עניינו של התיעוד להלן, שהוא מעט ארוך מהמקובל, הוא של סיכום לימוד ובעיקר ושל שלוש פעמים של ביקור / שיטוט / צילום ועוד ביקור נוסף באזור מוצא שבפאתי ירושלים.

היוזם לימוד  זה וביקורים אלה הוא עזר ישראלי שאותו לא הכרתי טרם פנייתו אלי.

ב-11 אפריל 2021 קיבלתי דוא"ל מעזר ישראלי וזה לשונו: "עמירם שלום. רציתי להזמין אותך לטיול בשביל חדש הלוקח את המטייל בשביל נסלל ע"י חבורה של אוהבי טבע כדי להנגיש את האזור וליהנות מיפי הטבע שמאז מלחמת השחרור היה די חסום למטיילים".

כאמור, את עזר ישראלי לא הכרתי. כדי לחסוך בזמן צלצלתי אליו. הוא סיפר לי שהוא צאצא למשפחת ילין. הוא הרחיב מעט על פעילותו עם מספר מתנדבים, לשיקום בית ילין במוצא, שיקום השטח הסמוך אליו הקרוי על ידו גן עמק ארזה והכשרת השביל מהגן לעבר פארק ירושלים.

הוא הציע, כפי שכתב בדוא"ל, שאצא איתו לשוטט בשביל ואתעד את ההליכה בו ואת המראות בו.

לאחר השיחה הוא שלח לי מידע אודות המקום. התחלתי לקרוא וסקרנותי גברה.

אז "נפל לי האסימון" – איני מכיר לעומק את אזור מוצא שאני גר קרוב מאוד אליו ודרכו אני עובר כמעט כל יום בדרכי לירושלים או בו אני משוטט בטיולים הרבים בסביבת ביתי מה שנקרא החצר האחורית.

עזר ואני קבענו שאבוא לבקר במקום, אתחיל ללמוד את תולדותיו, אצלם את אשר ניתן, ואחר כך אסכם ואתעד את הביקור/שיטוט/צילום.

ביום שישי 16 באפריל 2021 הגענו למוצא קבוצה בת שמונה חברים שכללה את רבקה ועמוס שדות (מבשרת ציון), איילה ויאיר פז (אפרת), איל גזית (משמר הנגב), מיכה ון ראלטה (בית לחם הגלילית וסמדר בן דור ואני (מבשרת ציון).

בשיחת ההיכרות עם עזר ישראלי נכחו גם יגאל דפנה (חברו של עזר) ומיכאל ישראלי (נכדו של עזר). בהמשך הצטרף, לרגע אמיר כהן, אף הוא צאצא אחת מהמשפחות שהתיישבו במוצא.

בסיום השיחה יצאנו לשיטוט קצר בגן.

בסיום השיטוט, ובעצם כבר בראשיתו, הבנתי שעל מנת להכיר טוב יותר את המקום כדאי שאגיע אליו עוד פעמיים.

עם אמיר כהן סיכמנו שהוא יראה ויסביר לנו את בית ילין ובית הכנסת העתיק.

עם עזר ישראלי קבענו שהוא יוביל אותנו בשביל שראשיתו בית ילין במוצא ועובר דרך המדרון בו נמצאים תל מוצא ובוסתני הכפר קולוניה ותל מוצא לעבר פארק ירושלים, עין מקלף וחזרה לבית ילין.

כך היה!

ביום חמישי 22 באפריל 2021  בשעות האור האחרונות פגשנו את אמיר כהן בבית הכנסת העתיק ובבית ילין. שם שמענו ממנו סקירות על בית ילין, על בית הכנסת ועל משפחתו, אחת מארבע שהקימה את המושבה מוצא בשנת 1894.

לאחר הביקור המשכתי בלימוד על האזור, בין היתר באמצעות מידע ששלח לי עזר ישראלי וגם מידע וצילומים ששלח לי חברי איציק שוויקי, מנהל מחוז ירושלים במועצה לשימור אתרים, המפעילה כיום את בית ילין .

ביום רביעי 29 באפריל 2021 הצטרפתי לחברי יאיר פז (ד"ר, גיאוגרף שעוסק בתולדות ההתיישבות בהר) לביקור אצל אלי מזרחי המתגורר עם משפחתו במוצא עילית סבא וסבתא שלו, מאיר ואסתר מזרחי רכשו נחלה במוצא בשנת 1927 ויצאו מהעיר העתיקה.

ביום שישי 30 באפריל 2021 הגעתי למקום בפעם הרביעית. פגשתי את עזר ישראלי. לנוכח העובדה שהליכה בשביל קשה לי עד כמעט בלתי אפשרית,. שני נכדיו של עזר, שחר ואבנר ישראלי, התנדבו ללכת בשביל עם מכשיר הקלטת GPS ולצלם בו.

עזר ואני עלינו ברכב לתל מוצא ומשם המשכנו לקצה השני של השביל, עברנו ליד הבית בה התגוררה עד פרעות תרפ"ט משפחת מקלף והיום היא אחוזת משפחת רוז'ני.

חצינו את ערוץ נחל שורק והגענו למעין עין מקלף.

בעין מקלף פגשנו ארבעה רוכבי אופניים מקבוצת פסגת זאב, אחד מהם הוא ידידי היקר דורון דורי והשלושה הם מאיר שמעון, ליאון וחזי.

לאחר השיחה איתם ובעצם עם סיום הסיבוב, עזר ואני חזרנו לבית ילין כדי לקבל את מכשיר הניווט עם המסלול המוקלט.

התיעוד להלן כולל מידע אודות המקומות הנזכרים בכותרת וכן מפות וצילומים רבים.

******
אזור מוצא
ליתר דיוק
עמק מוצא בערוץ נחל שורק
ומדרונות רכסי הרי ירושלים
היורדים אליו ממערב וממזרח

***

****

מדובר על האזור המשתרע לאורך קטע ערוץ נחל שורק והמדרונות היורדים אליו: במזרח רכס ירושלים (הר המנוחות ויער ירושלים) במערב רכס הראל ויובליו: נחל ארזה, נחל חלילים ונחל לוז. אזור מוצא בו חוצה כביש ירושלים – תל אביב את ערוץ נחל שורק הוא פיסת ארץ קטנה, רוויה היסטוריה וכוללת את המקומות הבאים:

האתרים והנקודות באזור מוצא

* עמק מוצא הוא עמק שבו נמצא ערוץ נחל שורק מעיינות תלם ועד לסכר בית זית בירושלים. בעמק עובר שביל ירושלים והוא כלול בשטח פארק ירושלים.

 

*קאלוניה (וגם או כאלוניא) היה כפר ערבי מעל הגדה המערבית של נחל שורק שהתקיים עד מלחמת העצמאות. הכפר שכן צפונית מערבית ל"סיבוב מוצא" הישן, במדרון העולה לכיוון מבשרת ציון. אדמותיו השתרעו על שטח נרחב וחלק מקרקעותיו החקלאיות נמכרו למתיישבי מוצא.

 

* בית ילין – הבית הראשון שנבנה על ידי יהודים בעמק מוצא ולימים קמה לצידו המושבה מוצא. כיום הוא משמש כמרכז מבקרים וסיורים לתולדות ההתיישבות במוצא וסביבתה

 

* בית הכנסת העתיק מוצא – בית כנסת הנמצא סמוך לסיבוב מוצא בכביש ירושלים-תל אביב. מיקומו של בית הכנסת ליד שרידים ארכאולוגיים מהתקופה הישראלית ומתקופת בית שני יחד עם מעינות שופעי מים בקרבתו, הביאו למסקנה כי בסביבתו שכנה העיר מֹּצָה המקראית. מבנה בית הכנסת שימש גם כבית הספר של המושבה מוצא בניצוחו של משה דוד גאון מבית הכרם (אביהם של בני גאון ז"ל ויהורם גאון יבל"א).

 

*תל מוצא הנמצא בסמוך בית ילין ובית הכנסת העתיק מוצא ובתוך גן עמק ארזה (להלן) היום מדרום לגשר כביש 1 – כביש ירושלים-תל אביב, נמצאו בחפירות ארכאולוגיות שונות משנת 1973 ועד שנת 2019 שרידי יישוב מתקופות שונות.

 

* מוצא עילית שהיום הוא יישוב קהילתי בעל אופי כפרי הבנוי על המדרון היורד לנחל שורק ושייך למועצה האזורית מטה יהודה. היישוב מוצא עילית היה חלק מהמושבה שהוקמה בשנת 1894 ורובו הוקם בשנת 1933 כמושב עובדים על אדמות האיכר שמואל ברוזה, על ידי בני המושבה הוותיקה מוצא (תחתית) וקבוצת פועלים מירושלים.

מוצא עילית

 

* מוצא תחתית – בעבר נקראה מוצא מושבה חקלאית שנוסדה בשנת 1894 על ידי הארגון היהודי "בני ברית". החל משנת 1933, עם הקמת מושב העובדים מוצא עילית, שונה שם המקום מ"מוצא" ל"מוצא תחתית". בשנת 1962, הורחבה המושבה והוקמה בה שכונת וילות בשם "רמת מוצא", ובשנת 1993 צורפו מוצא תחתית ורמת מוצא לתחום המוניציפלי של ירושלים

מוצא בשנות ה-30' וה-40' בסוף המאה הקודמת

* גן עמק ארזה – שטח של 15 דונם המשתרע על אדמות הכפר קולוניה הכולל גושי עצי חורש לרבות  ערבי נחל, שזיף מפושק וזיתים. הקמת הגן ביוזמת עזר ישראלי (צאצא ממשפחת ילין) במימון עצמי כולל תרומות עצים מידידים כללה שיקום טרסות, בנייה ותחזוקה של מתקנים מעץ, אבן ובטון הקמה ותחזוקה של מערכות מים (נגר עילי).

 

* "הבית האדום" – מבנה ששימש במקור כמפעל לייצור רעפים ולבנים במושבה מוצא.

 

* ארזה או בשמו המלא ארזה – בית הבראה לחלוצים, הוא מתחם שבו פעל בית הבראה, המצוי ביישוב מוצא עילית על כביש שבע האחיות.

 

* משק ילדים מוצא הוא מוסד ילדים אשר הוקם בשנת 1943 על ידי ארגון נשים "אמן" ליד תנועת המזרחי בבית משפחת טיטלר, במושב מוצא עילית,. מוסד זה נועד לקלוט את ילדי טהראן אשר הגיעו לישראל.

 

* שבע אחיות – קטע הכביש שבע האחיות הוא שם שבו כונה כביש העקלתון, הבנוי על בסיס כביש רומי, שהיו 17 עיקולים – בעלייה לקסטל ובירידה ממנו. היום מכונה בשם זה הקטע בחלק מהכביש היורד ממבשרת ציון, (מעוז ציון לשעבר) לבין מסעף מוצא עילית לפני סיבוב מוצא" הישן.

 

* שרידי כפר ניאוליתי – חפירה הצלה ארכאולוגית מעל נחל שורק, ליד "סיבוב מוצא" הישן חשפה יישוב בן 9,000 שנים מהתקופה נאוליתית (תקופת האבן המאוחרת) ואף תקופה מוקדמת יותר. באתר התגלו עשרות מבנים ומתקנים, בהם מבנה גדול שייתכן כי שימש כמבנה ציבור או פולחן, וכן אלפי ממצאים קטנים, בהם להבי מגל, ראשי חיצים, ראשי חניתות וגרזנים, כלי אבן ועוד. כן התגלו שם שלדים וחומרים אורגניים, שהעידו על הרגלי האכילה של תושבי הכפר הנאוליתי. מרבית אתר ארכיאולוגי זה ייהרס, לאפשר את הקמתו של כביש 16, כביש הגישה החדש לירושלים, שיֵצא מסיבוב ומוצא ויסתיים, אחרי שני גשרים ושתי מנהרות ארוכות, באזור בית החולים שערי צדק.

מתחת לגשר שנבנה נמצאו שרידי הכפר הניאוליתי

המקור

פתח המנהרות

* עינות תלם הידוע גם כ"גן לאומי עינות תלם" ובשמו הערבי "עויון תולמא" הכולל קבוצת מעיינות הנובעים באזור בו נחל לוז נפגש עם נחל שורק. בבית טולמה קמה מושבה היהודית קטנה שמה בית טלמא. פרק ראשון בתולדותיה החל בשנת 1906 כאשר שניים ממייסדי רחובות, אהרון אייזנברג והמהנדס דב קלמיקר, רכשו 230 דונם מאדמות עויון תולמא כיוזמה חקלאית-תעשייתית שחדלה להתקיים בשנת 1911. בשנת 1923, קנו פרופסור פיק והרב יהודה לייב פישמן מימון את אדמת קלימקר. שמונה משפחות יהודיות התיישבו במקום, שיפצו את בית החרושת והניחו אבן פינה לבית ספר חקלאי לבנות דתיות. ליישוב המתחדש ניתן השם "עמק הארזים".  בזמן מאורעות תרפ"ט (1929) היו תושבי היישוב תחת איום ונמלטו אל היישוב היהודי הקרוב, מוצא ומשננטשה מוצא, מחשש לחיי התושבים, פונו תושבי היישוב לירושלים.

בית ילין 

***

מיקום בית ילין

****

"בית ילין" הוא הבית הראשון במוצא, המסמל את ראשית ההתיישבות היהודית החקלאית מחוץ לחומות ירושלים. תולדותיו של בית זה פותחת צוהר להכרת מספר דורות של משפחת ילין שהיא אחת המשפחות המפוארות שפעלה ביישוב היהודי בארץ ישראל החל מאמצע המאה ה-19 ועד ימינו. למשפחת ילין לדורותיה היה תמיד דחף לייסד, ליזום, להנחיל ערכים יהודים-ציונים, ולפעול לפיתוח וישוב הארץ.

עץ משפחת ילין, באדיבות עזר ישראלי

עזר מורה לי את דורו ת משפחת ילין, צילום סמדר בן דור

אבי משפחת ילין בארץ ישראל היה דוד ילין (1803 – 1863) (המכונה דוד ילין הראשון). הוא נולד בעיר לומז'ה בפולין, שם נשא לאשה את ליבה ונולדה להם הבת חוה. בשנת 1834 הוא עלה לארץ ישראל עם משפחתו, בעקבות נדר שנדר כי יעלה לארץ ישראל בתקווה לזכות בכך להולדת בן לאחר שנות עקרות רבות. בתחילה התמהמה עקב תחינות מקורביו שחששו מהמסע הקשה, אולם אחרי שחלה וכמעט שמת החליט שאם יחלים לא יידחה עוד את עלייתו. המשפחה הגיעה ארצה דרך נמל עכו וחשבה להתיישב בעיר צפת, אולם מפני שרוב היישוב האשכנזי בה היה מורכב מחסידים וילין השתייך לזרם הפרושים, הוחלט לבסוף לעלות לעיר ירושלים בה הייתה קהילת פרושים תלמידי הגר"א. עם עלייתו לארץ שינה את שם משפחתו לשם "טביא" שפירושו בארמית – צבי, אולם אנשי ירושלים היו מכנים אותו בשם ר' דוד לומזֶר על שם עיר הולדתו. בירושלים עסק ילין במסחר והקים אגודה מסחרית למניות. כמו כן ייסד וניהל את "הבנק הירושלמי" שנחשב לאחד הבנקים הפרטיים הראשונים בירושלים. ילין עודד וקרא לרכישת אדמות מחוץ לחומת העיר העתיקה ובמסגרת פעילותו זו רכש את אדמות ארטס שליד בית לחם ואת אדמת שכונת כרם אברהם, ובמשך כעשר שנים היה אחד הממונים על כולל ורשה-פולין. הוא גם היה מבין אלה שקיוו שיעלה בידם וביד אנשי היישוב לחזור לעבודת אדמה, אך לא עלה בידו להגשים שאיפה זו. בשנת 1860 הצליח כאמור, רכש כרם זיתים בקאלוניה יחד משפחת יהודה נתנה את הכסף לרכישה .

 

יהושע ילין (1843–1924) היה בין מייסדי השכונות נחלת שבעה ואבן ישראל, ורכש גם מגרשים במאה שערים. היציאה מהחומות של ירושלים ושיפור מצבו של הישוב הישן, עמדו בראש מעייניו.  בעת פעילותו במוצא, להלן, בתמיכת הרב יחיאל מיכל פינס הוא ניסה כוחו בייצור לבנים ולא צלח. יהושע למד את סודות קניית האדמות בארץ והיה מעורב בעסקאות גדולות יחד עם פינס וחנקין. היה אחד משבעת מייסדי נחלת-שבעה וגר בשכונת אבן-ישראל. ניהל את מלחמת החינוך המודרני ושלח את ילדיו לבי"ס כי"ח. בשנת 1898 הוא היה היהודי היחיד, שנבחר לשמש כחבר בעיריית ירושלים, תחת ראש עיר ערבי. קורותיו של יהושע ילין מסופרים על-ידו בספר 'זיכרונות לבן ירושלים' שיצא מעט לפני מותו וכך כתב בנו דוד ילין בהקדמה: "ואת אבינו, נזר משפחתנו, נברך כי יאריך עוד ימים ושנים בנחת ושלווה…בהיותו הוא הראשון ליהודי הארץ לעסוק בעבודת האדמה, אחד הראשונים הבונים בתים מחוץ לחומת ירושלים, והאשכנזי הראשון למסור את בנו לבית ספר חדיש"

 

בנו של יהושע דוד ילין (1941-1864), היה  מחנך וחוקר פעיל בהקמת ועד הלשון העברית ונשיא הסתדרות המורים. הוא בלט כאחד ממנהיגי היישוב היהודי בארץ, שימש עסקן ציבור שפעל להקמת שכונות מתקדמות בירושלים, והיה גם במשך חמש שנים סגן ראש עירית ירושלים.

 

בנו של דוד אליעזר ילין (1945-1888), היה אדריכל מוכשר, ממעצבי שכונת רחביה. רעייתו תלמה (1959-1895) הייתה צ'לנית מוכשרת, וממקימי הקונסרבטוריון למוסיקה בירושלים ועל שמה נקרא בית הספר לאומנויות תלמה ילין.

 

עזר ישראלי הנכד של אליעזר ותלמה ובנה של ביתם שושנה ישראלי, פעל למניעת קריסתו של בית יהושע ילין במוצא, ושכנע את כל 19 היורשים להשתתף בשיפוצו ולתרום אותו למען הציבור.

יהושע ילין וצאצאיו באדיבות עזר ישראלי

*******

תולדות בית ילין
וסביבתו הקרובה

בית ילין המשוקם

***

האדמה עליה נבנה הבית, משבצת של שני דונם, נרכשה בשנת 1860 על ידי שני אנשי ירושלים, דוד טביא-ילין יליד פולין ושאול יהודה, בנו של הרב הגביר שלמה יחזקאל יהודה, שעלה לארץ ב-1857 מבגדאד שבעיראק.

 

המעשה התאפשר לאחר נישואי יהושע בן ה-13, בנו של דוד טביא, לשרח בת ה-12, בתו של שלמה יחזקאל יהודה. נישואים אלו היוו מעשה פורץ-דרך באותם ימים, בשל העובדה שהיו נישואים בין אשכנזים וספרדים בירושלים של היישוב הישן.

 

חלקת האדמה נרכשה במורדות הכפר הערבי קולוניה, ובעליה הערבים קבלו תמורתה 50 נפוליונים. העסקה נעשתה בתיווכו של הקונסול הבריטי ג'יימס פין, שהיה ידיד העם היהודי ואשר הערים על השלטון התורכי, ובניגוד לחוק, מצא דרך להכשיר את העברת הבעלות על הקרקע בשביל נתין זר.

מיקום בית ילין במחצית הראשונה של שנות ה-70' של המאה ה-19

רכישת קרקע בארץ ישראל נבעה מהחזון והתשוקה לחדש את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל לאחר שנות גלות ארוכות. היא הייתה הרכישה הפרטית הראשונה שנעשתה בארץ ישראל בתקופת השלטון העות'מאני והייתה המשך למהלך "היציאה מהחומות" שיצר מהפכה בתולדות היישוב בארץ.

 

דוד ילין תכנן להקים יחד עם שאול יהודה (אחיה של שרח) על אדמות שרכש  משק חקלאי, בית מלון לעוברי אורח בדרכם מיפו ורמלה לירושלים ולתיירים ונופשים. שאול החל בבניית טרסות  אולם בשנת 1864 חלה שאול בדלקת ריאות ומת ודוד נחבל בראשו בהקיפו את ירושלים בפסח, אותנ שנה ומת גם כן. בלית ברירה נתבקש יהושע, בנו הצעיר של דוד לטפל בנחלה במוצא. הוא מצא כאן עולם חדש שתאם את מאוויו – להיות יצרני ועצמאי. בזיכרונותיו לעת זקנה כתב על מוצא: "המקום מצוין באווירו הזך והנעים – ומימי המעיין קלים ומתוקים – בכל סביבות ירושלים לא נמצא יפה ממנו".

 

יהושע ילין (1924-1843) שמנעוריו היה רב פעלים, בעל מעוף ורצון לחיים פרודוקטיביים בארץ ישראל, בנה בשנת 1894, על קרקע זו מבנה המגורים למשפחתו ששטחו כ-100 מ"ר, הבית, כנראה, היה מחולק לשלושה חדרים עם חדרון קטן על הגג ומרתף גדול תחתיו. צמוד לחזיתו הצפונית של הבית, הייתה לכל אורכו מרפסת שגפניה הצלו עליה. ממערב לבית, על שטח של כמעט 5 דונם, גם אותם רכש מאנשי קולוניה, נשתלו עצי פרי וגודלו ירקות. ילין המשיך ברכישת אדמות נוספות באזור, להרחבת ההתיישבות היהודית במוצא.

 

בשנת 1866, בעת חריש בחלקת אדמה שברשותו, מצא יהושוע ילין שרידי מבנה רומי ביזנטי ובאר עתיקה ועמוקה שופעת מים טובים. בשנת 1871 יהושע ילין החליט לשפץ את המבנה ולהוסיף לו קומה עליונה ומרפסת, ולהפוך אותו לחאן לצד דרך כבושה לנסיעת מרכבות מיפו לירושלים, שנסללה בשנת 1869, על ידי השלטון העות'מאני. החאן של ילין היה לפונדק דרכים עם בית קפה מפואר. הקומה התחתונה במבנה העתיק, שמשה כאורווה ולינה לסוחרי עופות.

 

באותה עת עודד יהושע ילין גופי התיישבות והתארגנויות שונות לרכישת קרקעות נוספות באזור. בשנת 1890 מכר את חלקו בחאן לארגון בני ברית שרכש חלק מהקרקעות באזור לשם הקמת מושבה יהודית.

 

בשנת 1894 קמה המושבה מוצא על שטח של כ-70 דונם, שמכר יהושוע ילין לאגודת "חובבי ציון". מבין ארבעת המתיישבים הראשונים, ידוע בעיקר שמואל ברוזה, שבנה בית מפואר עם גג מרובע, שהכיל יקב ובור מים וחצר עם רפת, הניצב ושמור בשלמותו עד היום. באותה שנה מכר ילין את חלקו בחאן לאגודת "בני ברית", והמבנה הפך לבית פועלים לאיכרי מוצא ובית ספר לילדיהם.

 

בשנת 1898, הגיע לביקור במוצא בנימין זאב הרצל, נפגש עם האיכר ברוזה ונטע בסמוך לנחלתו את עץ הברוש המפורסם. העץ נגדע על ידי הערבים במלחמת העולם הראשונה.

 

בשנת 1905 נוסף גם שימוש למקום כבית כנסת בתרומת יהודים מהונגריה. בשנת 1961, שוקם הבניין והיה לבית כנסת מודרני והקומה התחתונה משמשת כאולם לאירועים.

 

יהושע ילין המשיך להתגורר בביתו בנחלתו במוצא עם אחת מבנותיו עד מלחמת העולם הראשונה. בשלהי שנת 1917, בקרבות שהתחוללו באזור בדצמבר בין כוחות הממלכה המאוחדת (נקראו "חיל המשלוח המצרי")  בין כוחות האימפריה העות'מאנית חלק מהבית נפגע. אז יהושע ילין עזב, יותר נכון ברח, ושב להתגורר בירושלים ולא חזר לביתו במוצא. הוא נפטר בשנת 1924.

בית ילין וסביבתו בראשית שנות ה-30'

בית ילין וסביבתו בראשית העשור הראשון

שנים רבות הבית היה מושכר ומצבו הלך והתדרדר, עד שננטש סופית בשנת 1960.

בית ילין הנטוש, צילום איציק שוויקי

צילום איציק שוויקי

צילום איציק שוויקי

צילום איציק שוויקי

צילום איציק שוויקי

בין השנים 1994 – 2004 נפגע הבית קשות מוונדליזם ופרוק משקופים ואבני קשת. בני משפחת ילין, המועצה לשימור אתרים והתורם לאונרד קאהן מארה"ב, נרתמו לעצור את התפוררות. הוחלט לשקם את הבניין ההיסטורי, ולהחזיר לו את יופיו הייחודי. עזר ישראלי ילין נרתם למשימת הצלת הבית, יחד עם בת דודתו תלמה ורדי שהיא אדריכלית במקצועה והייתה לארכיטקטית שימור המבנה.

****

בסכום של למעלה מ-700 אלף דולר, שהושקע במבנה ובסביבתו בין השנים 2010-2006, תוך שימוש באבנים המקוריות שהיו פזורות לידו, נעשתה עבודת שימור מדוקדקת. שוקם גם המרתף מתחתיו ששימש כרפת, שופצו המדרגות שהובילו למבנה הגג, וטופח מחדש הבוסתן סביבו. במקום התבצעה בקיץ 2013 חפירה ארכאולוגית בה נחשף אולם רחב ממדים מהתקופה הצלבנית שאינו חשוף כיום לעין הציבור.

בזמן השיקום, באדיבות עזר ישראלי

באדיבות עזר ישראלי

באדיבות עזר ישראלי

באדיבות עזר ישראלי

באדיבות עזר ישראלי

באדיבות עזר ישראלי

באדיבות עזר ישראלי

באדיבות עזר ישראלי

באדיבות עזר ישראלי

באדיבות עזר ישראלי

****

בית ילין היה למרכז מבקרים, ויועד להנצחת ההתיישבות החקלאית בהר. בכך התמלאה צוואתו של דוד ילין, שכתב, כבנו בכורו של יהושע ילין: "אם תימכר הנחלה בזמן מהזמנים, אבקש כי ישאירו יורשיי לכל הפחות דונם אחד שלא יימכר ויוכלו לתיתו במתנה למוסד ציבורי במוצא, להשאיר זכר לאבי ז"ל אשר נחלה זו, הייתה משאת נפשו כל ימי חייו, והמקום יקרא על שמו".

****

****

מבט לבית ילין מכיוון גן נחל ארזה

דף אתר בית ילין של המועצה לשימור אתרים

************

ספור בית ילין זכה לפרסום בשנת 2012, כאשר בוטניקאים מהגן הבוטני בירושלים, שהוזמנו לראות פריחה נדירה ביופייה של חורשת עצים בגן המקיף את המבנה, הופתעו לגלות כי אלו זני עצים מסוג שזיף מפושק נדירים, הגדלים רק באזורים מסוימים בארמניה, קווקז ובתורכיה. שתי השערות עיקריות הועלו על ידי המומחים, למוצאם של עצים אלו, שזכו לשמם בשל ענפיהם המפושקים. האחת, שאת גרעיני השזיף הנדיר הביא לארץ יהושע ילין והשנייה, כי גרעיני השזיף נמצאו ברשותו של אחד החיילים התורכים, שלחמו באזור במלחמת העולם הראשונה. הבוטניקאים הסכימו כי החורשה היא בת יותר מ-120 שנה, מהתקופה בה התגורר ילין בבית במוצא, פיתח את המקום וגידל בנחלתו עצי פרי מגוונים.

*******

המקור :
בית ילין נכתב על ידי אדם אקרמן נמסר על ידי עזר ישראלי
איציק שוויקי (המועצה לשימור אתרים), מצגת בית ילין מוצא אפריל 2018)

בית הכנסת העתיק
הסמוך לבית ילין

****

זה השער לה' צדיקים יעברו בו

כאמור, בשנת תרל"א (1871) בנה יהושע ילין את חאן במוצא על בסיס מבנה עתיק, שנבנה על-פי המשוער בימי ממלכת ירושלים הצלבנית. החאן נבנה על מנת לשמש מלון דרכים לעוברים בדרך יפו-ירושלים. שנת ייסודו חקוקה על אבן הקשת במבנה המשמש היום כבית כנסת. בהמשך הזמן שימש מרתף המבנה בית לפועלים.

 

בשנת 1905 הגיעה קבוצת תיירים למוצא, בהם הרב בנימין זאב קראוס, רבה של דברצן שבהונגריה, שלמה צבי שי"ק, רבה של העיר קרצאג ואחרים, וכששמעו מיהושע ילין כי אין בית כנסת במקום, יזם הרב קראוס גיוס סכום כסף נכבד לבניית בית הכנסת בתוך מבנה החאן. סיפור הקמתו של בית הכנסת מונצח בשילוט המצוי באתר.

***

 

המבנה שימש כבית כנסת עד פרעות תרפ"ט, ואז ננטש. לאחר מכן היה המבנה חלק מהכפר הערבי קאלוניה שהתקיים במקום עד מלחמת העצמאות.

 

בשנת 1961, עם התיישבותן של המשפחות הראשונות באזור מוצא תחתית, שופץ הבניין וחזר לשמש בית כנסת.

 

בשנת 1973 בוצעו ליד בית הכנסת חפירות ארכאולוגיות, בהן התגלו שרידי יישוב מהתקופה הרומית – יישוב ששמו היה קולוניה (מושבה בלטינית), מקור השם של הכפר הערבי שהיה במקום.

 

בית הכנסת משמש כיום בימות החול כאולם אירועים. בשבתות מתקיימות בו תפילות עם ציבור מצומצם מתושבי הסביבה: מרמת מוצא, מוצא עילית ואף ממבשרת ציון.

המקור 

ירידה לאולם התחתון

האולם התחתון של בית הכנסת

אמיר כהן מפליא בסיפוריו

סבא וסבתא של אמיר,  יצחק ולאה כהן התיישבו במושבה מוצא בשנת 1894, אחת מארבע המשפחות הראשונות. סיפור חייהם הקשים ודבקותם לעבד את האדמה ולחיות מחקלאות מתוארים בספר “המתנחלים בהר” כתבה רבקה אלפר בהוצאת ‘עם עובד’ 1944.

אמיר מספר עוללות סבתו במלחמת העולם הראשונה בכוך בו החביאה את המזון, צילום סמדר בן דור

בתמונה משנות ה-20 משפחת כהן עם ששת בניה. יושבים במרכז לאה ויצחק. עומד במרכז הבכור, ששמו הוא סיקול האותיות מוצא. דוד הבנימין בבנים הוא אביו של אמיר כהן המקור מוצא מהר לעמק 

אחד על אחת

***

מפלס בית הכנסת, צילום סמדר בן דור

צילום סמדר בן דור

***

שיר מזמור לבני מוצא לחצי יובל הקמת מוצא (1919) שחיבר המורה של תלמידי מוצא, דוד גאון (אביהם של בני גאון ז"ל יהורם גאון יבדל"א) )

****

***

*********

יאיר עם אלי מזרחי דנים על המפה על תחום מוצא עילית

מאיר ואסתר מזרחי רכשו נחלה במוצא בשנת 1927 ויצאו מהעיר העתיקה. הם גידלו פרות, עיזים וכבשים ומכרו את החלב בירושלים. המשפחה הרחבה גרה במוצא עד היום.

התמונה צולמה בחצר הרפת במוצא בשנת 1932. מימין מרי ושמחה, אליעזר קמחי, רחל ואסתר קמחי. המקור מוצא מהר לעמק

על שאר המשפחות הראשונות של מוצא ראו מוצא מהר לעמק בקיץ 2018 חברו צאצאיהם של ראשוני מוצא לשם הנצחת פועלם של אבותיהם. סיפורם של הראשונים מוצג כאלבום פתוח התלוי על קיר בית-הכנסת (בכינויו 'תמונה באבן מוצא').

מקור השם מוצה

נוטים לזהות את המקום עם היישוב מֹּצָה המוזכר בספר יהושע (י"ח, כ"א-כ"ח) בתור נקודת גבול בין נחלת שבט יהודה לנחלת שבט בנימין. וכך מתוארת נחלת שבט בנימין: "וְהָיוּ הֶעָרִים לְמַטֵּה בְּנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם: יְרִיחוֹ וּבֵית-חָגְלָה… וּבֵית הָעֲרָבָה … וּבֵית-אֵל… וְעָפְרָה… וָגָבַע… גִּבְעוֹן …וְהַמִּצְפֶּה וְהַכְּפִירָה, וְהַמֹּצָה…וְצֵלַע הָאֶלֶף וְהַיְבוּסִי הִיא יְרוּשָׁלִַם."

 

הזיהוי המשמעותי ביותר הוא לפי המובא בתלמוד בבלי ובתלמוד ירושלמי על הבאת ערבות ממוצא ועל המושבה הרומאית קולוניה. המקום היחידי שבו יש ערבות בכמות גדולה באזור הוא ליד המעיין המצוי ליד בית הכנסת. וכך כותב התלמוד הירושלמי: משנה: "מצות ערבה כיצד מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא ויורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה ובאין וזוקפין אותן בצידי המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח… רבי אליעזר אומר ליה ולך מזבח ליה ולך מזבח..".גמרא: "מהו מוצא ממצייא? אמר רבי תנחומא קלונייא הוה שמה". תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק ד הלכה ג

 

ובתלמוד הבבלי: משנה: "מצות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא יורדין לשם ומלקטין משם מורביות (=קבוצת ענפים) של ערבה ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח.".גמרא: "תנא מקום קלניא הוה ותנא דידן מ"ט קרי ליה מוצא איידי דמיפק מכרגא דמלכא קרי ליה מוצא (=שם המקום הוא קלניא. ומדוע קראו התנא מוצא? כיוון שהמקום פטור ממס המלך קרא לו מוצא). תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מ"ה, עמוד א'

גן עמק ארזה

צילום עזר ישראלי

שטח הגן 15 דונם כולל גושי עצי חורש לרבות ערבי נחל, שזיף מפושק וזיתים.

 

גן עמק ארזה משתרע ברובו על אדמות הכפר קולוניה שהתקיים במקום עד מלחמת העצמאות בשנת 1948 והפך אחריה אדמות נכסי נפקדים ומאז 1953 בבעלות "רשות הפיתוח" ומנוהל ע"י רמ"י – רשות מקרקעי ישראל (לשעבר מנהל מקרקעי ישראל – ממ"י) חלק משטח הגן כולל חלקות פרטיות שהופקעו לצורכי סלילת כביש מס 1.

 

שיקום השטח והצומח בו נעשה ביוזמה משותפת של יגאל דפנה ועזר ישראלי (צאצא משפחת ילין) וחבריהם, במימון עצמי וקצת עזרה מידידים״.

אחת הירידות לגן

 

החזון של עזר ישראלי ועמיתיו כולל היסודות הבאים:
* יצירת שטח ציבורי נגיש בעל אופי ייחודי לפארק עירוני
* חיבור הגן בשביל עם פארק ירושלים
* נגישות לטבע באזור ההר – טרסות, שבילים, מדרגות ומעקות
* שילוב מתקנים לבילוי חברתי/משפחתי – ספסלים, שולחנות, סוכות צל, בית בד
* שימור טבע ייחודי – עצי ארץ ישראל, שזיף מפושק, עצי שקד ופריחת חורף

 

הקמת הגן כללה שיקום טרסות, בנייה ותחזוקה של מתקנים משל מעץ, אבן ובטון, הקמה ותחזוקה של מערכות מים (נגר עילי) ונטיעת כ- 120 עצים.

 

השטח מתוחזק ע"י יגאל דפנה ועזר ישראלי העובדים כ-15 שעות בשבוע כל אחד, ובעזרת מתנדבים ובני משפחה. העבודה כוללת שמירה ותיקון של הטרסות, כיסוח צמחייה, וניקוי וגם גינון: שתילה, דישון, גיזום, עישוב.

מראות הגן 

****

****

***

****

****

****

***

****

***

****

תעלת ניקוז נחל ארזה

מבט לבית ילין מכיוון הגן

****

תל מוצא

החפירה בתל מוצא מתחת לגשר החדש

בשנים 2012–2013 נערכו שלוש עונות חפירה בתל מוצא לקראת הרחבת כביש 1, בוואדי שבין מחלף הראל לכניסה לירושלים. החפירות, מטעם רשות העתיקות ובמימון הרשות הלאומית לדרכים.

 

אתר תל מוצא שוכן על המדרון הדרומי של שלוחה המשתפלת לדרום, ומתנשאת מעל מפגש הנחלים שורק ומוצא/ארזה, במקום שבו מתרחב נחל שורק לכדי אפיק רחב. בראש שלוחה זו שכן עד אמצע המאה הכ' לסה"נ הכפר הערבי קאלוניה, וכעת מכסים את ראשה בתיה של מבשרת ציון.

 

שטחי החפירות (כ-3 דונם) משתרעים על פני סדרה של מדרגות עיבוד בגובה של 580–630 מ' מעפה"י. אף שהחפירות באזור החלו בשלהי המאה הי"ט לסה"נ, תנופת החפירות הגדולה חלה בעשרים השנים האחרונות. באתר נערכו בעבר חפירות ארכיאולוגיות שלימדו כי מדרון זה נושב לאורך תקופה ארוכה. במהלכן נמצאו שרידי יישוב מן התקופות: הניאוליתית, הברזל 2 (ימי בית ראשון), הרומית-ביזנטית, הצלבנית והעות'מאנית.

 

החפירות מעידות ששיאו של היישוב באתר היה בתקופת הברזל 2 (המאות הי'–הו' לפסה"נ), אז היה האתר יישוב חקלאי ששימש מרכז מנהלי, שנאגרה בו תבואה, וששירת כנראה את ירושלים הסמוכה. ממצא בולט מתקופות אלו הוא מבנה גדול עם חצר במזרח שתוארך לשלהי תקופת הברזל (המאות הז'–הו' לפסה"נ), זוהה כמבנה ציבורי שאופיו פולחני וכונה 'מבנה 500'. בחפירה שנערכה בפתחו של ערוץ נחל שורק, דרומית-מערבית לתל מוצא ומעברו השני של כביש 1 נחשפה שכבה עשירה מהתקופה הניאוליתית הקדם קרמית ב', וכן שרידים מהתקופה הרומית. את הרצף ההתיישבותי יש לזקוף לזכות הקרקע הפורייה, הנחלים והמעיינות השוקקים באזור זה, שהיו מצע לפעילות חקלאית אינטנסיבית לאורך התקופות.

 

בשנים 1993–2003 נערכו שלוש עונות חפירה שבהן נחפרו שישה שטחים בחפירות המחודשות (2012–2013), נחפרו מחדש חלקים מהשטחים שנחפרו שטחם הורחב ובאזורים אחדים הם נחפרו עד לסלע האם. כן נפתחו שני שטחים חדשים: בחלקו המערבי של האתר ובמעלה המדרון, מעל עיקול רחוב שורק העולה למבשרת ציון ממזרח. נחפרו שכבות יישוב מהתקופה הניאוליתית הקדם-קרמית ב';  שרידי יישוב מתקופת הברזל 2 ובו מכלול גדול של מקדש מהמאה הט' לפסה"נ (שתוארך בעבר למאות הז'–הו' לפסה"נ), וכן מבנים ומתקנים; קבר מהתקופה הפרסית; שרידי בית חווה מהתקופה הרומית; ומבני מגורים מודרניים של הכפר הערבי קאלוניה.

 

שתי העונות הראשונות נערכו בחלקו התחתון של המדרון והתמקדו בשרידים שעיקרם מהתקופה הניאוליתית ומתקופת הברזל 2. העונה האחרונה נערכה באזור של מדרגות עיבוד, במעלה המדרון, ונחפרו שרידים של הכפר הערבי קאלוניה, שניטש באמצע המאה הכ' לסה"נ.

 

מקור, פירוט והראה ראו שועה קיסילביץ, אנה אייריך-רוז, חמודי חלאילה וצבי גרינהוט, מוצא, תל מוצא, חדשות אריכאולוגיות, גיליון 116 לשנת 2014 גם אתר קולוניה מס' 31 מפה 31 – עין כרם סקר בנימין וסקר ירושלים, סקר ארכיאולוגי  לישראל 

שרידי המזבח

הממגורות

קולוניה, הכפר הערבי שהיה 

שרידי בוסתני הכפר קולוניה מתחת למבשרת ירושלים

הכפר וסביבתו בראשית שנות ה-40'

הדרך הראשית העולה למקום בו נמצא כפר קולוניה (ראו במפה)

קאלוניה (וגם או כאלוניא) היה כפר ערבי מעל הגדה המערבית של נחל שורק שהתקיים עד מלחמת העצמאות. הכפר שכן מערבית לכביש המחבר בין ירושלים לתל אביב (כביש 1), כארבעה קילומטרים מהיציאה מירושלים על המדרון עליו נבנה אחרי מלחמת העצמאות היישוב מבשרת ירושלים

 

בחפירות ארכאולוגיות שנערכו בסביבות הכפר קאלוניה בשנת 1973 ובראשית העשור הראשון של המאה ה-21 נמצאו שרידי יישוב מתקופות שונות. שרידים אלו מצויים כיום סמוך לבית הכנסת העתיק מוצא, ממערב לכביש ירושלים – תל אביב (כביש 1).

 

על פי ממצאים אלו וראיות נוספות מקובל לזהות בקאלוניה את היישוב המקראי "מֹּצָה" המוזכר בספר יהושע כנקודת גבול בין נחלת שבט יהודה לנחלת שבט בנימין, ואת היישוב היהודי מתקופת המשנה והתלמוד המוזכר במשנה כמקור לערבות של בית המקדש.

 

לאחר חורבן הבית יישבו הרומאים 800 חיילים משוחררים מצבא הכיבוש והקימו את הכפר קולוניה. מספר על כך פלביוס בספר השביעי פרק ששי של תולדות מלחמת היהודים ברומאים: "באותם ימים שלח קיסר ( הכוונה לאספסינוס ) הוראות…להחכיר את כל אדמת היהודים…שכן…החזיק באדמת הארץ כברכושו הפרטי, למעט השטח שנתן לשמונה מאות חיילים למושב לאחר שסיימו את שירותם הצבאי; אדמות אלה היו באמאוס, מרחק שלושים ריס מירושלים. על היהודים בכל מקום שהיו בו הטיל קיסר מס גולגולת של שתי דרכמות…" ( ריס – כ-150 מ' כלומר מרחק 4.5 קמ מירושלים ).

 

בתקופה הביזנטית התפתח המקום בהיותו מזוהה עם אמאוס המוזכרת בברית החדשה וכן כמקום מלחמת דוד וגלית. הוקמה במוצא חווה חקלאית ששרידיה הם בסיבוב מוצא. אולם גדול אחד משמש עד היום לארועים
מתחת לבית הכנסת. שני בורות גדולים נחשפו מתחת לפני האדמה בין בית הכנסת לבית ילין.

 

בתקופה הצלבנית נודע היישוב בשם "קאלוני" (Qalonie) הם הקימו כאן מבצר ממש ששמר על הדרך. המבצר נקרא בפי הערבים  'קצר מלך אליהוד' ( ארמון מלך היהודים ) ושרידי אבני הגזית הגדולות נראות היטב. המצודה נחקרה ע"י   המשלחת הבריטית ב-1874. ציור משנת 1586 מראה את המצודה ומייחס לעמק את מקום 'עמק האלה'. על שרידי המבצר הוקם חאן בשנת 1871.

 

במפקד העות'מאני שנערך בשנת 1596 מנה הכפר 110 תושבים, ושילם מיסים על גידולי חיטה, שעורה, זיתים, וכוורות דבורים.

 

באזור עדיין קיימות טראסות מלאכותיות רבות, בהן גדלים עצי זית עתיקים (מהם קיבל המושב בית זית, שיושב על אדמות חקלאיות שהיו של קאלוניה, את שמו), ושדות שעורה.

מדרון הכפר

 

עדויות כתובות מסוף המאה ה-19 תיארו אותו ככפר בגודל בינוני, בנוי אבן, הממוקם כ-300 רגל מעל העמק ובו מסעדה "מודרנית". בכפר עמד מסגד על שם הש'יח חאמד.

 

בפרעות תרפ"ט, ב-24 באוגוסט 1929 התנפלו 30 מבני הכפר על היהודים המעטים שחיו במוצא עשרות שנים בשכנות איתם. הם פרצו לבית משפחת מקלף שהיה הקיצוני בשכונה ורצחו כמעט את כל משפחת מקלף. מרדכי מקלף, הרמטכ"ל לעתיד שהיה אז ילד בן תשע, הצליח להימלט. שנים עשר מתושבי קולוניה הועמדו לדין על הרצח, אולם הם זוכו לאחר משפט של חודשיים ונתקבלו בחגיגה גדולה בכפר. יהודי מוצא ועמק הארזים תבעו את הכפר לשלם פיצויים קיבוציים ועל הכפר הוטל קנס קיבוצי של 1500 לירות. במרץ 1931 התקיימה סולחה בין תושבי הכפר ליהודי מוצא.

 

על פי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל מספר תושבי הכפר הוערך ב-910 תושבים מתוכם 350 יהודים, ושטח הכפר הוערך ב-4,844 דונם עות'מאני.

בית הקיץ של משפחת חוסיני בכפר קולוניה זכר לימים טובים

להרחבה ראו

Shua Kisilevitz, Anna Eirikh-Rose, Anna de Vincenz, Assaf Peretz, Nitzan Amitai-Preiss and Ido Wachtel

The Arab Village of Qālūnyā: An Archaeological, Historical, and Social Synthesis of the Twentieth-Century Village

rnal of Eastern Mediterranean Archaeology & Heritage Studies

(Vol. 9, No. 1-2 (2021), pp. 64-84 (21 pages

בית משפחת חוסיני

 

בשל מיקומו האסטרטגי של הכפר, שחלש על קטע הדרך ממוצא לקסטל בכביש מתל אביב לירושלים, תקף הגדוד הרביעי של הפלמ"ח את הכפר ב-11 באפריל 1948, במהלך מבצע נחשון. הכפר נכבש בפעולה זו והכוח הרס מעל ל-50 בתים.

 

לאחר המלחמה הוקם על שטחי הכפר היישוב מבשרת ירושלים שאוחד בשנת 1964 עם היישוב השכן מעוז ציון והפך להיות מבשרת ציון

מדרונות מבשרת ציון על עיי קולוניה

מדרון קולוניה

*****

שביל מוצא

שורה מהשיר של רחל ״לא שרתי לך ארצי…רק שביל כבשו רגלי על פני שדות״

****

שחר ואבנר ישראלי החמודים

****

****

***

שביל שאורכו כ-2 ק"מ ,
מתאים להליכה ברגל ורכיבה על אופניים.
קובץ gpx מצורף
ראשית השביל בית ילין
השביל עובר דרך המדרון
בו נמצאים תל מוצא ובוסתני הכפר קולוניה
והמשכו לעבר פארק ירושלים, עין מקלף
וחזרה לבית ילין

****

****

****

****

קצה השביל בפארק ירושלים

***

****

****

****

השביל על רקע מפה משנות ה-40' של המאה הקודמת (תקופת המנדט)

בית משפחת מקלף, דקל הושיגטוניה נשתל שבועיים לפני טבח המשפחה

משפחת מקלף, מקור מוצא מהר לעמק 

אריה ובתיה מקלף התיישבו במוצא בשנת 1904. אריה היה איש העלייה הראשונה ממייסדי מטולה. במאורעות תרפ”ט (1929) נרצחו האב, האם ושלושה מילדיהם. בנם מרדכי היה לימים הרמטכ”ל השלישי של צה”ל. בתמונה משפחת מקלף שבועיים לפני הרצח. יושבים בשורה העליונה מימין אריה ואשתו בתיה. יושב בשורה התחתונה משמאל מרדכי מקלף

בית מקלף היה הקרוב ביותר לקולוניה

***

העמדה שנבנתה על ידי משפחת ריזוני שרכשה את הבית לאחר פרעות תרפ"ט

יהודה ורחל רוז’ני עברו בשנת 1931 למוצא מעמק יזרעאל, לאחר שרכשו את משק משפחת מקלף שנרצחה. רבי יהודא היה יושב ראש וועד היישוב מוצא תחתית ומנהיג רוחני לקהילת מתפללי בית הכנסת של מוצא.

בתמונה מתחילת שנות השבעים של המאה ה-20 נראה יהודא רוז’ני מאכיל תרנגולות מטילות בלול. המקור מוצא מהר לעמק

גקפיטי על יסודות גשר מוצא החדש

***

בדרך לעין מקלף

עין מקלף מתחת לגשר מוצא

בריכה המעין

הנקבה של המעיין

מיקום עין מקלף

דורון דורי ואני

הסבר קצר לחברים, צילום דורון דורי

מזכרת מפגישה עם רוכבי פסגת זאב

*****

סוף דבר,

תם ולא נשלם המסע להכרת
עמק מוצא, המקומות שבו
והאנשים שחיו בו.

במילה אחת, המסע היה מרתק
ובשתי מילים מרתק מאוד.

ככל שלמדתי הבנתי
שאני רק בתחילת הדרך.

טרם הסתיים המסע
להכרת עמק מוצא!!

*****

בכל מקרה מוצע לטייל בשביל
ברגל או ברכיבה באופניים

***** 

תודה לך עזר ישראלי
שפתחת לי צוהר למשפחתך ופועלה במוצא,
תודה על כל הסיוע
והעמדת המידע הנדרש,
תודה על גיוס נכדיך לעזרה בהקלטת המסלול

תודה לאמיר כהן
שהקדיש לנו מזמנו
וסיפר עוללות משפחתו ועל המקום 

תודה לאלי מזרחי
ממנו שמענו עוד על מוצא עילית

תודה ליאיר פז שסייע
בסבלנות ללמוד על המקום

תודה לאיציק שוויקי
בסיוע במידע
והעמדת המצגת והצילומים

*****

המשך יבוא 

עניינו של תיעוד זה הוא ביקור/שיטוט/צילום בין הסכרים של אתר נהריים 

השיטוט ברגל וברכב היה המשך של הביקור קיבוץ אשדות יעקב מאוחד שבעמק הירדן.

הביקור באשדות יעקב מאוחד התקיים ביום שני 26 באפריל 2021 ואותו הוביל אילן בן נון .

בסיור השתתפו ניר עמית (שער העמקים), מיכה ון ראלטה – מיכה ההולנדי (בית לחם הגלילית) וגלעד עצמון (משמר העמק).

קדמו לביקור בנהריים שני טיולים קודמים:
* טיול אופניים בין הירמוך לבין הירדן בנגב כינרות, דצמבר 2017
* טיול קצר תעלת האפס שבמורד אפיק הירדן מרס 2021 שהיווה הקדמה לסיור קיבוץ אפיקים שבעמק הירדן באותו מועד.

******

החיבור בין הירדן והירמוך

נַחַל הַיָּרְמוּך הוא נחל הזורם ממזרח למערב ומהווה גבול טבעי בין הגלעד מדרומו לחורן, לבשן ולגולן מצידו הצפוני. הנחל זורם מאזור החורן שבסוריה, לאורך כ-70 קילומטרים, ונשפך לנהר הירדן בנהריים. יובליו העיקריים של הירמוך, הם נחל רוקד, נחל עאלאן ונחל חריר מצד צפון, ונחל השאללה מדרום.

 

הירמוך מהווה גבול בינלאומי בין ירדן לסוריה, ובין ירדן לישראל. מפגש "שלושת הגבולות" נמצא בסמוך לחמת גדר. לאורך נחל הרוקאד עוברים  קווי הפרדת הכוחות עם סוריה. ירדן לא מכירה בגבול עם ישראל בין חמת גדר והרודקד.

 

הירמוך הוא נחל איתן וזורם בכל ימות השנה. הנהר מזרים בשנה 460 מיליון מטר מעוקב בממוצע. הכמות מתקרבת לספיקת הירדן. חלקה הגדול של כמות המים זורם בשיטפונות החורף. במקום בו אליו הוסט הירמוך על ידי הסכר הוקם בשנת 1930 על ידי פנחס רוטנברג מפעל חשמל. לצורך הפעלתו הוקם סכר על הנהר וכך הוקם סכר נהריים.

 

כיום רוב מי הנחל ויובליו נאגרים במפעלי מים של סוריה, ומיעוטם במפעלים של ירדן וישראל. ניצול מי הנהר מבוסס על הסכמים שנעשו בתיווך ארצות הברית. הירדנים היטו מערבית לחמת גדר חלק מהמים של הירמוך למנהרה באורך 900 מטר (מהכביש לחמת גדר אפשר להבחין בפתח המנהרה) אל תעלת הע'ור הירדנית, המשקה את בקעת הירדן. סוגיית ניצול מי הירמוך מהווה מוקד לסכסוכים בין ירדן לסוריה.

מרחב נהריים

***

****

 

נהריים הוא אתר שבו שכן מפעל החשמל של חברת החשמל, על גדות שני הנהרות (מכאן השם נהריים) נהר הירמוך ונהר הירדן.

 

את מפעל החשמל ההידרואלקטרי בנהריים, שנקרא "ירדן א'", הקים פנחס רוטנברג.

 

תחנת הכוח שנבנתה הייתה הראשונה מבין ארבע תחנות שתכנן רוטנברג להקים לאורך בקעת הירדן. תוכניתו המקורית של רוטנברג הייתה הקמת 13 תחנות כוח הידרואלקטריות בארץ ישראל.

 

רוטנברג קיבל ב-5 במרץ 1926 לאחר מאמצים, זיכיון לתקופה של שבעים שנה לניצול מי הירדן ומי הירמוך להספקת חשמל בארץ ישראל ובעבר הירדן.

 

עבודות הבנייה של המפעל בנהריים החלו באוגוסט 1927, ונוהלו בידי פנחס רוטנברג, שכונה בפי העם "הזקן מנהריים" בהיותו מבוגר יחסית לפועלים שעבדו במקום. בתכנון השתתף גם בנימין אוראל. כלים כבדים הועברו באמצעות מסילת רכבת העמק הקרובה שהוספו לה שלוחות שהגיעו לאתר התחנה. במקום הוקמה גם תחנת רכבת להסעת העובדים.

 

בנוסף למבנה תחנת הכוח תוכננה והוקמה מערכת של מאגרים, סכרים ותעלות. ב-13 בפברואר 1931 היה במקום שיטפון גדול זמן קצר לפני שעמדו להפעיל את התחנה. ספיקת המים בשיטפון הוערכה ב-1200 ממ"ק – כמות כפולה מהמתוכנן. הדופן הדרומית של תעלת המים הראשית נפרצה ונגרם לאתר נזק רב כולל הרס אתר המיתוג שמוקם בין התעלה לבין הירדן. הפועלים היו מוכנים לתקן את הנזק ללא תשלום משכורות, תמורת מזון בלבד אך רוטנברג הצליח לגייס מימון להשלמת תחנת הכח.

 

בתחנה בנהריים הותקנו שלוש  טורבינות והוכן מקום לטורבינה רביעית שלא הותקנה.

 

הספק התחנה היה 18 מגה וואט לכל טורבינה. וס"ה 54 וואט. ניסיונות ההרצה והפקת החשמל בתחנת הכוח בנהריים החלו בחורף שנת 1932. ב-9 ביולי 1932 נחנך האתר באופן רשמי, בהשתתפות הנציב העליון של ארץ ישראל סר ארתור ווקופ, נציב בריטניה בעבר הירדן קולונל קוקס, האמיר עבדאללה ופנחס רוטנברג.

 

סמוך למפעל בנהריים הוקם בעבר הירדן המזרחי יישוב לשיכון עובדי המפעל ומשפחותיהם – בתי "תל אור" ובערבית אל משרוע. השם ניתן בהיותו קרוב וקשור לתחנת הכוח. בשל בידודו של היישוב ולמרות קוטנו, הוקם במקום בית ספר לילדי העובדים על ידי יוסף חנני.

מפעל ייצור החשמל ותל אור בראשית שנות ה-40

תצפית מצפון, מכיכר הירדן על סכר הירמוך

זו התצפית

****

מתחילים לצעוד, צילום ניר עמית

עולים לסכר

מבט על סכר הירמוך בתצלום אוויר זה שמקורו מפ"י נפלה טעות במקום שמסומן נהר הירדן צ"ל תעלת האפס

מבט על מה שהיה גשר הרכבת

גשרי הירמוך הכביש ורכבת העמק 1935

גשר רכבת ההרוס

מקום צילום המפל , צילם ניר עמית

המפל היורד מתעלת האפס

***

מפל תעלת האפס

***

***

***

****

על ראש הסכר

***

חזרה מהסכר, צילום ניר עמית

****

****

בית הטורבינה

****

שריד לרשת שהוליכה את החשמל לכיוון חיפה

היציאה מתצפית מיכל על מפעל ייצור החשמל

עוד שריד מרשת החשמל

קטע הכביש ורכבת העמק מגשר אל מג'מע (גשר הישנה) ועד אשדות יעקוב החוצים את הירדן והירמוך

גשר הכביש המנדטורי הבנוי על שרידי גשר קדום

קטע הכביש החדש שנסלל אחרי מלחמת העצמאות כדי לעקוף את קטע הגבול החדש עם ממלכת ירדן. הכביש המטפס מגשר לרמת סירין ויורד לעבר מנחמיה

קטע הכביש מגשר לאשדות יעקב שנסלל בשנות ה-60'

הדרך לאי השלום

****

קטע התעלה

קו הגבול הבין-לאומי באזור נהריים

קטע הירמוך המהווה את הגבול בין ישראל ובין ירדן

קו הגבול הנוכחי

קו הגבול הבין-לאומי המנדטורי באזור נהריים פורסם על ידי הנציב העליון הרברט סמואל ב-1 בספטמבר 1922 כחלק מצו בנוגע לדבר המלך במועצתו.

 

על פי צו זה עבר קו הגבול הבין-לאומי המנדטורי בין ארץ-ישראל לבין עבר-הירדן באמצע נהר הירדן עד מפגשו עם הירמוך ומשם באמצע הירמוך.

 

לפי הגדרה זו נמצא כל אזור נהריים שממזרח לנהר הירדן ומדרום לירמוך עבר הירדן.

 

לצורך הקמה ותפעול תחנת הכוח בנהריים קיבלה חברת החשמל זיכיון ממשלת עבר-הירדן ואף רכשה אדמות רבות בעבר הירדן, שבהן הוקמו גם בתי נווה אור לצורך מגורי העובדים. כך היה שטח גדול באזור נהריים בשימוש חברת החשמל הארץ-ישראלית תחת ריבונות עבר-הירדן.

 

במפת הסכם שביתת-הנשק בין ישראל לירדן שנחתם ברודוס ב-3 באפריל 1949 נקבע באזור נהריים קו שחצה באלכסון את אגם נהריים. הסיבה טעות של קצין האום המסמן. הקו נתן ביטוי לכך שכוחות צה"ל נמצאו ממערב לאזור והכוחות העירקיים נמצאו ממזרח לאזור.

 

כתוצאה מהקו שנקבע עבר האזור, שהיה תחת שלטון עבר-הירדן בתקופת המנדט, לשלטון ישראל. השטח ה"כלוא" בין קו שביתת-הנשק  מזרח ומדרום לבין נהר הירדן ממערב והירמוך מצפון כונה: ה"אי" בנהריים.

 

מהסכם שביתת-הנשק משנת 1949  ועד הסכם השלום ישראל-ירדן שנחתם ב-26 באוקטובר 1994 היה אזור ה"אי" בנהריים בשימוש ישראלי תחת שלטון ישראל, ויישובי הסביבה התקינו בו משאבות ועיבדו את אדמותיו.

 

בהסכם השלום ישראל-ירדן משנת 1994 נקבע שקו הגבול הבין-לאומי בין ישראל לירדן באזור נהריים יעבור באמצע נהרות הירדן והירמוך בדומה לקביעת המנדט הבריטי משנת 1922. כך עבר כל אזור ה"אי" בנהריים לריבונות ירדן. אך מכיוון שהיו באזור עיבודים ישראליים וזכויות ישראליות של בעלות קרקע פרטית ואינטרסים של קניין באדמות שמהן מורכב האזור, הסכימו ישראל וירדן חוזה השלום לקבוע באזור (נהריים/בקורה) משטר מיוחד על בסיס זמני כמפורט בנספח לחוזה שלום, ולפיו על אף הריבונות הירדנית ניתנו לישראלים זכויות שימוש באזור.

 

מבלי לפגוע בזכויות הבעלות הפרטית של קרקע באזור נקבע שהנספח יישאר בתוקף 25 שנים, ויחודש אוטומטית לתקופות זהות, אלא אם כן יוחלט אחרת על פי הליכים שנקבעו בנספח.

 

כתב אל"מ (מיל) ד"ר חיים סרברו שבתוקף תפקידו מפקד יחידת המיפוי של צה"ל היה חתום על התוויית קו הגבול בהסכם השלום ישראל-ירדן. בסקירתו ציטט את ספריו גבולות בין-לאומיים – גבול ישראל ירדן (הוצאת המחבר, 2014) וגבולות ישראל היום (הוצאת המרכז למיפוי ישראל, 2012).

מפת האזור המיוחד בנהריים בחוזה השלום, באדיבות חיים סברברו

 

לאחר שנחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן בשנת 1994, שופץ המקום שנהרס עם השנים, והוקם בו פארק שנקרא "אי השלום". במעבר גבול לישראליים ותיירים, היכולים לטייל במקום זה, כאזור חיץ בין שתי המדינות בשיתוף פעולה ישראלי-ירדני. האזור גם עובד על ידי הקיבוצים הישראלים באזור.

 

ב-13 במרץ 1997 ירה אחמד דקאמסה, חייל ירדני, על קבוצת ילדות תלמידות כיתות ז' וח' מבית הספר הדתי אמי"ת מבית שמש, שהיו בטיול שנתי במקום. דקמסה רצח שבע תלמידות, ופצע שש אחרות, מהן שתיים באופן קשה. הרוצח נידון בבית דין צבאי ירדני למאסר עולם ולא לעונש מוות, בנימוק שמצבו הנפשי היה מעורער בעת הטבח, למרות מחאות המשפחות וגורמים ישראליים שטענו שהחייל עשה את מעשיו בכוונה תחילה ולא מתוך טירוף. מלך ירדן הביע התנצלות בשם ממלכת ירדן על הטבח וביקר בבית משפחות שבע הבנות.

 

במקום הוקם גלעד לזכר הבנות שנרצחו, הבנוי משבע תלוליות עפר המוקפות בדשא, כשבכל תלולית מעוצב שמה של אחת הבנות באמצעות פרחים.

במשך השנים נשמעו בירדן קריאות רבות לשחרור הרוצח. ובקרב חוגים איסלמיסטיים הוא הפך לגיבור. ב-2011 קרא לכך אף שר המשפטים הירדני, חוסיין אלמג'אלי, שכינה את אלדקאמסה גיבור. במרץ 2017 דווח כי המחבל שוחרר מהכלא אחרי שריצה עונש מאסר של 20 שנה בכלא הירדני.

 

דרך המערכת מעל הירדן אליו הצטרף הירמוך

***

****

סוף דבר,
הביקור באתר נהריים מעניין ביותר.
מרשים לראות אותו כל פעם מחדש
כאילו היא בפעם הראשונה

*****

מפעל תחנת הכוח
שהוקם בתקופת היישוב
(בתקופת המנדט)
בסוף שנות ה-20' של המאה הקודמת
היה אחת מבסיסי התשתית הגדולים והחשובים
שהוקמו עבור המדינה שבדרך
ובעצם המפעל הציוני הגדול ביותר
טרם הקמת המדינה.

*****

מיקום המפעל בנהריים השפיע
על קביעת הגבול של ישראל באזור זה

*****

תודה אילן על תכנון ותיאום הסיור והובלתו 

עניינו של תיעוד זה הוא ביקור/שיטוט/צילום בקיבוץ אשדות יעקב בדגש על לימוד על הקמתו, על ראשית ימיו ועל תולדותיו במשך השנים וגם מעט התרשמות ממראהו הנוכחי.

תיעוד זה הוא חוליה נוספת של תיעודי סדרת ביקור/שיטוט/צילום ביישובים הכפריים שנעשו עד כה וייעשו בעתיד.

המארח ומוביל השיטוט בקיבוץ אשדות יעקב הוא אילן בן נון.

אילן בן נון בן המשק (יליד 1955) ורפתן במקצועו. אילן הוא דור שלישי, סבא וסבתא היו בין מקימי הקיבוץ, ילדיו ונכדיו שהם דור חמישי מתגוררים אף בקיבוץ. נכדתו הבכירה היא הראשונה מבני הדור החמישי בקיבוצים שהשתייכו בעבר לתנועת הקיבוץ המאוחד ותנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים.

את אילן הכרתי בסוף חודש מרס 2021. מי שחיבר בנינו הוא עמיר בראור, עמית לדרך, בתחילה בשירות בצבא קבע ואח"כ בשדה המחקר האקדמי. בעקבות התיעוד קיבוץ חמדיה שבמורדות שלוחת צבאים מעל עמק בית שאן, עמיר הציע לי שאגיע לאשדות יעקב.

הביקור באשדות יעקב התקיים ביום שני 26 באפריל 2021. הצטרפו אלי ניר עמית (שער העמקים), מיכה ון ראלטה – מיכה ההולנדי (בית לחם הגלילית) וגלעד עצמון (משמר העמק).

נפגשנו עם אילן בחצר קפה ניקה בכניסה לקיבוץ. לאחר שיחת היכרות קצרה יצאנו לשיטוט הראשון בחצר הקיבוץ.

אתנחתא לארוחת בוקר הייתה במרפסת ביתו של אלי ארזי, שכנו של אילן. למפגש הצטרף דודו פונדק (אשדות יעקב איחוד) חברם של ניר, מיכה, וגלעד מימי שירותם בסיירת צנחנים מחזור פברואר 70.

המפגש עם אלי ארזי היה שמח ומרתק ושמענו סיפורים רבים.

אחרי המפגש המשכנו לשוטט עוד ברחבי הקיבוץ.

בצהרים לנוכח אילוצי הזמן, התכנית השתנתה מעט. יצאנו מחוץ למשק, בתחילה לתצפית לכיוון ערוץ נהר הירדן והרי הגלעד ואחר כך ביקור בסכרי מפעל החשמל בנהריים.

אחרי שניר, מיכה וגלעד עזבו המשכתי עם אילן לתצפית נוספת על מפעל החשמל ואחריה חזרנו לתחום הקיבוץ. אילן הראה לי את השדרה בה עברה פעם "גדר הגבול" בין אשדות יעקב מאוחד ובין אשדות יעקב איחוד.

לקראת ערב נכנסו לביתו של מיכה תמיר (יליד 1937), בין הבנים הראשונים של אשדות יעקב. שם שמענו סיפרים רבים וביניהם גם על ראשית הקיבוץ.

אצל מיכה פגשנו גם את ביתו אלה תמיר – עציוני. בשיחה איתה התברר שהיא מנהלת אתר האינטרנט של הקיבוץ. הפנתי אליה  את בקשתי לקבל לצורך תיעוד זה צילומים מימיו הראשונים של הקיבוץ.

אחרי המפגש המשכנו אילן ואני להסתובב בקיבוץ עד שהגענו לשער ושם הסתיים הביקור.

******

בתיעוד להלן מובא מעט מידע (גיאוגרפי והיסטורי) על אשדות יעקב,
המידע ההיסטורי לוקט מאתר הקיבוץ ברשת ואת חלקו שמענו גם מפי אילן בן נון ומיכה תמיר
התיעוד כולל גם סדרה של מפות, חלקן היסטוריות.
בתיעוד משולבים גם עשרות צילומים, חלקם היסטוריים ומרביתם אלה שבוצעו במהלך השיטוט.

*****

מיקום  אשדות יעקוב מאוחד

****

אי אפשר להתבלבל בתחום איזו מועצה אזורית נכלל!

*****

האזור הגיאוגרפי:
עמק הירדן
ויש אומרים
בקעת הירדן

****

****

קיבוץ אשדות יעקב מאוחד נמצא בעמק הירדן שהוא פרוזדור טקטוני המשתפל מצפון לדרום בשיפוע כמעט אחיד ומתון למדי והמורפולוגיה שלה מתאפיינת בשלושה מפלסים:
* המפלס העליון מפלס הע'ור (כיכר הירדן) התופס את מרבית שטחו של המישור ועליו נמצאים היישובים גשר, נווה אור, ירדנה ובית יוסף,  בשוליהם עברנו.
*המפלס התחתון מפלס הזור (גאון הירדן), הוא תחום הפשט של נהר הירדן ובו מתפתל נהר הירדן בסדרת פיתולים ונמוך כמה עשרות מטרים ממפלס כיכר הירדן.
* מפלס ביניים, תצורת הלשון שהיא מדרגה תלולה בין שניהם ומתנשאת לגובה עשרות מטרים מעל גאון הירדן. היא נקראת מדרגת ה"קטארה" ("הדבשות") החרוצה על ידי מאות ערוצים תלולים ויוצרת נוף בתרונות (Badlands).

יהושע בן אריה
הגדיר בראשית שנות ה-60
את האזור "עמק ירדן התיכון"

המקור יהושוע בן אריה להלן

****

*****

ימים ראשונים 

****

ראשית אשדות יעקב הייתה בשנת 1920 אז קבוצת פועלים יוצאי 'הגדוד העברי',  שעבדו בסלילת כביש צמח טבריה, ביקשה לעלות להתיישבות על גדת הירדן ועלו לנקודה אשר נקראה  "גשר נחלים" (בערבית- ג'אסר אל מג'מע) היא גשר הישנה. חברי קבוצה זו שנקראה  "קבוצת הבשקירים" (על שם חבל ארץ בשקיריה שבהרי אורל משם הגיעו) רצו ולהפוך משכירי יום לקבוצה מאורגנת ועצמאית שביקשה להקים בו מושב עובדים על קרקע בבעלות פיק"א. הניסיון להקים את המושב נכשל ופיק"א התנתה את סיועה למתיישבים בכך שהיישוב יהיה קבוצה קטנה ולא מושב. בין אנשי קבוצת הבאשקירים נתגלו חילוקי דעות באשר לדרך, האם קיבוץ או מושב? מאחר ולא הצליחו להגיע לפשרה – עזבו כמעט כולם את הנקודה. חלק מהם יצא להקים את באר טוביה.

 

מיעוט אנשי קבוצת הבשקירים נשארו והצטרפו למתיישבים החדשים שהגיעו למקום בין ראש השנה לסוכות בתרפ"ד – 1924. אלה היו 35 אנשי "החלוץ" יוצאי לטביה, חברי קבוצת "אחדות" – קבוצת פועלי בניין קואופרטיבית, שאנשיה עסקו  בבניית שכונות מגורים בורוכוב בגבעתיים ושכונת בית הכרם בירושלים. היישוב הקיבוצי החדש נקרא "גשר" והצטרף לארגון הארצי של קיבוץ עין חרוד, (לימים הגרעין המייסד של תנועת הקיבוץ המאוחד).

 

מראשית עלייתם לקרקע שאפו חברי גשר לגדול ולהתרחב. הם גרו באוהלים והחלו לעבד את האדמה הצחיחה, הם התחילו מכלום. היו להם זוג פרידות וזרעים שניתנו להם ע"י פיק"א (חברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל אשר הוקמה ע"י הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד). מים להשקיית הזרעים הם שאבו ידנית מהירדן שהיה בסמוך. באוגוסט 1926 הוסכם בין הקיבוץ ופיק"א שהקבוצה תקבל את אדמות גשר שכללו כמה מאות דונמים ועוד 1500 דונם במלחמיה. מספר החברים בקיבוץ הגיע אז לכ-50.

 

בשנת 1927 הגיעה  לגשר תגבורת נוספת בדמותה של 'פלוגת ג'ידרו' מחיפה שהורכבה עולים מפולין בני העלייה הרביעית וכן חלק מפלוגת 'עין טבעון' מכפר יחזקאל אשר חברו לרוטנברג למדידת זרימות המים בירדן ובכנרת כהכנה להקמת מפעל החשמל ההידרואלקטרי בנהריים. הצטרפותן של הקבוצות הנוספות הגדילה את היישוב בגשר ל-120 נפשות. אז הוקם בית ספר בישוב. פועלם של המתיישבים היה בגידולי שדה, רפת, צאן והם השתתפו גם בהקמת מפעל החשמל בנהריים השכנה. במקביל הדפו בגבורה את התקפות כנופיות הפורעים הערביות במאורעות תרפ"ט.

 

למרות הגידול הדמוגרפי, עתיד הישוב היה לוט בערפל לאור המעמד הבלתי ברור של הקרקע שעליה הוקמה קבוצת גשר. קרקע זו הייתה בבעלות פיק"א (קודם יק"א) כבר מסוף המאה ה-19, אולם שלטונות המנדט הבריטי הטילו ספק בחוקיות העסקה שבה נרכשה מתושביה הערבים, בטענה שהאדמות היו במעמד "ג'פתליק" (כלומר, בבעלות המלך) בעת הרכישה. עניין מעמד הקרקע היה בדיונים משפטיים במשך שנים אחדות, שבהן סירבה פיק"א לאשר בניית מבני קבע במקום ועיכבה מגמות פיתוח.

כפר האריסים דלהמייה כפי שסומן על ידי הסקר של הקרן לחקירת ארץישראל ברבע האחרון של המאה ה-19

בשנת 1932 התחילו אנשי גשר לעבד את שדות דלהמיה (כפר אריסים שקרקעותיו נמכרו לחברת פיק"א). כאשר בלילה נשארה במקום קבוצת שומרים, לסכל נסיונות חבלה והתנכלות. קבוצת בניין התחילה בהקמת מבני הקבע של הישוב. אולם, לבקשת פנחס רוטנברג שהחל בשנת 1927 לבנות את  מפעל החשמל בנהריים, נשארו חברי הקיבוץ בגשר כדי שהנקודה לא תיעזב.

 

בשנת 1934, שנתיים לפני שהסתיימו העבודות העיקריות לבניית התחנה, התחילו המתיישבים מגשר לעבור נקודה חדשה, לאדמות דלהמיה. בשנה זו נבנתה הרפת שהייתה המבנה הראשון שנבנה בדלהמיה, ושנה לאחר מכן נבנה בית הילדים הראשון במקום וחובר טלפון מצמח לגשר ולדלהמיה.

 

המעבר מגשר לאשדות קיבל תאוצה בעקבות מתקפה משולבת של ערבים על גשר, בליל ירח של 1936 שנהדפה בזכות תושייתם של המתיישבים. באותה שנה הגיעה חברת הנוער הראשונה מגרמניה. אז הוקם האקוודוקט, באמצעותו הועברו מי הירמוך להשקיית שדות המשק (250 דונם) ומי השתייה הועברו לבתים באמצעות מגדל המים הוותיק (הבריכה) שעומד על תילו עד היום.

אשדות יעקוב בשנת 1935 עוד בטרם נקרא בשם זה נקרא דלהמייה

הקיבוץ בשנת 1937, המקור ספרו של יהושע בן אריה עמק הירדן התיכון

אנשי גשר המשיכו לעבור בהדרגה לנקודה החדשה וכך ב-1938 עם סיום המעבר היא נקראה "אשדות – יעקב" על שם מפלי המים של מפעל החשמל בנהריים (אשד = מפל) ועל שם הברון ג'יימס (יעקב) רוטשילד, בנו של הברון אדמונד רוטשילד "אבי הישוב החדש בא"י".

 

בשנים 1936 – 1941 הוקמה באשדות תשתית חקלאית מפוארת: ניטעו שטחי בננות, גן ירק וכרם ולאורך האקוודוקט נשתלו עצי פרי נדירים. אל ענפי בעלי החיים הצטרף דיר הצאן. אשדות קבלה לחזקתה אדמות ממזרח לירמוך באזור נהריים, שנרכש עבור מפעל החשמל של רוטנברג.

 

בשנת 1938, בשל בעיות עבירות בכבישים ומאורעות ביטחוניים, לא ניתן היה לשלוח את הירקות לשוק והחלה תעשיית מיץ העגבניות בקיבוץ. באוקטובר 1938 הוקם מפעל "אשד" שהפך לבית חרושת גדול ומצליח בו יצרו בעיקר מיצים, תרכיזים וריבות אשר סיפק לצבא הבריטי באגן הים התיכון את כל תצרוכת הריבה. המפעל נסגר סופית בשנות ה-60 של המאה ה-20. לימים, בתקופת מלחמת ההתשה, שימש מבנה המפעל מקום אחסון לפלוגה של צה"ל שעסקה בפעילות ביטחון שוטף על הגבול עם ירדן ובהגנה על היישובים.

 

 

בדצמבר 1939 בנתה חברת אווירון מצפון לקיבוץ שדה תעופה והאנגר, ובמקום נפתח קורס הטיס הראשון בארץ ישראל. הקמת ההאנגר נבעה מתוך מחשבה שהטייסים הצעירים יעזרו בהגנה על שמי הארץ. לימים, הוקם במקום קיבוץ אשדות יעקב מאוחד וההאנגר שימש בית קולנוע בקיבוץ. עם השנים פורק ההאנגר והועבר למוזיאון חיל האוויר בחצרים.

 

אשדות יעקב בראשית שנת 1940

בשנות ה-40 של המאה ה-20 הפך אשדות יעקב לאחד הקיבוצים הגדולים והחזקים בתנועה הקיבוצית והיה השלישי בגודלו. חברים רבים הצטרפו אליו, ובשנת 1944 התקבלו בני הקיבוץ הראשונים לחברות. כמו כן, בקיבוץ התחנכו הרבה גרעינים של עליות נוער יוצאי אירופה. חלק מהגרעינים הקימו קיבוצים חדשים: בית הערבה, גשר, הגושרים, החותרים, רביבים, דברת, אייל, קדמה, נחשולים וצאלים. בשנות הפריחה הגיע הקיבוץ ליותר מ-1,000 חברים.

 

באותן שנים החקלאות שגשגה והתעשייה החלה לפתח את ניצניה. החקלאות כללה גן ירק גדול, גן נוי עם משתלת ורדים ענקית, פלחה, עדר כבשים, כרם ובאותה תקופה נפתח המדגה. ענף עזר שפרח היה אורוות סוסים גדולה שגידלה וטיפחה את הסוסים איתם עבדו. לצורכי החקלאות הענפה היה צורך להעלות מים מהירמוך לשדות שמסביב לאשדות. צינור ענק עם משאבה העלה את המים לבריכות אגירה ומהן זרמו המים באמת מים לשדות של כל הקיבוצים באזור שממזרח לירדן.

עבודה בשדה בקיבוץ הצעיר, צילום אליהו כהן ז"ל המקור ארכיון הקיבוץ באדיבות אלה תמיר – עציוני

אשדות יעקב מתפתחת צילום אליהו כהן ז"ל, המקור ארכיון הקיבוץ באדיבות אלה תמיר – עציוני

מראה מגג בריכת המים צילום אליהו כהן ז"ל המקור ארכיון הקיבוץ באדיבות אלה תמיר – עציוני

בשנת 1948, במהלך מלחמת העצמאות ופלישת צבאות ערב, כבשו הסורים את משטרת צמח, קיבוץ מסדה ואת קיבוץ שער הגולן הנמצאים בעמק הירדן. באותה העת תקפו העיראקים את קיבוץ גשר ואת המשטרה וניסו לכבוש את כוכב הירדן. הילדים, הנשים והאוכלוסייה הבלתי לוחמת פונו לחיפה וליגור. את הפרות במשק הובילו במשאיות לקיבוץ יגור, ובאשדות נשארו שלוש פרות כדי לספק חלב ללוחמים.

להרחבה ראו ספרו החדש של אסף אגין

מקור אתר קיבוץ אשדות יעקב מאוחד

הקבוץ וסביבתו לאחר מלחמת העצמאות

בראשית שנות ה-50' היה אשדות יעקב אחד מגדולי הקיבוצים בתנועה. בעת זאת התחולל הפילוג בתנועה הקיבוצית, בשל מחלוקת אידאולוגית-פוליטית שלא ניתנה לגישור, היה אחד האירועים הטראומתיים בתולדות של אשדות יעקב וקיבוצים נוספים.

 

ניצני הפילוג בתנועה הקיבוצית החלו בשנת 1950 באשדות יעקב שהיה היישוב הראשון שהתפלג. באפריל 1950 עלתה מחלוקת בנושא החינוך שנסובה סביב הרחקת החינוך מהפוליטיזציה. רוב אנשי הקיבוץ השתייכו למפא"י ולקיבוץ הגיעה חברת נוער, שחלק מחבריה השתייכו למפ"ם והיה קיים חשש שחברי קבוצה זו ישפיעו על בני הנוער מבחינה פוליטית.

 

לאור זאת הוקמה ועדה ציבורית שנקראה ועדת בית הספר אשר הופקדה על גיוס החברים לעבודה החינוכית וההוראה. שבוע לאחר הקמתה התקיים דיון בנוגע לאישור חברות במשק של 45 מועמדי חברות וביניהם מדריכי הנוער שהיו חברים בקבוצה זו. חברותם נדחתה עקב השתייכותם למפ"ם והחשש להיווצרות רוב לתומכיה בקיבוץ. מזכירות הקיבוץ המאוחד התנגדה לדחיית קבלתם לחברות על רקע זה, וחייבה את אשדות יעקב לקבלם לחברות. התפתח משבר בין תומכי מפא"י לתומכי מפ"ם בקיבוץ, ובין אפריל לאוגוסט 1950 הסתמן תחילת הפילוג.

 

מועצת הקיבוץ המאוחד התכנסה בפתח תקווה באוגוסט 1950, והחליטה לאשר את חברותם של המועמדים בטענה שאי-קבלתם סותרת את עקרונות הקיבוץ. המועצה אסרה על פילוג המשק, ואף שלחה ועדה לקיבוץ. ואולם, איסורה של המועצה וביקור הוועדה היו לשווא, כיוון שתהליך הפילוג בקיבוץ כבר היה בעיצומו: כך למשל, שתי הקהילות הפוליטיות בקיבוץ החלו להוציא עלונים נפרדים, ובחודש ינואר 1951 הופיע היומן הראשון באשדות עם התוספת "יומן הרוב במשק".

 

באפריל 1951 החלה חלוקה במוסדות החינוך לפי השתייכות למפא"י או למפ"ם. הפילוג גרם לקרע בין משפחות. בספטמבר 1951, עם תחילת שנת הלימודים תשי"ב, נעשתה הפרדה מלאה במערכת החינוך.

 

בעת פילוג הקיבוץ היו תומכי מפא"י הרוב במשק: כ-246 חברים וחברות, לעומת 231 חברים וחברות תומכי מפ"ם. קבוצת הרוב שתמכה במפא"י נשארה באשדות יעקב, ואילו קבוצת המיעוט שתמכה במפ"ם הקימה קיבוץ נוסף צפונית לאשדות יעקב.

 

אדמות הקיבוץ, המים ומפעל הקיבוץ "אשד", חולקו באופן שווה בין שני הקיבוצים.

 

תהליך הפילוג הסתיים בשנת 1954, כאשר כל קיבוץ נשא שם נפרד: "אשדות יעקב איחוד" המזוהה עם מפא"י (במיקום בו הוקם אשדות יעקב במקור) ו"אשדות יעקב מאוחד" המזוהה עם אחדות העבודה (צפונית אליו), כאשר רק דרך עפר מפרידה בין שני המשקים. כיום שני המשקים שייכים לתק"ם.

 

בשנת 1958 הפכה ההפרדה לעובדה מוגמרת כאשר אנשי המאוחד עברו לדירות הקבע מצפון לישוב הישן.

 

המקור 

ראשית הבנייה לאחר הפילוג, צילום אליהו כהן ז"ל,  המקור ארכיון הקיבוץ באדיבות אלה תמיר – עציוני

החלוקה בין הקיבוצים

כחמש שנים לאחר הפילוג שני קיבוצים. מחלקת המדידות טעתה בסימון, הצפוני הוא אשדות יעקב מאוחד ואילו הדרומי אשדות יעקב איחוד

מראה הקיבוץ מעל האסם, שנה לא ידועה, המקור ארכיון הקיבוץ, באדיבות אלה תמיר – עציוני

 

מגדל השמירה שריד מזמן מלחמת ההתשה, צילום אילן בן נון

בזמן מלחמת ההתשה, בין השנים 1968 ו-1970 הפכה אשדות יעקב ליעד קבוע של ארגוני החבלה שהיה בשגרה בלתי פוסקת של הפגזות ומיקושים. בצהרי יום 8.2.68 עלתה עגלת בננות על מוקש בשדות המשק וכתוצאה מהפיצוץ קיפחו את חייהם שלושה חברים – חנן לרנר, יהודה חלק ואברהם מוצרי, ומתנדב מחו"ל- גרהרד קלר. כעבור כחודש קיפח את חייו חגי ענבי בשדות דושן כאשר עגלה עליה נסע, עלתה על מוקש. הפגזות תכופות ניתכות על המשק שרבים מבתיו ספגו  פגיעות ישירות. הילדים בילו שעות רבות במקלטים. כתוצאה מהמיקושים החליט צה"ל לסלול את דרכי העפר החקלאיות; רה"מ גולדה מאיר עם אלוף פיקוד צפון דוד אלעזר ערכו ביקור באשדות בעקבותיו מתקבלת החלטה על בניית חדרי ביטחון; ביוני 70 נפל חלל שישי כתוצאה ממיקוש- אלי עודד, שעלה לסייע לקיבוץ מבוא חמה;

 

מקלט מימי מלחמת ההתשה

****.

******

כיום מתקיימים שני קיבוצים סמוכים וצמודים אשדות יעקב מאוחד ואשדות יערב איחוד. הם מתנהלים כשני קיבוצים נפרדים ולכל אחד משק משלו. החינוך הינו במשותף, מועדוני הוותיקים פועלים בשיתוף פעולה וחלק מהחגים נחגגים ביחד. אשדות יעקב מאוחד  – כולל כ-550 תושבים מתוכם כ-220 חברים

***

מערכת החינוך כוללת באשדות יעקוב מאוחד כוללת
מערכת החינוך לגיל הרך, "אשדוטף", משותפת לשני קיבוצי אשדות יעקב, איחוד ומאוחד, וממוקמת באשדות איחוד. המערכת כוללת פעוטון, גנון וגן.
לכיתות א‘-י"ב – מערכת חינוך בלתי פורמלי לאחר שעות הלימודים, משותפת גם כן לשני הקיבוצים וממוקמת בשניהם.
הילדים לומדים בביה"ס היסודי האזורי "מול גלעד" שבקיבוץ (כיתות א‘-ח‘).
בי"ס תיכון מקיף "בית ירח" ליד קיבוץ כנרת (כיתות ט‘-י"ב).
חוגים לילדים מתקיימים במרכזים האזוריים.
השכלה גבוהה – במכללה האקדמית כנרת בעמק הירדן.

מפת הקיבוץ

שדרת הברושים במקום בו הייתה גדר בין איחוד ובין מאוחד

הצד השני של השדרה

****

בית ראשון "בחזית " מול האיחוד

בית משופץ פעם בחזית

****

עוד מראות הביקור

אשדות יעקב מאוחד בעייני הרחפן בשנת 2020, הצילום באדיבות אלה תמיר – עציוני

אשדות יעקב מאוחד בעייני הרחפן בשנת 2020, הצילום באדיבות אלה תמיר – עציוני

 

***

בית מוגרים שהוסב למבני המזכירות

מבני המגורים המשופץ

****

בית דוידקה – ב-27 לאוקטובר 1967, שנת מלחמת ששת הימים, הונחה אבן הפינה ל"בית דוידקה". הבית נקרא על שמו של דוד נמרי, חבר אשדות מאוחד.  דוד היה איש רב פעלים, שתרם רבות למדינת ישראל: הוא היה מראשוני גשר. ביום התמסר לעבודת הבנייה, ובלילות להגנת המולדת. סגן מפקד הפלמ"ח, שגויס לעמוד בראש ההעפלה ולהברחת עולים באוויר וביבשה. בימי "חומה ומגדל" היה מרכז העליות על הקרקע. כאיש הממונה על הרכש למדינה ההולכת ונבנית, דאג לרכישת אניות, ציד ונשק. בשנת 1960 נקרא לניהול משרד התחבורה, והיה אחראי על רכישת וניתוב מכוניות, מטוסים ואוניות. כששהה באשדות תרם מניסיונו הרב לבנייה בקיבוץ המוקם מחדש.  חלוץ ,  יוצר  ומגן.
להקמת "בית דוידקה" גויסו תרומות מגופים שונים על ידי ועד ציבורי, שהוקם ביוזמתו של יגאל אלון – סגן ראש הממשלה דאז. במשך שש שנים נבנה הבית. על הקיר המזרחי נבנה תבליט מפליז על ידי משה הדרי, פסל חבר אשדות מאוחד.
הבית משתרע על פני 1000 ממ"ר. הוא כולל: חדר זיכרון, שבו מתוארת פעילותו של דוידקה; אולם בן 720 מקומות למופעים שונים, קולנוע ומסיבות; חדר חוגים; חדר הלבשה ומנוחה לשחקנים; מחסן ושירותים.
הוותיקים שבינינו זוכרים את ההצגות ואת האירועים השונים ב"בית דוידקה". בימי שלישי, פעם בשבוע, ולפעמים גם בימי שישי הוצגו סרטים באולם. אולם, במשך השנים התרוקן הבית. הוקם בצמח "בית גבריאל". המופעים השונים והקונצרטים עברו לבית זה. אפילו המסיבות הפנימיות, כמו: בר-מצווה, חגי מחזור ועוד – חדלו להתקיים ב"בית דוידקה" בגלל בעיות טכניות.

****

אגף מערבי של חדר האוכל

חדר האוכל – ב-30 באוקטובר 1955, ברוב עם התקיים טקס הנחת אבן הפינה של חדר האוכל והמטבח במרכז אשדות יעקב מאוחד. השטח שהיה אמור להיבנות – בערך 1600 מ‘, והוא היה אמור להכיל כ-420 מקומות ישיבה. כן כלל השטח מטבח, חדר הכנה, מאפייה, מטבח תינוקות ואקונומיה. בשנת 1958 הסתיימה בניית האגף המזרחי של חדר האכילה, שהתמלא בסועדים. סוף סוף יכלו חברי אשדות יעקב מאוחד לשבת בנחת ולסעוד באולם מסודר השייך רק להם. לאחר זמן לא ארוך התברר, כי חדר האוכל שנבנה אינו מספיק לכמות האנשים האוכלים בו (בעיקר בחגים). בשנת 1974 נבנה האגף המערבי. באגף זה הותקנו מזגנים (חידוש מרעיש!) שקיררו את האוכלים בימי הקיץ החמים שלנו. בהמשך הותקנה מערכת קירור גם באגף המזרחי. הגשת האוכל בחדר האוכל עברה שינויים: מהובלת האוכל בעגלות על ידי עובדים ותורנים לשולחנות – להגשה עצמית, כשעובדי חדר האוכל עומדים מאחורי דלפקים ומגישים את המנות העיקריות.
לאחר ההפרטה הלך ופחות מספר האוכלים. הוחלט לסגור את חדר האוכל. היום משמש האגף המזרחי כבית מלאכה המספק תוצרים למפעל פלסן של קיבוץ סאסא. באגף המערבי נערכים חגים, הופעות, ריקודים, אירועים שונים ועוד. רבים מחברי הקיבוץ מתגעגעים לחברותא שהייתה בחדר האוכל, אך כנראה שלא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור.

חדר האוכל לפני בניית האגף המערבי, המקור אתר הקיבוץ 

****

****

****

שקט מאזינים להסבר, צילום ניר עמית

***

***

******

לקראת האתנחתא

אתנחתא ארוחת בוקר
במרפסת ביתו של אלי ארזי

פותחים שולחן, צילום ניר עמית

צילום ניר עמית

אלי סיפר לנו על המאבק על שימוש במי הירמוך להשקאת הגידולים החקלאיים של אשדות יעקב; על מקצת אירועי מלחמת ההתשה (1968 – 1970), על הפגישות עם נציגי ממלכת ירדן במסגרת המשלחת הדיפלומטית בה היה חבר, ליישום הסכם השלום וגם עמודי מיל רומיים שנמצאו בשטחי העיבוד הקבוץ.

 

הצגת אבן המיל, צילום ניר עמית

כתובת האבן, צילום ניר עמית

למול דגם מזבח ישראל

***

***

עמדת שמירה צפון מזרחית מימי מאורעות 1936

******

***

למול גאון הירדן והרי הגלעד

***

צילום ניר עמית

צילום ניר עמית

צילום ניר עמית

מזכרת מהחברים לפני סיום

****

מזכרת ממיכה תמיר

*****

סוף דבר,

היה זה יותר מרתק ומעניין!
זכינו להציץ לאשדות יעקב מאוחד
וגם למדנו המון על תולדותיו המרתקים
וגם ראינו הרבה.

*****

לשני מקומות לא הספקנו להגיע והם
מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן
ובית איל

מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן הוקם ביוני 1958 ביוזמתם של מאיר ורעיה נחושתן ז"ל לזכר שני בניהם שנספו בנסיבות טרגיות בעודם נערים. אורי- נהרג במלחמת השחרור בקרב לשחרור העיר לוד, בהיותו בן 17. רמי- מת מהכשת נחש בטרם מלאו לו 17, כאשר שהה עם בני כיתתו בקיבוץ יראון שבגליל במסגרת פעילות להגשת עזרה לקיבוץ.
שניהם ניחנו בכישרון גדול לציור, הקמת המוזיאון בקיבוץ על שמם מנציחה את זכרם בדרך ייחודית. מאיר ז"ל עסק ביציקת נחושת וברזל, בשל עיסוקו היה בקשר עם אמנים בארץ ובחו"ל, שסייעו להקמת המוזיאון ביצירות אמנות ובתרומות. ביולי 1958-עשר שנים לאחר נפילתו של אורי וארבע שנים לאחר מותו של רמי- נחנך "בית אורי ורמי נחושתן". בתחילה היה זה מבנה צנוע בעל אגף יחיד שחלקו שימש להנצחת יצירותיהם של האחים וחלקו האחר להצגת תערוכות מתחלפות. עם השנים התפתח המוזיאון ונוספו לו אגפים נוספים: ביוני 1971 הושלם האגף השני, הגדול, יחד עם מחסן לאחסון היצירות. בשנת 1986 נוסף האגף השלישי בצמוד לראשון וב-2009 נבנה אגף רביעי הכולל משרד ומבואה. בית אורי ורמי נחושתן הינו מוזיאון לאמנות חזותית עכשווית ומתקיימות בו תערוכות המתחלפות אחת לכמה חודשים ובנוסף- מפגשים במסגרת התערוכות המציגות, פעילויות לילדים ונוער ועוד.
כיום מבנה המוזיאון כולל שלוש גלריות לתערוכות מתחלפות, גלריה לתצוגת הקבע ולתערוכות האוסף וגן פסלים בחצר.
ב-2018 נחנך אגף חדש – אגף ספריית ש"ץ, הנמצא בבניין סמוך ששימש בעבר את ספריית הקיבוץ. בניין זה משמש כיום כמרכז החינוך של המוזיאון והוא כולל את הספרייה, אולם תצוגה נוסף לתערוכות מתחלפות וחלל לסדנאות מעשיות, לחוגי אמנות ולמפגשים ואירועי תרבות בתחומי האמנות השונים. רכזת הפעילות של אגף זה היא רות שדמון.
המקור אתר הקיבוץ 

*****

בית איל הוא מרכז בריאות, חינוך, תרבות וספורט, ע"ש סגן איל שמעוני שנפל בריחן שבלבנון ב-18 בספטמבר 1997. המרכז תוכנן בידי האדריכל דניאל בר קמא. במרכז, אולם הרצאות, בריכת שחייה מקורה ומחוממת (25 מטר), שבה נערכו אליפויות ישראל בשחייה בחורף בשנים האחרונות עד לבניית מרכז השחייה הלאומי במכון וינגייט, בריכת פעוטות עם מתקני מים, בריכת מזרקות, בריכה הידרותרפית מחוממת עם ג'טים ומפל מים, טיפולי ספא, סאונות רטובה ויבשה, חדר כושר, מדשאות ומתקנים לילדים. במרכז, נבנתה תצוגת הנצחה לכ-1,300 חללי צה"ל שנפלו בלבנון.

 

******
תודה מקרב לב לאילן בן נון
שטרח והכין תכנית מפורטת,
תיאם את המפגשים,
אירח אותנו בנדיבות וברוחב לב,
הסביר בפירוט והוביל אותנו
בשבילי הקבוץ, מחוץ לו
וגם באתר נהריים
ובסוף הטיול העמיד לרשותי ספרים
מהם שאבתי עוד מידע לתיעוד

תודה לאלי ארזי ואשתו
שאירחו אותנו במרפסת ביתם.
הסיפורים ששמענו היו מרתקים!

תודה למיכה תמיר
שחיכה בסבלנות שנגיע אליו
וסיפר עוד על הקיבוץ בראשיתו
ועל ימיו כנער צעיר וחיל בקיבוץ

תודה לאלה תמיר – עציוני
(ביתו של מיכה ומנהלת אתר הקיבוץ)
על הסיוע בהמצאת תמונות היסטוריות
לתיעוד

תודה לניר עמית על הצילומים
ולמיכה וגלעד שהצטרפו לחבורה הסקרנית 

 

 

 

 

 

עניינו של תיעוד זה הוא סיור ברכב לאורך הגזרה המזרחית בגבול הלבנון.

סיור זה מהווה המשך לסיור קודם גבול לבנון, לאורך הגזרה המרכזית

.

הסיור בגזרה המזרחית של גבול הלבנון התקיים ביום רביעי 21 באפריל 2021 והוביל אותו נועם בן צבי.

נעם בן צבי (אלון הגליל) הוא מורה דרך מוסמך מטעם משרד התיירות, בעל ניסיון של שנים רבות בהדרכה וארגון סיורים. הקים את חברת דרך הגבול ומתמחה בארגון והדרכת סיורים על הקווים – גבולות מדינת ישראל (לבנון, סוריה, רמת הגולן, עזה והגדה המערבית). סיורי גבול עוסקים בגיאופוליטיקה, מורשת קרב, היסטוריה והיבטים מדיניים וביטחוניים.
כיום הוא קצין מילואים בדרגת אלוף-משנה המשרת במטה גיס לבנון. פיקד בעבר בין היתר על יחידת מגלן ועל החטיבה המערבית של יחידת הקישור ללבנון במשך כמעט ארבע שנים, עד להשלמת הנסיגה ב-24 במאי 2000.

בסיור השתתפו חבריי שהתקבצו ממקומות שונים ברחבי הארץ והם הדסי זכריה (יבנה), גיל מועלם (גבעת יואב), טל ליוגנקי (אפיק), יצחק (פיפ) רותם (סאסע), מוטי ארמלין (גילון), מיכה ון ראלטה (בית לחם הגלילית), ניר עמית (שער העמקים) ואני (מבשרת ציון).

במשך תשע וחצי שעות סיירנו לאורך הגבול מצומת חירם במערב ועד מטולה במזרח.

במהלך הסיור עצרנו במספר תצפיות ומספר אתרים כפי שיפורט להלן.

אלה הנושאים עליהן דיבר נועם בן צבי :
* הגיאוגרפיה של האזור בו עברנו הגליל העליון ההררי המזרחי
* זיהוי מקומות עיקריים בגליל ההררי שבתחום לבנון, עמק החולה, מארג' עיון, רמת הגולן, החרמון והר דוב וכתף החרמון
* קביעת הגבול בין שטח המנדט הבריטי בארץישראל ובין שטח המנדט הצרפתי בלבנון.
* הקמת גדר הצפון בשלהי שנות ה-30 וסלילת כביש הצפון
* הקמת "מצודות טיגרט" בגבול לבנון
* קרבות מלחמת העצמאות בגליל העליון המזרחי: מערכה לכיבוש מצודת נבי יושע, קרבות מלכיה ומבצע חירם.
* קביעת הסכם שביתת הנשק בין לבנון ובין ישראל במרס 1949
* אירועי ביטחון שוטף בגבול הלבנון בראשית שנות ה-70'
* מעברי הגדר הטובה במחצית שנות ה-70
* היערכות צה"ל בגזרה המזרחית במבצע של"ג
* היערכות צה"ל לאורך גבול הלבנון ובמיוחד לאחר מלחמת לבנון הראשונה
* רצועת הביטחון והיערכות, פעילות והפעלת צבא דרום לבנון (צד"ל)
* היערכות ותשתיות שנבנו לקראת היציאה מלבנון
* היציאה מלבנון בשנת 2000, יותר נכון הבריחה ממנה
* חומת גבול הלבנון בגזרת מטולה
* פעילות ביטחון שוטף כיום בגבול למול חיזבאללה
* מבצע "מגן צפוני" (סוף 2018 – ראשית 2019) לגילוי וחסימת מנהרות שחפר חיזבאללה

בגלל עומס הנושאים, נמענו מלהיכנס לישובים הסמוכים לגבול למעט מלכיה ומשגב עם ומטולה.

כמו כן כמעט ולא דברנו על התיישבות החקלאית לאורך הגבול והקמת היישובים סמוך אליהם עברנו.

כשעה לפני השקיעה,  בשעה 18:30, יצאנו מקרית שמונה מבסוטים בדרכנו, איש איש לביתו.

*****

בתיעוד להלן מובאים מפות המסלול, נקודות ההסבר והתצפית.
התיעוד מלווה במפות, תצלומי אוויר, תצלומים ומידע על קצה המזלג.

*******

מרחב המסלול במנהרת הזמן

גזרת הסיור על רקע מפה משנות ה-40' טרם הקמת מדינה ישראל

קביעת הגבול בין שטח המנדט הבריטי בארץישראל ובין שטח המנדט הצרפתי בלבנון.
הסכם סייקס-פיקו משנת 1916, שנחתם בין הדיפלומטים מארק סייקס הבריטי ושארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו הצרפתי, קבע את גבולו הצפוני של השטח הבינלאומי שאמור היה להיות בשטחה של ארץ ישראל, בניהולן המשותף של בריטניה, צרפת, איטליה, רוסיה ונציג ערבי בקו העובר מחוף הים התיכון, מעט צפונית לעכו באזור אכזיב ועד לצפון מערב הכנרת, באזור טבחה. בריטניה אמורה הייתה לקבל לשליטתה הישירה את מפרץ חיפה עם הערים חיפה, עכו ועמק זבולון. צרפת הייתה אמורה לקבל לשליטתה הישירה את כל השטח מצפון לשטח הבינלאומי. זאת כדי לשלוט על לבנון וחוף הים שלה.
בתום מלחמת העולם הראשונה, ההסכם שנחתם בעיירה דוביל, בספטמבר 1919, בין לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה, לבין ז'ורז' קלמנסו ראש ממשלת צרפת קבע את תחום האחריות הצבאית באזור. לפי הסכם זה פינו האנגלים את האזורים שכבשו מצפון ל"קו דוביל" שנמתח בין ראש הנקרה לבין בואזיה בחולה (מעט צפונה מאיילת השחר של היום). השטח שמצפון לקו זה, ועד לצור היה בשליטה צבאית צרפתית.
ב-23 בדצמבר 1920 נחתם בפריז הסכם "האמנה הפרנקו-בריטית" בין בריטניה לצרפת. צרפת נסוגה מדרישתה לקבוע את קו הסכם סייקס – פיקו כקו תיחום בין שטחי המנדט של צרפת ובריטניה, ובכך ויתרה על מקצת משטחי הגליל.  אז עדין נשאר הכפר בירעם להיות בשטח שליטה צרפתי.
במרץ 1921 הסכימו צרפת ובריטניה על יצירת וועדת סימון למתווה הגבול הבינלאומי החדש, על פי הסיכום מדצמבר 1920, אך נקבע כי התוואי הסופי של הגבול כפוף לשינויים בעקבות מדידות מפורטות שתערכנה בשטח. את המדידות ערכה ועדה בראשות הצרפתי פּוֹלֶה (Paulet) והבריטי ניוּקוֹמב (Newcombe), וההסכם שנוסח בעקבות פעולתה זכה לשם הסכם ניוּקוֹמב-פּוֹלֶה. הוועדה פעלה בין מרץ 1921 לפברואר 1922. כל עוד נמשכו המדידות היה קו הגבול המדויק בלתי ברור.
ב 7 במרץ 1923 נקבע סופית מיקום קו הגבול בשטח. זאת לאחר שמסמני הגבול ניסו להביא לכך שכל אדמות הכפרים שנשארו בצד אחד של הקו, יישארו עם הכפרים. כתוצאה מכך צרפת ויתרה על שטחים רבים בגליל  כאמור, גבול זה, שנקבע במשא ומתן בין המעצמות, רובו ככולו הפך לקו שביתת הנשק בין ישראל ללבנון לאחר מלחמת העצמאות.

גזרה המפה על רקע מפה מראשית שנות ה-50' זמן קצר לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק בין ישראל לבין לבנון

גזרת הטיול על רקע מפה של רצועת הביטחון 1985 – 2000, גבול רצועת הבטחון נקרא הקו האדום

גזרת הטיול על רקע מפה של תמונת המצב הנוכחית, לאחר יציאה צה"ל מלבנון במרכז כביש הצפון (מסומן ירוק)

כביש 899, הידוע ככביש הצפון, הוא כביש רוחב בצפון מדינת ישראל, העובר ברובו לאורך גבול הצפון, קו הגבול הבינלאומי בין ישראל ולבנון. תוואי הכביש כיום מקביל ברובו לתוואי הכביש ההיסטורי שנסלל בתקופת השלטון הבריטי בארץ ישראל , אך הוא סוטה ממנו במספר קטעים. לאורך השנים ובמיוחד לאחר יציאת צה"ל מלבנון בשנת 2000 עבר הכביש שיפוצים ושיפורים רבים. קטעים חדשים נסללו בעורף של יישובי הצפון, ובכך הורחק הכביש מקו הגבול, ומאפשרת כניסה אל היישובים מכיוון פנים הארץ. במספר מקומות בכביש מפנים שלטים ל"כביש הצפון הישן", לקטעים של קילומטרים ספורים בתוואי הכביש ההיסטורי, העוברים במסלול צפוני מעט מזה של הכביש הראשי הסלול כיום, ושבים ומתחברים אליו.
מספרו של "כביש הצפון" ברשת הארצית הוא כביש 899, והוא מתחיל במערב בצומת בצת שבגליל המערבי, בסמוך לחוף הים בין ראש הנקרה לאכזיב, מקום בו הוא נפגש עם כביש 4. כביש הצפון מטפס דרך בקעת שפע, חוצה את נחל בצת ליד יערה, וחולף מדרום ליישובים אבן מנחם ונטועה. הוא נפגש עם כביש 89 בצומת חירם ליד סאסא, ולאחר מכן עובר בתוואי של נחל דישון. לאחר מלכיה יורד הכביש לבקעת קדש ונפרד מקו הגבול הבינלאומי עם לבנון. לאחר מצודת כ"ח יורד הכביש בתלילות אל עמק החולה ומסתיים בצומת כ"ח, מקום בו הוא נפגש עם כביש 90.

כביש הצפון ההיסטורי

הכביש נסלל בשנת 1937 במסגרת הניסיונות של ממשלת ארץ ישראל המנדטורי לשפר את ביטחון הפנים ובמיוחד לדכא את המרד הערבי הגדול. תוואי הכביש החל ליד הכפר באסה, כיום המושב בצת והעיירה שלומי, והסתיים בנקודה הסמוכה למצודת כח, תוך שהוא עובר בסמוך ליישובים הערבים הגדולים בסביבה. הכביש נסלל במרחק של מספר קילומטרים מן הגבול. לאחר סלילת הכביש, נפרסה לאורך תוואי הכביש גדר שכונתה "גדר הצפון" (שהעבודה עליה הסתיימה ביולי 1938), גדר שהמשיכה לאחר מכן דרומה, מאזור מצודת כח אל הכנרת. לאורך הכביש נבנו חמש מצודות טגארט, מדגם הראשון המוקטן והן באסה (יערה), תרביחא (שומרה), סאסא (מתת), צאלחה (אביבים) ונבי יושע (מצודת כח).  בנוסף הוצבו שישה עשר מצדיות (פילבוקסים) בצידי הכביש בין המצודות. להגברת ביטחון נבנו עוד שתי מצודות טיגראט מאותו דגם על כביש עכו – צפת מג'ד אל כרום ופארדיה (שפר). גדר הצפון פורקה בשנת 1942, אך המצודות והפילבוקסים נותרו לאורך הכביש.
במבצע חירם מלחמת העצמאות, בסוף אוקטובר 1948,  שימש כביש כציר מרכזי בה נעו הכוחות. באוקטובר 1949 הוכללו חלקים נכבדים של הכביש באזור ביטחון שהתנועה בו נאסרה ללא היתר בשנות ה-50 היה הכביש במצב ירוד ובשנת 1960 הוחל בתיקונו באזור מושב גורן. בינואר 1964 נפתח הכביש מחדש לתנועה לאחר ששופץ באופן שאפשר לשוב ולהשתמש בו. בשנת 1972 שופץ הכביש בין סאסא ומרגליות.

*****

המסלול

****

האזור הגיאוגרפי

****

******

קטעי המסלול, המקומות והמראות

****

התחלה בצומת חירם

התכנסות 

****

הצגת המסלול

נסיעה בכביש הצפון הישן
ליד עיי הכפר בירעם
והלאה בין בירעם ומושב דובב

****

בירעם כפר ארמי מרוני שהתקיים עד מלחמת העצמאות ולאחר כיבוש הגליל העליון תושביו נצטוו לפנות אותו למספר ימים ועד היום לא שבו אליו. ראו בהרחבה
* הכפר בירעם בגליל העליון – תמונת מצב ועברו שנשכח (חלק ראשון)
* הכפר בירעם – צוהר לעדה מארונית, לאומיותה הארמית ויחסיה עם מדינת ישראל (חלק שני)
* הכפר המרוני בירעם – בית הקברות של היישוב (חלק שלישי)

*****

דּוֹבֵ"ב הוא מושב הנכלל בתחום מועצה האזורית מרום הגליל, ומסונף לתנועת המושבים. שם המושב הוא ראשי תיבות שמו של דוד בלוך-בלומנפלד, מראשי תנועת העבודה בארץ ישראל, שהיה ראש עיריית תל אביב.
המושב נוסד בשנת 1957 על ידי עולים ממרוקו ומפרס במסגרת תנועת מן העיר אל הכפר.
מרבית תושבי המושב, עוסקים בחקלאות. בעבר היה הענף העיקרי מטעים (תפוח עץ, אגס, אפרסק, שזיף). כיום הענף העיקרי הוא הלול (בעיקר מטילות ומעט פטם). כן קיימים מספר משקים המתמחים בגידול בקר לבשר ומתבססים על מרעה, ומשקים המתמחים בגידול כבשים לבשר, ומתבססים על האבסת מספוא בדיר. במושב גם מספר משקים, אשר בנו חדרי אירוח, ומתמחים בתיירות מקומית בגליל.
בשנת 2009 הוכרז מושב דובב כ"כפר תיירותי". בסיוע משרד התיירות, שניתן בעקבות מלחמת לבנון השנייה, הוחלט להשקיע בתחום התשתית והתיירות במרכז היישוב

*****

ברעם הוא קיבוץ שהשתייך בעבר לקיבוץ הארצי והיום הוא חלק מהתנועה הקיבוצית המאוחדת. הקיבוץ נקרא על שמו של יישוב יהודי קדום שראשיתו לכל הפחות בימי בית שני ואחריתו בתקופה הממלוכית עת נודע בשם כפר ברעם. בתקופה העות'מאנית היו תושבי הכפר נוצרים מארונים.
הקיבוץ הוקם על אדמות הכפר המרוני בירעם ב-14 ביוני 1949. אז עלו לקרקע מייסדי הקיבוץ, יוצאי שלוש ההכשרות של תנועת השומר הצעיר מישראל, רומניה וצ'כוסלובקיה, וכן יוצאי חטיבות הפלמ"ח: יפתח, הראל, וחטיבת הנגב.
ברעם היה הקיבוץ האחרון שהעביר את ילדיו מהלינה המשותפת, שכללה שינה בבתי-הילדים בקיבוץ, ללינה משפחתית, שבה ישנים הילדים בבתי ההורים. המעבר התרחש ב-1997

עליה לתצפית באתר אנדרטה לזכר
אל"מ יצחק רחימוב
מול הכניסה לברעם 

****

****

****

יצחק רחימוב בן רינה ושמעון. נולד ביום י"ז באלול תש"י (30.8.1950) בתל אביב. יצחק, שהכול כינוהו איציק, היה בן למשפחה טיפוסית של ארץ-ישראל העובדת, שהתגוררה תחילה בשכונת התקווה. את חינוכו היסודי קיבל בבית-הספר 'ברנר' בגבעתיים. משם עבר לבית-הספר המקצועי 'אורט' ברמת גן ועם סיומו ביקש דחיית גיוס לשנה, כדי להשלים את בחינות הבגרות בבית-הספר 'משלב'. כעבור שנים, כשהיה כבר קצין בכיר בצה"ל סיים תואר ראשון בהיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב.
איציק היה חניך ומדריך בתנועת הנוער העובד ובמסגרת התנועה הרבה לטייל בארץ, תחביב שפיתחו ונשאר נאמן לו כל חייו. ברבות השנים נעשה גם צייר מובהק. הוא התחנך על ערכי אהבת הארץ, רוח ההתנדבות וההזדהות עם ערכי ההגנה וההתיישבות. איציק היה בעל תבונת-כפיים והצטיין בעבודות נגרות, בנייה וכל מלאכה הדורשת זריזות ידיים, תושיה וחריצות. בשעות הפנאי אהב לקרוא ספרים ואלה ליווהו בכל דרכו.
יצחק התגייס לצה"ל ב- 1969 והתנדב לחיל-הצנחנים. הוא שירת בסיירת 'חרוב' ולקראת סיום שירותו הסדיר יצא לקורס קצינים והמשיך את שירותו בצבא הקבע. איציק מילא בצה"ל שורת ארוכה של תפקידים קרביים ופיקודיים, רובם המכריע במסגרת חיל-הרגלים, החיל שעמו הזדהה יותר מכול. אחרי מלחמת יום-הכיפורים עשה תקופת-מה הסבה לשריון, אולם חזר לשרת בחי"ר לפי בקשתו. היה מפקד פלוגת טירונים, קצין מבצעים, סגן מפקד חטיבה בעזה וברמת הגולן, קצין מבצעים של פיקוד הדרום, ובשנים האחרונות סמח"ט ברמת הגולן וחונך ביחידת הקישור של צה"ל ללבנון, בדרגת אלוף-משנה. אנשי צבא דרום לבנון היו בני טיפוחיו והוא העניק להם מניסיונו הרב בכל התחומים, לא רק הצבאיים. פקודיו הלבנוניים העניקו לו עיטורים, תעודות הוקרה וחרבות למזכרת.
בשנת 1972 נשא לאישה את מיכל ולזוג נולדו שלושה ילדים. ב- 1976 נטל איציק פסק זמן מצה"ל, אולם כעבור שנתיים חזר לצבא הקבע, סיים את פו"ם ומילא שורה של תפקידים במטכ"ל ובפיקוד הדרום. תקופת-מה התגוררה המשפחה ביבנה וב- 1986 עברה לקיבוץ מרום גולן, שבו התערה איציק עד-מהרה והתחבב כדרכו, על הכול.
בתפקידו כקצין קישור בכיר בגזרה המערבית בלבנון, לא הסתפק איציק במשימות פיקודיות. בכל אירוע ביטחוני בגזרה היה ממהר ללבוש אפוד קרב וקסדה, נוטל נשק ורץ קדימה עם חייליו. אף פעם לא התנשא על פקודיו וגילה יחס חברי לכל חייל, בלי שים לב לדרגתו ולתפקידו.
ביום כ"ד בטבת תש"ן (21.1.1990) בעת היתקלות עם מחבלים שהתבצרו בבניין בפאתי הכפר ירון בדרום לבנון, נהרג אלוף-משנה איציק רחימוב מכדור אויב. הוא נטמן בבית-העלמין הצבאי בחולון. בן שלושים ותשע היה במותו. השאיר אחריו אישה, שתי בנות – מירב ועדי, בן – אייל והורים.
במכתב תנחומים למשפחה כתב, בין השאר, שר הביטחון דאז יצחק רבין: "אל"מ יצחק רחימוב נתן את חייו למען מולדתו. בתוקף תפקידו כחונך לצד"ל רץ קדימה והגיע עם צוות אבטחה קרוב לבית שבו התבצרו המחבלים ונפגע במצחו מכדור שנורה על-ידי מחבל… יצחק היה מפקד אמיץ והתייצב תמיד ראשון להושטת עזרה ולהתנדבות. הוא הותיר רושם עמוק על כל הסובבים אותו. איש מקצוע עתיר נסיון, המקרין ביטחון על סביבתו. איפיינו אותו מסירות, התמדה, יוזמה, ידידות וריעות והרבה אמונה בצדקת הדרך".
מפקד היחידה ציין: "איציק הפגין מה הם ערכי יסוד וערכי לחימה אמיתיים של האדם, עליהם חונכנו וגדלנו, קשר ושורשים לארץ-ישראל ולמדינת ישראל… מעשיו מהווים סמל ודוגמה לאזרח, לחייל ולמפקד".
המקור: אתר יזכור משרד הביטחון 

****

למול הר דובב וברקע הר אדיר והר חירם

דרך המערכת במורד הר גודרים

למול רומייש שבלבנון

בלבנון הכפר ירון ובאופק עין אבל

סיום התצפית

ירידה זהירה ונתמכת, צילום ניר עמית

נסיעה לאורך
כביש הצפון הישן
למול יראון ואביבים

***

יִרְאוֹן הוא קיבוץ הנמצא בתחום המועצה אזורית הגליל העליון. קיבוץ יראון שייך לתנועה הקיבוצית המאוחדת, הוא אינו מופרט ושומר על אורח חיים שיתופי, בדגש על ערבות הדדית.
היישוב נקרא על שם יִרְאוֹן המקראית (יהושע י"ט ל"ח) שבצפון נחלת שבט נפתלי, שיש המזהים אותה בכפר הלבנוני הסמוך ממערב "יארון"
הקיבוץ הוקם לאחר מלחמת העצמאות ב-20 במאי 1949 בידי יוצאי חטיבת יפתח של הפלמ"ח (מהכשרת דפנה של תנועת הצופים העבריים, מספר לוחמים יוצאי גדוד מוריה (לוחמי חי"ש) ובוגרי תנועת הנוער "דרור – החלוץ" שעלו ממצרים. הקבוץ הוקם על חורבות הכפר הערבי צאלחה, כאחד משורת היישובים שחיזקו את קו הגבול עם לבנון. מקימי היישוב, יוצאי הפלמ"ח, היו חבריהם של הנופלים בכיבוש מצודת כ"ח ובקיבוץ מתקיימות אזכרות שנתיות לזכרם.
במאי 1950 אושר צירופו למסגרת הקיבוץ המאוחד. בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד ב-1953 פרשו מהקיבוץ כשליש מחבריו ועברו לקיבוץ יד חנה. בעקבות זאת סבל הקיבוץ ממיעוט חברים ונזקק לסיוע בכח אדם^[7]. במשך השנים הצטרפו לקיבוץ גרעינים מתנועת הנוער העובד והלומד^], מתנועת הצופים, בני קיבוצים ומשפחות מהארץ ומחו"ל.

****

אביבים הוא מושב עובדים שהוקם בשנת 1958, ובשנת 1960 הוא יושב מחדש בידי עולים חדשים. המושב ננטש על ידי תושביו ובשנת 1962 תואר כ"בתים לבנים ריקים המחכים לאנשים שיאותו לבוא ולגור בהם". הוא יושב מחדש בשנת 1963 על ידי תנועת המושבים, שיישבה במקום עולים מצפון אפריקה
ב-22 במאי 1970 ירו מחבלים שלוש רקטות בזוקה אל אוטובוס שהסיע את ילדי המושב לבית הספר האזורי. 12 מהנוסעים, בהם 9 ילדים, נהרגו, ואחרים נפצעו. ילדי אביבים שנהרגו נקברו בחלקה מיוחדת בבית העלמין של צפת. ליד המושב, וגם בתוכו הוקמה אנדרטה לזכרם.
במהלך מלחמת לבנון השנייה התרחשו סמוך ליישוב קרבות קשים בין צה"ל וחזבאללה באזור מארון א-ראס ובינת ג'בייל, במהלך המלחמה נורו עשרות טילים לעבר היישוב והיישוב היה במתכונת חירום. הצבא השתמש ביישוב בתור "בסיס צבאי" ופינו את כל התושבים לבית מלון בדימונה.
ב-1 בספטמבר 2019, לראשונה מאז מלחמת לבנון השנייה, נורו לעבר היישוב 4 טילי נ"ט של חזבאללה אשר פגעו הטילים פגעו בכביש בלבד ולא במוצב ולא באמבולנס אליו כוונו סמוך. אז נשמעו פיצוצים עזים ותושבי המקום הונחו לפתוח מקלטים, לאחר כמה שעות של לחימה הונחו התושבים לחזור לשגרה מלאה.

כביש הצפון מתחת לאביבים

על כביש הצפון הישן
בשולי הר אביבים צמוד לדרך המערכת

**** 

במדרונות הר אביבים ואזור מלכיה בו נמצאים סלעי הגיר האיאוקני הקשה  מתפתח יער ספר פתוח של אלה אטלנטית ושקד קטן-עלים ברום הנמוך, המתחלף ברום גבוה יותר ביער פתוח של אלון מצוי ואלה  ארץ-ישראלית

ירידה בעמק המכנסיים
ממערב למלכיה

****

למול מוחביב בלבנון

מעבר תורמוס
בעבר מעבר גבול בין ארץישראל המנדטורית ולבנון
ואח"כ מעבר "הגדר הטובה"
מתחת למלכיה

****

****

מבט ממעל על מקום המעבר

שרידי בית המכס במעבר הגבול

****

****

אתר הזיכרון בקיבוץ מלכיה
ומצפור מלכיה

צילום לא שלי ולא זוכר מי

****

מצפור מלכיה 

קיבוץ מלכיה הוקם במרץ 1949 על ידי חיילים מגרעיני הפלמ"ח לאחר השחרור ממלחמת העצמאות. רבים מקבוצת המייסדים של מלכיה השתתפו בקרבות מלכיה להלן. הקיבוץ הוקם על אתר הקרב בתחום הקיבוץ של היום היה המחנה הצבאי שגם עליו נלחמו.

קיבוץ מלכיה ביחס לכפר הערבי אל- מלכיה

**** 

קרבות מלכיה במלחמת העצמאות 

אל-מאליכיֵה היה כפר שאוכלס על ידי שיעים מתואלים, הוא שכן על גבול המנדט הבריטי ואזור השליטה הצרפתי בלבנון. שם הכפר שימר את שם היישוב היהודי הקדום מלכיה. מלכיה הייתה משפחת כוהנים שבניה שירתו בבית המקדש. השם "מלכיה" מופיע במקומות רבים במקרא: בירמיהו, בעזרא, בנחמיה ובדברי הימים. עם חורבן בית שני עקרה משפחת הכוהנים מירושלים, נדדה לגליל והתיישבה במקום שבו קיים היום הקיבוץ. היישוב היהודי התקיים במקום כ-400 שנה. לאחר מכן הפך לכפר הערבי בשם "אל-מאלכיה"

הכפר אל מלכיה וסביבתו באמצע שנות ה-40'

הכפר אל מלכיה שלט על כביש הצפון לאורך הגבול עם לבנון. ויחד עם שכנו, הכפר המתואלי קדס (ליד תל קדש), חלש על תא שטח שהיווה מסלול כניסה נוח מלבנון לגליל העליון. בכפרים, ובמחנה צבא בריטי סמוך שנמסר על ידי הבריטים לערבים באמצע אפריל 1948, שהו אנשי צבא ההצלה. מדרום לכפר שלטה עליו גבעה ועליה עץ אלה שנודעה בשם גבעת העץ.

****

במחצית אפריל- 1948 מסר הצבא הבריטי את המחנה שליד הכפר המת'ואלי (שיעי) מלכייה, לידי כוחות ערביים. הכפר שכן בקרבת מקום לציר האמצעי המחבר בין ארץ-ישראל ללבנון (הנוספים: ציר ראש הנקרה וציר מטולה). מתוך חשש כי הציר ישמש את פריצת הצבא הלבנוני ביום סיום המנדט (15.5.48), החליט מטכ"ל ההגנה לכבוש את הכפרים קדס ומלכייה. הכיבוש היווה חלק מן ההשתלטות על הגליל העליון במבצע "יפתח" בפיקודו של יגאל אלון.

הקרב הראשון (13 – 16 במאי 1948 ): כוונת הכוחות הפולשים בציר מלכייה, ביום סיום המנדט, הייתה להדרים ולחבור להתקפה המתוכננת, הסורית-עירקית , על חיפה. בלימת הפלישה הלבנונית ממערב והסורית ממזרח, הוטלה על חטיבת יפתח של הפלמ"ח. החטיבה התפנתה לכך רק יום לאחר שחרורה של צפת (12.5.48) . בו ביום נשלחה לחטיבה הפקודה: "1. עלייך לכבוש את נבי יושע,קדש ומלכייה….". הפקודה גם הורתה לחטיבה לפוצץ גשרים המחברים בין לבנון וסוריה לישראל ולרכז כוחות, בתום הפעולות שבפקודה, לצורך בלימת הפלישה.
ב- 13.5.48 יצא הגדוד הראשון (בפיקוד דן לנר) מצפת לרמות-נפתלי . עם חשיכה הוא החל להעפיל ברגל אל אזור הקרב המיועד. עקב קשיי הדרך לא הגיע הגדוד במועד המתוכנן לנקודת ההיערכות ונאלץ להסתתר כל היום ( 14.5.48 ) באחד הוואדיות. באותו היום (יום הכרזת המדינה ) גם הגיעו הידיעות הראשונות על תנועות הצבא הלבנוני לעבר מלכייה. הגדוד נערך להתקפה על קדס ומלכייה, עם אור ראשון של שבת – 15.5.48 , כדי לקדם את הפלישה – ולו רק בשעות אחדות בלבד. בשלבים הראשונים של הקרבות נכבשו שני הכפרים ונחסמה הפרצה היחידה מצפון. מלכייה ומחנה הצבא שלידה נפלו לאחר קרב קצר. אולם כוח ערבי שכבר חדר לישראל תקף את הכפר מדרום. הלבנונים, במספר עודף, תקפו רגלית בסיוע תותחים ושריון . רוב הנשק המסייע של הפלמ"ח יצא מכלל פעולה עקב תקלות ומחסור בתחמושת. פגזים המתפוצצים באוויר, הרבו את מספר נפגעי הכוח (בפיקוד שייקה גביש ויצחק חופי "חקה"), אשר  התחפרות, בגבעה ליד הכפר, קשתה עליהם באדמה הסלעית. הנפגעים פונו אל רמות נפתלי. שאר הכוח הלוחם (בפיקוד רחבעם זאבי-גנדי) כוון אל גבעה (כיום גבעת-גנדי) שממנה היה ניתן לשלוט על הכביש המוליך למלכייה מצד דרום. בעת שהלוחמים התחפרו על הגבעה שלח להם מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, את הידיעה על הקמת מדינת ישראל. כוחות נוספים של הגדוד תפסו שטחים נוספים מדרום וממזרח למלכייה.
כיבוש מלכייה וקדס היווה הצלחה טקטית לצבא הערבי, אך בגלל אבדותיו הרבות ועקב חבלות בגשרים שבעורפו, הוא עצר את התקדמותו בפלישה. ומנגד: הפלמ"ח שנכשל (טקטית) בהחזקת הכפרים, הצליח (אסטרטגית) לבלום את הפלישה.
בליל ה-16 – 17 במאי 1948 , נכבשה מצודת נבי-יושע (לאחר שני כישלונות באפריל, עם נפגעים רבים) . פעולה זו, על-ידי הגדוד הראשון, חסמה את הכביש המוביל ממלכייה לעמק החולה ופתחה את הדרך למנרה ולרמות נפתלי.
קרב מלכיה הראשון הונצח גם בספרות. ספרו של הסופר והעיתונאי, יצחק טישלר, "אחרונים על הרכס" עוסק בקרב

מחלקת הכשרת דליה בכניסה לכפר מלכיה המקור אתר הפלמ"ח

הקרב השני (28 – 29 במאי 1948 ): המיקום החשוב של מלכייה, דחף את חטיבת "יפתח" לנסות בשנית לכבוש את הכפר. מכיוון שהתברר כי הצבא הלבנוני מצפה שההתקפה הישראלית תבוא מציר נבי-יושע – קדש, הוחלט להטעותו. כוחות הגדוד הראשון שהתבססו על הגבעות שמדרום וממזרח למלכייה, פתחו ב-28.5.48 , באש מטרידה של תותחים, מרגמות ומכונות ירייה על כוחות לבנון. עם חשיכה, עברה שיירה משוריינת (בפיקוד יצחק חופי –חקה), באורות כבויים, את השטח שבין קיבוץ מנרה לכביש שבתחומי לבנון, המקביל לגבול המדיני. השיירה פנתה דרומה לעבר מלכייה, בהניחה כי המפקד הלבנוני שבמלכייה, יטעה לחשוב כי שיירת- הפלמ"ח היא התגבורת אותה הוא מבקש. השיירה עברה בכפרים ערביים שבהם קיבלו תושבים את פניה בשמחה בחושבם כי זו שיירת הצבא הלבנוני. בכפר בלידה הותקפה השיירה, אך תוקפיה שותקו באש נגדית של אנשי השיירה. בצומת עיטרון- ארעה תקלה והכוח פנה מערבה, לעיטרון במקום דרומה למלכייה. בעת שהשיירה סבה על עקבותיה הגיעה תגבורת לבנונית שהופתעה לחלוטין מן האש ששיירת-יפתח פתחה עליה. התגבורת נפגעה ועצרה. הופעת שיירת-יפתח בעורפה של מלכייה, אחר נסיעה של כ-15 ק"מ בכביש הלבנוני, סיימה במהרה, כמצופה, את הכיבוש השני של מלכייה. הציר המרכזי עבור הצבא הלבנוני, לפלישה, נחסם.

ההתקפה (6 ביוני 1948) ב-1.6.48 הוחלפו לוחמי הפלמ"ח על-ידי לוחמי חטיבת "עודד" באחיזת שטחי מלכייה. שמועות על התארגנות צבאית ערבית, משני עברי אצבע הגליל לא מנעו את ההפתעה מפתיחת התקפה רבתי על משמר הירדן ומלכייה. הכוח של "עודד" (פלוגה א' של גדוד 11) הותקף (6.6.48) ע"י כוחות גדולים שכללו יחידות מצבא לבנון, סוריה וצבא ההצלה של קאוקג'י. הסורים עלו על מוקשים והסתלקו. גם צבא ההצלה לא הצליח במשימתו. אולם הצבא הלבנוני הכריע וכבש את מלכייה. חיילי חטיבת "עודד" נאלצו לסגת, עם פצועיהם, לעבר רמות נפתלי. למחרת כבש הצבא הלבנוני גם את קדס והבטיח שוב את ציר הכניסה לארץ.

 

הקרב השלישי (30 באוקטובר 1948 ):במבצע "חירם" (28 – 31 באוקטובר 1948) שמטרתו הייתה השמדת צבא ההצלה והשתלטות על הגליל העליון, ביצע הצבא את משימתו במהירות רבה. חלק מן המשימות כלל כיבוש כפרים
ערביים בגליל המערבי-צפוני. כוחות של חטיבה שבע שנעו, לאחר כיבוש תרשיחא, ממערב למזרח, הגיעו לאזור מלכייה שהייתה ערוכה להגנה מצד מזרח – לעבר נבי-יושע. ההתקפה (30.10.48) של הגדוד-המשוריין מדרום, הפתיעה לחלוטין את הכוחות הלבנוניים והם נסוגו מן הכפר. ב-31 באוקטובר1948, הייתה שליטה מלאה של צה"ל לאורך כל הגבול המנדטורי עם לבנון : מראש-הנקרה במערב דרך מלכיה במזרח ועד מטולה בצפון .

 

בקרבות מלכיה נפלו 25 לוחמים מהגדוד הראשון של הפלמ"ח ושמונה לוחמים מגדוד 11 – של חטיבת עודד.

המקור יעקב שמיר (יזו) אתר קיבוץ מלכיה  ראו בהרחבה גם באתר הפלמ"ח הקרב הראשון  וגם הקרב השני 

***

אנדרטה לחללי הפלמ"ח הוקמה במקום שנה לאחר הקרבות, האנדרטה נחשפה במפקד חגיגי במעמד אנשי חטיבת יפתח ומפקדי הפלמ"ח. נופלי חטיבת עודד לא צוינו באנדרטה וכן נפקד שמם של שניים ממגויסי המח"ל שנחשבו נעדרים באותו זמן. בספטמבר 2009 נחנכה במלכיה אנדרטה משותפת לנופלי הגדוד הראשון של הפלמ"ח וחטיבת עודד.

גבעת העץ

***

****

***

צילום מיכה ון ראלטה

****

למול מושב רמות נפתלי וברקע רמת הגולן

"סיירי הגבול"

חציית בקעת קדש

****

מיצדית הבריטית במורד הוואדי

מצודת כח
ו"מערת פילון" ומבנה נבי יושע

***

מצודת כ"ח (שמה נֶהֱגֶה "מצודת כוח"; נקראת גם "מצודת ישע" ו"נבּי יושע", על שם חורבות הכפר הערבי הסמוך, נבי יושע) היא אחת מחמש מצודות טגארט (הדור הראשון) שנבנו לאורך גבול הלבנון בזמן המרד הערבי בסוף שנות ה-30'.   המצודה נקראת על שם 28 הלוחמים שנהרגו בקרבות לכיבושה במלחמת העצמאות להלן.

מבט ממעל על מאקם נבי יושע והמצודה

בירידה למאקם נבי יושע רשמנו פטנט לסיוע במקום התנועה עם קביים בעייתית

****

****

מבנה המצודה משמש כיום כבסיס של משמר הגבול וצורתו מהווה את סמל החייל. המצודה עצמה סגורה לביקורים. מאחורי המבנה נקברו החללים שנפלו בקרבות על המצודה בקבר אחים ונבנתה אנדרטה שתוכננה על ידי זוג האדריכלים ביטוש קומפורטי ואיקה קומפורטי-עובדיה. מסביב לאנדרטה ניטע גן, המנציח את 28 החללים שנפלו בכיבוש המצודה, וחלל נוסף שהיה אח של אחד הנופלים שנפל בקרב אחר במהלך מלחמת העצמאות. תכנון האתר ובנייתו עברו גילגולים רבים, והבנייה הושלמה רק כעבור כעשר שנים מהקרב.

מאקם נבי יושע

מבט לשמורת החולה

***

הקרבות במלחמת העצמאות לכיבוש המצודה
לאחר ההכרזה על תוכנית החלוקה החלה מתיחות ביטחונית באזור. שיירות יהודיות לרמות נפתלי ולמנרה הותקפו באזור המצודה, ומנגד נערכה פעולת תגמול כנגד תחבורה ערבית על ידי חוליית פלמ"ח. היישובים היהודים הפכו לנצורים חלקית, והגישה אליהם נעשתה בעיקר באופן רגלי. במקביל, החל ריכוז כוחות ערביים באזור ממערב למצודה.
ב-15 באפריל 1948 העבירו הבריטים את המצודה לידי כוחות ערביים. מצב זה סיכן את הגישה אל יישובי אצבע הגליל, יישובי רמות נפתלי, ורכס מנרה, בשל השליטה של המצודה על סביבתה ועל דרכי הגישה העוברים בסמוך לה. הכוח הערבי במצודה אף עלול היה לסייע לפלישה ערבית מלבנון אם וכאשר תבוא. מנרה, משגב עם ורמות נפתלי שציר הגישה אליהן עבר בסמוך למצודה נותרו למעשה מנותקות. כיבוש המצודה הוגדר כיעד אסטרטגי לצורך הבטחת השליטה באזור הגליל המזרחי ועמק החולה.

המצודה ונבי יושע ערב מלחמת העצמאות

נעשו שלושה ניסיונות לכבוש את המצודה. בניסיון הראשון, בליל ה־15 באפריל 1948, מיד לאחר כניסת כח ערבי למצודה, השתתפו פלוגה מן הגדוד השלישי של הפלמ"ח, וכוח מגדוד 11 (גדוד אלון) של חטיבת גולני, בפיקודו של ישראל ליאור. הכוח התוקף עלה לאזור המצודה באוטובוסים של אגד, בכביש הצפון הצר שעלה מעמק החולה למקום, בשעת חשיכה. עקב הכביש הצר נתקע אחד האוטובוסים ונתגלה, ונפתחה אש לכיוונו. הכוח נסוג לאחר שאיבד ארבעה לוחמים וספג מספר פצועים.
כעבור חמישה ימים, ב-20 באפריל, ביצע הגדוד השלישי ניסיון נוסף. הכוח התוקף התחלק לשלוש קבוצות. כח קטן ביצע התקפת הסחה מדרום למצודה, הכח העיקרי תקף מצפון והשלישי סייע ברתק. עקב מספר משגים בתכנון והתנגדות עזה לא הצליחה פריצת קיר המצודה, והכח התוקף נסוג תוך אבדות כבדות, כאשר רובן של גופות הלוחמים שנפלו נותרו במקום. על הנסיגה חיפה המקלען יזהר ערמוני עד שנהרג. על פעולתו זו, זכה ערמוני לאות גיבור ישראל. מפקד כוח ההסחה, פילון פרידמן נותר ליד המצודה עם שניים מלוחמיו הפצועים. הוא העבירם לנקיק סלע וכשאזלה תחמושתו ירה בפצועים ובעצמו, כדי שלא יפלו חיים בידי הפורעים הערבים שהלכו והתקרבו אליהם. בהתקפה זו שכשלה נהרגו עשרים ושניים לוחמים (21 באותו היום ועוד לוחם שמת מפצעיו ב-22 באפריל). גופות הלוחמים שנותרו במקום לאחר כישלון ניסיון הכיבוש השני נקברו בקבר אחים למרגלות המצודה.
הגדוד השלישי כבש את המצודה בניסיון השלישי, במסגרת מבצע יפתח. על פלוגה ג' פיקד ראובן נצר וההשתלטות על המצודה הסתיימה ללא נפגעים. בליל ה-15 במאי 1948 התקרבו חבלנים אל המצודה, גילו כי הוקפה בגידור נוסף, והעריכו כי כוח האדם וחומרי הנפץ שברשותם לא יספיקו. בעקבות כך נדחתה ההתקפה ביום. ההתקפה התבצעה לבסוף בכוח רב בליל ה-16 במאי, אחרי שבמשך היום הופצצה המצודה מן האוויר. בבוקר ה־17 במאי הגיעו התוקפים אל המצודה, ומצאו אותה ריקה, לאחר שננטשה בידי מגיניה, שנסוגו ללבנון. אחרי שהתמקמו בבניין, פגע פגז תועה שנורה מלבנון באחד החדרים במקום, וגרם למותם של שני לוחמים נוספים.
בשלושת הניסיונות לכיבוש המצודה נהרגו עשרים ושמונה חיילים, ועל כן המצודה קרויה על שמם (28 -כ"ח בגימטריה). רובם קבורים בקבר אחים למרגלות המצודה.

****

קבר האחים

פילון-ידידיה פרידמן בן שרה ושמואל, נולד ביום י"ב באלול תרפ"ט (17.9.1929) בפולין. ביום 19.4.1936 עלה לארץ עם הוריו, שהתיישבו בירושלים. לאחר סיום בית-הספר היסודי למד שנתיים בבית-הספר התיכון בגבת. היה שם בחברת-הנוער ועבד בענף המספוא. בהיותו בן 14 וחצי הצטרף לפלמ"ח, בלי שהוריו ומכריו ידעו על כך. במחתרת כונה "ידידיה איש-שלום". על אף היותו בן מסור עלה בידו להופיע בבית רק לפסח ולסוכות ובפעם האחרונה היה בבית – מחצית שנה לפני מותו. הדריך באפיקים, גינוסר ולהבות הבשן בתפקיד מ"כ. הדריך התעמלות בקורסים שקיים הפלמ"ח. שהה שנה בהכשרת "התנועה המאוחדת" בכפר גלעדי והצטרף לגרעין שעלה למעיין ברוך. בתחילת 1947 יצא לקורס מ"מים ומאז לא ראוהו עוד בני משפחתו.
היה בדעתו להשתחרר מתפקידו וללמוד באוניברסיטה, אך בינתיים פרצה מלחמת העצמאות והוא התגייס ושירת בחטיבת "יפתח". השתתף בהגנת להבות הבשן ובכיבוש חלסה. שימש קצין-משטרה במטולה. פיקד על ההתקפה השנייה על משטרת נבי-יושע, שנערכה בליל 19-20 באפריל 1948. החבלנים פרצו את הגדרות, קרבו לבניין והחלו להניח את חומר-הנפץ. תוך כדי כך התגלו והושלכו רימונים לעברם שגרמו לנפגעים. פינוי הנפגעים עיכב את הפיצוץ ובינתיים נפגעו לוחמים נוספים וביניהם החבלנים, והמטען לא הופעל. עם עלות השחר ניתנה הוראה לסגת. הנסיגה בוצעה תוך לחימה בכוחות אויב ניכרים שהוזעקו למקום ולכוח היו נפגעים רבים. חיפה באש על נסיגת חבריו ונשאר עם שני חיילים פצועים קשה. הוא העבירם לנקיק סלע וכשאזלה תחמושתו ירה בפצועים ובעצמו, כדי שלא יפלו חיים בידי הפורעים הערבים שהלכו והתקרבו אליהם. בקרב זה נפל, ביום י"א בניסן תש"ח (20.4.1948). נקבר בכפר גלעדי. לאחר נופלו הוענקה לו דרגת סגן. ביום כ"ב באלול תש"י (4.9.1950) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים
על שמו נקרא מחנה צבאי בגליל העליון. זכרו הועלה בחוברת "על מות" של קיבוצו מעיין ברוך.
המקור אתר יזכור משרד הביטחון

במערה מול מאקם נבי יושע, צילום נועם בן צבי

המערה

מבט אל עמק החולה

דויד (דודו) צ'רקסקי בן חנה ומשה, נולד עם אחות תאומה ביום י"ב בתשרי תרפ"ו (30.9.1925) בחיפה. הוא למד בבית-הספר היסודי בכפר אז"ר, בבית-החינוך בנחלת גנים ובבית-הספר המקצועי על שם מכס פיין בתל-אביב. בשנת 1942 סיים את בית-הספר המקצועי כחרט והתגייס למשטרת היישובים העבריים. שירת בה שנתיים וניצל את ידיעותיו להדרכה ב"הגנה". בשעות-הפנאי עזר במשק הוריו. בשנת 1944 החל בשירות פעיל בפלמ"ח כמפקד ומדריך. את רוב זמנו עשה בגליל. דויד ראה את עתידו בהתיישבות חקלאית במושב עובדים והיה פעיל בארגון המושב "פלד" (שחבריו היו אנשי פלוגה ד' של הפלמ"ח), עלה עם חבריו להקים את רמות נפתלי, והיה מבוני המבצר במקום. הוא השתתף בקורס למוכתרים (מיסודה של הסוכנות), רכש לו ידיעה יסודית בערבית ובאנגלית וזמן-מה שימש מוכתר רמות נפתלי. לרגל תפקידו ערך ביקורים בכפרים הערביים הסמוכים, הרבה בסיורים בגליל ובנגב, ידע כל שביל בגליל והכיר גם את הסביבה שמעבר לגבול סוריה ולבנון. באחד מסיוריו נעצר על-ידי חיל-הספר בנבי-יושע. בכיסיו היו תרשימים, אך הוא התחזה לחקלאי המתעניין בצמחיה ושוחרר.
דויד השתתף בפעולות שונות בתקופת המרי: שחרור מעפילי עתלית ופיצוץ תחנות הראדאר בגבעת אולגה ועל הכרמל. חדר לסוריה כדי לשחרר מעפילים מידי הז'נדרמים ולהעלותם ארצה. היה חניך הסתדרות "הנוער העובד" ומדריך קבוצתה בהכשרה בדפנה, חבר "המשמרת הצעירה של מפא"י" ומפקד מחלקה באחד מגדודי הפלמ"ח. הוא הקפיד על החינוך הקרבי היסודי ומאס ברושם הצבאי החיצוני. ידע מה ואיך לתבוע מפקודיו ובעצמו התנדב לכל משימה והיה מן הראשונים להסתערויות. בשעות-הפנאי היה מתמסר לקריאה שיטתית בספרים מדעיים.
עם פרוץ מלחמת-העצמאות שירת בגדוד השלישי של הפלמ"ח, לימים בחטיבת "יפתח", והשתתף בפשיטה על סאסא, אחד ממרכזי הפורעים. כן פקד על הדיפת ההתקפה הגדולה על להבות הבשן, על הדיפת התקפות על יישובי החולה ועל פיצוץ הבתים בכפרים הערביים. הוא בא הביתה רק לעתים רחוקות ומעולם לא סיפר על חלקו בפעולות. גם כשנפצע פעם ברגלו לא גילה זאת. בביקוריו הקצרים תיקן מיד את כל הטעון תיקון במשק כי אהב את העבודה.
ביום י"א בניסן תש"ח (20.4.1948) פקד על מחלקת הפורצים שיצאה להתקפה השנייה על משטרת נבי-יושע. כשהחלה ההתקפה כבר האיר השחר. כשנפצע הבחור הראשון שהתקרב לבניין והניח את חומר-הנפץ, פרץ דויד עם חומר-הנפץ שלו, נפצע ברגליו מרימון-האויב וקרא לאנשיו להפעיל את חומר-הנפץ על גופו. אולם פקודתו לא נשמעה בסערת הקרב. הוא נפל והועבר למנוחת-עולמים בקבר-אחים בבית-הקברות בנבי-יושע.
בהודעת ה"הגנה" מיום 2.4.1948 נאמר: "יחידות ה'הגנה' יצאו לבער את האויב ממשטרת נבי-יושע. החבלנים הגיעו לחומת הבניין וכאן הרגיש בהם האויב והטיל עליהם צרורות רימונים מטווח קרוב. החבלנים נפגעו ומיד נפתחה מכל עמדות המבצר אש חזקה מנשק אוטומטי. אנשי ה'הגנה' גילו אומץ-לב ומעשי גבורה רבים. תצוין גבורת דויד צ'רקסקי מכפר אז"ר, שנפל בקרב. דויד צ'רקסקי, שהיה מפקד כיתת חבלנים, נפגע מרימון ליד קיר הבניין. בהיותו פצוע ומשותק נתן פקודה לאנשיו להפעיל את חומר הנפץ על גופו ולבצע את המשימה. מתוך מאמצים להוציא את מפקדם מהמקום המסומן לפיצוץ נפגעו כל האלונקאים שקרבו אליו. פעולת הפיצוץ הושהתה והאויב הספיק להגביר אש והקרב עבר לשטח פתוח".
המקור אתר יזכור משרד הביטחון

******

עוד בחייו של דודו צ'רקסקי, כתב ידידו, חיים חפר, שיר למחזה "הוא הלך בשדות" המבוסס על דמותו, בשם "דודו". השיר, בלחנו של אלכסנדר אוריה בוסקוביץ', לא נכנס לבסוף להצגה ובוצע לראשונה על ידי הלהקה הצבאית הארצית במלחמת העצמאות. יוסף מילוא, במאי ההצגה ומי שהזמין את השיר ממחבריו, חשב שהוא כבד מדי ולכן לא שילב אותו, אולם זמן קצר לאחר הבכורה, אולי לאור הצלחתו בציבור, חזר השיר להצגה והוא חלק ממנה בכל ההעלאות שהיו מאז. השיר הפך עם הזמן לאחד מסמלי יום הזיכרון ותרם לקיבוע דמותו של הפלמ"חניק בזיכרון הלאומי הישראלי.

דודו, מאת חיים חפר

 

הָעֶרֶב יוֹרֵד עָלַי אֹפֶק בּוֹעֵר,
רוּחוֹת בְּצַמֶּרֶת הִרְטִיטוּ,
וְאָנוּ סְבִיב לַמְּדוּרָה נְסַפֵּר
עַל אִישׁ הַפַּלְמָ"ח וּשְׁמוֹ דּוֹדוֹ:

 

אִתָּנוּ הָלַךְ בַּמַּסָּע הַמְּפָרֵךְ,
אִתָּנוּ סִיֵּר הוּא בַּגְּבוּל,
בַּקּוּמְזִיץ הָיָה מְזַמֵּר וְעוֹד אֵיךְ,
אִתָּנוּ סָחַב מִן הַלּוּל…

 

הִגִּישׁוּ פִינְגָ'אן וְהִגִּידוּ:
הַיֵּשׁ עוֹד פַּלְמַחְ'נִיק כְּמוֹ דּוֹדוֹ?

 

הָיְתָה לוֹ בְּלוֹרִית מְקֻרְזֶלֶת שֵׂעָר
הָיְתָה לוֹ בַּת צְחוֹק בָּעֵינַיִם,
וְעֵת הִקִּיפוּהוּ בָּנוֹת עַד צַוָּאר –
צָחַק הוּא עַד לֵב הַשָּׁמַיִם.

 

אַךְ לֵיל הוֹרָדָה מִן הַלֵּב לֹא יַחֲלֹף –
עֵת עֹגֶן בַּחֹשֶׁךְ חֶרֶק,
הוּא יֶלֶד נָשָׂא מִן הַיָּם אֶל הַחוֹף,
לִטֵּף אֶת לֶחְיוֹ וְשָׁתַק.

 

חָשְׁבוּ אָז הַחֶבְרֶ'ה: אָבוּד הוּא,
לְאָן הִתְגַּלְגַּלְתָּ יא דּוֹדוֹ?

 

וְהִנֵּה הֲזַקְס בָּא בְּעֶרֶב אֶחָד,
זֶרַח אָז יָרֵחַ שֶׁל קַיִץ,
וְדוֹדוֹ חִבֵּק אֶת הַסְּטֵן שָׁבִיד,
וְחֶרֶשׁ יָצָאנוּ בְּלֵיל…

 

עִם שַׁחַר הֵבֵאנוּ אוֹתוֹ מִן הַקְּרָב.
הַבְּרוֹשׁ צַמַּרְתּוֹ אַט הִרְכִּין.
רַק מִי שֶׁשָּׁכַל אֶת הַטּוֹב בְּרֵעָיו
אוֹתָנוּ יוּכַל לְהָבִין…

 

רֵעַי, נָא אָמְרוּ וְהִגִּידוּ:
הָעוֹד מְחַיֵּךְ הוּא שֵׁם, דּוֹדוֹ?

 

למול מוזיאון הרעות, צילם ניר עמית

ב 11 באפריל 2014 נפתח במצודה מוזיאון הרעות מייסודו של יהודה דקל, המציג את סיפור מורשת הקרב לכיבושה, כחלק מפרויקט מורשת לאומית. כתוצאה מעבודות ההקמה, התגלה ב-2012 מתחת למצודה מאגר מים תת-קרקעי גדול שקיומו לא היה ידוע לפני כן

צפונה על כביש הצפון ברכס רמים
תצפית מצפה לזכר חוסיין עאמר

יִפְתַּח הוא קיבוץ הוא משתייך למועצה אזורית הגליל העליון.
קיבוץ יפתח הוקם בט"ו באב, 18 באוגוסט 1948, כיישוב משלט בעיצומה של מלחמת העצמאות במהלך ההפוגה השנייה. מקימי הקיבוץ היו לוחמי פלמ"ח חברי הכשרות גבת ואשדות יעקב מתנועת הנוער העובד שהשתתפו במסגרת הגדוד הראשון והשלישי של הפלמ"ח בתחילה בקרבות לשחרור מלכיה, צפת, נבי יושע, הגליל ובהמשך בכיבוש לוד ורמלה ואחר כך בקרבות בנגב. הפלמ"חניקים שלחמו לשחרור אזור זה ואיבדו בו חברים ביקשו לחזור ולהתיישב בו. קרבות מלכיה ונבי יושע היה גורליים, שכן מנעו את ניתוק אצבע הגליל ממדינת ישראל. הקיבוץ יוצר רצף התיישבותי ממצודת נבי יושע – למנרה – למשגב עם ועזר בעצם הקמתו לשמור על אצבע הגליל.

***

מבט ממעל על התצפית

****

חוסין-עמיר עאמר בן אשתיאק ועלי. נולד ביום 29.6.1965 בכפר הדרוזי ג'וליס שבגליל המערבי, לאב שוטר ולאם עקרת בית. בן שלישי במשפחה בת שמונה ילדים, אח לסלמאן, אבתדא, פאטמה, יוסרה, נביל, כאזם ומנאל. בילדותו סייע

למשפחתו בעבודה חקלאית. חוסין למד בבית-הספר היסודי בכפרו, והמשיך בחטיבת הביניים ובבית- הספר התיכון המקיף "אחווה" שבירכא, בו סיים לימודיו בהצטיינות במגמה ההומנית וקיבל פרס על הצטיינותו ממנהל בית-הספר. חוסין היה נער נבון שהתבלט תמיד בהישגיו הלימודיים. במקביל ללימודיו, היה פעיל נלהב בתנועת "הצופים", וכבר בכיתה ט' היה למנהל איזור הצפון במגזר הדרוזי במסגרת התנועה, בו כיהן עד סוף לימודיו התיכוניים. בין פעילויותיו הרבות היה מדריך נוער בגדנ"ע, פעל בתחום החינוך במתנ"ס ובבית הנוער והיה הקפטן של קבוצת הכדורגל לנוער.
רבים מבני משפחת עאמר מתנדבים לשירות ביחידות קרביות והיה זה אך טבעי שגם חוסין בחר, עם גיוסו לצה"ל בנובמבר 1983, להתנדב לשירות כלוחם בחטיבת גולני. הוא החל את שירותו בגדוד "הבוקעים הראשון" ומשם יצא לקורס קצינים. בסיום הקורס חזר לגדוד כמפקד מחלקה. בתחילת נובמבר 1986 הצטרף חוסין אל שורות צבא הקבע, המשיך בתפקידי הפיקוד והיה למפקד פלוגה ולסגן-מפקד הגדוד.
חוסין סיים בהצלחה רבה קורס פו"ם (פיקוד ומטה), וזכה לקבל תעודת הערכה ממפקד בית-הספר. עם סיום לימודיו שב לחטיבת גולני ושימש כקצין אג"ם. בתפקידו האחרון מונה למפקד גדוד "ברק", והיה המג"ד הדרוזי הראשון של גדוד חי"ר בחטיבה סדירה. את כל מרצו וזמנו השקיע בטיפוח ובעיצוב הגדוד. מעידות על כך חוות הדעת של מפקדיו, בהן זכה חוסין לציוני הערכה גבוהים, ותואר כקצין מצטיין, בעל מוטיבציה גבוהה מאוד, מקצועי, רציני, אחראי ומסור, שהוביל את היחידה להישגים ראויים להערכה. מפקד איכפתניק, שאוהב את חייליו ומשמש להם דוגמה אישית. מפקדו ציין את כניסתו המצוינת לתפקיד מסובך כקצין אג"ם, ללא הכנה.
חוסין היה מאורס ועתיד היה להינשא בחודש מאי 1996. סא"ל חוסין (עמיר) עאמר, נפל בקרב בדרום לבנון, ביום 4.3.1996, כתוצאה מפיצוץ מטען צד, בעת שהוביל את חייליו במרדף אחר חוליית מחבלים. עמו נפל סגן אורי הלמן. בן שלושים ואחת היה חוסין בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בכפרו. הותיר אחריו הורים, ושבעה אחים ואחיות.
במכתב ניחומים למשפחה כתב מפקד חטיבת "גולני": "התמזל מזלי לשרת יחד עם בנכם חוסין תקופה ארוכה, תקופה שרובה היתה בקווי האש הקדמיים ביותר של המדינה. במהלך תקופה זו למדתי להכיר ולהוקיר את תכונותיו, את היושר האישי, צלילות המחשבה, יכולת קבלת ההחלטות ברגעים קשים ומעל הכל את אהבת המולדת והצבא. חוסין היה שייך לאלו אשר עוד בהיותם קצינים צעירים היה ברור לכל שדרכם במסלול המרכזי של צה"ל סלולה. יכולתו המקצועית והפיקודית הביאה אותו לקבל את התפקידים היוקרתיים והחשובים ביותר, תפקידים שרק הטובים בקציני צה"ל יכולים לקבל. בנוסף להקניית היכולת המקצועית לחייליו, הרבה בנכם לעסוק בחינוכם, בהקניית מורשת הקרב של החטיבה, אהבת הארץ, אתריה ונופיה. חוסין, שהיה מפקד גדוד מצטיין, היה אמור להתמנות לסגן-מפקד החטיבה בעוד שנה. מהיכרותי את יכולתו ומסלולו הצבאי, בטוחני שהיה מתמנה להיות מפקד חטיבת גולני בבוא הזמן, וממשיך להתקדם בצבא ההגנה לישראל יותר."
בתעודת הוקרה וכבוד שנמסרה למשפחה, נכתב: "חוסין ראה את שירותו כשליחות ונשא בה במסירות ובאהבה. נכון ומסור תמיד, הקדיש עצמו להגברת כוחו של צה"ל ולטיפוח רוחו כאשר טובת המדינה לנגד עיניו."
המקור אתר יזכור משרד הביטחון 

***

****

צומת גומא

למול החרמון

פינה חביבה למנוחה

***

*****

מְנָרָה  הוא קיבוץ שבעבר נכלל בתנועת הקיבוץ המאוחד והיום הוא חלק מהתנועה הקיבוצית ונמצא בתחום המועצה האזורית גליל עליון.
הקיבוץ נוסד בתחילת 1943 על ידי גרעיני נוער מתנועת הנוער העובד ילידי הארץ ונוער עולה מגרמניה ומפולין, על שטח של 1,200 דונם שרכשה הקרן הקיימת משני בעלי אדמות מקומיים באוקטובר 1942. הקיבוץ ממוקם סמוך לכפר השיעי (מתואלי) הונין (לימים מושב מרגליות). בשנים הראשונות סבל היישוב ממחסור במים וקשיי תחבורה. הדרך היחידה לאזור עברה בחלקה בשטח לבנון. פעמים רבות אי אפשר היה להשתמש בה, והיה צורך להביא למנרה חומרי בניה לצריפים, מזון, ואספקה, ובעיקר מים על גבי פרדות.

"תצפית המרפסת" במשגב עם

***

צילום מיכה ון ראלטה

****

****

***

משגב עם – היישוב הוקם ב-2 בנובמבר 1945 על אדמות שנרכשו על ידי קק"ל מהכפר הלבנוני עודייסה בתחילת שנת 1944, על ידי קבוצה של כ-50 בוגרי הנוער העובד שהיו במשך שנתיים בהכשרה בגבעת השלושה. לקיבוץ הוקצו 1500 דונם, אשר מתוכם 1000 התאימו לחקלאות לאחר הכשרה. בנובמבר 1947 הצטרפו לקיבוץ קבוצה של הנוער העובד שהיה בהכשרה בדפנה. הבדידות, האקלים הקשה ודלות האמצעים שליוו את חברי הגרעין המייסד היו קשים ושוחקים. מחסור במים ומיעוט קרקע היו מנת חלקה של משגב עם מראשית קיומה. שביל פרדות בלבד חיבר אותה לארץ. על אף ההכשרות השונות וההשלמות שהגיעו לנקודת היישוב, מספר החברים במקום לא עלה משמעותית, ובאמצע שנות ה-50 עדיין מנה היישוב פחות מ-30 תושבים.
ב-7 באפריל 1980 (שביעי של פסח) התרחש בקיבוץ פיגוע מיקוח, שמטרתו הייתה שחרור מחבלים הכלואים בישראל. המחבלים השתלטו על פעוטון במקום ולקחו את ילדיו כבני ערובה. האירוע הסתיים למחרת, בהשתלטות כוח של סיירת מטכ"ל על המחבלים. באירוע נרצחו מזכיר הקיבוץ, ילד מבני הקיבוץ וחייל נהרג.

גדרות הגבול וזאת המקיפה את הקיבוץ

ירידה בדרך עדי – דרך נוף ביטחונית
במדרון ממרגליות עד מטולה
מעל קריית שמונה, תל חי וכפר גלעדי

****

***

הפריחה בעיצומה

מבט על קריית שמונה

הדרך מתחת לכפר עדיסה

****

***

****

פריחת הדובדבן

***

צילום גיל מועלם

חומת הגבול מול מטולה

עברנו גם ליד המקום בו נמצאה מנהרת חיזבאללה

השער סגור!

בגלל שהשער היה חסום
בוטלה הכוונה
להיכנס למתחם "הדודה מרי ואנדרטת צד"ל
במקום בו נמצא שער פטמה ומתחם הגדר הטובה 

*****

מצפה דדו
במורדות הר צפיה
למול הר דב, חוות שבעה ועמק עיון.

***

מול עמק עיון

מבט על מטולה

***

סובב המושבה מטולה כולל
אנדרטת פיגוע הספארי,
גשר מטולה מעל נחל עיון
ותצפית מפל הטחנה.

הארגזים מחכים לקטיף

נַחַל עִיּוֹן הוא נחל הזורם מעמק עיון שבדרום לבנון, דרומה אל תוך שטח ישראל, ומהווה יובל של נהר הירדן. חלקו העליון מכונה בערבית ואדי דרדרה או ואדי ח'ראר, וחלקו התחתון, מדרום למטולה, נקרא ואדי ברע'ית.
ראשיתו של נחל עיון סמוך למרג' עיון, משם הוא זורם כשבעה ק"מ בשטח עמק עיון, מפוצל לתעלות השקיה רבות, עד כניסתו לשטח ישראל סמוך למטולה. מנקודה זו זורם הנחל בערוץ קניוני היורד מגובה כ-500 מטרים מעל פני הים, עד לגובה כ-300 מטרים מדרום לתל אבל בית מעכה, ומשם בשיפוע מתון יותר אל תוך עמק החולה.
הפרשי הגובה הגדולים גרמו להיווצרות כמה מפלי מים בערוץ, ובשל כך נכלל קטע זה של הנחל בשמורת עיון. בשמורה ארבעה מפלים (מצפון לדרום): מפל עיון שגובהו 9.2 מ'; מפל הטחנה שבו נופלים המים מגובה של 21 מטרים לתוך טחנת קמח ישנה; מפל האשד, שהוא בעצם שני מפלים סמוכים, העליון של 5 מ' והתחתון של 9.5 מ', ומפל התנור שגובהו כ-30 מטרים. שמו של זה האחרון אינו נגזר מהמילה העברית "תנור", כי אם מהמילה הערבית "תנורה", מין חצאית שנוהגות ללבוש נשים ערביות ובדואיות.
בתוך עמק החולה זרם נחל עיון במערב העמק אל תוך ביצת החולה. לאחר ייבוש החולה הוטה הנחל אל תוך מערכת תעלות הניקוז של העמק, ומעט מאוד נותר מאפיקו המקורי. אחת התעלות מובילה חלק ממי נחל עיון אל תוך הירדן סמוך לנקודת החיבור של שלושת מקורותיו, ולכן יש הכוללים אותו במניין מקורות הירדן.
באגן ההיקוות של הנחל יורדים בממוצע כ-900 מילימטרים של גשם בשנה. הדבר גורם לשוני רב בספיקת המים בנחל בין עונות השנה: בחורף נוצרת זרימה שטפונית בעוצמה חזקה, ואילו בקיץ הספיקה נמוכה באופן משמעותי משום שהיא ניזונה ממעיינות בלבד. מרבית המים מנוצלים להשקיה עוד בשטח לבנון, ורק מיעוטם מגיע לישראל, וגם בה משמש ברובו להשקיית חלקות חקלאיות סמוך למטולה, כך שמעט מאוד מים זורמים בחלקו התחתון בקיץ.
מקור 

גשר נחל עיון

גשר נחל עיון וסביבתו בשנת 1944

אזור מטולה היה רגיש מאד מבחינה ביטחונית. בתקופת מלחמת העולם השנייה נבנו בסביבתו מתקנים צבאיים בריטים רבים. בסמוך לו עברו נתיבי ההעפלה של עולים מסוריה ומלבנון, ולהבדיל – נתיבי הברחה של התושבים הערבים. באזור זה נמצאו שני גשרים שקישרו את ארץ-ישראל עם לבנון: הגשר הראשון, בגודל בינוני, נטוי על נחל עיון (ואדי דרדרה) כקילומטר מצפון-מזרח למטולה. עבר עליו הכביש ממטולה למרג' עיון ולבקעת הלבנון. בסמוך לגשר זה היו כמה מחנות צבא בריטים ושמירה הופקדה עליו. הגשר השני, גשר-כביש קטן יחסית בגודלו, חיבר בין מטולה לצידון ומוקם על הגבול, כשני קילומטרים צפונית-מערבית למשטרת מטולה. על גשר זה לא הופקדה שמירה. שני הגשרים פוצצו במבצע 'ליל הגשרים', שנערך בלילה שבין ה- 16 ל-17 ביוני 1946.

המקור אתר פלמ"ח

בפשיטות על גשרי מטולה השתתפו שני כוחות מפלוגה ט' של הגדוד השלישי. גשר מטולה צפון-מזרח הותקף בידי מחלקה מההכשרה המגוייסת בקיבוץ דפנה, בפיקודו של מפקד המחלקה דוד (דודו) צ'רקסקי. גשר מטולה צפון-מערב הותקף בידי כיתה מוגברת ממחלקת הפלמ"ח בקיבוץ כפר-גלעדי, בפיקודו של מפקד המחלקה, דני נוימן (נעמן). שני הכוחות ערכו את הכנותיהם במשותף בחורשת תל-חי, ויצאו יחדיו לפעולה מעט לאחר השעה 21:00. כעבור כ- 20 דקות הליכה התפצלו הכוחות, וכל כוח נע ליעד שנקבע לו.
הכוח בפיקודו של צ'רקסקי (שכלל גם בחורות אחדות) הלך מרחק של כתשעה קילומטר עד שהגיע לקירבת גשר מטולה צפון-מזרח. בתנועה אל הגשר וממנו היה קטע דרך של כ- 200 מטר שנמצא במרחק של כ- 20 מטר בלבד מגדר המחנה הצבאי הבריטי, ולכן נאלצו לעבור אותו בזחילה בעת ההתגנבות אל היעד. בהיעדר גישה אל תחתית הגשר או אל הקורות התומכות בו, הונחו המטענים שכללו 250 ק"ג חומר נפץ על-גבי כביש האספלט שחצה את הגשר. בשעה 23:30 פוצץ המטען והגשר קרס. בעוד הכוח נסוג, נורתה לעברו אש בלתי מכוונת על-ידי שומרי המחנה. איש מהלוחמים לא נפגע והכוח שב בשלום לבסיסו בדפנה.
מפקד הפעולה, דוד צ'רקסקי, נהרג במלחמת העצמאות בקרב על נבי יושע ולזכרו חיבר חיים חפר את השיר – "דודו".
הכוח בפיקודו של נוימן הגיע לקירבת גשר מטולה צפון-מערב לאחר כשעת הליכה, בהדרכתו של הסייר (והמשורר והפיזמונאי) חיים פיינר (חפר). הלוחמים מיקמו את המיטענים שכללו 200 ק"ג חומר נפץ והמתינו לשעת האפס שנקבעה, 23:30. לאחר שנשמע הפיצוץ בגשר מטולה צפון-מזרח, הורה נוימן לפוצץ את הגשר והכוח נסוג חזרה לכפר גלעדי. הבריטים שיקמו את הגשר כעבור שבועיים. הפלמ"ח שב וחיבל בו ב- 15 בפברואר 1948, במסגרת 'מבצע הל"ה', בכדי למנוע חדירת לוחמים ערבים מסוריה לארץ-ישראל.
המקור אתר פלמ"ח 

גדר הגבול

****

***

שולמית (שולה) קישיק-כהן מרגלת יהודיה אשר הבריחה יהודים מלבנון לארץ ישראל
שולמית (שולה) קישיק-כהן נולדה בארגנטינה בשנת 1920 לערך, להורים ציוניים שחינכו את ילדיהם לאהבת ישראל. כשהייתה ילדה עלתה המשפחה ארצה והתמקמה בירושלים, ושולה התחנכה בבית הספר לבנות אוולינה דה-רוטשילד.
בגיל 16 השיאו אותה הוריה לג´וזף כהן, סוחר יהודי-לבנוני בעל אמצעים שחי בבירות, והיא עברה להתגורר עמו שם. עד מהרה בלטה שולה בפעילותה בחיי הקהילה בלבנון ואף יצרה קשרים עם גורמים בכירים בשלטון.
ערב פרוץ מלחמת העצמאות הגיע לידיה מידע על ההכנות הצבאיות למלחמה בישראל, והיא הרגישה שיש ביכולתה לסייע למאמץ המלחמתי של המדינה שבדרך. היא יצרה קשר עם גורמי המודיעין הצבאי ונעשתה סוכנת מודיעין פעילה.
שולה כהן החלה לספק מידע מודיעיני חשוב למדינה הצעירה שנאבקה על קיומה, בכל הקשור לפעילות הצבאית של הלבנונים. במהלך השנים 1947–1961, גם לאחר תום מלחמת העצמאות והקמת המדינה, העבירה כהן מידע מודיעיני רב מסוריה ומלבנון לישראל.
שולה כהן הייתה דמות מרכזית גם בפעילות למען הברחת יהודים מלבנון וממדינות ערב נוספות לארץ ישראל (ובהמשך למדינת ישראל). היא סייעה ליהודים רבים, בעיקר לילדים ולבני נוער, לעלות ארצה. בפעילותה המודיעינית ולמען הצלת יהודים הופעלה שולה כהן על ידי יחידה 504 באמ"ן, שאמונה על הפעלת סוכנים דרך גבולות המדינה.
בד בבד עם פעילותה כסוכנת וכמבריחה, ניהלה כהן חיי משפחה, ואף ילדה שבעה ילדים.
בשנת 1961 נאסרה כהן, עונתה קשות ונידונה למוות. לאחר ערעור, הומתק עונשה ונגזרו עליה שבע שנות מאסר. לאחר מלחמת ששת הימים שוחררה בעסקת חילופי שבויים ועלתה עם משפחתה  לירושלים, ושם היא התגוררה עד מותה ב-21 במאי 2017
המקור אתר למורשת המודיעין 

****

***

מפל הטחנה

לסיום, ד"ש מחיזבאללה

****

סוף דבר,

היה זה סיור ארוך מאוד,
יותר אפילו מהסיור בגזרה המרכזית
זה היה יום מעניין גדוש מראות ורווי מידע.
הכרנו מקומות חדשים
ולמדנו הרבה!

גם בסיור זה 
עלו אצלי זיכרונות
מזמן השירות הצבאי הסדיר
מזמן מלחמת לבנון הראשונה,
ומזמן שירות הקבע בעבודת מטה
בהקמת התשתיות הפיסיות

****

לאחר הסיור כל חבריי הביעו את תודתם העמוקה 

*****

תודה מקרב לב לנועם בן צבי
שהקדיש לנו מזמנו, הוביל אותנו,
"הרביץ" לנו ו"שטף"
אותנו במידע
וגם הפעם סיפר לנו מחוויותיו
בעת שירותו הצבאי ברצועת לבנון,

******

תודה לכל חבריי
שהשתתפו תרמו כל אחד מעט מידע וגם צילומים לתיעוד
ואלה שתמכו והושיטו לי יד במקומות שנדרשה עזרה בהליכה.

*****

עניינו של תיעוד זה הוא מראות דיווש/צילום בעיר נתניה ביום שבת, 17 באפריל 2021.

לדיווש זה יצאתי עם חברי מיכאל עוזרמן תושב העיר.

את נתניה הכרתי בשנים האחרונות ממספר פעמים שדיוושתי בה. בעבר בעת שביתי רוני רווה ובעלה יוני התגוררו בקריית השרון שבמזרח נתניה, טיילנו בתוך העיר ובסביבה מספר פעמים: מקריית השרון לשפך נחל פולג ומצוק נתניה (דצמבר 2014); מקריית השרון לאורך מצוק חוף נתניה וחזרה (ינואר 2015); במרחב החקלאי סביב נתניה ולאורך חוף העיר (יולי 2015); נתניה, מקריית השרון למרכז העיר ולמצוק החוף (אוקטובר 2015); בגבעות החול במרכז השרון, בין קריית השרון ובין חרוצים (אפריל 2016); בהמשך בקיץ 2018 אלי שחר (תל יצחק) הוביל קבוצת חברים בחלקים של העיר בטיול נופי קיץ במרכז השרון. מספר חודשים לאחר מכן, באוקטובר 2018, רז גורן, עמית פינקלשטיין ואני יצאנו לטיול חקר מקיף נתניה, לאורכה ולרוחבה של העיר ובסביבה שמצפון לה.

המטרה שהצבתי בדיווש זה הייתה להמשיך לשפר את יכולת הרכיבה במסלול נוח, להעמיק את ההכרה עם העיר ובהזדמנות גם לצלם את מראות הדרך.

יצאנו לדרך מחצר ביתו ורכבנו לעבר שכונת עיר ימים, עברנו ליד שמורות החולות וסביב פארק השלולית.

המשכנו לאורך טיילת המצוק עד כיכר העצמאות.

מיכאל החליט שהגיעה עת ארוחת הבוקר בבית קפה במדרחוב.

המשכנו ברחובות הראשיים במרכז העיר.

פנינו טיילת לרכיבה בקטע קצר.

מהטיילת חזרנו דרך השכונות שנבנו בשנות ה-70' (אולי קודם) המחכות לגאולה ולהתחדשות – פינוי התושבים, הריסת הבניינים ובניית מגדלים חדשים.

במהלך הדרך, מיכאל, שהוא כאמור תושב העיר אבל גם אדריכל נוף, "הרביץ תורה" בענייני תכנון עירוני ותכנון נוף.

מעבר לרכיבה במסלול באורך 20.7 ק"מ והמשך שיפור היכולת, היה מעניין לשמוע על כיווני התפתחות הבנייה בעיר.

הצילום שהוא חלק בלתי נפרד מכל יציאה לשטח, היה מעניין והניב עשרות צילומים שהמבחר מבניהם מובא להלן.

*******

המסלול

****

*****

הקטע בדרום העיר

****

******

הקטע במרכז העיר

****

*****

כיוון המצלמה לפני היציאה לדרך

*****

עיר ימים

****

****

****

*****

שמורת החולות

***

****

כללי התנהגות, כל משפט מתחיל בלא!

****

*****

הר האשפה המיועד לפינוי, כבר הרבה שנים

*****

מעברים
בין השמורות

****

***

***

****

פארק השלולית

***

***

***

****

****

***

****

****

*****

מראות טיילת המצוק

הרס המצוק לטובת בנייה המרינה

****

האיש והעורבים

טיילי שביל ישראל לאורך הטיילת

****

***

****

****

****

***

****

***

****

****

מרכז העיר

****

****

חוזרים לבית הקפה

פורטרט בבית הקפה

***

***

***

****

בשכונות המחכות לגאולה

****

***

****

****

****

****

****

****

****

***

***

****

*****

סוף

נתניה עיר ואם בישראל
יש בה הכל!

****

תודה מיכאל על בוקר נהדר!

****

עניינו של תיעוד קצר הוא ביקור חטוף תוך כדי סיור ברכב בשלושה היישובים החדשים שהוקמו בחולות חלוצה מול גבול מצרים והם בני נצרים, נווה ושלומית.

אוכלוסיית יישובים אלה הנמצאים בתחום המועצה האזורית אשכול היא אחרת משאר קיבוציה ומושביה. מתגוררים בהם אוכלוסייה דתית, חרדית -לאומית (חרד"לית).

הם הוקמו לקראת סוף העשור הראשון של המאה ה-20' וקלטו בעיקר מהיישובים שפונו מגוש קטיף בשנת 2005.

הקמת היישובים נעשתה בשיתוף המועצה אזורית אשכול, החטיבה להתיישבות, תנועת אמנה של גוש אמונים והמשרד לפיתוח הנגב והגליל.

אל יישובים אלה הגענו דן גזית (גבולות), ארז צפדיה (עומר) ואני (מבשרת ציון) בשעת צהרים לפני ערב יום הזיכרון תשפ"א, יום שני 13 באפריל 2021

הגענו אליהם חלקו השני של סיור ברכב בין יישובי חבל שלום בתחום המועצה האזורית אשכול וראו אתר אנדרטת נירים על אדמות דנגור וגם אנדרטת אוגדת הפלדה לצד כביש כרם שלום – סופה

תיעוד זה כולל מעט מידע על היישובים, מפות וצילומי אוויר ומעט צילומים שנעשו בביקור.

*******

הרקע להתיישבות באזור חולות חלוצה

במאי 2001 ממשלת ישראל הסכימה על הצעת ההחלטה, שהביא לממשלה שר התשתיות אביגדור ליברמן, בגיבוי ראש הממשלה, אריאל שרון, על תוכנית להקמת 5 יישובים בחולות חלוצה.

 

מטרת ההחלטה הייתה למנוע מסירת השטח במסגרת הסכם לחילופי שטחים כחלק מהסדר הקבע עם הפלסטינים. זאת לאחר שעלתה אפשרות שהאזור ישמש כחלק ממדינה פלסטינית עתידית, במסגרת חילופי שטחים, ותיתן מענה לצפיפות האוכלוסין ברצועת עזה. הצעה כזו נכללה, לדוגמה, ביוזמת ז'נבה, וגם אהוד ברק תמך ברעיון זה בהיותו ראש הממשלה, בשנת 2000. מיד הוחל בתכנון שלושה יישובים, שלומית, ניצנית וחלוצית והוקמה ועדת היגוי.

 

במקביל, בשנת 2002, אישרה הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת נגב את הכרזתה של שמורת טבע בחולות חלוצה על מנת למנוע בנייה שתפגע בשטחי הטבע שבהם נמצאים בעלי חיים וצמחים מוגנים.

 

בין המתנגדים לפיתוח השטח היה ארגון חיים וסביבה שטען כי הקמת יישובים חדשים לא רק תפגע בטבע, אלא גם תחליש יישובים קיימים בפריפריה, על ידי הפניית תקציבים לפיתוח חדש על חשבון השקעה ביישובים קיימים. כך שביצוע ההחלטה התעכב.
הקמת היישובים החלה רק לאחר ההתנתקות מגוש קטיף והם נועדו לקלוט תושבים מחלק מהיישובים.

****

****

קצה הדרך האזרחית

*******

בני נצרים 

****

בנֵי נְצָרִים הוא מושב חקלאי שהוקם בשנת 2008 על ידי משפחות שפונו מהיישוב נצרים וכן משפחות נוספות שהצטרפו אליהן.

****

המושב נמצא 800 מטר מגבול מצרים.

****

השדות בקרבת היישוב המפרידים בינו ובין הגבול

בבני נצרים מתגוררות כ-130 משפחות.

 

בבני נצרים התורה היא מרכז חיי הישוב בלימודה וקיומה.

 

הדגש הוא על חינוך פורמלי ובלתי פורמלי.

 

ביישוב ישנם מעונות, גנים, בית ספר היסודי "נעם נצרים", מדרשת נצרים – הדרכה ואירוח חלוצה – עמותה לחינוך בלתי פורמלי ולה אכסניית נוער, ישיבה תיכונית חקלאית "רגבים בנגב". יש בו גם כולל אברכים, ובאלול ה'תשע"ה הוקמה בו גם הישיבה הגבוהה בני נצרים.

 

מערכת חינוך בלתי פורמלית הכוללת תנועת נוער, חוגים, תלמוד תורה בשעות אחה"צ, פעילות לנוער וכו'…

 

כמו כן קיימים בישוב שירותי ציבור הכוללים מכולת, קופת חולים, מרפאת שיניים, ספריה ומשחקיה.

 

בישוב קימת חקלאות ציבורית וחקלאות פרטית.

 

המקור אתר המועצה האזורית אשכול 

***

****

***

****

***

***

עליה לתצפית בכניסה ליישוב

****

מבט אל היישוב מהתצפית

*****

נווה 

נווה (נָוֶה) הוא מושב הוקם ב-2008 על ידי משפחות מהיישוב המפונה בני עצמון (עצמונה) ומשפחות נוספות מרחבי הארץ שהצטרפו אליהן.

 

****

בתחילה, לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות בשנת 2005, הועברו למושב יתד כשליש מתושבי היישוב עצמונה מגוש קטיף כמקום מעבר זמני עד בניית יישוב עצמאי.

 

המתיישבים החליטו להקים את יישובם בחולות חלוצה מתוך רעיון הפרחת השממה, וכן עקב סמיכות האזור לשטחים החקלאיים המעובדים של המשק השיתופי.

 

המשפחות עברו מיתד לנווה החל מסתיו תש"ע-תשע"א (2010) ועד סוף קיץ תשע"א (2011). ביישוב מתגוררות כ-155 משפחות נכון לאוגוסט 2019.

 

המכינה הקדם-צבאית עצם, אשר לאחר תוכנית ההתנתקות עברה עם התושבים מעצמונה ליתד, עברה באפריל 2011 לאתר זמני בנווה.

 

בדצמבר 2011 נחנך הקמפוס החדש והקבוע של המכינה ביישוב. הקמפוס נבנה מכספי פיצויים ומתרומות נוספות.

 

בנוסף למכינה פועלים ביישוב גם "ישיבה תיכונית נווה", "אולפנת חלוצה", תלמוד תורה לבנים, בית ספר לבנות, גנים ופעוטון.

 

באלול תשע"ח הוקמה ביישוב הישיבה הגבוהה ישיבת ממדבר מתנה

****

תושבי היישוב עוסקים בעיקר בחינוך ובחקלאות.

 

היישוב הקים, בשותפות עם היישובים בני נצרים, דקל ואוהד, את פרויקט האנרגיה הסולארית הגדול במדינה המשתרע על שטח של 1,000 דונם וכולל שדה סולארי המתקדם מסוגו.

 

החזון של הישוב הוא בניית קהילה אחדותית, המבוססת על הנהגה תורנית ועל יסודות של יראת שמים, אשר מגמתה הקמת התיישבות חקלאית כערך תורני וכהגשמת חזון תחיית עם ישראל.

 

ביישוב הוקמו מגוון מוסדות חינוך ביניהם מכינה קדם צבאית-"עצם", אולפנה, ישיבה, בתי ספר יסודיים.

 

כמו כן ביישוב יש מקווה נשים וגברים, מדשאות, פארקים, ג'ימבורי וספרייה.

 

מקור אתר המועצה אזורית אשכול

מבט אל נווה מתצפית בני נצרים

*****

שלומית 

שְׁלוֹמִית הוא יישוב קהילתי, שמונה כ- 320 נפשות

****

בינואר 2005 אישרה הוועדה מקומית לתכנון ולבנייה אשכול את התוכניות להקמת שלומית, בה בשלב הראשון 1,500 יחידות דיור.

 

בפברואר 2005 הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה הפקידה תוכנית מפורטת ליישוב, בה רק 500 יחידות דיור שנועדו למפוני רצועת עזה לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות.

 

באוגוסט 2011 אוכלס המקום לראשונה על ידי גרעין של בוגרי מכינה קדם-צבאית עצם, שהתגוררו במבנים יבילים עד להשלמת בניית מבני הקבע.

 

בקיץ 2014 נרכשו 28 מגרשים ראשונים ביישוב. וביולי 2015 החלה בניית בתי הקבע,

 

נכון למאי 2020 ביישוב היו 30 בתי קבע מיושבים ומקצתם בתהליכי בנייה.

 

מקור והרחבות 

****

***

****

***

***

חזרות לקראת יום העצמאות

*****

סוף דבר,

סיור הקצר ברכב
בשלושת היישובים
אפשר הצצה חטופה עליהם.

****

יישובים אלה
הם עובדה קיימת ומעניינת.

******

אפשר להתווכח
אם הם נחוצים במקומם
או אם הם מיותרים
ואינם נחוצים. 

****

אולי יכלו למקם את המתיישבים
שפונו מגוש קטיף ביישובים קיימים.

*****

מאחר ויישובים אלה הם
רק בראשית דרכם,
ראוי ללמוד יותר עליהם
ובעיקר לעקוב אחרי המשך התפתחותם.

******

אין ספק שיישובים אלה
מוסיפים לגוון האנושי
של יישובי המועצה האזורית אשכול.
מעניין אם תושביהם ישתלבו
בין יישובי המועצה
או יעדיפו להתבדל ולהסתגר בתחומם.

ימים יגידו!

עניינו של תיעוד קצר הוא ביקור באתר אנדרטת אוגדת הפלדה

אל המקום הגענו דן גזית, ארז צפדיה ואני בסיור ברכב בין יישובי חבל שלום בתחום המועצה האזורית אשכול בשעת צהרים לפני ערב יום הזיכרון תשפ"א, יום שני 13 באפריל 2021.

באתר זה ביקרנו לאחר  הביקור באתר אנדרטת נירים על אדמות דנגור

באתר בנוסף לביקור באנדרטה דיברנו בהרחבה גם על קרב רפיח במלחמת ששת הימים בו נפלו רבים מלוחמיה

*****

מיקום כללי:
בנגב המערבי
בקרבה לגבול עם מצרים מול פתחת רפיח

****

מיקום
לצד כביש 232 בחבל שלום,
כ-2 ק"מ ממערב למושב יתד,

*****

****

האנדרטה היא העתק של זו
שהייתה קיימת בימית עד להריסת העיר
עם פינוי סיני
בעקבות הסכם השלום עם מצרים בשנת 1982.

****

האנדרטה מנציחה את נופלי אוגדה 84
בקרב רפיח ובהמשכו במלחמת ששת הימים

***

****

אוגדת הפלדה (אוגדה 84) לחמה במלחמת ששת הימים בצפון סיני בפיקודו של אלוף ישראל טל. האוגדה כבשה את מתחמי פתחת רפיח ולאחר מכן פרצה לצפון סיני והגיעה ראשונה לתעלת סואץ. האוגדה הייתה מורכבת משתי חטיבות שריון (חטיבה 7 – סדירה וחטיבה 60 – מילואים), צנחנים (חטיבה 35) וכוחות הנדסה וארטילריה.  אחרי מלחמת ששת הימים, לאחר שהאוגדה הוצבה בסיני וגדלה מספרה שונה לאוגדה 162 והיא קיימת עד היום.

*****

מיקומה האסטרטגי של הפתחה כמעבר המועדף בין ארץ ישראל וחצי האי סיני גרם לחשיבותה הרבה, הן בעיני הצבא המצרי והן בעיני צה"ל, ובשל חשיבותה הרבה הוטלה על אוגדה 84 המשימה להבקיע את המערך המצרי בכל מחיר, ובכך לפתוח את הציר הצפוני לסיני.
כדי להימנע ככל האפשר מהעיכובים הכרוכים בפריצת שדות המוקשים תוכננה ההתקפה הישראלית להתבצע מהאגפים הצפוני והדרומי. ב-5 ביוני 1967 ב-08:45 פרצה חטיבה 7 לרצועת עזה מול חן יונס ונכנסה לקרב מול כוחות של החטיבה הפלסטינית 108. לאחר שהתגברה בקרב קצר ועז שגבה נפגעים רבים בקרב הכוח הישראלי (כולל מפקד גדוד שנהרג) על כוח החטיבה הפלסטינית, המשיכה בדרכה מערבה, לכיוון רפיח. כוונתה הייתה לאגוף את המערך המצרי מצפון ולתוקפו מהצפון ומעורפו המערבי, אך נתברר כי מגנן הנ"ט של חטיבה 16 המצרית פרוש צפונה מעבר למה שסברו תחילה. בקרב קשה שהתחולל בצהרי אותו יום הצליחו שני גדודי הטנקים הישראלים להבקיע את המערך המצרי בצפון אך סבלו אבידות קשות. הגדוד השלישי נע בטור עורפי על הציר הראשי במטרה להימנע מפריצת שדות המוקשים.
חטיבת הצנחנים, שהייתה רכובה על גבי זחל"מים נותקה מגדוד הטנקים 46 (מחטיבה 401) שסופח אליה והתקשתה בכיבוש יעדיה ללא סיוע השריון. גדוד 46 איגף את המתחם המצרי מדרום תוך שהוא יורה לכיוונו על מנת שהמצרים ישיבו באש שתזהה את מיקומם המדויק. מטרה זו אמנם הושגה בחלקה, אך הגדוד לא גילה חטיבה מצרית שהייתה ערוכה בדרום המתחם. הוא הרחיק בתנועתו מערבה וניהל קרב באזור כפר שן בו השמיד 20 טנקי סטלין ופגע בארטילריה מצרית. חטיבת הצנחנים, שהשתלטה בינתיים על מספר מוצבים, כותרה על ידי המצרים ונמצאה במצב קשה. מפקד האוגדה שלח לעזרתה את גדוד החרמ"ש של חטיבה 60 ואת פלוגת החרמ"ש שעסקה בהשתלטות על העיירה רפיח, אך היו אלו הטנקים של גדוד 46 ששבו מזרחה ופרצו לפנות ערב את טבעת הכיתור. למרות שהכוח הישראלי סבל מנפגעים רבים וממחסור בתחמושת ובדלק הצליח הכוח הישראלי להתגבר על הכוח המצרי בקרב שנערך בשעות החשיכה וכבש את המוצבים הדרומיים. לטענת רנדולף ווינסטון צ'רצ'יל, היו למצרים 1,500 הרוגים בגזרת הלחימה של חטיבת הצנחנים בעוד שלכוח הישראלי היו 70 הרוגים. הם הגדירו את הלחימה הישראלית בקרב רפיח במילים: "מערכת רפיח-אל עריש נוהלה על ידי הישראלים "בלי להתחשב במחיר"".
חטיבה 60, שכמו חטיבת הצנחנים יצאה משטחים בחולות חלוצה, הופנתה בצהרי ה-5 ביוני לציר שעבר בחולות מדרום לזירת הקרב, מתוך מטרה לתקוף את מעבר הג'יראדי, אולם נתקלה בקשיי עבירות ולא באה לידי ביטוי בקרב רפיח.
לאורך כל הקרב, ובמיוחד בחלקו הראשון, סייע חיל האוויר הישראלי בתקיפת סוללות ארטילריה מצריות על ידי טייסת פוגה מגיסטר.
מקור והרחבה על הרקע לקרב וסדר הכוחות

****

ניצחונה של אוגדה 84 בקרב זה, הונצח בשירו של יורם טהר-לב (בביצוע אריק לביא), קרב רפיח:
בָּאנוּ שְׁחוֹרִים כְּפִיחַ
בָּאנוּ קְרוּעִים אֲבָל,
אָנוּ אַחֲרֵי רָפִיחַ
כְּמוֹ שֶׁרָצִיתָ טַל!
…
בַּחֲמִשָּׁה בְּיוּנִי
גְּדוּד הַשִּׁרְיוֹן פָּרַץ

****

להרחבה אודות קרב רפיח ראו
שבתי טבת, חשופים בצריח, ירושלים: שוקן, תשכ"ח.
משה גבעתי, בדרך המדבר והאש: תולדות גדוד 9, תל אביב: מערכות, תשנ"ד-1994, עמ' 361–366.
אריה חשביה, צה"ל בחילו – אנציקלופדיה לצבא ולביטחון: חיל השריון, תל אביב: רביבים, 1981.
זאב שיף, איתן הבר, לקסיקון לביטחון ישראל, תל אביב: זמורה, ביתן, מודן, תשל"ו.
אברהם זהר, "אוגדה 84 במערכת רפיח במלחמת ששת הימים", שריון מס' 35 (יוני 2010), עמ' 14-18.

***

האנדרטה הוקמה בימית ביוזמת הלוחמים ומשפחות הנופלים תוכננה על ידי ישראל גודוביץ. היא נחנכה במרכז העיר ימית שבפתחת רפיח ב-5 ביוני 1977, במלאת עשר שנים למלחמה. היא סימנה את הכיכר המרכזית של העיר ימית.

*****

עם פינוי סיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים, נהרסה האנדרטה, לא לפני ששהו עליה אנשי 'גוש אמונים', שהתבצרו על המגדל הגדול; אנשים אלה, ובראשם צחי הנגבי, היו חלק מהתנועה לעצירת הנסיגה בסיני. הם שהו על האנדרטה החל מ-1 באפריל 1982 ועד 23 באפריל, תוך כדי שנאבקו בחיילי צה"ל שניסו לפנותם, תוך כדי שימוש בשמן, קצף ומים. לבסוף, הצליחו חיילי צה"ל להוריד אותם, על אף המדרגות השבורות ולקחת אותם למעצר. פינוי העיר הושלם יומיים אחר כך. מיד לאחר מכן נבנתה שוב במקומה הנוכחי, מדרום לכרם שלום, שם נחנכה ב-15 ביוני 1982.

****

האנדרטה היא פסל סביבתי גדל ממדים, הניצב בשטח של 15 דונם. ממוקמת על גבעה קטנה, מוגבהת מסביבתה המישורית. במרכז האתר מגדל הנישא לגובה 25 מטר ובנוי מחמישה חצאי גלילים. אל המגדל מובילות חמש דרכים מכיוונים שונים, ובראשו מרפסת שממנה אפשר לצפות על הסביבה. על המגדל מספר חורים עגולים, כחורי פגזים, פזורים באקראי. סביב המגדל ניצבים 400 עמודים המוקפים צמחייה נמוכה, בראש כל אחד מהם חלקי ברזל המדמים חלקי רכב שריון או נשק. העמודים שונים זה מזה בגובהם, חלקם ישרים וחלקם נוטים. הם פזורים מסביב למגדל ויוצרים במבט מלמעלה צורה מעוגלת, ומרחוק נראים כמעין יער – אך יער שעציו, כמו הנופלים, לא יגדלו עוד.
המגדל הגבוה הנראה למרחוק מסמל אחיזה בקרקע, עמידה איתנה ושליטה. האתר כולו נותן תחושה של לחימה, עמידה איתנה מול האויב ומתן כבוד לנופלים.
בתחתית מגדל התצפית חדר זיכרון מעוגל, אשר בקירותיו קבועים לוחות ארד עם שמות החללים וסמלי היחידות. פסוקים הקשורים להיות האוגדה עמוד האש שהוביל את צה"ל במלחמה חקוקים על הקירות: "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן, לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש, להאיר להם – ללכת, יומם ולילה" (שמות י"ג, כ"א) וכן "במקום עמודו של עולם אתה עומד" (שמות רבה ב').בכניסה לאתר שלט הסבר על האנדרטה ועל גילגוליה – במקור הוקמה האנדרטה בימית שבסיני, וכאשר החזירו את חבל ימית למצרים היא נבנתה באופן כמעט זהה במקומה הנוכחי בפיתחת שלום. לצד השלט ספסלי ישיבה, עצים וברזי מים.
המקור אתר יזכור משרד הביטחון

****

*****

****

****

*****

האתר מכובד ומרשים ביותר,

*****

העתקת האנדרטה מימית לתחום ישראל
היא אירוע יוצא דופן.

****

מיקומה ראוי להנציח
את הקרב המפואר
שהתחולל בפתחת רפיח
בתחילת מלחמת ששת הימים

עניינו של תיעוד קצר הוא ביקור באתר אנדרטת נירים דנגור בנגב המערבי הנמצאת סמוך וצמוד לקיבוץ סופה.

על אדמות דנגור, ישב קיבוץ נירים מאז הקמתו בסוף 1946.

במלחמת העצמאות ב-1948 הגנו חבריו בחירוף נפש על ביתם מהתקפות המצרים שפלשו לארץ, והצליחו במשימה למרות מספרם המועט ונשקם הדל.

הקיבוץ נהרס בקרבות, ולאחר המלחמה נבנה מחדש כ-12 ק"מ מצפון.

על אדמות נירים הוקם ניר יצחק, וליד קיבוץ סופה הסמוך נותרו שרידים מנירים הישן והם חלק מאתר הזיכרון לקיבוץ, לקרבות ולשמונה חברי המקום שנפלו.

אל אתר נירים דנגור הגענו דן גזית (גבולות), ארז צפדיה (עומר) ואני (מבשרת ציון) בסיור ברכב בין יישובי חבל שלום בתחום המועצה האזורית אשכול בשעת צהרים לפני ערב יום הזיכרון תשפ"א, יום שני 13 באפריל 2021.

סיור זה היווה המשך והשלמה לשניים קודמים באזור:
* הסיור הראשון בקיבוץ נירים (נובמבר 2020) ותיעודיו קיבוץ נירים שבמישור חוף הנגב וגם שדות קיבוץ נירים בעוטף ישראל שבנגב המערבי
* הסיור השני בקיבוץ גבולות (אפריל 2021) ותיעודו קיבוץ גבולות בדיונות שבקצה הארץ הנושבת

בנוסף לסיבוב באתר הרחבנו בשיחה על הנושאים הבאים:
* רכישות הקרקע על ידי יהודים בנגב במערבי מסוף המאה ה-19 ובמיוחד זו שנעשתה על ידי הרב שלום דנגור על שמו נקרא המקום
* ייחודה של ההתיישבות בחבל הבשור בתקופת היישוב
* הקמת נירים על אדמות דנגור, אחת הנקודות מתוך י"א שעלו לקרקע במוצאי יום כיפור תש"ז (אוקטובר 1946)
* עמידת קבוץ נירים מול הפולש המצרי במלחמת העצמאות, מאי 1948
* התיישבות נירים שש פעמים תוך שנתיים וחצי

********

****

מיקום: נירים דנגור

*****

האתר היום סמוך לגדר קבוץ סופה 

****

מיקום אתר האנדרטה

****

אדמות דנגור
בראשית שנות ה-40'
ומיקום בו
הוקם קיבוץ נירים
מספר שנים לאחר מכן

הרב שלום דנגור שרכש את אדמות עליהן קם קיבוץ נירים בראשונה היה דיין בעיראק ורב העיר סואץ שבמצרים.

 

הוא נולד בבגדאד שבעיראק בשנת 1832 למד בצעירותו אצל הרב עבדאללה סומך. שימש כדיין לזמן קצר, ולאחר מכן כיהן כרב במצרים בשנים 1897–1904. כיהן כרב העיר סואץ משנת 1907 ועד מותו.

 

הרב, שהיה ציוני בעמדותיו, ביקר בארץ ישראל חמש פעמים (בין 1899 ל-1914), ורכש אדמה במערב הנגב שנקראה אדמת דנגור וכאמור עליה קיבוץ נירים והתקיים בה עד מלחמת העצמאות.

 

צאצאיו חיים כיום באנגליה ונמנים עם משפחות בעלי ההון. צאצאים נוספים ממשפחתו הרחבה עלו לארץ ישראל בעלייה מעיראק בשנת 1951 וחיים כיום בישראל.

 

המקור

****

ייחוד ההתיישבות
בחבל הבשור
עד הקמת המדינה

דן גזית טוען שהתיישבות בחבל הבשור שזו של נירים באדמות דנגור היא חלק ממנה מהווה  פרק ייחודי ויוצא דופן במסכת בתהליכים ההיסטוריים של ההתיישבות העברית החדשה בארץ-ישראל.

 

מחד גיסא, בחבל-ארץ זה נרכשו קרקעות על-ידי יהודים כבר בשלהי המאה ה-19 (למשל – אדמות דנגור) ובראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 כבר הצטברו – דרומית לקו עזה-באר שבע –  עשרות אלפי דונמים בידי משקיעים יהודים;

 

מאידך גיסא, המוסדות הלאומיים נמנעו מלממש את זכות ההתיישבות בחבל עקב חוסר ידע אקלימי ואגררי, חשש מבעיות בטחון ורתיעה מהסתבכות עם שלטונות המנדט הבריטי.

 

ואכן, גורמי המרחק (מחסור בדרכים בטוחות), הקשר המקוטע, האקלים הבלתי ידוע, חוסר-ידע חקלאי לתנאי הנגב , הניכור הממסדי, בעיות תקציב, המתח הבטחוני ומעל הכל – מלחמת העצמאות שניתקה את ישובי הנגב הנצור – גרמו  לניידות, נטישות ופירוקים; ישובים בודדים בחבל הבשור נותרו עד היום כפי שעלו על הקרקע, באתרם ובהרכבם ולכן אפשר להגדיר את התופעה הזאת ככלל – במסגרת התקופה הנידונה.

 

חובה גם להיזכר בשתי מגבלות חשובות שקבעו כמעט תמיד את מיקומם המקורי של הישובים בתקופת טרום-המדינה: הראשונה, עיקרון הביטחון – הן בפני התקפות של ערביי הארץ ושכנותיה והן מול פעילות עויינת של השלטון הבריטי; השנייה, הישוב היה חייב להיות מוקם כולו על אדמה יהודית ללא עוררין – אם פרטית ואם לאומית – מגבלה אשר לעתים סתרה את א’ = עקרון הביטחון.

 

לאחר תום מלחמת העצמאות הוסרו, כמובן, שתי המגבלות הללו והישובים שסבלו מהן מיהרו לשפר את מיקומם בהתאם ליכולתם.

 

בתקופת היישוב עד קום המדינה, הישובים שהועלו על הקרקע בחבל הבשור על-ידי המוסדות המיישבים (חברת הכשרת הישוב, “ועדת הנגב”, הקרן הקיימת, הסוכנות היהודית, התנועות המיישבות והמרכז החקלאי) היו מבחינה אירגונית ק י ב ו צ י ם (אפילו אם הגופים שעלו על הקרקע התכוונו, בסופו של דבר, להיות מושבים – כגון בית אשל, נבטים, מבטחים ותקומה); המסגרת הקולקטיבית הקלה בהתמודדות עם התנאים הקשים.

 

רק אחרי שנת 1948, החלו מוסדות המדינה להעלות על הקרקע בחבל הבשור גם מושבים.

 

שלוש השנים שעברו מאז קום שלושת ה”מצפים” (1943) לימדו את המוסדות המיישבים כי עדיף מבחינה מדינית, אירגונית, יוּרידית ובטחונית להתיישב בנגב (ואז כוּנה חבל הבשור “הנגב הרחוק”…) ב”גלים” או בקבוצות; ואכן בלילה אחד במוצאי יום כיפור תש"ז עלו על הקרקע י”א נקודות (6.10.46), מהן ארבע בחבל הבשור (אורים, נירים, תקומה ובארי) ועוד ארבע קרוב לשוליו (כפר דרום, חצרים, משמר הנגב ושובל). כל הארבע שהוקמו בחבל הבשור עקרו ממקומן המקורי.

 

המקור: דן גזית:

הקמת נירים
עד העלייה לדנגור

במהלך 1943 – 1945 התגבשו ראשוני החברים, צברים משכבת גדוד “ניר" ארצית של תנועת השומר הצעיר, לגרעין לצורך הקמת קיבוץ עצמאי, שברבות הימים יהיה לקיבוץ נירים.

 

ב-28 ליוני 1946, יום לפני "השבת השחורה", יצא הגרעין לעצמאות עם "ההשלמה הבולגרית" ממסילות והתיישב במושבה באר-יעקב. קבוצה נוספת מהגרעין ירדה ל"מצפה גבולות" שבנגב להחליף את חברי פלוגת העבודה שעברה להקין את קיבוץ חצור וקבוצה שלישית נשארה לעבוד בתל-אביב ובנחלת יצחק בעבודות חוץ שונות.

 

בשלב מאוחר יותר עברה הקבוצה מבאר-יעקב לראשון- לציון, ובין מעבר אחד למשנהו נקלטו שתי "השלמות" נוספות, שחבריהן ניצולי שואה.

 

ערב מלחמת השחרור התהוו שני מוקדים של נירים: הקבוצה בראשון-לציון והקבוצה בנגב.

 

במוצאי יום כיפור תש"ז (6.10.46) מבין י”א נקודות עלו על הקרקע, נירים הייתה אחת מהן. באותו לילה יצאו אנשי נירים ממצפה גבולות אל נקודת הקבע הנבחרת שלהם בגבעה במרכז אדמות דנגור, אבל כקילומטר לפני הגבעה שקעו המשאיות בחולות. בלית ברירה לא היה מנוס מלהחליט על הקמת היישוב במקום בו שקע הרכב". רק מספר חודשים לאחר מכן בראשית 1947 עברו אנשי הקיבוץ לנקודת הקבע המתוכננת בדנגור.

 

מקור: אתר קיבוץ נירים

קרב דנגור-נירים
מאי  1948

ההתקפה על נירים  – ב 15 למאי 1948, יום לאחר הכרזת המדינה, פלשו צבאות מצרים לגבולות המדינה. היישוב בדנגור, שמנה 39 מגינים עם נשק קל הותקף ע"י שני גדודים של צבא סדיר עם תותחים וטנקים. חצר נירים (100X100) כללה את בית הביטחון, חדר הגנרטור, ארבעה צריפי עץ, שני פחונים קטנים למקלחת ולשירותים וסככה לבעלי חיים. הימים שלפני המתקפה המצרית הוקדשו להתבצרות: חפירת עמדות ותעלות ומקלטים. בין עבודות הביצורים לאימונים ולקורסים, כגון עזרה ראשונה, החיים תוססים ומלאי שמחה.

 

הנשק בנירים – כשבועיים לפני ההתקפה נחוג ה"אחד במאי". בין שתי הסיסמאות, שנתלו בחדר האוכל, מכריזה אחת: "לא הטנק ינצח – כי אם האדם". ליד הסיסמא כעין קישוט מקלע חדיש (מ.ג. 34) ושרשראות כדורים. הנשק בנירים כלל 10 רובים, 7 קראבינים איטלקיים, 4 תתי מקלע ( 3 "סטנים" ו"תומפסון"), 2 מקלעים קלים "ברן” ו -מ.ג, מקלע כבד " שורצלוזה", מרגמה "2, מטול "פיאט" אנטי טנקי, רובה אנטי טנקי ישן, מספר רימונים ושקיות חומר נפץ בנות קילוגרם אחד.

 

לקראת הקרב אווירת הימים ההם, הווי חברתי תרבותי לצד הכנות לקרב אפשרי. יומיים לפני הפלישה הגיעו שלושה אומנים מטעם הפלמ"ח לנגן וללמד שירים. בערב התאספו החברים למסיבה ובסופה הודיע אחד החברים י ישנן ידיעות ברורות על ריכוז צבא מצרי סדיר בגבולות הקרובים וכי נירים ועימארה תותקפנה. אולם, לא הייתה לה התייחסות והשגרה נמשכה.

 

הקרב – פלישת הצבאי המצרי ב-15.5.48 נפתחה בהתקפת מאות חיילי חי"ר בסיוע שריון וארטילריה על נירים. ההתקפה החלה ב-07:00 בהפגזה כבדה של תותחים ומרגמות מגדוד ארטילרי ובהפצצה ממטוס. חצר הנקודה כוסתה בעשן סמיך, בית הביטחון נוקב ככברה, הצריפים בערו וקרסו. באורח פלא, קיר אחד שרד מצריף חדר האוכל ועליו נותרה סיסמה שנתלתה ב-1 למאי – "לא הטנק ינצח, כי אם האדם". כשליש מהלוחמים נפגעו בהפגזה, 7 נהרגו ביניהם מפקד הנקודה וסגנו, 6 נפצעו קשה. הקשר עם הנקודה נותק והתחדש מספר פעמים משתוקנה האנטנה תחת אש.

 

החי"ר המצרי התקדם בחיפוי הדדי ממרחק 400 מ' כשהוא פרוס בקשת רחבה, הלוחמים בעמדות נצרו את אשם. כאשר הגיע החי"ר למרחק 150 מ' מהגדרות וחלק מהזחלילים לגדר, פתחו המגינים באש יעילה. תנופת ההסתערות נעצרה, המפקדים המצריים התרוצצו ושרקו במשרוקיות, אך התקשו לחדש את ההסתערות.

 

סוד הגבורה של מגיני נירים מפוענח בידי חברם דאז, אברהם אדן (ברן) בספרו "עד דגל הדיו": "נירים ספגה תשעה קבין של הרס והשמדה. כל שהיה מעל פני האדמה נהרס ונשרף, תעלות הקשר חרבו, כשליש מהלוחמים נפגעו וביניהם המפקדים. רוב הנשק האוטומטי יצא מכלל פעולה ואף על פי כן לא השיגו התוקפים שיתוק.

 

הקרב הוכרע לטובת אנשי נירים, אך במשך תקופה ארוכה היה על אנשי נירים להסכין עם המצב של חיים במשלט הנמצא תדיר במגע עם האויב. הצבא המצרי שנכשל בהתקפה על נירים, הקים מולה במרחק 5 ק"מ מוצב צבאי, ממנו המשיכו להטריד את נירים מפעם לפעם באש תותחים בעוצמות שונות, במשך חודשים. עיקר עיסוק החברים היה התבצרות. נירים הפכה מוצב צבאי/קיבוצי משוכלל שהתארגן מתחת לפני האדמה. העמדות חוזקו, הוצמדו אליהם מקלטים מחוזקים, ששימשו למגורי החברים. מחסן הבגדים וחדר אוכל הוקמו מתחת לפני האדמה.

 

המקור: אתר קיבוץ נירים וראו שם הרחבה והפניות נוספות וגם אתר הפלמ"ח 

מיקום נירים בדנגור
לאחר מלחמת העצמאות
טרם המעבר לאתר הנוכחי

****

מיקום נירים בדנגור
ביחס למיקום הנוכחי
בתום העשור הראשון 

****

מקומות עיקריים בעליית נירים לקרקע

בעלייתו של קיבוץ נירים על הקרקע (גרעין “ניר” מ”השומר הצעיר” ונוער עולה מאירופה), דבק סיפור יוצא-דופן: תוך שנתיים וחצי התיישב שש פעמים!… ומעשה שהיה – כך היה: בראשיתו התמקם במצפה גבולות (29 ביוני 1946). בליל העלייה של י”א הנקודות (בלילה שבין 5 ל-6 באוקטובר 1946), התחפרו המכוניות בחול כקילומטר מהגבעה המיועדת (דנגור, היום ליד קיבוץ סופה) ובלחץ הזמן הוחלט להקים את הקיבוץ (צריפים וגדר) בינתיים במקום זה. בראשית 1947 הועבר המחנה בהדרגה לגבעה וכשהושלם – הופיע במאי קולנוע, יהודי–אמריקני נלהב, והבטיח תשלום נכבד עבור פירוקו והקמתו מחדש לצרכי הסרטת “עליה על הקרקע” אותנטית… וכך היה.  בקרב הגבורה נגד הצבא המצרי ביום הפלישה (15 במאי 1948) הקיבוץ חרב לחלוטין ובאפריל 1949 עבר קיבוץ נירים 11 ק”מ צפונה לתחומי משלט צבאי ששכן בחִירבת מָעִין. בסוף שנת 1949 עבר הישוב מערבה לאתרו הנוכחי, אחרי שדחה את הצעת התנועה להתנחל בגבעת שיח’ נוראן (“המיקום נבחר לפי גובה החיטה וכמות הגשם”). האתר בדנגור הפך למחנה צבאי ואחר-כך ניטש. באתר נותרה אנדרטה.
המקור: דן גזית:

****

*****

האנדרטה

במרכז האתר מבנה בן שתי קומות מבטון אפור, אליו מובילות שתי כניסות עשויות בטון המדמות תעלות קשר של מוצב.

 

התעלות מובילות אל רחבה קטנה לפני המבנה, תחומה בקירות ומונמכת מפני הקרקע, במרכזה תבליט אבן המשרטט את הקרב על נירים. בקירות הרחבה תבליטים ועיטורים: פרחים, תבליטים המדמים תוואי שטח, מגדלי מים, גדרות תיל, שרשרות משוריינים, תעלות קשר ובתים. על הקירות גם שמות היישובים העבריים שהותקפו בנגב במלחמת העצמאות, וכן המלה "יזכור".

 

בצמוד לאחד מקירות הרחבה ניצבת אבן בטון רבועה עליה חקוקים שמות הנופלים. בראש האבן אבוקת זיכרון מברזל.

 

קיר הבטון התוחם את הרחבה נקוב חורים כפגיעות פגזים וכדורים, ועליו נכתב: "לא הטנק ינצח כי אם האדם". מעל הרחבה מתנשא המבנה, אשר בראשו מרפסת הצופה אל שדה הקרב ואל רצועת עזה.

 

אל מרפסת התצפית מוביל גרם מדרגות. בסמוך למבנה מצבת זיכרון עשויה אבנים, בחזיתה קבוע לוח שיש המציין שבמקום זה היו טמונים חללי הקרב על נירים, שאחרי המלחמה הועברו לקבורה בקיבוץ החדש.

 

ראו גם אתר יזכור של משרד הביטחון

****

האנדרטה תוכננה על ידי האדריכל יחיאל ערד בשיתוף האמן אריה סרטני שהתמחה בתבליטי בטון. אבן פינה לאנדרטה הונחה ביוני 1983 והיא נחנכה בשנת 1985.

****

****

****

****

****

****

*****

סוף דבר,

הביקור באתר נירים דנגור
היה סיום ראוי לשני הסיורים
הקודמים בנירים ובגבולות

ואיפשר הכרת המקומות בתולדות קיבוץ נירים
והמיוחד עמידתו האיתנה מול הצבא המצרי
במלחמת העצמאות

*****

תודה לך דן!

תיעוד זה כולל צילומים שנעשו תוך כדי דיווש בצפון מבשרת ציון ומול סביבתה הקרובה.

זו הדרך שלי לחזור בהדרגה לשגרת הרכיבה.

הפעם בחרתי לדווש בצהרי יום אביב (חורפי), יום שני 12 באפריל 2021.

המסלול אליו יצאתי מביתי היה באורך 12.3 ק"מ וכלל גם טיפוס של 250 מ' (לא מעט ביחס לאורך המסלול).

להלן הצילומים.

*******

התחלה

******

שכונת רכס חלילים

****

הטיילת ברכס חלילים

תצפית לכיוון דרום

***

תחילת שדרות החושן

שדרות החושן

שדרות החושן

****

****

*****

שדרות הראל

****

***

****

****

***

***

******

החורשה שהיה בה משלט

ראו בהרחבה הסוד של חורשה אחת במבשרת ציון

 

***

***

***

****

נחל חלילים

****

שכונת רכס חלילים מדרום נחל חלילים

****

רחוב פרי מגדים

*****

תצפית חדשה לעבר כביש 1
(רח' שמעון סוויסה)

****

***

****

****

*****

עין המבשר

****

מיקום עין מבשר ביחס למסלול

****

בכיכר ליד הירידה למעיין

*****

יצירת הקשר

צילום מרחוק

הסכמה לצילום מרחוק

כבר קרובים

לפני שנפרדים לשלום

****

למול הקסטל

****

****

סוף דבר

אף פעם לא משעמם
להסתובב ליד הבית!

נהניתי גם לדווש וגם לצלם

****

עניינו של תיעוד זה הוא ביקור/שיטוט/צילום בקיבוץ גבולות  בדגש על לימוד על הקמתו, על ראשית ימיו ועל תולדותיו במשך השנים וגם התרשמות ממראהו הנוכחי.

תיעוד זה הוא חוליה נוספת של תיעודי סדרת ביקור/שיטוט/צילום ביישובים הכפריים שנעשו עד כה וייעשו בעתיד.

המארח ומוביל השיטוט בקיבוץ גבולות הוא עמיתי  דן גזית (להלן דן):

דן גזית, (נשוי לניצה + שתי בנות ובן + שמונה נכדות ונכדים), נולד בחדרה בשנת 1937,למד בבית החינוך לילדי העובדים על-שם ארלוזורוב ובבית הספר התיכון המקומי; בכיתה ד’ הצטרף לתנועת השומר הצעיר וכחבר גרעין תנועתי שרת בנח”ל. בשנת 1957 הגיע עם גרעין השלמה לקיבוץ גבולות ומאז מתגורר בו וחוקר את הסביבה.

 

בסוף שנות ה-70 דן סיים בהצטיינות תואר ראשון בארכיאולוגיה ובפרהיסטוריה ובשנות ה-80 גם תואר שני, שניהם באוניברסיטת תל אביב. בינתיים ניהל את בית הספר למבוגרים במועצה האזורית אשכול. בסקר הארכאולוגי לישראל,

****

סקר (ברגל, עם חברים) את שטח מפות אורים וצאלים (ס”ה 200 קמ”ר ) הדריך  מילואימניקים ברצועת עזה (בהתנדבות בצה”ל) וחפר כמה אתרים עתיקים באזור.

 

 

בשנות ה-90 השתתף בצוות מקימי “דרך הבשור” פעל שבע שנים כארכיאולוג המחוז ברשות העתיקות. בשנות ה-2000 למד לתואר שלישי באוניברסיטת בן גוריון (במחלקה ללימודי המזרח התיכון), סיים את לימודיו טרם הגיש את עבודת הד”ר (על חבל הבשור, כמובן). בינתיים לימד במוסדות שונים והדריך באזור סיורים לימודיים רבים. כיום דן גזית הוא יועץ-שטח לגופים שונים.

 

כתביו ורשימותיו (מידע ומחשבות) שפורסמו בעבר וחדשות מההווה, מקובצים באתר שהקים בנו ונקרא "אבני גזית" מומלץ לעיין שם!

 

לראשונה הכרתי את דן בסוף שנות ה-80' בעת שירותי בענף תשתית ופריסה באגף התכנון במטכ"ל. אילון ויזן (אז פקח רשות שמורות הטבע ברמת נגב וחבל הבשור) הוא שחיבר בינינו באחד מהסיורים בשטחי האימונים הסמוכים לגבולות.

הקשר ביני ובין דן התחדש בשנת 2016, עת התחלתי בטיולי דיווש נגב המערבי ובמיוחד בחבל הבשור . דן העביר מידע רב שסייע בלימוד אודות האזור המקומות וכמובן בתיעוד הטיולים.

בהערה אציין שלצערי הרב, עקבותיו של אילון ויזן אבדו לי.

מאז, חידוש הקשר בין דן וביני, הוא מנוי על רשימת התפוצה של תיעודי טיוליי וצילומיי. מעת לעת הוא מגיב, שוזר מחוויותיו האישיות על המקום המתועד ולעיתים מציין דבר על אי דיוק בכתוב.

לפני מספר חודשים פניתי לדן והצעתי לו שנקיים ביקור/שיטוט/צילום בקיבוצו גבולות. הוא הסכים מיד. לדאבוננו נאלצנו מספר פעמים  לדחות את הביקור בגלל כתר או סגר שהוטל בעיצומם של גלי תחלואת מגיפת הקורונה.

ביום שישי, 9 באפריל 2021, מספר שבועות לאחר דעיכת המגפה והחזרה לשגרה הגענו לקבוץ גבולות.

בביקור/שיטוט/צילום זה היינו קבוצה קטנה ואינטימית. בנוסף לדן ולי השתתפו גם ורדה בן חורין, סמדר בן דור ועמית פינקלשטיין.

נפגשנו ליד שער הקיבוץ. שם קיבלנו מדן הסבר על מהותו של אזור הדיונות בו ממוקם קיבוץ גבולות. הוא הסביר לנו על המתאר הפיזי של הקיבוץ ועל עורקיו הראשיים, המשקיים והחברתיים.

נסענו, עם עצירות לאורך העורק הכלכלי, יצאנו מתחום חצר המשק והמשכנו עוד ק"מ וחצי לעבר אתר מצפה גבולות.

בכניסה לאתר מצפה גבולות שמענו מדן  מספר סקירות:
* על ראשית ההתיישבות הקבע בנגב הרחוק בשלהי תקופת הממשל העות'מאני
* על רכישות הקרקע באזור
* על ראשית התיישבות הציונית באזור תקופת היישוב (תקופת המנדט הבריטי)
* על ראשית ימיו של הקיבוץ, ראשון משלושת המצפים בנגב (יחד עם רביבים ובית אשל) שהוקם בשנת 1943
* על תולדות המצפה מאז הקמתו ועד מלחמת העצמאות
* על אירועי מלחמת העצמאות באזור
* על הקמת הקיבוץ במקומו הנוכחי ועל התפתחותו במשך השנים
* על קבוץ גבולות כיום במספר היבטים: ארגון, חברה, חינוך וכלכלה.
* על מערך הכבישים והקמת היישובים הסמוכים בגוש מבטחים ויישובי חבל שלום.

המשכנו והסתובבנו באתר המצפה המוחזק כיום על ידי המועצה לשימור אתרים.

חזרנו לחצר המשק והסתובבנו בשכונותיו החדשות ונכנסנו לבריכת השחייה – הראשונה שנבנתה בנגב בראשית שנות ה-50'

אחר כך התארחנו בביתו של דן. נעימה הייתה הפסקת קפה והמאפה שהכינה לכבודנו ניצה, רעייתו של דן.

לקראת סיום המשכנו להסתובב במרכז חצר המשק, בין בתי הילדים, חדר האוכל, מועדון החבר, תצוגת השרידים הארכיאולוגים וגם הצריף בו התגוררו ניצה ודן עת הגיעו לקיבוץ בסוף שנות ה-50'.

אחרי למעלה מארבע וחצי שעות בערך, הסתיים הביקור/שיטוט/צילום.

******

התיעוד להלן כולל
*מידע אותו שמענו מפיו של דן ומרוכז גם באתר "אבני גזית"  וגם באתר בקיבוץ,
* צילומים העבר שלוקטו מאתרים אלה ודף הפיסבוק של ארכיון גבולות
* סדרת מפות ותצלומי אוויר מהעבר ומהווה
* צילומים מהשיטוט.

******

קיבוץ גבולות שבעבר השתייך לתנועת הקיבוץ הארצי
והיום חלק מהתנועה הקיבוצית.
הוא מונה כיום כ–135 חברי קיבוץ
ובמקום גרים 360 איש (חברים/תושבים/מועמדים/ילדים ונוער).

****

שער הקיבוץ היום

השער בשנות ה-50', המקור ארכיון גבולות

מבט על

תוכנית הקמת הקיבוץ מראשית שנות ה-50', המקור ארכיון גבולות

****

הקיבוץ עבר הפרטה ב-2004 הינו קיבוץ מתחדש שעבר תהליך שינוי מרחיק לכת שהושג תוך דיונים מעמיקים ובהסכמה רחבה. הקיבוץ שומר על ערכי היסוד של ערבות הדדית בתחום הבריאות, שותפות באחריות הקהילתית, שותפות בחינוך ובנכסים הכלכליים. במקביל מאפשר הקיבוץ לחבריו מידה רבה של עצמאות אישית בתחום הכלכלי, הכנסות, בעלות על נכסים פרטיים ועוד. הקיבוץ שם את הצמיחה הדמוגרפית כיעד מרכזי בשנים הקרובות.

 

במסגרת השינויים שקיבל הקיבוץ החלטה אסטרטגית על פיה תתאפשר בניה פרטית בקיבוץ, ותינתן האפשרות, לרוצים בכך, לרכוש אצלנו מגרש ולבנות עליו את ביתם. מהלך זה משתלב היטב בשינוי הגדול שעבר הקיבוץ, שינוי הכולל הגדלת החופש והעצמאות לחבר. הקטנת התלות של החברים בקיבוץ והגדלת האחריות האישית. כמו כן החליט הקיבוץ על שיוך דירות החברים לחבריו. במהלך זה הוגדר הקיבוץ מחדש כ"קיבוץ מתחדש"

 

****

העורק הכלכלי

צריף חדר אוכל הראשון

****

****

מיקום גְּבוּלוֹת

****

****

האזור הגיאוגרפי 

***

דן גזית אכן, קשה להגדיר חבל-ארץ בשמו…)

 

תחום המועצה שלנו וסביבתו הקרובה מהווה, מבחינה גיאוגרפית, אזור מעבר: מעבר מעמק החוף לשפלה, מעבר מתחום האקלים הים-תיכוני לאקלים המדברי, מעבר ממחוזות יישובי הקבע לממלכת הנוודים, מעבר מארץ פלגי-מים לנופים צחיחים. לכן, מאז ומתמיד התלבטו חוקרי ארצנו כיצד לכנות את חלקת-אלוהים הקטנה שלנו.

 

יש לזכור כי עד הכיבוש הבריטי (1917) מיעטו החוקרים לתור את האזור המדובר עקב הסכנות בדרכים, המלחמות התדירות בין שבטי הבדווים לבין עצמם והשלטון התורכי שחשד בכל זר; המידע הדל שהצטבר בכתובים על האזור – החל מסיורו של ויקטור גֶרֵן(1863) – לא עודד לגביו כל סקרנות מחקרית.

 

מאז שקיימת ספרות מקצועית עברית בידיעת הארץ, בולטים הנסיונות להתאים הגדרה גיאוגרפית לאזורנו; ההתלבטות היתה רבה כי הוא היה ידוע פחות משאר חבלי הארץ שנהנו מקירבה למרכזי אוכלוסיה, או שהיו מוגדרים היטב מבחינה גיאוגרפית וגם זוהו עם כינויים מקראיים ותלמודיים (כמו גליל, ערבה, יזרעאל ודומיהם).

 

בראשיתו של המחקר הגיאוגרפי המתקדם של הארץ, לא הוכר כלל ייחודו של אזורנו: במדריך ארץ-ישראל של ישעיהו פְּרֶס (1920) הוא השפלה. האדמיניסטרציה המנדטורית (1924) הגדירה אותו המדבר, אך כבר באטלס של זאב ז’בוטינסקי ושמואל פרלמן (1925) ניכר היסוס ובו הוא מכונה גם השפלה וגם נגבה. התלבטות זו לא היתה מוכרת למחנך יחיאל הילפרין, שלימד דורות של גננות עבריות (1930) את המושג מדבר עבור סביבתנו – כנראה בעקבות המינוח הרשמי.

 

הראשון שהבין את ייחודו של החבל(*) היה הגיאוגרף אברהם יעקב ברוור (האב), שהציע עבורו (1936) לא פחות משלושה שמות: שפלת הנגב, שפלת פלשת וצפון הנגב. בעקבותיו יצא צמד אבות ידיעת הארץ בכינויים משלהם: יוסף ברסלבי הציע, תוך התלבטות (1945) – נפת באר שבע וזאב וילנאי (גם כן ב-1945) – הנגב המערבי. שלוש שנים לאחר מכן, יהויקים פאפוריש הוסיף וחידש: חוף הנגב.

 

עם הקמת מדינת ישראל גברה הדרישה לדיוק בהגדרות גיאוגרפיות. ברוור האב הזדרז (1949) והציע את דרום השפלה. יוחנן אהרוני ומשה ברוור (הבן) תמכו דווקא (1953) בהצעה הוותיקה של ברוור האב – שפלת הנגב. ברסלבי חידש (1957) – לב הנגב. אטלס ישראל (הישן – 1957) שיבש את הצעת ברוור האב ל-הנגב הצפוני, ובגלל מעמדו הציבורי של האטלס ננעץ השיבוש הלשוני הזה ועד היום קשה לשרשו. קצין-חינוך-ראשי בצה”ל הלך בעקבות וילנאי ופקד בפרסומיו (1962): הנגב המערבי! – אך וילנאי לא שקט על השמרים וחידש מותג (1968): חבל הבשור!

 

בשנות ה-70 נכנסו ל”מרוץ על השם” שני מקצוענים, מנשה הראל ודב ניר שקלעו (1970) שְלָשָה: מישור חוף הנגב, העורף המערבי של באר שבע (!…) ושערי הנגב. מדריך ישראל (הישן, 1979) הלך בעקבות פאפוריש (חוף הנגב), אך רם גופנא (1979) צלף ופגע: הנגב הצפון-מערבי! וילנאי, עדיין לא נס ליחו (1979) ומוסיף מבואות הנגב ומערב הנגב (=תיקון לשוני להצעתו מ-1945 !).

 

כנראה שבשלב זה באמת עלה היצע השמות על הביקוש וחלה רגיעה בנושא עד להוצאת אטלס הנגב (1986) הנוקט – לראשונה – בכינוי אזור בשור; החרה-החזיק אחריו אטלס ישראל (החדש – 1995) בשם זהה, כשמפת החברה להגנת הטבע עוקפת אותם בסיבוב (1994) עם מישור חוף הנגב הוותיק, בן כמחצית היובל.

 

החתום-מטה מתנצל בפני מציעי-שמות אחרים שלא צורפו למבחר המייצג שבחתך דלעיל, ומעדיף כיום – כידוע לקוראיו הקבועים – את חבל הבשור התחתי (בעקבות תיקונו של יהודה זיו להצעתי – חבל הבשור התחתון). מה דעתכם ?

***

הסבר על מיקום גבולות

הדיונה ממזרח לגבולות

הדיונה עליה נמצא הקבוץ

ארבעת האשלים

****

המקור ארכיון גבולות

מצפה גבולות 

***

מיקום מצפה גבולות ביחס למיקום הנוכחי

****

הסקירה לפני הביקור באתר, צילום סמדר בן דור

צילום סמדר בן דור

הסבר המפורט צילום סמדר בן דור

הקשבה מלאה צילום סמדר בן דור

גם עמית מקשיב בהנאה

מטרת הקמת המצפים הייתה: שמירה על הקרקע שנרכשה, לימוד הכרת תנאי הקרקע והאקלים לקראת פיתוח חקלאות והקמת ישובים בעתיד. יוסף וייץ (יו"ר דירקטוריון הקק"ל בתקופה זו) אבי תוכנית המצפים, ראה בניסיון זה גם מבחן פוליטי ליחסם של הבריטים להתיישבות רבתי בנגב, על רקע "חוק הקרקעות" מ 1939 הוא "הספר הלבן". למעשה היו המצפים תחנות ניסיון אשר עסקו בניסיונות חקלאיים ובניסיון האדם מול איתני המדבר.

הקמת מצפה גבולות – בליל ה-12 למאי 1943 יצאה פלוגת המתיישבים הראשונה לנגב. היו חברי קיבוץ ארץ-ישראלי ג' של תנועת השומר הצעיר: שנים-עשר חברים בהם חקלאים, טרקטוריסטים, אנשי בטחון ודוברי ערבית מרביתם הגיעו מבולגריה, מרומניה ומטורקיה. דרך כביש החוף הגיעו לעזה ומשם לחאן-יונס. קצת דרומה משם פנו מזרחה דרך החולות, שוקעים דוחפים ושוב שוקעים. שעה ארכה הדרך עד שעצרו בחלקת "אבו זבורה" שנקנתה עבורם ע"י קק"ל. חיש נפרקו האוהלים שאר הכלים והציוד. עתה התפנו להקים סככת צל לאורחים. ברור היה שאלה לא יאחרו לבוא. ואכן, עוד בטרם הספיקו לנעוץ את עמודי הסככה, וכבר עמדו מסביבם בדווים והתחילו אלה לסייע בהקמת הסככה. מיד נשלף הציוד הדרוש לשפיתת הקפה, וכבר נמזג פינג'אן ראשון של קפה מר לאורחים שהחלו נוהרים ל "מדאפה  אל-יֶהוד" (חדר האירוח של היהודים)…  כך קם מצפה גבולות – חלוץ המצפים בנגב. בעקבותיו עלו מצפה רביבים  ומצפה בית אשל.

המצפה הוקם ע"י חברי השומר הצעיר קיבוץ ארץ ישראל ג' (אשר ישבו בראשון לציון), ב- 1946 הועברו לאזור אשדוד והקימו את קיבוץ חצור. תקופה קצרה ישבו במצפה אנשי גדוד ניר שעלו במסגרת 11 הנקודות בנגב, במוצאי יום כיפור תש"ז (אוקטובר 1946) לדנגור והקימו את קיבוץ נירים, אחריהם החזיקו מספר שבועות אנשי הגרעין שהקים את יחיעם (לפני עליתם על הקרקע). את הללו החליפו חברי קיבוץ אלמגור, אשר ישבו  בפתח-תקווה וקיבלו את השם גבולות. קבוצה בת 10 חברים, שחלקם מתגורר עדין היום בגבולות הגיעה למקום בנובמבר 1946.

מצפה גבולות וסביבתו זמן קצר לאחר הקמתו ועוד בטרם הקמת המדינה

****

מצפה גבולות – הישוב העברי הראשון דרומית לקָו עזה-חברון – נוסד ב-12 במאי 1943

 

הרקע ליסוּד גבולות ושני המִצְפִּים הנוספים, רביבים ובית אשל, החל להבשיל כ-70 שנה קודם לכן, בשליש האחרון של המאה ה-י”ט. שנים ספורות לאחר פתיחת תעלת סואץ (1869) חש השלטון העות’מאני באיוּם ההולך ומתגבש מדרום והֵחֵל להגיב במהלכים מדוּדים. המהלך הראשון התבטא בניסיונות לייצוּב אזור הנגב על-ידי ריסוּן מלחמות השבטים הבדוים בינם לבין עצמם על טריטוריות. לשם כך, העות’מאנים שילבו אִיוּמים ופיתויים – הפעלת כוח צבאי מחד גיסא והענקת זכויות-חֲזָקָה לבדוים על נחלותיהם מאידך גיסא.

 

הענקת זכויות החזקה על הקרקע חוללה מהפכה יסודית במערך היחסים שלטון-אדם-אדמה בנגב: מאחר והזכויות שהוענקו לבדוים בנגב יצרו מעֵין-בעלוּת על הקרקע (*) (אך בשוֹנה מחוקי הבעלוּת בשאר חלקי ארץ ישראל, המבוססים על “קוּשאנים” ו”טָאבּוּ”)(ועליהּ נאבקים כיום הבדוים בערכאות), הרי שהם יכלו למכור את חלקותיהם וכך נוצר היצע של קרקע ובעקבותיו נולד ביקוש. היחידים שנענו בלהיטות לשוק החדש היו יהודים – שרכשו חלקות-קרקע בעיקר לשם השקעה. יש להדגיש כי המדובר באדמות נגביות צחיחות, כמעט ללא מקורות-מים ובעלות ערך מועט לגידולי-חקלאות מודרניים בתנאים של הימים ההם.

****

****

קניית הקרקע הראשונה המתועדת בחבל הבשור בוצעה בעשור האחרון של המאה ה-י”ט על-ידי משפחת דָנְגּוּר מירושלים (ועל חלקות אלה נוסד קיבוץ נירים בראשיתו). מאז ואילך הרכישות הלכו ותכפו, התרבו בסיום המלחמה העולמית הראשונה והגיעו לשיא בין השנים 1931-34, בתקופת רגיעה בנגב כתוצאה מחיזוק השליטה בו על-ידי שלטונות המנדט הבריטי שהקימו בו תחנות משטרה, שיפצו בארות רבות, פִּתְּחו דרכים לרכב ועודדו בדוים לעבור מנדידה לחקלאות.

 

ראוי להזכיר גם כי משלחות אחדות מטעם המוסדות המיישבים יצאו מידי-פעם לביקורי-עומק בנגב וכולן חזרו עם אותה המסקנה: מֵחוֹסר מידע, יֶדע ומים לא ניתן עדיין להקים בו ישובים. זאת הסיבה ש”המדינה שבדרך” לא השקיעה כספים ברכישת קרקעות בנגב אך בינתיים נקנו בצפון הנגב עשרות אלפי דונמים בידי יהודים פרטיים ואגודות למיניהן.

 

ואז – ואז פרץ “המרד הערבי” (1936-9), תנועת יהודים לנגב ובתוכו נמנעה וערך הקרקעות שנקנו התמסמס כליל. במצב זה נכנסה – לראשונה – הקרן הקיימת לתמונה ורכשה באפס-מחיר חלק מהאדמות היהודיות ואל השאר חזרו הבדוים, בעליהן הקודמים. הבריטים דִכְּאוּ ביד-ברזל את המרד, אך כדי לפייס את הערבים פִּרסמו באמצע שנת 1939 את “הספר הלבן” – חוק האוסר על היהודים לרכוש מכאן ואילך קרקע בארץ ואוסר להקים ישובים חדשים בנגב  (בהנחה כי בנגב יימצא בעתיד נפט ורצוי שלא יהיו בסביבה שותפים…).

 

לפי חוקי הקרקע (חוק ה”מַחְלוּל”), אדמה שלא מעבדים אותה שלוש שנים רצופות עלולה להיות מוחרמת ולעבור לרשות המדינה. נוצר צורך דחוף למצוא פתרון יצירתי לאדמות הקק”ל בנגב. צורך זה השתלב בלחציהם של ה”גרעינים” המיועדים לעלות להתיישבות אך בינתיים ממתינים לתורם בפאתי המושבות ברחבי הארץ מזה שנים. וכך, בהשראת יו”ר קק”ל יוסף וייץ, נולדה תכנית “10 המִצְפּוֹת” (**) בהן תפעלנה  פלוגות-עבודה לעבודות חקלאיות (ולניסויים חקלאיים) תוך ניצול מצוקת הצבא הבריטי שהיה אמור להגביל תנועת יהודים בנגב, אך היה מסובך בקרבות הגורליים נגד הגרמנים בצפון אפריקה, בוֹאַךָ מצרים וארץ ישראל. המטרה "לא הייתה" הקמת ה”ישובים” כי הרי חל איסור על כך… . תכנית המפות הצטמצמה לשלושת המצפים עקב קשיים תקציביים ובוצעה ממש “על הקַשְׂקָשׂ” בתום שְלוש השנים (ולמעשה קצת יותר) לפרסום הספר הלבן בשלושת גושי הקרקעות  הגדולים בנגב (ובעזרת כמה “בקשישים”, כנהוג…).

 

המקור דן גזית “הגענו לרפיח, פנינו שמאלה אל החולות ונסענו כשעה…”

****

****

****

המקור ארכיון גבולות

****

***

****

המקור ארכיון גבולות

מצפה גבולות כפי שצולם על ידי חיל האוויר המלכותי הבריטי בשנת 1946, המקור ארכיון גבולות

מקאמה למצפה גבולות

כתב דן גזית ביום השנה ה-60

להקמת מצפה גבולות, זאת לדעת, היו כמה שלבים:

קלף מגילת היסוד של הקמת מצפה גבולות משנת 1945 בעלות 20 מיל א"י

ראשיתו נעוצה בקבוצה לא-גדולה של יהודים טובים,

שקנו כבר לפני כמאה שנה אדמות מבדואים ומֵערבים

בעוד שהמוסדות טענו: השטחים הללו בכלל לא שווים!

זהו מדבר צִיָּה וצלמוות, חבל על הכסף ועל הזמן –

אבל היהודים לא התיאשו, ועוד יסופר כי יאומן

כיצד בתרצ”ד ניסו להקים ישוב בבִּיר-שֶׁנֶק הסמוכה

ואיך במאורעות תרצ”ו-תרצ”ט נקלעו הכל למבוכה,

וביאושם מכרו את נכסיהם לַקָקָל בפרוטות –

(מסתבר שלגאולת קרקעות יש כל מיני שיטות…)

ובטרם התאוששו מאֵימת המאורעות, ממשלת פלסטינה

אסרה קניית קרקעות והתישבות בין ים-סוף וקסטינה

וכך, כל הנגב – כולל אדמות היהודים – הפך מיידית

לחלק מן המדינה הערבית המתוכננת העתידית.

ואז המוסדות הלאומיים נכנסו ללחץ וּלמצוקה

מפני שמרגע זה ואילך מופעלת כנגדם החוקה!

וכך הוא הנוהג: כששלוש שנים קרקע מוּבֶרֶת –

לבעלות המדינה, לפי החוק העותומני, היא עוברת.

ואז, למַרְבֶּה הזוועה, כמעט באותה השנייה –

גם פרצה מלחמת העולם השנייה.

ולבריטים ממש לא היו אז ראש ועצבים

להתעסק בַּמריבות בין היהודים והערבים.

ואז החליט יוסף וייץ באומץ-לב ובנחישות

שעתה הוא בדיוק הזמן, ברשות או שלא ברשות,

לשגר פלוגות-עבודה אל אדְמות הלאום בשממה

ולהקים שם “מִצְפּות” – כך הן כּוּנוּ, משוּם-מה.

ובינתיים – בפלסטינה הקטנה הימים קשים;

החלו להגיע שמועות על השואה, דברים מיאשים,

והגרמנים בצפון-אפריקה חותרים במֶרֶץ לעבר קהיר

והיהודים בָּאָרץ מְצַפִּים שאת החשיכה אור אחד יאיר –

והנה, אור אחד הודלק בנגב במאי ארבעים ושלוש

רון חלוצים הזדמר וצליל מעדר ומַכּוֹש

היה זה מ צ פ ה  ג ב ו ל ו ת, חלוץ המצפים

יומולדת שִשִים נחגוג לו במחולות ובתופים.

******

בית הקמרונות

בתוך בית הקמרונות

****

אחת הבעיות המלוות את המתיישבים מיום הקמת המצפה ועד היום היא בעיית המים. במרכז החצר נחפרה באר, אך המים היו מלוחים 1700 – 12000 מיליגרם כלור לליטר, מים לא ראויים לשימוש. בתקופה הראשונה הובאו מים מן הכפר הבדואי רואייבה (המרוחק מגבולות 6-5 ק"מ). נסעו שמה עם עגלה ומיכל מים שנפחו מטר מעוקב. פרידה סובבה את גלגל הבאר וכך במשך כמה שעות היו ממלאים את המיכל.

 

לאחר מכן נעשה ניסיון לאגירת מי גשמים במצפה. מחוץ לחצר הפנימית, על שטח של 3 דונם נבנו 3 משטחים בשיפוע קל וכוסו בזפת. תפקידם היה לרכז את מי הגשמים אל תוך שלוש בריכות בטון תת קרקעיות ולבריכה פתוחה הצמודה אליהם. לתוכה נקוו מי הגשם הראשון, אשר ניקו את המשטחים. 100 עד 130 מ"מ גשם הספיקו למלא את הבריכות. המים שימשו לשתייה ובחלקם, בתוספת מי ביוב, שימשו להשקיית המטע הניסיוני שהורכב ממינים שונים של עצי פרי. ההשקיה נעשתה מדליים אל גומות. כמו כן, הובאו אחת לכמה ימים מים, במשאית מיד מרדכי דרך עזה, חאן יונס ורפיח.

 

בשנת 1947 הניחה מקורות את צינור המים הראשון לנגב מאזור השאיבה בניר-עם אל דנגור דרך גבולות (הסניף המערבי). חלקות גידולי הניסיון הקיפו את המצפה: זני דגן שונים, גן ירק, מטע עצי פרי, מטע עצי מחט, מטע אגבות וכמובן מקשת אבטיחים.

****

****

המקור, ארכיון גבולות

****

קו צינור המים במקומו

***

****

היות והתחבורה עם מרכז הארץ הייתה נדירה, הוחלט כי את מבני הקבע במצפים יבנו מחומר מקומי. ברביבים ובבית אשל מצאו אבן גיר. בגבולות לא נמצאה אבן גיר ולכן הוחלט לבנות את מבני המצפה והחומה המקיפה אותו מחומר מקומי, 'אדובה' (לבני בוץ מאדמת הלס המקומית), כשבית הביטחון נבנה מבלוקים שהגיעו ממרכז הארץ.

******

ג'ארב קריבכ (שכנך קרובך): אחת ממטרות המצפה הייתה גם קשירת יחסי שכנות טובה עם האוכלוסייה הבדווית בנגב. היה משהו יוצא דופן בהתיישבות היהודית בנגב, לעומת אזורים אחרים. עד אותה תקופה לא הכירו תושבי האזור את היהודי, ולא ידעו כיצד יש להתייחס לנוכחותו. היישובים שהוקמו אמנם הסתגרו מאחורי גידרות תיל, אך ניתנה לשכנים האפשרות לבוא ולבקר, ללגום כוס קפה במדאפה, לפטפט קצת ולהעביר רכילות מפה לשם.

***

****

עד מהרה גילו הבדווים שאפשר להפיק תועלת מעשית מיחסים עם השכנים היהודים, והם לא ראו בה איום עליהם או ניסיון לדחוק רגליהם ולנשלם. על כך יעיד סיפורו של הרופא ד"ר ישראל דיאמנט, שהתנדב מטעם קופת חולים להיות עם אנשי המצפה אחרי העלייה ל-11 הנקודות (מוצאי יום כיפור 1946), ולמעשה שימש כרופאם העיקרי של הבדווים ונחשב בעיניהם כאלוהים. שמו יצא לתהילה ברחבי הנגב. התשלום עבור הטיפול היה על פי רוב, ארגז פירות וירקות או תרנגולת יפת מראה.

 

במלחמת העצמאות שכנה במצפה מפקדת הגדוד השמיני והתשיעי של הפלמ"ח (בפיקודו של חיים בר לב), במקום הוקמה מאפייה אשר סיפקה לחם לנגב הנצור, ונחפר בית חולים שדה תת קרקעי.

 

עם תום המלחמה, הוקם לצרכי פרנסה מפעל לעיבוד וליטוש יהלומים (משוחזר באתר). מאוחר יותר בנו חברי הקיבוץ את ביתם צפונית למצפה. על בסיס הניסיון המצטבר שנרכש במקום, פיתחו משק חקלאי מבוסס.

 

המקור אתר קבוץ גבולות 

הקיבוץ וסביבתו שנתיים לאחר הקמת המדינה

הדיונה עליה עוברת דרך השדות

הקבוץ וסביבתו בתום העשור הראשון להקמת המדינה

****

קיבוץ גבולות מגדיר עצמו "קהילה כפרית תיירותית" הנהנית משילוב של חקלאות מתקדמת הכולל

 

"גד"ש חלוצה" – 40,000 דונם, שיתוף פעולה עם קיבוץ צאלים וקיבוץ סופה, בהם מגדלים תפוחי אדמה, בוטנים, גזר, צנוניות, פלפלים ודגנים,

 

"רפת הנגב" – מיזם משותף לקיבוצים בארי, מגן וגבולות הכולל כ-800 חולבות,

 

הדרי מעון" – 3700 דונם של פרדסי פרי הדר -שותפות אזורית של 12 קיבוצים (נחל עוז, בארי, רעים, כיסופים, עין השלושה, נירים, ניר עוז, מגן, גבולות, צאלים, ניר יצחק, כרם שלום, חולית וסופה.)

 

מפעל "פולימר גבולות" המייצר RTV סיליקון, חומרים אפוקסיים ופוליאוריטן. החומרים מיועדים בעיקר לתעשיות אלקטרוניקה מתוחכמות,למערכת הביטחון ומשטרה, וכן לייצור דגמים לתעשייה.

 

שירותי תיירות אינטגרליים המאגדים בתיירות גבולות והכוללים את "אורחן המצפה", שירותי הסעדה, את "מצפה גבולות" ואת "נוער נגב", מרכז סמינרים ופעילויות חינוכיות הפועל בעקר בקרב נוער מחו"ל המגיע לארץ לביקורים קצרים וארוכים כאחד

****

מבט אל שולי הרפת

מפעל הפולימרים

מראה הקבוץ

*****

****

****

צילום סמדר בן דור

צילום סמדר בן דור

הכניסה לחדר האוכל

מועדון החבר

***

****

בקיבוץ מערכת חינוך מלאה (מלידה ועד י"ב), הכוללת:

 

הגיל הרך: בית תינוקות, עבור תינוקות עד שנה וחצי; פעוטון-גן צעיר "אמנון ותמר", מגיל שנה וחצי עד שלוש; גן נרקיס: גן מעורב, מגיל 3 שנים ועד 5, כולל הכנה לקראת כיתה א' – גן טרום חובה וחובה.

 

גיל בית הספר יסודי: ילדי גבולות לומדים בבית ספר הקיבוצי "ניצני אשכול", ומתחנכים ב"בית אשלים", מרכז פעילות לגילאי 6 – 12.

 

גיל תיכון: רוב בגבולות לומד בבית החינוך המשותף "נופי הבשור",

 

ומעבר לכך בקיבוץ קיימת מערכת לפעילות בשעות אחה"צ וחינוך בלתי פורמלי – "נעורים גבולות".

שיכון ותיקים

תצוגה ארכאולוגית במרכז המשק

****

בית הילדים הראשון

****

הצריף בו התגוררו דן וניצה ולידם האקליפטוסים המפותחים שקיבלו הרבה….. במשך השנים.

*****

מבט מהחוץ לאחת השכונות החדשות

זה היה מבנה הנשקייה

הבריכה המקורה

****

****

בניית הבריכה המקור ארכיון גבולות

***

צילום בן דור

מבט לחוץ הקיבוץ

תמונה למזכרת

האירוח לקראת סיום

******

סוף דבר,

היה זה  יום מרתק ומעניין!

*****

למדנו עוד פרק בתולדות
ההתיישבות הציונית בארץ ישראל
בתקופת היישוב בכלל
ובנגב הרחוק בפרט.

****

שמחנו מאוד, שדן גזית,
איש נעים הליכות, הידען, החביב והידידותי,
פתח לנו צוהר
כדי שנכיר את קיבוץ גבולות ותולדותיו.

******

מהמעט ששמענו,
התרשמנו מהאיתנות הכלכלית והחברתית
של הקיבוץ
ובמיוחד ממהלכיו להתאים
את דמותו ואת אופיו לרוח הזמן
וכל זאת מבלי לבטל
את הערכי הקיבוץ
והמסורת של תרבותו המפוארת. 

*****

קבוץ גבולות הוא אחד מנקודות
נווה המדבר בקצה תחום הארץ הנושבת !

******

חזרנו לבית בהרגשה נעימה וכיף גדול!

*****

תודה לך דן גזית! 

תיעוד זה כולל צילומי וסדרת מפות של חלק השלישי והאחרון של מסלול הטיול ברכב בין רמות הבזלת הגליל תחתון מזרחי ובעמק  הירדן .

חלק זה של הטיול, כפי שמעידה כותרת תיעוד זה היא במעלה נחל יששכר מהבקעה למולדת

****

****

****

בחלקו העליון של הנחל עברתי בטיול דיווש רמות יששכר, בין מולדת וטייבה ובין כוכב הירדן באוקטובר 2017

את הטיול יזם, ארגן, תכנן והוביל חברי ניר עמית (משער העמקים).

טיול זה התקיים ביום  שני 5 באפריל 2021.

לטיול זה יצאנו בשני כלי רכב רב מינוע (4X4) והשתתפו בו גם מוטי ארמלין (גילון), יונתן כצמן (שדות ים) ומיכה ון ראלטה (בית לחם הגלילית).

התחלנו בנסיעה במעלה נחל יששכר בשעה וחצי האחרונה של האור לאחר סיום הקטע השני לאורך גאון הירדן (הזור) וכיכר הירדן (הע'ור) ממול גשר עד מול חמדיה וסיימנו קטע זה לקראת חשיכה בחורשה בפאתי מולדת

*******

נחל יששכר המפריד
בין רמות יששכר
ובין שלוחת צבאים

נחל יששכר

נחל יששכר ויובליו

נחל יששכר מנקז את רמות יששכר, בין רמת כוכב מצפונו לרמת מולדת ושלוחת צבאים בדרומו. 22-אורכו כ ק"מ, ושטח אגן הניקוז שלו כ קמ"ר. 66 -ראשיתו באזור חרבת תומר גבעת, בין לגזית תמרה, והוא נשפך לירדן מדרום למושב בית-יוסף. יובליו העיקריים מצפון: – נחל תולע, נחל זקה ונחל גבול; ומדרום: נחל ברית ונחל צבאים . הנחל ניזון ממספר מעיינות, ביניהם עין עין גבול (עין יובלה) במספר קטעים לאורכו זורמים מים במשך כל השנה. בעיית סחף הקרקע באגן נחל יששכר חמורה במיוחד במעלה אגן הניקוז השיפועים והגדות מתונים, ונחל צבאים מוגדר לכל אורכו כפשט ניקוז ונחלים . במורד נחל יששכר כל אזור הנחל שממזרח לכביש 90 מוגדר גם הוא כפשט הצפה.

***

******

****

קטע המסלול המקומות והמראות

****

גשר הרכבת החוצה מעל נחל יששכר

****

מיקום הגשר מעל הנחל

מבט על הגשר מכיוון מערב

****

****

****

****

****

שברי משנה לאורך נחל יששכר

***

ברמה מעל הנחל

השיטה מלבינה

שיטה מלבינה במעלה נחל

***

מיקום הכפר שהיה יובלא 

יובלא – הכפר הקטן שכן בצד הדרומי של אוכף נמוך דרכו עבר ואדי אל-טַייבּה (נחל יששכר), תשעה ק"מ מצפון לבית-שאן, במקום שכונה בפי הצלבנים הוּבֶּלֶת'. מתחת לגבעה מצפון, בין הואדי לכפר, נבע עין יֻבּלָא (עין יוּבְלָה), שהיווה את מקור המים העיקרי לתושבי הכפר. אדמות ביצה כיסו חלק מהאזורים שמצפון ומצפון מערב לכפר. ב-1931 נמנו בכפר 88 תושבים שהתגוררו ב-23 בתים. במחצית שנות ה40' מספר התושבים חיו בכפר 210 תושבים מוסלמים, ושטחו עמד על 5,165 דונם, ש-1,758 מהם נרכשו בידי יהודים. תושבי הכפר עבדו בחקלאות וגידלו בין היתר דגנים וירקות, הדרים ובננות. מידע לגבי נסיבות כיבוש הכפר והתרוקנותו מתושביו אינו בנמצא. תכן תושבי הכפר גורשו / ברחו ב-28 במאי 1948 בעקבות כיבושו על ידי לוחמי גדוד גדעון מחטיבת גולני שכבשה את עמק בית-שאן והעיירה. על אדמות-הכפר לא נוסדו ישובים ישראלים. מושב למולדת, נוסד ב-1937 שני ק"מ מצפון-מערב לכפר, על אדמות שהיו שייכות בעבר לכפר אל-טייבה שעודו קיים. אתר הכפר וחלק מאדמותיו מגודרים בגדר תיל ומשמשים ישראלים למרעה פרות. מספר עצי תמר גבוהים, כמה שקדיות ושיחי צבר גדלים ליד מעיין הכפר. בשטח פזורים פריטים ארכיטקטוניים בשימוש משני ואבני פסיפס רבות. לרגלי הגבעה — עין יובלה. אתר 65, מפת גזית 46 סקר אריכאולוגי של ישראל

"סעודה" אחרונה בחורשת חלם בפאתי מולדת

סוף היום

את המושב השיתופי מולדת עברנו בחושך.

המתעניינים יוכלו לקרוא עליו בביקור/שיטוט/צילום מולדת – מושב שיתופי ברמות יששכר בגליל התחתון המזרחי שנעשה במאי 2020

****

סוף דבר,

לפני שנכנסנו לנחל יששכר
חישבנו את הזמן
והגענו למסקנה
שנוכל לעבור לאורכו בזמן האור.

צדקנו ולא הצטערנו!

המראות בזמן השקיעה היו מופלאים.

שמחנו שעמדנו בתוכנית שקבענו מראש.

****

הנסיעה בקטע זה
השלימה יום טיול גדוש, מהנה, מרתק
עם שפע מראות
ובמיוחד שהייה עם חבורה קטנה סקרנית ומלוכדת.

*****

תודה לניר שיזם, תכנן והוביל,

תודה ליונתן, מיכה ומוטי על התמיכה והתחשבות
ובעיקר לזהות הרצון לטיל בהנאה.

****

מי ייתן לנו ויהיה לנו כוח ויכולת
לממש לעוד טיולים כאלה!

תיעוד זה כולל צילומי וסדרת מפות של חלק השני של מסלול הטיול ברכב בין רמות הבזלת בגליל תחתון מזרחי ובעמק  הירדן .

חלק זה של הטיול, כפי שמעידה כותרת תיעוד זה היא לאורך גאון הירדן (הזור) וכיכר הירדן (הע'ור) ממול גשר בצפון עד מול חמדיה בדרום.

*****

את הטיול יזם, ארגן, תכנן והוביל חברי ניר עמית (משער העמקים).

טיול זה התקיים ביום  שני 5 באפריל 2021.

לטיול זה יצאנו בשני כלי רכב רב מינוע (4X4) והשתתפו בו גם מוטי ארמלין (גילון), יונתן כצמן (שדות ים) ומיכה ון ראלטה (בית לחם הגלילית).

בשעת צהרים לאחר סיום הקטע הראשון מורד נחל תבור תחתון נסענו בכביש 90 צפונה עד גשר ומשם נכנסנו לשטח.

בשעת אחר הצהרים נסענו לאורך הבקעה בשני מפלסיה (להלן) ועצרנו במספר נקודות תצפית וסיימנו בכביש 90 כשעה וחצי לפני השקיעה.

*****

בקעת הירדן

****

קטע טיול זה נערך בבקעת הירדן שהיא פרוזדור טקטוני המשתפל מצפון לדרום בשיפוע כמעט אחיד ומתון למדי והמורפולוגיה שלה מתאפיינת בשלושה מפלסים:
* המפלס העליון מפלס הע'ור (כיכר הירדן) התופס את מרבית שטחו של המישור ועליו נמצאים היישובים גשר, נווה אור, ירדנה ובית יוסף,  בשוליהם עברנו.
*המפלס התחתון מפלס הזור (גאון הירדן), הוא תחום הפשט של נהר הירדן ובו מתפתל נהר הירדן בסדרת פיתולים ונמוך כמה עשרות מטרים ממפלס כיכר הירדן.
* מפלס ביניים, תצורת הלשון שהיא מדרגה תלולה בין שניהם ומתנשאת לגובה עשרות מטרים מעל גאון הירדן. היא נקראת מדרגת ה"קטארה" ("הדבשות") החרוצה על ידי מאות ערוצים תלולים ויוצרת נוף בתרונות (Badlands).

הנחלים היורדים לירדן בקטע המסלול

****

מסלול קטע התיעוד

****

**** 

קטעי המסלול המקומות והמראות

תצפית גשר למול הגשר ונהריים

אתר נהריים

אתנחתא להסבר בתצפית גשר , צילום ניר עמית

למול גשרי הירדן

***

מבנה משטרת גשר

למול הר גמל מעל גשר

אחת מעמדות המשמר הירדני מעבר לגבול

מיקום גשר הרכבת נחל תבור

גשר רכבת העמק מעל נחל תבור

מיקום גשר נחל תבור

גשר הרכבת מעל נחל תבור בקטע מסילת רכבת העמק מביסן לסמח

מוטי מצלם את הצלם

מתארגנים לארוחת צהרים

המצלמה יוצאת גם להפסקה, צילום ניר עמית

****

****

התילים הארכיאולוגיים בדרך

תל זן (א-זנבקיה) המערבי נקרא במפה תל זן במפת הקרן האנגלית לחקירת ארץ-ישראל (PEF) – תל א-שוך. זהו תל גדול, המתגבה והולך ממזרח למערב. שטחו העליון המערבי כ-4 דונמים. על מדרונותיו המערבי והדרומי חשוף "ריצוף" של אבני בזלת. במדרון המזרחי נראים יסודות של בנייה. על פניו נלקטו חרסים בודדים, מיעוטם מתקופת הברונזה הקדומה, ועיקרם מתקופת הברזל א' וב', ובהם שפיות מעובות עם בלט תחתיהן, שפיות מעטות דמויות צווארון, ידית עם סימן הקדר (צלב כפול) ושבר של קערית ייבוא קיפרית מסוג black on red. מהתקופה ההלניסטית ומהתקופה הביזנטית נמצאו חרסים מועטים, אך כנגדם נמצאו חרסים מרובים מאוד מהתקופה האסלאמית הקדומה, הפזורים על כל המדרונות, עם שפע של דגמי עיטורים צבעוניים.
אתר 18 במפת גשר, סקר הארכיאולוגי לישראל 

*****

תל שושן הוא תל זן (א-זנבקיה) המזרחי במפת הקרן האנגלית לחקירת ארץ-ישראל (PEF) – תל אבו-אל-ג'מל. התל נמצא על שפת פיתולי הירדן ומתגבה ממזרח למערב. ראשו המערבי גבוה ותלול מאוד, ושטחו 20X50 מ' בקירוב. עליו ועל מדרונותיו חשוף "ריצוף" של אבני בזלת, כעין חלקלקה. תחתיו, בדרום-מזרח – חרסים מתקופת הברזל א'. במדרון המערבי נראים יסודות של בניינים ונמצאו חרסים מועטים מהתקופה הביזנטית, ופה ושם גם חרסים מתקופת הברונזה התיכונה ב'. ממזרח, על פני הגבנון התיכון, נלקטו חרסים בודדים מתקופת הברונזה הקדומה ד', ובהם בסיסים שטוחים ושפיות נטויות החוצה, עם עיטור מחורץ תחתיהן. החרסים כנראה הם מהתקופה הביזנטית בלבד.
אתר 19 במפת גשר, סקר הארכיאולוגי לישראל 

למול גדר המערכת מעל הירדן

***

***

***

בדרך לתצפית מאגר נווה אור, צילום ניר עמית

תצפית נווה אור

****

****

****

***

****

מדרונות תצורת הלשון 

****

****

מאגר נווה אור, צילום מיכה ון ראלטה

****

****

****

תצפית מאגר נווה אור מעל תילים ארכיאולוגיים הנוספים

חרבת זר מקום היה כפר הבדואי שנקרא מזאר. מעליו, במעלה המדרגה, בית-קברות, הקרוי חרבת אל-מזאר (במפת הקרן האנגלית לחקירת ארץ-ישראל [PEF] – חרבת שיח' קאסם). בבית-קברות זה ומסביבו זרועים חרסים צלעוניים ומזוגגים מהתקופה הביזנטית ומהתקופה האסלאמית הקדומה. במדרונותיה של המדרגה שממערב לו נלקטו להבי צור מעטים, עשויים בטכניקה מזוליתית.
אתר 24 במפת גשר, סקר הארכיאולוגי לישראל

******

תל כיתן נמצא נמצא בסמוך לירדן. במפת הקרן האנגלית לחקירת ארץ-ישראל (PEF)  נקרא תל שיח' קאסם. שטח האתר כ-8 דונם; את גובה רבדיו אין לקבוע במבט עין. על ראשו, ובעיקר על מדרונותיו הדרומיים, המזרחיים והמערביים, זרועים חרסים: מהתקופה הכלקוליתית – חרסים טיפוסיים לתקופה על כל שפע סוגיהם, ובכללם שני שברים של כלי "מחבצה"; מתקופת הברונזה הקדומה א' – שברי כלים מרובים, על כל סוגיהם, ובעיקר כלים מעוטרים בחיפוי פסים, על כל צבעיהם, מחום שחור עד צהבהב; מתקופת הברונזה התיכונה ב' – חרסים מרובים; מתקופת הברונזה המאוחרת – 3-2 חרסים ושתי ידיות בעלות עיטור מצולב, שצבעו אדמדם; מתקופת הברזל ב' – מעט מאוד חרסים, בכללם שפיות בודדות, הדומות לצווארון של סיר בישול; מהתקופה הביזנטית – חרסים צלעוניים; ומהתקופה האסלאמית הקדומה – חרסים מעוטרים בצבע בשפע רב. מכלי האבן יש להזכיר קערות בזלת בעלת בסיס טבעת.
בצדו המזרחי של האתר אפשר להבחין בשרידי בניינים  בתחום קרקעותיו של משק נווה אור נלקטו מטבעות מהתקופות ההלניסטית, הרומית, הביזנטית והאסלאמית הקדומה.
אתר 28 במפת גשר, סקר הארכיאולוגי לישראל

צילום האתר

לאורך המערכת בגאון הירדן ולמעלה בכיכר הירדן עד תל ישמעאל

צילום ניר עמית

"מצוקי" תצורת הלשון 

****

****

***

תל ישמעאל האתר יושב על גבעה רמה, הנמצאת על גדתו הדרומית של נחל עשה. על פניו נלקטו חרסים צלעוניים ומעוטרים בדגמים צבעוניים מהתקופות הביזנטית והאסלאמית הקדומה.
אתר 8 במפת בית יוסף, סקר הארכיאולוגי לישראל

******

אתר 100 מ' ממזרח לתל ישמעאל והוא שטוח למדי. על פני שטח של עשרות דונמים זרועים כלי צור וידיות חרס של כלי אגירה ושברים בעלי עיטורי חבל בהון מהתקופה הכלקוליתית; חרסים בודדים מתקופת הברונזה הקדומה; בסיסים שטוחים משוחים אדום ושבר אחד מחופה פסים. כן נמצאו חרסים בודדים מתקופת הברזל א' וב' וחרסים צלעוניים, מזוגגים ומעוטרים בדגמי צבע מהתקופות הביזנטית והאסלאמית הקדומה.
ממזרח לתל, בכרמי מושב ירדנה, נלקטו חרסים רבים מהתקופה הכלקוליתית; כלי צור, ובכללם ראש חץ; כלי אבן, מהם שבר של מקטר בעל חלונות; וחרסים מהתקופות הביזנטית והאסלאמית הקדומה.
אתר 9 במפת בית יוסף, סקר הארכיאולוגי לישראל

תצפית בית יוסף

תצפית תל יוסף

מבט מתצפית בית יוסף

****

****

****

****

רגע של חברות

הקמה לקראת קציר

****

נופשי הישיבות בין הזמנים בבריכת חמדיה

מאגר חמדיה

****

****

דיון עם החברים על החרדים בישראל לפני הצילום

קבלו צילום למזכרת

******

סוף דבר,

הקטע  השני של מסלול הטיול
היה אחר מקודמו.

אודה ולא אבוש
כמעט בכל אורכו
נסעתי בפעם הראשונה
והתפעלתי.

הצילומים הם עדות להתרשמותי
ממראות האזור והמקומות בו.

*****

תודה לניר שנענה לבקשתי
ותכנן את המסלול בקטע זה
במקום נסיעה מנהלתית משעממת
וחסרת תכלית על הכביש,

תודה ליונתן שהשביע את
רעבוננו גם בצהרים,

תודה לניר, מוטי ומיכה

שגם צילומיהם נכללים בתיעוד זה. 

תיעוד זה כולל צילומי וסדרת מפות של חלק הראשון של מסלול הטיול ברכב בין רמות הבזלת הגליל תחתון מזרחי ובעמק  הירדן .

חלק זה של הטיול, כפי שמעידה כותרת תיעוד זה היא במורד חלקו התחתון של נחל תבור מקבוץ גזית במערב ועד כביש הבקעה (כביש 90) במזרח.

מסלול הטיול ובמלבן קטע התיעוד

***

****

את הטיול יזם, ארגן, תכנן והוביל חברי ניר עמית (משער העמקים).

טיול זה התקיים ביום  שני 5 באפריל 2021.

לטיול זה יצאנו בשני כלי רכב רב מינוע (4X4) והשתתפו בו גם מוטי ארמלין (גילון), יונתן כצמן (שדות ים) ומיכה ון ראלטה (בית לחם הגלילית).

התחלנו בשעת בוקר בכניסה לנחל תבור ממזרח לקיבוץ גזית וסיימנו קטע זה בשעת צהרים.

*****

נַחַל תָּבוֹר (בערבית: ואדי אל-בִּירָה) הוא נחל בגליל התחתון, שמוצאו באזור הרי נצרת, עוקף את הר תבור מדרום, לכיוון דרום-מזרח אליו מתנקז נחל השבעה ממזרח להר תבור וממשיך עד לנקודת המפגש שלו עם נהר הירדן סמוך לקיבוץ גשר, כ-3 ק"מ מדרום לנהריים

הקטע התחתון של נחל תבור
שבעבר נקרא ואדי בירה
מפריד

***בין רמות יששכר, בדרום

ובין רמת סירין הכוללת
את רמות שרונה -כפר תבור

המקור לא ידוע

המקור לא ידוע

*****

לאורך הנחל נובעים שלושה מעיינות: עין רכש, עין זאב ועין שחל הנובעים בקטע התחתון שלו, המהווה נחל איתן ונכלל בתחום שמורת הטבע "נחל תבור".

*****

שמורת נחל תבור היא שמורת טבע המקיפה את מרבית אפיקו של הנחל. תחילתה מעט צפונה מקיבוץ גזית, באזור תל רכש וסופה בכביש 90, קרוב לשפך הנחל לנהר הירדן. בתחומי השמורה צומחים עצי שיזף מצוי, שיזף השיח, אלה אטלנטית, אשל, עוזרר קוצני, שקד קטן-עלים וסירה קוצנית. את ערוץ הנחל מלווים צמחי בית גידול לח דוגמת פטל קדוש, הרדוף הנחלים, וערבה מחודדת אשר צומחת בערוץ הנחל עצמו. כמו כן קיימים בשמורה ריכוזים גבוהים של פרחי בר מוגנים

*****

ישנם חוקרים הסבורים כי נחל תבור של ימינו הוא למעשה נחל קישון המקראי, או למצער המזרחי מבין שני הנחלים שנקראו כך (נחל קישון של ימינו נקרא בערבית – "אל-מוּקַטַע"). זאת בשל מספר טעמים:
* תחילתו של הנחל היא בסמוך לח'רבת קיסון, המזוהה עם עיר הלויים המקראית קישיון שבנחלת שבט יששכר.
* אוסביוס מקיסריה (תחילת המאה ה-4 לספירה) מציין באונומסטיקון כי קישון הוא שמו של נחל בסמוך להר תבור.
* אשתורי הפרחי, חוקר הארץ מראשית המאה ה-14, מציין בספרו כפתור ופרח כי נחל קישון נשפך לנהר הירדן מדרום לירמוך, ונקרא בימיו "קיסון".
* יוסף בן מתתיהו מציין בספרו קדמוניות היהודים כי בני ישראל רדפו אחר גייסותיו של סיסרא בכיוון מזרח.
*התיאור המקראי של גריפת צבא סיסרא בנחל קישון מתאים יותר לערוצו הקניוני של נחל תבור מאשר לערוצו המישורי של נחל קישון של ימינו.
* במפות מימי הביניים ועד ראשית המאה ה-19 מסומן נחל קישון כנחל שזורם מזרחה, באופן שמתאים למיקומו של נחל תבור.
מקור 

שברי משנה בערוץ נחל תבור

****

מסלול קטע התיעוד

קטע התיעוד

****

קטעי המסלול המקומות והמראות

תצפית ראשונה, צילום ניר עמית

מבט לתבור מכיוון קבוץ גזית

לפני הירידה מבט לכיוון רמת סירין

עוד מבט לכיוון רמת סירין

הכניסה לנחל

מצפה אלעד

מיקום מצפה אלעד בקרבת קבוץ גזית

מבט מצפה אלעד

מבט לעבר קיבוץ גזית

****

***

***

צילום שלי ועיבוד איתי נדב

***

***

***

****

מקום חניה ראשונה: ארוחת בוקר

****

מקום חניון ארוחת הבוקר

עוד הסבר לפני ארוחת הבוקר, צילום ניר עמית

מתארגנים לארוחת בוקר, צילום מיכה ון ראלטה

מטיילי בין הזמנים

***

***

****

****

****

***

****

****

****

***

***

***

****

***

הלכנו בין הסירפדים לחפש את הבריכה ליד עין שחל

צילום מיכה ון ראלטה

***

***

***

***

תעלת הרחצה שבה המים היוצאים מעין שחל

מתרגלים למים

****

יש מקום לכולם

בדקתי את הצילומים, צילום מיכה ון ראלטה

קטע העליון במדרון מכיוון נחל תבור לעבר כביש העלייה לכוכב הירדן

מבט נוסף לתבור מהעליה לכיוןן כוכב הירדן

קטע הנסיעה מנהלתית על הכביש בירידה מכיוון כוכב הירדן לעבר כביש 90

*****

סוף דבר,

מסע מלהיב
בקטע ארץ פתוח ומרתק,

כל מילה נוספת מיותרת,
הצילומים מדברים בפני עצמם

****

תודה לניר שהוביל והתעקש
למצוא את הבריכה
ושזכר שקיימת אבל לא זכר בדיוק את המקום
ולכן הסתובבנו הרבה
עד היגענו למקום בו היינו בהתחלה

תודה ליונתן שדאג לכלכלה
ובעיקר שלא נהייה רעבים,

תודה למוטי שסייע
בקטע הליכה בין הצמחייה הסבוכה
ושותף לפטנט של תמיכה אופקית בקביים,

תודה למיכה ולניר על הצילומים