אתר אנדרטת נירים על אדמות דנגור14 באפריל 2021

 

עניינו של תיעוד קצר הוא ביקור באתר אנדרטת נירים דנגור בנגב המערבי.

 

על אדמות דנגור, ישב קיבוץ נירים מאז הקמתו בסוף 1946. במלחמת העצמאות ב-1948 הגנו חבריו בחירוף נפש על ביתם מהתקפות המצרים שפלשו לארץ, והצליחו במשימה למרות מספרם המועט ונשקם הדל. הקיבוץ נהרס בקרבות, ולאחר המלחמה נבנה מחדש כ-12 ק"מ מצפון. על אדמות נירים הוקם ניר יצחק, וליד קיבוץ סופה הסמוך נותרו שרידים מנירים הישן והם חלק מאתר הזיכרון לקיבוץ, לקרבות ולשמונה חברי המקום שנפלו.

 

אל אתר נירים דנגור הגענו דן גזית, ארז צפדיה ואני בסיור ברכב בין יישובי חבל שלום בתחום המועצה האזורית אשכול בשעת צהרים לפני ערב יום הזיכרון תשפ"א, יום שני 13 באפריל 2021.

 

סיור זה היווה המשך והשלמה לשניים קודמים באזור:
* הסיור הראשון בקיבוץ נירים (נובמבר 2020) ותיעודיו קיבוץ נירים שבמישור חוף הנגב וגם שדות קיבוץ נירים בעוטף ישראל שבנגב המערבי
* הסיור השני בקיבוץ גבולות (אפריל 2021) ותיעודו קיבוץ גבולות בדיונות שבקצה הארץ הנושבת

 

בנוסף לסיבוב באתר הרחבנו בשיחה על הנושאים הבאים:
* רכישות הקרקע על ידי יהודים בנגב במערבי מסוף המאה ה-19 ובמיוחד זו שנעשתה על ידי הרב שלום דנגור על שמו נקרא המקום
* ייחודה של ההתיישבות בחבל הבשור בתקופת היישוב
* הקמת נירים על אדמות דנגור, אחת הנקודות מתוך י"א שעלו לקרקע במוצאי יום כיפור תש"ז (אוקטובר 1946)
* עמידת קבוץ נירים מול הפולש המצרי במלחמת העצמאות, מאי 1948
* התיישבות נירים שש פעמים תוך שנתיים וחצי

 

********

****

מיקום: נירים דנגור

*****

האתר היום סמוך לגדר קבוץ סופה 

****

מיקום אתר האנדרטה

****

אדמות דנגור בראשית שנות ה-40'
ומיקום בו הוקם נירים מספר שנים לאחר מכן

הרב שלום דנגור רוכש אדמות עליהן קם קיבוץ נירים בראשונה היה דיין בעיראק ורב העיר סואץ שבמצרים,
הוא נולד בבגדאד שבעיראק בשנת 1832 למד בצעירותו אצל הרב עבדאללה סומך. שימש כדיין לזמן קצר, ולאחר מכן כיהן כרב במצרים בשנים 1897–1904. כיהן כרב העיר סואץ משנת 1907 ועד מותו.
הרב, שהיה ציוני בעמדותיו, ביקר בארץ ישראל חמש פעמים (בין 1899 ל-1914), ורכש אדמה במערב הנגב שנקראה אדמת דנגור וכאמור עליה קיבוץ נירים והתקיים בה עד מלחמת העצמאות.
צאצאיו חיים כיום באנגליה ונמנים עם משפחות בעלי ההון. צאצאים נוספים ממשפחתו הרחבה עלו לארץ ישראל בעלייה מעיראק בשנת 1951 וחיים כיום בישראל.
המקור

****

****

ייחוד ההתיישבות בחבל הבשור
עד הקמת המדינה

דן גזית טוען שהתיישבות בחבל הבשור שזו של נירים באדמות דנגור היא חלק ממנה מהווה  פרק ייחודי ויוצא דופן במסכת בתהליכים ההיסטוריים של ההתיישבות העברית החדשה בארץ-ישראל. מחד גיסא, בחבל-ארץ זה נרכשו קרקעות על-ידי יהודים כבר בשלהי המאה ה-19 (למשל – אדמות דנגור) ובראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 כבר הצטברו – דרומית לקו עזה-באר שבע –  עשרות אלפי דונמים בידי משקיעים יהודים; מאידך גיסא, המוסדות הלאומיים נמנעו מלממש את זכות ההתיישבות בחבל עקב חוסר ידע אקלימי ואגררי, חשש מבעיות בטחון ורתיעה מהסתבכות עם שלטונות המנדט הבריטי.
ואכן, גורמי המרחק (מחסור בדרכים בטוחות), הקשר המקוטע, האקלים הבלתי ידוע, חוסר-ידע חקלאי לתנאי הנגב , הניכור הממסדי, בעיות תקציב, המתח הבטחוני ומעל הכל – מלחמת העצמאות שניתקה את ישובי הנגב הנצור – גרמו  לניידות, נטישות ופירוקים; ישובים בודדים בחבל הבשור נותרו עד היום כפי שעלו על הקרקע, באתרם ובהרכבם ולכן אפשר להגדיר את התופעה הזאת ככלל – במסגרת התקופה הנידונה.
חובה גם להיזכר בשתי מגבלות חשובות שקבעו כמעט תמיד את מיקומם המקורי של הישובים בתקופת טרום-המדינה: א. עיקרון הביטחון – הן בפני התקפות של ערביי הארץ ושכנותיה והן מול פעילות עויינת של השלטון הבריטי; ב’:הישוב היה חייב להיות מוקם כולו על אדמה יהודית ללא עוררין – אם פרטית ואם לאומית – מגבלה אשר לעתים סתרה את א’ = עקרון הביטחון. לאחר תום מלחמת העצמאות הוסרו, כמובן, שתי המגבלות הללו והישובים שסבלו מהן מיהרו לשפר את מיקומם בהתאם ליכולתם.
בתקופת היישוב עד קום המדינה, הישובים שהועלו על הקרקע בחבל הבשור על-ידי המוסדות המיישבים (חברת הכשרת הישוב, “ועדת הנגב”, הקרן הקיימת, הסוכנות היהודית, התנועות המיישבות והמרכז החקלאי) היו מבחינה אירגונית ק י ב ו צ י ם (אפילו אם הגופים שעלו על הקרקע התכוונו, בסופו של דבר, להיות מושבים – כגון בית אשל, נבטים, מבטחים ותקומה); המסגרת הקולקטיבית הקלה בהתמודדות עם התנאים הקשים. רק אחרי שנת 1948, החלו מוסדות המדינה להעלות על הקרקע בחבל הבשור גם מושבים.
שלוש השנים שעברו מאז קום שלושת ה”מצפים” (1943) לימדו את המוסדות המיישבים כי עדיף מבחינה מדינית, אירגונית, יוּרידית ובטחונית להתיישב בנגב (- ואז כוּנה חבל הבשור “הנגב הרחוק”…) ב”גלים” או בקבוצות; ואכן בלילה אחד במוצאי יום כיפור תש"ז עלו על הקרקע י”א נקודות (6.10.46), מהן ארבע בחבל הבשור (אורים, נירים, תקומה ובארי) ועוד ארבע קרוב לשוליו (כפר דרום, חצרים, משמר הנגב ושובל). כל הארבע שהוקמו בחבל הבשור עקרו ממקומן המקורי.
המקור: דן גזית:

******

הקמת נירים
עד העלייה לדנגור

במהלך 1943 – 1945 התגבשו ראשוני החברים, צברים משכבת גדוד “ניר" ארצית של תנועת השומר הצעיר, לגרעין לצורך הקמת קיבוץ עצמאי, שברבות הימים יהיה לקיבוץ נירים. ב-28 ליוני 1946, יום לפני "השבת השחורה", יצא הגרעין לעצמאות עם "ההשלמה הבולגרית" ממסילות והתיישב במושבה באר-יעקב. קבוצה נוספת מהגרעין ירדה ל"מצפה גבולות" שבנגב להחליף את חברי פלוגת העבודה שעברה להקין את קיבוץ חצור וקבוצה שלישית נשארה לעבוד בתל-אביב ובנחלת יצחק בעבודות חוץ שונות. בשלב מאוחר יותר עברה הקבוצה מבאר-יעקב לראשון- לציון, ובין מעבר אחד למשנהו נקלטו שתי "השלמות" נוספות, שחבריהן ניצולי שואה. ערב מלחמת השחרור התהוו שני מוקדים של נירים: הקבוצה בראשון-לציון והקבוצה בנגב. במוצאי יום כיפור תש"ז (6.10.46) מבין י”א נקודות עלו על הקרקע, נירים הייתה אחת מהן. באותו לילה יצאו אנשי נירים ממצפה גבולות אל נקודת הקבע הנבחרת שלהם בגבעה במרכז אדמות דנגור, אבל כקילומטר לפני הגבעה שקעו המשאיות בחולות. בלית ברירה לא היה מנוס מלהחליט על הקמת היישוב במקום בו שקע הרכב". רק מספר חודשים לאחר מכן בראשית 1947 עברו אנשי הקיבוץ לנקודת הקבע המתוכננת בדנגור.
מקור: אתר קיבוץ נירים

*****

קרב דנגור-נירים מאי  1948

ההתקפה על נירים  – ב 15 למאי 1948, יום לאחר הכרזת המדינה, פלשו צבאות מצרים לגבולות המדינה. היישוב בדנגור, שמנה 39 מגינים עם נשק קל הותקף ע"י שני גדודים של צבא סדיר עם תותחים וטנקים. חצר נירים (100X100) כללה את בית הביטחון, חדר הגנרטור, ארבעה צריפי עץ, שני פחונים קטנים למקלחת ולשירותים וסככה לבעלי חיים. הימים שלפני המתקפה המצרית הוקדשו להתבצרות: חפירת עמדות ותעלות ומקלטים. בין עבודות הביצורים לאימונים ולקורסים, כגון עזרה ראשונה, החיים תוססים ומלאי שמחה.

הנשק בנירים – כשבועיים לפני ההתקפה נחוג ה"אחד במאי". בין שתי הסיסמאות, שנתלו בחדר האוכל, מכריזה אחת: "לא הטנק ינצח – כי אם האדם". ליד הסיסמא כעין קישוט מקלע חדיש (מ.ג. 34) ושרשראות כדורים. הנשק בנירים כלל 10 רובים, 7 קראבינים איטלקיים, 4 תתי מקלע ( 3 "סטנים" ו"תומפסון"), 2 מקלעים קלים "ברן” ו -מ.ג, מקלע כבד " שורצלוזה", מרגמה "2, מטול "פיאט" אנטי טנקי, רובה אנטי טנקי ישן, מספר רימונים ושקיות חומר נפץ בנות קילוגרם אחד.

לקראת הקרב אווירת הימים ההם, הווי חברתי תרבותי לצד הכנות לקרב אפשרי. יומיים לפני הפלישה הגיעו שלושה אומנים מטעם הפלמ"ח לנגן וללמד שירים. בערב התאספו החברים למסיבה ובסופה הודיע אחד החברים י ישנן ידיעות ברורות על ריכוז צבא מצרי סדיר בגבולות הקרובים וכי נירים ועימארה תותקפנה. אולם, לא הייתה לה התייחסות והשגרה נמשכה.

הקרב – פלישת הצבאי המצרי ב-15.5.48 נפתחה בהתקפת מאות חיילי חי"ר בסיוע שריון וארטילריה על נירים. ההתקפה החלה ב-07:00 בהפגזה כבדה של תותחים ומרגמות מגדוד ארטילרי ובהפצצה ממטוס. חצר הנקודה כוסתה בעשן סמיך, בית הביטחון נוקב ככברה, הצריפים בערו וקרסו. באורח פלא, קיר אחד שרד מצריף חדר האוכל ועליו נותרה סיסמה שנתלתה ב-1 למאי – "לא הטנק ינצח, כי אם האדם". כשליש מהלוחמים נפגעו בהפגזה, 7 נהרגו ביניהם מפקד הנקודה וסגנו, 6 נפצעו קשה. הקשר עם הנקודה נותק והתחדש מספר פעמים משתוקנה האנטנה תחת אש.

החי"ר המצרי התקדם בחיפוי הדדי ממרחק 400 מ' כשהוא פרוס בקשת רחבה, הלוחמים בעמדות נצרו את אשם. כאשר הגיע החי"ר למרחק 150 מ' מהגדרות וחלק מהזחלילים לגדר, פתחו המגינים באש יעילה. תנופת ההסתערות נעצרה, המפקדים המצריים התרוצצו ושרקו במשרוקיות, אך התקשו לחדש את ההסתערות.

סוד הגבורה של מגיני נירים מפוענח בידי חברם דאז, אברהם אדן (ברן) בספרו "עד דגל הדיו": "נירים ספגה תשעה קבין של הרס והשמדה. כל שהיה מעל פני האדמה נהרס ונשרף, תעלות הקשר חרבו, כשליש מהלוחמים נפגעו וביניהם המפקדים. רוב הנשק האוטומטי יצא מכלל פעולה ואף על פי כן לא השיגו התוקפים שיתוק.

הקרב הוכרע לטובת אנשי נירים, אך במשך תקופה ארוכה היה על אנשי נירים להסכין עם המצב של חיים במשלט הנמצא תדיר במגע עם האויב. הצבא המצרי שנכשל בהתקפה על נירים, הקים מולה במרחק 5 ק"מ מוצב צבאי, ממנו המשיכו להטריד את נירים מפעם לפעם באש תותחים בעוצמות שונות, במשך חודשים. עיקר עיסוק החברים היה התבצרות. נירים הפכה מוצב צבאי/קיבוצי משוכלל שהתארגן מתחת לפני האדמה. העמדות חוזקו, הוצמדו אליהם מקלטים מחוזקים, ששימשו למגורי החברים. מחסן הבגדים וחדר אוכל הוקמו מתחת לפני האדמה.
המקור: אתר קיבוץ נירים וראו שם הרחבה והפניות נוספות וגם אתר הפלמ"ח 

******

מיקום נירים בדנגור
לאחר מלחמת העצמאות
טרם המעבר לאתר הנוכחי

****

מיקום נירים בדנגור
ביחס למיקום הנוכחי
בתום העשור הראשון 

****

מקומות עיקריים בעליית נירים לקרקע

בעלייתו של קיבוץ נירים על הקרקע (גרעין “ניר” מ”השומר הצעיר” ונוער עולה מאירופה), דבק סיפור יוצא-דופן: תוך שנתיים וחצי התיישב שש פעמים!… ומעשה שהיה – כך היה: בראשיתו התמקם במצפה גבולות (29.6.46). בליל העלייה של י”א הנקודות, התחפרו המכוניות בחול כקילומטר מהגבעה המיועדת (דנגור, היום ליד קיבוץ סופה) ובלחץ הזמן הוחלט להקים את הקיבוץ (צריפים וגדר) בינתיים במקום זה. בראשית 1947 הועבר המחנה בהדרגה לגבעה וכשהושלם – הופיע במאי קולנוע, יהודי–אמריקני נלהב, והבטיח תשלום נכבד עבור פירוקו והקמתו מחדש לצרכי הסרטת “עליה על הקרקע” אותנטית… וכך היה. הקיבוץ חרב לחלוטין בקרב הגבורה נגד הצבא המצרי ביום הפלישה (15.5.48) ובאפריל 1949 עבר 11 ק”מ צפונה לתחומי משלט צבאי ששכן בחִירבת מָעִין. בסוף אותה שנה עבר הישוב מערבה לאתרו הנוכחי, אחרי שדחה את הצעת התנועה להתנחל בגבעת שיח’ נוראן (“המיקום נבחר לפי גובה החיטה וכמות הגשם”). האתר בדנגור הפך למחנה צבאי ואחר-כך ניטש. באתר נותרה אנדרטה.
המקור: דן גזית:

****

*****

האנדרטה

במרכז האתר מבנה בן שתי קומות מבטון אפור, אליו מובילות שתי כניסות עשויות בטון המדמות תעלות קשר של מוצב. התעלות מובילות אל רחבה קטנה לפני המבנה, תחומה בקירות ומונמכת מפני הקרקע, במרכזה תבליט אבן המשרטט את הקרב על נירים. בקירות הרחבה תבליטים ועיטורים: פרחים, תבליטים המדמים תוואי שטח, מגדלי מים, גדרות תיל, שרשרות משוריינים, תעלות קשר ובתים. על הקירות גם שמות היישובים העבריים שהותקפו בנגב במלחמת העצמאות, וכן המלה "יזכור".
בצמוד לאחד מקירות הרחבה ניצבת אבן בטון רבועה עליה חקוקים שמות הנופלים. בראש האבן אבוקת זיכרון מברזל. קיר הבטון התוחם את הרחבה נקוב חורים כפגיעות פגזים וכדורים, ועליו נכתב: "לא הטנק ינצח כי אם האדם". מעל הרחבה מתנשא המבנה, אשר בראשו מרפסת הצופה אל שדה הקרב ואל רצועת עזה. אל מרפסת התצפית מוביל גרם מדרגות. בסמוך למבנה מצבת זיכרון עשויה אבנים, בחזיתה קבוע לוח שיש המציין שבמקום זה היו טמונים חללי הקרב על נירים, שאחרי המלחמה הועברו לקבורה בקיבוץ החדש.
ראו גם אתר יזכור של משרד הביטחון

****

האנדרטה תוכננה על ידי האדריכל יחיאל ערד בשיתוף האמן אריה סרטני שהתמחה בתבליטי בטון. אבן פינה לאנדרטה הונחה ביוני 1983 והיא נחנכה בשנת 1985.

****

****

****

****

****

****

*****

סוף דבר,

הביקור באתר נירים דנגור
היה סיום ראוי לשני הסיורים
הקודמים בנירים ובגבולות

ואיפשר הכרת המקומות בתולדות קיבוץ נירים
והמיוחד עמידתו האיתנה מול הצבא המצרי
במלחמת העצמאות

*****

תודה לך דן!