קיבוץ ניר עוז שבנגב המערבי מול רצועת עזה הוא אחד המקומות המופלאים והיפים במדינה.

 

במלחמה הארורה שהחלה ביום שבת, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023 ספג ניר עוז מכה קשה ואכזרית.

 

אנשי חמאס הארורים הרגו עשרות אולי מאות מחבריו, חטפו מבוגרים, נשים וטף לעזה ושרפו בתים רבים. חלק גדול מקיבוץ ניר עוז היום הוא עיי חרבות.

 

לפני שנה, סמדר בן דור, דן גזית (גבולות) ואני, זכינו לבקר בניר עוז ולהתארח אצל יוכקה ועודד ליפשיץ. ביקור זה נמשך שעות רבות, במהלכו פגשנו מספר חברים, שוטטנו בו והתרשמנו מיופיו.

 

אני חרד לגורלם של החברים שפגשנו. חלקם, כנראה נחטפו.

 

אני מתפלל לחזרת החטופים ומקווה שהקיבוץ ישתקם ויפרח מחדש.  

 

להלן התיעוד שנכתב על הביקור בקיבוץ לפני כשנה הכולל מידע אודותיו וצילומים רבים.

 

******************

אחד המזמים בהם אני עוסק בשנים האחרונות הוא ביקור מפגש/סיור/צילום ביישובים הכפריים 

 

מטרת מיזם זה היא הרצון להכיר היישובים שיש מה לשמוע, לראות ולצלם בהם. הכוונה לדעת אודות היישוב: הקמתו, אבני דרך ואירועים משמעותיים בהתפתחותו; להיחשף לדמות ולרוח היישוב בנושאי חברה וקהילה, הווי ומסורת, חינוך, תרבות, משק וכלכלה; להיפגש עד כמה שניתן, עם אנשים מעניינים מהיישוב בתחומי האמנות, הרוח והאידאולוגיה, חקלאות ותעשייה, תרבות, חינוך, עשייה ציבורית או פוליטית ועוד; ולהתרשם מפניו הפיסיים של המקום בשיטוט בין מבניי ציבור, אזורי מגורים, מוסדות החינוך,  נקודות מורשת, בתי עלמין, תצפיות ועוד.

 

ביום רביעי, 19 באוקטובר 2022, התארחנו סמדר בן דור (מבשרת ציון), דן גזית (גבולות) ואני אצל עודד ליפשיץ בקבוץ ניר עוז.

 

את הביקור תיאם דן גזית שלקח על עצמו את המשימה, לתאם ביישובי המועצה האזורית אשכול.

 

בשעת בוקר הגענו לביתם של יוכקה עודד ליפשיץ ושם החל הביקור.

 

בשיחת היכרות עודד ליפשיץ הציג את עצמו.

עודד ליפשיץ נולד (1940) וגדל בחיפה. בנערותו הצטרף לתנועת השומר הצעיר והמשיך וחבר לגרעין המייסד של ניר עוז באביב 1957. הוא חבר בקיבוץ מאז הגיע אליו ופעל בשורה של תפקידים מזכיר, מרכז, גזבר, יו"ר ועדת חינוך, יו"ר כלכלי. בהמשך הוצע לו לשמש רכז הדור הצעיר במפ"ם אך סירב, היה עיתונאי בעיתון על המשמר (1983 – 1995), הגיש10 – 20  כתבות במהלך כשנה  בתוכנית "שעה קלה על כלכלה" בגלי צה"ל שכל אחת מהן הייתה אחד הנושאים. עודד שירת בצה"ל כלוחם בגדוד נח"ל המוצנח (גד 50) ולחם בארבע מלחמות: מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, יום כיפור, לבנון הראשונה.

 

המשכנו והגענו לחצר ביתו של רן פאוקר

רן פאוקר (1940) בן של אחת ממשפחות היקים שהקימו את נהריה, בוגר בית הספר החקלאי כדורי (1957) שהיה חבר בגרעין הראשון המייסד של ניר עוז ומשנת 1962 ועד שפרש לגמלאות היה רכז הנוי של ניר עוז

 

 

שם שמענו מפיו כיצד בעצת אביו יעקב פאוקר, שהיה מומחה לגינון ואגרונום תכנן ויצר את הנוי ואת נטיעת העצים בניר עוז בהתאם לתוכנית האדריכלית עוד לפני בניית בתי הקבע. בזכות מומחיות ורמה מקצועית גבוהה, הבן והאב יצרו בניר עוז נווה מדבר חריג ביופיו. הדבר ניכר בגיוון הצמחיה, במיני העצים הרבים ובשילוב ביניהם.

 

כמו כן רן סיפר לנו בהרחבה על פרויקט “גינון בר-קיימא” ארוך טווח ליצירת “נווה מדבר אקולוגי חסכוני במים” הנקרא הגן הבוטני נקודה ירוקה. יחד איתו יצאנו לשוטט בסיבוב קצר בגן.

 

 

חזרנו לחצר המשק ופגשנו את שלמה מרגלית, אף הוא חבר הגרעין המייסד של ניר עוז שהציג לנו את מחנה מחלקת נח"ל שנשאר כמו שהיה בזמן שפעל והוא היחיד שנותר בשלמותו.

יחד עם שלמה מרגלית, כרמלה דן ועודד ליפשיץ נכנסנו לראות את המוזיאון הקטן בו מוצגים פרטים המתארים את ההיסטוריה של הקיבוץ.

 

המשכנו והגענו למתחם חדר האוכל, התרשמנו מהחצר סביבה אותה תכנן ויצר האומן אורי דן,  בעלה של כרמלה.

 

נכנסנו לחדר האוכל לסעוד את ארוחת הצהרים. יוכקה ליפשיץ הצטרפה אלינו.

 

לאחר הארוחה נסענו לראות את שרידי בית הכנסת במעון. שרגא נגב חבר הקיבוץ ודן גזית סיפרו לנו על האתר ורצפת הפסיפס שנמצאה בו.

 

המשכנו ונסענו עם האומן חיים פרי לראות את חצר הבית הלבן שבעבר שימש בית הספר של הכפר אבו סיתה והיום משמש כגן פסלים.

 

מפיו של חיים פרי שמענו על המקום ועל גן הפסלים. שוטטנו ביניהם וצלמנו כמעט את כולם.

 

נפרדנו מחיים פרי ושרגא נגב ונסענו לסיבוב קצר להתרשם מהשדות הנרחבים של ניר עוז המשתרעים עד גבול הרצועה.

 

חזרנו לחצר משק והמשכנו לצלם כמו כן עברנו באחד השבילים על מנת להתרשם מהנוי המרהיב של המקום.

 

בחלקו האחרון של הביקור חזרנו לביתם של יוכקה עודד ליפשיץ. 

 

בחצר ביתם התרשמנו מאוסף הקקטוסים הענק ומאוסף הגרוטאות שהפך ליצירות אומנות.

 

בתוך ביתם שמענו על דרכה של יוכקה ליפשיץ בעולם הצילום והפרויקט שיצרה אצל משפחתי ז"ל. בגלל קוצר הזמן החלטנו שאגיע לביקור נוסף לצלם בנחת אותה ואת יצירתה.

 

לקראת סיום שמענו מעודד בפירוט על פעילותו הנמרצת, האינטנסיבית והמתמשכת במחאה נגד גרוש הבדואים בפתחת רפיח בשנת 1972 בה עסק בשיתוף עם מוטי כנען מקיבוץ כרם שלום ולטיף דורי מרמת גן, ראש המחלקה הערבית במפ"ם.

השלושה קבלו גיבוי מהקיבוץ הארצי וממפ"ם. בשניהם התקבלו, במזכירויות ובמרכזים, החלטות  רשמיות, מפורטות ותקיפות של התנגדות לגירוש ותמיכה  במאבק נגדו להחזרת הבדואים לבתיהם ולאדמותיהם,  שפורסמו בפומבי בתקשורת. באותה תקופה עמד לרשות עודד רכב של הקיבוץ הארצי  לצורך תפקידו כמדריך חברתי בכרם שלום. הוא קיבל היתר להשתמש ברכב הזה ללא הגבלה ובכל הארץ לפעילותי נגד הגירוש: פגישות  עם מנהיגי הבדואים בפיתחת רפיח, פגישות עם פוליטיקאים ועיתונאים בתוך ישראל ובסיורים אתם ועם קבוצות של מתעניינים בשטחי הפיתחה וכו'. גם לטיף דורי השתמש בתקציבי המחלקה העקבית של מפ"ם בפעילותו נגד הגירוש. מפ"ם מימנה את העתירה לבג"צ של תשעה ראשי שבטים בפתחת רפיח נגד הגירוש. רוב שרי מפ"ם והחכ"ים שלה, כמו גם רוב ראשי ופעילי הקיבוץ הארצי תמכו בנו וסייעו לנו בממשלה, בכנסת ובזירה הציבורית.

 

בשעת האור האחרונה הסתיים הביקור, נפרדנו מיוכקה ועודד ויצאנו לדרכנו.

 

עוד בטרם עזבנו את חצר המשק, עברנו שוב מול הממגורה וצפינו בהנאה על המראות המוארות בקרני השמש.

******

להלן מובאים המידע עליו שמענו במהלך הביקור
וכן צילומים רבים שנעשו במהלכו.

*****  

ניר עוז הינו קיבוץ חקלאי חילוני,
הקיבוץ מונה 400 תושבים (מתוכם 135 חברים),
בקיבוץ מתגוררות 90 משפחות,  

****

ניר עוז הוא קיבוץ מתחדש
שהופרט בראשית שנת 2021
הקיבוץ כיום הוא
לא שיתופי ולא שוויוני
שהשכר בו דיפרנציאלי. 

*******

מיקום ניר עוז במישור חוף הנגב 

איתור ניר עוז
כ – 20 ק”מ ממערב לאופקים
כ-3 ק"מ ממערב למגן
וכ-2 ק"מ מדרום לנירים

קיבוץ ניר עוז נכלל
בתחום המועצה אזורית אשכול

ביקורי מפגש/סיור/צילום ביישובי המועצה האזורית אשכול
* קיבוץ נירים שבמישור חוף הנגב וגם שדות קיבוץ נירים בעוטף ישראל שבנגב המערבי (דצמבר 2020)
* עזוז, יישוב קהילתי קטן ומבודד בנגב המערבי (דצמבר 2020)
* קיבוץ גבולות בדיונות שבקצה הארץ הנושבת (אפריל 2021)
* בני נצרים, נווה ושלומית שבחולות חלוצה למול גבול מצרים (אפריל 2021)
* המושבים שדה נצן ומבטחים שבמישור חוף הנגב (מאי 2021)

 *******

ימים ראשונים

 

קיבוץ ניר עוז הוקם ב-1 באוקטובר 1955 כהיאחזות נח"ל של הקיבוץ הארצי .

 

חיילי ההיאחזות היו בוגרי תנועת "השומר הצעיר" בישראל

 

ההיאחזות אוזרחה חודשיים לאחר הקמתה ב-1 בדצמבר 1955.

 

בשנתיים הראשונות, הקיבוץ הוחזק בידי גרעיני נח"ל.

 

במאי 1957 הגיע לניר עוז גרעין הקבע הראשון מבוגרי "השומר הצעיר" מהקנים נהריה, חיפה, חדרה, כפר סבא-רמתיים, ראשון לציון וירושלים.

 

בהתאם להחלטות הוועד הפועל של הקבוץ הארצי הוטל על קיבוץ עין השופט לאמץ את קיבוץ ניר-עוז במסגרת מפעל ש.ש.ש (מפעל שנת שירות שלישית) – מפעל שהוא ביטוי לעזרה הדדית במסגרת הקיבוץ הארצי ובעיקר עזרה ואימוץ קיבוצים צעירים הפלוגה הראשונה יצאה ב-1960 ומנתה שניים עשר חברים יוצאי צבא. מעין השופט הגיעו לניר עוז ארבע פלוגות.

 

במהלך השנים נוספו לחברי גרעין ניר-עוז גרעינים נוספים מתנועת השומר הצעיר בערי הארץ.

 

עם הזמן הגיעו חברים מארצות שונות. תוספת כוח האדם שינתה את פני המקום ללא הכר.

מוצגים מימים ראשונים

 

ניר-עוז כיום, כפי שנכתב באתר הקיבוץ, הוא קיבוץ איכותי, מבוסס כלכלית וחברתית.

 

קיבוץ ניר עוז הינו בעל משק מגוון ומפותח. 

 

שמירה על אורח חיים קיבוצי הינו ממאפניו הבולטים של קיבוץ ניר עוז.

 

הקיבוץ בולט גם בתרבות המשותפת שהוא מקיים. השיתוף מתבטא גם בעצם שילוב הדורות המתקיים בקיבוץ ובקהילתו ברבדים רבים. 

 

בהמשך לכך בשנים האחרונות פועל הקיבוץ לקלוט ולהרחיב את שורותיו.

 

שטח הקיבוץ הוא כ-20,000 דונם.

 

בקיבוץ: מרפאה, בריכה, גן משחקים, צרכניה, מוסך, חדר אוכל, חדר כושר, גן אקולוגי.

 

תעסוקה היא בקיבוץ וסביבתו: חקלאות (פלחה, שלחין, מטעים, בקר (עגלים לבשר) ולול), תעשייה (מפעל ‘ניר לט’), שירותים, חינוך.

 

הקיבוץ ישנן יזמויות בתחומים שונים, אומנות, יצירה, הי-טק, טיפולים אלטרנטיביים, ליצנות רפואית, נגרות ועוד. וגם חברה לתכנון ופיתוח הנדסי.

 

גידולי שדה ניר עוז מגדלים על פני שטח של כ-16,000 דונם מגוון גידולים חקלאיים כגון תפו"א, חיטה, גזר, צנוניות, בוטנים וחמניות

 

רפת בשותפות הקיבוצים ניר עם, ניר עוז כ-400 חולבות

מפעל נירלט עוסק בייצור חומרי איטום סיליקונים, צבעים וחומרי בניין ונחשב לחברה השנייה בגדולה, לאחר טמבור, ומחזיקה בנתח שוק של 30% משוק הצבעים בישראל.

במרץ 2021, ארבעים שנים לאחר שמפעל יצרנית הצבעים הוקם, חברת אינרום, השותפה בנירלט, רכשה את אחזקותיהם של שני הקיבוצים ניר עוז ונירים (38%) לפי שווי חברה של 700 מיליון שקל. בתמורה, קיבלו הקיבוצים 13% ממניותיה של אינרום, בשווי 226 מיליון שק

מערכת החינוך 

מערכת החינוך פועלת בניר-עוז עד כיתה א’.

 

בכיתה א’ עוברים הילדים ללמוד בבית הספר היסודי האזורי הקיבוצי  “שחר-אשכול”.

 

החל מכיתה ז’ עוברים הילדים ללמוד בבית הספר משותף “נופי-הבשור” של כל קיבוצי ומושבי המועצה האזורית אשכול.

 

הייחוד של ניר עוז 

במשך שנים רבות אחד מסימני ההיכר הבולטים של ניר עוז כקיבוץ הייתה מערכת יחסים חברתית איתנה שנתמכה במערכת תרבותית פעילה ביותר.

 

הגרעין החברתי הראשוני הורכב ברובו מעירונים ילידי הארץ שבחרו לעזוב את בתיהם וליצור חברה קיבוצית שונה מאורח החיים בו גדלו בעיר.

 

כיום ניר- עוז הוא יישוב מגוון מבחינה חברתית.

 

ניר עוז חוגג ביחד את כל חגי ישראל, תוך הקפדה על יצירת תרבות מקומית ייחודית.

תקוות ושאיפות

קיבוץ ניר עוז עוסק בקדחתנות בקליטת משפחות.

 

הקיבוץ זקוק להגדלת האוכלוסייה ולתגבור משמעותי של מספר הילדים ודור ההמשך.

 

הקיבוץ מעוניין בקליטה לחברות.

ניר עוז גן פורח 

נקודה ירוקה

בקיבוץ ניר עוז מתקיים פרויקט “גינון בר-קיימא” ארוך טווח ליצירת “נווה מדבר אקולוגי חסכוני במים” הנקרא הגן הבוטני נקודה ירוקה

 

לטובת האקלום והניסוי האקולוגי החסכוני במים(גינון חסכוני במים, גינה חסכונית במים), הוקצו  120 דונם משטחי הקיבוץ, ונבדקה ונבדקת יכולתם של 950 מינים להסתפק במעט מים.

 

מטרת הניסוי היא להשיג סביבת חיים נעימה עם הקטנת האבק באוויר, כל זאת בעלות אחזקה נמוכה.

הפרויקט מתקיים משנת – 1960, ומשלב יישום של הניסיון, שנרכש בגן הקיבוץ תוך לימוד ובדיקה של היבטים שונים בטיפוח הגן בנושאים הבאים:.
* ניהול איכות
* אקלום צמחים.
* בחירת דשא זנים ומינים,
* צריכת-מים והשוואה לפרמטרים אקלימיים, והשפעת תשתית על צריכת המים
* בדיקת עומק שורשים של עצים,שיחים ודשא
* שיטות השקיה- השוואה בין טפטוף להמטרה
* דיוק הוצאה של מפזרי מים פיזורם.
* עונת שתילה
* איסוף מי-נגר (33.000 מ”ק ממוצע לשנה)
* שיטות המגדילות את כמות המים הזמינים.
* אגרו-טכניקות לחיסכון במים ולהקטנת שימוש בחומרי הדברה כימיים (כולל תשתיות,הזנה,ותוספים לקרקע).
* חיפוי קרקע
* “אפקט המטרייה”

התכנון החסכוני במים נעשה על-יד י האדריכל חיים כהנוביץ’. הוכח שניתן, גם בנגב, לקיים גן באיכות טובה בכ-50% מכמות המים המושקת בדרך-כלל בגנים במרכז הארץ ובצפונה.

 

גן האקלום בקיבוץ ניר-עוז מתפקד כמעבדה לגינון אקולוגי חסכוני במים. הפרוייקט מתבצע בשיתוף המכונים לחקר המדבר ע”ש   י. בלאושטיין – אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. הגן משמש אתר למידה והתרשמות עבור חוקרים, גננים, מורים ותלמידים מהארץ ומחו”ל.

 

***********

 

אורי דן נולד ב-17 בספטמבר 1944 בטוניס, בשם אריק ג’אווי, בנם של ויליאם וג’נט. בגיל שש עלתה משפחתו לקבוץ דן, שם עוברת שמו לאורי דן.

 

אורי גדל והתחנך בקבוץ דן ואחר-כך בעין החורש, כילד חוץ.  בכיתות י”א, י”ב התגורר בחדרה, שם הצטרף לשומר הצעיר.

 

בשנת 1962 אורי הגיע לקבוץ ניר-עוז עם גרעין “צבר”.  התגייס לנח”ל המוצנח ועבר קורס קצינים.  במהלך השירות השתתף במלחמת ששת הימים, יום כיפור ומלחמת ההתשה.  הקרב על כיבוש הכותל השאיר על אורי חותם עז במשך כל חייו.

 

בניר-עוז הכיר את כרמלה והקים את משפחתו.

 

למד אומנויות בבצלאל ובשנת 1970 היה מורה ומחנך ב”מעלה הבשור”, והקים את מגמת הקולנוע.  תחום בו עסק עד יומו האחרון – תיעוד אירועים גדולים כקטנים בחיי הקיבוץ, עריכת סרטים לחגים, לחתונות ולארכיון.

 

ב-1980 יצאה המשפחה, בפעם הראשונה, לשליחות במרסיי מטעם תנועת השומר הצעיר.  ב-1990 יצאו בפעם השנייה לשליחות בפריז.

 

כל חייו בניר-עוז אורי היה מעורב ופעיל בקיבוץ וכיהן בתפקידים שונים.

 

בשנת 2008 נבחר לרבש”צ.  תפקיד בו כיהן שבע שנים.  שנים בהן חווינו את מבצע “עופרת יצוקה”, “עמוד ענן”, “צוק איתן” ועוד הרבה ימים של מתיחות ואי שקט בין מבצע למבצע. אורי היה הרבש”צ המבוגר ביותר בארץ, השקיע בתפקיד זה עד גיל 70 ופעמיים זכה באות הצטיינות על תפקודו.  בגיל 70 פרש לגימלאות והתמקד בליווי והדרכת קבוצות הש.ש.

 

הוא חלה במחלת הסרטן, ולאחר סדרת טיפולים גופו היה כבר נקי מסרטן. מותו ב-6 בינואר 2017 התרחש בפתאומיות, ללא סימנים מוקדמים. האבל והצער עצומים.

כאמור, בשנת 1957 אוזרחה היאחזות הנח"ל ניר עוז והפכה לקיבוץ; עקב כך, הוחל בסלילת כביש-גישה אליו מכביש 2410 – המכונה בפי תושבי האזור "כביש הפרסה" – ישירות אל שער הקיבוץ.

 

אז, הופעל דחפור ליישור התוואי שיצא מכביש הפרסה דרומה,  אך לאחר כ-200 מטרים – הדחפור העלה שברי רצפת פסיפס. התברר כי הדחפור חדר לרצפה בפינתה הצפון-מערבית, וחלף בקו ישר  עד קרוב לאמצע הצלע הדרומית של מלבן הרצפה. אמנם כ-40% מהרצפה הושחתו, אך מאחר והרצפה מעוטרת בצורה סימטרית, הנזק נסבל.

 

אורכו של המבנה 17 מטרים ורוחבו 15 מטרים. תקרתו הייתה עשויה קורות עץ וטין, והיו בו שלוש סיטראות שביניהן הפרידו שתי שדרות ובכל אחת מהן ארבעה עמודים. באמצע המאה ה-6 נפרץ הקיר הצפון-מזרחי של מבנה בית הכנסת והותקן בו אפסיס הפונה לכיוון ירושלים.

 

בניקוי הראשון כבר אובחנו המנורה בעלת שבעת הקנים ומעליה הכתובת הארמית באותיות עבריות, אך מרוב ההתלהבות (בית-כנסת יהודי!) והבהילות (מע"ץ לחץ להמשיך בסלילה) – בוצעה באתר חפירה ארכיאולוגית מרושלת, בכייה לדורות: עקב כך, לא ברור אם המבנה כלל רק את האולם בעל הפסיפס, או גם שתי סיטראות מרוצפות באבן. גם מיקומה של תעלת-אבן, שסיפקה מים מבור-אגירה לאגן טבילה מדורג ("מקווה?") במזרח האתר, לא סייעה להבנת גודלו והיקפו של המבנה. מכל מקום, באחד מהחיטוטים שנערכו במערבו של המבנה (להכנת פודיום לנוחיות המבקרים) – נראה שממערב לבית הכנסת היה קיים אגף נוסף.

בית הכנסת נמצא ביישוב יהודי בשם מעון המזוהה עם "מנואיס" שבמפת מידבא. היישוב הגיע לשיאו בתקופה הביזנטית במאות ה-5 וה-6, אולם למעט שרידי בית כנסת, כל שנותר ממנו הוא בור מים ושני מבנים.

 

מכל מקום, התעוררה התרגשות גדולה עקב גילוי בית-כנסת יהודי קדום, הראשון שהתגלה בדרום הארץ, באזור ("ארץ גרר"). חבל-ארץ זה נחשב במסורת ובכתובים כחלק מארץ ישראל שיהודים לא התגוררו בו במהלך התקופה הביזנטית; עד כדי כך, שנופק שטר-כסף ועליו עיטור שעובד מהפסיפס, ונשא כתובת הסבר: "בית הכנסת העתיק בנירים"… (כנראה שבמדינתנו הצעירה לא היו רבים שידעו לקרוא מפות…).

 

אורכה של הרצפה עמד על 10.2 מטרים ורוחבה היה 5.4 מטרים, אך רק מחציתה המערבית השתמרה. בפסיפס נראית גפן שענפיה יוצאים מתוך אמפורה ונושאים 55 עיגולים ב-11 שורות, שבתוכם פירות ובעלי חיים. בחלקו התחתון של הפסיפס נראה טווס ובחלקו העליון מנורת שבעת קנים, שני אריות, סמלו של שבט יהודה, וכן שני עצי דקל, שופר, לולב, אתרוג וסמלים יהודיים נוספים.

 

כתובת בארמית שרדה בחלקה והיא מציינת את מממני הפסיפס ומברכת את הקהילה כולה: "(ד)כירין לטב כל קהלה / (די) עבדו הדן פספה / וכן דאישין תמה ויהודה /תיהבו תג תרי דינרין" כלומר "זכורים לטוב כל בני הקהילה שעשו פסיפס זה. וכן דאישין, תומה ויהודה שתרמו סך שני דינרים". על הרצפה נמצאו מספר ממצאים נוספים ובהם מטבעות, חפצים שהיו ככל הנראה חלק מארון הקודש, קמעונות ושברי נרות חרס וזכוכית.

 

רצפת בית הכנסת דומה בסגנונה לרצפת פסיפס שהתגלתה בשרידי כנסייה בחירבת שלאל, כיום בגן לאומי אשכול, כתשעה ק"מ ממזרח למעון. חיילים אוסטרליים גילו את הפסיפס בחירבת שלאל במלחמת העולם הראשונה ב-17 באפריל 1917, והוא הועבר לקנברה בירת אוסטרליה, ושובץ שם באנדרטת המלחמה של אוסטרליה. על גבי הפסיפס בשלאל נמצאה הערה המתארכת את יצירתו לשנת 561 או 562 לספירה. ייתכן ששני הפסיפסים הורכבו על ידי אותו האמן בשליש השלישי של המאה ה-6.

 

רצפת פסיפס מעוטרת מאותה תקופה נמצאה גם בכנסייה ביזנטית ליד כיסופים. כנסייה זו כמו בית הכנסת במעון היו חלק מההתיישבות הצפופה שהתקיימה בתקופה זו, באזור שבין עזה לבאר שבע.

 

כאשר הוסרה הרצפה והועברה לירושלים לשיפוצים – התגלתה מתחתיה רצפת פסיפס קדומה יותר, אך באבן "טבעית", ללא צבע. באותה ההזדמנות שנחשפה התשתית, נבנה על-ידי רשות העתיקות גג-בטון, הנתמך בעמודים מאסיביים, כדי "להגן על הפסיפס". אך אבוי – המשקל האדיר של הבטון התחיל לגרוף לעומק את הפסיפס בהיקפם של העמודים; העמודים ננעצו לעומק באדמת החורבה, סדקו את גג הבטון ומי הגשמים (שחדרו מהגג) הגדילו את הנזק.

 

בצער רב סולק גג הבטון, רצפת הפסיפס עשתה שוב "טיול שיפוצים" לירושלים, וגג חדש וקל יותר הוקם באתר, הפעם גם עם תוספות לגישה נוחה ובמת-הסברים נעימה.

 

"טיולי" הרצפה וחיטוטי-אספנים בה גרמו נזקים; תלונות למועצה האזורית לא הועילו. הארכיאולוג דן גזית, ניסה להפעיל מכר משרות המילואים, יהודי דתי שערך טור בעתון "הצופה", כדי שיתלונן במשרד הדתות (אולי יממנו שומר?), אך הללו הודיעו כי "למשרד הדתות אין עניין בבתי-כנסת ארכיאולוגיים"…

 

סיפור מעניין נולד בקריאת כתובת ההקדשה שבראש הפסיפס. כנראה שמשבץ הפסיפס בתשתית המלט, בעודה טרייה, לא רק שלא קרא ארמית (או עברית), אלא גם לא הבין את משמעות האותיות שהוגשו לו – בוודאי על פתק. התוצאה היתה – ארבע שורות, מלאות עיוותי כתיבה ושגיאות-כתיב. המחצית השנייה של השורה הרביעית היא בליל של סימנים ללא פשר, אולי תאריך בניית הפסיפס לפי ספירה מסויימת, שלצערנו לא שרד. השאלה הנשאלת היא: איך כל זה לא הפריע לקהל המתפללים? (והאם גם הם לא הצטיינו כל-כך באוריינות…).

 

כתובת ההקדשה מנתה גם ארבעה שמות של אישים (אשר רק שלושה מהם שרדו), כנראה בעלי-הון אשר תרמו מכספם להקמת הרצפה; לפחות שניים מהם נראים כשמות נבאטיים – אישו ותמה. אם אכן זאת היא משמעותם, יש להתייחס לשמות נוכריים בבית כנסת יהודי התייחסות מיוחדת, כי בימי קדם – שמות אנשים תאמו את לאומיותם. מכל מקום, חשוב לציין את העובדה כי בתוך 55 העיגולים (שנוצרו מגפן המשתרגת מתוך אמפורה שבמרכז למטה ) – מתוארים רק בעלי-חיים.  ברצפה אין כלל דמויות-אדם, לעומת שאר הרצפות מסוגה בסביבה הקרובה (רצפת שלאל מאזור פארק אשכול, כנסיית המנזר בח'רבת אל פאר = באר שמע) וכן בעוד כ-10 שרידי רצפות דומות ברחבי הארץ; מכאן אנו מסיקים כי דגם זה היה חביב למדי מחד גיסא, וגם הותאם על-ידי יוצריו לאמונותיהם ולדרישותיהם של המזמינים מאידך גיסא.

 

יש להדגיש, כי שרידי בית הכנסת העתיק במעון הם רק חלק קטן מערכו הארכיאולוגי של האתר הנרחב, המשתרע על יותר מחמשת אלפי דונמים. חפירה ארכיאולוגית (בניהול פרחיה נחשוני) לאורך קטע מ"כביש הרעב", מצפון ל"בית הלבן" (שהיה בית הספר של הכפר ח'רבת מעין אבו סיתה), הבהירה כי קיים בו רצף יישובי, כמעט ללא הפסקה, מהתקופה הפרסית (המאה החמישית – רביעית לפני הספירה) ועד ימינו. מצפון לכביש הפרסה, מול הכניסה לכביש לניר עוז, קיימים שרידי כנסייה גדולה. בחלקו המערבי של האתר נותרה עד ימינו באר עתיקה שופעת; יתכן והיא המפתח לתולדות הישוב הפורח מעון.

 

ומשהו לנשמה: כ-50 מטרים מדרום-מזרח לבאר, סמוך למשוכת צברים, בעונת הפריחה של הכלניות האדומות הצובעת את חבל הבשור כולו באדום – קיים אי בודד של כלניות צבעוניות אחרות! אתם סקרנים לדעת את צבעם? הנכם מוזמנים לבדוק…

 

המקור דברים שאמרו שרגא נגב דן גזית בזמן הסיור ודברים שכתב דן גזית ב-24 באוקטובר 2022

הבית הלבן בח'ירבת מעין

הבית הלבן בח'ירבת מעין נמצא
בלב אדמות הפלחה של קיבוץ ניר עוז,
בגבול שטחי הפלחה שבין קיבוץ ניר עוז לקיבוץ נירים.

בית הלבן, היה בית ספר של הכפר מעין בתקופה המנדט הבריטי. הוא נבנה בשנת 1920 על ידי שיח' חסן אבו סיתה.

 

בתאריך 14 במאי 1948 במלחמת העצמאות, בפשיטה של צה"ל במסגרת מבצע אסף הכפר מעין נכבש וננטש יחד עם הצבא המצרי שנסוג לעזה.

 

הבית הלבן הפך למשלט צבאי.

 

החל משנת 2000 חבר קיבוץ ניר עוז, חיים פרי וחברים טיפחו את המקום והפכו אותו לגלריה לאמנות ולגן פסלים.

 

בגן הפסלים כארבעים עבודות פיסול של אמנים מכל הארץ. במקביל, לאחר שיפוץ יסודי של המבנה, הוא החל לשמש כגלריה לציור, צילום ופיסול קטן. במשך השנים הוצגו עשרות תערוכות של אמנים מכל חלקי הארץ.

 

פירוט על הבית הלבן ראו גן הפסלים בחצר הבית הלבן במשבצת ניר עוז

 

*******

כמעט סוף הביקור
בחצר ביתם של
יוכקה ועודד ליפשיץ

*******

גירוש הבדואים מפתחת רפיח בשנת 1972 

בינואר 1972, במבצע חשאי ומזורז, גירש צה"ל אלפי בדואים מאדמתם ב"פתחת רפיח"  (הפינה הצפון-מזרחית של חצי האי-סיני, שמשתרעת לאורך חוף הים התיכון, דרומית-מערבית לרפיח). והרס את בתיהם.

 

על פי ההערכות, בין 6,000-20,000 איש. בחודשים הבאים דחפורי הצבא רמסו את כל המטעים החקלאיים של הבדואים והכינו את הקרקע (בתיאום עם הסוכנות היהודית) להתיישבות יהודית: מושבים, קיבוצים, ולבסוף העיר שנתנה לאזור את שמו החדש – חבל ימית.

 

את המהלך הובילו שר הביטחון משה דיין ואלוף פיקוד הדרום אריאל שרון.

 

לרמטכ"ל החדש, דאז, רב אלוף דוד אלעזר, נודע הדבר רק לאחר מעשה והוא מינה ועדה לחקור את העניין. דו"ח ועדת החקירה הצבאית הוגש לו ב-9 במרץ 1972. הדו"ח לא פורסם עד 2016 בעקבות פסיקה בעתירה שהגישו החוקרים דוד קרצ'מר וגרשום גורנברג (ראו מאמרם, ב"משפט ומימשל", כרך י'ז, חוברת 1-2 , תשע"ו.)

 

העיתונים לא דיווחו דבר. ובכל זאת דלפו ידיעות – דרך חברי קיבוצים בשטח הישראלי, שעמדו בקשרי ידידות עם הבדואים שגורשו. עדויות של חברי קיבוצים שסיירו בשטחים שגודרו סיפרו על בולדוזרים שדורסים מטעים, בקתות של בדואים ובורות מים.

 

העיתונים היו מגוייסים לחלוטין לתעמולה הרשמית: ישראל ה"נדיבה" הציעה פינוי ופיצוי כספי, הבדואים הסכימו ברצון, וגם קיבלו רשות להמשיך לעבד את אדמותיהם המגודרות. האמת הייתה שרוב הבדואים סירבו לפיצוי שכן לא ויתרו על זכויותיהם בקרקעות, ובאוגוסט 1972 בולדוזרים של צה"ל רמסו את גידולי החקלאות בשדות הבדואים הנטושים. למעשה המדינה לא הציעה לבדואים פיצויים על הקרקע שגורשו ממנה אלא רק על שטחי העיבוד החקלאי; הנחת המוצא, כאן כתמיד, הייתה שלבדואי אין זכויות מקרקעין קבועות, ואין זה משנה אם הוא ומשפחתו ישבו במשך דורות במקום.

 

עודד ליפשיץ, שליווה את הבדואים במאבקם העיד "למפונים הוקם כפר ברצועה והוקצו להם שטחים ומים למשקי עזר. זה היה חריג חיובי, למרות שזו הייתה תוכנית רמייה, שנועדה ליצור רושם מטעה, שהעוול כאילו תוקן. רק עשירית מהמפונים זכו לבתים, שהיו בקתות עלובות, הפיצוי הכספי היה סמלי ומכסות המים והקרקע היו מגוחכות." שלוש שנים לאחר מכן, ב-1975, עדיין עקרו בולדוזרים ישראלים מטעי פירות של הבדואים, כדי להכשיר שטחי עיבוד להתנחלות-קיבוץ סופה, וגם הרסו מסגד של הבדואים.

 

תשעת השייח'ים של השבטים שגורשו עתרו לבג"ץ וביקשו צו שיורה לשר הביטחון, משה דיין, ולאלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, לאפשר להם ולבני משפחותיהם לחזור למקומות מגוריהם בפתחת רפיח.

 

תשובת המדינה התבססה על תצהירים שכתב ראש אג"מ, אלוף ישראל טל.  הקו הרשמי היה, כמובן, שגירוש הבדואים נבע משיקולים בטחוניים טהורים. אלוף טל קבע בתצהיר שלו שפתחת רפיח הפכה לחממה של טרור – בין ביוזמה ובין בסיוע של תושבי האזור: מיקוש דרכים, ירי על כלי רכב, חבלה במבנים ומתקנים, ומתן מסתור לאנשי מודיעין מצרי. התצהיר של טל עמד בסתירה גמורה לדו"ח ועדת החקירה של אלוף אהרון יריב, שנכתב מיד אחרי האירועים בפתחה. טל הציג את המאבק בטרור כיסוד החלטתו של אלוף הפיקוד שרון. אך בעדותו של שרון עצמו בוועדת יריב, אין שום זכר לטרור. שרון העיד כי "לאור הצורך להקים יישוב נוסף בפתחת רפיח הורה פיקוד הדרום לממש הפקעה שבוצעה בזמנו ולא מומשה בשלמותה". זאת ועוד, צו ההפקעה המקורי (שעל פיו כביכול פעל שרון) היה מצומצם בהרבה מן השטח שגודר, כפי שמצאה הוועדה, כך שמעדות שרון עלה, כי לא היתה מניעה להשיב בדואים לשטחים שגודרו בטעות. שרון גם הסביר לוועדה שלא עדכן את מתאם הפעולות גזית על הפעולות כיוון  שהפיקוד "רק יזם פעולה התיישבותית", בשעה שההוראות מחייבות לעדכן את מתאם הפעולות בשטחים רק "בנושאים הקשורים בפעילות בטחונית ובהטלת סנקציות". משמע: הפעולה ההתיישבותית לא היתה קשורה בפעילות בטחונית.

 

בג"ץ דחה את עתירת הבדואים. בראש צוות השופטים ישב משה לנדוי ולצידו ישבו אלפרד ויתקון ויצחק קיסטר. בית המשפט לא אפשר לעותרים לחקור את כותבי התצהירים או לבקש תצהירים נוספים שעשויים לשנות את התמונה שהוצגה בפניו.

 

בכל ההמולה הזאת התבלטו כמה אנשי מצפון עקשנים, חברי קיבוץ שלא נשאו בשום תפקיד רשמי, ובכל זאת לא הפסיקו "להציק" להנהגה ולציבור ולהזכיר את העוול שנעשה בפתחה. כאמור, שניים מהם היו עודד ליפשיץ מניר-עוז ומוטי כנען מכרם-שלום ואיתם פעל לטיף דורי מרמת גן, ראש המחלקה הערבית במפ"ם. ליפשיץ היה ממארגני הכנס בניר-עוז ובמרץ 1972 גם פרסם מאמר נוקב על הגירוש. בנוסף הם הקימו את "פיתחה טורס", והזמינו עיתונאים, פוליטיקאים, אנשי שמאל וחברי קיבוצים, תנועות מחאה ותנועות נוער לסיורים מודרכים בשטח, כדי שיראו במו עיניהם את ההרס וייפגשו את המגורשים.  ביולי 1973 הכינה הקבוצה של ליפשיץ, כנען ודורי כנס מחאה נוסף. הם דיווחו לעיתונים על הקשחת היחס של הצבא לבדואים בפתחה: שעות הכניסה לשטחי העיבוד צומצמו מ-14 ל-8 ביממה, הצבא הציק להם בחיפושים ובדיקות, והעיקר – השלטונות הפעילו  לחצים ואיומים על הבדואים שימכרו את הקרקעות שטרם הופקעו.

 

הכנס השני בניר-עוז נערך לאחר שלושה חודשים, ועמד בסימן רדיקליזציה. 500 משתתפים הגיעו מ-20 קיבוצים של הקיבוץ הארצי, וכן 10 שייח'ים מאזור פתחת רפיח. אחד השייח'ים סיפר שזומן לשיחה עם המושל הצבאי, וזה ציווה על שבטו להתפנות בתוך מספר ימים מאדמתם, ולא – יובאו חיילים דרוזים שעלולים להרוג אותו. דוברים יהודים קראו לחדול מדיבורים ולעבור למעשים. בין ההצעות: לחבל במנועי הטרקטורים שיגיעו לפנות את הבדואים המסרבים למכור את אדמתם, להישכב מתחת לגלגליהם, ולפתוח בשביתת רעב. ההחלטה שהתקבלה, למורת רוחה של הנהגת הקיבוץ הארצי, קראה "לכל הקיבוצים שהשתתפו בכינוס ניר-עוז לצאת לשטח כדי למנוע את הנישול, במידה שיימשך".

 

כנס ניר-עוז התקיים ב-4 באוקטובר 1973. יומיים לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים; אבק הקרבות, מאות ההרוגים ואלפי הפצועים, קברו את מחאת הקיבוץ הארצי, כפי שקרה גם למחאת הפנתרים השחורים. "פתחת רפיח" הפכה ל"חבל ימית", והבדואים נשכחו מלב.

 

ב-1975 גובשה תכנית לגרש עוד קהילה בדואית, של כ-800 נפשות, מאבו שינאר, ששכן בין העיר ימית לבין חוף הים, וזאת "כדי למנוע אי נעימות לתושבים שיילכו לרחוץ בים". ליפשיץ וכנען התריעו ומחו כנגדה, ועל פי זכרון הדברים שכתב ליפשיץ במלאת 30 שנה לגירוש, התערבותם סיכלה את התכנית. חשוב לציין שלפעילי השומר הצעיר המצפוניים האלה לא היה גיבוי. למעשה, הקיבוץ הארצי ב-1975 בחן אפשרות להקים התנחלות בפתחת רפיח – "לבל יפסיד משהו בחלוקת שלל הקרקעות והתקציבים", כתב בלעג בעז עברון. הצעירים סיכלו את היוזמה

 

מקורות והרחבה
* עידן לנדו "הגירוש מפתחת רפיח ותורת האי-ידיעה הציונית"
* מכון עקבות הגירוש מפתחת רפיח: דו"ח ועדת החקירה
* אנשיל פפר וחמי שלו עשרות בדואים מתו ב-1972 לאחר שגורשו מבתיהם בסיני בשל תרגיל צה"לי סודי
* קמ"ש חן יצחק, תובע צבאי בפרקליטות מרכז וח"א פרשת אבו חילו
 * עודד ליפשיץ, השיבה לרפיח, הדף הירוק, 7.2.2002

******

דקה אחרונה

*****

סוף דבר

****

הביקור/מפגש/סיור/צילום
בקיבוץ ניר עוז
היה מגוון, מעניין, מרתק ומרגש

****

בסוף היום ניתן לומר
שנפתח לנו צוהר
כדי שנוכל להביט על היישוב

****

למדנו והכרנו
עוד חלק מתמונת הפסיפס
של ההתיישבות החקלאית בנגב המערבי
מול גבול רצועת עזה

****

התרשמנו מאוד
מהמעט האנשים
איתם נפגשנו שהם
חלוצים, אידאולוגים ואנשי מעשה
****

ניר עוז הוא מקום פורח
תרתי משמע

****

מדהים היה להיווכח
שבמדבר נוצר נווה מדבר
שהוא גן עדן!!!

****

המפגש עם עודד ליפשיץ,
איש מעורר הערכה וכבוד,
היה נעים ביותר

*****

דברי תודה

****

תודה לך עודד ליפשיץ,
על האירוח החם, הנדיב ולבבי,
על בניית תכנית ביקור מגוונת,
על התיאום המפגש, ועל הדברים שספרת לנו

***
כל האנשים שנפגשנו
רן פאוקר, שלמה מרגלית,
כרמלה דן, שרגא נגב,
חיים פרי ויוכקה ליפשיץ,
תודה לכם שהקדשתם לנו
מזמנכם סיפרתם והסתובבתם איתנו

****

תודה לך ידידי דן גזית
שתאמת את הביקור,
הצטרפת אלינו והוספתו לנו
מידע על מנת להרחיב את היריעה

****

תודה לך סמדר בן דור,
שהתפנית מעיסוקייך
הצטרפת אלינו,
הוספת עניין וסייעת בצילום

****
תם ולא נשלם
בזמן הקרוב אגיע שוב לניר עוז
והפעם אתרכז בצילום המקום
וצילום יוכקה ליפשיץ ועבודותיה.