תיעוד מפורט זה משקף את שלמדנו וראינו בביקור/שיטוט/צילום בקיבוץ עין שמר.

 

תיעוד זה הוא חוליה נוספת של תיעודי סדרת ביקור/שיטוט/צילום ביישובים הכפריים שנעשו עד כה וייעשו בעתיד.

 

לדידי, סיור זה מהווה גם המשך למספר טיולי אופניים שנערכו באזור בהם עברנו בתוך עין שמר והם בתחום מועצה אזורית מנשה, מרזיבת השרון ושלוחות גבעות עירון, נובמבר 2019; מעין שמר דרך ברקאי לגבעת עדה והלאה לפרדס חנה וכרכור, אפריל 2017

 

היוזמה לביקור הייתה של  שלמה אשכול, עמית לשחייה בבריכת בית הלוחם של ארגון נכי צה"ל בירושלים. לאחר הסיורים המשותפים שלנו בירושלים ולאחר שהתוודע לסדרת ביקור/שיטוט/צילום ביישובים הכפריים, הוא הציע בחום שנבקר בעין שמר.

 

שלמה חיבר אותי לגיסו עמנואל (מנו) אלון, והוא הרים את הכפפה – תכנן את הביקור, תאם את המפגשים עם כמה מאנשי הקיבוץ במקומותיהם והוביל אותנו בין משעוליו.

 

 

הביקור/שיטוט/צילום בין שמר התקיים בראשית סתיו תשפ"ב, ביום רביעי, 6 באוקטובר 2021, שבמקרה בלי תכנון, נקבע ביום השנה ה-48 לפרוץ מלחמת יום הכיפורים.

 

בביקור השתתפו חבריי ועמיתיי לטיולים והם שלמה אשכול (ירושלים), ניר עמית (שער העמקים), מוטי ארמלין (גילון), שולה ורפי רגב (הוד השרון), בת שבע ומיקי צרפתי (רמת גן), סמדר בן דור ואני (מבשרת ציון).

 

בשעת בוקר התכנסנו ברחבה ליד חדר האוכל.

לאחר שיחת היכרות קצרה הלכנו לראות את קיר המשפחות ושם אסנת לוטן אומנית פסיפס קרימיקה וזכוכית שיצרה את הקיר בסטודיו שלה סיפרה לנו אודותיו.

 

המשכנו למתחם חצר ראשונים שם זיו חדוותי (מנהל המתחם) ואמיר תומר (מדריך) סיפרו לנו על הקמת עין שמר והובילו אותנו במוזיאון.

 

חזרנו לחצר המשק, מנו הוביל אותנו בין מספר אתרים היסטוריים של הקיבוץ והסביר עליהם.

המשכנו והגענו לחממה האקולוגית ושם היו אורחיו של אביטל גבע מחנך, צייר, פסל, יוזם הקמתה והמוביל את פעילותה מאז. בישיבה סביב שולחן במרכז החממה, לגמנו בהנאה חליטת תה וקפה שחור חם מהביל, שמענו מפי אביטל על פועלו בכלל ובחממה בפרט. המשכנו ועברנו במספר "תחנות" ושמענו על קצה המזלג על מספר מיזמי החווה מאביטל ומנועם בנו, מנהל החממה בשנים האחרונות..

התקדמנו ודרך "שדרת האומנים", מתקני משק שעברו הסבה, הגענו לנפחיה של חופי. לאחר ביקור קצר בגלריה שמענו מפי אורי חופי, נפח חבר הקיבוץ, ומורה בעל שם עולמי בתחום הנפחות אודות קורותיו ובעיקר ועל עבודותיו.

לאחר הביקור אצל חופי, יצאנו להפסקה וסעדנו את ארוחת הצהרים בחדר האוכל של הקיבוץ.

המשכנו והגענו למגרש הכדור עף הישן והמיתולוגי בו נפתחו שערי אירופה לענף הכדור עף הישראלי בראשית שנות ה-60'.

 

המשכנו למתחם בית העלמין הקטן של הקיבוץ  (שטחו כ-5 דונם) הנמצא תוך חורשת עצי אקליפטוסים ותיקים ועבי גזע בפאתיו בו והוקם בשנות השלושים.

משם ראינו את קצה הגבעה בה היה הכפר הנטוש ח' כרכור ועליה בוצע ניסיון ההתיישבות הראשון, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, ועליו יפורט בהמשך.

 

עיקר הזמן בישיבה במתחם בית העלמין הוקדש למפגש עם אבישי גרוסמן (חבר הקיבוץ), איש הגות, מחנך, מורה וסופר. מפיו שמענו על קורות עין שמר בעשורים הראשונים, על המשבר ואובדן הדרך של התנועה הקיבוצית מאז שנות ה-50' שהקרין על ירידה קרנה של התנועה הקיבוצית בישראל.

 

הביקור בעין שמר הסתיים בשעות אחר הצהרים המאוחרות. היה לנו יום מרתק ומרגש שבו לא רק הכירנו את המקום, אלא בעיקר זכינו לפגוש אנשים צנועים שהם אנשי רוח והגות מחד ומעשה מאידך.

 

******

התיעוד המפורט להלן  הרווי מידע ומפות וכולל שפע של צילומים
אתר קיבוץ עין שמר הוא המקור העיקרי למידע
אודות תולדותיו, אנשיו, משמעות שמו, כלכלה וחברה, חינוך, תרבות וספורט

 

******

בקיבוץ עין שמר
מתגוררים כ-650 תושבים מתוכם 250 חברים.

*******
הקיבוץ משתייך היום לתנועה הקיבוצית
ובעבר השתייך לתנועת הקיבוץ הארצי
מייסוד תנועת הנוער השומר הצעיר

******

מיקום עין שמר,
בתוך משולש התחום בין קטעי
כביש 65, כביש 574 וכביש 6403,
מדרום מזרח לפרדס חנה -כרכור,
ממזרח וצמוד לגן השומרון,
מדרום לביה"ח שער מנשה
ממערב למענית וברקאי

המיקום גיאוגרפי,
צפון מזרח מרזיבת השרון
ממערב לנחל עירון (יובל של נחל חדרה)

******

מוניציפאלית, עין שמר נכלל
בתחום המועצה האזורית מנשה

מועצה אזורית מנשה – המועצה האזורית מנשה המועצה נקראת על שם שבט מנשה שהתיישב באזור בעקבות כיבושי יהושע בן נון. היא הוקמה בשנת 1950, שטחה משתרע על 160 אלף דונם מיער מנשה בצפון ועד קיבוץ מגל בדרום, מקו התפר במזרח ועד חדרה במערב.

 

במועצה מתגוררים כ-20 אלף תושבים, ב-24 ישובים בעלי מאפייני התיישבות שונים: קיבוצים: עין שמר (1927), גן שמואל (1920), משמרות (1933), כפר גליקסון (1939), מענית (1942), ברקאי, להבות חביבה ורגבים (1949), מגל ומצר (1953) והמושבים כפר פינס (1933), גן השומרון ועין עירון (1934), שדה יצחק (1950), תלמי אלעזר (1952), מאור (1953) ומיי עמי (1966). כפרים ערביים (מייסר ואום אל קוטוף ואל עריאן) ישובים קהילתיים (מצפה אילן וקציר) נוסף לישובים נמצאים בתחומי המועצה גם כפר הנוער אלוני יצחק, בית החולים שער מנשה, מוזיאון ואנדרטת מג"ב וסמינריון גבעת חביבה.

 

חקלאות, תעשייה ומסחר – הנתונים הטבעיים של האזור הכתיבו בעבר פיתוח חקלאות אינטנסיבית שהתבססה על גידולי שדה, כותנה פרדסים, מטעים נשירים ועוד. עם השנים והשינויים שחלו בהתיישבות הכפרית , התפתחה תעשייה ענפה, במסגרת הקיבוצים נפתחו עסקים פרטיים רבים ביישובים וחלה תנופה בייזום העסקי, ברחבי המועצה הוקמו מספר מרכזי סחר גדולים , בגן שמואל, בצומת מנשה , בצומת נרבתא ובלהבות חביבה. כמו כן הוחל בתכנון הרחבת אזורי המסחר והתעסוקה הקיימים והן על ידי הקמת אזורי תעשייה ומסחר חדשים. במסגרת זו אושרה להפקדה בשנת 2016 תוכנית להקמת "פארק התעשייה עירון" המשותף למועצה אזורית מנשה ולישובים שכנים: יהודים וערבים. הפארק, המשתרע על שטח של כ-1085 דונם במרכז האזורי מנשה, יספק מקורות פרנסה רבים לתושבים, יגדיל את הכנסות הרשויות השותפות מארנונה ויוסיף לתנופת השגשוג המתרחשת בשנים האחרונות באזור.

*****

תולדות והתפתחות הקיבוץ

*****

הקמה ראשונה 

לראשונה הוקמה עין שמר בשנת 1913. על ידי "ארגון השומר" (הארגון שנוסד בשנת 1908 ומטרתו שמירה יהודית במושבות שבשומרון, יהודה ובגליל) ב"חירבת כרכור" סמוך לפתחו המערבי של ואדי ערה. התנאים הקשים – קדחת, מחסור במים וריחוק מכל מקום יישוב – היו בעוכריהם של המתיישבים חברי ארגון השומר והם עזבו את ח' כרכור לאחר מספר מועט של שנים.

"חירבת כרכור" נמצאת על גבעת חול האדום (חמרה) מצפון לאתר הנוכחי של הקיבוץ ומדרום לדרך ההיסטוריות ממישור החוף לעמק יזרעאל (היום כביש 65). כרכור הוא שם הערבי של המקום אף שאין לו זיקה לשפה העברית או להיסטוריה יהודית של ארץ ישראל. שנים רבות הגיאוגרף המנוח עמירם גונן (בן כרכור) סבר שהערבים שהתיישבו במקום היו ככל הנראה אריסים שעברו או הועברו מחווה פרטית במצרים של אדם ממוצא ארמני בשם גרגור או גרגורי (עזבת כרכור), כחלק מיוזמה שלמוחמד עלי ובנו איברהים פאשה, שליטי מצרים בשלהי התקופה העות'מאנית ששלטו בארץ ישראל בין השנים 1830 ל-1840 . לטענתו השם גרגור שובש על ידי הערבים לכרכור. בשיחה שקיימתי אתו (21/6/2018) הוא סיפר שגרסה זו כבר אינה תקיפה. בעקבות המשך המחקר, מצא שמייסדי הכפר אכן היו מצרים שהגיעו לארץ – ישראל בימי שלטון מוחמד עלי. מצרים אלה נקראו נובים ששום שמוצאם מנוביה בדרום מצרים ושם הואדיות נקראו כרכור. הכפר המצרי, יותר נכון נובי, כרכור, שרד שנים מעטות. כבר בתקופת סקר  ה- P.E.F בראשית שנות ה-70 של המאה ה-19 היה נטוש. שם הכפר נותר וסומן על המפה.

רכישת קרקעות כרכור 

אדמות כרכור (11,000 דונם)  נרכשו על ידי ההסתדרות הציונית באמצעות חברת הכשרת הישוב מידי מוסטפא חפיז פשה מג'נין ועבדול האדי קאסם מחיפה בדצמבר 1912. רכישה זו הייתה הגדולה ברכישות שנעשו על ידי ההסתדרות הציונית עד אותו זמן, והמימון שלה היווה אתגר לגוף הצעיר. לצורך מימון הרכישה נעשו תחילה ניסיונות, על ידי מנחם אוסישקין ויחיאל צ'לנוב, לגייס את הכסף הדרוש בהלוואת גישור מיהודים עשירים שחיו באימפריה הרוסית ומגורמים ישוביים שפעלו ברכישת קרקעות כגון: חברת גאולה ואגודת נטעים. ניסיונות אלה כשלו וארתור רופין, חבר ההסתדרות הציונית פנה למדור הפלשתינאי של יק"א בפריז, וקיבל הלוואה על סך של 350 אלף פרנק להחזר בשלושה תשלומים תוך שנה וחצי. שטחי הקרקע שנרכשו באותה שנה בשפלה (כפר אוריה) וצפון השרון (כרכור) שמשו כבטוחות להלוואה.

 

באותה תקופה יק"א לא הייתה מעוניינת בייזום מושבות חדשות, אך היה לה עניין בהקמת משק מטעים מכניס, בניהול הפקידות שלה. שיתוף פעולה זה בין המוסדות הציונים לבין יק"א לא היה טריוויאלי, לאור ניגודים רבים בהשקפותיהם של יק"א וההסתדרות הציונית על עתיד ישוב הארץ ואופן הגשמתו. מימוש הרכישה הצריך, יחד עם השגת האמצעים הפיננסיים, גם איתור יהודים אשר ניתן לרשום על שמם את האדמה הנרכשת, בהתאם לחוק העות'מאני. הפתרון לכך נמצא כאשר כחצי מהקרקע הנרכשת – החלק הדרומי שלה, עליו הוקם קיבוץ עין  שמר ומושב גן השומרון – נמכרה ליצחק שלזינגר, יהודי אמיד מסיביר, ואת החלק הצפוני עליו הוקמה המושבה כרכור  שרובה נמכרה ל"אחוזת לונדון הראשונה", רשמו על שם מקס בודנהיימר כנאמן.

 

לאחר רכישת הקרקע מסר "המשרד הארצישראלי" את שמירת האדמות ועיבודן לקבוצה מחברי "השומר", אשר התחייבו לסמן את גבולות השטח בעצי אקליפטוס, ולעבד את האדמה עיבוד ראשוני, שכלל ניקוי וחריש כְּרָב (חריש ללא זריעה) לחידוש פוריותה. מטרות נוספות לעיבוד היו למנוע מהשלטון העותמאני להחרים את האדמה אם לא עובדה שלוש שנים ("מחלול"), וכן להבהיר לרועים הטורקמנים את הבעלות היהודית החדשה על האדמות. הטורקמנים הורשו להמשיך לרעות את עדריהם באזור תמורת "מס מרעה" של "טלה לעדר".

 

בתחילה התגוררו אנשי השומר בחושות שהשאירו אחריהם התושבים הערבים, שהיו במצב תחזוקה גרוע ומטים ליפול. חושות אלה נבנו על שרידי יישוב קדום מהתקופות הרומית המאוחרת והביזנטית ושטחו כארבעה דונם.

 

כממונה על השומרים, וכ"מוכתר כרכור" – מתווך רשמי בין התושבים לשלטונות הטורקיים בענייני מסים ואישורים – מונה יעקב סמסונוב. כבר בתחילת הדרך פרץ סכסוך סביב סוגיית העבודה העברית בין סמסונוב, אשר טען  יחד עם איכרי חדרה, אשר להם הוחכר השטח, שלא ניתן למצוא פועלים עבריים לכל העבודות הנדרשות, ולכן העסיקו גם פועלים ערבים, לבין חברי "השומר" ו"המשרד הארצישראלי" שדרשו מסיבות אידאולוגיות שהעבודה תיעשה אך ורק על ידי יהודים.

 

בשנים 1913 ו-1914, מכרה "הכשרת היישוב" את קרקעות כרכור לשלושה גורמים של מתיישבים: הוועד האודסאי– קבוצת יהודים מרוסיה, מיסודה של אגודת חובבי ציון רכשה באמצעות בא-כוחם, ד"ר חיים חיסין, 550 דונם; יצחק שלזינגר– יהודי רוסי, יליד העיירה נייסביז רכש כ-5,700 דונם מאדמות כרכור; אחוזת לונדון א'(The First London Achuzah Company, Ltd.) – קבוצה של כ-100 יהודים ציונים מאנגליה רכשה כ-5,100 דונם הנותרים מאדמות כרכור ו- 3,600 דונם מאדמות ע'ביה (שהייתה  מכוסה באלונים שהטורקים כרתו במהלך מלחמת העולם לצורך הסקת קטרי הרכבת).
מקור והפניות לנושא רכישת הקרקע

****

הקמה שניה 

בשנת 1917 איבד יצחק שלזינגר את כל רכושו במהפכה הרוסית. הוא מכר חלק מחלקתו לקרן הקיימת לישראל. אז, העמידה הקרן הקיימת את הקרקע לעשרה חברים מקבוצת "אחדות". הם התגוררו בשני צריפים ואורווה, עיבדו 500 דונם קרקע, והיו להם 20 בהמות עבודה ושמירה.

 

בשנת 1921, לאחר מלחמת-העולם הראשונה וכיבוש הארץ על-ידי האנגלים, נבנתה על ידי פלוגת בונים מראש העין, אנשי גדוד העבודה החצר המבוצרת ששטחה 4 דונם שהייתה מבוצרת ובה נבנה בית קומותיים מאבן, שנועד להכיל את אנשי המקום בעת צרה. למרות ההשקעה הגדולה בבנייה, גם אנשי גדוד העבודה לא אצרו כוח להחזיק במקום, ולאחר מספר שנים הוא נעזב בפעם השנייה.

הקמה שלישית 

בשנת 1927  הגיעו לנקודה ראשוני החלוצים של "השומר הצעיר" מפולין, שעד אז התגוררו בעין גנים שליד פתח-תקווה, והמתינו לתורם לעלות על הקרקע. שנה זו נחשבת לתאריך ייסודו של הקיבוץ.

בשנים הבאות הצטרפו לקבוצת עין גנים קבוצות נוספות של חניכי השומר הצעיר מפולין: "בנימינה", "שומריה" ו"בדרך". חיי הקבוצה היו קשים מנשוא ואף אירע כי 80 מתוך 100 אנשיה חלו בקדחת.

 

בשנת 1934 חוברה החצר  לרשת החשמל, ורק בשנת 1935 נמצאו בה מים רבים שגרמו למהפך בהתפתחות המשק ובניית מגדל המים במקום.

 

כחברי השומר הצעיר חיפשו המייסדים דרכים לשיתוף פעולה וידידות עם שכניהם הערבים, ואט אט נוצרו קשרים חברתיים עם חקלאי הסביבה. עם זאת, שנות השלושים והארבעים היו מתוחות מבחינה ביטחונית. ב-1938 נרצחו דב הנדל ודוד שנידר שניים מחברי הקיבוץ בהתקפת כנופיה ערבית.

 

בשנת 1942 הוקם בסמוך לקיבוץ עין שמר שדה תעופה של חיל האוויר המלכותי הבריטי (R.A.F) בשם RAF Ein Shemer, אשר תושבי הקיבוץ השתתפו בהקמתו. עם הקמת המדינה שדה תעופה זה הפך למנחת בשם מנחת עין שמר.

 

עם תום מלחמת העולם השנייה לקחו החברים חלק במבצעי ההעפלה, וכאשר פשטו הבריטים על קיבוץ גבעת חיים, מיהרו לקחת חלק בהגנת המקום, אירוע שבו נפל אלימלך שטרקמן  קיבוץ וכמה חברים נפצעו.

 

בשנות השישים הצטרפו לקיבוץ עשרות חברים חדשים, חלקם חניכי השומר הצעיר ממצרים וממדינות הבלקן, ואחרים חניכי "עליית הנוער" מאירופה שלאחר השואה, וחלקם חניכי השומר הצעיר מהארץ.

 

 

בהמשך השנים בהדרגה פסק הקיבוץ מקליטה מאורגנת של קבוצות, והוא גדל בעיקר מקליטת בני הדור השני, השלישי והרביעי, שבחרו לבנות בו את ביתם.

********

חמישה טעמים לשם עין שמר

עין –
1. משום שמקימי הקיבוץ התגבשו ב"עין גנים" שליד פתח תקווה
2. משום התקווה למצוא מעיינות מים – תקווה שהתממשה!
שמר –
3. משום שאנשי "השומר" הקימו פה נקודת שמירה.
4. משום שמייסדי הקיבוץ היו מבוגרי תנועת השומר הצעיר.
5. משום שהקיבוץ יושב באזור נחלתו של שמר, ממנו קנה עמרי מלך ישראל את שטח העיר שומרון.

******

דמות הקיבוץ

******

מראה כללי

******

קיר משפחות

המוטו של אוסנת לוטן אומנית פסיפס קרימיקה וזכוכית "בכל אריח קרמיקה יש סוד שנועד להתגלות". אסנת בוראת עולמות חדשים של תבניות וצבעים, משלבת אבני פסיפס ברגישות רבה ויוצרת רהיטים ייחודיים. עיצוביה העל-זמניים משדרים שילוב בין מראה קלאסי לצבעוניות פרועה ומשוחררת טקסטורות ותבניות שמתכתבות עם שלל מקורות, מאוריינטליזם דרך אר-דקו ועד הפריסטייל של ימינו. כל יצירותיה של אסנת מוצגות בסטודיו ועומדות למכירה והם גם מעצבת רהיטים ישנים המובאים אליה. בסדנאות הפרטיות שהיא מנחה המעוניינים עובדים בצמוד לה על מנת ללמוד ממנה את סודות המקצוע, ליצור תחת הדרכתה, להעשיר את ארגז הכלים הפרטי בטכניקות מיוחדות ומקוריות ולהעמיק את הלימוד וההבנה בעיצוב פסיפס קרמיקה וזכוכית.

*****

חצר ראשונים

כפי שכבר צוין, בשנת 1921,  נבנתה על ידי פלוגת בונים מראש העין, אנשי גדוד העבודה החצר ששטחה 4 דונם. היא הייתה מבוצרת, היא הוקפה על ידי חומת אבן בגובה 2 מטר שנקבעו בה חרכי ירייה ושער ברזל גדול. בחצר נבנה בית קומותיים מאבן, שנועד להכיל את אנשי המקום בעת צרה. הבית נבנה לפי סגנון הבנייה הכפרית בדרום צרפת מסוף המאה הי"ט. במשך השנים החצר הישנה נשמרה כמעט בשלמותה.

בשנת 1983 הוחל בשחזורה המדויק. המבנים המקוריים של החצר נשמרו רובם בצורתם המקורית. חלקם שופצו ותכנונם הפנימי הותאם לייעודם החדש כחלק ממכלול האתר המוזיאוני.  אתר החצר כולל את בית האבן, צריף המגורים,  סככת כלים חקלאיים, מגדל המים, באר וחדר האוכל המקורי.

******

מבנים היסטוריים בחצר המשק

דב הנדל בן שרה בלומה והלל. נולד בשנת 1910 בעיר מאקובק שבפולין להורים שומרי מסורת, ונאורים בהשקפת עולמם. קודם למד ב"חדר" ואחר-כך המשיך והשלים לימודיו בבית-ספר תיכון. בשנת 1918, עם ייסוד תנועת "השומר הצעיר" בעירו היה מראשוני חבריה. לימים היה לראש הקן וחבר בהנהגה המחוזית. כעבור שנים אחדות הועבר מטעם תנועתו לפעולה בקרן הקיימת בווארשה, בה נשאר עד 1936, עת עלה לארץ-ישראל. בארץ בחר בדרך ההגשמה החלוצית והצטרף אל חבריו מווארשה בקיבוץ עין שמר. הוא עבד במטעים וכמו רבים מחברי הקיבוץ הצטרף לארגון ה"הגנה". היה מעורה בחיי החברה ובה נודע במזג טוב ובנועם הליכות. בעתות הפנאי נהג לטייל בחיק הטבע, הרבה לצלם וגילה עניין באמנות.

באוגוסט 1938, בתקופת מאורעות הדמים תרצ"ו-תרצ"ט, חדרה חולית טרוריסטים ערבים לחצר קיבוץ עין-שמר. רימון שלא התפוצץ נזרק לחדר האוכל המלא אנשים ולאחריו, נורו כמה יריות. בהתקפה נפצע דב שהיה שומר לילה. למחרת, ביום א' באלול תרצ"ח (28.8.1938), נפטר מפצעיו. הובא למנוחת עולמים בקיבוץ עין שמר.
המקור אתר יזכור 

 

דוד שניידר בן אסתר ומאיר. נולד בשנת 1911 בעיירה דנילוביץ שבגליל ווילנה. בילדותו היה פעיל בתנועת "השומר הצעיר" וב"החלוץ". והיה אהוב ומקובל על חבריו לתנועה ולימים גילה בה גם כושר מנהיגות. סיפרה עליו חברה שעשתה עמו את תקופת ההכשרה החלוצית בגולה "דוד היה בעל נפש אצילה, מהרגע הראשון בהכשרה כונה "אבא "כי הוא דאג לנו לכל. הוא היה הנציג שלנו אצל בעלי האחוזה, הוא היה הגזבר וסדרן העבודה, הוא היה הכל. הוא גם ידע לנגן ובזכות כשרון הנגינה שלו עשה רבות לגיבוש חברתי ולהעלאת המוראל. וכלנו אהבנו אותו מאוד". עם סיום תקופת ההכשרה גוייס לצבא הפולני ובשנת 1938, לאחר תום שירותו, עלה לארץ-ישראל והצטרף לקיבוץ עין שמר.  שם עבד בפלחה, נקשר לעבודתו היה שמח בחלקו.  בעתות הפנאי נהג להדריך את החברים בתרגילי קרב ובזריקת רימונים כפי שלמד בצבא הפולני. ביום א' באלול תרצ"ח (28.8.1938) שמר על חדר האוכל של הקיבוץ, בו נתקיימה האסיפה השבועית. בשעה שמונה בערב חדרה קבוצת ערבים לשטח המשק ופתחה באש על חדר האוכל. דוד נפגע מכדור ונהרג במקום. הוא הובא למנוחות בבית העלמין של עין שמר.
המקור אתר הקיבוץ 

אלימלך שטרקמן נולד בשנת 1909 בלודז' שבפולין. בהיותו כבן שנה החל לסבול מליקוי שמיעה כתוצאה ממחלת השנית, דבר שהטרידו כל ימיו גרם לו לאימוץ רב של החושים. אלימלך סיים את לימודיו בבית ספר עממי ואחר-כך המשיך ללמוד בגימנסיה העברית בלודז'. מתוך הכרה בנחיצות העבודה הפיסית וחשיבותה ויתר על לימוד השכלה גבוהה ויצא לעבוד בסדנא למסגרות. בילדותו הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" ואחר-כך היה פעיל בהדרכה ובניהול מושבות הקיץ של התנועה. בקיץ 1929, עלה לארץ-ישראל עם חבריו בקיבוץ "שומריה" ועמם יסד את הקיבוץ "עין-שמר" ליד כרכור שבשומרון. בקיבוץ עבד אלימלך במסגרייה אבל הוא לא הסתפק בכך ודאג לשיפור תנאי העבודה בענפי המשק השונים. לחבריו מאותם הימים זכורים דמותו בבגדי עבודה כחולים, הילוכו המתנדנד קמעא, מעורבותו בחיי הקיבוץ ואהבתו הגדולה לשירה בציבור למרות מגבלות השמיעה שלו. גם הרבה לטייל ולסייר ברחבי הארץ כשהוא מנצל לשם כך את חופשותיו השנתיות. בשבתות היה מרבה לטייל עם בנותיו בסביבת המשק ונהנה מכך הנאה מרובה. בסתיו 1944 עבר בבית-חולים בחיפה ניתוח באזנו ובמכתב מאותם הימים עשה את חשבון נפשו: "מאחורי 35 שנות חיים, מזה כ25- קשורות לתנועת 'השומר הצעיר'. כמעט כל חיי, שהנני זוכרם, קשורים בתנועת חיי… וכעת הגיעה שעתי לניתוח. ומה אם באמת יוסיף וייגרע מחוש השמיעה אשר לי? כיצד ישפיע על המשך חיי וכיצד על ילדי? רוצה הייתי עוד להמשיך ולשאוב מן החיים כשם שעשיתי זאת גם בעבר". בעיצומו של העימות שבין הישוב העברי ובין שלטונות המנדט על זכות העלייה, בליל כ"א בכסלו תש"ו (26.11.1945) היה אלימלך בין המזדעקים לפרוץ את המצור ששם הצבא הבריטי על קיבוץ גבעת חיים שבעמק חפר. הוא היה גם בין שבעת האנשים שהכוחות הבריטיים פתחו באש לעברם וקטלום. אלימלך הובא לקבורה בבית העלמין שבעין שמר. הניח אישה, שתי בנות ושלושה אחים.
קיבוץ עין שמר הוציא לזכרו חוברת ובה, בין השאר דברי שלומית בתו: "אל חייל אלמוני,/לו היית רואה,/ חייל אלמוני/ את הסבל של אמי/ ואותנו שתי בנות עצובות/ לא היית יכול לירות עוד".
המקור והרחבה אתר הקיבוץ 

*****

כלכלה וחברה

בשנותיו הראשונות התבססה כלכלת הקיבוץ בעיקר על חקלאות: דיר צאן ורפת פרות, גידולי שדה, פרדס ומטעים (זן התפוח "ענה" פותח על ידי חבר עין שמר אבא שטיין!).

 

החל משנות השבעים צומצמו ענפי החקלאות והם כוללים היום גידולי שדה, מטעי אבוקדו והדרים, לול ורפת. במקביל פיתח הקיבוץ שני מפעלי תעשיה, האחד למוצרי גומי, והשני למוצרים רפואיים מתכלים. כמו כן הוקם מרכז מסחרי בצומת כרכור בשיתוף עם חברת "דור אלון". מקור פרנסה נוסף הוא עבודה של חברים מחוץ לתחומי הקיבוץ, וכן יזמויות אישיות כגון נפחיה אמנותית, חממה אקולוגית, חברת הפקות, חברת אדריכלות, רפואה משלימה ועוד.

 

באמצע שנות ה-80 נקלע הקיבוץ, יחד עם מרבית התנועה הקיבוצית ובעקבות המדיניות המוניטרית של הממשלה, למשבר כלכלי חמור, ממנו נחלץ בסוף שנות ה-90, עם החתימה על הסדר בין הקיבוץ לבנקים ולמינהל מקרקעי ישראל.

 

במקביל לתהפוכות הכלכליות עבר הקיבוץ שינויים חברתיים, שבמרכזם העברת מרכז הכובד מהקולקטיב אל המשפחה. בשנות השמונים חדלו הילדים לישון בבתי ילדים ("לינה משותפת") ועברו לישון בבתי ההורים ("לינה משפחתית") ומשנות התשעים הופרטו רבים מסעיפי הצריכה והתקציב האישי הוגדל על חשבון הקופה המשותפת.

 

החל מ-2012 מתנהל הקיבוץ במודל "רשת ביטחון" אשר מעביר את האחריות לפרנסת המשפחה אל החבר, ובה בעת מבטיח רמה גבוהה של ערבות הדדית בתחומי הליבה (פנסיה, הבטחת הכנסה, חינוך, בריאות וסיעוד).

 

קיבוץ עין שמר מסווג כ"קיבוץ מתחדש", והוא אכן שואף להתחדש ולקלוט חברים חדשים שמאמינים ורוצים בחיי קהילה שבהם יש מקום הן לחופש הפרט והן לחברות וערבות הדדית.

******

*****

החינוך בעין שמר

 

החינוך בגיל הרך הוא מגולות הכותרת של התנועה הקיבוצית בכלל ושל עין שמר בפרט. זהו חינוך הוליסטי המלווה את הילד בצמיחתו ושואף להעצימו כפרט ייחודי וכחלק מחברה וקהילה.

 

גני הילדים הם חד שנתיים (להוציא את הגן הבוגר המתפרש על שני שנתונים), וקולטים ילדים מהקיבוץ ומיישובי הסביבה, מינקות עד גיל בית ספר.

 

בשנים עברו כלל החינוך הקיבוצי גם את בית הספר היסודי אולם בעשרים השנה האחרונות לומדים ילדי עין שמר בבית ספר אזורי הממוקם בצמוד לקיבוץ. החלק ה"קיבוצי" בגילאים אלה מתרחש בשעות שלאחר בית הספר ובמהלך החופשים, בהם מקיימים המרכזים החינוכיים בקיבוץ פעילות תוססת לכל אורך השנה.

 

בית הספר התיכון שלנו הוא המוסד חינוכי מבואות עירון, הנמצא בבעלות הקיבוצים עין שמר, מענית, מצר וברקאי, וכולל מלבד בית ספר גם פנימיית נעורים מבוקשת. מבואות עירון מתאפיין בפעילות חברתית ותרבותית עשירה ומהווה כיום אבן שואבת לנוער מכל האזור.

 

*****

תרבות

 

עין שמר מאז הקמתו היה קיבוץ אוהב תרבות. קבלות שבת, ערבי שירה בציבור, חוגי לימוד והרצאות – כל אלה מתקיימים בו עד היום. לאורך השנים ידע הקיבוץ להכיל ולהצמיח מספר רב של אמנים ואנשי רוח.

 

בדור הראשון התבלטו הסופרים משה זרטל, צבי לוריא, רבקה גורפיין וצבי ארד, המשוררים עזריאל אוכמני ואריה שמרי, הצייר יצחק (איגנץ) פלגי, האדריכל קובה גבר ועוד רבים.

 

בדור השני של בני קיבוץ אפשר למנות את המשורר אלי עלון, האמנים אביטל גבע וצילה ליס, הארכיאולוג והסופר אדם זרטל, אבישי גרוסמן, מעורכי "שיח לוחמים", המחנך ואיש הספר רפי שפירא, המוסיקאית מירי גרוסברג, הנפח האמן אורי חופי ועוד.

 

מבין חברי הדור השלישי אפשר לציין את רקפת זהר, אורן תירוש, זמיר וליאור גולן, עתר ונועם גבע ועוד רבים. 

******

החממה האיקולוגית

החממה האקולוגית בעין שמר היא מרכז חינוכי חדשני הנועד להעשיר, להעמיק ולהרחיב את הלמידה הבית ספרית, לסייע בחיבור התלמידים לעולם המחקר והתעשייה, ולייצר עם התלמידים חוויית למידה משמעותית עבורם.

 

החממה הינה עמותה (מלכ"ר) הממוקמת בלב קיבוץ עין שמר, ונתמכת על ידי המינהל לחינוך התיישבותי של משרד החינוך, המועצה האזורית מנשה, קיבוץ עין שמר, קרנות, תעשיות וגופים הרואים בחממה מודל חינוכי פורץ דרך וחיוני.

 

 

אביטל גבע הוא מחנך, צייר ופסל גבע נולד בקיבוץ עין שמר בשנת 1941 לפרנקה ויעקב (קובה) גבע. אביו היה אדריכל ואמו עסקה בציור. אחיו הצעיר הוא הצייר והפסל ציבי גבע. למד במכון אבני וסיים את למודיו שם ב-1969. בדצמבר 1969 הוא זכה במלגה על שם דבורה דובסון לציור ופיסול בתחילת 1970 הוצגה עבודה שלו בתערוכה בגלריית "הקיבוץ" שכללה עבודות של חמישה אמנים צעירים. בהמשך אותה שנה נכללו עבודות שלו בתערוכה בבית האמנים בירושלים.

 

בשנת 1962 התגייס לצבא, ושירת כמ"פ בצנחנים. נפצע כמ"מ במלחמת ששת הימים בקרב על ירושלים. על השתתפותו בקרבות על ירושלים ובקרב סואץ במלחמת יום הכיפורים, ועל עמדותיו החברתיות והפוליטיות שגובשו במהלך השנים כותב יוסי קליין הלוי בספרו "כחולמים: הסיפור של הצנחנים הישראלים שאיחדו את ירושלים וחילקו את האומה" שיצא לאור ב-2017.

 

גדעון עפרת, מבקר אמנות ופילוסוף, מומחה בתולדות האמנות ובפרט בתולדות האמנות הישראלית וחברו של אביטל כתב עליו כך: "אביטל גבע בלט במהלך שנות ה־70 כאמן רדיקלי, אמן פוליטי, המבקש להרחיב את האמנות אל החיים, מאמין בכוחו של האמן לתרום תרומה של ממש לחברה. כנאמנו של יצחק דנציגר, ולא פחות מכך – כמאמין במשנתו של יוזף בוים (״כל אחד הוא אמך), פעל אביטל גבע בשדות שבין יישובים, בנחל חדרה, על השבילים של קיבוצו, עין שמר, ואף חיבר כביש בינעירוני לאולם במוזיאון ישראל. כאשר הציג בתוך חללים אמנותיים, ידע תמיד להתרים בחומרים ובצורות כנגד החללים הללו: גדש אותם בשיירים אורגניים, לכלכם בהתזות בוץ, וכיוצא באלה. ככל שהקצין בעמדותיו החברתיות־פוליטיות בשלהי שנות ה־70)על רקע המהפך הפוליטי הקודם ותוצאותיו), כן דחק את עצמו יותר ויותר אל מחוץ לעולם האמנות. ככל שהקצין, כן הבין את חשיבות הוויתור על המטפורי לטובת העשייה הלא מטפורית, עבודת צוות בכיוון פתרונה של בעיה אמיתית בחברה. מאז 1980 פרש אביטל גבע כליל מעולם האמנות, תוך שהוא מקדיש את כל מרצו לפעילות חינוכית בינתחומית, שבמרכזה תפישה מורחבת של יצירתיות, ומקום מוגדר שבתוכו היא מתרחשת: החממה.

 

כבר ב־1977 החל גבע להפעיל בעין שמר את חממת ״מבואות עירון, המוסד האזורי המשותף לארבעה קיבוצים בשרון. כאן התמסר לקידום תהליכים יצירתיים בקרב בני נוער, למדענים מ״מכון וולקני״, מ״מקורות״, מהפקולטה לחקלאות ברחובות, ממפעלים תעשייתיים ועוד. באותו זמן התחיל במחקרים חקלאיים אוונגרדיים בתחומים שונים. טכנולוגיות מתקדמות (מחשבים, חיישנים, בקרות אלקטרוניות) שולבו יותר ויותר בתהליכים האורגניים המתבצעים בחממה הסולרית: גידול אמנונים ללא צורך בהחלפת מים, גידול מלפפוני ענק, גידול עגבניות בשיטה תעשייתית, השקיה סולרית, המרת אדמה במצעים חלופיים, שכלול חומרי הציפוי וטכניקות הציפוי של החממה ועוד ועוד. מלבד הניסוי האוונגרדי עצמו, חשובה ההרמוניה שבין התהליכים, בדיקת ה״סובלנות״ שבין מערכות החיים השונות, למשל, האפשרות לנקז מי גשם לבריכות הדגים, והשימוש במים אלה להשקיית צמחים. למותר להדגיש: גם פעילות בני־הנוער היא מערכת־חיים וחלק מהתנסות.בהרמוניה.
המקור: גדעון אפרת גדעון עפרת החממה: אביטל גבע בביאנלה של ונציה 1993, תיאוריה וביקורת 3

 

 

מתחם החממה, בגודל מגרש כדורגל ובגובה שבעה מטרים, נבנה כולו על ידי התלמידים עצמם. בריכות המים, מערכות גידול הדגים, מתקני האצות, שולחנות גידול הצמחים ומערכות המחשוב, הבקרה והטכנולוגיה משמשים כולם לפרויקטים לימודיים וניסויים מדעיים המתבצעים על ידי תלמידי החממה, כחלק מתכניות הלימודים הפורמאליות של בתי הספר ובמסגרת חוגים מדעיים ותכניות חקר המתקיימות לאחר שעות בית הספר.

בשנת 1976, החליטו אביטל גבע וצוות חבריו כי יקדישו את מיטב זמנם ומרצם לקידום מודל חינוכי חדשני, שיהווה דוגמה וסמן לפיתוח ויישום חשיבה חינוכית פורצת דרך, מתוך ראייה כי עתידה של ישראל בחינוך, ויש להציב את החינוך בראש סדר העדיפויות.

 

החממה האקולוגית נוסדה בשנת 1977, כמענה לקהילת בית הספר האזורי במקום. מאז, התפתחה, התרחבה והתעצבה כמתחם חוץ בית ספרי המשרת עשרות מוסדות חינוך בארץ ומהווה מרכז חינוכי רב תחומי שוקק פעילות.

 

הפרויקט הראשון בחממה, בשנת 1977 היה גינה קהילתית, כאשר כל משפחה בקיבוץ עיבדה חלקת אדמה וגידלה ירקות עבורה ועבור לקהילה המקומית. במהרה, זיהו אביטל וחבריו כי נוער החל להמשך למקום, מתוך רצון ללמוד ולחקור את החקלאות, לייעל את הגידול ולהפיק יבול רב ואיכותי יותר. את התלמידים חיברו לצוותי מחקר לפי תחומי עניין, אליהם חיברו מומחים – חוקרים וממציאים מתעשיות ומוסדות אקדמאיים שונים. תלמידים הגיעו בשעת בוקר מוקדמת, קידמו את הפרויקטים בהם עסקו, תכננו והקימו ניסויים ומחקרים, והפיקו ניירות מסכמים, אותם שלח בית הספר למשרד החינוך במסגרת עבודות גמר בחקלאות. בנוסף, רכשו התלמידים מיומנויות בנייה, והקימו את סביבת הלמידה שלהם במו ידיהם. אט אט גדלה החממה והתרחבה, תחומי לימוד מגוונים נוספו, מומחים הצטרפו, והעשייה החינוכית צמחה.

 

תלמידי החממה עסקו בנושאים חדשניים, והיו הראשונים בארץ להפעיל מערכת הידרופונית לגידול חקלאי מנותק מהקרקע, ולהקים מערכת טכנולוגית אוטומטית לבקרה ושליטה בתנאי הגידול בחממה בחיבור בקר ומחשב, המאפשרת אופטימיזציה של טמפרטורה, לחות ודישון הקרקע.

בשנת 1993 נבחרה החממה לייצג את ישראל בתערוכת הביאנלה הבין לאומית בוונציה, אביטל טס עם 30 מתלמידיו ובלוויית מחנכים ומומחים, יחד הקימו חממה המציגה גידול משולב של דגים וצמחים במערכות מים מתוחכמות, ובעת ובעונה אחת מצמיחה אקולוגיה בין-אנשים. בשנת 2004 הפכה החממה לעמותה ללא מטרות רווח, ופתחה את שעריה לבתי ספר רבים בסביבה. כיום, מהווה החממה מרכז חינוכי רב-תחומי שוקק פעילות, בו לומדים וחוקרים מאות תלמידים מהקהילות הסובבות אותה, אלפי משתתפים בסדנאות וקורסים, ומאות מורים מבתי ספר ברחבי ישראל והעולם, המעוניינים לפתח וליישם סביבות למידה וגישה חינוכית בהשראת החממה.  לאורך השנים הוקמו מעל 60 חממות בהשראת החממה האקולוגית במגוון בתי ספר בישראל, ובשנת 2013 זכה אביטל בפרס מפעל חיים על פועלו.

תכניות הלימוד והחקר בחממה משולבות במסגרת הלימודים הפורמאלית בתחומי החקלאות, הסביבה, המדעים והטכנולוגיה, ולוקחים בהן חלק הקהלים הבאים:
550 תלמידים בתכניות חקר מתמשכות וחוגים מדעיים
5,500 משתתפים בסדנאות חשיפה והעשרה, מהם מעל 2,000 משתתפים במסגרת פרויקט "תגלית"
350 מורים ואנשי חינוך מבתי ספר שונים בהשתלמויות מורים ודיונים פדגוגיים
2000 משפחות מקהילות האזור במפגשי חינוך, תרבות וסביבה.
במסגרת זו, מתקיים בחממה מפגש חברתי-חינוכי בין מאות תלמידים במגוון גילאים ומגזרים, יהודים וערבים, וותיקים ועולים, דתיים וחילוניים, בוגרי אלו"ט, בעלי קשיים ומצטיינים, תחת קורת גג אחת.

החממה נבנית ומעוצבת על ידי תלמידיה עצמם. שיטת ההוראה וסביבת הלמידה בחממה נשענות על המודל של "לומד בעל הכוונה עצמית", מעניקה תחושה חזקה של חופש ובחירה ומשלבת הוראה ולמידת חקר, למידה מבוססת פרויקט, למידה בקבוצה ובצוות, שילוב מומחים בתהליך הלמידה, חקר שאלה פורייה ולמידה רב-תחומית.
המקור ומידע נוסף ראו אתר החממה האיקולגית

******

הנפחיה של חופי

אורי חופי (נולד ב-1935), אומן נפח מקיבוץ עין שמר, ומורה בעל שם עולמי בתחום הנפחות.

 

חופי נולד בחיפה. בצעירותו התגורר בקיבוץ מגן, ועבר לקיבוץ עין שמר לאחר שנישא לאישה את חברת הקיבוץ, ניצה ולהם נולדו שלושה ילדים: מירב, מיכל ויואש..

 

תחילה עבד במיכון חקלאי ובפלחה, וכשהוקמה התעשייה בעין שמר, עבד וניהל משך 17 שנה את "מיניפלסט" ואת מפעל המגנטים.

 

באמצע שנות השבעים של המאה ה-20 נסע לכנס נפחים בארצות הברית והחליט ללמוד את התחום. לאחר מכן יצא לבדו לדרום אפריקה, שם עבד בחברה ישראלית בניהול מיזם חקלאי מספר שנים, חסך כסף וחזר לקיבוץ. בקיבוץ הקים נפחיה ב-1987, שגדלה והעסיקה מספר נפחים, חלקם חברי קיבוץ. לאחר שנה וחצי החלו מוצריו להתפרסם בארץ ובעולם, והוא הוזמן לראשונה לכנס נפחים באנגליה.

 

אף על פי שהקו שהציג לא היה על פי המסורת הקלאסית של נפחות אירופאית, הוא זכה להתעניינות רבה. חופי לא החשיב את עצמו כאמן, אלא כאומן נפח התמחותו ופרסומו הגיעו בשל שיטות העבודה החדשניות שפיתח, וכלי עבודה מיוחדים שיצר עבור הנפחים, על מנת לשמור על בריאותם ולהקל על עבודתם. המפורסם שבהם הוא פטיש שנקרא על שמו "פטיש חופי" – פטיש ארגונומי הנותן מענה בריא לעשרות אלפי הנפות פטיש שנפח מבצע ביום. הפטיש נמכר ברחבי העולם ורבים יצרו העתקים שלו.

 

חופי פיתח גם סדנים מיוחדים לפטיש אוויר, המאפשרים את החישול האומנותי בדרך מהירה וקלה.

 

ב-1992 פתח חופי בית ספר לנפחות בקיבוץ, בו למדו מאז אלפי תלמידים. הוא לימד גם בארצות הברית, ביפן ובגרמניה. נפחים רבים בארץ ובעולם עובדים על פי תורתו. בישראל הוא נחשב לאבי הנפחות הישראלית המודרנית

פטיש חופי – אורי חופי פיתח פטיש מיוחד: הפטיש הארגונומי (ידידותי לגוף), פטיש מאוזן. שיטת ההחזקה שלו היא שונה, בעלת מבנה אחר, וכל מי שעובד אתו מחוסן מהפגיעות בגוף. היום מעתיקים דגם זה בכל העולם וחלק גדול מהפרנסתו של חופי היא ייצור הפטישים ומכירתם

******

חדר האוכל

******

ספורט בעין שמר

 

עין שמר היה ממובילי ענף הכדורעף ממייסדות ליגת באמצע שנות ה-50. מעת זו בשנות ה-60 עמדו קבוצות הגברים והנשים שלו בראש הליגה הלאומית. הפועל עין שמר זכתה ארבע פעמים בתואר האליפות ושלוש פעמים בגביע המדינה. חלק גדול משחקני קבוצות הגברים והנשים לבשו את מדי נבחרות ישראל באותם ימים.

 

אחד משיאי הספורט המקומי היה המפגש שהתקיים בנת 1960 בין "הפועל עין שמר" לבין הקבוצה הטורקית "גלטאסראיי" – מפגש שהסתיים בניצחון האורחים.

 

בתום עונת 1974/1975 ירדה הקבוצה לראשונה בתולדותיה לליגה השנייה מהמקום האחרון. בעונה שלאחר מכן עלתה בחזרה לליגה הראשונה ללא הפסדים. לאחר עונה אחת שוב ירדה לליגה השנייה.

 

בתחילת שנות ה-80 החלו בעיות פיננסיות והקבוצה התאחדה עם קיבוץ ברקאי השכן ונקראה "הפועל עין שמר/ברקאי". בתום עונת 1984/1985 עלתה הקבוצה לליגה הראשונה. וירדה לאחר עונה אחת.

 

בהמשך התמזגה הקבוצה בתוך קבוצה מאוחדת של המועצה האזורית מנשה, ונקראה "הפועל עין שמר – מנשה חדרה" ולבסוף התפרקה.

 

כיום הקבוצה שמייצגת את עין שמר נכללת בקבוצה הפועל המעפיל/מנשה/עמק חפר (נקראת גם "הפועל המעפיל מבואות") המשותפת למועצה אזורית עמק חפר, ולמועצה אזורית מנשה

*******

מפגש בבית העלמין
עם אבישי גרוסמן.

אבישי גרוסמן (חבר הקיבוץ), איש הגות, מחנך, מורה וסופר. גרוסמן הוא בן הדור הראשון של ילדי עין שמר.

 

אביו של אבישי, משה גדליהו גרוסמן, נולד בלודז' בשנת 1910 למשפחה מרובת ילדים, עשרה במספר. אביו למד בבית הספר יבנה ששפת ההוראה בו הייתה עברית. כבר בגיל 13 הצטרף לקן של תנועת הנוער השומר הצעיר בלודז' ובהמשך היה מדריך וראש הקן. בשנת 1929, על-פי "צו התנועה" הפסיק את לימודיו ועלה ארצה, במסגרת של הגרעין (קבוצה) שמנה 15 חברים, שהצטרף בארץ לתנועת הקיבוץ הארצי; הגרעין נשלח למושבה כרכור להכשרה (הכנה לקיבוץ), אבל בגלל קשיים שנבעו מחוסר מים לפיתוח משק חקלאי במקום, עבר הגרעין (שבינתיים גדל ל-45 חברים) כעבור 9 חודשים, למושבה חדרה, שבה קיימו במידת האפשר חיי קיבוץ שיתופיים. בחדרה חי הגרעין שלוש שנים עד שמוסדות הקיבוץ הארצי החליטו לשלוח אותו להשלים את קיבוץ עין שמר, שסבל אז מחוסר בחברים.

 

אבישי גרוסמן שנולד ב-29 בפברואר 1937, התחנך במוסד החינוכי האזורי מבואות עירון שליד הקיבוץ. הוא שירת בצה"ל כאלחוטאי. כשחזר לעין שמר, נבחר להיות מזכיר החטיבה הצעירה בקיבוץ ועבד ברפת ואחר-כך בגידול כבשים. ב-1961, נשלח על ידי תנועת השומר הצעיר להדריך נוער עירוני להגשמה עצמית בקיבוץ, וזאת, בתפקיד של ראש "קן" (סניף) מרכז בתל אביב. גרוסמן ראה את ייעודו כמחנך וכפעיל חברתי במסגרות קיבוציות ולשם כך ביקש וקיבל מהקיבוץ חופשת-לימודים וסיים תואר ראשון בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, ובהמשך, השתלם בירושלים במכון שכטר וקיבל תואר שני במדעי היהדות, וממכון הרטמן במדעי היהדות. ואכן, במשך שנים ארוכות היה גרוסמן מחנך, ואחר-כך מנהל המוסד החינוכי מבואות עירון.

 

אבישי גרוסמן היה בשעתו בחבורה של אנשי רוח בתנועה הקיבוצית, מבני הדור השני, שהוציאה לאור את הקבצים: "שיח לוחמים", "חברה שסועה: מבט מן השמאל החילוני" ו"בין העצים".

 

בשנים 1976 – 1979 ניהל גרוסמן (ביחד עם אריה סלוצקי) את המחלקה הרעיונית – פוליטית של הקיבוץ הארצי. בשנים אלה הייתה המחלקה פעילה בארגון והכנה של הוועידה הי"ב של הקיבוץ הארצי, בהכנה של כנסים אזוריים ו"בימות בירור" של נושאים פוליטיים, וגיוס פעילים מהקיבוצים לקראת הבחירות הכלליות של שנת 1977 להצבעה בעד מפ"ם. בהמשך, היה גם מרצה בגבעת חביבה ובכנסים של מכינת הגליל למנהיגות.

 

ביוני 1988, גרוסמן קרא לקיבוץ הארצי לתמוך בסגן אלוף (מילואים) דב ירמיה במאבקו הציבורי למען סירוב לשרת בשטחים ביהודה ושומרון (יו"ש) מסיבות אידאולוגיות. הקיבוץ הארצי לא נענה לקריאה זו. בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה (1987 – 1991) קרא: "לא עוד 'ראשונים תמיד אנחנו' בלי לשאול לאן".

 

גרוסמן היה בעל טור קבוע במוסף "חותם" של "על המשמר" וב"הדף הירוק". הוא פרסם מאמרים פובליציסטיים בכתבי עת שונים, בהם "שדמות: במה לתנועה הקיבוצית", "כיוונים חדשים: כתב עת לענייני ציונות, יהדות, מדיניות, חברה ותרבות ","הדים (הקיבוץ הארצי)", "החינוך המשותף", "מפנה:במה לענייני חברה","יעד – מאסף העבודה הציונית והסוציאליזם", "נקודה", "חברה", ו"הקיבוץ וסביבתו".

*****

סוף דבר,

אמירתו של שלמה אשכול
לפני מספר שבועות:
"אתה חייב לבקר בקיבוץ עין שמר",
הוכיחה את עצמה מעל ומעבר.

******

היה זה יום מרתק בכל מובן.
למדנו על קצה המזלג על קיבוץ עין שמר
שהוא מאושיות התנועה הקיבוצית.

******

התרגשנו מהמפגשים עם האנשים – כל אחד ענק בתחומו.

******

דברי תודה והוקרה:
לשלמה אשכול שיזם את הסיור
וחיבר אותי עם מנו אלון.

למנו אלון על ארגון הביקור ותיאומו,
בחירת האנשים איתם נפגשנו
ודברי ההסבר במהלך הסיור.

לאביטל גבע ואורי חופי
שהציגו את מפעל חייהם,

לאבישי גרוסמן
על השיחה המרתקת גלויית הלב

לאסנת לוטן 
על הצגת קיר המשפחות

לזיו חדוותי ולאמיר תומר
על הצגת חצר הראשונים והמוזיאון

*****

את הביקור בעין שמר והרשמים
לא נשכח!
מן הסתם נממש בקשת חלק מהמארחים ו
נחזור ונגיע עוד 

 

 

 

המק