קיבוץ גבולות בדיונות שבקצה הארץ הנושבת10 באפריל 2021

 

עניינו של תיעוד זה הוא ביקור/שיטוט/צילום בקיבוץ גבולות  בדגש על לימוד על הקמתו, על ראשית ימיו ועל תולדותיו במשך השנים וגם התרשמות ממראהו הנוכחי.

 

תיעוד זה הוא חוליה נוספת של תיעודי סדרת ביקור/שיטוט/צילום ביישובים הכפריים שנעשו עד כה וייעשו בעתיד.

 

המארח ומוביל השיטוט בקיבוץ גבולות הוא עמיתי  דן גזית (להלן דן):

דן גזית, (נשוי לניצה + שתי בנות ובן + שמונה נכדות ונכדים), נולד בחדרה בשנת 1937,למד בבית החינוך לילדי העובדים על-שם ארלוזורוב ובבית הספר התיכון המקומי; בכיתה ד’ הצטרף לתנועת השומר הצעיר וכחבר גרעין תנועתי שרת בנח”ל. בשנת 1957 הגיע עם גרעין השלמה לקיבוץ גבולות ומאז מתגורר בו וחוקר את הסביבה.

 

בסוף שנות ה-70 דן סיים בהצטיינות תואר ראשון בארכיאולוגיה ובפרהיסטוריה ובשנות ה-80 גם תואר שני, שניהם באוניברסיטת תל אביב. בינתיים ניהל את בית הספר למבוגרים במועצה האזורית אשכול. בסקר הארכאולוגי לישראל,

****

סקר (ברגל, עם חברים) את שטח מפות אורים וצאלים (ס”ה 200 קמ”ר ) הדריך  מילואימניקים ברצועת עזה (בהתנדבות בצה”ל) וחפר כמה אתרים עתיקים באזור.

 

 

בשנות ה-90 השתתף בצוות מקימי “דרך הבשור” פעל שבע שנים כארכיאולוג המחוז ברשות העתיקות. בשנות ה-2000 למד לתואר שלישי באוניברסיטת בן גוריון (במחלקה ללימודי המזרח התיכון), סיים את לימודיו טרם הגיש את עבודת הד”ר (על חבל הבשור, כמובן). בינתיים לימד במוסדות שונים והדריך באזור סיורים לימודיים רבים. כיום דן גזית הוא יועץ-שטח לגופים שונים.

 

כתביו ורשימותיו (מידע ומחשבות) שפורסמו בעבר וחדשות מההווה, מקובצים באתר שהקים בנו ונקרא "אבני גזית" מומלץ לעיין שם!

 

 

לראשונה הכרתי את דן בסוף שנות ה-80' בעת שירותי בענף תשתית ופריסה באגף התכנון במטכ"ל. אילון ויזן (אז פקח רשות שמורות הטבע ברמת נגב וחבל הבשור) הוא שחיבר בינינו באחד מהסיורים בשטחי האימונים הסמוכים לגבולות.

 

הקשר ביני ובין דן התחדש בשנת 2016, עת התחלתי בטיולי דיווש נגב המערבי ובמיוחד בחבל הבשור . דן העביר מידע רב שסייע בלימוד אודות האזור המקומות וכמובן בתיעוד הטיולים.

 

בהערה אציין שלצערי הרב, עקבותיו של אילון ויזן אבדו לי.

 

מאז, חידוש הקשר בין דן וביני, הוא מנוי על רשימת התפוצה של תיעודי טיוליי וצילומיי. מעת לעת הוא מגיב, שוזר מחוויותיו האישיות על המקום המתועד ולעיתים מציין דבר על אי דיוק בכתוב.

 

 

לפני מספר חודשים פניתי לדן והצעתי לו שנקיים ביקור/שיטוט/צילום בקיבוצו גבולות. הוא הסכים מיד. לדאבוננו נאלצנו מספר פעמים  לדחות את הביקור בגלל כתר או סגר שהוטל בעיצומם של גלי תחלואת מגיפת הקורונה.

 

 

ביום שישי, 9 באפריל 2021, מספר שבועות לאחר דעיכת המגפה והחזרה לשגרה הגענו לקבוץ גבולות.

 

בביקור/שיטוט/צילום זה היינו קבוצה קטנה ואינטימית. בנוסף לדן ולי השתתפו גם ורדה בן חורין, סמדר בן דור ועמית פינקלשטיין.

 

נפגשנו ליד שער הקיבוץ. שם קיבלנו מדן הסבר על מהותו של אזור הדיונות בו ממוקם קיבוץ גבולות. הוא הסביר לנו על המתאר הפיזי של הקיבוץ ועל עורקיו הראשיים, המשקיים והחברתיים.

 

נסענו, עם עצירות לאורך העורק הכלכלי, יצאנו מתחום חצר המשק והמשכנו עוד ק"מ וחצי לעבר אתר מצפה גבולות.

 

בכניסה לאתר מצפה גבולות שמענו מדן  מספר סקירות:
* על ראשית ההתיישבות הקבע בנגב הרחוק בשלהי תקופת הממשל העות'מאני
* על רכישות הקרקע באזור
* על ראשית התיישבות הציונית באזור תקופת היישוב (תקופת המנדט הבריטי)
* על ראשית ימיו של הקיבוץ, ראשון משלושת המצפים בנגב (יחד עם רביבים ובית אשל) שהוקם בשנת 1943
* על תולדות המצפה מאז הקמתו ועד מלחמת העצמאות
* על אירועי מלחמת העצמאות באזור
* על הקמת הקיבוץ במקומו הנוכחי ועל התפתחותו במשך השנים
* על קבוץ גבולות כיום במספר היבטים: ארגון, חברה, חינוך וכלכלה.
* על מערך הכבישים והקמת היישובים הסמוכים בגוש מבטחים ויישובי חבל שלום.

 

המשכנו והסתובבנו באתר המצפה המוחזק כיום על ידי המועצה לשימור אתרים.

 

חזרנו לחצר המשק והסתובבנו בשכונותיו החדשות ונכנסנו לבריכת השחייה – הראשונה שנבנתה בנגב בראשית שנות ה-50'

 

אחר כך התארחנו בביתו של דן. נעימה הייתה הפסקת קפה והמאפה שהכינה לכבודנו ניצה, רעייתו של דן.

 

לקראת סיום המשכנו להסתובב במרכז חצר המשק, בין בתי הילדים, חדר האוכל, מועדון החבר, תצוגת השרידים הארכיאולוגים וגם הצריף בו התגוררו ניצה ודן עת הגיעו לקיבוץ בסוף שנות ה-50'.

 

אחרי למעלה מארבע וחצי שעות בערך, הסתיים הביקור/שיטוט/צילום.

 

******

התיעוד להלן כולל
*מידע אותו שמענו מפיו של דן ומרוכז גם באתר "אבני גזית"  וגם באתר בקיבוץ,
* צילומים העבר שלוקטו מאתרים אלה ודף הפיסבוק של ארכיון גבולות
* סדרת מפות ותצלומי אוויר מהעבר ומהווה
* צילומים מהשיטוט.

******

קיבוץ גבולות שבעבר השתייך לתנועת הקיבוץ הארצי
והיום חלק מהתנועה הקיבוצית.
הוא מונה כיום כ–135 חברי קיבוץ
ובמקום גרים 360 איש (חברים/תושבים/מועמדים/ילדים ונוער).

****

שער הקיבוץ היום

השער בשנות ה-50', המקור ארכיון גבולות

מבט על

תוכנית הקמת הקיבוץ מראשית שנות ה-50', המקור ארכיון גבולות

****

הקיבוץ עבר הפרטה ב-2004 הינו קיבוץ מתחדש שעבר תהליך שינוי מרחיק לכת שהושג תוך דיונים מעמיקים ובהסכמה רחבה. הקיבוץ שומר על ערכי היסוד של ערבות הדדית בתחום הבריאות, שותפות באחריות הקהילתית, שותפות בחינוך ובנכסים הכלכליים. במקביל מאפשר הקיבוץ לחבריו מידה רבה של עצמאות אישית בתחום הכלכלי, הכנסות, בעלות על נכסים פרטיים ועוד. הקיבוץ שם את הצמיחה הדמוגרפית כיעד מרכזי בשנים הקרובות.

 

במסגרת השינויים שקיבל הקיבוץ החלטה אסטרטגית על פיה תתאפשר בניה פרטית בקיבוץ, ותינתן האפשרות, לרוצים בכך, לרכוש אצלנו מגרש ולבנות עליו את ביתם. מהלך זה משתלב היטב בשינוי הגדול שעבר הקיבוץ, שינוי הכולל הגדלת החופש והעצמאות לחבר. הקטנת התלות של החברים בקיבוץ והגדלת האחריות האישית. כמו כן החליט הקיבוץ על שיוך דירות החברים לחבריו. במהלך זה הוגדר הקיבוץ מחדש כ"קיבוץ מתחדש"

 

****

העורק הכלכלי

צריף חדר אוכל הראשון

****

****

מיקום גְּבוּלוֹת

****

****

האזור הגיאוגרפי 

***

דן גזית אכן, קשה להגדיר חבל-ארץ בשמו…)
תחום המועצה שלנו וסביבתו הקרובה מהווה, מבחינה גיאוגרפית, אזור מעבר: מעבר מעמק החוף לשפלה, מעבר מתחום האקלים הים-תיכוני לאקלים המדברי, מעבר ממחוזות יישובי הקבע לממלכת הנוודים, מעבר מארץ פלגי-מים לנופים צחיחים. לכן, מאז ומתמיד התלבטו חוקרי ארצנו כיצד לכנות את חלקת-אלוהים הקטנה שלנו.
יש לזכור כי עד הכיבוש הבריטי (1917) מיעטו החוקרים לתור את האזור המדובר עקב הסכנות בדרכים, המלחמות התדירות בין שבטי הבדווים לבין עצמם והשלטון התורכי שחשד בכל זר; המידע הדל שהצטבר בכתובים על האזור – החל מסיורו של ויקטור גֶרֵן(1863) – לא עודד לגביו כל סקרנות מחקרית.
מאז שקיימת ספרות מקצועית עברית בידיעת הארץ, בולטים הנסיונות להתאים הגדרה גיאוגרפית לאזורנו; ההתלבטות היתה רבה כי הוא היה ידוע פחות משאר חבלי הארץ שנהנו מקירבה למרכזי אוכלוסיה, או שהיו מוגדרים היטב מבחינה גיאוגרפית וגם זוהו עם כינויים מקראיים ותלמודיים (כמו גליל, ערבה, יזרעאל ודומיהם).
בראשיתו של המחקר הגיאוגרפי המתקדם של הארץ, לא הוכר כלל ייחודו של אזורנו: במדריך ארץ-ישראל של ישעיהו פְּרֶס (1920) הוא השפלה. האדמיניסטרציה המנדטורית (1924) הגדירה אותו המדבר, אך כבר באטלס של זאב ז’בוטינסקי ושמואל פרלמן (1925) ניכר היסוס ובו הוא מכונה גם השפלה וגם נגבה. התלבטות זו לא היתה מוכרת למחנך יחיאל הילפרין, שלימד דורות של גננות עבריות (1930) את המושג מדבר עבור סביבתנו – כנראה בעקבות המינוח הרשמי.
הראשון שהבין את ייחודו של החבל(*) היה הגיאוגרף אברהם יעקב ברוור (האב), שהציע עבורו (1936) לא פחות משלושה שמות: שפלת הנגב, שפלת פלשת וצפון הנגב. בעקבותיו יצא צמד אבות ידיעת הארץ בכינויים משלהם: יוסף ברסלבי הציע, תוך התלבטות (1945) – נפת באר שבע וזאב וילנאי (גם כן ב-1945) – הנגב המערבי. שלוש שנים לאחר מכן, יהויקים פאפוריש הוסיף וחידש: חוף הנגב.
עם הקמת מדינת ישראל גברה הדרישה לדיוק בהגדרות גיאוגרפיות. ברוור האב הזדרז (1949) והציע את דרום השפלה. יוחנן אהרוני ומשה ברוור (הבן) תמכו דווקא (1953) בהצעה הוותיקה של ברוור האב – שפלת הנגב. ברסלבי חידש (1957) – לב הנגב. אטלס ישראל (הישן – 1957) שיבש את הצעת ברוור האב ל-הנגב הצפוני, ובגלל מעמדו הציבורי של האטלס ננעץ השיבוש הלשוני הזה ועד היום קשה לשרשו. קצין-חינוך-ראשי בצה”ל הלך בעקבות וילנאי ופקד בפרסומיו (1962): הנגב המערבי! – אך וילנאי לא שקט על השמרים וחידש מותג (1968): חבל הבשור!
בשנות ה-70 נכנסו ל”מרוץ על השם” שני מקצוענים, מנשה הראל ודב ניר שקלעו (1970) שְלָשָה: מישור חוף הנגבהעורף המערבי של באר שבע (!…) ושערי הנגב. מדריך ישראל (הישן, 1979) הלך בעקבות פאפוריש (חוף הנגב), אך רם גופנא (1979) צלף ופגע: הנגב הצפון-מערבי! וילנאי, עדיין לא נס ליחו (1979) ומוסיף מבואות הנגב ומערב הנגב (=תיקון לשוני להצעתו מ-1945 !).
כנראה שבשלב זה באמת עלה היצע השמות על הביקוש וחלה רגיעה בנושא עד להוצאת אטלס הנגב (1986) הנוקט – לראשונה – בכינוי אזור בשור; החרה-החזיק אחריו אטלס ישראל (החדש – 1995) בשם זהה, כשמפת החברה להגנת הטבע עוקפת אותם בסיבוב (1994) עם מישור חוף הנגב הוותיק, בן כמחצית היובל.
החתום-מטה מתנצל בפני מציעי-שמות אחרים שלא צורפו למבחר המייצג שבחתך דלעיל, ומעדיף כיום – כידוע לקוראיו הקבועים – את חבל הבשור התחתי (בעקבות תיקונו של יהודה זיו להצעתי – חבל הבשור התחתון). מה דעתכם ?

 

***

הסבר על מיקום גבולות

הדיונה ממזרח לגבולות

הדיונה עליה נמצא הקבוץ

ארבעת האשלים

****

המקור ארכיון גבולות

מצפה גבולות 

***

מיקום מצפה גבולות ביחס למיקום הנוכחי

****

הסקירה לפני הביקור באתר, צילום סמדר בן דור

צילום סמדר בן דור

הסבר המפורט צילום סמדר בן דור

הקשבה מלאה צילום סמדר בן דור

גם עמית מקשיב בהנאה

מטרת הקמת המצפים הייתה: שמירה על הקרקע שנרכשה, לימוד הכרת תנאי הקרקע והאקלים לקראת פיתוח חקלאות והקמת ישובים בעתיד. יוסף וייץ (יו"ר דירקטוריון הקק"ל בתקופה זו) אבי תוכנית המצפים, ראה בניסיון זה גם מבחן פוליטי ליחסם של הבריטים להתיישבות רבתי בנגב, על רקע "חוק הקרקעות" מ 1939 הוא "הספר הלבן". למעשה היו המצפים תחנות ניסיון אשר עסקו בניסיונות חקלאיים ובניסיון האדם מול איתני המדבר.

********

הקמת מצפה גבולות – בליל ה-12 למאי 1943 יצאה פלוגת המתיישבים הראשונה לנגב. היו חברי קיבוץ ארץ-ישראלי ג' של תנועת השומר הצעיר: שנים-עשר חברים בהם חקלאים, טרקטוריסטים, אנשי בטחון ודוברי ערבית מרביתם הגיעו מבולגריה, מרומניה ומטורקיה. דרך כביש החוף הגיעו לעזה ומשם לחאן-יונס. קצת דרומה משם פנו מזרחה דרך החולות, שוקעים דוחפים ושוב שוקעים. שעה ארכה הדרך עד שעצרו בחלקת "אבו זבורה" שנקנתה עבורם ע"י קק"ל. חיש נפרקו האוהלים שאר הכלים והציוד. עתה התפנו להקים סככת צל לאורחים. ברור היה שאלה לא יאחרו לבוא. ואכן, עוד בטרם הספיקו לנעוץ את עמודי הסככה, וכבר עמדו מסביבם בדווים והתחילו אלה לסייע בהקמת הסככה. מיד נשלף הציוד הדרוש לשפיתת הקפה, וכבר נמזג פינג'אן ראשון של קפה מר לאורחים שהחלו נוהרים ל "מדאפה  אל-יֶהוד" (חדר האירוח של היהודים)…  כך קם מצפה גבולות – חלוץ המצפים בנגב. בעקבותיו עלו מצפה רביבים  ומצפה בית אשל.
המצפה הוקם ע"י חברי השומר הצעיר קיבוץ ארץ ישראל ג' (אשר ישבו בראשון לציון), ב- 1946 הועברו לאזור אשדוד והקימו את קיבוץ חצור. תקופה קצרה ישבו במצפה אנשי גדוד ניר שעלו במסגרת 11 הנקודות בנגב, במוצאי יום כיפור תש"ז (אוקטובר 1946) לדנגור והקימו את קיבוץ נירים, אחריהם החזיקו מספר שבועות אנשי הגרעין שהקים את יחיעם (לפני עליתם על הקרקע). את הללו החליפו חברי קיבוץ אלמגור, אשר ישבו  בפתח-תקווה וקיבלו את השם גבולות. קבוצה בת 10 חברים, שחלקם מתגורר עדין היום בגבולות הגיעה למקום בנובמבר 1946.

מצפה גבולות וסביבתו זמן קצר לאחר הקמתו ועוד בטרם הקמת המדינה

****

מצפה גבולות – הישוב העברי הראשון דרומית לקָו עזה-חברון – נוסד ב-12 במאי 1943
הרקע ליסוּד גבולות ושני המִצְפִּים הנוספים, רביבים ובית אשל, החל להבשיל כ-70 שנה קודם לכן, בשליש האחרון של המאה ה-י”ט. שנים ספורות לאחר פתיחת תעלת סואץ (1869) חש השלטון העות’מאני באיוּם ההולך ומתגבש מדרום והֵחֵל להגיב במהלכים מדוּדים. המהלך הראשון התבטא בניסיונות לייצוּב אזור הנגב על-ידי ריסוּן מלחמות השבטים הבדוים בינם לבין עצמם על טריטוריות. לשם כך, העות’מאנים שילבו אִיוּמים ופיתויים – הפעלת כוח צבאי מחד גיסא והענקת זכויות-חֲזָקָה לבדוים על נחלותיהם מאידך גיסא.
הענקת זכויות החזקה על הקרקע חוללה מהפכה יסודית במערך היחסים שלטון-אדם-אדמה בנגב: מאחר והזכויות שהוענקו לבדוים בנגב יצרו מעֵין-בעלוּת על הקרקע (*) (אך בשוֹנה מחוקי הבעלוּת בשאר חלקי ארץ ישראל, המבוססים על “קוּשאנים” ו”טָאבּוּ”)(ועליהּ נאבקים כיום הבדוים בערכאות), הרי שהם יכלו למכור את חלקותיהם וכך נוצר היצע של קרקע ובעקבותיו נולד ביקוש. היחידים שנענו בלהיטות לשוק החדש היו יהודים – שרכשו חלקות-קרקע בעיקר לשם השקעה. יש להדגיש כי המדובר באדמות נגביות צחיחות, כמעט ללא מקורות-מים ובעלות ערך מועט לגידולי-חקלאות מודרניים בתנאים של הימים ההם.

****

****

קניית הקרקע הראשונה המתועדת בחבל הבשור בוצעה בעשור האחרון של המאה ה-י”ט על-ידי משפחת דָנְגּוּר מירושלים (ועל חלקות אלה נוסד קיבוץ נירים בראשיתו). מאז ואילך הרכישות הלכו ותכפו, התרבו בסיום המלחמה העולמית הראשונה והגיעו לשיא בין השנים 1931-34, בתקופת רגיעה בנגב כתוצאה מחיזוק השליטה בו על-ידי שלטונות המנדט הבריטי שהקימו בו תחנות משטרה, שיפצו בארות רבות, פִּתְּחו דרכים לרכב ועודדו בדוים לעבור מנדידה לחקלאות.
ראוי להזכיר גם כי משלחות אחדות מטעם המוסדות המיישבים יצאו מידי-פעם לביקורי-עומק בנגב וכולן חזרו עם אותה המסקנה: מֵחוֹסר מידע, יֶדע ומים לא ניתן עדיין להקים בו ישובים. זאת הסיבה ש”המדינה שבדרך” לא השקיעה כספים ברכישת קרקעות בנגב אך בינתיים נקנו בצפון הנגב עשרות אלפי דונמים בידי יהודים פרטיים ואגודות למיניהן.
ואז – ואז פרץ “המרד הערבי” (1936-9), תנועת יהודים לנגב ובתוכו נמנעה וערך הקרקעות שנקנו התמסמס כליל. במצב זה נכנסה – לראשונה – הקרן הקיימת לתמונה ורכשה באפס-מחיר חלק מהאדמות היהודיות ואל השאר חזרו הבדוים, בעליהן הקודמים. הבריטים דִכְּאוּ ביד-ברזל את המרד, אך כדי לפייס את הערבים פִּרסמו באמצע שנת 1939 את “הספר הלבן” – חוק האוסר על היהודים לרכוש מכאן ואילך קרקע בארץ ואוסר להקים ישובים חדשים בנגב  (בהנחה כי בנגב יימצא בעתיד נפט ורצוי שלא יהיו בסביבה שותפים…).
לפי חוקי הקרקע (חוק ה”מַחְלוּל”), אדמה שלא מעבדים אותה שלוש שנים רצופות עלולה להיות מוחרמת ולעבור לרשות המדינה. נוצר צורך דחוף למצוא פתרון יצירתי לאדמות הקק”ל בנגב. צורך זה השתלב בלחציהם של ה”גרעינים” המיועדים לעלות להתיישבות אך בינתיים ממתינים לתורם בפאתי המושבות ברחבי הארץ מזה שנים. וכך, בהשראת יו”ר קק”ל יוסף וייץ, נולדה תכנית “10 המִצְפּוֹת” (**) בהן תפעלנה  פלוגות-עבודה לעבודות חקלאיות (ולניסויים חקלאיים) תוך ניצול מצוקת הצבא הבריטי שהיה אמור להגביל תנועת יהודים בנגב, אך היה מסובך בקרבות הגורליים נגד הגרמנים בצפון אפריקה, בוֹאַךָ מצרים וארץ ישראל. המטרה "לא הייתה" הקמת ה”ישובים” כי הרי חל איסור על כך… . תכנית המפות הצטמצמה לשלושת המצפים עקב קשיים תקציביים ובוצעה ממש “על הקַשְׂקָשׂ” בתום שְלוש השנים (ולמעשה קצת יותר) לפרסום הספר הלבן בשלושת גושי הקרקעות  הגדולים בנגב (ובעזרת כמה “בקשישים”, כנהוג…).
המקור דן גזית “הגענו לרפיח, פנינו שמאלה אל החולות ונסענו כשעה…”

****

****

****

המקור ארכיון גבולות

****

***

****

המקור ארכיון גבולות

מצפה גבולות כפי שצולם על ידי חיל האוויר המלכותי הבריטי בשנת 1946, המקור ארכיון גבולות

מקאמה למצפה גבולות

כתב דן גזית ביום השנה ה-60

 

להקמת מצפה גבולות, זאת לדעת, היו כמה שלבים:

קלף מגילת היסוד של הקמת מצפה גבולות משנת 1945 בעלות 20 מיל א"י

ראשיתו נעוצה בקבוצה לא-גדולה של יהודים טובים,

שקנו כבר לפני כמאה שנה אדמות מבדואים ומֵערבים

בעוד שהמוסדות טענו: השטחים הללו בכלל לא שווים!

זהו מדבר צִיָּה וצלמוות, חבל על הכסף ועל הזמן –

 

אבל היהודים לא התיאשו, ועוד יסופר כי יאומן

כיצד בתרצ”ד ניסו להקים ישוב בבִּיר-שֶׁנֶק הסמוכה

ואיך במאורעות תרצ”ו-תרצ”ט נקלעו הכל למבוכה,

וביאושם מכרו את נכסיהם לַקָקָל בפרוטות –

(מסתבר שלגאולת קרקעות יש כל מיני שיטות…)

 

ובטרם התאוששו מאֵימת המאורעות, ממשלת פלסטינה

אסרה קניית קרקעות והתישבות בין ים-סוף וקסטינה

וכך, כל הנגב – כולל אדמות היהודים – הפך מיידית

לחלק מן המדינה הערבית המתוכננת העתידית.

 

ואז המוסדות הלאומיים נכנסו ללחץ וּלמצוקה

מפני שמרגע זה ואילך מופעלת כנגדם החוקה!

וכך הוא הנוהג: כששלוש שנים קרקע מוּבֶרֶת –

לבעלות המדינה, לפי החוק העותומני, היא עוברת.

ואז, למַרְבֶּה הזוועה, כמעט באותה השנייה –

גם פרצה מלחמת העולם השנייה.

 

ולבריטים ממש לא היו אז ראש ועצבים

להתעסק בַּמריבות בין היהודים והערבים.

ואז החליט יוסף וייץ באומץ-לב ובנחישות

שעתה הוא בדיוק הזמן, ברשות או שלא ברשות,

לשגר פלוגות-עבודה אל אדְמות הלאום בשממה

ולהקים שם “מִצְפּות” – כך הן כּוּנוּ, משוּם-מה.

 

ובינתיים – בפלסטינה הקטנה הימים קשים;

החלו להגיע שמועות על השואה, דברים מיאשים,

והגרמנים בצפון-אפריקה חותרים במֶרֶץ לעבר קהיר

והיהודים בָּאָרץ מְצַפִּים שאת החשיכה אור אחד יאיר –

 

והנה, אור אחד הודלק בנגב במאי ארבעים ושלוש

רון חלוצים הזדמר וצליל מעדר ומַכּוֹש

היה זה מ צ פ ה  ג ב ו ל ו ת, חלוץ המצפים

יומולדת שִשִים נחגוג לו במחולות ובתופים.

 

 

******

בית הקמרונות

בתוך בית הקמרונות

****

 

אחת הבעיות המלוות את המתיישבים מיום הקמת המצפה ועד היום היא בעיית המים. במרכז החצר נחפרה באר, אך המים היו מלוחים 1700 – 12000 מיליגרם כלור לליטר, מים לא ראויים לשימוש. בתקופה הראשונה הובאו מים מן הכפר הבדואי רואייבה (המרוחק מגבולות 6-5 ק"מ). נסעו שמה עם עגלה ומיכל מים שנפחו מטר מעוקב. פרידה סובבה את גלגל הבאר וכך במשך כמה שעות היו ממלאים את המיכל. לאחר מכן נעשה ניסיון לאגירת מי גשמים במצפה. מחוץ לחצר הפנימית, על שטח של 3 דונם נבנו 3 משטחים בשיפוע קל וכוסו בזפת. תפקידם היה לרכז את מי הגשמים אל תוך שלוש בריכות בטון תת קרקעיות ולבריכה פתוחה הצמודה אליהם. לתוכה נקוו מי הגשם הראשון, אשר ניקו את המשטחים. 100 עד 130 מ"מ גשם הספיקו למלא את הבריכות. המים שימשו לשתייה ובחלקם, בתוספת מי ביוב, שימשו להשקיית המטע הניסיוני שהורכב ממינים שונים של עצי פרי. ההשקיה נעשתה מדליים אל גומות. כמו כן, הובאו אחת לכמה ימים מים, במשאית מיד מרדכי דרך עזה, חאן יונס ורפיח. בשנת 1947 הניחה מקורות את צינור המים הראשון לנגב מאזור השאיבה בניר-עם אל דנגור דרך גבולות (הסניף המערבי). חלקות גידולי הניסיון הקיפו את המצפה: זני דגן שונים, גן ירק, מטע עצי פרי, מטע עצי מחט, מטע אגבות וכמובן מקשת אבטיחים.

****

****

המקור, ארכיון גבולות

****

קו צינור המים במקומו

***

****

 

*****

היות והתחבורה עם מרכז הארץ הייתה נדירה, הוחלט כי את מבני הקבע במצפים יבנו מחומר מקומי. ברביבים ובבית אשל מצאו אבן גיר. בגבולות לא נמצאה אבן גיר ולכן הוחלט לבנות את מבני המצפה והחומה המקיפה אותו מחומר מקומי, 'אדובה' (לבני בוץ מאדמת הלס המקומית), כשבית הביטחון נבנה מבלוקים שהגיעו ממרכז הארץ.

******

ג'ארב קריבכ (שכנך קרובך): אחת ממטרות המצפה הייתה גם קשירת יחסי שכנות טובה עם האוכלוסייה הבדווית בנגב. היה משהו יוצא דופן בהתיישבות היהודית בנגב, לעומת אזורים אחרים. עד אותה תקופה לא הכירו תושבי האזור את היהודי, ולא ידעו כיצד יש להתייחס לנוכחותו. היישובים שהוקמו אמנם הסתגרו מאחורי גידרות תיל, אך ניתנה לשכנים האפשרות לבוא ולבקר, ללגום כוס קפה במדאפה, לפטפט קצת ולהעביר רכילות מפה לשם.

***

****

עד מהרה גילו הבדווים שאפשר להפיק תועלת מעשית מיחסים עם השכנים היהודים, והם לא ראו בה איום עליהם או ניסיון לדחוק רגליהם ולנשלם. על כך יעיד סיפורו של הרופא ד"ר ישראל דיאמנט, שהתנדב מטעם קופת חולים להיות עם אנשי המצפה אחרי העלייה ל-11 הנקודות (מוצאי יום כיפור 1946), ולמעשה שימש כרופאם העיקרי של הבדווים ונחשב בעיניהם כאלוהים. שמו יצא לתהילה ברחבי הנגב. התשלום עבור הטיפול היה על פי רוב, ארגז פירות וירקות או תרנגולת יפת מראה.

במלחמת העצמאות שכנה במצפה מפקדת הגדוד השמיני והתשיעי של הפלמ"ח (בפיקודו של חיים בר לב), במקום הוקמה מאפייה אשר סיפקה לחם לנגב הנצור, ונחפר בית חולים שדה תת קרקעי.

עם תום המלחמה, הוקם לצרכי פרנסה מפעל לעיבוד וליטוש יהלומים (משוחזר באתר). מאוחר יותר בנו חברי הקיבוץ את ביתם צפונית למצפה. על בסיס הניסיון המצטבר שנרכש במקום, פיתחו משק חקלאי מבוסס.
המקור אתר קבוץ גבולות 

הקיבוץ וסביבתו שנתיים לאחר הקמת המדינה

הדיונה עליה עוברת דרך השדות

הקבוץ וסביבתו בתום העשור הראשון להקמת המדינה

****

 

*****

קיבוץ גבולות מגדיר עצמו "קהילה כפרית תיירותית" הנהנית משילוב של חקלאות מתקדמת הכולל
"גד"ש חלוצה" – 40,000 דונם, שיתוף פעולה עם קיבוץ צאלים וקיבוץ סופה, בהם מגדלים תפוחי אדמה, בוטנים, גזר, צנוניות, פלפלים ודגנים,
"רפת הנגב" – מיזם משותף לקיבוצים בארי, מגן וגבולות הכולל כ-800 חולבות,
הדרי מעון" – 3700 דונם של פרדסי פרי הדר -שותפות אזורית של 12 קיבוצים (נחל עוז, בארי, רעים, כיסופים, עין השלושה, נירים, ניר עוז, מגן, גבולות, צאלים, ניר יצחק, כרם שלום, חולית וסופה.)
מפעל "פולימר גבולות" המייצר RTV סיליקון, חומרים אפוקסיים ופוליאוריטן. החומרים מיועדים בעיקר לתעשיות אלקטרוניקה מתוחכמות,למערכת הביטחון ומשטרה, וכן לייצור דגמים לתעשייה.
שירותי תיירות אינטגרליים המאגדים בתיירות גבולות והכוללים את "אורחן המצפה", שירותי הסעדה, את "מצפה גבולות" ואת "נוער נגב", מרכז סמינרים ופעילויות חינוכיות הפועל בעקר בקרב נוער מחו"ל המגיע לארץ לביקורים קצרים וארוכים כאחד

****

מבט אל שולי הרפת

מפעל הפולימרים

מראה הקבוץ

*****

****

****

צילום סמדר בן דור

צילום סמדר בן דור

הכניסה לחדר האוכל

מועדון החבר

***

****

בקיבוץ מערכת חינוך מלאה (מלידה ועד י"ב), הכוללת:
* הגיל הרך: בית תינוקות, עבור תינוקות עד שנה וחצי; פעוטון-גן צעיר "אמנון ותמר", מגיל שנה וחצי עד שלוש; גן נרקיס: גן מעורב, מגיל 3 שנים ועד 5, כולל הכנה לקראת כיתה א' – גן טרום חובה וחובה.
* גיל בית הספר יסודי: ילדי גבולות לומדים בבית ספר הקיבוצי "ניצני אשכול", ומתחנכים ב"בית אשלים", מרכז פעילות לגילאי 6 – 12.
* גיל תיכון: רוב בגבולות לומד בבית החינוך המשותף "נופי הבשור",
ומעבר לכך בקיבוץ קיימת מערכת לפעילות בשעות אחה"צ וחינוך בלתי פורמלי – "נעורים גבולות".

שיכון ותיקים

תצוגה ארכאולוגית במרכז המשק

****

בית הילדים הראשון

****

הצריף בו התגוררו דן וניצה ולידם האקליפטוסים המפותחים שקיבלו הרבה….. במשך השנים.

*****

מבט מהחוץ לאחת השכונות החדשות

זה היה מבנה הנשקייה

הבריכה המקורה

****

****

בניית הבריכה המקור ארכיון גבולות

***

צילום בן דור

מבט לחוץ הקיבוץ

תמונה למזכרת

האירוח לקראת סיום

******

סוף דבר,

היה זה  יום מרתק ומעניין!

*****

למדנו עוד פרק בתולדות
ההתיישבות הציונית בארץ ישראל
בתקופת היישוב בכלל
ובנגב הרחוק בפרט.

****

שמחנו מאוד, שדן גזית,
איש נעים הליכות, הידען, החביב והידידותי,
פתח לנו צוהר
כדי שנכיר את קיבוץ גבולות ותולדותיו.

******

מהמעט ששמענו,
התרשמנו מהאיתנות הכלכלית והחברתית
של הקיבוץ
ובמיוחד ממהלכיו להתאים
את דמותו ואת אופיו לרוח הזמן
וכל זאת מבלי לבטל
את הערכי הקיבוץ
והמסורת של תרבותו המפוארת. 

*****

קבוץ גבולות הוא אחד מנקודות
נווה המדבר בקצה תחום הארץ הנושבת !

******

חזרנו לבית בהרגשה נעימה וכיף גדול!

*****

תודה לך דן גזית!