קיבוץ אשדות יעקב מאוחד שבעמק הירדן27 באפריל 2021

 

עניינו של תיעוד זה הוא ביקור/שיטוט/צילום בקיבוץ אשדות יעקב בדגש על לימוד על הקמתו, על ראשית ימיו ועל תולדותיו במשך השנים וגם מעט התרשמות ממראהו הנוכחי.

 

 

תיעוד זה הוא חוליה נוספת של תיעודי סדרת ביקור/שיטוט/צילום ביישובים הכפריים שנעשו עד כה וייעשו בעתיד.

 

המארח ומוביל השיטוט בקיבוץ אשדות יעקב הוא אילן בן נון.

אילן בן נון בן המשק (יליד 1955) ורפתן במקצועו. אילן הוא דור שלי, סבא וסבתא היו בין מקימי הקיבוץ, ילדיו ונכדיו שהם דור חמישי מתגוררים אף בקיבוץ. נכדתו הבכירה היא הראשונה מבני הדור החמישי בקיבוצים שהשתייכו בעבר לתנועת הקיבוץ המאוחד ותנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים.

 

את אילן הכרתי בסוף חודש מרס 2021. מי שחיבר בנינו הוא עמיר בראור, עמית לדרך, בתחילה בשירות בצבא קבע ואח"כ בשדה המחקר האקדמי. בעקבות התיעוד קיבוץ חמדיה שבמורדות שלוחת צבאים מעל עמק בית שאן, עמיר הציע לי שאגיע לאשדות יעקב.

 

הביקור באשדות יעקב התקיים ביום שני 26 באפריל 2021. הצטרפו אלי ניר עמית (שער העמקים), מיכה ון ראלטה – מיכה ההולנדי (בית לחם הגלילית) וגלעד עצמון (משמר העמק).

 

נפגשנו עם אילן בחצר קפה ניקה בכניסה לקיבוץ. לאחר שיחת היכרות קצרה יצאנו לשיטוט הראשון בחצר הקיבוץ.

 

אתנחתא לארוחת בוקר הייתה במרפסת ביתו של אלי ארזי, שכנו של אילן. למפגש הצטרף דודו פונדק (אשדות יעקב איחוד) חברם של ניר, מיכה, וגלעד מימי שירותם בסיירת צנחנים מחזור פברואר 70.

 

המפגש עם אלי ארזי היה שמח ומרתק ושמענו סיפורים רבים.

 

אחרי המפגש המשכנו לשוטט עוד ברחבי הקיבוץ.

 

בצהרים לנוכח אילוצי הזמן, התכנית השתנתה מעט. יצאנו מחוץ למשק, בתחילה לתצפית לכיוון ערוץ נהר הירדן והרי הגלעד ואחר כך ביקור בסכרי מפעל החשמל בנהריים.

 

אחרי שניר, מיכה וגלעד עזבו המשכתי עם אילן לתצפית נוספת על מפעל החשמל ואחריה חזרנו לתחום הקיבוץ. אילן הראה לי את השדרה בה עברה פעם "גדר הגבול" בין אשדות יעקב מאוחד ובין אשדות יעקב איחוד.

 

לקראת ערב נכנסו לביתו של מיכה תמיר (יליד 1937), בין הבנים הראשונים של אשדות יעקב. שם שמענו סיפרים רבים וביניהם גם על ראשית הקיבוץ.

 

אצל מיכה פגשנו גם את ביתו אלה תמיר – עציוני. בשיחה איתה התברר שהיא מנהלת אתר האינטרנט של הקיבוץ. הפנתי אליה  את בקשתי לקבל לצורך תיעוד זה צילומים מימיו הראשונים של הקיבוץ.

 

אחרי המפגש המשכנו אילן ואני להסתובב בקיבוץ עד שהגענו לשער ושם הסתיים הביקור.

 

******

בתיעוד להלן מובא מעט מידע (גיאוגרפי והיסטורי) על אשדות יעקב,
המידע ההיסטורי לוקט מאתר הקיבוץ ברשת ואת חלקו שמענו גם מפי אילן בן נון ומיכה תמיר
התיעוד כולל גם סדרה של מפות, חלקן היסטוריות.
בתיעוד משולבים גם עשרות צילומים, חלקם היסטוריים ומרביתם אלה שבוצעו במהלך השיטוט.

*****

מיקום  אשדות יעקוב מאוחד

****

אי אפשר להתבלבל בתחום איזו מועצה אזורית נכלל!

*****

האזור הגיאוגרפי:
עמק הירדן
ויש אומרים
בקעת הירדן

****

****

קיבוץ אשדות יעקב מאוחד נמצא בעמק הירדן שהוא פרוזדור טקטוני המשתפל מצפון לדרום בשיפוע כמעט אחיד ומתון למדי והמורפולוגיה שלה מתאפיינת בשלושה מפלסים:
* המפלס העליון מפלס הע'ור (כיכר הירדן) התופס את מרבית שטחו של המישור ועליו נמצאים היישובים גשר, נווה אור, ירדנה ובית יוסף,  בשוליהם עברנו.
*המפלס התחתון מפלס הזור (גאון הירדן), הוא תחום הפשט של נהר הירדן ובו מתפתל נהר הירדן בסדרת פיתולים ונמוך כמה עשרות מטרים ממפלס כיכר הירדן.
* מפלס ביניים, תצורת הלשון שהיא מדרגה תלולה בין שניהם ומתנשאת לגובה עשרות מטרים מעל גאון הירדן. היא נקראת מדרגת ה"קטארה" ("הדבשות") החרוצה על ידי מאות ערוצים תלולים ויוצרת נוף בתרונות (Badlands).

יהושע בן אריה
הגדיר בראשית שנות ה-60
את האזור "עמק ירדן התיכון"

המקור יהושוע בן אריה להלן

****

*****

ימים ראשונים 

****

ראשית אשדות יעקב הייתה בשנת 1920 אז קבוצת פועלים יוצאי 'הגדוד העברי',  שעבדו בסלילת כביש צמח טבריה, ביקשה לעלות להתיישבות על גדת הירדן ועלו לנקודה אשר נקראה  "גשר נחלים" (בערבית- ג'אסר אל מג'מע) היא גשר הישנה. חברי קבוצה זו שנקראה  "קבוצת הבשקירים" (על שם חבל ארץ בשקיריה שבהרי אורל משם הגיעו) רצו ולהפוך משכירי יום לקבוצה מאורגנת ועצמאית שביקשה להקים בו מושב עובדים על קרקע בבעלות פיק"א. הניסיון להקים את המושב נכשל ופיק"א התנתה את סיועה למתיישבים בכך שהיישוב יהיה קבוצה קטנה ולא מושב. בין אנשי קבוצת הבאשקירים נתגלו חילוקי דעות באשר לדרך, האם קיבוץ או מושב? מאחר ולא הצליחו להגיע לפשרה – עזבו כמעט כולם את הנקודה. חלק מהם יצא להקים את באר טוביה.

 

מיעוט אנשי קבוצת הבשקירים נשארו והצטרפו למתיישבים החדשים שהגיעו למקום בין ראש השנה לסוכות בתרפ"ד – 1924. אלה היו 35 אנשי "החלוץ" יוצאי לטביה, חברי קבוצת "אחדות" – קבוצת פועלי בניין קואופרטיבית, שאנשיה עסקו  בבניית שכונות מגורים בורוכוב בגבעתיים ושכונת בית הכרם בירושלים. היישוב הקיבוצי החדש נקרא "גשר" והצטרף לארגון הארצי של קיבוץ עין חרוד, (לימים הגרעין המייסד של תנועת הקיבוץ המאוחד).

 

מראשית עלייתם לקרקע שאפו חברי גשר לגדול ולהתרחב. הם גרו באוהלים והחלו לעבד את האדמה הצחיחה, הם התחילו מכלום. היו להם זוג פרידות וזרעים שניתנו להם ע"י פיק"א (חברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל אשר הוקמה ע"י הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד). מים להשקיית הזרעים הם שאבו ידנית מהירדן שהיה בסמוך. באוגוסט 1926 הוסכם בין הקיבוץ ופיק"א שהקבוצה תקבל את אדמות גשר שכללו כמה מאות דונמים ועוד 1500 דונם במלחמיה. מספר החברים בקיבוץ הגיע אז לכ-50.

 

בשנת 1927 הגיעה  לגשר תגבורת נוספת בדמותה של 'פלוגת ג'ידרו' מחיפה שהורכבה עולים מפולין בני העלייה הרביעית וכן חלק מפלוגת 'עין טבעון' מכפר יחזקאל אשר חברו לרוטנברג למדידת זרימות המים בירדן ובכנרת כהכנה להקמת מפעל החשמל ההידרואלקטרי בנהריים. הצטרפותן של הקבוצות הנוספות הגדילה את היישוב בגשר ל-120 נפשות. אז הוקם בית ספר בישוב. פועלם של המתיישבים היה בגידולי שדה, רפת, צאן והם השתתפו גם בהקמת מפעל החשמל בנהריים השכנה. במקביל הדפו בגבורה את התקפות כנופיות הפורעים הערביות במאורעות תרפ"ט.

 

למרות הגידול הדמוגרפי, עתיד הישוב היה לוט בערפל לאור המעמד הבלתי ברור של הקרקע שעליה הוקמה קבוצת גשר. קרקע זו הייתה בבעלות פיק"א (קודם יק"א) כבר מסוף המאה ה-19, אולם שלטונות המנדט הבריטי הטילו ספק בחוקיות העסקה שבה נרכשה מתושביה הערבים, בטענה שהאדמות היו במעמד "ג'פתליק" (כלומר, בבעלות המלך) בעת הרכישה. עניין מעמד הקרקע היה בדיונים משפטיים במשך שנים אחדות, שבהן סירבה פיק"א לאשר בניית מבני קבע במקום ועיכבה מגמות פיתוח.

כפר האריסים דלהמייה כפי שסומן על ידי הסקר של הקרן לחקירת ארץישראל ברבע האחרון של המאה ה-19

בשנת 1932 התחילו אנשי גשר לעבד את שדות דלהמיה (כפר אריסים שקרקעותיו נמכרו לחברת פיק"א). כאשר בלילה נשארה במקום קבוצת שומרים, לסכל נסיונות חבלה והתנכלות. קבוצת בניין התחילה בהקמת מבני הקבע של הישוב. אולם, לבקשת פנחס רוטנברג שהחל בשנת 1927 לבנות את  מפעל החשמל בנהריים, נשארו חברי הקיבוץ בגשר כדי שהנקודה לא תיעזב.

 

בשנת 1934, שנתיים לפני שהסתיימו העבודות העיקריות לבניית התחנה, התחילו המתיישבים מגשר לעבור נקודה חדשה, לאדמות דלהמיה. בשנה זו נבנתה הרפת שהייתה המבנה הראשון שנבנה בדלהמיה, ושנה לאחר מכן נבנה בית הילדים הראשון במקום וחובר טלפון מצמח לגשר ולדלהמיה.

 

המעבר מגשר לאשדות קיבל תאוצה בעקבות מתקפה משולבת של ערבים על גשר, בליל ירח של 1936 שנהדפה בזכות תושייתם של המתיישבים. באותה שנה הגיעה חברת הנוער הראשונה מגרמניה. אז הוקם האקוודוקט, באמצעותו הועברו מי הירמוך להשקיית שדות המשק (250 דונם) ומי השתייה הועברו לבתים באמצעות מגדל המים הוותיק (הבריכה) שעומד על תילו עד היום.

אשדות יעקוב בשנת 1935 עוד בטרם נקרא בשם זה נקרא דלהמייה

הקיבוץ בשנת 1937, המקור ספרו של יהושע בן אריה עמק הירדן התיכון

אנשי גשר המשיכו לעבור בהדרגה לנקודה החדשה וכך ב-1938 עם סיום המעבר היא נקראה "אשדות – יעקב" על שם מפלי המים של מפעל החשמל בנהריים (אשד = מפל) ועל שם הברון ג'יימס (יעקב) רוטשילד, בנו של הברון אדמונד רוטשילד "אבי הישוב החדש בא"י".

 

בשנים 1936 – 1941 הוקמה באשדות תשתית חקלאית מפוארת: ניטעו שטחי בננות, גן ירק וכרם ולאורך האקוודוקט נשתלו עצי פרי נדירים. אל ענפי בעלי החיים הצטרף דיר הצאן. אשדות קבלה לחזקתה אדמות ממזרח לירמוך באזור נהריים, שנרכש עבור מפעל החשמל של רוטנברג.

 

בשנת 1938, בשל בעיות עבירות בכבישים ומאורעות ביטחוניים, לא ניתן היה לשלוח את הירקות לשוק והחלה תעשיית מיץ העגבניות בקיבוץ. באוקטובר 1938 הוקם מפעל "אשד" שהפך לבית חרושת גדול ומצליח בו יצרו בעיקר מיצים, תרכיזים וריבות אשר סיפק לצבא הבריטי באגן הים התיכון את כל תצרוכת הריבה. המפעל נסגר סופית בשנות ה-60 של המאה ה-20. לימים, בתקופת מלחמת ההתשה, שימש מבנה המפעל מקום אחסון לפלוגה של צה"ל שעסקה בפעילות ביטחון שוטף על הגבול עם ירדן ובהגנה על היישובים.

 

 

בדצמבר 1939 בנתה חברת אווירון מצפון לקיבוץ שדה תעופה והאנגר, ובמקום נפתח קורס הטיס הראשון בארץ ישראל. הקמת ההאנגר נבעה מתוך מחשבה שהטייסים הצעירים יעזרו בהגנה על שמי הארץ. לימים, הוקם במקום קיבוץ אשדות יעקב מאוחד וההאנגר שימש בית קולנוע בקיבוץ. עם השנים פורק ההאנגר והועבר למוזיאון חיל האוויר בחצרים.

 

אשדות יעקב בראשית שנת 1940

בשנות ה-40 של המאה ה-20 הפך אשדות יעקב לאחד הקיבוצים הגדולים והחזקים בתנועה הקיבוצית והיה השלישי בגודלו. חברים רבים הצטרפו אליו, ובשנת 1944 התקבלו בני הקיבוץ הראשונים לחברות. כמו כן, בקיבוץ התחנכו הרבה גרעינים של עליות נוער יוצאי אירופה. חלק מהגרעינים הקימו קיבוצים חדשים: בית הערבה, גשר, הגושרים, החותרים, רביבים, דברת, אייל, קדמה, נחשולים וצאלים. בשנות הפריחה הגיע הקיבוץ ליותר מ-1,000 חברים.

 

באותן שנים החקלאות שגשגה והתעשייה החלה לפתח את ניצניה. החקלאות כללה גן ירק גדול, גן נוי עם משתלת ורדים ענקית, פלחה, עדר כבשים, כרם ובאותה תקופה נפתח המדגה. ענף עזר שפרח היה אורוות סוסים גדולה שגידלה וטיפחה את הסוסים איתם עבדו. לצורכי החקלאות הענפה היה צורך להעלות מים מהירמוך לשדות שמסביב לאשדות. צינור ענק עם משאבה העלה את המים לבריכות אגירה ומהן זרמו המים באמת מים לשדות של כל הקיבוצים באזור שממזרח לירדן.

עבודה בשדה בקיבוץ הצעיר, צילום אליהו כהן ז"ל המקור ארכיון הקיבוץ באדיבות אלה תמיר – עציוני

אשדות יעקב מתפתחת צילום אליהו כהן ז"ל, המקור ארכיון הקיבוץ באדיבות אלה תמיר – עציוני

מראה מגג בריכת המים צילום אליהו כהן ז"ל המקור ארכיון הקיבוץ באדיבות אלה תמיר – עציוני

בשנת 1948, במהלך מלחמת העצמאות ופלישת צבאות ערב, כבשו הסורים את משטרת צמח, קיבוץ מסדה ואת קיבוץ שער הגולן הנמצאים בעמק הירדן. באותה העת תקפו העיראקים את קיבוץ גשר ואת המשטרה וניסו לכבוש את כוכב הירדן. הילדים, הנשים והאוכלוסייה הבלתי לוחמת פונו לחיפה וליגור. את הפרות במשק הובילו במשאיות לקיבוץ יגור, ובאשדות נשארו שלוש פרות כדי לספק חלב ללוחמים.

להרחבה ראו ספרו החדש של אסף אגין

הקבוץ וסביבתו לאחר מלחמת העצמאות

בראשית שנות ה-50' היה אשדות יעקב אחד מגדולי הקיבוצים בתנועה. בעת זאת התחולל הפילוג בתנועה הקיבוצית, בשל מחלוקת אידאולוגית-פוליטית שלא ניתנה לגישור, היה אחד האירועים הטראומתיים בתולדות של אשדות יעקב וקיבוצים נוספים.

ניצני הפילוג בתנועה הקיבוצית החלו בשנת 1950 באשדות יעקב שהיה היישוב הראשון שהתפלג. באפריל 1950 עלתה מחלוקת בנושא החינוך שנסובה סביב הרחקת החינוך מהפוליטיזציה. רוב אנשי הקיבוץ השתייכו למפא"י ולקיבוץ הגיעה חברת נוער, שחלק מחבריה השתייכו למפ"ם והיה קיים חשש שחברי קבוצה זו ישפיעו על בני הנוער מבחינה פוליטית.
לאור זאת הוקמה ועדה ציבורית שנקראה ועדת בית הספר אשר הופקדה על גיוס החברים לעבודה החינוכית וההוראה. שבוע לאחר הקמתה התקיים דיון בנוגע לאישור חברות במשק של 45 מועמדי חברות וביניהם מדריכי הנוער שהיו חברים בקבוצה זו. חברותם נדחתה עקב השתייכותם למפ"ם והחשש להיווצרות רוב לתומכיה בקיבוץ. מזכירות הקיבוץ המאוחד התנגדה לדחיית קבלתם לחברות על רקע זה, וחייבה את אשדות יעקב לקבלם לחברות. התפתח משבר בין תומכי מפא"י לתומכי מפ"ם בקיבוץ, ובין אפריל לאוגוסט 1950 הסתמן תחילת הפילוג.
מועצת הקיבוץ המאוחד התכנסה בפתח תקווה באוגוסט 1950, והחליטה לאשר את חברותם של המועמדים בטענה שאי-קבלתם סותרת את עקרונות הקיבוץ. המועצה אסרה על פילוג המשק, ואף שלחה ועדה לקיבוץ. ואולם, איסורה של המועצה וביקור הוועדה היו לשווא, כיוון שתהליך הפילוג בקיבוץ כבר היה בעיצומו: כך למשל, שתי הקהילות הפוליטיות בקיבוץ החלו להוציא עלונים נפרדים, ובחודש ינואר 1951 הופיע היומן הראשון באשדות עם התוספת "יומן הרוב במשק". באפריל 1951 החלה חלוקה במוסדות החינוך לפי השתייכות למפא"י או למפ"ם. הפילוג גרם לקרע בין משפחות. בספטמבר 1951, עם תחילת שנת הלימודים תשי"ב, נעשתה הפרדה מלאה במערכת החינוך.
בעת פילוג הקיבוץ היו תומכי מפא"י הרוב במשק: כ-246 חברים וחברות, לעומת 231 חברים וחברות תומכי מפ"ם. קבוצת הרוב שתמכה במפא"י נשארה באשדות יעקב, ואילו קבוצת המיעוט שתמכה במפ"ם הקימה קיבוץ נוסף צפונית לאשדות יעקב. אדמות הקיבוץ, המים ומפעל הקיבוץ "אשד", חולקו באופן שווה בין שני הקיבוצים. תהליך הפילוג הסתיים בשנת 1954, כאשר כל קיבוץ נשא שם נפרד: "אשדות יעקב איחוד" המזוהה עם מפא"י (במיקום בו הוקם אשדות יעקב במקור) ו"אשדות יעקב מאוחד" המזוהה עם אחדות העבודה (צפונית אליו), כאשר רק דרך עפר מפרידה בין שני המשקים. כיום שני המשקים שייכים לתק"ם.
בשנת 1958 הפכה ההפרדה לעובדה מוגמרת כאשר אנשי המאוחד עברו לדירות הקבע מצפון לישוב הישן.
המקור 

ראשית הבנייה לאחר הפילוג, צילום אליהו כהן ז"ל,  המקור ארכיון הקיבוץ באדיבות אלה תמיר – עציוני

החלוקה בין הקיבוצים

כחמש שנים לאחר הפילוג שני קיבוצים. מחלקת המדידות טעתה בסימון, הצפוני הוא אשדות יעקב מאוחד ואילו הדרומי אשדות יעקב איחוד

מראה הקיבוץ מעל האסם, שנה לא ידועה, המקור ארכיון הקיבוץ, באדיבות אלה תמיר – עציוני

 

מגדל השמירה שריד מזמן מלחמת ההתשה, צילום אילן בן נון

בזמן מלחמת ההתשה, בין השנים 1968 ו-1970 הפכה אשדות יעקב ליעד קבוע של ארגוני החבלה שהיה בשגרה בלתי פוסקת של הפגזות ומיקושים. בצהרי יום 8.2.68 עלתה עגלת בננות על מוקש בשדות המשק וכתוצאה מהפיצוץ קיפחו את חייהם שלושה חברים – חנן לרנר, יהודה חלק ואברהם מוצרי, ומתנדב מחו"ל- גרהרד קלר. כעבור כחודש קיפח את חייו חגי ענבי בשדות דושן כאשר עגלה עליה נסע, עלתה על מוקש. הפגזות תכופות ניתכות על המשק שרבים מבתיו ספגו  פגיעות ישירות. הילדים בילו שעות רבות במקלטים. כתוצאה מהמיקושים החליט צה"ל לסלול את דרכי העפר החקלאיות; רה"מ גולדה מאיר עם אלוף פיקוד צפון דוד אלעזר ערכו ביקור באשדות בעקבותיו מתקבלת החלטה על בניית חדרי ביטחון; ביוני 70 נפל חלל שישי כתוצאה ממיקוש- אלי עודד, שעלה לסייע לקיבוץ מבוא חמה;

 

מקלט מימי מלחמת ההתשה

****.

******

כיום מתקיימים שני קיבוצים סמוכים וצמודים אשדות יעקב מאוחד ואשדות יערב איחוד. הם מתנהלים כשני קיבוצים נפרדים ולכל אחד משק משלו. החינוך הינו במשותף, מועדוני הוותיקים פועלים בשיתוף פעולה וחלק מהחגים נחגגים ביחד. אשדות יעקב מאוחד  – כולל כ-550 תושבים מתוכם כ-220 חברים

***

מערכת החינוך כוללת באשדות יעקוב מאוחד כוללת
מערכת החינוך לגיל הרך, "אשדוטף", משותפת לשני קיבוצי אשדות יעקב, איחוד ומאוחד, וממוקמת באשדות איחוד. המערכת כוללת פעוטון, גנון וגן.
לכיתות א‘-י"ב – מערכת חינוך בלתי פורמלי לאחר שעות הלימודים, משותפת גם כן לשני הקיבוצים וממוקמת בשניהם.
הילדים לומדים בביה"ס היסודי האזורי "מול גלעד" שבקיבוץ (כיתות א‘-ח‘).
בי"ס תיכון מקיף "בית ירח" ליד קיבוץ כנרת (כיתות ט‘-י"ב).
חוגים לילדים מתקיימים במרכזים האזוריים.
השכלה גבוהה – במכללה האקדמית כנרת בעמק הירדן.

מפת הקיבוץ

שדרת הברושים במקום בו הייתה גדר בין איחוד ובין מאוחד

הצד השני של השדרה

****

בית ראשון "בחזית " מול האיחוד

בית משופץ פעם בחזית

****

עוד מראות הביקור

אשדות יעקב מאוחד בעייני הרחפן בשנת 2020, הצילום באדיבות אלה תמיר – עציוני

אשדות יעקב מאוחד בעייני הרחפן בשנת 2020, הצילום באדיבות אלה תמיר – עציוני

 

***

בית מוגרים שהוסב למבני המזכירות

מבני המגורים המשופץ

****

בית דוידקה – ב-27 לאוקטובר 1967, שנת מלחמת ששת הימים, הונחה אבן הפינה ל"בית דוידקה". הבית נקרא על שמו של דוד נמרי, חבר אשדות מאוחד.  דוד היה איש רב פעלים, שתרם רבות למדינת ישראל: הוא היה מראשוני גשר. ביום התמסר לעבודת הבנייה, ובלילות להגנת המולדת. סגן מפקד הפלמ"ח, שגויס לעמוד בראש ההעפלה ולהברחת עולים באוויר וביבשה. בימי "חומה ומגדל" היה מרכז העליות על הקרקע. כאיש הממונה על הרכש למדינה ההולכת ונבנית, דאג לרכישת אניות, ציד ונשק. בשנת 1960 נקרא לניהול משרד התחבורה, והיה אחראי על רכישת וניתוב מכוניות, מטוסים ואוניות. כששהה באשדות תרם מניסיונו הרב לבנייה בקיבוץ המוקם מחדש.  חלוץ ,  יוצר  ומגן.
להקמת "בית דוידקה" גויסו תרומות מגופים שונים על ידי ועד ציבורי, שהוקם ביוזמתו של יגאל אלון – סגן ראש הממשלה דאז. במשך שש שנים נבנה הבית. על הקיר המזרחי נבנה תבליט מפליז על ידי משה הדרי, פסל חבר אשדות מאוחד.
הבית משתרע על פני 1000 ממ"ר. הוא כולל: חדר זיכרון, שבו מתוארת פעילותו של דוידקה; אולם בן 720 מקומות למופעים שונים, קולנוע ומסיבות; חדר חוגים; חדר הלבשה ומנוחה לשחקנים; מחסן ושירותים.
הוותיקים שבינינו זוכרים את ההצגות ואת האירועים השונים ב"בית דוידקה". בימי שלישי, פעם בשבוע, ולפעמים גם בימי שישי הוצגו סרטים באולם. אולם, במשך השנים התרוקן הבית. הוקם בצמח "בית גבריאל". המופעים השונים והקונצרטים עברו לבית זה. אפילו המסיבות הפנימיות, כמו: בר-מצווה, חגי מחזור ועוד – חדלו להתקיים ב"בית דוידקה" בגלל בעיות טכניות.

****

אגף מערבי של חדר האוכל

חדר האוכל – ב-30 באוקטובר 1955, ברוב עם התקיים טקס הנחת אבן הפינה של חדר האוכל והמטבח במרכז אשדות יעקב מאוחד. השטח שהיה אמור להיבנות – בערך 1600 מ‘, והוא היה אמור להכיל כ-420 מקומות ישיבה. כן כלל השטח מטבח, חדר הכנה, מאפייה, מטבח תינוקות ואקונומיה. בשנת 1958 הסתיימה בניית האגף המזרחי של חדר האכילה, שהתמלא בסועדים. סוף סוף יכלו חברי אשדות יעקב מאוחד לשבת בנחת ולסעוד באולם מסודר השייך רק להם. לאחר זמן לא ארוך התברר, כי חדר האוכל שנבנה אינו מספיק לכמות האנשים האוכלים בו (בעיקר בחגים). בשנת 1974 נבנה האגף המערבי. באגף זה הותקנו מזגנים (חידוש מרעיש!) שקיררו את האוכלים בימי הקיץ החמים שלנו. בהמשך הותקנה מערכת קירור גם באגף המזרחי. הגשת האוכל בחדר האוכל עברה שינויים: מהובלת האוכל בעגלות על ידי עובדים ותורנים לשולחנות – להגשה עצמית, כשעובדי חדר האוכל עומדים מאחורי דלפקים ומגישים את המנות העיקריות.
לאחר ההפרטה הלך ופחות מספר האוכלים. הוחלט לסגור את חדר האוכל. היום משמש האגף המזרחי כבית מלאכה המספק תוצרים למפעל פלסן של קיבוץ סאסא. באגף המערבי נערכים חגים, הופעות, ריקודים, אירועים שונים ועוד. רבים מחברי הקיבוץ מתגעגעים לחברותא שהייתה בחדר האוכל, אך כנראה שלא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור.

חדר האוכל לפני בניית האגף המערבי, המקור אתר הקיבוץ 

****

****

****

שקט מאזינים להסבר, צילום ניר עמית

***

***

******

לקראת האתנחתא

אתנחתא ארוחת בוקר
במרפסת ביתו של אלי ארזי

פותחים שולחן, צילום ניר עמית

צילום ניר עמית

אלי סיפר לנו על המאבק על שימוש במי הירמוך להשקאת הגידולים החקלאיים של אשדות יעקב; על מקצת אירועי מלחמת ההתשה (1968 – 1970), על הפגישות עם נציגי ממלכת ירדן במסגרת המשלחת הדיפלומטית בה היה חבר, ליישום הסכם השלום וגם עמודי מיל רומיים שנמצאו בשטחי העיבוד הקבוץ.

 

הצגת אבן המיל, צילום ניר עמית

כתובת האבן, צילום ניר עמית

למול דגם מזבח ישראל

***

***

עמדת שמירה צפון מזרחית מימי מאורעות 1936

******

***

למול גאון הירדן והרי הגלעד

***

צילום ניר עמית

צילום ניר עמית

צילום ניר עמית

מזכרת מהחברים לפני סיום

****

מזכרת ממיכה תמיר

*****

סוף דבר,

היה זה יותר מרתק ומעניין!
זכינו להציץ לאשדות יעקב מאוחד
וגם למדנו המון על תולדותיו המרתקים
וגם ראינו הרבה.

*****

לשני מקומות לא הספקנו להגיע והם
מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן
ובית איל

מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן הוקם ביוני 1958 ביוזמתם של מאיר ורעיה נחושתן ז"ל לזכר שני בניהם שנספו בנסיבות טרגיות בעודם נערים. אורי- נהרג במלחמת השחרור בקרב לשחרור העיר לוד, בהיותו בן 17. רמי- מת מהכשת נחש בטרם מלאו לו 17, כאשר שהה עם בני כיתתו בקיבוץ יראון שבגליל במסגרת פעילות להגשת עזרה לקיבוץ.
שניהם ניחנו בכישרון גדול לציור, הקמת המוזיאון בקיבוץ על שמם מנציחה את זכרם בדרך ייחודית. מאיר ז"ל עסק ביציקת נחושת וברזל, בשל עיסוקו היה בקשר עם אמנים בארץ ובחו"ל, שסייעו להקמת המוזיאון ביצירות אמנות ובתרומות. ביולי 1958-עשר שנים לאחר נפילתו של אורי וארבע שנים לאחר מותו של רמי- נחנך "בית אורי ורמי נחושתן". בתחילה היה זה מבנה צנוע בעל אגף יחיד שחלקו שימש להנצחת יצירותיהם של האחים וחלקו האחר להצגת תערוכות מתחלפות. עם השנים התפתח המוזיאון ונוספו לו אגפים נוספים: ביוני 1971 הושלם האגף השני, הגדול, יחד עם מחסן לאחסון היצירות. בשנת 1986 נוסף האגף השלישי בצמוד לראשון וב-2009 נבנה אגף רביעי הכולל משרד ומבואה. בית אורי ורמי נחושתן הינו מוזיאון לאמנות חזותית עכשווית ומתקיימות בו תערוכות המתחלפות אחת לכמה חודשים ובנוסף- מפגשים במסגרת התערוכות המציגות, פעילויות לילדים ונוער ועוד.
כיום מבנה המוזיאון כולל שלוש גלריות לתערוכות מתחלפות, גלריה לתצוגת הקבע ולתערוכות האוסף וגן פסלים בחצר.
ב-2018 נחנך אגף חדש – אגף ספריית ש"ץ, הנמצא בבניין סמוך ששימש בעבר את ספריית הקיבוץ. בניין זה משמש כיום כמרכז החינוך של המוזיאון והוא כולל את הספרייה, אולם תצוגה נוסף לתערוכות מתחלפות וחלל לסדנאות מעשיות, לחוגי אמנות ולמפגשים ואירועי תרבות בתחומי האמנות השונים. רכזת הפעילות של אגף זה היא רות שדמון.
המקור אתר הקיבוץ 

*****

בית איל הוא מרכז בריאות, חינוך, תרבות וספורט, ע"ש סגן איל שמעוני שנפל בריחן שבלבנון ב-18 בספטמבר 1997. המרכז תוכנן בידי האדריכל דניאל בר קמא. במרכז, אולם הרצאות, בריכת שחייה מקורה ומחוממת (25 מטר), שבה נערכו אליפויות ישראל בשחייה בחורף בשנים האחרונות עד לבניית מרכז השחייה הלאומי במכון וינגייט, בריכת פעוטות עם מתקני מים, בריכת מזרקות, בריכה הידרותרפית מחוממת עם ג'טים ומפל מים, טיפולי ספא, סאונות רטובה ויבשה, חדר כושר, מדשאות ומתקנים לילדים. במרכז, נבנתה תצוגת הנצחה לכ-1,300 חללי צה"ל שנפלו בלבנון.

 

******
תודה מקרב לב לאילן בן נון
שטרח והכין תכנית מפורטת,
תיאם את המפגשים,
אירח אותנו בנדיבות וברוחב לב,
הסביר בפירוט והוביל אותנו
בשבילי הקבוץ, מחוץ לו
וגם באתר נהריים
ובסוף הטיול העמיד לרשותי ספרים
מהם שאבתי עוד מידע לתיעוד

תודה לאלי ארזי ואשתו
שאירחו אותנו במרפסת ביתם.
הסיפורים ששמענו היו מרתקים!

תודה למיכה תמיר
שחיכה בסבלנות שנגיע אליו
וסיפר עוד על הקיבוץ בראשיתו
ועל ימיו כנער צעיר וחיל בקיבוץ

תודה לאלה תמיר – עציוני
(ביתו של מיכה ומנהלת אתר הקיבוץ)
על הסיוע בהמצאת תמונות היסטוריות
לתיעוד

תודה לניר עמית על הצילומים
ולמיכה וגלעד שהצטרפו לחבורה הסקרנית