גבול לבנון, לאורך הגזרה המזרחית23 באפריל 2021

 

עניינו של תיעוד זה הוא סיור ברכב לאורך הגזרה המזרחית בגבול הלבנון.

 

סיור זה מהווה המשך לסיור קודם גבול לבנון, לאורך הגזרה המרכזית

.

 

הסיור בגזרה המזרחית של גבול הלבנון התקיים ביום רביעי 21 באפריל 2021 והוביל אותו נועם בן צבי.

נעם בן צבי (אלון הגליל) הוא מורה דרך מוסמך מטעם משרד התיירות, בעל ניסיון של שנים רבות בהדרכה וארגון סיורים. הקים את חברת דרך הגבול ומתמחה בארגון והדרכת סיורים על הקווים – גבולות מדינת ישראל (לבנון, סוריה, רמת הגולן, עזה והגדה המערבית). סיורי גבול עוסקים בגיאופוליטיקה, מורשת קרב, היסטוריה והיבטים מדיניים וביטחוניים.
כיום הוא קצין מילואים בדרגת אלוף-משנה המשרת במטה גיס לבנון. פיקד בעבר בין היתר על יחידת מגלן ועל החטיבה המערבית של יחידת הקישור ללבנון במשך כמעט ארבע שנים, עד להשלמת הנסיגה ב-24 במאי 2000.

 

בסיור השתתפו חבריי שהתקבצו ממקומות שונים ברחבי הארץ והם הדסי זכריה (יבנה), גיל מועלם (גבעת יואב), טל ליוגנקי (אפיק), יצחק (פיפ) רותם (סאסע), מוטי ארמלין (גילון), מיכה ון ראלטה (בית לחם הגלילית), ניר עמית (שער העמקים) ואני (מבשרת ציון).

 

במשך תשע וחצי שעות סיירנו לאורך הגבול מצומת חירם במערב ועד מטולה במזרח.

 

במהלך הסיור עצרנו במספר תצפיות ומספר אתרים כפי שיפורט להלן.

 

אלה הנושאים עליהן דיבר נועם בן צבי :
* הגיאוגרפיה של האזור בו עברנו הגליל העליון ההררי המזרחי
* זיהוי מקומות עיקריים בגליל ההררי שבתחום לבנון, עמק החולה, מארג' עיון, רמת הגולן, החרמון והר דוב וכתף החרמון
* קביעת הגבול בין שטח המנדט הבריטי בארץישראל ובין שטח המנדט הצרפתי בלבנון.
* הקמת גדר הצפון בשלהי שנות ה-30 וסלילת כביש הצפון
* הקמת "מצודות טיגרט" בגבול לבנון
* קרבות מלחמת העצמאות בגליל העליון המזרחי: מערכה לכיבוש מצודת נבי יושע, קרבות מלכיה ומבצע חירם.
* קביעת הסכם שביתת הנשק בין לבנון ובין ישראל במרס 1949
* אירועי ביטחון שוטף בגבול הלבנון בראשית שנות ה-70'
* מעברי הגדר הטובה במחצית שנות ה-70
* היערכות צה"ל בגזרה המזרחית במבצע של"ג
* היערכות צה"ל לאורך גבול הלבנון ובמיוחד לאחר מלחמת לבנון הראשונה
* רצועת הביטחון והיערכות, פעילות והפעלת צבא דרום לבנון (צד"ל)
* היערכות ותשתיות שנבנו לקראת היציאה מלבנון
* היציאה מלבנון בשנת 2000, יותר נכון הבריחה ממנה
* חומת גבול הלבנון בגזרת מטולה
* פעילות ביטחון שוטף כיום בגבול למול חיזבאללה
* מבצע "מגן צפוני" (סוף 2018 – ראשית 2019) לגילוי וחסימת מנהרות שחפר חיזבאללה

 

בגלל עומס הנושאים, נמענו מלהיכנס לישובים הסמוכים לגבול למעט מלכיה ומשגב עם ומטולה.

 

כמו כן כמעט ולא דברנו על התיישבות החקלאית לאורך הגבול והקמת היישובים סמוך אליהם עברנו.

 

כשעה לפני השקיעה,  בשעה 18:30, יצאנו מקרית שמונה מבסוטים בדרכנו, איש איש לביתו.

*****

בתיעוד להלן מובאים מפות המסלול, נקודות ההסבר והתצפית.
התיעוד מלווה במפות, תצלומי אוויר, תצלומים ומידע על קצה המזלג.

*******

מרחב המסלול במנהרת הזמן

גזרת הסיור על רקע מפה משנות ה-40' טרם הקמת מדינה ישראל

קביעת הגבול בין שטח המנדט הבריטי בארץישראל ובין שטח המנדט הצרפתי בלבנון.
הסכם סייקס-פיקו משנת 1916, שנחתם בין הדיפלומטים מארק סייקס הבריטי ושארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו הצרפתי, קבע את גבולו הצפוני של השטח הבינלאומי שאמור היה להיות בשטחה של ארץ ישראל, בניהולן המשותף של בריטניה, צרפת, איטליה, רוסיה ונציג ערבי בקו העובר מחוף הים התיכון, מעט צפונית לעכו באזור אכזיב ועד לצפון מערב הכנרת, באזור טבחה. בריטניה אמורה הייתה לקבל לשליטתה הישירה את מפרץ חיפה עם הערים חיפה, עכו ועמק זבולון. צרפת הייתה אמורה לקבל לשליטתה הישירה את כל השטח מצפון לשטח הבינלאומי. זאת כדי לשלוט על לבנון וחוף הים שלה.
בתום מלחמת העולם הראשונה, ההסכם שנחתם בעיירה דוביל, בספטמבר 1919, בין לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה, לבין ז'ורז' קלמנסו ראש ממשלת צרפת קבע את תחום האחריות הצבאית באזור. לפי הסכם זה פינו האנגלים את האזורים שכבשו מצפון ל"קו דוביל" שנמתח בין ראש הנקרה לבין בואזיה בחולה (מעט צפונה מאיילת השחר של היום). השטח שמצפון לקו זה, ועד לצור היה בשליטה צבאית צרפתית.
ב-23 בדצמבר 1920 נחתם בפריז הסכם "האמנה הפרנקו-בריטית" בין בריטניה לצרפת. צרפת נסוגה מדרישתה לקבוע את קו הסכם סייקס – פיקו כקו תיחום בין שטחי המנדט של צרפת ובריטניה, ובכך ויתרה על מקצת משטחי הגליל.  אז עדין נשאר הכפר בירעם להיות בשטח שליטה צרפתי.
במרץ 1921 הסכימו צרפת ובריטניה על יצירת וועדת סימון למתווה הגבול הבינלאומי החדש, על פי הסיכום מדצמבר 1920, אך נקבע כי התוואי הסופי של הגבול כפוף לשינויים בעקבות מדידות מפורטות שתערכנה בשטח. את המדידות ערכה ועדה בראשות הצרפתי פּוֹלֶה (Paulet) והבריטי ניוּקוֹמב (Newcombe), וההסכם שנוסח בעקבות פעולתה זכה לשם הסכם ניוּקוֹמב-פּוֹלֶה. הוועדה פעלה בין מרץ 1921 לפברואר 1922. כל עוד נמשכו המדידות היה קו הגבול המדויק בלתי ברור.
ב 7 במרץ 1923 נקבע סופית מיקום קו הגבול בשטח. זאת לאחר שמסמני הגבול ניסו להביא לכך שכל אדמות הכפרים שנשארו בצד אחד של הקו, יישארו עם הכפרים. כתוצאה מכך צרפת ויתרה על שטחים רבים בגליל  כאמור, גבול זה, שנקבע במשא ומתן בין המעצמות, רובו ככולו הפך לקו שביתת הנשק בין ישראל ללבנון לאחר מלחמת העצמאות.

גזרה המפה על רקע מפה מראשית שנות ה-50' זמן קצר לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק בין ישראל לבין לבנון

גזרת הטיול על רקע מפה של רצועת הביטחון 1985 – 2000, גבול רצועת הבטחון נקרא הקו האדום

גזרת הטיול על רקע מפה של תמונת המצב הנוכחית, לאחר יציאה צה"ל מלבנון במרכז כביש הצפון (מסומן ירוק)

כביש 899, הידוע ככביש הצפון, הוא כביש רוחב בצפון מדינת ישראל, העובר ברובו לאורך גבול הצפון, קו הגבול הבינלאומי בין ישראל ולבנון. תוואי הכביש כיום מקביל ברובו לתוואי הכביש ההיסטורי שנסלל בתקופת השלטון הבריטי בארץ ישראל , אך הוא סוטה ממנו במספר קטעים. לאורך השנים ובמיוחד לאחר יציאת צה"ל מלבנון בשנת 2000 עבר הכביש שיפוצים ושיפורים רבים. קטעים חדשים נסללו בעורף של יישובי הצפון, ובכך הורחק הכביש מקו הגבול, ומאפשרת כניסה אל היישובים מכיוון פנים הארץ. במספר מקומות בכביש מפנים שלטים ל"כביש הצפון הישן", לקטעים של קילומטרים ספורים בתוואי הכביש ההיסטורי, העוברים במסלול צפוני מעט מזה של הכביש הראשי הסלול כיום, ושבים ומתחברים אליו.
מספרו של "כביש הצפון" ברשת הארצית הוא כביש 899, והוא מתחיל במערב בצומת בצת שבגליל המערבי, בסמוך לחוף הים בין ראש הנקרה לאכזיב, מקום בו הוא נפגש עם כביש 4. כביש הצפון מטפס דרך בקעת שפע, חוצה את נחל בצת ליד יערה, וחולף מדרום ליישובים אבן מנחם ונטועה. הוא נפגש עם כביש 89 בצומת חירם ליד סאסא, ולאחר מכן עובר בתוואי של נחל דישון. לאחר מלכיה יורד הכביש לבקעת קדש ונפרד מקו הגבול הבינלאומי עם לבנון. לאחר מצודת כ"ח יורד הכביש בתלילות אל עמק החולה ומסתיים בצומת כ"ח, מקום בו הוא נפגש עם כביש 90.

כביש הצפון ההיסטורי

הכביש נסלל בשנת 1937 במסגרת הניסיונות של ממשלת ארץ ישראל המנדטורי לשפר את ביטחון הפנים ובמיוחד לדכא את המרד הערבי הגדול. תוואי הכביש החל ליד הכפר באסה, כיום המושב בצת והעיירה שלומי, והסתיים בנקודה הסמוכה למצודת כח, תוך שהוא עובר בסמוך ליישובים הערבים הגדולים בסביבה. הכביש נסלל במרחק של מספר קילומטרים מן הגבול. לאחר סלילת הכביש, נפרסה לאורך תוואי הכביש גדר שכונתה "גדר הצפון" (שהעבודה עליה הסתיימה ביולי 1938), גדר שהמשיכה לאחר מכן דרומה, מאזור מצודת כח אל הכנרת. לאורך הכביש נבנו חמש מצודות טגארט, מדגם הראשון המוקטן והן באסה (יערה), תרביחא (שומרה), סאסא (מתת), צאלחה (אביבים) ונבי יושע (מצודת כח).  בנוסף הוצבו שישה עשר מצדיות (פילבוקסים) בצידי הכביש בין המצודות. להגברת ביטחון נבנו עוד שתי מצודות טיגראט מאותו דגם על כביש עכו – צפת מג'ד אל כרום ופארדיה (שפר). גדר הצפון פורקה בשנת 1942, אך המצודות והפילבוקסים נותרו לאורך הכביש.
במבצע חירם מלחמת העצמאות, בסוף אוקטובר 1948,  שימש כביש כציר מרכזי בה נעו הכוחות. באוקטובר 1949 הוכללו חלקים נכבדים של הכביש באזור ביטחון שהתנועה בו נאסרה ללא היתר בשנות ה-50 היה הכביש במצב ירוד ובשנת 1960 הוחל בתיקונו באזור מושב גורן. בינואר 1964 נפתח הכביש מחדש לתנועה לאחר ששופץ באופן שאפשר לשוב ולהשתמש בו. בשנת 1972 שופץ הכביש בין סאסא ומרגליות.

*****

המסלול

****

האזור הגיאוגרפי

****

******

קטעי המסלול, המקומות והמראות

****

התחלה בצומת חירם

התכנסות 

****

הצגת המסלול

נסיעה בכביש הצפון הישן
ליד עיי הכפר בירעם
והלאה בין בירעם ומושב דובב

****

בירעם כפר ארמי מרוני שהתקיים עד מלחמת העצמאות ולאחר כיבוש הגליל העליון תושביו נצטוו לפנות אותו למספר ימים ועד היום לא שבו אליו. ראו בהרחבה
* הכפר בירעם בגליל העליון – תמונת מצב ועברו שנשכח (חלק ראשון)
* הכפר בירעם – צוהר לעדה מארונית, לאומיותה הארמית ויחסיה עם מדינת ישראל (חלק שני)
* הכפר המרוני בירעם – בית הקברות של היישוב (חלק שלישי)

*****

דּוֹבֵ"ב הוא מושב הנכלל בתחום מועצה האזורית מרום הגליל, ומסונף לתנועת המושבים. שם המושב הוא ראשי תיבות שמו של דוד בלוך-בלומנפלד, מראשי תנועת העבודה בארץ ישראל, שהיה ראש עיריית תל אביב.
המושב נוסד בשנת 1957 על ידי עולים ממרוקו ומפרס במסגרת תנועת מן העיר אל הכפר.
מרבית תושבי המושב, עוסקים בחקלאות. בעבר היה הענף העיקרי מטעים (תפוח עץ, אגס, אפרסק, שזיף). כיום הענף העיקרי הוא הלול (בעיקר מטילות ומעט פטם). כן קיימים מספר משקים המתמחים בגידול בקר לבשר ומתבססים על מרעה, ומשקים המתמחים בגידול כבשים לבשר, ומתבססים על האבסת מספוא בדיר. במושב גם מספר משקים, אשר בנו חדרי אירוח, ומתמחים בתיירות מקומית בגליל.
בשנת 2009 הוכרז מושב דובב כ"כפר תיירותי". בסיוע משרד התיירות, שניתן בעקבות מלחמת לבנון השנייה, הוחלט להשקיע בתחום התשתית והתיירות במרכז היישוב

*****

ברעם הוא קיבוץ שהשתייך בעבר לקיבוץ הארצי והיום הוא חלק מהתנועה הקיבוצית המאוחדת. הקיבוץ נקרא על שמו של יישוב יהודי קדום שראשיתו לכל הפחות בימי בית שני ואחריתו בתקופה הממלוכית עת נודע בשם כפר ברעם. בתקופה העות'מאנית היו תושבי הכפר נוצרים מארונים.
הקיבוץ הוקם על אדמות הכפר המרוני בירעם ב-14 ביוני 1949. אז עלו לקרקע מייסדי הקיבוץ, יוצאי שלוש ההכשרות של תנועת השומר הצעיר מישראל, רומניה וצ'כוסלובקיה, וכן יוצאי חטיבות הפלמ"ח: יפתח, הראל, וחטיבת הנגב.
ברעם היה הקיבוץ האחרון שהעביר את ילדיו מהלינה המשותפת, שכללה שינה בבתי-הילדים בקיבוץ, ללינה משפחתית, שבה ישנים הילדים בבתי ההורים. המעבר התרחש ב-1997

 

עליה לתצפית באתר אנדרטה לזכר
אל"מ יצחק רחימוב
מול הכניסה לברעם 

****

****

****

יצחק רחימוב בן רינה ושמעון. נולד ביום י"ז באלול תש"י (30.8.1950) בתל אביב. יצחק, שהכול כינוהו איציק, היה בן למשפחה טיפוסית של ארץ-ישראל העובדת, שהתגוררה תחילה בשכונת התקווה. את חינוכו היסודי קיבל בבית-הספר 'ברנר' בגבעתיים. משם עבר לבית-הספר המקצועי 'אורט' ברמת גן ועם סיומו ביקש דחיית גיוס לשנה, כדי להשלים את בחינות הבגרות בבית-הספר 'משלב'. כעבור שנים, כשהיה כבר קצין בכיר בצה"ל סיים תואר ראשון בהיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב.
איציק היה חניך ומדריך בתנועת הנוער העובד ובמסגרת התנועה הרבה לטייל בארץ, תחביב שפיתחו ונשאר נאמן לו כל חייו. ברבות השנים נעשה גם צייר מובהק. הוא התחנך על ערכי אהבת הארץ, רוח ההתנדבות וההזדהות עם ערכי ההגנה וההתיישבות. איציק היה בעל תבונת-כפיים והצטיין בעבודות נגרות, בנייה וכל מלאכה הדורשת זריזות ידיים, תושיה וחריצות. בשעות הפנאי אהב לקרוא ספרים ואלה ליווהו בכל דרכו.
יצחק התגייס לצה"ל ב- 1969 והתנדב לחיל-הצנחנים. הוא שירת בסיירת 'חרוב' ולקראת סיום שירותו הסדיר יצא לקורס קצינים והמשיך את שירותו בצבא הקבע. איציק מילא בצה"ל שורת ארוכה של תפקידים קרביים ופיקודיים, רובם המכריע במסגרת חיל-הרגלים, החיל שעמו הזדהה יותר מכול. אחרי מלחמת יום-הכיפורים עשה תקופת-מה הסבה לשריון, אולם חזר לשרת בחי"ר לפי בקשתו. היה מפקד פלוגת טירונים, קצין מבצעים, סגן מפקד חטיבה בעזה וברמת הגולן, קצין מבצעים של פיקוד הדרום, ובשנים האחרונות סמח"ט ברמת הגולן וחונך ביחידת הקישור של צה"ל ללבנון, בדרגת אלוף-משנה. אנשי צבא דרום לבנון היו בני טיפוחיו והוא העניק להם מניסיונו הרב בכל התחומים, לא רק הצבאיים. פקודיו הלבנוניים העניקו לו עיטורים, תעודות הוקרה וחרבות למזכרת.
בשנת 1972 נשא לאישה את מיכל ולזוג נולדו שלושה ילדים. ב- 1976 נטל איציק פסק זמן מצה"ל, אולם כעבור שנתיים חזר לצבא הקבע, סיים את פו"ם ומילא שורה של תפקידים במטכ"ל ובפיקוד הדרום. תקופת-מה התגוררה המשפחה ביבנה וב- 1986 עברה לקיבוץ מרום גולן, שבו התערה איציק עד-מהרה והתחבב כדרכו, על הכול.
בתפקידו כקצין קישור בכיר בגזרה המערבית בלבנון, לא הסתפק איציק במשימות פיקודיות. בכל אירוע ביטחוני בגזרה היה ממהר ללבוש אפוד קרב וקסדה, נוטל נשק ורץ קדימה עם חייליו. אף פעם לא התנשא על פקודיו וגילה יחס חברי לכל חייל, בלי שים לב לדרגתו ולתפקידו.
ביום כ"ד בטבת תש"ן (21.1.1990) בעת היתקלות עם מחבלים שהתבצרו בבניין בפאתי הכפר ירון בדרום לבנון, נהרג אלוף-משנה איציק רחימוב מכדור אויב. הוא נטמן בבית-העלמין הצבאי בחולון. בן שלושים ותשע היה במותו. השאיר אחריו אישה, שתי בנות – מירב ועדי, בן – אייל והורים.
במכתב תנחומים למשפחה כתב, בין השאר, שר הביטחון דאז יצחק רבין: "אל"מ יצחק רחימוב נתן את חייו למען מולדתו. בתוקף תפקידו כחונך לצד"ל רץ קדימה והגיע עם צוות אבטחה קרוב לבית שבו התבצרו המחבלים ונפגע במצחו מכדור שנורה על-ידי מחבל… יצחק היה מפקד אמיץ והתייצב תמיד ראשון להושטת עזרה ולהתנדבות. הוא הותיר רושם עמוק על כל הסובבים אותו. איש מקצוע עתיר נסיון, המקרין ביטחון על סביבתו. איפיינו אותו מסירות, התמדה, יוזמה, ידידות וריעות והרבה אמונה בצדקת הדרך".
מפקד היחידה ציין: "איציק הפגין מה הם ערכי יסוד וערכי לחימה אמיתיים של האדם, עליהם חונכנו וגדלנו, קשר ושורשים לארץ-ישראל ולמדינת ישראל… מעשיו מהווים סמל ודוגמה לאזרח, לחייל ולמפקד".
המקור: אתר יזכור משרד הביטחון 

****

למול הר דובב וברקע הר אדיר והר חירם

דרך המערכת במורד הר גודרים

למול רומייש שבלבנון

בלבנון הכפר ירון ובאופק עין אבל

סיום התצפית

ירידה זהירה ונתמכת, צילום ניר עמית

נסיעה לאורך
כביש הצפון הישן
למול יראון ואביבים

***

יִרְאוֹן הוא קיבוץ הנמצא בתחום המועצה אזורית הגליל העליון. קיבוץ יראון שייך לתנועה הקיבוצית המאוחדת, הוא אינו מופרט ושומר על אורח חיים שיתופי, בדגש על ערבות הדדית.
היישוב נקרא על שם יִרְאוֹן המקראית (יהושע י"ט ל"ח) שבצפון נחלת שבט נפתלי, שיש המזהים אותה בכפר הלבנוני הסמוך ממערב "יארון"
הקיבוץ הוקם לאחר מלחמת העצמאות ב-20 במאי 1949 בידי יוצאי חטיבת יפתח של הפלמ"ח (מהכשרת דפנה של תנועת הצופים העבריים, מספר לוחמים יוצאי גדוד מוריה (לוחמי חי"ש) ובוגרי תנועת הנוער "דרור – החלוץ" שעלו ממצרים. הקבוץ הוקם על חורבות הכפר הערבי צאלחה, כאחד משורת היישובים שחיזקו את קו הגבול עם לבנון. מקימי היישוב, יוצאי הפלמ"ח, היו חבריהם של הנופלים בכיבוש מצודת כ"ח ובקיבוץ מתקיימות אזכרות שנתיות לזכרם.
במאי 1950 אושר צירופו למסגרת הקיבוץ המאוחד. בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד ב-1953 פרשו מהקיבוץ כשליש מחבריו ועברו לקיבוץ יד חנה. בעקבות זאת סבל הקיבוץ ממיעוט חברים ונזקק לסיוע בכח אדם[7]. במשך השנים הצטרפו לקיבוץ גרעינים מתנועת הנוער העובד והלומד], מתנועת הצופים, בני קיבוצים ומשפחות מהארץ ומחו"ל.

****

אביבים הוא מושב עובדים שהוקם בשנת 1958, ובשנת 1960 הוא יושב מחדש בידי עולים חדשים. המושב ננטש על ידי תושביו ובשנת 1962 תואר כ"בתים לבנים ריקים המחכים לאנשים שיאותו לבוא ולגור בהם". הוא יושב מחדש בשנת 1963 על ידי תנועת המושבים, שיישבה במקום עולים מצפון אפריקה
ב-22 במאי 1970 ירו מחבלים שלוש רקטות בזוקה אל אוטובוס שהסיע את ילדי המושב לבית הספר האזורי. 12 מהנוסעים, בהם 9 ילדים, נהרגו, ואחרים נפצעו. ילדי אביבים שנהרגו נקברו בחלקה מיוחדת בבית העלמין של צפת. ליד המושב, וגם בתוכו הוקמה אנדרטה לזכרם.
במהלך מלחמת לבנון השנייה התרחשו סמוך ליישוב קרבות קשים בין צה"ל וחזבאללה באזור מארון א-ראס ובינת ג'בייל, במהלך המלחמה נורו עשרות טילים לעבר היישוב והיישוב היה במתכונת חירום. הצבא השתמש ביישוב בתור "בסיס צבאי" ופינו את כל התושבים לבית מלון בדימונה.
ב-1 בספטמבר 2019, לראשונה מאז מלחמת לבנון השנייה, נורו לעבר היישוב 4 טילי נ"ט של חזבאללה אשר פגעו הטילים פגעו בכביש בלבד ולא במוצב ולא באמבולנס אליו כוונו סמוך. אז נשמעו פיצוצים עזים ותושבי המקום הונחו לפתוח מקלטים, לאחר כמה שעות של לחימה הונחו התושבים לחזור לשגרה מלאה.

כביש הצפון מתחת לאביבים

על כביש הצפון הישן
בשולי הר אביבים צמוד לדרך המערכת

 

**** 

במדרונות הר אביבים ואזור מלכיה בו נמצאים סלעי הגיר האיאוקני הקשה  מתפתח יער ספר פתוח של אלה אטלנטית ושקד קטן-עלים ברום הנמוך, המתחלף ברום גבוה יותר ביער פתוח של אלון מצוי ואלה  ארץ-ישראלית

ירידה בעמק המכנסיים
ממערב למלכיה

****

למול מוחביב בלבנון

מעבר תורמוס
בעבר מעבר גבול בין ארץישראל המנדטורית ולבנון
ואח"כ מעבר "הגדר הטובה"

מתחת למלכיה

****

****

מבט ממעל על מקום המעבר

שרידי בית המכס במעבר הגבול

****

****

אתר הזיכרון בקיבוץ מלכיה
ומצפור מלכיה

צילום לא שלי ולא זוכר מי

****

מצפור מלכיה 

קיבוץ מלכיה הוקם במרץ 1949 על ידי חיילים מגרעיני הפלמ"ח לאחר השחרור ממלחמת העצמאות. רבים מקבוצת המייסדים של מלכיה השתתפו בקרבות מלכיה להלן. הקיבוץ הוקם על אתר הקרב בתחום הקיבוץ של היום היה המחנה הצבאי שגם עליו נלחמו.

 

קיבוץ מלכיה ביחס לכפר הערבי אל- מלכיה

**** 

קרבות מלכיה במלחמת העצמאות 

אל-מאליכיֵה היה כפר שאוכלס על ידי שיעים מתואלים, הוא שכן על גבול המנדט הבריטי ואזור השליטה הצרפתי בלבנון. שם הכפר שימר את שם היישוב היהודי הקדום מלכיה. מלכיה הייתה משפחת כוהנים שבניה שירתו בבית המקדש. השם "מלכיה" מופיע במקומות רבים במקרא: בירמיהו, בעזרא, בנחמיה ובדברי הימים. עם חורבן בית שני עקרה משפחת הכוהנים מירושלים, נדדה לגליל והתיישבה במקום שבו קיים היום הקיבוץ. היישוב היהודי התקיים במקום כ-400 שנה. לאחר מכן הפך לכפר הערבי בשם "אל-מאלכיה"

הכפר אל מלכיה וסביבתו באמצע שנות ה-40'

הכפר אל מלכיה שלט על כביש הצפון לאורך הגבול עם לבנון. ויחד עם שכנו, הכפר המתואלי קדס (ליד תל קדש), חלש על תא שטח שהיווה מסלול כניסה נוח מלבנון לגליל העליון. בכפרים, ובמחנה צבא בריטי סמוך שנמסר על ידי הבריטים לערבים באמצע אפריל 1948, שהו אנשי צבא ההצלה. מדרום לכפר שלטה עליו גבעה ועליה עץ אלה שנודעה בשם גבעת העץ.

****

במחצית אפריל- 1948 מסר הצבא הבריטי את המחנה שליד הכפר המת'ואלי (שיעי) מלכייה, לידי כוחות ערביים. הכפר שכן בקרבת מקום לציר האמצעי המחבר בין ארץ-ישראל ללבנון (הנוספים: ציר ראש הנקרה וציר מטולה). מתוך חשש כי הציר ישמש את פריצת הצבא הלבנוני ביום סיום המנדט (15.5.48), החליט מטכ"ל ההגנה לכבוש את הכפרים קדס ומלכייה. הכיבוש היווה חלק מן ההשתלטות על הגליל העליון במבצע "יפתח" בפיקודו של יגאל אלון.

הקרב הראשון (13 – 16 במאי 1948 ): כוונת הכוחות הפולשים בציר מלכייה, ביום סיום המנדט, הייתה להדרים ולחבור להתקפה המתוכננת, הסורית-עירקית , על חיפה. בלימת הפלישה הלבנונית ממערב והסורית ממזרח, הוטלה על חטיבת יפתח של הפלמ"ח. החטיבה התפנתה לכך רק יום לאחר שחרורה של צפת (12.5.48) . בו ביום נשלחה לחטיבה הפקודה: "1. עלייך לכבוש את נבי יושע,קדש ומלכייה….". הפקודה גם הורתה לחטיבה לפוצץ גשרים המחברים בין לבנון וסוריה לישראל ולרכז כוחות, בתום הפעולות שבפקודה, לצורך בלימת הפלישה.
ב- 13.5.48 יצא הגדוד הראשון (בפיקוד דן לנר) מצפת לרמות-נפתלי . עם חשיכה הוא החל להעפיל ברגל אל אזור הקרב המיועד. עקב קשיי הדרך לא הגיע הגדוד במועד המתוכנן לנקודת ההיערכות ונאלץ להסתתר כל היום ( 14.5.48 ) באחד הוואדיות. באותו היום (יום הכרזת המדינה ) גם הגיעו הידיעות הראשונות על תנועות הצבא הלבנוני לעבר מלכייה. הגדוד נערך להתקפה על קדס ומלכייה, עם אור ראשון של שבת – 15.5.48 , כדי לקדם את הפלישה – ולו רק בשעות אחדות בלבד. בשלבים הראשונים של הקרבות נכבשו שני הכפרים ונחסמה הפרצה היחידה מצפון. מלכייה ומחנה הצבא שלידה נפלו לאחר קרב קצר. אולם כוח ערבי שכבר חדר לישראל תקף את הכפר מדרום. הלבנונים, במספר עודף, תקפו רגלית בסיוע תותחים ושריון . רוב הנשק המסייע של הפלמ"ח יצא מכלל פעולה עקב תקלות ומחסור בתחמושת. פגזים המתפוצצים באוויר, הרבו את מספר נפגעי הכוח (בפיקוד שייקה גביש ויצחק חופי "חקה"), אשר  התחפרות, בגבעה ליד הכפר, קשתה עליהם באדמה הסלעית. הנפגעים פונו אל רמות נפתלי. שאר הכוח הלוחם (בפיקוד רחבעם זאבי-גנדי) כוון אל גבעה (כיום גבעת-גנדי) שממנה היה ניתן לשלוט על הכביש המוליך למלכייה מצד דרום. בעת שהלוחמים התחפרו על הגבעה שלח להם מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, את הידיעה על הקמת מדינת ישראל. כוחות נוספים של הגדוד תפסו שטחים נוספים מדרום וממזרח למלכייה.
כיבוש מלכייה וקדס היווה הצלחה טקטית לצבא הערבי, אך בגלל אבדותיו הרבות ועקב חבלות בגשרים שבעורפו, הוא עצר את התקדמותו בפלישה. ומנגד: הפלמ"ח שנכשל (טקטית) בהחזקת הכפרים, הצליח (אסטרטגית) לבלום את הפלישה.
בליל ה-16 – 17 במאי 1948 , נכבשה מצודת נבי-יושע (לאחר שני כישלונות באפריל, עם נפגעים רבים) . פעולה זו, על-ידי הגדוד הראשון, חסמה את הכביש המוביל ממלכייה לעמק החולה ופתחה את הדרך למנרה ולרמות נפתלי.
קרב מלכיה הראשון הונצח גם בספרות. ספרו של הסופר והעיתונאי, יצחק טישלר, "אחרונים על הרכס" עוסק בקרב

מחלקת הכשרת דליה בכניסה לכפר מלכיה המקור אתר הפלמ"ח

הקרב השני (28 – 29 במאי 1948 ): המיקום החשוב של מלכייה, דחף את חטיבת "יפתח" לנסות בשנית לכבוש את הכפר. מכיוון שהתברר כי הצבא הלבנוני מצפה שההתקפה הישראלית תבוא מציר נבי-יושע – קדש, הוחלט להטעותו. כוחות הגדוד הראשון שהתבססו על הגבעות שמדרום וממזרח למלכייה, פתחו ב-28.5.48 , באש מטרידה של תותחים, מרגמות ומכונות ירייה על כוחות לבנון. עם חשיכה, עברה שיירה משוריינת (בפיקוד יצחק חופי –חקה), באורות כבויים, את השטח שבין קיבוץ מנרה לכביש שבתחומי לבנון, המקביל לגבול המדיני. השיירה פנתה דרומה לעבר מלכייה, בהניחה כי המפקד הלבנוני שבמלכייה, יטעה לחשוב כי שיירת- הפלמ"ח היא התגבורת אותה הוא מבקש. השיירה עברה בכפרים ערביים שבהם קיבלו תושבים את פניה בשמחה בחושבם כי זו שיירת הצבא הלבנוני. בכפר בלידה הותקפה השיירה, אך תוקפיה שותקו באש נגדית של אנשי השיירה. בצומת עיטרון- ארעה תקלה והכוח פנה מערבה, לעיטרון במקום דרומה למלכייה. בעת שהשיירה סבה על עקבותיה הגיעה תגבורת לבנונית שהופתעה לחלוטין מן האש ששיירת-יפתח פתחה עליה. התגבורת נפגעה ועצרה. הופעת שיירת-יפתח בעורפה של מלכייה, אחר נסיעה של כ-15 ק"מ בכביש הלבנוני, סיימה במהרה, כמצופה, את הכיבוש השני של מלכייה. הציר המרכזי עבור הצבא הלבנוני, לפלישה, נחסם.

ההתקפה (6 ביוני 1948) ב-1.6.48 הוחלפו לוחמי הפלמ"ח על-ידי לוחמי חטיבת "עודד" באחיזת שטחי מלכייה. שמועות על התארגנות צבאית ערבית, משני עברי אצבע הגליל לא מנעו את ההפתעה מפתיחת התקפה רבתי על משמר הירדן ומלכייה. הכוח של "עודד" (פלוגה א' של גדוד 11) הותקף (6.6.48) ע"י כוחות גדולים שכללו יחידות מצבא לבנון, סוריה וצבא ההצלה של קאוקג'י. הסורים עלו על מוקשים והסתלקו. גם צבא ההצלה לא הצליח במשימתו. אולם הצבא הלבנוני הכריע וכבש את מלכייה. חיילי חטיבת "עודד" נאלצו לסגת, עם פצועיהם, לעבר רמות נפתלי. למחרת כבש הצבא הלבנוני גם את קדס והבטיח שוב את ציר הכניסה לארץ.

 

הקרב השלישי (30 באוקטובר 1948 ):במבצע "חירם" (28 – 31 באוקטובר 1948) שמטרתו הייתה השמדת צבא ההצלה והשתלטות על הגליל העליון, ביצע הצבא את משימתו במהירות רבה. חלק מן המשימות כלל כיבוש כפרים
ערביים בגליל המערבי-צפוני. כוחות של חטיבה שבע שנעו, לאחר כיבוש תרשיחא, ממערב למזרח, הגיעו לאזור מלכייה שהייתה ערוכה להגנה מצד מזרח – לעבר נבי-יושע. ההתקפה (30.10.48) של הגדוד-המשוריין מדרום, הפתיעה לחלוטין את הכוחות הלבנוניים והם נסוגו מן הכפר. ב-31 באוקטובר1948, הייתה שליטה מלאה של צה"ל לאורך כל הגבול המנדטורי עם לבנון : מראש-הנקרה במערב דרך מלכיה במזרח ועד מטולה בצפון .

 

בקרבות מלכיה נפלו 25 לוחמים מהגדוד הראשון של הפלמ"ח ושמונה לוחמים מגדוד 11 – של חטיבת עודד.

המקור יעקב שמיר (יזו) אתר קיבוץ מלכיה  ראו בהרחבה גם באתר הפלמ"ח הקרב הראשון  וגם הקרב השני 

***

אנדרטה לחללי הפלמ"ח הוקמה במקום שנה לאחר הקרבות, האנדרטה נחשפה במפקד חגיגי במעמד אנשי חטיבת יפתח ומפקדי הפלמ"ח. נופלי חטיבת עודד לא צוינו באנדרטה וכן נפקד שמם של שניים ממגויסי המח"ל שנחשבו נעדרים באותו זמן. בספטמבר 2009 נחנכה במלכיה אנדרטה משותפת לנופלי הגדוד הראשון של הפלמ"ח וחטיבת עודד.

גבעת העץ

***

****

***

צילום מיכה ון ראלטה

****

למול מושב רמות נפתלי וברקע רמת הגולן

"סיירי הגבול"

חציית בקעת קדש

****

מיצדית הבריטית במורד הוואדי

מצודת כח
ו"מערת פילון" ומבנה נבי יושע

***

מצודת כ"ח (שמה נֶהֱגֶה "מצודת כוח"; נקראת גם "מצודת ישע" ו"נבּי יושע", על שם חורבות הכפר הערבי הסמוך, נבי יושע) היא אחת מחמש מצודות טגארט (הדור הראשון) שנבנו לאורך גבול הלבנון בזמן המרד הערבי בסוף שנות ה-30'.   המצודה נקראת על שם 28 הלוחמים שנהרגו בקרבות לכיבושה במלחמת העצמאות להלן.

מבט ממעל על מאקם נבי יושע והמצודה

בירידה למאקם נבי יושע רשמנו פטנט לסיוע במקום התנועה עם קביים בעייתית

****

****

מבנה המצודה משמש כיום כבסיס של משמר הגבול וצורתו מהווה את סמל החייל. המצודה עצמה סגורה לביקורים. מאחורי המבנה נקברו החללים שנפלו בקרבות על המצודה בקבר אחים ונבנתה אנדרטה שתוכננה על ידי זוג האדריכלים ביטוש קומפורטי ואיקה קומפורטי-עובדיה. מסביב לאנדרטה ניטע גן, המנציח את 28 החללים שנפלו בכיבוש המצודה, וחלל נוסף שהיה אח של אחד הנופלים שנפל בקרב אחר במהלך מלחמת העצמאות. תכנון האתר ובנייתו עברו גילגולים רבים, והבנייה הושלמה רק כעבור כעשר שנים מהקרב.

מאקם נבי יושע

מבט לשמורת החולה

***

הקרבות במלחמת העצמאות לכיבוש המצודה
לאחר ההכרזה על תוכנית החלוקה החלה מתיחות ביטחונית באזור. שיירות יהודיות לרמות נפתלי ולמנרה הותקפו באזור המצודה, ומנגד נערכה פעולת תגמול כנגד תחבורה ערבית על ידי חוליית פלמ"ח. היישובים היהודים הפכו לנצורים חלקית, והגישה אליהם נעשתה בעיקר באופן רגלי. במקביל, החל ריכוז כוחות ערביים באזור ממערב למצודה.
ב-15 באפריל 1948 העבירו הבריטים את המצודה לידי כוחות ערביים. מצב זה סיכן את הגישה אל יישובי אצבע הגליל, יישובי רמות נפתלי, ורכס מנרה, בשל השליטה של המצודה על סביבתה ועל דרכי הגישה העוברים בסמוך לה. הכוח הערבי במצודה אף עלול היה לסייע לפלישה ערבית מלבנון אם וכאשר תבוא. מנרה, משגב עם ורמות נפתלי שציר הגישה אליהן עבר בסמוך למצודה נותרו למעשה מנותקות. כיבוש המצודה הוגדר כיעד אסטרטגי לצורך הבטחת השליטה באזור הגליל המזרחי ועמק החולה.

המצודה ונבי יושע ערב מלחמת העצמאות

נעשו שלושה ניסיונות לכבוש את המצודה. בניסיון הראשון, בליל ה־15 באפריל 1948, מיד לאחר כניסת כח ערבי למצודה, השתתפו פלוגה מן הגדוד השלישי של הפלמ"ח, וכוח מגדוד 11 (גדוד אלון) של חטיבת גולני, בפיקודו של ישראל ליאור. הכוח התוקף עלה לאזור המצודה באוטובוסים של אגד, בכביש הצפון הצר שעלה מעמק החולה למקום, בשעת חשיכה. עקב הכביש הצר נתקע אחד האוטובוסים ונתגלה, ונפתחה אש לכיוונו. הכוח נסוג לאחר שאיבד ארבעה לוחמים וספג מספר פצועים.
כעבור חמישה ימים, ב-20 באפריל, ביצע הגדוד השלישי ניסיון נוסף. הכוח התוקף התחלק לשלוש קבוצות. כח קטן ביצע התקפת הסחה מדרום למצודה, הכח העיקרי תקף מצפון והשלישי סייע ברתק. עקב מספר משגים בתכנון והתנגדות עזה לא הצליחה פריצת קיר המצודה, והכח התוקף נסוג תוך אבדות כבדות, כאשר רובן של גופות הלוחמים שנפלו נותרו במקום. על הנסיגה חיפה המקלען יזהר ערמוני עד שנהרג. על פעולתו זו, זכה ערמוני לאות גיבור ישראל. מפקד כוח ההסחה, פילון פרידמן נותר ליד המצודה עם שניים מלוחמיו הפצועים. הוא העבירם לנקיק סלע וכשאזלה תחמושתו ירה בפצועים ובעצמו, כדי שלא יפלו חיים בידי הפורעים הערבים שהלכו והתקרבו אליהם. בהתקפה זו שכשלה נהרגו עשרים ושניים לוחמים (21 באותו היום ועוד לוחם שמת מפצעיו ב-22 באפריל). גופות הלוחמים שנותרו במקום לאחר כישלון ניסיון הכיבוש השני נקברו בקבר אחים למרגלות המצודה.
הגדוד השלישי כבש את המצודה בניסיון השלישי, במסגרת מבצע יפתח. על פלוגה ג' פיקד ראובן נצר וההשתלטות על המצודה הסתיימה ללא נפגעים. בליל ה-15 במאי 1948 התקרבו חבלנים אל המצודה, גילו כי הוקפה בגידור נוסף, והעריכו כי כוח האדם וחומרי הנפץ שברשותם לא יספיקו. בעקבות כך נדחתה ההתקפה ביום. ההתקפה התבצעה לבסוף בכוח רב בליל ה-16 במאי, אחרי שבמשך היום הופצצה המצודה מן האוויר. בבוקר ה־17 במאי הגיעו התוקפים אל המצודה, ומצאו אותה ריקה, לאחר שננטשה בידי מגיניה, שנסוגו ללבנון. אחרי שהתמקמו בבניין, פגע פגז תועה שנורה מלבנון באחד החדרים במקום, וגרם למותם של שני לוחמים נוספים.
בשלושת הניסיונות לכיבוש המצודה נהרגו עשרים ושמונה חיילים, ועל כן המצודה קרויה על שמם (28 -כ"ח בגימטריה). רובם קבורים בקבר אחים למרגלות המצודה.

****

קבר האחים

 

פילון-ידידיה פרידמן בן שרה ושמואל, נולד ביום י"ב באלול תרפ"ט (17.9.1929) בפולין. ביום 19.4.1936 עלה לארץ עם הוריו, שהתיישבו בירושלים. לאחר סיום בית-הספר היסודי למד שנתיים בבית-הספר התיכון בגבת. היה שם בחברת-הנוער ועבד בענף המספוא. בהיותו בן 14 וחצי הצטרף לפלמ"ח, בלי שהוריו ומכריו ידעו על כך. במחתרת כונה "ידידיה איש-שלום". על אף היותו בן מסור עלה בידו להופיע בבית רק לפסח ולסוכות ובפעם האחרונה היה בבית – מחצית שנה לפני מותו. הדריך באפיקים, גינוסר ולהבות הבשן בתפקיד מ"כ. הדריך התעמלות בקורסים שקיים הפלמ"ח. שהה שנה בהכשרת "התנועה המאוחדת" בכפר גלעדי והצטרף לגרעין שעלה למעיין ברוך. בתחילת 1947 יצא לקורס מ"מים ומאז לא ראוהו עוד בני משפחתו.
היה בדעתו להשתחרר מתפקידו וללמוד באוניברסיטה, אך בינתיים פרצה מלחמת העצמאות והוא התגייס ושירת בחטיבת "יפתח". השתתף בהגנת להבות הבשן ובכיבוש חלסה. שימש קצין-משטרה במטולה. פיקד על ההתקפה השנייה על משטרת נבי-יושע, שנערכה בליל 19-20 באפריל 1948. החבלנים פרצו את הגדרות, קרבו לבניין והחלו להניח את חומר-הנפץ. תוך כדי כך התגלו והושלכו רימונים לעברם שגרמו לנפגעים. פינוי הנפגעים עיכב את הפיצוץ ובינתיים נפגעו לוחמים נוספים וביניהם החבלנים, והמטען לא הופעל. עם עלות השחר ניתנה הוראה לסגת. הנסיגה בוצעה תוך לחימה בכוחות אויב ניכרים שהוזעקו למקום ולכוח היו נפגעים רבים. חיפה באש על נסיגת חבריו ונשאר עם שני חיילים פצועים קשה. הוא העבירם לנקיק סלע וכשאזלה תחמושתו ירה בפצועים ובעצמו, כדי שלא יפלו חיים בידי הפורעים הערבים שהלכו והתקרבו אליהם. בקרב זה נפל, ביום י"א בניסן תש"ח (20.4.1948). נקבר בכפר גלעדי. לאחר נופלו הוענקה לו דרגת סגן. ביום כ"ב באלול תש"י (4.9.1950) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים
על שמו נקרא מחנה צבאי בגליל העליון. זכרו הועלה בחוברת "על מות" של קיבוצו מעיין ברוך.
המקור אתר יזכור משרד הביטחון

במערה מול מאקם נבי יושע, צילום נועם בן צבי

המערה

מבט אל עמק החולה

דויד (דודו) צ'רקסקי בן חנה ומשה, נולד עם אחות תאומה ביום י"ב בתשרי תרפ"ו (30.9.1925) בחיפה. הוא למד בבית-הספר היסודי בכפר אז"ר, בבית-החינוך בנחלת גנים ובבית-הספר המקצועי על שם מכס פיין בתל-אביב. בשנת 1942 סיים את בית-הספר המקצועי כחרט והתגייס למשטרת היישובים העבריים. שירת בה שנתיים וניצל את ידיעותיו להדרכה ב"הגנה". בשעות-הפנאי עזר במשק הוריו. בשנת 1944 החל בשירות פעיל בפלמ"ח כמפקד ומדריך. את רוב זמנו עשה בגליל. דויד ראה את עתידו בהתיישבות חקלאית במושב עובדים והיה פעיל בארגון המושב "פלד" (שחבריו היו אנשי פלוגה ד' של הפלמ"ח), עלה עם חבריו להקים את רמות נפתלי, והיה מבוני המבצר במקום. הוא השתתף בקורס למוכתרים (מיסודה של הסוכנות), רכש לו ידיעה יסודית בערבית ובאנגלית וזמן-מה שימש מוכתר רמות נפתלי. לרגל תפקידו ערך ביקורים בכפרים הערביים הסמוכים, הרבה בסיורים בגליל ובנגב, ידע כל שביל בגליל והכיר גם את הסביבה שמעבר לגבול סוריה ולבנון. באחד מסיוריו נעצר על-ידי חיל-הספר בנבי-יושע. בכיסיו היו תרשימים, אך הוא התחזה לחקלאי המתעניין בצמחיה ושוחרר.
דויד השתתף בפעולות שונות בתקופת המרי: שחרור מעפילי עתלית ופיצוץ תחנות הראדאר בגבעת אולגה ועל הכרמל. חדר לסוריה כדי לשחרר מעפילים מידי הז'נדרמים ולהעלותם ארצה. היה חניך הסתדרות "הנוער העובד" ומדריך קבוצתה בהכשרה בדפנה, חבר "המשמרת הצעירה של מפא"י" ומפקד מחלקה באחד מגדודי הפלמ"ח. הוא הקפיד על החינוך הקרבי היסודי ומאס ברושם הצבאי החיצוני. ידע מה ואיך לתבוע מפקודיו ובעצמו התנדב לכל משימה והיה מן הראשונים להסתערויות. בשעות-הפנאי היה מתמסר לקריאה שיטתית בספרים מדעיים.
עם פרוץ מלחמת-העצמאות שירת בגדוד השלישי של הפלמ"ח, לימים בחטיבת "יפתח", והשתתף בפשיטה על סאסא, אחד ממרכזי הפורעים. כן פקד על הדיפת ההתקפה הגדולה על להבות הבשן, על הדיפת התקפות על יישובי החולה ועל פיצוץ הבתים בכפרים הערביים. הוא בא הביתה רק לעתים רחוקות ומעולם לא סיפר על חלקו בפעולות. גם כשנפצע פעם ברגלו לא גילה זאת. בביקוריו הקצרים תיקן מיד את כל הטעון תיקון במשק כי אהב את העבודה.
ביום י"א בניסן תש"ח (20.4.1948) פקד על מחלקת הפורצים שיצאה להתקפה השנייה על משטרת נבי-יושע. כשהחלה ההתקפה כבר האיר השחר. כשנפצע הבחור הראשון שהתקרב לבניין והניח את חומר-הנפץ, פרץ דויד עם חומר-הנפץ שלו, נפצע ברגליו מרימון-האויב וקרא לאנשיו להפעיל את חומר-הנפץ על גופו. אולם פקודתו לא נשמעה בסערת הקרב. הוא נפל והועבר למנוחת-עולמים בקבר-אחים בבית-הקברות בנבי-יושע.
בהודעת ה"הגנה" מיום 2.4.1948 נאמר: "יחידות ה'הגנה' יצאו לבער את האויב ממשטרת נבי-יושע. החבלנים הגיעו לחומת הבניין וכאן הרגיש בהם האויב והטיל עליהם צרורות רימונים מטווח קרוב. החבלנים נפגעו ומיד נפתחה מכל עמדות המבצר אש חזקה מנשק אוטומטי. אנשי ה'הגנה' גילו אומץ-לב ומעשי גבורה רבים. תצוין גבורת דויד צ'רקסקי מכפר אז"ר, שנפל בקרב. דויד צ'רקסקי, שהיה מפקד כיתת חבלנים, נפגע מרימון ליד קיר הבניין. בהיותו פצוע ומשותק נתן פקודה לאנשיו להפעיל את חומר הנפץ על גופו ולבצע את המשימה. מתוך מאמצים להוציא את מפקדם מהמקום המסומן לפיצוץ נפגעו כל האלונקאים שקרבו אליו. פעולת הפיצוץ הושהתה והאויב הספיק להגביר אש והקרב עבר לשטח פתוח".
המקור אתר יזכור משרד הביטחון

******

עוד בחייו של דודו צ'רקסקי, כתב ידידו, חיים חפר, שיר למחזה "הוא הלך בשדות" המבוסס על דמותו, בשם "דודו". השיר, בלחנו של אלכסנדר אוריה בוסקוביץ', לא נכנס לבסוף להצגה ובוצע לראשונה על ידי הלהקה הצבאית הארצית במלחמת העצמאות. יוסף מילוא, במאי ההצגה ומי שהזמין את השיר ממחבריו, חשב שהוא כבד מדי ולכן לא שילב אותו, אולם זמן קצר לאחר הבכורה, אולי לאור הצלחתו בציבור, חזר השיר להצגה והוא חלק ממנה בכל ההעלאות שהיו מאז. השיר הפך עם הזמן לאחד מסמלי יום הזיכרון ותרם לקיבוע דמותו של הפלמ"חניק בזיכרון הלאומי הישראלי.

דודו, מאת חיים חפר

 

הָעֶרֶב יוֹרֵד עָלַי אֹפֶק בּוֹעֵר,
רוּחוֹת בְּצַמֶּרֶת הִרְטִיטוּ,
וְאָנוּ סְבִיב לַמְּדוּרָה נְסַפֵּר
עַל אִישׁ הַפַּלְמָ"ח וּשְׁמוֹ דּוֹדוֹ:

 

אִתָּנוּ הָלַךְ בַּמַּסָּע הַמְּפָרֵךְ,
אִתָּנוּ סִיֵּר הוּא בַּגְּבוּל,
בַּקּוּמְזִיץ הָיָה מְזַמֵּר וְעוֹד אֵיךְ,
אִתָּנוּ סָחַב מִן הַלּוּל…

 

הִגִּישׁוּ פִינְגָ'אן וְהִגִּידוּ:
הַיֵּשׁ עוֹד פַּלְמַחְ'נִיק כְּמוֹ דּוֹדוֹ?

 

הָיְתָה לוֹ בְּלוֹרִית מְקֻרְזֶלֶת שֵׂעָר
הָיְתָה לוֹ בַּת צְחוֹק בָּעֵינַיִם,
וְעֵת הִקִּיפוּהוּ בָּנוֹת עַד צַוָּאר –
צָחַק הוּא עַד לֵב הַשָּׁמַיִם.

 

אַךְ לֵיל הוֹרָדָה מִן הַלֵּב לֹא יַחֲלֹף –
עֵת עֹגֶן בַּחֹשֶׁךְ חֶרֶק,
הוּא יֶלֶד נָשָׂא מִן הַיָּם אֶל הַחוֹף,
לִטֵּף אֶת לֶחְיוֹ וְשָׁתַק.

 

חָשְׁבוּ אָז הַחֶבְרֶ'ה: אָבוּד הוּא,
לְאָן הִתְגַּלְגַּלְתָּ יא דּוֹדוֹ?

 

וְהִנֵּה הֲזַקְס בָּא בְּעֶרֶב אֶחָד,
זֶרַח אָז יָרֵחַ שֶׁל קַיִץ,
וְדוֹדוֹ חִבֵּק אֶת הַסְּטֵן שָׁבִיד,
וְחֶרֶשׁ יָצָאנוּ בְּלֵיל…

 

עִם שַׁחַר הֵבֵאנוּ אוֹתוֹ מִן הַקְּרָב.
הַבְּרוֹשׁ צַמַּרְתּוֹ אַט הִרְכִּין.
רַק מִי שֶׁשָּׁכַל אֶת הַטּוֹב בְּרֵעָיו
אוֹתָנוּ יוּכַל לְהָבִין…

 

רֵעַי, נָא אָמְרוּ וְהִגִּידוּ:
הָעוֹד מְחַיֵּךְ הוּא שֵׁם, דּוֹדוֹ?

 

למול מוזיאון הרעות, צילם ניר עמית

ב 11 באפריל 2014 נפתח במצודה מוזיאון הרעות מייסודו של יהודה דקל, המציג את סיפור מורשת הקרב לכיבושה, כחלק מפרויקט מורשת לאומית. כתוצאה מעבודות ההקמה, התגלה ב-2012 מתחת למצודה מאגר מים תת-קרקעי גדול שקיומו לא היה ידוע לפני כן

צפונה על כביש הצפון ברכס רמים
תצפית מצפה לזכר חוסיין עאמר

יִפְתַּח הוא קיבוץ הוא משתייך למועצה אזורית הגליל העליון.
קיבוץ יפתח הוקם בט"ו באב, 18 באוגוסט 1948, כיישוב משלט בעיצומה של מלחמת העצמאות במהלך ההפוגה השנייה. מקימי הקיבוץ היו לוחמי פלמ"ח חברי הכשרות גבת ואשדות יעקב מתנועת הנוער העובד שהשתתפו במסגרת הגדוד הראשון והשלישי של הפלמ"ח בתחילה בקרבות לשחרור מלכיה, צפת, נבי יושע, הגליל ובהמשך בכיבוש לוד ורמלה ואחר כך בקרבות בנגב. הפלמ"חניקים שלחמו לשחרור אזור זה ואיבדו בו חברים ביקשו לחזור ולהתיישב בו. קרבות מלכיה ונבי יושע היה גורליים, שכן מנעו את ניתוק אצבע הגליל ממדינת ישראל. הקיבוץ יוצר רצף התיישבותי ממצודת נבי יושע – למנרה – למשגב עם ועזר בעצם הקמתו לשמור על אצבע הגליל.

 

***

מבט ממעל על התצפית

****

חוסין-עמיר עאמר בן אשתיאק ועלי. נולד ביום 29.6.1965 בכפר הדרוזי ג'וליס שבגליל המערבי, לאב שוטר ולאם עקרת בית. בן שלישי במשפחה בת שמונה ילדים, אח לסלמאן, אבתדא, פאטמה, יוסרה, נביל, כאזם ומנאל. בילדותו סייע

למשפחתו בעבודה חקלאית. חוסין למד בבית-הספר היסודי בכפרו, והמשיך בחטיבת הביניים ובבית- הספר התיכון המקיף "אחווה" שבירכא, בו סיים לימודיו בהצטיינות במגמה ההומנית וקיבל פרס על הצטיינותו ממנהל בית-הספר. חוסין היה נער נבון שהתבלט תמיד בהישגיו הלימודיים. במקביל ללימודיו, היה פעיל נלהב בתנועת "הצופים", וכבר בכיתה ט' היה למנהל איזור הצפון במגזר הדרוזי במסגרת התנועה, בו כיהן עד סוף לימודיו התיכוניים. בין פעילויותיו הרבות היה מדריך נוער בגדנ"ע, פעל בתחום החינוך במתנ"ס ובבית הנוער והיה הקפטן של קבוצת הכדורגל לנוער.
רבים מבני משפחת עאמר מתנדבים לשירות ביחידות קרביות והיה זה אך טבעי שגם חוסין בחר, עם גיוסו לצה"ל בנובמבר 1983, להתנדב לשירות כלוחם בחטיבת גולני. הוא החל את שירותו בגדוד "הבוקעים הראשון" ומשם יצא לקורס קצינים. בסיום הקורס חזר לגדוד כמפקד מחלקה. בתחילת נובמבר 1986 הצטרף חוסין אל שורות צבא הקבע, המשיך בתפקידי הפיקוד והיה למפקד פלוגה ולסגן-מפקד הגדוד.
חוסין סיים בהצלחה רבה קורס פו"ם (פיקוד ומטה), וזכה לקבל תעודת הערכה ממפקד בית-הספר. עם סיום לימודיו שב לחטיבת גולני ושימש כקצין אג"ם. בתפקידו האחרון מונה למפקד גדוד "ברק", והיה המג"ד הדרוזי הראשון של גדוד חי"ר בחטיבה סדירה. את כל מרצו וזמנו השקיע בטיפוח ובעיצוב הגדוד. מעידות על כך חוות הדעת של מפקדיו, בהן זכה חוסין לציוני הערכה גבוהים, ותואר כקצין מצטיין, בעל מוטיבציה גבוהה מאוד, מקצועי, רציני, אחראי ומסור, שהוביל את היחידה להישגים ראויים להערכה. מפקד איכפתניק, שאוהב את חייליו ומשמש להם דוגמה אישית. מפקדו ציין את כניסתו המצוינת לתפקיד מסובך כקצין אג"ם, ללא הכנה.
חוסין היה מאורס ועתיד היה להינשא בחודש מאי 1996. סא"ל חוסין (עמיר) עאמר, נפל בקרב בדרום לבנון, ביום 4.3.1996, כתוצאה מפיצוץ מטען צד, בעת שהוביל את חייליו במרדף אחר חוליית מחבלים. עמו נפל סגן אורי הלמן. בן שלושים ואחת היה חוסין בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בכפרו. הותיר אחריו הורים, ושבעה אחים ואחיות.
במכתב ניחומים למשפחה כתב מפקד חטיבת "גולני": "התמזל מזלי לשרת יחד עם בנכם חוסין תקופה ארוכה, תקופה שרובה היתה בקווי האש הקדמיים ביותר של המדינה. במהלך תקופה זו למדתי להכיר ולהוקיר את תכונותיו, את היושר האישי, צלילות המחשבה, יכולת קבלת ההחלטות ברגעים קשים ומעל הכל את אהבת המולדת והצבא. חוסין היה שייך לאלו אשר עוד בהיותם קצינים צעירים היה ברור לכל שדרכם במסלול המרכזי של צה"ל סלולה. יכולתו המקצועית והפיקודית הביאה אותו לקבל את התפקידים היוקרתיים והחשובים ביותר, תפקידים שרק הטובים בקציני צה"ל יכולים לקבל. בנוסף להקניית היכולת המקצועית לחייליו, הרבה בנכם לעסוק בחינוכם, בהקניית מורשת הקרב של החטיבה, אהבת הארץ, אתריה ונופיה. חוסין, שהיה מפקד גדוד מצטיין, היה אמור להתמנות לסגן-מפקד החטיבה בעוד שנה. מהיכרותי את יכולתו ומסלולו הצבאי, בטוחני שהיה מתמנה להיות מפקד חטיבת גולני בבוא הזמן, וממשיך להתקדם בצבא ההגנה לישראל יותר."
בתעודת הוקרה וכבוד שנמסרה למשפחה, נכתב: "חוסין ראה את שירותו כשליחות ונשא בה במסירות ובאהבה. נכון ומסור תמיד, הקדיש עצמו להגברת כוחו של צה"ל ולטיפוח רוחו כאשר טובת המדינה לנגד עיניו."
המקור אתר יזכור משרד הביטחון 

***

****

צומת גומא

למול החרמון

פינה חביבה למנוחה

***

*****

מְנָרָה  הוא קיבוץ שבעבר נכלל בתנועת הקיבוץ המאוחד והיום הוא חלק מהתנועה הקיבוצית ונמצא בתחום המועצה האזורית גליל עליון.
הקיבוץ נוסד בתחילת 1943 על ידי גרעיני נוער מתנועת הנוער העובד ילידי הארץ ונוער עולה מגרמניה ומפולין, על שטח של 1,200 דונם שרכשה הקרן הקיימת משני בעלי אדמות מקומיים באוקטובר 1942. הקיבוץ ממוקם סמוך לכפר השיעי (מתואלי) הונין (לימים מושב מרגליות). בשנים הראשונות סבל היישוב ממחסור במים וקשיי תחבורה. הדרך היחידה לאזור עברה בחלקה בשטח לבנון. פעמים רבות אי אפשר היה להשתמש בה, והיה צורך להביא למנרה חומרי בניה לצריפים, מזון, ואספקה, ובעיקר מים על גבי פרדות.

"תצפית המרפסת" במשגב עם

***

צילום מיכה ון ראלטה

****

****

***

משגב עם – היישוב הוקם ב-2 בנובמבר 1945 על אדמות שנרכשו על ידי קק"ל מהכפר הלבנוני עודייסה בתחילת שנת 1944, על ידי קבוצה של כ-50 בוגרי הנוער העובד שהיו במשך שנתיים בהכשרה בגבעת השלושה. לקיבוץ הוקצו 1500 דונם, אשר מתוכם 1000 התאימו לחקלאות לאחר הכשרה. בנובמבר 1947 הצטרפו לקיבוץ קבוצה של הנוער העובד שהיה בהכשרה בדפנה. הבדידות, האקלים הקשה ודלות האמצעים שליוו את חברי הגרעין המייסד היו קשים ושוחקים. מחסור במים ומיעוט קרקע היו מנת חלקה של משגב עם מראשית קיומה. שביל פרדות בלבד חיבר אותה לארץ. על אף ההכשרות השונות וההשלמות שהגיעו לנקודת היישוב, מספר החברים במקום לא עלה משמעותית, ובאמצע שנות ה-50 עדיין מנה היישוב פחות מ-30 תושבים.
ב-7 באפריל 1980 (שביעי של פסח) התרחש בקיבוץ פיגוע מיקוח, שמטרתו הייתה שחרור מחבלים הכלואים בישראל. המחבלים השתלטו על פעוטון במקום ולקחו את ילדיו כבני ערובה. האירוע הסתיים למחרת, בהשתלטות כוח של סיירת מטכ"ל על המחבלים. באירוע נרצחו מזכיר הקיבוץ, ילד מבני הקיבוץ וחייל נהרג.

גדרות הגבול וזאת המקיפה את הקיבוץ

ירידה בדרך עדי – דרך נוף ביטחונית
במדרון ממרגליות עד מטולה
מעל קריית שמונה, תל חי וכפר גלעדי

 

****

***

הפריחה בעיצומה

מבט על קריית שמונה

הדרך מתחת לכפר עדיסה

****

***

****

פריחת הדובדבן

***

צילום גיל מועלם

חומת הגבול מול מטולה

עברנו גם ליד המקום בו נמצאה מנהרת חיזבאללה

השער סגור!

בגלל שהשער היה חסום
בוטלה הכוונה
להיכנס למתחם "הדודה מרי ואנדרטת צד"ל
במקום בו נמצא שער פטמה ומתחם הגדר הטובה 

*****

מצפה דדו
במורדות הר צפיה
למול הר דב, חוות שבעה ועמק עיון.

***

מול עמק עיון

מבט על מטולה

***

סובב המושבה מטולה כולל
אנדרטת פיגוע הספארי,
גשר מטולה מעל נחל עיון
ותצפית מפל הטחנה.

הארגזים מחכים לקטיף

נַחַל עִיּוֹן הוא נחל הזורם מעמק עיון שבדרום לבנון, דרומה אל תוך שטח ישראל, ומהווה יובל של נהר הירדן. חלקו העליון מכונה בערבית ואדי דרדרה או ואדי ח'ראר, וחלקו התחתון, מדרום למטולה, נקרא ואדי ברע'ית.
ראשיתו של נחל עיון סמוך למרג' עיון, משם הוא זורם כשבעה ק"מ בשטח עמק עיון, מפוצל לתעלות השקיה רבות, עד כניסתו לשטח ישראל סמוך למטולה. מנקודה זו זורם הנחל בערוץ קניוני היורד מגובה כ-500 מטרים מעל פני הים, עד לגובה כ-300 מטרים מדרום לתל אבל בית מעכה, ומשם בשיפוע מתון יותר אל תוך עמק החולה.
הפרשי הגובה הגדולים גרמו להיווצרות כמה מפלי מים בערוץ, ובשל כך נכלל קטע זה של הנחל בשמורת עיון. בשמורה ארבעה מפלים (מצפון לדרום): מפל עיון שגובהו 9.2 מ'; מפל הטחנה שבו נופלים המים מגובה של 21 מטרים לתוך טחנת קמח ישנה; מפל האשד, שהוא בעצם שני מפלים סמוכים, העליון של 5 מ' והתחתון של 9.5 מ', ומפל התנור שגובהו כ-30 מטרים. שמו של זה האחרון אינו נגזר מהמילה העברית "תנור", כי אם מהמילה הערבית "תנורה", מין חצאית שנוהגות ללבוש נשים ערביות ובדואיות.
בתוך עמק החולה זרם נחל עיון במערב העמק אל תוך ביצת החולה. לאחר ייבוש החולה הוטה הנחל אל תוך מערכת תעלות הניקוז של העמק, ומעט מאוד נותר מאפיקו המקורי. אחת התעלות מובילה חלק ממי נחל עיון אל תוך הירדן סמוך לנקודת החיבור של שלושת מקורותיו, ולכן יש הכוללים אותו במניין מקורות הירדן.
באגן ההיקוות של הנחל יורדים בממוצע כ-900 מילימטרים של גשם בשנה. הדבר גורם לשוני רב בספיקת המים בנחל בין עונות השנה: בחורף נוצרת זרימה שטפונית בעוצמה חזקה, ואילו בקיץ הספיקה נמוכה באופן משמעותי משום שהיא ניזונה ממעיינות בלבד. מרבית המים מנוצלים להשקיה עוד בשטח לבנון, ורק מיעוטם מגיע לישראל, וגם בה משמש ברובו להשקיית חלקות חקלאיות סמוך למטולה, כך שמעט מאוד מים זורמים בחלקו התחתון בקיץ.
מקור 

גשר נחל עיון

גשר נחל עיון וסביבתו בשנת 1944

אזור מטולה היה רגיש מאד מבחינה ביטחונית. בתקופת מלחמת העולם השנייה נבנו בסביבתו מתקנים צבאיים בריטים רבים. בסמוך לו עברו נתיבי ההעפלה של עולים מסוריה ומלבנון, ולהבדיל – נתיבי הברחה של התושבים הערבים. באזור זה נמצאו שני גשרים שקישרו את ארץ-ישראל עם לבנון: הגשר הראשון, בגודל בינוני, נטוי על נחל עיון (ואדי דרדרה) כקילומטר מצפון-מזרח למטולה. עבר עליו הכביש ממטולה למרג' עיון ולבקעת הלבנון. בסמוך לגשר זה היו כמה מחנות צבא בריטים ושמירה הופקדה עליו. הגשר השני, גשר-כביש קטן יחסית בגודלו, חיבר בין מטולה לצידון ומוקם על הגבול, כשני קילומטרים צפונית-מערבית למשטרת מטולה. על גשר זה לא הופקדה שמירה. שני הגשרים פוצצו במבצע 'ליל הגשרים', שנערך בלילה שבין ה- 16 ל-17 ביוני 1946.

בפשיטות על גשרי מטולה השתתפו שני כוחות מפלוגה ט' של הגדוד השלישי. גשר מטולה צפון-מזרח הותקף בידי מחלקה מההכשרה המגוייסת בקיבוץ דפנה, בפיקודו של מפקד המחלקה דוד (דודו) צ'רקסקי. גשר מטולה צפון-מערב הותקף בידי כיתה מוגברת ממחלקת הפלמ"ח בקיבוץ כפר-גלעדי, בפיקודו של מפקד המחלקה, דני נוימן (נעמן). שני הכוחות ערכו את הכנותיהם במשותף בחורשת תל-חי, ויצאו יחדיו לפעולה מעט לאחר השעה 21:00. כעבור כ- 20 דקות הליכה התפצלו הכוחות, וכל כוח נע ליעד שנקבע לו.
הכוח בפיקודו של צ'רקסקי (שכלל גם בחורות אחדות) הלך מרחק של כתשעה קילומטר עד שהגיע לקירבת גשר מטולה צפון-מזרח. בתנועה אל הגשר וממנו היה קטע דרך של כ- 200 מטר שנמצא במרחק של כ- 20 מטר בלבד מגדר המחנה הצבאי הבריטי, ולכן נאלצו לעבור אותו בזחילה בעת ההתגנבות אל היעד. בהיעדר גישה אל תחתית הגשר או אל הקורות התומכות בו, הונחו המטענים שכללו 250 ק"ג חומר נפץ על-גבי כביש האספלט שחצה את הגשר. בשעה 23:30 פוצץ המטען והגשר קרס. בעוד הכוח נסוג, נורתה לעברו אש בלתי מכוונת על-ידי שומרי המחנה. איש מהלוחמים לא נפגע והכוח שב בשלום לבסיסו בדפנה.
מפקד הפעולה, דוד צ'רקסקי, נהרג במלחמת העצמאות בקרב על נבי יושע ולזכרו חיבר חיים חפר את השיר – "דודו".
הכוח בפיקודו של נוימן הגיע לקירבת גשר מטולה צפון-מערב לאחר כשעת הליכה, בהדרכתו של הסייר (והמשורר והפיזמונאי) חיים פיינר (חפר). הלוחמים מיקמו את המיטענים שכללו 200 ק"ג חומר נפץ והמתינו לשעת האפס שנקבעה, 23:30. לאחר שנשמע הפיצוץ בגשר מטולה צפון-מזרח, הורה נוימן לפוצץ את הגשר והכוח נסוג חזרה לכפר גלעדי. הבריטים שיקמו את הגשר כעבור שבועיים. הפלמ"ח שב וחיבל בו ב- 15 בפברואר 1948, במסגרת 'מבצע הל"ה', בכדי למנוע חדירת לוחמים ערבים מסוריה לארץ-ישראל.
המקור אתר פלמ"ח 

גדר הגבול

****

***

שולמית (שולה) קישיק-כהן מרגלת יהודיה אשר הבריחה יהודים מלבנון לארץ ישראל
שולמית (שולה) קישיק-כהן נולדה בארגנטינה בשנת 1920 לערך, להורים ציוניים שחינכו את ילדיהם לאהבת ישראל. כשהייתה ילדה עלתה המשפחה ארצה והתמקמה בירושלים, ושולה התחנכה בבית הספר לבנות אוולינה דה-רוטשילד.
בגיל 16 השיאו אותה הוריה לג´וזף כהן, סוחר יהודי-לבנוני בעל אמצעים שחי בבירות, והיא עברה להתגורר עמו שם. עד מהרה בלטה שולה בפעילותה בחיי הקהילה בלבנון ואף יצרה קשרים עם גורמים בכירים בשלטון.
ערב פרוץ מלחמת העצמאות הגיע לידיה מידע על ההכנות הצבאיות למלחמה בישראל, והיא הרגישה שיש ביכולתה לסייע למאמץ המלחמתי של המדינה שבדרך. היא יצרה קשר עם גורמי המודיעין הצבאי ונעשתה סוכנת מודיעין פעילה.
שולה כהן החלה לספק מידע מודיעיני חשוב למדינה הצעירה שנאבקה על קיומה, בכל הקשור לפעילות הצבאית של הלבנונים. במהלך השנים 1947–1961, גם לאחר תום מלחמת העצמאות והקמת המדינה, העבירה כהן מידע מודיעיני רב מסוריה ומלבנון לישראל.
שולה כהן הייתה דמות מרכזית גם בפעילות למען הברחת יהודים מלבנון וממדינות ערב נוספות לארץ ישראל (ובהמשך למדינת ישראל). היא סייעה ליהודים רבים, בעיקר לילדים ולבני נוער, לעלות ארצה. בפעילותה המודיעינית ולמען הצלת יהודים הופעלה שולה כהן על ידי יחידה 504 באמ"ן, שאמונה על הפעלת סוכנים דרך גבולות המדינה.
בד בבד עם פעילותה כסוכנת וכמבריחה, ניהלה כהן חיי משפחה, ואף ילדה שבעה ילדים.
בשנת 1961 נאסרה כהן, עונתה קשות ונידונה למוות. לאחר ערעור, הומתק עונשה ונגזרו עליה שבע שנות מאסר. לאחר מלחמת ששת הימים שוחררה בעסקת חילופי שבויים ועלתה עם משפחתה  לירושלים, ושם היא התגוררה עד מותה ב-21 במאי 2017
המקור אתר למורשת המודיעין 

****

***

מפל הטחנה

לסיום, ד"ש מחיזבאללה

****

סוף דבר,

היה זה סיור ארוך מאוד,
יותר אפילו מהסיור בגזרה המרכזית

זה היה יום מעניין גדוש מראות ורווי מידע.
הכרנו מקומות חדשים
ולמדנו הרבה!

גם בסיור זה 
עלו אצלי זיכרונות
מזמן השירות הצבאי הסדיר
מזמן מלחמת לבנון הראשונה,

ומזמן שירות הקבע בעבודת מטה
בהקמת התשתיות הפיסיות

****

לאחר הסיור כל חבריי הביעו את תודתם העמוקה 

*****

תודה מקרב לב לנועם בן צבי
שהקדיש לנו מזמנו, הוביל אותנו,
"הרביץ" לנו ו"שטף"
אותנו במידע
וגם הפעם סיפר לנו מחוויותיו
בעת שירותו הצבאי ברצועת לבנון,

******

תודה לכל חבריי
שהשתתפו תרמו כל אחד מעט מידע וגם צילומים לתיעוד
ואלה שתמכו והושיטו לי יד במקומות שנדרשה עזרה בהליכה.

*****