נהריים – הסכר, האגם, גשרי הכביש והרכבת והגבול28 באפריל 2021

 

עניינו של תיעוד זה הוא ביקור/שיטוט/צילום בין הסכרים של אתר נהריים 

 

השיטוט ברגל וברכב היה המשך של הביקור קיבוץ אשדות יעקב מאוחד שבעמק הירדן.

 

הביקור באשדות יעקב מאוחד התקיים ביום שני 26 באפריל 2021 ואותו הוביל אילן בן נון .

 

בסיור השתתפו ניר עמית (שער העמקים), מיכה ון ראלטה – מיכה ההולנדי (בית לחם הגלילית) וגלעד עצמון (משמר העמק).

 

קדמו לביקור בנהריים שני טיולים קודמים:
* טיול אופניים בין הירמוך לבין הירדן בנגב כינרות, דצמבר 2017
* טיול קצר תעלת האפס שבמורד אפיק הירדן מרס 2021 שהיווה הקדמה לסיור קיבוץ אפיקים שבעמק הירדן באותו מועד.

 

 

******

החיבור בין הירדן והירמוך

נַחַל הַיָּרְמוּך הוא נחל הזורם ממזרח למערב ומהווה גבול טבעי בין הגלעד מדרומו לחורן, לבשן ולגולן מצידו הצפוני. הנחל זורם מאזור החורן שבסוריה, לאורך כ-70 קילומטרים, ונשפך לנהר הירדן בנהריים. יובליו העיקריים של הירמוך, הם נחל רוקד, נחל עאלאן ונחל חריר מצד צפון, ונחל השאללה מדרום.

 

הירמוך מהווה גבול בינלאומי בין ירדן לסוריה, ובין ירדן לישראל. מפגש "שלושת הגבולות" נמצא בסמוך לחמת גדר. לאורך נחל הרוקאד עוברים  קווי הפרדת הכוחות עם סוריה. ירדן לא מכירה בגבול עם ישראל בין חמת גדר והרודקד.

 

הירמוך הוא נחל איתן וזורם בכל ימות השנה. הנהר מזרים בשנה 460 מיליון מטר מעוקב בממוצע. הכמות מתקרבת לספיקת הירדן. חלקה הגדול של כמות המים זורם בשיטפונות החורף. במקום בו אליו הוסט הירמוך על ידי הסכר הוקם בשנת 1930 על ידי פנחס רוטנברג מפעל חשמל. לצורך הפעלתו הוקם סכר על הנהר וכך הוקם סכר נהריים.

 

כיום רוב מי הנחל ויובליו נאגרים במפעלי מים של סוריה, ומיעוטם במפעלים של ירדן וישראל. ניצול מי הנהר מבוסס על הסכמים שנעשו בתיווך ארצות הברית. הירדנים היטו מערבית לחמת גדר חלק מהמים של הירמוך למנהרה באורך 900 מטר (מהכביש לחמת גדר אפשר להבחין בפתח המנהרה) אל תעלת הע'ור הירדנית, המשקה את בקעת הירדן. סוגיית ניצול מי הירמוך מהווה מוקד לסכסוכים בין ירדן לסוריה.

 

מרחב נהריים

***

****

 

נהריים הוא אתר שבו שכן מפעל החשמל של חברת החשמל, על גדות שני הנהרות (מכאן השם נהריים) נהר הירמוך ונהר הירדן.

 

את מפעל החשמל ההידרואלקטרי בנהריים, שנקרא "ירדן א'", הקים פנחס רוטנברג.

 

תחנת הכוח שנבנתה הייתה הראשונה מבין ארבע תחנות שתכנן רוטנברג להקים לאורך בקעת הירדן. תוכניתו המקורית של רוטנברג הייתה הקמת 13 תחנות כוח הידרואלקטריות בארץ ישראל.

 

רוטנברג קיבל ב-5 במרץ 1926 לאחר מאמצים, זיכיון לתקופה של שבעים שנה לניצול מי הירדן ומי הירמוך להספקת חשמל בארץ ישראל ובעבר הירדן.

 

עבודות הבנייה של המפעל בנהריים החלו באוגוסט 1927, ונוהלו בידי פנחס רוטנברג, שכונה בפי העם "הזקן מנהריים" בהיותו מבוגר יחסית לפועלים שעבדו במקום. בתכנון השתתף גם בנימין אוראל. כלים כבדים הועברו באמצעות מסילת רכבת העמק הקרובה שהוספו לה שלוחות שהגיעו לאתר התחנה. במקום הוקמה גם תחנת רכבת להסעת העובדים.

 

בנוסף למבנה תחנת הכוח תוכננה והוקמה מערכת של מאגרים, סכרים ותעלות. ב-13 בפברואר 1931 היה במקום שיטפון גדול זמן קצר לפני שעמדו להפעיל את התחנה. ספיקת המים בשיטפון הוערכה ב-1200 ממ"ק – כמות כפולה מהמתוכנן. הדופן הדרומית של תעלת המים הראשית נפרצה ונגרם לאתר נזק רב כולל הרס אתר המיתוג שמוקם בין התעלה לבין הירדן. הפועלים היו מוכנים לתקן את הנזק ללא תשלום משכורות, תמורת מזון בלבד אך רוטנברג הצליח לגייס מימון להשלמת תחנת הכח.

 

בתחנה בנהריים הותקנו שלוש  טורבינות והוכן מקום לטורבינה רביעית שלא הותקנה.

 

הספק התחנה היה כ-18 מגה ואט חשמל. ניסיונות ההרצה והפקת החשמל בתחנת הכוח בנהריים החלו בחורף שנת 1932. ב-9 ביולי 1932 נחנך האתר באופן רשמי, בהשתתפות הנציב העליון של ארץ ישראל סר ארתור ווקופ, נציב בריטניה בעבר הירדן קולונל קוקס, האמיר עבדאללה ופנחס רוטנברג.

 

סמוך למפעל בנהריים הוקם בעבר הירדן המזרחי יישוב לשיכון עובדי המפעל ומשפחותיהם – תל אור. השם ניתן בהיותו קרוב וקשור לתחנת הכוח. בשל בידודו של היישוב ולמרות קוטנו, הוקם במקום בית ספר לילדי העובדים על ידי יוסף חנני.

מפעל ייצור החשמל ותל אור בראשית שנות ה-40

תצפית מצפון, מכיכר הירדן על סכר הירמוך

זו התצפית

****

מתחילים לצעוד, צילום ניר עמית

עולים לסכר

מבט על סכר הירמוך

מבט על מה שהיה גשר הרכבת

גשרי הירמוך הכביש ורכבת העמק 1935

גשר רכבת ההרוס

מקום צילום המפל , צילם ניר עמית

המפל היורד מתעלת האפס

***

מפל תעלת האפס

***

***

***

****

על ראש הסכר

***

חזרה מהסכר, צילום ניר עמית

****

****

בית הטורבינה

****

שריד לרשת שהוליכה את החשמל לכיוון חיפה

היציאה מתצפית מיכל על מפעל ייצור החשמל

עוד שריד מרשת החשמל

קטע הכביש ורכבת העמק מגשר אל מג'מע (גשר הישנה) ועד אשדות יעקוב החוצים את הירדן והירמוך

גשר הכביש המנדטורי הבנוי על שרידי גשר קדום

קטע הכביש החדש שנסלל אחרי מלחמת העצמאות כדי לעקוף את קטע הגבול החדש עם ממלכת ירדן. הכביש המטפס מגשר לרמת סירין ויורד לעבר מנחמיה

קטע הכביש מגשר לאשדות יעקב שנסלל בשנות ה-60'

הדרך לאי השלום

****

קטע התעלה

קו הגבול הבין-לאומי באזור נהריים

קטע הירמוך המהווה את הגבול בין ישראל ובין ירדן

קו הגבול הנוכחי

קו הגבול הבין-לאומי המנדטורי באזור נהריים פורסם על ידי הנציב העליון הרברט סמואל ב-1 בספטמבר 1922 כחלק מצו בנוגע לדבר המלך במועצתו. על פי צו זה עבר קו הגבול הבין-לאומי המנדטורי בין ארץ-ישראל לבין עבר-הירדן באמצע נהר הירדן עד מפגשו עם הירמוך ומשם באמצע הירמוך. לפי הגדרה זו נמצא כל אזור נהריים שממזרח לנהר הירדן ומדרום לירמוך עבר הירדן.

לצורך הקמה ותפעול תחנת הכוח בנהריים קיבלה חברת החשמל זיכיון ממשלת עבר-הירדן ואף רכשה אדמות רבות בעבר הירדן, שבהן הוקמו גם בתי נווה אור לצורך מגורי העובדים. כך היה שטח גדול באזור נהריים בשימוש חברת החשמל הארץ-ישראלית תחת ריבונות עבר-הירדן.

במפת הסכם שביתת-הנשק בין ישראל לירדן שנחתם ברודוס ב-3 באפריל 1949 נקבע באזור נהריים קו שחצה באלכסון את אגן נהריים. הקו נתן ביטוי לכך שכוחות צה"ל נמצאו ממערב לאזור והכוחות העירקיים נמצאו ממזרח לאזור. כתוצאה מהקו שנקבע עבר האזור, שהיה תחת שלטון עבר-הירדן בתקופת המנדט, לשלטון ישראל. השטח ה"כלוא" בין קו שביתת-הנשק  מזרח ומדרום לבין נהר הירדן ממערב והירמוך מצפון כונה: ה"אי" בנהריים.

מהסכם שביתת-הנשק משנת 1949  ועד הסכם השלום ישראל-ירדן שנחתם ב-26 באוקטובר 1994 היה אזור ה"אי" בנהריים בשימוש ישראלי תחת שלטון ישראל, ויישובי הסביבה התקינו בו משאבות ועיבדו את אדמותיו.

בהסכם השלום ישראל-ירדן משנת 1994 נקבע שקו הגבול הבין-לאומי בין ישראל לירדן באזור נהריים יעבור באמצע נהרות הירדן והירמוך בדומה לקביעת המנדט הבריטי משנת 1922. כך עבר כל אזור ה"אי" בנהריים לריבונות ירדן. אך מכיוון שהיו באזור עיבודים ישראליים וזכויות ישראליות של בעלות קרקע פרטית ואינטרסים של קניין באדמות שמהן מורכב האזור, הסכימו ישראל וירדן חוזה השלום לקבוע באזור (נהריים/בקורה) משטר מיוחד על בסיס זמני כמפורט בנספח לחוזה שלום, ולפיו על אף הריבונות הירדנית ניתנו לישראלים זכויות שימוש באזור.

מבלי לפגוע בזכויות הבעלות הפרטית של קרקע באזור נקבע שהנספח יישאר בתוקף 25 שנים, ויחודש אוטומטית לתקופות זהות, אלא אם כן יוחלט אחרת על פי הליכים שנקבעו בנספח.

כתב אל"מ (מיל) ד"ר חיים סרברו שבתוקף תפקידו מפקד יחידת המיפוי של צה"ל היה חתום על התוויית קו הגבול בהסכם השלום ישראל-ירדן. בסקירתו ציטט את ספריו גבולות בין-לאומיים – גבול ישראל ירדן (הוצאת המחבר, 2014) וגבולות ישראל היום (הוצאת המרכז למיפוי ישראל, 2012).

מפת האזור המיוחד בנהריים בחוזה השלום, באדיבות חיים סברברו

 

לאחר שנחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן בשנת 1994, שופץ המקום שנהרס עם השנים, והוקם בו פארק שנקרא "אי השלום". במעבר גבול לישראליים ותיירים, היכולים לטייל במקום זה, כאזור חיץ בין שתי המדינות בשיתוף פעולה ישראלי-ירדני. האזור גם עובד על ידי הקיבוצים הישראלים באזור.

ב-13 במרץ 1997 ירה אחמד דקאמסה, חייל ירדני, על קבוצת ילדות תלמידות כיתות ז' וח' מבית הספר הדתי אמי"ת מבית שמש, שהיו בטיול שנתי במקום. דקמסה רצח שבע תלמידות, ופצע שש אחרות, מהן שתיים באופן קשה. הרוצח נידון בבית דין צבאי ירדני למאסר עולם ולא לעונש מוות, בנימוק שמצבו הנפשי היה מעורער בעת הטבח, למרות מחאות המשפחות וגורמים ישראליים שטענו שהחייל עשה את מעשיו בכוונה תחילה ולא מתוך טירוף. מלך ירדן הביע התנצלות בשם ממלכת ירדן על הטבח וביקר בבית משפחות שבע הבנות.

 

במקום הוקם גלעד לזכר הבנות שנרצחו, הבנוי משבע תלוליות עפר המוקפות בדשא, כשבכל תלולית מעוצב שמה של אחת הבנות באמצעות פרחים.

 

במשך השנים נשמעו בירדן קריאות רבות לשחרור הרוצח. ובקרב חוגים איסלמיסטיים הוא הפך לגיבור. ב-2011 קרא לכך אף שר המשפטים הירדני, חוסיין אלמג'אלי, שכינה את אלדקאמסה גיבור. במרץ 2017 דווח כי המחבל שוחרר מהכלא אחרי שריצה עונש מאסר של 20 שנה בכלא הירדני.

דרך המערכת מעל הירדן אליו הצטרף הירמוך

 

***

****

סוף דבר,
הביקור באתר נהריים מעניין ביותר.
מרשים לראות אותו כל פעם מחדש
כאילו היא בפעם הראשונה

*****

מפעל תחנת הכוח
שהוקם בתקופת היישוב
(בתקופת המנדט)
בסוף שנות ה-20' של המאה הקודמת
היה אחת מבסיסי התשתית הגדולים והחשובים
שהוקמו עבור המדינה שבדרך

*****

מיקום המפעל בנהריים השפיע
על קביעת הגבול של ישראל באזור זה

*****

תודה אילן על תכנון ותיאום הסיור והובלתו