקטובר 1948 כדי שיהיה דרך הראשית לירושלים במקום כביש בתוואי ההיסטורי (כביש  424 שנחסם על ידי הלגיון הערבי בלטרון).
החלק המרכזי של כביש 44, מצומת נחשון לרמלה, נסלל מאוקטובר 1948 ונפתח לתנועה בספטמבר 1950. אורך הקטע היה 12.5 קילומטר.
עד מלחמת ששת הימים התנועה לירושלים עברה על כביש 44 ולאחריה חודשה התנועה בכביש 424 ועיקר התנועה לירושלים עברה בכביש זה, עד פתיחת כביש 1 בשנת 1978.

****

מושב ניר-צבי שוכן על אם הדרך מיפו לרמלה, כ-2 ק"מ צפונית מערבית לעיר ונמצא בתחומי המועצה האזורית עמק לוד. שטח המושב כ-3,000 דונם ומונה היום כ-263 בתי אב, כ-643 נפשות. המושב משתייך לאיחוד החקלאי. במקום אזור תעשייה של בעלים פרטיים ובו מפעלי רהיטים ומזרנים.
מושב ניר צבי נוסד בשנת 1954 ע"י עולים מארגנטינה ונקרא בתחילה "כפר ארגנטינה". השם ניר-צבי ניתן לזכרו של הברון מוריס (משה צבי) הירש, נדבן יהודי עשיר מאירופה שהיה אבי ההגירה הגדולה של יהודי מזרח אירופה לאמריקה ובעיקר להתיישבות החקלאית היהודית בארגנטינה בשלהי המאה ה-19.
הקמת ניר-צבי היא פרי יוזמתם של קבוצת ציונים מארגנטינה שהחליטו לאחר קום המדינה להגשים אידיאלים ולהתיישב בארץ-ישראל. הרחבה אודות הקמת המושב

****

המסלול במושב ניר צבי

****

****

****

****

תחום המועצה האזורית שדות דן
שנקראה עד שנת 2018
המועצה האזורית עמק לוד 

****

מועצה האזורית שדות דן גובלת בצפון בנמל תעופה בן-גוריון ובאור יהודה, במזרח במועצה אזורית חבל מודיעין ובלוד, בדרום ברמלה ובבאר יעקב ובמערב באזור, בבית דגן ובראשון לציון. מתגוררים בה כיום כ-18,000 נפש.

 

המועצה אזורית הוקמה בשם עמק לוד  בשנת 1952 וכללה עשרה יישובים. מאוחר יותר נותרו תשעה, לאחר שהישוב תוחלת פורק ותושביו הועברו ליישוב אזור וישובים נוספים. תחילה שכנה המועצה בצריף קטן במושב חמ"ד. לאחר כשנתיים הועברו משרדי המועצה לצריף במושב תוחלת. מתחלת שנות השבעים שוכנים משרדי המועצה בכפר חב"ד שהוא היישוב הגדול ביותר מבין ישובי המועצה.

 

תשעת יישובי המועצה הם אחיעזר, גנות, זיתן, חמ"ד, יגל, כפר חב"ד, משמר השבעה, ניר צבי וצפריה. בשטחה ממוקמים גם מחנות הצבא גדעונים ובית-דגן. בנוסף נמצא הכפר הערבי בלתי מוכר דהמש בתחום שיפוטה.

 

שטחה של המועצה הוא הכולל 37 אלף דונם. ב-1990 הופקעו משטחה 1,500 דונם לטובת הקמת פרויקט "נתב"ג 2000" (הקמת טרמינל 3). בהמשך קבעה בשנת 1994 ועדה לחקירת גבולות כי יש להעביר שטח נוסף מהמועצה לעיר לוד, שעליו הוקמה שכונת גני אביב. בשנת 2010 במסגרת תוכנית החומש לחיזוק העיר לוד, הנחתה הממשלה את משרד הפנים לבחון סיפוח של עוד 2,146 דונם שטח חקלאי, הנכלל בתחום שיפוטה של המועצה, לטובת העיר לוד

 

ב-13 בפברואר 2018 נערכו בחירות לבחירת שם חדש למועצה. לטענת ראש המועצה השינוי נדרש היות שהשם הנוכחי אינו מייצג כראוי את מאפייניה הבולטים של המועצה. השמות שעמדו לבחירה היו "מועצה אזורית דן", "מועצה אזורית מבואות דן" ו"מועצה אזורית שדות דן".^[13] השם שנבחר הוא שדות דן, והוא אושר בוועדת השמות הממשלתית בישיבתה מיום 22 בפברואר אותה שנה

תוואי המסלול בשטחים הפתוחים

פרדסי מהדרין

מהדרין הינה התאגיד החקלאי הגדול והמוביל בישראל. מהדרין הוקמה בשנת 1952 והינה חברה ציבורית משנת 1963. החברה נשלטת על-ידי נכסים ובניין (45.41%) והפניקס (41.42%%). מהדרין הינה היצואנית הישראלית מספר אחת של פרי הדר. בישראל, עיקר פעילותה בתחום עיבוד פרדסים ומטעים, אריזה, ייצוא ושיווק של הפרי, תפעול בתי קירור, ניהול מקרקעי החברה ונכסים מניבים. בחו"ל, מתמקדת מהדרין בשיווק ומכירה של תוצרת חקלאית ישירות ובאמצעות חברות בנות. פעילויות מהדרין כוללת: עיבוד חקלאי – עיבוד חקלאי של כ- 53,000 דונם פרדסים ומטעים, מתוכם 13,000 דונם שנמצאים בבעלותה (בחכירה). בתי קירור – תפעול של כ- 37,000 מ"ר בתי קירור בארץ ובצרפת.  אריזה-  אריזת כ-170 אלף טון פרי וירק ב-7 מפעלי אריזה ברחבי הארץ. שיווק בארץ – שיווק של כ-60 אלף טון פרי טרי  וכ-70 אלף טון לתעשייה במחזור של כ-220 מיליוני ש"ח. פעילות ייצוא – יצוא של כ-250 אלף טון פרי וירק במחזור של כ-1.04 מיליארד ש"ח. ניהול מקרקעין ונכסים מניבים – השכרת 66,000 מ"ר של סככות ומפעלי אריזה. מקור והרחבה

****

***

הצל שלי ואני ובעיקר הבטן הגדולה והעגולה שצריכה להיות שטוחה יותר

"מגן הברזים" למניעת גניבת המים.

מגדל נתב"ג בין הקוצים

***

תצפיות מגבעות החול האדום

מבט לכיוון צפון

***

למול כפר חב"ד

****

****

****

****

****

***

מישהו פתח את השיבר בקו המרכזי ולא סגר

***

משטרת התנועה הארצית במבנה הטיגרט בבית דגן

מבנה משטרת בית דגן  הוקם על ידי ממשלת  ארץ ישראל  בראשית שנות ה-40 של המאה הקודמת מדגם מצודת טיגרט. מצודת טיגרט זו הייתה אחת מ-65 המצודות שנבנו ברחבי הארץ בצמתים ומקומות אסטרטגים וטקטיים על כבישי האורך והרוחב של הארץ בעקבות הלקחים שהופקו לאחר סיום המרד הערבי הגדול. להרחבה מאמר מצודות טיגרט –  שלטון וביטחון בכפיפה אחת ומאמר נוסף תכנון מבצרי המשטרה ( טגרטים) בארץ ישראל.

מיקום משטרת בית הדגן ברשת הארצית של משטרות טיגרט

קטע אחרון, דיווש
לשם הספורט
לקראת חשיכה
בתוך העיר ראשון לציון

****

****

****

******

סוף דבר ,

טיול נינוח זה
נמשך ארבע שעות
מתוכן שעתיים וחצי רכיבה
ושעה וחצי עצירות קצרות:
צילום,
ביקור קצר אצל הוריו
של עמית בבית דגן,
והפסקת פאלפל בסיום
בבאר יעקב.

****

נהינתי לרכוב,
אהבתי לצלם
שמחתי לראות
את נופי בשטחים הפתוחים
בלב המטרופולין הסואן.

*****

תודה עמית!

עניינו של תיעוד זה הוא ביקור בבית הקברות של הכפר המרוני בירעם ביום שני 25 במאי 2020.

בירעם היה עד מלחמת העצמאות כפר נוצרי מרוני שנכבש במבצע חירם בסוף מלחמת העצמאות, באוקטובר 1948. לאחר כיבושו תושביו נדרשו לפנותו זמנית. הובטח להם שיוכלו לשוב אליו לאחר ימים. הבטחה זאת  לא קוימה. ב-16-17 בספטמבר 1953, הופצץ גם הכפר בירעם ובתיו נהרסו למעט הכנסייה שנשארה על תילה וכך בית העלמין. עד תום הממשל הצבאי בשנת 1966 לא הורשו העקורים לבקר בכפר, ולא בשטחים הפרטיים אשר בבעלות הכנסייה המקומית. במהלך השנים קרקעות חולקו והוקצו כך: לקיבוץ בירעם; לקיבוץ סאסא; למושב דוב"ב; לשמורת הטבע; לגן לאומי.
ההבטחה לחזור לכפר לא מומשה למעלה משבעה עשורים וכנראה שלא תמומש לעולם. שנים רבות, עקורי הכפר המרוני בירעם וצאצאיהם ניהלו ועדיין מנהלים מאבק משפטי ופוליטי בדרכי נועם בהתאם לחוק והדמוקרטיה הישראלית.
מאז 1967 עת שיקום הכנסייה הם מתפללים בה בחגים ומעת לעת ואת מתיהם וצאצאיהם הם קוברים בבית הקברות ששוקם וטופח.

ביקור זה הוא השלמה לסיור שנערך בעיי הכפר הנטוש ובכנסייתו מספר שבועות קודם לכן.

לפיכך, תיעוד זה מהווה השלמה ותוספת לשני התיעודים הקודמים:
* הכפר בירעם בגליל העליון – תמונת מצב ועברו שנשכח (חלק ראשון)
* הכפר בירעם – צוהר לעדה מארונית, לאומיותה הארמית ויחסיה עם מדינת ישראל (חלק שני)

כמו בביקור הקודם בכפר בירעם אל בית הקברות הגענו, סמדר ואני, בהמשך לביקור / סיור בג'יש שם היינו אורחם של שני בני העקורים שאדי חלול (יו"ר ארם – עמותה ארמית נוצרית בישראל) וניבין מח'ול אליאס.

שאדי חלול, שהוא נוצרי מרוני שזהותו הלאומית ארמית. כיום הוא תושב ג'יש, הוריו הם ילידי הכפר בירעם, בצעירותו שירת כקצין בחטיבת הצנחנים ולאחר לימודיו האקדמיים ועיסוקיו הכלכליים בחו"ל ייסד את ארם – עמותה ארמית נוצרית בישראל והיום הוא יו"ר שלה .

 

ארם – עמותה ארמית נוצרית בישראל עמותה שהוקמה במטרה להחיות את השפה הארמית כשפה מדוברת ואת המורשת הארמית ע"י ארגון קבוצות למידה. להגביר את המודעות באוכלוסיה ובחברה וההכרה הנוצרית הישראלית לשורשים ומורשת הארמיים למען דו-קיום, הבנה ושלום בין העמים, החברויות והתרבויות השונות בישראל. מחנות וקייטנות קיץ, הרצאות ומכינות קדם צבאיות, ללימוד ארמית.

 

ניבין מח'ול אליאס, כמו עמיתה היא נוצרית מרונית שזהותה הלאומית ארמית.  גם היא מתגוררת בגיש והוריה הם בני בירעם. כיום סגנית יו"ר עמותת ארם אחראית על תנועות הנוער, על גיוס למכינה ולווי הצעירים במכינה עד גיוסם לצבא. בנוסף מארחת קבוצות ישראלים וגם מחו"ל.

******
מיקום בית הקברות
כ-1 ק"מ מצפון לכפר בירעם 

****

שהגענו לשער בית הקברות פגשנו את מטנאס זהרה יליד הכפר בירעם.

***

האיש לא להאמין למראהו בן 94 (יליד שנת 1926) הגיע בטיול רגלי מגי'ש, במרחק מספר קילומטרים.

****

הוא היה בן 22 בעת שתושבי הכפר נצטוו לפנות אותו.

בטרם נכנסנו לבית הקברות, הוא סיפר לנו עליו ובעיקר על היותו ילד ונער שרעה את צאן משפחתו בהרים שמסביב.

כמובן שסיפר לנו על קורות המלחמה והפינוי.

****

המשכנו את השיחה בצל

התפעלנו ממנו מאוד, הוא נענה לבקשתי לצלם אותו לבד ועם שאדי עוד ועוד.

****

****

יחד איתו נכנסנו לבית הקברות ושם הראה לנו את קברי בני משפחתו

הפגישה והשיחה איתו הייתה מעניינת ומרגשת.

להלן מראות הביקור.

אחוזות קבר משפחתיות

***

****

מבט על על עיי הכפר ובית הקברות שנמצא מצפון

מבט ממעל על בית הקברות

מאטנס מצביע על קבר אחד מבני משפחתו, אם אני זוכר אביו

קבר חללי מערכת הביטחון מקרב העדה המרונית בני בירעם

מבט היסטורי

הכפר בירעם ובית הקברות מצפון לו מספר שנים לפני מלחמת העצמאות

הכפר הנטוש וסביבתו בסוף העשור הראשון להקמת המדינה

שיעור קצר בשפה הארמית

****

****

תפילת הקדיש בנוסח הארמי הארץישראלי השונה מהנוסח הארמי הבבלי שנהוג ביהדות

****

*****

סוף דבר,

כפי שצוין,
סיור זה היה מעניין ומרגש!

******

התפעלנו מהמקום
המטופח והמוחזק להפליא
ובמיוחד התפעלנו מהדבקות
של בני העקורים במקום מגוריהם
אליו אינם יכולים לחזור בחייהם אלא,
רק לאחר מותם.

*****

חזרה זו שמדינת ישראל מאפשרת להם,
היא בבחינת נחמה פורתא !!

*****
תודה לשאדי מחלול ולניבין מח'ול

*****

תם פרק הלימוד אודות בירעם,
נמשיך לעקוב וללמוד
על פעילות בני העקורים
והשתלבותם כבני
עדה הנוצרית המרונית הארמית
בחיי המדינה והשירות בצה"ל

עניינו של תיעוד זה הוא טביעות החותם היהודיות של היישוב הקדום גוש חלב

למקומותיהן של הטביעות הגענו סמדר ואני בסיור בג'יש ביום שני 25 באפריל 2020 אותו הובילו שאדי חלול וניבין מח'חול אליאס שאצלם התארחנו ביום זה.

הפעם הקודמת הייתה בסיור לפני שנה ביום שלישי 25 ביוני 2019.

גוש חלב הייתה העיירה החשובה ביותר בגליל העליון היהודי ובירת המנהל של האזור מימי בית שני, ולאורך תקופת המשנה והתלמוד, ונזכרת רבות במקורות

תיעוד זה מהווה הרחבה והשלמה של התיעוד ג'יש שבגליל העליון, כמחצית אוכלוסייתו נוצרית וכמחציתה מוסלמית

****

מיקום הישוב מצפון-מערב לצפת, על כביש 89. היישוב נמצא בגובה בין 700-840 מטר מעל פני הים

שם המקום הוא גוש חלב, בין שהכוונה היא לחֵלֶב – החלק השומני של בהמה או לחָלָב – תוצרת הפרה, השם מעיד על עושרה של העיר. יש הסבורים שמקור השם הוא בצבע הלבן של סלעי המקום, גיר רך מתקופת האיאוקן.

 

לפי המסורת כבר מימי יהושע בן-נון – המאה ה-13 לפנה"ס מצודת העיר הייתה מוקפת בחומה. זאת כנראה על פי הכתוב בספר שופטים על שבט אשר, שלא הצליח לכבוש מספר ערים באזור המיוחס לו, שתיים מהן נושאות שמות הקשורים במילה חלב, ונמצאות באזור בו שכבות הקירטון בולטות: אָשֵׁר – לֹא הוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי עַכּוֹ וְאֶת יוֹשְׁבֵי צִידוֹן, וְאֶת אַחְלָב וְאֶת אַכְזִיב וְאֶת חֶלְבָּה וְאֶת אֲפִיק וְאֶת רְחֹב. חז"ל כתבו על עושרה החקלאי של העיר: (תוספתא מנחות פ"ט מ"א) תקועה אלפא לשמן. אבא שאול אומר: שנייה לה רגב בעבר הירדן. רבי אלעזר בן יעקב אומר: שלישית היה לה גוש חלב בגליל

 

במשנה במסכת ערכין נכתב שמצודת החקרא של גוש חלב, נכללה בין הערים שהיו מוקפות חומה מימי יהושע בן נון. וכך נכתב במשנה: "עיר שגגותיה חומתה, ושאינה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון אינה כבתי ערי חומה. ואלו הן בתי ערי חומה: שלוש חצרות של שני בתים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון כגון קצרה ישנה של ציפורין, וחקרה של גוש חלב, ויודפת הישנה, וגמלה, וחדיד, וגדוד, ואונו, וירושלים, וכל כיוצא בהן" (פרק ט' י'). המשמעות של היות העיר בעלת חומה היא לגבי גאולת הקרקע בשנת היובל שאינה חלה על בתים בעיר חומה. בימי בית שני נוספה לכך משמעות לגבי מועד קריאת מגילת אסתר.

 

סוקרי הקרן לחקר ארץ ישראל, שפעלה בין השנים 1871–1878 בארץ ישראל, מצאו שרידי בית כנסת בראש גבעת הכפר. הם סברו כי הגבעה היא "החקרא הקדומה של גוש חלב". עליה מצויה היום כנסית מר בוטרוס. ליד הכנסייה מצויים שרידים עתיקים. לדברי תושבי הכפר, בבנין הכנסייה, שולבו שרידים רבים של בית כנסת בקירותיה.

היישוב גיש וסביבתו במפת P.E.F

האיזכור ההיסטורי הראשון של העיר הוא בכתבי יוסף בן מתתיהו, המספר על חלקה במרד הגדול במאה ה-1 לספירה. הוא כתב כי גוש חלב הייתה "עיר קטנה", שתושביה היו שוחרי שלום ורובם היו עובדי אדמה. הוא משתמש במילה היוונית "פּוֹליכְנה", שמשמעותה, עיירה, כלומר: יישוב גדול מכפר, אך קטן מעיר.

 

יוחנן בן לוי היה עשיר מקומי, שעד "המרד הגדול" היה אחראי על איסוף מס התבואות מכל האזור לגוש חלב עבור השלטון הרומי. בשעה שהמלחמה נשאה אופי של מלחמה בין האוכלוסיות היהודיות והלא יהודיות השוכנות בארץ, הותקפה גוש חלב על ידי הגויים מהישובים שמסביב. אלה התנפלו עליה, גרמו בה הרס ושרפו אותה. בתגובה לכך, יוחנן קיבץ אליו לוחמים מכל קצות הגליל, כארבע מאות במספר, וארגן אותם לכוח צבאי שהגן על ערי הגליל. באמצעותם הוא פשט על הערים הנכריות. גיוס אנשיו אלה מקרב פליטים, מלמד על כך שתושבי גוש חלב עצמם הסתייגו מפעילות מרדנית.
יוסף בן מתתיהו, אשר מונה למפקד הגליל מטעם השלטון היהודי בירושלים, מספר כי יוחנן שיקם את עירו וביצר אותה בחומות. הוא מכר את אוצרות התבואה של הקיסר הרומי שהיו מאוכסנים בגליל, והשתמש בכסף לביצור העיר, על מנת להגן עליה מפני הרומאים הקרבים לגליל.

 

בשנת 67 החל מפקד הצבא הרומי אספסיאנוס את מסעו בגליל. גוש חלב הייתה האחרונה מערי הגליל אשר החזיקה מעמד, לאחר נפילת המעוזים האחרונים בידי הרומאים – גמלא והר תבור. בנו של אספסיאנוס, טיטוס נשלח אל גוש חלב, ועמו אלף רוכבים. משהגיע טיטוס אל העיר, לדברי יוסף בן מתתיהו, יוחנן ביקש ממנו שלא להתחיל במלחמה ביום השבת. טיטוס נענה לבקשה זו, ויוחנן עזב את העיר בחשכת הלילה, ועמו כמה אלפים מן הקנאים. למחרת פתחו תושבי העיר את שעריה, והסגיר אותה בידי טיטוס, שהורה, כנהוג, להרוס קטע קטן מחומתה. הסגרת העיר לרומאים מיד אחרי עזיבתו של יוחנן מעידה על כך שהוא איבד את תמיכתם של תושבי עירו.

 

מקור, הרחבות והפניות

 טביעות החותם היהודיות 

****

קבר יואל הנביא 

****

יוֹאֵל בֶּן-פְּתוּאֵל, הוא דמות מקראית, נביא, אשר ספרו הוא השני בספרי תרי עשר. המקרא מנדב מעט מאד פרטים אודות יואל הנביא. התקופה בה חי ופעל אינה ידועה וכך אין לנו רקע כלשהו שבאמצעותו ניתן להבין מהו הרקע לנבואותיו של יואל. מעט המידע שיש בידינו מבוסס על השערות, שכן הספר, כרוב ספרי קובץ תרי עשר, אינו טורח ליידע אותנו בפרטים אודות הנביא או כותב הספר. כך, נוכל להניח שחי בירושלים או בסביבתה, שכן רבים אזכוריה בספר. פרט לכך, מובאת בתלמוד אמירה, ש"כל מקום …(כשמפורש) שמו ולא שם עירו בידוע שהוא מירושלים" (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ט"ו, עמוד א'). ייתכן כי גם אביו היה נביא, כמצוין באותה פסקה תלמודית: "כל מקום ששמו ושם אביו בנביאות בידוע שהוא נביא בן נביא". אפשר גם להניח, על פי תיאוריו המפורטים בענייני חקלאות, כי התמצא והכיר מקרוב את המציאות החקלאית. גם תיאוריו בענייני צבא מצביעים על בקיאות מסוימת בנושאים אלו.

****

****

מערת הקבורה מעל מבנה הקבר

****

****

****

קבר רבי מאיר ב"ר יצחק בעל ההקדמות 

****

 

קבר רבי מאיר בן רבי יצחק ש"ץ נהוראי – הידוע בכינויו "בעל האקדמות" חי בורמיזא במחצית השנייה של המאה האחת עשרה. שם שימש כחזן ומכאן התוספת לשמו – ש"ץ כחזן, בימים ההם, לא הסתפק בתפילה לפני העמוד, אלא אף חיבר פיוטים, אשר רבים מהם הפכו לחלק בלתי נפרד מן התפילה עד ימינו. החשוב בפיוטיו והידוע שבהם הוא הפיוט "אקדמות" הנקרא בחג השבועות.

 

****

קבר שמעיה ואבטליון
סמוך לכניסה מדרום לכפר

****

*****

שמעיה היה נשיא הסנהדרין בתקופת הזוגות (סוף תקופת החשמונאים), המאה השנייה לפני חורבן בית המקדש השני. הוא היה חברו של אבטליון, שהיה אב בית הדין, ויחד היו מגדולי חכמי הפרושים. אחריהם באו הלל הזקן ושמאי הזקן, שחתמו את תקופת הזוגות. יש המזהים עם שמעיה את "סמייאס", הנזכר אצל יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים טו, ג), אולם אחרים סבורים כי סמייאס המוזכר בקדמוניות, הוא שמאי ולא שמעיה.
שמעיה ואבטליון היו גרים, – הם עצמם, או שהיו רק בני גרים. לפי דברי התלמוד הבבלי היו מבני בניו של סנחריב כלומר ארמים.
מקור להרחבה והפניות 

****

****

עולי רגל כבר מימי הביניים נהגו לעלות על קבר של מעיה ואבטליון. גם מקובלי צפת נהגו כן. האר"י הקדוש נהג לבקר בקברים. זאב וילנאי מביא בשם "עמק המלך" ושבחי האר"י הקדוש" שני סיפורים מפי תלמידיו:

 

בשנת 1572 הלך הרב להשתטח על ציון שמעיה ואבטליון.. כדי לשאול אותם רז מרזי התורה. שכן היה דרכו תמיד כל זמן שהיה מצטרך לדבר עם נביא או תנא אחד, היה הולך על קברו ומשתטח עליו בפישוט הידיים והרגלים ושם פיו על פיו"

 

ופעם אחת שהאר"י בעמדו על ציון שמעיה ואבטליון והתלמידים עמו ואמר אל התלמידים: בני! תדעו ששמעיה ואבטליון צוו לי לאמר לכם שתתפללו על משיח בן יוסף שלא ימות… ומרוב טפשותינו לא היה דעת לשאול אותו מי הוא משיח בן יוסף, ולא עמד אלא ימים מועטים ונתבקש רבנו בישיבה של מעלה, ונודע לנו למפרע שהוא היה משיח בן יוסף ומרוב ענוותו לא רצה לגלות את עצמו.

****

****

****

******

****

****

*****

סוף דבר,

הסיבוב בין טביעות

החותם היהודיות בגוש חלב

היה מעניין והיווה השלמה

והזדמנות מתאימה ללימוד מעט

אודות הכפר במסורת היהודית

*****

תודה לשאדי חלול
ולניבין מח'לול
שהובילו אותנו

עניינו של תיעוד זה אודות גי'ש (גוש חלב) שבגליל העליון בעקבות ביקור נוסף במקום ביום שני 25 במאי 2020.

הביקור הקודם היה לפני שנה ביום שלישי 25 ביוני 2025  ותיעודו ג'יש – מחצית תושביו נוצרים מרוניים.

הביקור לפני שנה היה במסגרת טיול טיול ברכב בגליל העליון ההררי

בפעם השנייה הגעתי לגי'ש בעקבות לימוד נוסף אודות העדה הנוצרית הארמית המרונית במסגרת שני סיורים בחיפה ובעיי הכפר בירעם ואלה תיעודם:
* חיפה, מתחם הקהילה המרונית ובמרכזו כנסיית סנט לואי, נובמבר 2019
* הכפר בירעם בגליל העליון – תמונת מצב ועברו שנשכח (חלק ראשון), מאי 2020
* הכפר בירעם – צוהר לעדה מארונית, לאומיותה הארמית ויחסיה עם מדינת ישראל (חלק שני), מאי 2020

כמו בביקור בכפר בירעם, סמדר ואני היינו אורחם של שאדי חלול יו"ר ארם – עמותה ארמית נוצרית בישראל ושל ניבין מח'ול אליאס.

 

שאדי חלול, שהוא נוצרי מרוני שזהותו הלאומית ארמית. כיום הוא תושב ג'יש, הוריו הם ילידי הכפר בירעם, בצעירותו שירת כקצין בחטיבת הצנחנים ולאחר לימודיו האקדמיים ועיסוקיו הכלכליים בחו"ל ייסד את ארם – עמותה ארמית נוצרית בישראל והיום הוא יו"ר שלה .

 

ארם – עמותה ארמית נוצרית בישראל עמותה שהוקמה במטרה להחיות את השפה הארמית כשפה מדוברת ואת המורשת הארמית ע"י ארגון קבוצות למידה. להגביר את המודעות באוכלוסיה ובחברה וההכרה הנוצרית הישראלית לשורשים ומורשת הארמיים למען דו-קיום, הבנה ושלום בין העמים, החברויות והתרבויות השונות בישראל. מחנות וקייטנות קיץ, הרצאות ומכינות קדם צבאיות, ללימוד ארמית.

 

ניבין מח'ול אליאס, כמו עמיתה היא נוצרית מרונית שזהותה הלאומית ארמית.  גם היא מתגוררת בגיש והוריה הם בני בירעם. כיום סגנית יו"ר עמותת ארם אחראית על תנועות הנוער, על גיוס למכינה ולווי הצעירים במכינה עד גיוסם לצבא. בנוסף מארחת קבוצות ישראלים וגם מחו"ל.

בשעת בוקר הגענו לג'יש. בתחילה התארחנו במרפסת ביתה של ניבין הצופה לעבר חלקו המזרחי של היישוב.

שם שוחחנו. שאדי וניבין השלימו לנו עוד מידע אודות יישוב הוריהם בעבר בירעם, אודות גי'ש, אודות הקהילה המרונית והגדרת זהותם הלאומית כארמים

שוחחנו גם על מסגרות החינוך ביישוב ומחוץ לו בהם לומדים רבים מילדיו.

****

****

לאחר מכן יצאנו לסיור רכוב ברחבי היישוב והגענו למקומות נוספים כנסייה, קברי צדיקים ותצפיות נוף בהם לא ביקרנו בשנה שעברה.

לאחר מכן נסענו לבית העלמין של הכפר בירעם גם בו לא בקרנו בסיור הקודם.

*****

תיעוד זה אודות גי'ש והוא הרחבה של התיעוד הקודם ג'יש – מחצית תושביו נוצרים מרוניים ובצד הצילומים החדשים שולבו הצילומים מהתיעוד הקודם.

תיעוד הביקור בקברי הצדיקים בגוש חלב גי'ש – טביעות החותם היהודיות של היישוב הקדום גוש חלב

תיעוד הביקור בבית העלמין של הכפר בירעם הכפר המרוני בירעם – בית הקברות של היישוב (חלק שלישי)

******
מיקום גי'ש 

 

הישוב מצוי בהר הגבוה, בממוצע מעל 800 מ' מעל פני הים, כאשר מכל צדדיו עמקים ובקעות וערוצי נחלים. הישוב ממוקם בשוליים הצפוניים מזרחיים של גוש הר מירון,

 

מיקום גייש

גִ'ש נודע גם בשם גוש חלב כשם היישוב העברי הקדום) נמצא מצפון-מערב לצפת, על כביש 89. היישוב נמצא בגובה בין 700-840 מטר מעל פני הים ומתגוררים בו כ-3100 תושבים.

מבט על הכפר ג'יש ומאגר דלתון הסמוך

היישוב קיבל מעמד של מועצה מקומית בשנת 1963 ושייך מנהלית למחוז הצפון של ישראל.

תחום המועצה המקומית ג'יש

ג'ש הוא היישוב
שרוב תושביו הם נוצרים (55%)
מרונים (45%) יוונים -קתוליים (10%)
ומוסלמים (45%)

היישוב מוזכר לראשונה ברשומים בהם צוינו שמות הערים והאתרים שכבשו המצרים מידי הכנענים במאה  ה-15 לפנה"ס.

 

בנוסף היישוב הוזכר בהרחבה בימי המרד היהודי נגד הרומאים. מרד שהונהג על ידי יוחנן מגוש חלב, והגיע לשיאו במסעו הצבאי של טיטוס בשנת 68 לספירה, מסע דיכוי ששם קץ למרד וגרם לחורבן היישוב לתקופה מסוימת.  כתבי יוסף בן מתתיהו המקום מופיע בשם "גיסקלה" (Giscala), שהיה כנראה הגרסה היוונית לשם העברי.

 

בהמשך בתקופות הרומית ביזנטית התאושש היישוב. בכפר נמצאים מספר אתרים ארכיאולוגים מאותם שנים ובעיקר קברים מפוארים, סרקופגים ושרידים מתקופת הזוהר הנוצרית.

 

בתקופה האיסלמית נקרא היישוב ג'וש או ג'יש. מקורות היסטוריים שונים מן המאות ה-10 עד ה-15 מציינים את גוש חלב ככפר יהודי גדול. היישוב מוזכר במקורות מימי הביניים ובעיקר בתיאורי גאוגרפים ונוסעים. כך לדוגמה, מוזכר ג'יש בספרו של הגאוגרף הירושלמי אלמקדסי ככפר שיושב על אם הדרך המחברת את צפון הארץ עם דרום לבנון.  אזכור נוסף מצוי בסִפרו של עימאד אלדין אלאספהאני, מזכירו של צלאח אלדין, אשר התייחס למסעותיו של צלאח אלדין. לפי אספהאני הגיע הסולטן בשנת 1188 למצודת צפת וממנה המשיך צפונה לדרום לבנון. בדרך עבר בכפר ג'יש הבנוי במעלה הגבעה בצורת קן. 

 

הכפר מוזכר בכתבי רבים מהנוסעים ואנשי המיסיון הנוצרים, כגון: אֶולִיָא צֶ'לֶבִּי (çelebi) באמצע המאה ה-17. הכפר יושב בראשית המאה ה-18 על ידי נוצרים מארונים וקתולים, לצד מספר משפחות מוסלמיות. הוא משמר את השם הקדום של הכפר כמו יישובים נוספים בני ימינו באזור. בשנת 1837 הרסה רעידת אדמה את רוב מבני הכפר וכ-200 תושבים נהרגו. לאחר הרעש חודשה ההתיישבות בכפר והוא התרחב לכיוון דרום. הכפר נזכר גם בספרי המסע במחצית השניה של המאה ה-19.  ויקטור גֵרֵן (Guerin) קיצ'נרKitchener  וקונדר Conder אנשי Palestine Exploration Fund

הכפר ג'יש וסביבתו ברבע האחרון של המאה ה-19

בשנות המנדט הבריטי היה הכפר ג'יש כפר גדול יחסית בהשוואה לכפרים הערבים האחרים בנפת צפת. במִפקד האוכלוסין בשנת 1922 התגוררו בו 731 נפשות. במִפקד 1931 עלה המספר ל-755 נפשות, מהם 397 מוסלמים ו-358 נוצרים. לקראת סוף תקופת המנדט התגוררו בכפר 1,090 נפשות, מהם 584 מוסלמים ו-506 נוצרים. מכאן שאוכלוסיית הכפר הייתה מעורבת לפני קום המדינה, והתחלקה ביחס כמעט שווה בין המוסלמים והנוצרים, אם כי במשך כל תקופה זו היה יִתרון מספרי קטן למוסלמים.

 

שטח אדמות הכפר היה 12,602 דונם, שרובן התאימו לעיבוד חקלאי. הכפר התאפיין בשפע המעיינות מקורות המים בתחומו, שסיפקו מֵי השקיה במרבית ימות השנה. כלכלת הכפר התבססה על ענפי החקלאות. התושבים גידלו עצי פרי (זיתים, תאנים), כרמי גפנים וחלקות תבואה וירקות. בימי המנדט התרחב גידול הטבק שנועד ברובו לייצוא, ועלתה תנובת חלב הצאן והבקר ביישוב. הכפר ג'יש נודע בתעשיית הגבינה המקומית ובמוצרי החלב שהתפרסמו במוניטין המשובח שלהם.

 

חרף עושרו של הכפר רבים מבניו היגרו ממנו לארצות ניכר – לארגנטינה ולאמריקה הצפונית – החל משלהי השלטון העות'מני. בתחילת תקופת המנדט פנה זרם המהגרים לחיפה. תופעה ההגירה באותה העת הייתה אופיינית גם לכפרים אחרים ולרבים מתושבי סוריה וארץ ישראל. חיפה המשגשגת והצומחת, הודות לבניית נמל המים העמוקים לצי הבריטי, סיפקה מקומות עבודה לעשרות אלפי מהגרים מכל רחבי הגליל, הגולן והחוראן. במרוצת השנים נוצרה קהילה שמנתה כ-200 נפשות של מהגרי ג'יש בחיפה, שהקימו לעצמם מועדונים חברתיים  ותרבותיים. 

 

הכפר וסביבתו בשנות ה-40' של המאה הקודמת

 

אשר להיבט הפוליטי, הכפר הזדהה בדרך כלל עם הקו המתון שייצגה האופוזיציה הפלסטינית הנשאשיבית. יצוין כי עד חלוקת שטחי האזור בין צרפת לבריטניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, סימון הגבול הבין-לאומי והחלת המנדט הבריטי, השתייך הכפר ושאר מחוז הגליל לוילאית (פלך) העות'מני של ביירות. בני העדה המארונית שהיוו רוב בעדה הנוצרית בכפר, היו כפופים למנהיגותם הדתית בלבנון ושמרו לה אֵמונים. בשל סיבות אלו ונוספות היה הכפר שקט יחסית במשך כל תקופת המנדט. דוח של שירות הידיעות של 'ההגנה' (הש"י) משנת 1942 מלמד על פעילות פוליטית מסוימת, לפיו התושבים היו עסוקים בפרנסתם והתרחקו באופן בולט ממחלוקות ומפוליטיקה ארצית ומקומית, ובכפר שררו יחסים טובים בין המוסלמים לנוצרים.

 

בימי המנדט הונהג הכפר על ידי שני מוח'תארים – אחד נוצרי ואחד מוסלמי. את העדה הנוצרית המארונית הנהיגה כמעט באופן מסורתי משפחת ג'ובראן, שמקרבה נתמנו המוח'תארים הנוצרים עוד מימי העות'מאנים. כך למשל מתחילת המאה ה-20 ועד 1947 עמד המוח'תאר סמעאן ג'ובראן בראש העדה המארונית לצד הכמרים למשפחת עלם\דח'ול. את העדה הנוצרית הקתולית, שהייתה ועודנה העדה הקטנה במקום, הנהיגה משפחת מנצור. את העדה המוסלמית הנהיגה לרוב משפחת ח'לאילה שהייתה הגדולה מהבחינה המספרית ובבעלותה היו שטחי קרקע נרחבים. אולם בתום המלחמה בגליל בשנת 1948 כל בניה הפכו לפליטים בלבנון ובסוריה ולא נותר ממנה כל זכר בכפר.

 

בדומה להתפתחויות שהיו ברוב חלקי הארץ,  ידע הכפר בעשור השלישי של המנדט תנופת בנייה מרשימה וחסרת תקדים. השטח הבנוי התרחב והגיע ל-200 דונם בערך. בתים חדשים נבנו לאורך הכביש הראשי המחבר את ג'יש עם כביש הצפון. בתים אלה נבנו מאבן בסגנון מודרני והיו בעלי חדרים מרווחים, בשונה במידה רבה מהבתים המסורתיים עם החצרות שאִפיינו את הבנייה בגרעין העתיק של הכפר. בשנת 1926 הוקם בכפר בית ספר ממשלתי שהחליף את כיתות הלימוד שניהלו אנשי הדת משתי העדות. בשנת 1942 נבנה מבנה גדול מעל למעיין המקומי והוקמה תחנת שאיבה שהזרימה את המים לבתי הכפר. בשִלהי שנות המנדט הוקמה מרפאה מודרנית שסיפקה שירותים רפואיים לתושבי הכפר ולסביבה.

 

בספטמבר 1945 החליטו השלטונות המנדטוריים על הקמת מועצה מקומית בכפר. צעד זה נועד לחזק את היישוב, ולראשות המועצה נתמנה סמעאן ג'ובראן , שכיהן קודם לכן כמוח'תאר העדה המארונית. הוא מילא את תפקידו עד מותו בשנת 1947. הקמת המועצה בת עשרת החברים הייתה עדות להתקדמות הרבה שידע הכפר בימי המנדט.  ג'יש היה לאחד הכפרים הערביים החשובים ​בקרבת העיר צפת. תנופת התמורות הדמוגרפיות והחברתיות מרחיקות הלכת בימי המנדט נפגעה ויותר מאוחר נעצרה לחלוטין עם קבלת החלטת החלוקה באו"ם והתלקחוּּת מעשי האיבה בארץ בין שני העמים בפרוץ מלחמת העצמאות.

******

הכפר ג'יש נכבש על ידי צה"ל ב-29 באוקטובר 1948, במהלך מבצע חירם. לאחר מלחמת העצמאות עזבו רוב התושבים המוסלמים את הכפר, ופליטים נוצרים הגיעו אליו מכפרי הסביבה ובעיקר רוב תושבי הכפר בירעם שגם הם מארונים. הם פונו ממנו במהלך המבצע ולא הורשו לחזור לאחר סיום הלחימה ובני משפחותיהם עדיין מתגוררים במקום עד היום. כתוצאה ממעבר מרונים לגיש אחרי מלחמת העצמאות מכך עלה אחוז הנוצרים-מארונים בכפר ל-85% מאוכלוסייתו אולם במשך השנים עם השינויים הדמוגרפיים חלקם באוכלוסיית הכר הצטמצם.

מהלכי מבצע חירם וכיבוש גיש

למרות הפגיעה הקשה בכפר במהלך 'מבצע חירם' ב- 28 אוקטובר 1948 והרג 25 מבניו, הצליחו מרבית התושבים לשרוד את המלחמה. במהלך המבצע פונו כמחצית מהתושבים מבתיהם ולא הורשו לשוב. בתחילת חודש נובמבר 1948 העבירו השלטונות מאות מתושבי כפר בירעם לג'יש, לאחר שהבטיחו להם כי מדובר במעבר זמני לתקופה של שבועיים בלבד. החלק האחר של תושבי בירעם פונה ללבנון כפי שמציין הכומר יוסף איסטפאן סוסאן בזיכרונותיו. בהמשך קלט הכפר עשרות משפחות​ מפליטי קדית'א וכפרים ערבים נוספים מנפת צפת. יצוין כי על אף השינויים האלה במבנה החברתי והדמוגרפי, חיים תושבי הכפר על כל עדותיהם, וותיקים לצד חדשים ביחסי שכונות טובה ובשיתוף פעולה מלא.

 

בין השנים 1948 – 1963 נוהלו ענייני הכפר על ידי המוח'תארים שמונו מטעם שלטונות הממשל הצבאי. בשנת 1963 יזמו השלטונות את חידוש פעילותה של המועצה המקומית אשר נוסדה לראשונה בימי המנדט. לראשות המועצה מונה המנוח זכי ג'ובראן אשר עמד בראשה ברציפות עד שנת 1993. אז נבחר ראש המועצה השני אליאס אליאס שיכהן עד שנת 2003. בבחירות באותה שנה זכה הנרי עלם שכהן עד 2008, ומאז ועד היום (2016) מכהן אליאס אליאס כראש מועצה. מאז הקמתה דאגה המועצה לפיתוח הכפר ולרווחת תושביו, בזכות הפרויקטים השונים שבצעו ראשי המועצה וחבריה נמנה כפר ג'יש עם הישובים הערבים המפותחים בארץ.

גיש וסביבתו בסוף העשור הראשון להקמת המדינה

 

תושבי הכפר מונים כיום כ-3000 נפשות, מתפרנסים בעיקר מפקידות ועבודה בענפי השירותים השונים. חלק מהתושבים מתפרנס מענף החקלאות המודרנית. בעיקר מגידול ענף הנשירים תפוחים ודובדבנים.

 

בג'יש מתגוררים זה לצד זה נוצרים מארונים וקתולים שמהווים ביחד כ-60%,  ומוסלמים שמהווים כ-40%. יחסי העדות בכפר טובים במיוחד ומהווים מודל לשותפות אמתית ולסובלנות דתית מיוחדת במינה. בכפר נמצאים שלש כנסיות, שתים מארוניות ואחת קתולית, ומנזר מארוני, זאת לצד שני מסגדים אחד ישן ואחד חדש. בנוסף נמצאים אתרים ארכיאולוגים וקברי קדושים וצדיקים לכל העדות כולל שרידי בית כנסת עתיק ממזרח לכפר.

 

רמת ההשכלה בכפר טובה מאד, בישוב נמצאים שני בתי ספר אחת יסודי ממלכתי, והשני תיכון בבעלות הכנסייה הקתולית. רבים מבוגרי מערכת החינוך בכפר מאיישים תפקידים חשובים ובכירים בארץ ומחוצה לה.

 

הכפר ידוע ביחסיו הטובים עם שכניו מהמושבים וקיבוצים, ותושביו מאמינים בכל נפשם ובכל מעודם בצורך לכונן שלום בין שני העמים ובין כל הדתות בארץ הקודש

 

מקור הסקירה אודות היישוב אתר המועצה המקומית 

הכנסייה המרונית 

****

המארונים לפי ההגדרה הרשמית המסתמכת על ספרי ההיסטוריה של הארמים, הם בני הלאום הארמי, המשתייכים לכנסייה האנטיוכית ארמית מארונית-נוצרית, השייכת לנצרות המזרחית קתולית, המקבלת את מרות האפיפיור.

על פי המסורת הכנסייה המרונית נוסדה במאה הרביעית על ידי מאר מרון, נזיר ארמי שנודע בגלל חייו המופתיים, רוחניותו  והנסים שפעל. מרון נולד באמצע המאה הרביעית והלך לעולמו בעשור הראשון של המאה החמישית.

המארונים הם אחת הקבוצות הלאומיות והדתיות העיקריות והאותנטיות בלבנון. מוצאם האתני של המארונים לפי הגדרת הכנסייה הוא מעמי ארם והפיניקים, ששמר על קיומו וזהותו בהרי הלבנון בעלי הטופוגרפיה והגישה הקשה במשך 1,600 שנים. אמנם, הצטרפו אל העם הזה, שמונה כיום כ -15 מיליון בעולם, מספר משפחות קטנות מלאומים אחרים כמו רומאים ויוונים אבל זה לא השפיע עליהם והם המשיכו לשמר את לאומיותם, דתיותם ותרבותם הארמית-מזרחית המיוחדת עד המאה ה-20, בגלל התבדלותם בהרים ואי-כניעתם לכובשים השונים שכבשו את אזורם. הם אינם רואים את עצמם ערבים.

כיום, הכנסייה המארונית היא חלק מהכנסייה הקתולית, אם כי משום שהקשר בין הכנסיות נוצר רק במאה ה-12 נהוג לכלול את הכנסייה המארונית ברשימת הכנסיות האוניאטיות (הכנסיות מאוחדות – הכנסיות המזרחיות שקיבלו את מרות האפיפיור בתקופה מאוחרת).

הכנסייה המרונית מר מרון

*****

משך השנים היו ניסיונות של הכנסייה הקתולית ללטיניזציה של התפילה שפסקו רק לאחר מועצת הוותיקן השנייה, אבל המארונים שמרו על הליטורגיה הסורית של אנטיוכיה המבוססת על הניב הארמי־סורי, (שפה שהמארונים עצמם דיברו בה עד המאה ה-18). חלק גדול מהתפילה כיום נאמר בערבית (השפה הרשמית של לבנון).
כיום המארונים, ארמים נוצרים דוברי מבטא מתבסס על דקדוק ארמי ברובו ומתערובת של הרבה מילים ארמיות (שפתם המקורית) וערביות (כתוצאה מהכיבוש הערבי המוסלמי), מעט טורקית (מהתקופה העות'מאנית) וגם הרבה צרפתית (מהתקופה הקודמת של המנדט הצרפתי), הם אחת הקבוצות הלאומיות והדתיות העיקריות והאותנטיות בלבנון.

 

בראש הכנסייה עומד הפטריארך המארוני של אנטיוכיה ושמובישארה אל-ראעי שמושבו בבקרקה צפונית לביירות. מאז עצמאות לבנון מסתפק הפטריארך בשלטון דתי. הפטריארך נבחר על ידי הבישופים של הכנסייה המארונית והמינוי מקבל את אישור האפיפיור. לכנסייה המארונית יש נציגות פטריארכלית בירושלים (נוסדה ב-1895) בדמשק ובפריז.
בכנסייה המארונית יש כיום אחד־עשר מסדרי נזירים, רובם של נזירות. המנזר המארוני הראשון לגברים נוסד ב-1695, והמנזר הראשון לנשים ב-1895.
הדיאקונים וכהני הדת של הכנסייה המארונית אינם מחויבים לפרישות בניגוד למקביליהם בכנסייה הקתולית. לעומת זאת, הנזירים והבישופים (שנבחרים מבין חברי המנזרים) מחויבים להישאר רווקים.

 

במהלך הדורות, האפיפיורים לדורותיהם הכריזו על שלושה נזירים מארונים "קדושים של הכנסייה הקתולית" והם שרבל מכלוף (הוכרז קדוש ב-1977), רפקה אר-ראיס (הוכרז קדוש ב-2001) ונימטולה יוסף אל-הרדיני (הוכרז קדוש ב-2004). כמו כן הוכרזו נזירים מארונים נוספים כ"מבורכים" (קדושים זוטרים במינוח של הקתולים), ביניהם שלושה נזירים מארונים שנרצחו בטבח של 1860.

 

הבישוף האב מוסא אל-חאג' הוא ארכיהגמון הקהילה המרונית בארץ הקודש. הוא התמנה לתפקיד ב-16 ביוני 2012, על ידי ראש הכנסייה המרונית הפטריארך המארוני של אנטיוכיה בישארה אל-ראעי שבחר בישופים חדשים לכנסייה המרונית בלבנון ובעולם.
האב מוסא אל-חאג', נזיר אנטוני, נולד ב-1953 בעינטורא (מעיין ההר מארמית) ליד בירות. הוא למד ברומא ואף השלים תואר בלימודי המקרא בירושלים אצל האבות הפרנציסקאנים. הוא ירש את מקומו של הארכיהגמון פול-נביל סיאח שמונה להיות כסגן לפטריארך אל-ראעי שכאמור, מושבו בבקרקה בלבנון.

 

קיימות הערכות שונות על מספר המארונים בעולם. האומדנים נעים בין 7.5 מיליון ל-15 מיליון. מספר המארונים החי בלבנון כיום מוערך בין 640,000 ל-850,000 והם מהווים כ-23% מהאוכלוסייה. בסוריה חיים כ-40,000 מארונים בשלוש דיוקסיות, חלב, דמשק ולטקיה. בקפריסין קיים מיעוט מארוני המדבר ערבית בניב מארוני־קפריסאי. הם מוכרים באי כמיעוט דתי והקהילה בוחרת מתוכה נציג לבית הנבחרים. מוצאם כנראה מהמארונים שהתלוו לצלבנים.

 

ערב קום מדינת ישראל, התגוררו בארץ ישראל המנדטורית בין 5,000 ל-6,000 מארונים בשלושה כפריים כפר בירעם, ג'יש ומנסורה והשאר בערים חיפה (3,500  – 4,000 נפש) יפו ומעט בירושלים. מרכזי נציגותם היו בחיפה וביפו וכולם היו נתונים למרותו של האפטריארך המארוני שבלבנון. בניגוד לאחיהם בלבנון, שהיו פעילים ביותר בחיים הציבוריים והמדיניים, לעיתים תוך התנגדות לכיוונים ערביים-לאומניים, המארונים בארץ ישראל כמעט שלא השתתפו בתנועה הלאומית.

 

כיום,קהילה מארונית בישראל כוללת כ-6,700 אנשים ורובם מתגוררים בחיפה (כ-3,500 נפש), בג'יש בו גרים גם עקורי בירעם (כ-1,000 נפש) וגם בשפרעם, עכו, עוספיה וביפו. כ-2,000 מהמארונים בגליל הם חיילי צד"ל לשעבר ומשפחותיהם, שברחו לישראל בשנת 2000.

 

קהילות נוספות נמצאות במצרים, ברזיל, ארצות הברית, אוסטרליה וקנדה. בראש הקהילות הגדולות ביותר עומדים בישופים מארונים, אבל ברוב המקומות כפופה הכמורה המארונית לבישופים של הכנסייה הקתולית ובמקרים רבים נטמעים המארונים בקהילות הקתוליות המקומיות.

מקור, הרחבה והפניות.

*****

פנים הכנסייה

מבט על על הכנסייה המרונית מר מרון

סמל פטרוס הקדוש נקרא  שמעון בר יונה, היה בכיר שנים-עשר השליחים של ישו המוזכרים בברית החדשה, ונחשב לאפיפיור הראשון.

*****
הכנסייה המרונית העתיקה
אסיידה (גבירתינו – מרים הקדושה)

הכנסייה במעלה הכפר
היום אינה פעילה
הכנסייה נבנתה במחצית ה-19
על שרידי מבנה קדום יותר של הכנסייה
שנהרס ברעש האדמה בשנת 1827

****

****

****

****

****

****

****

****

*****

הכנסייה היוונית – קתולית

הכנסייה היוונית – קתולית (מלכיתית) מר בוטרוס במעלה הכפר

 הכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית  שהיא זרם הנצרות המזרחית-קתולית, המסונף כיום אל הכנסייה הקתולית לאחר שהתפצל במאה ה-18 מן הכנסייה היוונית-אורתודוקסית שלאנטיוכיה שהיא ארגון כנסייתי שהוקם במאה הראשונה לספירה והטוען כי הוא אחד מחמשת זרמי הכנסייה היורשת הלגיטימית היחידה לקהילה הדתית שיוסדה באנטיוכיה על ידי השליחים פטרוס ופאולוס.
מאמיני הכנסייה מלכיתים, הקתולים מזרח-תיכוניים הדוגלים בריטוס הביזנטי" – כלומר, הם כפופים לאפיפיור ולוותיקן אך זוכים תחת כנפיהם לאוטונומיה ריטואלית במסגרתה הם משמרים את המנהגים והליטורגיה שמקורותיהם בנצרות האוריינטלית. מספר המשתייכים לכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית נאמד בכ-1.5 מיליון, כמחציתם בארצות המזרח התיכון השונות (בעיקר לבנו, סוריה, ירדן, ישראל והרשות הפלסטינית)וכמחציתם מהגרים מארצות אלה (וצאצאיהם) שנפוצו ברחבי העולם – בעיקר במדינות מערב אירופה, צפון אמריקה ודרום אמריקה.
בראש הכנסייה עומד מאז שנת 2000 הפטריארך גרגוריוס ה-3 לחאם, שתוארו הרשמי "פטריארך אנטיוכיה וכל המזרח, אלכסנדריה וירושלים". הוא אחד מחמישה כהני דת נוצריים הנושאים בתואר "פטריארך אנטיוכיה", והוא כפוף ישירות לאפיפיור. גרגוריוס ה-3 החליף בתפקידו את קודמו הפטריארך מקסימוס ה-5 חכים, שעמד בראש הכנסייה משך 33 שנה, מאז שנת 1967. מקום מושב הפטריארכיה כיום בדמשק, סוריה.

מבט מלמטה

*****

מראות שיטוט בכפר

חלקו המזרחי של היישוב תצפית ממרפסת ביתה של ניבין

חלקו המזרחי של היישוב תצפית ממרפסת ביתה של ניבין

מדרון היישוב

מבט כללי ממערב

****

****

*****

****

ארוחת צהרים לסיום
בבית של ניבין

כפי שצויין בפתיח, ניבין עוסקת גם בתיירות ושותפה עם שאדי חלול בעניין.  במרפסת רחבת הידיים של ביתה מתארחות קבוצות תיירים מהארץ ומחו"ל וגם יחידים בתיאום מראש. המאכלים מסורתיים וטעימים מאוד לחייך – הכל מעשה ידיה להתפאר. ניבין מתבלת את הסעודה בסיפורים ושירים.

ניבין מסבירה לנו אודות התפריט

מי שמחפש אוכל טעים (בלי דאווין) – מומלץ בכל פה!

****

*****
תם הביקור והשיטוט בכפר ג'יש

המבקש להרחיב דעת, מוזמן לסרטון אודות העידה המרונית (28 דקות) 

****

היה סיור מעניין ומרגש,
שמחנו להתארח וללמוד
עוד אודות העדה המרונית,
אודות היישוב
ובמיוחד אודות עקורי בירעם
ומשפחות מארחינו בפרט, נהינו שוב
לשוטט בסימטאות הכפר
ומתצפיות הנוף בגליל העליון ההררי.

*****
תודה

לשאדי חלול על האירוח,
על המידע,
על ההובלה
ועל ההסברים

****

לניבין מח'ול אליאס,
על האירוח בביתה בראשית הסיור
ועל ארוחת הצהרים בסיומו,
שמחנו לשוחח ולצחוק
ולהקשיב בסקרנות לסיפוריה,
שמחנו להכיר את בני משפחתה
ולצלם אותם בהנאה רבה!

עניינו של תיעוד זה (בעיקר צילומים) הוא של טיול דיווש שנערך בשעות לפני השקיעה של יום שבת 23 במאי 2020.

היינו בטיול זה ארבעה רוכבים: אלון, יורם צחי ואני.

אורך המסלול (קצר יחסית) 21.15 ק"מ

וכך משך הזמן כשעתיים וחצי מתחילה ועד סיום, ארבעים דקות עצירות לתצפית והפסקה.

מזג אוויר אביבי נעים ביותר אחרי גל חום קיצוני וממושך של יותר משבוע.

******

מרחב הטיול
נמצא בחלקה הנמוך
של השפלה הצפונית.

****

*****

תוואי המסלול
בעמק נחל שורק ומדרונות ממזרח לו,
בין היישובים:, טל שחר, צלפון, גיזו,
כפר אוריה וצרעה
וגם מנזר דיר רפאת.

*****

מסלול טיול דומה בעמק שורק וגבעות השפלה, בין טל שחר לצרעה, אוקטובר 2015

*****

התחלת הטיול וסיומו במושב טל שחר.

טל שחר, הוא מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית מטה יהודה. ביישוב מתגוררים כ-330 בתי אב הכוללים כ-1100 נפשות. למסתובב ברחובות היישוב ומביט על הבתים הנאים נדמה כי זה יישוב פרוורי. זו לא טעות! היום רק משקים מעטים עוסקים בחקלאות.
טל שחר הוקם בימי ההפוגה השנייה של מלחמת העצמאות, ב-27 בספטמבר 1948. במועד הקמת היישוב רוב אדמותיו היו אלה של הכפר הערבי חרבת בית פַאר אשר ננטש, כמו הכפרים הערבים האחרים בסביבתו חולדה ודיר מוחסיין (היום בקוע), בראשית אפריל 1948 בזמן ההיערכות כוחות ההגנה לקראת מבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים ובמהלך המבצע עצמו.
ההיגיון להקמת היישוב היה גיאו-פוליטי-אסטרטגי: יצירת רצף של נוכחות ישראלית במרחב בו עוברת הדרך ממרכז הארץ לירושלים. היישוב הוקם כחלק ממערך של יישובי-משלט וביניהם נכללו גם הקיבוצים הראל, צרעה ומשמר דוד. בתחילה הם אבטחו את דרך בורמה ובהמשך את דרך הגבורה מרמלה לצומת אשתאול.
בהקמת טל שחר נטלו חלק שני גרעיני הכשרה: גרעין איתנים, שחבריו עלו מיוון ומתורכיה וגרעין אופק, שחבריו היו בעיקר יוצאי רומניה. חברי גרעין אופק לא הסתגלו למקום, וכעבור זמן קצר עזבו. בטל שחר נותרו אפוא רק אנשי גרעין איתנים.
שם הישוב היה בתחילה בית פאר, על שמו של הכפר הערבי הקודם ואחר כך שונה. השם טל שחר נבחר כאות הוקרה להנרי מורגנטאו הבן, מחשובי הפעילים הציונים בארה"ב ומי שהיה אחראי על המגבית היהודית למען ישראל במלחמת העצמאות שאף נכח בטכס הנחת אבן הפינה. הקשר עמו סייע רבות לפיתוח הישוב במשך השנים.
להרחבה על תולדות המקום

***

תל בטש (בערבית: תַל אל-בַּטַאשִׁי). היישוב היה קיים ככל הנראה כבר בתקופת הברונזה המאוחרת (אלף שישי לפנה"ס). המקום מזוהה עם תִּמְנָה המקראית אשר נזכרת לראשונה במקרא בסיפור יהודה ותמר בספר בראשית. תמנה נזכרת גם בתקופת התנחלות השבטים בימי יהושע בן נון בהיותה עיר בגבולה הצפוני של נחלת שבט יהודה: "וְנָסַב הַגְּבוּל מִבַּעֲלָה יָמָּה אֶל הַר שֵׂעִיר וְעָבַר אֶל כֶּתֶף הַר יְעָרִים מִצָּפוֹנָה הִיא כְסָלוֹן וְיָרַד בֵּית שֶׁמֶשׁ וְעָבַר תִּמְנָה" (יהשוע, פרק ט"ו, פסוק 10). בספר שופטים מוזכר שמה בהקשר לסיפורו של שמשון הגיבור אשר הלך לתמנה והתאהב שם באשה פלשתית שמאוחר יותר נשא אותה לאשה: "וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן תִּמְנָתָה וַיַּרְא אִשָּׁה בְּתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים וַיַּעַל וַיַּגֵּד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר אִשָּׁה רָאִיתִי בְתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה קְחוּ אוֹתָהּ לִּי לְאִשָּׁה" (שופטים פרק י"ד, פסוקים א'-ב'). העיר הוחרבה בידי נבוכדנצר מלך בבל בשנת 603 לפנה"ס ויושבה מחדש בעת שיבת ציון והתקיימה עד סוף התקופה ההלניסטית. במשנה מוזכרים חכמים תושבי תמנה (מוזכרת גם כ"תבנה") וזוהי עדות לקיומה של העיר גם בתקופת המשנה (המאה הראשונה לספירה).
התל התגלה במאה ה-19 על ידי החוקר שארל קלרמון-גנו שחשב שהתל היה מחנה צבאי רומאי. בשנות ה-40 של המאה ה-20 נסקר התל על ידי בנימין מזר ויעקב קפלן שעמדו על חשיבותו. מזר הציע בתחילה לזהות את התל עם עקרון, אבל לאחר שעקרון זוהתה בתל מקנה שונה הזיהוי לתמנה בגלל מיקומו המתאים לתיאור המקראי. החפירות הראשונות בתל נערכו כבר בשנת 1977 והן נמשכו במשך 12 עונות חפירה עד שנת 1989. בחפירות נחשפו שרידי ביצורים ומבנים מימי מלכי יהודה השייכים מהמאה ה-8 וה-7 לפנה"ס. מקור והפניות לקריאה נוספת

****

****

****

****

****

*****

מאגר מיי קולחין בנחל שורק וברקע ממול בית שמש

 

נחל שורק הוא הוא אחד הנחלים המרכזיים החוצה את הארץ לרוחבה מהר ועד הים ואורכו כ-70 ק"מ.  שם הנחל נזכר לראשונה בספר שופטים ט"ז, בסיפורי שמשון הגיבור – "וַיְהִי, אַחֲרֵי-כֵן, וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה, בְּנַחַל שֹׂרֵק ;שְׁמָהּ, דְּלִילָה." משמעות המילה "שורק" היא אחד מזני הגפנים, כפי שמוזכר בברכת יעקב אבינו לבנו יהודה – "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ" המעידה על שפע הגפנים בנחלת יהודה וחוזקן המאפשר לקשור אליהן חמורים.

 

אגן ההיקוות של נחל שורק משתרע במורדות ההר, בגבעות השפלה ובמישור החוף. התוואי ההררי של הנחל מפותל עד סמוך לבית שמש והוא צירוף של שלושה יובלים מרכזיים: נחל שורק, נחל רפאים ונחל כסלון.

 

החלק המישורי של תוואי הנחל נמצא בערוצים ובעמק בין גבעות השפלה ובמישור החוף. המים הזורמים בנחל הם מי נגר עילי מהרי ירושלים ומגבעות השפלה, מי תהום המתנקזים לאפיק, מי קולחין  (שפכים מטוהרים) שלא נוצלו להשקיה חקלאית, ובחורף מי שיטפונות.  סמוך לשפך אל הים, מים מלוחים נובעים אל הנחל. בעקבות הזרמת מי ביוב ושפכים מהערים הסמוכות לנחל, הוא הפך למקור לכלוך וריחות רעים. בשנים האחרונות, בעקבות לחץ ציבורי, נעשו בנחל שורק עבודות ניקוי וטיהור. ובמעלה הנחל הוקמו מתקני טיהור שפכים.

 

בתוואי המישורי של נחל שורק נמצאים שני קטעים:
הקטע המזרחי הנמצא בין גבעות השפלה הנמוכה אליו מתנקזים נחלים היורדים מהן נחל בית שמש, נחל ישעי, נחל פלאי, נחל מנוח ונחל הראל.
קטע המערבי נמצא במישור החוף אליו מצטרפים נחלים שמקורם גם הוא בגבעות השפלה ובמישור החוף והם נחל מקנה, נחל ענות, נחל אל תקה, נחל שחם .

קטע נחל שןרק במרחב הטיול והיובלים היורדים אליו

ערוץ נחל שורק, מבט לכיוון מזרח

ערוץ נחל שורק, מבט לכיוון מערב

********

דיר ראפאת הוא אחד משני המנזרים הקתוליים המצויים בשפלה המרכזית (השני בית גימאל). המנזר נבנה על אדמות שנרכשו על ידי פטריארכיה הלטינית באמצע המאה -19מתושבי הכפר הערבי דיר רפאת שהתקיים במקום עד מלחמת העצמאות. המנזר נבנה בשנת 1927 על ידי הפטריארך הלטיני לואיג'י ברלסינה שהקדיש את האתר לכבוד מרים אם ישו שתגן על ארץ ישראל מפני רעידות אדמה ואסונות טבע. שמה הרשמי של הכנסייה הוא גבירתנו מלכת פלשתינה (Regina Palaestinae). לאחר הקמת הכנסייה נקבע יום חג  החל מדי שנה ביום ראשון שלאחר ה-25 באוקטובר. את מתחם המנזר תכנן הנזיר הבנדיקטיני והאדריכל האב מורציו גיסלר שמיקם את הכנסייה במרכזו ובסמוך לה את מבני המנזר ובית היתומים. מספרים שהפטריארך ברלסינה רצה לקשט את קירות הכנסייה ותקרתה במילים הראשונות של פניית המלאך גבריאל אל מרים אם ישו – אווה מריה. לפי בקשתו נשלחו אליו 404 תרגומים של ברכה זו ומתוכם בחר 280 על מנת שייכתבו על קירות הכנסייה. נזירות ממסדר אחיות "דורותיאה הקדושה" הן המחזיקות את המנזר המקדישות עצמן לטיפול בילדות חוסות בפנימייה ומפעילות גם את בית הארחה לצליינים. בראש בנין המנזר מוצב פסל דמותה של מרים, אמו של ישו. מבנה נוסף, ששימש בעבר את המנזר, מוחכר כעת לעמותת רטורנו המפעילה בו מרכז גמילה מסמים שמוגדר בשם היישוב גבעת שמש הנמצא בתחום המועצה האזורית מטה יהודה. מקור והפניות לקריאה נוספת

מבט מחצר יקב מוני בשולי מנזר דיר ראפאת

***

****

****

****

מבט ממערב לגבעת מנזר דיר ראפאת

אתנחתא
מבט היסטורי:
תוואי המסלול בזמן עבר
שנות ה-40' מספר שנים טרם הקמת המדינה

****

שנות ה-50' בסוף העשור הראשון להקמת המדינה 

****

תצפית מערבה מכיוון כפר אוריה

כפר אוריה הוא מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה אזורית מטה יהודה. שמו של המושב ניתן בעקבות דמיון הצלילים לשמה של ח'ירבת כפרוריה הממוקמת מדרום-מערב למושב, ובה גת חצובה, רצפת פסיפס ומערות קבורה. משמעות השם בערבית הוא "חורבת כפיר האריות". כאן, על פי מסורת מקומית, שיסע שמשון את האריה בדרכו להוריו בתמנה.
ראשיתו של כפר-אוריהעוד לפני מלחמת העולם הראשונה. קבוצה של ציונים מפולין תכננה להקים במקום מושבה על אדמות שנקנו על ידי יצחק הורודשיץ עבור אגודת ביאליסטוק. האדמות הוחכרו לערבים. בתחילת שנת 1913 הזמין מאיר רוטנברג את חבורת סג'רה שכללה 13 חברים ושלוש חברות לבוא וליישב את המקום. ביניהם נכללו א. ד. גורדון, נח נפתולסקי, יצחק טבנקין, אווה טבנקין, בן-ציון ישראלי, יוסף זלצמן ויצחק פינרמן. החבורה שהתה בחאן שמקום קרוב לשנה וב-2 בנובמבר 1913 עזבוהו. לאחר מלחמת העולם הראשונה הגיעה למקום קבוצת עבודה של לוי אשכול ששהתה במקום במשך שנתיים ובשנת 1919 הם עברו לדגניה ב' והמקום ננטש‏.
בשנת 1921 עלו למקום שמונה משפחות מתוך 30 איש שהחזיקו בבעלות על האדמה במקום וקראו למקום "קרית משה" על שם העסקן משה מנוסביץ. 11 נוספים מבעלי האדמות היו במקומות אחרים בארץ ישראל והשאר היו בחוץ לארץ. מצב זה גרם לכך שהצטברו חובות מיסים על האדמות שלא עובדו. ‏ניסיונות למצוא חוכרים יהודים לאדמות כדי לשלם את המס לא צלחו והייתה כוונה להחכיר את האדמות לערבים‏. בין השנים 1923 ו- 1927 שהתה במקום קבוצה של פועלים של הפועל המזרחי אולם הם נאלצו לעזוב בהוראת המוסדות המיישבים ועברו לכפר חסידים‏.
בשנת 1929 התגוררו בכפר שש משפחות שכללו 15 נפש. במהלך מאורעות תרפ"ט שהו המתיישבים אצל שייח' איסמעין בביתו שבגבעה ממול הכפר בזמן שכ-300 ערבים התנפלו על הכפר שדדו את תכולתו ושרפו את בתיו. למחרת הועברו אנשי המקום לרחובות ומספרים כי אחד מהם שנשכח במקום הלך ברגל מחופש לערבי לחולדה. לאחר כשבועיים יצאו שניים מתושבי הכפר בלוויית אנשי משטרה לסיור בכפרים לזהות רכוש שדוד ופורעים שהשתתפו בהתנפלות על הכפר‏. על הכפרים מהם יצאו מחריבי כפר אוריה, בהם בית ג'יז ובית סוסין הוטל קנס קיבוצי של 1650 לירות‏. הכפר נותר בשיממונו והאדמות הוחכרו לערבים לעיבוד. ניסיונות לחדש את היישוב במקום לא צלחו בגלל שהאדמות היו בבעלות פאטית ולא בחזקת הקרן הקיימת לישראל‏.
היישוב הוקם מחדש על חורבות היישוב הישן ב־1944 על ידי יהודים מעדות המזרח‏. במרץ 1947 נהרג רועה ערבי מיריות נוטרי כפר אוריה לאחר שהרועים עלו על שדות הכפר עם עדריהם והמון מבית ג'יז איים על הנוטרים‏. ב-10 בינואר 1948 הותקפה שיירת של אנשי החי"ש שנסעו מן הכפר לעבר חולדה, שניים מן המגינים שבשיירה נהרגו מאש שנפתחה לעברם מח'רבת בית פאר. למחרת ה-11 בינואר הותקף הכפר על ידי המון ערבים. מגיני כפר אוריה יצאו למתקפת נגד על תושבי ח'רבת בית פאר והעלו באש את בתיה. במהלך ההתקפה נהרגו שלושה ממגיני כפר אוריה ושניים נפצעו. על פי ההערכות נהרגו 25 תוקפים, בהם אנשי הלגיון הערבי ונוטרים ערבים. מתקפת הנגד של מגיני כפר אוריה זכתה לתשבחות ביישוב היהודי כדרך הנכונה להתמודד עם התוקפים‏. בהמשך מלחמת העצמאות ננטש הכפר ויושב מחדש אחריה בשנת 1949 על ידי עולים מבולגריה.
מאז שנת 2012, שנת ה-100 להקמתו של היישוב גרות בו כ-210 משפחות, בהן למעלה מ-700 נפשות, כ-69 מהן מתגוררות בשטח ההרחבה מאז שנה זו.
מקור הרחבות וקישורים

גלישה מהגבעות חזרה לעמק

****

****

****

****

זמן כמעט שקיעה

*****

סוף דבר,

טיול רכיבה מענג,
בנוף פסטורלי
שדומה לנופי חוץ לארץ,

*****

אווירה נינוחה
עם חברים מפרגנים.

*******

תודה צחי! 

עניינו של תיעוד זה הוא 21 המראות הראשונים של המיזם "נוצרים ביפו" שנצפו  סיור ההכנה שנערך בערב יום חמישי 21 במאי 2020

מטרת המיזם ללמוד אודות הנוכחות של הכנסיות והקהילות הנוצריות ביפו בהווה וגם בעבר

*****

מיזם זה הוא המשך של המיזם שמטרתו להכיר את המיעוט הנוצרי במדינת ישראל שהחל בשנת 2019 וכלל את סיורים שהניבו את התיעודים הבאים:

גליל
*אל יישובי הערבים הנוצרים בגליל: עילבון, מע'אר, ראמה, פסוטה ומעיליא, מאי 2019
* ג'יש – מרבית תושביו נוצרים מרוניים,יוני 2019
* כפר יאסיף ואבו סנאן, קהילות נוצריות, כנסיות ועוד, פברואר 2020
* טורען שבגליל התחתון המרכזי, מרס 2020
* הכפר בירעם בגליל העליון – תמונת מצב ועברו שנשכח (חלק ראשון), מאי 2020
* הכפר בירעם – צוהר לעדה מארונית, לאומיותה הארמית ויחסיה עם מדינת ישראל (חלק שני), מאי 2020

חיפה
* "נוצרים בחיפה" (4 סיורים), נובמבר 2019, (12 תיעודים)
– חיפה, מתחם הקהילה המרונית ובמרכזו כנסיית סנט לואי
– חיפה, ארבע מתחמי העידה המלכיתית היוונית-קתולית
– חיפה, הכנסיות הלטיניות (רומיות-קתוליות)
– חיפה, מנזרי הכרמליטים על הכרמל
– חיפה, הכנסייה הארמנית
– חיפה, מתחם הקתוליים דוברי עברית
 – חיפה, מתחמי העידה האורתודוקסית
 – חיפה, מוסדות קתוליים: חינוך, בריאות, רווחה ואירוח
 – חיפה, מתחמי העדה האנגליקנית
  – חיפה, קהילות משיחיות יהודיות
  – חיפה, קהילות אוונגליות
  – חיפה, הכנסייה האורתודוקסית (הפרובוסלבית) הרוסית אליהו הנביא

 

עכו
* עכו, כנסיות נוצריות, פברואר 2020

 

לוד
* לוד, סיור ברגל במרכז העיר העתיקה , מרס 2019
* לוד, סיור ברגל וברכב בעיר הישנה
* לוד, חגיגות גאורגיוס הקדוש בכנסיית סנט ג'ורג', נובמבר 2019

*****

הנוכחות הנוצרית ביפו כוללת את הזרמים השונים של הנצרות
* הכנסייה היוונית – אורתודוכסית,
* הכנסייה היוונית – קתולית (מלכיתית),
* הכנסייה הקתולית הלטינית,
* הכנסייה הארמנית
* הכנסייה הפרובסלבית הרוסית,
* הכנסייה הלותרנית,
* הכנסייה  המרונית,
* הכנסייה האנגליקנית
* כנסייה הקופטית

 

הנוכחות הפיסית הנוצרית ביפו מרשימה וכוללת מתחמים רבים
* אחד עשר מתחמי כנסיות חלקם כוללים גם מנזרים.
* שישה מוסדות חינוך (בתי ספר יסודיים ותיכון) ושבט צופים
* חמישה בתי קברות
* בית חולים (בעבר)

****

 

הנוכחות הנוצרית ביפו נובעת ממקומה וקדושה של העיר במסורת הנוצרית: פעילות של פטרוס הקדוש: נס החייאת הצדיקה טביטא וחזיון על גג ביתו של שמעון הבורקסקי.

 

הנוכחות הנוצרית התקיימה כבר בתקופה הביזנטית ונמשכה לאורך ההיסטוריה כמעט ברצף למעט מאות שנים של היעדרות.

 

חשיבותה של העיר נבעה גם מהיותה שער הכניסה לארץ ישראל דרכו הגיעו הצליינים לארץ הקודש.

 

הנוכחות הפיסית המרשימה בעיר היא פרי פעילות ובניית מעצמות אירופה החל מהרבע האחרון של המאה ה-19 בשלהי השלטון העותמאנים ובתחילת המאה ה-20 בזמן שלטון הבריטים.

 

עד 1948 יפו הייתה עיר עצמאית העומדת בפני עצמה ומאז ימיה הראשונים של מדינת ישראל היא חלק בלתי נפרד מתל אביב.

 

היום הקהילה הנוצרית  ביפו קטנה מאוד ביחס לעבר וכוללת אלפים בודדים אבל היא פעילה מאוד בכלל הקשור לפעילות דתית, חינוך, רווחה וקבורה.

 

ביפו, באחד ממתחמי הכנסייה הלטינית נמצא מקום מושבו של נציד הוואתיקן בארץ ישראל.

 

חלק מהכנסיות  משמשות גם מקום תפילה והתכנסות של עובדים זרים, סגל דיפלומטי ותיירים השוהים בתל אביב

 

*****

המיזם נוצרים ביפו החל לפני זמן קצר. ראשיתו כוללת מיפוי המתחמים הנוצרים בעיר, בדיקת היתכנות ומועדי ביקור בהם.

הצלחת המיזם תלויה באיתור אנשי קשר והנגישות אליהם. הפעילות בעניין זה רק בראשיתה.

המיזם יכלול סיורים וביקורים במתחמים רבים ככל האפשר במהלך השבועות הקרובים.

כל ביקור ילווה בצילום והוא יתועד בהרחבה במתכונת המקובלת.

שותף למיזם הוא עמיתי ד"ר שמעון גת, מרצה אקדמי ומדריך טיולים בארץ ובחו"ל. ייתכן יצטרפו מספר עמיתים נוספים.

כאמור, ביום חמישי 21 במאי 2020 יצאתי לסיור מקדים.

בשעות האור האחרונות דיוושתי בין חלק מהמתחמים הנוצרים ביפו,

במהלך הסיור צלמתי מעט והצלחתי גם לאתר שני אנשי קשר.

בצילומים להלן לקט מהמראות הראשונים.

*******

הכנסייה הלותרנית

עוד מבט על הכנסייה הלותרנית

הכנסייה הלטינית סנט אנטוני מפדואבה

מבט נוסף לכנסיית סנט אנטוני מפאדובה

המנזר הקופטי

מתחם הכנסייה האנגליקנית הנטושה

כנסיית סנט אנטוניוס המרונית

כנסיית סייאדה בישארה היוונית – קתולית

*****

מוסדות חינוך

****

****

****

****

בית החולים הצרפתי
היום בית מלון יוקרתי

***

מתחמי בתי הקברות

חומות חלק מבתי הקברות

שער בית הקברות האורתודוכסי

שער נוסף של בית הקברות האורתודוכסי

שער בית הקברות הלטיני

שער הכניסה לבית הקברות היווני – קתולי

שער בית הקברות הארמני

בית הקברות הפרוטנסנטי הנטוש

*****

סוף דבר,

סיור זה היה רק ההתחלה,

המיזם עשוי להיות
מעניין ומרתק.

יש למה לצפות!

סדרה קצרה זו של הצילומים היא של דייגים אותם ראיתי במקומות שונים בהם עברתי ברגל או בדיווש על האופניים.

לכל צילום יש סיפור של המקום והדייג.

*****

המקצוענים

****

****

****

עמידה על המזח בשפת הים

****

****

******

עמידה על גדת הנחל

****

****

****

***

ישיבה בסבלנות אולי יעלה משהו

****

***

****

***

על שפת הים 

***

****

****

***

*****

תוך כדי ריכוז סדרה
התנגן לי בראש השיר החביב:

פרש דייג הרשת ביום סגריר

ביצוע הגשש החיוור
מילים: יהודה אופן
לחן: אריה לבנון

פרש דייג הרשת ביום סגריר
מצא אוצר ברשת ביום סגריר
אז מה צריך דייג אוצר כך סתם?
תפס אותו ביד, זרק אותו לים

לכל חכה יש שני קצוות
בכל קצה רוצים לחיות
ורק צריך עוד לברר
באיזה צד חיים יותר

פרש דייג הרשת ביום סגריר
מצא אישה ברשת ביום סגריר
אז מה צריך דייג אישה כך סתם?
תפס אותה ביד, זרק אותה לים

לכל חכה יש שני קצוות
בכל קצה רוצים לחיות
ורק צריך עוד לברר
באיזה צד חיים יותר

פרש דייג הרשת ביום סגריר
מצא כריש ברשת ביום סגריר
אז מה צריך כריש דייג כך סתם?
תפס את הדייג, זרק אותו לים

לכל חכה יש שני קצוות
וכל כריש רוצה לחיות
ורק צריך עוד לברר
מי משניהם יחיה יותר

********

עניינו של תיעוד זה הוא של שיטוט / צילום במושב השיתופי מולדת בשעות אחר הצהרים של יום שלישי, 12 במאי 2020.

פעם קודמת שביקרתי במולדת הייתה באוקטובר 2017, במסגרת טיול אופניים רמות יששכר, בין מולדת וטייבה ובין כוכב הירדן, שהחל והסתיים במקום.

הפעם הסיבוב במולדת, לא היה מתוכנן!

בשעות הבוקר באותו יום הזדמנתי לעמק יזרעאל, בשעות אחר הצהרים התאפשרה הגעה ליישוב .

הגעתי לבקר את חבריי תושבי מולדת, עמיתיי לטיולי רכיבות  אופנים יעקב פרומן ונתי זיו.

לאחר אירוח קצר בביתם של עדנה ויעקב פרומן, יצאנו יעקב, נתי ואני להסתובב במשך שעתיים (אולי יותר) ביישוב.

יעקב ונתי ספרו אודות היישוב והראו לי מבנים הסטורים.

בסיבוב עברנו בין בתי התושבים והסתובבנו גם באזור המשקי, צפינו על השדות והפרדסים בקרבת היישוב והגענו גם לאתר ההנצחה ולבית העלמין של היישוב

תיעוד זה כולל בחלקו הראשון מידע קצר אודות היישוב (לרבות מפות)  ובחלקו השני מעט מהצילומים מהביקור..

מידע גאוגרפי, היסטורי ויישובי ניתן למצוא בתיעוד הביקור הקודם רמות יששכר, בין מולדת וטייבה ובין כוכב הירדן

*****

מיקום מולדת ברמות יששכר בגליל התחתון המזרחי

****

היישוב מולדת וסביבתו

****

***

היישוב מולדת נמצא בתחום המועצה האזורית גלבוע
והוא כולל כ-300 בתי אב ותיקים וצעירים

****

היישוב מולדת הוקם ב-4 ביולי 1937 במסגרת חומה ומגדל‏ בשם מולדת על שם ארגונם של המייסדים, עולים מגרמניה חברי ארגון "מולדת". המייסדים קבלו את הכשרתם בנהלל, ובאר טוביה‏.
הקרן הקיימת רכשה עבור הארגון קרקע ליד טייבה שבעמק יזרעאל ובתחילת 1937 החלו להתכונן לעלייה למקום‏. השטח שהוקצה ליישוב היה כ-8000 דונם‏, אולם הוא היה מפוזר ונדרשו עוד מאמצים עד לביצוע החלפות שיביאו לריכוזו.‏ בעלייה על הקרקע השתתפו 12 רווקים ו 3 זוגות חברים מתוך כל חברי הארגון, ביחד עם מספר נוטרים ובסיוע של חברים ביישובים סמוכים. חברי הארגון שלא השתתפו בעלייה על הקרקע נותרו זמנית בבאר טוביה.

מיקום מולדת בשולי התיישבות היהודית בשנות ה-40

 

בארבע השנים הראשונות הסתמך היישוב על מים שהובאו במכלית מכפר יחזקאל שבעמק יזרעאל שלוש פעמים ביום. רק בשנת 1941 חובר היישוב לצינור מים.

היישוב מולדת וסביבתה, מספר שנים לאחר הקמתו

****

****

***

 

בשנים הראשונות, החלו הבירורים לגבי אופי היישוב והוחלט ללכת לכיוון של מושב שיתופי. לטענת אנשי המקום הרעיון של מושב שיתופי התגבש עוד בבאר טוביה במקביל להתגבשותו בקרב אנשי "הקוצר" שהקימו את כפר חיטים. לטענת אנשי המקום הרעיון של מושב שיתופי התגבש במקביל להתגבשותו בקרב אנשי "הקוצר" שהקימו את כפר חיטים. לבסוף, בתחילת 1939, הוחלט ללכת לכיוון של מושב שיתופי וחלק מאנשי הארגון שלא השלימו עם הרעיון של מושב שיתופי פרשו ולאחר שבועיים הקימו את שדמות דבורה.

 

מושב שיתופי הוא צורת התיישבות המהווה מעין דרך ביניים בין קיבוץ לבין מושב עובדים, הייצור משותף והצריכה פרטית. במרץ 1950, בכינוס של מושבי העובדים השיתופיים נקבעו ארבעה עקרונות של המושב השיתופי: 1. משק יחיד של המושב כולו שלא ניתן לחלוקה; 2 הכנסות כל משפחה יהיו לפי גודלה ללא תוספת מקצועית; 3. הבעלות בנכסי המושב בידי האגודה ולא התושבים; 4. איסור עבודה צדדית שלא דרך המושב.  כך בדומה לקיבוץ, אדמות המושב השיתופי, הכלים החקלאיים, הבתים והתוצרת החקלאית הם רכוש אגודה משותפת לכלל חברי המושב השיתופי. כמו כן העבודה מתבצעת על פי סידור מרכזי ולכל משפחה ניתן "תקציב" לקיום ביתה על פי גודלה וצרכיה. אולם בניגוד לקיבוץ, ובדומה למושב העובדים אין במושב השיתופי חדר אוכל משותף ולינה משותפת, לכל משפחה חלקת אדמה פרטית עליה בנוי בית המגורים, ויש לה חשבון בנק פרטי, בו היא מנהלת את ענייניה כרצונה.
בראשית שנות ה-70 חלה התקרבות בין התנועה הקיבוצית והמושבים השיתופיים והחלה שיתוף פעולה ביניהן. בשנת 1975 הוחל בתהליך של צירוף מושבים שיתופיים, שעזבו את תנועת המושבים, לאיחוד הקבוצות והקיבוצים. התהליך הסתיים בשנת 1983 בצירוף שישה מושבים שיתופיים לתנועה הקיבוצית המאוחדת (תק"ם). אולם, המושב השיתופי מולדת לא צורף לתק"ם בגלל שלא הסכים לוותר על קבלה פרטית של הרנטות של חברי

 

ביוני 1939 עברו חברי הארגון שנותרו בבאר טוביה לנקודת הקבע במולדת. בהמשך החדש כילתה שרפה שהחלה כתוצאה מפיצוץ פרימוס את כל הצריפים של היישוב, אך במהרה נבנה היישוב במיקום חדש. את בניית היישוב החדש תכנן האדריכל ריכרד קאופמן בצורת פעמון כאשר הוא מתרחב לכיוון מערב. הענפים החקלאיים מוקמו בחלקו המזרחי של היישוב וזה כדי שהרוחות המערביות יגיעו למרבית הבתים ויישאו את ריחות ענפי החקלאות מזרחה ולא לתוך היישוב.

 

,תכנית מולדת שהכין ריכרד קואפמן

שנת 1942 הייתה שנה מכרעת בחיי מולדת. פורקה החומה , פורק המחנה הישן (חומה ומגדל) וצריפיו וסככותיו הועברו לנקודה החדשה. ניטעו עצי השדרה ונבנו עשרת בתי האבן הראשונים כשכל בית משמש לשתי משפחות .

 

****

מבנה עמדת השמירה, מגדל הביטחון שצפה מזרחה למרחב העוין

מולדת למול היישובים הערביים בשנות ה-40'

****

בשנת 1998 החלה הקמת שכונת הרחבה ראשונה במולדת, ובשנת 2005 נבנתה שכונה נוספת. היישוב מונה כ-1,000 תושבים.
מוסדות ושירותים: קופת חולים, מינימרקט, ספריה, בית כנסת, ברכת שחייה, מתנסים, גני ילדים, דואר, שירותי תחבורה, גני משחקים.

מולדת היום, מבט ממעל

כלכלת היישוב מתבססת על חקלאות והענפים העיקריים הם גידולי שדה (גד"ש) המשתרעים על פני 8600 דונם מתוכם 20% שלחין (בעיקר ירקות) ו-80% פלחה (בעיקר חיטה); מטעים – 240 דונם הדרים, 260 דונם זיתים, 350 דונם שקדים.רפת בשותפות עם קיבוץ דוברת וכוללת כ- 700 פרות ו- 500 עגלות וגם מפטמה עגלים (4000 בשנה) ויונקיה בה "עוברים" כ 700 -עגלים כל שנה ושנה;   עדר צאן המונה כ 1000 רחלות לחלב מגזע אסף ל ייצור החלב;  מרכז מזון מפעל מולרם – תכנון ויצור עגורנים, שרות תיקונים לעגורנים, גלגלות ומערכות שינוע.

****

שם היישוב – בעקבות תרומה של ארגון בני ברית לצורך הקמת יישוב, התחייבו המוסדות הציוניים לקרוא יישוב בשם בני ברית, וועדת השמות החליטה לקרוא למושב של ארגון מולדת "בני ברית". לאחר שאנשי המקום התנגדו לכך ודרשו להיקרא בשם סמלי או היסטורי, נקראו אנשי המקום ביולי 1940 לבירור אחרון לפני נקיטת צעדים ואנשי המקום נאלצו להסכים לשם "בני ברית" אולם השם לא תפס ולרוב הופיע בשילוב עם "מולדת", שם הארגון. עד ראשית שנות ה-50 הופיע השם בני ברית עם מולדת בסוגריים ולאחר מכן כבר נקרא המקום "מולדת – כפר בני ברית" וצירופים דומים.

ציון שם בני ברית בראשית שנות ה-50'

תמונת מצב בסוף העשור הראשון

מקור הסקירה אודות מולדת לרבות הרחבות ראו באתר היישוב 

*******

מראות היישוב

אחד מהמבנים עם גג הפח העגול שהובא לארץ מעודפי צבא ארה"ב לאחר מלחמת העולם השנייה

****

****

****

****

כניסה למקלט, היום מבנה ארכיוני

כך הפך למבנה מוזיאוני

בקיץ 1942 תקפה את היישוב מגפת טיפוס ושלושה חברים נפטרו, אחד מהם הוא גבריאל מוצקין בנו של מנהיג הציוני ליאו מוצקין

ליאו (יהודה/אריה לייב) מוֹצקין (1867 – 1933) היה איש פוליטי יהודי-רוסי, יליד אוקראינה, לוחם למען הזכויות הלאומיות של היהודים, מאבות הציונות ומיוזמי הקונגרס הציוני, יושב הראש השני של הוועד הפועל הציוני. רוב חייו חי בגרמניה שם רכש השכלה מתמטית ופילוסופית.

 

ביום הזיכרון בקיץ 1943 במלאת שנה למות שלושת חברי מולדת ממחלת הטיפוס הונחה אבן הפינה להקמת בית חינוך וספרייה שיקראו על שם משפחת מוצקין -ליאו וגבריאל –אב ובנו. ביה"ס פסק מלפעול סופית ביוני 2003 בשל מדיניות משרד החינוך לסגור בתי ספר קטנים בישובים .

****

אחד מבין עשרות מוצגי הארכיון

****

הכיכר המרכזית של מולדת

עד לפני מספר שנים מבנים אלה שימשו את המוסד הגריאטרי

מבנה הספרייה

מבנה מגורים טיפוסי משנים ראשונות

שדרת הפיקוסים, הציר הראשי של היישוב שתכנן האדריכל ריכרד קואופמן

מבנה המאפייה

****

***

***

מבנה האורווה

****

מבנה האסם ועל ראשו המנורה הסמל של ארגון בני ברית

השביל המוליך לאתר הנצחה לזכר נופלים שגרו ביישוב, שנוצר על ידי דליה מאירי. אתר ההנצחה בנוי בצורת מעגל וסביבו אבנים.

****

קברי שלושת חברי היישוב שנפטרו בטיפוס בשנת 1942, אז הוקם בית העלמין של היישוב

השדות והפרדס קרבת מולדת 

****

****

****

****

****

מרכז המזון

שדה החימצה (חומוס) וברקע גבעת המורה

טייבה השכן מצפון 

*****

א-טייבה א-זועביה הידוע בקיצור כ"טייבה", הוא כפר ערבי, השייך למועצה אזורית הגלבוע. תרגום שמו של הכפר הוא 'הטובה'. הערבים נהגו להמיר שמות יישובים קדומים שכללו את השורש ע.פ.ר. (שמשמעותו בערבית "שד"), לשם "טייבה" (שמשמעותו "מקום טוב"). יש המזהים כפר זה עם עפרה המקראית, עירו של גדעון בן יואש שנלחם במדיינים בעמק יזרעאל. היישוב הוקם בשנת 1920 על ידי ערבים מוסלמים בני משפחת זועבי שכנראה, הובאו על ידי הטורקים לארץ ישראל מירדן מספר שנים קודם לכן. בני הכפר טוענים שהם גרים במקום כבר 250 שנה. לבני חמולת זועביה היו יחסים טובים עם שכניהם היהודים ובמלחמת העצמאות נשארו רוב בני החמולה בכפריהם שהפכו לחלק ממדינת ישראל, בניגוד לרוב הכפרים באזור שהתפנו מיושביהם לקראת הפלישה הצפויה של צבאות ערב במאי 1948.

*****

סוף דבר,

שיטוט זה היה מעניין.

*****
למדתי על עוד אחת מ"אבני הפסיפס"
של ההתיישבות החקלאית המפוארת בכלל,
ועל זו שהוקמה בתקופת היישוב
טרם הקמת המדינה בפרט.

****

נהניתי להסתובב
בין בתי היישוב
ובאזור המשקי.

****

התרשמתי מאוד מהיישוב
ממראהו הצנוע ובמיוחד
מהשלווה השורה בו.

******

תודה לעדנה וליעקב על האירוח
תודה ליעקב ולנתי על ההובלה,
על המידע,
ועל ההקפדה להראות
את כל מבני המורשת.

****

אהבתי את הספונטניות 

עניינו של תיעוד זה הוא מראות בשעות האור האחרונות ולאחר שקיעה בדיווש לאורך חוף הים של הערים ראשון לציון, בת ים ותל אביב -יפו.

דיווש זה היה בערב יום שלישי 13 במאי 2020 והיוזם לו הוא עמית פינקלשטיין.

נפגשנו במגרש החנייה של חוף ראשון לציון והתחלנו לדווש צפונה.

בטיילת חוף בת ים עצרנו לפגישה עם גיתית אודי, עמיתה לצילום.

סיבוב צילום איתה בחוף בת ים, לפני זמן קורונה, היה לא שגרתי והניב את התיעודים האלה  חשיפת יתר ו"שריפה" בחוף בת ים וגם שחור ולבן (שרוף) וקצת צבע בחוף בת ים.

בקצה דרומי של יפו פגשנו את שני חבריי מיכאל סופר ועמיקם פרייס שהגיעו מכוון צפון תל אביב.

לא התראינו זמן רב, ולכן, הפגישה תוך תצפית מרהיבה לים והשיחה הייתה מעניינת.

ארבעתנו המשכנו ברכיבה יחד. עברנו מעט  ברחובות יפו, בטיילת חוף העליה, בנמל יפו,

המשכנו צפונה לאורך טיילת חוף תל אביב מפארק צ'רלס קלור.

בכניסה לבריכת גורדון נפרדנו, מיכאל ועמיקם משיכו צפונה ועמית ואני חזרנו בכיוון דרום.

הרכיבה חזרה הייתה בדקות האור האחרונות ואז התענגנו על השקיעה.

הגענו לכיכר השעון בחושך

בחשיכה המשכנו דרומה  לאורך רחוב רחוב יפת, טיילת בת ים הלאה חזרה לחוף ראשון לציון.

התיעוד להלן כולל 5 מפות ו-25 צילומים, חלקם עומדים בפני עצמם וחלקם מהווים מיני סדרה.

הצילומים הם של חלק ממראות הדרך וחלקם משקפים את התאורה המשתנים בשעות האור האחרונות של יום שרב אביבי.

*****

המסלול

****

*****

קטעי המסלול והמראות

******

הקטע
לאורך הדיק (החדש עבורי)
בחולות חוף ראשון לציון
וחוף בת ים

****

****

******

הקטע לאורך טיילת בת ים
מעל מצוק החוף

***

*****

הספורטאים העליזים

***

****

***

הים בזמן השקיעה המתקרב

****

****

******

הקטע לאורך יפו,
בתחילה לאורך הרחובות,
לאורך טיילת חוף העליה
ובנמל יפו
חזרה דרומה
מכיכר השעון ולאורך רחוב יפת 

****

מראות בנמל

****

****

***

****

****

***

****

מול דלתות המנזר הארמני (יש כזה ביפו)

******

הקטע הארוך
לאורך טיילת תל אביב

****

*****

צילום על הסלע

הנחיות הצלמת לתנוחה נכונה

הצילום עצמו

איך יצא הצילום, נשלח לחבר'ה

*****

המתבודדים וממתיקים סוד

****

*****

עושים ספורט

****

******

דקות אחרונות של אור,
שקיעה ואחריה

****

****

****

*****

*****

טעימה מיפו בלילות

****

*****

סוף דבר,

*****

דיווש זה היה ספונטני
ובלתי מתוכנן,
*****

שמחתי ונהניתי לרכוב עם עמית,
שמחתי לפגוש את גיתית,
לשוחח ולרכוב עם מיכאל ועמיקם,
*****

התענגתי על המראות
בתנאי תאורה המשתנים
לקראת שקיעה,
אהבתי לצלם !!
*****

הכרך הגדול חוזר
בגדול לחיים
אחרי זמן קרונה.
פשוט תענוג!

*****
תודה עמית על היוזמה

התיעוד להלן הוא של מראות תוך כדי נסיעה בשעות הערב ביום שני 12 במאי 2020 לאורך חלקו הצפוני של כביש הבקעה.

****

התיעוד קצר וכולל 7 צילומים בלבד.

*****
מול מורדות המזרחיים
של הרי שומרון 

****

****

******

מול הרי הגלעד

****

****

*****

מול הסרטבה

****

****

******

עץ התמר, סמל הבקעה
ומקור הפרנסה העיקרי

****

****

סוף דבר,

הנסיעה בכביש 90 נהדרת,
גם בשעת זריחה
וגם בשעת בין ערביים

התאורה תמיד מעולה,

כדאי לנסות!

נעים תמיד, לדווש או להלך בשדות שממזרח לקיבוץ רבדים.

תיעוד זה כולל רק 37 צילומים של מראות השדות בזמן אביב בעת דיווש עם עידן הלל ביום שני 11 במאי 2020.

עידן הלל, יליד מושב קדרון והיום חבר קיבוץ רבדים הוא רוכב אופניים ופורץ שבילים מנוסה, עוסק בתחום האופניים כבר למעלה מ- 30 שנה! הוא הקים את מרכז "עידן אופן" הכולל חנות אופניים מקצועית, המשווקת את מיטב יצרני האופניים ואביזרי הרכיבה, סדנא מקצועית לתיקון וטיפול באופניים. ניתן לשכור אופניים + קסדות במקום וגם כלי רכבי ממונעים (רכב גולף)..

הדיווש באזור זה אינו ראשון. בשנים האחרונות הסתובבתי בו מספר פעמים שתועדו בהרחבה:

* מרבדים מזרחה לארץ פלשת (עידן אופן28)
* יציאה מטל שחר לתפר בין השפלה הגבוהה ובין מישור החוף
* בארץ פלשת, בין רבדים, כפר מנחם ותימורים,
* רבדים בין מישור פלשת לשפלת יהודה
* מרבדים מזרחה, בחיבור בין המישור והשפלה
* ממזרח ומדרום לרבדים, בין שדות, מטעים, כרמים ומאגרי מים
* מרבדים למרחב צפית ולגדת נחל האלה וחזרה דרך תימורים וכפר הרי"ף
* מרבדים דרך נחל תמנה לתל מקנה וחזרה

 

בתיעודים אלה מידע אודות  הגאוגרפיה של האזור, עברו ההיסטורי והממצאים ארכיאולוגים שנמצאו בו.

*******

מיקום השדות 

****

****

מסלול הדיווש

*****

מבט על 

***

*****

השדות וסביבתם

***

****

****

מראה כביש 6 מעל הגשר החקלאי החוצה אותו

***

הענף החדש של החקלאות

קיבוץ כפר מנחם בקו האופק

****

שדה חימצה (חומוס בעברית לעם)

תרמילי החימצה

****

****

***

****

****

****

****

****

מבשרי הקיץ

מטע החוחובה

***

***

*****

תל מקנה –
היא עקרון ,
אחת מחמש ערי הפלשתים

***

****

****

****

****

***

*****

מעין תמנע שבנחל תמנע 

****

****

***

****

****

*****

בונוס: הגינה ההידרופונית
בחצר ביתו של של עידן 

****

****

****

***

*****

סוף דבר,

נהינתי מאוד לדווש ולצלם,

******

תודה לך עידן!

*****

בקרוב אבוא שוב.

*****

מומלץ מכל הלב
להגיע למקום.
תהינו גם אתם.

תיעוד זה הוא חלק השני והמשך של תיעוד הביקור בעיי הכפר המרוני בירעם ביום רביעי 6 במאי 2020: הכפר בירעם בגליל העליון – תמונת מצב ועברו שנשכח (חלק ראשון)

תזכורת:
מיקום הכפר בירעם
בגליל העליון המרכזי
מצפון להר מירון,
כ-11 ק"מ צפון-מערב לצפת, 
כ-4 ק"מ מדרום לגבול בין ישראל ללבנון.

מיקום בירעם

******

בירעם היה עד מלחמת העצמאות כפר נוצרי מרוני שנכבש במבצע חירם בסוף מלחמת העצמאות, באוקטובר 1948. לאחר כיבושו תושביו נדרשו לפנותו זמנית. הובטח להם שיוכלו לשוב אליו לאחר ימים. הבטחה זאת  לא קוימה. על קרקעות הכפר הוקמו מושב דובב וקיבוץ ברעם. עד היום, למעלה משבעה עשורים לא מומשה וכנראה שלא תמומש לעולם. שנים רבות, עקורי הכפר המרוני בירעם וצאצאיהם ניהלו ועדיין מנהלים מאבק משפטי ופוליטי בדרכי נועם בהתאם לחוק והדמוקרטיה הישראלית.

 

****

כאמור, את הביקור והסיור הוביל שאדי חלול אליו הצטרפה ניבין מח'ול אליאס

שאדי חלול, בן העדה המרונית ארמית ישראלית כיום הוא תושב ג'יש, הוריו הם ילידי הכפר בירעם, בצעירותו שירת כקצין בחטיבת הצנחנים ולאחר לימודיו האקדמיים ועיסוקיו הכלכליים בחו"ל ייסד את המכינה קדם צבאית נוצרית ארמית יהודית משותפת " כנרת" ומשמש יו"ר עמותה ארמית נוצרית בישראל ע"ר ובעל מרכז ארמי מרוני בישראל

 

לאחר שחרור מצה"ל, הסתובב בעולם, נסע ללמוד בארה"ב ובסיום הלימודים באונ' לאס וגאס חזר לארצה. מאז, במשך השנים הוא עסוק בהסברה, קידום, חיזוק ופיתוח קשרי קהילה עם העולם הנוצרי והאוונגליסטי בארה"ב, אירופה, דרום אמריקה ומזרח אסיה. מטרת פעילותו היא חיזוק ההסברה הישראלית ובאותה מידה שימור הזהות הארמית בקרב הנוצרים מרונים ישראלים כולל עידוד גיוס לצה"ל. כחלק מפעילות זו, השקיע זמן רב ביותר בהגברת המודעות לחופש הנוצרי במדינת ישראל ע"י ליווי, הדרכה ואירוח קבוצות מארה"ב ואירופה בארץ בישובו ג'יש וכנסיותיו המרוניות והפיכתם לשגרירים טובים למדינתנו ישראל.

 

במסגרת פעילותו בעמותה הארמית נוצרית כמייסד וכיו"ר, פיתח הבנות, תובנות וניסיון רב בתחומים הבאים:
* קשרים עם הקהילות הנוצריות, כנסיות, ארגונים, ראשי אונברסיטאות, תקשורת ועוד…
* ליווי משלחות, קבוצות תיירים בארץ
* הדרכה על העדה הנוצרית בכלל והמרונית ארמית המשתלבת בדמוקרטיה הישראלית וחיי החופש שלה.
* קיום הרצאות והדרכות להסברת הארגון שלכם
* פיתוח תכניות הסברה וחינוך
* הבנת צרכי האוכלוסייה הנוצרית ישראלית המקורית, חששותיהם ודרכים לחיזוק שלובם במדינה וניתוקם מגורמים בדלניים פלשתיניים וערביים קיצוניים שנלחמים בישראל

 

ניבין מח'ול אליאס, כמו עמיתה היא נוצרית מרונית שזהותה הלאומית ארמית.  גם היא מתגוררת בגיש והוריה הם בני בירעם. כיום סגנית יו"ר עמותת ארם אחראית על תנועות הנוער, על גיוס המכינה ולווי הצעירים במכינה עד גיוסם לצבא. בנוסף מארחת קבוצות ישראלים וגם מחו"ל.

*****

בתום הסיור בין עיי בירעם הגענו למקום הגבוהה של המקום בו נמצאת הכנסייה וברחבה לפניה ישבנו ושם שאדי החל להרצות את דבריו.

הרוח הקרה והגשם שהחל אותנו חייב אותנו להיכנס לתוך הכנסייה שם נמשכה הרצאתו של שאדי ובהמשך החל דיון על דבריו.

****

*******

חלק שני זה (מרביתו מלל) מהווה הוא תוספת והרחבה לחלקו הראשון, שכזכור, כולל מידע אודות הכפר בירעם, תולדותיו, קורותיו; יחסי תושבי הכפר עם היישוב היהודי בתקופת היישוב; כיבוש הכפר במבצע חירום מלחמת העצמאות; פינוי הזמני של תושביו שהפך להיות קבוע; והתדיינות המשפטית של עקוריו צאצאיהם למען חזרתם אליו ומהלכי הממשלה והכנסת.

 

בתיעוד זה מוצגים בו בהרחבה הנושאים עליהם דיבר שאדי חלול בביקור בבירעם

:* הכנסייה המרונית מהותה, מקורותיה הארמיים, ראשיתה.
* התפתחות הכנסייה וקורות המרונים בלבנון ובגליל מאז העת העתיקה ועד ימינו,
* יחסיה של הכנסייה המרונית עם הציונות בשנים שקדמו להקמת המדינה
* גודלה ותפוצתה של הקהילה המרונית במדינת ישראל
* בלאום הארמי וההכרה של מדינת ישראל בו
* פעילות עמותת ארם – עמותה ארמית נוצרית בישראל והמכינה שהקימה.
* רעיונות להעמקת השתלבות העדה המרונית בחיי המדינה
* הצעה להקמת יישוב קהילתי מרוני ארמי חדש

שני חלקי התיעוד בבירעם מהווים גם המשך ישיר לשני סיורים קודמים שעניינם הכנסייה המרונית בישראל והם:  ג'יש – מחצית תושביו נוצרים מרוניים (יוני 2019) וחיפה, מתחם הקהילה המרונית ובמרכזו כנסיית סנט לואי (נובמבר 2019)

****

הכנסייה המארונית

המארונים לפי ההגדרה הרשמית המסתמכת על ספרי ההיסטוריה של הארמים, הם בני הלאום הארמי, המשתייכים לכנסייה האנטיוכית ארמית מארונית-נוצרית, השייכת לנצרות המזרחית קתולית, המקבלת את מרות האפיפיור.

 

על פי המסורת הכנסייה המרונית נוסדה במאה הרביעית על ידי מאר מרון, נזיר ארמי שנודע בגלל חייו המופתיים, רוחניותו  והנסים שפעל. מרון נולד באמצע המאה הרביעית והלך לעולמו בעשור הראשון של המאה החמישית.

 

המארונים הם אחת הקבוצות הלאומיות והדתיות העיקריות והאותנטיות בלבנון. מוצאם האתני של המארונים לפי הגדרת הכנסייה הוא מעמי ארם והפיניקים, ששמר על קיומו וזהותו בהרי הלבנון בעלי הטופוגרפיה והגישה הקשה במשך 1,600 שנים. אמנם, הצטרפו אל העם הזה, שמונה כיום כ -15 מיליון בעולם, מספר משפחות קטנות מלאומים אחרים כמו רומאים ויוונים אבל זה לא השפיע עליהם והם המשיכו לשמר את לאומיותם, דתיותם ותרבותם הארמית-מזרחית המיוחדת עד המאה ה-20, בגלל התבדלותם בהרים ואי-כניעתם לכובשים השונים שכבשו את אזורם. הם אינם רואים את עצמם ערבים.

 

כיום, הכנסייה המארונית היא חלק מהכנסייה הקתולית, אם כי משום שהקשר בין הכנסיות נוצר רק במאה ה-12 נהוג לכלול את הכנסייה המארונית ברשימת הכנסיות האוניאטיות (הכנסיות מאוחדות – הכנסיות המזרחיות שקיבלו את מרות האפיפיור בתקופה מאוחרת).

 

במשך השנים היו ניסיונות של הכנסייה הקתולית ללטיניזציה של התפילה שפסקו רק לאחר מועצת הוותיקן השנייה, אבל המארונים שמרו על הליטורגיה הסורית של אנטיוכיה המבוססת על הניב הארמי־סורי, (שפה שהמארונים עצמם דיברו בה עד המאה ה-18). חלק גדול מהתפילה כיום נאמר בערבית (השפה הרשמית של לבנון).
כיום המארונים, ארמים נוצרים דוברי מבטא מתבסס על דקדוק ארמי ברובו ומתערובת של הרבה מילים ארמיות (שפתם המקורית) וערביות (כתוצאה מהכיבוש הערבי המוסלמי), מעט טורקית (מהתקופה העות'מאנית) וגם הרבה צרפתית (מהתקופה הקודמת של המנדט הצרפתי), הם אחת הקבוצות הלאומיות והדתיות העיקריות והאותנטיות בלבנון.

 

בראש הכנסייה עומד הפטריארך המארוני של אנטיוכיה ושמובישארה אל-ראעי שמושבו בבקרקה צפונית לביירות. מאז עצמאות לבנון מסתפק הפטריארך בשלטון דתי. הפטריארך נבחר על ידי הבישופים של הכנסייה המארונית והמינוי מקבל את אישור האפיפיור. לכנסייה המארונית יש נציגות פטריארכלית בירושלים (נוסדה ב-1895) בדמשק ובפריז.
בכנסייה המארונית יש כיום אחד־עשר מסדרי נזירים, רובם של נזירות. המנזר המארוני הראשון לגברים נוסד ב-1695, והמנזר הראשון לנשים ב-1895.
הדיאקונים וכהני הדת של הכנסייה המארונית אינם מחויבים לפרישות בניגוד למקביליהם בכנסייה הקתולית. לעומת זאת, הנזירים והבישופים (שנבחרים מבין חברי המנזרים) מחויבים להישאר רווקים.

 

במהלך הדורות, האפיפיורים לדורותיהם הכריזו על שלושה נזירים מארונים "קדושים של הכנסייה הקתולית" והם שרבל מכלוף (הוכרז קדוש ב-1977), רפקה אר-ראיס (הוכרז קדוש ב-2001) ונימטולה יוסף אל-הרדיני (הוכרז קדוש ב-2004). כמו כן הוכרזו נזירים מארונים נוספים כ"מבורכים" (קדושים זוטרים במינוח של הקתולים), ביניהם שלושה נזירים מארונים שנרצחו בטבח של 1860.

 

הבישוף האב מוסא אל-חאג' הוא ארכיהגמון הקהילה המרונית בארץ הקודש. הוא התמנה לתפקיד ב-16 ביוני 2012, על ידי ראש הכנסייה המרונית הפטריארך המארוני של אנטיוכיה בישארה אל-ראעי שבחר בישופים חדשים לכנסייה המרונית בלבנון ובעולם.
האב מוסא אל-חאג', נזיר אנטוני, נולד ב-1953 בעינטורא (מעיין ההר מארמית) ליד בירות. הוא למד ברומא ואף השלים תואר בלימודי המקרא בירושלים אצל האבות הפרנציסקאנים. הוא ירש את מקומו של הארכיהגמון פול-נביל סיאח שמונה להיות כסגן לפטריארך אל-ראעי שכאמור, מושבו בבקרקה בלבנון.

 

קיימות הערכות שונות על מספר המארונים בעולם. האומדנים נעים בין 7.5 מיליון ל-15 מיליון. מספר המארונים החי בלבנון כיום מוערך בין 640,000 ל-850,000 והם מהווים כ-23% מהאוכלוסייה. בסוריה חיים כ-40,000 מארונים בשלוש דיוקסיות, חלב, דמשק ולטקיה. בקפריסין קיים מיעוט מארוני המדבר ערבית בניב מארוני־קפריסאי. הם מוכרים באי כמיעוט דתי והקהילה בוחרת מתוכה נציג לבית הנבחרים. מוצאם כנראה מהמארונים שהתלוו לצלבנים.

 

ערב קום מדינת ישראל, התגוררו בארץ ישראל המנדטורית בין 5,000 ל-6,000 מארונים בשלושה כפריים כפר בירעם, ג'יש ומנסורה והשאר בערים חיפה (3,500  – 4,000 נפש) יפו ומעט בירושלים. מרכזי נציגותם היו בחיפה וביפו וכולם היו נתונים למרותו של האפטריארך המארוני שבלבנון. בניגוד לאחיהם בלבנון, שהיו פעילים ביותר בחיים הציבוריים והמדיניים, לעיתים תוך התנגדות לכיוונים ערביים-לאומניים, המארונים בארץ ישראל כמעט שלא השתתפו בתנועה הלאומית.

 

כיום,קהילה מארונית בישראל כוללת כ-6,700 אנשים ורובם מתגוררים בחיפה (כ-3,500 נפש), בג'יש בו גרים גם עקורי בירעם (כ-1,000 נפש) וגם בשפרעם, עכו, עוספיה וביפו. כ-2,000 מהמארונים בגליל הם חיילי צד"ל לשעבר ומשפחותיהם, שברחו לישראל בשנת 2000.

 

קהילות נוספות נמצאות במצרים, ברזיל, ארצות הברית, אוסטרליה וקנדה. בראש הקהילות הגדולות ביותר עומדים בישופים מארונים, אבל ברוב המקומות כפופה הכמורה המארונית לבישופים של הכנסייה הקתולית ובמקרים רבים נטמעים המארונים בקהילות הקתוליות המקומיות.

**********

התפתחות
הזרם הנוצרי מארוני
ולאומיותו האתנית
עד מלחמת העולם הראשונה

התחלה – מארון היה נזיר ארמי בן המאה הרביעית מתבודד מסתגף שמרכז פעילותו הייתה בעמק הנהר אורונטס כ-70 קילומטר צפונית־מערבית מחלב שבסוריה של היום, וכ-40 קילומטר צפונית לאנטיוכיה. מארון הדריך נזירים רבים שהפכו לתלמידים וחיו בסביבתו, וכשמת מארון בנו חסידיו מנזר לזכרו והם היוו את הגרעין שממנו צמחה הכנסייה הארמית המארונית. מארון פעל בסביבה שכבר קיבלה על עצמה כמה דוקטרינות נוצריות ודנה בנכונותן: הדוקטרינה הדיאופיזיטית, שדגלה בכך שלישוע היו שתי ישויות – אלוהית ואנושית והדוקטרינה המונופיזיטית, שסברה כי לישו רק ישות אחת וטבע אחד – אלוהי.
המארונים דגלו מבחינה דתית, בהשקפה הקתולית הדיאופיזיטית כפי שהתקבלה בועידת כלקדון ב-451. אירוע בו נטבחו 350 נזירים מארונים בידי המונופיזיטים של אנטיוכיה גרם למנוסת המארונים להרי לבנון, אבל גם להכרה של האפיפיור הורמיסדס במארונים ב-10 בפברואר 518.

 

תקופת ימי הביניים – עם תחילת הכיבוש המוסלמי נדחקו המארונים מסוריה אל אזור הר הלבנון והפכו למולדתם את השטח המשתרע כיום מצפון לכביש ביירות–דמשק ועד שולי העיר טריפולי של ימינו. הם בנו מדינה שנקראת מדינת המורדים המרונים שהשתרעה מצפון הר הלבנון עד הגליל העליון. במאה השמינית והתשיעית בעקבות פלישות ערביות וייבוא שבטים בדואים מצפון חצי האי ערב קטן השטח מרוני ותושביו שבדרום הר הלבנון נסו על נפשם. אז התרכזו המארונים כולם בהר הלבנון הצפוני, למעט שוליים קטנים בצפון סוריה, מושבת סוחרים בקפריסין ושני כפרים בגליל – ג'ש (גוש חלב) ובירעם.
בשנת 685 קיבלו המארונים את הסכמת האפיפיור סרגיוס הראשון למינוי המנהיג הדתי של המארונים יוחנן מרון כפטריארך של אנטיוכיה, וזאת במקביל לקיומם של הפטריארך האורתודוקסי של אנטיוכיה והפטריארך הסורי אורתודוקסי של אנטיוכיה. הפטריארך המרוני תפקד הן כמנהיג רוחני והן כמנהיג חילוני שלהם. עצמאות המארונים הייתה לצנינים בעיני הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס השני והוא שלח בשנת 694 צבא נגדם. לאחר כמה כישלונות הצליחו המארונים להביס את צבא הקיסר.

 

במשך כ-400 השנים הבאות כמעט שלא היה קשר בין המארונים לעולם הנוצרי אך ידוע כי המשיכו לשמור על עצמאותם כנגד הפולש הערבי ולקיים את הדוקטרינה הארמית הלאומית והדתית הייחודית להם. הקשר עם העולם הנוצרי חודש בשעה שהחלו מסעי הצלב כשהצלבן ריימונד מטולוז פגש בהם בהרים סמוך לטריפולי שבלבנון בדרכו לכיבוש ירושלים. המארונים היו העדה הנוצרית היחידה באזור שהתייצבה כיחידה אחת לימין הצלבנים  במשך 200 שנה, משלהי המאה ה-11 עד החורבן הסופי של ממלכת הצלבנים, בשלהי המאה ה-13היו יחסי הערכה הדדית בין המארונים לצלבנים. בשנת 1182 ניסיון של הפטריארך המארוני לאיחוד עם הכנסייה הקתולית עם הפטריארך הלטיני של אנטיוכיה, ובשנת 1215 השתתף הפטריארך המארוני ירמיה השני בועידת לטראנו הרביעית ברומא. עם תבוסת הצלבנים, עבר על הארמים מארונים ושפתם הארמית תהליך של התדרדרות והתנוונות, שנמשך כ-300-200 שנה.

 

חידוש הקשר עם אירופה נוצרית – במאה ה-15 נעשה ניסיון לשקם את הקשרים בין אירופה הנוצרית לבין הקהילה הארמית מארונית בלבנון, כאשר ללבנון באו נזירים פרנציסקנים והחלו לפעול בקרב העדה. הפטריארך יוסף השני (1468-1492) קיבל מהאפיפיור את הפליום, סוג של כתפיה המסמלת תפקיד בכיר במדרג של הכנסייה הקתולית.
במאה ה-16, בשנת 1535 העניק הסולטאן סולימאן המפואר קפיטולציות (זכויות שיפוט) על הנוצרים באימפריה העות'מאנית למלך צרפת פרנסואה הראשון. זכויות אלו אפשרו למיסיונרים ונזירים צרפתים לפעול במזרח התיכון והם נעזרו במארונים.
לקראת סוף המאה ה-16 שלח האפיפיור גרגוריוס ה-13 את הכומר הישועי ג'ובאני אליאנו אל המארונים וכתוצאה מפעולותיו יסד האפיפיור ב-5 ביולי 1584 מכללה מארונית ברומא ששגשגה בניהול הישועים עד למאה העשרים כמרכז להכשרת מלומדים ומנהיגים.
במאה ה-17 בשנת -1624 הוקם בלבנון סמינר שנוהל על ידי נזירים פרנציסקנים שנועד להכין פרחי כמורה מארונים ללימודים במכללה שברומא. המכללה המארונית הכשירה רבים ממנהיגי העדה הדתיים והחילונים של המארונים ורבים מבוגריה היו לפטריארכים.
בהמשך המאה ה-17 בשנת 1638 הודיעה צרפת כי היא תגן על כל הקתולים בשטח האימפריה העות'מאנית ובכלל זה המארונים. על פי מדיניות זו חידשה צרפת הקתולית את הקשר עם המארונים, קשר שהלך והתהדק במאה ה-17 והגיע לשיאו במאה ה-18, עם התרחשותם של אירועים אחדים, ששילובם זה בזה מסמל עידן חדש בהתפתחותה של העדה המארונית.

 

איחוד הכנסייה המארונית עם הכנסייה הקתולית ברומא – שיאו של השינוי בעדה המארונית היה בשנת 1736, כאשר בסינוד שהתקיים בלבנון בראשותו של בוגר המכללה המארונית ברומא מונסיניור יוסף־סימון אסמאני הוחלט על איחוד מלא של הכנסייה המארונית עם הכנסייה הקתולית ברומא, תוך שמירה על אוטונומיה מסוימת: זכותה למנות מתוך עצמה את העומד בראשה (אם כי המינוי הסופי נתון בידי הוותיקן) זכותה להמשיך להשתמש בשפה הסורית העתיקה לצורכי תפילה.
פריחת המארונים במחצית הראשונה של המאה ה-18 יצרה גם התחדשות דמוגרפית וצפיפות אוכלוסין באזור צפון לבנון. החלה הגירה מארונית מצפון הר הלבנון בחזרה אל אזור השוף, בדרומו של הר הלבנון אשר היה נתון בלעדית לשלטונם של הדרוזים בעלי האדמות שהשתלטו עליו במאה ה-12 למרות שרוב האוכלוסייה שם הייתה ארמית מרונית. עם הגירת המארונים חזרה מצפון הר הלבנון לדרומו, התעוררה הבעיה העדתית של הר הלבנון, שהפכה להיות הבעיה של לבנון כולה, מאז ועד היום. השיפור במצבם הכלכלי והחברתי של המארונים הוליד דרישה למעמד פוליטי. המארונים שוב לא היו מוכנים לקבל כמובן מאליו את הסדר החברתי הפוליטי בהר, שביטא את עליונותם של הדרוזים על מי שאינם דרוזים, והדברים הוחרפו גם בשל ההתססה של המארונים על ידי מנהיגותם הדתית והרוחנית, בעיקר מסדרי הנזירים המארוניים.
בשנת 1788 עלה לשלטון בהר הלבנון המארוני בשיר שהאב כאמיר בשיר השני, ששלט תחילה כואלי של הר הלבנון תחת השלטון העות'מאני. מ-1822 היה בשיר בעל ברית של מוחמד עלי שליט מצרים ובסדרת קרבות הביס את הכוחות הדרוזים שתמכו בשלטון העות'מאני. בשיר גרם להאצה של שני תהליכים: טיפוח המארונים על חשבון הדרוזים. ההשפעה המערבית והלחצים על מאזני הכוח הפנימיים, שנמצאו ממילא בהתמוטטות עקב עליית המארונים.

 

המאה ה-19 – כאשר התמוטט שלטונו של בשיר בשנת 1840, יחד עם השלטון המצרי, שוב עלתה על הפרק שאלת הר הלבנון. מ-1840 עד 1860, ניטשה מלחמת האזרחים הגדולה הראשונה של הר הלבנון, כאשר השיחים הפיאודלים הדרוזיים נאבקים נואשות לשמירת מעמדם מול עדה מארונית בעלת עדיפות מספרית, הנהנית מסיוע מערבי ובעלת יומרות תרבותיות ופוליטיות.
במלחמה זו ניצחו הדרוזים מבחינה צבאית ותומכיהם הערבים והטורקים, אבל המארונים ניצחו פוליטית. כגודל התבוסה הצבאית, כן נוצר אינטרס, בעיקר אצל צרפת הקתולית, להתערב למען המארונים. כוחות צרפתיים נחתו בביירות ב-1860 ושמו קץ להרג ההמוני והטיהור האתני במרונים ולאחר מכן בנוצרים אחרים באזור. לאחר מכן הואצה השגת הסדר פוליטי חדש בלבנון (בשיתוף מעצמות אירופיות אחרות), ששיקף הפעם את מעמדם הדומיננטי של המארונים בהר הלבנון. האוטונומיה של המארונים בהר הלבנון קידמה את התפתחות האזור בהשוואה לאזורים אחרים במזרח התיכון. בשנות הטבח עזרו היהודים לחלק מהמארונים שהסתתרו אצלם בביירות. הפטריארך הארמי מארוני הודה לראש קהילת יהודי ביירות על פועלם וסיועם בשנת 1937.
בעקבות התמוטטות הפיאודליזם שיעור יודעי קרוא וכתוב בעדה היה גבוה. כבר בסוף המאה ה-19 ניכרה השפעה אירופית-נוצרית חזקה ביותר, שתרמה לפיתוח מערכת חינוך לעילית כמו גם לשכבות החלשות. באמצע המאה ה-19 עזרו המרונים לרנסאנס הערבי ועזרו בפיתוח השפה הערבית במקום לפתח את שפתם הארמית דבר שהיסטוריונים מארונים מחשיבים כטעות הדומה לטעות של הקמת לבנון הגדולה. בעקבות חשש לטיהור אתני בתקופה העותמאנית ולחץ ערבי אסלאמי סביבתי כולל טבח המרונים הגדול בשנת 1860, ויתרו המארונים על שפת האם הארמית ולאומיותם, למען אג'נדה פאן-ערבית זרה, על מנת להתקרב ולהיות מקובלים על המרחב הערבי הסובב אותם. בשנים 1914-1860 התעצבה תודעתם של המארונים. לאחר קשיים, הפך ההר לטריטוריה כמעט בלעדית של המארונים. ייתכן שהדבר מסביר, במידה מסוימת, את נחישותם של המארונים להיצמד לשלטונם בלבנון, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במאה ה-20.

******

מקור הסקירה, הרחבות והפניות 

הלאומיות האתנית המרונית במאה ה-20 

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ב-1914, בא הקץ להסדר האוטונומי של הר הלבנון, שכן האימפריה העות'מאנית הצטרפה למעצמות המרכז, גרמניה ואוסטרו-הונגריה, במלחמתן נגד מדינות ההסכמה, וביטלה הסדר שהושג בתיווכן של מעצמות מערב.

 

השינוי הגדול ביותר שהביאה מלחמת-העולם הראשונה למארונים היה הענקת המנדט על סוריה ועל לבנון לצרפת הקתולית, שהיטיבה עימם ואשר רבים מהם דיברו בשפתה והתחנכו במוסדות החינוך שהקימה. בידי המארונים שוב היה סיכוי לשחזר את מצבם בשנים 1914-1861, בתוספת מעצמה פטרונית.

 

להיטותם זו של המארונים להבטיח את מעמדם בלבנון, הובילה אותם לביצוע שגיאה היסטורית גורלית נוספת: בשנים 1919 ו- 1920 היו אלה המארונים שלחצו על צרפת להרחיב את המסגרת הטריטוריאלית של הר הלבנון וליצור את מה שמכונה כיום "לבנון הגדולה". אז סופחו אליה: אזור החוף, מטריפולי בצפון (עיר סונית גדולה), עבור בביירות (עיר שאינה מארונית) ועד צור וצידון (ערים מוסלמיות – סוניות ושיעיות), דרום-לבנון (אזור שיעי), בקעת הלבנון (אזור שיעי), צפון-לבנון ממזרח לטריפולי (אזור סוני ונוצרי-אורתודוקסי).

המפה באדיבות שאדי חלול

 

הטעות הגורלית בהקמת מדינה גדולה רב עדתית הייתה שבמקום להקים מדינה לאומית ארמית מרונית ונוצרית בלבנון הקטן בעל הרוב הארמי מרוני שיכלה לשמור ולחדש את השפה הארמית של אבותיהם כמדוברת ולשמור על לאומיות וייחודם הארמי שכל ארמי ונוצרי נרדף במזרח יכול לקבל מקלט בה. תפיסת המארונים התבססה על שתי הנחות-יסוד שגויות: האחת, שהמחויבות הצרפתית כלפיהם כפי שהייתה קיימת ב-1920 תישאר לנצח. בשנות ה-30 וה-40, הסתלקה צרפת מהמזרח התיכון – והותירה את המארונים חשופים, לפחות חלקית, ללא הפטרון שכל-כך ייחלו לו. השנייה כי ביכולתם לשלוט על אוכלוסיות בניגוד לרצונן. כך הפכו המארונים לעדה המהווה רק 30 אחוז מאוכלוסייתה של המדינה החדשה. בשנת 1920 החל תהליך שבו נשמטה לבנון מאחיזתם של המארונים, דווקא כאשר נראה היה להם שאחיזתם בארץ שהם רואים בה את מולדתם, מתהדקת והולכת.

 

משנת 1920 עד שנות ה-40, כל עוד היו הצרפתים באזור, התנהלה לבנון כשורה. האוכלוסייה המוסלמית, שלא רצתה בצרפתים ולא קיבלה את הדומיננטיות המארונית, רוסנה על ידי הצרפתים. באותה עת התפתחו בקרב העדה המארונית אסכולות אחדות כאשר כבר בשנות ה-20 וה-30 ברור היה לחלק מהמארונים, שייתכן כי הקמת "לבנון הגדולה" לא הייתה אלא מיקח-טעות. אסכולה אחרת הייתה שאין המארונים יכולים לשלוט לבדם על לבנון במיוחד לאור העובדה שצרפת עומדת דת לסיים את תפקידה ההיסטורי בה. לכן, על המארונים להגיע להבנה עם האוכלוסייה המוסלמית שסביבם, שכן רק הבנה כזו תאפשר לקיים את לבנון כמדינה נפרדת. אסכולה נוספת שכונתה "פיניקים צעירים", טענה שלבנון מהווה ישות לאומית נבדלת מסביבתה, בעלת מורשת משלה, המתייחסת לתקופה הפיניקית הקדומה. לכן, על המארונים לשתף פעולה עם מיעוטים שכנים שיש להם תחושה של בדלנות אתנית (בכלל זה, התנועה הציונית), נגד העולם הסובב אותם, שאינו מקבלם. להרחבה ראו אליהו אילת, ‏'הציונות הפיניקית' בלבנון, קתדרה 35, אפריל 1985, עמ' 124-109. בסוף שנות ה-30 ובראשית שנות ה-40, התבלטה האסכולה הדוגלת בדו-קיום עם האוכלוסייה המוסלמית בלבנון ובהתנערות מרוחה של "לבנון הגדולה", אף כי לא מגבולותיה, כפי שכבר עוצבו. אסכולה זו טענה, כי על המארונים לשלוט תוך-כדי השגת הבנה עם אחרים.

*****

מקור הסקירה, הרחבות והפניות 

*******

יחסי העדה המרונית בלבנון
עם התנועה הציונית בתקופת היישוב
ועם מדינת ישראל בשנותיה הראשונות 

כל הזרמים המארונים בלבנון יצרו קשרים טובים עם ראשי היישוב היהודי בארץ ישראל והקהילות היהודיות בעולם מאז שנות השלושים. דאגתם הייתה לשמור על קיומם וחירותם בארצם והם ניסו לחפש מיעוטים אחרים נוספים בסוריה ועיראק שיוכלו להיות בני בריתם כמשקל נגד לרוב הערבי באזור.

 

המגעים בין אישים בתנועה הציונית לאישים בעדה המרונית בלבנון החלו בשנות ה-30 של המאה ה-20 . בעקבות מגעים אלו וקשרי התיירות והמסחר הקרובים שקיימו תושבי ארץ ישראל היהודים בתקופת המנדט עם גורמים שונים בלבנון, התפתחה תפיסה שראתה קרבה בין הנוצרים המרונים ליהודים כשני מיעוטים לאומיים השואפים לעצמאות ופעלה לקידום "ברית מיעוטים" ביניהם. הגורמים שתמכו בברית שכזו הזכירו בין השאר את הברית המקראית בין הפיניקים, שחלק מהמרונים ראו כאבותיהם, לבין ממלכת ישראל בימי דוד ושלמה.

בשנת 1942 נכתב עבור ההסתדרות הציונית דוח מקיף על המרונים בלבנון. בדוח צוינה הגישה האוהדת של הפטריארך המרוני באותו הזמן, ערידה, כלפי היהודים במהלך שנות ה-30 וצוטטו ביטויי תמיכה שלו בהם אל מול הרדיפה שחוו מצד המשטר הנאצי באירופה. כמו כן פורטו פגישות של אישים בתנועה  הציונית, ובהם ד"ר חיים ויצמן, ושל גורמים בקהילה היהודית הלבנונית עם אנשי דת מרונים, שבהן נדונו היחסים בין התנועות. ברקע ההיסטורי של הדוח על המרונים נכתב כי הם צאצאים ישירים של האוכלוסייה הארמית-סורית שישבה בסוריה בזמן הכיבוש המוסלמי במאה השביעית לספירה.

בשנת 1946, בהמשך למגעים אלו ובעקבות משא ומתן ממושך, נחתם הסכם סודי בין הכנסייה המרונית לסוכנות היהודית. ההסכם התווה קווים לכינון הקשרים ולהידוק שיתוף הפעולה בין המרונים בלבנון ליישוב היהודי בארץ ישראל, על בסיס הכרה הדדית בזכויות ובמאוויים הקיבוציים של בני שתי האומות. בהסכם נכללו בין היתר הכרה של הסוכנות באופי הנוצרי של לבנון והבטחה שליישוב היהודי בארץ ישראל אין שום שאיפות טריטוריאליות במדינה זו. הכנסייה המרונית מצידה הביעה את תמיכתה בהגירה יהודית חופשית לארץ ישראל ובהקמת מדינה עצמאית בה. עם זאת, ההסכם לא פורסם ברבים, וכאשר דבר קיומו דלף לציבור, הכנסייה המרונית התנערה ממנו.

 

הארכיבישוף המרוני של ביירות, איגנטיוס מובראכ, תמך אף הוא בציונות ונתן ביטוי פומבי לדעותיו פעמים רבות. בשנת 1947 שלח הארכיבישוף מכתב לוועדת החקירה של האו"ם לעניין ארץ ישראל, ובו הביע את תמיכתו בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. על פי המכתב, הכותב ביטא בדבריו את דעתם של מרבית בני העם הלבנוני בנושא. באחד הנאומים במהלך ביקורו בבית הכנסת בביירות: "היהודים הם לא רק אבותינו אלא גם אחינו, אבותיכם הם אבותינו, אנחנו בני אותו גזע ושפתנו הארמית ושפתכם העברית קרובות אחת לשנייה, אנו מתפללים שאלוהים יציל את היהודים מהרדיפות באירופה ובפלשתינה". הוסיף וציין: "אני רוצה להבטיח לכם בני ישראל אשר גורשתם מאירופה ולא התקבלתם בפלשתינה שיש לנו ולכם מקום בלבנון ואנו פועלים אצל הרשויות (המנדט הצרפתי) להשגת מטרה זו.

 

בשנים טרם הקמת המדינה הארמים המרונים סייעו גם בהברחה של יהודי אירופה וסוריה הנרדפים דרך לבנון אל עבר הגבול באמצעות מארונים שהתגוררו ביישובים בירעם וקלייעא.

 

בשנים 1949–1951 פנו למשרד החוץ הישראלי גורמים מהעדה המרונית הנוצרית, ובהם שליחיו של מובראכ, הארכיבישוף המרוני של ביירות שהוזכר לעיל, ונציגים מתנועת הפלנגות, בבקשה לקבל סיוע ישראלי במאבקים פוליטיים פנים-
לבנונים, תוך הבטחה לתמיכה בישראל כאשר גורמים אלו יעלו לשלטון. משרד החוץ נמנע מהתערבות והסכים להעביר סיוע כספי סמלי לתנועות אלו.

 

עדויות נוספות לעמדת ישראל כלפי הנוצרים המרונים אפשר למצוא בכתבי ראש ממשלת ישראל הראשון דוד בן גוריון משנת 1937 ועד שנת 1954 הזכיר בן גוריון בכתביו כמה פעמים את הברית עם הנוצרים בלבנון וראה בה צורך אסטרטגי לשני העמים.

 

בן גוריון תמך בברית הזו, בין היתר, בהתכתבות עם ראש הממשלה דאז משה שרת, שבה קרא לפעולה ישראלית שמטרתה ייסוד מדינה נוצרית מרונית בגבולה הצפוני של ישראל. אולם שרת התנגד למעורבות ישראלית בלבנון ולא ראה בה אופציה מדינית מציאותית בשלב זה וכך כתב משדה בוקר לראש הממשלה משה שרת ב-27 בפברואר 1954.:

משה, עם הסתלקותי מהממשלה החלטתי בלבי לא להתערב ולא להביע דעה בעניינים מדיניים שוטפים, כי נראה לי שאינני צריך לעשות שום דבר העלול באיזו מידה ומאיזו בחינה שהיא להכביד על הממשלה. ואלמלא קראתם אותי שלושתכם – אתה לבון ומ.ד. [משה דיין] – לא הייתי בא לשום מקום להביע דעה על הנעשה ועל מה שיש לעשות. מכיוון שנקראתי על-ידכם ראיתי לחובתי לעשות רצונכם ובייחוד רצונך אתה כראש ממשלה. ומשום כך אני מרשה לעצמי לשוב לעניין אחד, שלא נראה לך, ולעמוד עליו שוב. וזהו עניין לבנון.

בלי קשר עם המאורעות השוטפים (בינתיים נתמנה נגיב שוב להיות נשיא המדינה, וזהו צעד מחוכם מאין כמוהו מצד נאצר או החבורה שלו) ברור, הלבנון היא החוליה החלשה ביותר בשלשלת "הליגה". המיעוטים האחרים במדינות ערב הם מוסלמים, פרט לקופטים. אבל מצרים היא מדינה הקומפקטית המבוססת ביותר בין כל מדינות ערב, והרוב המכריע הוא גוש מוצק אחד, מעור גזעי (ממש) אחד, מדת ומלשון, ואין המיעוט הנוצרי פוגם ברצינות בשלמות המדינית והאומה.

לא כן הנוצרים* בלבנון. הם רוב בלבנון ההיסטורית ולרוב זה יש מסורת ותרבות שונה לגמרי מאשר לשאר יישובי "הליגה". גם בגבולות המורחבים (וזו היית השגיאה הקשה ביותר של צרפת, שהרחיבה גבולות לבנון) אין המוסלמים חופשיים במעשיהם, גם אם הם רוב (ואינני יודע אם הם רוב) מפחד הנוצרים. כינון מדינה נוצרית כאן הוא דבר טבעי, יש לו שורש היסטורי, ויימצא תמיכה בכוחות גדולים בעולם הנוצרי, גם הקתולי וגם הפרוטסטנטי. בימים כתיקונם הדבר הוא כמעט בלתי אפשרי קודם כל מחוסר יוזמה ואומץ לב של הנוצרים. אבל בשעת מבוכה ומהומה ומהפכה או מלחמת אזרחים משתנים הדברים והחלש יאמר גיבור אני. יתכן (כמובן שאין ודאות במדיניות) שעכשיו היא שעת הכושר להביא לידי הקמת מדינה נוצרית בשכנותנו. בלי יזמתנו ועזרתנו הנמרצת הדבר לא יעשה; ונראה לי שזהו עכשיו התפקיד המרכזי [ההדגשה של דב"ג] או לכל הפחת אחד [ ההדגשה של דב"ג] התפקידים המרכזיים של מדיניות החוץ שלנו, ויש להשקיע אמצעים, זמן, מרץ, ולפעול בכל הדרכים העלולים להביא לשינוי יסודי בלבנון. יש לגייס את [אליהו] ששון (למען המדינה הנוצרית אני מוכן להשתמש ב"את") ושאר הערביסטים שלנו. אם יידרש כסף – אין לחסוך בדולרים, אם כי אולי יונח הכסף על קרן הצבי. יש להתרכז בדבר זה בכל הכוחות. אולי כדאי להביא הנה מייד לשם כך את ראובן [שילוח]. זוהי הזדמנות היסטורית שהחמצת לא תסולח. פה אין כל התגרות בתקיפי עולם. בכלל אין אנו צריכים לעשות שום דבר "מטעם" – אבל יש לעשות, לדעתי, הכל בזריזות ובמלוא הקיטור.

בלי קיצוץ הגבולות של לבנון הדבר כמובן לא ייתכן, אבל אם יימצאו אנשים וגושים בלבנון שיתגייסו להקמת מדינה מרוניסטית – אין להם צורך בגבולות מורחבים וביישוב מוסלמי גדול, ולא זה יהיה המפריע.

איני יודע אם יש לנו אנשים בלבנון – אבל יש כל מיני דרכים אם יש לעשות הניסיון המוצע.

שלך, ד. בן-גוריון

*****

להרחבה ראו
ראובן ארליך (2000) בסבך הלבנון – מדיניותן של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל כלפי לבנון 1918 – 1958, הוצאת מערכות
איל זיסר ניפוצן של אשליות העדה המרונית בלבנון ומדינת ישראל – מגעים וקשרים ראשונים, עיונים בתקומת ישראל 6, 1996 עמ' 47 – 84 

 

******

הכפר מרוני בירעם,
הפינוי "הזמני" של תושביו
עם תום מלחמת העצמאות בשנת 1948,
הריסתו בהפצצה בשנת 1953
והמאבק המשפטי לחזרת התושבים למקום 

דיון מפורט הכפר בירעם בגליל העליון – תמונת מצב ועברו שנשכח (חלק ראשון)

*******

המרונים בישראל
הרואים עצמם
צאצאי הארמים

אבני הדרך בפעילות להכרה בלאום הארמי של המרוניים
* שנת 2007 תחילת פעילות  – סרן מיל' שאדי חלול הקים את הארגון הארמי של אזרחים ישראלים נוצרים, דוברי ארמית וערבית, הגאים בהשתייכותם למדינת ישראל.
* בשנת 2009 פנייה לשר הפנים אלי ישי לקידום אישור לאום ארמי
* בשנת 2010 הארגון נרשם כעמותה ושמה ארם – עמותה ארמית נוצרית בישראל והאצת פעילותו באותה עת הוכנה בכנסת הצעת חוק 
* בשנת 2010 הוכנה הצעת חוק להקמת מרכז למורשת הארמית-מרונית
* בראשית שנת 2011 וועדת השרים לענייני חקיקה החליטה להתנגד להצעת החוק
* בשנים 2011 ו-2012 פניות חוזרות לשר הפנים אלי ישי לקידום אישור לאום ארמי שנענות בשלילה
* בשנת 2013, לאחר הקמת ממשלה חדשה, פנייה לשר הפנים גדעון סער לקידום אישור לאום ארמי
* בשנת 2014 אישור שר הפנים גדעון סער את הבקשה ובהתאם עודכנו התקנות והחל הרישום לאום ארמי בתעודת זהות
* בשנת 2018 הצגת למנכ"ל משרד ראש הממשלה ומזכיר הממשלה את תוכנית רעיון הקמת ישוב קהילתי תיירותי כפרי  ארמי נוצרי מרוני "ארם בירעם", בגלל המשבר הפוליטי וקיום ממשלת מעבר מאז דצמבר 2018 הנושא לא קודם. 

 

******

המונח "ארמים" מתאר חלק מן העדות הנוצריות במזרח התיכון – בישראל, בלבנון, בסוריה, בטורקיה ובעיראק – שמייחסות את מוצאן לעמים הארמיים שחיו באזור הסהר הפורה מתקופת המקרא ועד המאות הראשונות לספירת הנוצרים.

 

השפה הארמית נחלקת לשני ניבים עיקריים:
הניב המזרחי, הכולל: ארמית בבלית – שפתם של יהודי בבל, ובה נכתב התלמוד הבבלי. סורית – דיאלקט נוצרי. בו נכתב תרגום הפשיטתא למקרא ועוד כתבי קודש נוצריים. לדיאלקט זה יש גם כתב מיוחד משלו. מנדעית – דיאלקט של כת המנדעים, כת נוצרית גנוסטית. נכתבו בו כתבי הכת. גם למנדעית כתב המיוחד לה.
הניב המערבי, הכולל: ארמית גלילית – שפתם של יהודי הגליל. בשפה זו נכתב התלמוד הירושלמי והמדרשים הארצישראליים. ארמית שומרונית – שפת השומרונים. דיאלקט זה השתמר בשימוש דתי וליטורגי לאורך ימי הביניים ועד היום. ארמית נוצרית – דיאלקט שדובר באזור יהודה. בעבר סברו שדובר בפי נוצרים, ואולם המחקר גילה שיש גם שרידים לדיבור יהודי בדיאלקט זה. הוא נקרא גם סורית ארצישראלית. ארמית מרונית שדוברה ע"י המרונים ונכתבה בספרי הקודש וההיסטוריה המרונית ושמורה במסמכים מהמאה החמישית בספרייה הבריטית, מוזיאון הלובר וספריית הוותיקן המזרחית. בנוסף ישנם ספרים חדשים ללימוד השפה ומשתמשים בהם בבתי-הספר בארץ,ובעולם. כמוכן, ישנם ספרי קודש מהתקופה המאוחרת שהם בשימוש יומי בכל הכנסיות הארמיות מרוניות ואורתודוקסיות באזור שכולם כתובים בארמית .

 

ישנם קווי דמיון בין הדיאלקטיים והניבים השונים: הארמית הבבלית במזרח והארמית הגלילית במערב; ובין הניבים הנוצריים ובין עצמם במזרח ובמערב. עולי בבל בתקופת בית שני הביאו עמם את השפה הארמית אל ארץ ישראל. ניתן למצוא את הארמית גם בכתבי קודש יהודיים, כגון ספר עזרא וספר דניאל בתנ"ך, התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי וארמית מאוחרת בספר הזוהר. בעברית, מתקופת המקרא דרך לשון חז"ל והעברית הרבנית ועד העברית החדשה השתלבו הרבה מילים וביטויים מהארמית המשמשים עד היום.

 

******

הקשר היהודי – ארמי מרוני – השורשים המשותפים
* אברהם אבינו היה ארמי בעצמו מארם נהריים, אור כשדים.
*  רבקה אשת יצחק הייתה ארמית
* לאה ורחל, הנשים של יעקב הן הבנות של לבן הארמי מארם נהריים.
* היהודים שימרו את הארמית כולל הכתב הארמי מרובע ( עברית דפוס), החלק שנשאר מהעם הארמי באותו אזור התנצר ע"י תלמידיו היהודים של ישוע.
* היהודים, שפתם ושורשיהם הארמיים שמשותפים לארמים מרונים שגרו בסהר הארמי הפורה, ארם נהריים, צובא ואנטיוכיה הקלה על התקשורת ביניהם ולכן המרונים היו מראשוני הארמים שהתנצרו.
* במורשת הארמית מרונית משתמשים עד היום בארמית כשפת הקודש וגם כמדוברת ויש בה הרבה תפילות ושירה בארמית לאברהם, יצחק ויעקב

******

 

בספטמבר 2014 הנחה שר הפנים דאז, חבר הכנסת גדעון סער, לאפשר לנוצרים תושבי ישראל הרשומים במרשם האוכלוסין כבעלי לאום ערבי לשנות את רישום הלאום שלהם לארמי.

 

באוגוסט 2016 הונחה על שולחן הכנסת העשרים הצעת חוק שמטרתה לסייע לתושבים המעוניינים בשינוי הזה בהליכים הכרוכים בכך. הצעת החוק עברה בקריאה טרומית במליאת הכנסת ב-18 בינואר 2017.

 

על רקע זה התבקש מרכז המחקר והמידע של הכנסת על ידי חבר הכנסת חיים ילין להציג מידע על הארמים. בימינו ועל רישום הלאום הארמי במרשם האוכלוסין.

 

המסמך הוכן באפריל 2017 ונקרא הארמים במזרח התיכון ובישראל: רקע היסטורי, זהות לאומית בימינו ומדיניות ממשלתית.  עניינו הזהות וההיסטוריה של הארמים בימינו,  זיקת הארמים לישראל בתקופת המקרא ובתקופה המודרנית  והמדיניות הממשלתית המתייחסת לארמים במדינת ישראל,  ובכללה רישום הלאום הארמי במרשם האוכלוסין. 

 

להלן תמצית המסמך

 

הארמים היו אחד מן העמים השמיים שחיו באזור הסהר הפורה של מערב וצפון הלבנט – האזור שבו נמצאים כיום ארץ ישראל, צפון-מערב ירדן, לבנון, מערב וצפון-מערב סוריה וצפון עיראק – ולאורך נהר פרת. שיא חשיבותם ההיסטורית היה בסוף האלף השני ובתחילת האלף הראשון לפני הספירה, בתקופה שבה קמו מדינות ונסיכויות ארמיות ברחבי מסופוטמיה, בסוריה ובגבולה הצפון-מערבי של ארץ ישראל. במחצית השנייה של המאה השמינית לפני הספירה, הממלכות הארמיות בסוריה נפלו בזו אחר זו לידי האימפריה האשורית, ורבים מתושביהן הוגלו לאזורים אחרים באימפריה האשורית. בהמשך הארמים תפסו מקום חשוב בשלטון, במערכת הממשל ובמסחר באימפריה האשורית, והשפה הארמית הפכה ללשון האדמיניסטרטיבית של האימפריה וללשון הרווחת בקרב עמים שחיו בה. מעמדה של הלשון הארמית נשמר גם בשנות השלטון של האימפריות הבבלית והפרסית ששלטו באזור במאות השנים שלאחר מכן. בראשית הנצרות ובמאות הראשונות לספירת הנוצרים, הארמית הייתה השפה הנפוצה ביותר בחלקים נרחבים של המזרח התיכון, לרבות ארץ ישראל.

 

לעם הארמי קשרים היסטוריים רחבי היקף עם העם היהודי בעת העתיקה. המסורות שבמקרא מלמדות על מוצא משותף לארמים ולאבות של עם ישראל ועל קשרי חיתון בין העמים. התפתחות ממלכות הארמים בסוריה ובצפון ארץ ישראל מקבילה לעלייתה של ממלכת ישראל המקראית. המקרא מעיד על יריבויות מתמשכות בין ממלכת ישראל לממלכות הארמים הסמוכות, אך גם על קשרים קרובים ביניהן, לרבות קשרי משפחה וקשרי מסחר. על פי עדויות ארכיאולוגיות, החלק הצפוני של ארץ ישראל ודרום סוריה היו בתקופה המקראית יחידה גיאוגרפית אחת, שבה התקיימו קבוצות אתניות שונות זו לצד זו והתמזגו זו בזו, ובהן בני ישראל והארמים. היישובים באזורים אלו עברו מיד ליד במערכות תכופות בין העמים והיו חשופים להשפעה תרבותית ודתית הדדית.

 

הכנסיות הנוצריות שאת מוצאן אפשר לייחס לארמים נוצרו באזורים דוברי הארמית של האימפריה הביזנטית, ששלטה במחוזות אלו מהמאה הרביעית. עם הקבוצות המזהות עצמן עם מיעוט זה נמנים מאמינים השייכים לשבע כנסיות נוצריות: חמש כנסיות סיריאניות – הכנסייה המרונית, הכנסייה הסורית- אורתודוקסית (המכונה גם יעקוביסטית), הכנסייה הסורית-קתולית, הכנסייה של המזרח (המכונה גם האשורית או הנסטורית) והכנסייה הכשדית ושתי כנסיות מלכיתיות – הכנסייה היוונית- אורתודוקסית והכנסייה היוונית-קתולית. יש להדגיש כי הזהות הלאומית הארמית לא אומצה על ידי הממסד הכנסייתי באף אחת מהכנסיות האלה, אם כי חלק ממאמיניהן רואים את עצמם כבני הלאום  הארמי. גם בין המאמינים בכל כנסייה יש חילוקי דעות בסוגיה זו. לכל אחת מכנסיות אלו מנגנון כנסייתי נפרד, והן שונות זו מזו בהשתייכותן הדתית ובעקרונות האמונה והפולחן שלהן. עם זאת, יש להן מאפיינים משותפים, והמרכזי שבהם הוא שימוש בארמית כשפת דיבור או תפילה (לעיתים לצד שפות אחרות – ערבית ויוונית) כיום או בעברן. בשנת 2015 היו ברחבי העולם 4.5 – 9.8 מיליון נוצרים מאמיני הכנסיות האלה, שמוצאם עשוי להיות מיוחס לארמים; 2 – 3.3 מיליון מהם הם נוצרים תושבי המזרח התיכון, ושיעורם מכלל הנוצרים באזור זה קטן במעט מ-30%.

 

הכנסיות הסיריאניות חולקות מורשת לשונית ותרבותית משותפת המבוססת על הלשון הארמית. הן שמרו על ייחודיותן הדתית והלשונית בשנים שאחרי הכיבוש הערבי של האזור כולו, שגרם להתאסלמות רוב האוכלוסייה. תחת השלטון הערבי והאימפריות המוסלמיות – הממלוכית והעות'מאנית – במאות השנים שלאחר מכן, היה לכנסיות הנוצריות במזרח התיכון מעמד אוטונומי שאפשר להן עצמאות בניהול ענייניהן הפנימיים. היציבות היחסית שאפשרה לנוצרים להמשיך לשבת באותם אזורים ויישובים במשך מאות שנים ויותר וליהנות מתקופות של רווחה ושגשוג למרות היותם מיעוט, הסתיימה בעשורים האחרונים של השלטון העות'מאני במזרח התיכון. בזמן מלחמת העולם הראשונה סבלו הנוצרים באזור אנטוליה ועיראק ממעשי טבח וגירוש המוניים, ובעקבות זאת נוצרים בני הכנסיות הסיריאניות היגרו מאזורים אלו. כתוצאה מהסכסוכים הפוליטיים השונים במזרח התיכון במאה השנים שלאחר מכן, ההגירה של נוצרים אל מחוץ למזרח התיכון גברה. לאחרונה, מלחמת האזרחים בסוריה ועלייתה של המדינה האסלאמית בסוריה ובעיראק פוגעות פגיעה אנושה באוכלוסייה הנוצרית המקומית, ובתוכה גם בכנסיות הסיריאניות.

 

עד המאה ה-19 ,המרכיב המרכזי בזהות של הנוצרים תושבי המזרח התיכון היה אמונתם הדתית כמיעוט נוצרי בתוך אוכלוסייה מוסלמית גדולה. השינויים הגיאו-פוליטיים שהתרחשו במזרח התיכון במאה ה-20 גרמו לתהליכי חיפוש זהות ושינוי בקרב אוכלוסייה זו. הגורם העיקרי בתהליכים אלו היה ההגירה של נוצרים רבים אל מחוץ למזרח התיכון, שבעקבותיה הם נזקקו להגדרה מחודשת של זהותם שלא על בסיס דתי, במטרה לשמר את מאפייניה הייחודיים ולהבדיל את עצמם מהכנסיות הנוצריות האחרות במדינות המערב. הצורך במקור אלטרנטיבי לגיבוש זהותם האתנית הוביל את הנוצרים לממלכות הקדומות ששלטו באזור הסהר הפורה במאות השנים שלפני ראשית הכנסיות האלה, ובכללן ממלכות הארמים.

 

המזהים את הכנסיות הנוצריות הסיריאניות עם העם הארמי מדגישים את השפה הארמית כגורם המקשר והמאחד בין הכנסיות לבין הלאום הארמי של ימינו לממלכות הארמים הקדומות. מנגד, קבוצות אחרות בתוך הכנסיות הנוצריות הסיריאניות מזהות את מאמיני הכנסיות האלה עם העם האשורי. סוגיה זו מעוררת מחלוקת קשה ודיון ער, הן בין הקבוצות שאימצו זהויות לאומיות שונות בתוך הכנסיות הסיריאניות והן בקרב המתנגדים להגדרת זהות אתנית ולאומית משותפת למאמיני הכנסיות הסיריאניות השונות.

 

ככלל, הנוצרים תושבי המזרח התיכון קיבלו על עצמם את הזהות הלאומית במדינות שבהן ישבו, תוך הדגשת מרכיבים לאומיים ולא דתיים בזהות הלאומית – שפה מּולדת, היסטוריה משותפת וכדומה. תמונת המצב שונה ממדינה למדינה, ותלויה במערך הפוליטי, הדתי והאתני במדינה ובאופיו של המשטר המקומי.

 

בשנים שלפני הקמת המדינה ובשנים הראשונות לקיומה התקיימו מגעים בין גורמים בעדה המרונית, שהיא כאמור אחת הכנסיות הסיריאניות, והסוכנות היהודית, ומאוחר יותר עם משרד החוץ הישראלי, מתוך תפיסה שראתה קרבה בין הנוצרים המרונים ליהודים כשני מיעוטים לאומיים השואפים לעצמאות ומעוניינת בקידום "ברית מיעוטים" בין שתי האוכלוסיות. עם זאת, ולמרות התבטאויות של כמה אישים מרונים לטובת הרעיון הציוני בשנות ה-30 וה-40 ,המגעים לא הבשילו לכדי שיתוף פעולה של ממש בין מדינת ישראל והכנסייה המרונית בלבנון.

 

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2016 חיו בישראל ככ-170,00 נוצרים, שהם כ-2% מאוכלוסיית מדינת ישראל.78.9% מן הנוצרים במדינת ישראל, כ-134,000 איש, מוגדרים על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נוצרים ערבים. הנוצרים בישראל נחלקים לכנסיות שונות; כל כנסייה מהווה קהילה או עדה דתית המחזיקה בהיררכיה עצמאית, במסורת, בשפת תפילה, בטקסים ובנוסחי תפילה ייחודיים. אין כיום גורם בישראל שמחזיק בנתונים מדויקים ומלאים על מספר הנוצרים בישראל בחלוקה לפי עדות וכנסיות נוצריות. על פי הערכות, כ-42%  מן הנוצרים בישראל הם קתולים יוונים (מלכיתיים), 32% יוונים אורתודוקסים, 13% קתולים לטיניים,  7% מרונים ו-4.4 % פרוטסטנטים.

 

החוק בישראל מעניק לנוצרים חופש פולחן ודת ומגן על האתרים הקדושים לנצרות בישראל. לעדות הנוצריות המוכרות יש סמכויות בניהול העניינים האישיים של חבריהן לפי החוק הקנוני של כל אחת מהכנסיות. האגף לעדות דתיות במשרד הפנים הוא האמון כיום על הטיפול בכל העדות הלא-יהודיות בישראל, ובכללן הנוצרים. בכל הנוגע לאזרחים הערבים הנוצרים, לא ננקטה מדיניות מכוונת של טיפוחם כקבוצת מיעוט ייחודית ומובחנת מן הציבור המוסלמי, והם נכללו בדרך כלל בקטגוריה אחת עם המוסלמים. חוקרים העוסקים בקהילה הנוצרית בישראל מתארים את הקהילות הנוצריות כנתונות בתווך בין החברה המוסלמית לחברה היהודית. מצב זה יוצר משבר זהות בקרב האוכלוסייה הערבית הנוצרית, שחווה קונפליקט מתמשך בין המרכיבים השונים של זהותה. אחת הגישות להתמודדות עם קונפליקט זה, שהולך ומועצם על רקע התגברות גורמים קיצוניים והתחזקות האסלאם בחברה המוסלמית בישראל, היא ניסיון להשתלבות במדינת ישראל תוך הדגשת שותפות הגורל בין היהודים והנוצרים, בין היתר באמצעות התנדבות של צעירים נוצרים לשירות בצה"ל ובמערכת הביטחון. כחלק מהפעילות של קבוצות הקוראות לגיוס נוצרים לצה"ל עלתה על סדר-היום הציבורי סוגיית הזהות הלאומית האתנית הארמית של הנוצרים בישראל. במקביל החל לפעול המרכז הארמי-מרוני, שמבקש לקדם את השימוש בשפה הארמית-סיריאנית בקרב הנוצרים המרונים כחלק מביסוס זהותם הייחודית של בני קבוצה זאת.

 

בספטמבר 2014 הודיע שר הפנים דאז, חבר הכנסת גדעון סער, כי יאפשר לתושבים המעוניינים בכך להירשם במרשם האוכלוסין כבני הלאום הארמי. להחלטה קדמה פנייה של משרד הפנים לשלושה מומחים אקדמיים, ועל פי חוות הדעת שהם הגישו קבע שר הפנים כי "עובדת קיומו של הלאום הארמי הינה בולטת לעין", וכי "מתקיימים לגבי לאום זה התנאים הנדרשים להוכחת קיומו של לאום לרבות מורשת היסטורית, דת, תרבות, מוצא ושפה משותפת". הוראות תחום מרשם ודרכונים ברשות האוכלוסין בעניין זה פורסמו בדצמבר 2014 ,ולפיהן שינוי הרישום של הלאום במרשם האוכלוסין לארמי יתאפשר למי שרשום בפרט הלאום כערבי או כאשורי ובפרט הדת כנוצרי החבר באחת מהעדות הנוצריות האלה: העדה המרונית, העדה המזרחית-אורתודוקסית, העדה היוונית-קתולית (מלכיתית), העדה הסורית-קתולית והעדה הסורית-אורתודוקסית. השינוי ייעשה באמצעות הצגת הצהרה על מוצא המשויך ללאום הארמי, כאשר מדובר ברישום ראשון של תינוק, או באמצעות הצגת פסק דין הצהרתי מבית משפט הקובע כי המבקש משתייך ללאום הארמי.

 

כ-80% -90% מן האוכלוסייה הערבית הנוצרית בישראל, שהם כ-110,00 –120,000 איש, עומדים בתנאי הסף לשינוי רישום הלאום לארמי לפי הנחיות משרד הפנים. על פי אומדנים, בין העומדים בתנאי הסף כ-56,000 יוונים קתולים, כ-43,000 יוונים אורתודוקסים, כ-9,500  מרונים וכמה מאות סורים אורתודוקסים וסורים קתולים. מנתונים שהועברו אלינו ממשרד הפנים עולה כי מינואר 2014 עד פברואר 2017 היו 16 מקרים של שינוי רישום הלאום במרשם האוכלוסין לארמי.

 

כאמור, הליך שינוי הלאום לארמי מחייב הצגת פסק דין הצהרתי מבית המשפט המחוזי, שלפיו המבקש הוא בן הלאום הארמי. עלות ההגשה של בקשה כזו לבית המשפט המחוזי היא כ1,140 ש"ח. באוגוסט 2016 הוגשה הצעת חוק המבקשת להקל על מבקשים לשנות את רישום פרט הלאום במרשם האוכלוסין לארמי. ועדת השרים לענייני חקיקה החליטה לתמוך בהצעת החוק בקריאה טרומית, תוך הסדרת הנושא באופן מינהלי באמצעות משרד הפנים, משרד האוצר ומשרד המשפטים. ב-18 בינואר 2017 ,הצעת החוק עברה בקריאה טרומית במליאת הכנסת ב-18 .בהתאם להחלטה, משרד המשפטים ומשרד הפנים פועלים לשינוי התקנות שבאמצעותן מוסדר תשלום אגרת בית המשפט, כך שהמבקשים פסק דין הצהרתי בדבר השתייכות ללאום ארמי יהיו פטורים מלשלם אותה. הצעה לתיקון התקנות הונחה על שולחן ועדת חוקה, חוק ומשפט בכנסת. לאחר אישור התקנות פורסם טופס ייעודי לבקשת פסק דין הצהרתי בעניין זה.

תעודת מרשם אוכלוסין מאוגוסט 2015 של שאדי ובו רישום לאום ארמי

******

עמותה ארמית נוצרית בישראל (ע"ר)
וגיוס לצה"ל

****

במדינת ישראל יש כ- 130,000 נוצרים דוברי ערבית. המדינה לא מטילה על בני העדה חובה להתגייס, אך היא מאפשרת להם להתנדב לשירות צבאי. כיום יש 28% גיוס לצה"ל ושירות לאומי מקרב בני הקהילה הנוצרית בכלל והמרונית ארמית.

 

בשנת 2007 נוסד הארגון הארמי ישראלי ע"י סרן מיל' שאדי חלול של אזרחים ישראלים נוצרים, דוברי ארמית וערבית, הגאים בהשתייכותם למדינת ישראל.

שאדי חלול וחבריו מייסדי העמותה, הצילום באדיבותו

 

באוגוסט 2010 הוא נרשם כעמותה ושמה ארם – עמותה ארמית נוצרית בישראל. העמותה דוגלת בשותפות גורל בין יהודים ונוצרים לקידום מדינת ישראל, הגנה עליה בכל התחומים בזירה הבינלאומית, האזורית והפנימית, כמדינה יהודית ודמוקרטית, בה נהנים בני העדה נוצרית משוויון זכויות, כבוד, שגשוג וחופש דתי, תוך טיפוח יחסי שלום, אחווה ושכנות טובה, עם כל המגזרים והעדות.

****

מטרות העמותה הן: "החייאת השפה הארמית כשפה מדוברת ואת המורשת הארמית ע"י ארגון קבוצות למידה, הגברת המודעות באוכלוסיה ובחברה וההכרה הנוצרית הישראלית לשורשים ולמורשת הארמיים למען דו-קיום, הבנה ושלום בין העמים, החברויות והתרבויות השונות בישראל, מחנות קיץ, הרצאות ומכינות קדם צבאיות, ללימוד ארמית". עזרה למשפחות נצרכות נוצריות וקידום תעסוקה.

 

אחד מערוצי הפעילות של העמותה הארמית, עוד טרם הקמתה בשנת  2006 בשיתוף עם האגף הביטחוני חברתי במשרד הביטחון, הוא עידוד גיוס בקרב הנוצרים הישראלים ע"י הקמת מכינות קדם צבאיות, לגיוס לצה"ל יש ערך מוסף לבני העדה הנוצרית וארמית, הן בשל הצורך להשתתף בהגנת המדינה והן בשל הרצון לקדם את שילובם האישי והקבוצתי של הנוצרים הישראלים במדינה. לשם כך הקימה העמותה את המכינה  הקדם צבאית המעורבת בין נוצרים ארמים ויהודים " כנרת" יחד עם שותפים יהודים בסוכנות היהודית ואחריי.

 

העמותה פועלת בקרב כלל האוכלוסייה הנוצרית בישראל. יש לה תמיכה סמויה של כהני דת שאנו מעודדים אותם לקחת אומץ ולהזדהות עם מטרות העמותה וחלקם כבר פועלים עמנו בגלוי בנושאים חברתיים אזרחיים ובשאיפה בקרוב במאמץ ההסברה שלנו במלחמה ב BDS. חברי העמותה הם מרונים ישראלים ברובם, לצד נוצרים מעדות אחרות שמצטרפים לארמיות לאחר הכרת המדינה בלאום הארמי בהובלתנו.

 

מאז הקמת העמותה ופעולתה העקבית והמסורה למימוש המטרות, היא זכתה להצלחה עצומה שהתבטאה, בין היתר, בהכרת מדינת ישראל בתמיכת הממשלה בהכרה בלאום הארמי, הכנסת תכנית לימוד למורשת ושפה ארמית בביה"ס יסודי בגוש חלב באישור משרד החינוך, בהתעוררות ומודעות לקיום נוצרים ישראלים בעלי זהות ארמית ארצישראלית ייחודית, הכרה בחשיבות הגיוס לצה"ל, הקמת מכינה קדם צבאית למנהיגות ישראלית ארמית נוצרית בתמיכת משרד הביטחון ועידודו. קיום קייטנות לארמית ועידוד השתלבות בישראל, אירוח משלחות נוצרים מחו"ל ( מעל 2000 איש בשנה) להכרתנו והכרת החופש הנוצרי בישראל.

 

ביקור קייטנת ילדים נוצרים מרוניים בכנסיית בירעם, הצילום באדיבות שאדי חלול

ביקור משלחת נוער הצילום באדיבות שאדי חלול

 

אלה הפרויקטים בהם פועלת העמותה: קיום מכינה חצי שנתית קדם צבאית למנהיגות ישראלית נוצרית וארמית; הפעלת מטה בגוש חלב; קיום קייטנה ארמית נוצרית בקיץ בבירעם ומפגשי הסברה ותרבות, שיעורי לימוד ארמית לילדים ומבוגרים וכנסים במשך כל השנה; סיוע בהסעת ילדי העמותה הארמית אשר לומדים בבית ספר עברי נוף הרים בקיבוץ סאסא; הפעלת תנועת נוער ארמית מצאצאי בירעם בגוש חלב יחד עם תנועת אחריי; אירוח תיירים יהודים מהארץ ונוצרים מחו"ל להכרת המורשת הארמית וצרכיה; יצירת לובי בכנסת ובמוסדות המדינה להקמת יישוב ארמי מרוני ציוני שבו תפעל המכינה הקדם צבאית, מרכז למורשת מרונית ארמית ליחסי יהודים – נוצרים, מלונית והקמת בית ספר ארמי  מרוניבחיפה. זה פרוייקט הדגל

******
הצעת חוק להקמת
המרכז למורשת הארמית-מרונית,

בשנת 2010 הציעו ח"כ ישראל חסון ואחרים הצעת חוק פרטית להקמת מרכז למורשת הארמית-מרונית

 

על פי ההצעה המרכז יקים מכון למחקר; המכון יפעל להעמקת הידע ולהעשרתו בכל הקשור להיסטוריה, לדברי הימים, לתרבות ולשפה של הקהילה הארמית-מרונית, לשימורה ולהפצתה. המכון יקיים פעילויות אקדמיות לקידום מטרות חוק זה, לרבות קבוצות מחקר, סמינרי מחקר, הרצאות פומביות וכנסים בהשתתפות חוקרים. המכון יקיים ויפעיל ספריית מחקר ועיון שתתמחה בתחומי פעילותו..

 

ב-6 בינואר 2011 ועדת השרים לענייני חקיקה החליטה להתנגד להצעת  חוק. החלטתה צורפה  לפרוטוקול  החלטות  הממשלה  וקבלה תוקף של  החלטת  ממשלה בכחודש לאחר מכן. –

*******

הצעה להקמת
ישוב קהילתי תיירותי כפרי
ארמי נוצרי מרוני "ארם בירעם"

בשנת 2018 פרסמה עמותת ארם את הצעתה לפרויקט הקמת ישוב ארמי מרוני תיירותי קהילתי בגליל עליון. הכוונה שימשוך ימשוך תיירות ומלונאות רבה לאזור שומם מרוחק ויגרום לפיתוח ומשיכת השקעות לאזור מחוץ לארץ. אנשי העמותה טוענים בנוסף לצדקת הפרויקט, חיוני ונחוץ למען ישראל, העם היהודי ובטחונו אל מול תעמולת ארגוני הדה לגיטימציה.

 

הרעיון שמבקשים הוא לקדם הוא הקמת ישוב שיכלול את המרכיבים הבאים:
* ישוב ארמי, לשימור תרבות ושפה ארמית ארצישראלית המשותפת לאבות המרונים ואבות היהודים
* גיוס חובה לצה"ל או שירות לאומי לתושבי הישוב. מכינה קדם צבאית בתוכו.
* יישוב שיהיה מיועד לצאצאי העקורים מבירעם המרונים הרשומים כארמים וחיילי צד"ל המרונים שברצונם לשמר תרבות, שפה ואורח חיים ארמי.
* ישוב קהילתי , תיירותי, עם מלון 3 כוכבים
* יישוב שיוקם בו מרכז מחקר ומורשת ארמית ליחסי יהודי נוצרים
* יישוב שעיסוקיו יהיו הסברה, מלונאות, חינוך, ביטחון וימשוך משקיעים וצליינים.

 

באמצעות הקמת היישוב, היוזמים, וועד נציגי המשפחות ויוצאי כוחות ביטחון בבירעם יחד עם חברי העמותה הארמית מבני ברעם, מציעים לחדש באופן סמלי ומעשי את הקשר היסטורי עתיק וחמים בין שני העמים הארמי מרוני נוצרי
והיהודי בני אותם שורשים ואבות משותפים.

 

הם מוסיפים עוד שכיום הם כמו אבותיהם לפני הקמת ישראל שעמד לצד היהודים טרם הקמת המדינה כאשר הצטרכו תמיכה במרחב ובעולם ופעלו מתוך אמונה ואינטרס משותף בצדקת הקמת בתים לאומיים ליהודים
ולמרונים בארץ אבותיהם תוך שמירה אחד על השני. הם רואים את עצמם ממשיכים אותה אמונה ודרך ומתמידים לתמוך ביהודים ומגנים על מדינת ישראל בארץ ובעולם, דרך שירותם הצבאי ושירותם הלאומי, דרך הסברה והגנה על ישראל במלחמתה בעוכריה ומכפישיה ודרך השתלבות בה.

 

לשיטתם, אין פרויקט צודק וחזק יותר אשר משרת את טובת העם היהודי ומדינתו ישראל בזמנים קשים אלה בהסברה העולמית גם שלהם כישראלים וגם של בני בריתם הנוצרים מאוהבי ישראל.

 

פרויקט זה חשוב וחיוני כיום לעולם הנוצרי ציוני תומך ישראל ומחזק אותו ומצד שני מחליש את מתנגדי דרך זו ואולי גורם לחלקם להכיר האמת על ישראל וצדקת הציונות ואפילו לנטוש ולהצטרף לתומכי ישראל בארץ ובעולם. תומכי ישראל בעולם הנוצרי הציונים ינהרו באוטובוסים לבקר בישוב.

 

הכשר משפטי ייחודי יש לו – שלא יכול להתפרש חוץ מאשר הקמת ישוב נוצרי ארמי יחידי ומיוחד כמו מצפים יהודים רבים שהוקמו בגליל אשר משמרים אורח חיים תרבותי ומורשת של אוכלוסייה מסוימת.

 

היזמים איתרו משבצת וממתינים לרצון והחלטה אמיצה שתטיב עם הארמים המרונים ומדינת ישראל ולא תהייה על חשבון אף ישוב יהודי.

 

עוד מוסיפים שכסף למימוש הפרויקט לא חסר ואפשר למצוא עוד תמיכה בעולם הנוצרי גם הפרוטסטנטי וגם הקתולי.

 

בהצעתם הם מדגישים שעל מנת לנטרל כל הגורמים העוינים, שהם יחד עם המדינה חייבים לפעול באומץ ובנחישות, להסתער על השטח בחו"ל ובארץ ולהציג את המיזם נכון ובחוכמה. עוד מוסיפים שוב שעל מנת שמטרות הישוב הרבות יתממשו, חייבים שהישוב יהיה לו צביון ארמי נוצרי ומרוני מובהק ויוצג כתמיכה של ישראל בשימור מורשת העם הארמי הנוצרי והמרוני. עוד, לאחרונה מדינת ישראל הכירה בהם במרשם האוכלוסין כבני לאום ארמי. צריך להציג בהסברה העולמית משפט ברור וחלק: בזמן שהערבים והאסלאם הקיצוניים ברשות הפלסטינית, בעירק, בסוריה ובלבנון מגרשים נוצרים, במדינת ישראל היהודים בונים להם ישובים ארמיים לשימורם".

 

עיקרי המיזם
* הישוב או המצפה או אחוזת הנחל הארמי " ארם ברעם " יתנהל עם צביון ארמי.
* היישוב ילמד את בניו ובנותיו שפה, מורשת והיסטוריה ארמית ועל היחסים והשורשים המשותפים עם היהודים.
* שמות רחובותיו יהיו ארמיים, שלטים בתוכו יהיו בשפה ארמית ועברית.
* יוקם מכון ללימודי שפה ארמית שפת אבות המרונים, שפת ישוע המשיח היהודי ושפת יהודי הגליל עד הכיבוש הערבי במאה ה – 7 .
* היישוב יהיה מקור למשיכת תיירים נוצרים כמו שהיו כ 5 מיליון תיירים מבקרים בזמנו בכפר מעלולא הנוצרי דובר הארמית בסוריה.
* יהודים ונוצרים רבים מהארץ ומהעולם ובמיוחד ארה"ב ואירופה יגיעו לבקר בישוב כזה ויתרמו לרווחת כלל יישובי האזור שבקושי תיירות מגיעה אליו כיום.
* היישוב יחזק את הפריפריה בגליל העליון ויתרום לכלכלת ישראל.
* תיירים שיגיעו ליישוב יידרשו גם ללון באזור ולכן יוקם ו גם מלון 3 כוכבים שיעסיק גם תושבים בסביבה וישאיר תיירים באזור גליל עליון.

 

המקור מסמך יו"ר ארם – העמותה הארמית נוצרית בישראל מ-14 במאי 2018  ליו"ר ועדת תכנון ובניה גליל עליון ומהנדס המועצה  וכותרתו  "הקמת ישוב קהילתי תיירותי כפרי ארמי נוצרי מרוני "ארם בירעם", ישוב ציוני כחלק ממאבקנו בארגוני הדה לגיטימציה.

*******
סוף דבר

בביקור בכפר בירעם
הרחיב שאדי חלול את דבריו
שסיכומם הובא בתיעוד זה.

המבקש להרחיב דעת, מוזמן לסרטון אודות העידה המרונית (28 דקות) 

****

*****

הרצאתו היה שיעור מאלף
ורווי חידושים עבור כולנו

*****

אין ספק הנושאים אותם הציג לנו,
מסד עיוני איתן להבנת יחסי הכנסייה המרונית
עם הציונות ועם מדינת ישראל
ובסיס מוצק להמשך הידוק שיתוף הפעולה ביניהן

*****

למדנו שתמיכת המדינה
בהידוק הקשר עם העדה המרונית מועטה,
לעומת פעילותם הרבה, האינטנסיבית  
של נוצרים המרונים המגדירים עצמם ארמים.
היא ראויה להערכה!
חבל שכך פני הדברים!!  

*****

אין ספק, המשך רצוף של פעילותם תצלח!
יש לקוות יממשו את המטרות
שהציבו לעצמם
לטובת העדה בפרט
ולטובת מדינת ישראל, בכלל!

תיעוד זה הוא החלק הראשון של הביקור בין עיי של הכפר המרוני בירעם ובכנסייתו ביום רביעי 6 במאי 2020 .

הכפר בירעם נמצא בגליל העליון המרכזי
מצפון להר מירון,
כ-11 ק"מ צפון-מערב לצפת, 
כ-4 ק"מ מדרום לגבול בין ישראל ללבנון.

מיקום בירעם

******

בירעם היה עד מלחמת העצמאות כפר נוצרי מרוני שנכבש במבצע חירם בסוף מלחמת העצמאות, באוקטובר 1948. לאחר כיבושו תושביו נדרשו לפנותו זמנית. הובטח להם שיוכלו לשוב אליו לאחר ימים. הבטחה זאת  לא קוימה. על קרקעות הכפר הוקמו מושב דובב וקיבוץ ברעם. עד היום, למעלה משבעה עשורים לא מומשה וכנראה שלא תמומש לעולם. שנים רבות, עקורי הכפר המרוני בירעם וצאצאיהם ניהלו ועדיין מנהלים מאבק משפטי ופוליטי בדרכי נועם בהתאם לחוק והדמוקרטיה הישראלית.

 

בביקור זה השתתפו אסתר ופיפ רותם (סאסא), ניר עמית (שער העמקים), איל גזית (משמר הנגב), לוי אבנון (חמדיה), מוטי ארמלין (גילון) וסמדר בן דור ואני (מבשרת ציון).

את הביקור והסיור הוביל שאדי חלול יו"ר ארם – עמותה ארמית נוצרית בישראל הצטרפה ניבין מחול אליאס.

שאדי חלול, שהוא נוצרי מרוני שזהותו הלאומית ארמית. כיום הוא תושב ג'יש, הוריו הם ילידי הכפר בירעם, בצעירותו שירת כקצין בחטיבת הצנחנים ולאחר לימודיו האקדמיים ועיסוקיו הכלכליים בחו"ל ייסד את ארם – עמותה ארמית נוצרית בישראל והיום הוא יו"ר שלה .

 

ארם – עמותה ארמית נוצרית בישראל עמותה שהוקמה במטרה להחיות את השפה הארמית כשפה מדוברת ואת המורשת הארמית ע"י ארגון קבוצות למידה. להגביר את המודעות באוכלוסיה ובחברה וההכרה הנוצרית הישראלית לשורשים ומורשת הארמיים למען דו-קיום, הבנה ושלום בין העמים, החברויות והתרבויות השונות בישראל. מחנות וקייטנות קיץ, הרצאות ומכינות קדם צבאיות, ללימוד ארמית.

 

ניבין מח'ול אליאס, כמו עמיתה היא נוצרית מרונית שזהותה הלאומית ארמית.  גם היא מתגוררת בגיש והוריה הם בני בירעם. כיום סגנית יו"ר עמותת ארם אחראית על תנועות הנוער, על גיוס המכינה ולווי הצעירים במכינה עד גיוסם לצבא. בנוסף מארחת קבוצות ישראלים וגם מחו"ל.

מבחינתי, ביקור זה ובעיקר הדברים שנאמרו בו, מהווה המשך ישיר לשני סיורים קודמים שעניינם הכנסייה המרונית בישראל והם:  ג'יש – מרבית תושביו נוצרים מרוניים (יוני 2019) וחיפה, מתחם הקהילה המרונית ובמרכזו כנסיית סנט לואי (נובמבר 2019)

הסיור החל בכביש הגישה לגן הלאומי ברעם. שאדי וניבין הובילו אותנו לעיי הכפר דרך שביל צדדי.

בתחילה שוטטנו בשבילים בין שרידי המבנים והבוסתנים של הכפר הנטוש.

הגענו למקום הגבוהה של המקום בו נמצאת הכנסייה וברחבה לפניה ישבנו ושם שאדי החל להרצות את דבריו.

הרוח הקרה והגשם שהחל אותנו חייב אותנו להיכנס לתוך הכנסייה שם נמשכה הרצאתו של שאדי ובהמשך החל דיון על דבריו.

****

*******

תיעוד זה הוא החלק הראשון של הביקור במקום והוא כולל מידע אודות הכפר בירעם, תולדותיו, קורותיו; יחסי תושבי הכפר עם היישוב היהודי בתקופת היישוב; כיבוש הכפר במבצע חירום מלחמת העצמאות; פינוי הזמני של תושביו שהפך להיות קבוע; התדיינות המשפטית של עקוריו צאצאיהם למען חזרתם אליו ומהלכי הממשלה והכנסת. 

**********

הכפר בירעם

הכפר השתרע על גבעות בגובה 750 מטרים מעל פני הים.

*****

*******

על פי ממצאים ארכאולוגיים, התקיים באתר בירעם יישוב יהודי בתקופת בית שני, ובתקופת המשנה והתלמוד. יש הסוברים כי מדובר ביישוב היהודי ברעם, וכי היישוב המארוני משמר את שמו. היישוב המרוני הוקם כנראה בשלהי המאה ה-16 בשנת 1580 עם הגעתם של ראשוני המשפחות מהר הלבנון.

*******

בשנת 1860 בעת טבח המרונים בלבנט ובבירעם ע"י כוחות מהר הדרוזים הנאמנים לשלטון העותמאני נשרף המוכתר ח'לול מול אשתו וילדיו כאשר עודנו בחיים.

******

הנוסע הצרפתי ויקטור גרן שביקר במקום במחצית השניה של המאה ה-19 ציין "בכפר בירעם יושבים 500 מרונים רובם דלים ואביונים. בכנסייה שנבנתה לפני 30 שנה בקירוב משרתים שלושה כמרים, אשר הם עצמם עובדי אדמה פשוטים, כמוהם כבני עדתם. עכשיו אין היהודים באים להשתטח על הקברים.

הכפר בירעם ושכניו סעסע וגיש ברבע האחרון של המאה ה-19

*****

הסכם סייקס-פיקו משנת 1916, שנחתם בין הדיפלומטים מארק סייקס הבריטי ושארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו הצרפתי, קבע את גבולו הצפוני של השטח הבינלאומי שאמור היה להיות בשטחה של ארץ ישראל, בניהולן המשותף של בריטניה, צרפת, איטליה, רוסיה ונציג ערבי בקו העובר מחוף הים התיכון, מעט צפונית לעכו באזור אכזיב ועד לצפון מערב הכנרת, באזור טבחה. בריטניה אמורה הייתה לקבל לשליטתה הישירה את מפרץ חיפה עם הערים חיפה, עכו ועמק זבולון. צרפת הייתה אמורה לקבל לשליטתה הישירה את כל השטח מצפון לשטח הבינלאומי. זאת כדי לשלוט על לבנון וחוף הים שלה. אז נמצא הכפר בירעם בתחום השליטה הצרפתי יחד עם שאר הכפרים המרונים בלבנון.

 

בתום מלחמת העולם הראשונה, ההסכם שנחתם בעיירה דוביל, בספטמבר 1919, בין לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה, לבין ז'ורז' קלמנסו ראש ממשלת צרפת קבע את תחום האחריות הצבאית באזור. לפי הסכם זה פינו האנגלים את האזורים שכבשו מצפון ל"קו דוביל" שנמתח בין ראש הנקרה לבין בואזיה בחולה (מעט צפונה מאיילת השחר של היום). השטח שמצפון לקו זה, ועד לצור היה בשליטה צבאית צרפתית. כך המשיך הכפר בירעם להיות בשטח שליטה צרפתי.

 

ב-23 בדצמבר 1920 נחתם בפריז הסכם "האמנה הפרנקו-בריטית" בין בריטניה לצרפת. צרפת נסוגה מדרישתה לקבוע את קו הסכם סייקס – פיקו כקו תיחום בין שטחי המנדט של צרפת ובריטניה, ובכך ויתרה על מקצת משטחי הגליל.  אז עדין נשאר הכפר בירעם להיות בשטח שליטה צרפתי..

 

במרץ 1921 הסכימו צרפת ובריטניה על יצירת וועדת סימון למתווה הגבול הבינלאומי החדש, על פי הסיכום מדצמבר 1920, אך נקבע כי התוואי הסופי של הגבול כפוף לשינויים בעקבות מדידות מפורטות שתערכנה בשטח. את המדידות ערכה ועדה בראשות הצרפתי פּוֹלֶה (Paulet) והבריטי ניוּקוֹמב (Newcombe), וההסכם שנוסח בעקבות פעולתה זכה לשם הסכם ניוּקוֹמב-פּוֹלֶה. הוועדה פעלה בין מרץ 1921 לפברואר 1922. כל עוד נמשכו המדידות היה קו הגבול המדויק בלתי ברור.  ב 7 במרץ 1923 נקבע סופית מיקום קו הגבול בשטח. זאת לאחר שמסמני הגבול ניסו להביא לכך שכל אדמות הכפרים שנשארו בצד אחד של הקו, יישארו עם הכפרים. כתוצאה מכך צרפת ויתרה על שטחים רבים בגליל  לרבות שטח הכפר בירעם. מאז, עבר הכפר לתחום שטח המנדט הבריטי מדרום לקו הגבול שנקבע. כאמור, גבול זה, שנקבע במשא ומתן בין המעצמות, הוא הפך לקו שביתת הנשק בין ישראל ללבנון לאחר מלחמת העצמאות.

******

בשנת 1929 בזמן מאורעות תרפ"ט סיוע המרונים בבירעם ליהודי צפת המכותרים על ידי המון ערבי כועס המבצע בהם פוגרומים.

*****

מבט על הכפר בסוף שנות ה-30' המקור

 

בין השנים 1937 – 1947 סייעו המרונים בבירעם בהברחת ניצולי השואה ויהודי סוריה ועירק אל ארץ ישראל. הם הסתירו יהודים בבתי הישוב מתחת לאפם של הבריטים, והובילו אותם בקו אוטובוס בבעלות התושב המרוני נח'לה בובאן למשרדי סוכנות היהודית בחיפה.

 

****

דו"ח ההגנה על כפר בירעם (1942) מציין כי "נטייה פוליטית מיוחדת אינה ניכרת. הם רחוקים מפוליטיקה ואינם מתעניינים בה כלל. כנוצרים נראה שהם נוטים לשלטון". בהמשך נאמר כי יחסיהם עם היהודים קלושים, יתכן שיש כמה שותפויות עם יהודים מצפת ויש מאנשי בירעם המוכנים למכור מקרקעותיהם. "רבים מבקשים קשרי מסחר מהודקים יותר עם היהודים, במיוחד בענייני טבק". אשר להשתתפות במאורעות, לדברי אנשי בירעם הם לא השתתפו בהם לחלוטין, כותב המדווח ומוסיף "נראה שאפשר להאמין להם, בהיותם נוצרים. אם אמנם השתתפו בפעולה כלשהי, הרי לא מתוך לאומיות לוהטת… לדבריהם, לא ניזוקו הרבה במאורעות. הצבא והמשטרה לא עשו להם רעה והמורדים נשמרו מהם, כי הצבא והמשטרה היו מצויים הרבה בסביבתם".

הכפר וסביבתו בממחצית שנות ה-40'

בנושאים אזרחיים נאמר בדו"ח כי לכפר שנים-עשר אלף דונם, הרבה מטעים, בעיקר תאנים ומעט זיתים ועצי פרי אחרים, ושטח קטן של שלחין. בכפר כשש מאות וחמישים תושבים, רובם מרונים וכעשרים נוצרים מלכיתים. שני בתי ספר בבירעם, אחר מהם ממשלתי והשני בית-ספר פרטי לבנות, המתקיים על כספי המסיון היישועי בלבנון. בבירעם הוקמה באוגוסט 1946 עמותה של תושבים למען שיפור רמת החיים, החקלאות, החינוך והחיים החברתיים במקום. בקשה רשמית מפורטת באנגלית, ובה שמות חברי העמותה, מטרותיה, התקנון, צורת ההתארגנות, דרכי איסוף הכספים וכו' הוגשה לאישור שלטונות המנדט.

מבט על על הכפר בירעם בשנת 1947

מבט על הכפר טרם מלחמת העצמאות, מקור לא ידוע, נמסר על ידי שאדי חלול

על פי רישומי ממשלת המנדט מ-1947 היו לכפר בירעם שנים-עשר אלף מאתיים וחמישים דונם אדמה, מהם מאה ושניים דונם שטח בנוי; אלף מאה ואחד מטעים; אלף שש מאות עשרים ושניים אדמת מיזרע עדית; אלפיים תשעים ושניים אדמת מיזרע זיבורית ושבעת אלפים מאתיים שלושים ותשעה דונם טרשים. כמו כן נרשמו אדמות מרעה בלתי ראויות לעיבוד חקלאי.

מרחב גבול לבנון ובו הכפרים ובירעם איקרית ערב מלחמת העצמאות

מבט על הכפר טרם כיבושו במלחמת העצמאות, מקור לא ידוע נמסר על ידי שאדי חלול

כיבוש הכפר במהלך מבצע חירם לקראת תום מלחמת העצמאות 

ב- 19 ביולי 1948 נחתם 'ההפוגה השניה' לפיו הפסקת האש תמשך ללא הפסקת זמן בין מדינת ישראל ומדינות ערב השכנות. כמה חודשים לאחר מכן חודשו הקרבות גם בגליל. העילה היתה התקפת כוחות קאוקג'י על מנרה ועל משלטי שיח' עבד, שליט מנרה. קאוקג'י – מפקד "צבא ההצלה" בתקופה זו, אותו כוח שנכשל בהתקפותיו על סג'רה וחמק מנצרת אל הגליל המרכזי בקרבות "עשרת הימים" ביולי 1948, טען כי צבאו אינו כפוף להחלטת האו"ם ולהסכם 'ההפוגה השניה'.ב 22 באוקטובר 1948 כבשו כוחות צה"ל את משלט שיח'- עבד (מצפון מערב לקיבוץ מנרה) ואת המשלטים על כביש הצפון בין קיבוץ יפתח לקיבוץ מנרה. ניסיונותיהם של כוחות "כרמלי" לעקור את חיילי קאוקג'י נכשלו. הניסיון הוביל להחלטה כי אין להסתפק בפעולה מצומצמת כלפי כוחות קאוקג'י באזור מנרה בלבד אלא לשחרר את הגליל המרכזי כולו עד 'גבול צפון' הגבול הבינלאומי של א"י המנדטורית. המימוש היה במבצע "חירם". זה היה מבצע דיווזיוני- אוגדתי של 'חזית הצפון' אשר השתתפו בו ארבע חטיבות: חטיבה 7, חטיבת עודד (חט' 9), חטיבת גולני (חט' 1) וחטיבת כרמלי (חט' 2). בלילה שבין ה 28\29 באוקטובר יצאה חטיבה 7 מבסיסה בצפת בשלוש זרועות: זרוע אחת השתלטה על הכפרים מצפון לכביש צפת- מירון, השניה ניסתה לכבוש את מירון ונכשלה, והזרוע השלישית פוצצה את המחסומים שעל כביש צפת- מירון. לפנות בוקר הצליח הכוח  לפנות את הכביש בין צפת למירון. לאחר מכן כבש את מירון ובנוסף את הכפר ספסף והכפר גיש (גוש חלב העתיקה) הכוח הסורי בגוש חלב ספג מכה קשה וכ- 200 מאנשיו נהרגו.ב-29 באוקטובר 1948 נכבש הכפר בירעם  ללא התנגדות התושבים, על ידי חטיבה 7 של צה"ל.

 

כיבוש הכפר במסגרת מבצע חירם

בלילה שבין 28\29 באוקטובר ניסתה חטיבת "עודד" להשתלט על מספר משלטים החולשים על תרשיחא, פלוגת ההנדסה פינתה את הכביש המוביל לתרשיחא ממחסומים ומכשולים אך הכוח שיצא בדרך זו נתקל בהתנגדות ונסוג התוכנית המקורית שונתה הכפר סאסא נכבש ע"י כוחות חטיבה 7 ובהמשך תוכנן כיבוש תרשיחא, אולם לא היה צורך בכך משום שכוחות "צבא ההצלה" נסוגו ממנה. בימים שלאחר מכן חטיבה 7 נעה מזרחה וכוחות "גולני" כבשו את כפר עילבון ומראר. לאחר כניעת תרשיחא המשיכו הכוחות בתנועתם לעבר הגבול המדיני בין ישראל ללבנון עד השלמת כיבוש מלכיה ונבי יושע ב- 31 באוקטבר 48.

*******

גירוש תושבי הכפר בירעם לאחר כיבושו על ידי צה"ל

ימים ספורים לאחר מכן, ב-7 בנובמבר נערך לתושבי הכפר מפקד אוכלוסין, אשר נשמר במשרד המיעוטים, דאז בצפת. שבוע נוסף לאחר מכן, ב-13 בנובמבר בפקודה של מפקד זוטר ללא צו רשמי נצטוו התושבים לעזוב את כפרם ולעבור כחמישה קילומטרים צפונה, לתוך תחומי לבנון. הנחייה זאת הייתה למרות ששלושה ימים קודם לכן המושל הצבאי של הגליל העליון המזרחי, אמר לדוד בן-גוריון, שהיה דאז ראש הממשלה ושר הביטחון כי "למרוניטים (המארונים) יש להתייחס בידידות". חלק מהתושבים אכן גלו ללבנון, אך החלק האחר נשארו באזור הכפר והסתתרו במטעים ומערות. מספר שבועות אחר כך ב-20 בנובמבר 1948 נפגשו נציגי התושבים עם שר המיעוטים, השר בכור-שלום שטרית, שהיה בביקור בכפר השכן ג'יש. על פי עדות התושבים, השר שטרית, המושל הצבאי ונציג משרד הביטחון הבטיחו להם שהם יוכלו לחזור לכפרם כעבור שבועיים, והוצאתם נובעת מהמצב הביטחוני הרעוע בצפון ובשל החשש להתקפות פתע מכיוון לבנון. בעקבות מאמציו הועבר חלק גדול מאנשי בירעם, כשבע מאות נפש, לג'ש. הם שוכנו ברובע המוסלמי של הכפר, בבתים שננטשו. צה"ל אישר לעשרה שומרים, תושבי הכפר, להישאר בתחומו על-מנת לשמור על רכוש התושבים שפונו. שומרים אלה גורשו על ידי המשטרה לאחר כשישה חודשים מיום הצבתם. לא לכל מגורשי בירעם נמצאה קורת גג בג'יש ולכן עברו כמאתיים מהם לרומיש, כפר מארוני מעבר לגבול.

הכפרים בירעם וגיש וסביבתם בראשית שנות ה-50'

*******

  בראשית שנת 1949 הנשיא ויצמן המנוח שלח מכתב לפטריארך המרוני מוברכ שתמך בהקמת בית לאומי ליהודים עם הבטחה שזהו עניין זמני עד אשר יירגע המצב בגבול. הפטריארך הרגיע את בניו המרונים בישראל ואמר להם לסמוך על היהודים ושהם יודעים מה הם עושים כי זה עניין זמני.

******

אמירות לחוד ומציאות לחוד. ב-27 באפריל 1949 פורסמו לראשונה התקנות המייפות את כוחו של שר בטחון להכריז על "אזורי בטחון", כחלק מתקנות ההגנה המנדטוריות לשעת חרום. לפי תקנות אלה, רצועת אדמה לאורך הגבול הצפוני, שרוחבה עשרה קילומטרים צפונה מקו הרוחב ה-31 ועשרים וחמישה קילומטרים דרומה ממנו, נקבעה כ"אזור מוגן", בתוכו אפשר להכריז על שטח מסוים שהוא "אזור בטחון", בו אסור לאדם להימצא, אלא אם כן הוא תושב קבוע באזור או שיש לו רישיון מיוחד לכך. באותו זמן, אפריל 1949 הוחכרו שטחי היבול של הכפר, על-אף התנגדות התושבים בעלי הקרקעות, לחברה יהודית. הפועלים שהועסקו היו ערבים מהגליל. ב-21 ביולי 1949 נפגשו נציגי תושבי כפר בירעם עם השר בכור-שלום שטרית ותבעו את מימוש הבטחתו להשיבם לכפר. השר ענה במברק אשר הגיע ב-30 ביולי אותה השנה, ובו נכתב: "אנא התאזרו במעט סבלנות".

 

בספטמבר 1949 הוכרז האזור שלאורך גבול הלבנון כ"אזור בטחון". באותה עת נמצאו תושבי אקרית ובירעם כבר שנה מחוץ לכפריהם, ולכן לא נחשבו כתושבים קבועים על ידי שלטונות הביטחון, ואלה לא אפשרו להם לחזור לכפרים.
התקנות החדשות אפשרו לצבא להנפיק "צווי יציאה", שהם בבחינת צווי פינוי לתושבים הקבועים של אותו אזור שהוכרז כ"אזור בטחון", אולם בשלב זה לא הוצאו צווים כאלה לגבי תושבי אקרית ובירעם, שכאמור לא נחשבו כתושבי האזור. באוקטובר 1949 ביקשו נציגי כנסיית בירעם להשתמש באדמות הכנסייה בכפר. הממשל אישר לאנשי הכמורה להחכיר את האדמות לעונה אחת, חורף 1949 בלבד.

 

בראשית שנת 1951 יצחק בן צבי כתב לבן-גוריון: "אין לי בעיה לעקור יישובים ערבים שנלחמו נגדנו אבל לעקור יישובים מרונים בגליל מבני בריתנו, זו טעות מדינית. אין הבחנה בין ידיד לשונא". מאוחר יותר גם בן-גוריון התייחס לעניין וכתב ביומנו  "היינו צריכים להשקיע במרונים. יש להם שורש היסטורי בלבנט ותרבות שונה משאר ליישובי הליגה".

 

בשנת 1954  הבישוף המרוני של ביירות מובארכ שחתם על המלצת הכנסייה המרונית להקמת בית לאומי ליהודים הגיע לתל אביב במטרה לפגוש את בן גוריון בנושא בירעם. בן גוריון שלח אליו פקידים זוטרים והתעלם ממנו.

 

בשנת 1959 יותר מ 70 בתי אב מרונים בבירעם שלחו מכתב לממשלת ישראל. הם בקשו לגייסם לשירות חובה בצה"ל ובתמורה לאפשר להם לחזור לבתיהם. הממשלה התעלמה מהם .

 

מסמך שהועבר ליצחק בן צבי על ידי יוסף נחמני בעברו איש השומר ואז מנהל משרד הקרן הקיימת לישראל בטבריה, שכונה "גואל קרקעות הגליל המזרחי".

*****

למעשה, עד תום הממשל הצבאי בשנת 1966 לא הורשו העקורים לבקר בכפר, ולא בשטחים הפרטיים אשר בבעלות הכנסייה המקומית. במהלך השנים קרקעות חולקו והוקצו כך: לקיבוץ בירעם 2,587 דונם; לקיבוץ סאסא – 1,000 דונם; למושב דוב"ב – 5250 דונם; לשמורת הטבע – 2,783 דונם; לגן לאומי – 80 דונם ושטח שלא נרכש – 514 דונם.

המתיישבים הראשונים של קיבוץ ברעם במבני הכפר בירעם, המקור לא ידוע, נמסר על ידי שאדי חלול

תמונת המצב בסוף העשור הראשון של מדינת ישראל

בשנת 1967 לאחר סיום השלטון הצבאי, חודשה קבורת המתים בבית העלמין המרוני ביישוב בירעם ואז הוחל בהדרגה בשיקום הכנסייה שלא נהרסה בהפצצת בתי הכפר בשנת 1953.

******

התדיינות המשפטית
של עקורי בירעם ואיקרית
ומהלכי הממשלה והכנסת. 

במשך כשישה עשורים נאבקו בנפרד עקורי אקרית ובירעם וצאצאיהם לחזור לכפריהם המקוריים, לאחר שפונו מהם, כאמור, בנובמבר 1948. מאבק זה מנוהל לאורך השנים, תוך ניצול מרב האפשרויות שהדמוקרטיה הישראלית מעניקה לאזרחיה ובדרכים חוקיות. במשך השנים, תחת הנהגות פוליטיות שונות ובמצבים ביטחוניים ומדיניים משתנים, הועלו הצעות מגוונות לפתרון בעיית העקורים, נשקלו שיקולים רבים בנושא והוצגו טענות שונות הכרוכות בו. במכלול השיקולים שהנחו  הן את המצדדים בהשבת עקורי אקרית ובירעם לבתיהם והן את המתנגדים לכך, שימשו נימוקים פרגמטיים, רגשיים ומוסריים. ובכל זאת נכון להיום העקורים, המונים כמה מאות בתי-אב וכמה אלפי בני אדם והמתגוררים ביישובים גוש-חלב, עכו, חיפה, כפר-יאסיף, בנצרת, כפר ראמה ועוד – עדיין לא שבו לאדמותיהם

 

לראשונה עתרו תושבי איקרית לבג"ץ בשנת 1951 (בג"ץ 64/51). ב-31 ביולי 1951 הוציא בג"ץ צו שהורה לממשלה להתיר לעקורים לחזור לכפרם. צו זה לא קוים. העקורים לא פנו לבית המשפט בדרישה לקיום הצו אלא הסתמכו על הבטחות הרשויות שהצו יקוים בעתיד. ב-10 בספטמבר 1951 נשלחו לתושבים צווי יציאה שנקבעו על פי תקנות שעת חירום מנימוקים ביטחוניים, בגלל סמיכות הכפרים לגבול הלבנון. התושבים פנו לבג"ץ בדרישה לבטל את הצווים, אולם בג"ץ לא מצא פסול בצווים ודחה את ערעורם (בג"ץ 239/51).
באוגוסט 1953 הועברו קרקעות הכפרים לרשות הפיתוח, ונרשמו על שם המדינה, בהתאם לחוק רכישת מקרקעין שחוקק באותה שנה וקבע ש"נכס, שהשר המוסמך העיד עליו שב-1.4.52 לא היה בחזקת בעליו ושימש עד לאותו מועד לצורכי פיתוח חיוניים, התיישבות וביטחון ועודנו דרוש לאחד הצרכים האלה, יהיה לקניין רשות הפיתוח".
בספטמבר 1953 הופצץ הכפר בירעם על ידי כוחות הביטחון ובתיו נחרבו למעט הכנסייה. בהמשך, השטח סביב בית הכנסת היהודי שוטח על ידי דחפורים ונשתל עליו דשא. במהלך השנים הוכרזו 5,000 דונם מקרקעות אלה כשמורת טבע, והשאר הוקצו ליישובים באזור.

 

בנובמבר 1963 הוציא אלוף פיקוד צפון צו לפי תקנה 125 לתקנות ההגנה (שעת חירום),  1945, בדבר סגירת אזורים בשטח הצפון. בצו זה נאסרה הכניסה לאזור הסגור והיציאה ממנו אלא ברישיון מהמפקד הצבאי או מטעמו. באוקטובר 1967, כשנה לאחר ביטול הממשל הצבאי אלוף פיקוד הצפון הוציא "היתר כניסה כללי" לכפרים אקרית ובירעם, המאפשר להם ביקור בכפרים, אולם אוסר לינה או התיישבות. אז הוחל בשיפוץ הכנסייה בבירעם.

 

ב-23 ביולי 1972 החליטה ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר שאין להחזיר את תושבי איקרית ובירעם לכפריהם. אז שונה הטיעון הביטחוני הראשוני של קרבה לגבול בטיעון של תקדים של זכות השיבה. עוד קבעה הממשלה שיש לפצותם ולשקם את העקורים במקום מושבם באותה עת בעיקר בג'יש.

 

באותה עת נערכו בישראל הפגנות גדולות בתמיכת ישראלים רבים לשנות ההחלטה. אז שר הביטחון דאז, משה דיין, הכריז על  ביטול תקנת "אזורי ביטחון" בכל רחבי המדינה ,אולם הודיע שאף-על-פי-כן יישארו אקרית ובירעם בסטטוס של אזור סגור, היות שהמצב הביטחוני לא השתנה. בינואר 1973 חודש צו סגירה לאזור.

****

פרשת עקורי איקרית ועקורי בירעם נשארה על-סדר היום הציבורי. במהלך השנים התגבשה הסכמה פוליטית רחבה, כי נגרם לעקורים עוול וכי יש לחפש דרכים לתקנו. בשנת 1977, לאחר חילופי השלטון, מינתה הממשלה בראשות מנחם בגין ועדת שרים לבחינת אפשרות החזרתם של העקורים. בפברואר 1979 הוועדה, שבראשה עמד השר אריאל שרון, המליצה ברוב-דעות שלא להחזירם. הממשלה לא הכריעה במחלוקת.

*****

בשנת 1981 שבו התושבים והגישו בשלישית עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 141/81), ובה ביקשו לבטל את צווי-הסגירה ואת הפקעת אדמותיהם, ולחלופין לחייב את המדינה להקצות להם שטח אדמה בכפר איקרית למען יתיישבו בו. העתירה נדחתה. נפסק, כי השיהוי הרב אינו מאפשר לבדוק את שיקוליהם של שר האוצר – שהוציא את התעודה שעל-יסודה הופקעו האדמות – ואת שיקולי המפקדים בשנים 1963 ו-1972 – שהוציאו את צווי הסגירה. בית-המשפט הניח איפוא שההפקעה והצווים נעשו כדין. על-יסוד הנחה זו נמצא, כי הגם שאין להטיל ספק בנאמנותם של העקורים למדינה, לא חל שינוי במצב הביטחוני, המצדיק ביטול הצווים. צוין, כי ראש-הממשלה מנחם בגין, שטענות העותרים הובאו בפניו, הודיע שעניינם ייבחן מחדש אם יהיה שינוי במצב הביטחון. בשולי פסק-הדין כתב השופט יצחק כהן את הדברים הבאים: אין לנו אלא להביע תקווה, שאם יחול שינוי ממשי לטובה במצב הביטחוני סמוך לגבול לבנון, יזכו העותרים לדיון אוהד לשם פתרון הוגן של בעיה אנושית זו, התלויה בחלל עולמנו זמן כה רב. העתירה נדחתה איפוא.

******

בשנת 1982 שארל יעקוב מרוני ארמי מבירעם שלח מכתב לראש הממשלה מנחם בגין עם בקשה לתיקון העוול. במכתבו הזכיר לו את סיוע המרונים ליהודי צפת בפרעות 1929 והברחתם מלבנון לישראל. תשובת בגין הייתה שבינתיים המצב הביטחוני אינו מאפשר לעשות את מה שהתכוון בנושא זה. הוסיף: "יום יבוא ונחזור לטפל בעניינכם".

*****

בשנת 1987 משה ארנס כשר ביטחון העלה הצעה לממשלה להחזיר את אנשי בירעם בתמורה לגיוס חובה שלהם לצה"ל. העניין לא זכה לדיון רציני בממשלה. בשנת 1988 נקבע, כי בשלב זה לא ניתן לטפל בהחזרת העקורים בשל המצב הביטחוני. בראשית שנות ה-90' הוגשו מספר הצעות חוק להחזרת העקורים, מתוכן אחת שהוגשה על-ידי חברי-כנסת מכל מרכיבי הקשת הפוליטית והתקבלה בקריאה הטרומית, אך הצעות אלה לא התגבשו לכלל חוקים.

 

בנובמבר 1993 החליטה הממשלה – הפעם בראשות יצחק רבין – על הקמה של ועדת שרים לעניין עקורי איקרית ובירעם, בראשות שר המשפטים דוד ליבאי. כעבור כשנתיים, ב-4 בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין והוחלף על-ידי שמעון פרס. בדצמבר 1995 המליצה ועדת ליבאי בפני הממשלה על החזרת תושבי בירעם ואיקרית, לשטח בן 1,200 דונם מהם 600 יוקצו שוב קהילתי מרוני בבירעם. החלטה נסמכה על השינויים שחלו הן בעמדת גורמי הביטחון – שסברו, כי אין מניעה ביטחונית להחזרת התושבים, והן לנוכח חתימת הסכמי שלום עם מצרים, ירדן והרשות הפלשתינית. וכך נכתב, בין היתר, בדו"ח הוועדה להמליץ בפני הממשלה בהמשך להתחייבויות השלטונות הישראליים בעבר וכפירעון חוב של כבוד, להפעיל הסדר סופי של לפנים משורת הדין לתביעות תושבי איקרית ובירעם, כמקרה יחיד, ייחודי ויוצא דופן בנסיבותיו, שלא יהווה תקדים.  על אף דיונים, שהתקיימו בוועדת ליבאי ובוועדות-משנה שלה ליישום ההמלצות, לא הספיקה הממשלה לקבוע את עמדתה עד לבחירות שנערכו במאי 1996, שבהן התחלף השלטון. המלצת הוועדה לא הגיעה לכלל מימוש.

*****

בשנת 1997 הגישו תושבי איקרית עתירה נוספת לבג"ץ (840/97) בה נטען כי התשתית הביטחונית, שעל-בסיסה נמנע מהם לשוב לביתם, השתנתה, כי זכותם לשוב ולהתגורר בכפרם אינה מוטלת עוד בספק, וכי בוועדת ליבאי נדונו כבר תנאי חזרת העקורים לכפרם, לרבות גודל השטח שאליו ישובו, זכויות בנייה, זכויות יורשים וכדומה. העותרים טענו, כי המהלך, שהחל על-ידי הממשלה היוצאת, נקטע בשל חילופי שלטון קודם להשלמתו, וביקשו כי יבוטלו הצווים השונים שהוצאו בעבר ושכתוצאה מהם נאסר עליהם לחזור ולהתיישב במקום, כי יוקצה לתושבים שטח הכפר איקרית לשם התיישבות ופיתוח, וכי הממשלה תפעל להשלמה וליישום ההחלטה להחזיר את עקורי איקרית לכפרם. בתשובה מקדמית לעתירה טענה המדינה, כי גם אילו בוטלו צווי-הסגירה שעל-צדקתם היא נמנעת מלחוות-דעתה, הרי שאין לעותרים זכות להתיישב בקרקעות שהוקנו לפני עשרות שנים לרשות הפיתוח. עם זאת, נתבקשה שהות לצורך גיבוש החלטה על-ידי הממשלה החדשה בראשות בנימין נתניהו.
ואכן, גם הממשלה בראשות בנימין נתניהו המשיכה בטיפול בסוגיה. בשנת 1997 הטיל ראש הממשלה על שר המשפטים צחי הנגבי – שתמך באותה עת בהחזרת העקורים על-פי המלצת ועדת ליבאי – להציג את הנושא בפני ועדת השרים לביטחון לאומי. אלא ששוב התעכב הדיון בשל הבחירות לכנסת ולראשות-הממשלה בשנת 1999. גם הפעם התחלף השלטון, והממשלה בראשות אהוד ברק הגיעה לכלל דעה, לאור ההתרחשויות באזור, לרבות נסיגת צה"ל מדרום-לבנון, כי יש לדחות את קבלת ההחלטה.

*****

בשנת 1998 נשלח לוועד אנשי בירעם מכתב ממשרד הביטחון המבקש להבין עמדתם ביחס להקמת יישוב מרוני בבירעם להם ולחיילי צד"ל המרונים לקראת הכוונה לסגת מלבנון.

******

בשנת 1999 הועלתה בכנסת הצעת חוק החזרת תושבי בירעם ואקרית לבתיהם. יוזמיה של הצעת החוק היו חברי הכנסת מוחמד ברכה, תמר גוז'נסקי ועסאם מח'ול. עניינה "אזרח או תושב ישראל שבשנת 1948, ביום פינוי הכפרים בירעם ואקרית, היה לו, או לאחד מהוריו, או לאחד מהורי הוריו, בית בכפרים האמורים – זכאי להקים מחדש את ביתו באותו מקום בו היה הבית האמור או במקום אחר בתחום השטח של הכפר". ב-31 במאי  2000  ובהצבעה של 35 חברי כנסת בעד, 18 נגד ושלושה נמנעים, קיבלה מליאת הכנסת החלטה להעביר את נושא עקורי אקרית ובירעם לוועדת הפנים ואיכות הסביבה. לצורך כך הכין מרכז המידע של הכנסת מסמך רקע שהוגש ב-28 באוקטובר 2001 לוועדת הפנים ואיכות הסביבה. לנוכח התהפוכות הפוליטיות הצעת חוק זה לא אושרה.

****

כמה חודשים קודם לכן, ב-6 בפברואר 2001 נערכו בחירות לראשות הממשלה, שבהן נבחר אריאל שרון ואף הוא מינה צוות, בראשות מזכיר הממשלה, לבדיקת הסוגיה. במהלך תקופה זו הוצא צו על-תנאי בעתירה. לבקשת המדינה, שלא יכלה להציג עמדה סופית בשל חילופי השלטון, נדחה הדיון לחודשים ארוכים, שהצטברו לשנים. בשנים שחלפו חל שינוי בנסיבות הפוליטיות. ההסכם עם הרשות הפלשתינית התערער, ובשיחות שנוהלו עמה הועלתה הדרישה לזכות השיבה.

 

בתצהיר תשובה מאת ראש הממשלה אריאל שרון, שהוגש בתאריך ב-15 באוקטובר שנה זו, למעלה מארבע שנים לאחר הגשת העתירה, נכתב, כי גם אם ניתנו הבטחות על-ידי הרשויות לעקורים – הן לא אושרו על-ידי הממשלות השונות, ומכל מקום ניתן להשתחרר מהן, כאשר אינטרס מדיני ואף קיומי מוטל על הכף. לפי האמור בתצהיר לא ניתן, לעת הזאת, לקיים את ההבטחות שניתנו, לנוכח השלכת חזרתם של העקורים על אינטרסים חיוניים של המדינה.
מנגד השיבו העותרים, כי אין לסוגיה הנדונה ולא כלום עם התביעה לזכות השיבה, וכי המדובר בזכות קניין, בתוקפה של הפקעה ובזכותם של העותרים, כי יתממש לגביהם פסק-הדין בבג"ץ משנת 1951. העותרים חלקו על נתונים שהוצגו בתצהיר מטעם המדינה, על-פיהם הקרקעות אינן פנויות – תצהיר, הסותר את דו"ח ועדת ליבאי, שלפיו נמצאה קרקע פנויה להתיישבות העותרים. הם הוסיפו וטענו, כי המסגרת המשפטית לדיון בעתירה התחדדה לאחרונה לנוכח ההלכה החדשה שנפסקה בבג"ץ 2390/96 (בג"ץ קרסיק) בדבר קרקעות מופקעות והזיקה של הבעלים לקרקע המופקעת. בפסק-דין זה נקבע, כי סמכות ההפקעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, מוגבלת למטרת הגשמתו של צורך ציבורי וכי כאשר הקרקע אינה דרושה עוד להגשמת הצורך הציבורי על שר האוצר, ככלל, לבטל את ההפקעה. העותרים טענו, כי יש ללמוד מבג"ץ קרסיק גזירה שווה לענייננו.

******

בפסק דינה של שופטת בית המשפט העליון דליה דורנר שניתן ביוני 2003 היא התייחסה לטענות אלה: הצווים אכן בטלים, "אלא שבאין הקצאת קרקע על ידי המדינה, גם לאחר ביטול הצווים, אין צאצאי העקורים יכולים – מן הבחינה המעשית – להתיישב בכפרים." זכותה של המדינה שלא לקיים הבטחה שלטונית אם הנסיבות מחייבות זאת ולאור הצהרתו של ראש הממשלה, אריאל שרון, על סכנה שהשבת העקורים עלולה להוות תקדים בעייתי מבחינת זכות השיבה אין לכפות על המדינה קיום ההבטחה השלטונית. הלכת קרסיק אינה נוגעת לעניין קרקעות שהופקעו על פי חוק רכישת מקרקעין במיוחד מכיוון שהמטרה לצרכה הן הופקעו (צורכי פיתוח חיוניים, התיישבות וביטחון) שרירה וקיימת. העתירה נדחתה. עם זאת, הוסיפה השופטת בסוף פסק הדין: "כך הוא לעת הזאת, שכן סבורה אני שאותו חוב של כבוד של המדינה – כפי שכונה בדוח ועדת ליבאי – שנוצר עקב הבטחות חוזרות ונשנות של הרשויות לדורות של עקורים, אזרחים נאמנים למדינת ישראל, נותר בעינו. ראוי הוא אפוא – אם יחול שינוי במצב המדיני – לשקול פתרון אחר שיאפשר לעותרים להתיישב באותו אזור".

*****

בשנת 2007 הקימו צאצאי העקורים מבירעם עמותה הארמית נוצרית בישראל במטרה לשמר את שפת וזהותם הארמית ובמקביל לעודד גיוס לצה"ל כור ההיתוך לחברה הישראלית. העמותה קיבלה את הכרת ממשלת ישראל בלאום הארמי לכל הנוצרים בישראל בתאריך 16.9.2014. זה אותו יום הזיכרון להריסת היישוב.

******

בשנת 2017 הוקמה מכינה קדם צבאית נוצרית ארמית – יהודית משותפת ביוזמת העמותה עם שותפים יהודים של הסוכנות היהודית ואחריי.

*******

2018 התקיימה פגישה עם מנכ"ל משרד רוה"מ יואב הורוביץ בה הוצגה הצעה להקמת ישוב מרוני ארמי בבירעם שבו אנשיו יחיו את שפתם הארמית ויתגייסו לצה"ל. מאז ועד היום שום דבר לא זז בגלל המשבר בפוליטי והעדר ממשלה נבחרת.

 

******

לסיכום ראוי להדגיש,
המאבק של קבוצות צאצאי העקורים מבירעם ואיקרית אינו משותף !
כל אחת פועלת בכוחותיו עם אנשיה לפתרון עניינה,
לפעמים בתיאום והסכמה ולפעמים לחוד.

****

הצעת העמותה הארמית וועד נציגי המשפחות מיוצאי כוחות הביטחון בבירעם
לממשלה אינה קשורה כלל באיקרית ואין הם יודעים כלל עליה.
ההיגיון של העמותה הארמית אינו חזרה או שיבה אלא
על הקמת יישוב קהילתי ארמי מרוני חדש שיהיה ישות משפטית בעלת משמעות אחרת.

****

מקורות הסקירה

* מסמך מרכז המידע והמחקר של הכנסת שהוגש ב-28 באוקטובר 2001 לוועדת הפנים ואיכות הסביבה.
* בג"ץ 840/97 – עאוני סבית ו-3 אח' נ' ממשלת ישראל ו-4 אח'
* שרה אוסצקי-לזר, אקרית ובירעם – הסיפור המלא, המכון ללימודים ערביים / המכון לחקר השלום, גבעת חביבה, פברואר 1993
* מסמך אבני דרך תולדות בירעם שהכין שאדי חלול

תמונת מצב של הווה
מראה עיי הכפר 

****

****

****

****

****

****

נמסר באדיבות פיפ רותם

***

****

****

****

****

מראה הכנסייה ששופצה והפכה להיות פעילה

***

****

****

***

****

****

מזכרת מהביקור

*****

סוף דבר

***** 
סיור זה נמשך שלוש שעות.
היה מעניין לעבור בין עיי הכפר, 
נהנינו מהביקור בתוך הכנסייה,
הקשבנו בעניין רב להרצאתו של  שאדי חלול.
הדיון שהתפתח בסוף היה מרתק!

*******
בתום הסיור ותוך ההעמקה בלימוד קורות הכפר,
ניתן להבין שייתכן שבתום מלחמת העצמאות,
שהנוכחות הישראלית באזור הגבול הייתה אפסית,
הייתה הצדקה בפינוי תושבי בירעם
וכפי שהובטח להם לכמה ימים בלבד.
אפשר אולי להבין גם את ההתעקשות בשנותיה הראשונות של המדינה
לא לאפשר את חזרת העקורים למקום.
אבל, אי אפשר לקבל את הסחבת לאורך זמן עד ימינו 
לא להתיר את חזרת העקורים,
גם שכבר אין סכנה
והנוכחות היישובית והצבאית באזור הגבול איתנה.
אין זה מוגזם לומר, שבדיעבד, התנהלות מדינת ישראל
היא הבגידה הראשונה בעדה המרונית
שתמכה ביישוב הציוני בארץ ישראל בזמן המנדט בכלל
וסיוע תושבי הכפר בירעם ליהודי צפת בזמן פרעות תרפ"ט 
ובהברחת יהודים לארץ ישראל דרך הלבנון בתקופת המנדט.
תזכורת: הבגידה השנייה הייתה בשנת 2000
בחיילי צד"ל המרונים בעת הפינוי מלבנון
ולאחריה באופן קליטתם במדינה 

*****

עדין לא מאוחר לתקן את המעוות, 
הגיעה העת שמדינת ישראל
תפצה ולא במעט את צאצאי בירעם המרוני.
המדינה יכולה להרשות לעצמה לאפשר ולסייע
להקים יישוב קהילתי תיירותי מרוני ארמי חדש יחיד ומיוחד בגליל העליון
ברוח חזונה של העמותה הארמית והצעותיה לממשלת ישראל:
תושביו יתגייסו לצה"ל ולשירות לאומי,
ישמרו שפתם וזהותם הארמית הארצישראלית.
הקמת היישוב צריכה להיות כזאת
שאף אחד לא יוכל לטעון
שנוצר תקדים של מימוש זכות השיבה.
הקמת יישוב זה תגביר את האימון
ותעמיק את הקשר בין העידה המרונית ובין המדינה.

*****

תודה לשאדי חלול
שהסכים לארח אותנו והציג לנו את משנתו בהרחבה
תודה לו ולניבין מח'לול אליאס
במאמץ להעביר  מסמכים ותמונות להכנת תיעוד זה

******

בחלקו השני של תיעוד הביקור במקום:
הכפר בירעם – צוהר לעדה מארונית, לאומיותה הארמית ויחסיה עם מדינת ישראל (חלק שני)
מוצגים בו בהרחבה הנושאים
עליהם דיבר שאדי חלול :
:* הכנסייה המרונית מהותה, מקורותיה הארמיים, ראשיתה.
* התפתחות הכנסייה וקורות המרונים בלבנון ובגליל מאז העת העתיקה ועד ימינו,
* יחסיה של הכנסייה המרונית עם הציונות בשנים שקדמו להקמת המדינה
* גודלה ותפוצתה של הקהילה המרונית במדינת ישראל
* ההכרה של מדינת ישראל בלאום הארמי
* פעילות עמותת ארם – עמותה ארמית נוצרית בישראל והמכינה שהקימה.
* רעיונות להעמקת השתלבות העדה המרונית בחיי המדינה
* הצעה להקמת יישוב קהילתי מרוני ארמי חדש

חלקו השלישי של תיעוד הביקור בהם
* הכפר המרוני בירעם – בית הקברות של היישוב (חלק שלישי)

במסגרת פורום "סיורי יישובים" שיזמנו לאחרונה, ביקרנו ביום רביעי, 6 במאי 2020  בקיבוץ סאסא.

בשעת בוקר התכנסנו בביתם של המארחים אסתר ויצחק (הקרוי פיפ) לקפה ומאפה.

החברים הגיעו מרחבי הארץ: ניר עמית (שער העמקים), איל גזית (משמר הנגב), לוי אבנון (חמדיה), מוטי ארמלין (גילון) וסמדר בן דור ואני (מבשרת ציון).

מבחינתי, סיור זה היה המשך לסיור קודם קצר מלפני שנה קיבוץ סאסא בזמן שקיעה

אז התמקד הסיור במפעל פלאסן ותצפית בזמן השקיעה.

טרם יצאנו להסתובב בקיבוץ קיבלנו סקירה מאסתר ופיפ על הקיבוץ, על תחילת דרכו ועל מסגרות החינוך בו.

יצאנו לשוטט בקיבוץ. בתחילה עלינו לתצפית במקום הגבוה ביותר. בגלל העננות והערפל התצפית הייתה מוגבלת למרחק קצר.

הלאה, ירדנו למתחם המוזיאון הארכיאולוגי הקטן שם הדריך אותנו אלי ספרן. צפינו בסרטון קצר על המקום והסתובבנו בין המוצגים.

המשכנו לספריית הקיבוץ והתרשמנו מגודלה ועושר תכולתה.

במשך הסיבוב הגענו למרכז הפועם, עברנו ברחבת חדר האוכל (שאינו פעיל בגלל אילוצי זמן קורונה) ונכנסנו לבית הראשונים שהוא מרכז התרבות והחברה.

המשכנו בנסיעה בין בתי הקיבוץ, באזור המשקי ומספר שכיות החמדה כמו פינת החי.

את הביקור סיימנו שוב בביתם של אסתר ופיפ שם סעדנו בארוחת צהרים מזינה ודשנה שלפי טענת החברים העלתה גבוה את רף האירוח.

התיעוד להלן כולל סקירה קצרה על הקיבוץ המלווה במפות, סקירה על הכפר הערבי סעסע ועל אירועי מלחמת העצמאות.

התיעוד כולל גם צילומים של לקט מראות מימיו הראשונים של הקיבוץ וגם צילומים בשיטוט ברחבי הקיבוץ.

*****

הקיבוץ נמצא במרכז הרי הגליל העליון בגובה של כ-900 מטרים מעל פני הים, ונשקף ממנו נוף מרהיב עין.

מיקום סאסא בגליל העליון

הקיבוץ נמצא מדרום להר מירון וממערב להר חירם והר אדיר.

***

למול הר אדיר

מבט לכיוון צפון, לעבר לבנון

מושב דובב הנמצא מצפון

הברכה על כביש הצפון

 

קיבוץ סאסא בנוי על גבעה שהיא בעצם תל ארכיאולוגי. השם "סאסא" לקוח מן העברית של תקופת המשנה, ופירושו "מלען", "שערה מן השערות שבראש השיבולת". הממצאים הארכיאולוגיים מעידים שבמקום שהקיבוץ יושב עליו שכן כפר יהודי בימי בית שני.

*****

על התל עליו בנוי הקיבוץ נמצאו ממצאים מגוונים, המוכיחים כי התקיים ישוב על גבעה זו עוד בתקופות קדומות ובהמשכיות חלקית, החל מהתקופה הניאוליתית ולאורך תקופות הברונזה, הברזל, ימי בית שני, התקופה הביזנטית, הממלוכית והעות'מאנית. ישנם אזכורים כתובים המתארים את המקום תחת השם סעסע במקורות יהודיים, מוסלמיים ואחרים.

 

מערות הקבורה, חלק מבין הרבות שבמקום

אחד הממצאים החשובים שתוארו במקורות שונים ואף נמצא בשטח הוא מבנה שככל הנראה שימש בית כנסת קדום, המתוארך לימי בית שני.

*****

הבור בו נמצאים שרידי בית הכנסת העתיק

****

הכפר סעסע וסביבתו ברבע האחרון של המאה ה-19

ויקטור גרן, חוקר צרפתי שסייר ברחבי הארץ, ביקר בסעסע בשנת 1863. גרן תאר את סעסע ככפר מוסלמי קטן בו חיו שלוש-מאות בני אדם בערך ובשטחו שרידים עתיקים רבים. מבנים חשובים אותם תאר הם מבצר – מתחם בנוי אך מט-לנפול הנאמר עליו כי אין הוא קודם לימי שייח ד'אהר אל-עמר ומשמש כבסיס לבתי מגורים רבים, בורות מים חצובים וקברים עתיקים רבים, חלקם סתומים.
גם קבר רבי סיסי נמצא בקרבת הכפר באותה התקופה. גרן הוסיף לתיאורו ציטוטים מימי הביניים של הנוסע היהודי יצחק חילו אודות הישוב היהודי בסעסע, הסביר בכך את אבני הגזית הרבות הפזורות בכפר ומשמשות בה לבנייה, והניח כי מקורן בבית הכנסת ובית המדרש שהיו בכפר ויוחסו לרשב"י, שניהם בביקורו של גרן לא היו קיימים. תאור גרן יוצר רושם של כפר שרובו עיי חורבות עתיקים.

****

כשישים שנה לאחר ביקור גרן, בשנת 1923, הגיע מושל המחוז הבריטי לכפר סעסע אותו תיאר כעני, ובו מצא מתחם בנוי שככל הנראה שימש מבצר בעבר וכיום הוא מסגד. בתוך המתחם היה מבנה מרכזי בראשו כיפה ומצבו טוב, אך שאר החלקים סבלו מהזנחה ודרשו שיפוץ דחוף.

*****

תושבי סעסע  היו כולם מוסלמים, והחזיקו מספר אתרים בכפר וסביבתו בעלי חשיבות דתית. ראשון הוא המסגד, שככל הנראה היה אותו מבנה שהוקם במאה ה-16 ועבר מאז כמה גלגולים ושיפוצים. מבנה זה נחשב לאחד המסגדים המפוארים בגליל. למסגד היו כחמישים דונמים של אדמת הקדש שנמסרו לעיבוד חקלאי הכפר תמורת מחצית מהיבול, שהוקדש למסגד ע"י מנהיגי הכפר והאימאם.
אתרים דתיים נוספים בכפר היו קברי הקדושים המקומיים. ראשון היה קברו של שיח' ווהיב (היום "מערת פער") וסביבו אדמת הקדש (ווקף) בת שני דונמים לערך, עליה היו עצי חרובים ואלונים עתיקים. שני הוא קברה של הגברת נפיסה בת זייד אל-עאבדין, שהוקף בעשרים עצי תות לערך (היום "גן אורי") שנמצאו על אדמת הקדש על שמה. אתר נוסף הוא בית הקברות, שנמצא מחוץ לשטחו הבנוי של הכפר . קבר נוסף הוא "קבר אל-צדיק", אך מעבר לשמו אין פירוט נוסף. ככל הנראה מדובר בקבר רבי סיסי, המוזכר במקורות יהודיים כצדיק יהודי מימי התנאים הקבור באדמת הכפר. מבנה הקבר שופץ על ידי משרד הדתות לאחר הקמת מדינת ישראל.

*****

בזמן מאורעות המרד הערבי (1936 – 1939) רבים מבני הכפר השתתפו בו. חלקם היו מנהיגים בולטים, חלקם שמרו על פרופיל נמוך. מעבר להשתתפות פעילה הכפריים גם תמכו במורדים באספקה, מחסה, וכסף. בעקבות הנוכחות של המורדים בכפר והתמיכה בהם ביצעו הבריטים פעולות ענישה בכפר שכללו פיצוץ מספר בתים, כולל בתיהם של מנהיגי המרד המקומיים. בנוסף הבריטים החרימו כלי נשק בודדים, אך ככל הנראה רוב הנשק בכפר לא הוחרם.

הפרשה העיקרית בתקופת המרד הקשורה לכפר, אשר הקנתה לו מוניטין בקרב היהודים ככפר של "פורעים", היא התגובה להקמת "גדר הצפון" שעברה בצמוד לו. כזכור, מדובר היה במיזם של ממשלת ארץישראל המנדטורית  שנועד לסכל הברחות נשק, סחורות ואנשים מסוריה ולבנון במהלך המרד.
תוואי הגדר עבר בקרבת כביש הצפון, כאשר על יד סעסע התוואי עבר מצפון ובצמוד ל"בירכה" בעת הקמת הגדר בסביבה, הוקם מחנה לפועלים היכן שהיום נמצא מצפה מתת. אנשי הכפר סעסע, יחד עם אנשי בירעם וסלחה אף תקפו פעם אחת את המחנה, ללא הרוגים יהודים אך יתכן שעם הרוגים משלהם, ובפעמים אחרות הכפריים תקפו את הפועלים בעבודתם, למשל בקרבת הכפר ברעם נהרסו 14 ק"מ של גדר.

מבט על מסוף שנות ה-30' עם סיום סלילת כביש הצפון

*****

הכפר סעסא בשנים לפני מלחמת העצמאות
מקורות עיקריים למידע על הכפר סעסע הן שלוש סקירות אודות הכפר שנכתבו טרם מלחמת העצמאות ע"י מחלקת הש"י הערבי של ההגנה, שהורכבה מפעילים, סוכנים ומודיעים. הסקירות נכתבו בזמנים שונים על ידי כותבים שונים והם מהווים מעין תעודת זהות של הכפר שנכתבה כחלק ממאמץ מודיעיני להכיר ולהבין את הכפרים הפלסטינים, מתוך הבנה כי יבוא יום ויאלצו לבוא איתם במגע אלים.
סעסע היה אחד הכפרים הגדולים בנפת צפת אליה השתייך. בשנות ה-40 חיו בכפר כ-1150 איש לערך, מתוכם גברים בגילאי העבודה כ-300. רוב התושבים התפרנסו מחקלאות: גידולי מטעים, בעיקר זיתים, תאנים, גפנים ועצי פרי נוספים, תבואה וטבק, שהיו פרוסים סה"כ על כ-13 אלף דונם קרקע חקלאית. חלק מהקרקעות היו שייכות לאפנדים מצפת, משפחת קדורה (משפחתם של המופתי וראש העיר של צפת) ומשפחת מוראד (משפחה ידועה נוספת). רוב משפחות הכפר עיבדו בין ארבעים למאה וחמישים דונם קרקע פרטית, כאשר מעט משפחות היו חסרות קרקע ואחרות בעלות קרקעות רבות מהממוצע שעמד על כ-40 דונמים. לאנשי הכפר הייתה כמות דומה של קרקעות שלא היו מעובדות, חלקן הפכו לחורשות ושמורות טבע בהוראת השלטון. מקורות המים של הכפר היו בורות מים ברחבי הכפר שאגרו מי גשם וכן מעיינות הנמצאים ברדיוס של שני ק"מ מהכפר, בהם השתמשו לשתייה, רחצה, השקיית הטבק (שנעשתה על ראשי הנשים או באמצעות בהמות) והצאן. בכפר היה משק בע"ח שכלל מעל אלף ראשי צאן, בקר, חמורים, גמלים, ותרנגולות רבות.
תיאור הכפר באמצע המאה ה-20 מציג אמנם את סעסע ככפר חקלאי בעיקר, אך סקירות הכפר חושפות כי אפיק פרנסה חשוב נוסף היה הברחות חשיש מסוריה.

הכפר סעסע בשנות ה-40'

המקור לסקירה אודות הכפר סעסע הוא מחקרו העצמאי של מיכאל זיו (תושב סאסא)  סיפורי סעסע משנת 2019 שלא פורסם.

******

פשיטה על הכפר סעסע בראשית מלחמת העצמאות, חורף תש"ח
בליל 15.2.48 ביצע כוח מגדוד 'הגליל' פשיטה על הכפר הערבי סעסע. הפשיטה הייתה אז בתחילת מלחמת העצמאות, העמוקה ביותר אל תוך שטח אויב, במרחק כ- 25 ק"מ.
לאחר כישלון מחלקת הל"ה היה חשוב למטה הפלמ"ח לבצע פעולה מוצלחת, שתוכיח כי הוא מסוגל לעבור מרחק גדול בשטח אויב. הכפר סעסע נמצא בצומת חשוב ושימש כנקודת מעבר לכנופיות וכוחות צבא שחדרו מלבנון וסוריה. חיו בו כ- 1500 תושבים, מהם כ- 300 לוחמים חמושים, וכן נמצאה בו יחידה מ'צבא ההצלה' ובה כ- 100 לוחמים. מטרת הפעולה הייתה לפוצץ 20 בתים ולפגוע במספר לוחמים רב ככל האפשר, מתוך אמונה שהצלחת הפעולה תאלץ את הערבים לרתק כוחות לשמירה על הכפרים.

*****

פלוגה ובה 70 לוחמים נקבעה לבצע את הפעולה. כמפקד הפעולה נקבע המג"ד משה קלמן וסגנו היה מאיר דרזדנר. לרשותו עמדו המחלקות מאשדות-יעקב (בפיקוד אלעד פלד) ומעין-גב (בפיקוד דב קליינמן), שנחשבו למעולות. בעין-זיתים חנתה מחלקה נוספת, מחלקת דגניה (בפיקוד יוסף חוטר-ישי) ובה 15 איש, שנועדה לשמש כוח תגבורת רזרבי, למקרה שהכוח התוקף יסתבך בכפר ללא יכולת לבצע נסיגה, וייאלץ לכן להישאר במשך היום בשטח ערבי.
לקראת הפעולה רוכז נשק רב, שהוצא מה"סליקים" בהר-כנען בהסתר, לבל יתגלה לעיני הבריטים. הכוח יצא מצויד היטב: לכל לוחם היה כלי-נשק, כובע פלדה, תחמושת ורימונים. כמו-כן הועמד לרשות הכוח מכשיר-קשר, חידוש שנסך בלוחמים בטחון רב. נלקחו גם מרגמה "2 ומקלעים, 35 שקים ובכל-אחד מהם 10 ק"ג חומר-נפץ, תחמושת רבה, מזון ומים ל- 48 שעות, וכן ציוד רפואי רב – כך שהלוחמים נשאו על כתפיהם משא כבד. הועלה רעיון להנעיל את כל הלוחמים בנעלי-גומי, דבר שהתגלה כטעות חמורה בתנאי הבוץ ששררו בשטח.

*****

כהכנה לפעולה נבנה שולחן-חול שהמחיש את הטופוגרפיה של הכפר וכן הוצגו תצלומי-אויר, של הכפר ושל דרכי הגישה אליו. מפקד הפעולה ביצע טיסה ב"פרימוס" מעל לכפר, כאשר שמואל וידליס מצלם ומשה קלמן מעדכן פרטים על המפה ועורך לעצמו את תכנית הפעולה. לאחר מכן טסו מספר פעמים לאורך הציר שבין הר-כנען לסעסע, כדי ללמוד את התנאים בדרך.
הפלוגה יצאה לדרכה מבסיסה בהר-כנען ב- 14.2.48, בשעה 17:00, במסע רגלי קשה בשטח בוצי וטרשי, כאשר מדי פעם מתחדש הגשם, עד לנקודה הנמצאת כשני ק"מ מהכפר. למרות התנאים הקשים, בוצע הניווט היטב, ללא טעויות. לאחר מנוחה והתארגנות המשיכה הפלוגה לעבר הכפר והגיעה לנקודת ההיערכות בשעה 23:40.

זירת המערכה

***

בחצות החלה הפעולה. הכוח החל לטפס לראש הגבעה שעליה שכן הכפר ואז גילו האנשים כי צילומי-האוויר היו מטעים: כל מדרגה בצילום הייתה במציאות צוק בגובה של כשני מטר (!). הטיפוס היה קשה, בגלל הטראסות הגבוהות, שהיו חלקות מאד. עם כל זאת הצליח הכוח להתקרב עד לבתים בלא להתגלות.
עם הינתן הפקודה, חדר כוח הפריצה לתוך הכפר. שומר שפתח באש נפגע, ולשמע היריות החלו בעלי הנשק בכפר לירות מתוך הבתים, אך האש לא הייתה יעילה. אחרי כוח הפריצה נכנסו חוליות החבלנים והכינו את המבנים שנקבעו לפיצוץ. לקראת הפעלת המטענים נסוג עיקר הכוח ותפס מחסה מאחורי טראסות.
לאחר חיפוש סימן מוסכם, על פיו ידעו כל החבלנים למשוך את המצתים וגם להפעילם כשלרשותם עומד זמן של כדקה-וחצי לברוח וגם להסתתר, נמצא הפיתרון: תקיעה בחצוצרה. אחד החיילים תקע בחצוצרה כאות לחבלנים והם הפעילו את המטענים. התירגולת הזו חזרה על עצמה גם בחלק אחר של הכפר, בביצוע המחלקה השנייה.
הפעולה ארכה כשמונה דקות ועם סיומה נחבשו שני הפצועים: אחד מהם נורה ונפגע בחזהו בידי אחד מאנשי הרזרבה, שהחליט כי הוא ערבי כאשר פיגר בריצתו אחרי חבריו, ושני נפצע ברגלו מאבן שעפה עקב הפיצוץ וגרמה לו שבר-פתוח.

*****

חזרת בכוח התבצעה בתנאים קשים. יש המגדירים אותה כאחת מהפעולות הקשות שבוצעו במלחמה. ב- 02:00 החלה חזרת הכוח – שלוותה בירי רב, אם כי לא יעיל, מהכפר. לאחר שני ק"מ בכביש, ירד הכוח לואדי, הפצועים נחבשו מחדש והחל המסע חזרה שהיה קשה ומפרך – תוך שמירה על הפצועים לבל ייפגעו מטלטולי הדרך. המסע התנהל בגשם ובבוץ, שהאנשים ממש שקעו בו, ותוך אש טורדנית מהכפרים שבסביבה. מאיר דרזדנר מתאר בעדותו את החשש שניקר בו מאותם כפרים ערבים שהיו במרחב שבין סעסע לצפת: "הנה יצאנו להוכיח כי אסון הל"ה לא יקרה שנית, ועלולים להיקלע למצב דומה: להיתקע באור היום עם הפצועים מול הכפרים"…
בשעה 06:00, לאחר מנוחה בחורשת מירון, עלתה הפלוגה על כביש ספסף-מירון, כדי להחיש את ההתקדמות ולהגיע לפני אור יום. אחת היחידות איבטחה את הכביש מפני מכוניות נוסעות. לאכזבתם, לא מצאו את המחלקה השלישית במקום שנקבע להיפגש (בחורשה שממזרח למירון), משום שזו שהתה במקום עד לעלות השחר ואח"כ שבה אל עין-זיתים. רק כאשר חודש הקשר עם הבסיס, יצאה יחידת תגבורת לחבור עם הכוח הפושט, נטלה את הפצועים ואיפשרה לכוח המותש להגביר את קצב ההתקדמות.
בסביבות השעה 08:00 בבוקר, לאחר מסע של למעלה מ- 15 שעות, מתוכן 7 שהוקדשו למסע חזרה, הגיע הכוח לבסיסו.
תוצאות הפעולה: 10 בניינים נהרסו כליל, עוד 6 ניזוקו קשה ו- 4 ניזוקו קל. כ- 60 ערבים נהרג, והפעולה זרעה פחד רב בלב תושבי הכפרים.
שני הפצועים יצאו מכלל סכנה, הודות לטיפול המצויין שנתן להם במהלך הנסיגה החובש דן מקלר.
המקור אתר הפלמ"ח
החוקר מיכאל זיו סבור שהנתון לגבי מספר ההרוגים בפשיטה על סעסע ע״י הפלמ״ח מוטל בספק. המקור למספר ההרוגים הגבוה הוא דבריו של קצין בריטי, שכן אנשי הפלמ״ח לא באמת ידעו מה הם חוללו, בעוד שהמקורות הערבים (וגם בניו-יורק טיימס פורסמה ידיעה) קבעו שמדובר בהרבה פחות הרוגים. לכן, לדעתו י יש מקום להטיל ספק בדיווחי הפלמ״ח בנושא או לפחות לסייג אותם.
להרחבה ראו גם הגדוד השלישי של הפלמ"ח והפשיטה על הכפר הערבי סעסע – אירוע מכונן בתש"ח 

*******

 כיבוש הכפר סעסע במבצע חירם
ב- 19 ביולי 1948 נחתם 'ההפוגה השניה' לפיו הפסקת האש תמשך ללא הפסקת זמן בין מדינת ישראל ומדינות ערב השכנות. כמה חודשים לאחר מכן חודשו הקרבות גם בגליל. העילה היתה התקפת כוחות קאוקג'י על מנרה ועל משלטי שיח' עבד, שליט מנרה. קאוקג'י – מפקד "צבא ההצלה" בתקופה זו, אותו כוח שנכשל בהתקפותיו על סג'רה וחמק מנצרת אל הגליל המרכזי בקרבות "עשרת הימים" ביולי 1948, טען כי צבאו אינו כפוף להחלטת האו"ם ולהסכם 'ההפוגה השניה'.ב 22 באוקטובר 1948 כבשו כוחות צה"ל את משלט שיח'- עבד (מצפון מערב לקיבוץ מנרה) ואת המשלטים על כביש הצפון בין קיבוץ יפתח לקיבוץ מנרה. ניסיונותיהם של כוחות "כרמלי" לעקור את חיילי קאוקג'י נכשלו. הניסיון הוביל להחלטה כי אין להסתפק בפעולה מצומצמת כלפי כוחות קאוקג'י באזור מנרה בלבד אלא לשחרר את הגליל המרכזי כולו עד 'גבול צפון' הגבול הבינלאומי של א"י המנדטורית.

*****

מבצע "חירם" היה מבצע דיווזיוני- אוגדתי של 'חזית הצפון' אשר השתתפו בו ארבע חטיבות: חטיבה 7, חטיבת עודד (חט' 9), חטיבת גולני (חט' 1) וחטיבת כרמלי (חט' 2).
בלילה שבין ה 28\29 באוקטובר יצאה חטיבה 7 מבסיסה בצפת בשלוש זרועות: זרוע אחת השתלטה על הכפרים מצפון לכביש צפת- מירון, השניה ניסתה לכבוש את מירון ונכשלה, והזרוע השלישית פוצצה את המחסומים שעל כביש צפת- מירון. לפנות בוקר הצליח הכוח  לפנות את הכביש בין צפת למירון. לאחר מכן כבש את מירון ובנוסף את הכפר ספסף והכפר גיש (גוש חלב העתיקה) הכוח הסורי בגוש חלב ספג מכה קשה וכ- 200 מאנשיו נהרגו.

*****

****

בלילה שבין 28\29 באוקטובר ניסתה חטיבת "עודד" להשתלט על מספר משלטים החולשים על תרשיחא, פלוגת ההנדסה פינתה את הכביש המוביל לתרשיחא ממחסומים ומכשולים אך הכוח שיצא בדרך זו נתקל בהתנגדות ונסוג התוכנית המקורית שונתה הכפר סאסא נכבש ע"י כוחות חטיבה 7 ובהמשך תוכנן כיבוש תרשיחא, אולם לא היה צורך בכך משום שכוחות "צבא ההצלה" נסוגו ממנה. בימים שלאחר מכן חטיבה 7 נעה מזרחה וכוחות "גולני" כבשו את כפר עילבון ומראר. לאחר כניעת תרשיחא המשיכו הכוחות בתנועתם לעבר הגבול המדיני בין ישראל ללבנון עד השלמת כיבוש מלכיה ונבי יושע ב- 31 באוקטבר 48.

******

הקמת קיבוץ סאסא

קיבוץ סאסא עלה על הקרקע ב- 13 בינואר 1949 על עיי הכפר הערבי סעסע

***

קיבוץ סאסא היה הוא היישוב העברי הראשון שנוסד באזור הגבוה של הגליל העליון לאחר מלחמת העצמאות.
מייסדיו הם חברי "גרעין עליה ה' " של תנועת "השומר הצעיר" מצפון אמריקה.

****

לקט מראות מימים ראשונים
תמונות מארכיון קק"ל שנמסרו באדיבות יצחק רותם (פיפ)

***

***

****

****

****

****

****

***

*****

קיבוץ סאסא הינו קיבוץ שיתופי ושוויוני גם בעידן המודרני. אוכלוסיית הקיבוץ מורכבת מגרעין המייסדים, מספר גרעינים של "השומר הצעיר" מישראל שהצטרפו כהשלמות, גרעין של "השומר הצעיר" מאירופה (איטליה, צרפת, שווייץ), וכן בני קיבוץ וילדי 'עליית הנוער' בוגרי המוסד החינוכי המקומי "פינת אנה פרנק". כיום חיים בסאסא כ500 נפש, מהם כ-230 חברים, והשאר מועמדים וילדים.

*****

בשנות השישים המוקדמות החליטו חברי סאסא, בניגוד למקובל בתנועה הקיבוצית, לא לשלוח את בני הקיבוץ להתחנך במוסד חינוכי בקיבוץ אחר ולחנך בנפרד את חברות הנוער בקיבוץ, אלא להקים מערכת חינוך משותפת – "פינת אנה פרנק", שבה התחנכו וגרו ביחד בני הקיבוץ ובני עליית הנוער. ה"פינה" הייתה הבסיס לבית הספר התיכון האזורי הקיים כיום בסאסא. גם בית הספר היסודי המקומי, "נוף הרים", הפך, בהחלטת הקיבוץ, לבית ספר אזורי שבו לומדים ילדים מכל יישובי הסביבה. במשך השנים נעשה קיבוץ סאסא מרכזו של החינוך מגיל הינקות עד גיל הגיוס לצבא באיזור מרום הגליל.

****

בשנותיו הראשונות של הקיבוץ התבססה כלכלתו על ענפי החקלאות, בעיקר מטע התפוחים. בעשרים השנים האחרונות התפתחה מאוד התעשייה בסאסא, וכיום מפעל המיגון "פלסן" והמפעל לחומרי ניקוי "סאסא-טק" הם המקור העיקרי להכנסות. מפעלי הקיבוץ וענפיו מעסיקים אוכלוסיה מגוונת מהסביבה הקרובה והרחוקה. כמו כן נפתחו יזמויות חדשות בסאסא, גלדריית" בוזה ו"פארק חבלים "אתגר בהר".

*****

מראות בקיבוץ

מבט על

****

***

****

המוזיאון נמצא במבנה מהכפר סעסע, אולי בית המוכתר הבנוי בצורת ח עם חצר פנימית

****

****

מקשיבים לאלי ספרן שהיה לו עוד מה לספר חוץ מהמוזיאון

***

הכניסה לספריה

***

הירוק הוא הצבע "השולט"

****

****

***

***

****

****

רחבת חדר אוכל

***

בכניסה לבית הראשונים

פנים הבית

שילוב ישן וחדש

כניסה למקלט, תזכורת שהמקום סמוך לגבול עוין

****

תיבת נוח בפינת החי

פאתי השכונה החדשה במורדות המערביים למול הר אדיר

*****

סוף דבר

סיור זה היה מעניין ומרתק,

******

התרשמנו מאוד טיב המקום ויופיו
ושפע הצמחייה שבו

*****

התרשמנו מהקיבוץ המפואר
שיש לו איתנות חברתית וכלכלית
ובמיוחד שומר מצד אחד על המסורת השיתופית
ומצד השני התאים עצמו לחיים של ימינו

******

תודה

תודה לפיפ שהסכים שהכין את הסיור,
תיאם מפגשים,
הוביל אותנו בנועם ברחבי הקיבוץ
יחד עם אסתר הפליאו לארח אותנו בביתם

****

תודה למיכאל זיו שהעמיד
את טיוטת מחקרו והרשה לצטט אותו

****

תודה לכל החברים שהשתתפו
ויצרו את החבורה הנעימה והמתעניינת.

*****

סיור זה וקודמו קיבוץ שער העמקים וסביבתו בזמן פריחה
מהווים מודל להמשך הסיורים בהם כוונתנו להתמיד אחת לחודש.

ימים אלה בעיצומו של האביב, הם ראשית קציר חיטים.

מוזמנים לסדרה של 20 צילומים של שדות הקמה.

חלק מצילומים פורסמו בתיעודים קודמים של טיולים בהם דיוושנו בהם.

נעים להיזכר!

בזמן הקרוב נצא שוב למרחבים ונתענג על המראות.

*****

****

***

****

****

***

***

***

****

****

***

***

****

****

****

***

***

****

***

***

*****

שגרת הקורנה, עת שהוכרחנו להיות בבית, הייתה הזדמנות מתאימה לארגן מחדש את אוסף הצילומים שהצטבר.

בסדרה זו 20 צילומי שדות נבחרים בהם עברתי בטיולי הרכיבה בשנתיים האחרונות.

נעים להיזכר בריכוז זה! למרות שרוב התמונות פורסמו בתיעודי הטיולים.

ככל שחולף הזמן, הגעגוע לדיווש במרחביהם גובר.

אין ספק בזמן הקצר נחזור אליהם.

******

****

****

***

****

****

****

***

***

***

***

***

***

***

***

***

**

****

****

****

***