זֶה הַסְּתָו עִם הֶעָנָן

 

זֶה הַסְּתָו עִם הֶעָנָן

 

חווית טיול בלתי שגרתית ומענגת, היא כותרת ראויה לשייט קייקים בשפך הירדן לכנרת ובנחל הזאכי שחברי מוטי ארמלין יזם ומימש.

 

טיול זה התקיים בעיצומו של סתו תשפ"ב, טרם תחילת עונת הגשמים.

 

הטיול כלל גם, איך אפשר שלא, חוויית צילום מעניינת ומאתגרת שהניבה שלל תמונות המשולבות בסיפור הטיול.

 

******

 

מאז שרעיון השייט עלה לאוויר, עבר הרבה זמן, ובדיעבד, לא ברור לי מדוע.

 

כבר בקיץ שנה שעברה, תש"פ ( יולי – אוגוסט 2020), בעיצומה של שנת הקורונה, מוטי הציעה לי להצטרף אליו לשייט קייקים. אז, בגלל נסיבות רפואיות דחיתי בנימוס את הצעתו.

 

שנה לאחר מכן,  בקיץ שחלף, מוטי חזר על הצעתו מספר פעמים. שוב דחיתי אותו בנימוס. חששתי שאיני כשיר לצאת לשייט.

 

לפני מספר חודשים סיפרתי ליעל בר, מדריכת ההידרותרפיה בבית הלוחם בירושלים על ההצעה ועל החשש שלי. היא עודדה אותי, לאחר שבדקה את יכולותיי, היא נתנה לי את ברכת הדרך.

 

למרות ברכתה של יעל, לא הזדרזתי לקבל את ההצעה של מוטי, המשכתי לחשוש.

 

מוטי לא ויתר, לפני מספר ימים הוא הודיע שיום שישי 22 באוקטובר 2021, תהייה ההזדמנות האחרונה לממש את ההצעה ולא ראוי להחמיץ אותה.

 

שוב ניסיתי לדחות את ההצעה. אמרתי למוטי שקבעתי ביום זה לרכוב עם חברי מיכאל עוזרמן בירושלים. מוטי עמד על דעתו, תבטל את הרכיבה, תגיע לשיט ותזמין גם את מיכאל.

 

הבנתי שאין לי ברירה והסכמתי.

 

מיד, הצעתי למיכאל להצטרף. הוא לא יכול היה להגיע. אז הצעתי לחברי ניר עמית להצטרף. הוא קפץ על ההצעה "כמוצא שלל רב".

 

*****

אודה על האמת, מספר ימים לפני השיט, מפלס ההתרגשות שלי עלה וערב קודם, בזמן שהתארגנתי ליציאה, הוא הרקיע לשחקים.

 

ביום שישי 22 באוקטובר 2021 בשעת בוקר מוקדמת, טרם השמש הפציעה אט מנדנה, יצאתי בדרכי צפונה.

 

דקות בודדת לאחר שהגעתי ניצלתי אותן לצילום

מוטי וניר הגיעו ועל גגות רכבם הקייקים, כולם של מוטי.

 

ירדנו בדרך עפר לחורשה על גדת הירדן, מדרום לגשר אריק.

מוטי וניר פרקו את הקייקים מהרכב והורידו אותם לגדת הירדן.

בינתיים התארגנתי לשייט.

הכל היה מוכן ליציאה לדרך. אבל, קודם קיבלנו ממוטי תדריך כולל דברי הסבר כיצד חותרים ובעיקר כללי זהירות.

 

זהו! התיישבנו בתוך הקייק ומוטי התאים את ישיבתנו.

מוטי גרר אותנו למים.

זהו השיט החל.

עברו דקות בודדות עד שקיבלתי ביטחון ובעיקר חתרתי נכון, קדימה והצידה

 

לאחר השיט, חברי רפי רגב הגדיר אותי "חתרן בלתי נלאה".

 

אז, הרשיתי לעצמי להתפנות לצילום

התקדמנו במורד שפך הירדן לכיוון הכינרת.

כבר בתחילת השיט התפעמנו ממה שראו עינינו ובעיקר משפע המים. תוך כדי שייט צלמנו, אחד את האחר ואת מראות הדרך.

התקדמנו והמשכנו ופנינו לעבר חוף בית הב"ק.

בית הַבֶּק (נקרא גם חירבת אלערג') הוא קבוצת מבנים מאבן בזלת, הניצבים כ-500 מטרים ממזרח לשפך הירדן לכנרת בחורשת אקליפטוסים גבוהים.

 

במקום נמצאו פריטים ארכאולוגיים, האופייניים לתקופה הרומית והביזנטית. על סמך אותם ממצאים יש שזיהו את המקום עם העיר בית צידה, שנודעה לה חשיבות רבה בתקופה הרומית, במיוחד לעולם הנוצרי. כיום מקובל לזהות את בית צידה עם תל א-תלויה הנמצא צפונית מן המקום.

 

בסוף התקופה העותמאנית התגורר בבית הבק הכורדי עבד א-רחמן באשה אליוסף, בעל מרבית האדמות בבקעת בית צידה. לאחר מותו הועברו האדמות לבנו הצעיר פואד, ותושבי בקעת בית צידה היו האריסים שלו.

 

בעשור הראשון של המאה ה-20 עלתה לארץ קבוצה של חלוצים מחצי האי קרים שבאוקראניה, דעה נוספת סוברת שמקורם בעיירה הומל שבבלאורס. הם חיפשו מקום להתיישבות והוצע להם להתיישב על אדמת הבק בבטיחה. מכיוון שלא עלה בידם לקנות את האדמה הם החליטו להתיישב כאריסי הבק הכורדי. נחתם חוזה אריסות לתשע שנים, והבק הבטיח לספק למתיישבים צאן ובקר.

 

בסוכות 1904 התיישבו במקום שש עשרה משפחות. חלקן התגוררו בצריפים שבנו וחלקן בחדרים בחצר בית הבק. הן עסקו בחקלאות, ואף עסקו בדייג בים הכנרת ונטעו עצי אקליפטוס הקיימים כאן גם היום.

 

לאחר מספר חודשים החלו להתעורר בעיות, שהקשה בהן הייתה מחלת המלריה. רבים נפלו למשכב וחלקם מתו מן המחלה. הדרך היחידה להשגת אספקה ותרופות הייתה בעזרת סירות, והערבים שהשיטו סירות אלו דרשו מחיר גבוה.

 

כשנה לאחר בואם של המתיישבים, הם נאלצו לעזוב את המקום.

 

*****

 

במלחמת העצמאות נעשה ניסיון של ההגנה לתקוף סירות סוריות אשר היה חשש שיתקפו את היישובים במהלך המלחמה, אך הניסיון נכשל.

 

לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק בין ישראל וסוריה בקיץ 1949 המקום היה בשליטת סוריה

 

בחורף 1955, במהלך מבצע עלי זית, מבצע שמטרתו הייתה להרתיע את הסורים ששלטו באזור וירו ממוצבים שממזרח לכנרת לעבר סירות דיג וסירות משמר של חיל הים ששטו בה. כבש כוח של צנחנים את בית הבק יחד עם שאר מוצבי צפון מזרח הכנרת. היה זה מבצע מורכב, שכלל נחיתה מן הים, חציית הירדן והליכה ממושכת. בלילה אחד נכבשו כל המוצבים הסוריים שבצפון מזרח הכנרת, ממוצב הגבול שליד עין גב ועד מוצב השפך בשפך הירדן.

 

הכוח שכבש את בית הבק ומוצב השפך ירד מגבעת קלע, היכן שנמצא היום מושב אלמגור, חצה את הירדן והתפצל לשניים: חלק אחד בפיקודו של אלישע שלם כבש את בית הבק, והחלק השני בפיקודו של רפאל איתן כבש את מוצב השפך. בעקבות מבצע זה השתררה באזור רגיעה לזמן מה. בשנים שלאחר מכן נתחדשו הפגיעות בדייגים ובחקלאי אלמגור, עד לכיבוש הגולן במלחמת ששת הימים.

 

****

 

כיום, שטח האזור ובית הבק בתוכו שייך כיום למשפחת שניידר אשר מחזיקה במקום עדר בקר. העדר הובא בעידוד רשות שמורות הטבע במטרה לצמצם את אוכלוסיית צמח הקנה בשמורת בית צידה ולאפשר גידול של מגוון מיני צמחים נוספים.

 

מקור 

שם, יצאנו מהקייק וצעדנו על החוף מטרים בודדים ובצל האקליפטוסים ישבנו לסעוד את ארוחת הבוקר.

חזרנו לשיט ומבית הב"ק התקדמנו לעבר נחל הזאכי.

התרשמנו מתנועת זרימת המים והגלים,

התענגנו על משחקי אור וצל בין הצמחייה העבותה והשתקפותה במים.

פגשנו גם עופות מים

תוך התקדמות במעלה הזאכי ראינו נופשים על גדותיו ופגשנו קבוצות נוספות של חותרים.

הגענו למקום המזרחי שמוטי אמר שאי אפשר לשייט בו.

 

ירדנו שוב לחוף, והפעם לחילוץ עצמות מהישיבה הארוכה וגם בעיקר לשחייה במים הצוננים של הנחל.

הפסקה זו הייתה במקומה.

 

חזרנו לשוט והפעם בדרך חזרה. שוב התלהבנו בלי סוף.

יצאנו מהזאכי, חזרנו לערוץ הירדן וחתרנו צפונה.

השיט בכיוון זה, נגד הזרם, היה צריך להיות מעט קשה יותר מזה בדרך הלוך. אולם, לא כך היה! הסיבה הייתה שהזרימה, בעונה זאת של הסתיו הייתה חלשה ואולי בגלל שכבר היינו מאומנים יותר בחתירה.

לאחר שלוש ושלושת רבעי שעות שיט של 8.15 ק"מ, מתוכן שעה עצירה הסתיים השיט והגענו לנקודת ההתחלה.

מוטי וניר העמיסו את הקייקים על גג רכבם.

 

לאחר העמסת הקייקים, התיישבנו ל"סעודת סוף הטיול" על מכסה המנוע. היינו רעבים. בכל זאת התאמצנו.

 

סיימנו. נפרדנו לשלום. יצאנו בדרכינו חזרה.

 

אחרי הנסיעה, בשעות אחר הצהרים המאוחרות, הגעתי לבית עמוס חוויות ומעט כאב בשרירי הידיים.

 

שיט זה, כמו שנכתב בתחילה, היה חוויה יוצאת דופן, מהנה ומרגשת.

 

היה כיף לשייט ובעיקר עם חברים טובים המודעים מחד ליכולות ומאידך למגבלות הפיזיות ובהתאם בעת הצורך, מסייעים בהושטת יד .

 

*******

תודה לך מוטי,
עשית לי את היום,
ואני מניח שגם לניר!  

 

 

 

 

 

 

 

עניינו של תיעוד זה הוא סיור/ביקור/צילום באתרים בהם הוטבע החותם הנוצרי בעיר העתיקה של רמלה.

החותם הנוצרי נוצר בעיר העתיקה, ההיסטורית, כנובע הן מקדושתה לפי האמונה ומסורת של הנצרות והן מהעובדה כי בעיר התגוררה בעבר ומתגוררת בהווה קהילה נוצרית.

הביקור ברמלה הוא במסגרת סיורי המיזם "המיעוט הנוצרי בישראל" (המיעוט שבמיעוט של אזרחי המדינה) שהתחלתי בו בקיץ 2019.

 

מטרת המיזם ללמוד להכיר את המקומות בהם מתגוררים הנוצרים הערבים והנוצרים הארמים בצפון הארץ (בגליל ובחיפה) ובמרכז הארץ (יפו, רמלה ולוד).

 

הסיור נערך ביום רביעי 20 באוקטובר 2021 והוביל והדריך אותו שמעון גת

 

ד"ר שמעון גת נען, מרצה, מדריך (בארץ ובחו"ל) שנחשב למומחה הבכיר לעיר רמלה שאת תולדותיה בימי ביניים חקר בעבודת הדוקטורט שנעשתה במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה באוניברסיטת בר אילן.

 

בסיור השתתפו בו חברים ועמיתים לטיולים ושהגיעו מהמקומות הבאים, מוטי ארמלין (גילון), ארז צפדיה (עומר), יצחק (פיפ) רותם (סאסא), ענת ואמיר יגאל (מעלה גמלא), שולה ורפי (הוד השרון) ורדה בן חורין (נטף), מיכה ון ראלטה (בית לחם הגלילית), ואני (מבשרת ציון).

******

מקומות בסיור 

הסיור החל במסגד הגדול. בחצר מתחם המסגד קיבלנו סקירות מקיפות על הקמת העיר רמלה במאה ה-7 וכן על תולדות הנוכחות הנוצרית בעיר.

נכנסנו לתוך המסגד שנמצא בבניין כנסייה צלבנית, הגדולה ביותר שהשתמרה בארץ.

 

המשכנו ועברנו דרך השוק.

 

לצערנו לא התאפשרה כניסה למתחם הארמני ולמתחם הכנסייה האורתודוכסית.

 

המשכנו לעבר המתחם הפרנציסקני  ונכנסו  אליו ואל הכנסייה.

 

המשכנו הלאה והגענו למתחם הכנסייה האנגליקנית. שם פגשנו את כהן הדת פארס נעום.

 

המשכנו ברחוב הרצל לראות מבחוץ את מתחם בתי הקברות הקתולי והאורתודוכסי ואת מתחם בתי הספר של מסדר הנזירות סן גוזף.

 

חזרנו למתחם העיר העתיקה ובאחת המסעדות ישבנו לארוחת סיום הסיור

ארבע שבועות לאחר הביקור, ביום ראשון, 14 בנובמבר 2021, חזרתי לרמלה וביקרתי  במתחם היווני – אורתודוכסי שהיה פתוח בזמן התפילה וכך השלמתי את החסר.

*****

כללי

היום, רמלה היא עיר מעורבת ומתגוררים בה כ-76,000 תושבים, למעלה משני שליש הם יהודים. הנוצרים מהווים כ-4.5% מאוכלוסייתה כ-3,450 ומרביתם משתייכים לזרם היווני – אורתודוכסי.

 

העיר רמלה הוקמה בראשית המאה השמינית בין השנים 705 ו-715 על ידי סולימאן אבן עבד אל-מלכ מושל ג'נד פלסטין  והוא השתייך לבית אומיה שנעשה מאוחר יותר ח'ליף.

 

סולימאן אבן עבד אל-מלכ בחר להקים את העיר בסמוך לעיר לוד. הוא בנה בה מסגד, בית הצבעים, אמת מים מאזור תל גזר ומאגר מים ואזור תעשייה לצביעת אריגים. במשך שנים הייתה רמלה בירת המחוז מבחינה שלטונית וכלכלית.

 

רמלה נחשבת גם לעיר היחידה שנוסדה על ידי הערבים בתקופת שלטונם בארץ ישראל ושימשה הבירה של הג'נד והחליפות האומיית בתקופה הערבית.

 

מאז ייסודה, התקיימה ברמלה קהילה נוצרית גדולה ופעילה. העדה הבולטת כמו היום, הייתה העדה היוונית-אורתודוכסית. בעיר הייתה גם קהילה סורית-יעקוביטית שנעלמה במשך הזמן וכנראה גם קהילה ארמנית.

 

מאז המאה הארבע עשרה החלה נוכחות של נציגי הכנסייה הלטינית (הקתולית) ומאז מחצית המאה התשע עשרה התפתחה בה גם קהילה אנגליקנית.

להרחבה על תולדות הנוכחות הנוצרית ברמלה ראו
תמצית פרק מעבודת דוקטוראט של שמעון גת בנושא: "העיר רמלה בימי הביניים".
העבודה נעשתה במחלקה ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת בר-אילן, 2004. 

המסגד הגדול הוא אחד מהמבנים הצלבניים היחידים בארץ ששרדו כמעט בשלמותם.

 

המבנה הוקם באמצע המאה ה-12 ככנסייה נוצרית, והכותרות המצויות במסגד אכן מתאימות למאה זו.

התוכנית הכללית של המבנה היא שלושה אולמות מקבילים, אולם תווך ושתי סיטראות. זהו מבנה בזיליקאי קלאסי. יש מסגדים בזיליקאיים, אבל הם אינם רווחים. המח'ראב מראה את הכוון למכה, אבל בכותל המזרח יש מח'ראב גדול. מח'ראב זה היה במקור אפסיס, שמראה את הכיוון המזרחי בנצרות.

 

המסגד נקרא גם מסגד אל-עומרי. השם אל-עומרי מלמד שהוא נבנה כמשהו אחר ועבר הסבה. מספר שנים לאחר הכיבוש הממלוכי בשנת 1266 הוסב המבנה למסגד, ונוספו לו צריח למואזין וגומחת תפילה. בכניסה למסגד ישנה כתובת שבה פסוק מהקוראן, סורה 9 איה 18. כן מצוין בה שבייברס ביצע שיפוצים שנערכו במסגד הלבן והכתובת הובאה משם כנראה רק במאה ה-20 ובבירור אין לה קשר למסגד הגדול.

 

ליד המח'ראב נמצא דוכן שנקרא "מִינְבַּאר", אליו  עולה הדרשן ביום שישי ודורש בענייני השעה. בשעת התפילה האימאם עומד כשגבו אל המתפללים ונותן את הקצב, וכל אחד מתפלל בעצמו.

יש באיסלאם רק צורת פולחן אחת, והיא תפילה אישית. אין כהונה ואין קורבנות, וממילא אין שליח ציבור.

 

משמאל למינבאר נמצא לוח שעליו זמני התפילה, השעה והתאריך.מאחור יש מרפסת תפילה לנשים. באסלאם נשים פטורות ממצוות שהזמן גרמן, ולכן הן רשאיות לבוא למסגד אבל אינן חייבות. רבות אינן באות. פרט למסגד שבמכה, הנשים מתפללות בנפרד מהגברים.

 

על הרצפה שטיח ובו סימני עמידה לכל מתפלל. אין מקום קבוע למתפלל, כי הדבר מנוגד להלכה, שנפסקה כך על מנת שהעשירים והחזקים לא ישתלטו על המקומות. רק השורה הראשונה היא החשובה.

 

בחצר נמצא מתקן טהרה, שנועד להיטהרות לפני התפילה.

 

בנוסף נבנה מינרט, הוא צריח המסגד, שעליו עולה המואזין לקרוא למאמיניו חמש פעמים ביום להגיע לתפילה.

אתנחתא בשוק העיר

המנזר הפרנציסקני
על שם יוסף ונקדימון

מנזר ניקודמוס הקדוש (המוכר גם כ"מנזר הקדושים ניקודמוס ויוסף הרמתי" או "מנזר טרה סנטה").

 

כנסייה באתר בנויה ממעבר בודד והיא פונה לכיוון דרום. בפינתה הדרום-מזרחית ניצב מגדל פעמונים בעל צריח מחודד, המתנשא לגובה של 40 מטרים.

 

בסוף המאה ה-13 הגיעו אל ארץ הקודש מספר נזירים, נציגי הוותיקן, על מנת לשמור על הנכסים והמקומות הקדושים לנצרות. לשם כך הקימו את "הקוסטודיה דלה טרה סנטה" − "משמורת ארץ הקודש".

 

ארגון "טרה סנטה" הפרנציסקני רכש אדמות והקים במקום מנזר בשנת 1396. כמו כן, סיפק שירותי דרך לצליינים שעלו לירושלים מיפו.

 

בסוף המאה ה-15 כבר התנוסס במקום בניין לתפארת, עשוי משתי חצרות מוקפות (קלויסטרים) שבו יכלו להתארח 500 איש. לימים הייתה זו האכסניה המפוארת ביותר של הקוסטודיה.

 

החל מהמאה ה 16 זוהה המקום עם ביתו של יוסף הרמתי, האיש שביקש וקיבל את האישור לקבורת ישו הנוצרי. לימים נוספה לבסמוך לבית יוסף זיהו הנזירים את ביתו של נקדימון הקדוש, שעליו נאמר שהיה איש הסנהדרין ושהביא מור ואהלות לרחצת גופו של ישו לאחר מותו.

 

באכסניה זו לן נפוליאון כאשר היה ברמלה ב-1 במרץ 1799. לפי האגדה, עם בוקר, כאשר נעור בשל קריאת המואזין במסגד הקטן הסמוך, ירה בו באקדחו למוות.

במאה ה-19 נבנה המנזר מחדש ורוב חלקי האכסניה הישנה נעלמו. במקום נחנכה כנסייה חדשה בשנת 1902, וליד המנזר נבנה בית ספר השייך לרשת החינוך הפרנציסקאנית, ה"טרה סנטה".

 

הכנסייה באתר בנויה ממעבר בודד והיא פונה לכיוון דרום. בפינתה הדרום-מזרחית ניצב מגדל פעמונים בעל צריח מחודד, המתנשא לגובה של 40 מטרים‏.

 

הכניסה לכנסייה היא מסמטה צדדית מרחוב.

זוג דלתות עץ מובילות לחצר פנימית המקיפה א הכנסייה (במידה והדלתות סגורות צללו בפעמון).

 

לכנסייה זוג דלתות נאות העשויות מעץ ומגולפות עם מוטיבים צמחיים, ביניהם ניתן לראות את סמלי המנזר הפרנציסקאני – בראש הדלתות מצויינת השנה 1902, השנה בה הוכנו הדלתות הללו.

סמלי המסדר הפרנציסקני בארץ ישראל:

הכנסייה ידועה בזכות ציור מקורי של טיציאן, המתאר את ההורדה מהצלב. הציור נתרם בשנת 1846 בידי העיר מדריד אשר לקחה את המנזר תחת חסותה במאה ה-19 והוא שוכן במרכזו של האפסיס.

 

משני צדדיו של הציור קבועים חלונות ויטראז' המתארים את צליבת ישו ואת ההורדה מהצלב.

משמאל לאפסיס ניצב פסלו של יוסף הרמתי, ומימין פסלו של ניקודמוס האוחז בידיו בתכריכים ובתיבת בשמים. גם פסלים אלה הם מתנת העיר מדריד.

מנזר גיאורגיוס הקדוש

המרכז הדתי של העדה האורתודוכסית הגדולה בקהילות הנוצריות של רמלה הוא מנזר גיאורגיוס הקדוש נמצא ברחוב קהילת דטרויט.

 

יסודותיו של המנזר הם מהמאה השתיים עשרה ואילו הכנסייה שהייתה בו נבנתה לראשונה, כנראה, במאה התשיעית בפקודת קיסרית ביזנטיון, אירנה/

 

בשנת 1835 נערך במקום שיפוץ על ידי הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית בירושלים, והכנסייה שנמצאת בחלקו המזרחי של שטח המנזר קיבלה את מתכונתה הנוכחית

 

הכניסה לתחום המנזר היא דרך שער מתכת קטן, סמוך למסעדת חליל. על השער סמל המורכב מהאותיות היווניות טאו ופַי ונקרא "טאפוס", שפירושו ביוונית קבר, ומציין את שומרי הקבר הקדוש. הסמל הזה הוא סמלה של אחוות נזירים יוונית-אורתודוקסית הממונה על נכסי היוונים במקומות הקדושים בארץ ישראל.

 

מעל משקוף הכנסייה חקוק תבליט של גאורגיוס הקדוש רוכב על סוס ונועץ חנית בלוע דרקון.

תבליט גורג' הקדוש קוטל הדרקון

ברבות השנים התמזגה דמותו של הקדוש המעונה איש לוד עם דמותו המיתולוגית של האביר גאורגיוס, שגאל עיר ונערותיה מאימתו של דרקון נורא. ואכן, מעל למשקוף הכניסה ישנו תבליט המתאר את את גיאורגיוס הקדוש רכוב על סוס והורג את הדרקון, המסמל את אויבי הנצרות.

 

גאורגיוס הקדוש קבור בכנסייה בעיר לוד הסמוכה לרמלה. להרחבה ראו לוד, חגיגות גאורגיוס הקדוש בכנסיית סנט ג'ורג' (חלק ה')

המתחם הארמני

המתחם הארמני: מדובר בשכונת מגורים שראשיתה בתקופה הממלוכית, אבל המבנים הנראים בימינו עיקרם מהתקופה העות'מאנית.

 

מדובר במתחם מוקף חומה שבו השתמרו מבנים ובהם כנסיה עתיקה. המקום נטוש אבל יש לו חשיבות שכן הוא מקיים מרקם אורבני שלם של חי קהילה קטנה החיה במרחב מנותק מהסביבה.

 

בלב רחוב שנקרא בעבר שפיק עדס ונקרא היום "רחוב המסדר הפרנציסקני", בין השוק למסעדות שבעיר העתיקה נמצא המתחם הארמני, הסגור למבקרים ברוב ימות השנה.

 

במתחם גרה משפחה ארמנית מתוך שנים עשר המשפחות הארמניות שגרות כיום ברמלה. בקצהו של המתחם, נמצאת הכנסייה של הקהילה, שנעשה בה שימוש למיסה רק 4 פעמים בשנה.

 

המתחם הארמני מכיל חצר גדולה מטופחת וחומה היקפית ממנה ניתן לתצפת את כל העיר העתיקה.

 

הכנסייה עצמה שהוקמה ככל הנראה אי שם במאה ה-17 ואולי כבר בתקופה הצלבנית, מרשימה ביותר ומהווה גן עדן לחובבי הצילום.

 

אחת לשנה, ביום גיאוגוריוס הקדוש ב-25/10  מגיעים ארמנים מכל רחבי הארץ כמו גם מהפטריארכיה בירושלים, ומנהלים טקס הפתוח לקהל. מיסה מתקיימת גם ב25/4 יום הזיכרון לחללי השואה הארמנית

 

המתחם סגור למבקרים.

כנסיית עמנואל האנגליקנית

להרחבה אודות התפתחות הכנסייה האנגליקנית בארץישראל ובמזרח התיכון 

מנזר סנט ג'וזף

מנזר סנט ג'וזף ובו  מוסד נוצרי לחינוך של נזירות קתוליות חברות מיסדר סנט ג'וסף – יוסף הקדוש – בעלה של מרים, אם ישו הנוצרי. הוא לזכר הופעת המלאך גבריאל שהורה ליוסף להימלט עם מרים ותינוקה ישו, מפני רודפיהם.

 

מסדר הנזירות סנט ג'וזף נוסד ע"י אמילי דיויאלאר הצרפתייה. המסדר מונה יותר מאלף נזירות ב-32 מדינות בעולם. המסדר פועל במתן סיוע חינוכי, חברתי והומניטרי במדינות שונות ובעיקר במדינות עניות או בקהילות הזקוקות לסיוע. המייסדת, אמילי דיויאלאר,  יזמה חלק מפעולות השליחות של המסדר עוד בחייה וחלק נעשה לאחר מותה – ע"י ממשיכות דרכה. הרשת של נזירות סנט ג'וזף בארץ פועלת בירושלים, יפו, נצרת, רמלה ואבו-גוש. בשטחי הרשות הפלסטינית הפעילות מתמקדת בשכם, ראמאללה ובית לחם.

 

מקור שם בית הספר "סנט ג'וזף ההתגלות" הוא בסיפור הנוצרי על התגלות המלאך למריה הקדושה והבשורה כי היא הולכת ללדת את ישו בעוד היא מאורסת לג'וזף הקדוש. זהו סיפור מרכזי בנצרות ונבחר מכיוון שבית הספר נמצא בעיר נצרת, בה התרחשה ההתגלות ובה מצויה כנסיית הבשורה.

 

מנזר סנט ג'וזף ברמלה, נוסד בשנת 1872.

 

במנזר של סנט ג'וסף בית-ספר לנערים ונערות רובן נוצרים מרמלה וסביבתה בו לומדות 6 כיתות לימוד, לתלמידי א – ג' ולאחר מכן עוברים הילדים ללמוד בבית ספר טרה סנטה.

בית העלמין הקתולי ובית העלמין האורתודוכסי

סוף דבר,

היה זה סיור מעניין ומרתק
בו התוודענו לחותם הנוצרי
של העיר רמלה

*****

הצטערתי מאוד
שלא יכולנו להיכנס בסיור עם שמעון
למתחמי המנזר והכנסייה היוונית – אורתודוכסית
והמתחם הארמני,

אז, חשבתי שאולי יום אחד
תתאפשר השלמת התמונה,
שמחתי שהשלמה חלקית זאת התאפשרה
בעת שביקרתי מספר שבועות לאחר מכן
במתחם המנזר והכנסייה היוונית – אורתודוכסית

*****

תודה מקרב לב לשמעון גת
שהוביל אותנו בעיר העתיקה
והפליא בסקירותיו הרחבות
ובהסבריו הרבים.

 

 

 

 

 

עניינו של תיעוד זה הוא ביקור/סיור/צילום ביישוב כפר כנא בלב הגליל התחתון המרכזי שמהותו היום הוא יישוב עירוני אבל נקרא בפי תושביו כפר.

 

טיול זה "נולד" בעקבות פגישה עם עמית וידיד, פרופ' ראסם  חמאיסי, תושב המקום שבה סיפרתי לו על סיוריי ביישובי הגליל.

ראסם חמאיסי – פרופסור מן המניין בחוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה, מתכנן ערים וגיאוגרף אורבני. בעל תואר דוקטור בגיאוגרפיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים ופוסט-דוקטורט בלונדון. מלמד בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה ובמכללת הגליל המערבי. ראש מרכז תכנון ולימודים CPS, מכהן כראש המרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה. כמו כן, פרופ' חמאיסי חוקר ומתכנן בכיר והשתתף בצוותי תכנון של תכניות ארציות, מחוזיות ומקומיות, מוביל תכנון נוגד, מאתגר ואלטרנטיבי בארץ, הקים ועמד בראש תאגיד מים כפרי הגליל; והוא מייעץ לרשויות מקומיות ולגופים ציבוריים ופרטיים בנושאי תכנון וניהול אורבני ואסטרטגי. שימש חוקר בכיר במכון ון ליר וראש פרויקט ספר החברה הערבית. בין 2007- 2009 נבחר להיות נשיא של האגודה הגיאוגרפית הישראלית. בשנת 2012 קיבל אות יקיר איגוד המתכננים בישראל.

 

לבקשתי, ראסם חמאיסי הסכים לארגן ולתאם את הביקור/סיור בכפר כנא שמטרותיו הם הכרת היישוב בכלל והאתרים הקשורים לנצרות בפרט.

 

הסיור/ביקור התקיים בסתו תשפ"ב, ביום רביעי 13 באוקטובר 2021 והשתתפו בו גם חבריי ושהגיעו ממקומות שונים, מוטי ארמלין (גילון), נועם בן צבי (אלון הגליל), שולה ורפי רגב (הוד השרון), ורדה בן חורין (נטף), מיכה ון ראלטה (בית לחם הגלילית), ניר עמית (שער העמקים) ואני (מבשרת ציון).

 

בשעת בוקר הגענו לביתו לראסם חמייסי. ישבנו במרפסת ביתו.

 

לאחר שיחת היכרות קצרה ראסם סיפר לנו בתחילה עליו, על משפחתו הגרעינית ועל משפחתו המורחבת.

 

עיקר דבריו הוקדשו להצגת הנושאים הבאים:
* גודל היישוב (19,450 דונם) והתחום המונציפלי
* תולדות היישוב בעבר הרחוק ומאז מלחמת העצמאות.
* המעיינות סביב היישוב
* פריסת שימושי הקרקע מגורים, מסחר ושירותים, אזור התעשיה והמפעלים בו, דרך כנא (כביש 754), גרעין הכפר ועוד
* דמוגרפיה: 90% תושבי הכפר מקדמא דנן, 10% צאצאי פליטי מלחמת העצמאות מהיישובים הסמוכים: לוביה, חיטין, ס'גרה, צפוריה ושבטי בידואים
* אבחון סוציולוגי: האוכלוסייה המוסלמית לפי חמולות ואוכלוסייה נוצרית לפי שייכות דתית: יוונים אורתדוכסים, יוונים קתולים וגם בפטיסטים
* הקשר בין המרחב גיאוגרפי במקומי, המבנה החברתי והבעלות על הקרקע.
* היעדר שטחים ציבוריים כמו פארק ועוד.
* תעסוקה התושבים: 45% יוממים -55% עובדים בכפר
* תוכניות הרחבת הבנייה, 2,500 יח"ד מרביתן תיבבנה בחלקו המזרחי של היישוב
* צמצום שטחי הקרקע והפקעות בעבר על חלק מהן על הר יונה ועליהן נבנו השכונות הצפוניות של נצרת עילית (היום נקראת נוף הגליל).
* שלוש קבוצות הכדורגל המקומיות: מכבי כפר כנא והפועל כפר כנא, (ליגה ב') ובית"ר כפר כנא (ליגה ג').

 

מביתו של ראסם נסענו למתחם בנין המועצה המקומית ובמגרש החנייה השארנו את כלי הרכב עד תום הסיור ברגל.

 

בטרם עלינו לבניין המועצה, ערכנו תצפית הזדהות לכיוון דרום.

 

התכנסו בחדר מליאת המועצה המקומית 

 

, ראסם הציג את תכנית המתאר של היישוב, את תחום הבנייה הקיימת והעתידית, כאמור כ-2,500 יחידות דיור, את אזור התעשייה, ואת השטחים הפתוחים הצמודים ליישוב.

 

ראסם הציג גם את התוכנית להמשך סלילה מזרחה של כביש שפרעם – נצרת (כביש 79) שלדידו, היא תכנית פוליטית שנועדה להגביל את התפשטות הבניה של כפר כנא לעבר המדרונות נצרת.   

בהמשך דבריו הגיע ראש המועצה המקומית עיז-אלדין אמארה, לאחר ברכות הדדיות הוא סיפר לנו באופן כללי על היישוב, על היחסים הטובים בין כל חלקי האוכלוסייה. הוא גם סקר בקצרה את תכניות הפיתוח של היישוב (בניה, תשתיות, דרכים, טיילת, שביל אופניים ועוד) ועל הכוונה להפוך אותו לעיר. הוא גם הלין על החסמים והקשיים של מוסדות התכנון ורשות מקרקעי ישראל שהם כאלה כלפי כל המגזר הערבי.

 

לאחר הפגישה עם ראש המועצה יצאנו לסיור בגרעין הכפר אותו הוביל המדריך עאמר עואודה.

 

עברנו לאורכו של רחוב הכנסיות.

 

עצרנו מול מתחם הנס הראשון שנבנה בימים אלה על ידי מסדר הפרצסיקנים ומול כנסיית בית ברתולומאוס השליח

 

נכנסנו לתוך כנסיית החתונה הלאטינית המחוזקת אף היא על ידי מסדר הפרצסיקנים.

לצערנו לא יכולנו להיכנס למתחם כנסיית גיאורגיוס הקדוש היוונית האורתודוקסית. הוא היה סגור.

 

המשכנו לשוטט בגרעין הכפר, עברנו ליד מבנה המצודה שבנה דהאר אל- עומר שליט הגליל (הידואי) במאה ה-18.

 

המשכנו נכנסנו לאחד מארבעת המסגדים הגדולים, מסגד אבו בכר 

 

ירדנו מגרעין הכפר חזרה לדרך כנא (כביש 754).

 

עצרנו לרגע מול מתחם הכנסייה המלכיתית (היוונית קתולית).

 

המשכנו בדרך קנא, אל מקום מעיין הכפר ושם נפרדנו מהמדריך עאמר עואודה.

 

המשכנו למסעדת חומוס המעיין הסמוכה למעיין.

 

לאחר הפסקת צהרים, הגענו שוב לכנסייה המלכיתית ושם היינו אורחיו של כהן הדת אבונה סימון חורי שסיפר על עצמו ועל פעילותו.

 

 

אבונה סימון חורי כהן הדת של הקהילה המלכיתית מגדיר עצמו ככהן של כל תושבי כפר כנא ולכן נקרא בפיהם אבונה א-שייח. אבונה סימון חורי נולד באעבלין למשפחת פליטי הכפר אד-דמון שנמצא גבול מישור מפרץ חיפה עם מורדות הרי הגליל התחתון שנכבש ונהרס במבצע דקל בקרבות "עשרת הימים" (יולי 1948). סבו היה מוכתר הנוצרים  בכפר.  סימון חורי היה הילד ה-12 במשפחתו הצעיר ביותר, הוא התייתם מאביו בגיל 5 ומאימו בגיל 13. הוא בוגר ביה"ס מר אליאס באעבלין. לאחר לימודיו החל את חייו כאיש דת. לאחר לימודי התיכון נכנס למנזר ושם למד שש שנים פילוסיה ותיאולגיה. לאחר לימודיו נסע לניו יורק ובהרלאם ובורנקס במשך שנתיים פעל בקרב חסרי בית. בהמשך למד שנה אקדימית בושינגטון D.C. שחזר לארץ שימש כעוזר לכהן דת ברמאללה ולימד בכנסייה. הוא הוסמך לכמורה בפברואר 2001 ואז עבר לשמש כהן דת במעיליא ושל הקהילה המלכיתית בפקעין מערב בין השנים 2001 ל-2006, במקביל למד משפטים במכללת נתניה. לאחר מכן המשיך ולמוד באוניברסיטת האפיפיור ברומא משפט כנסייתי במשך חמש שנים וסיים תואר שני ושלישי. בשנת 2011 חזר לארץ ושימש כהן הדת של הקהילה בכפר יאסיף. אחרי שנתיים למד בסורבון בפאריס. באוקטובר 2016 הגיע לכפר כנא ומאז הוא משמש כהן הדת של הקהילה המלכיתית וגם עובד רווחה. אוזנו כרויה לצרכים שונים האוכלוסייה ביישוב, גם מוסלמית. הוא מקובל כמגשר ומפשר בסכסוכי חמולות וסולחות.

 

בדבריו הדגיש אבונה סימון חורי את אמונתו באל, גישתו – אהבת האדם  ותחושותיו כאזרח ערבי ישראלי נוצרי המשתייך לעם הפלסטיני. הוא הצר על הצטמצמות הקהילה הנוצרית הערבית שלטענתו אין לה מנהיגות רוחנית. הוא גם הצר על העובדה שכוהני דת בכירים המגיעים לארץ מחו"ל אינם מכירים את הקהילה המקומית ואינם משקיעים את מרצם בה.

 

 

לאחר ביקור בכנסייה הסתובבנו בחצרה והגענו אף לחצר ביתו מעונו של אבונה סימון חורי.

 

נפרדנו ממנו והתחלנו לצעוד לעבר מגרש החנייה בו נמצאו כלי הרכב. בדרך עצרנו בחנות פירות והירקות אל בוסתאן ושם הייתה לנו שיחה מעניינת עם בעלה וגם פגשנו שוב את אבונה סימון חורי.

 

לאחר צעדה קצרה הגענו למגרש החנייה.

 

לפני סיום, חשבנו שראוי לעשות עוד מאמץ לנסות לבקר בכנסייה היוונית -אורתודוכסית. נסענו ברכב לרחוב הכנסיות אולם, לאכזבתנו שוב נתקלנו בדלתות נעולות.

 

זהו בשעת אחר הצהרים המאוחרת הסתיים הביקור וחזרנו איש איש לביתו.

 

להלן מובא מידע אודות היישוב, מספר מפות וצילומים נוספים

******

אוכלוסייה

לפי אומדן למ"ס,
נכון לסוף אוגוסט 2021,
ביישוב מתגוררים כ- 23,600 תושבים
מתוכם בין 85% ל-90% הם מוסלמים
ובין 15% ל-10% הם נוצרים

הביקור בכפר הוא גם במסגרת המיזם "המיעוט הנוצרי בישראל" (המיעוט שבמיעוט של אזרחי המדינה) שהתחלתי בו בקיץ 2019. מטרת המיזם ללמוד להכיר את המקומות בהם מתגוררים הנוצרים הערבים והנוצרים הארמים בצפון הארץ (בגליל ובחיפה) ובמרכז הארץ (יפו, רמלה ולוד).

 

האוכלוסייה הנוצרית בישראל  – על פי הנתונים לרגל חג המולד 2020 שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, חיים בישראל כ-180 אלף נוצריםש הם כ-2% מאוכלוסיית המדינה.

 

77.1% מהנוצרים בישראל הם נוצרים ערבים וארמים והם מהווים 7.1% מסך אוכלוסיית המיעוט הערבי והארמי בישראל.

 

רוב הנוצרים הערבים והארמים מתגוררים בגליל ובכרמל, למעלה משני שליש מהם במחוז צפון ושליש במחוז חיפה.

 

היישובים עם האוכלוסייה הנוצרית הערבית הגדולה ביותר הם: נצרת (21.7 אלף), חיפה (16.3 אלף), ירושלים (12.9 אלף) ושפרעם (10.4 אלף). נוצרים מתגוררים גם בתל אביב -יפו, רמלה ולוד;

 

היישובים בגליל עם רוב נוצרי הם מעיליא, פסוטה, (כמעט 100%), עילבון (75%), ג'ש (גוש חלב) (66%), כפר יאסיף ןראמה (50%).

 

יישובים אחרים בגליל בהם האוכלוסייה ערבית-נוצרית היא גדולה הם איבלין, נצרת, שפרעם, פקיעין, מע'אר, יפיע, תרשיחא, אבו סנאן, ריינה, כפר כנא, ג'דיידה-מכר;

 

יישובי מיעוטים (מוסלמים ודרוזים) בהם הערבים נוצרים מהווים מיעוט (עד 10%) הם : עראבה, סכנין, דיר חנא, חורפיש, תורען, עוספיה, מזרעה, בעינה אבו סנאן, מזרעה, סמיע, שעב, מוקיבלה

 

*****

מיקום,
המורדות הצפוניים
של רכס הרי נצרת
הגולשים לעבר בקעת בית נטופה

******

אזור גיאוגרפי,
גליל תחתון מרכזי

****

ההיבט המוניציפאלי,
מועצה מקומית שהוקמה בשנת 1968
ותחום שיפוטה 19,450 דונם,
מרביתם קרקע בבעלות פרטית או וואקף

******

תולדות כפר כנא

 

היישוב הקדום "קנה" מוזכר כבר במכתבי אל-עמארנה המתוארכים לאמצע המאה ה-14 לפני הספירה.

 

בתקופת בית ראשון היה במקום יישוב יהודי, וכך גם בתקופת בית שני, כפי שעולה מכתביו של יוסף בן מתתיהו, שהתגורר בכפר וביצר אותו כששימש מושל הגליל בזמן המרד הגדול, וכן מממצאים ארכאולוגיים.

 

לאחר חורבן בית שני, החל בתקופת האמוראים, ולאורך כל תקופת המשנה והתלמוד היה יישוב יהודי במקום, ולפי המסורת קבורים במקום רבא ורב הונא. עוד התיישבה במקום משמרת הכהנים "אלישיב". ליד היישוב נמצא קברו של רבן שמעון בן גמליאל.

 

בתקופה הביזנטית החלו מתיישבים במקום גם נוצרים, וביישוב התגלו שרידי כנסייה מהמאה ה-6. מתחתיה התגלתה רצפת הפסיפס של בית כנסת מהמאה ה-4.

 

היישוב מוזכר גם בימי הביניים כתחנת דרך בין מצרים לסוריה וכן במאה ה-16 כיישוב פורח ועשיר שבו בכפר בתי צביעה לאריגים.

 

לפי המפקד הטורקי שנערך ב-1555 התגוררו ביישוב 65 משפחות יהודיות, חלקן יוצאי גירוש ספרד ו-375 משפחות נוצריות. ככל הנראה במאה ה-17 הגיע היישוב היהודי במקום לסופו.

 

במאה ה-19 הוקמה הכנסייה הקתולית על חורבות הכנסייה העתיקה מהמאה ה-6 וכן הוקמה ביישוב כנסייה יוונית אורתודוקסית.

 

במלחמת העצמאות נלחמו תושבי הכפר נגד צה"ל, אך המקום נכבש ביולי 1948 במסגרת מבצע דקל.

 

*****

מראות הכפר 

******

כפר כנא בנצרות

 

כפר כנא הוא האתר העיקרי המזוהה, בקרב חוקרים וצליינים מאז ימי הביניים, עם קנה הנזכרת בברית החדשה

 

"החתונה בקנה" הוא כינויו של אירוע מחיי ישו המתואר בברית החדשה ב"בשורה על-פי יוחנן". הוא גם ידוע כאחד מן הנסים של ישו בשם "נס הפיכת המים ליין". על פי האמונה הנוצרית, השתתף ישו בחתונה רבת משתתפים ביישוב קנה שבגליל, שהוא, כפי הנראה, כפר כנא של ימינו, ואולי חורבת קנה צפונה משם. בחתונה ביצע ישו את הנס הראשון שלו ובו הפך מים ליין.
"וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי הָיְתָה חֲתֻנָּה בִּקְנֵה אֲשֶׁר בַּגָּלִיל וְאִם יֵשׁוּעַ הָיְתָה שָׁם: וְיֵשׁוּעַ וְתַלְמִידָיו הָיוּ גַּם-הֵם קְרוּאִים אֶל-הַחֲתֻנָּה: וְיֶחְסַר הַיַּיִן וְתֹאמַר אִם יֵשׁוּעַ אֵלָיו יַיִן אֵין לָהֶם: וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ יֵשׁוּעַ מָה-לִי וּלְךָ אִשָּׁה עִתִּי עָדִין לֹא בָּאָה: וְתֹאמַר אִמּוֹ אֶל-הַמְּשָׁרְתִים כְּכָל-אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ: וְהִנֵּה שִׁשָּׁה כְּדֵי-אֶבֶן עֲרוּכִים שָׁם כְּמִשְׁפַּט הַיְּהוּדִים לְטַהֲרָתָם שְׁתַּיִם אוֹ שְׁלוֹשָׁה בָּתִּים יָכִיל כָּל-אֶחָד: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יֵשׁוּעַ מָלְאוּ לָכֶם הַכַּדִּים מַיִם וְיִמְלָאוּם עַד-לְמַעְלָה: וַיֹּאמֶר שֶׁאַבּוּ נָא וְהֵבִיאוּ אֶל-רַב הַמְּסִבָּה וְיָבִיאוּ: וְיִטְעַם רַב הַמְּסִבָּה אֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר נֶהֶפְכוּ לַיְן וְלֹא יָדַע מֵאֵין הוּא וְאוּלָם הַמְּשָׁרְתִים אֲשֶׁר-שֶׁאַבּוּ אֶת-הַמַּיִם יָדְעוּ וַיִּקְרָא רַב-הַמְּסִבָּה אֶל הֶחָתָן: וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּל-אִישׁ יִתֵּן בָּרִאשׁוֹנָה אֶת-הַיַּיִן הַטּוֹב וְכַאֲשֶׁר יִשְׂכְּרוּ יִתֵּן לָהֶם אֶת-הַגָּרוּעַ וְאַתָּה צָפַנְתָּ הַיַּיִן הַטּוֹב עַד-עַתָּה: זֹאת תְּחִלַּת הָאוֹתוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה יֵשׁוּעַ בְּקָנֶה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל וְגָלָה אֶת-כְּבוֹדוֹ וְיַאֲמִינוּ בּוֹ תַּלְמִידָיו."  (הבשורה על-פי יוחנן, 2, 1-11)

 

האירוע הוא הראשון מבין שבעה נסים שביצע ישו והמתוארים על ידי יוחנן. המאורע נתפש כרמז להגשמה של נבואת עמוס (פרק ט', פסוקים י"ג-י"ד) ובראשית (פרק מ"ה, פסוקים י'-י"א ונבואת יעקב לבניו בראשית (פרק מ"ט, פסוקים י'-י"ב) בהם מופיע שפע של יין כאחד מן הביטויים לבואו של המשיח. כמו כן הפרשנות הנוצרית רואה בחתונה הגשמה של החתונה המשיחית המתוארת בספר ישעיהו (ישעיהו, ס"ב, ד'-ה').

 

בקנה עשה ישו את הנס הראשון שלו בעת שנתבקש לרפא את בנו החולה של אחד מפקידי המלך:
וַיָּבֹא יֵשׁוּעַ עוֹד הַפַּעַם אֶל־קָנָה אֲשֶׁר בַּגָּלִיל אֶל־מְקוֹם אֲשֶׁר שָׂם הַמַּיִם לְיָיִן וַיְהִי אִישׁ מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וּבְנוֹ חֹלֶה בִּכְפַר־נַחוּם׃ וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי־בָא יֵשׁוּעַ מִיהוּדָה לְאֶרֶץ הַגָּלִיל וַיֵּלֶךְ אֵלָיו וַיִּשְׁאַל מֵאִתּוֹ לָרֶדֶת וּלְרַפֵּא אֶת־בְּנוֹ כִּי נָטָה לָמוּת׃ וַיֹּאמֶר אֵלָיו יֵשׁוּעַ אִם־לֹא תִרְאוּ אֹתוֹת וּמוֹפְתִים לֹא תַאֲמִינוּ׃ וַיֹּאמֶר אֵלַיו הָאִישׁ אֲשֶׁר מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִי רְדָה־נָּא בְּטֶרֶם יָמוּת בְּנִי׃ וַיֹּאמֶר אֵלָיו יֵשׁוּעַ לֵךְ בִּנְךָ חָי וְהָאִישׁ הֶאֱמִין לַדָּבָר אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֵלָיו יֵשׁוּעַ וַיֵּלַךְ". הבשורה על-פי יוחנן, 4, 46-50

 

פעם נוספת נזכר כמקום מוצאו של נתנאל, תלמידו של ישו (השליח ברתולומאוס הקדוש):"שִׁמְעוֹן פֶּטְרוֹס וְתוֹמָא הַנִּקְרָא דִידוּמוֹס וּנְתַנְאֵל מִקָּנָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל וּבְנֵי זַבְדַּי וְעוֹד שְׁנַיִם אֲחֵרִים מִתַּלְמִידָיו יָשְׁבוּ יַחְדָּו".הבשורה על-פי יוחנן, 21, 2

 

חוקרים אחרים מציעים במקום את חורבת קנה, מצפון לבקעת בית נטופה.

 

במאה ה- 17 קיבל היישוב כנא הכרה רשמית ע"י הוותיקן והאפיפיור אישר רשמית כי כפר כנא היא אכן קנא הגלילית ובעקבות זאת הוכנס היישוב לרשימת המקומות הקדושים לנוצרים.

 

האתר הנוצרי המרכזי ביישוב הוא כנסיית החתונה הקתולית, שנבנתה ב 1879 במקום שבו נעשה לפי המסורת נס היין. לידה נמצאת כנסיית גיאורגיוס היוונית אורתודוכסית שנבנתה ב 1886 ובה שני כדי אבן שעל פי האמונה היוונית אורתודוכסית הם הכדים שבהם עשה ישו את נס היין .ביישוב נמצאת גם כנסיית סנט ברתולומיאו הבנויה על פי המסורת במקום שבו היה ביתו של נתנאל (סנט ברתולומיאו), תלמידו של ישו. כמו כם בכפר ישנן גם כנסיית רובע מלכיתית וכנסייה הבפטיסטית.

 

כנסיית החתונה הקתולית-פרנציסקנית

מקור פירוט מבנה הכנסייה

חזית הכנסייה – חזית האבן נושאת אופי נאו-רומנסקית, והיא מזכירה את סגנון הבנייה באירופה בימי הביניים התיכונים. לחזית שתי קומות: בקומת הקרקע מבואה הבולטת מקו החזית וגגה נשען על ארבעה עמודים. שני העמודים האמצעיים עתיקים והם ניכרים בפגעי הזמן, בעוד ששני העמודים הקיצוניים הם חיקוי מודרני שלהם. ייתכן שהעמודים העתיקים היו שייכים לבית הכנסת שפעל במקום במאה ה-5. שלוש קשתות מובילות אל המבואה בחזיתה, ובכל אחד מצדדיה קשת נוספת. דלת הכניסה לכנסייה קבועה מאחורי הקשת האמצעית, הגדולה מעט משתי האחרות. גג המבואה משמש כמרפסת הקומה השנייה וזו מוקפת במעקה מסוגנן. שלוש קשתות במרכז הקומה השנייה ממשיכות את המגמה האדריכלית של קומת המסד, ובקשת המרכזית, הגדולה יותר, ניצב פסל ישו. מעל הקומה השנייה ניצבים בשתי פינות המבנה שני מגדלים נושאי כיפות דמויות בצל. כיפות אלה משקפות את מוצאו של גייסלר מאוסטריה. בין שני המגדלים קבוע גמלון הנושא את פסל הבתולה ומשני צידיה שמי מלאכים. פסל מרים ניצב מעל פסל ישו בשל מעמדה המרכזי באירוע הנס.

אולם הכנסייה – אל חלל הכנסייה מוליך נרתקס פנימי הנושא קומת גלריה. בנרתקס ניצבים פסלי אנטוניוס מפאדובה ויוסף הקדוש, וכל אחד מהם אוחז בידיו את ישו הילד. אולם הכנסייה צר וארוך ובו ספינה בודדת. קירות האולם מצופים אבן, ותקרתו עשויה בדמות קמרון חבית חלק. החלל מסתיים בצידו המזרחי בשלושה אפסיסים בתבנית טריפויל דמוית עלה תלתן, ומעל נקודת המפגש שלהם קבועה כיפה הנתמכת בתוף ובו שמונה חלונות. הכיפה צבועה בתכלת ובראשה נראית היונה המייצגת את רוח הקודש. על המזבח המרכזי ניצבים שישה כדי אבן מודרניים המאזכרים את ששת כדי הטהרה הנזכרים באירוע הנס, ומעליהם תמונת האירוע המתארת את מעמד החתונה על רקע פסטורלי, ובחזית שולחן הסעודה יישובים ישו ואימו. התמונה הקבועה מתחת לגמלון הניצב על-גבי ארבעה עמודים בעלי כותרות קורינתיות. משני צידי האפסיס ניצבים פסליהם של ישו ושל מרים גבירתנו מפאטימה לבושה כולה בלבן. בשני האפסיסים הצדדים מזבחות נוספים, ועל אחד מהם, מתחת לתמונה המתארת את ההורדה מהצלב, שני כדי אבן נוספים.

 

הקריפטה – הגישה אל הקריפטה היא דרך שתי דלתות הניצבות זו מול זו במחצית אולם הכנסייה המודרנית. הקריפטה חורגת משטח הכנסייה דרומה וצפונה. בחלקה הצפוני נראים שרידי האפסיס ומבנה הקבר הביזנטיים. ליד שני אלה מוצג כלי קיבול גדול שנועד גם הוא לאזכר את הכדים המתוארים באירוע החתונה. כלי זה אינו מתוארך לתקופת בית שני ונפחו אינו תואם את נפח הכדים המתוארים בברית החדשה ("שתיים או שלושה בתים", היינו 40 ליטרים). ייתכן שכלי הקיבול שבשפתיו נראים סימני משיכת חבל, שימש לאגירת שמן מגת סמוכה. בצידה הדרומי של הקריפטה נראים שרידי בית המידות המוקדם ששכן באתר עד המאה ה-4, על העמודים ששולבו בו בשימוש משני.

 

מתחם – במתחם מספר מבנים נוספים המשמשים לצרכים מנהלתיים ולעריכת טקסים. על אחד מהם קבוע שלט באיטלקית ובערבית, המנציח את אירועי מלחמת העצמאות בכפר כנא, כדלקמן:"לזכר האב ג'וזפה לאומברוני (29.7.1917-2.3.98), ראש כנסיית הרובע, אשר באומץ ובהחלטיות ניצב, ב-22 ביולי 1948, מול חיילי ההגנה, ושכנעם לחוס על תושבי כפר כנא. למען לא נשכח."

הכנסיה גיאורגיוס הקדוש היוונית האורתודוקסית

כנסיית גיאורגיוס הקדוש היוונית-אורתודוקסית, נבנתה ב-1886 ובה שני כדי אבן שעל פי האמונה היוונית אורתודוקסית הם הכדים שבהם עשה ישו את נס היין ובה נמצא המתחם שלפי האמונה האורתודוקסית התרחש האירוע.

 

הכנסייה במקום הוקמה במחצית השנייה של המאה ה-16 ובעברה גם תקופה בה שימשה כמסגד. צביונה הנוכחי הוענק לה במהלך שיפוצים גדולים בשנת 1886.

 

עם הכניסה למתחם בולטים בחשיבותם הציורים המעטרים את כתלי החצר, שלצידם כיתוב יווני.

 

רבים מהציורים הדתיים בכנסיה הם פרי עבודתו של תושב כפר כנא נזיר חשיבון וחתומים בשמו.

 

רבים  מיצירותיו של האמן היווני יוחנס גם תלויות  בכנסיה וגם חתומות בשמו.

 

בחלון ליד הכניסה מוצגת אבן סקילה של סטפנוס הקדוש עם פיסת עצם שלו.

 

כנסיית בית ברתולומאוס השליח

כנסיית בית ברתולומאוס השליח היא כנסייה פרנציסקנית המנציחה לפי המסורת את מקום מגוריו של השליח ברתולומאוס הקדוש.

 

ברתולומאוס הקדוש היה אחד משנים-עשר התלמידים-השליחים של ישו עת היה בין השליחים אשר נכחו בנס הדגים השני בעין שבע בכינרת: "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וְיָסָף יֵשׁוּעַ הַגָּלוּת אֶל תַּלְמִידָיו עַל יָם טִבְּרֶיהָ וְכֹה נְגַלֶּה אֲלֵיהֶם׃ שִׁמְעוֹן פֶּטְרוּס וְתוּמָא הַנִּקְרָא דִּידוֹמוּס וּנְתַנְאֵל מַקְנֶה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל וּבְנֵי זִבְדֵי וְעוֹד שָׁנִים אֲחֵרִים מִתַּלְמִידָיו יָשְׁבוּ יַחְדָּו."  (יוחנן 21, 1-2)

 

מקור השם הוא כנראה בארמית: "בר-תלמא" – בן של תלמי (איש-התלמים, חקלאי?).

 

ברתולומאוס מזוהה עם השליח נתנאל מהבשורה על-פי יוחנן: במתי, מרקוס ולוקס מופיע ברתולומאוס תמיד ליד פיליפוס, בעוד שאצל יוחנן – תמיד מופיע לידו נתנאל, וזו הסיבה לזיהוי.

 

על-פי המסורת הסורית, שמו המקורי היה "יהושע", ועל-מנת להבדיל את עצמו מישו (ישוע) – הוא לקח לעצמו שם אחר.

 

על-פי המסורת הנוצרית, ברתולומאוס הביא את הנצרות להודו והשאיר שם עותק של הבשורה על-פי מתי.

 

לאחר-מכן, על פי המסורות, עבר לארמניה, שם ייסד את הכנסייה הארמנית יחד עם השליח תדי (תדיאוס). לכן הכנסייה הארמנית קרויה "אפוסטולית", והוא נחשב לפטריארך הראשון שלה. בארמניה הוא הוצא להורג בגלל אמונתו, תוך שפשטו את עורו מעליו וצלבו אותו במהופך. עקב כך, ביצירות אמנות רבות הוא מתואר אוחז בסכין, או חתיכה מעורו שלו, והוא נחשב לפטרון הקדוש של הבורסקאים.

 

היום המוקדש לו הוא ה-24 באוגוסט.

 

הכנסייה הוקמה ב-1885.

 

חזית הכנסייה ארבעה פילסטרים, וחלון מעוגל קבוע מעל דלת הכניסה היחידה. החזית נושאת גמלון שבמרכזו סמל המסדר הפרנציסקני, ומתחתיו הכיתוב: "DOM S NATHANAELIS BARTHOLOMAEI APOSTOLI", היינו, "בית השליח נתנאל ברתולומאוס הקדוש".

 

חלל הכנסייה פשוט וחף מעיטורים כמעט לחלוטין. הוא מלבני בצורתו, ובצידו המערבי אפסיס שרוחבו כרוחב האולם (הכנסייה פונה מערבה ולא מזרחה). המזבח ניצב על בימה מוגבהת, ובחזיתו, בין שני זוגות של עמודים קטנים נושאי כותרות קורינתיות, תבליט המתאר את פגישת נתנאל ופיליפוס הקדוש בישו, והכיתוב בלטינית: "וַיַּעַן יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר לוֹ… בִּהְיוֹתְךָ תַּחַת הַתְּאֵנָה אָנֹכִי רְאִיתִיךָ; וַיַּעַן נְתַנְאֵל וְיֹאמַר אֵלָיו רַבִּי אַתָּה בֶּן אֱלֹהִים."(יוחנן 1, 48-49)

 

מעל המזבח תמונה המתארת את מותו של הקדוש על אמונתו, ולמרגלותיו נראית גלימת עורו. בצד הצפוני של האולם נראה פסלו של השליח שמעון הקנאי, שזוהה גם הוא בטעות כבן כנא, כנראה בשל הדמיון לכינויו "הקנאי". שמעון הקנאי אוחז בידו מסור בהיותו פטרון הנגרים. ב

 

חצר המבנה בית קברות קטן.

 

****

המפגש עם אבונה סימון חורי

בכנסייה המלכיתית (יוונית – קתולית)

 

הכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית (בערבית: רום קתוליק) היא כנסייה אוניאטית העומדת בפני עצמה שהסתפחה למרות הכנסייה הקתולית לאחר שהתפצלה במאה ה-18 מן הכנסייה האנטיוכית.
מקור והפניות

 

הכנסייה האנטיוכית ידועה גם ככנסייה היוונית-אורתודוקסית של אנטיוכיה היא אחת מחמשת זרמי הכנסייה (הפנטארכיה). ארבע מתוך חמש הפנטארכיות בעולם העתיק היו בתחומי האימפריה הביזנטית והחמישית הייתה בקיסרות הרומית המערבית: ארבע האחרות הן הפטריארכיה של אלכסנדריה (הקופטית), הפטריארכיה של ירושלים  (כיום מפולגת בין השאר בין לטינית ויוונית-אורתודוקסית), הפטריארכיה של קונסטנטינופול והפטריארכיה של רומא. חמש כנסיות אלה היוו את בכנסייה הנוצרית המאוחדת לפני פילוגה במאה ה-11 בין הנצרות הקתולית במערב לבין הנצרות האורתודוקסית במזרח.

 

הכנסייה האנטיוכית היא כנסייה אוטופלית, כלומר, הפטריארך של אנטיוכיה אינו כפוף לבעל סמכות עליונה ממנו בנצרות האורתודוקסית.

 

הכנסייה האנטיוכית טוענת כי היא היורשת הלגיטימית היחידה לקהילה הדתית בראשיתה של הנצרות שהוקמה באנטיוכיה (צפון סוריה של ימינו) על ידי השליחים פטרוס ופאולוס. מולה עומדת כנסייה נוספת הטוענת טענה זו – הכנסייה הסורית-אורתודוקסית (האשורית). הפיצול בין שתי הכנסיות (עוד טרם פילוג הכנסייה הנוצרית), התרחש על רקע הוויכוח על טיבו של ישו בוועידת כלקדון במחצית המאה החמישית (שנת 451)  שבה נקבעה הדוקטרינה הדיופיזיטית, קרי לישו היו שני טבעים שונים, אלוהי וגשמי הנפרדים מהותית אך בלתי-נפרדים ונמצאים בגוף אחד.

 

מקור והפניות

 

המונח מלכיתים משמש לציון מספר כתות נוצריות במזרח התיכון השייכות לנצרות המזרחית הקתולית.  מקור השם הוא במילה הסורית העתיקה "מלכאיא", שפירושה "מלכותי". במקור שימש המונח ככינוי גנאי בעקבות הפיצול החריף שחל בנצרות המזרחית לאחר ועידת כלקדון במחצית המאה החמישית. מתנגדי הוועידה השתמשו בו כדי לציין את אלה שתמכו בהחלטות הוועידה ובקיסרות הביזנטית, ולא ברור באיזו תקופה החלו המלכיתים לכנות את עצמם בשם זה.

 

המלכיתים היו ברובם עירוניים דוברי יוונית שחיו במערב הלבנט ובמצרים, שלא כמו מתנגדי ועידת כלקדון דוברי הסורית והקופטית, שהיו ברובם כפריים.

 

הכנסייה המלכיתית חולקה לשלוש פטריארכיות היסטוריות – אלכסנדריה, אנטיוכיה וירושלים, שהיו כפופות לפטריארך של קונסטנטינופול. מתנגדי ועידת כלקדון מקרב הכנסיות המזרחיות הקדומות ייסדו פטריארכיות משלהם באלכסנדריה (הכנסייה הקופטית אורתודוקסית), ובאנטיוכיה (הכנסייה הסורית אורתודוקסית).

 

החל מאמצע המאה -14 פעלו אנשי דת קתולים בדמשק ובאזורים אחרים, והחלו להמיר בחשאי את הכהונה האורתודוקסית לקתוליות. בתקופה זו הפיצול בין הכנסייה המזרחית למערבית לא היה מוגדר, ומרבית המומרים המשיכו לפעול גם בתוך הכנסייה האורתודוקסית.

 

במחצית המאה ה-18, לאחר מספר מהלכי השתלטות קתולית על הפטריארכיה והכרת האפיפיור בה, הייתה הכנסייה המלכיתית מפוצלת בין האורתודוקסים, שהמשיכו להכיר בסמכותו של הפטריארך של קונסטנטינופול, לבין הקתולים, שהכירו בסמכותו של האפיפיור ברומא. כיום, רק הקבוצה הקתולית ממשיכה לכנות עצמה מלכיתית.

 

****

 

במדינת ישראל היוונים-קתולים הם כיום העדה הנוצרית הגדולה ביותר ומספרם מוערך כ-80,000. הארץ מחולקת לשני מחוזות כנסייתיים ירושלים וצפון:

 

בראש מחוז הפטריארכיה בירושלים עומד סגן (ויקאר) הפטריארך המלכיתי והוא החולש על קהילות גם בבית לחם, ברמאללה, יפו, ברמלה ובכפרי הרשות הפלסטינית בגדה המערבית

 

בראש המחוז הצפוני שמספר המאמינים המתגוררים בו גדול באופן ניכר ממספרם במחוז ירושלים, עומד הארכיבישוף של עכו, חיפה נצרת והגליל ומושבו בחיפה.

 

מרבית היוונים-קתולים בישראל בצפון הארץ:
בערים שפרעם, נצרת, חיפה, עכו;
בכפרי הגליל בהם כולם מלכיתים: פסוטה מעיליא
ביישובים מעורבים אחרים, עילבון, עוספיה, תרשיחא, ראמה, בוקיעה, תורען,  יפיע וכפר יאסיף;.
קהילות קטנות נמצאות גם ביישובים בהם רוב מוסלמי בעינה, דיר חנא, ג'דידה, כפר מכר, סכנין, ריינה
וגם בכפר הדרוזים חורפיש ופקיעין
מיעוט קטן מאד נמצא בירושלים וביפו. 

 

מקור נוסף

 

כאמור, מאמיני הכנסייה היוונית-קתולית, הקרויים מלכיתים, הם בעלי מוצא מעורב יווני ומזרח-תיכוני ונחשבים, צאצאי ראשוני הנוצרים באנטיוכיה הסורית מן המאה הראשונה לספירה.

 

המלכיתים מגדירים עצמם כ"קתולים מזרחיים מקיימי פולחן ביזנטי" – הם כפופים לאפיפיור ולוותיקן אך זוכים תחת כנפיהם לאוטונומיה פולחנית במסגרתה הם משמרים את המנהגים והליטורגיה שמקורותיהם בנצרות המזרחית קדומה.

 

בראש הכנסייה המלכיתית עומד מאז שנת 2017 הפטריארך יוסוף עבסי, ותוארו הרשמי "הפטריארך המלכיתי (יווני קתולי) של אנטיוכיה ושל כל המזרח, אלכסנדריה וירושלים".

 

הוא אחד מחמישה כהני דת נוצריים הנושאים בתואר "פטריארך אנטיוכיה", והוא כפוף ישירות לאפיפיור. מקום מושב הפטריארכיה כיום בדמשק, סוריה.

 

מספר המשתייכים לכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית נאמד בכ-1.5 מיליון, כמחציתם בארצות המזרח התיכון השונות (בעיקר לבנון, סוריה, ירדן, ישראל והרשות הפלסטינית) וכמחציתם מהגרים מארצות אלה (וצאצאיהם) שנפוצו ברחבי העולם – בעיקר במדינות מערב אירופה, צפון אמריקה ודרום אמריקה.

******

אתנחתא: לקראת סיום
מיץ רימון להרווית הצימאון
(יצא חרוז)

*****

כרם א-ראס

*****

סוף דבר

היה זה יום מעניין ומרתק
בו למדנו והכירנו
עוד יישוב המרכיב את הפסיפס של
היישוב הערבי בישראל בכלל, באזור נצרת בפרט.

*****

לכל אורך הסיור
הרגשנו שאנחנו אורחים רצויים
והמארחים שמחו לקבל אותנו,
לפתוח את ליבם
ולדבר איתנו על מכאוביהם

*****

שלשת המפגשים שהיו לנו,
עם הגיאוגרף והמתכנן פרופ' ראסם חמייסי,
עם ראש המועצה ד"ר יוסף עוואודה
ועם כהן הדת אבונה סימון חורי
הוסיפו רובד להבנת רחשי הלב והטענות
על קיפוח האוכלוסייה הערבית בכלל ובכפר כנא בפרט.

****

הצטערנו לשמוע את דבריהם, המשקפים מציאות
שהגיעה העת לשנות אותה.

*****

התרשמנו מהבנייה המפוארת
של הכנסיות בכפר שנחשב מקום קדוש
ושנכלל במפת המקומות בהם פעל ישוע.

******

התרשמנו מהיישוב התוסס
ומשפע חנויות ובתי העסק
והמשרדים הרבים
של בעלי המקצועות החופשיים.

****

האוכל במקום בו סעדנו
היה לנו טעים ביותר.

****
אהבנו במיוחד את הלבביות והחביבות
של האנשים המועטים שפגשנו ואיתם שוחחנו

*****
חשיבות סיור זה הייתה מהנכונות הדדית
להשמיע ולשמוע ולהראות שדו קיום אפשרי

***** 

תודה

לראסם חמאיסי שארגן ותיאם את הסיור,
הרצה  לנו בהרחבה עליו
וליווה אותנו במשך הסיור ברגל

****

תודה לראש המועצה עיז-אלדין אמארה
שהקדיש לנו מזמנו ושוחח איתנו

****
תודה לכהן הדת אבונה סימון חורי
שפתח לנו את דלתות הכנסייה,
אירח אותנו בלבביות,
דבריו שיצאו מהלב היו מעניינים ומרתקים

*****

תודה לעאמר עואודה,
המדריך שהוביל אותנו בסיור ברגל
והסביר לנו בהרחבה ובנחמדות

****

תודה לאנשי חומוס המעין
על האוכל הטעים ועל השפע שהרעיפו עלינו

*****

תודה לבעל חנות הירקות והפירות
שהשקה אותנו במיץ הרימונים 

****

תודה לגברת האלמונית ליד חנות הירקות והפירות
שהוציאה לי כיסא מהחנות שלה כדי שאוכל לשבת

*****
תודה לאדם האלמוני
שאותנו שאלנו על קיצור דרך
והציע להסיע אותי כדי לחסוך את ההליכה

*****

 

 

עניינו של תיעוד זה הוא ביקור/סיור/צילום באתר הארכיאולוגי סוסיתא ביום ראשון 10 באוקטובר 2021.

 

בטיול אופניים לפני חמש שנים, צופה כנרת (עין גב-גבעת יואב-מדרונות הגולן), נחל סמך וחוף כנרת, עברנו למול ההר צפינו עליו ולא טיפסנו.

 

הפעם הגענו גיל מועלם ואני לאתר.

 

גיל הסביר אודות המקום, תולדותיו ובעיקר הראה את הממצאים הארכאולוגים.

 

הגענו למקום בזמן שנערכו בו עבודות שיקום והכשרה לקראת פתיחת הגן הלאומי.

 

התיעוד להלן כולל מידע אודות המקום, פירוט אודות החפירות הארכיאולוגיות, מספר מפות וצילומים שנעשו בשיטוט במקום.

*******

מיקום ואיתור

העיר הקדומה סוסיתא שוכנת על הר סוסיתא, כשני ק"מ ממזרח לכנרת, בין עמקי הכנרת המזרחיים לבין דרום-מערב רכסי הגולן. רמת ההר השטוחה מוקפת עטרת מצוקי בזלת, ושלושה נחלים חותרים סביב ההר ומנתקים אותו מסביבתו: נחל עין גב בצפון, נחל סוסיתא בדרום ונחל נועה ממזרח.

 

רק בנקודה אחת, בדרום-מזרח ההר, חובר אוכף טבעי אל רמת ההר ומאפשר מעבר נוח אל העיר. הניצב על ההר נהנה מנוף פנורמי החובק את הגליל ועמקי הכנרת מצד אחד, ואת רכסי הגולן מן הצד האחר.

 

 

*****

תולדות המקום 

מעט לפני אמצע המאה הב' לפסה"נ ייסד מלך סלווקי – אנטיוכוס הג' "הגדול" או אנטיוכוס הד' "אפיפאנס" – את העיר סוסיתא בשמה היווני אנטיוכיה היפוס. בדומה לשם הארמי, המילה היפוס שומרת על משמעות השם – סוס. מה פשר הסוס בשמה של העיר? יש המשווים להר צורה של אוכף וראש סוס וסבורים שמכאן השם, ויש הסוברים שחיילים פרשים היו הראשונים שקיבלו כאן נחלה, ומכאן נגזר שם העיר.

 

מאמצע המאה הב' לפסה"נ התפתחה סוסיתא לאיטה, ומתחם הלניסטי הוקם במרכז ההר ובו מקדשי העיר. המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי הביא לחורבנה בשלהי המאה הב' לפסה"נ וההתיישבות בה נקטעה עד השתלטותו של הצבא הרומי על המרחב בשנת 63 לפסה"נ.

 

אותות ראשונים לבנייה ניכרים כבר מימיו של המלך הורדוס וביתר שאת במאות הא'–ג' לספירה. בתקופה זו, המכונה "השלום הרומי", שגשגה סוסיתא כשאר אחיותיה במרחב הדקפוליס – תחום גאוגרפי־תרבותי של עשר ערים בעלות צביון יווני־רומי בתחומי ירדן, סוריה וישראל של היום. סוסיתא הייתה לעיר ראשה – פוליס השולטת בתחום נרחב הכולל את דרום הגולן ואולי גם את מרכזו. בתחומה היו מצויות גם עיירות יהודיות רבות. תחומה המנהלי גבל במערב עם הכנרת; בדרום־מערב עם שטחה של חמת גדר, שהשתייכה לתחום העיר גדרה (בירדן של היום); ממזרח חפף עם מהלכם של הנחלים רוקאד וירמוך. גבולה המנהלי של סוסיתא מצפון אינו ודאי ונמצא כיום במרכזו של מחקר רב־תחומי מרחבי. ייתכן שהגבול בצפון הגיע עד הכפר היהודי מג'דוליה, הסמוך ליישוב בן ימינו – נטור.

 

בתקופה זו הוטבעו בעיר מטבעות שעל פניהם דיוקן הקיסר, ועל גבם דמותה של אלת העיר טיכה, שלראשה כתר חומות העיר, והיא אוחזת בסוס – סמלה של העיר – או ניצבת לצדו. בתקופה זו גם נסללה מערכת המים אל העיר ונקבעה תכניתה האורתוגונלית – רשת רחובות המבוססת על רחוב מרכזי (הדקומנוס מקסימוס) החוצה אותה ממזרח למערב, ורחובות מצפון לדרום החוצים את הרחוב הראשי בזווית ישרה, ויוצרים נוף עירוני מתוכנן היטב.

 

מבני העיר בנויים ברובם מאבן הבזלת המכסה את מרבית ההר ולעיתים שולבה גם אבן גיר רכה מקומית. במכלולי בנייה עשירים מן התקופה הרומית והביזנטית נעשה שימוש גם בשיש ובגרניט שיובאו ממרחקים. בתקופה הרומית הוקמו מבני הציבור ורחבות מרכזיות דוגמת הפורום – הרחבה העירונית המרוצפת במרכז העיר, הבזיליקה הגדולה שמצפון לה, בית מרחץ ציבורי על גבי המצוק הדרומי, האודֵאון – תאטרון קטן מידות, החומה ההיקפית עם מערכות הגנה מתוחכמות והשער הראשי של העיר, שנקבע במזרח.

 

בשנות המחקר האחרונות החל נחשף באוכפה של העיר מתחם מקודש לאחד מאלי הטבע, אולי לדיוניסוס אל היין, שכן מסכת ברונזה ייחודית המתארת את בן לווייתו, האל פאן, נחשפה בשער המונומנטלי המוליך אל המתחם. הנכנס בשערי המתחם הגיע גם אל בית מרחץ ציבורי מפואר ואל תאטרון רומי.

 

במאה הד' לספירה חלו שינויים ניכרים בתכנית העיר. רעש אדמה שאירע בשנת 363 החריב חלק ממבני העיר ובהם הבזיליקה ועם עליית הנצרות והפיכתה לדת הרשמית של האימפריה, פינו את מקומם המוסדות הרומיים המוכרים לשבע כנסיות ביזנטיות והעיר נקבעה למקום מושבו של בישוף.

 

במאה הו' החלה דעיכה בבנייתם של מבני הציבור בעיר. לאחר הכיבוש האסלאמי הקדום, במאה הז', נמשכה השקיעה ואף הוחרפה, שכן סוסיתא איבדה אז את מעמדה הבכיר כעיר ראשה לטובת טבריה מעברה האחר של הכנרת.

 

במאה הח' סוסיתא כבר איננה עיר, אלא עיירה תעשייתית דועכת. רעש האדמה ההרסני של שנת 749 לספירה גרם לנטישתה הסופית של סוסיתא עד שהלמות מכושי הארכאולוגים העירו את שרידיה.

 

המקור: מיכאל איזנברג, לפני שהאדמה רעדה – העיר העתיקה סוסיתא נחשפת לראשונה מוזיאון הכט והמכון לארכאולוגיה ע"ש זינמן  אוניברסיטת חיפה, דצמבר 2017

 

*****

זמן מלחמת העצמאות ואחריה

במלחמת העצמאות נתפס ההר על ידי הצבא הסורי, אשר פלש לישראל לאחר הקמתה. הדבר היווה איום מתמיד על קיבוץ עין גב, עליו הר סוסיתא חלש.

 

במהלך קרבות עשרת הימים בלילה שבין ה־17 וה־18 ביולי 1948, נכבש המקום על ידי מחלקת לוחמים, חברי הקיבוץ ותושבי עמק הירדן, אשר יצאו מעין גב.

 

לאחר המלחמה במקום הוקמה עמדה קדמית של צה"ל שניצלה את המבנה הטופוגרפי השולט של סוסיתא. עמדה קידמית זו שימשה את צה"ל עד מלחמת ששת הימים.

 

בתחילת שנות ה־50 נסללה למקום דרך ג'יפים והוקם במקום רכבל, לצורך העברת אספקה לחיילים. עד היום עדיין ניתן לראות בחלקה הצפוני מערבי של העיר את הרכבל שנבנה על ידי סא"ל דוד לסקוב.

 

 

כמו כן יש על ההר גם שרידים רבים של תעלות קשר ועמדות ירי שהיו חלק מהמוצב של צה"ל במקום.

 

ביום העצמאות ה־19 של מדינת ישראל, ה' אייר תשכ"ז, נהרג מפקד המוצב סגן רמי זית. האנדרטה לזכרו נמצאת בקצה המערבי של ההר ולידה נטועים שני עצי זית.

רמי נולד בירושלים ב- 8.3.1940 לחיה ודב ויסבוך, אח למשה. האב שהיה מהנדס כימיה עבד במפעלי ים המלח והאם היתה עקרת בית. בעצם ימי מלחמת השחרור, כשרמי היה בן שמונה בלבד, חלתה האם ונפטרה. האב לקח את שני בניו לקיבוץ שריד אל אחיו שנמנה עם מייסדי הקיבוץ. הדוד מנדל ואשתו לאה אימצו את משה ורמי והילדים נקלטו במהרה. רמי השתלב בקבוצת “זית”. יחד עם בני קבוצתו סיים את בית הספר היסודי ואת התיכון בקיבוץ שריד. לימים ישנה את שם משפחתו ל”זית” כשם הקבוצה שבה גדל והתחנך.

 

הוא היה נער רגיש ומצפוני, מלא חיים, חדווה ושובבות נעורים. אהב ספורט – היה מתעמל על מכשיר המתח ועל המקבילים. היה לו חוש הומור נפלא והוא היה שחקן מבטן ומלידה. בערבי תרבות בקבוצתו, או מול תלמידי בית הספר כולו, היה עורך מופעי פנטומימה ועושה חיקויים. בטיולים ובמחנות תנועה היה רמי מציג שוב ושוב את הקטע על פיליס הפרעוש, שראה באחד מסרטיו של צ’רלי צ’פלין, וכך דבק בו הכינוי “פיליס גו”.

 

ביולי 1958 התגייס לצבא, לנח”ל. עבר קורס מ”כים, סיים קורס קצינים והתמנה למ”פ היאחזות הנח”ל עין יהב. בעין יהב פגש את אילנה ששירתה שם כחובשת. זמן קצר לאחר שהשתחרר מהצבא נישאו רמי ואילנה וקבעו את ביתם במרכז הארץ. רמי יצא ללימודי חינוך גופני בסמינר הקיבוצים שבסיומם עבד כמורה לספורט בבית הספר התיכון “קוגל” בחולון. את חלומו ללמוד משחק לא זכה להגשים. הספיק להירשם לבית ספר למשחק ואז יצא לשירות מילואים במוצב סוסיתא שעל ההר ממזרח לקיבוץ עין גב.

 

הימים ימי ההמתנה שקדמו למלחמת ששת הימים, ורמת הכוננות במוצב עלתה עקב התראות על אפשרות תקיפה. הוחלט לתגבר את המארבים ונמתח ביניהם כבל טלפון לתקשורת. בדיעבד הסתבר שהכבל היה קצר מידי ולא הגיע לכל העמדות. ב- 14.5.1967, ערב יום העצמאות תשכ”ז, בעוד עם ישראל חוגג, לאחר שדיווח בקשר, ירד סגן רמי זית, מפקד המוצב, בלוויית הסמל לבדוק את איוש המארבים. לפתע נפתחה עליו אש מהעמדה שלא היתה מקושרת. רמי נהרג במקום. רמי זית הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בקיבוץ שריד והותיר אחריו אשה ושני ילדים – אמיר ונטי.

 

כשנה לאחר נפילתו הקימו בני משפחתו וחבריו אנדרטה לזכרו ליד המקום בו נפל. מאז, מידי שנה בסמוך ליום העצמאות, הם עולים על זקניהם וטפם לסוסיתא וליד שני עצי זית שנשתלו במקום הם מספרים ומעלים זיכרונות. לאחר מכן הם מתאספים באחד מחופי הכינרת, מוציאים סלי אוכל שהביאו מהבית, מניחים שמיכות לישיבה על הארץ, מתרחצים בכינרת, ורמי כמו נימצא שם איתם.

 

המקור עלים לזכרם קיבוץ שריד 

******

סגן רמי זית נחשב כחלל צה"ל האחרון לפני מלחמת ששת הימים. נסיבות מותו המלאות לא פורסמו בזמנו וספק אם נחקרו ביסודיות. צה"ל הסתפק בהודעה כי "נפל במילוי תפקידו".

 

היום ניתן לפרסם כי רמי נהרג במתחם מוצב סוסיתא עליו פיקד, על-ידי אחד מחייליו – חיל ישראלי ששמר במוצב. האירוע הטראגי התרחש כאמור, בליל ה-14 במאי 1967 כאמור בליל העצמאות תשכ"ז בעוד המוני עם ישראל חוגגים את חג העצמאותה-19 של מדינת ישראל.

 

הימים היו ימי "תקופת ההמתנה "שלפני מלחמת ששת הימים. בתקופה שקדמה למלחמה הייתה כידוע מתיחות רבה בגבול סוריה. החילים במוצבים לאורך הגבול הסורי ובכלל זה החילים המשרתים במוצב סוסיתא תודרכו להיות דרוכים וערניים. סגן רמי זית, כך על-פי הסברה, ביקש לבדוק את כוננות חייליו וערך בשעות הערב של ליל העצמאות ביקורת פתע בעמדות. בהגיעו לעמדה הקיצונית במוצב נורתה לעברו לפתע אש מהעמדה, רמי נפגע ונהרג. התברר כי אחד החיילים במוצב נבהל וחשב שהמדובר בחייל סורי, ירה בו והרגו. החיל היורה אותר וזוהה וסיפר כי הבחין בדמות חשודה וחשש שמדובר בחיל אויב סורי ולכן פתח באש.

 

כחלק מהכוננות במוצב סוסיתא ב"תקופת ההמתנה", ערב מלחמת ששת הימים נמתח חוט קו טלפון (טלפון קווי) בין העמדות במוצב להוציא עמדה שהייתה קיצונית מבין העמדות (אורך קו הטלפון לא הספיק) מעמדה זו נורתה האש שהרגה את רמי זית ולא היה ניתן ליצור קשר עם העמדה.

 

נושא הריגתו של רמי ככל הנראה לא נחקר ביסודיות. צה"ל היה טרוד באותם ימים בנושאים אחרים, וכנראה לא נדע לעולם מה בדיוק קרה באותו ליל העצמאות של 1967 במוצב סוסיתא .מדוע פתח החייל באש לעבר רמי? האם ביקש סיסמא? האם לא הייתה כאן יד קלה על ההדק?
המקור אלי אלון (10/10/2017) סיפור חייו של רמי זית מפקד מוצב סוסיתא, אתר News1,

*****

החפירות באתר 

החפירות הראשונות בסוסיתא נערכו מיד עם תום מלחמת העצמאות (1949) במסגרת חפירות ההצלה של אגף העתיקות, בעת הקים צה"ל על ההר את אחד ממוצבי הגבול הגדולים אל מול סוריה. למן שנת 2000 האתר נחפר ברציפות מטעם משלחת חפירות סוסיתא. בחפירות נחשפו שרידים רבים של העיר היוונית–רומית מהתקופות ההלניסטית, הרומית, הביזנטית והאסלאמית הקדומה, בשנים 2018 ו-2019 נמשכו החפירות מטעם משלחת חפירות סוסיתא מטעם אוניברסיטת חיפה, בניהולם של מ' איזנברג וא' קובלבסקה  המחקר שילב חפירה מדעית וחפירות פיתוח ביוזמתה של רשות הטבע והגנים לקראת פתיחת גן לאומי. החפירות נערכו בשטחים להלן:

בית המרחץ הדרומי  — בצד המערבי של מכלול בית המרחץ, בסמטה מחוץ לקיר המערבי של בית המרחץ וכן בדיקה במערכת הניקוז בצד המזרחי של בית המרחץ;

דקומנוס מקסימוס מערב — בחלק המערבי של הדקומנוס מקסימוס, על ציר האודיאון, ובקרדו הנמשך דרומה בצומת עם הדקומנוס;

דקומנוס מקסימוס מזרח  — בחלקו המזרחי של הדקומנוס מקסימוס, בין שני מבנים מודרניים של צה"ל;

האוכף בהר סוסיתא  — האזור שמחוץ לחומות העיר, במורד המערבי של האוכף, במתחם ובו שער מונומנטלי, בית מרחץ ותיאטרון;

התיאטרון — התיאטרון שזוהה בתוך מתחם האוכף במורד הדרומי-מזרחי של ההר;

בית הקברות באוכף  — חלק מבית הקברות בצד המזרחי של האוכף, שם זוהו לפחות שני מאוזוליאה;

הכנסייה הדרומית-מערבית — מבנה כנסייה קטן, המכונה גם 'הכנסייה השרופה' במרכז רובע המגורים הדרומי-מערבי של העיר;

הפורום — מתחת למפלס הפורום הרומי, באזור בו נשדד הריצוף בעת העתיקה.

בחפירות נחשף שפע של מידע נוסף על העיר היוונית–הרומית ועל עושרה מראשיתה התקופה ההלניסטית עד רעידת האדמה בשנת 749 לסה"נ. בחפירות מתחת לפורום התגלו עדויות לקיומה של אגורה בתקופה ההלניסטית, אולי הראשונה שנחשפה בחפירה ארכיאולוגית באזור. השלבים מהתקופות ההלניסטית והרומית הקדומה של המרחבים הציבוריים של העיר סוסיתא, נחשפו גם הם בחתך בצד המזרחי של הדקומנוס מקסימוס. החפירות בצד המערבי של הדקומנוס מקסימוס הוסיפו ידע על הקרדו מהתקופה הרומית. השלב המשגשג של התקופה הרומית בעיר נחקר גם בחפירות מחוץ לשער העיר המזרחי, שם נחשפו 'מאוזוליאום האריה' העשיר, מבנה קבורה מפואר נוסף וככל הנראה מתחם מקודש הכולל שער מונומנטלי, בית מרחץ ותיאטרון. הפגיעה בחיי העיר במאה הד' לסה"נ ניכרת בחפירות בית המרחץ הדרומי שיצא מכלל שימוש, ובסוף המאה הד' לסה"נ חזר לשמש למטרות אחרות. חפירות הכנסייה הדרומית-מערבית, שמפולותיה השתמרו היטב, ובה נחשף פסיפס ובו שתי כתובות שנקראו במלואן, הוסיפו תובנה חשובה לחיי התקופה הביזנטית בסוסיתא ולפולחן הקדושים המקומי. עונות החפירה לוו בפרויקטים משמעותיים של שימור, שכללו הרמה והחזרה של חלק מהריצוף של הדקומנוס מקסימוס, ייצוב רצפת הפסיפס של הכנסייה הדרומית-מערבית והמשך שימור של כמה ממצאים שבירים מהעונות הקודמות. החפירות והמחקר באתר ימשיכו יד ביד עם הפיתוח של רשות הטבע והגנים, בתקווה לקיים פעילות שימור וחפירה קבועים באתר.

פירוט הממצאים בשטחי החפירות ראו בנספח בסייפא למטה.

המקור ארלטה קובלבסקה ומיכאל איזנברג "חורבת סוסיתא (היפוס) – 2018, 2019" חדשות ארכיאולוגיות גיליון 133 לשנת 2021, 21/4/2021

*****

מראות חלק מהממצאים

 

דֵקוּמָנוּס (לטינית: Decumanus – עשירי) הוא רחוב רוחבי בעיר רומית החוצה את העיר ממזרח למערב. בדרך כלל בכל הערים שנבנו על ידי הרומאים ברחבי האימפריה, כמו גם במחנות הצבאיים שלהם, השתמשו בתכנון עירוני כמעט זהה שהיה מבוסס על רשת רחובות סדורה, בצירים צפון-דרום ומזרח-מערב, שבמרכזה עוברים שני רחובות ראשיים: "קארדו מקסימוס" (cardo Maximus) בציר צפון-דרום, "דקומנוס מקסימוס" (decumanus maximus) בציר מזרח-מערב.

 

בערים רבות, שהיו בעבר קולוניות רומיות, יש זכר לצירים אלה גם כיום. דוגמה לכך היא העיר העתיקה של ירושלים, בה הקארדו, "קארדו מקסימוס" ניכר ברחובות סוק ח'אן א-זית, והמשכו ברחוב היהודים. ה"דקומנוס מקסימוס" הוא למעשה ציר "נחל צולב" המקשר בין שער יפו להר הבית, וניכר היטב ברחוב דוד – הגבול בין הרובע המוסלמי והרובע הנוצרי שמצפון לו, והרובע הארמני והרובע היהודי שמדרום לו.
המקור 

 

*******

סוף דבר,

זה סיור היה מעניין מאוד
וניתן להתרשם מהשרידים הרבים
וממיקום העיר
על תפארתה של העיר
מאז הקמתה בתקופה ההלניסטית,
עבור דרך התקופה הרומית והביזנטית
ודעיכתה בראשית התקופה המוסלמית הקדומה

****
שהאתר יפתח למבקרים
ניתן יהיה להגיע לעיר לסייר בה
ולראות את השרידים שנותרו במקום

******

תודה גיל על היוזמה להגיע למקום
וכמובן על ההסבר המפורט

******

נספח:
פירוט הממצאים בשטחי החפירות

המקור ארלטה קובלבסקה ומיכאל איזנברג "חורבת סוסיתא (היפוס) – 2018, 2019" חדשות ארכיאולוגיות גיליון 133 לשנת 2021, 21/4/2021

בית המרחץ הדרומי הוא אחד משטחי החפירה העיקריים שנחקרו החל משנת 2005. במשך עשר עונות חפירה נחשף בית מרחץ ציבורי, שהיה בשימוש במאות הב'–הד' לסה"נ. הוא נבנה על ביצורים מהתקופה הרומית הקדומה, ונעשה בו שימוש חוזר לפעילויות לא ברורות בתקופה הביזנטית). בחפירות בשנת 2018 בקצה המזרחי של שטח החפירה, נחשפו שכבות של שימוש משני בחלל בתקופה הביזנטית, שכיסו מפולת של אבני גזית מגיר (מהתמוטטות קירות בית המרחץ) ורצפת בטון (אחת מרצפות בית המרחץ, כנראה של בריכה שממנה נשדד אריח ריצוף דקורטיבי). מתחת לרצפה ובתוך הקיר המערבי הצמוד אליה, נחפרה תעלת ניקוז ובה נמצאו 24 מטבעות מהמאות הב'–הד' לסה"נ (לא יאוחר משנת 341 לסה"נ), שש קוביות עצם ושתי סיכות עצם. בחלקו המערבי של השטח נחשפו שרידי התיישבות מאוחרת יותר מעל חדר התנורים של בית המרחץ והסמטה בכיוון צפון–דרום שהוליכה לאזור השירות דרך הקיר המערבי של בית המרחץ. תחת הסמטה עברו שתי תעלות (ביוב או אספקת מים), שנחסמו באשפה במאה הד' לסה"נ. ההתיישבות המחודשת בחלק הצפוני של השטח כללה קירות רבים שנבנו מאבני גוויל, אולי למטרת מגורים, ובחלקו הדרומי של השטח — בנייה של החומה העירונית הדרומית וסתימה באבני גוויל של תנורי המרחץ ובהמשך סתימה של כל החלל.

 

דקומנוס מקסימוס מערב הוא הנתיב המערבי של הרחוב הראשי של העיר. הוא נחפר בעבר בשנים 2008, 2014, 2016 ו-2017. בשנים 2018 ו-2019 החפירות התרכזו בנקודה הסמוכה לאנדרטת רמי זית וסככת צה"ל . השטח הופרע מאוד כתוצאה מפעילות צה"ל, שפגעה כליל בריצוף הבזלת של הדקומנוס. השרידים האדריכליים שנחשפו באזור כוללים שתי אומנות גזית שגבלו עם הדקומנוס מצפון ודרום, קטע של אבני ריצוף מהוקצעות היטב  שהיה שייך לקרדו שנמשך מדרום לדקומנוס, שרידי קירות מאבני גיר מסותתות היטב ואבני גזית מבזלת , וכן קירות רבים שנבנו מאבני גוויל. הריצוף 2765 מתוארך לתקופה הרומית, לא יאוחר מסוף המאה הא' לסה"נ, כפי שעולה מתווי הסתתים שנחקקו על לפחות 13 מאבני הריצוף, אשר זהים לתווים שתועדו על ריצוף הדקומנוס והפורום של העיר. בתקופה הביזנטית נבנתה כל סביבתו של ריצוף מחדש, והוסרו חלקים מהריצוף וכל הצד המערבי של הקרדו. במקומם נבנו קירות מאבני ההריסות, לרבות שימוש חוזר בפריטים אדריכליים מהתקופה הרומית ששולבו בקירות, ואחרים שנמצאו מפוזרים במילויים), וכן סדרה של רצפות מעפר מהודק וטיח. למרות שכמויות משמעותיות של כלי חרס נמצאו במבנים שנחשפו מהתקופה הביזנטית, אופי הפעילות המדויק שלהם לא התברר.

 

דקומנוס מקסימוס מזרח הוא חלקו המזרחי של הרחוב הראשי של העיר. הוא נחפר בשנים 2005–2007 במטרה לחשוף את כל השטח המרוצף ששרד. בשנת 2018 החפירות נערכו בשטח באמצע הרחוב, בין שני מבנים של צה"ל, שם יזמה רשות הטבע והגנים התקנת שרוול תשתית לכבלים וצינורות. הריצוף המקורי של הרחוב הוסר זמנית ונחפר חתך  לרוחב הרחוב עצמו ועד 2 מ' מצפון ודרום לו. האריחים הונחו על שכבת חומר מלכד ומילוי כלשהו ובו נמצאו שברי כלי חרס מהמאה הא' לפסה"נ עד המחצית הראשונה של המאה הא' לסה"נ, לרבות כמה חרסים מאוחרים יותר (עדות לתיקונים?). תחת התשתית נחשפה סדרת רצפות המתוארכת למאה הא' לפסה"נ על סמך כלי חרס ומטבע. רצף הרצפות מעמיק עד לסלע האם ונמצאה בו תערובת של קרמיקה מהמאות הא'–הב' לפסה"נ. מאפיין בולט נוסף שנחפר מתחת לריצוף היה המשך תעלת המים שעוברת לאורך כל הצד הדרומי של הרחוב. ההצטברויות שהוצאו מתוך התעלה תוארכו על ידי ממצא קרמי למאות הה'–הו' לסה"נ. לאחר סיום הבנייה המודרנית הוחזרו אבני הריצוף המקוריות למקומן, תוך שימוש בטיט מודרני דמוי-רומי לאחיזתן.

 

אוכף הר סוסיתא מאז שנת 2014 מתקיימות חפירות בצד הגישה המזרחית לכיוון שער העיר. השטח כולל שרידים של מבנים רבים (שער מונומנטלי, בית מרחץ ותיאטרון), שיוצרים יחד מתחם חיצוני. החל משנת 2017 נפתח שטח חפירה נפרד בסביבת התיאטרון. בשנים 2018 ו-2019 החפירות באוכף התרכזו בעיקר בשטח שמעל השער, שם זוהתה בריכה, ובשטח שהשתרע בין השער המונומנטלי לבית המרחץ, שם לא זוהו שרידים אדריכליים. השער המונומנטלי, כולל הבריכה, פורסם בעבר

 

התיאטרון  זוהה בסוף שנת 2016, וכמה בדיקות נערכו בשנת 2017. בשנים 2018 ו-2019 החפירות התרכזו בפינה הדרומית-מזרחית של מבנה התיאטרון ובחתך הסמוך לקיר. החתך העמיק עד לסלע והתגלו בו ממצאים מעורבים. באחת הכניסות  שנמצאה בין קירות נמשכה החפירה, ובמקום נחשף מבנה התיאטרון שהשתמר גרוע מאוד. העבודה העיקרית נעשתה בשטח הכניסה הראשית הדרומית-מזרחית, שם נקבע כי קיר מתוארך למאות הה'–הו' לסה"נ, ושייך לשלב של הבנייה המחודשת בתקופה הביזנטית. הכניסה הראשית לתיאטרון הייתה במעבר שעובר במרווח של 2.5 מ' בין קירות  והיה כנראה מקורה בקמרון.

 

בית הקברות באוכף נחפר בשנת 2012 והחפירה בו התרכזה במאוזוליאום מרשים, שמכונה כיום 'מאוזוליאום האריה' (על שם פסל אריה, המוצג כעת בתערוכת סוסיתא במוזיאון הכט, חיפה). בשנים 2018 ו-2019 נמשכו החפירות והורחבו לצפון מחוץ למאוזוליאום האריה ושם ניצב כנראה מאוזוליאום מרשים נוסף. התכנית המלאה של מאוזוליאום B טרם נחשפה אך ברור שרוב השברים האדריכליים המגולפים בקפידה בבזלת ופזורים בשטח, היו שייכים למאוזוליאום זה . רצפת מאוזוליאום האריה נחשפה כבר בשנת 2012, ונערכו בה חתכים עד הסלע. בבדיקה נוספת שנערכה בשנת 2018 התגלה ממצא קרמי שזמנו אינו מאוחר לאמצע התקופה הרומית. ניקוי כלשהו נערך גם בחלקו המערבי של המבנה , ושם נמצאו שני נרות שמן מהתקופה הרומית שהשתמרו בחלקם. מאוזוליאום האריה פורסם לפרטיו בעבר

 

הכנסייה הדרומית-מערבית נחקרה לראשונה בשנת 2005, ולאחר מכן נבדקה בשנת 2007. בשנת 2019 נמשכו החפירות בחלקיו המרכזי והמערבי של המבנה. התגלה המשך השכבות מהרס הכנסייה בשרפה והמשכה של רצפת הפסיפס שהשתמרה היטב. רצפת הפסיפס עוטרה במגוון עיטורים, ובהם ענבים, רימונים, אתרוגים, סלים (אולי עם כיכרות לחם), דגים, ציפורים, גביעים ועוד, ששולבו לסירוגין בדגמים גיאומטריים, וכן בשתי כתובות (בנוסף לכתובת שזוהתה בשנת 2005). הכתובות חושפות מידע על אופי הכנסייה ותורמיה. שכבות הרס הכנסייה כללו שפע של ממצאים, החל מחלקי עמודים, דרך רעפים ומסמרים לקורות העץ של הגג וכלה בפריטי פרזול מתכת של דלתות הכנסייה, כולל שני מרתוקים (מקושי דלת; knockers) דמויי ראש אריה. הפסיפס והטיח שנותר על הקירות השתמרו חלקית וכוסו במלואם בסוף העונה.

 

הפורום וסביבתו נחפרו במהלך עונות שונות, ובהן נחשף כל המרחב של רחבת הפורום. ריצוף הרחבה השתמר בצפון ובמזרח וביתר השטח הוא הוסר לשימוש חוזר כבר בעת העתיקה. בשנת 2019 נערכו ביזמת רשות הטבע והגנים חפירות במקום שבו הוסר הריצוף, לצורך ריצוף מחדש באבן מודרנית. נפתח שטח של שני ריבועים, שחולק לארבעה ריבועי משנה. עיקר הממצא הוא תעלה שנמשכה מתחת לפורום בציר מזרח–מערב. כן התגלתה סדרה של רצפות עפר מהודק וטיח, חלקן מעל התעלה וחלקן נחתכו על ידיה. רצפות אלה התגלו בכל ארבעת הריבועים, והן העלו שפע של ממצא קרמי. ממצא קרמי זה מלמד כי הרצפות העליונות מתוארכות לתקופה הרומית הקדומה (סוף המאה הא' לפסה"נ?), ואילו הרצפות התחתונות מתוארכות לתקופה ההלניסטית (המאה הב' לפסה"נ). גם התעלה מתוארכת כנראה לתקופה הרומית הקדומה. שרידים אלה, השייכים כנראה לאגורה של העיר מהתקופה ההלניסטית, נחשפו מתחת לפורום המרוצף ואין בהם שרידים אדריכליים כצפוי בכיכר פתוחה. ריבועים A ו-B נחפרו עד לסלע, והעלו שרידים של חציבה ושל קירות אבני גוויל; שברי כלי החרס והכמות הגדולה של הצור מלמדים כי יש לתארך שרידים אלה לתקופה הכלקוליתית. הריבועים שנחפרו מולאו בסוף עונת 2019.

 

תיעוד זה של דיווש הוא חלק השני של הסיור בדרום רמת הגולן בבוקר בעיצומו של סתו תשפ"ב ביום ראשון 10 באוקטובר 2021.

 

החלק הראשון היה דיווש ותיעודו טיילת על רמה

 

אל סיור רכוב זה בג'יפ צאתי עם גיל מועלם 

גיל מועלם הוא תושב רמת הגולן, מתגורר יותר משני עשורים בגבעת יואב ובמשך תקופה זו מדריך טיולים ברשות הטבע והגנים וגם הוא מדריך אופניים ומורה דרך מוסמך. גיל הוא גם מבין המתכננים של מפעל הרכיבה השנתי "חוצה גולן" והמוביל את מסעותיו. בהזדמנות כדאי להמליץ עליו להסתייע ב-‎שביל ברמה, בהובלת ובהדרכת טיולים טיולים מכל סוג ברמת הגולן. לדעתי, אין מתאים יותר ממנו.

 

הסיור בדרום רמת הגולן הוא המשך לטיולי דיווש עם גיל שמטרתם העמקת הלימוד והכרה של רמת הגולן והם:
* מראות חורף בגולן ובמורדות החרמון, מרץ 2019
* צפון רמת הגולן, בין צומת וסט, הר בנטל ויער אודם, אוקטובר 2018
* געש בגולן, הר יוסיפון, רכס בשנית, עין זיוון, בקעת קוניטרה, לוע אביטל ואורטל, יוני 2018
* מדרונות מרכז הגולן, בין קצרין במערב ובין חושניה והר יוסיפון במזרח, אוקטובר 2017
* מצומת נטור (בג'וריה) דרך גבעת אורחה (גו'חדר) לתל פארס, הלאה לח' פרג' וחזרה דרך ציר המפלים, ספטמבר 2017
* מאלרום דרך מורדות חרמונית אל בוקעתא וברכת רם והלאה למסעדה ויער אודם – יולי 2017
* צופה כנרת (עין גב-גבעת יואב-מדרונות הגולן), נחל סמך וחוף כנרת, אוקטובר 2016

 

רמת הגולן היא יחידה גיאוגרפית ששטחה כ-1250 קמ"ר ואורכה כ-60 ק"מ היא רמה מישורית בזלתית המשתפלת מצפון לדרום. בדרומה גובה המישור כ-300 מטרים מעל פני הים, ובצפונה מגיעה הרמה לגובה של כ- 1,100 מטרים מעל פני הים. מן המישור מתרוממים פסגות הרי געש הנמשכים בשתי שורות מקבילות מאזור ברכת רם בצפון ועד הר פרס ותל א-סאקי בדרום.

 

הגבולות הגיאוגרפיים של רמת הגולן הם אלה הבאים:
* הגבול המערבי עובר לאורך בקע השבר הסורי אפריקאי מדרום הכנרת, דרך מפתן כורזים ועמק החולה.
* הגבול הצפוני המפריד בינה לבין גוש החרמון הוא נחל סער.
* הגבול המזרחי אינו חד-משמעי, ומקובל לומר שהגבול עובר לאורך נחל רוקד ונחל עלאן .
* הגבול הדרומי עובר לאורך הבקעה בה נמצא ערוץ נחל הירמוך.

*****

הגולן הדרומי הוא אזור רמתי, בזלתי ומישורי המתנשא לגובה 500 – 600 מ' מעל פני הכנרת. הכיסוי הזלתי דק ועוביו נע בין 10 מ' ל-100 מ'  באזור זה יש כיסוי קרקעי ניכר המאפשר גידולים חקלאיים. כמויות הגשמים הנמוכות ומגיעות לממוצע שנתי של 400 – 500 מ"מ גשם. באזור זה מצוי הגוש התיישבותי העיקרי של הגולן.

*

 

מצוקי הכנרת יחידה זו כוללת את האזור של מתlול החוף המזרחי של הכנרת ואת מתלולי האפיקים נחל סמך ונחל עין גב. הללו חתורים בסלע בזלתי ובסלעי משקע (קרטון,, חולות וגיר) שמרביתם רכיםאינם עמידים בפני הסחיפה הנחלית השטפונית. גלישות רבות, הן במצוקי החוף והן במתלולי הקניונים של הנחלים ניכרים באזור זה.

****

מסלול הסיור

מסלול הסיור כלל
מעבר במצוק מבוא חמה,
בשטחים החקלאיים של דרום רמת הגולן
בין מבוא חמה בדרום ואליעד בצפון
ובשתי נקודות תצפית
לעבר רמת הגלעד שבעבר הירדן
ולעבר ערוץ ירמוך
ומשולש הגבולות: ישראל, ירדן וסוריה.

*******

 

וכך סיפר לי "אתמול  יצאתי עם קבוצה לקטע הדרומי של שביל הגולן מנחל מיצר לעין תאופיק. לפני שיצאנו לדרך ניגשה אחת המטיילות וביקשה שנעצור ליד האנדרטה של אחיה שנמצאת על השביל. הכרתי את השלט הקטן שהיה שם, אבל לא הכרתי את הסיפור.

 

בטיול מירלה אחות של צביקה חשפה בפנינו את סיפורו של אחיה הבכור. ההורים ניצולי שואה עלו לארץ, הילדים צביקה ומירלה הצעירה ממנו בשנתיים נולדו בניר דוד, עברו לנתניה ולבסוף בכפר ויתקין. בגיל 7 נפצע צביקה בעת שרכב על אופניו מיצול של עגלה, ושכב ארבעה שבועות מחוסר הכרה, אך חזר לעצמו ולחיים. כשהתגייס לצבא, התאכזב מכך שקיבל פרופיל נמוך, אך הצליח להתגייס לתותחנים. בהמשך גם יצא לקורס מכי"ם, והוצב כמ"כ בסוללה.

 

במהלך מלחמת ההתשה השתתף בקרבות בתעלה, בבקעת הירדן ובגולן. ביום שלישי 21.4.1969 נתקבלה התרעה על ירי לעבר הסוללה המוצבת ליד מבוא חמה. צביקה כמ"כ דאג שחייליו אכן יכנסו לבונקר, אך הוא עצמו לא הספיק, פגז ארטילריה פגע בו פגיעה ישירה. צביקה הונצח באנדרטת הבקעה.

 

במשך 50 שנה שאלה מירלה את עצמה מדוע , אחיה שנהרג בגולן מונצח בבקעת הירדן ? לפני כשלוש שנים בעזרתו של אמיתי שלם וחבר נוסף מקיבוץ מבוא חמה, אותר המוצב ש-50 שנה איש לא ביקר בו. המוצב נחשף, מדריך הטיולים גיל ברנר סייע במה שצריך לסייע מול הרשויות, ולאחרונה הוצבה במקום אבן בזלת שנוצרה בידי הפסל יובל לופן, אבן המנציחה את צביקה במקום נפילתו.
להרחבה ראו אתר יזכור משרד הביטחון 

 

קטע המסלול ירידה מצוק מבוא
חמה לעבר תאופיק 

תאופיק – הכפר תאופיק היה מחולק לשני חלקים – תאופיק התחתונה (תאופיק א-תחתא) ותאופיק העליונה (תאופיק אלפוקא). ממצאים ארכאולוגיים מהאזור מצביעים על יישוב קדום יותר ששמו ח'אן אלעקבה, שישב על הנתיב מעכו לדמשק ומהכנרת לאזור הבשן.

 

במסגרת הסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה, נכלל הכפר באזור המפורז ברמת הגולן וחלק מאדמותיו נותרו בישראל. חרף היותו חלק מהאזור המפורז, שימש הכפר בסיס לכוחות סוריים שירו לעבר יישובים ישראליים, ובייחוד לעבר קיבוץ תל קציר הסמוך.

 

בשני מקרים, ב-1955 וב-1960 פעלו כוחות צה"ל נגד הכפר והמוצבים סביבו. במבצע חרגול, שנערך בלילה שבין 31 בינואר ו-1 בפברואר 1960, פשט כוח צה"ל מחטיבת גולני, בפיקוד אל"ם אלעד פלד, על הכפר תאופיק א-תחתא כפעולת תגמול לירי מן הכפר. נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר ראה בהתקפה איום על יציבות קע"ם והניע כוחות לתוך סיני. תאופיק העליונה ננטשה במהלך כיבוש הגולן במלחמת ששת הימים.

 

חורבות הכפר שוכנות כיום באזור חניון עין עקוב שביער מבוא חמה, שנטעה קרן קיימת לישראל.

תצפית לעבר הירמוך ורמת גלעד

המשך הדרך

שפכי ישובי דרום הגולן ממבוא חמה בדרום עד רמת מגשימים בצפון כולל בני יהודה, גבעת יואב נטור וגשור במערב, נאספו למפעל מיצר. מאגר מיצר הוקם כבר בסוף שנות התשעים וישובי דרום הגולן חוברו למאגר בשלבים ,בשלב הראשון ישובי גוש בני יהודה. בשלב השני כפר חרוב, מבוא חמה, גשור ואליעד ובשלב האחרון חוברו ישובי גוש חספין. מאגר מיצר תפקד כמאגר קולחים למעלה מעשור. תוספת הרפתות לאזור ללא הקמת מתקני טיפול בשפכים, החמירה את מצב השפכים במאגר כך שלא ניתן היה לנצל את הקולחים במאגר. ההשלכה של איגום קולחים במאגר מיצר ללא יכולת לנצל, סיכנה מאד את נחל מיצר והשמורה הסמוכה. הרגישות לגלישה לנחל מיצר נוגעת גם ביחסים עם ממלכת ירדן מאחר וגלישה לנחל מיצר מגיעה לירמוך ומשם למקורות המים של ממלכת ירדן.

 

מט"ש מיצר ודינור (אף הוא נמצא ברמת הגולן) הם מטשי"ם ייחודיים מבחינת הרכב השפכים במט"ש מיצר תוכנן המט"ש ל6000 תושבים ו6000 חולבות. יחס של אחד לאחד בין חולבת לתושבים הטכנולוגיות החדשניות ששולבו במטשי"ם, טרם נוסו בישראל ע"מ לטפל בשפכים המורכבים מצד אחד ולעמוד בערכי מוצא המט"ש להשקיה בלתי מוגבלת.

 

במט"ש מיצר, נבחרה חלופת בוצה משופעלת אשר שילבה מצע מקובע. מדובר בטכנולוגיה המשלבת נשאים מפלסטיק בתוך הריאקטורים הביולוגיים במט"ש. בשיטה זו ניתן לצמצם את נפח הריאקטורים ולשלוט באופן טוב יותר על אוכלוסיית הביומסה במט"ש. כמו כן מסייעת טכנולוגית המצע המקובע בהרחקת חנקן המצוי בערכים גבוהים בשפכי רפתות. עלות מט"ש מיצר הגיעה לסך של עשרים וחמישה מיליון ₪.
מקור אתר המועצה האזורית גולן 

תצפית סמוכה למיצר לעבר משולש הגבולות 

אפיקי הנהרות הרוקד והירמוך חדרו את הכיסוי הזלתי והתחתרו בשכבות הגיר והקרטון הרך של סלעי המשקע מגיל ניאוגן ואוקן. כך נוצרו קניונים אדירים שעומקם מגיע ל-300 – 350 מ' וקילוי לבה צעירה זרמו בהם.

*****

סיור רכוב זה
נמשך כשעתיים וחצי.

****

סיר זה היה מעניין,
ובמהלכו ניתן היה להיוודע
לחבל ארץ מעניין זה שיש בו
חותם של הביטחון,
שדות וממטעים רבים
ותצפיות נוף מרהיבות

****

תודה גיל שיזמת,
הובלת והרבתה בדברי הסבר. 

 

תיעוד זה של דיווש הוא חלק הראשון של הסיור בדרום רמת הגולן בבוקר בעיצומו של סתו תשפ"ב ביום ראשון 10 באוקטובר 2021.

 

 

אל דיווש זה צאתי עם גיל מועלם 

 

גיל מועלם הוא תושב רמת הגולן, מתגורר יותר משני עשורים בגבעת יואב ובמשך תקופה זו מדריך טיולים ברשות הטבע והגנים וגם הוא מדריך אופניים ומורה דרך מוסמך. גיל הוא גם מבין המתכננים של מפעל הרכיבה השנתי "חוצה גולן" והמוביל את מסעותיו. בהזדמנות כדאי להמליץ עליו להסתייע ב-‎שביל ברמה, בהובלת ובהדרכת טיולים טיולים מכל סוג ברמת הגולן. לדעתי, אין מתאים יותר ממנו.

 

הפעם רכבנו על חלקה הדרומי של טיילת דרום רמת הגולן.

 

 

אורכה של טיילת דרום הגולן כ-30 ק”מ. הטיילת מקשרת את הישובים: נטור, חיספין, נוב, אבנ"י אית”ן, אליעד, גשור, בני יהודה, נאות גולן, אפיק, כפר חרוב ומבוא חמה.

 

הטיילת עוברת מעל מצוקי הכנרת, נחל אל-על, עין פיק, אמפי גולן, מצפה סוסיתא ועוד נקודות, תושבי הישובים הסמוכים לטיילת משתמשים בה במעבר מישוב לישוב בצורה בטוחה ומסודרת.

 

רוב הטיילת מוארת וכך ניתן ללכת או לרכב עליה גם בשעות החשיכה.

 

בטיילת יש שילוט נרחב הכולל מידע על הישובים, אתרי התיירות שבדרך, מפות התמצאות וציון ק”מ בכל מקטע.

*****

מסלול הרכיבה:
מעין פיק דרך כפר חרוב למבוא חמה וחזרה 

*****

המראות

 

כְּפַר-חָרוּב הוא קיבוץ המשתייך לתנועה הקיבוצית ומוניצפלית למועצה אזורית גולן.

 

היישוב קרוי על שמו של הכפר הערבי, הסורי ששכן במקום – "כפר חרב"

 

"כפר חרב" כנראה משמר את שם היישוב היהודי הקדום כפר יחריב או כפר חריב, הנזכר בתוספתא, בתלמוד הירושלמי ובפסיפס כתובת רחוב כאחת העיירות היהודיות ב"תחום סוסיתא", לעניין מצוות התלויות בארץ. בין כפר חרוב ובין פיק נמצאה כתובת גבול רומית המציינת את השם "כפר חריב" .

 

הקיבוץ כפר חרוב הוקם בשנת 1973הוקם על מוצב סורי שנמצא במקום, ממנו נהגו לצלוף על יישובי מזרח הכנרת (עין גב והאון).

 

קבוצת  גבע הייתה חונכת של המתיישבים הראשונים (חברי תנועת הצופים) שהתגוררו בתחילה באופן ארעי במחנה אפיק, ועברו למקומו הנוכחי בשנת 1974. בהמשך הצטרפו לקיבוץ עולים מארצות הברית הברית וקנדה ובני קיבוצים. כיום מונה הקיבוץ כ- 140 משפחות.

 

עיקר הכנסות הקיבוץ הן ממפעל א.ר.י שבבעלותו המייצר שסתומים הידראוליים, מחקלאות שלחין (שקדים, אבוקדו) וממטעים נשירים (נקטרינות, אגסים) וכן מרפת לחלב. בקיבוץ פועלים גם מכבסה ומוסך, הוא שותף באתר התיירות חמת גדר, והוא מפעיל את מצפה לשלום – אתר בקתות נופש שנמצא על שפת מצוקי און ואתר "מצפה לשלום" שממנו תצפית יפה על הכנרת.

מְבוֹא חַמָּה הוא קיבוץ המשתייך לתנועה הקיבוצית ומוניצפלית למועצה אזורית גולן.

 

מבוא חמה הוא היישוב הדרומי ביותר בגולן, והוא שוכן על רמה בחלקה הדרומי של רמת הגולן.

 

הקיבוץ ממוקם בראש מצוקי און היורדים אל הכנרת ובמרחק של כשני קילומטרים ממנה. כשני ק"מ מדרום מזרח לקיבוץ נמצאת שמורת נחל מיצר וכן ח'רבת עיון, בה שכנה העיירה התלמודית עיון הנזכרת בתלמוד ובכתובת רחוב בתחום סוסיתא.

 

מבוא חמה הוא היישוב השני שהוקם בגולן לאחר מלחמת ששת הימים. היישוב הוקם על חורבותיו של מוצב סורי בשם עמרת עז א-דין, שממנו ירו הסורים על בתי הקיבוצים האון ועין גב שנמצאים לרגלי המצוק.

 

בינואר 1968 התאספו שמונה חברי קיבוצים שונים בעמק הירדן והחליטו להתיישב במיקומו של המוצב שירה עליהם קודם לכיבושו במלחמת ששת הימים. בתחילה הוקם הקיבוץ בתחנת הרכבת אל חמה הסמוכה לחמת גדר, יחד עם חברי גרעין "רם" של תנועת הצופים העבריים. בשנת 1971 הצטרפו ליישוב גרעיני נוער נוספים מישראל, אוסטרליה ואנגליה.

 

השם מבוא חמה ניתן ליישוב על ידי אמיתי שלם, בנו של המשורר מתתיהו שלם, שהיה ממייסדי הקיבוץ, ומשמעותו היא "מזרח", תוך רמז לשמה של חמת גדר הסמוכה מדרום.

 

עיקר כלכלת היישוב מתבסס על תעשייה, כאשר בקיבוץ נמצאים שני מפעלים: "מפל" המייצר את ציוד משרדי תחת המותג flic ומפעל קטן יותר בשם אל-חמה העוסק במכשירי מדידה בעיקר לשימוש מדעי. בנוסף לכך קיימת בקיבוץ חקלאות המבוססת בעיקר על גידולי שדה, בקר, מדגה וכרם. הקיבוץ הוא אחד מארבעת היישובים השותפים בבעלות והפעלת כפר הנופש והתיירות חמת גדר. כיום פועלת בו גם גלריית הדפסה וצילום אומנותיים (פסטל).

*****

סוף דבר,

הרכיבה על הטיילת
הייתה מהינה
ומראות הנוף ממנה היו מרהיבים,
למרות האובך!!

******

תודה גיל על הרעיון
והיוזמה לרכב בטיילת
בראשית הסיבוב הגדול בדרום רמת הגולן !!

 

 

 

התיעוד להלן כולל צילומים של מראות דיווש (20.5 ק"מ) בתפר בין יישובי אונו ובין רמת גן בבוקר יום שישי, סתו תשפ"ב, 8 באוקטובר 2021.

 

לדיווש זה יצאתי עם יונה בקלצ'וק ורובי שבת שהוביל אותנו בחלק ניכר מהמסלול.

 

מאחר והדגש בתיעוד זה הוא על הצילומים, מסלול התיעוד יוצג בסופו לטובת אלה המתעניינים.

 

******

*****

המסלול למתעניינים,
התחלה וסיום בגני תקווה
כיוון השעון 

******

סוף דבר,

חשיבות דיווש זה
היא בעצם קיומו!

הייתה זו רכיבת בוקר מהינה בבוקר סתוי.

ברכיבה זו נראתה האינטנסיביות של הבנייה
(מגורים ותשתיות תחבורה)
בלב המטרופולין
ובסופה כנראה,
השטחים הפתוחים הירוקים יהיו מועטים.

****

תודה יונה ורובי
שהייתם שותפים לרכיבה
והושטתם יד לעזרה כשזו התבקשה.

 

 

תיעוד מפורט זה משקף את שלמדנו וראינו בביקור/שיטוט/צילום בקיבוץ עין שמר.

 

תיעוד זה הוא חוליה נוספת של תיעודי סדרת ביקור/שיטוט/צילום ביישובים הכפריים שנעשו עד כה וייעשו בעתיד.

 

לדידי, סיור זה מהווה גם המשך למספר טיולי אופניים שנערכו באזור בהם עברנו בתוך עין שמר והם בתחום מועצה אזורית מנשה, מרזיבת השרון ושלוחות גבעות עירון, נובמבר 2019; מעין שמר דרך ברקאי לגבעת עדה והלאה לפרדס חנה וכרכור, אפריל 2017

 

היוזמה לביקור הייתה של  שלמה אשכול, עמית לשחייה בבריכת בית הלוחם של ארגון נכי צה"ל בירושלים. לאחר הסיורים המשותפים שלנו בירושלים ולאחר שהתוודע לסדרת ביקור/שיטוט/צילום ביישובים הכפריים, הוא הציע בחום שנבקר בעין שמר.

 

שלמה חיבר אותי לגיסו עמנואל (מנו) אלון, והוא הרים את הכפפה – תכנן את הביקור, תאם את המפגשים עם כמה מאנשי הקיבוץ במקומותיהם והוביל אותנו בין משעוליו.

 

 

הביקור/שיטוט/צילום בין שמר התקיים בראשית סתיו תשפ"ב, ביום רביעי, 6 באוקטובר 2021, שבמקרה בלי תכנון, נקבע ביום השנה ה-48 לפרוץ מלחמת יום הכיפורים.

 

בביקור השתתפו חבריי ועמיתיי לטיולים והם שלמה אשכול (ירושלים), ניר עמית (שער העמקים), מוטי ארמלין (גילון), שולה ורפי רגב (הוד השרון), בת שבע ומיקי צרפתי (רמת גן), סמדר בן דור ואני (מבשרת ציון).

 

בשעת בוקר התכנסנו ברחבה ליד חדר האוכל.

לאחר שיחת היכרות קצרה הלכנו לראות את קיר המשפחות ושם אסנת לוטן אומנית פסיפס קרימיקה וזכוכית שיצרה את הקיר בסטודיו שלה סיפרה לנו אודותיו.

 

המשכנו למתחם חצר ראשונים שם זיו חדוותי (מנהל המתחם) ואמיר תומר (מדריך) סיפרו לנו על הקמת עין שמר והובילו אותנו במוזיאון.

 

חזרנו לחצר המשק, מנו הוביל אותנו בין מספר אתרים היסטוריים של הקיבוץ והסביר עליהם.

המשכנו והגענו לחממה האקולוגית ושם היו אורחיו של אביטל גבע מחנך, צייר, פסל, יוזם הקמתה והמוביל את פעילותה מאז. בישיבה סביב שולחן במרכז החממה, לגמנו בהנאה חליטת תה וקפה שחור חם מהביל, שמענו מפי אביטל על פועלו בכלל ובחממה בפרט. המשכנו ועברנו במספר "תחנות" ושמענו על קצה המזלג על מספר מיזמי החווה מאביטל ומנועם בנו, מנהל החממה בשנים האחרונות..

התקדמנו ודרך "שדרת האומנים", מתקני משק שעברו הסבה, הגענו לנפחיה של חופי. לאחר ביקור קצר בגלריה שמענו מפי אורי חופי, נפח חבר הקיבוץ, ומורה בעל שם עולמי בתחום הנפחות אודות קורותיו ובעיקר ועל עבודותיו.

לאחר הביקור אצל חופי, יצאנו להפסקה וסעדנו את ארוחת הצהרים בחדר האוכל של הקיבוץ.

המשכנו והגענו למגרש הכדור עף הישן והמיתולוגי בו נפתחו שערי אירופה לענף הכדור עף הישראלי בראשית שנות ה-60'.

 

המשכנו למתחם בית העלמין הקטן של הקיבוץ  (שטחו כ-5 דונם) הנמצא תוך חורשת עצי אקליפטוסים ותיקים ועבי גזע בפאתיו בו והוקם בשנות השלושים.

משם ראינו את קצה הגבעה בה היה הכפר הנטוש ח' כרכור ועליה בוצע ניסיון ההתיישבות הראשון, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, ועליו יפורט בהמשך.

 

עיקר הזמן בישיבה במתחם בית העלמין הוקדש למפגש עם אבישי גרוסמן (חבר הקיבוץ), איש הגות, מחנך, מורה וסופר. מפיו שמענו על קורות עין שמר בעשורים הראשונים, על המשבר ואובדן הדרך של התנועה הקיבוצית מאז שנות ה-50' שהקרין על ירידה קרנה של התנועה הקיבוצית בישראל.

 

הביקור בעין שמר הסתיים בשעות אחר הצהרים המאוחרות. היה לנו יום מרתק ומרגש שבו לא רק הכירנו את המקום, אלא בעיקר זכינו לפגוש אנשים צנועים שהם אנשי רוח והגות מחד ומעשה מאידך.

 

******

התיעוד המפורט להלן  הרווי מידע ומפות וכולל שפע של צילומים
אתר קיבוץ עין שמר הוא המקור העיקרי למידע
אודות תולדותיו, אנשיו, משמעות שמו, כלכלה וחברה, חינוך, תרבות וספורט

 

******

בקיבוץ עין שמר
מתגוררים כ-650 תושבים מתוכם 250 חברים.

*******
הקיבוץ משתייך היום לתנועה הקיבוצית
ובעבר השתייך לתנועת הקיבוץ הארצי
מייסוד תנועת הנוער השומר הצעיר

******

מיקום עין שמר,
בתוך משולש התחום בין קטעי
כביש 65, כביש 574 וכביש 6403,
מדרום מזרח לפרדס חנה -כרכור,
ממזרח וצמוד לגן השומרון,
מדרום לביה"ח שער מנשה
ממערב למענית וברקאי

המיקום גיאוגרפי,
צפון מזרח מרזיבת השרון
ממערב לנחל עירון (יובל של נחל חדרה)

******

מוניציפאלית, עין שמר נכלל
בתחום המועצה האזורית מנשה

מועצה אזורית מנשה – המועצה האזורית מנשה המועצה נקראת על שם שבט מנשה שהתיישב באזור בעקבות כיבושי יהושע בן נון. היא הוקמה בשנת 1950, שטחה משתרע על 160 אלף דונם מיער מנשה בצפון ועד קיבוץ מגל בדרום, מקו התפר במזרח ועד חדרה במערב.

 

במועצה מתגוררים כ-20 אלף תושבים, ב-24 ישובים בעלי מאפייני התיישבות שונים: קיבוצים: עין שמר (1927), גן שמואל (1920), משמרות (1933), כפר גליקסון (1939), מענית (1942), ברקאי, להבות חביבה ורגבים (1949), מגל ומצר (1953) והמושבים כפר פינס (1933), גן השומרון ועין עירון (1934), שדה יצחק (1950), תלמי אלעזר (1952), מאור (1953) ומיי עמי (1966). כפרים ערביים (מייסר ואום אל קוטוף ואל עריאן) ישובים קהילתיים (מצפה אילן וקציר) נוסף לישובים נמצאים בתחומי המועצה גם כפר הנוער אלוני יצחק, בית החולים שער מנשה, מוזיאון ואנדרטת מג"ב וסמינריון גבעת חביבה.

 

חקלאות, תעשייה ומסחר – הנתונים הטבעיים של האזור הכתיבו בעבר פיתוח חקלאות אינטנסיבית שהתבססה על גידולי שדה, כותנה פרדסים, מטעים נשירים ועוד. עם השנים והשינויים שחלו בהתיישבות הכפרית , התפתחה תעשייה ענפה, במסגרת הקיבוצים נפתחו עסקים פרטיים רבים ביישובים וחלה תנופה בייזום העסקי, ברחבי המועצה הוקמו מספר מרכזי סחר גדולים , בגן שמואל, בצומת מנשה , בצומת נרבתא ובלהבות חביבה. כמו כן הוחל בתכנון הרחבת אזורי המסחר והתעסוקה הקיימים והן על ידי הקמת אזורי תעשייה ומסחר חדשים. במסגרת זו אושרה להפקדה בשנת 2016 תוכנית להקמת "פארק התעשייה עירון" המשותף למועצה אזורית מנשה ולישובים שכנים: יהודים וערבים. הפארק, המשתרע על שטח של כ-1085 דונם במרכז האזורי מנשה, יספק מקורות פרנסה רבים לתושבים, יגדיל את הכנסות הרשויות השותפות מארנונה ויוסיף לתנופת השגשוג המתרחשת בשנים האחרונות באזור.

*****

תולדות והתפתחות הקיבוץ

*****

הקמה ראשונה 

לראשונה הוקמה עין שמר בשנת 1913. על ידי "ארגון השומר" (הארגון שנוסד בשנת 1908 ומטרתו שמירה יהודית במושבות שבשומרון, יהודה ובגליל) ב"חירבת כרכור" סמוך לפתחו המערבי של ואדי ערה. התנאים הקשים – קדחת, מחסור במים וריחוק מכל מקום יישוב – היו בעוכריהם של המתיישבים חברי ארגון השומר והם עזבו את ח' כרכור לאחר מספר מועט של שנים.

"חירבת כרכור" נמצאת על גבעת חול האדום (חמרה) מצפון לאתר הנוכחי של הקיבוץ ומדרום לדרך ההיסטוריות ממישור החוף לעמק יזרעאל (היום כביש 65). כרכור הוא שם הערבי של המקום אף שאין לו זיקה לשפה העברית או להיסטוריה יהודית של ארץ ישראל. שנים רבות הגיאוגרף המנוח עמירם גונן (בן כרכור) סבר שהערבים שהתיישבו במקום היו ככל הנראה אריסים שעברו או הועברו מחווה פרטית במצרים של אדם ממוצא ארמני בשם גרגור או גרגורי (עזבת כרכור), כחלק מיוזמה שלמוחמד עלי ובנו איברהים פאשה, שליטי מצרים בשלהי התקופה העות'מאנית ששלטו בארץ ישראל בין השנים 1830 ל-1840 . לטענתו השם גרגור שובש על ידי הערבים לכרכור. בשיחה שקיימתי אתו (21/6/2018) הוא סיפר שגרסה זו כבר אינה תקיפה. בעקבות המשך המחקר, מצא שמייסדי הכפר אכן היו מצרים שהגיעו לארץ – ישראל בימי שלטון מוחמד עלי. מצרים אלה נקראו נובים ששום שמוצאם מנוביה בדרום מצרים ושם הואדיות נקראו כרכור. הכפר המצרי, יותר נכון נובי, כרכור, שרד שנים מעטות. כבר בתקופת סקר  ה- P.E.F בראשית שנות ה-70 של המאה ה-19 היה נטוש. שם הכפר נותר וסומן על המפה.

רכישת קרקעות כרכור 

אדמות כרכור (11,000 דונם)  נרכשו על ידי ההסתדרות הציונית באמצעות חברת הכשרת הישוב מידי מוסטפא חפיז פשה מג'נין ועבדול האדי קאסם מחיפה בדצמבר 1912. רכישה זו הייתה הגדולה ברכישות שנעשו על ידי ההסתדרות הציונית עד אותו זמן, והמימון שלה היווה אתגר לגוף הצעיר. לצורך מימון הרכישה נעשו תחילה ניסיונות, על ידי מנחם אוסישקין ויחיאל צ'לנוב, לגייס את הכסף הדרוש בהלוואת גישור מיהודים עשירים שחיו באימפריה הרוסית ומגורמים ישוביים שפעלו ברכישת קרקעות כגון: חברת גאולה ואגודת נטעים. ניסיונות אלה כשלו וארתור רופין, חבר ההסתדרות הציונית פנה למדור הפלשתינאי של יק"א בפריז, וקיבל הלוואה על סך של 350 אלף פרנק להחזר בשלושה תשלומים תוך שנה וחצי. שטחי הקרקע שנרכשו באותה שנה בשפלה (כפר אוריה) וצפון השרון (כרכור) שמשו כבטוחות להלוואה.

 

באותה תקופה יק"א לא הייתה מעוניינת בייזום מושבות חדשות, אך היה לה עניין בהקמת משק מטעים מכניס, בניהול הפקידות שלה. שיתוף פעולה זה בין המוסדות הציונים לבין יק"א לא היה טריוויאלי, לאור ניגודים רבים בהשקפותיהם של יק"א וההסתדרות הציונית על עתיד ישוב הארץ ואופן הגשמתו. מימוש הרכישה הצריך, יחד עם השגת האמצעים הפיננסיים, גם איתור יהודים אשר ניתן לרשום על שמם את האדמה הנרכשת, בהתאם לחוק העות'מאני. הפתרון לכך נמצא כאשר כחצי מהקרקע הנרכשת – החלק הדרומי שלה, עליו הוקם קיבוץ עין  שמר ומושב גן השומרון – נמכרה ליצחק שלזינגר, יהודי אמיד מסיביר, ואת החלק הצפוני עליו הוקמה המושבה כרכור  שרובה נמכרה ל"אחוזת לונדון הראשונה", רשמו על שם מקס בודנהיימר כנאמן.

 

לאחר רכישת הקרקע מסר "המשרד הארצישראלי" את שמירת האדמות ועיבודן לקבוצה מחברי "השומר", אשר התחייבו לסמן את גבולות השטח בעצי אקליפטוס, ולעבד את האדמה עיבוד ראשוני, שכלל ניקוי וחריש כְּרָב (חריש ללא זריעה) לחידוש פוריותה. מטרות נוספות לעיבוד היו למנוע מהשלטון העותמאני להחרים את האדמה אם לא עובדה שלוש שנים ("מחלול"), וכן להבהיר לרועים הטורקמנים את הבעלות היהודית החדשה על האדמות. הטורקמנים הורשו להמשיך לרעות את עדריהם באזור תמורת "מס מרעה" של "טלה לעדר".

 

בתחילה התגוררו אנשי השומר בחושות שהשאירו אחריהם התושבים הערבים, שהיו במצב תחזוקה גרוע ומטים ליפול. חושות אלה נבנו על שרידי יישוב קדום מהתקופות הרומית המאוחרת והביזנטית ושטחו כארבעה דונם.

 

כממונה על השומרים, וכ"מוכתר כרכור" – מתווך רשמי בין התושבים לשלטונות הטורקיים בענייני מסים ואישורים – מונה יעקב סמסונוב. כבר בתחילת הדרך פרץ סכסוך סביב סוגיית העבודה העברית בין סמסונוב, אשר טען  יחד עם איכרי חדרה, אשר להם הוחכר השטח, שלא ניתן למצוא פועלים עבריים לכל העבודות הנדרשות, ולכן העסיקו גם פועלים ערבים, לבין חברי "השומר" ו"המשרד הארצישראלי" שדרשו מסיבות אידאולוגיות שהעבודה תיעשה אך ורק על ידי יהודים.

 

בשנים 1913 ו-1914, מכרה "הכשרת היישוב" את קרקעות כרכור לשלושה גורמים של מתיישבים: הוועד האודסאי– קבוצת יהודים מרוסיה, מיסודה של אגודת חובבי ציון רכשה באמצעות בא-כוחם, ד"ר חיים חיסין, 550 דונם; יצחק שלזינגר– יהודי רוסי, יליד העיירה נייסביז רכש כ-5,700 דונם מאדמות כרכור; אחוזת לונדון א'(The First London Achuzah Company, Ltd.) – קבוצה של כ-100 יהודים ציונים מאנגליה רכשה כ-5,100 דונם הנותרים מאדמות כרכור ו- 3,600 דונם מאדמות ע'ביה (שהייתה  מכוסה באלונים שהטורקים כרתו במהלך מלחמת העולם לצורך הסקת קטרי הרכבת).
מקור והפניות לנושא רכישת הקרקע

****

הקמה שניה 

בשנת 1917 איבד יצחק שלזינגר את כל רכושו במהפכה הרוסית. הוא מכר חלק מחלקתו לקרן הקיימת לישראל. אז, העמידה הקרן הקיימת את הקרקע לעשרה חברים מקבוצת "אחדות". הם התגוררו בשני צריפים ואורווה, עיבדו 500 דונם קרקע, והיו להם 20 בהמות עבודה ושמירה.

 

בשנת 1921, לאחר מלחמת-העולם הראשונה וכיבוש הארץ על-ידי האנגלים, נבנתה על ידי פלוגת בונים מראש העין, אנשי גדוד העבודה החצר המבוצרת ששטחה 4 דונם שהייתה מבוצרת ובה נבנה בית קומותיים מאבן, שנועד להכיל את אנשי המקום בעת צרה. למרות ההשקעה הגדולה בבנייה, גם אנשי גדוד העבודה לא אצרו כוח להחזיק במקום, ולאחר מספר שנים הוא נעזב בפעם השנייה.

הקמה שלישית 

בשנת 1927  הגיעו לנקודה ראשוני החלוצים של "השומר הצעיר" מפולין, שעד אז התגוררו בעין גנים שליד פתח-תקווה, והמתינו לתורם לעלות על הקרקע. שנה זו נחשבת לתאריך ייסודו של הקיבוץ.

בשנים הבאות הצטרפו לקבוצת עין גנים קבוצות נוספות של חניכי השומר הצעיר מפולין: "בנימינה", "שומריה" ו"בדרך". חיי הקבוצה היו קשים מנשוא ואף אירע כי 80 מתוך 100 אנשיה חלו בקדחת.

 

בשנת 1934 חוברה החצר  לרשת החשמל, ורק בשנת 1935 נמצאו בה מים רבים שגרמו למהפך בהתפתחות המשק ובניית מגדל המים במקום.

 

כחברי השומר הצעיר חיפשו המייסדים דרכים לשיתוף פעולה וידידות עם שכניהם הערבים, ואט אט נוצרו קשרים חברתיים עם חקלאי הסביבה. עם זאת, שנות השלושים והארבעים היו מתוחות מבחינה ביטחונית. ב-1938 נרצחו דב הנדל ודוד שנידר שניים מחברי הקיבוץ בהתקפת כנופיה ערבית.

 

בשנת 1942 הוקם בסמוך לקיבוץ עין שמר שדה תעופה של חיל האוויר המלכותי הבריטי (R.A.F) בשם RAF Ein Shemer, אשר תושבי הקיבוץ השתתפו בהקמתו. עם הקמת המדינה שדה תעופה זה הפך למנחת בשם מנחת עין שמר.

 

עם תום מלחמת העולם השנייה לקחו החברים חלק במבצעי ההעפלה, וכאשר פשטו הבריטים על קיבוץ גבעת חיים, מיהרו לקחת חלק בהגנת המקום, אירוע שבו נפל אלימלך שטרקמן  קיבוץ וכמה חברים נפצעו.

 

בשנות השישים הצטרפו לקיבוץ עשרות חברים חדשים, חלקם חניכי השומר הצעיר ממצרים וממדינות הבלקן, ואחרים חניכי "עליית הנוער" מאירופה שלאחר השואה, וחלקם חניכי השומר הצעיר מהארץ.

 

 

בהמשך השנים בהדרגה פסק הקיבוץ מקליטה מאורגנת של קבוצות, והוא גדל בעיקר מקליטת בני הדור השני, השלישי והרביעי, שבחרו לבנות בו את ביתם.

********

חמישה טעמים לשם עין שמר

עין –
1. משום שמקימי הקיבוץ התגבשו ב"עין גנים" שליד פתח תקווה
2. משום התקווה למצוא מעיינות מים – תקווה שהתממשה!
שמר –
3. משום שאנשי "השומר" הקימו פה נקודת שמירה.
4. משום שמייסדי הקיבוץ היו מבוגרי תנועת השומר הצעיר.
5. משום שהקיבוץ יושב באזור נחלתו של שמר, ממנו קנה עמרי מלך ישראל את שטח העיר שומרון.

******

דמות הקיבוץ

******

מראה כללי

******

קיר משפחות

המוטו של אוסנת לוטן אומנית פסיפס קרימיקה וזכוכית "בכל אריח קרמיקה יש סוד שנועד להתגלות". אסנת בוראת עולמות חדשים של תבניות וצבעים, משלבת אבני פסיפס ברגישות רבה ויוצרת רהיטים ייחודיים. עיצוביה העל-זמניים משדרים שילוב בין מראה קלאסי לצבעוניות פרועה ומשוחררת טקסטורות ותבניות שמתכתבות עם שלל מקורות, מאוריינטליזם דרך אר-דקו ועד הפריסטייל של ימינו. כל יצירותיה של אסנת מוצגות בסטודיו ועומדות למכירה והם גם מעצבת רהיטים ישנים המובאים אליה. בסדנאות הפרטיות שהיא מנחה המעוניינים עובדים בצמוד לה על מנת ללמוד ממנה את סודות המקצוע, ליצור תחת הדרכתה, להעשיר את ארגז הכלים הפרטי בטכניקות מיוחדות ומקוריות ולהעמיק את הלימוד וההבנה בעיצוב פסיפס קרמיקה וזכוכית.

*****

חצר ראשונים

כפי שכבר צוין, בשנת 1921,  נבנתה על ידי פלוגת בונים מראש העין, אנשי גדוד העבודה החצר ששטחה 4 דונם. היא הייתה מבוצרת, היא הוקפה על ידי חומת אבן בגובה 2 מטר שנקבעו בה חרכי ירייה ושער ברזל גדול. בחצר נבנה בית קומותיים מאבן, שנועד להכיל את אנשי המקום בעת צרה. הבית נבנה לפי סגנון הבנייה הכפרית בדרום צרפת מסוף המאה הי"ט. במשך השנים החצר הישנה נשמרה כמעט בשלמותה.

בשנת 1983 הוחל בשחזורה המדויק. המבנים המקוריים של החצר נשמרו רובם בצורתם המקורית. חלקם שופצו ותכנונם הפנימי הותאם לייעודם החדש כחלק ממכלול האתר המוזיאוני.  אתר החצר כולל את בית האבן, צריף המגורים,  סככת כלים חקלאיים, מגדל המים, באר וחדר האוכל המקורי.

******

מבנים היסטוריים בחצר המשק

דב הנדל בן שרה בלומה והלל. נולד בשנת 1910 בעיר מאקובק שבפולין להורים שומרי מסורת, ונאורים בהשקפת עולמם. קודם למד ב"חדר" ואחר-כך המשיך והשלים לימודיו בבית-ספר תיכון. בשנת 1918, עם ייסוד תנועת "השומר הצעיר" בעירו היה מראשוני חבריה. לימים היה לראש הקן וחבר בהנהגה המחוזית. כעבור שנים אחדות הועבר מטעם תנועתו לפעולה בקרן הקיימת בווארשה, בה נשאר עד 1936, עת עלה לארץ-ישראל. בארץ בחר בדרך ההגשמה החלוצית והצטרף אל חבריו מווארשה בקיבוץ עין שמר. הוא עבד במטעים וכמו רבים מחברי הקיבוץ הצטרף לארגון ה"הגנה". היה מעורה בחיי החברה ובה נודע במזג טוב ובנועם הליכות. בעתות הפנאי נהג לטייל בחיק הטבע, הרבה לצלם וגילה עניין באמנות.

באוגוסט 1938, בתקופת מאורעות הדמים תרצ"ו-תרצ"ט, חדרה חולית טרוריסטים ערבים לחצר קיבוץ עין-שמר. רימון שלא התפוצץ נזרק לחדר האוכל המלא אנשים ולאחריו, נורו כמה יריות. בהתקפה נפצע דב שהיה שומר לילה. למחרת, ביום א' באלול תרצ"ח (28.8.1938), נפטר מפצעיו. הובא למנוחת עולמים בקיבוץ עין שמר.
המקור אתר יזכור 

 

דוד שניידר בן אסתר ומאיר. נולד בשנת 1911 בעיירה דנילוביץ שבגליל ווילנה. בילדותו היה פעיל בתנועת "השומר הצעיר" וב"החלוץ". והיה אהוב ומקובל על חבריו לתנועה ולימים גילה בה גם כושר מנהיגות. סיפרה עליו חברה שעשתה עמו את תקופת ההכשרה החלוצית בגולה "דוד היה בעל נפש אצילה, מהרגע הראשון בהכשרה כונה "אבא "כי הוא דאג לנו לכל. הוא היה הנציג שלנו אצל בעלי האחוזה, הוא היה הגזבר וסדרן העבודה, הוא היה הכל. הוא גם ידע לנגן ובזכות כשרון הנגינה שלו עשה רבות לגיבוש חברתי ולהעלאת המוראל. וכלנו אהבנו אותו מאוד". עם סיום תקופת ההכשרה גוייס לצבא הפולני ובשנת 1938, לאחר תום שירותו, עלה לארץ-ישראל והצטרף לקיבוץ עין שמר.  שם עבד בפלחה, נקשר לעבודתו היה שמח בחלקו.  בעתות הפנאי נהג להדריך את החברים בתרגילי קרב ובזריקת רימונים כפי שלמד בצבא הפולני. ביום א' באלול תרצ"ח (28.8.1938) שמר על חדר האוכל של הקיבוץ, בו נתקיימה האסיפה השבועית. בשעה שמונה בערב חדרה קבוצת ערבים לשטח המשק ופתחה באש על חדר האוכל. דוד נפגע מכדור ונהרג במקום. הוא הובא למנוחות בבית העלמין של עין שמר.
המקור אתר הקיבוץ 

אלימלך שטרקמן נולד בשנת 1909 בלודז' שבפולין. בהיותו כבן שנה החל לסבול מליקוי שמיעה כתוצאה ממחלת השנית, דבר שהטרידו כל ימיו גרם לו לאימוץ רב של החושים. אלימלך סיים את לימודיו בבית ספר עממי ואחר-כך המשיך ללמוד בגימנסיה העברית בלודז'. מתוך הכרה בנחיצות העבודה הפיסית וחשיבותה ויתר על לימוד השכלה גבוהה ויצא לעבוד בסדנא למסגרות. בילדותו הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" ואחר-כך היה פעיל בהדרכה ובניהול מושבות הקיץ של התנועה. בקיץ 1929, עלה לארץ-ישראל עם חבריו בקיבוץ "שומריה" ועמם יסד את הקיבוץ "עין-שמר" ליד כרכור שבשומרון. בקיבוץ עבד אלימלך במסגרייה אבל הוא לא הסתפק בכך ודאג לשיפור תנאי העבודה בענפי המשק השונים. לחבריו מאותם הימים זכורים דמותו בבגדי עבודה כחולים, הילוכו המתנדנד קמעא, מעורבותו בחיי הקיבוץ ואהבתו הגדולה לשירה בציבור למרות מגבלות השמיעה שלו. גם הרבה לטייל ולסייר ברחבי הארץ כשהוא מנצל לשם כך את חופשותיו השנתיות. בשבתות היה מרבה לטייל עם בנותיו בסביבת המשק ונהנה מכך הנאה מרובה. בסתיו 1944 עבר בבית-חולים בחיפה ניתוח באזנו ובמכתב מאותם הימים עשה את חשבון נפשו: "מאחורי 35 שנות חיים, מזה כ25- קשורות לתנועת 'השומר הצעיר'. כמעט כל חיי, שהנני זוכרם, קשורים בתנועת חיי… וכעת הגיעה שעתי לניתוח. ומה אם באמת יוסיף וייגרע מחוש השמיעה אשר לי? כיצד ישפיע על המשך חיי וכיצד על ילדי? רוצה הייתי עוד להמשיך ולשאוב מן החיים כשם שעשיתי זאת גם בעבר". בעיצומו של העימות שבין הישוב העברי ובין שלטונות המנדט על זכות העלייה, בליל כ"א בכסלו תש"ו (26.11.1945) היה אלימלך בין המזדעקים לפרוץ את המצור ששם הצבא הבריטי על קיבוץ גבעת חיים שבעמק חפר. הוא היה גם בין שבעת האנשים שהכוחות הבריטיים פתחו באש לעברם וקטלום. אלימלך הובא לקבורה בבית העלמין שבעין שמר. הניח אישה, שתי בנות ושלושה אחים.
קיבוץ עין שמר הוציא לזכרו חוברת ובה, בין השאר דברי שלומית בתו: "אל חייל אלמוני,/לו היית רואה,/ חייל אלמוני/ את הסבל של אמי/ ואותנו שתי בנות עצובות/ לא היית יכול לירות עוד".
המקור והרחבה אתר הקיבוץ 

*****

כלכלה וחברה

בשנותיו הראשונות התבססה כלכלת הקיבוץ בעיקר על חקלאות: דיר צאן ורפת פרות, גידולי שדה, פרדס ומטעים (זן התפוח "ענה" פותח על ידי חבר עין שמר אבא שטיין!).

 

החל משנות השבעים צומצמו ענפי החקלאות והם כוללים היום גידולי שדה, מטעי אבוקדו והדרים, לול ורפת. במקביל פיתח הקיבוץ שני מפעלי תעשיה, האחד למוצרי גומי, והשני למוצרים רפואיים מתכלים. כמו כן הוקם מרכז מסחרי בצומת כרכור בשיתוף עם חברת "דור אלון". מקור פרנסה נוסף הוא עבודה של חברים מחוץ לתחומי הקיבוץ, וכן יזמויות אישיות כגון נפחיה אמנותית, חממה אקולוגית, חברת הפקות, חברת אדריכלות, רפואה משלימה ועוד.

 

באמצע שנות ה-80 נקלע הקיבוץ, יחד עם מרבית התנועה הקיבוצית ובעקבות המדיניות המוניטרית של הממשלה, למשבר כלכלי חמור, ממנו נחלץ בסוף שנות ה-90, עם החתימה על הסדר בין הקיבוץ לבנקים ולמינהל מקרקעי ישראל.

 

במקביל לתהפוכות הכלכליות עבר הקיבוץ שינויים חברתיים, שבמרכזם העברת מרכז הכובד מהקולקטיב אל המשפחה. בשנות השמונים חדלו הילדים לישון בבתי ילדים ("לינה משותפת") ועברו לישון בבתי ההורים ("לינה משפחתית") ומשנות התשעים הופרטו רבים מסעיפי הצריכה והתקציב האישי הוגדל על חשבון הקופה המשותפת.

 

החל מ-2012 מתנהל הקיבוץ במודל "רשת ביטחון" אשר מעביר את האחריות לפרנסת המשפחה אל החבר, ובה בעת מבטיח רמה גבוהה של ערבות הדדית בתחומי הליבה (פנסיה, הבטחת הכנסה, חינוך, בריאות וסיעוד).

 

קיבוץ עין שמר מסווג כ"קיבוץ מתחדש", והוא אכן שואף להתחדש ולקלוט חברים חדשים שמאמינים ורוצים בחיי קהילה שבהם יש מקום הן לחופש הפרט והן לחברות וערבות הדדית.

******

*****

החינוך בעין שמר

 

החינוך בגיל הרך הוא מגולות הכותרת של התנועה הקיבוצית בכלל ושל עין שמר בפרט. זהו חינוך הוליסטי המלווה את הילד בצמיחתו ושואף להעצימו כפרט ייחודי וכחלק מחברה וקהילה.

 

גני הילדים הם חד שנתיים (להוציא את הגן הבוגר המתפרש על שני שנתונים), וקולטים ילדים מהקיבוץ ומיישובי הסביבה, מינקות עד גיל בית ספר.

 

בשנים עברו כלל החינוך הקיבוצי גם את בית הספר היסודי אולם בעשרים השנה האחרונות לומדים ילדי עין שמר בבית ספר אזורי הממוקם בצמוד לקיבוץ. החלק ה"קיבוצי" בגילאים אלה מתרחש בשעות שלאחר בית הספר ובמהלך החופשים, בהם מקיימים המרכזים החינוכיים בקיבוץ פעילות תוססת לכל אורך השנה.

 

בית הספר התיכון שלנו הוא המוסד חינוכי מבואות עירון, הנמצא בבעלות הקיבוצים עין שמר, מענית, מצר וברקאי, וכולל מלבד בית ספר גם פנימיית נעורים מבוקשת. מבואות עירון מתאפיין בפעילות חברתית ותרבותית עשירה ומהווה כיום אבן שואבת לנוער מכל האזור.

 

*****

תרבות

 

עין שמר מאז הקמתו היה קיבוץ אוהב תרבות. קבלות שבת, ערבי שירה בציבור, חוגי לימוד והרצאות – כל אלה מתקיימים בו עד היום. לאורך השנים ידע הקיבוץ להכיל ולהצמיח מספר רב של אמנים ואנשי רוח.

 

בדור הראשון התבלטו הסופרים משה זרטל, צבי לוריא, רבקה גורפיין וצבי ארד, המשוררים עזריאל אוכמני ואריה שמרי, הצייר יצחק (איגנץ) פלגי, האדריכל קובה גבר ועוד רבים.

 

בדור השני של בני קיבוץ אפשר למנות את המשורר אלי עלון, האמנים אביטל גבע וצילה ליס, הארכיאולוג והסופר אדם זרטל, אבישי גרוסמן, מעורכי "שיח לוחמים", המחנך ואיש הספר רפי שפירא, המוסיקאית מירי גרוסברג, הנפח האמן אורי חופי ועוד.

 

מבין חברי הדור השלישי אפשר לציין את רקפת זהר, אורן תירוש, זמיר וליאור גולן, עתר ונועם גבע ועוד רבים. 

******

החממה האיקולוגית

החממה האקולוגית בעין שמר היא מרכז חינוכי חדשני הנועד להעשיר, להעמיק ולהרחיב את הלמידה הבית ספרית, לסייע בחיבור התלמידים לעולם המחקר והתעשייה, ולייצר עם התלמידים חוויית למידה משמעותית עבורם.

 

החממה הינה עמותה (מלכ"ר) הממוקמת בלב קיבוץ עין שמר, ונתמכת על ידי המינהל לחינוך התיישבותי של משרד החינוך, המועצה האזורית מנשה, קיבוץ עין שמר, קרנות, תעשיות וגופים הרואים בחממה מודל חינוכי פורץ דרך וחיוני.

 

 

אביטל גבע הוא מחנך, צייר ופסל גבע נולד בקיבוץ עין שמר בשנת 1941 לפרנקה ויעקב (קובה) גבע. אביו היה אדריכל ואמו עסקה בציור. אחיו הצעיר הוא הצייר והפסל ציבי גבע. למד במכון אבני וסיים את למודיו שם ב-1969. בדצמבר 1969 הוא זכה במלגה על שם דבורה דובסון לציור ופיסול בתחילת 1970 הוצגה עבודה שלו בתערוכה בגלריית "הקיבוץ" שכללה עבודות של חמישה אמנים צעירים. בהמשך אותה שנה נכללו עבודות שלו בתערוכה בבית האמנים בירושלים.

 

בשנת 1962 התגייס לצבא, ושירת כמ"פ בצנחנים. נפצע כמ"מ במלחמת ששת הימים בקרב על ירושלים. על השתתפותו בקרבות על ירושלים ובקרב סואץ במלחמת יום הכיפורים, ועל עמדותיו החברתיות והפוליטיות שגובשו במהלך השנים כותב יוסי קליין הלוי בספרו "כחולמים: הסיפור של הצנחנים הישראלים שאיחדו את ירושלים וחילקו את האומה" שיצא לאור ב-2017.

 

גדעון עפרת, מבקר אמנות ופילוסוף, מומחה בתולדות האמנות ובפרט בתולדות האמנות הישראלית וחברו של אביטל כתב עליו כך: "אביטל גבע בלט במהלך שנות ה־70 כאמן רדיקלי, אמן פוליטי, המבקש להרחיב את האמנות אל החיים, מאמין בכוחו של האמן לתרום תרומה של ממש לחברה. כנאמנו של יצחק דנציגר, ולא פחות מכך – כמאמין במשנתו של יוזף בוים (״כל אחד הוא אמך), פעל אביטל גבע בשדות שבין יישובים, בנחל חדרה, על השבילים של קיבוצו, עין שמר, ואף חיבר כביש בינעירוני לאולם במוזיאון ישראל. כאשר הציג בתוך חללים אמנותיים, ידע תמיד להתרים בחומרים ובצורות כנגד החללים הללו: גדש אותם בשיירים אורגניים, לכלכם בהתזות בוץ, וכיוצא באלה. ככל שהקצין בעמדותיו החברתיות־פוליטיות בשלהי שנות ה־70)על רקע המהפך הפוליטי הקודם ותוצאותיו), כן דחק את עצמו יותר ויותר אל מחוץ לעולם האמנות. ככל שהקצין, כן הבין את חשיבות הוויתור על המטפורי לטובת העשייה הלא מטפורית, עבודת צוות בכיוון פתרונה של בעיה אמיתית בחברה. מאז 1980 פרש אביטל גבע כליל מעולם האמנות, תוך שהוא מקדיש את כל מרצו לפעילות חינוכית בינתחומית, שבמרכזה תפישה מורחבת של יצירתיות, ומקום מוגדר שבתוכו היא מתרחשת: החממה.

 

כבר ב־1977 החל גבע להפעיל בעין שמר את חממת ״מבואות עירון, המוסד האזורי המשותף לארבעה קיבוצים בשרון. כאן התמסר לקידום תהליכים יצירתיים בקרב בני נוער, למדענים מ״מכון וולקני״, מ״מקורות״, מהפקולטה לחקלאות ברחובות, ממפעלים תעשייתיים ועוד. באותו זמן התחיל במחקרים חקלאיים אוונגרדיים בתחומים שונים. טכנולוגיות מתקדמות (מחשבים, חיישנים, בקרות אלקטרוניות) שולבו יותר ויותר בתהליכים האורגניים המתבצעים בחממה הסולרית: גידול אמנונים ללא צורך בהחלפת מים, גידול מלפפוני ענק, גידול עגבניות בשיטה תעשייתית, השקיה סולרית, המרת אדמה במצעים חלופיים, שכלול חומרי הציפוי וטכניקות הציפוי של החממה ועוד ועוד. מלבד הניסוי האוונגרדי עצמו, חשובה ההרמוניה שבין התהליכים, בדיקת ה״סובלנות״ שבין מערכות החיים השונות, למשל, האפשרות לנקז מי גשם לבריכות הדגים, והשימוש במים אלה להשקיית צמחים. למותר להדגיש: גם פעילות בני־הנוער היא מערכת־חיים וחלק מהתנסות.בהרמוניה.
המקור: גדעון אפרת גדעון עפרת החממה: אביטל גבע בביאנלה של ונציה 1993, תיאוריה וביקורת 3

 

 

מתחם החממה, בגודל מגרש כדורגל ובגובה שבעה מטרים, נבנה כולו על ידי התלמידים עצמם. בריכות המים, מערכות גידול הדגים, מתקני האצות, שולחנות גידול הצמחים ומערכות המחשוב, הבקרה והטכנולוגיה משמשים כולם לפרויקטים לימודיים וניסויים מדעיים המתבצעים על ידי תלמידי החממה, כחלק מתכניות הלימודים הפורמאליות של בתי הספר ובמסגרת חוגים מדעיים ותכניות חקר המתקיימות לאחר שעות בית הספר.

בשנת 1976, החליטו אביטל גבע וצוות חבריו כי יקדישו את מיטב זמנם ומרצם לקידום מודל חינוכי חדשני, שיהווה דוגמה וסמן לפיתוח ויישום חשיבה חינוכית פורצת דרך, מתוך ראייה כי עתידה של ישראל בחינוך, ויש להציב את החינוך בראש סדר העדיפויות.

 

החממה האקולוגית נוסדה בשנת 1977, כמענה לקהילת בית הספר האזורי במקום. מאז, התפתחה, התרחבה והתעצבה כמתחם חוץ בית ספרי המשרת עשרות מוסדות חינוך בארץ ומהווה מרכז חינוכי רב תחומי שוקק פעילות.

 

הפרויקט הראשון בחממה, בשנת 1977 היה גינה קהילתית, כאשר כל משפחה בקיבוץ עיבדה חלקת אדמה וגידלה ירקות עבורה ועבור לקהילה המקומית. במהרה, זיהו אביטל וחבריו כי נוער החל להמשך למקום, מתוך רצון ללמוד ולחקור את החקלאות, לייעל את הגידול ולהפיק יבול רב ואיכותי יותר. את התלמידים חיברו לצוותי מחקר לפי תחומי עניין, אליהם חיברו מומחים – חוקרים וממציאים מתעשיות ומוסדות אקדמאיים שונים. תלמידים הגיעו בשעת בוקר מוקדמת, קידמו את הפרויקטים בהם עסקו, תכננו והקימו ניסויים ומחקרים, והפיקו ניירות מסכמים, אותם שלח בית הספר למשרד החינוך במסגרת עבודות גמר בחקלאות. בנוסף, רכשו התלמידים מיומנויות בנייה, והקימו את סביבת הלמידה שלהם במו ידיהם. אט אט גדלה החממה והתרחבה, תחומי לימוד מגוונים נוספו, מומחים הצטרפו, והעשייה החינוכית צמחה.

 

תלמידי החממה עסקו בנושאים חדשניים, והיו הראשונים בארץ להפעיל מערכת הידרופונית לגידול חקלאי מנותק מהקרקע, ולהקים מערכת טכנולוגית אוטומטית לבקרה ושליטה בתנאי הגידול בחממה בחיבור בקר ומחשב, המאפשרת אופטימיזציה של טמפרטורה, לחות ודישון הקרקע.

בשנת 1993 נבחרה החממה לייצג את ישראל בתערוכת הביאנלה הבין לאומית בוונציה, אביטל טס עם 30 מתלמידיו ובלוויית מחנכים ומומחים, יחד הקימו חממה המציגה גידול משולב של דגים וצמחים במערכות מים מתוחכמות, ובעת ובעונה אחת מצמיחה אקולוגיה בין-אנשים. בשנת 2004 הפכה החממה לעמותה ללא מטרות רווח, ופתחה את שעריה לבתי ספר רבים בסביבה. כיום, מהווה החממה מרכז חינוכי רב-תחומי שוקק פעילות, בו לומדים וחוקרים מאות תלמידים מהקהילות הסובבות אותה, אלפי משתתפים בסדנאות וקורסים, ומאות מורים מבתי ספר ברחבי ישראל והעולם, המעוניינים לפתח וליישם סביבות למידה וגישה חינוכית בהשראת החממה.  לאורך השנים הוקמו מעל 60 חממות בהשראת החממה האקולוגית במגוון בתי ספר בישראל, ובשנת 2013 זכה אביטל בפרס מפעל חיים על פועלו.

תכניות הלימוד והחקר בחממה משולבות במסגרת הלימודים הפורמאלית בתחומי החקלאות, הסביבה, המדעים והטכנולוגיה, ולוקחים בהן חלק הקהלים הבאים:
550 תלמידים בתכניות חקר מתמשכות וחוגים מדעיים
5,500 משתתפים בסדנאות חשיפה והעשרה, מהם מעל 2,000 משתתפים במסגרת פרויקט "תגלית"
350 מורים ואנשי חינוך מבתי ספר שונים בהשתלמויות מורים ודיונים פדגוגיים
2000 משפחות מקהילות האזור במפגשי חינוך, תרבות וסביבה.
במסגרת זו, מתקיים בחממה מפגש חברתי-חינוכי בין מאות תלמידים במגוון גילאים ומגזרים, יהודים וערבים, וותיקים ועולים, דתיים וחילוניים, בוגרי אלו"ט, בעלי קשיים ומצטיינים, תחת קורת גג אחת.

החממה נבנית ומעוצבת על ידי תלמידיה עצמם. שיטת ההוראה וסביבת הלמידה בחממה נשענות על המודל של "לומד בעל הכוונה עצמית", מעניקה תחושה חזקה של חופש ובחירה ומשלבת הוראה ולמידת חקר, למידה מבוססת פרויקט, למידה בקבוצה ובצוות, שילוב מומחים בתהליך הלמידה, חקר שאלה פורייה ולמידה רב-תחומית.
המקור ומידע נוסף ראו אתר החממה האיקולגית

******

הנפחיה של חופי

אורי חופי (נולד ב-1935), אומן נפח מקיבוץ עין שמר, ומורה בעל שם עולמי בתחום הנפחות.

 

חופי נולד בחיפה. בצעירותו התגורר בקיבוץ מגן, ועבר לקיבוץ עין שמר לאחר שנישא לאישה את חברת הקיבוץ, ניצה ולהם נולדו שלושה ילדים: מירב, מיכל ויואש..

 

תחילה עבד במיכון חקלאי ובפלחה, וכשהוקמה התעשייה בעין שמר, עבד וניהל משך 17 שנה את "מיניפלסט" ואת מפעל המגנטים.

 

באמצע שנות השבעים של המאה ה-20 נסע לכנס נפחים בארצות הברית והחליט ללמוד את התחום. לאחר מכן יצא לבדו לדרום אפריקה, שם עבד בחברה ישראלית בניהול מיזם חקלאי מספר שנים, חסך כסף וחזר לקיבוץ. בקיבוץ הקים נפחיה ב-1987, שגדלה והעסיקה מספר נפחים, חלקם חברי קיבוץ. לאחר שנה וחצי החלו מוצריו להתפרסם בארץ ובעולם, והוא הוזמן לראשונה לכנס נפחים באנגליה.

 

אף על פי שהקו שהציג לא היה על פי המסורת הקלאסית של נפחות אירופאית, הוא זכה להתעניינות רבה. חופי לא החשיב את עצמו כאמן, אלא כאומן נפח התמחותו ופרסומו הגיעו בשל שיטות העבודה החדשניות שפיתח, וכלי עבודה מיוחדים שיצר עבור הנפחים, על מנת לשמור על בריאותם ולהקל על עבודתם. המפורסם שבהם הוא פטיש שנקרא על שמו "פטיש חופי" – פטיש ארגונומי הנותן מענה בריא לעשרות אלפי הנפות פטיש שנפח מבצע ביום. הפטיש נמכר ברחבי העולם ורבים יצרו העתקים שלו.

 

חופי פיתח גם סדנים מיוחדים לפטיש אוויר, המאפשרים את החישול האומנותי בדרך מהירה וקלה.

 

ב-1992 פתח חופי בית ספר לנפחות בקיבוץ, בו למדו מאז אלפי תלמידים. הוא לימד גם בארצות הברית, ביפן ובגרמניה. נפחים רבים בארץ ובעולם עובדים על פי תורתו. בישראל הוא נחשב לאבי הנפחות הישראלית המודרנית

פטיש חופי – אורי חופי פיתח פטיש מיוחד: הפטיש הארגונומי (ידידותי לגוף), פטיש מאוזן. שיטת ההחזקה שלו היא שונה, בעלת מבנה אחר, וכל מי שעובד אתו מחוסן מהפגיעות בגוף. היום מעתיקים דגם זה בכל העולם וחלק גדול מהפרנסתו של חופי היא ייצור הפטישים ומכירתם

******

חדר האוכל

******

ספורט בעין שמר

 

עין שמר היה ממובילי ענף הכדורעף ממייסדות ליגת באמצע שנות ה-50. מעת זו בשנות ה-60 עמדו קבוצות הגברים והנשים שלו בראש הליגה הלאומית. הפועל עין שמר זכתה ארבע פעמים בתואר האליפות ושלוש פעמים בגביע המדינה. חלק גדול משחקני קבוצות הגברים והנשים לבשו את מדי נבחרות ישראל באותם ימים.

 

אחד משיאי הספורט המקומי היה המפגש שהתקיים בנת 1960 בין "הפועל עין שמר" לבין הקבוצה הטורקית "גלטאסראיי" – מפגש שהסתיים בניצחון האורחים.

 

בתום עונת 1974/1975 ירדה הקבוצה לראשונה בתולדותיה לליגה השנייה מהמקום האחרון. בעונה שלאחר מכן עלתה בחזרה לליגה הראשונה ללא הפסדים. לאחר עונה אחת שוב ירדה לליגה השנייה.

 

בתחילת שנות ה-80 החלו בעיות פיננסיות והקבוצה התאחדה עם קיבוץ ברקאי השכן ונקראה "הפועל עין שמר/ברקאי". בתום עונת 1984/1985 עלתה הקבוצה לליגה הראשונה. וירדה לאחר עונה אחת.

 

בהמשך התמזגה הקבוצה בתוך קבוצה מאוחדת של המועצה האזורית מנשה, ונקראה "הפועל עין שמר – מנשה חדרה" ולבסוף התפרקה.

 

כיום הקבוצה שמייצגת את עין שמר נכללת בקבוצה הפועל המעפיל/מנשה/עמק חפר (נקראת גם "הפועל המעפיל מבואות") המשותפת למועצה אזורית עמק חפר, ולמועצה אזורית מנשה

*******

מפגש בבית העלמין
עם אבישי גרוסמן.

אבישי גרוסמן (חבר הקיבוץ), איש הגות, מחנך, מורה וסופר. גרוסמן הוא בן הדור הראשון של ילדי עין שמר.

 

אביו של אבישי, משה גדליהו גרוסמן, נולד בלודז' בשנת 1910 למשפחה מרובת ילדים, עשרה במספר. אביו למד בבית הספר יבנה ששפת ההוראה בו הייתה עברית. כבר בגיל 13 הצטרף לקן של תנועת הנוער השומר הצעיר בלודז' ובהמשך היה מדריך וראש הקן. בשנת 1929, על-פי "צו התנועה" הפסיק את לימודיו ועלה ארצה, במסגרת של הגרעין (קבוצה) שמנה 15 חברים, שהצטרף בארץ לתנועת הקיבוץ הארצי; הגרעין נשלח למושבה כרכור להכשרה (הכנה לקיבוץ), אבל בגלל קשיים שנבעו מחוסר מים לפיתוח משק חקלאי במקום, עבר הגרעין (שבינתיים גדל ל-45 חברים) כעבור 9 חודשים, למושבה חדרה, שבה קיימו במידת האפשר חיי קיבוץ שיתופיים. בחדרה חי הגרעין שלוש שנים עד שמוסדות הקיבוץ הארצי החליטו לשלוח אותו להשלים את קיבוץ עין שמר, שסבל אז מחוסר בחברים.

 

אבישי גרוסמן שנולד ב-29 בפברואר 1937, התחנך במוסד החינוכי האזורי מבואות עירון שליד הקיבוץ. הוא שירת בצה"ל כאלחוטאי. כשחזר לעין שמר, נבחר להיות מזכיר החטיבה הצעירה בקיבוץ ועבד ברפת ואחר-כך בגידול כבשים. ב-1961, נשלח על ידי תנועת השומר הצעיר להדריך נוער עירוני להגשמה עצמית בקיבוץ, וזאת, בתפקיד של ראש "קן" (סניף) מרכז בתל אביב. גרוסמן ראה את ייעודו כמחנך וכפעיל חברתי במסגרות קיבוציות ולשם כך ביקש וקיבל מהקיבוץ חופשת-לימודים וסיים תואר ראשון בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, ובהמשך, השתלם בירושלים במכון שכטר וקיבל תואר שני במדעי היהדות, וממכון הרטמן במדעי היהדות. ואכן, במשך שנים ארוכות היה גרוסמן מחנך, ואחר-כך מנהל המוסד החינוכי מבואות עירון.

 

אבישי גרוסמן היה בשעתו בחבורה של אנשי רוח בתנועה הקיבוצית, מבני הדור השני, שהוציאה לאור את הקבצים: "שיח לוחמים", "חברה שסועה: מבט מן השמאל החילוני" ו"בין העצים".

 

בשנים 1976 – 1979 ניהל גרוסמן (ביחד עם אריה סלוצקי) את המחלקה הרעיונית – פוליטית של הקיבוץ הארצי. בשנים אלה הייתה המחלקה פעילה בארגון והכנה של הוועידה הי"ב של הקיבוץ הארצי, בהכנה של כנסים אזוריים ו"בימות בירור" של נושאים פוליטיים, וגיוס פעילים מהקיבוצים לקראת הבחירות הכלליות של שנת 1977 להצבעה בעד מפ"ם. בהמשך, היה גם מרצה בגבעת חביבה ובכנסים של מכינת הגליל למנהיגות.

 

ביוני 1988, גרוסמן קרא לקיבוץ הארצי לתמוך בסגן אלוף (מילואים) דב ירמיה במאבקו הציבורי למען סירוב לשרת בשטחים ביהודה ושומרון (יו"ש) מסיבות אידאולוגיות. הקיבוץ הארצי לא נענה לקריאה זו. בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה (1987 – 1991) קרא: "לא עוד 'ראשונים תמיד אנחנו' בלי לשאול לאן".

 

גרוסמן היה בעל טור קבוע במוסף "חותם" של "על המשמר" וב"הדף הירוק". הוא פרסם מאמרים פובליציסטיים בכתבי עת שונים, בהם "שדמות: במה לתנועה הקיבוצית", "כיוונים חדשים: כתב עת לענייני ציונות, יהדות, מדיניות, חברה ותרבות ","הדים (הקיבוץ הארצי)", "החינוך המשותף", "מפנה:במה לענייני חברה","יעד – מאסף העבודה הציונית והסוציאליזם", "נקודה", "חברה", ו"הקיבוץ וסביבתו".

*****

סוף דבר,

אמירתו של שלמה אשכול
לפני מספר שבועות:
"אתה חייב לבקר בקיבוץ עין שמר",
הוכיחה את עצמה מעל ומעבר.

******

היה זה יום מרתק בכל מובן.
למדנו על קצה המזלג על קיבוץ עין שמר
שהוא מאושיות התנועה הקיבוצית.

******

התרגשנו מהמפגשים עם האנשים – כל אחד ענק בתחומו.

******

דברי תודה והוקרה:
לשלמה אשכול שיזם את הסיור
וחיבר אותי עם מנו אלון.

למנו אלון על ארגון הביקור ותיאומו,
בחירת האנשים איתם נפגשנו
ודברי ההסבר במהלך הסיור.

לאביטל גבע ואורי חופי
שהציגו את מפעל חייהם,

לאבישי גרוסמן
על השיחה המרתקת גלויית הלב

לאסנת לוטן 
על הצגת קיר המשפחות

לזיו חדוותי ולאמיר תומר
על הצגת חצר הראשונים והמוזיאון

*****

את הביקור בעין שמר והרשמים
לא נשכח!
מן הסתם נממש בקשת חלק מהמארחים ו
נחזור ונגיע עוד 

 

 

 

המק

 

התיעוד להלן, רובו וכולו צילומים, הוא של דיווש/טיול בחלקו המזרחי של מישור חוף דן בבוקר של ראשית סתיו תשפ"ב.

 

מישור חוף דן הוא בעצם מישור החוף המרכזי,  כלומר אזור משנה של מישור החוף המשתרע בין השרון שגבול תיחומו הדרומי הוא נחל הירקון ובין מישור חוף יהודה שגבול תיחומו הצפוני הוא  נחל שורק. במישור החוף המרכזי כמו בשרון ובמישור חוף יהודה נמצאות מספר יחידות הנוף והן חולות החוף, רכסי הכורכר ואבוסי הסחף ביניהם, גבעות החול האדום והמרזבה המזרחית הנושקת למורדות גבעות השפלה. בטיול זה דיוושנו בעיקר בגבעות החול האדום ובתוך המרזיבה.

 

יונה בקלצ'וק ואני יצאנו לרכיבה זו בבוקר שבת, 2 באוקטובר 2021. זו הייתה במסגרת אחת החזרות (הפסקתי לספור אותן) לכושר רכיבה לאחר הפסקה ארוכה מאוד, בעיקר מטעמי בריאות.

 

ביקשתי מיונה שיתכנן מסלול שלא יהיו בו אתגרים טכניים ואורכו ובעיקר העליות שבו, יתאימו ליכולות הרכיבה המוגבלות שלי.

 

כך היה!

 

תוואי המסלול, כפי שיוצג להלן, עבר בעיקר בשטחים הפתוחים בשולי היישובים הכפריים וגם מעט במרחב הבנוי.

 

כמו בכל דיווש הצילום היה חלק בלתי נפרד ממנו.

 

עצרנו פעמים רבות לצלם את המראות ובהזדמנות, להסדיר את הנשימה בקטעי הרכיבה המואצת ולאפשר לכף הרגל הפגועה מנוחה קצרצרה.

 

זו לא הייתה הפעם הראשונה שיצאנו לרכוב באזור זה של מזרח מישור החוף המזרחי.

 

המעוניין לקרוא אודות הגיאוגרפיה והיסטוריה של האזור ועל היישובים בשוליהם עברנו, ימצא את המידע בתיעוד טיולים קודמים במרחב זה.
*מגני תקווה דרך נחשונים אל מגדל צדק וחזרה דרך עינת וכפר סירקין, נובמבר 2019
* פתח תקווה, בדרום העיר, במזרחה ובמרכזה, מרץ 2019
* בין יובלי הירקון שסביב פתח תקווה ובתוך ראש העין, אוגוסט 2018
* מעינת למערב נחל שילה והגבעות שמדרום לראש העין, נובמבר 2017
* מגני תקווה אל נחשונים וחזרה דרך גבעת כ"ח ובני עטרות, יוני 2017
* סובב פתח תקווה, אוקטובר 2016
* מזרח מישור חוף דן, בין גני תקווה לבין בני עטרות, מאי 2016
* בקעת אונו, במרחב עירוני ובשטחים הפתוחים, מרץ 2016
* בין בני עטרות ומקורות נחל הירקון והלאה לאורכו, ספטמבר 2015

 

*****
המסלול,
יציאה מגני תקווה,
מזרחה מעבר במושב מעש
חציית כביש 471
מזרחה בשביל האופניים בדרום פתח תקווה
הצמוד לסוללת כביש 471,
חציית כביש 40
המשך בשביל האופניים מול שכונת עמישב,
בין נחל מזור לסוללת כביש 471,
בשולי כפר סירקין
חצייה שנייה של כביש 471 במעבר תת קרקעי
בשולי נחל מזור
דרומה צמוד למסילת הברזל
בשולי המושבים מזור, רינתיה וגבעת כוח

הלאה לעבר שולי מושב בני עטרות
חציית כביש 40 בצומת הטייסים
קטע קצר בשולי כביש 461
בשולים המזרחיים של יהוד
הלאה בשולים המזרחיים של סביון
חזרה לגני תקווה

*****

*******

מראות הדרך

נחל מזור הוא אחד מהיובלים הדרומיים של הירקון ובעצם יובל של נחל שילה. יובליו העליונים של הנחל נמצאים במורדות הרי בית אל באזור גדר ההפרדה ממזרח לאלעד, כביש 465 (חוצה בנימין) עובר לאורך פרשת המים בינו לבין אגן הניקוז של נחל בית עריף מדרומו, השלוחה שעליה יושב קיבוץ נחשונים מהווה את קו פרשת המים בינו לבין נחל שילה. ממערב לבסיס נחשונים מתחתר נחל מזור ברכס הגבעות הראשון של השפלה ויוצר ערוץ עמוק תוך כדי ירידה תלולה של 80 מ' לאורך שלושה ק"מ כיוון זרימתו ממזרח למערב. עם יציאתו מגבעות השפלה זורם הנחל בערוץ רדוד לאורך השדות שבמרזבה המזרחית מדרום מזרח לצפון מערב לאורך כעשרה ק"מ עד למפגשו עם נחל שילה. ממערב לקיבוץ נחשונים מצטרף לנחל יובלו העיקרי נחל נחשונים, את הנחל חוצה מסילת הרכבת המזרחית בגשר נאה מראשית המאה העשרים לעיל ולאחריה יוצר הנחל אגם עונתי מצפון למושב נחלים, באזור זה קיימים מים באפיק הנחל במשך מרבית חודשי החורף. מצפון לכביש 471 (מכבית), בעבר הנחל מציף את שכונת עמישב בפתח תקווה ולכן הוסדר הערוץ והפך למעשה לתעלת ניקוז, באזור צומת סירקין יוצא הנחל מתעלת הניקוז ולאורכו שדרת אקליפטוסים, הנחל חוצה את כביש פתח תקווה-ראש העין וזורם במקביל לנחל שילה עוד כ-3 ק"מ עד למפגשם באזור קיבוץ גבעת השלושה.

 

מסילת הברזל המזרחית  – במקורה מסילת הברזל נבנתה על ידי התורכים בזמן מלחמת העולם הראשונה לכיוון יערות האלונים באזור חדרה על מנת לכרותם שישמשו להסקת דודי הקיטור של קטרי הרכבת ועל מנת לספק עצים לבניית המסילה דרומה לעבר חצי האי סיני. מטרת הקו שסללו התורכים הייתה לשנע גייסות לחזית הדרום מול כוחות הממלכה המאוחדת שהתחילו להתקדם לעבר א"י מכיוון מצרים. בראשית שנות העשרים, לאחר שכבשו את הארץ, סללו הבריטים מחדש את המסילה  מלוד לעבר מזרח חדרה והמשיכו אותה לעבר חיפה. עם הקמת המדינה נשארה כמעט כל המסילה בתחומי מדינת ישראל למעט קטע קצר סמוך לטול כרם. לצורך חידוש תנועת הרכבות, נבנתה מסילה שעקפה את טול כרם ממערב. אז נפתח הקו מחיפה דרך ראש העין ומשם דרך מסילת הירקון אל תל אביב. מסילה זו אפשרה תנועת משאות לעבר נמל חיפה ותנועת נוסעים שפסקה בהדרגה עד 1968. כיום ישנה תכנית להלן, לשקם את קו הרכבת המזרחי מחדרה לראש העין

תחנת רינתייה תחנת רכבת שהוקמה בידי התורכים במלחמת העולם הראשונה כתחנת וילהלמה ובימי המנדט שמה שונה לרָנְתִיֵה ע"ש הכפר הסמוך הערבי רינתייה שהתקיים במקום עד מלחמת העצמאות. הייתה זו אחת מהתחנות שנבנו לאורך תוואי מסילה המזרחית. תחנות כאלה נבנו גם ליד הכפר קאקון במזרח עמק חפר, וגם בטול כרם, קלקליה, ראס אל עין, וליד כפר גיניס (ליד שדה לוד) שממנה יצאו שתי שלוחות אחת למחצבות האבן בסמוך לבית נבאללה ואחרת לכיוון מחנה תל לווינסקי (תל השומר). התחנה התורכית ברינתיה נהרסה בשנת 1933 עת יצאה משימוש ולאחר קום המדינה הוקמה במקום תחנה תפעולית, ממנה שרד המבנה הנמצא כיום, שפסק לפעול בשנות ה-90 ובקומתו השנייה הייתה ערכת מיתוג לשליטה על המסילה.

 

חידוש תוואי המסילה המזרחית – בסוף מאי 2011 אושרה להפקדה תכנית שהגישה רכבת ישראל לחידוש מסילת רכבת מזרח, במסגרת התכנית, תיסלל מסילת ברזל כפולה בקטע הדרך שמחדרה עד תחנת רכבת ראש העין צפון, ותתווסף מסילה שנייה לאורך התוואי הקיים של מסילת הברזל, בקטע מתחנת ראש העין צפון ועד תחנת רכבת לוד. אורך התוואי המתוכנן יהיה כ-70 ק"מ, ולאורכו מתוכננת הקמתן של שבע תחנות רכבת נוספות. עוד כוללת התכנית גם 30 הפרדות מפלסיות, עשרה מבני דרך נוספים וחיבורים באמצעות מסילות לרשת המסילות הארצית.  האומדן לעלות הפרויקט: כ-2 מיליארד שקלים. מטרת התכנית היא קביעת מסגרת תכנונית להקמת מסילת ברזל כפולה לאורך השדרה המזרחית של המדינה.

המסילה המחודשת תשלים את יצירת מערך מסילתי, המחבר בין צפון הארץ ודרומה תוך עקיפת גוש דן.  הכוונה הייתה שהמסילה המחודשת תתחיל לפעול בשנת 2018. המציאות מלמדת, שאין תיאום בין התכניות ובין התקציבים. עוד חזון למועד. יום אחד זה אולי יקרה. השאלה מתי? לאלוהים הפתרונים.

******

סוף הטיול,
ארוחת בוקר
על מרפסת ביתם של עדה ויונה

*****

היה לנו נחמד לדווש
באזור מוכר וידוע ולגלות בו חידושים,

מערך הדרכים באזור המסילה המזרחית
עוד ישתנה עם התקדמות בנייתה

****

טיול /דיווש זה התאים לסרגל המאמצים של החזרה לכשירות

*****
תמיד יש מה לראות ולצלם,
כך אני אוהב את דיוושי/הטיול

*****

תודה יונה שהסכמת לצאת איתי במסלול זה,
היה נחמד ומעניין לדווש בצוותא

*****

תודה עדה על ארוחת הבוקר