מזרח ירושלים שמחוץ לחומות העיר העתיקה8 בדצמבר 2019

קובץ GPX להורדה מרחק: 6.65 ק"מ טיפוס-מצטבר: 110 מטר גלריית תמונות גלריית מפות

 

תיעוד זה הוא של מסלול סיור ברגל בחלק הערבי של ירושלים מחוץ לחומות הנקרא גם "מזרח ירושלים" שהוא מעניין ובלתי מוכר ובעיקר כמעט אינו נמצא על מפת מסלולי התיור בעיר

****

מזרח ירושלים או ירושלים המזרחית הוא כינוי פוליטי-מדיני, לשטח של 70 קמ"ר בקירוב הנכלל בגבולותיה המוניציפליים של ירושלים, ונמצא מעבר לקו הירוק. מבחינה גאוגרפית שטח זה כולל לא רק את אזוריה המזרחיים של העיר אלא גם את הצפוניים והדרומיים. לאחר מלחמת ששת הימים החילה ישראל על שטח זה את החוק הישראלי. השטח כולל, בנוסף לשטחה של ירושלים שנכבש על ידי הצבא הירדני והיה בשליטת ירדן בשנים 1948–1967, גם עיירות וכפרים שעד אז לא נחשבו כחלק מירושלים. למעשה, השטח שהיה כפוף לעיריית ירושלים הירדנית כלל רק 6.4 קמ"ר. כלומר, 91% משטח מזרח ירושלים לא נכלל באזור זה לפני יוני 1967.

המרחב (מסומן צהוב) במוצע לטיול

 

 

מסלול זה יכול להיות גם חלק מטיול רכיבת אופניים כמו למשל זה שבוצע לפני מספר חודשים, ירושלים, בשכונות החרדיות בצפון העיר ובחלקה המזרחי הערבי.

 

מסלול זה היה של  טיול שהדרכתי את קבוצת המטיילים שבה חבר חברי יונה בקלצ'וק.

 

בתיעוד טיול ההכנה לפני חודשיים מזרח ירושלים, חלק הערבי של העיר מחוץ לחומות, פירטתי איך הוא "גרר", "לחץ" ואפילו "אנס" אותי להדריך את קבוצת המטיילים בה הוא חבר.

 

כזכור, "העסקה" שנקבעה הייתה שאני ארכב על אופני העיר וחבריו ילכו ברגל.

אלה היו הרגליים שלי בטיול

הסכמים מכבדים, לאחר קיום הטיול ההכנה לעיל, ביום שבת 7 בדצמבר 2019 התקיים הטיול בו נטלו חלק חבריו (לא ספרתי).

*****

במשך חמש שעות
הסתובבנו בחלק של העיר המזרחית מצפון לחומות

****

מרחב הטיול תחום

בין דרך ברלב (כביש 60 בספרור הארצי
וכביש 1 בספרור העירוני) במערב,
ובין פאתי שכונת ואדי ג'וז במזרח,
בין מתחם המטה הארצי של המשטרה בצפון
ובין חומות העיר העתיקה בדרום.

*****

מרחב הטיול בשנות ה-30' של המאה ה-20'

  זה היה מסלול

התחלנו בחניון הרכב הסמוך לגבעת התחמושת,
בתחילה הסתובבנו בחלקה הצפוני החדש של שיח ג'ארח,
עלינו לתצפית על רכס הר הצופים – הר הזייתים,
עמדנו  ליד האנדרטה לזכר "שיירת הרופאים" שנפלה במלחמת העצמאות,
המשכנו לשוטט בחלק הישן של שיח ג'ראח
שוטטנו במקום בו נמצאו בעבר שכונות נחלת שמעון ונחלת יצחק
ביקרנו במתחם קבר שמעון הצדיק,

****

עלינו עבר שכונת המושבה האמריקאית
ניסינו להכנס לחצר מתחם האוריינט הוס
עברנו למתחם מלון אמריקן קולוני
אחר כך נכנסנו להציץ למוזיאון הסמוך שעניינו המורשת הפלסטינית.
המשכנו בדרך שכם ונכנסנו
למתחם כנסיית סנט גורג' האנגליקנית,

חזרנו ועברנו לעבר רחוב צלאח א-דין
בתחילה עצרנו מול שער קברי המלכים
המשכנו במורד הרחוב ועברנו מול בית המשפט המחוזי,
משרד המשפטים ומכון אולברייט לארכיאולוגיה

המשכנו להסתובב עוד ברחובות הסואנים של באב א-זהרה
משם עברנו לגן רוקפלר ועקפנו ממזרח את מוזיאון רוקפלר,
ירדנו לתחילת דרך יריחו מול הקצה הצפון מזרחי של חומת העיר העתיקה
שם מעל שכונת ואדי גוז
צפינו על מורד הר הזייתים.

****

חזרנו לחומת העיר העתיקה והתחלנו לצעוד ברחוב סולטן סולימן
המקביל וצמוד לחלק הצפוני של חומה העיר העתיקה

עברנו מול שער הפרחים, מול החלק הדרומי
של דרך שכם ומול שער שכם

חזרנו לתחילת דרך שכם בקטע מדרחוב
חצינו את תחנת האטובוסים המרכזית

סיימנו בקצה רחוב הנביאים
בפאתי רחוב ע"ח שבשכונת מוסררה

*****

***********

הבינוי במרחב הטיול התפתח
החל מהרבע האחרון של המאה ה-19

מרחב הטיל על רקע מפת הקרן הבריטית המלכותית לחקר ארץ ישראל משנות ה-70' של המאה ה-19, ה- P.E.F

המחצית שנות ה-90' של המאה ה-19 על פי המפה של קונרד שיק מ-1894

מרחב הטיול בשנות ה-40' של המאה ה-20' טרם הקמת המדינה

בין מלחמת העצמאות ובין מלחמת ששת הימים
מרחב הטיול היה החלק מהעיר המזרחית בשליטת ירדן

מרחב הטיול בעיר החצויה עד 1967

המקור: מצגת של יוסי לנגוצקי משנת 2015, המערכה לשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים 5 – 7 יוני 1967 כ"ו – כ"ח אייר תשכ"ז

במלחמת ששת הימים מרחב הטיול
נכבש בשלב השני של המערכה על העיר  

המקור: מצגת של יוסי לנגוצקי משנת 2015, המערכה לשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים 5 – 7 יוני 1967 כ"ו – כ"ח אייר תשכ"ז

*******
המקומות והמראות

תדריך בתחילה, טרם יציאה לדרך

*****

******

שיח ג'ארח

שֵׁייח' גָ'רַאח משתרעת ממזרח לדרך בר לב (המכונה בפי הירושלמים "כביש מספר 1"), מצפון למושבה האמריקאית ומדרום-מערב להר הצופים והגבעה הצרפתית. השכונה נקראת כנראה, על שם חוסאם א-דין בן שרף א-דין עיסא אלג'ראחי, נסיך מאנשי חצרו של צלאח א-דין ורופאו האישי, שבנה במקום זאווייה ונקבר בה לאחר מותו בשנת 1201.
השכונה נחשבת למבוססת וליוקרתית בין שכונות ירושלים הערביות. שוכנות בה קונסוליות ונציגויות של מדינות זרות: בריטניה, טורקיה, בלגיה, ספרד, הוותיקן, צרפת, איטליה, יוון ושוודיה ושל ארגונים בינלאומיים כגון האו"ם.
בשכונה ממוקמים גם מספר מסעדות גורמה ומלונות יוקרתיים.
בסמוך לשכונה הוקמה קריית הממשלה ע"ש מנחם בגין ובה נמצאים: המטה הארצי של משטרת ישראל ומשרדי ממשלה הכוללים את משרד המשפטים, משרד השיכון, המשרד לביטחון פנים ומשרד המדע והטכנולוגיה.

שכונת שיח ג'ארח בשנות ה-30' של המאה הקודמת

שכונת שיח' ג'ראח החלה להתפתח בהדרגה החל משנות ה-60 של המאה ה-19, שלהי התקופה העות'מאנית, כאשר נכבדיה ועשיריה הערבים של ירושלים החלו להקים בתי מידות לאורך דרך שכם מצפון לעיר העתיקה כחלק מתהליך היציאה מן החומות. אחת המשפחות הערביות המיוחסות בירושלים בתקופת המנדט, משפחת נשאשיבי, התגוררה בשכונה, וכיום יש רחובות בשכונה הקרויים על שמות בני המשפחה. גם בנים למשפחת חוסייני היריבה אחזו בבתים בשכונה, הבולט בהם המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, שביתו עמד בקצה המזרחי של השכונה (לימים מלון שפרד).
בסמוך לשכונה מצויים קבר שמעון הצדיק, מערת הסנהדרין הקטנה, ושתי שכונות יהודיות. שכונת שמעון הצדיק הוקמה בשנת 1890 על שטח שנרכש ב-1875, ושכונת נחלת שמעון נוסדה בתחילת המאה ה-20. במהלך מאורעות תרצ"ו (1936–1939), נאלצו תושביהן לנטוש את בתיהם, כדי להציל את נפשם מהפורעים הערבים בתום מאורעות הדמים חזרו התושבים היהודים לבתיהם.
הרחוב המרכזי בשכונה, דרך הר הזיתים, הוביל ממרכז ירושלים לבית החולים הדסה ולאוניברסיטה העברית בהר הצופים.

******

בסוף דצמבר 1947 הותקפו ונפצעו 20 נוסעים יהודים שעברו דרך שייח ג'ראח בדרכם להר הצופים על ידי מפגעים ערבים; זה היה אחד מהאירועים הראשונים שהובילו למלחמת העצמאות. בתגובה, פשטו אנשי ההגנה בחודש ינואר 1948 על בתים בשכונה והציתו אותם. בהדרגה התרוקנה השכונה הערבית מתושביה, ואת מקומם תפסו לוחמים מארגון הנג'דה שהמשיכו בהתקפות על יהודים שנסעו בכלי רכב או התגוררו בשכונות היהודיות.
באפריל 1948 פקדו הבריטים על תושבי שכונות שמעון הצדיק ונחלת שמעון לעזוב במהירות את בתיהם. היה זה יומיים לאחר הריגת עבד אל-קאדר אל-חוסייני בקסטל, ולאחר פרשת דיר יאסין. הבריטים הניחו שכוחות אל-ג'יהאד אל-מוקאדס שחוסייני עמד בראשם ינסו לנקום, ואכן כך היה. כוחות ערביים בפיקודו של בהג'ת אבו גרביה תקפו ב-13 באפריל 1948 שיירה יהודית שהייתה בדרכה להר הצופים, וטבחו בנוסעיה. חללי שיירת הדסה כללו 78 רופאים, אחיות, מטופלים ואנשי צוות של בית החולים הדסה. כוחות של פלמ"ח "הראל" שחשו לעזרתם נהדפו על ידי הבריטים. האירוע עורר זעזוע ביישוב היהודי בארץ ובעולם.
בחול המועד פסח, ב-25 באפריל 1948, במהלך מבצע יבוסי, כבש הפלמ"ח את שייח' ג'ראח ואת השטח בו שכנו השכונות היהודיות. הבריטים הכריחו אותם לסגת בתואנה שציר התחבורה העובר שם נחוץ להם. כוחות "ההגנה" ואצ"ל השתלטו על השכונה ובית הספר לשוטרים מיד לאחר עזיבת הבריטים ב-14 במאי 1948. ב-19 במאי 1948 נכבש המקום על ידי הלגיון הערבי ונותר בידי ממלכת ירדן עד למלחמת ששת הימים.

*****

לאחר מלחמת העצמאות עבר האזור לשליטת ירדן. ירדן העבירה את האחריות על נכסי היהודים בשכונה לאפוטרופוס הירדני על נכסי אויב. ב-1956 יישבו במקום ממשלת ירדן וסוכנות הפליטים אונר"א 28 משפחות של פליטים פלסטינים שלא יכלו לשוב לבתיהם בתום המלחמה. המשפחות קיבלו מעמד של שוכרים לתקופה של 33 שנה והבעלות על המקום נותרה בידי האפוטרופוס הירדני. לאחר מלחמת ששת הימים השכונה סופחה למדינה תוך החלת החוק הישראלי, והפכה לחלק משטחה המוניציפלי של ירושלים. הנכסים שהיו בידי האפוטרופוס הכללי הירדני עברו לידי האפוטרופוס הכללי הישראלי, בהתאם לחוק.
מקור, הרחבות הפניות 

****

למול המטה הארצי של המשטרה בקצה הצפוני של שיח ג'ארח

החלק הצפוני של
שכונת שיח ג'ארח:
קונוסליות, בתי חולים ומלונות

צילום יונה בקלצ'וק

צילום יונה בקלצ'וק

 

****

רחוב נששישיבי

*****

שכונת שיח' גארח, דרך הר הזייתים

****

תצפית על הר הצופים והר הזייתים
מדרך הר הזייתים

****

****

*****

*****

*****

****

*****

מקום אנדרטת ע"ח,
נקראת גם
"שיירת הדסה"
וגם
"שיירת הרופאים"

האנדרטה לזכר הע"ח, צילום יונה בקלצ'וק

שיירת "הדסה" הייתה שיירת משוריינים שהסיעה יהודים בדרכם להר הצופים ב-13 באפריל 1948, ד' בניסן תש"ח במהלך מלחמת העצמאות. השיירה כללה עובדי רפואה של בית החולים הדסה הר הצופים, עובדי האוניברסיטה העברית, אנשי ההגנה מגיני ההר, חולים, מבקרים ואזרחים. בעת שעברה בשכונה הערבית שייח' ג'ראח, הותקפה השיירה בידי פורעים ערבים, שרצחו 77 מנוסעי השיירה (במשך שנים השתרשה טעות בנוגע למספר החללים בשיירה והיא כונתה גם שיירת הע"ח). ההתקפה אירעה ימים ספורים לאחר פרשת דיר יאסין, ולטענת עבדאללה א-תל, מפקד הלגיון הערבי בירושלים, היוותה נקמה על הרג בני הכפר.
לאחר איחוד ירושלים ב-1967 נבנתה אנדרטה סמוך למקום הטבח בשיירת הדסה במרכז השכונה, ובה שמות 78 הנרצחים.
פירוט והפניות

בפיצול
בין דרך הר הזייתים
ובין דרך שכם

****

****

מקום התקפת "שיירת הרופאים"

*****

החלק המערבי הישן
של שכונת שיח ג'ארח

****

השכונות היהודית בעבר לצד שיח ג'ארח

*****

בתקופת המנדט כלל אזור שמעון הצדיק שלוש שכונות  משנה: בתי שמעון הצדיק, נחלת שמעון ונחלת יצחק. לאזור זה היו כמה מאפיינים:
א. סמיכות לאזור יהודי: שלוש השכונות היו סמוכות מאוד הן לגוש מאה שערים הן לאזור המתפתח בהר הצופים.
ב. קרבה לדרך שכם, ציר התחבורה שקישר את מרכז העיר עם הר הצופים ועם היישובים שמצפון לעיר, כגון עטרות ונווה יעקב.
ג. מיקום בצפון ירושלים, שנחשב לכיוון התפתחות פוטנציאלי בשל הטופוגרפיה המתונה שלו ובהיותו ברובו פנוי וזמין לפיתוח, 6 ובמיוחד בהשפעת תכניותיו של פטריק גדס. הדבר בא לידי ביטוי בכמה יזמות יישוביות מצפון לגוש שמעון הצדיק.
ד.  שכנות לשיח' ג'ראח, שכונה של בתי עשירים מוסלמים שנבנו בפיזור וברווחה, אשר התפתחה בסוף המאה הי"ט.
שלוש השכונות היהודיות שעל דרך שכם ניטשו סופית בהוראה מגבוה בשל "מצב מסוכן" בתחילת מלחמת העצמאות, ותושביהם הגיעו כפליטים אל מערב העיר

******

הסקירה להלן מבוססת על מאמרו של יאיר פז,  "נסיגה יהודית בירושלים בתקופת המנדט: שכונות 'שמעון הצדיק' ו'כפר השילוח'" בתוך: ארץ ישראל – מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, כ"ח, החברה לחקירת א"י ועתיקותיה (ספר טדי קולק) בעריכת י' בן-אריה ואחרים, ירושלים תשס"ח, עמ' 427-443

******

****

****

****

אל מול המקום בו נמצאה שכונת שמעון הצדיק

בתי שמעון הצדיק – מתמיכה לנטישה
מערת שמעון הצדיק הייתה בין המקומות המקודשים ליהודים בסביבות ירושלים. לפי המסורת, במערה זו נקבר שמעון שהיה "משיירי כנסת הגדולה".  מערת הקבורה המיוחסת לו היא חלק ממכלול של מערות קבורה עתיקות חצובות בסלע במדרון הצפוני של נחל יהושפט (ואדי ג'וז), בצד דרך המלך המובילה משער שכם צפונה. יהודי ירושלים נהגו לעלות לאתר מדי שנה בל"ג בעומר ולקיים בו מעין הילולה לשמעון זה, בנוסח ההילולה במירון על קברו של שמעון בר יוחאי. אך למרות חשיבותה של המערה במסורת היהודית הירושלמית (המקום נודע גם בין הערבים בשם "אל־יהודייה") היא הייתה מוחזקת בידי ערבים ונחשבה במשך שנים רבות לרכושם, והם אף גבו מהיהודים דמי כניסה ושימוש באתר.
בשנת 1876 רכשו יהודי ירושלים את המערה והשטח הסמוך לה (19,268 מ"ר) והמקום נרשם על שם נציגי הספרדים והאשכנזים במשותף. שנים מועטות לאחר רכישת המערה הגיעו לירושלים ראשוני העולים מתימן (1882). הם היו עניים מרודים, וחלקם התיישבו במערות ובנקיקים שסביב האתר המקודש. מכיוון שכך, החליטו ראשי העדה הספרדית ואגודת "עזרת נידחים" לסייע לעניים אלה ולהקים שם בעבורם שכונה על־פי דגם בתי ההקדש לעניים. אך מאחר שיזמת הבנייה הייתה רק של הספרדים, היה צורך לחלק את המגרש בין שתי העדות. לשם ביצוע חלוקה הוגנת – בהתחשב באופיו המגוון של השטח – נשכרו שירותיו של "המהנדיס המומחה מיסטיר שיק" (קונרד שיק) והוא הכין בשנת 1890 תכנית איזון שטחים וחלוקה.
כבר באותה שנה נערכה מגבית לגיוס הכסף והוחל בבנייה. הבתים יועדו לשני סוגי אוכלוסייה: לתלמידי חכמים ולבני עניים ספרדים. קביעה אפריורית זו של הרכב האוכלוסייה השפיעה כנראה על אופייה של השכונה ועל הדומיננטיות של תושבים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך באזור זה.

*******

עם ראשית המנדט עלתה לשעה קלה קרנה של שכונת שמעון הצדיק. משלחת של ועד הצירים, שהגיעה לירושלים זמן קצר לאחר הכיבוש הבריטי, ראתה בגאולה ובשיקום המקומות ההיסטוריים והקדושים לעם היהודי, ובראשם הכותל המערבי, אחת ממשימותיה הדחופות והחשובות ביותר. אתר נוסף שנזכר כמיועד לגאולה, מלבד הכותל, היה מערת המכפלה. אולם עד מהרה נוכחו חברי הוועד כי גאולתם של שני אתרי מפתח אלה מסובכת מדי. הם ניסו אפוא להגשים את משימתם, ובתוך כך לקנות לעצמם יוקרה פוליטית, על ידי שיקום אתר ירושלמי מקודש אחר אשר איננו נושא לקונפליקטים בין דתיים. "קבר שמעון הצדיק" הלם מטרה זו היטב. וכך זכה האתר באופן לא צפוי כלל לטיפול ציוני מסור, שכלל תיקונים בתוך המערה עצמה ובניית גדר אבן שתגן על סביבות הקבר. פעולה זו גם הונצחה כיאות בכתובות שנקבעו בפתח המערה ומעל שער הכניסה למתחם.

****

היה מקום לצפות שהיוקרה שהוקנתה למקום על ידי ועד הצירים, וכן התעוררות ההתעניינות הדרמטית באזור הר הצופים הסמוך לקראת טקס הנחת אבני הפינה לאוניברסיטה, יביאו לחיזוקו של ציר יישובי זה ולמפנה בהתפתחותו, אולם מסתבר שכוחות חזקים יותר פעלו והשפיעו לכיוונים אחרים, ובבתי ההקדש המשיכו להתגורר יהודים עניים. אמנם בשלהי 1918 ובמהלך 1919 נקט ועד העיר ליהודי ירושלים בתיאום עם ועד עדת הספרדים בעלת בתי ההקדש כמה פעולות לביסוס האחיזה היהודית במקום, ואכן נראה שבתקופה זו נוספו לשכונה דירות חדשות אחדות, אולם לא היה כל המשך ליזמה זו. מדוחות שונים של ועד עדת הספרדים עולה כי בסוף שנות העשרים ובמהלך שנות השלושים היו בתי השכונה מאוכלסים בדלת העם, שהתקשו לשלם את שכר הדירה ובוודאי שלא יכלו לעקור לשכונות יקרות יותר. כן מצוין שם כי המגרש פרוץ לנוודים שונים, הפולשים מדי פעם לשכונה עם עדריהם ומקימים בה אוהלים. עם זה, במשך כל התקופה, כולל לאחר מאורעות תרפ"ט ותרצ"ו, לא הייתה בשכונה אף דירה פנויה.

******

רק בשנת 1938 בגל השני של המאורעות, ניטשה השכונה לזמן קצר בעקבות התקפה של בוזזים, והתושבים נמלטו לשכונת נחלת שמעון הסמוכה, שהייתה מאוכלסת יותר ומוגנת יותר. באותה התקפה נבזז בית הכנסת, כל רהיטיו נשדדו, הדלתות והחלונות נעקרו וספר התורה היחיד שהיה בו נגנב. גם חלק מבתי השכונה נבזזו והוצתו, והתושבים פנו לוועד עדת הספרדים בבקשת סיוע. השכונה נשארה נטושה למעלה משנה ובמפקד יהודי ירושלים משנת 1939 לא נפקדו תושבים בשכונה.
עם סיום המאורעות החל תהליך אכלוס בתי ההקדש מחדש – שוב בידי דלת העם, ואולי אותם תושבים עצמם. כאשר שבו התושבים לשכונה ב־ 1940 , מצאוה שדודה והרוסה ואת בית הכנסת הקטן חרב, "כאילו בוכה ומתחנן ואומר: קומו חזקו את בדק הבית… הגיע הזמן שהמקום הזה, הנמצא בסביבה כה נהדרה והיסטורית ימצא את תיקונו".
ההזנחה של המרחב נמשכה גם בראשית שנות הארבעים. במסמך משנת 1942 מתאר מ"ד גאון את מצבו העגום של השטח בן עשרים הדונמים: את פלישות הנוודים, את העזובה ואת הזוהמה והפגיעה בעצי הזית העתיקים. את בית הכנסת של השכונה הוא מתאר כך: "קירותיו מלאים כתמי טחב מהגג שעליו, הדולף תמיד והעלול להתמוטט עד מהרה". לדבריו, הממשלה אמנם אישרה פיצויים לתיקון נזקי המאורעות, כולל שיקום בית הכנסת, אך הסכום קוזז לכיסוי חובות שוועד עדת הספרדים היה חייב לממשלה. למרות זאת, התפוסה בבתי ההקדש הייתה באותה שנה מלאה; גרו בהם 19 דיירים, כולם אנשים קשי־יום בני עדות מזרחיות, בהם "שלושה חולי רוח". חלק מהחדרים היו פרוצים ואחרים שימשו מחסנים.

*******

תמונה דומה  מצטיירת גם בהמשך שנות הארבעים ועד סמוך לקום המדינה. מעדויות שונות עולה כי הדור הצעיר היגר לשכונות חדשות שקמו בסביבה, או אף לאזור תל אביב, ובחדרי ההקדש בשכונה נשארו לחיות הזקנים. בשלהי שנת 1944 יזם ועד העדה הספרדית שיפוץ של חלק ממבני המגורים במגרש שמעון הצדיק, ובראשית 1945 הציע ועד העדה תכנית להקמת "שיכון עממי" בתחומי המגרש. הועלתה האפשרות ש"מוסדות ציבוריים ולאומיים" יסייעו בפרויקט ואף הוקמה ועדת משנה מיוחדת לקידום היזמה. בראשית 1947 דווח על מדידות והכנת מפות פרצלציה כהכנה להקמת השיכון, ואף על תשלום דמי קדימה סמליים מצד רוכשים פוטנציאליים. בהמשך נערך בירור משפטי פנימי בוועד העדה הספרדית בדבר מעמדו החוקי של הקדש שמעון הצדיק והסתבר שמעמדו אינו נהיר כלל לוועד ההקדשות של העדה. ייתכן שניתן לראות בכך עדות נוספת לשוליותו הכלכלית של האזור באותן שנים.
עד קום המדינה הייתה אפוא שכונת בתי ההקדש שמעון הצדיק שכונת עוני קטנה, מאוכלסת בדיירים מתחתית הסולם הכלכלי חברתי. מעמדה היה כה שולי, ואולי משום כך גם בימי המאורעות לא הייתה אתגר להתקפות קשות, והתפוסה בה נותרה כמעט מלאה גם לאחריהם. למרות ניצול חלקי בלבד של שטח ההקדש הספרדי, ולמרות זמינותו של מגרש נוסף בן עשרה דונם בצמידות אליו (חלקה של העדה האשכנזית), לא נמצא עד שלהי תקופת המנדט גורם בממסד היהודי ציוני שיביא למימושו של פוטנציאל נדל"ני בלתי שכיח זה.

*****

בחלק הדרומי של מתחם שכונת נחלת שמעון

נחלת שמעון
בעקבות הקמת שכונת שמעון הצדיק ניסו חברות עסקיות אחדות לקדם יזמות כלכליות יישוביות במגמה להרחיב את  הנוכחות היהודית בציר זה. וכך כבר בשנת 1891 , עם גל הבנייה של ראשית שנות התשעים, החלה "חברת מסחר" לבנות ולשווק בתים ממערב לבתי שמעון הצדיק, בשטח שממערב לכביש ירושלים–שכם, והמיזם קיבל את השם הסמלי "נחלת שמעון", או "נחלת שמעון הצדיק". השכונה הוקמה בשטח נמוך, באפיקו של אחד הערוצים העליונים של נחל קדרון. לכן בכל חורף גשום ניזוקו הבתים משיטפונות והתושבים סבלו מהיקוות מים עומדים סמוך לבתיהם. מיקום טופוגרפי ירוד זה היה כמובן בעוכריה של השכונה )ואולי משום כך הצליחו היזמים לרכוש את השטח. (האזור נודע בשם "הבסה", הביצה) על שם הביצה הגדולה שנקוותה ממש בגבול השכונה ממערב.  מפגע תברואתי זה הוסר לבסוף במהלך תקופת המנדט.

*******

 מחקר רכישת הקרקעות בשכונת נחלת שמעון חשף בעיה נוספת, והיא היעדר רישום ברור של הבעלויות על הקרקע בשכונה, והעניין נידון בערכאות משפטיות עד עצם היום הזה. אולם למרות נתוני הפתיחה הטופוגרפיים הירודים, כבר בשנת 1897 היו בשכונה 22 דירות בנויות, כלומר קרוב ל־ 100 תושבים. ממקורות שונים ניתן להסיק שתושבי השכונה נמנו ברובם עם שלוש עדות מזרחיות: גורג'ים, חלבים ותימנים,  וכי הדירות היה זעירות בגודלן )גודל כל מגרש היה כ־ 60 מ"ר(. עד סוף התקופה העות'מאנית שילשה השכונה את אוכלוסייתה, ולפי הערכתנו גרו בה ערב המלחמה כ־ 300 יהודים.

*******

בשנות המנדט הראשונות התפתחה השכונה באטיות רבה, בהתאם ליכולתם הכספית של התושבים, שהיו ברובם פועלים קשי יום. בראשית שנות העשרים נוספו לה בתים מספר ועל־פי מפקד 1931 גרו בה כ־ 400 יהודים ועוד 100 מוסלמים בעיבורי השכונה.
באמצע שנות העשרים הוחל ביזמה לחיבור השכונה לקו המים העירוני, בשיתוף נציגי התושבים. בשלב הראשון הוקמה נקודת חלוקת מים אזורית מחוץ לשכונה, והיא הייתה משותפת לשכונות היהודיות והלא יהודיות הסמוכות. הדבר גרם למתחים ולמאבקים על נקודת החלוקה ולגביית כספים שלא כדין, במיוחד לנוכח השתלטות בעלי זרוע, שהתפרנסו בעבר ממכירת מים בפחים לתושבים. המסמכים מתקופה זו מעידים שמדובר באוכלוסייה חלשה, המתקשה לעמוד על זכויותיה,  וכי עניי השכונה לא יכלו לשלם אפילו את תעריף המים הבסיסי שקבעה העירייה.
הגאות הכלכלית של אמצע שנות השלושים לא השפיעה על מצבה של השכונה, למרות שבאותה תקופה החלה להיבנות לידה שכונה חדשה ביזמה פרטית נחלת יצחק, לפי מפקד ועד הקהילה מ־ 1939 , גרו בנחלת שמעון 440 נפש (מספר שווה כמעט למספרם במפקד של 1931) שהם קרוב למאה בתי אב. על מצבם הכלכלי של התושבים יכולות ללמד רשומות העירייה: מספר בתי האב שנרשמו כ"משלמי מסים" בשנת המס 1938/39 )כלומר בעלי רכוש( היה 12 בלבד. על הרמה הסוציו־אקונומית הנמוכה של אוכלוסיית השכונה יעיד אחד המכתבים ששלחו התושבים לוועד הקהילה, שעליו חתמו הרוב בטביעת אצבע.  השכונה נכללה במחקר שערך המכון לחקר הכלכלה של הסוכנות היהודית בנושא "משכנות עוני בירושלים". 40 המחקר הגדיר 19 מתוך בתי השכונה כ"בלתי ראויים לדירת אדם". לשם המחשת העוני, תוארו התנאים הפיזיים בחלק מהבתים – למעשה מרביתם היו צריפים.

******

תיאור ציורי יותר של העוני בשכונת נחלת שמעון מופיע בזיכרונותיו של יוסף טווילי, אחד מתושביה: "שמעון הצדיק הייתה שכונה ענייה: מבנים צפופים ודחוסים, עשויים עץ ופח, נשענים זה אל זה כמו מבקשים חום, בית בקרבתו של רעהו". וכך מתאר טווילי את בניית השכונה: "כל איש הקים את ביתו בשובו מעבודתו, וכך ארכה הבנייה כמה שנים וכל בית היה שונה מרעהו. מרבית הבתים בשכונה היו בני קומה אחת או שתיים, אך היה בה בית אחד גדול ולבן בן שלוש קומות: ביתו של הקבלן אברהם גורג'י". מדבריו עולה כי התושבים היו אנשים עובדים, בני המעמד הנמוך או הבינוני־נמוך: "בשמעון הצדיק לא חיו אנשי אוניברסיטה או אנשים עשירים מאוד. היו בה כאלה המשתכרים למחייתם מעבודתם: חיים בדוחק, אך אינם נזקקים לעזרת הזולת. כולם היו דתיים ושומרי מסורת, כארבעים משפחות בלבד".
מתיאורו מצטיירת תמונה עגומה ביותר: בין הבתים הצפופים הפרידו דרכי עפר צרות ולא סלולות. עם ערב הייתה השכונה טובעת בחשכה, שכן לא הייתה תאורה ברחובותיה… בחורף הונחו אבנים כבדות על לוחות המתכת ששימשו גגות מאולתרים לצריפים הקטנים, וסמרטוטים נתחבו אל תוך החלונות… נשים שהחיים העניקו להן מראה זקן בטרם עת שבות מעבודתן כמנקות וכמבשלות בבתיהם של העשירים; גברים חוזרים עייפים מאתרי הבנייה… זאת הייתה שכונת שמעון הצדיק, קטנה ואהובה.
מעניין שלמרות התיאור הקשה הזה, עולה ממנו אמפתיה של מי שגדל בשכונה כלפי תושביה הדלים, שעמלו ופרנסו את עצמם. נחלת שמעון, שהחלה כיזמה מסחרית באזור בעל פוטנציאל התפתחותי גבוה, הפכה אפוא במהלך תקופת המנדט לשכונת עוני ונשארה בשולי העשייה הציונית בעיר. מגידול של 33% בעשור הראשון של תקופת המנדט הואט הגידול ל־ 10% בלבד בעשור השני ובעשור השלישי לא היה גידול כלל! אלא שמקצת מן הפוטנציאל שהיה בסביבה זו בא לידי ביטוי בהקמת השכונה הסמוכה – נחלת יצחק.

 

בתפר בין שכונת נחלת שמעון ושכונת נחלת יצחק

נחלת יצחק – יזמה פרטית שנבלמה
השכונה השלישית ב"גוש שמעון הצדיק" היא נחלת יצחק. זו החלה להתפתח באמצע שנות השלושים בשטח שבין נחלת שמעון ובין בית ישראל החדשה. משך חייה הקצר וקטנותה של השכונה, וכן העובדה שהוקמה בידי יזמים פרטיים בלא תרועת חצוצרות, גרמו לכך ששמה כמעט נכחד מרשימות שכונותיה של ירושלים ומתיאוריהן. גם במקומות הספורים שנזכרה בהם, האזכור לוקה בחסר או שאינו מדויק. למרות מיקומה האסטרטגי כחוליה המחברת בין המגבש היהודי ובין שתי השכונות הוותיקות, שמעון הצדיק ונחלת שמעון, ולמרות קרבתה לציר החשוב להר הצופים וליישובי צפון ירושלים, ציר דרך שכם, נשארה השכונה בשולי התודעה של מרבית הירושלמים בתקופת המנדט וגם חוקרי ירושלים בזמננו אינם נוטים לה חסד והיא כמעט שאינה מוזכרת במחקריהם. להלן ננסה לגאול מן השכחה שכונה מעניינת זו, ולנסות לשחזר את תולדותיה ואת הסיבות שהביאו לכך שככה נשתכחה.

******

ראשיתה של נחלת יצחק קשורה ביזמה פרטית של כמה סוחרי נדל"ן יהודים ונוצרים במחצית הראשונה של תקופת המנדט. השטח שעליו נבנתה השכונה נרכש כבר בשלהי המאה הי"ט בידי יוהן פרוטיגר, הבנקאי השווייצי שפעל בירושלים והרבה להשקיע במקרקעין ואף היה שותף בהקמת כמה שכונות יהודיות. בשנת 1896 הוכרז פרוטיגר לפושט רגל. לאחר מלחמת העולם הראשונה הועברו כל נכסיו לידי כונס נכסים שמונה בידי ממשלת המנדט. קרקעותיו של פרוטיגר נמצאו ברובן באזור שיח' ג'ראח ובית חנינא. המתעניינים העיקריים בקניית קרקעות אלה היו, מטבע הדברים, סוחרי נדל"ן יהודים, אך היו גם ערבים נוצרים מאזור בית לחם. אחד המגרשים הללו היה כאמור צמוד לנחלת שמעון מצד מערב ושטחו כשישה דונם . נראה שכבר בראשית שנות העשרים עשה סוחר נדל"ן בשם דוד שניאורסון מאמצים לרכוש חלקה זו. במסגרת יזמה עסקית רחבה, רכש מכונס הנכסים את כל נכסיו של פרוטיגר, למרות שלא ידע את היקפם ואת מיקומם במדויק, ובתמורה התחייב לשלם לנושים את חובם. ברשימת הנכסים שצורפה להסכם מופיעים כמה מגרשים וחלקות באזור שיח' ג'ראח, וביניהם מגרש נחלת יצחק. המגרש עבר גלגולים מספר בין סוחרי נדל"ן ובאחד מהם נכנס לתמונה אדם בשם יצחק חסידוף (או אל־חסיד), תחילה כעד במשא ובמתן ובהמשך כקונה וכיזם. משנת 1928 ואילך יש עדויות רבות למעורבותו של יצחק חסידוף זה ברכישת מגרשים וחלקות באזור נחלת שמעון (בעיקר ממערב ומדרום), בהכנת פרצלציות ואף בהקמת בתים משותפים אחדים בשטח זה. 50 אין בידינו מידע ביוגרפי על יצחק חסידוף היזם, פרט לעובדה שהוא קרוב משפחה של יזם נדל"ן אחר בשם אברהם חסידוף. מכל מקום, באותה שנה חולקה החלקה של נחלת יצחק ל־ 14 מגרשי בנייה בני כ־ 300 מ"ר כל אחד ולשטח ציבורי, לקראת מכירתם לדיירים.

*****

על המועד המדויק של הקמת השכונה ועל מתן השם "נחלת יצחק" יש כמה מקורות שאינם חד משמעיים. אחד מכותבי תולדות השכונה מתאר את הקמתה כך: "שביב אור זרח פתאום בשנת תרצ"ה עת החלו להקים ליד השכונה (נחלת שמעון) בתים גדולים ומודרניים ועכשיו משני צדי השכונה, מצפונה ומדרומה, מתנוססת לתפארת שכונת 'נחלת יצחק'". בשנים הראשונות עדיין נקראה השכונה בתעודות רשמיות ואחרות בשמות שונים, כגון נחלת שמעון או בית ישראל החדשה, אולם נראה שהודות לאופייה הייחודי של קבוצת בתים זו, השונה כל־כך משכונת העוני הצפופה נחלת שמעון מחד והמרוחקת מבית ישראל החדשה מאידך, נקלט לבסוף גם שמה. לא נמצא מסמך המסביר את מקור השם והסברה הרווחת היא שהשכונה קרויה על שם היזם (או סבו) מכל מקום, שם זה החל להשתרש במהלך שנות הארבעים ונעשה שגור בחוזי שכירות, ברישומי כתובות ובסקרים של המוסדות הציוניים. עם זה, במסמכים משפטיים הוא מופיע בדרך כלל ככינוי מזהה, לצד שמה של אחת משתי השכונות הוותיקות הסמוכות.

*****

שטחה הכולל של השכונה קשה להגדרה משום שאין מדובר ביזמה אחת או ברכישה מרכזית אחת, אך בטבלות הגאוגרפיות של המהנדס מרדכי הקר, שנלוו למפקד שנת 1939 , וברישומי ליף משנת  1947 מוערך השטח בכ־ 15 דונם. על־פי מפות ותצלומי אוויר, נראה שהבנייה בשכונה החלה באמצע שנות השלושים, ומסמכים פרטיים מצביעים על כך שהיא החלה במחצית השנייה של שנות השלושים. ברשימה דמוגרפית שהוכנה בידי ועד הקהילה משנת 1938 )הערכה של מספר התושבים בכל שכונה(, נחלת יצחק עדיין אינה מופיעה כשכונה בפני עצמה, ואילו לפי מפקד הסוכנות משנת 1939 היא מוגדרת כשכונה עצמאית וכבר גרים בה 251 נפש (כ־ 50 משפחות( מלבד תושבי נחלת שמעון.
הרכב האוכלוסייה בנחלת יצחק היה שונה מזה שבשתי השכונות הקודמות. כאן גרו בני המעמד הבינוני, מחציתם אשכנזים ומחציתם מעדות המזרח. המבוססים יותר מבין התושבים הקימו או רכשו את הבתים המשותפים והשכירו אותם לדיירי משנה.   בין בעלי הנכסים, שכנראה לא גרו בשכונה בפועל, יש שמות ידועים, לדוגמה איתמר בן־אב"י, פרופ' שלום יהודה, יצחק אלפנדרי, ד"ר אברהם אבושדיד; ויש משפחות נוספות שגרו בה, כגון יקותיאל רז, קובשקה, קמינסקי, גרינשטיין, טוכמן, המבורגר ושכטר.

*****

בניין טיפוסי בשכונה כלל שניים–שלושה מפלסים וחדרי עליית־גג. בחלק מהמקרים גרו בעלי הבית עצמם בקומת הקרקע )בחזית( ויתר החדרים/הדירות הושכרו לדיירי־משנה. בבית קמינסקי, למשל, גרה משפחת בצלאל קמינסקי עצמה ) 7 נפשות(; משפחת פנחס ורות המבורגר (5 נפשות); דייר בשם נשאשיבי, ובקומת הגג קונסול חבש בכבודו ובעצמו.  בבית קובשקה, שהיה בן שלוש קומות, גרה משפחה מורחבת שכללה שני אחים שנשאו לנשים שתי אחיות, הוריהם וצאצאיהם. המשפחה, שהייתה מבוססת כלכלית, הגיעה משכונת אחווה ובנתה את ביתה בנחלת יצחק כבר בשנת 1934.

******

אווירת השכונה, המוקפת עצי זית עתיקים, הייתה כפרית והנוף פסטורלי. בעיבורי השכונה היה שדה שכונה "מגרש חניתה" ובו שיחקו או "נלחמו" הילדים עם ילדי השכונה הערבית הסמוכה. במרכז השדה הייתה שלולית המים הגדולה שנזכרה לעיל, אשר היתה מקור שעשוע לילדי האזור בחורף, אך גם מפגע אקולוגי לשכנים.
בשכונה עצמה לא היו כמעט מקורות תעסוקה. היו רק חנות מכולת אחת בבעלות יהודית ("של גולדשטיין") ושתי חנויות מכולת של ערבים וכן חנות לתיקון אופניים ולהשכרתם, גם היא של ערבים. משפחת קמינסקי התפרנסה משיווק חלב שקנו מבעלי רפתות יהודים וערבים בסביבה ובתקופה קצרה אף החזיקה בעצמה רפת קטנה בשכונה. לצד השכונה התפתחה תעשייה קלה, כגון בית חרושת לקרח ובית חרושת לסודה ולגזוז. אולם רוב התושבים עבדו בעיר וחלקם במוסדות שעל הר הצופים הסמוך, והיו גם כמה סטודנטים שלמדו שם. תושבת השכונה רות המבורגר נתנה שיעורים פרטיים לילדי הסביבה.
ילדי השכונה למדו ברובם בבית ספר תחכמוני והיו הולכים אליו ברגל, מהלך כחצי שעה. בשכונה עצמה לא היה בית כנסת )רוב התושבים לא היו דתיים( ומי שרצה הלך לבתי הכנסת הספרדיים שבנחלת שמעון, או לאשכנזיים שבבתי זיבנבירגן.

 

זמן קצר לאחר החלטת האו"ם על הקמת המדינה, בנובמבר 1947 , התערער הביטחון היחסי בשכונה. התושבים, שחשו שהם בקו החזית, החלו לנטוש את בתיהם כבר בדצמבר 1947 ובראשית 1948 , אף כי בהנחיות שקיבל מפקד העיר, דוד שאלתיאל, הודגשה חשיבות האחיזה בציר זה, המוליך להר הצופים ולגוש עטרות. בפברואר 1948 נהרסו בשיטתיות כמה מבתי השכונה שהיו סמוכים לדרך שכם. הדבר היה קשור כנראה לקרבות באזור שיח' ג'ראח על הדרך להר הצופים, ולרצונם של הבריטים לשמור לעצמם דרך נסיגה פנויה צפונה, על ציר דרך שכם.

*****

המקרה של נחלת יצחק משקף לכאורה את ראשית מימוש הפוטנציאל שהיה גלום באזור שהוא נושא דיוננו: יתרונות של מיקום ונגישות ואפשרות ליצור רצף טריטוריאלי יהודי נוצלו בידי יזמים פרטיים בציפייה לצמיחה כלכלית, ואכן, הם הצליחו למשוך לאזור אוכלוסייה ממעמד בינוניגבוה. נשאלת אפוא השאלה, מדוע למרות זאת לא התממשה יזמה מבטיחה זו, ולא הביאה לשגשוגו של האזור כולו, על שכונותיו הותיקות?

 

רחוב נבי שועייב

האנדרטה בצומת דרך שכם ורחוב אבן גובייר

צילום יונה בקלצ'וק

צילום יונה בקלצ'וק

*****

מתחם קבר שמעון הצדיק

קבר שמעון הצדיק הוא מערת קבורה השוכנת בשכונת שמעון הצדיק שבצפון ירושלים, לצד "דרך הר הזיתים" – הכביש העולה משכונת שייח' ג'ראח להר הצופים, צפונית לשכונת המושבה האמריקאית. סמוך למערת שמעון הצדיק שוכנת מערה נוספת המכונה מערת הסנהדרין הקטנה.
לפי מסורת יהודית עממית, קבורים במערה שמעון הצדיק ותלמידיו. לעומת זאת, הארכאולוגים מתארכים את הקבר לסוף התקופה הרומית או לתחילת התקופה הביזנטית, כ-500 שנה לאחר מכן. בקבר עצמו נמצאה כתובת בלטינית המכריזה עליו כעל קברה של יוליה סבינה. מסיבות לא ידועות הכתובת הושחתה, והפרוזדור בו היא נמצאת נחסם לגישה על ידי דלת מודרנית.
שנם הנוהגים לעלות לקבר שמעון הצדיק בירושלים בל"ג בעומר במקום למירון, שם חוגגים בדומה להילולת רבי שמעון בר יוחאי.. בעלייה לקבר רבי שמעון הצדיק בירושלים, נוהגים אנשי העיר להשתטח על הקבר, להתפלל, להדליק נרות, לערוך סעודה ושירה, ולבצע חלאקה. הילולה זו כבר הייתה קיימת באמצע המאה ה-19, וכנראה התחילה בסוף המאה ה-18.
מקור הרחבות והפניות

****

******

מתחם שמעון הצדיק בשנות ה-30' של המאה שעברה

****

****

*****

דבריו של יוסי לוי שהשתתף בטיול שנמסרו אחריו.
הביקור בשמעון הצדיק החזיר אותי לסוכות תשכ״ח, לאחר מלחמת ששת הימים. הייתי אז בן 8 וחצי, וזה היה ביקורי הראשון בירושלים.
בירושלים חיה דודתי, אחות של אבא שלי, והיא ומשפחתה היו המדריכים שלנו ב״טיול הניצחון״ אחרי המלחמה. בין השאר, הם לקחו אותנו לשכונת שמעון הצדיק, שם התגוררה משפחת אבי, כנראה בשכירות, עד אמצע שנות הארבעים של המאה הקודמת (אח״כ עברו לתל אביב).
אני זוכר את שורת הבתים מעל הואדי בו היתה מערת הקבר של שמעון הצדיק, שהיתה שונה לחלוטין מאיך שהיא נראית היום. אבי ודודתי סיפרו למשפחות הערביות שחיו בבית בו נולדו, כי זה היה ביתם בעבר. המשפחות הערביות ענו להם בהתרסה, גם אנחנו ביקרנו לאחרונה את הבתים שנטשנו ביפו וברמלה…
מאז, חלפו 52 שנים, והגם שהייתי מספר פעמים בסביבה, זאת הפעם הראשונה שחזרתי לשמעון הצדיק. ומה אומר? זכרון מערת הקבורה הקטנה והאוטנטית מ-1967, שריכזה אליה קומץ מתפללים יהודים (וכנראה גם ערבים), הוכתם בקומפלקס המגושם, הלא אסטטי, והלא אוטנטי של היום.
ואגב, למערת הקבורה עצמה לא הגענו. היא היתה מחופה בשלמת בטון ומלט – בית כנסת שבתוכו התנהלה תפילת שחרית של שבת שלפני סוכות תש״פ.

*****

המאבק היהודי – פלסטיני בשיח ג'ארח – ב-2009 בהתאם לפסיקת בג"ץ נכנסו יהודים להתגורר בבתים שמהם פונו שלוש משפחות ערביות. בתגובה לכך החלו הפגנות שבועיות בימי שישי של פעילי שמאל, שהתאגדו תחת תנועת סולידריות שיח' ג'ראח, במתכונת של צעדה ממרכז העיר אל שייח' ג'ראח והפגנה מול הבתים שבמחלוקת. המפגינים טענו כי בעוד שבית המשפט העליון מאפשר את השבת המתחם לבעליו היהודיים מלפני מלחמת העצמאות, אין הוא מאפשר לתושבי השכונה, שהם בעצמם צאצאי פליטים פליטים פלסטינים, לקבל חזרה את נכסי משפחתם שבשטח ישראל. המפגינים טענו עוד שמגורי יהודים במזרח ירושלים מהווים מכשול להסכם שלום עתידי שבמסגרתו הקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים.  מאידך, התומכים בהתיישבות היהודית, טענו כי הבעלות היהודית על קרקעות של השכונה לא פקעה מעולם מאחר ששלטונות ירדן בחרו שלא להפקיע אותה ותחת זאת מינו את האפוטרופוס הירדני לנכסי אויב להיות אחראי עליה, כפי שפסק בית המשפט העליון. המשטרה קבעה שההפגנות מהוות התקהלות בלתי חוקית משום שאורגנו ללא קבלת רישיון.

*****

ההפגנות והמעצרים זכו להד ציבורי לאחר שב-15 בינואר 2010 נעצרו למשך השבת 17 מפגינים ובהם מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח חגי אלעד, ולאחר ששופטת בית משפט השלום בירושלים קבעה כי מעצרם לא היה חוקי. בעקבות אירועים אלה המאבק הפך גם למאבק עקרוני בעד זכות ההפגנה. ב-28 בינואר 2010 דחה בית משפט השלום בירושלים את פרשנות המשטרה, לפיה קריאת סיסמאות הופכת את ההפגנה לאספה טעונה רישיון, וקבע כי כל צמצום של הזכות להפגין יפורש בצמצום, ולפיכך לא הייתה עילה חוקית להורות על פיזור ההפגנה. המשטרה ניסתה למנוע את קיום ההפגנה, אולם בעקבות עתירה של המארגנים ותושבי השכונה קבע בג"ץ שהיא תיערך במתחם מגודר. ב-6 במרץ 2010 נערכה במקום הפגנה גדולה שבה השתתפו כ-3,000 מפגינים, פלסטינים ופעילי שמאל, וכן חברי כנסת מחד"ש וממרצ וחברי פרלמנט ממפלגת העם הפלסטיני. מנגד הגיעו 150 פעילי ימין בראשות חברי הכנסת של האיחוד הלאומי כדי להביע תמיכה בתושבים היהודים. פינוי המשפחות הערביות הוביל לקריאה של ממשלת ארצות הברית וממשלות אירופיות לממשלת ישראל לעצור את המהלך, וכן גינויים נוספים בעולם ב-22 באוקטובר 2010 הפגינו במקום גם נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ימי קרטר, נשיאת אירלנד לשעבר, מארי רובינסון והפעילה ההודית הלה בהטה והביעו הזדהות עם המאבק.
מקור הרחבות הפנות 

יוצאים מהתפילה בקבר שמעון הצדיק

****

שולי שכונת ואדי ג'וז

*****

וַאדִי אֶל-ג'וֹז או ואדי ג'וז היא שכונה במזרח ירושלים מסביבו של ערוץ נחל קדרון עילי, מפינת החומה הצפון־מזרחית וצפונה עד למרגלות הר הצופים במזרח העיר. מרבית השכונה שוכנת ברום של כ-750 מ' מעל פני הים. גבול השכונה בצפון אזור מערת שמעון הצדיק ושכונת נחלת שמעון, בדרום חומת העיר העתיקה ומוזיאון רוקפלר. השכונה מתפרשת משני עברי ערוץ הנחל: ממזרחו – על המורדות המערביים של הר הזיתים והר הצופים וממערבו על המורדות המזרחיים של הרכס המוגבה שבמרכזו עוברת דרך שכם וגבעת שייח' ג'ראח. שוכנת בוואדי ג'וז (נחל קדרון עילי) ומכאן שמה.
שמו של ואדי ג'וז הוא שיבוש של תעתיק השם יהושפט (מלך יהודה) לאותיות לטיניות – Josaphat. עמק יהושפט מוזכר בספר יואל, פרק ד'. השכונה נקראת גם "אל-קעה" – הבקעה. לפי סברה אחרת פירוש השם -נחל האגוז. בשל עצי אגוז הבודדים הנמצאים בשכונה .בעבר גדלו הרבה עצי אגוז באזור ירושלים
בתחום השכונה היו כמה מבני "קסר" (ברבים: קוּסוּר), כינוי לבתי קיץ שהקימו עשירי ירושלים בתקופה העות'מאנית בין הכרמים שמחוץ לעיר. בתי אבן אלה נראו ממרחק כמו מבצרים קטנים ולכן כונו "קַסר" (ארמון, טירה). לפי עדותו של שייח' מוחמד אל-ח'לילי (המאה ה-18), היו בימיו בירושלים כמאה קוּסוּר. בירושלים נותרו מעטים מבתי הקיץ האלה. הבולט שבהם הוא קסר א-שייח', שהוקם ב־1711 בידי שייח' מוחמד אל-ח'לילי מחוץ לפינה הצפונית-מזרחית של חומת ירושלים (בתחום מוזיאון רוקפלר של היום). לידו ניצב קסר אבו אל-ח'יר, שהוקם לפי עדות יושביו באמצע המאה ה-18. בוואדי ג'וז נמצא קסר סולטאן א-נאט'יר (קסר אל-חטיב), שהוקם כנראה במאה ה-17, ובמורדות הר הצופים ממערב לוואדי ג'וז נראים שרידים של מספר בתי קיץ נוספים. ראשיתה בשנות ה-1890 בבתים ספורים שהקימו בני משפחות מוסלמיות אמידות מירושלים. עד 1918 הגיע מספר הבתים בשכונה ל-16.
בשל השטח הפתוח בשולי העיר עברו לאזור בתי מלאכה המבקשים שטחים גדולים יותר מאשר היו להם בסימטאות העיר הצפופות, ונפתחו בה מגרשים לחומרי בניין, לאביזרים שפורקו מבניינים (דלתות, חלונות, סורגים, מדרגות) ועוד. אחרי מלחמת ששת הימים עבר האזור פיתוח מואץ (ופראי), ובמשך הזמן עברו לשכונה מרבית המוסכים ממזרח ירושלים, חנויות של חלקי חילוף וחנויות המתמחות ברכב וחלקיו.
כיום מהווה השכונה את המרכז של מוסכים ובתי מלאכה לתיקון מכוניות במזרח העיר, עד שבני ירושלים נוהגים לקרוא לשכונה בשם: 'ואדי אגזוז'. רבים מבני מערב העיר המבקשים תיקון זול למכוניתם שמים פעמיהם למוסכי השכונה, וכן מרבית בעלי הרכב מן המגזר הערבי.
מקור והפניות 

****

המושבה האמריקאית 

המושבה האמריקאית או אמריקן קולוני (באנגלית: American Colony) – ראשיתה של המושבה האמריקאית בעליה של קבוצת נוצרים פרסבטריאנית שבראשה עמד הורשיו ספאפורד. הם הגיעו לארץ משיקגו בשנת 1884 אחרי אסונות שפקדו את בתיהם והחליטו לחיות בירושלים ולעסוק במעשי צדקה.
בתחילה ישבו בתוך העיר העתיקה בשכונת סעדיה ברובע המוסלמי ועזרו לנוצרים, לערבים וליהודים. בין היהודים שנהנו מתמיכתם ועזרתם היו יהודי תימן, שהגיעו שנה אחריהם לירושלים.
בשנת 1895, הצטרפה אליהם קבוצת שבדים, בראשות מנהיגם לארסון. המקום בעיר העתיקה היה צר להם והם שכרו בית מידות בדרך שכם שנבנה על ידי רבאח אפנדי. הבית היה מרכז בו חיו כמו בקיבוץ. הקבוצה פיתחה ענפי חקלאות כגון: רפת ולול, גידול ירקות ופירות, ואריגה. את העודפים שנותרו אחרי התצרוכת העצמית הם מכרו בשוק. ענף נוסף שפיתחו היה הצילום וכן פתחו חנות מזכרות ליד שער יפו שבה מכרו גלויות של ארץ ישראל ופרחים מיובשים. חלק מהרווחים שימש לצדקה. ביתו השכור של רבאח אפנדי נקנה על ידי ספאפורד ונוספו לו אגפים נוספים. בתחילת המאה ה-20 הפך חלק מהמבנה למלון בהתאם לבקשתו של הברון פלאטון יוסטינוב, שהיה בעל מלון "פארק" ביפו, ורצה שאורחיו ילונו גם בירושלים באווירה נאותה.
במלחמת העולם הראשונה הפך המלון לאכסניה לפליטי מלחמה וחברי המושבה הפעילו בית תמחוי לכ-1,100 איש. אחרי הכיבוש הבריטי בשנת 1918 הפכה המושבה למלון שנקרא "אמריקאן קולוני הוטל" והיה למרכז חיי התרבות של התושבים האנגלו-סקסים בירושלים. בין אורחי המלון היו אישים חשובים כמו צ'רצ'יל, גנרל אלנבי, הנציב העליון הרברט סמואל והקולונל ט.א. לורנס (לורנס איש ערב). מאורעות שנות ה-20 וה-30 בארץ הבריחו את רוב חברי המושבה והם חזרו לארצות הברית. חלק ניכר מהרכוש נמכר והמלון נשאר בידי משפחת ספאפורד המחזיקה בו עד היום.מרכזם הראשון בתוך העיר העתיקה הפך למרפאת ילדים והמלון הוא כיום חלק משכונת באב א-זהרה.
אתר עיריית ירושלים וגם מקור, הרחבה והפניות

מתחם המושבה האמריקאית בשנות ה-30' של המאה הקודמת

בתי המושבה האמריקאית

****

****

****

****

מתחמי האוריינט הוס ואמריקן קולוני
בתחום שכונת המושבה האמריקאית

*****

האוריינט הוס

אוריינט האוס הוא בניין ברחוב אבו עובידה בשכונת באב א-זהרה שבמזרח ירושלים, ששימש בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 כמטה של אש"ף בעיר. הבית, שנבנה בסוף המאה ה-19 בידי איסמאעיל מוסא אל-חוסייני כחווילה מפוארת למגוריו, שימש לאורך השנים חליפות כבית מגורים, כמעון אירוח לאורחים רמי מעלה, כבית מלון, וכבניין ציבור המאכלס מוסדות פלסטיניים שונים.

הכניסה לאוריינט הוס

איסמאעיל מוסא אל-חוסייני הקים את בניין ה"אוריינט האוס" כבית מגוריו בשנת 1897. באותם ימים של שלהי התקופה העות'מאנית בירושלים, הייתה בעיצומה המגמה של ההתיישבות מחוץ לחומות העיר העתיקה, על רקע הצפיפות הגוברת בתוכה. בעוד היהודים התיישבו ממערב לעיר העתיקה, לאורך רחוב יפו וסביבותיו, בנו הערבים את בתיהם מצפון לעיר העתיקה, לאורך דרך שכם – הדרך שהובילה משער שכם צפונה לעבר העיר שכם.
כבן למשפחת חוסייני, אחת המשפחות העשירות והמכובדות של ירושלים, בנה איסמאעיל חוסייני את ביתו בהדר רב, כבית אחוזה היושב על קרקע רחבת ידיים. בשכנות לו בנו בני חוסייני אחרים את בתיהם, והאזור נודע כ"שכונת החוסיינים". כבר בשנה הראשונה לקיומו מילא הבית, בפעם הראשונה מני רבות, תפקיד ציבורי ודיפלומטי כאשר ארח מסיבת תה של הנהגת הפלסטינים ונכבדיהם לכבודו של הקיסר וילהלם השני, בעת ביקורו ההיסטורי בירושלים ב-1898. בשנת 1931 קיבלו בו האמיר עבדאללה, המלך עלי והנסיך זייד את פני המכובדים שבאו לנחמם על מות אביהם השריף חוסיין בן עלי, שנפטר בעבר הירדן והובא לקבורה בהר הבית בירושלים. כן ארח הבית את קיסר אתיופיה היילה סלאסי שנאלץ לגלות מארצו ב-1936-1937 בעקבות המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה.

*****

אסמאעיל חוסייני מת ב-1945 והבית עבר בירושה לבנו, אברהים חוסייני. לאחר מלחמת העצמאות ב-1948 נותר הבית בצידה הירדני של ירושלים. הוא שימש כמטה של ועדת הפיוס לארץ ישראל ושל אונר"א – סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם, בשנים 1949-1950. לאחר מכן הפך אותו חוסייני לבית מלון שפעל תחת השם "ניו אוריינט האוס הוטל".
לאחר מלחמת ששת הימים ואיחוד העיר תחת שלטון ישראלי נסגר המלון, ובעלי הבניין החליטו להשתמש בו מחדש כבית מגורים. משהתקשו לעמוד בעלויות הכבדות של אחזקת בית מידות כזה, השכירו את קומתו העליונה לאחת מהסוכנויות הבינלאומיות לסיוע לפליטים שפעלו בעיר. בתקופה זו איבד הבניין מזוהרו, ופשתה בו הזנחה. ב-1983 החל לפעול באוריינט האוס המכון ללימודים ערביים מייסודו של פייסל חוסייני, דבר שבהדרגה הפיח בו חיים מחדש.
מקור והפניות 

 

הצו על שער האוריינט הוס הסגור

ישראל ראתה במקום סמל לאחיזה הפלסטינית בירושלים, ואיימה מספר פעמים לסגור את הבניין. באוגוסט 2001, במהלך האינתיפאדה השנייה ולאחר מותו של פייסל חוסייני, נסגר הבניין על פי החלטת ממשלת ישראל ופונו המוסדות הפלסטינים שאכלסו אותו. מאז הבניין ריק ואינו מתפקד, מתוקף צו השר לביטחון פנים המתחדש בכל חצי שנה, אף כי נעשים מאמצים ברשות הפלסטינית לפתוח אותו מחדש.
הרחבה אודות הפיכת המקום לסמל פלסטיני וסגירתו

צו הסגירה, צילום יונה בקלצ'וק

הקומה העליונה, משכן מטה האזורי של ארגון הבריאות של האו"ם

רחבת הכניסה למלון אמריקן קולוני

****

המבנה הראשי של המלון היה במקורו ארמון, שנבנה בידי רבאח אל-חוסייני (בן משפחת חוסייני, מאצולת ירושלים הערבית) עבור ארבע נשותיו. הוא בנוי סביב חצר פנימית מרוצפת אבן, המשובצת בערוגות פרחים ובמרכזה מזרקת מים. מרתף הבניין, חלל אפלולי מקומר תקרות, הוסב לבר ההומה מדי ערב בבליל לשונות. עם השנים, נוספו אגפים חדשים למבנה המקורי עם חדרים נוספים וכל השירותים הנדרשים ממלון בן-זמננו, וכן גנים מטופחים המקיפים אותו. החדרים והשטחים הציבוריים מעוצבים בהידור מזרחי מאופק התואם את רוחו המקורית של המבנה, על חלליו המאופיינים בקמרונות, קשתות, תקרות מעוטרות ורצפות שיש מסוגננות. האווירה הכללית במקום משדרת קולוניאליות של פעם.
בסוף שנות ה-50, עם מותם של אחרוני דור המייסדים, הוסבו מבני המושבה למלון שפעל במזרח ירושלים הירדנית, תחת השם "אמריקן קולוני הוטל". מיקומו של המלון היה בסמוך לשער מנדלבאום, אשר נקבע כשער המעבר היחיד לאורך "הקו העירוני" – הגבול הבינלאומי שביתר את העיר.

******

לאחר מלחמת ששת הימים ואיחוד העיר המשיך מלון אמריקן קולוני לפעול ואף עבר הרחבה ושיפוץ, תוך שמירה על אופיו הייחודי, ותוך הקפדה על שימור הזהות הבינלאומית והימנעות עקרונית מזיהויו כישראלי. ככזה, הפך למקום אכסון פופולרי לנציגי העיתונות הזרה ולפוליטיקאים שאינם חפצים ליצור הכרה דה-פקטו בריבונותה של ישראל על ירושלים. כמו כן מהווה המלון מקום מפגש ודיאלוג בין מדינאים ישראלים ופלסטינים. מיקומו של המלון, בשכנות לבניין האוריינט האוס ששימש מטה אש"ף במזרח ירושלים, הפך אותו בית חם לפוליטיקאים פלסטינים ולאורחיהם הישראלים והזרים. בשנת 1992 התקיימו במלון מפגשים בין נציגים ישראלים ופלסטינים, כחלק מסדרת המפגשים שהובילו לחתימת הסכמי אוסלו ב-1993.

*****

ב-1999 צורף מלון אמריקן קולוני לרשת מלונות הבוטיק היוקרתית "רלה א שאטו" (Relais & Chateaux), והוא זכה בשנת 2005 בפרס הרשת לשירות מצטיין. לאחר מכן צורף לרשת היוקרתית The Leading Hotels of the World בקטגוריית "מלונות קטנים".
המלון נמצא בבעלות משפחת וסטר, צאצאי הוריישו ואנה ספאפורד. בשנת 2004 ציין מלון אמריקן קולוני 120 שנה להיווסדו באירוע חגיגי בנוכחות דיפלומטים ופוליטיקאים פלסטינים, ישראלים ומרחבי העולם. "המלון הזה מייצג את העתיד של המזרח התיכון, לא את העבר" אמר שמעון פרס באותו מעמד. שליח האו"ם טריה לארסן הגדיר את המקום "ביתי השני; מקדש לעיתונאים, דיפלומטים ומרגלים". בשנת 2012 שודרגה במלון אף מערכת המיחשוב על מנת להתאימה לסטנדרטים של מלונות פאר מתקדמים ברחבי העולם. במלון כיום 73 חדרים מאובזרים היטב ו-13 סוויטות מפוארות. קיר בלובי הכניסה מוקדש לאוסף התמונות והחתימות של הידוענים שהתארחו במקום.
מקור, הרחבות והפניות ,

חצר המלון

פנים המלון

מוזיאון מורשת הפלסטינית

****

*******

מתחם סנט ג'ורג' האנגליקני

****

הכנסייה האנגליקנית (או כנסיית אנגליה – Church of England) היא המוסד הנוצרי התאולוגי הרשמי של אנגליה, החל במאה השש עשרה. הכנסייה נוסדה רשמית בפרישת אנגליה מהכנסייה הקתולית במאה ה־16, אך היא מתייחסת לעצמה כאחת מכנסיות הרפורמציה מחד (מכיוון שאינה מקבלת את סמכות האפיפיור ומושפעת מתאולוגית הרפורמציה); אך גם כהמשך ישיר של הכנסייה המסורתית שהייתה קיימת באנגליה (ולפיכך לא כנסייה חדשה). כנסיית אנגליה היא גם "מוסד האם" של הכנסיות שנסתעפו ממנה ברחבי העולם, השייכות ל"קומיוניון האנגליקני" (Anglican Communion). בראש הכנסייה עומד הארכיבישוף מקנטרברי.
עקרונות כנסיית אנגליה שונים מאלו של הקתוליות. ההבדלים העיקריים הם הסמכת נשים לכמורה (לא בארץ ישראל ובמזרח התיכון) וחוסר הנאמנות לאפיפיור. כנסיית אנגליה שונה מהכנסיות הפרוטסטנטיות הנוספות בעיקר בצורת ההסמכה לכמורה, במבנה התפילה, שמורכב מתרגומים אנגליים של תפילות טרום־רפורמיות, וההזדהות עם עקרונות האמונה הקתוליות. הכנסייה אינה נוטלת צד בוויכוח בין הפרוטסטנטים לקתולים.

*****

הכנסייה
האנגליקנית בישראל

הכנסייה האנגליקנית תקעה יתד בארץ הקודש בשנת 1841, עם חתימתו של הסכם בין אנגליה לפרוסיה. בשל קשיים שהערימו העותמאנים החליטו שתי המדינות להקים בישופות משותפת לכנסיות האנגליקנית והלותרנית ועל שליחתו לירושלים של בישוף אחד מטעמן.
מאותה עת החלה הכנסייה בפעולותיה ליצירת קהילה מקומית – בניית כנסיות, בתי ספר, בתי חולים ומרכזים אחרים.
הכנסייה האנגליקנית שאפה לגרום להמרת דתם של יהודים ומוסלמים בארץ הקודש. כאשר הדבר לא צלח בידה היא פנתה למאמינים האורתודוקסים והקתולים כדי להקים קהילה מקומית.
לאחר הפיצול הבישופות הלותרנית-אנגליקנית בשנת 1886 המשיכה הכנסייה האנגליקנית להחזיק בכנסייה הפרוטסטנטית הראשונה שנבנתה בירושלים במשותף, כנסיית המשיח שליד שער יפו.  כן בנתה הכנסייה האנגליקנית מרכז חדש במזרח ירושלים, מתחם קתדרלת סנט ג'ורג'.המשמש גם למושב הבישוף האנגליקני.

******

משנת 1957 עלה מעמדה של ירושלים לארכיבישופות ומשנות ה-70 עומד הבישוף הירושלמי בראש הכנסייה העצמאית של המזרח התיכון וירושלים.
הכנסייה האנגליקנית הייתה בין הכנסיות הראשונות שמינו בישוף ערבי מקומי, בשנת 1976, וראשיה מילאו תפקיד חשוב בעניינים ערביים מקומיים.

*****

הכנסייה העצמאית של המזרח התיכון וירושלים שנקראת גם דיוסיית ירושלים נמצאת בארבע מדינות: ישראל, ירדן, סוריה ולבנון וגם בתחום הרשות הפלסטינית בגדה המערבית ורצועת עזה. והיא מונה כמעט שלושים קהילות.

*****

******

קתדרלת סנט ג'ורג' (St. George's Cathedral) היא קתדרלה אנגליקנית-אפיסקופלית השוכנת ברחוב דרך שכם במזרח ירושלים. הקתדרלה שוכנת במתחם גדול שהוקם בשנת 1898 במימונו של אדוארד השביעי מלך אנגליה. במתחם גם אכסניה לצליינים וקולג', והיא משמשת כקתדרת הבישוף האפיסקופלי של ירושלים, האחראי על הדיוקסיה של ירושלים (ישראל, ירדן, סוריה ולבנון).
קולג' סנט ג'ורג' (St George’s College Jerusalem או SGCJ), שנוסד בשנת 1899, משמש כמוסד לימוד והשכלה.
הקולג' התפרסם לאחר שמרדכי ואנונו קבע בו את מקום מגוריו, לאחר שחרורו ממאסר.

מתחם סנט ג'ורג' בשנות ה-30 של המאה הקודמת

******

פנים הכנסייה

****

****

הקתדרלה נבנתה בסגנון ניאו-גותי, וכוללת אולם תווך ושתי סטראות. התאורה הטבעית מגיעה מחלונות גבוהים, הקבועים בחלק המוגבה שבאולם התווך. כן קבועים חלונות בצדי הסטראות, והם מעוטרים בויטראז'ים מרהיבים של קדושים שונים. קירות אולם התווך מעוטרים בעמודי שיש שחורים התומכים תקרה מחופה בקמרונות עץ. הקתדרלה מפורסמת בפיתוחי האבן הקלאסיים המעטרים את כל פתחיה וחלונותיה, ובמגדל הפעמונים הגבוה, שנקרא על שמו של המלך אדוארד. ארבעת הצריחים המתומנים מהווים העתק של מגדל הקתדרלה הגדולה באוקספורד שבאנגליה

למול שער הכניסה

*****

****

מבט מכיוון רחוב צאלח א-דין

*****

*******

רחוב צאלח א-דין
מתחם קברי המלכים
בית המשפט המחוזי ירושלים,
משרד המשפטים,
ומכון אולברייט לארכיאולוגיה

מול מתחם קברי המלכים

קברי המלכים הוא כינוי לאחוזת קבר מפוארת מתקופת בית שני. אחוזת הקבר הייתה ידועה לבני ירושלים עוד במאות הקודמות. הערבים כינו את המקום 'קבור אלמולוכ', שמשמעו קברי המלכים, או 'קבור א-סלאטין' שמשמעו קברי הסולטאנים. יש להניח שהסיבה שהאתר זכה לכינויים אלו היא מפני שתושבי ירושלים הניחו שאחוזת קבר כה מפוארת חייבת הייתה להיבנות רק על ידי מלך או משפחת מלוכה.
המסורת היהודית, שהאזכור הכתוב הראשון שלה הוא מאמצעית המאה ה-17, קבעה כי הקבר היא קברו של כלבא שבוע, חותנו של רבי עקיבא. לפי המחקר ההיסטורי והארכאולוגי אחוזת הקבר הייתה שייכת למשפחת מלכי ממלכת חֳדַייֶבּ ששכנה בין ארץ אשור לבין ארמניה. בראש הממלכה עמד מלך בשם מונבז מאזור צפון כורדיסטן של ימינו. משפחת המלוכה התגיירה בימי בית שני ואם המשפחה, הלני המלכה, אף גרה בירושלים תקופת מה בחייה. הסיבה לזיהוי זה היא דברי יוסף בן מתתיהו, שכותב בספריו על הקבר שציווה לבנות מונבז עבור אמו, המלכה הלני. לפי דברי יוסף בן מתתיהו הקבר, בצורת שלוש פירמידות מצוי שלושה סטדיונים (כ-550 מטר) מצפון לירושלים, וזיהוי זה הולם את המיקום של קברי המלכים.

*****

סקר וחפירה ראשונית של האתר נערכו על ידי פליסיאן דה סוסי בשנת 1863. יהודי ירושלים, ששמע החפירה הגיעה לאוזניהם הרימו קול צעקה, במיוחד לאחר שגונבה השמועה לאוזניהם כי הסרקופגים ועצמות המתים הוצאו ממקומם. היהודים החלו לפעול בדרכים דיפלומטיות, ופנו בין השאר, לפחות, למשפחת רוטשילד, ולמשה מונטיפיורי, אך בסופו של דבר לא הצליחו לעצור בעד דה סוסי לפני שהעלה את שללו על הספינה שחיכתה לו בנמל יפו, בדרכו להציגם בלובר. בשנת 1867 בוצעה חפירה מקיפה על ידי הארכאולוג וחוקר ארץ ישראל הצרפתי שארל קלרמון-גנו. בעקבות הפגיעה במקום, שוד עתיקות ומכירתן ומניעת גישה ליהודים ולחוקרים, בשנת 1878 נקנתה אחוזת הקבר על ידי משפחה יהודית-צרפתית בשם פֶּרֶר (Pereire), ובעזרתו של יעקב פאסקאל, סגן-קונסול אוסטרו-הונגריה בירושלים, לטובת הקהילה היהודית בשנת 1874. לאחר מות אבי המשפחה בשנת 1885 נמסרה אחוזת הקבר על ידי המשפחה לממשלת צרפת למשמרת למען העם היהודי והיא מצויה בחזקת הממשלה הצרפתית עד היום.
מקור, הרחבות והפניות 

****

בניין בית המשפט המחוזי ירושלים

למול משרד המשפטים

מבט ממעל

שער הכניסה למכון אולברייט

מכון אולברייט למחקר ארכאולוגי (Albright Institute of Archaeological Research) נוסד בשנת 1900 בתחילה בשם בית הספר האמריקאי לחקר המזרח, בשנת 1970 שונה לשמו הנוכחי לכבודו של הארכאולוג האמריקאי ויליאם פוקסוול אולברייט . תפקיד המכון לחקור את ההיסטוריה הספרות והתרבות של המזרח הקרוב מהעת העתיקה ועד ראשית התקופה האיסלאמית הקדומה. המכון סייע בפרסומים הראשונים של מגילות ים המלח.
המתקן הנוכחי של אלברייט הוקם בשנת 1925, עם תוספות שבוצעו בשנת 1930 ושיפוצים גדולים הושלמו בשנת 1985, 2003 ו- 2008-2009.
להרחבה אתר המכון 

****

*****

רחובות באב א-זהרה

*****

באב א-זהרה שוכנת בין שער שכם ושער הפרחים מדרום, למושבה האמריקאית ושייח ג'ראח בצפון. ובין דרך בר לב ושכונת מאה שערים במערב, לשכונת ואדי אל-ג'וז במזרח. שער הפרחים, הקרוי בערבית באב א-זהרה, העניק לשכונה את שמה.
השכונה נוסדה בסוף המאה ה-19 לאורך הדרך לשכם ובקרבת גן הקבר. השכונה הייתה אחת השכונות הערביות הראשונות מחוץ לחומות ירושלים. בתקופת המנדט הבריטי, וביתר שאת לאחר חלוקת ירושלים בשנת 1948, הפכה השכונה למרכז העסקי והמסחרי במזרח ירושלים..
מקור והפניות  וגם אתר עיריית ירושלים

בבאב א-זהרה בשנות ה-30' של המאה הקודמת

****

רחובותיה הראשיים של שכונת באב אזהרה בם  דרך שכם ורחוב צלאח א-דין, הם עורקי המסחר של הקהילה הערבית בירושלים, בהם שוכנים סניפי הבנקים המרכזיים ומסעדות, והם למעשה המשכו הצפוני של שוק העיר העתיקה בירושלים.
במזרח השכונה, שוכן מוזיאון רוקפלר לארכאולוגיה שנחנך ב-1937. בצפון השכונה, לאורך רחוב צלאח א-דין, שוכנים בית המשפט המחוזי, משרד המשפטים ולשכת היועץ המשפטי לממשלה

****

****

****

****

*****

*****

מתחם מוזיאון רוקפלר
וגן רוקפלר

******

מוזיאון רוקפלר בירושלים (ובשמו הרשמי "המוזיאון הארכאולוגי הארצישראלי") הוא אחד הסמלים הבולטים של העיר שנבנה בתקופת השלטון המנדט הבריטי. מוזיאון רוקפלר נמצא בקצה רחוב סולטן סולימן, פינת שדרות הצנחנים מול הקרן הצפונית-מזרחית של חומת העיר העתיקה ומעבר לחפיר החצוב לרגליה. האתר צופה אל גגות בתי העיר העתיקה, אל הר הבית ואל הגבעות סביב העיר. להרחבה ופירוט ראו תיעוד מוזיאון רוקפלר – המוזיאון הארכיאולוגי הארצישראלי

****

****

מתחם מוזיאון רוקפלר וסביבתו בשנות ה-30' של המאה הקודמת

האנדרטה בכניסה האחורית של מוזיאון רוקפלר, צילום יונה בקלצ'וק

******

תצפית למול הר הזייתים
ליד מוזיאון רוקפלר

****

****

****

*****

שער הפרחים ושער שכם
ברחוב סולטן סולימן
למול החלק הצפוני של החומה

****

****

*****

*****

למול החומה ומוזיאון רוקפלר

רחוב סולטן סולימן בשנות ה-30' של המאה שעברה

חזית שער הפרחים

שער הפרחים נקרא בערבית "באב אל זאהרה" – השער הפתוח) ידוע גם בשם שער הורדוס הוא אחד משערי ירושלים, ונמצא בחלק הצפוני של חומות ירושלים. סמוך לשער מבחוץ נמצאת שכונת באב א-זהרה, כשמו הערבי של השער. השער, שהוא אחת הכניסות לרובע המוסלמי, נבנה על ידי סולימאן המפואר בשנת 1539, והכניסה המקורית אליו הייתה זוויתית – הכניסה לבית השער הייתה ממזרח, והנכנסים פנו שמאלה לתוך העיר. בראשית המאה ה-19 נחסם השער באבנים, אך בשלהי אותה מאה נפתח השער שוב לבקשת יושבי שכונת באב אל-חוטה הסמוכה שבתוך ירושלים. נראה כי השלטון העות'מאני הסכים לפתיחת השער, כדי לאפשר גם את החלפת גדודי הצבא העות'מאני ששמרו על העיר

****

****

למול הקצה הדרומי של דרך שכם

רחבת הכניסה לשער שכם

שער שכם נקרא בערבית: "באב אל-עמוד" ונחשב לשער היפה והמפואר בשערי חומת ירושלים העות'מאנית. השער נבנה בתקופה העות'מאנית בהוראת הסולטאןסולימאן המפואר בשנת 1538. השער נקרא בעברית "שער שכם" משום שממנו יצאה הדרך צפונה, לעבר שכם. ברוב השפות האחרות הוא נקרא "שער דמשק" (Damascus Gate), מאותה סיבה: הדרך צפונה הובילה בהמשך לעבר העיר דמשק. בערבית הוא נקרא "באב אל-עמוד" (שער העמוד) על שום העמוד שניצב בעבר בכיכר השער. בסמוך לשער (בין חומות העיר העתיקה) שוכן מוזיאון הכיכר הרומית, וממזרח לו (מחוץ לחומות) נמצאת מערת צדקיהו.

****

*****

מדרחוב דרך שכם

*****

תחנה המרכזית בדרך שכם

השוק למול שער שכם

*****

סוף המסלול
על כביש 1

בקצה רחוב הנביאים
בפאתי שכונת מוסררה

****

****

סוף דבר

אין ספק שהיה זה
טיול מעניין ולא שגרתי

*****
טיול זה היה בבחינת
פתיחת צוהר ראשון
דרכו יכולנו להתחיל ללמוד
על החלק הערבי של העיר.
טיול זה פתח
את הסקרנות, "התיאבון" והרצון
להגיע לאתרים ומקומות נוספים ב"מזרח ירושלים"
ולהעמיק ולמוד על
תולדות השכונות והבתים בהם.

******

כולם יצאו מבסוטים !!!

*****