הדפסה

ביום שישי – בשבוע חג סוכות תשע"ו (2/10/2015) – יצאנו לטיול מופלא בעמק שורק ובגבעות השפלה הנמוכה, באזור שבין היישובים טל שחר במערב וצרעה במזרח. טיילנו במרחב שהגאוגרפיה הפיזית וגאוגרפיה היישובית בו מעניינת והוא רווי נופים, יש לו היסטוריה מרתקת ויש שרידים ארכאולוגים רבים וידוע גם הכינוי "ארצו של שמשון הגיבור".

בטיול השתתפו חמישה אנשים ממקומות שונים בארץ: בן ציון זידמן (רחובות), מיכאל סופר (תל אביב), לוי אבנון (קיבוץ חמדיה), ארז בלשי (תל מונד) ואני (מבשרת ציון).

מטל שחר לארצו של שמשון הגיבור

עם אור ראשון ועוד לפני הזריחה יצאנו לדרך ממתחם תחנת הדלק בצומת הכניסה ליישוב טל שחר. טיפסנו במעלה כביש הגישה אל היישוב ומהכיכר שבמרכזו גלשנו דרומה לעמק שורק בכביש שבהמשך הופך לדרך עפר סלולה.

טל שחר, הוא מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית מטה יהודה. ביישוב מתגוררים כ-330 בתי אב הכוללים כ-1100 נפשות. למסתובב ברחובות היישוב ומביט על הבתים הנאים נדמה כי זה יישוב פרוורי. זו לא טעות! היום רק משקים מעטים עוסקים בחקלאות.
טל שחר הוקם בימי ההפוגה השנייה של מלחמת העצמאות, ב-27 בספטמבר 1948. במועד הקמת היישוב רוב אדמותיו היו אלה של הכפר הערבי חרבת בית פַאר אשר ננטש, כמו הכפרים הערבים האחרים בסביבתו חולדה ודיר מוחסיין (היום בקוע), בראשית אפריל 1948 בזמן ההיערכות כוחות ההגנה לקראת מבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים ובמהלך המבצע עצמו.
ההיגיון להקמת היישוב היה גיאו-פוליטי-אסטרטגי: יצירת רצף של נוכחות ישראלית במרחב בו עוברת הדרך ממרכז הארץ לירושלים. היישוב הוקם כחלק ממערך של יישובי-משלט וביניהם נכללו גם הקיבוצים הראל, צרעה ומשמר דוד. בתחילה הם אבטחו את דרך בורמה ובהמשך את דרך הגבורה מרמלה לצומת אשתאול.
בהקמת טל שחר נטלו חלק שני גרעיני הכשרה: גרעין איתנים, שחבריו עלו מיוון ומתורכיה וגרעין אופק, שחבריו היו בעיקר יוצאי רומניה. חברי גרעין אופק לא הסתגלו למקום, וכעבור זמן קצר עזבו. בטל שחר נותרו אפוא רק אנשי גרעין איתנים.
שם הישוב היה בתחילה בית פאר, על שמו של הכפר הערבי הקודם ואחר כך שונה. השם טל שחר נבחר כאות הוקרה להנרי מורגנטאו הבן, מחשובי הפעילים הציונים בארה"ב ומי שהיה אחראי על המגבית היהודית למען ישראל במלחמת העצמאות שאף נכח בטכס הנחת אבן הפינה. הקשר עמו סייע רבות לפיתוח הישוב במשך השנים.
להרחבה על תולדות המקום

לעמק שורק הגענו בעיצומה של הזריחה

בלי מילים

בנקודה בה נחל הראל מצטרף לנחל שורק סטינו מהדרך הראשית החוצה את העמק דרומה. רכבנו לעבר הדרך הצמודה לתוואי נחל שורק והתקדמנו בה לאורך פיתוליו לכיוון מזרח.

הדרך הצמודה לתוואי נחל שורק

נחל שורק הוא הוא אחד הנחלים המרכזיים החוצה את הארץ לרוחבה מהר ועד הים ואורכו כ-70 ק"מ.  שם הנחל נזכר לראשונה בספר שופטים ט"ז, בסיפורי שמשון הגיבור – "וַיְהִי, אַחֲרֵי-כֵן, וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה, בְּנַחַל שֹׂרֵק ;שְׁמָהּ, דְּלִילָה." משמעות המילה "שורק" היא אחד מזני הגפנים, כפי שמוזכר בברכת יעקב אבינו לבנו יהודה – "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ" המעידה על שפע הגפנים בנחלת יהודה וחוזקן המאפשר לקשור אליהן חמורים.
אגן ההיקוות של נחל שורק משתרע במורדות ההר, בגבעות השפלה ובמישור החוף. התוואי ההררי של הנחל מפותל עד סמוך לבית שמש והוא צירוף של שלושה יובלים מרכזיים: נחל שורק, נחל רפאים ונחל כסלון. החלק המישורי של תוואי הנחל נמצא בין גבעות השפלה ובמישור החוף.
המים הזורמים בנחל הם מי נגר עילי מהרי ירושלים ומגבעות השפלה, מי תהום המתנקזים לאפיק, מי קולחין  (שפכים מטוהרים) שלא נוצלו להשקיה חקלאית, ובחורף מי שיטפונות.  סמוך לשפך אל הים, מים מלוחים נובעים אל הנחל. בעקבות הזרמת מי ביוב ושפכים מהערים הסמוכות לנחל, הוא הפך למקור לכלוך וריחות רעים. בשנים האחרונות, בעקבות לחץ ציבורי, נעשו בנחל שורק עבודות ניקוי וטיהור. ובמעלה הנחל הוקמו מתקני טיהור שפכים.

עברנו למרגלות אחד התילים הגדולים והמרכזים בעמק נחל שורק והוא תל בטש.

תל בטש (בערבית: תַל אל-בַּטַאשִׁי). היישוב היה קיים ככל הנראה כבר בתקופת הברונזה המאוחרת (אלף שישי לפנה"ס). המקום מזוהה עם תִּמְנָה המקראית אשר נזכרת לראשונה במקרא בסיפור יהודה ותמר בספר בראשית. תמנה נזכרת גם בתקופת התנחלות השבטים בימי יהושע בן נון בהיותה עיר בגבולה הצפוני של נחלת שבט יהודה: "וְנָסַב הַגְּבוּל מִבַּעֲלָה יָמָּה אֶל הַר שֵׂעִיר וְעָבַר אֶל כֶּתֶף הַר יְעָרִים מִצָּפוֹנָה הִיא כְסָלוֹן וְיָרַד בֵּית שֶׁמֶשׁ וְעָבַר תִּמְנָה" (יהשוע, פרק ט"ו, פסוק 10). בספר שופטים מוזכר שמה בהקשר לסיפורו של שמשון הגיבור אשר הלך לתמנה והתאהב שם באשה פלשתית שמאוחר יותר נשא אותה לאשה: "וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן תִּמְנָתָה וַיַּרְא אִשָּׁה בְּתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים וַיַּעַל וַיַּגֵּד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר אִשָּׁה רָאִיתִי בְתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה קְחוּ אוֹתָהּ לִּי לְאִשָּׁה" (שופטים פרק י"ד, פסוקים א'-ב'). העיר הוחרבה בידי נבוכדנצר מלך בבל בשנת 603 לפנה"ס ויושבה מחדש בעת שיבת ציון והתקיימה עד סוף התקופה ההלניסטית. במשנה מוזכרים חכמים תושבי תמנה (מוזכרת גם כ"תבנה") וזוהי עדות לקיומה של העיר גם בתקופת המשנה (המאה הראשונה לספירה).
התל התגלה במאה ה-19 על ידי החוקר שארל קלרמון-גנו שחשב שהתל היה מחנה צבאי רומאי. בשנות ה-40 של המאה ה-20 נסקר התל על ידי בנימין מזר ויעקב קפלן שעמדו על חשיבותו. מזר הציע בתחילה לזהות את התל עם עקרון, אבל לאחר שעקרון זוהתה בתל מקנה שונה הזיהוי לתמנה בגלל מיקומו המתאים לתיאור המקראי. החפירות הראשונות בתל נערכו כבר בשנת 1977 והן נמשכו במשך 12 עונות חפירה עד שנת 1989. בחפירות נחשפו שרידי ביצורים ומבנים מימי מלכי יהודה השייכים מהמאה ה-8 וה-7 לפנה"ס. מקור והפניות לקריאה נוספת

בהמשך הדרך בצמוד בסמוך לתל בטש נכנסנו לבקר באתר בו מנהל הארכאולוג חגי כהן (דוקטורנט מהאוניברסיטה העברית) יחד עם צוות מתנדבים קטן חפירה בתל קטן (ללא שם) במטרה ללמוד על היקף היישוב באזור בתקופת הברונזה המאוחרת (אלף שישי לפנה"ס).

אתר החפירה בעמק שורק

בסיום, לפני שנפרדנו, הצטלמנו, תיעוד לביקור שלנו במקום.

אנחנו עם חגי כהן הארכיאולוג

.

חזרנו לדרך הראשית החוצה את עמק שורק. התקדמנו מעט מזרחה ואזי סטינו צפון מזרחה והתחלנו בטיפוס על מורדות הגבעות בין כרמי הזיתים והגפנים בדרך שבסמוך לה נמצא עין פלאי

עין פלאי, מעיין הנקרא, כמו הוואדי בו הוא נמצאו, על שמו של המלאך שהגיע לבשר למנוח ואשתו על הולדת שמשון, וסיפר להם בשופטים יג 18 ששמו הוא פלאי. במקום מקבץ קנים על אדמה לחה. על פי מפת עמוד ענן כמה עשרות מטרים צפון מערבה מהמיקום המצוין במפה יש ריכוז של חרסים ביזנטיים ואבני פסיפס המעידים אולי על כנסיה ביזנטית במקום.

המשכנו בדרך שלקראת סופה היא תלולה ובסופה הגענו לגבעה בה נמצא המנזר דיר רפאת. נכנסנו בתחילה למתחם יקב מוני לתצפית מרהיבה על עמק שורק.

תצפית על כרמי עמק שורק מסוכת מתחם יקבי מוני

החלטנו שלא נכנס למנזר דיר רפאת אלא רק נקיף את חומת הגדר שסביבו.

דיר ראפאת הוא אחד משני המנזרים הקתוליים המצויים בשפלה המרכזית (השני בית גימאל). המנזר נבנה על אדמות שנרכשו על ידי פטריארכיה הלטינית באמצע המאה -19מתושבי הכפר הערבי דיר רפאת שהתקיים במקום עד מלחמת העצמאות. המנזר נבנה בשנת 1927 על ידי הפטריארך הלטיני לואיג'י ברלסינה שהקדיש את האתר לכבוד מרים אם ישו שתגן על ארץ ישראל מפני רעידות אדמה ואסונות טבע. שמה הרשמי של הכנסייה הוא גבירתנו מלכת פלשתינה (Regina Palaestinae). לאחר הקמת הכנסייה נקבע יום חג  החל מדי שנה ביום ראשון שלאחר ה-25 באוקטובר. את מתחם המנזר תכנן הנזיר הבנדיקטיני והאדריכל האב מורציו גיסלר שמיקם את הכנסייה במרכזו ובסמוך לה את מבני המנזר ובית היתומים. מספרים שהפטריארך ברלסינה רצה לקשט את קירות הכנסייה ותקרתה במילים הראשונות של פניית המלאך גבריאל אל מרים אם ישו – אווה מריה. לפי בקשתו נשלחו אליו 404 תרגומים של ברכה זו ומתוכם בחר 280 על מנת שייכתבו על קירות הכנסייה. נזירות ממסדר אחיות "דורותיאה הקדושה" הן המחזיקות את המנזר המקדישות עצמן לטיפול בילדות חוסות בפנימייה ומפעילות גם את בית הארחה לצליינים. בראש בנין המנזר מוצב פסל דמותה של מרים, אמו של ישו. מבנה נוסף, ששימש בעבר את המנזר, מוחכר כעת לעמותת רטורנו המפעילה בו מרכז גמילה מסמים שמוגדר בשם היישוב גבעת שמש הנמצא בתחום המועצה האזורית מטה יהודה. מקור והפניות לקריאה נוספת

החזית הדרומית של מנזר דיר רפאת ובראשה פסלה של מרים אם ישו

לאחר שהשלמנו את הקפת מתחם המנזר התחלנו לטפס על הגבעות ממולו. רכבנו בדרך מצפון למתחם גבעת שמש שבתחילה היא הדרך סלולה ובהמשך הופכת לדרך עפר. דרך זו חוצה מתחם של מקבץ מבני רועים בדואים שמוקמו סמוך לבאר בקוטר 4 מ' ובעומק 7 מ' שהיא מוזנחת ומימיה מלוכלכים  ומשמשים להשקיית עדריהם.  על פי מפת עמוד ענן סביב הבאר נמצאים שרידים של מבנים כנראה מהתקופות הרומית והביזנטית. הרכיבה בקטע זה לא הייתה נעימה. לא בגלל העליה אלא בגלל עדת הכלבים שנבחו ללא הרף והתקרבו אלינו. חששתי שאף ינסו לתקוף אותי. בנצי הגיבור במטח אבנים קטן סילק אותם.

המשכנו הלאה בטיפוס במעלה הדרך התלולה מאוד שלא היה ניתן לרכב בה. בקטע זה עלינו ברגל!

העליה ליער צרעה

בקצה העליה המשכנו מעט דרומה לעבר המצפור מעל קיבוץ צרעה בקצה יער הפסלים וממנו נפרס מראה מרהיב של עמק שורק. בגלל האובך איכות התצפית לא הייתה גבוהה ובכל זאת יכולנו להביט בכיוון מערבה על גבעות השפלה והלאה על מזרח מישור החוף.

התצפית מעל צרעה

לאחר הפסקת שתייה בחניון ליד המצפור המשכנו בדרך הפסלים (ירוק בסימון שבילים) ופנינו בדרך לכיוון מערב וצפון מערב בירידה לעבר כפר אוריה והלאה עד כביש 44 ליד צומת הכניסה למושב תרום. בדרך זו הנמצאת מעל סינגל כפר אוריה עצרנו לעוד תצפית לכיוון מתחם דיר ראפת ונחל שורק.

תצפית לעבר נחל שורק בירידה לכיוון כפר אוריה

המשכנו והתגלגלנו במורד הדרך לעבר כפר אוריה. למטה בין צמחיית הבתה הים תיכונית עליה הסביר לנו בנצי זיידמן המתינה לנו קבוצת חצבים מן המעטים שנראו בסוף קיץ חם זה.

מבשרי הסתו במלוא הדרם

בתה ים-תיכונית היא תצורת צומח נמוכה הנשלטת על ידי בני שיח (צמח מעוצה רק בבסיסו, הענפים אינם מעוצים, וגובהו עד 100 ס"מ) שגובהם אינו עולה על 50 ס"מ. הבתה היא שלב מוקדם בתהליך חילוף החברות בטבע (מושג באקולוגיה: חברה – סך כל האורגניזמים הנמצאים יחד באותו זמן באותו בית גידול). התהליך מתחיל בחברת חלוץ (צמחים חד-שנתיים וחרקים לדוגמא), ממשיך דרך חברת קיימא ומסתיים בחברת שיא (עצים רחבי עלים ובעלי חיים יונקים לדוגמא) של החורש הים-תיכוני. החברה השולטת בבתה הים-תיכונית היא חברת סירה קוצנית. הסירה הקוצנית שייכת למשפחת הוורדיים. זהו בן שיח קוצני וסבוך מאוד. הקוצים הרבים המכסים את הצמח הם למעשה קצותיהם של ענפים מסועפים, שבחורף הם ירוקים ורכים ובקיץ הם הופכים לקוצים דוקרניים. בנוסף, הבתה עשירה במיני עשבוניים, גיאופיטים ודגניים רב-שנתיים. תכונה אופיינית לרבים ממיני הבתה היא ריח תבלינים המורגש היטב באוויר. מקור הריח הוא צמחים כמו אזוב מצוי (זעתר), פיגם מצוי וצתרה ורודה.

בקצה הירידה החלטנו להיכנס דרך שכונת ההרחבה ליישוב כפר אוריה שיש לו היסטוריה מעניינת.

כפר אוריה הוא מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה אזורית מטה יהודה. שמו של המושב ניתן בעקבות דמיון הצלילים לשמה של ח'ירבת כפרוריה הממוקמת מדרום-מערב למושב, ובה גת חצובה, רצפת פסיפס ומערות קבורה. משמעות השם בערבית הוא "חורבת כפיר האריות". כאן, על פי מסורת מקומית, שיסע שמשון את האריה בדרכו להוריו בתמנה.
ראשיתו של כפר-אוריה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. קבוצה של ציונים מפולין תכננה להקים במקום מושבה על אדמות שנקנו על ידי יצחק הורודשיץ עבור אגודת ביאליסטוק. האדמות הוחכרו לערבים. בתחילת שנת 1913 הזמין מאיר רוטנברג את חבורת סג'רה שכללה 13 חברים ושלוש חברות לבוא וליישב את המקום. ביניהם נכללו א. ד. גורדון, נח נפתולסקי, יצחק טבנקין, אווה טבנקין, בן-ציון ישראלי, יוסף זלצמן ויצחק פינרמן. החבורה שהתה בחאן שמקום קרוב לשנה וב-2 בנובמבר 1913 עזבוהו. לאחר מלחמת העולם הראשונה הגיעה למקום קבוצת עבודה של לוי אשכול ששהתה במקום במשך שנתיים ובשנת 1919 הם עברו לדגניה ב' והמקום ננטש‏.
בשנת 1921 עלו למקום שמונה משפחות מתוך 30 איש שהחזיקו בבעלות על האדמה במקום וקראו למקום "קרית משה" על שם העסקן משה מנוסביץ. 11 נוספים מבעלי האדמות היו במקומות אחרים בארץ ישראל והשאר היו בחוץ לארץ. מצב זה גרם לכך שהצטברו חובות מיסים על האדמות שלא עובדו. ‏ניסיונות למצוא חוכרים יהודים לאדמות כדי לשלם את המס לא צלחו והייתה כוונה להחכיר את האדמות לערבים‏. בין השנים 1923 ו- 1927 שהתה במקום קבוצה של פועלים של הפועל המזרחי אולם הם נאלצו לעזוב בהוראת המוסדות המיישבים ועברו לכפר חסידים‏.
בשנת 1929 התגוררו בכפר שש משפחות שכללו 15 נפש. במהלך מאורעות תרפ"ט שהו המתיישבים אצל שייח' איסמעין בביתו שבגבעה ממול הכפר בזמן שכ-300 ערבים התנפלו על הכפר שדדו את תכולתו ושרפו את בתיו. למחרת הועברו אנשי המקום לרחובות ומספרים כי אחד מהם שנשכח במקום הלך ברגל מחופש לערבי לחולדה. לאחר כשבועיים יצאו שניים מתושבי הכפר בלוויית אנשי משטרה לסיור בכפרים לזהות רכוש שדוד ופורעים שהשתתפו בהתנפלות על הכפר‏. על הכפרים מהם יצאו מחריבי כפר אוריה, בהם בית ג'יז ובית סוסין הוטל קנס קיבוצי של 1650 לירות‏. הכפר נותר בשיממונו והאדמות הוחכרו לערבים לעיבוד. ניסיונות לחדש את היישוב במקום לא צלחו בגלל שהאדמות היו בבעלות פאטית ולא בחזקת הקרן הקיימת לישראל‏.
היישוב הוקם מחדש על חורבות היישוב הישן ב־1944 על ידי יהודים מעדות המזרח‏. במרץ 1947 נהרג רועה ערבי מיריות נוטרי כפר אוריה לאחר שהרועים עלו על שדות הכפר עם עדריהם והמון מבית ג'יז איים על הנוטרים‏. ב-10 בינואר 1948 הותקפה שיירת של אנשי החי"ש שנסעו מן הכפר לעבר חולדה, שניים מן המגינים שבשיירה נהרגו מאש שנפתחה לעברם מח'רבת בית פאר. למחרת ה-11 בינואר הותקף הכפר על ידי המון ערבים. מגיני כפר אוריה יצאו למתקפת נגד על תושבי ח'רבת בית פאר והעלו באש את בתיה. במהלך ההתקפה נהרגו שלושה ממגיני כפר אוריה ושניים נפצעו. על פי ההערכות נהרגו 25 תוקפים, בהם אנשי הלגיון הערבי ונוטרים ערבים. מתקפת הנגד של מגיני כפר אוריה זכתה לתשבחות ביישוב היהודי כדרך הנכונה להתמודד עם התוקפים‏. בהמשך מלחמת העצמאות ננטש הכפר ויושב מחדש אחריה בשנת 1949 על ידי עולים מבולגריה.
מאז שנת 2012, שנת ה-100 להקמתו של היישוב גרות בו כ-210 משפחות, בהן למעלה מ-700 נפשות, כ-69 מהן מתגוררות בשטח ההרחבה מאז שנה זו.
מקור הרחבות וקישורים

שעברנו במרכז היישוב ליד חלקי חומה שהקיפה את החאן פגשנו חבורת צעירים מתושביו שהחליטו לעשות מעשה, לגדר את שרידיו, לנקות את השטח ולטעת עצים כדי שהמקום יהיה נעים. לאחר שיחה קצרה נפרדנו מהם ונכנסו למבנה בית העם הסמוך שמראהו החיצוני אינו מעיד על המצוי בתוכו – ציור קיר הגדול ביותר בארץ פרי מכחולו של הצייר אברהם אופק המכסה שלוש מקירות האולם.

אחד מקירות בית העם ועליו הציור של אברהם אופק

אברהם אופק (14 באוגוסט 1935 – 13 בינואר 1990) היה צייר ופסל יליד בולגריה. על אף השימוש בטכניקות שונות, אופק ביקש להתרכז במדיום של ציור קיר. ביצירות אלו, פרש אופק אפוסים רחבים העוסקים בנושא הגירה ובנושאי תרבות וחברה ישראליים. עד לשנות ה-80 נתפשה יצירתו של אופק כאלטרנטיבה לזרם המרכזי של האמנות החזותית בישראל בעיסוקה בנושאים חברתיים, בשפה פיגורטיבית ובשימוש שעשתה בנושאים ובדימויים הלקוחים מן המסורת היהודית. על יצירתו זכה אופק בפרס ירושלים לציור בשנת 1969. הרחבה על תולדות חייו ויצירתו.

הציור שייצר אברהם בשנת 1970 נפתח בחזית המזרחית ומתקדם ומתפתח לצד שמאל: קבוצת מהגרים עולה לארץ, ובונה בו את ביתם. בהמשך היישוב מתפתח, יש חתונה ולבסוף המשפחה ישובה בביתה סביב השולחן ושקועה בשיחה. המנוחה והנחלה. כבסיס לציור השתמש אופק בין השאר בסצנות שחווה או דמויות עמם היה בקשר חברתי או משפחתי. כך לדוגמה סצנת החתונה מתבססת על חתונת הדוד, שהתחתן בגיל מבוגר. דמותו של מזכיר המושב אוחזת באחד ממוטות החופה וכך גם שומר בית התרבות. דמותו של בנימין תמוז שהיה חברו של אופק, מופיעה בין בוני הסירה בקיר האמצעי. על הציור ועל נסיבות הזמנתו ראו בהרחבה.

דיוקנו של אברהם אופק בשולי קבוצת החוגגים בחתונה

יצאנו מבית העם לדרך לחלקו האחרון של הטיול. גלשנו במורד הרחוב של כפר אוריה לעבר חלקו העליון של נחל הראל. חצינו את הנחל. בין משבצות כרמי הזיתים ושדות החקלאים התקדמנו צפונה לכיוון היישוב צלפון ואליו לא נכנסנו. פנינו מערבה לכיוון טל שחר. עצרנו למול גבעה עליה נמצאים חלק מעיי הכפר הערבי שהתקיים במקום ח' בית פאר.

אדוארד רובינסון, חוקר תנ"ך אמריקאי שתר את פלסטין במאה ה-19, כמו גם סוקרים שביצעו את המחקר ל'סקר מערב פלסטין' בשנות ה-1870, תיארו את ח' בית פאר ככפר נטוש עם קירות ויסודות מודרניים. ב-1931 נמנו בכפר 26 תושבים שהתגוררו ב-11 בתים צפופים, שנבנו מבטון ובוץ. במחצית שנות ה-40, טרם תחילת מלחמת העצמאות חיו בו 300 תושבים, כולם מוסלמים. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 5,604 דונם. רוב התושבים עבדו בגידול בעלי חיים ובחקלאות בעל; הם גידלו ירקות ופירות והשתמשו בחלק מאדמותיהם למרעה. יש כאלה המתקשים קשה לקבוע במדויק מתי נכנסו לכפר לראשונה כוחות ההגנה למקום. כנראה שהכפר נתפס במהלך מבצע נחשון במחצית הראשונה של אפריל 1948. מקור והפניות נוספות

כפי שצוין, על אדמות הכפר הנטוש נבנה בקיץ 1948 היישוב בית פאר ושמו שונה בהמשך לטל שחר. כל שנותר מהכפר הוא עיי חורבות וקורות שנערמו באזור קטן. האתר מוקף בעצי חרוב. שרידי מטע זיתים שלא נעקר מצויים מצפון וממזרח.

בדרך חזרה טרם הכניסה לתוך היישוב טל שחר עצרנו שוב להתרשם משדה הדלועים.

לוי אבנון הגדיר סצינת התמונה: "הקשיש החנטריש".

לתוך היישוב טל שחר הגענו ממזרח ונכנסנו הישר לתוך משק אחד מבני המקום שאף הוא רוכב אופניים ולא התפלא שחבורה של חמישה אנשים חלפה בחצרו. השיחה אתו הייתה קצרה. יצאנו לרחובו המרכזי של היישוב התקדמנו מערבה עד הכיכר ומשם גלשנו צפונה לעבר מתחם תחנת הדלק ביציאה מהיישוב.

אחרי כחמש שעות הסתיים הטיול. הרכיבה עצמה הייתה כשלוש שעות והעצירות להסברים, לתצפיות,  להפסקה ולביקור בבית העם בכפר אוריה נמשכו שעתיים.

מטל שחר לארצו של שמשון- 02-10-2015

מטל שחר לארצו של שמשון- 02-10-2015

היה לנו טיול מופלא ובסופו יכולנו לומר בגאווה שביום זה זכינו לממש את דבר חז"ל  "איזהו עשיר – השמח בחלקו"! הטיול היה עשיר בתוכן, בשמחת החברות, בחוויות הדרך, בהשקעת אנרגיה בטיפוס וכמובן גם במראות.