קיבוץ ניר עוז שבמישור חוף הנגב מול רצועת עזה וסביבתו הקרובה הוא המקום בו סמדר בן דור (מבשרת ציון), דן גזית (גבולות) ואני התארחנו ביום רביעי, 19 באוקטובר 2022.

 

בשעת הצהרים, לאחר ביקור בשרידי בית הכנסת במעון, המשכנו יחד עם עודד ליפשיץ (המארח), שרגא נגב וחיים פרי והגענו למתחם  הבית הלבן.

מפיו של חיים פרי שמענו על המקום שבעבר שימש בית הספר של הכפר אבו סיתה והיום משמש כגן פסלים.

סיפורו של המקום בתמצית:

הבית הלבן, היה בית ספר של הכפר מעין בתקופה המנדט הבריטי.

 

הבית הלבן נבנה בשנת 1920 על ידי שיח' חסן אבו סיתה.

 

בתאריך 14 במאי 1948 במלחמת העצמאות, בפשיטה של צה"ל במסגרת מבצע אסף, הכפר מעין נכבש וננטש יחד עם הצבא המצרי שנסוג לעזה.

 

הבית הלבן הפך למשלט צבאי מול גבול רצועת עזה.

 

החל משנת 2000 חבר קיבוץ ניר עוז, חיים פרי וחברים נוספים טיפחו את המקום והפכו אותו לגלריה לאמנות ולגן פסלים.

 

בגן הפסלים כארבעים עבודות פיסול של אמנים מכל הארץ.

 

במקביל, לאחר שיפוץ יסודי של המבנה, הוא החל לשמש כגלריה לציור, צילום ופיסול קטן.

 

במשך השנים הוצגו עשרות תערוכות של אמנים מכל חלקי הארץ.

 

לאחר מכן שוטטנו בין הפסלים וסמדר ואני צלמנו כמעט את כולם.

*******

להלן מובא בהרחבה סיפורו של המקום ובהמשך מוצגים צילומי הפסלים

*******

חרבת מעין אבו סיתה

לאחר דיכוי מרד הערבים והדרוזים בשומרון וארץ ישראל, בשנת 1838 אבראהים פאשא הגלה חלקים ממשפחת ג'רר ששלטה החל מהמאה ה-18 בהרי שכם וחברון לאזורים שונים בארץ.

 

פעולה זו השתלבה במסגרת הרפורמה העות'מאנית ליישוב הנוודים הבדואים ביישובי קבע.

 

פלג ממשפחת ג'רר, משפחת/שבט אבו סיתה הוגלתה לשולי האימפריה העות'מאנית שעל גבול המדבר, לכפר מעין בצפון הנגב, מזרחית לעבאסן כ-20 ק"מ דרומית מזרחית מעזה.

 

חלקים אחרים של משפחת ג'רר הוגלו לעמקי סנור ודותן.

 

שבט אבו סיתה התבסס בכפר מעין בבתים מלבני בוץ ואוהלים, סביב בארות קדומים שהיו במקום.

 

הכפר השתרע על מאות דונמים בגזרה המוגדרת בטרפז שבין עין השלושה, תל ג'מה, מגן (שיח' נוראן) ועבסן שברצועת עזה.

בצפון מזרח לכפר, ממזרח לתל ג'מה, על גדת נחל הבשור התבסס הכפר אבו בקרה ובדרום מזרח לכפר מעין באזור צומת גבולות התמקם הכפר הגדול אל שועות. מזרחה מהכפר אל שועות על הגדה השמאלית של נחל בשור הוקם הכפר רואיביה. באותה תקופה הוקמו עוד שמונה כפרים בחבל הבשור, בשליש האחרון של המאה ה-19 ביוזמת ובעזרת העות'מאנים.

המהנדס והגאוגרף סלמן אבו סיתה מתאר בספרו (Mapping My Return: A Palestinian Memoir) שבפי משפחת אבו סיתה, הכפר נקרא אל מעין-אבו סיתה.

 

בספרו סלמן אבו סיתה מציע שתי גרסאות לשם אבו סיתה:
1. סיתה בערבית זו הספרה 6. אבו סיתה משמעו, אבי השישה. לדברי סלמן אבו סיתה בספרו, לסבא רבה שלו היו שישה בנים.
2. על פי סלמן אבו סיתה, לסבא רבה שלו היו שישה שומרי ראש שהוא אמץ כבניו ומכאן השם אבו סיתה.
דן גזית, העלה גרסה נוספת, שהשם נובע מהימים שאבראהים פאשא היגלה מהרי חברון ושכם שש משפחות/כפרים של משפחת ג'רר המורחבת. הסבא רבה של סלמן עמד בראש הכפר השישי ועל כן אמץ לעצמו את השם אבו סיתה.

 

סלמן אבו סיתה מתאר את הפסטורליה שהייתה בכפר. בין היתר הוא מתאר שאביו שיח' חסן אבו סיתה ובן דודו חפרו בכפר באר בעומק 95 מטר, עד שהגיעו לשכבה עשירה במים. מעל הבאר הותקנה משאבה שהופעלה על ידי מנוע דיזל.

 

סלמן אבו סיתה, נולד בשנת 1937 בכפר וכשבגר למד בבאר שבע עד גיל 11. לאחר מלחמת העצמאות כשמשפחתו ברחה לרצועת עזה עם הצבא המצרי, המשיך את לימודיו במצרים. הוא השלים לימודי הנדסה אזרחית באוניברסיטת קהיר ואת הפרופסורה שלו בהנדסה אזרחית השלים באוניברסיטת לונדון, בלונדון. נכון לשנות האלפיים סלמן אבו סיתה היה ממובילי תנועה החרם כנגד מדינת ישראל ה-BDS בלונדון ובקנדה.

 

בשנת 1920 אביו גם הקים את בית הספר בכפר מעין.

 

סביב הכפר באביב, היו שדות חיטה גבוהה מאופק לאופק, כרמים ומטעי שקדים, תמרים תאנים וזיתים.

 

וותיקי קיבוץ נירים שעברו מדנגור לבית הלבן, חיים שילה ("סולו") ואריה שרייבר טוענים, שלפני שהם הגיעו למקום לא היו פה כמעט אנשים. רובם היו בדואים, ומשפחת אבו סיתה הייתה בכלל משפחת פשע שהתעסקה בפרוטקשן והתנכלה לתושבים באזור.

זירת קרב במלחמת העצמאות 

מאז הכרזת העצמאות ועד למבצע יואב נחשב צפון מערב הנגב לזירה צדדית של המלחמה, בה פעלו, מצד הערבים, בעיקר כוחות האחים המוסלמים המצרים, ואילו צה"ל הסתפק בהרחקתם הזמנית מן היישובים ומצינור המים המוביל לגוש גבולות.

 

בעקבות מבצע יואב, המצרים תפסו את התלים שייח' נוראן, חירבת מאעין, תל אל-פארעה ותל ג'אמה, אשר ממערב לוואדי שללה (נחל הבשור), ובכך הפרידו בין כוחות צה"ל בבארי ונירים (שבאותו הזמן ישב באזור קיבוץ סופה של ימינו).

 

צה"ל חשש כי היערכות מצרית זאת תהווה ראש גשר להתקפה על באר שבע, או לחלופין, כאמצעי לריתוק כוחות צה"ל במטרה להקל על כיס פאלוג'ה.

 

אפשרות נוספת ממנה חששה ישראל, הייתה שימוש באותם תלים כבסיס לקו הגנה חדש, עזה-ביר עסלוג' (רביבים). קו כזה יכול לבסס טענה מצרית לאחיזה בכל שטחי הנגב שמדרום וממערב לו, בהסדרים מדיניים עתידיים, אשר החלו להסתמן באותה העת.

 

ישראל שאפה, לפיכך, להסיג את הכוחות המצריים, לפני שהם יתבססו לאורך קו ההגנה החדש.

 

לצורך כך, מבצע אסף תוכנן, והחלו הכנות לקראתו, במהלך נובמבר 1948, זמן קצר לאחר שהסתיים מבצע 'יואב'.

 

על מנת להפתיע את המגינים, יחידות צה"ל הועברו דרך באר שבע, זמן קצר לאחר שנכבשה, לאגף הדרומי של הצבא המצרי, על מנת לתקוף צפונה (המצרים ציפו להתקפות מצפון וממזרח).

 

צעד נוסף שנקטה ישראל על מנת לשמר את גורם ההפתעה, היה איסור שהטילה על משקיפי האו"ם לנוע במרחב שבין באר שבע לנירים.

 

המבצע נקרא מבצע אסף על שם אסף שכנאי, שנפל שנה קודם לכן בראש כיתת פלמ"ח שאיבטחה את קו צינור המים ליד הכפר שועוט (כיום, מדרום לעין הבשור) שהיה בשטח המבצע.

 

המשימה הוטלה על כוח בפיקודו של יצחק שדה, שבו נכללו גדוד הפשיטה 89 מחטיבה 8, מתוגבר בשני זחל"מים נושאי תותח 6 ליטראות, של גדוד 82. בהמשך, השתתף במבצע גדוד מרגמות 88 של החטיבה. כן השתתף במבצע גדוד 13 מחטיבת גולני שהורדה לנגב זמן קצר קודם לכן.  הכוחות המיועדים למבצע צוידו בכמות גדולה יחסית של נשק נ"ט ולרשות הכוח התוקף היה סיוע ארטילרי של גדוד תותחנים 402 השתתפו במבצע כוחות רפואה, הנדסה ומשטרה צבאית. הכוח המצרי כלל גדוד חי"ר, 12 טנקים ומספר לא ידוע של שיריוניות. לאלה יש להוסיף כוחות, בגודל לא ידוע, של 'האחים המוסלמים', תחת פיקוד מצרי.

 

תוכנית המבצע התבססה על שתי הנחות שהתאמתו במלואן. הראשונה הייתה כי המצרים לא יגנו בעוז על המשלטים שתפסו, והשנייה, כי על הכוחות יהיה להתמודד בשלב השני עם אויב המצויד בשפע יחסי של שריון. כיוון שכך, הוטל על כוח נייד, גדוד 89, לכבוש את אותם משלטים, ועל כוח רגלי, מצויד באמצעי נ"ט, גדוד 13, להאחז בהם תוך היערכות להתקפת שריון אפשרית. לקראת יום הקרבות האחרון גובשה תוכנית חדשה לצורך הכרעת הקרב.

 

המבצע החל ב-5 בדצמבר 1948. על גדוד הפשיטה המשוריין 89, שיצא מגבולות, הוטל לכבוש את התלים ועל גדוד 13 של חטיבת גולני, שיצא מאורים, הוטל להתבסס על המשלטים ולהיערך להגנה. השלב הראשון התנהל בהצלחה וללא נפגעים. פלוגת החרמ"ש של גדוד 89 כבשה את שייח' נוראן והמצרים שהיו במקום נמלטו. פלוגה אחרת של הגדוד תפסה את חירבת מאעין (בין נירים וניר עוז) שנמצאה נטושה. סיור שעלה על תל אל-פארעה מצא גם מקום זה נטוש. במקביל לביצוע שלב זה, נערכה הפגזת הסחה על נוסייראת ואל-בורג'. בעבסאן (ממזרח לבני סוהילה) נערכה, בבוקר ה-6 בדצמבר, פשיטה על ידי פלוגת ג'יפים של גדוד 89. הפלוגה פתחה באש על היעד, נענתה באש חזקה, ועזבה את המקום. למחרת כבש גדוד 89 גם את תל ג'אמה. כוח 'האחים המוסלמים' שבמקום נמלט. לאחר כיבוש המשלטים, חיילי 'גולני', אשר קיבלו על עצמם את החזקתם, התבססו בעיקר בשייח' נוראן (גבעה ועליה קבר שיח הנמצאת כיום בתוך קיבוץ מגן) ובחירבת מאעין

 

למחרת, בבוקר יום 6 בדצמבר, החלו המצרים בהתקפות בלתי פוסקות על שייח' נוראן וחירבת מאעין מערבית לו; התקפות שלוו בהפגזות תותחים ומרגמות. המצרים השתמשו בפעם הראשונה בשמונה טנקים מסוג לוקסט M22 שאגפו משני צדיו את משלט חירבת מאעין והתקדמו אל שייח' נוראן, במטרה לכבוש את המקום. אש המגינים בלמה אמנם את חיילי שנעו ברגל אולם הטנקים המשיכו להתקדם. הטנקים שתקפו מדרום מזרח נבלמו והטנקים שתקפו מצפון נסוגו לאחר שתותח נ"ט שהיה על המשלט פגע באחד מהם. בשעה 16:00 המצרים פתחו בהתקפה נוספת. כוח החי"ר הצליח הפעם להגיע עד לפאתי המשלט, וטנק מצרי פרץ והגיע כמעט עד קבר השייח', אך נפגע מפגז פיא"ט וההתקפה נשברה. לחיילי גולני בשני המשלטים היו חמישה הרוגים. בלילה פונו הפצועים ונערכה התבססות והתבצרות לקראת יום הלחימה השלישי. הטנקים המצרים אמנם נסוגו, אך החי"ר המצרי נותר בסמוך למשלטי חירבת מאעין ושייח' נוראן, ונראה בעליל כי הקרב לא הוכרע.

 

 

לקראת ה-7 בדצמבר נערך צה"ל לחידוש הקרבות הצפוי, תוך הפקת לקחים מיום האתמול. הלקח העיקרי היה הצורך לשתף את גדוד 89 שנעדר מקרבות יום ה-6 בדצמבר. גדוד זה היה עסוק בכיבוש תל ג'אמה, ובנוסף, לא יכל לחצות את ואדי שללה הממוקש. כיוון שכך, פרט לפלוגה המסייעת, אשר נשארה בתל, רוכז יתר הגדוד באזור גבולות בשעה 05:30. בשעות לפני הצהריים ערכו המפקדים סיור בשטח וצפו על הכוחות המצריים שנותרו בשטח לאחר התקפת יום האתמול. המצרים, מצידם, ריכזו בשעות הבוקר, ממערב לחירבת מאעין, כוח גדול של שריון ורגלים להתקפה מכרעת על שייח' נוראן וחירבת מאעין. הכוח היה מוסתר על ידי סוללת הרכבת הטורקית, אולם בשעה 14:00, מטוס סיור גילה אותו והצניח את הידיעה לגדוד הפשיטה המשוריין. כן דיווח המטוס אודות שיירה ובה 15 משאיות, העושה דרכה למקום מכיוון בני סוהילה. תוך כ-15 דקות התארגן הגדוד להתקפה, ותוך כדי כך פתח צה"ל באש תותחים, על מנת להסתיר מעיני המצרים את תנועת הגדוד. במקביל, ולאותה מטרה, פתח הכוח שעל שייח' נוראן באש על הכוח המצרי שממערב לו.

 

 

לקראת ההסתערות הופסקה אש התותחים. עם הפסקת ההפגזה, כאשר הגדוד המצרי היה ערוך כבר במבנה קרבי והתכונן לצאת להתקפה, פתח גדוד 89 בהתקפת נגד מקבילה, לכיוון מערב, תוך עקיפת חירבת מאעין מדרום. ההתקפה התנהלה כאשר שתי פלוגות מסתערות מלפנים: פלוגת השיריוניות בצפון, ופלוגת חרמ"ש בדרום. פלוגת חרמ"ש נוספת נעה לאחר שתי הפלוגות המובילות, ואילו הג'יפים שימשו ככוח הטרדה, וכן לאבטחת האגפים של הכוח התוקף. קו ההגנה המצרי נפרץ, וכאשר הגיעו התוקפים אל מעבר לקו זה, פגשו בדרכם כוחות מצריים שלא היו ערוכים להגנה, ואלה נמלטו. המצרים נפוצו לכל עבר כשהם משאירים בשטח כ-100 הרוגים. סמוך לעבסאן נפסקה הרדיפה, כיוון שבמקום היה מערך נ"ט מצרי. לגדוד 89 היו בקרב זה שני פצועים קל.

 

מבצע אסף שנחשב לאחד המבצעים המבריקים ביותר של צה"ל במלחמת העצמאות.  דחק את הכוחות המצריים מערבה, אל תחומי רצועת עזה של ימינו, ולמעשה המבצע עיצב את גבולה הדרומי מזרחי של הרצועה עד ימינו.

 

מבצע אסף השיג את מטרתו. תוכניות המצרים השתבשו והוכשרה הקרקע למבצע חורב. בנוסף, נראה כי מבצע זה סייע לטעת בלב המצרים את הרושם המוטעה כי המאמץ העיקרי הישראלי במבצע 'חורב' יכוון לעבר אזור עזה, דבר שסייע למהלכיו הראשונים של 'חורב'. מספר טנקים מצריים נפלו שלל בידי צה"ל, ועלה הרעיון לשלבם בשורותיו עם ארגונו מחדש של חיל השריון ב-1949.

 

מקור והרחבה ראו אלון קדיש (2019) מבצע "אסף" – ממהלך טקטי למבצע מערכתי של יגאל אלון בתוך "יסודות", גיליון 1 :לחימה, למידה והפקת לקחים (יגאל אייל ואלי מיכלסון, עורכים) הוצאה: מודן הוצאה לאור (בן -שמן) ומשרד הביטחון ההוצאה לאור.

המקום לאחר מלחמת העצמאות

כשחלוץ חברי קיבוץ נירים, שנהרס במלחמת העצמאות הגיעו למקום מגבעות דנגור, הם ראו את החיטה הגבוהה שצמחה במקום ואת באר המים השופעת.

 

הם החליטו מיידית שיש להעביר את נירים למקום.

 

בהסכמת המוסדות המיישבים הוחלט שחברי נירים יחליפו את חיילי צה"ל שישבו במשלט.

 

באפריל-מאי 1949, חברי הקיבוץ התיישבו בבית הלבן וסביבו עד שהקימו את קיבוץ נירים בגבעה הסמוכה שמצפון מערב.

 

בתחילת שנת 1950. מאידך היחידה הצבאית שהחזיקה במשלט הבית הלבן עברה לנקודה ההרוסה בגבעות דנגור.

 

בשנות החמישים ועד שנות השמונים של המאה ה-20, לאחר הקמת קיבוץ נירים וקיבוץ ניר עוז, צה"ל שב והתמקם סביב הבית הלבן ששימש נקודת יצאה לפשיטות כנגד הפדאינים ומשלט להגנה על קו הגבול מול חאן יונס, עבסאן וחזיאעה שברצועת עזה.

 

נכון לשנת 2000 מקצת מפליטי הכפר מעין התגוררו  בחאן־יונס, עבסאן וח'רבת חיזעה, שברצועת עזה.

הבית הלבן הפך לגלריה לאומנות ומסביבו גן פסלים

בשנת 2000 התחילו חיים פרי מקיבוץ ניר עוז וחברים נוספים לעבוד במקום, לשפץ את המבנה לנקות את השטח ולהקים גן פסלים סביב הבית הלבן ולהציב בו עבודות פיסול ראשונות.

 

חיים פרי (1944) נולד בגבעתיים. בשנת 1965 לאחר הצבא הגיע לניר עוז.  במקביל לעבודתו בקיבוץ עסק  לא מעט בקולנוע, כתיבה בימוי הפקה וגם הוראה בבית הספר האזורי ואחר כך במכללת ספיר. אל הפיסול הגיע יחסית די מאוחר, רכש מיומנות בעבודתו כמסגר בכל תהליכי עיבוד המתכת ריתוך חיתוך חריטה ועוד.  חומר הגלם המצוי בשפע בחצר הקיבוצית נתנו לו אפשרויות ליצור ולעצב בסגנונות רבים. גם גן הפסלים וגם הגלריה הוקמו רק בכוחו לאט לאט. עוד פסל ועוד עבודה. תערוכה ועוד תערוכה. עשרים ושלוש שנות עבודה בגלריה ובגן הפסלים להנאת כל תושבי האזור וגם למבקרים הרבים המגיעים מכל קצווי הארץ.

 

בגן הפסלים כארבעים עבודות פיסול של אמנים מכל הארץ.

 

במקביל, לאחר שיפוץ יסודי של המבנה, הוא החל לשמש כגלריה לציור, צילום ופיסול קטן.

 

במשך השנים הוצגו עשרות תערוכות של אמנים מכל חלקי הארץ.

 

גן הפסלים הכולל עבודות של  אלה הבאים:
דב הלר,
חיים פרי,
מנשה קדישמן,
דינה מרחב
מרגה וישראל פישטיין
דב אמיתי
חיים טדגי
זאב קרישר
אמציה ויזל
אורי דן
נועם רבינוביץ
אילן גרבר
ורדה גיבעולי
יונינה למדן
ראניה עקל.
הקטור רויטמן.
מיכל אביטל
אריה ברזילי
אמנון ברזילי.
דליה מרחב,

 

בגלריה עצמה מוצגים בעיקר ציירים וצלמים. תפיסת העולם של הגלריה מאוד פלורליסטית. אין קו מנחה קשיח. כל האמנויות באות בחשבון: ציור, פיסול, צילום ועוד. עם זאת הגלריה שמה דגש על אמנים צעירים ועל אמנים מהאזור. אוצרים: חיים פרי, נעמית דקל חן

בקיץ 2019 נחנכה בגלריית הבית הלבן תערוכה שמספרת את סיפורו של הכפר הפלסטיני אל־מעין, שעל פי הטענה שכן באזורי הקיבוצים ניר־עוז ונירים, וחרב במלחמת העצמאות.

 

את  התערוכה יזם איתן ברונשטיין־אפירסיו, ממייסדי ארגון "דה־קולונייזר" העוסק בהנצחת "הנכבה" בתוך ישראל, ואף תומך בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. בעבר הוא נמנה עם מייסדי ארגון "זוכרות".

 

התערוכה לדבריו, ליצור "ניסיון להתגבר על הקיטוע האלים של המרחב באמצעות כוח צבאי".

 

עם פתיחת התערוכה אמר חיים פרי "אני משאיל את הגלריה הזאת כי חשוב לי שידעו את ההיסטוריה של המקום. אפשר לריב עם יוצר התערוכה, אפשר להסכים איתו, אבל אני נותן לו במה חופשית. אנחנו יודעים שהיה שם כפר ומכירים חלק מהתושבים שהיו שם. אנחנו ודאי לא מסכימים לגלגל את ההיסטוריה אחורה. אולי יוצר התערוכה רוצה בכך, אבל אנחנו ודאי שלא. הוא יציג את דבריו בתערוכה, ואנחנו נוכל להתווכח על הדברים".

 

מקור 

 

צילומים של סמדר בן דור

 

******

סוף דבר

*****

סיפורו של הבית הלבן
מעניין ביותר,
לא הכרתי אותו קודם!

******

מפעל קיבוץ הפסלים למקום
ראוי לכל הערכה.

*****

גן הפסלים מרשים ביותר
ומשתלב היטב בנוף 

****

מומלץ להגיע לבקר במקום
בתיאום עם חיים פרי
טלפון 054-7916620
לבטח הוא ישמח לפתוח
את שעריו ולספר עליו!

 

******

תודה לחיים פרי שאירח
וסיפר לנו את סיפור
אודות המקום והיצירות המוצגות בו.

******

תודה לסמדר בן דור
שסייעה בצילום הפסלים

*****

 

 

מיזם "המיעוט הנוצרי בישראל" הגיע באוגוסט 2022 ל"ישורת האחרונה" ואז התחלתי במסע להכרת הקהילות הנוצריות בנצרת.

 

אחת הקהילות אליהן הגעתי שלוש פעמים היא הקהילה היוונית – קתולית.

 

את המסע להכרת קהילה היוונית- קתולית התחלתי בשיחה טלפונית קצרה עם מנהיג הקהילה ארכימנדריט אמיל שופאני. קבענו שנפגש במעונו. הפגישה, בגלל אילוצים נדחתה.

 

ביום שני, 29 באוגוסט 2022, בשעת צהרים, לאחר הביקור והסיור כנסיית הבשורה היוונית-אורתודוקסית, הבישופות ועוד שוחחנו עם אבונה עאוני חאמיס, כהן הדת של הקהילה היוונית – קתולית בריינה שהוא תושב נצרת.

 

הוא הציע שנגיע לפגוש אותו במתחם סמינר סנט ג'וזף אקליריקי – "אלמוטראן" של הקהילה המלכיתית – היוונית קתולית.

 

כך היה, הגענו למקום שולי לינדר – ירקוני (עין הוד) ואני.

 

אבונה עאוני חאמיס, הציג לנו באופן כללי את המתחם אלמוטראן של הקהילה ואת כנסיותיה בעיר.

 

מאחר והביקור לא תוכנן, הגענו למשרד חברת פוליפוני לחינוך בע"מ  הנמצא באחד מחדרי בית הספר.

 

שם פגשנו את גב' לילך סעד מנהלת פרויקטים ומנהלת אדמיניסטרטיבית של  מרכזת של חברת פוליפוני לחינוך. היא סיפרה לנו על החברה בה היא פועלת.

 

לאחר הפגישה הציעה לילך ותאמה לנו ביקור בבית הארחת לצליינים אבונה פרג' הנמצא בסמוך. כמובן שהסכמנו. הגענו למקום ושם למדנו אודות כהן הדת אבונה פרג' על שמו נקרא הבית ואודות מסדר הנזירות המחזיקות ומפעילות אותו וראו נצרת – בית הארחת צליינים אבונה פרג' במתחם סמינר סנט ג'וזף אקליריקי.

 

ביום שני 3 באוקטובר הגענו שוב למקום הפעם הגיעו איתי חבריי ענת ואמיר יגאל (מעלה גמלא), עקי בלייר (אבן יהודה).

 

כמו כן הצטרף אלי חברי הישאם באשרת איש הקהילה היוונית קתולית מיפיע שבקיץ 2020 אירח אותי וחבריי בכנסיות מעלול וראו מעלול, הכפר שהיה בגליל התחתון, שרידיו וכנסיותיו ובסתו 2021 בכנסיות ביפיע וראו הפן הנוצרי של יאפא א-נצארה (יפיע), היישוב שבהרי נצרת

 

בתחילת הביקור נפגשנו עם אבונה באסיליוס בוארדי כהן הדת של הקהילה היוונית קתולית בנצרת.

 

אבונה באסיליוס בוארדי סיפר לנו על עצמו, מעט על הקהילה היוונית קתולית בנצרת.

 

הוא אירח אותנו בכנסיית סנט ג'וזף, הכנסייה של הקהילה בעיר הנמצאת במתחם סמינר סנט ג'וזף- אקלריקי נצרת ( אלמוטראן). 

 

המשכנו  ועלינו למעונו של ארכימנדריט אמיל שופאני הנמצא בקומה העליונה של בית הספר.

 

לאחר היכרות קצרה הוא סיפר לנו על עצמו, ובעיקר על תפיסת עולמו על יחסי יהודים – ערבים, על תכנית "חינוך לשלום, דמוקרטיה ודו-קיום" שהוביל בזמן ששימש מנהל בית הספר ועל יוזמתו בארגון מסע של ערבים ויהודים למחנות ההשמדה בפולין.

 

בגלל פגישה נוספת שנקבעה ביום זה גם כהן דת אחר, השיחה עם ארכימנדריט אמיל שופאני שהתארכה לא הסתיימה. קבענו שנמשיך אותה בימים הקרובים.

 

ביום רביעי, 12 באוקטובר 2022 הגעתי למקום בפעם השלישית. יחד איתי הגיעו חבריי עדה ויונה בקלצ'וק (גני תקווה), אילנה שבתאי (פרוד), פיפ – יצחק רותם (סאסא). גם הפעם הצטרף אלינו חברי הישאם באשרת (יפיע).

 

בביקור השתתפו גם עירית גזית (רם און) ורווית אלקיס-יגרמן (הרצליה), שתי חברות קבוצת "לשתף עצמנו' – מכינה להורים ברוח פעולות ומטרות המכינות הקדם-צבאיות. יום קודם לביקור, השתיים פנו אלי וביקשו את עזרתי על מנת ללמוד על המיעוט הנוצרי בישראל. אז הצעתי להן להצטרף אלינו לביקור.

 

בתחילה בתיאום ארכימנדריט אמיל שופאני, ויחד איתו הלכנו לבקר במנזר נזירות הבשורה הנמצא בסמוך למתחם בית הספר.

 

חזרנו למתחם בית הספר ועלינו למעונו של ארכימנדריט אמיל שופאני.

 

למפגש עם ארכימנדריט אמיל שופאני הצטרף פואד באשרת (מיפיע, דודו של הישאם שהיה מורה לאלקטרוניקה בבית הספר וממשיך ללמד שליש משרה).

 

המפגש היה ארוך ומרתק ונמשך למעלה מארבע וחצי שעות כולל הפסקה קצרה בה התכבדנו בקפה ומאפה.

 

שיחה התחילה מהנקודה בה הסתיימה השיחה הקודמת.

 

בתחילה בקשתי שיגדיר את עצמו. בהמשך הוא שוב חזר על תפיסת עולמו, על הערכים האוניברסליים אותם הנחיל לצאן מרעיתו: אנשי הקהילות בראשן עמד במשך השנים תלמידיו בסמינר בזמן שניהל אותו.

 

בפגישה דברנו גם מעט על היסטוריה, מקורם של הערבים הנוצרים בישראל שהוא כנראה השבטים הערבים שהצטרפו לנצרות בתחילת המאה הראשונה, כולל הנבטים, הע'סאנים והמנדרה.

 

דברנו גם היישובים הנוצרים בתקופה הביזנטית בגליל והמקור של תושביהם.

 

הוא סיפר לנו בהרחבה על שני אנשי הדת מהם שאב השראה: ארכיבישוף ג'ורגי חאג'ר ארכיבישוף עכו, חיפה, נצרת והגליל בזמן תקופת השלטון הבריטי בארץ ישראל שפעל רבות למען הקהילה היוונית קתולית בארץ; ג'ורג' חכים ארכיבישוף עכו, חיפה, נצרת והגליל במשך שני העשורים של המדינה שכמו קודמו, פעל רבות למען הקהילה היוונית קתולית בארץ ואחרי מלחמת ששת הימים מונה להיות ראש הכנסייה היוונית-קתולית:  פטריארך מאקסימוס החמישי של אנטיוכיה והמזרח התיכון ועבר למקום מושבו בדאמשק.

 

הוא סיפר לנו גם על כהן הדת אבונה פרג' איתו היה מיודד והיה מבוגר ממנו במספר שנים.

 

בשיחה דברנו גם על המיעוט הנוצרי בישראל שהוא המיעוט שבמיעוט שבמשך השנים הולך וקטן, על מקומו של המיעוט הנוצרי בין כלל מרכיבי החברה בישראל, על הדגש של מיעוט זה בנושא חינוך והשכלה ועל תפקיד בתי הספר של הכנסייה.

 

בשיחה הוא הדגיש שוב את תפיסת עולמו על יחסי יהודים – ערבים הראויים שצריכים להיות מתוך נקודת מוצא שאין לשכוח את מאורעות העבר (1948) ויחד עם זאת לא להמשיך לנטור טינה וכעס ולחפש כל דרך לחיות בשלום.

 

הוא חזר ודיבר בהתרגשות רבה על ארגון מסע של ערבים ויהודים למחנות ההשמדה בפולין מתוך רצון להכיר את הכאב של העם היהודי בזמן השואה.

 

בשעת צהרים מאוחרת הסתיימה הפגישה עם ארכימנדריט אמיל שופאני.

 

המשכנו וירדנו למשרדו של מנהל בית הספר התיכון מר סמען אבו סינה.

 

בתחילה הוא סיפר לנו על עצמו ועיקר דבריו הקדיש להציג את בית הספר ואת הערכים לאור מחנך את תלמידיו.

 

כמו כן הציג את הזיקה שבין הנהלת בית הספר ובין מטה "הארכיבישוף של עכו, חיפה נצרת והגליל" שבית הספר נמצא בבעלותו.

 

הפגישה איתו הסתיימה לאחר סיבוב קצר בחצר בית הספר.

 

לאחר שבע שעות הסתיים הביקור השלישי במתחם סמינר סנט ג'וזף – אקלריקי.

 

התוכנית המקורית הייתה לרדת לעיר העתיקה ולבקר גם בכנסיית בית הכנסת הנקראת "מדרסת אלמסיח" (מדרשת המשיח) השייכת לקהילה היוונית קתולית. אילוצי שונים מנעו מאתנו לממש כוונה זו ולדחות אותה להזדמנות קרובה.

******

להלן מובא מידע הרב אותנו למדנו בשלושת הביקורים וכן צילומים של המקומות בהם ביקרנו.

הקהילה היוונית קתולית בנצרת

הקהילה היוונית – קתולית נמצאת בנצרת מאז המאה ה-18

 

בשנת 1730 דאהר אל עומר בנוסף להיתר שהשיג לנזירים הפרנציסקנים לבנות מחדש את כנסיית הבשורה מעל בית מרים, הוא סיים את המחלוקת בין העדות הנוצריות בעיר.

 

הוא חילק ביניהן את כנסיותיה, מצב שהשתמר עד היום:
הקתולים שמרו על חזקתם בכנסיית הבשורה;
האורתודוקסים זכו בכנסיית גבריאל הקדוש;
ליוונים-הקתולים נמסרה כנסיית בית הכנסת;
למרונים ניתנה הרשאה להקים כנסייה משל עצמם.

 

כיום הקהילה היוונית קתולית היא אחת משתי הקהילות הגדולות בעיר (האחרת היא הקהילה היוונית – אורתודוכסית).

 

הקהילה היוונית – קתולית בנצרת ובנוף הגליל (לשעבר נצרת עילית) מונה כ-15,000.

 

המרכז של הקהילה היוונית – קתולית הוא ברובע אלמוטראן.

רובע אלמוטראן

רובע אלמוטראן משתרע בדרום מערב העיר.

רובע זה נבנה על משבצת הקרקע הגדולה שהייתה ריקה בראשית שנות ה-50'

את המשבצת רכש ג'ורג' חכים שהיה אז ארכיבישוף עכו, חיפה, נצרת והגליל.

על משבמת זו נבנו בהמשך הזמן
סמינר סנט ג'וזף- אקלריקי הכולל גם את כנסיית סנט ג'וזף
מעון ראש הקהילה היוונית – קתולית בנצרת,
הבית המשמש היום בית הארחה ע"ש אבונה פארג',
בי"ס לבנות נזירות המושיע,
מנזר נזירות הבשורה
שכונת היוקרה אלמוטראן.

******

ארכימנדריט אבונה אמיל שופאני

 

אבונה אמיל שופאני בן 75 מגדיר עצמו "אדם האוהב את החיים", "תלמיד נצחי", אדם הנכנס להוויה המקומית ואוהב לחיות עם אנשים שאינו בוחן אנשים לפי זהותו הדתית או לאומית.

 

תפיסת עולמו היא שהאדם הוא מה שאלוהים נתן לו והוא עצמו אדם שנועד לשרת את בני האדם.

 

לשיטתו אדם הוא זה מה שהוא עושה ולא במה הוא מאמין.

 

האדם הוא אזרח לפי חוק המדינה.

 

אבונה אמיל שופאני (1947) נולד בנצרת, אביו מעלבון ואמו מנצרת.

 

הוא מעיד על עצמו שכבר בגיל 6 שאף להיות כהן דת. הוא נמשך לתפילות בסגנון הביזנטיני.

 

לאחר כיתה ג' עבר ללמוד בפנימיית בית ספר דון בוסקו והמשיך בלימודיו התיכוניים בסמינר סנט ג'וזף בנצרת שהכשיר פרחי כהונה.

 

לדבריו בזמן ילדותו, שבילה  את חופשת הקיץ בעלבון, חונך על ידי הסבתא שלו ומשפחתו ברוח הפיוס למרות שדודו וסבו (מצד אביו) נהרגו על ידי צה"ל במלחמה בשנת 1948. הוא הדגיש שסבתו ומשפחתו דאגו שלא לטעת לו ולנכדים האחרים את תחושות הנקם על מה שקרה.

 

בשנת 1964, עם סיום לימודיו התיכוניים עבר לפאריס ושם למד במשך שבע שנים תיאולוגיה ופילוסופיה כדי להיות כהן דת.

 

בפריז של סוף שנות ה-60' של המאה העשרים התעצבה והתגבשה תפיסת עולמו. שם הבין והכיר כי הכנסייה הקתולית היא אוניברסלית ותפקידה לגשר בין מערב למזרח, ובין מסורת למודרניות. בפאריס התגבשה תפיסת עולמו כי התייחסות לאדם צריכה להיות מעצם היותו אזרח  ולא מזהותו הדתית או מהשתייכות הדתית. בפאריס הוא גם הטמיע את הגישה של הפרדת רשויות המדינה מהממסד הדתי. בזמן לימודיו בפאריס, התוודע גם לראשונה לנושא השואה ומקומה המרכזי בחיי העם היהודי, וגם הבין את חשיבות העיסוק בדיאלוג נוצרי-יהודי.

 

בשנת 1971 חזר לישראל והוסמך על ידי ארכיבישוף יוסוף ראייה "הארכיבישוף של עכו, חיפה נצרת והגליל" להיות כהן דת.

 

הוא הנהיג את הקהילה היוונית – קתולית במע'ר במשך 10 שנים ובמקביל הנהיג את זו בעלבון במשך 3 שנים.

 

בשנת 1974 מונה לתפקיד מנהל סמינר קולג' סנט ג'וזף בנצרת, השייך לכנסייה היוונית-קתולית. עד שנת 1979 היה זה בית הספר לבנים שאחת ממטרותיו הייתה להכשיר כהני דת.

 

בשנת 1979 החל בית הספר לקלוט גם בנות ומאז ידוע גם כתיכון אל מוטראן.

 

כמנהל בית הספר דגל בגישה שחינוך בני נוער ערבים צריך להדגיש את הערכים של סובלנות ודו-קיום.

 

במקביל לניהול בית הספר במשך 10 שנים שימש ככהן דת של הקהילה היוונית – קתולית ביפיע.

 

הוא ניהל את בית ספר במשך כ- 35 שנים עד שנת 2009, והצליח במהלכן להפכו לאחד מבתי הספר הטובים והמובילים בחברה הערבית והישראלית בכלל.

 

בשנת 1988 השיק את תוכנית "חינוך לשלום, דמוקרטיה ודו-קיום", במסגרתה ארגן חילופי משלחות בין תלמידי בית ספרו לבין תלמידים יהודים מבית ספר התיכון ליד האוניברסיטה בירושלים.

 

אירועי אוקטובר 2000 חיזקו בלב האב שופאני את התחושה כי ביסוד העוינות בין יהודים לערבים בישראל עומדת בורות הדדית של שני הצדדים באשר להיסטוריה של הסבל ושל המצוקה בצד השני.

 

לשיטתו, האמצעי להפחתת העוינות וקרוב הלבבות טמון היה בהתוודעות הדדית של שני הצדדים אל מוקדי הכאב של כל אחד מהם.

 

בשנת 2003, יחד עם הפעילה הישראלית, רות בר שלו (גור), יהודית פסטרנק המנהלת הלוגיסטית ואדמיניסטרטיבית של המסע ועמותת "נאס", ארגן שופאני והוביל משלחת משותפת של ישראלים, ערבים ויהודים, לביקור בפולין ובמחנות ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. טרם היציאה לביקור, ארגן אבונה שופאני הכנה שכללה ימי עיון, מפגשים עם ניצולי שואה וביקור ביד ושם.

 

כאמור כבר כי בצעירותו, בזמן לימודיו בפאריס, התוודע לראשונה לנושא השואה ומקומה המרכזי בחיי העם היהודי.

 

המשלחת לביקור בפולין ובמחנות ההשמדה אושוויץ-בירקנאו מנתה כ-260 איש, שכללה עשרות אינטלקטואלים מוסלמים, נוצרים ודרוזים מקרב ערביי ישראל. אליהם הצטרפה קבוצה גדולה של צרפתים שכללה מוסלמים, נוצרים ויהודים, וכן ניצולי השואה.

 

ארגון המשלחת והמסע והוצאתם המוצלחת לפועל,  זכו לתגובות חמות בציבור הישראלי-יהודי, ולתגובות מעורבות במגזר הערבי.

 

להרחבה אודות מסע של ערבים ויהודים למחנות ההשמדה בפולין ראו  שוני/מחלוקת כמקום של חיבור שיחה עם האב אמיל שופאני וגם "אנחנו רוצים להבין את הכאב שלכם"

 

האב שופאני קיבל מספר אותות ופרסים על פעילותו לקירוב לבבות יהודי – ערבי .
פרס אונסק"ו לחינוך לשלום (2003).
עיטור הסובלנות לשנת 2003 של תנועת "סובלנות", יחד עם רות בר שלו שקיבל מנשיא המדינה (ינואר 2004)
תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים. (יוני 2004)
אות לגיון הכבוד שהעניק לו שגריר צרפת בישראל (2007)
אחד ממקבלי אות הגלבוע לדו-קיום (באוגוסט 2008).
אחד מקבלי מגן הנגיד לסובלנות מטעם מועדון רוטרי, בכנס האזורי השנתי להבנה בינעדתית בחיפה (דצמבר 2008 ).
הפרס היוקרתי מהאגודה הצרפתית, "הידידות היהודית-הנוצרית" בצרפת (נובמבר 2014) .

הקפלה במעון אבונה אמיל שופאני

*****

סמינר סנט ג'וזף – אקלריקי נצרת ( אלמוטראן)

 

סמינר סנט ג'וזף- אקלריקי נצרת ( אלמוטראן) הינו בית ספר פרטי בבעלות המוטרנות היוונית קתולית.

 

בית הספר התיכון “סן ג’וזף” אינו מוסד חינוך רשמי; אין הוא מוחזק על-ידי המדינה או על-ידי רשות חינוך מקומית, ומטרות החינוך הממלכתי (הקבועות בחוק חינוך ממלכתי, תשי”ג-1953), אינן חלות עליו. גם חוק הפיקוח על בתי ספר אינו חל עליו.

 

בית הספר מוחזק וממומן על-ידי העדה היוונית-קתולית-מלכיתית ומנוהל כספית באמצעות המוטראנות היוונית- קתולית. המדינה משתתפת באחזקתו.

 

בית הספר נהנה מאוטונומיה חינוכית, לפי פקודת החינוך. זה מוסד שהכניסה אליו היא על בסיס וולונטארי.

 

רוח בית הספר היא נוצרית והוא מחנך לערכים אוניברסליים תוך קיום סובלנות וקבלת האחר.

 

בית הספר נוסד בשנת 1957 על-ידי האב ג'ורג' חכים שהיה אז ארכיבישוף עכו, חיפה, נצרת והגליל. אחרי מלחמת ששת הימים מונה להיות ראש הכנסייה היוונית-קתולית:  פטריארך מאקסימוס החמישי של אנטיוכיה והמזרח התיכון. 

 

ג'ורג' סלים חכים נולד בממאי 1908 בטנטא שבמצרים.

 

לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים עבר הסמכה לכמורה בכנסיית סנטה אנה בירושלים והוסמך ככהן דת ב-1930. לאחר שנה נוספת בירושלים חזר לקהיר.

 

ב-1943 מונה לארכיבישוף עכו, חיפה, נצרת והגליל.

 

במרץ 1948, במסגרת הקרב על חיפה, ברח מישראל ללבנון עם רבים מבני עדתו. הוא הקים סמינרים לכוהני דת בסוריה ובלבנון וכן תמך בהקמת השלוחות של הכנסייה היוונית-קתולית בארצות צפון ודרום אמריקה, אליהן היגרו פלסטינים רבים בני עדתו.

 

לאחר המלחמה, שלטונות ישראל פנו לחכים וביקשו ממנו שיחזור וינהיג את עדתו היוונית-קתולית שעמה נמנו רבים מתושבי הגליל שנותרו במדינת ישראל נותרה ללא מנהיג ובמצב קשה.

הארכיבישוף ג'ורג' חכים נפגש עם דוד בן-גוריון במעון ראש הממשלה בירושלים, 1960. מקור תמונה משה פרידן – State of Israel: National Photo Collection, נחלת הכלל,

 

באמצע פברואר 1949 חזר חכים לישראל, במטוס של האו"ם.

 

בקיץ 1949 הגיע להסכם עם ישראל על פיו הורשו לחזור כמה אלפים מבני עדתו, בהם תושבי הכפר עיילבון, תמורת תמיכה שלו בשיתוף פעולה עם ישראל. באוגוסט ובספטמבר 1949 ביקר פעמיים בלבנון במסגרת דאגתו לערביי ארץ ישראל שנמלטו ללבנון במהלך מלחמת העצמאות. בתחילת אוקטובר 1949 הוא שב לישראל עם 150 פליטים יתומים מבני עדתו שהורשו לשוב לישראל.

 

ארכיבישוף גורג' חכים הוא הקים כנסיות בכפרי הגליל, בתי ספר, בית אבות ושני בית יתומים. כמו כן יזם ב-1956 את שיפוץ כנסיית יוסף הקדוש בנצרת שהייתה הגדולה בעיר עד הקמת כנסיית הבשורה ב-1969 ובית ספר גדול לכמרים בעיר, הראשון במזרח התיכון שבו כל המורים ערבים. כן הקים את מסדר "נזירות הבשורה", בית מלון וחברת תיירות לצליינים "ניו גרנד הוטל", בית דפוס "אלחכים" בו הודפס ביטאון העדה "א-ראבטה" ויזם הקמת שיכון למגורים.

 

בנצרת רכש את משבצת הקרקע הגדולה בדרום מערב העיר עליה נבנו בהמשך הזמן סמינר סנט ג'וזף- אקלריקי, בי"ס לבנות נזירות המושיע, מנזר נזירות הבשורה ושכונת היוקרה אלמוטראן.

 

הקמת סמינר סנט ג'וזף- אקלריקי נצרת ( אלמוטראן) בשנת 1957 הייתה אחת מפעילותיו ומטרתה הייתה להקנות חינוך דתי לבני עדתו.

 

לאור העובדה שהיה מרבית כהני הדת של הקהילות בגליל ובחיפה היו מלבנון או מסוריה, אחת ממטרות הקמת הסמינר הייתה לטפח את המוכשרים מבין הצעירים מקרב ערביי ישראל,  על מנת שיהיו בעתיד כהני דת של הקהילות בישראל.

 

מיד לאחר מלחמת ששת הימים התמנה ג'ורג' חכים לפטריארך מאקסימוס החמישי של אנטיוכיה והמזרח התיכון ועבר לדמשק.

 

ב-29 בנובמבר 2000 התפטר ממשרתו עקב בעיות בריאות. ביוני 2001 מת ונקבר בביירות

 

מקור, הפנייה ואודות פעילותו הפוליטית

 

*****

כאמור, בתחילה סמינר סנט ג'וזף- אקלריקי נצרת ( אלמוטראן) שימש בית-ספר להכשרת תלמידים לכמורה. בשנותיו הראשונות למדו בבית הספר כ- 200 בנים בתנאי פנימייה.

 

במשך השנים הוא פתח שעריו לבני עדות דתיות אחרות, אף שהמשיך להיות גם בית-ספר לתלמידי כמורה לעדה היוונית-קתולית.

 

בשנת 1978 בית ספר התחיל לקבל תלמידות והפך להיות בית ספר מעורב. מאז מספר התלמידות והתלמידים עומד על כ- 1000.

 

כיום למעלה ממחצית תלמידיו אינם בני העדה היוונית-קתולית. למעלה משליש התלמידים הם מוסלמים.

 

בשנת 1984 הבית ספר הרחיב את מגמות ההתמחות והתחיל ללמד אלקטרוניקה ומחשבים ברמה מוגברת.

 

כיום בית הספר (כיתה ז' עד י"ב) מונה 652 תלמידים מנצרת, מיישובי האזור ואף מהמשולש.

 

52% מהתלמידים הם נוצרים ו-48% הם מוסלמים.

 

בכל כיתה לומדים 28 – 30 תלמידים.

 

בבית הספר מלמדים 63 מורים מתוכם 17 בוגרי בית הספר. 38 מורים הם בעלי תואר מוסמך וחלק גדול מהם הוא בעל ותק של 18 שנים. ומהאזור עובדים בבית הספר 70 מורים

 

ערכי ויעדי בית הספר הם טוהר המידות, התמדה בלימודים ואי נשירה, מוטיבזציה נגד אלימות מכל סוג.

 

 

המגמות הנלמדות בבית הספר הם טכנולוגיות ועיוניות- אלקטרוניקה, ביולוגיה, חינוך סביבתי, כימיה ופיסיקה, מכטרוניקה. אחוז הזכאות לבגרות עומד על 96 ובעבר היה נמוך בהרבה.

 

בית הספר מתנהל על-פי תקנון וכללים.

 

מי שאינו בן העדה היוונית-קתולית אינו מחויב בשיעורי דת (שעתיים בשבוע) או בתפילות לחילופין נדרש ללימודי מורשת ערבית (שעתיים בשבוע).

 

בית הספר מעוניין בפלורליזם דתי ועדתי. עם זאת, הוא עומד על קיום מנהגיו וכלליו, ובהם שימוש בתלבושת התעמלות אחידה וקיום כל הפעילויות יחד, בנים ובנות. התלמידים והוריהם מחויבים לחתום שהם מקבלים את תקנון בית הספר.

 

העמידה על דרישות אלה אינה נגזרת אך מהרצון לקיים אחידות לשמה. מאחורי האחידות עומד השיקול הפדגוגי שהתלמידים ישתלבו בכל הפעילויות, והחשש כי אם תותר הרצועה תיפגע המסגרת החינוכית, וכל תלמיד ינהג לפי מסגרות דתו ועדתו, באופן שאופיו של בית הספר ישתנה מן היסוד. ראו בהרחבה גם בג”צ 4298/93‏ ‎ג’בארין‎ ‎נ’ שר החינוך, פ”ד מח(5) 199 (1994)

 

המנהל הנוכחי של בית הספר הוא סמען אבו סינה.

 

סמען אבו סינה יליד נצרת ותושב חיפה.

 

הוא נשוי, אשתו יועצת ארגונית בשתי"ל ולהם בן (עו"ד) ושתי בנות (תובעת בביטוח לאומי ומרפאת בעיסוק)

 

למד גם הוא בבית הספר

 

בשנת 1982 למד היסטוריה של המזה"ת וסוציולוגיה לתואר ראשון באוניברסיטת חיפה.

 

בשנת 1987 המשיך ולמד ניהול מערכות חינוך גם באוניברסיטת חיפה.

 

בין השנים 1995 ל-2008 לימוד בבית הספר נזירות נצרת בחיפה

 

בשנים 2010 – 2013 למד בבית למנהיגי חינוך בדבלין אירלנד  לשם נשלח בהמלצת מנהלי מחוז חיפה והצפון של משרד החינוך.

 

הוא מנהל את בית הספר משנת 2014 ולפניו עוד 9 שנים עד שיפרוש לגמלאות. .

*****

כנסיית סנט ג'וזף

 

כהן הדת באסיליוס בוארדי נולד (1992) בנצרת.

 

למד בבית ספר תיכון דון בוסקו בנצרת.

 

בשנת 2001 התחיל לימודיו ברומא באוניברסיטה -גוריגוריאנה: תואר ראשון בפילוסופיה תואר שני בתאולולוגיה סיים לימודיו בשנת 2011

 

טרם חזרתו לארץ השתלם ביון בשירה והתפילה הביזנטית העתיקה וכן למד טניקת ציורי איקונות

 

הוא הוסמכתי להיות כהן דת ב- 7 בדצמבר 2019.

 

מקיץ 2022 משמש בתפקיד כהן הדת של הקהילה היוונית – קתולית בנצרת

 

במקביל גם מלמד בשיעורי דת בתיכון

 

 

*****

מנזר נזירות הבשורה

המנזר הוקם בראשית שנות ה-70' על ידי נזירות הבשורה הדוגלות במסורת הביזנטית.

 

כיום מתגוררות בו ארבע נזירות בני לאומים שונים והן בגיל 82 עד 86.

 

הנזירות אינן פועלות מחוץ למנזר

*****

בית הארחת צליינים
ע"ש אבונה פארג'

אבונה פארג' (1941) נולד בכפר רמה במשפחת נח'לה.

 

למד בבית  היסודי בחיפה, אחר כך נשלח לנצרת לסמינר החדש, סנט ג'וזף נבנה במקום וסיים את לימודי התיכון לאחר ארבע שנים, בשנת 1958.

 

אז, הבישוף של הגליל ג'ורג' חכים לימים הפטריארך מקסימוס חכים שלח אותו ואת חברו אליאס שאקור ללימודים בירושלים.

 

בהמשך נשלחו השניים לאוניברסיטת סנט סולפיס בפריז, שם למדו יחד במשך שש שנים רצופות.

 

בשנת 1965 חזרו השניים לישראל הביתה וב-25 ביולי שנה זו הוסמכו לכוהני דת.

 

הסמכתם הייתה אירוע חשוב וגדול ענק וחגיגה גדולה שכן הם היו הכוהנים הראשונים שהוסמכו מאז הקמת מדינת ישראל.

 

מיד לאחר ההסמכה נשלח פרג' לכפר הולדתו רמה לשמש כהן הקהילה ואליאס שאקור נשלח לאעבלין. זו הייתה הפעם הראשונה בה נפרדו אחד מהשני לאחר ארבע עשרה שנים של ביחד.

 

אבונה פרג' היה פעיל מאוד בקהילה שלו ולאחר מספר שנים עבר לנצרת.

 

בשנת 1972 חלה בטרשת נפוצה אז התחילה דרך הייסורים שלו. בהדרגה נחלש והפך לתשוש אבל מעולם לא התלונן או התמרמר.

 

שאיפתו הייתה לבנות "בית מפגש למאמינים".

 

בתחילה לא היה לו את הכסף הדרוש. אולם, בהמשך הזמן לאחר גיוס הוחל בבניית את 'בית המפגש'. מצב בריאותו הדרדר כל הזמן.

 

שהבנייה הסתיימה נהיה תשוש לחלוטין. לאחר סדרת טיפולים באוסטרליה ובגרמניה שוב הוא חזר לנצרת. מוחו ולבו הפתוחים ורוחו, אהבתו וחסדיו הם הסיבות לכך שאנשים רבים באו לבקרו.

 

בנצרת הוא היה מוקף בכמה נערים ונערות צעירים שהתמסרו ברצינות לכנסייה והושפעו מהרוחניות שלו. הם הקימו את 'קבוצת חיים חדשים'.

 

הוא הלך לעולמו, ב-29 בדצמבר 1996, לאחר 24 שנים מאז פרוץ המחלה.

 

הבית שבנה ננטש.

 

שנים לאחר מכן חברו אבונה אליאס שאקור שהפך להיות ארכיבישוף של עכו, חיפה, נצרת והגליל דאג שהבית הנטוש ישופץ ויוכנסו בו חיים חדשים.

 

ב-1 בדצמבר 2016 הועבר הבניין על ידי הארכיבישוף היווני-קתולי של עכו, חיפה, נצרת והגליל והפקיד אותו בידי קהילת Chemin Neuf באחריות האחות מרתה ברטש

 

מאז קהילת Chemin Neuf  מפעילה את הבניין כבית הארחה עבור נוצרים ועולי רגל באמצעות ארבע אנשים: שתי נזירות וזוג נזירים נשוים, נזיר ושני עוזרים.

 

מקור ולהרחבה ראו נצרת – בית הארחת צליינים אבונה פרג' במתחם סמינר סנט ג'וזף אקליריקי

*****

בי"ס נזירות המושיע
Salvatorian Sisters’ School Al Mukhalles  

בית הספר נוסד ב-1963 ע"י מסדר נזירות גרמניות ואוסטריות "נזירות המושיע" הדבקות במסורת הביזנטית העתיקה.

 

המוסד הוקם אף הוא על ידי הארכיבישוף ג'ורג' חכים בסמוך לסמינר סנט ג'וזף- אקלריקי, שכאמור למדו אז בו רק בנים.

 

בית הספר הוקם  כפנימייה לנערות נוצריות שלא זכו להשכלה על-יסודית. מראשית שנות ה-80' של המאה הפך כמו סמינר סנט ג'וזף- אקלריק לבית ספר בו לומדים בנים ובנות.

 

משנת 2000 זהו בי"ס הנוצרי היחיד בארץ שלא מנוהל ע"י הכנסייה, אלא ע"י מורים מקצועיים המועסקים בחוזים אישיים.

 

בי"ס מוגדר במעמד 'בי"ס מוכר שאינו רשמי', הנמצא בבעלות פרטית ללא תקצוב ממשלתי. המימון מגיע מתרומות מגרמניה. עם זאת משכורות סגל ההוראה וההנהלה צמודות לאלו של משרד החינוך.

 

בתחילת דרכו ובמשך שנים רבות  סבל בי"ס מתדמית בעייתית, ונאלץ לקלוט את הנפלטים מבתי-הספר הפרטיים האחרים.

 

בעשורים האחרונים  יש ביקוש גדול להצטרפות. נקלטים בו תלמידים מחתך סוציו-אקונומי שמייצג את האוכלוסייה הכללית.

 

בבית הספר מלמדים את כל מקצועות הליבה, מעבר למכסה הנהוגה במשרד החינוך, למרות שבי"ס מחויב ללימוד רק 75% מהם.

 

***

******

סוף דבר

*****

המסע להכרת
הקהילה היוונית – קתולית בנצרת
היה מעניין ביותר.

*****

למדנו הרבה !!

****

המפגשים עם
ארכימנדריט אמיל שופאני
היו מרתקים ומרגשים.

****

פגשנו אדם רגיש וחכם ויוצא דופן:
מנהיג דתי וחברתי,
אידאולוג, מורה דרך ומחנך,
אדם שהעיניים נשואות אליו.
הוא אדם הרואה את הטוב
ומבקש לרדת לעמקי נשמתו של הזולת

****

מעטים הם האנשים כמוהו.
אני לא מכיר עוד אנשים כאלה בכלל,
ובחברה הערבית בפרט

****
אם כל ישראל, ערבים וישראלים
היו כמוהו,
שלום ודו קיום כבר מזמן
היו שוררים בארץ

****

תודה לך ארכימנדריט אמיל שופאני
שאירחת אותנו
ושוחחנו איתנו
בפתיחות ובגילוי לב

****

תודה לך אבונה עאוני חאמיס
על העזרה העידוד
ותיאום הביקורים
בבית הארחה ובמנזר

*****

תודה אבונה בזיליוס בוארדי
על הביקור הכנסייה

****

תודה לאחות בושרא
הנזירה הראשית
שאירחה אותנו בלבביות במנזר

*****

תודה לך סמען אבו סינה
שהצגת לנו ברהיטות ותמציתיות
את בית הספר

****
תודה לך הישאם באשרת
שהצטרפת לשני הסיורים
וסייעת בניהול השיחות
עם ארכימנדריט אמיל שופאני

****

תודה לך פואד באשרת
שהצטרפת למפגש

****

תודה לרנין חאדד
שדאגה לכיבוד

****

תודה לחברי שהצטרפו
למפגשים ולביקורים
בכנסייה, במנזר, בבית הספר ובבית ההארחה

****

המסע טרם הסתיים,
אקווה שבזמן הקרוב
נשלים אותו
שנבקר בכנסיית בית הכנסת
בעיר עתיקה.

 

בטיול דיווש ביפו ביום שישי 7 באוקטובר 2022 (יפו, מראות העיר בראשית סתו תשפ"ג) ביקשתי להראות לחבריי את בית הקברות האנגליקני הישן שנקרא גם אולי בטעות בית הקברות הפרוטסטנטי.

 

בית הקברות נמצא בקצה סמטה המסתעפת מרחוב יפת, בסמוך לבית מספר 19, מאחורי בית הספר הסקוטי טביתא.

 

 

על דבר קיומו של בית קברות זה למדתי בסיור השתלמות של מורי דרך בשנת 2013.

 

אז נכנסנו אליו דרך חצר בית הספר הסקוטי טביתא.

 

הוא נראה כמוצג בשתי הצילומים הבאים.

 

בית הקברות האנגליקני ביפו נחנך ב-17 במרס 1842, עם הבאתם לקבורה של תשעה ספני ספינה בריטית שטבעו בשעת סערה כשספינתם נסחפה מנמל יפו.

 

חלקת בית הקברות נרכשה ימים ספורים לפני כן בידי הבישוף הפרוטסטנטי הראשון בירושלים, מיכאל שלמה אלכסנדר (שהיה יהודי מומר), שהגיע לירושלים בינואר אותה שנה.

 

רכישת חלקת בית הקברות ביפו הייתה הרכישה הראשונה של הכנסייה בארץ-ישראל, והוא קדם לזה הנמצא היום על הר-ציון.

 

בבית הקברות ביפו נקברו בני הקהילה הפרוטסטנטית עד מלחמת העולם הראשונה.

 

אחרי מלחמת העולם הראשונה הם נקברו בבית הקברות החדש ברחוב קדם, סמוך לבתי הקברות החדשים של הכתות הנוצריות האחרות.

 

לא כל הקברים שרדו בבית הקברות הנסתר מן העין, אולם נותרו בו קברי דמויות חשובות בתולדות העיר.

 

ב-11 באפריל 1866 הובא לקבורה הרופא הבריטי המפורסם ד"ר תומס הודג’קין שליווה את סיר משה מונטפיורי במסעו הרביעי לארץ. הוא נפטר ממחלת הדיזנטריה, ומונטפיורי הציב על קברו אובליסק גרניט וסביבו גדר ברזל.

 

באוקטובר 1866 נקברו במקום ג’ורג קלארק ושני בניו חברי הקהילה האמריקאית, שהגיעו בספטמבר עם הכומר אדמס כדי לייסד את המושבה האמריקאית ביפו.

 

בשנת 1875 הועברה לבית הקברות מצבת הגנרל הבריטי אדוארד תומס מיצ’ל. הוא מת ב-24 בינואר 1841 לאחר שפיקד על כוחות צבא בריטניה שהגיעו כדי לסייע לתורכים לגרש מהארץ את צבא הפולש המצרי איברהים פחה, בנו החורג של מוחמד עלי. זה השתלט על ארץ-ישראל וסוריה בשנת 1931, ושלט בה במשך כעשר שנים. הגנרל נקבר במצודת סידני סמית בפינה הדרום מזרחית של חומת יפו, וקברו הועבר כשזו נמכרה למסדר הנזירות סנט ג’וזף שהקימו עליו את בית החולים הצרפתי, המשמש היום כמלון מפואר.

 

ב-11 במאי 1911 נקברה בבית הקברות ג’ין וולקר ארנוט, שייסדה בשנת 1863 את בית הספר לבנות ‘טאביתא’ הפועל עד היום סמוך למקום.

 

לבית קברות זה חזרתי בקיץ 2020 במסגרת סיור הכנה של המיזם "נוצרים ביפו"  גם אז המקום היה מוזנח ועזוב.

 

בית הקברות הנחבא הוזנח במהלך השנים ומצבו הלך והדרדר. מצבות השיש התפוררו, והצלבים נותצו. טקס הזיכרון האחרון במקום התקיים בשנת 1966 ליד קברו של ד“ר הודג’קין, כששר הבריאות ישראל ברזילי הגיע עם שגריר בריטניה וקבוצת רופאים שוחרי הרופא הדגול כדי לחלוק לו כבוד במלאת מאה שנים למותו. מצבו הירוד של המקום הביא את שגרירות בריטניה לפנות למשרד החוץ הבריטי כדי שיקצה שלושים וחמש ליש”ט לתחזוקה שנתית של המקום. המשרד סירב בטענה כי המקום אינו משמש לקבורת אנשי צבא בריטיים. הגנרל תומס מיצ’ל נשכח, ומצבת השיש הלבנה שלו החלה לנטות על צידה ומוט ברזל הוצב כדי למנוע את התמוטטותה.

 

ההיסטוריונית האמריקאית ד“ר אמלי קאס, ובעלה הרופא ד”ר אדוארד קאס, שלימדו בבית הספר לרפואה באוניברסיטת הרווארד, כתבו בשנת 1988 את הספר המקיף ביותר על תולדות חייו של ד"ר הודג’קין. בין השאר על הפרקים בחייו שהוקדשו לתיקון עולם וסיוע לאבוריג’ינים באוסטרליה ולעבדים בארצות הברית. הם התוודעו לקברו כשהגיעו לביקור בארץ. במהלך השנים הם דאגו לניקיון סביבת קבר הרופא בתרומה שנתית שהעבירו לבית הספר ‘טאביתא’ באמצעות ‘אגודת הרופאים האמריקאים ידידי ישראל’ בבוסטון, שאדוארד היה ממייסדיה. היא נוסדה בשנות השישים כדי להעמיד לרשות ישראל סיוע של רופאים במקרה של אסון רב ממדים. האגודה המונה אלפי רופאים קיימת עד היום, ומקיימת מידי שנה מפגשים עם רשויות החירום בארץ.

 

בדצמבר 2014, כשמלאו לד“ר אמילי קאס 86 שנים ומצב בריאותה החל להידרדר, היא החליטה להביא לארץ את ארבעים צאצאיה כדי לסייר בה בפעם האחרונה. במשך שבוע התלוותה אליהם לסיורים המודרכים על כיסא הגלגלים אליו היא מרותקת. ביום האחרון לסיור בארץ הגיעו בני המשפחה לבקר את חלקת הקבר של ד”ר הודג’קין, לו הקדישה את חייה. צעירי המשפחה נשאו את כיסא הגלגלים על כפיים אל חלקת הקבר שהנגישות אליה קשה. אמילי הזדעזעה ממצבו המוזנח של בית הקברות שהיה מכוסה בפסולת ועשבייה, ובו היו פזורים שברי צלבים ומצבות. לכתבת ‘מוסף הארץ’ דליה קרפל, שראיינה את אותה שעות ספורות לפני שעזבה את הארץ, היא אמרה: “עצוב לגלות כמה שבית הקברות מוזנח. חשבתי שבמדינת היהודית חולקים כבוד לקברים” (מוסף הארץ, 28.2.2014).

 

אמילי המזועזעת החליטה לסייע בשיקום המצבות ולשיפור מצבו של בית הקברות, והעבירה תרומה באמצעות אגודת הרופאים שייסד בעלה. באפריל 2014 החלה עבודת השיקום שחייבה ניקוי יסודי של המקום מצמחייה עיקשת של עשרות שנים שכיסתה את המקום. שברי המצבות אוחו, וצלבי שיש חדשים הוצבו על המצבות במקומם של אלה שנותצו. שלושת קברי משפחת קלארק שעמדו על סף התפוררות, חוזקו ותוקנו. סביב אובליסק הגרניט של ד"ר הודג’קין הותקנה רחבת אבן, וגדר הברזל החלודה הוצבה עליה לאחר שיפוץ.

 

באפריל 2016, במלאת מאה וחמישים שנה למותו הרופא הדגול, התקבצו סביב קברו רופאים ומכירי זכרו. בפינת בית הקברות, תחת מעטה עפר, נחשף קבר של תינוק. אחד מתאומי בניו של הכומר לונגלי הול. לאחר סיום השיפוץ הצטרפה גם שגרירות בריטניה ושקמה את קברו של הגנרל הנשכח מיצ’ל, והוא הוצב מחדש על מקומו ונוקה. קולונל נייג’ל ג’פרסון, הנספח הצבאי הבריטי, נטל לידיו את חפירה וסייע בעבודה. הוא קצין תותחנים והשתייך ליחידה עליה פיקד הגנרל מיצ’ל.

 

להרחבה ראו
שמואל גילר: קבורה נוצרית כפולה ביפו. 'עתמול' 225.
דליה קרפל: האנשים שמנסים לשמר את קברו של הרופא תומאס הודג'קין ביפו מוסף הארץ, 24 פברואר 2014
שמואל גילר שיקום בית הקברות האנגליקני ביפו וקבר הגנרל הנשכח, פרויקט בן יהודה 

 

כאמור, הגעתי למקום עם חבריי בטיול /דיווש ביום שישי 2022.

 

הגענו לכניסה. שער הברזל לבית העלמין היה נעול.

 

שני כלבי דוברמן של האיש המתגורר בסמוך נבחו עלינו. הבנו שאין לנו סיכוי להיכנס למקום.

 

רכבנו חזרה לרחוב יפת. אז יצאה אלינו אלישבע ושאלה אם רצינו לבקר בבית העלמין.

 

היא הזמינה אותנו להיכנס ולעבור דרך הבית בה היא מתגוררת עם בעלה יעקב דמקני אל בית הקברות.

 

כך היה!

 

שנכנסנו התפעלנו מהמקום שעכשיו הוא מסודר ומטופח.

 

השיקום היה כנראה אחרי קיץ 2020, שבראשיתו ביקרתי בו והיה אז מוזנח.

 

עדכון על שיפוץ בית הקברות קיבלתי משמואל גילר  ששלח לי את מאמרו על שיקום בית הקברות לעיל.

שמואל גילר אדריכל בדימוס, והיום דוקטורנט אוניברסיטת חיפה. הוא עוסק בחקר יפו בשלהי התקופה העות'מנית ותקופת המנדט הבריטי. החוברת האחרונה של הוצאת אריאל, 'יפו הבלתי ידועה' הוקדשה למאמרי, ויש לו דף בפרויקט בן יהודה

 

 

******

סוף דבר

***

הייתה זו הפתעה נעימה
לבקר בבית הקברות הפרוטסטנטי.

*****

זכינו לבקר
בזכות נדיבותה של אלישבע
שהזמינה אותנו
לעבור דרך ביתה.

*****

ההפתעה הייתה כפולה:
עצם האפשרות לבקר במקום
והעובדה שהמקום אינו מוזנח
כפי שראיתי בעבר

****

בסוף הביקור
אמרה לי אלישבע
שתשמח לארח
כל מי שירצה להגיע
בתיאום טלפוני מוקדם
(052-5977721)

****

תודה לגדעון ביגר
שחיבר אותי עם
אדריכל שמואל גילר.

****

השיחה עם שמואל סייעה
בלימוד אודות שיפוץ בית הקברות
ועל כך נתונה תודתי לו. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לרוב, טיולי הדווש עם חבריי נמשכים שלוש וחצי עד ארבע שעות.

 

מסלול הדיווש בעיר קצר יותר מזה שבשטח הפתוח.

 

בעיר התנועה מתנהלת לאיטה והעצירות רבות יותר.

 

העצירות הן לצורכי הסבר, לצורך חציית כבישים, להפסקה בבית קפה ולצורך צילום.

 

כך היה בטיול/דיווש ביום שישי 7 באוקטובר 2022.

 

התוכנית המקורית הייתה לצאת לבד, לנוע לאט ולצלם הרבה.

 

שסיפרתי לחבריי על כוונתי, הם ביקשו להצטרף.

 

כמובן שלא סירבתי.

 

יצאנו לדרך בשעת בוקר מלב שכונת עג'מי.

 

הקבוצה הפעם כלל חמישה אנשים: מיכאל עוזרמן (מ.ע), מיכאל סופר (מ.ס), רובי שבת, יונה בקלצ'וק ואני.

 

המסלול (כמוצג במפה) היה קצר, רק 14.5 ק"מ.

 

למרות שהמסלול היה קצר, המראות בו היו רבים ומגוונים.

 

בטיול/דיווש זה עברנו במספר מקומות בעלי עניין, חלקם היו בבחינת חידוש למשתתפים.

 

במהלך הטיול כל אחד "תרם" את חלקו בהסבר ובמיוחד מיכאל עוזרמן שהגדיל לעשות ואף התכונן ולמד לפני.

 

מותר לומר, שגם הפעם צלמתי והרבה.

 

****

נקודת התחלה וסיום

***

החברים בטיול

****

הנמל בשעת בוקר מוקדמת  

*****

מקצת מהפן הנוצרי
של העיר

להרחבה ראו "נוצרים ביפו" – רקע למיזם, ריכוז, תובנות וסיכום (כמעט סופי)

להרחבה: יפו, מתחם הכנסייה הלטינית אנטוניוס הקדוש

להרחבה ראו יפו, מנזר הקופטי אנטוניוס הקדוש ממצרים

יפו, מתחם הכנסייה האנגליקנית פטרוס הקדוש

פירוט ראו יפו, בית הקברות הפרוטסטנטי

*****

*****

יריד עמיעד "הפשפשים",
שווה טיול/צילום בפני עצמו

*****

****

******

שדרות ירושלים המחודשת
בעקבות סלילת קו הרכבת הקלה

****

****

*****

גם זו יפו

***

*****

סביל אבו נבוט

סביל אבו נבוט,  סביל עות'מאני בדרך בן צבי בסמוך לבניין מספר 49.

 

הסביל אבו נבוט ניצב על אם הדרך מיפו לרמלה וללוד, והלאה לירושלים.

 

הסביל קרוי על שם מושל יפו בתחילת המאה ה-19, מחמוד אגא א-שאמי (שכונה "אבו נבוט")

 

אבו נבוט הקים את הסביל בשנת 1230 להג'רה (1815), כפי שמעידה עליו הכתובת הקבועה בו.

 

המבנה צורתו כשל מלבן. הוא נושא שלוש כיפות אדומות, ובארבע פינותיו ארבעה מגדלים קטנים הנושאים גם הם כיפות אדומות.

הקשת בצד המערבי של הסביל עשויה משיש ומלבנים אדמדמות.

 

במרכז הקשת קבועים ברזי המים.

 

מעל הברזים כתובת הקדשה בערבית המציינת את הסולטאן מהמוט השני ומאחלת בריאות לשותים:

 

"מה שירצה אללה היה יהיה. בשם אללה הרחמן והרחום, מקום שתייה זה נבנה בימי המלך המנצח, כבוד אדוננו, הסולטאן מהמוט חאן, יתמיד אללה מלכותו בכל הדורות והזמנים… בריאות לכל שותה… שנת 1230 לספירה המוסלמית"

*****

גן הפסלים "גן אבו נבוט"
בו עבודותיו של יגאל תומרקין

הגן ממוקם בדרך בין צבי בחורשת עצי פיקוס השדרות, בסמוך למבנה סביל אבו נבוט.

 

הגן  הוקם באוגוסט 2000 ובו 18 פסלים שתרם האמן.

הפסל "Macht Arbeit Frei?‎" ( "האם העבודה משחררת?")  הוא מכיל שלושה אלמנטים מרכזיים – פירמידה, דמות האמן השוכבת על גבי קרון ותלולית חלוקי אבן.

 

הגרסה המוקדמת של העבודה הוצגה בסימפוזיון בגרמניה בשנת 1991. בשנת 1992 זכה תומרקין בפרס רודן מטעם מוזיאון האקונה הפתוח (Hakone Open Air Museum) ומוזיאון אוצוקושי גאהרה ביפן על עבודה זו. שתי גרסאות של העבודה מוצבות כיום בגן אבו נבוט בתל אביב-יפו ובגן הפסלים בכוכב הירדן.

 

הפירמידה, כתב תומרקין, "היא אבן-הפינה של החברה-האנושית. בה רוכזו כל הידע, הכוח והמשאבים של העולם העתיק: הנדסה, אמנות, לוגיסטיקה, טכנולוגיה, אספקה ואדמיניסטרציה".

 

תומרקין בחר לעצב את הכניסה לפירמידה באופן המאזכר את הכניסה למחנה הריכוז אושוויץ II – בירקנאו והופך אותה ל"בית חרושת ענק למוות".

 

גם שמה של העבודה "Macht Arbeit Frei?‎" – מאזכר את מחנה הריכוז בהיותו פרפרזה על הכתובת "העבודה משחררת" ("Arbeit macht frei"), שהופיעה בכניסה למחנה.

 

קרון המתכת, הניצב על גבי מסילת רכבת, נושא דמות שוכבת המתוארת כחנוטה חלקית וצלובה. פניה הם כפני האמן.

 

מן הקרון נמתח כבל מתכת המושך אותו אל עבר הפירמידה. מעברו האחר של הקרון,

 

במקביל לפירמידה, נמצאת מעין תלולית עשויה חלוקי אבן, המאזכרת את האסתטיקה של גני הזן היפניים.

 

הגרסה שהוצבה בכוכב הירדן שונה מן הגרסה המוצבת בתל אביב-יפו בכך שהפירמידה בתל אביב עשויה יציקת בטון הצבועה צהוב, לעומת הפירמידה בכוכב הירדן, העשויה לוחות מתכת חשופה. בנוסף, במקום תלולית חלוקי האבן יצר תומרקין אלמנט פיסולי מופשט העשוי יציקת מתכת.

 

מקור

****

*****

*****

בית לגור בו

אַבּוּ כַּבִּיר הייתה שכונה ערבית ביפו, אשר הוקמה בשנות ה-40 של המאה ה-19 על ידי תושבי הכפר המצרי תל אל־כביר שבמצרים.

 

אלה הובאו למקום על ידי אבראהים פאשה לאחר שכבש את ארץ ישראל מידי העות'מאנים.

 

התושבים הערבים התפרנסו מפרדסנות, תעשייה קלה ומסחר.

 

במלחמת העצמאות נהרסו ופוצצו מרבית בתי השכונה, שהיוותה איום על העיר תל אביב, ותושביה הערביים גורשו ממנה או נטשוה.

 

לאחר מלחמת העצמאות השכונה ההרוסה הייתה נטושה.

 

כיום השוכנת היא חלק מדרום תל אביב.

 

בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 הוקמה שכונת נווה עופר,

נווה עופר (מוכרת גם בשמה הקודם תל כביר) נקראה יפו ב'

 

גבולות נווה עופר הם: בצפון דרך בן-צבי, בדרום נתיבי איילון ומשרד הרישוי, במערב רחוב היינריך היינה המתחבר בצפונו לרחוב שלבים ביפו ובדרומו למחלף וולפסון שעל נתיבי איילון ובמזרח רחוב תל גיבורים עד לדרך פנחס לבון.

 

בסוף שנות ה-60 השכונה אוכלסה בעולים מצפון אפריקה ובולגריה והיא נקראה בשם "תל כביר".

 

בשנות ה-70 נבנו שיכונים חדשים במסגרת פרויקט שיקום שכונות, והיא אוכלסה במשפרי דיור משכונות כמו שבזי בדרום תל אביב ועולים מחבר המדינות, בעיקר מיהדות בוכרה ומגאורגיה.

 

השיקום לא היה רק פיסי, ובמסגרת השיקום החברתי והתדמיתי בשנים 1977 -1983, הוחלף שמה מ"תל כביר" ל"נוה עופר" (כיום נכתב שם השכונה כ"נווה עופר").

 

בטקס שנערך בפינת הרחובות גרינבוים ובן-צבי בתאריך 26 באפריל 1983, נקראה השכונה על שמו של אברהם עופר, שר השיכון בין 1974 עד 1977.

 

שכונה אחות בשם זהה הוקמה בבאר שבע כשנה לאחר מכן.

 

בעשור הראשון של המאה ה-21 עברה השכונה פרויקט שיקום שני והתחדשות עירונית, שבמסגרתה זוגות צעירים עברו לשכונה.

 

למרות ניסיונות השיקום, שכללו הרחבה ושיפוץ בנייני המגורים כמו גם הקמת שיכונים חדשים, גודל יחידת הדיור הממוצעת בשכונה נמוך מ-60 מ"ר

 

*****

****

סוף דבר

****

היה זה טיול/דיווש מענג
עם חברים
שנעים להיות איתם

****

מזג אוויר
של ראשית הסתו
תרם לאווירה

****

שמחתי שיכולנו להכיר מקומות חדשים

****

טיול/דיווש זה עושה תיאבון
להמשיך ולחזור לטייל יפו,
אחת הערים היפות והמעניינות

****

טיול /דיווש זה ביפו
עושה חשק לחזור ולצלם במקום.

****

תודה לכם חברי:
דאבל מיכאל, רובי ויונה
שהצטרפתם.

****

תודה לך מיכאל עוזרמן שחדשת לנו

 

 

עמירם אורן (2018) הממד הגיאוגרפי של השילוב בין טריטוריה ובין ביטחון

 

 

Arnon Golan & Amiram Oren (2018) The use of former British military bases during and after the 1948 war, Israel Affairs, 24:2, 221-239

 

עמירם אורן (2017) "אזרוח מחנות הצבא הבריטי", בתוך מרדכי בראון, יצחק גרינברג ומאיר חזן (עורכים), כלכלה במלחמה – קובץ מחקרים על החברה האזרחית במלחמת העצמאות ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי ואחרים, עמ' 55 – 70

 

עמירם אורן ושי וקסמן (2015), "פינוי מחנות צה"ל: הסחבת, העיוות והעלות המנופחת", TheMarker | מוסף נדל"ן,  13 במאי 2015

 

עמירם אורן (2015), "כך הפך משרד הביטחון לסוחר נדל"ן", ynet נדל"ן, 30 באפריל 2015

 

Eliav Taub and Amiram Oren (2014) "The Nature and Course of the Dialogue between the Civilian Sector and the Defense Establishment in Israel Regarding the Planning and Building of Military Installations and Bases in Elisheva Rosman-Stollman and Roni (Aharon) Kampinsky (eds.), Civil-Military Relations in Israel: Essays in Honor of Stuart A. Cohen, Lexington Books.pp: 105 – 125

 

עמירם אורן (2014), "ביטחון, נדל"ן ודמעות תנין מיותרות", TheMarker | נדל"ן, 10 בינואר 2014

 

נילי שחורי ועמירם אורן (2013) "מי באמת מתכנן את הארץ? מבט נוסף", תכנון – כתב עת של איגוד המתכננים בישראל, כרך 10, חוברת 2, עמ' 12 – 18

 

עמירם אורן וקובי מיכאל (2013), "הפיקוח האזרחי" במבחן הממד הטריטוריאלי של הביטחון בישראל – מסגרת מושגית ביקורתית במבחן המעשה", מחקרי פלורסהיימר המכון, ללימודים עירוניים ואזוריים האוניברסיטה העברית בירושלים

 

Amiram Oren, Oren Barak and Assaf Shapira (2013) " ‘How The Mouse Got His Roar’: The Shift to an ‘Offensive–Defensive’ Military Strategy in Israel in 1953 and its Implications", The International History Review, 2013, Vol. 35, No. 2, 356–376

 

עמירם אורן (2012) "מיליטריזם, מקרקעין ותכנון", כתוב, 6 ביולי 2012 

 

עמירם אורן (2012), "ההסכם לפינוי מחנות צה"ל: מיליטריזם ומקרקעין", "אפשר לחשוב", 6 ביולי 2012

 

עמירם אורן (2012) "האם לנצח תיוותר הקריה בלב תל אביב?", הפורום לחשיבה אזורית, 14 ביולי 2012

 

עמירם אורן (2012) , "קרקע, ביטחון והון  בלב הכרך הגדול, "כתוב", 13 ביולי 2012

 

עמירם אורן, (2012), "התשתית והפריסה של צה"ל בנגב – השפעות סביבתיות", אקולוגיה וסביבה, כרך 3/גיליון 1/פברואר 2012, עמ' 54 – 61

 

עמירם אורן (2011) "האמת על פינוי מחנות צה"ל, עיתון הארץ, 13 בספטמבר, 2011

 

עמירם אורן (2011), "האם לנצח תישאר ישראל שטח צבאי?", בתוך אפרים לביא (עורך),יחסי צבא-חברה בישראל, השלכות על קבלת החלטות בנושאי ביטחון ושלום, הוצאת מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום, אויברסיטת תל אביב, עמ' 87 – 97

 

Amiram Oren (2011) "The Scope of Security Areas in the State of Israel" in Kremer Shai "Fallen Empires", Dewi Lewis Publishing, Stockport-England,  pp: 98-99

 

עמירם אורן ונילי שחורי (2011) זרקור נוסף לדיון על הזיקה בין ביטחון וין תכנון בתוך עמירם אורן ונילי שחורי (עורכים)  "ביטחון ותכנון" בתוך תכנון – כתב עת של איגוד המתכננים בישראל כרך 8, גיליון 1 (פברואר 2011), עמ' 150

 

Erez Tzfadia, Yagil Levy and Amiram Oren (2010) "Symbolic Meanings and the Feasibility of Policy Images: Relocating Military Bases to the Periphery in Israel" Policy Studies Journal Vol. 38, No. 4, ,pp: 723- 744

 

עמירם אורן ואלעד מורצקי, אין פיצוי על קרקעות הצבא, The Marker  מוסף נדל"ן, 7 בינואר 2010

 

עמירם אורן ורפי רגב (2010) "שימושי קרקע ביטחוניים בצפון מערב הנגב", בתוך אבי ששון (עורך) שדרות – נופ-אדם במרחב, ירושלים: הוצאת מקום, עמ' 123 – 132

 

עמירם אורן ורפי רגב (2010) "שימושי קרקע לצורכי ביטחון" בתוך יצחק שנל, מירון דנן ועדי ניב (עורכים) קרקע ונופים בישראל – סוגיות בהשפעת עיצוב הנוף על הקרקע בישראל", הוצאת המכון לחקר מדיניות קרקעית ושימושי קרקע של קק"ל והחוג לגיאוגרפיה ולסביבת האדם אוניברסיטת תל אביב, 55 – 67

 

Amiram Oren (2010) "Shadow Lands: The Use of Land Resources for Security Needs in Israel" in Gabriel Sheffer and Oren Barak (eds), Militarism and Israeli Society, Bloomington: Indiana University Press, pp: 168-190

 

עמירם אורן (2009), "הזיקה בין ביטחון ובין גיאוגרפיה בישראל" בתוך ראובן פדהצור (עורך) החברה בישראל והביטחון הלאומי, נתניה: הוצאת המכללה האקדמית נתניה, עמ' 37 – 39

 

עמירם אורן ואחרים (2009) "תחילת השינוי בתהליך מתן היתר לבנייה ביטחונית", תכנון 6(2), אוקטובר 2009, עמ' 57 – 74.

 

עמירם אורן (2009), "נוהל חדש לטיפול בבקשה להיתר הקמתו של מתקן ביטחוני", אתר איגוד המתכננים בישראל

 

עמירם אורן (2009), "בין טריטוריה לבין ביטחון  – סדר יום לדיון ולמחקר" בתוך עמירם אורן (עורך) "מרחב הביטחון" – מבט חדש על השימוש במשאבי קרקע לצורכי צבא וביטחון בישראל, בול 11 – במת ון ליר לשיח ציבורי, עמ' 15 – 36

 

עמירם אורן,  אהרון ברוכין ורפי רגב  (2009), ההגמוניה התכנונית של מערכת הביטחון  –  מבט מהעבר דרך ההווה אל עתיד, בתוך עמירם אורן (עורך) "מרחב הביטחון" – מבט חדש על השימוש במשאבי קרקע לצורכי צבא וביטחון בישראל, בול 11 – במת ון ליר לשיח ציבורי, עמ' 97 – 116

 

אמנון קרטין ועמירם אורן (2009), "מדיניות מקרקעין וביטחון לאומי – סקר השוואתי", בתוך עדי ניב (עורך) מחקרים ומדיניות קרקעית, ירושלים: הוצאת מכון קק"ל לחקר מדיניות קרקעית ושימושי קרקע, עמ' 46 – 53

 

זלמן שיפר ועמירם אורן (2008), "על קרקע ועל ביטחון – ההשלכות הכלכליות של האחזקה והשימוש בקרקע על ידי מערכת הביטחון", רבעון לכלכלה, גיליון 55.03  (ספטמבר 2008), עמ' 387 – 413

 

עמירם אורן (2008) "ישראל שטח צבאי !" בתוך גבי שפר, אורן ברק ועמירם אורן (עורכים) צבא שיש לו מדינה? – מבט מחודש על יחסי התחום הביטחוני והאזרחי בישראל, הוצאת כרמל, עמ' 149 – 174

 

אהרון ברוכין, עמירם אורן ורפי רגב (2008), "האם מתערער מעמדה התכנוני (החוקי) המיוחד של מערכת הביטחון?", מקרקעין ז/5 , עמ'  3-27

 

עמירם אורן ורפי רגב (2008), "שימושי קרקע ביטחוניים הפלטפורמה להתנתקות – על יחסי ביטחון וגיאוגרפיה"", בתוך אודי לבל וחיים משגב (עורכים) "בצל ההתנתקות: דיאלוג אסטרטגי במשבר", ירושלים: הוצאת כרמל, עמ' 53 – 75

 

אורן עמירם צפדיה ארז, ולוי יגיל (2008) "הדרמת הצבא – בין הציונות לשוק", מפנה מס. 56 – 57 (מאי 2008), עמ' 14 -19

 

אורן עמירם (2008) " הרהורים אודות הממד הטריטוריאלי של הביטחון בישראל "אופקים חדשים" גיליון 42, (מרס 2008)

 

אורן עמירם צפדיה ארז, ולוי יגיל (2007) "דרמת ההדרמה – העברת מחנות הצבא אל מטרופולין באר שבע  מנקודת מבט אזרחית", מרכז הנגב לפיתוח אזורי אוניברסיטת בן גוריון בנגב ומכללת ספיר.

 

עמירם אורן וזלמן שיפר (2007), "ההשלכות הכלכליות של האחזקה והשימוש בקרקע על ידי מערכת הביטחון", מאמרים לדיון – כלכלת ביטחון לאומי 2, מוסד שמואל נאמן לחקר מתקדם מדע וטכנולוגיה והטכניון

 

עמירם אורן (2007) "המהלכים לקביעת המעמד החוקי של שטחי האימונים בשנות החמישים" צבא ומשפט 19, עמ' 287 – 312

 

Amiram Oren (2007) "Shadow Lands: The Use of Land Resources for Security Needs in Israel", Israel Studies, Volume 12, Number 1, Spring 2007 Special Issue: An Army That Has a State Guest Editors: Gabriel Sheffer and Oren Barak, Pp. 149 – 170

 

עמירם אורן (2006) "המקרקעין האזרחי כמסד לקביעת התשתית הצבאית בתל אביב וביפו במלחמת העצמאות ותקופת המעבר אחריה (1948 – 1949)" בתוך מרדכי בראון ומאיר חזן (עורכים) עם במלחמה – קובץ מחקרים על החברה האזרחית במלחמת העצמאות, הוצאת יד צחק בן צבי והמכון לחקר הציונות אוניברסיטת תל אביב ועמותת חקר כוח המגן ע"ש י. גלילי, עמ' 215 – 237

 

Amiram Oren & David Newman (2006) “Competing Land Uses: The Territorial Dimension of Civil-Military Relations in Israel” Israel Affairs (special volume: "Communicating Security – Civil Military relations in Israel(, Udi Lebel (ed), Vol. 12 no. 3, Outledge, London. Pp. 561 – 577

 

עמירם אורן ורפי רגב (2005) "ארץ בחאקי – שימושי קרקע לצורכי ביטחון בישראל", קרקע 60, עמ' 96 – 116

 

עמירם אורן (2005) "צבא בעיר – צה"ל ופריסתו הגיאוגרפית בירושלים בשנותיה הראשונות של המדינה", בתוך יורם בר גל ומשה ענבר (עורכים), מאזור לסביבה – ארבעים שנות מחקר גיאוגרפי באוניברסיטת חיפה, הוצאת החוג לגיאוגרפיה ולימודי הסביבה, אוניברסיטת חיפה, עמ' 384 – 406

 

עמירם אורן (2005) המחיר המרחבי של הביטחון – שימושי קרקע ביטחוניים בישראל: צרכים והשלכות חיפה: הוצאת קתדרת חייקין לגיאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה

 

עמירם אורן (2005) "הפקוד המרחבי כמסגרת להפעלת כוחות היבשה בצה"ל (1948 – 1956)" עיונים בתקומת ישראל  14 עמ' 429 –  460

 

עמירם אורן ורפי רגב (2005) "שטחים בעמימות" עיתון הארץ, 3 פברואר 2005, עמ' ב2

 

עמירם אורן (2004) "סדר הכוחות של צה"ל וארגונם המרחבי תוך קביעת תחום המדינה וגבולותיה במלחמת העצמאות", חרב ועלה זית ה', עמ' 83 – 121

 

עמירם אורן (2002) "סדר הכוחות המלחמתי – הערכת מצב 1953 – 1960" – ציון דרך ומפנה בשינוי מדיניות הביטחון והרחבת צה"ל בשנות החמישים", עיונים בתולדות ישראל 12 עמ' 123 – 146

 

עמירם אורן (2002) "הגיאוגרף בשרות התכנון הפיסי הצבאי בישראל", מערכות 385, עמ' 60 – 67

 

עמירם אורן ויגאל אייל (2002) "מבצרי טיגרט – שלטון וביטחון בכפיפה אחת: הרעיון המדיניות והיישום" קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה מס' 104, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, עמ' 104 – 126

 

עמירם אורן (1993) הניסיונות והניסויים החקלאיים בהתיישבות היהודית מראשיתה ועד מלחמת העולם הראשונה, הוצאת יד יצחק בן-צבי, המכון לחקר ארץ ישראל ויישובה ומינהל המחקר החקלאי, מרכז וולקני בית דגון (190 עמודים)

 

עמירם אורן (1991) "זליג סוסקין – רעיונותיו להתיישבות חקלאית אינטסיבית והניסיונות לממשם בשנות העשרים" בתוך יוסי כץ, יהושע בן-אריה, יהושע קניאל (עורכים) מחקרים בגיאוגרפיה היסטורית-יישובית של ארץ ישראל, (כרך שני) הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, עמ' 183 – 205

 

עמירם אורן (1990) "חברת רסק"ו ופעילותה בתקופת העלייה החמישית (1934 – 1940)" קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה מס' 55 הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, עמ' 126 – 159

 

Amiram Oren (1989) “The Kfar Shitufi – A New Settlement Type Founded by German Middle-Class Immigrants” in Ruth Kark (eds) The Land that Became Israel, studies in Historical Geography, Yale University Press, New Haven and London The Magnes Press, The Hebrew University, Jerusalem , (pp 233 – 249)

עמירם אורן (1988) "רמות – השבים" – היישוב הראשון ביוזמת עולים מגרמניה ללא סיוע המוסדות" בתוך יהושע בן-אריה, יוסי בן ארצי וחיים גורן (עורכים) מחקרים בגיאוגרפיה היסטורית-יישובית של ארץ ישראל, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, עמ' 152 – 165

 

עמירם אורן (1988) "היערכות המוסדות הלאומיים ופעילותם בקליטת עולי גרמניה בעלי אמצעים בהתיישבות החקלאית, 1933 – 1935" בתוך מתתיהו מינץ (עורך) הציונות – מאסף לתולדות הציונות והישוב היהודי  בארץ-ישראל, מאסף י"ג, אוניברסיטת תל-אביב /הוצאת הקיבוץ המאוחד עמ' 159 –184

 

עמירם אורן ושלום רייכמן (1984) המצפים בגליל: סקר וממצאים עיקריים אביב 1982, המחלקה לגיאוגרפיה והמכון ללימודים עירוניים ואזוריים /האוניברסיטה העברית, (39 עמודים)

 

עמירם אורן ויהושע בן –אריה  (1983) "יישובי הגליל ערב מפעל ההתיישבות הציוני" בתוך אבשלום שמואלי, ארנון סופר ונורית קליאוט (עורכים) ארצות הגליל, חיפה: הוצאת חברה למחקר מדעי שימושי אוניברסיטת חיפה וההוצאה לאור משרד הביטחון, עמ'  315 –354

 

באביב 2019 התחלתי במיזם "המיעוט הנוצרי בישראל" (המיעוט שבמיעוט של אזרחי המדינה).

 

מטרת המיזם ללמוד להכיר את המקומות היישוב בהם מתגוררות הקהילות הנוצריות בישראל המגוררות בצפון הארץ (בגליל ובחיפה) ובמרכזה (ביפו, ברמלה ובלוד)  שרובן וכולן הן הערביות, ובודדות הן קהילות הנוצריות המגדירות עצמן הארמיות ונוספות הן הקהילות הארמניות 

 

בקיץ 2022 הגיע המיזם ל"ישורת האחרונה" ואז התחלתי במסע להכרת הקהילות בנצרת.

 

ביום רביעי 17 באוגוסט 2022 בשעת אחרי הצהרים המאוחרות הגעתי לראשונה לכנסיית המשיח האנגליקנית

 

הצטרפו אלי אלז'ביטה אורלובסקה ביגר וגדעון ביגר (ירושלים).

 

אבונה נאיל אבו רחמון ראש הקהילה כהן הדת של הקהילה האנגליקנית בנצרת אירח אותנו.

 

הקשר איתו נעשה בעזרת אבונה חאתם שחאדה כהן הדת של הקהילה האנגליקנית בחיפה.

 

אבונה נאיל אבו רחמון  סיפר לנו על עצמו ועל דרכו המעניינת, על הקהילה האנגליקנית בנצרת ועל כנסיית המשיח.

אבונה נאיל אבו רחמון (1978), הוא מגדיר עצמו פלסטיני, ערבי, נוצרי אזרח ישראל. נשוי למאריה אבו חנא ואב לבת. נולד בריינה ומתגורר היום בנצרת. אביו משתייך לזרם הקתולי (לטיני) בריינה ואמו משתייכת לזרם האנגליקני בנצרת. עד כיתה ח' למד בבית הספר "ישוע הנער" של מסדר דון בוסקו (סלאזינים) בנצרת. כנער צעיר הפך להיות נזיר פרנסיקני במנזר אמעוס קוביבה (ליד רמאללה). המשיך ולמד במשך שש שנים פילוסופיה ותיאולוגיה באנג'ליקום – אוניברסיטת האפיפיורית תומס אקווינס ברומא. במשך לימודיו השתייך למסדר הנזירים הדומיניקניים. שחזר לארץ בעקבות שיחות עם ארכיבושוף האנגליקני השלושה עשר בירושלים – ריה חנה אבו אל-אסל התקרב לכנסייה האנגליקנית. בתחילת הדרך שימש דיאקון (דרגת הכמורה הראשונית בכנסייה האנגליקנית) ואחר כך עוזר של כהן הדת בקתדרלה האנגליקנית של סנט ג'ורג' בירושלים. המשיך ועבר לשמש מספר שנים ראש הקהילה האנגליקנית בביר זית ואחר כך ראש הקהילה האנגליקנית בכפר זביבדה (ליד ג'נין). מאז שנת 2013 הוא ראש וכהן הדת של הקהילה האנגליקנית בנצרת. 

לאחר שיחה הסתובבנו וצלמנו בכנסייה.

 

בתום הביקור, חשבתי שראוי שאגיע פעם נוספת לפגוש את אבונה נאיל אבו רחמון ובין היתר להמשיך בצילום.

 

כך היה.

 

ביום שני 3 באוקטובר 2020 הגעתי בשנית והפעם הצטרפו אלי חבריי עקי בלייר (אבן יהודה) והישאם באשרת (יפיע)

 

בתחילת המפגש, לבקשתי אבונה נאיל אבו רחמון סיפר לחבריי על עצמו ועל דרכו המעניינת שהחלה כנזיר בכנסייה הלטינית.

 

בהמשך, הפגישה הייתה מרתקת ואף ניתן לומר מרגשת.

 

מעניין היה להשתתף כצופה מהצד בשיחה בין השניים שלא הכירו קודם ונפגשו לראשונה: אבונה נאיל אבו רחמון ראש הקהילה וכהן הדת של הקהילה האנגליקנית וחברי הישאם באשרת, איש הקהילה היוונית-קתולית מיפיע ושמוצאה משפחתו מהכפר מעלול.

 

הישאם סיפר לו על המפגש שהיה לנו לפני שנתיים ראו מעלול, הכפר שהיה בגליל התחתון, שרידיו וכנסיותיו) (יוני 2020)

 

הוא גם שיתף אותנו על תפיסת עולמו לאופן הראוי לקיים יחסי יהודים וערבים בישראל.

 

כמובן של לא החמצנו את ההזדמנות וצלמתי את המפגש בין השניים.

 

לאחר שהישאם נפרד מאיתנו והמשיך בדרכו הקדשנו את הזמן לצילום של הכנסייה המרהיבה עם עדשה פנורמית מיוחדת שנקראת "עין הדג".

 

סיימנו את הצילום ונסענו אבונה נאיל אבו רחמון, עקי ואני לסעוד צהרים בפאלפל ג'אבאלי.

 

היה לנו טעים וגם נחמד לשוחח עם ויסאם בעל העסק.

 

חזרנו לאזור הכנסייה ונפרדנו לשלום  מאבונה נאיל אבו רחמון.

 

******

ראוי לציין שביקור זה מצטרף לביקורים קודמים בהם למדנו על הכנסייה האנגליקנית בארץ:
* חיפה – חיפה, מתחמי העדה האנגליקנית
*כפר יאסיף – כפר יאסיף קהילות נוצריות, כנסיות ועוד
*יפו – יפו, מתחם הכנסייה האנגליקנית פטרוס הקדוש
* תרשיחא –  תרשיחא שבגליל ההררי, הכפר שהפך להיות חלק מעיר
* רמלה – רמלה, החותם הנוצרי בעיר העתיקה
* שפרעם – הפן הנוצרי של שפרעם
*ריינה – הקהילות הנוצריות ביישוב ריינה בגליל התחתון שליד נצרת

מעט אודות
הכנסייה האנגליקנית

הכנסייה האנגליקנית (Church of England) היא המוסד הנוצרי התאולוגי הרשמי של אנגליה.

 

הכנסייה נוסדה רשמית בפרישת אנגליה מהכנסייה הקתולית במאה ה־16, אך היא מתייחסת לעצמה כאחת מכנסיות הרפורמציה מחד (מכיוון שאינה מקבלת את סמכות האפיפיור ומושפעת מתאולוגית הרפורמציה); אך גם כהמשך ישיר של הכנסייה המסורתית שהייתה קיימת באנגליה (ולפיכך לא כנסייה חדשה).

 

כנסיית אנגליה היא גם "מוסד האם" של הכנסיות שנסתעפו ממנה ברחבי העולם, השייכות ל"קומיוניון האנגליקני" (Anglican Communion). בראש הכנסייה עומד הארכיבישוף מקנטרברי.

 

עקרונות כנסיית אנגליה שונים מאלו של הקתוליות. ההבדלים העיקריים הם הסמכת נשים לכמורה (לא בארץ ישראל ובמזרח התיכון) וחוסר הנאמנות לאפיפיור.

 

כנסיית אנגליה שונה מהכנסיות הפרוטסטנטיות הנוספות בעיקר בצורת ההסמכה לכמורה, במבנה התפילה, שמורכב מתרגומים אנגליים של תפילות טרום־רפורמיות, וההזדהות עם עקרונות האמונה הקתוליות. הכנסייה אינה נוטלת צד בוויכוח בין הפרוטסטנטים לקתולים.

הכנסייה האנגליקנית בישראל

הכנסייה האנגליקנית תקעה יתד בארץ הקודש בשנת 1841, עם חתימתו של הסכם בין אנגליה לפרוסיה.

 

בשל קשיים שהערימו העותמאנים החליטו שתי המדינות להקים בישופות משותפת לכנסיות האנגליקנית והלותרנית ועל שליחתו לירושלים של בישוף אחד מטעמן.

 

הבישוף הפרוטסטנטי הראשון בירושלים היה היהודי המומר הבישוף אלכסנדר, שנולד גרמניה אך התחנך לנצרות באנגליה וכך היה מועמד פשרה בין הגרמנים הלותרניים לאנגליקנים.

 

מאותה עת החלה הכנסייה בפעולותיה ליצירת קהילה מקומית – בניית כנסיות, בתי ספר, בתי חולים ומרכזים אחרים.הכנסייה האנגליקנית שאפה לגרום להמרת דתם של יהודים ומוסלמים בארץ הקודש.

 

כאשר הדבר לא צלח בידה היא פנתה למאמינים האורתודוקסים והקתולים כדי להקים קהילה מקומית.

 

לאחר הפיצול הבישופות הלותרנית-אנגליקנית בשנת 1886 המשיכה הכנסייה האנגליקנית להחזיק בכנסייה הפרוטסטנטית הראשונה שנבנתה בירושלים במשותף, כנסיית המשיח שליד שער יפו.

 

כן בנתה הכנסייה האנגליקנית מרכז חדש במזרח ירושלים, מתחם קתדרלת סנט ג'ורג'.המשמש גם למושב הבישוף האנגליקני.

 

משנת 1957 עלה מעמדה של ירושלים לארכיבישופות ומשנות ה-70 עומד הבישוף הירושלמי בראש הכנסייה העצמאית של המזרח התיכון וירושלים.

 

הכנסייה האנגליקנית הייתה בין הכנסיות הראשונות שמינו בישוף ערבי מקומי, בשנת 1976, וראשיה מילאו תפקיד חשוב בעניינים ערביים מקומיים.

 

הכנסייה העצמאית של המזרח התיכון וירושלים שנקראת גם דיוקסיית ירושלים נמצאת בארבע מדינות: ישראל, ירדן, סוריה ולבנון וגם בתחום הרשות הפלסטינית בגדה המערבית ורצועת עזה. והיא מונה כמעט שלושים קהילות.

 

מאז יוני 2020 הארכיבישוף כומר חוסאם אליאס נעום  הוא ראש הדיוקסיית ירושלים. הוא הבישוף האנגליקני ה-15 בירושלים. הוא נולד בחיפה ב-1974 וגדל בשפרעם.

 

להרחבה ראו אתר  Diocese of Jerusalem 

התהוות
הקהילה האנגליקנית בנצרת
ובניית הכנסייה

במאה ה-19 השליטה המסורתית בנצרת הייתה בידי שתי העדות הוותיקות במזרח, היוונים-אורתודוכסים והלאטינים, ולצדן המיעוט היווני-קאתולי.

 

אולם קדושתה של נצרת ומעמדה בעולם הנוצרי הניעו את יתר העדות לפעול למען תפיסת אחיזה כלשהי בעיר.

 

אך מעט עדות פנו לתחרות של ממש על השפעה בקרב האוכלוסייה, ומן הבולטות ביותר היתה הכנסייה האנגליקנית, שעשתה זאת באמצעות חברת המיסיון ושליחיה בארץ-ישראל. כנסייה זו פעלה למן 1833 בירושלים באמצעות 'החברה הלונדונית ליהודים' , והיא נשאה עיניה גם לערים אחרות בארץ -הקודש.

 

כנראה שכבר ב 1848 – הונח יסוד לפעילות מיסיונרית פרוטסטאנטית בנצרת, עת נשלח אליה מטעם הבישוף גובאט כומר-מטיף בשם מיכאל זוודה (Sowede).

 

אחריו הגיע לעיר מיסיונר- מורה אנגלי, בשם ג' ון באואן (Bowen) והוא פתח כיתת-לימוד לנערים, שפעלה זמן קצר.

 

פעילות זו יצרה, על דרך השלילה דווקא, קהילת מאמינים מקומית, וזאת משום שהורים ששלחו את ילדיהם לאנגליקנים הודחו והוחרמו על- ידי הכנסיות המסורתיות.

 

הם התקבצו לכלל קהילה קטנה, ומשום כך בשנת 1851 הוחלט לשגר אליהם  מיסיונרים קבועים, שידריכו אותם בחיי היומיום של כנסייה חדשה זו .

 

המיסיונרים שהגיע לעיר באותה שנה, פ' א ' קליין ( Klein)  ושוורץ (Schwarz) התסיסו את הכנסיות המזרחיות, שפתחו בפעולת-הסתה כנגד המיסיון האנגלי. באחת מן ההתפרצויות האלימות נגדם נפצע שוורץ קשה, וספרי תנ"ך עם כתבי מיסיון אחרים נשרפו בטקס פומבי בחצר המנזר הפרנציסקאני.

 

בשנת 1853 עזב שוורץ את העיר ובמקומו נשלח זוג מיסיונרים גרמנים  (Maller) ומילר (Gruber) גרמנים. גרובר קליין וצעירים מקומיים החזיקו את תחנת המיסיון ואת כיתות הלימוד לנערים בעיר ובכפרים סמוכים. בשלהי שנת 1856 לא נותר מהם אלא הצוות המקומי, שכן קליין שב לאירופה עקב מחלתה של אשתו , ואילו גרובר ומילר ניפנו למשימות אחרות.

 

במצב דברים זה בראשית מרס 1857 הגיע המסיונר  יוהנס צלר לנצרת.

 

בנצרת מצא הוא מיבנה שכור ששימש ללימוד, לתפילה ולכינוסי הקהילה הקטנה, שמנתה אז כ 60- נפש.

 

צעדיו הראשונים היו טיפוח סגל מקומי, היאחזות בחלקת-עיר משלו ושכלול ידיעותיו בערבית ובאורחות החיים במקום.

 

עד-מהרה העמיד צלר חבר-עוזרים מיומן ומסור לשליחותו, הן מקרב צעירים מקומיים והן מקרב שליחי המיסיון עצמו , ששימשו מטיפים ומפיצים של כתבי-הקודש בעיר ובכפרים.

 

בנוסף הגיע לעיר ג 'יימס הובר אף הוא, יוצא וירטמברג  שפעל בסוף המאה כמיסיונר עצמאי בעזה .  מבין ילידי הארץ בלטו מיכאל קאואר, סרפים בוטג'י וחליל ג'מאל, משכילים ונאמנים לכנסייה האנגליקנית, שפעלו בעיקר בכפרים הקרובים לנצרת ופתחו בהן כיתות-לימוד.

 

תחום החינוך היה השדה העיקרי דרכו ניסו צלר ואנשיו לפרוץ נתיב אל לב התושבים באזור ולהגדיל את תחום ההשפעה הפרוטסטאנטי בנצרת. לכך סייעו שני תהליכים : האחד , סיומה של מלחמת קרים, שהניע תושבים רבים להאמין כי כוחה של אנגליה במזרח יגבר וכדאי יותר יהיה לחסות בצילה ; והשני, הצמא הגדול להשכלה בקרב בני הארץ , ובעיקר בקרב הנוצרים שבהם, שבאה עם החשיפה לקידמה המערבית וליתרונותיה. צלר ידע לנצל את המצב הזה , אך לא בנקל עלה בידו לפרוס את רשת הכיתות שלו בעיר ובכפרים. מלחמה עיקשת התנהלה על נפשו של כל תלמיד, והיא לוותה באיומים ובלחצים רבים שהופעלו על המשפחות אשר הסכימו לשלוח ילדיהן אליו. כמו בשכם, גם בנצרת, הוסת הציבור על-ידי מטיפים, אלא שכאן היתה האיבה ההדדית חריפה יותר, משום שהיו מעורבים בה בני עדות נוצריות שונות.

 

אך דומה, ששאיפתם של תושבי הכפרים הנוצריים להקנות לילדיהם חינוך מסודר ומודרני עלתה על חששם שמא יעברו גם לאמונה אחרת. הם לא היססו להעביר את ילדיהם מכנסייה אחת לרעותה על-מנת להשיג תנאי לימוד מסודרים, ונדידה זו היתה לאחד הגורמים העיקריים ביצירת  המתח בין העדות הנוצריות והמוסדות הדתיים בעיר. מאמצים רבים הקדיש אפוא צלר להעמיד שורה של כיתות-לימוד, בידיעה כי הללו ישמשו גם גרעין לקהילה מקומית, אם בכפרים ואם בנצרת עצמה. בראשית שנות השישים פעלה רשת הכיתות של המיסיון האנגלי באופן סדיר. בריינה, כפר-כנא ויפיע ניהלו את הכיתות המורים המקומיים, שחוזקו על-ידי הובר, ולא אחת על- ידי צלר עצמו. בשנת 1866 – הצליח צלר לתקוע יתד גם בעיירה שפרעם, לה ייחס חשיבות רבה בהיותה 'מפתח לגליל' כולו. בראשית שנות השבעים החל צלר לפעול הרחק מבסיסו , בעכו, שם פתח כיתת-לימוד בחדר שכור.

 

תודות להתמדה שהפגינו צלר ועוזריו , התרחבה רשת החינוך בנצרת ובכפרים. ב 1864- למדו בבית-הספר שלו בנצרת 20 נערים, וכעבור שש שנים, ב 1870- , היו בו כבר 130 תלמידים. באותו  זמן למדו עוד כ 130- ילדים ונערים בריינה, יפיע, מג 'ידל ושפרעם ; וכעבור שש שנים , ב שנת 1876- , למדו בכפרים בלבד 264 ילדים בני עדות שונות, ומוסלמים בכללם.

 

יעד חשוב אחר שביקש צלר להשיג, היה חינוך הנערות, למרות הקושי העצום הכרוך בכך. כבר ב 1851 – למדו כמה נערות בבית-הספר האנגליקני , אך רק מ 1863- ואילך נעשה דבר זה באופן ממוסד. בראשית שנות השבעים הוכשר מגרש במדרון המערבי של נצרת, ובשנת  1874-
נחנך בו 'בית-היתומות האנגלי' , שהפך לאחד ממוסדות החינוך הנודעים בנצרת עד לעת האתרונה.

 

מלבד בתי-הספר וכיתות הלימוד, סייע לצלר במלאכת הרחבת ההשפעה הפרוטסטאנטית גם בית-החולים של ד"ר ק ' וארטאן שהגיע לנצרת ב 1862- ופעל בה בעזרת חברת המיסיון הסקוסי מאדינבורג. ב 1867- פתח בעיר בית-חולים והפך לדמות מרכזית בנצרת ולשם דבר בתחום הרפואה בצפון הארץ.

 

פעילותו של צלר הביאה להרחבה ניכרת של העדה, והצורך בהקמת מרכז ראוי לשמו הלך וגבר. כבר בראשית שנות השישים החל הוא לתכנן את מהלכיו בכל הנוגע להקמתה של כנסייה פרוטסטאנטית בנצרת.

 

למרבה אכזבתו , לא נרתמה 'חברת המיסיון ' לעזרתו , וכל מלאכת גיוס הכספים והבניין נפלה על שכמו . אולם הוא לא נרתע ממציאות זו וניצל היטב את המוניטין שיצאו לו בווירטמברג מולדתו ובאנגליה. צלר פירסם כתבות רבות על המצב בנצרת ובארץ-ישראל בכלל , והפיץ ברבים את דבר האתגרים שלפניהם ניצב. נוסעים ועולי- רגל שפקדו את העיר הקדושה, הותרמו וגויסו לאיסוף כספים , והראשון שבהם היה הנסיך מוויילס (לימים אדוארד השביעי), שבמסעו לארץ בשנת 1862- הרים תרומה בסך 10 נפוליאון – זהב, כקרן להקמת הכנסייה.

 

בכספים הראשונים רכש צלר מגרש לבנייה בסמוך לביתו , ממערב לאזור השוק , אך הרשיון והבנייה התעכבו עוד זמן רב.

 

באמצע שנות ה-60' של המאה ה-19' החל הממשל העות'מאני להגביל את זכויותיהם של הפרוטסטנטים ולהקשות על מאמצי המיסיונרים הן בבניית מוסדות והן בשדה החינוך. מושל עכו , שבידו נתון היה הדבר, עשה כל שביכולתו למנוע את פעילותם של הפרוטסטנטים, כי התנגד בחריפות להמרת מוסלמים. ההתנגדות הרשמית תורגמה בשטח לרדיפות של ממש, הכאת מורים והפקעת רכוש מידי המיסיון . משפקעה סבלנותו של צלר, פנה ישירות לשגריר אנגליה בקושטא, ובסיועו הושג לבסוף הפירמאן המיוחל .

 

המקור יוסי בן ארצי (1988) "יוהנס זלר – שליח לנצרת ולארץ-הקודש", קתדרה 50, (עמ, 73 – 97)

הקהילה האנגליקנית
בנצרת כיום

הקהילה מונה כ-500 נפש חלקם מתגוררים בנצרת וחלקם בנוף הגליל (נצרת עילית),

 

הקהילה בנוסף למיסות מפעילה בית ספר של יום א', מועדון נשים ללימודי מקרא והתוכנית החשובה פעילות זוגות צעירים

 

כנסיית המשיח האנגליקנית

זו הכנסייה האנגליקנית השנייה
שנבנתה בארץ הקודש

כפי שצוין כבר בראשית שנות השישים, החל יוהנס צלר לתכנן את מהלכיו בכל הנוגע להקמתה של כנסייה פרוטסטאנטית בנצרת. אולם, למרבה אכזבתו, לא נרתמה 'חברת המיסיון ' לעזרתו , וכל מלאכת גיוס הכספים והבניין נפלה על שכמו . אולם הוא לא נרתע ממציאות זו והפיץ ברבים את דבר האתגרים שלפניהם ניצב.

 

נוסעים ועולי רגל שפקדו את העיר הקדושה, הותרמו וגויסו לאיסוף כספים , והראשון שבהם היה הנסיך מוויילס (לימים אדוארד השביעי), שבמסעו לארץ בשנת 1862- הרים תרומה בסך 10 נפוליאון – זהב, כקרן להקמת הכנסייה.

 

בכספים הראשונים רכש צלר מגרש לבנייה בסמוך לביתו , ממערב לאזור השוק , אך הרשיון והבנייה התעכבו עוד זמן רב.

 

לאחר שהשיג אמצעים חלקיים לבניית הכנסייה, פנה צלר לתכנון המיבנה עצמו. בדרך האופיינית לו , שיכנע את האדריכל השווייצרי א' שטדלר (Stadler) מציריך 'לתרום' את תכניות הבנייה.

 

שטדלר טייל בשנת 1868 – בארץ ושהה בנצרת בביתו של צלר. הוא ביקר במגרש שנרכש עבור המיבנה והכין סקיצות של הכנסייה, אשר פרסומן סייע בהשגת תרומות נוספות.

 

 

תכנית הכנסייה מבוססת על קווים פשוטים : בכיוון דרום-מערב-צפון -מזרח יש לה אולם מרכזי צר וארוך (36X70 רגל) אותו חוצה מעין אולם נוסף (47X15 רגל) ושניהם יוצרים דגם צלב. אולמות אלה מכילים 320 מקומות-ישיבה, מלבד השטח שיועד לבימה, למקהלה ולחדרי-שירותים צדדיים.

 

גובה הכנסייה בתקרתה תוכנן ל 73 – רגל, ובשיאה גובהו של מגדל הפעמונים 100 – רגל.

 

בפנימיותה הייתה זו כנסייה קטנה וצנועה, וגם במראה החיצוני ניכרים פשטות וחסכנות בעיטורים, קישוטים ופיתוחי-אבן . החזית הראשית מצויה במימד הצר הפונה לדרום-מערב ; שם מצויה דלת כניסה גבוהה, ומעליה חלון מוארך. בקירות הצדדיים תוכננו חלונות צרים וארוכים, ומעליהם פתחי-אור עגולים.

 

לגג הכנסייה הציע שטדלר שיפועים מתונים של רעפים, ובחזית תיכנן מגדל- פעמונים מרובע. בפינות המגדל הציע להוסיף מגדלוני-אבן דקורטיביים ; ומעין 'פירמידה' שבראשה צלב, אמורה היתה להתנשא מגג המגדל.י

 

בהעדר אמצעים נקבע, כי המגדלונים והפירמידה ייבנו בשלב מאוחר יותר, שביצועו נדחה שנים רבות.

 

בשנת 2014 בזמן ששופצה הכנסייה נבנה הצריח.

 

תכניתו של שטדלר פורסמה על-ידי צלר, דגם שלה ניתן היה אף לרכוש בשטוטגרט, ואפילו טיטוס טובלר ראה לנכון לצרף את סקיצת המיבנה למפת נצרת המופיעה כנספח לספרו על העיר, שיצא לאור בשנה בה הוצגה התכנית.

 

כל זה סייע בידי צלר לגייס 50 אלף מתוך 80 אלף פרנק שנדרשו לבנייה עד 1868.

 

ובאותה שנה אכן ניגשו למלאכה. תחילה הוקף המגרש בגדר-אבן גבוהה. גדר זו נדרשה לא רק על-מנת לתחם את הרכוש ולשמש מקום-איסוף לחומרי-הגלם, אלא גם על-מנת לפלס את מישטח הבנייה שנמצא על מדרון מתון . לפיכך, נבנתה הגדר בגובה רב לכיוון מזרח, ושטח גדול מולא בעפר, אבנים וחומרים שונים, על-מנת ליצור בסיס מאוזן למבנה.

 

לאחר-מכן נבנו הקירות ומגדל הפעמונים, ולבסוף, במאמץ עילאי של בני העדה, גויס גם סכום כסף לרכישת ספסלים וריהוט אחר.

 

בקיץ 1871 הושלמה בניית הכנסייה.

 

ב- 1 באוקטובר 1871 נערך טקס חנוכת הכנסייה.

 

אירוע חנוכת הכנסייה היה משמעותי מאוד בעיני צלר, כמו גם בעיני 'חברת המיסיון' והבישוף גובאט, שכן למעשה היתה זו הכנסייה הפרוטסטאנטית-ערבית הראשונה בארץ-ישראל והשנייה שבירושלים.

 

טקס חנוכת הכנסייה היה רב-רושם, ונכחו בו רבים מבני העיר, גם אלו שלא נמנו עם חברי הקהילה. ראשי הכנסיות המסורתיות, מנהיגים מקומיים וקהל רב הצטופפו בשעת הטקס והעטירו על צלר שבחים וכבוד על הגשמת חלומו. היתה זו עדות ברורה למעמדו האישי של צלר, שזכה לכבוד זה למרות המחלוקות החריפות עם בני העדות היריבות.

 

תוספת אחרונה לבניין הכנסייה היתה הצבת פעמון גדול במגדל המרובע שמעל לדלת הכניסה.

 

פעמון זה נתרם ב 1884, לאחר שצלר עזב כבר את נצרת, על-ידי ידידיו מווירטמברג, ועליו נחרת בגרמנית : 'לקהילה האנגליקנית בנצרת – מזכרת מאחותה לאמונה בווירטמברג

 

המקור יוסי בן ארצי (1988) "יוהנס זלר – שליח לנצרת ולארץ-הקודש", קתדרה 50, (עמ, 73 – 97)

*******

לואיס ילנד אנדרוס (1896-1937) היה חייל אוסטרלי שבמלחמת העולם הראשונה השתייך במסגרת הכוחות האימפריאליים האוסטרליים שלחמו בארץ ישראל במסגרת עוצבות הממלכה המאוחדת – "חיל המשלוח המצרי". בתקופת השלטון הבריטי כיהן כנציב מחוז הגליל מטעם ממשלת ארץ ישראל המנדטורית.

 

אנדרוז היה מושא לשנאה מיוחדת בקרב הפלסטינים באזור הגליל על האופן הדיכוי שבו ביצע את צעדי הממשלה לאחר פרוץ השביתה הכללית של 1936.

 

ב- 6 בספטמבר 1937 בדרכו לתפילה בכנסיית המשיח האנגליקנית הוא ושומר הראש שלו נרצחו על ידי חמושים ערבים של עז. א-דין אל-קסאם.

 

ההתנקשות בו הובילה את ממשלת בריטניה להגיב בחריפות.

 

ההתנקשות בו נחשבה כמייצגת את פסגת המרד הערבי.

 

זמן קצר לאחר הרצח, הוכרזה הוועדה הערבית העליונה בלתי חוקית והוצא צו מעצרו של היו"ר שלה אמין אל-חוסייני. אל-חוסייני הסתגר בחארם אל-שריף למשך זמן מה ולבסוף החליק יצא בחסות החשיכה ובסופו של דבר עשה את דרכו לסוריה שהפכה לבסיס הפעולות החדש של הוועדה.

 

בהיעדר ההנהגה הממוסדת, פוליטיקאים רדיקליים יותר השתלטו על תנועת ההתנגדות בתוך פלסטין עצמה. התקפות אנטי-יהודיות ואנטי-בריטיות גברו במהירות בעקבות רצח אנדרו.

 

אנדרוס נקבר בירושלים בבית העלמין הפרוטסטנטי בהר ציון. הוא הותיר אחריו אלמנה ושלושה ילדים

 

מקור

******

מזכרות מהביקור

*****

*******

 

******

סוף דבר

***

שני הביקורים היו מעניינים ומרתקים

*****

שמחנו להכיר את
אבונה נאל אבו רחמון,
ראש הקהילה וכהן הדת
של הכנסייה האנגליקנית,
איש דת מרשים, מנהיג ואדם

******

למדנו להכיר מעט
את הקהילה אנגליקנית
בנצרת ותולדותיה
שהיא חלק מהפסיפס הדתי של העיר

******

הכנסייה מרשימה ביותר
ומשרה אווירה
שאנחנו באחת ממדינות אירופה
ולא במזרח התיכון

*****

תודה לך אבונה נאל אבו רחמון,
שאירחת אותנו,
פתחת לנו צוהר
להציץ על קהילתך
ובעיקר פתחת את ליבך
ורתקת אותנו בדבריך

****

תודה לכם עמיתי
אלזיביטה, גדעון, עקי והישאם
שהצטרפתם לביקורים

****

אקווה שבזמן הקרוב
אוכל להגיע גם לבקר את
בית הספר התיכון Episcopal Christ
שהוקם בשנת 1851
על ידי מיסיונרים אנגליקניים
של החברה המיסיונרית
של הכנסייה הבריטית
( British Church Missionary Society).

*****

 

 

מעת לעת הספונטיות מנצחת.

 

כך היה ביום שני 3 באוקטובר 2022.

 

בשעת ערב, זמן קצר לפני החשיכה, אחרי יום טיול מנצרת, בדרך היורדת לכיוון עפולה שאלתי את עקי בלייר חברי אם הוא ממהר לשוב הביתה. הוא אמר שלא.

 

מיד צלצלתי לחברי אבס והזמנתי אותנו לקפה ומאפה.

 

הוא נענה מייד לבקשת ההזמנה.

 

אבל קודם הוא הזמין אותנו לראות את המוזיאון הקטן שהוא ובת דודתו איילה לקבר-מעוז הכינו לקראת חג ה-100 להקמת גניגר.

 

נכנסנו, התלהבנו, התפעלנו מהמוצגים, כולם מאוסף הפרטי של אבס ואיילה.

 

אי אפשר להישאר אדישים ושנינו צלמנו את שראינו.

 

את הביקור בגניגר סיימנו כמובטח "בקפה ומאפה" על מרפסת ביתם של מיכל ואבס.

 

להלן מובא מעט מידע על קבוצת גניגר ומראות המוזאון

***

***

מעט על גניגר

גניגר הוא יישוב קיבוצי ראשון שהוקם בעמק יזרעאל המערבי.

 

ראשיתו הייתה בעמק הירדן, הקבוצה שהקימה את הקיבוץ נוסדה ב- ח' בחשון, תרפ"א, 30/10, שנת 1920 והתמקמה במקום שהיום נמצאים הקיבוצים בית זרע ואפיקים.

 

הקבוצה מנתה בזמן עלייתה לעמק הירדן 17 אנשים צעירים (12 חברות ו- 5 חברים).

 

לאחר כשנתיים בעמק הירדן היישוב דגניה ג' בוטל, אחרי שוועדת מומחים בראשותו של האגרונום יצחק וולקני קבעה שאין מקום לשלושה יישובים קיבוציים בעמק הירדן.

 

אז הם עברו ממקומם.

 

מתיישביה הראשונים של גניגר עלו על אדמת המקום בעמק יזרעאל ב- כ"ט בתשרי תרפ"ג, 21 באוקטובר 1922.

 

הם והשתכנו בחושות הרעועות של "ג'ינג'ר" הערבית וקראו למקום בשם קבוצת "גניגר".

 

ג'ינג'ר הוא שיבוש שמו של ישוב עברי קדום המובא בתלמוד בגרסאות שונות: ”נגנגר”- ”נגנגד”- "נגנגר'', אשר היה לפי המקובל, מקום מושבו של רבי יוחנן בן נורי שהיה מגדולי החכמים בגליל, שחי במקום הזה במאה השנייה לספירה. השם העתיק נשתמר, ככל הנראה, בשמו הערבי של המקום: ג’נג’אר.

 

הראשונים עלו למקום כחוכרים של האדמות היישוב למשך שנתיים מ"חברת הכשרת הישוב", אך כבר לאחר חמישה חודשים עברה אדמת הישוב לק.ק.ל וכך נשאר המצב עד היום.

 

מייסדי הקיבוץ היו בני העלייה השלישית אליהם הצטרפו גרעיני התיישבות נוספים. בשנת 1923 הצטרפו חברי הגרעין מקבוצת "משמר הוולגה"- מרוסיה; בשנת 1933 הצטרפו חברים מתנועת "גורדוניה"- מפולין; בשנת 1934 הצטרפו חברים מתנועת "החלוץ"- מברלין; בשנת 1945 הצטרפו חברים מנוער עולה ג' "מכבי הצעיר"- מצ'כוסלובקיה; בשנת 1945 הצטרפו בוגרי המחזור הראשון של בני המקום- מחזור א': בשנת 1948 הצטרפו חברי "אבוקה" שמוצאם מתנועת "גורדוניה"- מרומניה; אחרי מלחמת השחרור נוספו חברים בני גרעינים נוספים מחברי התנועה שהיו בקפריסין. במשך השנים גדלה אוכלוסיית גניגר עם הצטרפותם של ילדי הקיבוץ וחניכיו, ילדי חוץ וכן חברים בודדים ומשפחות שעברו אלינו מקיבוצים אחרים ומכל רחבי הארץ ונקלטו בקיבוץ. כיום גניגר כולל 130 חברים ו-600 תושבים.

 

הרחבה והפניות ראו גניגר (דגניה ג'), על מורדות הרי נצרת ואדמותיו בעמק יזרעאל

 

*******

סוף דבר

*****

שמחנו להיות
בין המבקרים הראשונים
במוזיאון הקטן והחמוד הזה

****

תודה לך אבס על ההזמנה הספונטנית

****

תודה לכם מיכל ואבס
על האירוח במרפסת

****

היה זה סיום מפתיע
ליום סיור מעניין ולא שגרתי!

 

כללי 

שמי עמירם אורן, נשוי, אב לבת, סב לשתי נכדות.

 

נולדתי ברמת גן (1955) וגדלתי בה, ילד, נער וחייל בשירות חובה.

 

עם תחילת לימודיי באוניברסיטה העברית (1978) עברתי להתגורר בירושלים ומאז, אני חי בעיר או בסביבתה הקרובה.

 

במקצועי אני גיאוגרף ובהווייתי אני איש ידיעת הארץ.

 

מאז ילדותי ונעוריי ובהמשך חיי כבוגר עד ימינו, למדתי את הארץ.

 

במשך למעלה מחמישה עשורים, בהתאם לנסיבות הזמן, לעיסוקיי ולמסגרות פעילותי, עברתי לאורכה ולרוחבה של הארץ, בהליכה ברגל בטיול, בסיור ובשיטוט, בנסיעה ברכב וגם בשטח ובדווש על אופניים.

 

אני יודע את הגיאוגרפיה של הארץ ומכיר את אזוריה וחבליה, נופיה, דרכיה, יישוביה, אתריה ושכיות החמדה.

 

ככל שבגרתי, המשכתי ללמוד את הארץ  ולתור בה, ההתבוננות שלי עליה הלכה והשתכללה.

 

תחום ההתמחות המקצועית והאקדמית בו עסקתי למעלה משלושה עשורים הוא הממד הגיאוגרפי של השילוב בין טריטוריה ובין ביטחון

 

הדגש בפעילותי בעשורים אלה הוא הממשק ויחסי הגומלין בענייני קרקע, מרחב וסביבה בישראל בין הצבא ומערכת הביטחון ובין המדינה והחברה.

 

בעיסוקיי בתחום זה שלבתי בין האקדמיה (מחקר, דיון והוראה) ובין העשייה (תכנון וייעוץ).

 

מאז העשור השני של המלניום חזרתי "לאהבה ישנה" טיול, סיור ושיטוט בארץ, ברגל, ברכב, ודיווש באופניים.

 

השכלה פורמלית

בגרות (תיכון "אהל שם" ברמת גן 1973)

 

מדריך ידיעת הארץ (צה"ל, 1975);

 

מורה דרך מוסמך (משרד התיירות, 1978);

 

תואר בוגר (B.A) גאוגרפיה וכלכלה (האוניברסיטה העברית בירושלים, (1981);

 

תואר מוסמך (M.A) גאוגרפיה (האוניברסיטה העברית בירושלים, 1985);

 

תואר שלישי – ד"ר (Ph.d) גאוגרפיה, (אוניברסיטת חיפה, 2003).

 

לימוד אקדמי 

בלימודי לתואר הראשון עסקתי בגאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל משלהי המאה ה-19 וראשית ההתיישבות הציונית וזאת במקביל ללימוד לתואר בכלכלה

 

בלימודיי בתואר השני המשכתי והתמקדתי בגיאוגרפיה היסטורית יישובית במשך תקופת היישוב בזמן השלטון הבריטי.

 

עבודת הגמר שלי לתואר מוסמך עסקה בהתיישבות החקלאית של עולי גרמניה שהגיעו לארץ בימי העלייה החמישית.

 

לאחר לימודי תואר השני המשכתי לעסוק במחקר שנושאו היה הניסויים החקלאיים של היישוב היהודי בארץ ישראל בשלהי המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה.

 

שירות בצבא קבע 

מספר שנים לאחר לימודיי האקדמיים חזרתי לשירות קבע בצה"ל.

 

במשך עשור (1988- 1998) שירתי בעיקר בענף תשתית ופריסה באגף התכנון במטה הכללי (אג"ת) וגם במדור שטחי אימונים במפקדת חילות השדה (מפח"ש) ובמפקדת פיקוד המרכז.

פציעה והכרה כנכה צה"ל

עם תחילת שירות המילואים (1977) עברתי הסבה לצנחנים (כולל קורס צניחה).

 

באחד האימונים נפצעתי בצניחה (1984).

 

עם הגיוס לצבא קבע (1988), לאחר קורס הקצינים (1989)  ובהמשך השירות (עד 1998)  מצב בריאותי הוחמר.

 

בעקבות ניתוח כירורגי הוכרתי כנכה צה"ל (1999).

 

לאחר שני עשורים וניתוח כירורגי נוסף (2022) מצבי הוחמר עוד ומאז אני מתהלך בעזרת קביים.

 

לא הפסקתי לטייל.

המשך לימוד אקדמי

עם תום השירות הצבאי, במשך ארבע שנים (1999 – 2003) כתבתי בחוג לגאוגרפיה באוניברסיטת חיפה את עבודת דוקטורט שעניינה הקשר בין צבא ובין קרקע ומרחב במלחמת העצמאות ובשנותיה הראשונות של המדינה.

 

מאז השלמת המחקר לתואר השלישי בשנת 2003 עד שנת  2014, פעלתי וחקרתי במסגרת עצמאית בלתי תלויה ולא השתייכתי לשום מוסד או לאף ארגון או רשות.

 

מחקר וכתיבה 

במשך השנים כתבתי את הספרים "ארץ בחאקי" (יחד עם רפי רגב) ו"השטחים המגויסים"

 

ערכתי גם את קבצי המאמרים: "צבא שיש לו מדינה" (יחד עם גבי שפר ואורן ברק), "מרחב הביטחון" (לבד) ו"ביטחון ותכנון" (יחד עם נילי שחורי)

 

בשנים אלה כתבתי גם מאמרים רבים (חלקם עם עמיתים).

 

מעת לעת אני השתתפתי והרציתי בימי עיון בכנסים אקדמיים וכנסים מקצועיים.

 

לדוגמא, הרצאה שנושאה תמונת המצב של פריסת מחנות הצבא הבריטי טרם הקמת המדינה

 

בנוסף, אני גם סייעתי בהתנדבות לסטודנטים ולאחרים במחקר בנושאים בתחום מומחיותי.

 

הקמת האתר "ארץ בחאקי"

בשנת 2011 הקמתי בסיוע מוטי בוטבול את האתר "ארץ בחאקי"

 

באתר זה הובא מידע מצטבר על תופעה גאוגרפית ייחודית  – שטחים ביטחוניים, מחנות צבא ושטחי אימונים המשתרעים על כמחצית משטח המדינה ונמצאים בכל מרחביה, בליבה ובשוליה, בערים הגדולות והקטנות, באזורים המיושבים ובשטחים הפתוחים.

 

האתר פעל באינטנסיביות עד שנת 2015 והמשיך להימצא במרשתת.

 

האתר ייסגר בסוף שנת 2022.

פעילות מקצועית 

מאז תום לימודי התואר השלישי, עסקתי גם בפעילויות הבאות:

 

ניהול וארגון שתי קבוצות דיון בין תחומיות שפעלו במכון ון ליר בירושלים אחת אחרי השנייה במשך שבע שנים (2003 – 2010);

 

ייעוץ לאגף תכנון (אג"ת) במטה הכללי של צה"ל בענייני תכנון תשתית ופריסה (5/2010 – 11/2011);

 

חבר צוות ארגון סדנת החשיבה בנושא "ישראל 2048 – חשיבה אסטרטגית לתכנון ולפיתוח מרחבי לקראת שנה המאה", שיתוף פעולה בין מרכז שאשא למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטה העברית בירושלים ובין מנהל התכנון במשרד הפנים (6/2013 – 2/2014);

 

עמית הוראה במחלקה ליחסים בין לאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים לימודי בוגר בשנים (2010/2011 ו-2011/2012) ולימודי מוסמך (2013/2014)

 

מרצה מן החוץ במחלקה למדיניות ומנהל ציבורי במכללה אקדמית ספיר (לימודי בוגר 2012);

 

עמית הוראה בחטיבה ללימודי צבא וביטחון במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון בנגב (לימודי בוגר 2008/2009);

 

הנחייה של שני חניכי המכללה לביטחון לאומי בכתיבת עבודת גמר (אחד בהתנדבות 2012 ושני בשכר 2013)

 

הנחייה וסיוע בלתי פורמלי למספר תלמידים מהפקולטה לאדריכלות בצלאל (שנים 2009 – 2012)

 

חזרה זמנית לכתיבה 

בשנת 2014, התחלתי בכתיבת ספר חדש שנושאו יחסי מערכת הביטחון עם המגזר האזרחי במרחב הגאוגרפי

 

הספר עוסק בענייני תשתית ופריסה, מקרקעין: הקצאה, קניין, תשלומים ופינוי, תכנון ובניה, תשלומי ארנונה וסביבה ונוף.

 

בשנת 2019, בגלל מספר סיבות, החלטתי להפסיק את כתיבת הספר.

 

אולי פעם אחזור לכתיבה?

 

טיולי דיווש על אופניים

בסוף שנת 2011 התחלתי לטייל באינטנסיביות ברכיבה על אופניים.

 

לצערי משנת 2020 נאלצתי להפסיק את הרכיבה בגלל החמרה רפואית.

 

בשנת 2021 חזרתי בהדרגה לטיולי הרכיבה בעצימות נמוכה, במסלולים ללא אתגרים טכניים, מסלולים קצרים בשטחים מישורים והתדירות קטנה מזו שבעבר.

הקמת אתר "עמירם במשעולי ישראל"

בקיץ 2015 הקמתי בסיוע של יונתן גלסנר את האתר "עמירם במשעולי ישראל".

 

אתר זה באים לידי ביטוי עיסוקיי הכרוכים זה בזה: הלימוד והמחקר, הטיול, הצילום והכתיבה.

 

האתר נועד להעשרת ציבור המטיילים לסוגיו וגווניו והמתעניינים בצילום

 

האתר אינו נועד לעשיית רווח כלכלי.

 

האתר החל את דרכו בתיעוד של טיוליי האופנים הכולל סקירה גאוגרפית והיסטורית של אזור הטיול ופירוט קטעי המסלול והמראות בהם.

 

בהמשך הזמן נוסף לאתר גם תיעוד של טיולי ושיטוטי צילום ברגל וגם תיעוד של טיולי צילום ברכב.

 

עולם הצילום

מסוף שנת 2015 הצילום הפך מתחביב משני לעיסוק עיקרי שאני מקדיש לו את מרבית זמני, כישרוני ויכולותיי.

 

לדידי, העיסוק בצילום כולל את הצילום עצמו, את עבודת המחשב (קטלוג, עריכה וגיבוי), את לימוד (קורסים והדרכה אישית) וגם את רכישת ציוד (מצלמות, עדשות ואביזרים).

 

בהדרגה רכשתי ידע בסיסי ביסודות הצילום, התקדמתי בלימוד העיוני והמעשי וגם הציוד שלי שודרג.

 

אני אוהב לצלם בכל מקום, בכל מצב ובתנאי תאורה.

 

לרוב, הצילום עבורי הוא אמצעי לתיעוד.

 

אני מצלם את מה שרואות עיניי במקום מסוים וברגע נתון: התרחשות, או מראה אסטטי.

 

הצילום מבטא את הכרתי והבנתי את הארץ (הגיאוגרפיה, הטבע ומעשה ידי אדם), את אהבתי אליה ואת החיבור לנופים ולאנשים.

 

בצילום אני משתדל להטמיע את תכונותיי (למדנות וסקרנות וגם ביקורתיות), את המיומנות המקצועית (גיאוגרף), את אהבתי לטיול מכל סוג ובכל מקום.

 

הצילום מבטא גם את היכולת ליצור קשר עם האנשים אותם אני פוגש.

 

אם סברתי לתומי בתחילת הדרך שהתיעוד הוא אובייקטיבי, מהר מאד הבנתי שהתיעוד הינו סובייקטיבי במהותו.

 

אני מצלם את מה שהראש חושב ואת מה שהלב מרגיש.

 

מאחר ואיני בא מתחום האומנות, קשה לי כיום להצביע על מסר אומנתי או מסר אחר בצילום. ייתכן והוא קיים, אך איני מודע לו.

 

הצילום מסב לי הנאה, שמחה וסיפוק רב, למרות ואולי בגלל, שאיני מתפרנס ממנו, הוא משחרר אותי מכל מחויבות. עם השנים הלהט שלי לצילום הלך וגבר, וכנראה לא ייפסק. השאיפה שלי שצילום יהיה גם מטרה בפני עצמה ו לא רק אמצעי לתיעוד.

 

עד כה צלמתי הרבה. מושאי הצילום המועדפים שלי מגוונים.

 

נכון לרגע זה, אני לא יכול להצביע על גוף עבודה אחוד, מגובש ומלוטש שיש בו איזשהו מסר. ייתכן והדבר נובע מהעובדה שאיני ממוקד בסוג אחד של צילום אלא במספר סוגים

 

משפחה וחברים

 

דיוקן (פורטרט) אדם בסביבתו

 

משפחות

 

צילום רחוב – צילום אנשים שאינם מודעים לכך שאני מצלם אותם ונמצאים במרחב הציבורי בכל מקום: ברחוב, כיכר, שוק, חוף הים, גנים ופארקים, אתרי תיירות, מקומות קדושים, בשטחים חקלאיים ועוד. מדובר על בעלי מקצוע, ערבים מוסלמים ונוצרים, חרדים וחרד"לים, אנשים בכנסים, אנשים ברחוב ובשוק, דייגים, חקלאיים, תיירים מחו"ל, מטיילים ישראלים, רוכבי אופניים אנשים בגני העיר, בחוף הים ובאתרי טבע, כהני דת נורים, נזירים וצליינים, קיוסק, נגני רחוב, אנשים בבתי קפה, זרים, גננים, ספורטאים ועוד

 

אנשים באירועים – אלה שמודעים שאני מצלם אותם וגם אלה שאינם מודעים:
אנשים בהפגנות נגד השחיתות השלטונית
אנשים בטקסים במועדים נוצריים
אנשים במועדים יהודים
משתתפים בטקסי זיכרון מלה"ע הראשונה

 

נופים וסביבה
שטחים פתוחים לפי אזורים גיאוגרפיים (מרכז, מזרח, צפון ודרום)
אזורי גבול והפרדה
דרכים ושבילים
שדות
חולות
ים וחוף
שמש ושמים: ערפל, אחרי גשם, עננים, שלג, זריחה ושקיעה, פסטיבל אור
נופי מים: נחלים, שלוליות, בריכות, מאגרים, מעיינות, זרימות, ביצות, אתרים

 

צומח
חקלאות (גידולי שדה, מטע, כרם פרדס)
צמחים (בר ונוי)
צילומי מקרו
צמחיית נחל
עצים (חורש, מדבר ונוי שלכת)
צברים

 

אתרים
אתרים ארכיאולוגים
בתי קברות
מבנים הסטורים
מקומות קדושים ליהדות
קברי שיח
אתרי זיכרון
אתרי מורשת מלחמת העולם הראשונה

 

מרחב הבנוי
ערים בישראל
מבשרת ציון מקום מגוריי
ירושלים (חלקי העיר, שכונות, מקומות ואתרים)
תל אביב (חלקי העיר ומקומות)
רמת גן, עיר ילדותי
לונדון
יישובים כפריים (חקלאים ואחרים)
יישובי מיעוטים: ערבים נוצרים, מוסלמים, דרוזים, צ'רקסים בידואים
שווקים
גרפטי (ציורי וכתובת קיר),

 

אדריכלות (חוץ)
בניינים סמוכים – מבנה ביחס לסביבתו הקרובה או הרחוקה,
חלקים מהמבנה (חזית, קיר, חלון, מרפסת שער, מדרגות ועוד)
מגדלים (מים, תצפית, סילוא),
תשתיות (השקיה, צבא, תחבורה)

 

הבית שלי
חלקים: חדר או חלל מסוים או פינה מסוימת בפנים (מטבח, חדרי שינה, סלון, עבודה, מקלחת, גינה, כניסה, יחידת דיור
אביזרי הבית (כסאות, שולחן אוכל, מזון, מקרר ומכונית)
גינה

 

"צילום מוצרים"  או "צילום טבע דומם"

 

תערוכות, ותצוגות ופסלים.

התיור בארץ מתחילת הרכיבה באופניים

טיולי דיווש באופנים במקומות ואזורים שונים ובין היתר גם בעקבות קרבות מלחמת העולם הראשונה וגם בעקבות קרבות מלחמת העצמאות

 

טיולים בשטחים הפתוחים בעיקר ברכב שטח

 

שיטוטים ברגל במרחב העירוני, בעיקר בירושלים, וגם תל אביב, רמת גן (עיר ילדותי ונערותי) ומבשרת ציון (מקום מגורי)

 

ביקור מפגש/סיור/צילום ביישובים הכפריים (קיבוצים ומושבים) מטרת מיזם זה היא הרצון להכיר היישובים שיש מה לשמוע, לראות ולצלם בהם. הכוונה לדעת אודות היישוב: הקמתו, אבני דרך ואירועים משמעותיים בהתפתחותו; להיחשף דמות ולרוח היישוב בנושאי חברה וקהילה, הווי ומסורת, חינוך, תרבות, משק וכלכלה; להיפגש עד כמה שניתן, עם אנשים מעניינים מהיישוב בתחומי האמנות, הרוח והאידאולוגיה, חקלאות ותעשייה, תרבות, חינוך, עשייה ציבורית או פוליטית ועוד; ולהתרשם מפניו הפיסיים של המקום בשיטוט בין מבניי ציבור, אזורי מגורים, מוסדות החינוך,  נקודות מורשת, בתי עלמין, תצפיות ועוד.

 

ביקור מפגש/סיור/צילום ביישובי המיעוט הנוצרי במטרה להתמקד להכיר וללמוד את ההיבטים הבאים: היבט הגיאוגרפי – אנושי ודמוגרפי,  היבט הגיאוגרפי היישובי, היבט הגיאוגרפי – היסטורי, היבט הגיאוגרפי – דתי, היבט של אדריכלות ושימור וגם היבט הגיאוגרפי -פוליטי.

 

סיורים באזורי גבולות ישראל וקו ההפרדה  שמטרתם להכיר, ללמוד ולדעת מהי המציאות גיאוגרפית פיזית והגיאוגרפיה היישובית באזורי הגבול הן בעבר ובמיוחד בהווה. בסיורים אלה ענין רב בהגעה ליישובים ולשטחים החקלאיים סביבם וגם לתצפיות, לאתרי הטבע, מורשת וארכיאולוגיה הנמצאים במרחבם וגם בלימוד על האירועים, בעיקר הצבאיים, שהתרחשו לאורכם. 

 

******

 

מעת לעת אני נשאל מהו טיול/דיווש מוצלח?

 

טיול/דיווש כזה כולל מספר מרכיבים, חברים קרובים המודעים ליכולות הרכיבה שלי, מסלול ללא אתגרים טכניים וכמעט בלי הפרשי גבהים, מסלול שיש מה לראות ובעיקר מה לצלם. כל אלה תנאים הכרחיים. תנאי נוסף הוא מזג אוויר מתאים ובעונה זו לא חם מדי.

 

כזה היה טיול/דיווש ביום שבת 1 באוקטובר 2022.

 

לאחרונה התגבשה לה קבוצת החברים שיש לה עניין לרכב מעת לעת.

 

בטיול זה יצאנו חמישה אנשים: שניים מיכאל: מיכאל סופר (תל אביב) ומיכאל עוזרמן (נתניה) ושניים אלי: אלי שחר ואלי קרייף (תל יצחק) ואני .

 

את הטיול היום הוביל מיכאל סופר ולכן יצאנו מקרבת ביתו בשכונת ישגב, השכנה לרמת החייל.

 

מיכאל הבטיח להראות לנו מספר חידושים, הוא קיים.

 

מסלול הטיול רובו ככולו עבר באזור הנקרא עבר הירקון וסיומו היה לאורך נחל הירקון כמוצג במפה .

 

 

עבר הירקון הוא השם של המרחב הנמצא מצפון לנחל הירקון, בצפון תל אביב.

 

מרחב זה כולל שכונות רבות המשתרעות על פני 21 אלף דונם, המהווים כ- 41% משטח העיר, ומתגוררים בהן כרבע מתושבי העיר.

 

שכונות אלה נכללות בשתי קבוצות.

 

שכונות צפון מזרח תל אביב ממזרח לנתיבי איילון: הדר יוסף, מעוז אביב, נאות אפקה, תל ברוך, שיכון דן, שכונת רביבים, ישגב, רמת החייל, נווה שרת, צהלה, גני צהלה, רמות צהלה, המשתלה, ןתל ברוך צפון

 

שכונות צפון מערב תל אביב ממערב לנתיבי איילון: רמת אביב, נווה אביבים, רמת אביב ג', רמת אביב החדשה, אפקה, נופי ים, צוקי אביב (לשעבר ״אזורי חן״. השכונה מאגדת בתוכה את השכונות: אזורי חן, גימל החדשה, מגדלי נאמן וסי אנד סאן), כוכב הצפון ותוכנית ל'

 

שכונות אלה התפתחו בהדרגה במשך עשרות שנים מאז תום מלחמת העצמאות.

 

באזור זה נמצאת עיקר הבנייה של תל אביב עד היום.

 

לאזורים אלה של העיר היה ביקוש גבוה מאז קום המדינה בשל היותם קרובים יחסית למרכז העיר אך רחוקים מספיק כדי להוות שכונות פרבריות שקטות.

 

גם כיום, שכונות אלה נחשבות רובן כפרברי העיר. הן אינן מחוברות אל המרקם העירוני של מרכז תל אביב, או לערים האחרות המשיקות לאזור: רמת גן, בני ברק ורמת השרון.

 

כל שכונות עבר הירקון פועלות באופן עצמאי ממרכז העיר מבחינת כל השירותים הקהילתיים (בתי ספר, גני ילדים, בריאות).

 

בשכונות אלה נמצאים מספר אתרים חשובים המשרתים את כלל העיר ואף את מרחבה המטרופוליני. על אלה נמנים פארק הירקון, אוניברסיטת תל אביב, גני התערוכה, הלונה פארק של תל אביב וקריית החינוך של תל אביב, וכן אזורי התעסוקה אזור תעשייה עבר הירקון וקריית עתידים.

***

החברים

*****

המקומות והמראות

*****

גן סעדיה שושני, רמת החיל

*******

להרחבה אודות גן סעדיה שושני ושכונות צפון מזרח תל אביב ראו צפון-מזרח תל אביב שמעבר לירקון

*****

שכונת צהלה

*****

******

****

בית בד מהתקופה הביזנטית

*****

בית הקברות שומרוני

****

החצב "מלך" הסתו

*****

בדרך לקצה רמת אביב ג'

******

אקו פארק גלילות

******

מעל דרך נמיר

****

חוף תל ברוך

****

*****

נחל הירקון

******

שבע טחנות

*******

הקנה המצוי במלוא הדרו

קנה מצוי הוא צמח רב-שנתי מעוצה, זקוף וגבוה, גובהו 3–5 מ', לעיתים אף יותר.

 

הגבעולים הם קנים חלולים בקוטר 1–3 ס"מ, ירוקים וגמישים בצעירותם, מתקשים ומתעצים ומקבלים צבע קש בהמשך. ה

 

מפרקים בולטים מאוד, אטומים בחומר רך הנקרא במשנה בשם כְּכִי.

 

הקנה חזק, כמעט לא מסתעף. בסיס העלה הוא נדן החובק את פרק הגבעול. בין הנדן לטרף יש לשונית עשויה ציצת שערות, מצדדיה כתמים לבנים קטנים (וזה סימן נוח להבחין בין קנה לבין עבקנה, שאצלו לשונית קרומית ומצדדיה כתמים צהובים גדולים).

 

טרפי העלים סרגליים רוחבם 4 ס"מ ואורכם 40 ס"מ. הרוחב המקסימלי של העלה הוא בשליש אורכו (בעבקנה – הרוחב המקסימלי נמצא סמוך לבסיס הטרף). טרף-העלה אופקי, ניצב בזוית ישרה לנדן ולגבעול. לצמח קנה-שורש זוחל ארוך, והוא מתרבה היטב ברבייה וגטטיבית מקני-שורש ומשלוחות.

 

קנה מצוי פורח בין יוני לינואר. התפרחת היא מכבד גדול (אורכו 20–60 ס"מ) ומבודר, נישאת בראש הקנה, שעירה, נראית כמברשת צמרית מבודרת, גונה כצבע עשן. השיבולית הבודדת כוללת 2–10 פרחים, התחתון זכרי והאחרים דו-מיניים.

 

קנה מצוי גדל בגדות נחלים ובשאר בתי-גידול לחים. הוא יוצר עומדים צפופים מאוד (חישות), שחלקם על הגדה וחלקם במים הרדודים. גידולו מהיר מאוד, במיוחד אחרי שריפה, שאז הוא מתחדש בקצב של עד 10 ס"מ ליום. תפוצתו מזרעים טובה ומהירה, מגיעה לטווח רחוק, והוא משתלט מהר על נופי-מים חדשים. לכן אפשר למצוא אותו בבתי-גידול מתאימים בכל חלקי הארץ. תחום תפוצתו חובק עולם.

 

שימושי הצמח רבים: מאכל, כתיבה (קולמוסים לכתיבת ספרי תורה), גדרות, שוברי-רוח, מחיצות, גגות, מחצלות, סלים, חיצים, חלילים. פיסה של קנה משמשת פיה לכלי-נגינה נוספים, כאבוב וקלרנית. נצרים צעירים וקצות קני-שורש צעירים ראויים למאכל אדם.

 

לפעמים גדלים זה ליד זה קנה וסוף (שהם כמובן שני צמחים שונים, רק גדלים באותו בית-גידול), והצירוף "קנה וסוף" מופיע בתנך. אולם הצירוף "קנה-סוף" אינו מופיע במקורות, ואין הוא אלא שיבוש: לסוף אין קנה, והקנה אינו סוף.

 

המקור מייק ליבנה אתר צמח השדה

*****

אנדרטה
(אחת משלושה) לציון צליחת
"חיל המשלוח המצרי"
את הירקון
בקרב נגד הכוחות העות'מאנים
בשלהי 1917

להרחבה ראו זירת קרבות צליחת הירקון במלחמת העולם הראשונה

******

מראה הירקון מעל גשר המכביה 

****

לקראת סיום הפתעת הטיול 

עיריית תל אביב באמצעות חברת גני יהושע ובסיוע הקרן לשטחים פתוחים משקמת לטובת הציבור אתר נוסף על הירקון – אתר עשר טחנות, הנמצא במזרח העיר ליד האיצטדיון.

 

השיקום כולל החזרת מהלך הנחל לנתיבו , יצירת בריכת נחל רחבה הכוללת איים לקינון ציפורים ובע"ח, פיתוח שבילים ופינות ישיבה המחברים את האתר לשאר שבילי הירקון ולשביל ישראל, שיקום הצמחייה והחזרת מיני נחל שנעלמו מחלק זה של הירקון.

 

כל זה לצד חשיפת הסכר וטחנת הקמח "אל הדר"  שנמצאת בחלק הצפוני של האתר.

 

מכלול הטחנות פעלו עד 1918 כאשר במלחמת העולם הראשונה פוצצו הטורקים את הגשר על מנת לא לאפשר לצבא הבריטי לחצות את נחל הירקון, מהלך זה גרם לאתר לשקוע במשך השנים והוא כוסה כולו בצמחייה וסחף כך שבעשורים האחרונים לא ניתן היה לראות כלל את הסכר או הטחנות.

 

צוות התכנון והביצוע כולל את מנהל הפרויקט קובי בוטבול, אדר' תמר בן טובים, אדריכלית נוף אורה רפאל, אקולוג ליאב שלם ומומחה לשחזור טכלוגיות עתיקות ישו דריי .

 

העבודה נעשית בתיאום רשות העתיקות, רשות נחל הירקון ורשות ניקוז נחל הירקון אשר נתנו את ברכתם לעוד פרויקט ציבורי חשוב על הירקון שיכלול שיקום אקולוגי לצד חשיפת נכסים היסטוריים ותיירותיים לדורות הבאים.

 

המקור הנהלת פארק הירקון 

******

סוף דבר,

****

טיול/דיווש זה
בהתאם לאמת המידה,
היה מוצלח ביותר

****

נהינתי עד מאוד
וגם התחדשתי.

תודה למיכאל סופר
שהוביל והפתיע.

תודה לאלי שחר
שיזם את הטיול/דיווש.

תודה למיכאל עוזרמן
שלמרות שלא התעורר בזמן
הגיע והצטרף.

תודה לאלי קריף שהצטרף אלינו

****