בין הירמוך לבין הירדן בנגב כינרות13 בדצמבר 2017

קובץ GPX להורדה מרחק: 46 ק"מ טיפוס-מצטבר: 350 מטר גלריית תמונות גלריית מפות

 

לטיול זה שהתקיים ביום שישי (8/12/2017) חיכיתי זמן רב מאוד. חיכיתי בסבלנות להזדמנות שהגיעה לדווש ברחבי עמק הירדן בין הירדן לירמוך.

 

ניר עתיר איש אפיקים יזם והציע מסלול. שמחתי מאוד, אפילו, התרגשתי. הזמנתי חברים להצטרף ורבים נענו.

 

בשעת בוקר, שעדין בקושי היו מעלות, יצאנו לדרך מקבוץ אפיקים בהובלתו של ניר.

 

היינו  קבוצה גדולה שכללה את אנשי עמק הירדן: ניר עתיר ואמנון טל (אפיקים), אילן אופיר ועודד גולני (שער הגולן) ועמיהוד (דגניה ב') ואת חבריי גיל מועלם (גבעת יואב), משה כ"ץ (אפק), חיים רובינציק (ביצרון ובן אפיקים), לוי אבנון (חמדיה), בועז בן חורין (הרצליה), אלי פורמברג (תל אביב), איציק פורמברג (הוד השרון) ואחרונים חביבים אביטל לירן וניסן יערי (גבעת אלה) שהזמינו את סיגל בתר (עין חרוד).

 

*******

המסלול

 

 

*******

האזור הגאוגרפי,
נגב כנרות בבקעת הכנרת

******

ערש ההתיישבות הציונית בכלל
והתיישבות הקיבוצית בפרט

לצד חופי הירדן והכנרת החלו התחלות רבות אשר תרמו לגיבוש דפוסי חברה ותרבות משמעותיים בכל הארץ: ב"חצר כנרת" התוססת של חלוצי העלייה השנייה ובאום ג'וני של חבורת "הקומונה החדרתית" נרקמו רעיונות חדשניים ומהפכניים של המפעל הציוני. חלומותיהם והגותם של א.ד גורדון וברל כצנלסון, בן ציון ישראלי ויוסף בוסל, אליעזר יפה ורחל המשוררת גובשו אל מול נופי הירדן והכנרת. דגניה – הקיבוץ הראשון וכן רעיון מושב העובדים נולדו בעמק. כאן נוסדה "ההגנה", הסתדרות הפועלים החקלאיים, "המשביר המרכזי", ועידת הפועלות ועוד רשימה ארוכה של רעיונות, ארגונים ומפעלים שהטביעו את חותמם על המעשה הציוני והחלוצי בארץ-ישראל בדרך להקמת המדינה.

****

*****

****

חטיבות הנוף
חופי כנרת
בקעת הירדן הכוללת את כיכר הירדן וגאון הירדן
רגלי מצוקי רמת הגולן

*****

 

גאון הירדן (זור) הוא המדרגה התחתונה בבקעת הירדן המהווה את מישור ההצפה של הירדן. רוחבו הממוצע של השטח הוא כ-1,200 מטר אך במקומות רבים הוא מצטמצם ל-500 מטר ואף פחות. גאון הירדן ממוקם למרגלות המצוק של המדרגה העליונה בבקעת הירדן היא "ככר הירדן" (ע'ור) בה ממוקמים היישובים ושטחי החקלאות, ובה עובר כביש הבקעה (מס' 90). מבנה זה קיים בשני צידי הירדן אלא שבצד המזרחי (הירדני) לרוב השטח רחב יותר בגלל שהנחלים ממזרח גדולים יותר ונושאים סחף רב יותר אל הירדן. בין הע'ור לזור ישנם מדרונות תלולים שגובהם 15-25 מ' בצפון ועד 40 מטר ויותר בדרום, ובתוכם ישנו אזור של בִּתְרוֹנוֹת שרוחבו מ-1 ק"מ בצפון עד 3 ק"מ במרכז הבקעה, באזור שפכו של נחל יבוק ממזרח, ומשם ודרומה הוא הולך וצר.

 

דמות המרחב,
אזור חקלאי

*****

*****

****

שלהי התקופה העות'מנית
קצה נפת טבריה בסנ'ק (מחוז)עכו 

במפה זו מופיעים קווי הגבול של תקופת המנדט.

אזור דליל אוכלוסייה

ה PEF לא מיפו את האזור ממזרח לנהר הירדן ולכן הוא ריק. המפה איננה מכסה את כול אזור הטיול.

תמונת מצב בתקופת השלטון הבריטי
גבול שטח המנדט הבריטי
למול שטח המנדט הצרפתי בדרום מערב רמת הגולן

****

******

 

******

 

בתקופת השלטון הבריטי, נפת טבריה

*****

תמונת מצב בשלהי תקופת היישוב  טרם הקמת המדינה

*****

ההתיישבות בעמק הירדן
מרכיב חשוב ב-N  ההתיישבותי היהודי בארץ ישראל

****

*****

******

תמונת מצב ערב מלחמת העצמאות

*****

מלחמת העצמאות, אחד מצירי הפלישה של הצבא הסורי

*****

ספר המדינה מתום מלחמת העצמאות

*****

תמונת מצב בעשור הראשון והשינויים בראשית שנות ה-50' לאחר מלחמת העצמאות

 

ההיבט היישוב: תחום המועצה האזורית עמק הירדן

בתחומי המועצה האזורית עמק הירדן ישנם 22 יישובים, מתוכם 17 קיבוצים, 4 יישובים קהילתיים ומושב אחד. כמו כן נמצאת בתחומה המכללה האקדמית כנרת. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף 2016, מתגוררים במועצה אזורית עמק הירדן 13,214 תושבים. שטח המועצה סובב את הכנרת .וגבולות המועצה הן: צפון – מועצות מבואות החרמון והגליל העליון, מזרח – מועצה אזורית גולן, דרום – מועצה אזורית עמק המעיינות, מערב – יבנאל, מועצה אזורית גליל תחתון ומועצה אזורית עמק יזרעאל. בתוך שטח המועצה נמצאות העיר טבריה והמועצה המקומית מגדל.
מועצה אזורית עמק הירדן היא מבין המועצה האזורית -מהראשונות שהוקמו. בשלהי שנות ה 30'  יסדו קיבוצי העמק את "ועד הגוש" – המסגרת המוניציפלית האזורית הראשונה בישראל ,אשר יצגה את היישובים בפני שלטונות המנדט .מסגרות פעולתו של הועד שימשו בסיס ל"חוקת המועצות האזוריות" שנחקקה עם קום המדינה. בשנות ה-40 המשיכו הקיבוצים בשיתוף פעולה אזורי בתחומי הכלכלה ,התרבות, ההגנה והביטחון וכן במוסדות החינוך וההשכלה. בשנת 1949 הוקמה "המועצה האזורית עמק הירדן" ושימשה דגם להקמתן של המועצות האזוריות ברחבי הארץ.

*******

******

המסלול, המקומות והמראות

******

*****

*****

*****

קטע ראשון
מאפיקים 
בין המטעים בין מסדה ושער הגולן,
קטע טיילת סובב כינרת ממעגן לאון,
אנדרטת הטייס הטורקי,
הדרך למורדות מצוקי דרום מערב רמת גולן,
גבעת מג"ב
עד חציית כביש צמח – אל חמה.

*******

התחלה היציאה מאפיקים, צילום גיל מועלם

התחלה היציאה מאפיקים, צילום גיל מועלם

מול מבנה תחנת רכבת העמק בצמח, צילום גיל מועלם

מיקום תחנת צמח

תחנת הרכבת בצמח, הייתה אחת מתשע התחנות התורכיות בקטע חיפה-צמח, של שלוחת הרכבת החיג'אזית מחיפה לדרעא ואחת החשובות שבהן. ממועד כניסתם לתוקף של הסכמי הסדר החדש באזור, בתום מלחמת העולם ה-1, הפכה צמח לתחנת גבול בינלאומי, תחנת קצה – חשובה ביותר. מאז החלה ההתיישבות היהודית הנרחבת בעמקי הצפון, כונה קטע חיפה-צמח: "רכבת-העמק".
מבני התחנה נבנו בהדרגה משנת 1905, עת החל תפקודה הרכבתי של התחנה. בנוסף למבנים השגרתיים המצויים ברב התחנות, נבנו בצמח: מגדל מים כפול, מוסך-קטרים, סובבן קטרים – Turntable, מתקני קרנטינה ומתקני מכס. במלחמת העולם ה-2, התווספו מיכל מזוט תת-קרקעי ומגדל מזוט עילי.
תחנת הרכבת של צמח 'ראתה' מקרוב שתי מלחמות קשות: מלחמת העולם ה-1, בה היא נכבשה על ידי כוחות אוסטרליים (כוחות האנז"ק) של הצבא הבריטי ב 25.9.1918 ומלחמת השחרור, בה נכבש המקום ב 18.5.1948 על ידי חיילי צה"ל בקרב מול הצבא הסורי.
ב"ליל-הגשרים" 16.6.1946, פוצץ גשר ירמוך מס' 2, ג'יסר אל-אהווה ובכך נותקה תנועת הרכבות לדמשק, לעמאן ומעאן. מאז הפכה תחנת צמח לקצה קו חיפה-צמח.
במרס 1948, פוצצו 3 גשרונים של "רכבת-העמק" ובכך הופסקה פעילותה. מאז נזנחה גם תחנת הרכבת בצמח.
משנות ה-60 ועד שנות ה-90, שימשו התחנה ומבניה את צה"ל ואת המועצה האזורית. מאז עמדה התחנה בשיממונה. בשנת 2015 אחרי שנתיים של עבודות שימור, שחזור והתאמת מתחם התחנה לקמפוס לימודי, נפתחה שנת הלימודים תשע"ו, במרכז ללימודי ארץ ישראל של המכללה האקדמית כנרת במתחם תחנת הרכבת ההיסטורית של צמח.
מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל והמכללה האקדמית כנרת, הובילו את שיקום התחנה והפיכתה לאתר היסטורי ייחודי המשמש קמפוס לימודי ומרכז מבקרים. המקור

סובת מסילת הרכבת, צילום גיל מועלם

****

מטעי הבננות מול האון

****

העליה למתחם אנדרטת הטייסים הטורקים, צילום גיל מועלם

מיקום אנדרטת הטייסים הטורקיים

*****

קטע המסלול לאורך מצוקי הגולן למול תל קציר

בדרך דרומה לצד מורדות הגולן, צילום גיל מועלם

מבט מצפון מזרח לכיוון תל קציר

קיבוץ תל קציר – הוקם ב-3 בנובמבר 1949 על ידי גרעין התיישבותי של תנועת הצופים – הכשרת הצופים ז' וקבוצת צעירים מחברת נוער "שיבולת" מקיבוץ אפיקים. בנות ובנים שהועלו מדמשק לארץ ישראל וראו את חזונם בהקמת יישוב. לאחר הקמתו, השתייך הקיבוץ לאיחוד הקיבוצים שהיה מזוהה עם מפא"י, לאחר מכן לאיחוד הקבוצות והקיבוצים, ל"תנועה הקיבוצית המאוחדת" (תק"מ) ולבסוף לתנועה הקיבוצית.
במלחמת העצמאות שימשה הגבעה, עליה ממוקם היישוב, הנמצא בתוך תחומי ארץ ישראל המנדטורית, מוצב צבאי סוריהסכמי שביתת הנשק עם סוריה הביאו לנסיגה חלקית של הצבא הסורי משטח ארץ ישראל המנדטורית שעל פי החלטה 181 נועד להיות בתחום המדינה היהודית. אולם ישראל הסכימה על קביעת שטח מפורז בתחומה הריבוני, בעיקר בשטחים מהם התפנה הצבא הסורי. באזור המפורז הוגבלה הכנסת צבא אך נקבע שתותר חזרה לחיים אזרחיים סדירים. היישוב תל-קציר הוקם באזור המפורז.[2] לפי הפרשנות הסורית, שטח מפורז הוא שטח הפקר ואילו לפי הפרשנות הישראלית זהו שטח ריבוני ישראלי שאסור להחזיק בו צבא. הבדלי פרשנות אלה ורצונה של ישראל לבטא את ריבונותה בשטח היו אחד הגורמים העיקריים להקמת תל קציר (כמו גם קיבוץ האון הסמוך). חילוקי הדעות עם סוריה לגבי מהות האזור המפורז (חילוקי דעות הקשורים במידה רבה בנושא המאבק על המים) הביאו להתנכלויות חוזרות ונשנות מצד סוריה ליישוב שהוקם, לטענתם, בניגוד להסכם שביתת הנשק. כך, סבל היישוב, לסירוגין, במשך שנים לאחר הקמתו, עד למלחמת ששת הימים, מהתקפות של ירי והפגזות ממוצבי הצבא הסורי הסמוכים. שמו  של היישוב מבוסס על השם הערבי של המקום תל־אל־קצר, אותו החליטו המתיישבים לשנות לשם קרוב וסמלי שמתקשר לחקלאות. ועדת השמות שבמשרד ראש הממשלה, שבראשה עמד ד"ר בירן, התכתשה עם מזכירות תל קציר בעניין שם היישוב. הוועדה טענה שפירוש "תל" הוא חורבות שנחשפות וראוי שהשם יהיה "בית קציר" שזו הקבלה נאה ל"בית זרע" השוכנת בקרבת מקום. הוועדה הציעה לבחירה גם שמות אחרים שלא התקבלו על ידי חברי הקיבוץ. בנוסף לכך שם האגודה השיתופית היה "הצופים ז'" שהחיבור שלו עם השם "בית קציר" לא היה פונטי במיוחד. הואיל והקיבוץ היה אחד מיישובי הספר המותקפים על ידי הסורים ושמו הופיע בחדשות ובעיתונות, נדרש יום אחד דוד בן-גוריון להגיב על הפגזה וירי על הקיבוץ והשתמש בהודעתו בשם "תל־קציר". מזכיר הקיבוץ דאז ניצל הזדמנות זו ופנה אל ראש הממשלה שוועדת השמות הייתה כפופה למשרדו – וביקש את הכרעתו במחלוקת בין הקיבוץ לבין ועדת השמות. בן-גוריון ענה במכתב שכשם שיש תל אביב ותל־עדשים ועוד, שהם יישובים פורחים וגדלים כך הוא מאחל גם לתל קציר. העתק מכתבו נשלח לוועדת השמות שקבלה את סמכותו של דוד בן-גוריון ואישרה את השם "תל־קציר" כשם רשמי של היישוב. יחד עם זאת, בתל אביב-יפו הונצח היישוב ברחוב על שמו הקודםבית קציר. 

 

שועטים דרומה בשטח שבעבר היה בתחום השטח המפורז הדרומי

*****

קו שביתת הנשק ישראל – סוריה הותווה בהסכם שביתת הנשק ביולי 1949 ובו הודגש שהסדרים הנקבעים לגבי קו שביתת הנשק בין הכוחות המזויינים של ישראל וסוריה ולגבי האזור המפורז לא יתפרשו כאילו יש להם יחס כלשהו להסדרים הטריטוריאליים הסופיים הנוגעים לשני הצדדים של הסכם זה. קו שביתת הנשק והאזור המפורז נקבעו על מנת להפריד בין הכוחות המזויינים של שני הצדדים בדרך שיהא בה כדי להפחית עד למינימום את האפשרות של חיכוכים והתנגשויות, ולהבטיח תוך כדי כך את האפשרות להחזיר בהדרגה את החיים האזרחיים באזור המפורז למסלולם התקין, בלי שייחרץ בזה מראש גורלו של ההסדר הסופי. נקבע שקו שביתת הנשק יעבור בתווך בין קווי ההפוגה הקיימים של הכוחות הישראליים והסוריים כפי שנתאשרו על-ידי ארגון הפיקוח על ההפוגה מטעם האו"מ. עוד נקבע שמקום שקווי ההפוגה הקיימים חופפים את קו הגבול הבינלאומי בין סוריה וארץ-ישראל יעבור קו שביתת הנשק לאורך קו-גבול זה. הקו הותווה ממערב לקו גבול הבין לאומי בין ארץ ישראל המערבית ובין סוריה, שנקבע בהסכם בין בריטניה לצרפת בראשית שנות העשרים.
לאורך 79 הקילומטרים של קו שביתת הנשק נקבעו שלושה שטחים מפורזיםהאזור המפורז הצפוני, הקטן שבשלושה, באזור הבניאס וגודלו כֿ4,400 דונם; האזור המפורז המרכזי השתרע בין ימת בין החולה ובין שפך הירדן הכינרת וכלל את משולש משמר הירדן ורצועה (אפנדיקס) מצפון ומדרום לאורך נהר הירדן, וגודלו כ-27,000 דונם; האזור המפורז הדרומי, הגדול שבשלושה, נמצא בין החוף המזרחי של הכינרת ובין מורדות הגולן עד קו הגבול הבין לאומי וכלל גם את מובלעת אלֿחמה, וגודלו כֿ35,500 דונם. לאזורים אלה נאסרה כניסת יחידות צבא. כן הוגבל סדר הכוח שהיה אפשר להחזיק באזור ההגנה שמשני צדי קו שביתת הנשק. מחנות היחידות שעסקו בפעילות הביטחון השוטף מוקמו בעורף השטחים המפורזים, במחנה סמוך לקריית שמונה, במחנה פילון (הס מוך לראש פינה), במחנה ראש פינה, במשטרת צמח וכן ב"משטרת" עין גב, לרגלי הר סוסיתה.

תחום השטח המפורז הדרומי

 

מערך המוצבים הסורים מעל תל קציר והאון

מובלעת אל חמה – לפי הסכם שביתת הנשק עם סוריה משנת 1949 היה אזור מובלעת חמת גדר אמור להיות שטח מפורז שאסורה בו נוכחות צבאית. הסורים לא הסכימו לשום נוכחות ישראלית במקוםב4 באפריל 1951 יצא כוח של 19 חיילי שריון לבושים במדי שוטרים ואתם קצין וסמל משטרה. הכוח יצא ממשטרת צמח בשני כלי רכב. בהגיעם ליד צומת אל חמה נפתחה עליהם אש ובחילופי היריות נהרגו שבעה חיילים.חיל האוויר הישראלי הגיב על תקרית זו בהפצצת האזור על ידי מטוסי ספיטפייר ומוסטנג. לאחר תקרית זו השתלטו הסורים על אזור אל-חמה והחזיקו בו עד מלחמת ששת הימים.

מבט מערבה לעבר הכנרת, צילום גיל מועלם

מתחם גבעת מג"ב, צילום גיל מועלם

מתחם גבעת מג"ב

מתחם גבעת מג"ב, צילום אלי פורמברג

מתחם גבעת מג"ב, צילום גיל מועלם

מבט על תל קציר והאמבטיה ממזרח לה מכיוון גבעת מג"ב, צילום גיל מועלם

 

דגן יוסף מתל קציר:  גבעת מג"ב – סיפור קצרצר (ראשית שנת 2016) על הגבעה העלומה שסמוכה לתל שלנו.
"לפני שנתיים לערך קבלתי שיחת טלפון מוזרה מפיקוד מג"ב ונשאלתי אם אני מכיר אנדרטה או גל-עד כלשהו בסמוך לישוב שנקראת גבעת מג"ב לזכרם של שני לוחמי מג"ב שנפלו בשנת 1962 בזמן ששמרו על חברי התל שעיבדו את השדות. כמי שהיה אחראי על בטחון הישוב ואמור להכיר כל אבן פה כמובן שעניתי בביטחון מלא שאין בישוב ולא בסמוך לו שום אנדרטה ואפילו לא משהו שדומה לו למעט האנדרטה שנמצאת בקו הצינור הירוק ליד שכנינו בשער הגולן, (מה שלימים הסתבר כטעות) וכך הסתיימה לה השיחה הראשונה .
לאחר מספר ימים שוב שיחה מהפיקוד והפעם "קח מפה 1:50,000 טופוגרפית ולך תחפש את הגבעה שמופיעה שחור על גבי מפה "גבעת מג"ב". כמובן שאני הולך, פותח מפה ומחפש את תל קציר – ואיך לא באמת שחור על גבי מפה גבעת מג"ב מופיעה לה ליד בסיס אופק השוכן מתחת לקיבוץ. אץ לו רץ לו עם המפה לחפש את הנקודה ובניווט מהיר מגיע לגבעת קוצים ענקית ללא שום סימן לאנדרטה או גל-עד שלכמה רגעים מערערת את בטחוני אם אני באמת במקום (הרי פעם אחת כבר טעיתי). לפני שאני מתקשר לבשר לכולם שמצאתי אני מיד טס לסבתא היסטוריה הידועה בשמה דבורל'ה שתגיע איתי ותחזיר אליי את הביטחון שמתחיל להעלם, וכמובן שסבתא היסטוריה לא מסרבת וקופצת על הטנדר – מוכנה וחדורה למשימה – אנו דוהרים לנקודה חזרה ואני במחשבותיי סבתא תיתן את החותם ואני מוצא את הגבעה. הגעתי עם סבתא לגבעת הקוצים הסתכלתי על סבתא ו..איזה חותם ואיזה נעליים סבתא איבדה את הצפון, אני את הביטחון ואין אישור מסבתא. חוזרים הביתה וכמובן שאני צריך לעודד את סבתא שלא נורא, זה בסדר, אין דבר, לא קרה כלום, יהיה טוב (רק שתחזור לחייך), אנחנו עוד נמצא את הגבעה. מוריד את סבתא בבית ופתאום מול עיניי מופיע מי אם לא נפתלי, "נפתלי עצור" קופץ מהטנדר פותח מפה מנסה לדובב אותו להראות לו (הכל בקטן מה יראה) מסביר לו איפה, מה, מי ואיך, ונפתלי מסתכל עליי ובשיא האדישות שלו אומר לי חכה רגע!! והלך. נפתלי? לאן? אין קול ואין עונה, הלך. אני בחוץ ממתין כמה דקות ארוכות ונפתלי חוזר עם שקית, טוב אתם עכשיו תדמיינו להם מה עובר עליי! מה שקית עכשיו מה? נפתלי בנונשלנתיות פותח את השקית ומוציא מפה ישנה מאווווווווד שקשה אפילו לפתוח את הקיפולים שלה ומראה לי את הגבעה ושואל: את זה אתה מחפש? וגם אמר לי שהוא מכיר את הסיפור למה היא נקראת גבעת מג"ב.
אז אם נפתלי בטוח אני לא מערער ומחייג להודיע שגבעת מג"ב בידינו אבל אין זכר לזיכרון הנופלים.
מה עושים ? מיד קובעים פגישה בגבעה עם כמה גורמים שביניהם עמותת מג"ב שבין כל מפעליה היא גם דואגת להנציח את זיכרון נופלי מג"ב.
הוחלט לאחר הסיור במקום להקים מצפור במקום. חולקו משימות כמובן שהעמותה תשקיע את הכסף הדרוש ותדאג לאסוף מידע ומורשת על הקרבות כאן, ואנוכי ועוד כמה מעמיתיי נדאג להרים את המצפור. לא אשעמם אתכם בפרטים המשעממים אבל כמו בכל דבר ועניין עם המון בירוקרטיה ופגישות – אחרי שנה וחצי של ניירת הקמנו אתר הנצחה לתפארת. האתר יפתח בטקס מכובד בנוכחות משפחות הנופלים, קציני מג"ב, תלמידי כיתות ג' ו – ח' מבית ספר "מול גלעד" וילדי גן "רקפת" שלנו והכל יתרחש בחג ט"ו בשבט שבו נטע 400 עצים ושיחים להנציח את הנופלים.
לסיכום, חשוב לציין כי כל מי שפנינו אליו נענה בחיוב, עזר ותרם את חלקו : סבתא דבורל'ה, נפתלי, קק"ל, מנהל מקרקעי ישראל, המועצה האזורית שלנו, אגודת המים ועוד המון אנשים טובים שלא היססו לעזור.
המסע להקמת המצפור היה ארוך, מתיש, קשה – אך מאוד מספק. אני גאה מאוד שנפלה בידי הזכות להיות שותף למצווה גדולה שנעשתה למען הנצחת לוחמי מג"ב שנפלו בזמן הגנה על יישובי עמק הירדן. סיפור נפילתם של לוחמי מג"ב יופיע בגבעה וכל מי שמעוניין לדעת את כל הפרטים מוזמן לבקר.
כולם כמובן מוזמנים לבקר באתר יפה טובל בנוף מדהים והוא ממש מתחת לבית.

*****

קטע שני, לאורך אפיק הירמוך צמוד לגדר המערכת
מכביש צמח – חמת גדר ועד אגם נהריים, 

****

 

נַחַל הַיָּרְמוּך הוא נחל הזורם ממזרח למערב ומהווה גבול טבעי בין הגלעד מדרומו לחורן, לבשן ולגולן מצידו הצפוני. הנחל זורם מאזור החורן שבסוריה, לאורך כ-70 קילומטרים, ונשפך לנהר הירדן בנהריים. יובליו העיקריים של הירמוך, הם נחל רוקד, נחל עאלאן ונחל חריר מצד צפון, ונחל השאללה מדרום.
הירמוך מהווה גבול בינלאומי בין ירדן לסוריה, ובין ירדן לישראל. כקילומטר מזרחית לשפך נחל רוקד, מהווה הירמוך מפגש בין הגבולות של סוריה, ירדן וישראל, במה שקרוי "משולש הגבולות", 18 הקילומטרים המערביים שלו מהווים את גבול ישראל-ירדן.
הנחל הוא נחל איתן וזורם בכל ימות השנה. הנהר מזרים בשנה 460 מיליון מטר מעוקב בממוצע. הכמות מתקרבת לספיקת הירדן. חלקה הגדול של כמות המים זורם בשטפונות החורף. במקום בו נשפך הירמוך לירדן הוקם בשנת 1930 על ידי פנחס רוטנברג מפעל חשמל. לצורך הפעלתו הוקם סכר על הנהר וכך הוקם סכר נהריים.
כיום רוב מי הנחל ויובליו נאגרים במפעלי מים של סוריה, ומיעוטם במפעלים של ירדן וישראל. ניצול מי הנהר מבוסס על הסכמים שנעשו בתיווך ארצות הברית. הירדנים היטו מערבית לחמת גדר חלק מהמים של הירמוך למנהרה באורך 900 מטר (מהכביש לחמת גדר אפשר להבחין בפתח המנהרה) אל תעלת הע'ור הירדנית, המשקה את בקעת הירדן. סוגיית ניצול מי הירמוך מהווה מוקד לסכסוכים בין ירדן לסוריה.

 

הירידה מכביש צמח – אל חמה לכיוון הירמוך, צילום גיל מועלם.

תחילת הדיווש בקטע השני למול גדר המערכת ותעלת העו'ר בתחום ממלכת ירדן.

צילום גיל מועלם

ציון מקום מכון המים של קבוץ שער הגולן שנהרס במלחמת העצמאות.

*****

ראשית קיבוץ שער הגולן הייתה קבוץ "עין הקורא". שתי קבוצות של חלוצים, בוגרי תנועת הנוער השומר-הצעיר, האחת מצ'כוסלובקיה, השנייה מפולין החליטו להתאחד בשנת 1933. הקימו את קיבוץ "עין-הקורא" ע"י ראשון לציון. לצד האוהלים והצריפים בהם התגוררו הם בנו משק חי קטן של פרות ותרנגולות, עיבדו כמה עשרות דונם קרקע שקיבלו בהחכרה מהקק"ל. הקימו קבוצת בניין ועבדו בכל עבודה מזדמנת במושבות יהודה. ב"עין הקורא" נוצרו זוגות וקמו המשפחות הראשונות, שם נולדו בכורי הילדים ונטבעו דפוסי החיים לעתיד.
אחרי מספר שנים חברי קיבוץ "עין הקורא" פנו ל"מוסדות המיישבים" וביקשו לעלות להתיישבות בשטח שנרכש ע"י הקק"ל בעמק-הירדן, במסגרת המאבק של התנועה הציונית נגד "הספר הלבן". ב- 21 למרץ 1937, יצאה מקיבוץ אפיקים שיירת מכוניות נסעה 2 ק"מ מזרחה ושם על גבעה קטנה, במבצע "חומה ומגדל" הוקם הקיבוץ החדש "שער-הגולן". בתוך "החומה" הוקמו צריפים בודדים ומספר אוהלים בהם התגוררה קבוצת החלוץ, שהחלה בחריש הקרקעות, בניית ישוב הקבע  ושמירה. אחרי חצי שנה עברו כל החברים והילדים מראשל"צ לשער-הגולן. בשנה הראשונה הקיבוץ מנה 112חברים ו- 20 ילדים.
ב-15 במאי 1948 בבוקר, מיד לאחר הקמת מדינת ישראל, הותקפו שער הגולן ומסדה על ידי הצבא הסורי. טנקים סוריים התקרבו אחר הצהריים אל עמדת המים הקדמית בה שהו 8 לוחמים והרסו אותה בפגזי תותח דו-ליטראות. 5 מהלוחמים נהרגו במקום ועוד אחד נהרג בעת הבריחה למתחם הקיבוץ. העיראקים ששהו בנהריים תקפו מדרום והשמידו את מכון המים הישן. מגדלי המים בתוך שער הגולן ומסדה נהרסו על ידי תותחי הסורים והקיבוצים נותרו בלי מים.
בליל ה-19 במאי 1948 לאחר ארבעה ימי עמידה נגד כוח הפלישה הסורי, החליטו חברי הקיבוצים שער הגולן ומסדה לנטוש את קיבוציהם. מברק משער הגולן הגיע למפקדת הגזרה והודיע על הכנות לפינוי. מברק בהול שנשלח בחזרה ממפקד הגזרה ובו הוראה מפורשת ממפקד הגזרה לא לעזוב את הנקודה, לא זכה לכל מענה. הנסוגים הגיעו לקיבוצים אפיקים ובית זרע. לאור ה-19 במאי 1948 קבלו הנסוגים הוראה לחזור אך המשקים היו כבר תפוסים. בתחילה על ידי כפריים שעסקו בביזה ובשעה 10.30 נכנס הצבא הסורי למסדה ושער הגולן והחלו השוד וההצתות. המשקים נהרסו לחלוטין. במשך חמישה ימי שהותם באפיקים ובבית זרע נבזזו הקיבוצים על ידי הצבא הסורי וכפריים שחצו את הירמוך. בליל ה-24 במאי 1948 יצאו חברי הקיבוצים האלה ביחד עם כוח מחטיבת כרמלי ותפסו ללא קרב את שני הקיבוצים שנמצאו ריקים והרוסים עד היסוד.
במשך שנים רבות הוקעו חברי קיבוצים אלה על החלטתם לנטוש. רק לאחר 35 שנים הם קבלו את "אות הקוממיות", אך פרשה זו עדיין מעיקה עליהם. הם טענו כי חשו איום על חייהם היות שלא קבלו תגבורות כמו הדגניות. התגובה נגדם הייתה חריפה כי עד אז לא נטשו מגינים שום נקודת יישוב ללא אישור מגורמים צבאיים ומדיניים.

ציר הפלישה לשער הגולן

קיבוץ שער הגולן המשיך לסבול ממעשי חבלה ומיקוש, של מסתננים מן הגבול הסורי, עד למלחמת ששת הימים. באחד מאירועי החבלה הבולטים, אשר אירע ב-8 באוקטובר 1966, נהרגו 4 שוטרי משמר הגבול  שעה שרכבם עלה על מוקש בפרדסי המשק, שעה שהיו בדרכם לבדוק אתר של פיצוץ שני מטעני חבלה אחרים אשר הרסו עגלת טרקטור ומחסן כלים.

 

*****

לאורך גדר המערכת מעל ערוץ הירמוך.

לצד מאגר ירמוך, צילום גיל מועלם

העברת מים מישראל לירדן – בהסכם השלום בין ישראל וממלכת ירדן בשנת 1994 נקבעה מסגרת חלוקה צודקת של המים בירדן, בירמוך ובמי התהום של הערבה. ישראל התחייבה להעמיד לרשות ירדן 50 מיליון מ"ק מים מדי שנה מהכנרת (ירדן תבעה לקבל 100 מיליון מ"ק בשנה) וגם לחלוק את מימי הירמוך כך שירדן תקבל 3/4 ממנו. כמו כן נקבע שיפותחו מקורות נוספים למים כמו בניית שני מאגרים על הירדן וסיוע הדדי במשאב זה בשנים בעיתיות. לפי הסכם נוסף שנחתם בשנת 2010 התחייבה ישראל להעביר עד 50 מיליון מטר קוב מים נוספים, לממלכה ההאשמית. ישראל מגבה את המערכת הקיימת על ידי הנחת קו כב"ש (כנרת –בית–שאן) החדש על מנת להכפיל את כמות המים המסופקים לירדנים מ- 50 מלמ"ק כיום לכ- 100 מלמ"ק בשנים הבאות. מערכת המים לירדן מתחילה במיכל, משאבות וצנרת באתר דן צמחי. המים יכולים לזרום בגרביטציה עד נהר הירדן. משם הירדנים הקימו קו הסנקה שמעלה את המים 200 מטר עד גובה פני הים ועוד 1000 מטר מעל פני הים לעמאן, בירת הממלכה.

למול מאגר ירמוך

לאורך הירמוך לצד מאגר ירמוך

למול העיירה הירדנית עדסייה, צילום גיל מועלם

****

 

אחת מעצירות לשמיעת דברי ניר המוביל על חוויותיו באזור כנער בזמן מלחמת ההתשה בסוף עשור ה-60'.

המשך לעבר הבקעה בגאון הירדן

מעל ולאורך הירמוך

*****

בעליה מגאון הירדן (זור) לעבר ככר הירדן (ע'ור) באזור אשדות יעקב

בקצה העלייה מול כיכר הירדן באזור אשדות יעקב, צילום גיל מועלם

המשך העליה

הקיבוצים אשדות יעקב (איחוד מאוחד) בכיכר הירדן

מבט ממרומי אנדרטת השלום, צילום גיל מועלם

צילום גיל מועלם

שרידי גשר רכבת העמק מעל הירדן בסמוך לאתר נהריים

 

*****

נהריים הוא אתר שבו שכן מפעל החשמל של חברת החשמל, על גדות שני הנהרות (מכאן השם נהריים) נהר הירמוך ונהר הירדן. את מפעל החשמל ההידרואלקטרי בנהריים, שנקרא "ירדן א'", הקים פנחס רוטנברג. תחנת הכוח שנבנתה הייתה הראשונה מבין ארבע תחנות שתכנן רוטנברג להקים לאורך בקעת הירדן. תוכניתו המקורית של רוטנברג הייתה הקמת 13 תחנות כוח הידרואלקטריות בארץ ישראל. רוטנברג קיבל ב-5 במרץ 1926 לאחר מאמצים, זיכיון לתקופה של שבעים שנה לניצול מי הירדן ומי הירמוך להספקת חשמל בארץ ישראל ובעבר הירדן. עבודות הבנייה של המפעל בנהריים החלו באוגוסט 1927, ונוהלו בידי פנחס רוטנברג, שכונה בפי העם "הזקן מנהריים" בהיותו מבוגר יחסית לפועלים שעבדו במקום. בתכנון השתתף גם בנימין אוראל. כלים כבדים הועברו באמצעות מסילת רכבת העמק הקרובה שהוספו לה שלוחות שהגיעו לאתר התחנה. במקום הוקמה גם תחנת רכבת להסעת העובדים. בנוסף למבנה תחנת הכוח תוכננה והוקמה מערכת של מאגרים, סכרים ותעלות. ב-13 בפברואר 1931 היה במקום שיטפון גדול זמן קצר לפני שעמדו להפעיל את התחנה. ספיקת המים בשיטפון הוערכה ב-1200 ממ"ק – כמות כפולה מהמתוכנן. הדופן הדרומית של תעלת המים הראשית נפרצה ונגרם לאתר נזק רב כולל הרס אתר המיתוג שמוקם בין התעלה לבין הירדן. הפועלים היו מוכנים לתקן את הנזק ללא תשלום משכורות, תמורת מזון בלבד אך רוטנברג הצליח לגייס מימון להשלמת תחנת הכח. בתחנה בנהריים הותקנו שלוש  טורבינות והוכן מקום לטורבינה רביעית שלא הותקנה. הספק התחנה היה כ-18 מגה ואט חשמל. ניסיונות ההרצה והפקת החשמל בתחנת הכוח בנהריים החלו בחורף שנת 1932. ב-9 ביולי 1932 נחנך האתר באופן רשמי, בהשתתפות הנציב העליון של ארץ ישראל סר ארתור ווקופ, נציב בריטניה בעבר הירדן קולונל קוקס, האמיר עבדאללה ופנחס רוטנברג.
סמוך למפעל בנהריים הוקם בעבר הירדן המזרחי יישוב לשיכון עובדי המפעל ומשפחותיהם – תל אור. השם ניתן בהיותו קרוב וקשור לתחנת הכוח. בשל בידודו של היישוב ולמרות קוטנו, הוקם במקום בית ספר לילדי העובדים על ידי יוסף חנני.

 

כניסה לאי השלום

קו הגבול הבין-לאומי באזור נהריים
קו הגבול הבין-לאומי המנדטורי באזור נהריים פורסם על ידי הנציב העליון הרברט סמואל ב-1 בספטמבר 1922 כחלק מצו בנוגע לדבר המלך במועצתו. על פי צו זה עבר קו הגבול הבין-לאומי המנדטורי בין ארץ-ישראל לבין עבר-הירדן באמצע נהר הירדן עד מפגשו עם הירמוך ומשם באמצע הירמוך. לפי הגדרה זו נמצא כל אזור נהריים שממזרח לנהר הירדן ומדרום לירמוך עבר הירדן.
לצורך הקמה ותפעול תחנת הכוח בנהריים קיבלה חברת החשמל זיכיון ממשלת עבר-הירדן ואף רכשה אדמות רבות בעבר הירדן, שבהן הוקמו גם בתי נווה אור לצורך מגורי העובדים. כך היה שטח גדול באזור נהריים בשימוש חברת החשמל הארץ-ישראלית תחת ריבונות עבר-הירדן.
במפת הסכם שביתת-הנשק בין ישראל לירדן שנחתם ברודוס ב-3 באפריל 1949 נקבע באזור נהריים קו שחצה באלכסון את אגן נהריים. הקו נתן ביטוי לכך שכוחות צה"ל נמצאו ממערב לאזור והכוחות העירקיים נמצאו ממזרח לאזור. כתוצאה מהקו שנקבע עבר האזור, שהיה תחת שלטון עבר-הירדן בתקופת המנדט, לשלטון ישראל. השטח ה"כלוא" בין קו שביתת-הנשק  מזרח ומדרום לבין נהר הירדן ממערב והירמוך מצפון כונה: ה"אי" בנהריים.
מהסכם שביתת-הנשק משנת 1949  ועד הסכם השלום ישראל-ירדן שנחתם ב-26 באוקטובר 1994 היה אזור ה"אי" בנהריים בשימוש ישראלי תחת שלטון ישראל, ויישובי הסביבה התקינו בו משאבות ועיבדו את אדמותיו.
בהסכם השלום ישראל-ירדן משנת 1994 נקבע שקו הגבול הבין-לאומי בין ישראל לירדן באזור נהריים יעבור באמצע נהרות הירדן והירמוך בדומה לקביעת המנדט הבריטי משנת 1922. כך עבר כל אזור ה"אי" בנהריים לריבונות ירדן. אך מכיוון שהיו באזור עיבודים ישראליים וזכויות ישראליות של בעלות קרקע פרטית ואינטרסים של קניין באדמות שמהן מורכב האזור, הסכימו ישראל וירדן חוזה השלום לקבוע באזור (נהריים/בקורה) משטר מיוחד על בסיס זמני כמפורט בנספח לחוזה שלום, ולפיו על אף הריבונות הירדנית ניתנו לישראלים זכויות שימוש באזור.
מבלי לפגוע בזכויות הבעלות הפרטית של קרקע באזור נקבע שהנספח יישאר בתוקף 25 שנים, ויחודש אוטומטית לתקופות זהות, אלא אם כן יוחלט אחרת על פי הליכים שנקבעו בנספח.
כתב אל"מ (מיל) ד"ר חיים סרברו שבתוקף תפקידו מפקד יחידת המיפוי של צה"ל היה חתום על התוויית קו הגבול בהסכם השלום ישראל-ירדן. בסקירתו ציטט את ספריו גבולות בין-לאומיים – גבול ישראל ירדן (הוצאת המחבר, 2014) וגבולות ישראל היום (הוצאת המרכז למיפוי ישראל, 2012).

מפת האזור המיוחד בנהריים בחוזה השלום, באדיבות חיים סברברו

לאחר שנחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן בשנת 1994, שופץ המקום שנהרס עם השנים, והוקם בו פארק שנקרא "אי השלום". במעבר גבול לישראליים ותיירים, היכולים לטייל במקום זה, כאזור חיץ בין שתי המדינות בשיתוף פעולה ישראלי-ירדני. האזור גם עובד על ידי הקיבוצים הישראלים באזור.
ב-13 במרץ 1997 ירה אחמד דקאמסה, חייל ירדני, על קבוצת ילדות תלמידות כיתות ז' וח' מבית הספר הדתי אמי"ת מבית שמש, שהיו בטיול שנתי במקום. דקמסה רצח שבע תלמידות, ופצע שש אחרות, מהן שתיים באופן קשה. הרוצח נידון בבית דין צבאי ירדני למאסר עולם ולא לעונש מוות, בנימוק שמצבו הנפשי היה מעורער בעת הטבח, למרות מחאות המשפחות וגורמים ישראליים שטענו שהחייל עשה את מעשיו בכוונה תחילה ולא מתוך טירוף. מלך ירדן הביע התנצלות בשם ממלכת ירדן על הטבח וביקר בבית משפחות שבע הבנות. במקום הוקם גלעד לזכר הבנות שנרצחו, הבנוי משבע תלוליות עפר המוקפות בדשא, כשבכל תלולית מעוצב שמה של אחת הבנות באמצעות פרחים.
במשך השנים נשמעו בירדן קריאות רבות לשחרור הרוצח. ובקרב חוגים איסלמיסטיים הוא הפך לגיבור. ב-2011 קרא לכך אף שר המשפטים הירדני, חוסיין אלמג'אלי, שכינה את אלדקאמסה גיבורבמרץ 2017 דווח כי המחבל שוחרר מהכלא אחרי שריצה עונש מאסר של 20 שנה בכלא הירדני.

 

מבט ממזרח על מערכות הסכרים והגשרים באתר נהריים, צילום גיל מועלם

הגשר באגם נהריים

אזור נהריים ותל אור בשלהי תקופת המנדט

 

צילום גיל מועלם

 

צילום גיל מועלם

תצפית על התעלות, הגשרים וסכר של אתר נהריים

 

****

*****

*****

תעלת האפס המובילה מהירדן לירמוך, צילום גיל מועלם

אתנחתא לקפה. צילום גיל מועלם

מבט על התצפית מעל המפל צילום גיל מועלם

הגשר, הסכר והמפל

מתחת לגשר הרכבת מעל הירדן, צילום גיל מועלם

מזכרת לפני שעזבנו. חסרים כמה, חבל! פרופ' גדעון ביגר העיר "להלכה חלק מהאנשים נמצאים בשטח ירדן שהרי קו הגבול עובר בנהר מתחת לגשר במחציתו"

 

העמדה הירדנית במרומי האי

כתובת גרעין אפיקים ס.ס.ס.ר על סכר תעלת האפס מעל הירדן

******

 

*****

קטע שלישי,
לאורך ערוץ הירדן התיכון עד חוף כנרת,
סביב תל בית ירח למוצא הירדן מהכנרת
וחזרה דרך הדגניות

*****

ערוץ ירדן תיכון והיובלים היורדים אליו מרמות הגליל התחתון המזרחי

הערוץ המשוקם של הירדן

הקשר בין העברת מים לממלכת ירדן ובין שיקום ערוץ נהר הירדן – בתום סדרת דיונים שהתקיימו בשלהי שנת 2015 בוועדה המקומית עמק הירדן, בנושא דרך העברת המים לממלכת ירדן, התקבלה החלטה פה אחד לדחות את בקשת רשות המים להעברת המים לממלכת ירדן באמצעות צינור מים. בתחילת שנה זו נחתם הסכם בין מדינת ישראל לממלכת ירדן, לפיו מדינת ישראל תעביר 50 מיליון מ"ק מים נוספים לירדן וזאת בנוסף ל- 50 מיליון מ"ק המועבר כיום לירדן, זכר להסכם השלום בין המדינות משנת 1994.
ברשות המים וחברת מקורות התכוונו  לבצע את העברת המים באמצעות צינור, בדומה לדרך העברת המים כיום, אלא  שברשות הכינרת, המובילה את המאבק יחד עם הארגונים הירוקים והקיבוצים בעמק הירדן, הכינו תכנית חלופית לעברת המים באמצעות ההזרמה לתוך אפיק נהר הירדן במטרה להחיות ולשקם את האזור הדרומי של הירדן. ראוי לציין, כי עלות פרויקט חלופת הירדן (להזרמת המים באפיק הנהר) הינה כ- 100 מיליון שקלים, בעוד עלות התוכנית של רשות המים להזרמה באמצעות צינור הינה כ- 220 מיליון שקלים (פי שניים). ברשות הכינרת מסבירים, כי מעבר לעניין הכספי, בפני מדינת ישראל ניצבת הזדמנות חד פעמית לתיקון עוולה היסטורית ולהזרים מים בנהר הירדן. יתר על כן, בקיבוצים טוענים, כי עבודות הנחת הצינור יגרמו נזק לשדות החקלאים שבעמק הירדן, מאחר שנדרשות חפירות בלב האזור החקלאי.
גיורא שחם, מנתח מערכות משאבי סביבה ומים, שהכין את תוכנית חלופת הירדן ותמך בדרך העברת המים באמצעות אפיק נהר הירדן, שלל את טענות רשות המים על פגיעה באיכות המים, במידה והעברה תתבצע באמצעות אפיק נהר הירדן. הוא טוען, כי ניתן להעביר מים באיכות טובה גם באמצעות הנהר: "אנחנו מאוד רוצים לסייע לשכננו בממלכת ירדן הזקוקים למים ומצד שני יודעים, כי המים יגיעו לירדן גם באמצעות הזרמה באפיק הנהר באיכות טובה ובמקביל נהנה כולנו משיקום הירדן והסביבה כחלק מסיוע זה".
בדיונים בוועדה המקומית לתכנון ובניה של המועצה המקומית עמק הירדן השמיעו הצדדיים את עמדותיהם ואף הוגשו למעלה מ- 250 התנגדויות מצד אזרחים רבים לתוכנית הצינור. לבסוף, התקבלה החלטה פה אחד בוועדה, לדחות את הצעת רשות המים להעברת המים לממלכת ירדן באמצעות צינור. בהחלטה העבירו ביקורת בוועדה על כך שברשות המים התנגדו למינוי גוף מומחים חיצוני בלתי תלוי שיבחן את שתי החלופות. בהחלטה נכתב: "מחליטה הוועדה שלא לאשר הבקשה של מקורות, מתוך שיקולים של צרכי הפיתוח הכולל של האזור מאחר וחברי הוועדה סבורים שאישור התוכנית תסכל אפשרות שיקום נהר הירדן. בצד החלטה זו, מבקשת המליאה לאמץ את הדברים החשובים הכלולים בהחלטת וועדת הערר המחוזית לפיה היה מצופה מרשות המים כרשות אובייקטיבית האמונה על ראיית צרכי משק המים בכללותו כיתעשה בדיקה עדכנית של אפשרות זו )חלופת הירדן) וכי ראוי שבחינה זו תמוצה טרם אישור הבקשה". גם אם יחליטו ברשות המים להגיש ערער על החלטה זו, הבטיחו תושבי הקיבוצים וברשות הכינרת להילחם למען שיקום נהר הירדן על ידי העברת המים לממלכת ירדן באמצעות האפיק ולא על ידי צינור. המקור: רשות הכנרת – העברת מים העברת המים לירדן – באפיק מסודר ופתוח.

קטע מסלול לאורך הערוץ הירדן ממערב למנחמיה

*****

בריכת חורף לצד ערוץ הנחל

*****

מבט ממזרח על תל עובדיה

תל עוּבִֵּדִּיָה או אל-עוּבֵידִּיָה הוא תל הנמצא בין המושבה מנחמיה לקיבוץ בית זרע. בקרבת תל עובדיה נמצא אתר פרהיסטורי, הנחשב לאחד האתרים הקדומים ביותר בעולם ובעל חשיבות רבה בקנה מידה עולמי להבנת האבולוציה של האדם. התל תוארך במקור לתקופת הפליסטוקן, בין 0.8 ל-1.5 מיליון שנה, אולם מאוחר יותר נמצאו עדויות לתקופה קדומה יותר בכ-500,000 שנה מאתרים באפריקה, כך שגילו לפחות 2 מיליון שנה, וייתכן כי הממצאים הם הקדומים ביותר בעולם. על ממצאים אלו והתאוריות המבוססות עליהם, כרעיון נדידת האדם הקדמון מאפריקה, יש מחלוקת ערה בקרב הארכאולוגים. קילומטרים ספורים דרומית לעובדיה, ליד קיבוץ גשר, נמצא אתר נוסף הקרוי ערק אל-אחמר, בו נמצאו שרידים שתוארכו ב-2001ל-1.9 מיליון שנה. אבני יד מאותה תקופה, הדומות לאבנים שנמצאו בעובדיה, נמצאו גם באגם ציחור.
התל זוהה על ידי ויליאם פוקסוול אולברייט כ"בית שמש". ג'ון גרסטנג ויוחנן אהרוני זיהו אותו עם העיר הכנענית "ינועם". חפירות בתל חשפו שרידים לעיר מבוצרת הן בתקופת הברונזה התיכונה והן תקופת הברונזה המאוחרת. עיר זו שלטה על צומת דרכים במעברי הירדן.

 

שרידי טחנת הקמח של הכפר עובדיה

 טחנת קמח הופעלה ממי נחל יבנאל, והייתה בשימוש תושבי הכפר הערבי עובדיה, ששכן על התל. הכפר ננטש על ידי תושביו ב-1948, ושרידים של בתי הבוץ שלו מצויים עד היום בתוך סבך קוצים על התל.

גשר בית זרע

קבר שמעון הצדיק

צילום גיל מועלם

 

******

בית המוטור

******

שמורת כנרת

****

****

המסלול סביב חוף הכנרת וסביב תל בית ירח

תל בית ירח הוא תל המצוי לחופה הדרומי מערבי של הכנרת בו נמצאים שרידי העיר העתיקה "בית ירח". גובהו של התל 15 מטרים מעל פני הכנרת, אורכו כ-1.2 ק"מ ורוחבו 380 מטרים. צורת התל משולשת שבסיסו בדרום וקצהו בצפון. כיום זורם נהר הירדן מדרום לתל, אך בעת העתיקה זרם הנהר מצפון וממערב לתל. במאה ה-19, בשנים גשומות, זרם הירדן משני נתיביו, והתל הפך למעשה לאי. לא ברור מתי שינה הירדן את נתיבו ועבר לנתיב הדרומי. ככל הנראה קרה הדבר בסוף התקופה הביזנטית (יש חוקרים הסבורים כי שינוי הנתיב הוא מעשה ידי בוני ארמונות בית אומיה). שמות התל הם "בית ירח", "צינברי", "פילוטריה" ו"הכֶּרַךְּ" (קֶרַק). מקור שמה של העיר בתקופה הכנענית, והיא, בדומה ליריחו, קרויה על שם אל הירח שהיה אל העיר. בתקופה ההלניסטית קרא המלך תלמי השני לעיר על שמה של אחותו – פילטוריה. מקור השם "צינברי" או "סינברי" ככל הנראה בשמו של האל הכנעני סין. בתקופה הצלבנית, עקב עיוות השם "צינברי", נקראה העיר – "סאנה בוריה" (Sane Boria), ובמאה ה-19 נקראה העיר סין-א-נאברה.
בשירה של רחל המשוררת "כנרת" מוזכר המקום במילים: "מַה יִּרְבּוּ פְּרָחִים בַּחֹרֶף עַל הַכֶּרַךְּ, דַּם הַכַּלָנִית וְכֶתֶם הַכַּרְכֹּם".
מקור, הרחבה והפניות

 

חוף הכנרת לצד תל בית ירח

*****

מרכז שיט עמק הירדן

הכנרת נעלמת!

הסכר במוצא הירדן מהכנרת בסמיכות לסכר דגניה

סכר דגניה הוא סכר הנמצא בחלקה הדרומי של הכנרת במקום מוצא הירדן ממנו. הסכר נבנה על ידי מייסדה של חברת החשמל ומנהלה הראשון פנחס רוטנברג (הזקן מנהריים) בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20, כחוליה במערכת הסכרים של תחנת הכח ההידרואלקטרית בנהריים, ונועד לווסת את זרימת מי ים כנרת לפי כמות המים שנדרשה להפעלת תחנת הכוח. מערכת הסכרים והתעלות הוקמה כדי לאגור כמויות גדולות של מים שהיו נחוצות לייצור החשמל בכוח המים, גם בתקופות שפל בספיקה בנהר הירמוך. לשם בנייתו של הסכר נחפרה תעלת הטיה מצפון לאפיק, על מנת לאפשר ביצוע העבודות בשטח יבש.
לאחר השבתת תחנת הכח בנהריים ובנית המוביל הארצי שונה יעודו של הסכר, ומטרתו הוגדרה צמצום זרימת המים מהכנרת לנהר הירדן, כדי שהכנרת תמלא את ייעודה להיות מאגר המים של מדינת ישראל ומקור השאיבה העיקרי של המוביל הארצי. בסכר יש שני שערים לפתיחה וסגירה ושני שערים רזרביים המשמשים לצורכי טיפול. בשערים הותקנו רשתות המונעות מדגי הכנרת לצאת מגבול האגם.
בשנה גשומה במיוחד, כאשר מפלס הכנרת עולה ומתקרב לקו האדום העליון, נפתח הסכר על מנת להוריד את מפלס המים ולמנוע הצפות ביישובים השוכנים לחופי הכנרת. בשיא מגיעה הזרימה בסכר, כאשר הוא פתוח, לכ־150–170 מ"ק בשנייה, קצב שמשמעותו ירידה של שמונה סנטימטרים במפלס הכנרת במשך יממה אחת. בעקבות כמויות המשקעים הרבים של חורף 1992-1991, הסכר נפתח ב-9 בפברואר 1992 וכרבע מיליארד קוב מים זרמו לירדן; וכן בחורף שנת 2003/4. ב-24 במאי 2013 נפתח סכר דגניה שוב. הפתיחה נעשתה במסגרת התוכנית לשיקום הירדן הדרומי מהכנרת ועד לאזור שפך נחל בזק. בשלב ראשון יוזרמו 6 מיליון מ"ק מים, ובשלב השני, לאחר השלמת מתקן טיהור מי השפכים "ביתניה", יוזרמו עוד 14 מיליון מ"ק. סכר דגניה הוכרז כמבנה לשימור על ידי המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות בשל היותו חלק מההיסטוריה של ארץ ישראל.

,

*****

******

 

******

סוף דבר

טיול נהדר זה נמשך כמעט שש שעות
ומותכן שעתיים ורבע עצירות.

 

******

הסתובבנו באזור מרתק
שבו מקומות מעניינים
והוא רווי תוכן.
המסלול היה מגוון
והיו לו שלושה חלקים
ו
סיכמום בקצרה.

 

בחלק הראשון רכבנו בין המטעים בין מסדה ושער הגולן,
דיוושנו קטע טיילת סובב כינרת ממעגן לאון,
ביקרנו באנדרטת הטייס הטורקי,
טפסנו וגלשנו בדרך למורדות מצוקי דרום מערב רמת גולן,
ביקרנו גבעת מג"ב למול תל קציר.

בחלק השני רכבנו לאורך הירמוך צמוד לגדר המערכת
מהכביש לחמת גדר ועד כביש הבקעה 
בסיום בקרנו באתר נהריים.

בחלק השלישי רכבנו לאורך ערוץ הירדן הדרומי .
נעמה לנו הדרך למול ערוץ הירדן המחודש 

עברנו במספר אתרים הקשורים לראשית ההתיישבות הציונית.
הגענו גם לחוף הכנרת.

***

מעבר לנושאי הגאוגרפיה והתיישבות נדרשנו לנושאים רבים: 
– רכבת העמק 
– קורות האזור במלחמות העולם הראשונה
– קורות האזור במלחמת העצמאות,

– השטחים המפורזים והעימותים בהם בשני העשורים הראשונים,
– מלחמת ההתשה בסוף שנות ה-60'
– הסכם השלום עם ירדן ונגזרותיו בנושא גבול ומים.   

 

*****

 

טיול זה הוא דוגמה מבין רבות
כיצד עם אופניים
ניתן להגיע לכל מקום
ולהכיר את הארץ

*****

טיול נפלא זה פתח לנו את התיאבון
נרצה להמשיך ולהסתובב באזור
ולהכיר עוד רבים מאתריו ומקומותיו
אליהם לא הגענו.

******

תודה
לניר עתיר היוזם, המוביל והמסביר
לצלמים: ניסן יערי, גיל מועלם אלי פורמברג
ללוי אבנון שהלין אותי אצלו ערב הטיול
וקיצר את זמן ההגעה
ולכולם שהיוו חבורה נעימה לטיול

*******

 

  • Levi Avnon

    מרתק וממצה. מאר עיני נבוכים. תמונות מרהיבות. יישר כח.

  • amiramoren

    תודה לוי.