Archive for דצמבר, 2019

מבט על שכונת קריית היובל שבירושלים

 

שכונת קריית יובל היא שכונה גדולה וחשובה במערב ירושלים שנבנתה בהדרגה בשני העשורים הראשונים של המדינה.

 

בצעירותי, לפני כארבעה עשורים, בזמן לימודיי באוניברסיטה העברית, התגוררתי בקריית יובל שנתיים לא רצופות.

 

בחודש האחרון, במסגרת סיורי חקר של שכונות בירושלים, הסתובבתי ברכב וברגל בקריית יובל שש פעמים בזמנים שונים. שלוש פעמיים הסתובבתי עם עמיתי ד"ר יאיר פז. בשש הפעמים, מזג האוויר היה אחר ופועל יוצא מכך גם התשנו תנאי התאורה

 

סיורים אלה היו בעצם המשך לסיבוב קודם בשכונה לפני שנתיים, במסגרת טיול אופניים שכונות ותצפיות ברכסים שבדרום מערב ירושלים עם עמיתי דורון דורי באוקטובר 2017

 

התיעוד להלן כולל שני חלקים: החלק הראשון, סקירה קצרה על מיקום השכונה ועל התפתחותה החלק השני, מראות חלקי השכונה.

 

*******

מיקום קריית היובל
בדרום מערב העיר

****

שכונת קריית יובל משתרעת על שטח של כ-1,200 דונם ובה כ–7,200 יחידות דיור ומתגוררים בה כ-23,000 נפש (נכון לתחילת  שנת 2018).

****

בתי השכונה בנויים על רכס שגובהו המרבי כ-810 מ' מעל פני הים וכיוונו צפון מערב – דרום מזרח. רכס קריית היובל מסתעף מהרכס המערבי של ירושלים (ציר הר החוצבים עבור שדרות הרצל  בואכה אורה והלאה לעבר יד קנדי).

*****

שלוחת קריית היובל משיקה מצפון להר הרצל, ממערב למדרונות שכונת עין כרם ומשתפלת בדרום לעבר נחל רפאים וממזרח לנחל מנחת. בשל המיקום הגאוגרפי שלה צופה השכונה לנוף מרשים.

*****

ביחס לשכונות העיר, קריית יובל ממוקמת מדרום לשכונת בית וגן; ממזרח ומעל שכונת עין כרם ולקריית המרכזי הרפואי עין כרם, מצפון לקריית מנחם ולעיר גנים לגן החיות התנ"כי וממערב לשכונות רמת דניה, רמת שרת ומנחת (מלחה)

****

קריית יובל כמו שכנותיה לעייל נחשבת מבין השכונות הגבוהות בירושלים. היא משמשת כאזור מעבר לחלקים שונים של העיר והיא נחצית על ידי מערכת כבישים המובילה נפח תנועה גדול במרבית שעות היממה.

****

קרית היובל היא מבין השכונות הוותיקות בירושלים וכאחיותיה כך גם היא: אוכלוסייתה מבוגרת יחסית לממוצע העירוני. אוכלוסיית קרית היובל מגוונת למדי. נוכל למצוא בה אזורים יוקרתיים ומבוססים, לצד אזורי רווחה השוכנים זה לצד זה.

******

השכונה נבנתה סמוך לחורבה בשם הערבי "ח'רבת בית מזמיל"

****

שמה העברי, קריית היובל, נקבע באפריל 1951 לרגל מלאות חמישים שנה לקרן הקיימת לישראל, שעל הקמתה הוחלט בקונגרס הציוני החמישי (1901).שמה נקבע על ידי ועדת השמות הממשלתית (בראשותה עמד הארכאולוג ד"ר אברהם בִּירָן (ברגמן) והיא הוקמה בצד משרד ראש הממשלה, ביום ט' באדר ב' תשי"א, 13 במרס 1951).

*****

משמעות השם בֵּית-מַזְמִיל מעורפלת, ומקובל לפרשו כמקום שנודע בחבורת סתתים 'בעלי אִזְמֵל', שם שהתגלגל מן היוונית גם אל הערבית (أزميل, אִזְמִיל). יש הסוברים בטעות כי מקור השם הוא בכפר ערבי בשם זה שעמד במקום וניטש במלחמת העצמאות. אולם, סקרים מימי המנדט הבריטי ומפות בנות התקופה ואף לפניה, מלמדות כי לא היה באזור כל כפר בשם זה אלא רק חרבה נטושה .

מיקום בית מזמיל לפי מפת PEF ברבע האחרון של המאה ה-19

שומרה בחרבת בית מיזמיל, צילום מקיץ 2011 באדיבות רון חביליו שהעביר את הצילום ליאיר פז

בית מזמיל ערב מלחמת העצמאות

יתרה מכך, בספרו של מוחמד מוחמד שראב, "מעג'ם בלדאן פלסטין" ("לקסיקון ישובי פלסטין"), אשר ראה אור בדמשק ובבירות בשנת 1987 מופיע פירוט מדוקדק של כל היישובים שהיו ב"פלסטין הכבושה", זעיר כגדול, וברשימה כולה לא מופיע ישוב בשם זה בשום מקום, גם לא תחת "ח'רבת בית מזמיל".

******

איש ידיעת הארץ הותיק יהודה זיו ברשימתו על דעת המקום: על שכונותייך ירושלים הפקדתי שמות (מאי 2014) טוען "במקום שמחה גדולה והתלהבות נרגשת בעקבות החלפת השם הערבי, התייחסו תושבי ירושלים אל השם העברי החדש בשוויון נפש". הוא מציין "בזמנו התפרסם המעשה בנהג, שהובא אל בית דין לעבירות תנועה והתובע החל למנות לפני השופט שורה ארוכה של עבירות שביצע אותו נהג. לבסוף קטע אותו השופט ושאל: 'האם אתה מבית שמאי?', והתובע המשטרתי מיהר להשיב: 'כבוד השופט, מה פתאום? אני מבית מַזְמִיל'.
הוא מציין "שגם גם ספרו היפה של הרב חיים סבתו, 'בואי הרוח' (2007), מתאר את חוויות הקליטה של העולים החדשים, ניצולי שואה ועולים מארצות האסלאם (ובהם משפחתו של המחבר) בשכונת בית מזמיל.

***

באפריל 1948 התרחשו קרבות בין כוח ההגנה שישב בחורבת חמאמה (הר הרצל) ובין כוחות מתנדבים ערביים שישבו באל-ג'ורה (מושב אורה). בקרבות עשרת הימים-19 ביולי 1948, לאחר שכוחות צה"ל השתלטו על ח'רבת בית מזמיל וח'רבת אל-חמאמה, והפגיזו את עין כרם, היא נפלה כמעט בלי ירייה.

*****

לאחר הקמת המדינה קרקעות אזור בית מזמיל נמסרו לקרן הקיימת. תכנון השכונה החל בדצמבר 1949. אז נגשו המודדים לבצוע מדידה מרוכזת של השטחים על מנת להקים עליה את השיכונים הרבים לשיכון העולים החדשים ושיכון חברי אגודות שונות שהמתינו להקצאת קרקע במשך שנים רבות, עוד בטרם הקמת המדינה. בסוף מאי 1950 הסתיים תכנון שטח בית מזמיל, וקק"ל נגשה להכנות בדרושות לביצוע עבודות פיתוח. תכנית בית מזמיל, כפי שתוכננה על ידי קרן קיימת לישראל, תוארה על ידי מרדכי שטנר, נציג האוצר בועדת התכנון: "אחת התכניות של בנין ערים היפות ביותר, שיצא לי לראות עד כה". כאמור, באפריל 1951, ניתן לשכונה שמה העברי קריית היובל.

****

לאחר אישור התכנית, החלו ארגונים שונים לבנות יחידות דיור בשכונה. שכון ותיקים (שכון ותיקי ההסתדרות) נבנה על ידי חברת "שכון" שכון עממי שכונה ז', שכון עובדי המדינה, שכון עובדי משרד העבודה. שכון סלע שהתחלת בנייתו הייתה בחודש מאי 1952. מעונות עממיים, שכון עולים ושכון עמידר שנבנו על ידי חברת עמידר-אפרידר וקהילת "בני ציון" מארצות הברית. מעונות סטודנטים נבנו ברחוב גואטמלה ושכון אזרחי של חברי הציונים הכלליים. בסוף 1953 ניתנו 33 מגרשים לדיפלומטים, קבלנים ואנשים אמידים מבני ירושלים (רחובות שמריהו לוין ותחילת רחוב הנטקה). חברת החשמל קבלה שטח של 210 ממ"ר בחכירה להקמת תחנת משנה לטרנספורמטור, הקק"ל השתתפה בתשלום 29% לקו מתח חשמלי הגבוה שהועבר מבית וגן לעין כרם עבור קרית היובל במאי 1952. קרן קיימת לישראל החכירה שטח לבית החולים לילדים אילן במערב קרית היובל.

המקור עיתון חירות מאי 1950

בתחילת שנותיה נבנו בשכונה בתים דו-קומתיים כשבכל בית יש ארבע יחידות דיור על שטח של פחות מחצי דונם. הבתים היו מצופי אבן "דבש" פראית ובשל כך הוענק להם הכינוי: "בתי אבן", יחידות הדיור הללו היו קטנות (כ-33 מטר רבוע).

 

מקור התמונה 

היום

 

בסוף שנות ה-50 הצטרפו אל בתי האבן צריפים עשויים עץ ואזבסט שכונו בשם "אזבסטונים". אז, נבנו שתי שכונות כאלו: האחת מסביב לערוץ הנחל שמערב דרום-מערב לקריית היובל, בינה לשכונת עיר גנים (אזבסטונים א'). והשנייה ממערב לבתי השכונה בכיוון עין כרם (אזבסטונים ב').

המקור סרטון 

במהלך שנות ה-60 התפתח האזור הדרומי של השכונה וסוף שנות ה-60 נבנה האזור הצפון-מערבי ורחוב שטרן התוחם את השכונה מדרום וממזרח. באותן שנים הקומה שכונת הוילות הראשונה בירושלים ברחוב שמריהו לוין.

****

במשך שנותיה הראשונות, נחשבה השכונה לשכונת עוני. לעזרתה באו שיכוני הסטודנטים שנבנו במרכזה (ברחוב גואטמלה ). עם הזמן השכונה התפתחה וגדלה, ועם בוא העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים, החליפו עולים רבים את תושביה המקוריים של השכונה.

*****

כיום גרים בשכונה אנשים ממעמדות שונים בכפיפה אחת, ולא ניתן לסווג את השכונה למעמד חברתי מסוים. בשכונה ישנם פערים סוציו-אקונומיים גדולים בין הרחובות השונים. השכונה נחשבת לשכונה חילונית ולשכונה של שומרי מסורת. תושבים דתיים ומשפרי דיור מהשכונות הדתיות הקרובות עוברים אליה ובשנת 2003 אף הוקמה לראשונה בשכונה ישיבה. רוב אברכי ישיבת הר המור מתגוררים בשכונה, ובאביב התשס"ח (2008) עברה לשם אף הישיבה עצמה, באופן זמני. שינוי בהרכב האוכלוסייה בשכונה נוצר בעקבות מעבר של תושבים חרדים לשכונה, דבר שהביא אף למתיחת חוטי עירוב פרטי נוסף בשכונה. וכן למעברה של ישיבה גדולה חרדית "היכל יצחק" המונה מעל 230 בחורים. בצפונה של קריית היובל יש הגירה פנימית מתמדת של אוכלוסייה חרדית משכונת בית וגן היקרה לשכונת קריית היובל הזולה יותר. הקהילה מרוכזת בשלושה אזורים עיקריים; רחוב זנגוויל והסביבה, רחוב ברזיל והסביבה, רחוב שטרן והסביבה. בשכונה פועל "ועד קריית יובל החופשית" אשר הוקם במטרה לשמור על צביונה החופשי והפלורליסטי של השכונה, בין היתר על ידי מעקב ודיווח על פעילות גני ילדים חרדים ללא היתר.

******

בשנת 1970 הוקמה ממזרח לקריית היובל שכונת היוקרה רמת דניה, שנקראת על שם החברה שבנתה אותה, ומי שהשיגה ידו עבר לשכונה החדשה. הקמת שכונות הלוויין של ירושלים לאחר מלחמת ששת הימים והחל מראשית שנות ה-70 גרמה לכך שתושבים רבים לעזוב את השכונה העממית ולעבור לשכונות החדשות (נווה יעקב, גילה, הגבעה הצרפתית ורמת אשכול) בהן אפשר היה להשיג דירות רחבות ידיים בתנאים נוחים.
למרות זאת, לשכונה היו יתרונות: היותה שכונה מרכזית בדרום-מערב העיר, קרבתה לבית החולים הדסה עין כרם וליציאה לתל אביב וכביש ישיר ורחב המוביל ממנה למרכז העיר (שדרות הרצל). בשל יתרונות אלו אימצו רבים את השכונה ובהם סטודנטים ב"הדסה" ובאוניברסיטה העברית. גם המרכז המסחרי של השכונה היה הצלחה והמתנ"סים הראשונים שנבנו בה בסיועה של ההסתדרות סייעו להצלחה המקומית, השכונה הייתה למרכז תרבותו הדבר הביא אנשים רבים מהמעמד הבינוני לעבור לגור בשכונה.

*****

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 פונו אחרוני התושבים ממעברת קריית יובל. אם זאת שני צריפים שרדו עד שנת 2012, בשטח שבין קריית יובל לעין כרם שהיה ידוע בשם "עמק האסבסטונים". במקום נבנו כ-1,000 יחידות דיור ב-12 מבנים/

*****

בעשור השני של המאה ה-21 החלה עיריית ירושלים לקדם בשכונה מספר תוכניות של פינוי בינוי, התוכנית המשמעותית מביניהם היא פרויקט "שדרות היובל", פרויקט פינוי-בינוי ברחוב טהון, שרוב המבנים בו יהרסו לטובת מגדלי מגורים וחזית מסחרית. רחוב טהון יורחב כך שיוכל לשמש בעתיד למעבר שלוחה של הרכבת הקלה בירושלים. לפי התוכניות, אוכלוסיית התושבים בקרית יובל, שמנתה ב-2018 כ–23 אלף איש, כמעט ותוכפל ותגיע בתוך שני עשורים ל–45 אלף איש ויותר. הצפיפות המתוכננת תגיע ל–30 אלף איש לקמ"ר. התוכניות עתידות להוסיף לשכונה 3,100 דירות בפינוי בינוי של שיכונים, חלקן בפינוי בינוי ותמ"א 38 וחלקן בבנייה חדשה; ובנוסף יש 4,000 יחידות דיור מתוכננות שמועד מימושן צפוי בעשור השלישי של המאה ה-21 ועד 2040

******

מקור הסקירה אתר עיריית ירושלים  ומקור נוסף להרחבה והפניות 

******

מראה חלקי קריית יובל

רחובותיה נקראים על שמות מדינות באמריקה הלטינית
ועל שמם של אישים בתנועה הציונית ובתנועת העבודה.

*****

שיכוני מערב קריית יובל

*****

****

מבט מעל עין כרם

****

****

רחוב אולסנוונגר

****

****

*****

****

*****

*****

*****

****

****

הבתים החדשים בדרך כרמית שנבנו בשנת 2012 במקום בו נמצאה שכונת אסבסטונים

***

צפון קריית יובל

****

הקצה הצפוני של שיכוני רחוב זנגביל

רחוב זנגוויל

****

****

****

*****

****

****

רחוב ברורכוב

טלאי על טלאי

רחוב בורוכוב

****

מעבר לציר הנטקה למקום בו יעבור הקו הקו האדום של הרכבת הקלה, בשנת 2023

*****

****

בתי המידה המקוריים משנות ה-50

ישן ומחודש

דרום ומזרח קריית יובל

****

מבט מכיוון מלחה לעבר דרום מזרח קריית יובל

רחוב גאוני יעקב

****

****

****

****

****

כנראה שהשלט לא חוקי! ייתכן שהשטח ציבורי נוכס להיות פרטי ?

****

הגן ברחוב גאוני יעקב

****

******

****

רחוב הציונות

נשמה טובה מאכילה חתולים ועורבים, פגשתי אותה פעמיים

רחוב אורגואי

****

*****

****

***

****

****

מרכז החנויות ברחוב אורגוואי פינת רחוב שטרן

מראה המרכז בסוף שנות ה-50' התמונה באדיבות הספר שאיני זוכר את שמו

 

המבנים על המדרון ברחוב שטרן

הקצה העליון תחילת מורד רחוב שטרן

****

****

***

****

***

*****

****

****

****

****

****

****

****

****

*****

החלק התחתון של רחוב שטרן

****

****

****

רוח המקום 

****

*****

****

*****

****

מרכז דרום קריית יובל

****

****

****

****

*****

מבט מלמטה על בתי רחוב שטרן

****

****

************

****

הגינה האקולוגית הקהילתית נשרפה בקיץ 2019

הית הכנסת שערי שמים שנמצא בלב שכונת האסבסטונים

****

משטי האסבסטונים

******

רחוב גווטאמלה 

****

*****

****

****

יש גם נוף

****

מעונות הסטודנטים –
"מעונות גוואטמלה"

****

****

****

****

******

המרכז המסחרי

****

בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, ב-29 במרץ 2002, פוצצה עצמה מחבלת המתאבדת איאת אל-אח'רס בכניסה לסופרמרקט במרכז המסחרי של השכונה, ורצחה נערה ואת המאבטח חיים סמדר אשר מנע בגופו את כניסתה של המחבלת.

****

****

****

****

*****

רחוב טהון

****

****

"גן המפלצת" הנמצא בפינת הרחובות טהון והנרייטה סולד ונקרא גן ריבונוביץ. פסל המפלצת (ששמה האמיתי "גולם"), מתנת הפסלת ניקי דה סיינט־פאל לילדי ירושלים. האתר הוא אייקון ירושלמי אהוב במיוחד על ילדי ירושלים ובאים אליו מכל רחבי העיר.

בסמוך לגן המפלצת נפתח בשנת 2016 פאב המפלצת – פאב קואופרטיבי שכונתי. הפאב ייחודי בכך שהוא מתנהל כקואופרטיב (אגודה שיתופית) ומופעל כולו על ידי חברי הקואופרטיב ומתנדבים מן הקהילה. זהו עסק ללא מטרת רווח המשמש כמקום מפגש לתושבי השכונה, וכן במה להופעות, הרצאות, פעילות לילדים וסרטים

******

סוף דבר,

****

השיטוטים בשכונת קריית יובל
והצילום בה היו מרתקים

******

ממראה השכונה והקיפי הבנייה
ניתן ללמוד על המאמץ האדיר
שהשקיעה המדינה בשני העשורים הראשונים
בבניית שיכונים, למגורים, מרביתם לעולים החדשים 

*****

השכונה נבנתה בשטחים הזמינים במערב העיר,
במקום שהטופוגרפיה לא הייתה נוחה, 
וזאת על מנת להגדיל את תחומה
ועל מנת ליצור נוכחות על הרכס למול הקו הירוק

******

כפי שכבר צוין, כיום גרים בשכונה אנשים
ממעמדות שונים בכפיפה אחת,
ולא ניתן לסווג את השכונה
למעמד חברתי מסוים וגם לא לפי חתך גיל.

******

זאת ועוד, מראות רחובות השכונה מלמדים כי
ניכרים פערים גדולים
במעמד החברתי והכלכלי של אוכלוסייתה.

******

השכונה נחשבת לשכונה חילונית,
לשכונה של שומרי מסורת
וקיימים בה גם ניצנים של התחרדות.

*****

מהסיבוב בשכונה והתרשמות הראשונה בה
אין בהם די כדי להכיר אותה,
במהלכו צצו ועלו נושאים רבים
שמחייבים לימוד מעמיק.

 

מראות השלכת ברכס חלילים במבשרת ציון

 

שתיים עשרה תמונות  של מראות השלכת שנצפו בסיבוב קצר ליד הבית בשכונת רכס חלילים שבמבשרת ציון 

 

*****

******

 

*****

*****

*****

****

*****

*****

****

****

*****

*****

מזרח ירושלים שמחוץ לחומות העיר העתיקה

 

תיעוד זה הוא של מסלול סיור ברגל בחלק הערבי של ירושלים מחוץ לחומות הנקרא גם "מזרח ירושלים" שהוא מעניין ובלתי מוכר ובעיקר כמעט אינו נמצא על מפת מסלולי התיור בעיר

****

מזרח ירושלים או ירושלים המזרחית הוא כינוי פוליטי-מדיני, לשטח של 70 קמ"ר בקירוב הנכלל בגבולותיה המוניציפליים של ירושלים, ונמצא מעבר לקו הירוק. מבחינה גאוגרפית שטח זה כולל לא רק את אזוריה המזרחיים של העיר אלא גם את הצפוניים והדרומיים. לאחר מלחמת ששת הימים החילה ישראל על שטח זה את החוק הישראלי. השטח כולל, בנוסף לשטחה של ירושלים שנכבש על ידי הצבא הירדני והיה בשליטת ירדן בשנים 1948–1967, גם עיירות וכפרים שעד אז לא נחשבו כחלק מירושלים. למעשה, השטח שהיה כפוף לעיריית ירושלים הירדנית כלל רק 6.4 קמ"ר. כלומר, 91% משטח מזרח ירושלים לא נכלל באזור זה לפני יוני 1967.

המרחב (מסומן צהוב) במוצע לטיול

 

 

מסלול זה יכול להיות גם חלק מטיול רכיבת אופניים כמו למשל זה שבוצע לפני מספר חודשים, ירושלים, בשכונות החרדיות בצפון העיר ובחלקה המזרחי הערבי.

 

מסלול זה היה של  טיול שהדרכתי את קבוצת המטיילים שבה חבר חברי יונה בקלצ'וק.

 

בתיעוד טיול ההכנה לפני חודשיים מזרח ירושלים, חלק הערבי של העיר מחוץ לחומות, פירטתי איך הוא "גרר", "לחץ" ואפילו "אנס" אותי להדריך את קבוצת המטיילים בה הוא חבר.

 

כזכור, "העסקה" שנקבעה הייתה שאני ארכב על אופני העיר וחבריו ילכו ברגל.

אלה היו הרגליים שלי בטיול

הסכמים מכבדים, לאחר קיום הטיול ההכנה לעיל, ביום שבת 7 בדצמבר 2019 התקיים הטיול בו נטלו חלק חבריו (לא ספרתי).

*****

במשך חמש שעות
הסתובבנו בחלק של העיר המזרחית מצפון לחומות

****

מרחב הטיול תחום

בין דרך ברלב (כביש 60 בספרור הארצי
וכביש 1 בספרור העירוני) במערב,
ובין פאתי שכונת ואדי ג'וז במזרח,
בין מתחם המטה הארצי של המשטרה בצפון
ובין חומות העיר העתיקה בדרום.

*****

מרחב הטיול בשנות ה-30' של המאה ה-20'

  זה היה מסלול

התחלנו בחניון הרכב הסמוך לגבעת התחמושת,
בתחילה הסתובבנו בחלקה הצפוני החדש של שיח ג'ארח,
עלינו לתצפית על רכס הר הצופים – הר הזייתים,
עמדנו  ליד האנדרטה לזכר "שיירת הרופאים" שנפלה במלחמת העצמאות,
המשכנו לשוטט בחלק הישן של שיח ג'ראח
שוטטנו במקום בו נמצאו בעבר שכונות נחלת שמעון ונחלת יצחק
ביקרנו במתחם קבר שמעון הצדיק,

****

עלינו עבר שכונת המושבה האמריקאית
ניסינו להכנס לחצר מתחם האוריינט הוס
עברנו למתחם מלון אמריקן קולוני
אחר כך נכנסנו להציץ למוזיאון הסמוך שעניינו המורשת הפלסטינית.
המשכנו בדרך שכם ונכנסנו
למתחם כנסיית סנט גורג' האנגליקנית,
חזרנו ועברנו לעבר רחוב צלאח א-דין
בתחילה עצרנו מול שער קברי המלכים
המשכנו במורד הרחוב ועברנו מול בית המשפט המחוזי,
משרד המשפטים ומכון אולברייט לארכיאולוגיה
המשכנו להסתובב עוד ברחובות הסואנים של באב א-זהרה
משם עברנו לגן רוקפלר ועקפנו ממזרח את מוזיאון רוקפלר,
ירדנו לתחילת דרך יריחו מול הקצה הצפון מזרחי של חומת העיר העתיקה
שם מעל שכונת ואדי גוז
צפינו על מורד הר הזייתים.

****

חזרנו לחומת העיר העתיקה והתחלנו לצעוד ברחוב סולטן סולימן
המקביל וצמוד לחלק הצפוני של חומה העיר העתיקה
עברנו מול שער הפרחים, מול החלק הדרומי
של דרך שכם ומול שער שכם
חזרנו לתחילת דרך שכם בקטע מדרחוב
חצינו את תחנת האטובוסים המרכזית
סיימנו בקצה רחוב הנביאים
בפאתי רחוב ע"ח שבשכונת מוסררה

*****

***********

הבינוי במרחב הטיול התפתח
החל מהרבע האחרון של המאה ה-19

מרחב הטיל על רקע מפת הקרן הבריטית המלכותית לחקר ארץ ישראל משנות ה-70' של המאה ה-19, ה- P.E.F

המחצית שנות ה-90' של המאה ה-19 על פי המפה של קונרד שיק מ-1894

מרחב הטיול בשנות ה-40' של המאה ה-20' טרם הקמת המדינה

בין מלחמת העצמאות ובין מלחמת ששת הימים
מרחב הטיול היה החלק מהעיר המזרחית בשליטת ירדן

מרחב הטיול בעיר החצויה עד 1967

המקור: מצגת של יוסי לנגוצקי משנת 2015, המערכה לשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים 5 – 7 יוני 1967 כ"ו – כ"ח אייר תשכ"ז

במלחמת ששת הימים מרחב הטיול
נכבש בשלב השני של המערכה על העיר  

המקור: מצגת של יוסי לנגוצקי משנת 2015, המערכה לשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים 5 – 7 יוני 1967 כ"ו – כ"ח אייר תשכ"ז

*******
המקומות והמראות

תדריך בתחילה, טרם יציאה לדרך

*****

******

שיח ג'ארח

שֵׁייח' גָ'רַאח משתרעת ממזרח לדרך בר לב (המכונה בפי הירושלמים "כביש מספר 1"), מצפון למושבה האמריקאית ומדרום-מערב להר הצופים והגבעה הצרפתית. השכונה נקראת כנראה, על שם חוסאם א-דין בן שרף א-דין עיסא אלג'ראחי, נסיך מאנשי חצרו של צלאח א-דין ורופאו האישי, שבנה במקום זאווייה ונקבר בה לאחר מותו בשנת 1201.
השכונה נחשבת למבוססת וליוקרתית בין שכונות ירושלים הערביות. שוכנות בה קונסוליות ונציגויות של מדינות זרות: בריטניה, טורקיה, בלגיה, ספרד, הוותיקן, צרפת, איטליה, יוון ושוודיה ושל ארגונים בינלאומיים כגון האו"ם.
בשכונה ממוקמים גם מספר מסעדות גורמה ומלונות יוקרתיים.
בסמוך לשכונה הוקמה קריית הממשלה ע"ש מנחם בגין ובה נמצאים: המטה הארצי של משטרת ישראל ומשרדי ממשלה הכוללים את משרד המשפטים, משרד השיכון, המשרד לביטחון פנים ומשרד המדע והטכנולוגיה.

שכונת שיח ג'ארח בשנות ה-30' של המאה הקודמת

שכונת שיח' ג'ראח החלה להתפתח בהדרגה החל משנות ה-60 של המאה ה-19, שלהי התקופה העות'מאנית, כאשר נכבדיה ועשיריה הערבים של ירושלים החלו להקים בתי מידות לאורך דרך שכם מצפון לעיר העתיקה כחלק מתהליך היציאה מן החומות. אחת המשפחות הערביות המיוחסות בירושלים בתקופת המנדט, משפחת נשאשיבי, התגוררה בשכונה, וכיום יש רחובות בשכונה הקרויים על שמות בני המשפחה. גם בנים למשפחת חוסייני היריבה אחזו בבתים בשכונה, הבולט בהם המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, שביתו עמד בקצה המזרחי של השכונה (לימים מלון שפרד).
בסמוך לשכונה מצויים קבר שמעון הצדיק, מערת הסנהדרין הקטנה, ושתי שכונות יהודיות. שכונת שמעון הצדיק הוקמה בשנת 1890 על שטח שנרכש ב-1875, ושכונת נחלת שמעון נוסדה בתחילת המאה ה-20. במהלך מאורעות תרצ"ו (1936–1939), נאלצו תושביהן לנטוש את בתיהם, כדי להציל את נפשם מהפורעים הערבים בתום מאורעות הדמים חזרו התושבים היהודים לבתיהם.
הרחוב המרכזי בשכונה, דרך הר הזיתים, הוביל ממרכז ירושלים לבית החולים הדסה ולאוניברסיטה העברית בהר הצופים.

******

בסוף דצמבר 1947 הותקפו ונפצעו 20 נוסעים יהודים שעברו דרך שייח ג'ראח בדרכם להר הצופים על ידי מפגעים ערבים; זה היה אחד מהאירועים הראשונים שהובילו למלחמת העצמאות. בתגובה, פשטו אנשי ההגנה בחודש ינואר 1948 על בתים בשכונה והציתו אותם. בהדרגה התרוקנה השכונה הערבית מתושביה, ואת מקומם תפסו לוחמים מארגון הנג'דה שהמשיכו בהתקפות על יהודים שנסעו בכלי רכב או התגוררו בשכונות היהודיות.
באפריל 1948 פקדו הבריטים על תושבי שכונות שמעון הצדיק ונחלת שמעון לעזוב במהירות את בתיהם. היה זה יומיים לאחר הריגת עבד אל-קאדר אל-חוסייני בקסטל, ולאחר פרשת דיר יאסין. הבריטים הניחו שכוחות אל-ג'יהאד אל-מוקאדס שחוסייני עמד בראשם ינסו לנקום, ואכן כך היה. כוחות ערביים בפיקודו של בהג'ת אבו גרביה תקפו ב-13 באפריל 1948 שיירה יהודית שהייתה בדרכה להר הצופים, וטבחו בנוסעיה. חללי שיירת הדסה כללו 78 רופאים, אחיות, מטופלים ואנשי צוות של בית החולים הדסה. כוחות של פלמ"ח "הראל" שחשו לעזרתם נהדפו על ידי הבריטים. האירוע עורר זעזוע ביישוב היהודי בארץ ובעולם.
בחול המועד פסח, ב-25 באפריל 1948, במהלך מבצע יבוסי, כבש הפלמ"ח את שייח' ג'ראח ואת השטח בו שכנו השכונות היהודיות. הבריטים הכריחו אותם לסגת בתואנה שציר התחבורה העובר שם נחוץ להם. כוחות "ההגנה" ואצ"ל השתלטו על השכונה ובית הספר לשוטרים מיד לאחר עזיבת הבריטים ב-14 במאי 1948. ב-19 במאי 1948 נכבש המקום על ידי הלגיון הערבי ונותר בידי ממלכת ירדן עד למלחמת ששת הימים.

*****

לאחר מלחמת העצמאות עבר האזור לשליטת ירדן. ירדן העבירה את האחריות על נכסי היהודים בשכונה לאפוטרופוס הירדני על נכסי אויב. ב-1956 יישבו במקום ממשלת ירדן וסוכנות הפליטים אונר"א 28 משפחות של פליטים פלסטינים שלא יכלו לשוב לבתיהם בתום המלחמה. המשפחות קיבלו מעמד של שוכרים לתקופה של 33 שנה והבעלות על המקום נותרה בידי האפוטרופוס הירדני. לאחר מלחמת ששת הימים השכונה סופחה למדינה תוך החלת החוק הישראלי, והפכה לחלק משטחה המוניציפלי של ירושלים. הנכסים שהיו בידי האפוטרופוס הכללי הירדני עברו לידי האפוטרופוס הכללי הישראלי, בהתאם לחוק.
מקור, הרחבות הפניות 

****

למול המטה הארצי של המשטרה בקצה הצפוני של שיח ג'ארח

החלק הצפוני של
שכונת שיח ג'ארח:
קונוסליות, בתי חולים ומלונות

צילום יונה בקלצ'וק

צילום יונה בקלצ'וק

 

****

רחוב נששישיבי

*****

שכונת שיח' גארח, דרך הר הזייתים

****

תצפית על הר הצופים והר הזייתים
מדרך הר הזייתים

****

****

*****

*****

*****

****

*****

מקום אנדרטת ע"ח,
נקראת גם
"שיירת הדסה"
וגם
"שיירת הרופאים"

האנדרטה לזכר הע"ח, צילום יונה בקלצ'וק

שיירת "הדסה" הייתה שיירת משוריינים שהסיעה יהודים בדרכם להר הצופים ב-13 באפריל 1948, ד' בניסן תש"ח במהלך מלחמת העצמאות. השיירה כללה עובדי רפואה של בית החולים הדסה הר הצופים, עובדי האוניברסיטה העברית, אנשי ההגנה מגיני ההר, חולים, מבקרים ואזרחים. בעת שעברה בשכונה הערבית שייח' ג'ראח, הותקפה השיירה בידי פורעים ערבים, שרצחו 77 מנוסעי השיירה (במשך שנים השתרשה טעות בנוגע למספר החללים בשיירה והיא כונתה גם שיירת הע"ח). ההתקפה אירעה ימים ספורים לאחר פרשת דיר יאסין, ולטענת עבדאללה א-תל, מפקד הלגיון הערבי בירושלים, היוותה נקמה על הרג בני הכפר.
לאחר איחוד ירושלים ב-1967 נבנתה אנדרטה סמוך למקום הטבח בשיירת הדסה במרכז השכונה, ובה שמות 78 הנרצחים.
פירוט והפניות

בפיצול
בין דרך הר הזייתים
ובין דרך שכם

****

****

מקום התקפת "שיירת הרופאים"

*****

החלק המערבי הישן
של שכונת שיח ג'ארח

****

השכונות היהודית בעבר לצד שיח ג'ארח

*****

בתקופת המנדט כלל אזור שמעון הצדיק שלוש שכונות  משנה: בתי שמעון הצדיק, נחלת שמעון ונחלת יצחק. לאזור זה היו כמה מאפיינים:
א. סמיכות לאזור יהודי: שלוש השכונות היו סמוכות מאוד הן לגוש מאה שערים הן לאזור המתפתח בהר הצופים.
ב. קרבה לדרך שכם, ציר התחבורה שקישר את מרכז העיר עם הר הצופים ועם היישובים שמצפון לעיר, כגון עטרות ונווה יעקב.
ג. מיקום בצפון ירושלים, שנחשב לכיוון התפתחות פוטנציאלי בשל הטופוגרפיה המתונה שלו ובהיותו ברובו פנוי וזמין לפיתוח, 6 ובמיוחד בהשפעת תכניותיו של פטריק גדס. הדבר בא לידי ביטוי בכמה יזמות יישוביות מצפון לגוש שמעון הצדיק.
ד.  שכנות לשיח' ג'ראח, שכונה של בתי עשירים מוסלמים שנבנו בפיזור וברווחה, אשר התפתחה בסוף המאה הי"ט.
שלוש השכונות היהודיות שעל דרך שכם ניטשו סופית בהוראה מגבוה בשל "מצב מסוכן" בתחילת מלחמת העצמאות, ותושביהם הגיעו כפליטים אל מערב העיר

******

הסקירה להלן מבוססת על מאמרו של יאיר פז,  "נסיגה יהודית בירושלים בתקופת המנדט: שכונות 'שמעון הצדיק' ו'כפר השילוח'" בתוך: ארץ ישראל – מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, כ"ח, החברה לחקירת א"י ועתיקותיה (ספר טדי קולק) בעריכת י' בן-אריה ואחרים, ירושלים תשס"ח, עמ' 427-443

******

****

****

****

אל מול המקום בו נמצאה שכונת שמעון הצדיק

בתי שמעון הצדיק – מתמיכה לנטישה
מערת שמעון הצדיק הייתה בין המקומות המקודשים ליהודים בסביבות ירושלים. לפי המסורת, במערה זו נקבר שמעון שהיה "משיירי כנסת הגדולה".  מערת הקבורה המיוחסת לו היא חלק ממכלול של מערות קבורה עתיקות חצובות בסלע במדרון הצפוני של נחל יהושפט (ואדי ג'וז), בצד דרך המלך המובילה משער שכם צפונה. יהודי ירושלים נהגו לעלות לאתר מדי שנה בל"ג בעומר ולקיים בו מעין הילולה לשמעון זה, בנוסח ההילולה במירון על קברו של שמעון בר יוחאי. אך למרות חשיבותה של המערה במסורת היהודית הירושלמית (המקום נודע גם בין הערבים בשם "אל־יהודייה") היא הייתה מוחזקת בידי ערבים ונחשבה במשך שנים רבות לרכושם, והם אף גבו מהיהודים דמי כניסה ושימוש באתר.

 

בשנת 1876 רכשו יהודי ירושלים את המערה והשטח הסמוך לה (19,268 מ"ר) והמקום נרשם על שם נציגי הספרדים והאשכנזים במשותף. שנים מועטות לאחר רכישת המערה הגיעו לירושלים ראשוני העולים מתימן (1882). הם היו עניים מרודים, וחלקם התיישבו במערות ובנקיקים שסביב האתר המקודש. מכיוון שכך, החליטו ראשי העדה הספרדית ואגודת "עזרת נידחים" לסייע לעניים אלה ולהקים שם בעבורם שכונה על־פי דגם בתי ההקדש לעניים. אך מאחר שיזמת הבנייה הייתה רק של הספרדים, היה צורך לחלק את המגרש בין שתי העדות. לשם ביצוע חלוקה הוגנת – בהתחשב באופיו המגוון של השטח – נשכרו שירותיו של "המהנדיס המומחה מיסטיר שיק" (קונרד שיק) והוא הכין בשנת 1890 תכנית איזון שטחים וחלוקה.

 

כבר באותה שנה נערכה מגבית לגיוס הכסף והוחל בבנייה. הבתים יועדו לשני סוגי אוכלוסייה: לתלמידי חכמים ולבני עניים ספרדים. קביעה אפריורית זו של הרכב האוכלוסייה השפיעה כנראה על אופייה של השכונה ועל הדומיננטיות של תושבים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך באזור זה.

 

עם ראשית המנדט עלתה לשעה קלה קרנה של שכונת שמעון הצדיק. משלחת של ועד הצירים, שהגיעה לירושלים זמן קצר לאחר הכיבוש הבריטי, ראתה בגאולה ובשיקום המקומות ההיסטוריים והקדושים לעם היהודי, ובראשם הכותל המערבי, אחת ממשימותיה הדחופות והחשובות ביותר. אתר נוסף שנזכר כמיועד לגאולה, מלבד הכותל, היה מערת המכפלה. אולם עד מהרה נוכחו חברי הוועד כי גאולתם של שני אתרי מפתח אלה מסובכת מדי. הם ניסו אפוא להגשים את משימתם, ובתוך כך לקנות לעצמם יוקרה פוליטית, על ידי שיקום אתר ירושלמי מקודש אחר אשר איננו נושא לקונפליקטים בין דתיים. "קבר שמעון הצדיק" הלם מטרה זו היטב. וכך זכה האתר באופן לא צפוי כלל לטיפול ציוני מסור, שכלל תיקונים בתוך המערה עצמה ובניית גדר אבן שתגן על סביבות הקבר. פעולה זו גם הונצחה כיאות בכתובות שנקבעו בפתח המערה ומעל שער הכניסה למתחם.

****

היה מקום לצפות שהיוקרה שהוקנתה למקום על ידי ועד הצירים, וכן התעוררות ההתעניינות הדרמטית באזור הר הצופים הסמוך לקראת טקס הנחת אבני הפינה לאוניברסיטה, יביאו לחיזוקו של ציר יישובי זה ולמפנה בהתפתחותו, אולם מסתבר שכוחות חזקים יותר פעלו והשפיעו לכיוונים אחרים, ובבתי ההקדש המשיכו להתגורר יהודים עניים. אמנם בשלהי 1918 ובמהלך 1919 נקט ועד העיר ליהודי ירושלים בתיאום עם ועד עדת הספרדים בעלת בתי ההקדש כמה פעולות לביסוס האחיזה היהודית במקום, ואכן נראה שבתקופה זו נוספו לשכונה דירות חדשות אחדות, אולם לא היה כל המשך ליזמה זו. מדוחות שונים של ועד עדת הספרדים עולה כי בסוף שנות העשרים ובמהלך שנות השלושים היו בתי השכונה מאוכלסים בדלת העם, שהתקשו לשלם את שכר הדירה ובוודאי שלא יכלו לעקור לשכונות יקרות יותר. כן מצוין שם כי המגרש פרוץ לנוודים שונים, הפולשים מדי פעם לשכונה עם עדריהם ומקימים בה אוהלים. עם זה, במשך כל התקופה, כולל לאחר מאורעות תרפ"ט ותרצ"ו, לא הייתה בשכונה אף דירה פנויה.

 

רק בשנת 1938 בגל השני של המאורעות, ניטשה השכונה לזמן קצר בעקבות התקפה של בוזזים, והתושבים נמלטו לשכונת נחלת שמעון הסמוכה, שהייתה מאוכלסת יותר ומוגנת יותר. באותה התקפה נבזז בית הכנסת, כל רהיטיו נשדדו, הדלתות והחלונות נעקרו וספר התורה היחיד שהיה בו נגנב. גם חלק מבתי השכונה נבזזו והוצתו, והתושבים פנו לוועד עדת הספרדים בבקשת סיוע. השכונה נשארה נטושה למעלה משנה ובמפקד יהודי ירושלים משנת 1939 לא נפקדו תושבים בשכונה.

 

עם סיום המאורעות החל תהליך אכלוס בתי ההקדש מחדש – שוב בידי דלת העם, ואולי אותם תושבים עצמם. כאשר שבו התושבים לשכונה ב־ 1940 , מצאוה שדודה והרוסה ואת בית הכנסת הקטן חרב, "כאילו בוכה ומתחנן ואומר: קומו חזקו את בדק הבית… הגיע הזמן שהמקום הזה, הנמצא בסביבה כה נהדרה והיסטורית ימצא את תיקונו".

 

ההזנחה של המרחב נמשכה גם בראשית שנות הארבעים. במסמך משנת 1942 מתאר מ"ד גאון את מצבו העגום של השטח בן עשרים הדונמים: את פלישות הנוודים, את העזובה ואת הזוהמה והפגיעה בעצי הזית העתיקים. את בית הכנסת של השכונה הוא מתאר כך: "קירותיו מלאים כתמי טחב מהגג שעליו, הדולף תמיד והעלול להתמוטט עד מהרה". לדבריו, הממשלה אמנם אישרה פיצויים לתיקון נזקי המאורעות, כולל שיקום בית הכנסת, אך הסכום קוזז לכיסוי חובות שוועד עדת הספרדים היה חייב לממשלה. למרות זאת, התפוסה בבתי ההקדש הייתה באותה שנה מלאה; גרו בהם 19 דיירים, כולם אנשים קשי־יום בני עדות מזרחיות, בהם "שלושה חולי רוח". חלק מהחדרים היו פרוצים ואחרים שימשו מחסנים.

 

תמונה דומה  מצטיירת גם בהמשך שנות הארבעים ועד סמוך לקום המדינה. מעדויות שונות עולה כי הדור הצעיר היגר לשכונות חדשות שקמו בסביבה, או אף לאזור תל אביב, ובחדרי ההקדש בשכונה נשארו לחיות הזקנים. בשלהי שנת 1944 יזם ועד העדה הספרדית שיפוץ של חלק ממבני המגורים במגרש שמעון הצדיק, ובראשית 1945 הציע ועד העדה תכנית להקמת "שיכון עממי" בתחומי המגרש. הועלתה האפשרות ש"מוסדות ציבוריים ולאומיים" יסייעו בפרויקט ואף הוקמה ועדת משנה מיוחדת לקידום היזמה. בראשית 1947 דווח על מדידות והכנת מפות פרצלציה כהכנה להקמת השיכון, ואף על תשלום דמי קדימה סמליים מצד רוכשים פוטנציאליים. בהמשך נערך בירור משפטי פנימי בוועד העדה הספרדית בדבר מעמדו החוקי של הקדש שמעון הצדיק והסתבר שמעמדו אינו נהיר כלל לוועד ההקדשות של העדה. ייתכן שניתן לראות בכך עדות נוספת לשוליותו הכלכלית של האזור באותן שנים.

 

עד קום המדינה הייתה אפוא שכונת בתי ההקדש שמעון הצדיק שכונת עוני קטנה, מאוכלסת בדיירים מתחתית הסולם הכלכלי חברתי. מעמדה היה כה שולי, ואולי משום כך גם בימי המאורעות לא הייתה אתגר להתקפות קשות, והתפוסה בה נותרה כמעט מלאה גם לאחריהם. למרות ניצול חלקי בלבד של שטח ההקדש הספרדי, ולמרות זמינותו של מגרש נוסף בן עשרה דונם בצמידות אליו (חלקה של העדה האשכנזית), לא נמצא עד שלהי תקופת המנדט גורם בממסד היהודי ציוני שיביא למימושו של פוטנציאל נדל"ני בלתי שכיח זה.

*****

בחלק הדרומי של מתחם שכונת נחלת שמעון

נחלת שמעון
בעקבות הקמת שכונת שמעון הצדיק ניסו חברות עסקיות אחדות לקדם יזמות כלכליות יישוביות במגמה להרחיב את  הנוכחות היהודית בציר זה. וכך כבר בשנת 1891 , עם גל הבנייה של ראשית שנות התשעים, החלה "חברת מסחר" לבנות ולשווק בתים ממערב לבתי שמעון הצדיק, בשטח שממערב לכביש ירושלים–שכם, והמיזם קיבל את השם הסמלי "נחלת שמעון", או "נחלת שמעון הצדיק". השכונה הוקמה בשטח נמוך, באפיקו של אחד הערוצים העליונים של נחל קדרון. לכן בכל חורף גשום ניזוקו הבתים משיטפונות והתושבים סבלו מהיקוות מים עומדים סמוך לבתיהם. מיקום טופוגרפי ירוד זה היה כמובן בעוכריה של השכונה )ואולי משום כך הצליחו היזמים לרכוש את השטח. (האזור נודע בשם "הבסה", הביצה) על שם הביצה הגדולה שנקוותה ממש בגבול השכונה ממערב.  מפגע תברואתי זה הוסר לבסוף במהלך תקופת המנדט.

 

מחקר רכישת הקרקעות בשכונת נחלת שמעון חשף בעיה נוספת, והיא היעדר רישום ברור של הבעלויות על הקרקע בשכונה, והעניין נידון בערכאות משפטיות עד עצם היום הזה. אולם למרות נתוני הפתיחה הטופוגרפיים הירודים, כבר בשנת 1897 היו בשכונה 22 דירות בנויות, כלומר קרוב ל־ 100 תושבים. ממקורות שונים ניתן להסיק שתושבי השכונה נמנו ברובם עם שלוש עדות מזרחיות: גורג'ים, חלבים ותימנים,  וכי הדירות היה זעירות בגודלן )גודל כל מגרש היה כ־ 60 מ"ר(. עד סוף התקופה העות'מאנית שילשה השכונה את אוכלוסייתה, ולפי הערכתנו גרו בה ערב המלחמה כ־ 300 יהודים.

 

בשנות המנדט הראשונות התפתחה השכונה באטיות רבה, בהתאם ליכולתם הכספית של התושבים, שהיו ברובם פועלים קשי יום. בראשית שנות העשרים נוספו לה בתים מספר ועל־פי מפקד 1931 גרו בה כ־ 400 יהודים ועוד 100 מוסלמים בעיבורי השכונה.

 

באמצע שנות העשרים הוחל ביזמה לחיבור השכונה לקו המים העירוני, בשיתוף נציגי התושבים. בשלב הראשון הוקמה נקודת חלוקת מים אזורית מחוץ לשכונה, והיא הייתה משותפת לשכונות היהודיות והלא יהודיות הסמוכות. הדבר גרם למתחים ולמאבקים על נקודת החלוקה ולגביית כספים שלא כדין, במיוחד לנוכח השתלטות בעלי זרוע, שהתפרנסו בעבר ממכירת מים בפחים לתושבים. המסמכים מתקופה זו מעידים שמדובר באוכלוסייה חלשה, המתקשה לעמוד על זכויותיה,  וכי עניי השכונה לא יכלו לשלם אפילו את תעריף המים הבסיסי שקבעה העירייה.

 

הגאות הכלכלית של אמצע שנות השלושים לא השפיעה על מצבה של השכונה, למרות שבאותה תקופה החלה להיבנות לידה שכונה חדשה ביזמה פרטית נחלת יצחק, לפי מפקד ועד הקהילה מ־ 1939 , גרו בנחלת שמעון 440 נפש (מספר שווה כמעט למספרם במפקד של 1931) שהם קרוב למאה בתי אב. על מצבם הכלכלי של התושבים יכולות ללמד רשומות העירייה: מספר בתי האב שנרשמו כ"משלמי מסים" בשנת המס 1938/39 )כלומר בעלי רכוש( היה 12 בלבד. על הרמה הסוציו־אקונומית הנמוכה של אוכלוסיית השכונה יעיד אחד המכתבים ששלחו התושבים לוועד הקהילה, שעליו חתמו הרוב בטביעת אצבע.  השכונה נכללה במחקר שערך המכון לחקר הכלכלה של הסוכנות היהודית בנושא "משכנות עוני בירושלים". 40 המחקר הגדיר 19 מתוך בתי השכונה כ"בלתי ראויים לדירת אדם". לשם המחשת העוני, תוארו התנאים הפיזיים בחלק מהבתים – למעשה מרביתם היו צריפים.

 

תיאור ציורי יותר של העוני בשכונת נחלת שמעון מופיע בזיכרונותיו של יוסף טווילי, אחד מתושביה: "שמעון הצדיק הייתה שכונה ענייה: מבנים צפופים ודחוסים, עשויים עץ ופח, נשענים זה אל זה כמו מבקשים חום, בית בקרבתו של רעהו". וכך מתאר טווילי את בניית השכונה: "כל איש הקים את ביתו בשובו מעבודתו, וכך ארכה הבנייה כמה שנים וכל בית היה שונה מרעהו. מרבית הבתים בשכונה היו בני קומה אחת או שתיים, אך היה בה בית אחד גדול ולבן בן שלוש קומות: ביתו של הקבלן אברהם גורג'י". מדבריו עולה כי התושבים היו אנשים עובדים, בני המעמד הנמוך או הבינוני־נמוך: "בשמעון הצדיק לא חיו אנשי אוניברסיטה או אנשים עשירים מאוד. היו בה כאלה המשתכרים למחייתם מעבודתם: חיים בדוחק, אך אינם נזקקים לעזרת הזולת. כולם היו דתיים ושומרי מסורת, כארבעים משפחות בלבד".

 

מתיאורו מצטיירת תמונה עגומה ביותר: בין הבתים הצפופים הפרידו דרכי עפר צרות ולא סלולות. עם ערב הייתה השכונה טובעת בחשכה, שכן לא הייתה תאורה ברחובותיה… בחורף הונחו אבנים כבדות על לוחות המתכת ששימשו גגות מאולתרים לצריפים הקטנים, וסמרטוטים נתחבו אל תוך החלונות… נשים שהחיים העניקו להן מראה זקן בטרם עת שבות מעבודתן כמנקות וכמבשלות בבתיהם של העשירים; גברים חוזרים עייפים מאתרי הבנייה… זאת הייתה שכונת שמעון הצדיק, קטנה ואהובה.

 

מעניין שלמרות התיאור הקשה הזה, עולה ממנו אמפתיה של מי שגדל בשכונה כלפי תושביה הדלים, שעמלו ופרנסו את עצמם. נחלת שמעון, שהחלה כיזמה מסחרית באזור בעל פוטנציאל התפתחותי גבוה, הפכה אפוא במהלך תקופת המנדט לשכונת עוני ונשארה בשולי העשייה הציונית בעיר. מגידול של 33% בעשור הראשון של תקופת המנדט הואט הגידול ל־ 10% בלבד בעשור השני ובעשור השלישי לא היה גידול כלל! אלא שמקצת מן הפוטנציאל שהיה בסביבה זו בא לידי ביטוי בהקמת השכונה הסמוכה – נחלת יצחק.

 

בתפר בין שכונת נחלת שמעון ושכונת נחלת יצחק

נחלת יצחק – יזמה פרטית שנבלמה

 

השכונה השלישית ב"גוש שמעון הצדיק" היא נחלת יצחק. זו החלה להתפתח באמצע שנות השלושים בשטח שבין נחלת שמעון ובין בית ישראל החדשה. משך חייה הקצר וקטנותה של השכונה, וכן העובדה שהוקמה בידי יזמים פרטיים בלא תרועת חצוצרות, גרמו לכך ששמה כמעט נכחד מרשימות שכונותיה של ירושלים ומתיאוריהן. גם במקומות הספורים שנזכרה בהם, האזכור לוקה בחסר או שאינו מדויק. למרות מיקומה האסטרטגי כחוליה המחברת בין המגבש היהודי ובין שתי השכונות הוותיקות, שמעון הצדיק ונחלת שמעון, ולמרות קרבתה לציר החשוב להר הצופים וליישובי צפון ירושלים, ציר דרך שכם, נשארה השכונה בשולי התודעה של מרבית הירושלמים בתקופת המנדט וגם חוקרי ירושלים בזמננו אינם נוטים לה חסד והיא כמעט שאינה מוזכרת במחקריהם. להלן ננסה לגאול מן השכחה שכונה מעניינת זו, ולנסות לשחזר את תולדותיה ואת הסיבות שהביאו לכך שככה נשתכחה.

 

ראשיתה של נחלת יצחק קשורה ביזמה פרטית של כמה סוחרי נדל"ן יהודים ונוצרים במחצית הראשונה של תקופת המנדט. השטח שעליו נבנתה השכונה נרכש כבר בשלהי המאה הי"ט בידי יוהן פרוטיגר, הבנקאי השווייצי שפעל בירושלים והרבה להשקיע במקרקעין ואף היה שותף בהקמת כמה שכונות יהודיות. בשנת 1896 הוכרז פרוטיגר לפושט רגל. לאחר מלחמת העולם הראשונה הועברו כל נכסיו לידי כונס נכסים שמונה בידי ממשלת המנדט. קרקעותיו של פרוטיגר נמצאו ברובן באזור שיח' ג'ראח ובית חנינא. המתעניינים העיקריים בקניית קרקעות אלה היו, מטבע הדברים, סוחרי נדל"ן יהודים, אך היו גם ערבים נוצרים מאזור בית לחם. אחד המגרשים הללו היה כאמור צמוד לנחלת שמעון מצד מערב ושטחו כשישה דונם . נראה שכבר בראשית שנות העשרים עשה סוחר נדל"ן בשם דוד שניאורסון מאמצים לרכוש חלקה זו. במסגרת יזמה עסקית רחבה, רכש מכונס הנכסים את כל נכסיו של פרוטיגר, למרות שלא ידע את היקפם ואת מיקומם במדויק, ובתמורה התחייב לשלם לנושים את חובם. ברשימת הנכסים שצורפה להסכם מופיעים כמה מגרשים וחלקות באזור שיח' ג'ראח, וביניהם מגרש נחלת יצחק. המגרש עבר גלגולים מספר בין סוחרי נדל"ן ובאחד מהם נכנס לתמונה אדם בשם יצחק חסידוף (או אל־חסיד), תחילה כעד במשא ובמתן ובהמשך כקונה וכיזם. משנת 1928 ואילך יש עדויות רבות למעורבותו של יצחק חסידוף זה ברכישת מגרשים וחלקות באזור נחלת שמעון (בעיקר ממערב ומדרום), בהכנת פרצלציות ואף בהקמת בתים משותפים אחדים בשטח זה. 50 אין בידינו מידע ביוגרפי על יצחק חסידוף היזם, פרט לעובדה שהוא קרוב משפחה של יזם נדל"ן אחר בשם אברהם חסידוף. מכל מקום, באותה שנה חולקה החלקה של נחלת יצחק ל־ 14 מגרשי בנייה בני כ־ 300 מ"ר כל אחד ולשטח ציבורי, לקראת מכירתם לדיירים.

 

על המועד המדויק של הקמת השכונה ועל מתן השם "נחלת יצחק" יש כמה מקורות שאינם חד משמעיים. אחד מכותבי תולדות השכונה מתאר את הקמתה כך: "שביב אור זרח פתאום בשנת תרצ"ה עת החלו להקים ליד השכונה (נחלת שמעון) בתים גדולים ומודרניים ועכשיו משני צדי השכונה, מצפונה ומדרומה, מתנוססת לתפארת שכונת 'נחלת יצחק'". בשנים הראשונות עדיין נקראה השכונה בתעודות רשמיות ואחרות בשמות שונים, כגון נחלת שמעון או בית ישראל החדשה, אולם נראה שהודות לאופייה הייחודי של קבוצת בתים זו, השונה כל־כך משכונת העוני הצפופה נחלת שמעון מחד והמרוחקת מבית ישראל החדשה מאידך, נקלט לבסוף גם שמה. לא נמצא מסמך המסביר את מקור השם והסברה הרווחת היא שהשכונה קרויה על שם היזם (או סבו) מכל מקום, שם זה החל להשתרש במהלך שנות הארבעים ונעשה שגור בחוזי שכירות, ברישומי כתובות ובסקרים של המוסדות הציוניים. עם זה, במסמכים משפטיים הוא מופיע בדרך כלל ככינוי מזהה, לצד שמה של אחת משתי השכונות הוותיקות הסמוכות.

 

שטחה הכולל של השכונה קשה להגדרה משום שאין מדובר ביזמה אחת או ברכישה מרכזית אחת, אך בטבלות הגאוגרפיות של המהנדס מרדכי הקר, שנלוו למפקד שנת 1939 , וברישומי ליף משנת  1947 מוערך השטח בכ־ 15 דונם. על־פי מפות ותצלומי אוויר, נראה שהבנייה בשכונה החלה באמצע שנות השלושים, ומסמכים פרטיים מצביעים על כך שהיא החלה במחצית השנייה של שנות השלושים. ברשימה דמוגרפית שהוכנה בידי ועד הקהילה משנת 1938 )הערכה של מספר התושבים בכל שכונה(, נחלת יצחק עדיין אינה מופיעה כשכונה בפני עצמה, ואילו לפי מפקד הסוכנות משנת 1939 היא מוגדרת כשכונה עצמאית וכבר גרים בה 251 נפש (כ־ 50 משפחות( מלבד תושבי נחלת שמעון.

 

הרכב האוכלוסייה בנחלת יצחק היה שונה מזה שבשתי השכונות הקודמות. כאן גרו בני המעמד הבינוני, מחציתם אשכנזים ומחציתם מעדות המזרח. המבוססים יותר מבין התושבים הקימו או רכשו את הבתים המשותפים והשכירו אותם לדיירי משנה.   בין בעלי הנכסים, שכנראה לא גרו בשכונה בפועל, יש שמות ידועים, לדוגמה איתמר בן־אב"י, פרופ' שלום יהודה, יצחק אלפנדרי, ד"ר אברהם אבושדיד; ויש משפחות נוספות שגרו בה, כגון יקותיאל רז, קובשקה, קמינסקי, גרינשטיין, טוכמן, המבורגר ושכטר.

 

בניין טיפוסי בשכונה כלל שניים–שלושה מפלסים וחדרי עליית־גג. בחלק מהמקרים גרו בעלי הבית עצמם בקומת הקרקע )בחזית( ויתר החדרים/הדירות הושכרו לדיירי־משנה. בבית קמינסקי, למשל, גרה משפחת בצלאל קמינסקי עצמה ) 7 נפשות(; משפחת פנחס ורות המבורגר (5 נפשות); דייר בשם נשאשיבי, ובקומת הגג קונסול חבש בכבודו ובעצמו.  בבית קובשקה, שהיה בן שלוש קומות, גרה משפחה מורחבת שכללה שני אחים שנשאו לנשים שתי אחיות, הוריהם וצאצאיהם. המשפחה, שהייתה מבוססת כלכלית, הגיעה משכונת אחווה ובנתה את ביתה בנחלת יצחק כבר בשנת 1934.

 

אווירת השכונה, המוקפת עצי זית עתיקים, הייתה כפרית והנוף פסטורלי. בעיבורי השכונה היה שדה שכונה "מגרש חניתה" ובו שיחקו או "נלחמו" הילדים עם ילדי השכונה הערבית הסמוכה. במרכז השדה הייתה שלולית המים הגדולה שנזכרה לעיל, אשר היתה מקור שעשוע לילדי האזור בחורף, אך גם מפגע אקולוגי לשכנים.

 

בשכונה עצמה לא היו כמעט מקורות תעסוקה. היו רק חנות מכולת אחת בבעלות יהודית ("של גולדשטיין") ושתי חנויות מכולת של ערבים וכן חנות לתיקון אופניים ולהשכרתם, גם היא של ערבים. משפחת קמינסקי התפרנסה משיווק חלב שקנו מבעלי רפתות יהודים וערבים בסביבה ובתקופה קצרה אף החזיקה בעצמה רפת קטנה בשכונה. לצד השכונה התפתחה תעשייה קלה, כגון בית חרושת לקרח ובית חרושת לסודה ולגזוז. אולם רוב התושבים עבדו בעיר וחלקם במוסדות שעל הר הצופים הסמוך, והיו גם כמה סטודנטים שלמדו שם. תושבת השכונה רות המבורגר נתנה שיעורים פרטיים לילדי הסביבה.

 

ילדי השכונה למדו ברובם בבית ספר תחכמוני והיו הולכים אליו ברגל, מהלך כחצי שעה. בשכונה עצמה לא היה בית כנסת )רוב התושבים לא היו דתיים( ומי שרצה הלך לבתי הכנסת הספרדיים שבנחלת שמעון, או לאשכנזיים שבבתי זיבנבירגן.

 

זמן קצר לאחר החלטת האו"ם על הקמת המדינה, בנובמבר 1947 , התערער הביטחון היחסי בשכונה. התושבים, שחשו שהם בקו החזית, החלו לנטוש את בתיהם כבר בדצמבר 1947 ובראשית 1948 , אף כי בהנחיות שקיבל מפקד העיר, דוד שאלתיאל, הודגשה חשיבות האחיזה בציר זה, המוליך להר הצופים ולגוש עטרות. בפברואר 1948 נהרסו בשיטתיות כמה מבתי השכונה שהיו סמוכים לדרך שכם. הדבר היה קשור כנראה לקרבות באזור שיח' ג'ראח על הדרך להר הצופים, ולרצונם של הבריטים לשמור לעצמם דרך נסיגה פנויה צפונה, על ציר דרך שכם.

 

המקרה של נחלת יצחק משקף לכאורה את ראשית מימוש הפוטנציאל שהיה גלום באזור שהוא נושא דיוננו: יתרונות של מיקום ונגישות ואפשרות ליצור רצף טריטוריאלי יהודי נוצלו בידי יזמים פרטיים בציפייה לצמיחה כלכלית, ואכן, הם הצליחו למשוך לאזור אוכלוסייה ממעמד בינוני-גבוה. נשאלת אפוא השאלה, מדוע למרות זאת לא התממשה יזמה מבטיחה זו, ולא הביאה לשגשוגו של האזור כולו, על שכונותיו הותיקות?

 

רחוב נבי שועייב

ב-7 בינואר 2022 כתב לי ד"ר דב אלידע כך:

 

"התעניינתי בפרק על נחלת יצחק באתר שלך, ואף ביקרתי בשכונה "ביקור שורשים", כי באוקטובר 1942 נולדתי לבית בשכונה זו. חשבתי שמידע מסוים שאני יכול להוסיף עשוי להשלים משהו.

 

סבי, מאיר לידה, היה בנאי וקבלן בניין לפרויקטים לא-גדולים. הוא בנה את אחד הבתים בשכונה במו ידיו והשתכן בו עם משפחתו. במסמך מנדטורי מ-1937 הוא ציין את כתובתו כ-"נחלת יצחק, ירושלים." בהנחה שהבניה נמשכה לא פחות משנתיים, סביר שהוא התחיל אותה לכל המאוחר ב-1935, כלומר היה מראשוני הבונים בה.

 

בבית היו שתי קומות ובכל קומה 2 דירות מרווחות—במושגי אותם הימים. שלוש מתוך ארבעת הדירות היו מושכרות לדיירים, עד שלאחר נישואיהם, ב-1941, עברו אבי ואמי להתגורר באחת מהן ולשם הביאו אותי כשנולדתי. הורי ואני גרנו שם עד 1943 ואילו סבי וסבתי—עד 1946, כאשר מכרו את הנכס ועברו לנתניה.

 

יש לי זכרונות ילדות של בן-4 מהבית ההוא, מפני שלמרות שהפסקנו להתגורר בו ב-1943 המשכנו לבקר שם את סבא וסבתא לעיתים קרובות, עד 1946.

 

כשראיתי באחד התצלומים שבפרק, שכותרתו "בתפר בין שכונת נחלת שמעון ושכונת נחלת יצחק", היה נדמה לי שזה הבית. (מאחורי ומעל המטיילת המטלפנת בג'ינס ובסגול, רח' קונדר 3.) מבחינת מספר הקומות ותצורת החלונות והמרפסת הוא מתאים. האם זה אפשרי?

 

ועוד שאלה: הרחוב הרחב שמדרום לשכונה נקרא במפות "פייר ואן פאסן" ואילו שמו על השלט הפיסי הוא "רח' נחלת יצחק". ממתי זה? (אילו גם המפות היו אומרות "נחלת יצחק" לא הייתי מתקשה כל כך למצוא את המקום.)"

 

אין לי תשובות לשאלותיו.

 

בכל מקרה תוספת המידע מעניינת.

האנדרטה בצומת דרך שכם ורחוב אבן גובייר

צילום יונה בקלצ'וק

צילום יונה בקלצ'וק

*****

מתחם קבר שמעון הצדיק

קבר שמעון הצדיק הוא מערת קבורה השוכנת בשכונת שמעון הצדיק שבצפון ירושלים, לצד "דרך הר הזיתים" – הכביש העולה משכונת שייח' ג'ראח להר הצופים, צפונית לשכונת המושבה האמריקאית. סמוך למערת שמעון הצדיק שוכנת מערה נוספת המכונה מערת הסנהדרין הקטנה.
לפי מסורת יהודית עממית, קבורים במערה שמעון הצדיק ותלמידיו. לעומת זאת, הארכאולוגים מתארכים את הקבר לסוף התקופה הרומית או לתחילת התקופה הביזנטית, כ-500 שנה לאחר מכן. בקבר עצמו נמצאה כתובת בלטינית המכריזה עליו כעל קברה של יוליה סבינה. מסיבות לא ידועות הכתובת הושחתה, והפרוזדור בו היא נמצאת נחסם לגישה על ידי דלת מודרנית.
שנם הנוהגים לעלות לקבר שמעון הצדיק בירושלים בל"ג בעומר במקום למירון, שם חוגגים בדומה להילולת רבי שמעון בר יוחאי.. בעלייה לקבר רבי שמעון הצדיק בירושלים, נוהגים אנשי העיר להשתטח על הקבר, להתפלל, להדליק נרות, לערוך סעודה ושירה, ולבצע חלאקה. הילולה זו כבר הייתה קיימת באמצע המאה ה-19, וכנראה התחילה בסוף המאה ה-18.
מקור הרחבות והפניות

****

******

מתחם שמעון הצדיק בשנות ה-30' של המאה שעברה

****

****

*****

דבריו של יוסי לוי שהשתתף בטיול שנמסרו אחריו.
הביקור בשמעון הצדיק החזיר אותי לסוכות תשכ״ח, לאחר מלחמת ששת הימים. הייתי אז בן 8 וחצי, וזה היה ביקורי הראשון בירושלים.
בירושלים חיה דודתי, אחות של אבא שלי, והיא ומשפחתה היו המדריכים שלנו ב״טיול הניצחון״ אחרי המלחמה. בין השאר, הם לקחו אותנו לשכונת שמעון הצדיק, שם התגוררה משפחת אבי, כנראה בשכירות, עד אמצע שנות הארבעים של המאה הקודמת (אח״כ עברו לתל אביב).
אני זוכר את שורת הבתים מעל הואדי בו היתה מערת הקבר של שמעון הצדיק, שהיתה שונה לחלוטין מאיך שהיא נראית היום. אבי ודודתי סיפרו למשפחות הערביות שחיו בבית בו נולדו, כי זה היה ביתם בעבר. המשפחות הערביות ענו להם בהתרסה, גם אנחנו ביקרנו לאחרונה את הבתים שנטשנו ביפו וברמלה…
מאז, חלפו 52 שנים, והגם שהייתי מספר פעמים בסביבה, זאת הפעם הראשונה שחזרתי לשמעון הצדיק. ומה אומר? זכרון מערת הקבורה הקטנה והאוטנטית מ-1967, שריכזה אליה קומץ מתפללים יהודים (וכנראה גם ערבים), הוכתם בקומפלקס המגושם, הלא אסטטי, והלא אוטנטי של היום.
ואגב, למערת הקבורה עצמה לא הגענו. היא היתה מחופה בשלמת בטון ומלט – בית כנסת שבתוכו התנהלה תפילת שחרית של שבת שלפני סוכות תש״פ.

*****

המאבק היהודי – פלסטיני בשיח ג'ארח – ב-2009 בהתאם לפסיקת בג"ץ נכנסו יהודים להתגורר בבתים שמהם פונו שלוש משפחות ערביות. בתגובה לכך החלו הפגנות שבועיות בימי שישי של פעילי שמאל, שהתאגדו תחת תנועת סולידריות שיח' ג'ראח, במתכונת של צעדה ממרכז העיר אל שייח' ג'ראח והפגנה מול הבתים שבמחלוקת. המפגינים טענו כי בעוד שבית המשפט העליון מאפשר את השבת המתחם לבעליו היהודיים מלפני מלחמת העצמאות, אין הוא מאפשר לתושבי השכונה, שהם בעצמם צאצאי פליטים פליטים פלסטינים, לקבל חזרה את נכסי משפחתם שבשטח ישראל. המפגינים טענו עוד שמגורי יהודים במזרח ירושלים מהווים מכשול להסכם שלום עתידי שבמסגרתו הקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים.  מאידך, התומכים בהתיישבות היהודית, טענו כי הבעלות היהודית על קרקעות של השכונה לא פקעה מעולם מאחר ששלטונות ירדן בחרו שלא להפקיע אותה ותחת זאת מינו את האפוטרופוס הירדני לנכסי אויב להיות אחראי עליה, כפי שפסק בית המשפט העליון. המשטרה קבעה שההפגנות מהוות התקהלות בלתי חוקית משום שאורגנו ללא קבלת רישיון.

*****

ההפגנות והמעצרים זכו להד ציבורי לאחר שב-15 בינואר 2010 נעצרו למשך השבת 17 מפגינים ובהם מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח חגי אלעד, ולאחר ששופטת בית משפט השלום בירושלים קבעה כי מעצרם לא היה חוקי. בעקבות אירועים אלה המאבק הפך גם למאבק עקרוני בעד זכות ההפגנה. ב-28 בינואר 2010 דחה בית משפט השלום בירושלים את פרשנות המשטרה, לפיה קריאת סיסמאות הופכת את ההפגנה לאספה טעונה רישיון, וקבע כי כל צמצום של הזכות להפגין יפורש בצמצום, ולפיכך לא הייתה עילה חוקית להורות על פיזור ההפגנה. המשטרה ניסתה למנוע את קיום ההפגנה, אולם בעקבות עתירה של המארגנים ותושבי השכונה קבע בג"ץ שהיא תיערך במתחם מגודר. ב-6 במרץ 2010 נערכה במקום הפגנה גדולה שבה השתתפו כ-3,000 מפגינים, פלסטינים ופעילי שמאל, וכן חברי כנסת מחד"ש וממרצ וחברי פרלמנט ממפלגת העם הפלסטיני. מנגד הגיעו 150 פעילי ימין בראשות חברי הכנסת של האיחוד הלאומי כדי להביע תמיכה בתושבים היהודים. פינוי המשפחות הערביות הוביל לקריאה של ממשלת ארצות הברית וממשלות אירופיות לממשלת ישראל לעצור את המהלך, וכן גינויים נוספים בעולם ב-22 באוקטובר 2010 הפגינו במקום גם נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ימי קרטר, נשיאת אירלנד לשעבר, מארי רובינסון והפעילה ההודית הלה בהטה והביעו הזדהות עם המאבק.
מקור הרחבות הפנות 

יוצאים מהתפילה בקבר שמעון הצדיק

****

שולי שכונת ואדי ג'וז

*****

וַאדִי אֶל-ג'וֹז או ואדי ג'וז היא שכונה במזרח ירושלים מסביבו של ערוץ נחל קדרון עילי, מפינת החומה הצפון־מזרחית וצפונה עד למרגלות הר הצופים במזרח העיר. מרבית השכונה שוכנת ברום של כ-750 מ' מעל פני הים. גבול השכונה בצפון אזור מערת שמעון הצדיק ושכונת נחלת שמעון, בדרום חומת העיר העתיקה ומוזיאון רוקפלר. השכונה מתפרשת משני עברי ערוץ הנחל: ממזרחו – על המורדות המערביים של הר הזיתים והר הצופים וממערבו על המורדות המזרחיים של הרכס המוגבה שבמרכזו עוברת דרך שכם וגבעת שייח' ג'ראח. שוכנת בוואדי ג'וז (נחל קדרון עילי) ומכאן שמה.
שמו של ואדי ג'וז הוא שיבוש של תעתיק השם יהושפט (מלך יהודה) לאותיות לטיניות – Josaphat. עמק יהושפט מוזכר בספר יואל, פרק ד'. השכונה נקראת גם "אל-קעה" – הבקעה. לפי סברה אחרת פירוש השם -נחל האגוז. בשל עצי אגוז הבודדים הנמצאים בשכונה .בעבר גדלו הרבה עצי אגוז באזור ירושלים
בתחום השכונה היו כמה מבני "קסר" (ברבים: קוּסוּר), כינוי לבתי קיץ שהקימו עשירי ירושלים בתקופה העות'מאנית בין הכרמים שמחוץ לעיר. בתי אבן אלה נראו ממרחק כמו מבצרים קטנים ולכן כונו "קַסר" (ארמון, טירה). לפי עדותו של שייח' מוחמד אל-ח'לילי (המאה ה-18), היו בימיו בירושלים כמאה קוּסוּר. בירושלים נותרו מעטים מבתי הקיץ האלה. הבולט שבהם הוא קסר א-שייח', שהוקם ב־1711 בידי שייח' מוחמד אל-ח'לילי מחוץ לפינה הצפונית-מזרחית של חומת ירושלים (בתחום מוזיאון רוקפלר של היום). לידו ניצב קסר אבו אל-ח'יר, שהוקם לפי עדות יושביו באמצע המאה ה-18. בוואדי ג'וז נמצא קסר סולטאן א-נאט'יר (קסר אל-חטיב), שהוקם כנראה במאה ה-17, ובמורדות הר הצופים ממערב לוואדי ג'וז נראים שרידים של מספר בתי קיץ נוספים. ראשיתה בשנות ה-1890 בבתים ספורים שהקימו בני משפחות מוסלמיות אמידות מירושלים. עד 1918 הגיע מספר הבתים בשכונה ל-16.
בשל השטח הפתוח בשולי העיר עברו לאזור בתי מלאכה המבקשים שטחים גדולים יותר מאשר היו להם בסימטאות העיר הצפופות, ונפתחו בה מגרשים לחומרי בניין, לאביזרים שפורקו מבניינים (דלתות, חלונות, סורגים, מדרגות) ועוד. אחרי מלחמת ששת הימים עבר האזור פיתוח מואץ (ופראי), ובמשך הזמן עברו לשכונה מרבית המוסכים ממזרח ירושלים, חנויות של חלקי חילוף וחנויות המתמחות ברכב וחלקיו.
כיום מהווה השכונה את המרכז של מוסכים ובתי מלאכה לתיקון מכוניות במזרח העיר, עד שבני ירושלים נוהגים לקרוא לשכונה בשם: 'ואדי אגזוז'. רבים מבני מערב העיר המבקשים תיקון זול למכוניתם שמים פעמיהם למוסכי השכונה, וכן מרבית בעלי הרכב מן המגזר הערבי.
מקור והפניות 

****

המושבה האמריקאית 

המושבה האמריקאית או אמריקן קולוני (באנגלית: American Colony) – ראשיתה של המושבה האמריקאית בעליה של קבוצת נוצרים פרסבטריאנית שבראשה עמד הורשיו ספאפורד. הם הגיעו לארץ משיקגו בשנת 1884 אחרי אסונות שפקדו את בתיהם והחליטו לחיות בירושלים ולעסוק במעשי צדקה.
בתחילה ישבו בתוך העיר העתיקה בשכונת סעדיה ברובע המוסלמי ועזרו לנוצרים, לערבים וליהודים. בין היהודים שנהנו מתמיכתם ועזרתם היו יהודי תימן, שהגיעו שנה אחריהם לירושלים.
בשנת 1895, הצטרפה אליהם קבוצת שבדים, בראשות מנהיגם לארסון. המקום בעיר העתיקה היה צר להם והם שכרו בית מידות בדרך שכם שנבנה על ידי רבאח אפנדי. הבית היה מרכז בו חיו כמו בקיבוץ. הקבוצה פיתחה ענפי חקלאות כגון: רפת ולול, גידול ירקות ופירות, ואריגה. את העודפים שנותרו אחרי התצרוכת העצמית הם מכרו בשוק. ענף נוסף שפיתחו היה הצילום וכן פתחו חנות מזכרות ליד שער יפו שבה מכרו גלויות של ארץ ישראל ופרחים מיובשים. חלק מהרווחים שימש לצדקה. ביתו השכור של רבאח אפנדי נקנה על ידי ספאפורד ונוספו לו אגפים נוספים. בתחילת המאה ה-20 הפך חלק מהמבנה למלון בהתאם לבקשתו של הברון פלאטון יוסטינוב, שהיה בעל מלון "פארק" ביפו, ורצה שאורחיו ילונו גם בירושלים באווירה נאותה.
במלחמת העולם הראשונה הפך המלון לאכסניה לפליטי מלחמה וחברי המושבה הפעילו בית תמחוי לכ-1,100 איש. אחרי הכיבוש הבריטי בשנת 1918 הפכה המושבה למלון שנקרא "אמריקאן קולוני הוטל" והיה למרכז חיי התרבות של התושבים האנגלו-סקסים בירושלים. בין אורחי המלון היו אישים חשובים כמו צ'רצ'יל, גנרל אלנבי, הנציב העליון הרברט סמואל והקולונל ט.א. לורנס (לורנס איש ערב). מאורעות שנות ה-20 וה-30 בארץ הבריחו את רוב חברי המושבה והם חזרו לארצות הברית. חלק ניכר מהרכוש נמכר והמלון נשאר בידי משפחת ספאפורד המחזיקה בו עד היום.מרכזם הראשון בתוך העיר העתיקה הפך למרפאת ילדים והמלון הוא כיום חלק משכונת באב א-זהרה.
אתר עיריית ירושלים וגם מקור, הרחבה והפניות

מתחם המושבה האמריקאית בשנות ה-30' של המאה הקודמת

בתי המושבה האמריקאית

****

****

****

****

מתחמי האוריינט הוס ואמריקן קולוני
בתחום שכונת המושבה האמריקאית

*****

האוריינט הוס

אוריינט האוס הוא בניין ברחוב אבו עובידה בשכונת באב א-זהרה שבמזרח ירושלים, ששימש בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 כמטה של אש"ף בעיר. הבית, שנבנה בסוף המאה ה-19 בידי איסמאעיל מוסא אל-חוסייני כחווילה מפוארת למגוריו, שימש לאורך השנים חליפות כבית מגורים, כמעון אירוח לאורחים רמי מעלה, כבית מלון, וכבניין ציבור המאכלס מוסדות פלסטיניים שונים.

הכניסה לאוריינט הוס

איסמאעיל מוסא אל-חוסייני הקים את בניין ה"אוריינט האוס" כבית מגוריו בשנת 1897. באותם ימים של שלהי התקופה העות'מאנית בירושלים, הייתה בעיצומה המגמה של ההתיישבות מחוץ לחומות העיר העתיקה, על רקע הצפיפות הגוברת בתוכה. בעוד היהודים התיישבו ממערב לעיר העתיקה, לאורך רחוב יפו וסביבותיו, בנו הערבים את בתיהם מצפון לעיר העתיקה, לאורך דרך שכם – הדרך שהובילה משער שכם צפונה לעבר העיר שכם.
כבן למשפחת חוסייני, אחת המשפחות העשירות והמכובדות של ירושלים, בנה איסמאעיל חוסייני את ביתו בהדר רב, כבית אחוזה היושב על קרקע רחבת ידיים. בשכנות לו בנו בני חוסייני אחרים את בתיהם, והאזור נודע כ"שכונת החוסיינים". כבר בשנה הראשונה לקיומו מילא הבית, בפעם הראשונה מני רבות, תפקיד ציבורי ודיפלומטי כאשר ארח מסיבת תה של הנהגת הפלסטינים ונכבדיהם לכבודו של הקיסר וילהלם השני, בעת ביקורו ההיסטורי בירושלים ב-1898. בשנת 1931 קיבלו בו האמיר עבדאללה, המלך עלי והנסיך זייד את פני המכובדים שבאו לנחמם על מות אביהם השריף חוסיין בן עלי, שנפטר בעבר הירדן והובא לקבורה בהר הבית בירושלים. כן ארח הבית את קיסר אתיופיה היילה סלאסי שנאלץ לגלות מארצו ב-1936-1937 בעקבות המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה.

*****

אסמאעיל חוסייני מת ב-1945 והבית עבר בירושה לבנו, אברהים חוסייני. לאחר מלחמת העצמאות ב-1948 נותר הבית בצידה הירדני של ירושלים. הוא שימש כמטה של ועדת הפיוס לארץ ישראל ושל אונר"א – סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם, בשנים 1949-1950. לאחר מכן הפך אותו חוסייני לבית מלון שפעל תחת השם "ניו אוריינט האוס הוטל".
לאחר מלחמת ששת הימים ואיחוד העיר תחת שלטון ישראלי נסגר המלון, ובעלי הבניין החליטו להשתמש בו מחדש כבית מגורים. משהתקשו לעמוד בעלויות הכבדות של אחזקת בית מידות כזה, השכירו את קומתו העליונה לאחת מהסוכנויות הבינלאומיות לסיוע לפליטים שפעלו בעיר. בתקופה זו איבד הבניין מזוהרו, ופשתה בו הזנחה. ב-1983 החל לפעול באוריינט האוס המכון ללימודים ערביים מייסודו של פייסל חוסייני, דבר שבהדרגה הפיח בו חיים מחדש.
מקור והפניות 

 

הצו על שער האוריינט הוס הסגור

ישראל ראתה במקום סמל לאחיזה הפלסטינית בירושלים, ואיימה מספר פעמים לסגור את הבניין. באוגוסט 2001, במהלך האינתיפאדה השנייה ולאחר מותו של פייסל חוסייני, נסגר הבניין על פי החלטת ממשלת ישראל ופונו המוסדות הפלסטינים שאכלסו אותו. מאז הבניין ריק ואינו מתפקד, מתוקף צו השר לביטחון פנים המתחדש בכל חצי שנה, אף כי נעשים מאמצים ברשות הפלסטינית לפתוח אותו מחדש.
הרחבה אודות הפיכת המקום לסמל פלסטיני וסגירתו

צו הסגירה, צילום יונה בקלצ'וק

הקומה העליונה, משכן מטה האזורי של ארגון הבריאות של האו"ם

רחבת הכניסה למלון אמריקן קולוני

****

המבנה הראשי של המלון היה במקורו ארמון, שנבנה בידי רבאח אל-חוסייני (בן משפחת חוסייני, מאצולת ירושלים הערבית) עבור ארבע נשותיו. הוא בנוי סביב חצר פנימית מרוצפת אבן, המשובצת בערוגות פרחים ובמרכזה מזרקת מים. מרתף הבניין, חלל אפלולי מקומר תקרות, הוסב לבר ההומה מדי ערב בבליל לשונות. עם השנים, נוספו אגפים חדשים למבנה המקורי עם חדרים נוספים וכל השירותים הנדרשים ממלון בן-זמננו, וכן גנים מטופחים המקיפים אותו. החדרים והשטחים הציבוריים מעוצבים בהידור מזרחי מאופק התואם את רוחו המקורית של המבנה, על חלליו המאופיינים בקמרונות, קשתות, תקרות מעוטרות ורצפות שיש מסוגננות. האווירה הכללית במקום משדרת קולוניאליות של פעם.
בסוף שנות ה-50, עם מותם של אחרוני דור המייסדים, הוסבו מבני המושבה למלון שפעל במזרח ירושלים הירדנית, תחת השם "אמריקן קולוני הוטל". מיקומו של המלון היה בסמוך לשער מנדלבאום, אשר נקבע כשער המעבר היחיד לאורך "הקו העירוני" – הגבול הבינלאומי שביתר את העיר.

******

לאחר מלחמת ששת הימים ואיחוד העיר המשיך מלון אמריקן קולוני לפעול ואף עבר הרחבה ושיפוץ, תוך שמירה על אופיו הייחודי, ותוך הקפדה על שימור הזהות הבינלאומית והימנעות עקרונית מזיהויו כישראלי. ככזה, הפך למקום אכסון פופולרי לנציגי העיתונות הזרה ולפוליטיקאים שאינם חפצים ליצור הכרה דה-פקטו בריבונותה של ישראל על ירושלים. כמו כן מהווה המלון מקום מפגש ודיאלוג בין מדינאים ישראלים ופלסטינים. מיקומו של המלון, בשכנות לבניין האוריינט האוס ששימש מטה אש"ף במזרח ירושלים, הפך אותו בית חם לפוליטיקאים פלסטינים ולאורחיהם הישראלים והזרים. בשנת 1992 התקיימו במלון מפגשים בין נציגים ישראלים ופלסטינים, כחלק מסדרת המפגשים שהובילו לחתימת הסכמי אוסלו ב-1993.

*****

ב-1999 צורף מלון אמריקן קולוני לרשת מלונות הבוטיק היוקרתית "רלה א שאטו" (Relais & Chateaux), והוא זכה בשנת 2005 בפרס הרשת לשירות מצטיין. לאחר מכן צורף לרשת היוקרתית The Leading Hotels of the World בקטגוריית "מלונות קטנים".
המלון נמצא בבעלות משפחת וסטר, צאצאי הוריישו ואנה ספאפורד. בשנת 2004 ציין מלון אמריקן קולוני 120 שנה להיווסדו באירוע חגיגי בנוכחות דיפלומטים ופוליטיקאים פלסטינים, ישראלים ומרחבי העולם. "המלון הזה מייצג את העתיד של המזרח התיכון, לא את העבר" אמר שמעון פרס באותו מעמד. שליח האו"ם טריה לארסן הגדיר את המקום "ביתי השני; מקדש לעיתונאים, דיפלומטים ומרגלים". בשנת 2012 שודרגה במלון אף מערכת המיחשוב על מנת להתאימה לסטנדרטים של מלונות פאר מתקדמים ברחבי העולם. במלון כיום 73 חדרים מאובזרים היטב ו-13 סוויטות מפוארות. קיר בלובי הכניסה מוקדש לאוסף התמונות והחתימות של הידוענים שהתארחו במקום.
מקור, הרחבות והפניות ,

חצר המלון

פנים המלון

מוזיאון מורשת הפלסטינית

****

*******

מתחם סנט ג'ורג' האנגליקני

****

הכנסייה האנגליקנית (או כנסיית אנגליה – Church of England) היא המוסד הנוצרי התאולוגי הרשמי של אנגליה, החל במאה השש עשרה. הכנסייה נוסדה רשמית בפרישת אנגליה מהכנסייה הקתולית במאה ה־16, אך היא מתייחסת לעצמה כאחת מכנסיות הרפורמציה מחד (מכיוון שאינה מקבלת את סמכות האפיפיור ומושפעת מתאולוגית הרפורמציה); אך גם כהמשך ישיר של הכנסייה המסורתית שהייתה קיימת באנגליה (ולפיכך לא כנסייה חדשה). כנסיית אנגליה היא גם "מוסד האם" של הכנסיות שנסתעפו ממנה ברחבי העולם, השייכות ל"קומיוניון האנגליקני" (Anglican Communion). בראש הכנסייה עומד הארכיבישוף מקנטרברי.
עקרונות כנסיית אנגליה שונים מאלו של הקתוליות. ההבדלים העיקריים הם הסמכת נשים לכמורה (לא בארץ ישראל ובמזרח התיכון) וחוסר הנאמנות לאפיפיור. כנסיית אנגליה שונה מהכנסיות הפרוטסטנטיות הנוספות בעיקר בצורת ההסמכה לכמורה, במבנה התפילה, שמורכב מתרגומים אנגליים של תפילות טרום־רפורמיות, וההזדהות עם עקרונות האמונה הקתוליות. הכנסייה אינה נוטלת צד בוויכוח בין הפרוטסטנטים לקתולים.

*****

הכנסייה
האנגליקנית בישראל

הכנסייה האנגליקנית תקעה יתד בארץ הקודש בשנת 1841, עם חתימתו של הסכם בין אנגליה לפרוסיה. בשל קשיים שהערימו העותמאנים החליטו שתי המדינות להקים בישופות משותפת לכנסיות האנגליקנית והלותרנית ועל שליחתו לירושלים של בישוף אחד מטעמן.
מאותה עת החלה הכנסייה בפעולותיה ליצירת קהילה מקומית – בניית כנסיות, בתי ספר, בתי חולים ומרכזים אחרים.
הכנסייה האנגליקנית שאפה לגרום להמרת דתם של יהודים ומוסלמים בארץ הקודש. כאשר הדבר לא צלח בידה היא פנתה למאמינים האורתודוקסים והקתולים כדי להקים קהילה מקומית.
לאחר הפיצול הבישופות הלותרנית-אנגליקנית בשנת 1886 המשיכה הכנסייה האנגליקנית להחזיק בכנסייה הפרוטסטנטית הראשונה שנבנתה בירושלים במשותף, כנסיית המשיח שליד שער יפו.  כן בנתה הכנסייה האנגליקנית מרכז חדש במזרח ירושלים, מתחם קתדרלת סנט ג'ורג'.המשמש גם למושב הבישוף האנגליקני.

******

משנת 1957 עלה מעמדה של ירושלים לארכיבישופות ומשנות ה-70 עומד הבישוף הירושלמי בראש הכנסייה העצמאית של המזרח התיכון וירושלים.
הכנסייה האנגליקנית הייתה בין הכנסיות הראשונות שמינו בישוף ערבי מקומי, בשנת 1976, וראשיה מילאו תפקיד חשוב בעניינים ערביים מקומיים.

*****

הכנסייה העצמאית של המזרח התיכון וירושלים שנקראת גם דיוסיית ירושלים נמצאת בארבע מדינות: ישראל, ירדן, סוריה ולבנון וגם בתחום הרשות הפלסטינית בגדה המערבית ורצועת עזה. והיא מונה כמעט שלושים קהילות.

***

להרחבה אודות התפתחות הכנסייה האנגליקנית בארץישראל ובמזרח התיכון 

 

*****

******

קתדרלת סנט ג'ורג' (St. George's Cathedral) היא קתדרלה אנגליקנית-אפיסקופלית השוכנת ברחוב דרך שכם במזרח ירושלים. הקתדרלה שוכנת במתחם גדול שהוקם בשנת 1898 במימונו של אדוארד השביעי מלך אנגליה. במתחם גם אכסניה לצליינים וקולג', והיא משמשת כקתדרת הבישוף האפיסקופלי של ירושלים, האחראי על הדיוקסיה של ירושלים (ישראל, ירדן, סוריה ולבנון).
קולג' סנט ג'ורג' (St George’s College Jerusalem או SGCJ), שנוסד בשנת 1899, משמש כמוסד לימוד והשכלה.
הקולג' התפרסם לאחר שמרדכי ואנונו קבע בו את מקום מגוריו, לאחר שחרורו ממאסר.

מתחם סנט ג'ורג' בשנות ה-30 של המאה הקודמת

******

פנים הכנסייה

****

****

הקתדרלה נבנתה בסגנון ניאו-גותי, וכוללת אולם תווך ושתי סטראות. התאורה הטבעית מגיעה מחלונות גבוהים, הקבועים בחלק המוגבה שבאולם התווך. כן קבועים חלונות בצדי הסטראות, והם מעוטרים בויטראז'ים מרהיבים של קדושים שונים. קירות אולם התווך מעוטרים בעמודי שיש שחורים התומכים תקרה מחופה בקמרונות עץ. הקתדרלה מפורסמת בפיתוחי האבן הקלאסיים המעטרים את כל פתחיה וחלונותיה, ובמגדל הפעמונים הגבוה, שנקרא על שמו של המלך אדוארד. ארבעת הצריחים המתומנים מהווים העתק של מגדל הקתדרלה הגדולה באוקספורד שבאנגליה

למול שער הכניסה

*****

****

מבט מכיוון רחוב צאלח א-דין

*****

*******

רחוב צאלח א-דין
מתחם קברי המלכים
בית המשפט המחוזי ירושלים,
משרד המשפטים,
ומכון אולברייט לארכיאולוגיה

מול מתחם קברי המלכים

קברי המלכים הוא כינוי לאחוזת קבר מפוארת מתקופת בית שני. אחוזת הקבר הייתה ידועה לבני ירושלים עוד במאות הקודמות. הערבים כינו את המקום 'קבור אלמולוכ', שמשמעו קברי המלכים, או 'קבור א-סלאטין' שמשמעו קברי הסולטאנים. יש להניח שהסיבה שהאתר זכה לכינויים אלו היא מפני שתושבי ירושלים הניחו שאחוזת קבר כה מפוארת חייבת הייתה להיבנות רק על ידי מלך או משפחת מלוכה.
המסורת היהודית, שהאזכור הכתוב הראשון שלה הוא מאמצעית המאה ה-17, קבעה כי הקבר היא קברו של כלבא שבוע, חותנו של רבי עקיבא. לפי המחקר ההיסטורי והארכאולוגי אחוזת הקבר הייתה שייכת למשפחת מלכי ממלכת חֳדַייֶבּ ששכנה בין ארץ אשור לבין ארמניה. בראש הממלכה עמד מלך בשם מונבז מאזור צפון כורדיסטן של ימינו. משפחת המלוכה התגיירה בימי בית שני ואם המשפחה, הלני המלכה, אף גרה בירושלים תקופת מה בחייה. הסיבה לזיהוי זה היא דברי יוסף בן מתתיהו, שכותב בספריו על הקבר שציווה לבנות מונבז עבור אמו, המלכה הלני. לפי דברי יוסף בן מתתיהו הקבר, בצורת שלוש פירמידות מצוי שלושה סטדיונים (כ-550 מטר) מצפון לירושלים, וזיהוי זה הולם את המיקום של קברי המלכים.

*****

סקר וחפירה ראשונית של האתר נערכו על ידי פליסיאן דה סוסי בשנת 1863. יהודי ירושלים, ששמע החפירה הגיעה לאוזניהם הרימו קול צעקה, במיוחד לאחר שגונבה השמועה לאוזניהם כי הסרקופגים ועצמות המתים הוצאו ממקומם. היהודים החלו לפעול בדרכים דיפלומטיות, ופנו בין השאר, לפחות, למשפחת רוטשילד, ולמשה מונטיפיורי, אך בסופו של דבר לא הצליחו לעצור בעד דה סוסי לפני שהעלה את שללו על הספינה שחיכתה לו בנמל יפו, בדרכו להציגם בלובר. בשנת 1867 בוצעה חפירה מקיפה על ידי הארכאולוג וחוקר ארץ ישראל הצרפתי שארל קלרמון-גנו. בעקבות הפגיעה במקום, שוד עתיקות ומכירתן ומניעת גישה ליהודים ולחוקרים, בשנת 1878 נקנתה אחוזת הקבר על ידי משפחה יהודית-צרפתית בשם פֶּרֶר (Pereire), ובעזרתו של יעקב פאסקאל, סגן-קונסול אוסטרו-הונגריה בירושלים, לטובת הקהילה היהודית בשנת 1874. לאחר מות אבי המשפחה בשנת 1885 נמסרה אחוזת הקבר על ידי המשפחה לממשלת צרפת למשמרת למען העם היהודי והיא מצויה בחזקת הממשלה הצרפתית עד היום.
מקור, הרחבות והפניות 

****

בניין בית המשפט המחוזי ירושלים

למול משרד המשפטים

מבט ממעל

שער הכניסה למכון אולברייט

מכון אולברייט למחקר ארכאולוגי (Albright Institute of Archaeological Research) נוסד בשנת 1900 בתחילה בשם בית הספר האמריקאי לחקר המזרח, בשנת 1970 שונה לשמו הנוכחי לכבודו של הארכאולוג האמריקאי ויליאם פוקסוול אולברייט . תפקיד המכון לחקור את ההיסטוריה הספרות והתרבות של המזרח הקרוב מהעת העתיקה ועד ראשית התקופה האיסלאמית הקדומה. המכון סייע בפרסומים הראשונים של מגילות ים המלח.
המתקן הנוכחי של אלברייט הוקם בשנת 1925, עם תוספות שבוצעו בשנת 1930 ושיפוצים גדולים הושלמו בשנת 1985, 2003 ו- 2008-2009.
להרחבה אתר המכון 

****

*****

רחובות באב א-זהרה

*****

באב א-זהרה שוכנת בין שער שכם ושער הפרחים מדרום, למושבה האמריקאית ושייח ג'ראח בצפון. ובין דרך בר לב ושכונת מאה שערים במערב, לשכונת ואדי אל-ג'וז במזרח. שער הפרחים, הקרוי בערבית באב א-זהרה, העניק לשכונה את שמה.
השכונה נוסדה בסוף המאה ה-19 לאורך הדרך לשכם ובקרבת גן הקבר. השכונה הייתה אחת השכונות הערביות הראשונות מחוץ לחומות ירושלים. בתקופת המנדט הבריטי, וביתר שאת לאחר חלוקת ירושלים בשנת 1948, הפכה השכונה למרכז העסקי והמסחרי במזרח ירושלים..
מקור והפניות  וגם אתר עיריית ירושלים

בבאב א-זהרה בשנות ה-30' של המאה הקודמת

****

רחובותיה הראשיים של שכונת באב אזהרה בם  דרך שכם ורחוב צלאח א-דין, הם עורקי המסחר של הקהילה הערבית בירושלים, בהם שוכנים סניפי הבנקים המרכזיים ומסעדות, והם למעשה המשכו הצפוני של שוק העיר העתיקה בירושלים.
במזרח השכונה, שוכן מוזיאון רוקפלר לארכאולוגיה שנחנך ב-1937. בצפון השכונה, לאורך רחוב צלאח א-דין, שוכנים בית המשפט המחוזי, משרד המשפטים ולשכת היועץ המשפטי לממשלה

****

****

****

****

*****

*****

מתחם מוזיאון רוקפלר
וגן רוקפלר

******

מוזיאון רוקפלר בירושלים (ובשמו הרשמי "המוזיאון הארכאולוגי הארצישראלי") הוא אחד הסמלים הבולטים של העיר שנבנה בתקופת השלטון המנדט הבריטי. מוזיאון רוקפלר נמצא בקצה רחוב סולטן סולימן, פינת שדרות הצנחנים מול הקרן הצפונית-מזרחית של חומת העיר העתיקה ומעבר לחפיר החצוב לרגליה. האתר צופה אל גגות בתי העיר העתיקה, אל הר הבית ואל הגבעות סביב העיר. להרחבה ופירוט ראו תיעוד מוזיאון רוקפלר – המוזיאון הארכיאולוגי הארצישראלי

****

****

מתחם מוזיאון רוקפלר וסביבתו בשנות ה-30' של המאה הקודמת

האנדרטה בכניסה האחורית של מוזיאון רוקפלר, צילום יונה בקלצ'וק

******

תצפית למול הר הזייתים
 ליד מוזיאון רוקפלר

****

****

****

*****

שער הפרחים ושער שכם
ברחוב סולטן סולימן
למול החלק הצפוני של החומה

****

****

*****

*****

למול החומה ומוזיאון רוקפלר

רחוב סולטן סולימן בשנות ה-30' של המאה שעברה

חזית שער הפרחים

שער הפרחים נקרא בערבית "באב אל זאהרה" – השער הפתוח) ידוע גם בשם שער הורדוס הוא אחד משערי ירושלים, ונמצא בחלק הצפוני של חומות ירושלים. סמוך לשער מבחוץ נמצאת שכונת באב א-זהרה, כשמו הערבי של השער. השער, שהוא אחת הכניסות לרובע המוסלמי, נבנה על ידי סולימאן המפואר בשנת 1539, והכניסה המקורית אליו הייתה זוויתית – הכניסה לבית השער הייתה ממזרח, והנכנסים פנו שמאלה לתוך העיר. בראשית המאה ה-19 נחסם השער באבנים, אך בשלהי אותה מאה נפתח השער שוב לבקשת יושבי שכונת באב אל-חוטה הסמוכה שבתוך ירושלים. נראה כי השלטון העות'מאני הסכים לפתיחת השער, כדי לאפשר גם את החלפת גדודי הצבא העות'מאני ששמרו על העיר

****

****

למול הקצה הדרומי של דרך שכם

רחבת הכניסה לשער שכם

שער שכם נקרא בערבית: "באב אל-עמוד" ונחשב לשער היפה והמפואר בשערי חומת ירושלים העות'מאנית. השער נבנה בתקופה העות'מאנית בהוראת הסולטאןסולימאן המפואר בשנת 1538. השער נקרא בעברית "שער שכם" משום שממנו יצאה הדרך צפונה, לעבר שכם. ברוב השפות האחרות הוא נקרא "שער דמשק" (Damascus Gate), מאותה סיבה: הדרך צפונה הובילה בהמשך לעבר העיר דמשק. בערבית הוא נקרא "באב אל-עמוד" (שער העמוד) על שום העמוד שניצב בעבר בכיכר השער. בסמוך לשער (בין חומות העיר העתיקה) שוכן מוזיאון הכיכר הרומית, וממזרח לו (מחוץ לחומות) נמצאת מערת צדקיהו.

****

*****

מדרחוב דרך שכם

*****

תחנה המרכזית בדרך שכם

השוק למול שער שכם

*****

סוף המסלול
על כביש 1

בקצה רחוב הנביאים
בפאתי שכונת מוסררה

****

****

סוף דבר

אין ספק שהיה זה
טיול מעניין ולא שגרתי

*****
טיול זה היה בבחינת
פתיחת צוהר ראשון
דרכו יכולנו להתחיל ללמוד
על החלק הערבי של העיר.
טיול זה פתח
את הסקרנות, "התיאבון" והרצון
להגיע לאתרים ומקומות נוספים ב"מזרח ירושלים"
ולהעמיק ולמוד על
תולדות השכונות והבתים בהם.

******

כולם יצאו מבסוטים !!!

*****

 

סתיו בין פסגות צפון הרי יהודה ובנחל שביניהן

 

לטיול / דיווש זה יצאנו בבוקר סתיו ביום שישי (29/11/2019).

 

הפעם היינו בקבוצה קטנה שכללה שלושה רוכבים: מיכאל עוזרמן (נתניה), עמית פינקלשטיין (באר יעקב) ואני (מבשרת ציון).

 

גם לטיול זה כמו זה הקודם לפני שבועיים,  סתו ברכסי ובנחלי הרי יהודה שבין מבשרת ציון וצובה, יצאנו לדרך מביתי ברכס חלילים בצפון מבשרת ציון.

 

המסלול מעגלי
שמהלכו בין בפסגות
צפון הרי יהודה
ובחלקו העליון של נחל כיסלון.

*****

מסלול זה הוא אחד ממסלולי הבית והוא דומה, חופף, זהה למסלולי טיולים קודמים שנעשו בשנים האחרונות שתועדו והם אלה:
* רכס חלילים והר אחירם שבצפון מבשרת ציון, אוגוסט 2018
* ברכסי הרי יהודה בצפון פרוזדור ירושלים בקרבה לקו הירוק וגדר ההפרדה, ספטמבר 2016
* סיבוב ברכס מעלה החמישה עם עלות שחר ביום קיץ חם, יוני 2016
* מרכס חלילים להר אדר והלאה להר רפיד ליד מעלה החמישה וחזרה דרך אבו גוש ובית נקופה, מרץ 2016
* מרכס חלילים והר אחירם דרך נחל כסלון לרכס הר אדר-מעלה החמישה וחזרה דרך אבו גוש, מרץ 2016
* בצפון פרוזדור ירושלים, מרכס מבשרת ציון לרכס מעלה החמישה וחזרה דרך אבו גוש, ינואר 2016
* מבית נקופה להר רפיד ולהר הרוח, נובמבר 2015
* מבשרת ציון, נחל כסלון ורכס מעלה החמישה, נובמבר 2015
* סיבוב בשעות ערב ממבשרת ציון למעלה החמישה וחזרה דרך אבו גוש, יולי 2015
* מרכס חלילים במבשרת ציון למעלה החמישה וחזרה דרך אבו גוש, יוני 2015
* ממבשרת ציון לקיבוץ מעלה החמישה, מאי 2015

*****

מסלול הטיול, אילוא התקיים לפני הקמת המדינה

האזור הגאוגרפי הרי יהודה

****

*****

אזור זה היה
בשני עשורים ראשונים
החלק הצפוני של פרוזדור ירושלים

מסלול הטיול ביחס לקו הירוק

****

היום, אזור הטיול בצפון פרוזדור ירושלים
מופרד מהרי בנימין בגדה המערבית
באמצעות גדר ההפרדה
שחלק מהתוואי של עובר על הקו הירוק וחלק מעבר לו.

****

המפה באדיבות (אלמ מיל) ד"ר שאול אריאלי

מרחב הטיול ובעיקר המסלול נגזרו,
בין היתר, מתוואי גדר הביטחון

*****

קטעי המסלול והמקומות  לאורכם

התחלה טיפוס במעלה
רכס חלילים לעבר הר אחירם

*****

שכונת רכס חלילים נמצאת בקצה הצפון מזרחי של מבשרת ציון והיא השכונה האחרונה שנבנתה ביישוב. את הקמת השכונה יזמה חברת ערים שאף הכשירה את התשתיות בה. השכונה החלה להבנות במחצית שנות ה-90' ואיכלוסה החל מספר שנים לאחר מכן. שמות הרחובות בשכונה נקראים על שם אבני החושן: פטידה, נופר, שבו, אחלמה, ענבר, עופל ועוד.

*****

מבט מזרחה לעבר ירושלים מפסגת הר אחירם

מבט מפסגת הר אחירם מערבה לעבר אבו גוש

****

אתר יד אסא על הר אחירם

הר אחירם הוא שמה העברי של פסגת שייח' עבד אל עזיז (בגובה 820 מטר מעל פני הים )הנמצאת מצפון למבשרת ציון וקרויה על שם מבנה תפילה מוסלמי הנושא את שמו של השייח' האלמוני. בימי מלחמת העצמאות ההר שהוא חלק מרכס מגבעת הרדאר (היום הר אדר) ועד לנבי סמואל, חלש על הדרך לירושלים ועל הכניסה אליה מכיוון השפלה במישור החוף. הוא זכור לרע כאחד הכשלונות הקשים לכבוש. בקרב זה נפלו חיילים רבים על טראסות האבן העתיקות מאש חיילי הלגיון הירדני. היום על פסגת ההר נמצאת בריכת המים של מבשרת ציון ואתר לזכר הקרבות במלחמת ששת הימים.

****

על הפסגה שרידי מוצב צבאי ירדני גדול שכוסו ברובם על ידי בנייה והתרחבות של היישוב מבשרת ציון. בסמוך למוצב הוקם מחנה צבאי ירדני שהיה ידוע בשם "שיכון קציני הלגיון" ועל פי חלק מהגרסאות. היה יישוב שהוקם בשנת 1961 ובו התיישבו גמלאים של הצבא הירדני. במחנה היו 15 מבנים שבלטו על קו הרקיע והיו סימן היכר של המוצב שנבנה על ידי הצבא הירדני כחלק מגוש המוצבים שכלל את גבעת הרדאר, חירבת א-לוזה ושלט על הדרך לירושלים.

שרידי המוצב הירדני

ביום, 5 ביוני 1967, הטיל פיקוד מרכז על חטיבה 10 ("הראל"), בפיקודו של אל"ם אורי בן ארי, להבקיע את המוצבים הירדניים אשר איימו על הדרך העולה לירושלים, ולנתק את כביש גב ההר מצפון לירושלים. מוצב שייח' עבד אל עזיז היה מבוצר היטב, ובו בונקרים החולשים על אזור הקרב, תעלות קשר ושדה מוקשים צפוף בין המוצב לקו הגבול.
גדוד החרמ"ש 106, שכלל 3 פלוגות חיל רגלים, פלוגת טנקים, כח הנדסה ופלוגה מסייעת, יצא משטח הכינוס ביער חולדה, ונע לכוון הקסטל דרך צומת נחשון ורמת רזיאל. הגדוד המשיך בתנועה לכוון מוצבי שייח' עבד אל עזיז, ובשעה 17:00 עלו טנקים של הגדוד לעמדות שולטות והחלו לירות על ביצורי המוצב. כוח שני ובו חיילי החרמ"ש בחיפוי טנקים התחיל בתנועה ליעד דרך מעבר צר שנפרץ בשדה המוקשים, תחת הרעשה ארטילרית של הצבא הירדני מעמדות בכפר אל ג'יב שגבתה קורבנות נוספים.
עם רדת החשיכה עלה אחד הטנקים על מוקש וחסם את הדרך שנפרצה בשדה המוקשים. מספר הנפגעים בכוח התוקף עלה, ומפקד פלוגה ט' סרן אסא יגורי שהובילה את הכח, הורה ללוחמיו לרדת מהזחל"מים ולהתקדם רגלית, תחת אש כבדה, אל היעד. עם הפריצה אל היעד נלחמו חיילי הפלוגה בקרב פנים אל פנים עם לוחמי הלגיון עד לכיבוש המוצב בשעה 19:30. במהלך הקרבות נהרגו סרן אסא יגורי (קיבל את עיטור המופת על תפקודו בקרב) ו-14 חיילים נוספים, ו-42 נפצעו.

*****

****

****

מבנה קבר שיח עבד אל עזיז

שיח עבד אל עזיז – שטחו של המבנה 8 על 8 מטר והוא בנוי על יסודות של מבנה עתיק. גגו של המבנה קרס עם השנים אך הקירות נותרו עומדים על תילם. בסמוך למבנה המוסלמי נמצא עץ תות בודד ועתיק. ממערב למבנה נחצבו בעת העתיקה שלושה בורות מים מטוייחים (למניעת חלחול). קונרד שיק מזכיר במחקריו את פסגת שייח עבד אל עזיז כמקום קבורה אפשרי של רחל וזאת מאחר שעל פי דבריו התושבים הערבים קוראים למקום "קובת רחיל" (קבר רחל) במחקרו "קול ברמה נשמע ושאלת קבורת רחל" מציין ד"ר יואל אליצור כי ייתכן וקביעה זו נסמכת על שמועות וכי אין לה בסיס.

מיקום קבר השיח על פי מפה משנות ה-40'

מבט על הכפר הפלסטיני בית סוריק

בג"ץ בית סוריק – במרס 2004 הגישו תושבי בית סוריק, בידו וכפרים אחרים, ואליהם הצטרפו 30 מתושבי מבשרת ציון ועוד 200 איש (ערבים ויהודים) עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 2056/04, מועצת הכפר בית סוריק ואחרים נ' ממשלת ישראל ומפקד כוחות הצבא בגדה המערבית). זו הייתה הפעם הראשונה שישראלים המתגוררים בתחומי הקו הירוק הצטרפו לדיון בבג"ץ כמתנגדים לגדר ההפרדה. לעתירה הצטרפה גם המועצה לשלום ולביטחון שהציגה תוואי חלופי שיקצר את אורך הגדר ויפגע פחות באדמות הכפרים ויחסוך בעלויות ההקמה. כך הייתה לשופטי בית המשפט העליון חוות דעת ביטחונית שונה מזו שהציגה מערכת הביטחון. בעתירה נטען כי תוואי הגדר באזור שמצפון מערב לירושלים, ליד מבשרת ציון, יפגע קשה ובאופן לא מידתי בזכות הקניין של תושבי הכפרים הסמוכים אליו. תשובת המדינה הייתה שהמכשול נועד לעכב חדירה לפרק זמן שיאפשר לכוחות הביטחון להגיע אליה, וזאת הסיבה למיקומו. משלא הושגה פשרה בין הצדדים קבעו השופטים שעד שתתקבל החלטה העבודות לא תימשכנה. החלטת בית המשפט העליון לעתירה ניתנה בֿ30 ביוני 2004. פסק הדין שניתן לא היה רק בהקשר לעתירה זו אלא היה גם פסק דין עקרוני. שלושת שופטי בית המשפט העליון: אהרן ברק, מישאל חשין ואליהו מצא פסלו 30 ק"מ מתוך 40 ק"מ של תוואי הגדר, בקטע שבין מכבים במערב לגבעת זאב במזרח. הם פסקו שקביעת התוואי לא נעשתה תוך איזון נאות בין צורכי הביטחון לצורכי האוכלוסייה, ואם תיבנה הגדר בתוואי שנקבע לכך היא תפגע יתר על המידה באוכלוסייה הפלסטינית בטרם בחנו השופטים את מידתיות תוואי הגדר, דנו השופטים בשאלת הסמכות להקים את הגדר באזור. השופטים לא השתכנעו מטענות העותרים שלפיהן הגדר הוקמה בתוואי הנוכחי ממניעים פוליטייםֿמדיניים ונועדה לספח שטחים לתוך ישראל. עם זה הם ציינו כי שאלת הסמכות בכללותה היא מורכבת ולא זכתה לביטוי מלא בטיעוני הצדדים, ולפיכך לא מוצתה שאלה זו בפסק הדין הנוכחי והשופטים התייחסו בו רק לטיעונים שהעלו הצדדים בשאלת הסמכות. בפסק הדין נדרש משרד הביטחון להכין תוואי חלופי לגדר באזור. יום למחרת מתן החלטת בג"ץ, הנחה ראש הממשלה אריאל שרון את מערכת הביטחון לתכנן תוואי חדש לקטע הנדון ולבחון את ההשלכות על קטעים שטרם נבנו, כך שלא יפגעו במרקם החיים של האוכלוסייה הפלסטינית.

מבט אל מדרון הכפר בית סוריק

במורד מהר אחירם
לעבר נחל כסלון עליון

****

******

****

עיו נקובה שהפך להיות עין נקופה שהפך להיות עין אורי

מעלה רכס החמישה בתוך יער הסתדרות המורים

עץ האלון בתחילת הטיפוס

****

****

מבט מזרחה אל מבשרת ציון

****

יער הסתדרות המורים, חורשה שנטעה קק"ל בשנות ה-50' במה שנקרא נטיעות פוליטיות שמטרתן להנכיח את הריבונות עד קצה שטח המדינה עד גבול שביתת הנשק שסומן בקו ירוק, מכאן שמו של הקו. מי שמכיר חורשה זו יודע שהייתה בעבר צפופה יותר. בשנה האחרונה קק"ל דיללה מאד את היער למניעת שריפות.

מבט מערבה לעבר אבו גוש

ברכס החמישה מול בית סוריק

הפגיעה ביער הסתדרות – במהלך הרכיבה היינו עדים לפגיעה בלב יער הסתדרות המורים שהוא חלק מיער החמישה בעקבות התחלת העבודות להקמת ברכה ענקית לאגירת מים. מדובר על בניית ברכה שתבנה על משבצת של 50 דונם ותאגור 50,000 קוב מים וקוטרה יהיה 100 – 130 מ'. הברכה היא אחד ממתקני מיזם "קו המים החמישי" של חברת מקורות (חברת המים הלאומית). ועל כך נכתב כבר באוגוסט 2015 פגיעה ואולי הרס של יער הסתדרות המורים

****

תכנית בניית הברכה, כמו כל תכנית המיזם, אושרה על ידי מוסד התכנון הגבוהה ברמה הארצית שנקרא ועדה תשתיות לאומיות (ות"ל). אישור התכנית התאפשר בעקבות הסכמת קרן קיימת לישראל שנטעה יער זה בראשית שנות ה-50'. מאז טיפחה אותו והכשירה בו דרכים וחניונים לרווחת הציבור. בקיץ 2015 החלה חברת מקורות בעבודות המדידה במקום והיא פועלת להוצאת מכרז לחברות בנייה. העבודות החלו  לפני מספר חודשים ותמשכנה במשך שנתיים וייתכן אף יותר. עבודות בניית הברכה לרבות הכשרת דרכי גישה  למשאיות, טרקטורים וצמ"ה חסלו את היער. קיים ספק רב רב אם תצליח חברת מקורות שהתחייבה לשקם את היער ואף העמידה ערבות בנקאית לכך תצליח לשקם את היער ולהחזיר את מצבו לקדמותו. תושבי הסביבה ובעיקר תושבי הר אדר שהברכה תבנה בסמוך אליו שיהיו הנפגעים העיקריים. הם התארגנו למנוע את כריתת היער ולצורך כך הם הקימו ועד פעולה. הצעתם לבנות את הברכה במחצבה הנטושה הענקית בהר חרת הצמודה לדרך בין מעוז ציון ולצומת איתן. התארגנות זו הייתה מאוחרת! התכנית כבר כאמור, אושרה על ידי מוסדות התכנון וחברת מקורות בתיאום עם הקרן הקיימת החלה בצעדים למימושה. לא ידוע ספק אם הייתה פנייה לסעד מבג"ץ ואם כן כנראה נדחתה. אין צורך להרחיב על הנזק הסביבתי האדיר ועל ההשלכות הצפויות מעבודות הבנייה עצמן והנוכחות של מאגר המים ענק בלב היער. כנראה שאפשר יהיה למחוק את חלקו המערבי של יער הסתדרות המורים הסמוך להר אדר מרשימת מסלולי הטיולים בהרי יהודה

דרכי היער הצרות הפכו לדרך רחבה

****

סיבוב בתוך הר אדר

*****

היישוב הר אדר בנוי על המתחם ההיסטורי של גבעת הרדאר שפעל בזמן השלטון הבריטי שנמצא צמוד ומעבר לקו הירוק. שם היישוב הר אדר אף משמר, צלילית, את שם האתר המקורי. היישוב הוקם בשנת 1986 על ידי עמותה הנושאת את שם היישוב וכללה אנשי צבא קבע ועובדי מדינה. העמותה פעלה עד שנת 1990, ובהמשך הוקם ועד מקומי כחלק ממועצה אזורית מטה בנימין. בשנת 1995 הוכרז היישוב הר אדר מועצה מקומית. נפרדת. היישוב מונה קצת פחות מ-4,000 תושבים. חלק מבתי ביישוב, בשכונה המכונה "שלב ב'", קרוב לכפרים הפסלטינים ורובו של היישוב מוקף בגדר ההפרדה. "שער בידו", הנמצא בשטח היישוב, משמש למעבר משטחי הרשות הפלסטינית, ונפתח מספר פעמים ביום על ידי שוטרי משמר הגבול‎, לצורך כניסתם של עובדים פלסטינים וליציאתם.
על פסגת הגבעה עליה בנוי היישוב הוקם אתר ההנצחה של חטיבת הראל, אשר נלחמה באזור במסגרת הפלמ"ח במלחמת העצמאות ולאחר מכן, במסגרת צה"ל, במלחמת ששת הימים. האתר כולל אנדרטה לזכר הנופלים בקרבות שהתרחשו במקום וכן, תצוגת טנקים ומשוריינים. בסמוך נמצא האתר הארכאולוגי ח'ירבת ניג'ם שהוא מבנה מבוצר מהתקופה הפרסית-הלניסטית והתקופה העות'מאנית.

אתר הנצחה לקרבות חטיבת הראל

****

מבט מרום המגדל מזרחה לעבר מבשרת ציון

מבט צפונה מרום מגדל התצפית

מבט מהמגדל לעבר נבי סמואל

****

****

מבט צפונה מהר אדר לעבר בידו

חציית קיבוץ מעלה החמישה

****

קיבוץ מעלה החמישה שוכן ממערב לירושלים בראש אחת הפסגות הגבוהות בהרי ירושלים, בגובה 810 מטר. ביום בהיר נפרשת לפני המתבונן שפלת החוף מאשקלון ועד לכרמל. מדרום לקיבוץ נמצאים קיבוץ קריית ענבים והכפר אבו גוש, וממזרח – היישוב הר אדר. צמוד לקיבוץ מצפון עבר קו הגבול של מדינת ישראל עד מלחמת ששת הימים, ובתוואי זה הוקמה  גדר ההפרדה בשנת 2004.
הקיבוץ נוסד בשנת 1938 כחלק מיישובי חומה ומגדל על ידי חברי גרעין "במעלה" של תנועת גורדוניה, שעלו מפולין וממזרח אירופה. חברי הגרעין הקימו את הקיבוץ לזכר חמישה מחבריהם שנרצחו ב-9 בנובמבר 1937, במהלך סלילת דרך בהר הרוח, הנמצא מדרום לקיבוץ. שמות החמישה: אהרון אולישבסקי, אריה מורדכוביץ, יהושע פוחובסקי, יצחק מגדל, משה בר גיורא (באומגרטן) אנדרטה לזכרם נבנתה במקום בו נפלו, בהר הרוח. עם הקמת הנקודה ועדת השמות הצעה מספר שמות ובהם השם הזמני "גבעת החמישה", אולם חברי הקיבוץ ביקשו לאזכר את גרעין "במעלה" וכך באסיפת ועדת השמות של קק"ל מה-27 באוגוסט 1938, נקבע השם הרשמי "מעלה החמישה". תחילה העלו לקרקע 3 בתים, בתי איש שלום, מגדל ביטחון בו גם שכנה המרפאה ותחנת הגפירים. לאחר בניית המבנים עלתה פלוגת חברים ראשונה. בשנת 1940 החלו בהקמת בית הבראה עבור חברי קופת חולים, כאמצעי לשלם את מיסי הקופה, הצלחת בית ההבראה הובילה להתבססות על הענף. השם שונה ל"בית מרגוע" ולאחר מכן לבית הארחה, על פי השינוי באופי אורחיו והסיבות להגעתם. ולימים הפך לבית המלון.

בית הביטחון בתוך הקיבוץ

במהלך מלחמת העצמאות, בגלל הקרבה לחזית הירדנית, שימש הקיבוץ, יחד עם קיבוץ קריית ענבים, כבסיס של גדוד "פורצים" חטיבת הראל. לאחר מכן נקבע קו שביתת הנשק בין מדינת ישראל לממלכת ירדן על גבולו של הקיבוץ. בשנת 1967, במלחמת ששת הימים, היה הקיבוץ גורם נוסף במהלכי הקרבות בחזית הירדנית. השתלטות ירדנית מצרית על אזור ארמון הנציב, נענתה בהתקפת נגד ישראלית, שבמהלכה נכבש ארמון הנציב ומוצבים סמוכים אליו, וכוח שריון ישראלי בפיקודו של אורי בן-ארי החל לנוע מכיוון מעלה-החמישה ומבשרת ציון לעבר גב ההר בין ירושלים לרמאללה.
בינואר 2005 עבר הקיבוץ שינוי יסודי באורחות חיי התושבים. השיתוף הכלכלי בין חברי הקיבוץ צומצם באופן משמעותי והשריד העיקרי שנותר מימי השיתוף היא רשת ביטחון כלכלית שאמורה לעזור למעוטי היכולת. הענף הכלכלי העיקרי של הקיבוץ הוא מלון מעלה החמישה הנמצא לידו וכולל מועדון בריאות וספא, מרכז קונגרסים וגן אירועים. ענפים נוספים במשק הם רפת (האחרונה שנותרה באזור ההר), לולים, חממת סחלבים, פנסיון לכלבים, גידולי שדה ובריכת שחיה.

****

בית הביטחון בגדר הקיבוץ מצד מערב

בית הביטחון במלוא עוצמתו

מבט ממעלה החמישה דרומה לעבר השכונה החדשה של טלז סטון, עוד פיסת טבע נעלמת

צומת הירידה לאבו גוש ליד כפר הנוער קריית יערים

כפר הנוער קריית יערים מאכלס כ-90 נערים ונערות בגילאים 12-18. הכפר מאופיין בקבוצות וכיתות קטנות (עד 16 נערים בקבוצת גיל). כפר הנוער נוסד ב-1952 בתרומת יהודי שווייץ ובסיוע הסוכנות היהודית. נכון לשנת 2016, הכפר מאוכלס בעיקר בנוער מאזורי מצוקה מכל רחבי הארץ, נוער בסיכון וכן עולים חדשים, בעיקר מאתיופיה וברית המועצות לשעבר. כיום מתנהל בכפר בית ספר תיכון שש-שנתי ובו מגמות לימוד שונות, בין השאר: עיצוב, תקשוב, קולנוע וחקלאות.בכפר הנוער קיימת פנימייה בה ישנן שש קבוצות על פי גיל. בנוסף, בכפר פועלת שלוחה של מכינת "קול עמי", מכינת קדם צבאית חצי שנתית לעמיות יהודית ומנהיגות, במכינה לומדים יהודים בגילי 18-19 לפי גיוס/מכללה מישראל ומהיהדות התפוצות (בעיקר אוסטרליה) אשר מעמיקים את הידע שלהם בחברה הישראלית, יהדות ומבצעים הכנה לצה"ל.

במורד אבו גוש,
לאורך הרחוב שבעבר
היה הכביש הראשי
המחבר את ירושלים עם מישור החוף

****

מראה המסגד החדש של אבו גוש

*****

קטע אחרון מדרום לבית נקופה
ובנחל כסלון עליון וטיפוס למבשרת ציון

****

בית נְקוֹפָה הוא מושב בסמוך לאבו גוש, ושייך למועצה אזורית מטה יהודה. קור השם ביישוב נוּקְבְתָא שבבנימין הנזכר בתלמוד וממנו באה משפחת כוהנים שנשאה את אותו שם (גם רבי יהודה הנשיא העיד על עצמו שזה מוצאו). לפי הסברה, השם העתיק השתמר בשם הכפר הערבי ששכן במקום, בית נַקּוּבָּא. מקור השם בנקבָּה ארוכה ועמוקה, חצובה בסלע, בראש ההר. המושב הוקם בשנת 1949 על ידי שבעה זוגות אשר עלו מיוגוסלביה לאחר מלחמת העולם השנייה. בהמשך צורפו אליו עולים ממרוקו. הוא משתייך לתנועת המושבים. המושב הוקם על חורבות הכפר הערבי בית נקובא, שתושביו עזבו אותו ב-1948, ולא הורשו לחזור אליו לאחר מכן. ב-1962 הורשו תושבי הכפר המקורי להקים את הכפר עין נקובא על חלק מאדמותיהם, דרומית ליישוב סמוך לעין ראפה.
מקור 

*****

במעלה הדרך למבשרת ציון

עליה לפני אחרונה לעבר מבשרת ציון

מראה אחרון, ממבשרת ציון לעבר רכס מעלה החמישה

*****

סוף דבר,

היה זה טיול סתיו מענג

*****

שלושה הם ממאפייניו הבולטים:

ההעפלה לראשי ההרים (הרבה גובה מצטבר),
התצפיות המרהיבות
ומראה הארץ הכמהה לגשם

****

למרות שאין זאת,
לא הפעם הראשונה
ולא הפעם השנייה באזור,
גם הפעם היה מעניין
ונעים לדווש בהר.

****

אך, הפעם הצטערנו
על הפגיעה העצומה ביער
עכב הבנייה של בריכת המים.

****

התודה לעמית ולמיכאל
שנענו לקריאה להצטרף
ולדווש באזור הבית. 

"נוצרים בחיפה" – הרקע למיזם סיכום וריכוז

 

עניינו של תיעוד זה הוא סיכום וריכוז מיזם "נוצרים בחיפה" שמטרתו לימוד אודות הקהילות הנוצריות בעיר ואודות הכנסיות והמנזרים ומוסדותיהם השונים.

 

במסגרת מיזם זה נכתבו שניים עשר תיעודים וכולם מרוכזים למטה.

 

התיעודים הם של הביקורים בקהילות הנוצריות, בחלקם נפגשתי עם ראשיהם, וכוללים צילומים רבים של הכנסיות,המנזרים והמוסדות לרבות בתי הספר.

 

ביקורים אלה בחיפה היו בארבע פעמים, מתוכם שלוש שבוע אחר שבוע וזאת במשך חודש, בין 29/10/2019 ל-30/11/2019

 

בחלק מהביקורים הצטרפה אלי ד"ר שולי לינדר אחראית קשרי קהילה בארכיון ההיסטורי של עיריית חיפה..

 

*******

הרעיון לפרויקט זה נבע מסקרנות רבה והרצון להעמיק ללמוד ולהכיר את חיפה שמאז ומתמיד נתפשה בעייני מקום בחוץ לארץ, פחות ידוע ומוכר

 

אני לא יודע מדוע חיפה נתפשה כך. מקור תחושה זו אינו ברור לי בכלל. 

 

במשך עשרות השנים, מאז היותי נער ובמשך שנות בגרותי, הגעתי לחיפה והסתובבתי בעיר פעמים רבות מאוד. אף לימודי תואר השלישי (דוקטורט) היו במסגרת אוניברסיטת חיפה.

 

בשנים האחרונות החלטתי והבנתי שעלי לשרש את התחושה שחיפה זה חוץ לארץ.

 

הגעתי למסקנה שאני (גאוגרף, טייל ומדריך) נדרש להעמיק וללמוד את העיר.  .

 

ביני ובין עצמי הסכמתי שאין שום סיבה שלא אדע בפרוט את תולדות התפתחותה, ואכיר את חלקיה, מקומותיה והאתרים שבה.

 

הבנתי שהגיעה העת שידיעתי והיכרותי את חיפה, העיר השלישית בגודלה בישראל, יהיו ברמה דומה לזו של היכרותי את ירושלים, תל אביב והאזורים והמקומות אחרים בארץ.

 

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף 2018,  התגוררו בחיפה 283,640 תושבים. זו עיר מעורבת שאוכלוסייתה כוללת, לצד הרוב היהודי, נוצרים מגדירים עצמם ערבים, וגם  דוברי רוסית ועוד שפות, ערבים-מוסלמים, אחמדים, בהאים, דרוזים ויהודים משיחיים.

 

התחלת הלימוד הייתה בשיטוט ברחבי העיר: שלושה טיולי אופניים, פעם סיבוב ברכב ופעם שיטוט ברגל
* בתוך וסביב קריות המפרץ ובשפך הקישון באוגוסט 2016,
* סיבוב ארוך ומפותל בחיפה ביום חורף קר בדצמבר 2016,
* סיבוב בחיפה, מחוף הים לעיר התחתית, טיפוס להדר ומרכז הכרמל בינואר 2017;
* מראות חיפה בסיבוב ערב במרץ 2017
* שכונת בת גלים בחיפה: "היפה שנעזבה ונזנחה" ספטמבר 2018

 

בשני טיולי האופניים בהם עברנו בעיר התחתית ובכרמל, חשבתי שעל מנת ללמוד את העיר אדרש, בין היתר, להכיר גם בפירוט את הנוצרים בחיפה שבחלק גדול ממקומותיהם לא ביקרתי מעולם.

 

הסקרנות אודות הנוצרים בחיפה נבעה מהעובדה שהם העדה הלא יהודית הגדולה בעיר.

 

עניין אותי להכיר את האוכלוסייה נוצרית בחיפה שחלקה מסך אוכלוסיית העיר גדול, כמעט מפי 2 מסך חלקה של האוכלוסייה הנוצרית בישראל.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטיסטיקה (למ"ס), ערב חג המולד בשנת 2018 בישראל כ-175 אלף נוצרים שהם כ-2% מאוכלוסיית המדינה (לא כולל את הנוצרים שאינם כלולים במרשם האוכלוסין כלומר הזרים). בחיפה מתגוררים כמעט 16,000 נוצרים שהם כ-5.5% מסך תושבי העיר.

******

בשנת 1948, ערב מלחמת העצמאות אוכלוסיית חיפה הערבית מנתה יותר מ 70,000 תושבים ובערך מחצית מתוכם נוצרים.

 

כיבוש חיפה על ידי כוחות ההגנה באפריל שנה זו גרמה לקריסת מרכז עירוני הערבי בעקבות נטישת הערבים אותה.

 

שנה לאחר המלחמה האוכלוסייה הערבית מנתה פחות מ-4,000 תושבים.

 

מאז שנות החמישים עם ביטול הממשל הצבאי בעיר, התחדשה ההגירה של האוכלוסייה הערבית לחיפה.

 

חיפה שבה והפכה להיות מרכז אורבני לאוכלוסיה הערבית שהיום מהווה כ-10% מסך האוכלוסייה בעיר וכאמור, קצת יותר ממחציתה 5.5% הם נוצרים.

 

מאז שנות ה-50' ובמשך עשרות שנים האחרונות, חיפה מהווה, במיוחד לצעירים, יעד הגירה לאוכלוסייה הערבית הנוצרית, בעיקר מכפרי הגליל.

בחינת פריסת האוכלוסייה הערבית בחיפה מראה כי קיים ריכוז של תושבים באזור רחוב עבאס, ואדי נסנאס והעיר התחתית בשולי המושבה הגרמנית, במערב הדר הכרמל ובעין הים. חלקם מתגוררים גם בשכונות אחרות בעיר.

 

העניין בנוצרים בחיפה נבע גם חשיבות המסורת הנוצרית אודות אליהו הנביא שפעל בכרמל ובעיקר באמונה שיוחנן המטביל מזוהה אתו. זאת הסיבה שמרבית הכנסיות בעיר נקראות על שם אליהו הנביא ושתיים נקראת על שם יוחנן במטביל.

 

כידוע, אליהו הנביא פעל בזמן אחאב מלך ישראל. הוא נודע במאבקיו באחאב ובאשתו הצידונית איזֶבֶל. בספר מלכים מצטייר אליהו כנביא נחוש שלא חשש מהמלך. הוא נודע בגרימת בצורת על עם ישראל בשל עבודת האלילים, הרג המוני (יש אומרים טבח) של נביאי הבעל בכרמל, התוכחה שהטיח באחאב על שחמד את כרמו של נבות היזרעאלי ועלייתו בסערה השמימה.

 

על פי הברית החדשה, בבשורות (מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן) מתארות את קורות חייו, מותו ותחייתו של ישוע הנוצרי דמותו, יוחנן המטביל המבשר על בוא המשיח מזוהה עם אליהו הנביא.

 

ההסתמכות המקראית היא על נבואת הנביא מלאכי על אליהו הנביא שיגיע לפני בוא יום ה' הגדול והנורא ויטיף לתשובה. "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא–לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם–פֶּן-אָבוֹא, וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם" (ספר מלאכי, פרק ג, 23 -24) . לפי הנצרות נבואה זו מזוהה עם יוחנן המטביל שבואו קדם להגעתו של ישוע המשיח.

 

בפסוקים נוספים בברית החדשה מצוין כי ישוע אמר כי אליהו הנביא ויוחנן המטביל הם אותה דמות. כך "וְאִם תִּרְצוּ לְקַבֵּל הֲרֵי הוּא אֵלִיָּהוּ הֶעָתִיד לָבוֹא" (ספר הבשורה על פי מתי י"א 14) "שְׁאָלוּהוּ הַתַּלְמִידִים: "מַדּוּעַ זֶה אוֹמְרִים הַסּוֹפְרִים כִּי אֵלִיָּהוּ צָרִיךְ לָבוֹא תְּחִלָּה?" הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ וְאָמַר: "אֵלִיָּהוּ אָמְנָם יָבוֹא וְיָשִׁיב אֶת הַכֹּל,(מלאכי ג' כג') אֲבָל אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם שֶׁאֵלִיָּהוּ כְּבָר בָּא וְלֹא הִכִּירוּהוּ אֶלָּא עָשׂוּ בּוֹ כִּרְצוֹנָם; כָּךְ גַּם בֶּן-הָאָדָם עָתִיד לִסְבֹּל מִיָּדָם." אָז הֵבִינוּ הַתַּלְמִידִים כִּי עַל יוֹחָנָן הַמַּטְבִּיל דִּבֵּר אֲלֵיהֶם" (ספר הבשורה על פי מתי  י"ז 10–13) וגם "רַבִּים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָשִׁיב אֶל יהוה אֱלֹהֵיהֶם, וְיֵלֵךְ לְפָנָיו בְּרוּחַ אֵלִיָּהוּ וּגְבוּרָתוֹ, (מלאכי ג' א') לְהָשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים,(מלאכי ג' כד') וְסוֹרְרִים אֶל תְּבוּנַת הַצַּדִּיקִים, לְהַכְשִׁיר עַם מוּכָן לַיהוה (הבשורה על פי לוקס א' 16-17).

 

על פי המסורת הנוצרית, בתיאור אירוע ההשתנות (טרנספיגורציה), שהיה אירוע מכונן בחייו של ישוע, שבמהלכו השתנה על פסגת הר (לפי האמונה הר תבור) והציב אותו במעמד שווה למשה ולאליהו שעמם הוא נראה מדבר. ההשתנות אישרה שוב את מעמד ישוע כבן האלוהים, כפי שאושר בבת קול שנשמעה במהלך האירוע.

 

*********

בתחילה, בעקבות ארבעת טיולי האופניים לעיל, השתעשעתי במחשבה שדיווש יהיה אמצעי ללמוד על הנוצרים בחיפה.

 

לקח לי מעט זמן ובהמשך "ירדתי" מהרעיון.

 

החלטתי שעדיף שאגיע לכל המקומות ואוכל להיפגש עם האנשים ולבקר במקומות.

 

במסגרת ההיערכות המקדימה של הפרויקט למדתי מהן העדות הנוצריות בחיפה, ומהם המתחמים שלהם בדגש על כנסיות, מנזרים, בתי ספר, בית חולים ועוד. בעקבות הלימוד קבעתי את הביקורים.

 

להלן פירוט העדות הנוצריות בחיפה וגם טבלה המרכזת של מתחמי העדות (כנסיות, מנזרים, בתי ספר ועוד).

 

הנוצרים בחיפה 

 

העדה היוונית-קתולית – העדה הנוצרית הגדולה ביותר בחיפה שהיא גם המרכז הרוחני והמנהלי של העדה בארץ בה נמצא ומתגורר מנהיגה הארכיבישוף של עכו, חיפה, נצרת והגליל.

 

העדה האורתודוכסית – למרות שהיא עדה הנוצרית הגדולה בישראל, בחיפה היא השנייה בגודלה. היא מנוהלת על ידי מועצת הקהילה שחברים בה תושבי העיר.

 

העדה המרונית – כנסיה שמרכזה בלבנון ומאמיניה רואים עצמם צאצאי הארמים ויש להם בעלי זיקה חזקה לאפיפיור (הקתולי). המרונים החיים בחיפה היגרו אליה מלבנון מאז ראשית המאה ה-19 וחלקם הגיע גם בזמן פינוי צה"ל מדרום לבנון בשנת 2000 .

 

עדה הלטינית – קהילה קטנה של נוצרים קתולים, רובים ערבים ומיעוטם אירופים וכולל גם את מסדרי הנזירים הכרמליתים (גברים ונשים) וגם את מוסדות חינוך, רווחה, בריאות ואירוח שמפעילים מסדרי נזרים אחרים. העדה הלטינית כוללת גם קהילה זעירה של קתולים דוברי עברית

 

העדה האפיסקופלית (אנגליקנית) – קהילה הגיעה לשיא גודלה בסוף תקופת שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל וכיום מונה מאות בודדות.

 

העדה ארמנית – קהילה זעירה שכוללת בעיקר צאצאי הארמנים שהגיעו לעיר בשנות ה-20' של המאה הקודמת מאדנה שבמזרח תורכיה בעקבות הטבח.

 

אוונגלים – מספר קהילות קטנות מאוד של נוצרים דוברי ערבית המשתייכים לפרוטסטנטים.

 

העדה הפרובוסלבית הרוסית – ראשיתה בעדה שמרכזה מנזר שנבנה על הכרמל בעשור השני של המאה הקודמת, כמעט ולא הייתה קיימת בזמן השלטון הסובייטי הקומוניסטי והחלה לפרוח לפני כשלושה עשורים עם הגעת העולים מחבר המדינות.

 

יהודים משיחיים – זו תנועה השואפת לשלב בין אמונה בישו לזהות יהודית שיש רואים בה ענף של הנצרות האוונגליסטית. היהודים המשיחיים תופשים את עצמם כחלק מן היהדות.

 

********

מתחמי הנוצרים בחיפה

******

שלב חשוב במיזם, טרם היציאה לשטח, היה איתור אנשי הקשר שיוכלו לפתוח לי את הדלתות.

 

בהדרגה נוצרה רשימת אנשי הקשר, כך התאפשר תיאום בכל המקומות.

 

להלן קישורים לשניים עשר תיעודי הביקורים לפי סדר פרסומם:

* חיפה, מתחם הקהילה המרונית ובמרכזו כנסיית סנט לואי

* חיפה, ארבע מתחמי העידה המלכיתית היוונית-קתולית

* חיפה, הכנסיות הלטיניות (רומיות-קתוליות)

* חיפה, מנזרי הכרמליטים על הכרמל

* חיפה, הכנסייה הארמנית

* חיפה, מתחם הקתוליים דוברי עברית

* חיפה, מתחמי העידה האורתודוקסית

* חיפה, מוסדות קתוליים: חינוך, בריאות, רווחה ואירוח

* חיפה, מתחמי העדה האנגליקנית

* חיפה, קהילות משיחיות יהודיות

* חיפה, קהילות אוונגליות

* חיפה, הכנסייה האורתודוקסית (הפרובוסלבית) הרוסית אליהו הנביא

* חיפה, כנסיית גיאורגיאוס הקדוש וכנסיית גבריאל, שתיהן של הקהילה היוונית קתולית (נובמבר 2022)

 

אלה האנשים שסייעו ולהם אני חב תודה וזה הסדר

*  רוני רווה, הבת שלי שהכירה לי את אמירה שהלא, (פסיכולוגית) והיא הפנתה אותי לארבעה אנשי קשר הראשונים לקהילות המרכזיות.

 

* כהן הדת אבונה יוסוף יעקוב ראש הקהילה המרונית  שאירח אותי.

 

* ג׳יהאן א-נופי (פסיכולוגית) פעילה בקהילה הלטינית שפתחה לי "דלתות", תאמה ביקורים וגם הסתובבה איתי

 

* הנזיר הכרמליטי האב פרנצסקו ניגרל ראמוס, המכונה בפי אנשי הקהילה הלטינית אבונה פקו, שהסתובב איתי בכנסייה הלטינים, מנזרי הכרמליתים ותיאם ביקורים במוסדות השונים .

 

* נזירות המסדרים הקתוליים:
– הנזירה מארי מח'אלפה מפוקולרה שפתחה את דלתות המנזר וכנסיית אליהו הנביא הלטינית;
  – הנזירה ממסדר סנטה (איני זוכר את שמה)  שאירחה אותנו ובמנזר גן ילדים,  סנטה אנה.
– הנזירה ממסדר הכרמליתיות (איני יודע את שמה) שפתחה את דלתות מנזר הנשים הכרמליתי
–   האחות בושרה יוחנא איוב עיסו הנזירה ממסדר הנזירות הפרנצסקנים,  הובילה אותנו ברחבי בית החולים האיטלקי.
– האחות מרסל ממסדר בנות החסד הקדוש ונסט דה-פול, מנהלת מוסד הלב הקדוש שאפשרה ביקור בחצר המוסד.
– הנזירה אינרילה ממסדר אחות מנצרת שליוותה אותנו בביקור בית הספר האחיות מנצרת.

 

* שחאדה שחאדה, סגן מנהל בית הספר האורתודוקסי הערבי ומלמד בו וגם פעיל במועצת העידה האותדוכסית. הוא הכיר לנו את מנהל בית הספר אדואר שיבן, תיאם את הביקור בכנסיית העידה ויצר את הקשר עם  דורגן בלאן ואשתו האדריכלית  מהא פרח באלן שתכננה את הכנסייה החדשה של העידה האורתודוכסית.

 

*  אגנס שחאדה מנהלת בית החסד שאפשרה ביקור במקום מר גרייס דיב מתנדב במעון שאירח אותנו.

 

* אינס (שם משפחתה אינו זכור) מזכירת העידה היוונית- קתולית שתיאמה את הביקור בכנסייה המרכזית של העידה והאב רמי שאירח אותנו בכנסיית מר איליא

 

* האב דיראיר האבקימיאן כהן הדת, האב הרוחני וראש הקהילה הארמנית בעיר שאירח אותנו.

 

* האב חאתם שחאדה כהן הדת, האב הרוחני וראש הקהילה האנגליקנית בעיר שאירח אותנו ונרדין (מזכירת בית הספר יוחנן הקדוש) שביקרה איתנו באחד ממתחמי העידה .

 

* האב וויטק רדומסקי כהן הדת האב הרוחני וראש קהילת הקתולים דוברי עברית בעיר

 

* ד"ר שולי לינדר אחראית קשרי קהילה בארכיון ההיסטורי של עיריית חיפה ובעיקר עמיתה למקצוע ולסקרנות שהייתה שותפה נאמנה לשני  סיורים.

 

* נג'יב עטייה, ראש הקהילה האוונגלית כנסיית עמנואל ואשתו אליזבת שאירחו אותנו בביתם ובהיכל  העידה וסיפרו לנו מעט גם על הקהילות האחרות.

 

* מר שמואל עווידה ראש קהילת היהודים המשיחיים בית אליהו ושי פנחסי  המנהל האדמינסטרטיבי של הקהילה שאירח אותנו במעונה

 

*  מורה הדרך והגיאוגרף זהר לביא שסלל את הדרך יחד עם עמיתו איגור פרידמן לביקור בכנסייה הרוסית. איגור קישר אותי עם הלנה ויטיב, הבת של האב מירוסלב ויטיב נאמן המשלחת הרוסית הדתית בכנסיית אליהו בנביא וכהן הדת של הקהילה. הלנה והאב מירוסלב וגם אשתו אירנה ויטיב אירחו אותי אצלם.

 

* כאמיל סארי, מחיפה הנמנה על הקהילה היוונית קתולית (מנהל מחוז צפון ברשות העתיקות) שפתח את דלתות כנסיית גיאורגיאוס הקדוש בשכונת עין ג'ימאל ופעל ללא לאות להשגת מפתיחות כנסיית גבריאל בחיפה אל עתיקה, ואת הקשר איתו יצר גלעד צינון (מנהל אזור גליל מערבי ברשות העתיקות).

 

 

 

 

סוף דבר,

מיזם "נוצרים בחיפה"
היה מסע מרתק,
למדתי והשכלתי,
ביקרתי במקומות חדשים
ובעיקר היכרתי אנשים
רבים שפתחו
את הדלת ואת הלב.

 

 

 

 

 

 

 

 

חיפה, הכנסייה האורתודוקסית (הפרובוסלבית) הרוסית אליהו הנביא

 

 

עניינו של תיעוד זה הוא ביקור בכנסייה הרוסית אליהו הנביא הנמצאת בכרמל הצפוני במסגרת המיזם "נוצרים בחיפה" שמטרתו לימוד אודות הקהילות הנוצריות בעיר ואודות הכנסיות והמנזרים ומוסדותיהם השונים (ראו "נוצרים בחיפה" – הרקע למיזם סיכום וריכוז). .

*****

 

דבר קיומה של כנסייה זו בכרמל הצפוני ידוע לי, אולם עם תחילת הפרויקט לא היה לי מידע מתי ואם בכלל היא פתוחה לביקור ובאילו שעות.

 

מורה הדרך והגיאוגרף זהר לביא סייע ביצירת קשר עם עמיתו איגור פרידמן, והוא קישר אותי עם הלנה ויטיב, הבת של האב מירוסלב ויטיב, שבמשך שלושה עשורים משמש נאמן המשלחת הרוסית הדתית בכנסייה זו וכהן הדת של הקהילה בחיפה בפרט ובצפון הארץ בכלל. .

 

ביום שבת בבוקר 30/11/2019 בשעת התפילה הגעתי למתחם הכנסייה. שם אירחה אותי הלנה ואמא אירנה. לאחר התפילה שוחחתי עם האב מירוסלב ויטיב באמצעות תרגום של הלנה,

*****

הכנסייה האורתודוקסית (הפרובוסלבית) הרוסית

הכנסייה האורתודוקסית (הפרבוסלבית) הרוסית היא הגדולה מבין 14 הכנסיות העצמאיות של הכנסייה האורתודוקסית-המזרחית . השם "פרבוסלבי" הוא תרגום מילולי לרוסית עתיקה של המונח "אורתודוקסי", דהיינו מחזיק באמונה הישרה. ראשיתה הלאומית של הכנסייה הרוסית מיוחסת לשנת 988 בה התנצר הנסיך ולדימיר הראשון בקייב ואימץ את הנצרות הביזנטית כדת הרשמית של נסיכותו.

******

הכנסייה האורתודוקסית (הפרבוסלבית) הרוסית היא כנסייה עצמאית, אוטוקפאלית. זה מעמד של כנסייה בנצרות אורתודוקסית ובכנסיות המזרחיות הקדומות שלפיו ראש הכנסייה אינו כפוף לאף מנהיג דתי אחר, מחוץ למדינה. הכנסייה בוחרת בעצמה את ראשה ואת ארכיבישופיה או המיטרופוליטים שלה. חמש עשרה הן כנסיות עצמאיות (אוטוקפליות). על-פי מסורת עתיקה, סדר מניינן של הכנסיות הוא של אלה מהמקומות הבאים: קונסטנטינופול (קושטא), אלכסנדריה, אנטיוכיה, ירושלים, רוסיה, גיאורגיה, סרביה, רומניה, בולגריה, קפריסין, יוון, אלבניה, פולין, צ'כיה ואוקראינה. אין שום תלות בין הכנסיות, וכאמור הן כפופות לשלטון מקומי בלבד. הכנסיות האוטוקפליות עצמאיות במישור המנהל הדתי והמשפטי כלפי כל סמכות כנסייתית אחרת. בראשן עומד, לפי המקרה, פטריארך, אפיפיור (באלכסנדריה), קתוליקוס (בארמניה, גאורגיה) או ארכיבישוף. הכנסיות האוטקפליות נחשבות לשוות זו לזו, אך פטריארך קונסטנטינופול נחשב לראשון בין שווים.

******

הכנסייה הרוסית מונהגת על ידי פטריארך מוסקבה וכל רוּסיה, תפקיד הממולא מאז 2009 על ידי קיריל הראשון. משתייכים לה כ-145 מיליון מאמינים ברחבי העולם, כולל רובם המוחלט של הנוצרים ברחבי ברית המועצות-לשעבר וקהילות מהגרים שיצאו משטחיה למשל במדינת ישראל. .

*****

פעילות ונוכחות
הכנסייה האורתודוקסית (הפרובוסלבית) הרוסית
בארץ הקודש

צליינים רוסים הגיעו לארץ הקודש החל מהמאה ה-11. אולם, הכנסייה הרוסית-אורתודוקסית החלה את פעילותה בארץ הקודש המאה ה-19. בשנת 1820 פתחה ממשלת רוסיה הצארית קונסוליה עבור סיוע לצליינים בעיר הנמל יפו.

בדצמבר 1842 הארכימנדריט פורפירי אוספנסקי (הממונה על הכנסייה בשגרירות רוסיה בוינה) שהגיע לארץ הקודש, המליץ על הקמת משלחת דתית רוסית בארץ ישראל, אשר תשמש לאות "אחדותן הגלויה של כנסיות ירושלים, אנטיוכיה ורוסיה", תעסוק בפעילות מיסיונרית, תניע הקמה וארגון של בתי ספר וסמינריונים פרבוסלביים בארץ ישראל ותסייע לצליינים רוסים.

חמש שנים לאחר מכן בפברואר 1847 נוסדה המשלחת הדתית הרוסית בירושלים וזאת בעקבות החלטה של הקיסר ניקולאי הראשון וקביעה של הסינוד הקדוש.

בשנת 1858 נוסדה קונסוליה רוסית בירושלים. באותה העת נפתחה בירושלים סוכנות בשם "החברה הרוסית לספנות ומסחר" על בסיס חברת הספנות הרוסית באודסה אשר הוקמה בשנת 1856 כדי לתפעל הפלגות נוסעים קבועות למקומות הקדושים בארץ ישראל ובסיני.

בשנת 1860, החלה בנייתו של הרובע הרוסי בירושלים, על פני חלקת אדמה בשטח 68 דונם אשר הועבר לרוסיה על ידי האימפריה עות'מאנית כחלק מהתוצאות של מלחמת קרים (1854 – 1856). ברובע זה שלימים, קרא "מגרש הרוסים", הוקם באותה השנה מבנה עבור הקונסוליה הרוסית, סביבו נבנו בתי אירוח, מנזרים וכנסיות, הכל על מנת לספק את כל צרכי  זרם הצליינים הבלתי פוסק שהגיע לארץ. מאז, במשך עשר השנים הבאות, המשלחת השתמשה בתרומות המאמינים ברוסיה כדי לרכוש חלקות אדמה בעלות ערך מקראי, וכדי להקים כנסיות, מנזרים, בתי ספר ובתי אירוח, ולקנות גם שטחי חקלאות.

הדמות הפעילה ביותר בהתפשטות הרוסית אל ארץ ישראל המחצית השניה של המאה ה-19 היה הארכימנדריט אנטונין (קפוסטין) אשר היה ראש המשלחת הדתית הרוסית בין השנים 1864 ל 1894. שמו נכנס להיסטוריה בעיקר בהקשר של רכישת קרקעות בארץ ישראל, ביצוע חפירות ארכיאולוגיות והקמת מקדשים, מנזרים ובתי מחסה. הוא רכש ורשם חוקית 13 חלקות קרקע בין היתר על הר הזייתים עליה נבנתה כנסיית העלייה, בעין כרם עליה נבנה מנזר הנשים גורננסקי המוכר גם כ"גורני", ליד חברון הוא רכש את חלקת "אלון ממרה". בזכות מאמציו בירושלים לבדה נוסדו ותפקדו אחת-עשרה כנסיות רוסיות  ושבעה מנזרים, שבעה-עשר מלונות עבור צליינים, בית חולים, עשרים וחמישה בתי ספר וסמינריון למורים. כמו כן פעל בשדה המחקר הארכיאולוגי וזאת על מנת להצדיק את הפעילות האגרסיבית של המשלחת הרוסית הדתית.

השיגיו של הארכימנדריט אנטונין השפיעו על כך שבשנת 1882 נוסדה ברוסיה החברה הקיסרית הפרבוסלבית הפלשתינית בראשותו של אחי הצאר, הנסיך הגדול סרגיי אלכסדרוביץ'. מטרת החברה הייתה לסייע לפעילות המסיונרית בקרב הערבים אשר נערכה על ידי המשלחת הדתית הרוסית בירושלים, ולאסוף אמצעים לרכישת אדמות ואתרים בעלי חשיבות תרבותית ודתית. החברה הקיסרית הפרבוסלבית הפלשתינית קיבלה את האחריות לדאוג לצליינים המגיעים מרוסיה ולנהל את מוסדות החינוך אשר נוצרו על על ידי המשלחת הדתית הרוסית ואף להנהיג את הפעילות המחקרית-מדעית בארץ הקודש.

סיכום פעולתן של החברה הקיסרית הפרבוסלבית הפלשתינית וקודם של המשלחת הדתית הרוסית ערב המפיכה מצביע על כך שלקראת תחילת מלחמת העולם הראשונה החזיקה המשלחת הדתית בבעלותה סך של 37 חלקות אדמה, שמונה כנסיות ובתי תפילה, שני מנזרי נשים, חמישה בתי חולים, שבעה מלונות צליינים. מערכת החינוך של הערבים הפרבוסלביים מנתה מאה בתי ספר העומדים תחת חסות רוסית, ובכללם גימנזיה לנשים בבית ג'אלה וגימנזיית גברים בנצרת, בהם למדו סה"כ 10,225 תלמידים בהנחייתם של 447 מורים.

לאחר המהפכה הרוסית התפצלה הכנסייה הרוסית-אורתודוקסית. הפטריארכיה של מוסקבה החלה לפעול בחסות סובייטית וכונתה הכנסייה "האדומה", ובמקביל הקימו גולים רוסיים את "הכנסייה הלבנה" שמרכזה בניו יורק. גם לאחר קריסת הקומוניזם בראשית שנות התשעים של המאה העשרים ממשיכות הפטריארכיות של מוסקבה ושל ניו יורק לתפקד בנפרד. הן מכירות זו בזו ומקיימות דו-שיח לשיתוף פעולה ולאחדות בין הכנסיות. שלטונות המנדט הבריטי בארץ ישראל נטו להכיר בכנסייה הלבנה. לאור התמיכה הסובייטית בהקמת מדינת ישראל הכירו שלטונות המדינה בכנסייה האדומה כבעלת הנכסים בתחומה. מדינת ישראל אף קיבלה לידיה נכסים רבים במגרש הרוסים בירושלים. הכנסיות שמעבר לקו הירוק, שהיו עד מלחמת ששת הימים בשטח ירדן,  נותרו בחסות הכנסייה הלבנה.

בשנים האחרונות חלה עלייה ניכרת במספר המאמינים של הכנסייה הרוסית-אורתודוקסית ובמספר הנזירים והנזירות המשרתים בה. גם תנועת הצליינות לארץ הקודש מתחדשת ומתרחבת. במהלך העלייה הגדולה מרוסיה לישראל בעשור האחרון של המאה ה-20 הגיעו גם רוסים-אורתודוקסים רבים שנספחו לבני משפחה יהודים.

מקורות והרחבות:
הכנסייה האורתודוקסית הרוסית
התפשטות הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית בארץ ישראל
החברה הפלסטינית פראבוסלאבית אימפריאלית (1882 – 1914)

*******

הנוכחות הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית בחיפה

הרוסים וחיפה – כאמור, עיקר ההתעניינות הרוסית בא"י במאה ה-19 התרכזה בירושלים עיר הקודש, וביפו נמל הגישה אולם, היא הייתה בחיפה ובמפרץ חיפה, כבר במאה ה18. ידוע על ביקור הספינה הרוסית גרציה, במפרץ חיפה ב 1772. ביומן האוניה נמצאות גם מפות קטנות סכמתיות של המפרץ ובהן מופיעה חיפה וכן אתרים באזור.
מלחמת קרים הסתיימה ב-1856 במפלתה (החלקית) של האימפריה הרוסית, וויתורה על ניסיונה להפוך לנותנת החסות של הנוצרים האורתודוקסים באימפריה העות'מאנית. אף על פי כן מימנו הרוסים, באמצעות "חברת הסחר והספנות הרוסית", הקמת מזח, בשנים 9–1858, בחוף ימה של חיפה לא הרחק מבית הסראיה (בית המושל והמנהל). מזח זה שימש מאוחר יותר כמזח הראשון (מתוך שלושה) שתפקדו כנמלה הראשון של חיפה. המזח הוארך כ-30 שנים מאוחר יותר על ידי גוטליב שומאכר. ליד המזח, סמוך לכנסייה היוונית קתולית בעיר העתיקה, הוקם מלון קטן לעולי רגל רוסים בדרכם לירושלים – חצר ספרנסקי (ליד בית מילר יותר מאוחר – שוק הפשפשים של היום).  בשנת 1909 הסתיים תהליך רכישת חלקה בוואדי סאליב ברחוב נצרת (רחוב קיבוץ גלויות של היום). חלקות נוספות נקנו באזור מדרגות נחום מילר . נבנו שם מספר מבנים כולל אכסניה ובית ספר.

*******
כנסיית אליהו הקדוש,
רחוב החורשה 6
פינת רחוב התשבי 53

*****

*****

******

הכניסה אל המתחם מכיוון רחוב החורשה 6

****

מבט אל הכנסייה מרחוב התשבי

הארכימנדריט לאוניד סנצ'וב החל בשנת 1906 במשא ומתן עם הטמפלרים תושבי המושבה הגרמנית לרכישת חלקה על הכרמל שנקראה באב אל ואדי והיא במקום הנקרא באב אל מאנאטיר – שער לנוף. החלקה של מתחם הכנסייה, נמצאת בקצה ערוץ קטן היורד דרומה לנחל לוטם, באזור שנקרא שנים רבות כרמל צפוני המשקיף צפונה אל נוף המפרץ, ובו עובר רחוב יפה נוף, הוא רחוב פנורמה בתקופת המנדט. כיום מיקום החלקה בין רחובות: החורשה ממזרח, התשבי מדרום, והנשיא מצפון.
מטרת רכישת הקרקע הייתה לבנות כנסייה על הכרמל וסביבה מספר מבנים כולל אכסניה קטנה. תהליך הרכישה הסתיים בשנת 1908 אז היה קיים כבר מבנה קטן ולידו בור לאגירת מים. בניית הכנסייה הושלמה בשנת 1910, אבל עקב התנגדות הפטריארך הירושלמי דמיאן, הטכס הרשמי של הקדשת הכנסייה נדחה בשלוש שנים. הכנסייה קודשה בטכס רב משתתפים ב 14 ליוני 1913 בו נטלו הפטריראך,  מובדים, תלמידי ותלמידות בתי ספר, סגני קונסול שונים, נציג הטמפלרים, ותושבי חיפה מעדות שונות. בלטו בהיעדרותם, נציגי השלטון המקומי התורכיים וכן נציגי מנזר סטלה מאריס.

מקור סקירה של איתמר רוטלוי חיפה – כנסיה רוסית אורתודוכסית, אליהו הנביא

*******

מיקום הכנסייה ביחס למרחב העיר

תמונה קבוצתית של הנאספים בטקס הקדשת הכנסייה. המקור 

הכנסייה וסביבתה בשנת 1919

במשך השנים בנוסף על מבנה הכנסייה והמבנה הראשון, נבנו עוד מבנים ובשנת 1930 היו במתחם: כנסיה, שלושה מבנים קטנים, ביתן שומר ליד השער, שני בורות לאגירת מים בתוך החלקה, ובור אחד מחוץ לחלקה. בחצר מדרום לכנסייה שני קברים. אחד עם כיתוב ברוסית ושני עם כיתוב בערבית.

משבצת המנזר והכנסייה במחצית שנות ה-30'

****

תמונת מצב 1937-8, המפה באדיבות זוהר לביא

משבצת הכנסייה בשנת 1956, טרם הפקעת חלק משטחה להארכת רחוב התשבי, המפה באדיבות זוהר לביא

בשנת 1960 חלק מהחלקה הופקע לטובת הרחבת רחוב החורשה והארכת רחוב התשבי. במשך השנים נהרסו מבנים והוקם גם מבנה חדש.

1960, מבט על הכנסייה מכיוון דרום המקור 

למעשה, לאחר השלמת בניית הכנסייה בשנת 1913 עמד המתחם ריק זמן רב: במהלך מלחמת העולם הראשונה הוקפאה פעילות הרוסים בחיפה. ב-1919 חודשה הפעילות תחת חסות הקונסול הספרד. בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה בזמן המהפכה ולאחר מכן במשך בתקופת השלטון האתאיסטי של ברית בברית המועצות עד נפילתו. במשך שנים אלה פסק זרם הצליינים, והכנסייה עמדה שוממת ללא קהילה או כומר. בשנת 1930 שוקמו הבתים ברחוב החורשה.

בראשית שנות התשעים, כאשר זרם הצליינים שב לתפקד לאט לאט, נשלח האב מירוסלב ייטיב , חבר המשלחת הדתית רוסית, אל כנסיית אליהו הנביא להיות נאמן המשלחת.

האב מירוסלב יטיב

האב וביתו הלנה

מאז התמלאה הכנסייה על ידי קהילה חדשה, וביניהם ערבים חיפאים ומהגרים מרוסיה. בהמשך הזמן נעשו בכנסיה שיפוצים, שונה קצה הצריח והוחלף הצלב בקצה האגף המזרחי. בתחילת שנות ה-2000 , המבנה בפינה הצפונית מזרחית של המתחם המשמש למגורי כהן הדת ומשפחתו וגם מספר נזירות שופץ והורחב.

מתחם מגורי הנזירות

כיום הכנסייה פעילה בשבתות ובימי ראשון. מתפללים בה בעיקר נוצרים שהגיעו לארץ מרוסיה וגם ערבים מחיפה בשתי שפות רוסית והערבית, והכמרים משמשים לסירוגין.

****

מבט לכיוון האפסיס של הכנסייה

****

/////

מבנה הכנסייה בצורת צלב – אולם מרכזי הממוקם בכוון ממערב למזרח, ובקצהו המזרחי אגף קטן. מן האולם המרכזי יוצאים אגף קטן דרומה, ואגף קטן צפונה. ראו באזור המערבי של המבנה צריח עם פעמון. קירות הכנסייה והתקרה מכוסים כולם בציורי קיר.

הכניסה לכנסייה

****

****

איקונוסטזיס

****

אולם הכנסייה בזמן תפילת שבת בבוקר

****

אולם הרוחב

*****

כלי השמן לשימוש לאחר הליטורגיקה בשעת ערב

אליהו חוצה את הירדן ואלישע עוזרו לידו

חזיון עליית אליהו הנביא בסערה השמיימה

הכנסייה לאחר התפילה

משחקי אור וצל בכנסייה מרשימים

 

*****

סוף דבר,
המתחם בכלל והכנסייה מרשימים, 
זהו "אי רוסי קטן"
בלב העיר
ש"סיפור" הקמתו
בראשית המאה ה-20
עם התפשטות
הנוכחות הרוסית בארץ הקודש
מעניין 
והווייתו מאז מרתקת
מומלץ להגיע לביקור במקום
הכנסת האורחים מרשימה

שעות הביקור בכנסייה