טיול זה שהתקיים ביום שני (29/10/2018) היה מסגרת דיוושי אמצע השבוע והיה נוסף בסדרת "טיולי עידן אופן" שראשיתם בקיבוץ רבדים .

 

הפעם היינו שישה שהתקבצו ממספר מקומות: עידן הלל (רבדים), ארז צפדיה (עומר), עמית פינקלשטין (באר יעקב), אורי לביא (תל אביב), רז גורן (כפר יונה) ואני (מבשרת ציון).

 

לבקשתי, עידן הלל תכנן מסלול  ארוך ומקיף.  רז גורן קיבל את משימת ההובלה וכדרכו ביצע אותה כהלכה ובדיוק.

 

התכנסנו  מרכז עידן אופן שברבדים ושם גם סיימנו את הטיול

 

מסלול הטיול,
מעגלי עם כיוון השעון.

 

מסלול הטיול חופף או סמוך לקטעי טיולים בשולי ארץ פלשת שתחילת מרבדים
ובעיקר טיולים קודמים שבוצעו באזור והם אלה: 
* מרחב שורק – גדרה בין רבדים לבין רכס מע'ר – אוגוסט 2018
* ערב במורד נחל לכיש וחוף אשדוד – אוגוסט 2018
* מרבדים מזרחה לארץ פלשת (עידן אופן28) – דצמבר 2017
* צפון מערב שדות פלשת: עד הלום, תל אשדוד, בית דארס ורכס עזריקם – יוני 2017
* בשעת ערב מבאר טוביה דרך חצור לעשרת וסיום בגדרה – מאי 2017
* מבצרון סביב גן יבנה לרכס עזריקם והלאה סביב ש.ת. חצור -אפריל 2017
* לאורך ובסביבת הנחלים שורק וגמליאל, בין רבדים לבין פלמחים – יולי 2016
* מרבדים למרחב צפית ולגדת נחל האלה וחזרה דרך תימורים וכפר הרי"ף – יולי 2016
* בין ביצרון וגן יבנה ומוצא נחל לכיש בחוף אשדוד – נובמבר 2015
* סובב ביצרון, בין עד הלום ובין ראם (מסמיה) – נובמבר 2015
* בארץ פלשת, בין רבדים, כפר מנחם ותימורים – אוקטובר 2015

אזהרה:
יתכן ובעת החורף,
במיוחד,
לאחר רדת גשמים רבים,
לא ניתן לחצות את
מעברי הנחלים
ברקאי, האלה ולכיש
בהם יזרמו מים רבים!!! 

האזור הגאוגרפי,
מישור החוף הדרומי

דרום מישור יהודה
וצפון מישור פלשת

מישור חוף יהודה הוא חלק ממישור החוף הדרומי  (הכולל גם מישור חוף פלשת מישור חוף הנגב) אורכו כ – 70 ק"מ ורוחבו נע בין 15 ק"מ בצפון ל – 30 ק"מ בדרום. הוא משתרע בין חוף הים במערב ובין גבעות השפלה הנמוכה במזרח.
התיחום הצפוני של מישור חוף יהודה, כלומר של מישור החוף הדרומי, שנוי במחלוקת וישנן שתי גרסאות לקביעתו. לפי האחת, נחל הירקון מהווה את קצה התיחום הצפוני ולפי השנייה נחל איילון הוא קצהו הצפוני. לכן לפי גרסה זו המרחב של מטרופולין תל אביב המשתרע בין הירקון ובין נחל איילון נקרא מישור החוף המרכזי וגם מישור חוף דן.
תיחומו הדרומי של מישור יהודה הוא ערוץ נחל לכיש היוצא לים בין העיר אשדוד ובין הנמל. יש המרחיבים את חומו וכוללים בתוכו את מישור חוף פלשת ולפיכך נחל שקמה הוא קצה תיחומו הדרומי וממנו והלאה משתרע מישור חוף הנגב.
חוף הים במישור חוף יהודה חולי ואין בו את המתלול והמצוק שמצוי בשרון. פני השטח במישור החוף הדרומי הם גבנוניים, הדבר בולט בעיקר ברכסי הכורכר החוצים את האזור לאורכו. בדרך כלל גובהם לא עולה על 70-80 מטר, חוץ מאזור קריית גת, שבו יש התרוממות עד לגובה של למעלה מ-100 מטרים. באזור מישור החוף הדרומי, ניתן להבחין בארבע רצועות המשתרעות ממערב למזרח: רצועת החולות, רצועת רכסי הכורכר, רצועת גבעות חמרה, רצועת קרקעות הסחף

המסלול על רקע דמות האזור בשלהי מאה -19

המסלול על רקע דמות האזור
בסוף תקופת המנדט,
ערב מלחמת העצמאות

אזור המסלול בראשית ימי המדינה,

יישובים ישראלים חדשים
וכפרים ערבים נטושים 

דמות אזור המסלול בימינו

קטעי המסלול, המקומות והמקומות

קטע ראשון, מרבדים לצומת ראם

התחלה בקיבוץ רבדים

קיבוץ רבדים היה שייך לתנועת הקיבוץ הארצי מייסוד השומר הצעיר ונמצא בתחום המועצה האזורית יואב. אוכלוסייתו מונה 620 נפש ומתוכם 320 חברים.
קיבוץ רבדים הוקם לראשונה בפברואר 1947 בגוש עציון על קרקעות שנרכשו על ידי קק"ל מתושבי הכפר נחלין. המתיישבים הראשונים היו חברי גרעין "צבר" של השומר הצעיר. מאז תחילת מלחמת העצמאות ב-29 בנובמבר 1947 גוש עציון היה נתון במצור ע"י הלגיון הירדני ובעת זו תגברה את הקיבוץ קבוצת נערים שהגיעה מהכשרה בקיבוץ מענית שבין חבריה נמנו עולים מבולגריה וניצולי שואה מפליטי המחנות בפולין.  ב-14 במאי 1948 נפל גוש עציון בידי הלגיון הירדני וחברי הקיבוץ הוחזקו בשבי בעבר הירדן המזרחי עד 24 בפברואר 1949.
חברות הקיבוץ שחזרו ארצה מיד אחרי נפילת הגוש החלו מיד בהכנות להקמת הקיבוץ בשנית. אחרי שהות קצרה בכפר מנחם הצטרפה אליהן קבוצה של חניכי תנועת השומר הצעיר יוצאי חטיבת הראל – פלמ"ח וב-28 בנובמבר 1948 עלו חברי רבדים שלא היו בשבי על הקרקע והתמקמו באתר הנטוש של בית חוות שנלר הגרמנית בסמוך לשרידיו של הכפר הערבי הנטוש אל-חימה כ-2.5 ק"מ. חווה זו הייתה פעילה ככל הנראה עד מלחמת העולם השנייה והיוותה חלק מבית היתומים הסוריים שהקים בידי יוהאן לודוויג שנלר בירושלים בשנת 1860. מספר חודשים מאוחר יותר הצטרפו אליהם חבריהם מהשבי.
עם הקמתו מחדש, ידע הקיבוץ ימים קשים ועזיבות רבות של חברים שמעמסת הלחימה השבי וההקמה מחדש הייתה קשה להם מידי. בשנת 1951 הגיע לקיבוץ גרעין עולים מפולין ניצולי שואה שתרם לייצוב וחיזוק הקיבוץ מחדש. בשנת 1953 הצטרף גרעין בוגרי השומר הצעיר מארגנטינה "קיבוץ ד". המיזוג בין המייסדים ילידי הארץ לבין העולים החדשים היה טעון מתחים שהכבידו על קליטת העולים. למרות הקשיים התלכד גרעין פעיל של חברים שקידמו את הקיבוץ. מאז שנות ה-60' הקיבוץ קלט גרעינים מהארץ ומחו"ל וכן  משפחות ובודדים ובמקביל במשך הזמן רבים גם עזבו אותו. בשנת 1994 עם השתלבות דור הבנים בניהול המשק נכנס הקיבוץ למהלך שינוי שבו החליט לעבור לדפוסי ניהול עסקיים. הקיבוץ הפריד את המשק מהקהילה והסדיר את היחסים ביניהם, העביר יותר אחריות ניהולית לענפים והעביר את אחריות הפרנסה מסידור עבודה לכל חבר וחבר. בשנת 1996 החל הקיבוץ במהלך להגדרת אופיו ולקידום שינויים משמעותיים יותר באורחות חיי הקיבוץ. בשנת 2000 למרות השינויים הארגוניים, שקע הקיבוץ למשבר כלכלי קשה. אז הפעיל הקיבוץ תכנית חירום בה גם החליט להאיץ את מהלכי השינוי בכל התחומים ועבר למודל הקושר את ערך העבודה של החברים לתקציבם, הופרטו תקציבים רבים והקיבוץ החל לעבוד על אופיו העתידי. בשנת 2002 נחלץ הקיבוץ מן המשבר הכלכלי והוא נמצא בתנופת שינויים גם בתחום המשקי וגם בתחום החברתי ופיתוח חיי הקהילה. בעשור אחרון הקיבוץ קלט כ- 100 משפחות לקיבוץ המתחדש. רוב התושבים עובדים מחוץ לקיבוץ. יתר התושבים מתפרנסים מענפי החקלאות (רפת, גידולי שדה, לולי הודים), תיירות, לינה כפרית, הרחוב הפלשתי המשוחזר, מפעל לתכשיטים "ספירים", שירותים ועסקים קטנים וגם מספר אומנויות.

כביש 383 הוא כביש רוחב (ממערב למזרח) המקשר בין כביש 3 בצומת שערי אברהם לכביש 38 באזור מושב זכריה. הכביש מתחיל בגובה 60 מטר מעל גובה פני הים ומסתיים בעמק האלה בגובה 260 מטר. לאורך הכביש נמצאים היישובים כפר הרי"ף, כפר מנחם, תירוש, גפן ושדות מיכה וכן יער חרובית ופארק בריטניה. הכביש עובר בגשר עילי מעל כביש 6 ומסילת הרכבת לבאר שבע. ביוני 1996 התרחש בכביש זה פיגוע ירי בו נרצחו בני הזוג ירון ואפי אונגר, ותינוקם ניצל ללא פגע. במקום הרצח הוצבה אנדרטה לזכר השניים. בעקבות תאונות רבות שקרו לאורך הכביש, שוליו הצרים והעובדה שנפח התנועה בו גדל יצאו ביולי 2016 תושבי האזור במאבק להרחבת הכביש.

כפר הרי"ף מושב עובדים המשתייך לתנועת האיחוד החקלאי ונמצא בתחום המועצה האזורית יואב. היישוב שהוקם בשנת 1956 נקרא לזכר הרב רבי יצחק פאסי (אלפאסי) מהעיר פאס שבמרוקו שהיה מגדולי חכמי ישראל והפוסקים בימי הביניים. כפר הרי"ף נבנה במקור עבור יוצאי צפון אפריקה וכלל תחילה 65 משקים עם בתים צמודים. העולים שהגיעו למקום היו אמידים והם שילמו עבור המשק שהקימו. רובם הגיעו למקום מפני שהוצע להם בית מסודר בגודל של 48 מ"ר (שנחשב לגדול בתקופה ההיא) וחלקם רצו לחיות בבית פרטי. כאשר הפסיקה העלייה מצפון אפריקה, החלה עלייה ממזרח אירופה, וחלק מהמשקים נמכר לעולים החדשים שזה מקרוב באו. המושב החל להתפתח והעולים הפכו לחקלאים והתפרנסו מחקלאות. רוב העולים מצפון אפריקה, שהרגישו שעבודת החקלאות אינה מתאימה להם, מכרו את המשקים ועזבו את המושב לטובת העיר. היום המושב נמצא בעיצומו של תהליך הרחבה. בשכונה שנבנתה ממזרח לישוב הוותיק, כבר אוכלסו כמעט כל המגרשים מתוך 100, רובם ע"י בנים . אוכלוסיית המושב מונה היום מעל 760 נפש. רוב התושבים עובדים מחוץ למושב. 61  חברים בני המושב התאגדו יחד ל"אגודת רם" המעבדת את האדמות בשותפות – 100% עיבוד. עוסקים בעיקר בגידולי שדה: חמניות, חימצה, חיטה ואבטיח. מקור

צומת ראם (נקרא גם צומת מַסְמִיָּה) הוא צומת המחבר את כביש 3 עם כביש 40. לפני מלחמת העצמאות התקיים הכפר מסמיה ליד הצומת. בשנת 1938, במהלך המרד הערבי הגדול, התקיים בכפר קרב צומת מסמיה. לאחר המלחמה התקיימה ליד הצומת מעברת משמיע שלום, שכונתה גם מעברת מסמיה. המעברה פונתה בשנת 1958 ותושביה השתכנו ביישוב בני עי"ש. הצומת כונה באותן שנים "מסעף משמיע שלום". בשנת 1960 היו בצומת תחנת דלק ושלושה קיוסקים, שהשתייכו לשלוש מועצות אזוריות שונות, מועצה אזורית נחל שורק, מועצה אזורית יואב ומועצה אזורית באר טוביה. לצד הצומת נשארו מספר בתים ערביים מהכפר מסמיה בהם התגוררו מספר תושבי המעברה שלא עברו לבני עי"ש. בשנת 1963 נטען שאין תושבים המתגוררים בצומת עצמו. מדרום לצומת נמצאים המשרדים של מועצה אזורית יואב. בסוף שנת 1965 הוחלט לבצע שיפור יסודי של הצומת.

קטע שני,
מצומת ראם מערבה

לעבר גשר עד הלום,
לאורך נחל ברקאי,
ונחל האלה,
חציתת רכס עזריקם
ולאורך נחל לכיש

המועצה אזורית באר טוביה הנקראת בשמו של המושב הוותיק באר טוביה ונמצאת בתחום מחוז דרום בין הערים אשדוד במערב וקריית מלאכי במזרח. שטח שיפוט המועצה משתרע על 140,000 דונם והוא גובל בצפון עם המועצה האזורית חבל יבנה, המועצה האזורית גדרות, המועצות המקומיות גדרה ובני עי"ש, במזרח עם המועצה האזורית נחל שורק והמועצה האזורית יואב, בדרום עם המועצה האזורית שפיר ובמערב עם המועצה האזורית חוף אשקלון, הים התיכון, עיריית אשדוד והמועצה המקומית גן יבנה. העיר קריית מלאכי מהווה מעין מרכז אזורי ליישובי המועצה אך כאמור היא רשות מקומית נפרדת. המועצה אזורית באר טוביה הוקמה בשנת 1950 וכוללת 23 יישובים ובהם מתגוררים כ-21,500 נפש. כמעט כול יישוביה (19) הם מושבים והשאר הם שני מרכזים כפריים, קיבוץ וכפר נוער. בתחום שטח המועצה גם ארבעה אזורי תעשייה רחבים ובתחומה נמצא גם חוף ים. אין ספק מועצה אזורית באר טוביה היא מועצה אזורית חזקה ומבוססת.

נחל ברקאי הוא אחד מיובלי נחל האלה ואגן הניקוז שלו נמצא בגבעות חרובית וכפר מנחם ואליו מתנקזים מצפון נחל חרובית אליו התנקז נחל אביקסוס ומדרום נחל הרי"ף. נחל ברקאי מתחבר אל נחל האלה ממערב לש.ת חצור.

יאסור – בתקופה הממלוכית (1205 – 1517) שכנה ביַאסֿוּר תחנת דואר בין עזה לדמשק, שהועברה מאוחר יותר לבית דראס. הכפר התקיים בעיקר מחקלאות, ותושביו גידלו דגנים, הדרים, בננות, זיתים וירקות. תושבי הכפר שאבו מים מבארות בעומק 25 – 400 מטרים לצרכים ביתיים ולהשקיית מטעי הפרי והירקות, ואילו הדגנים הושקו במי גשם. הכפר נכבש בלילה האחרון שלפני ההפוגה הראשונה, בין ה-10 ל-11 ביוני 1948.על ידי הגדוד הראשון של חטיבת גבעתי. על אדמות הכפר הוקמו תלמי יחיאל ובני עי"ש. אתר הכפר שימש שנים רבות שטח צבאי סגור שברבות הימים פונה והוקם בו פארק ראם

****

אזור התעשייה פארק ראם (מבצע) – נמצא בחלק הצפוני שבשטח שיפוט המועצה האזורית באר טוביה והוא אחד מארבעת אזורי התעשייה שנמצאים בתחומה. האחרים הם: אזור תעשייה באר טוביה, אזור התעשייה עד הלום, ואזור התעשיה כנות. אזור התעשייה שימש בעבר מפעלים ביטחוניים ובו אוכסנה תחמושת שלל מזמן מלחמת ששת הימים. באמצע שנות ה-80 לאחר שפונה השטח הצבאי התפתח במקום אזור תעשייה ייחודי ובו מרכזים לוגיסטיים של רוב יבואני הרכב בארץ. במקום: מפעל ת.א.ת. לאביזרי תעופה/יהודה פלדות/סקופ ואחרים. כמו כן נמצאים במקום שטחים לתעשייה בעיבוד חקלאי של חברת 'נטע'.

תלמי יחיאל – מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית באר טוביה. המושב הוקם בשנת 1949 ע"י עולים מבולגריה, רומניה ופולין. שמו נקרא ע"ש יחיאל צ'לנוב, מנהיג ציוני רוסיה. בגלל הקשיים שנבעו מחוסר ניסיון קודם בחקלאות, התפרנסו המתיישבים הראשונים בדוחק ממשק מעורב: רפת קטנה, לול, ירקות ומעט מטעים. לכן נטשו רבים וטובים את המושב ובעברו לערים. התנועה הפנתה למושב גל עולים חדשים שעלו מצפון אפריקה בשנת 1955. במשך השנים התבססו התושבים בענפים חקלאיים שונים. בסוף שנות השבעים הגיע לכפר "גל, של מתיישבים ילידי הארץ, שרכשו משקים שהתפנו אז. היום חיים במושב כ- 700 תושבים ב- 75 נחלות (משקים) ו- 70 בתי משפחות בהרחבה (מתכוננים כ- 80 בתים).

****

כפר אחים: מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית באר טוביה. המושב נקרא ע"ש האחים צבי ואפרים גובר, בני כפר ורבורג, שנפלו במלחמת העצמאות. המושב נוסד בשנת תש"ט (1949), ע"י עולים מפולין ומרומניה, רבים מהם יוצאי מחנות הסגר. המושב נקרא בראשיתו: קסטינה א' ,הוקם במחנה הצבאי קסטינה. כעבור שנתיים עבר לאתר הקבע. נבנה בעזרת הועד השבדי לעזרת ישראל. ביישוב מתגוררים כ-700 נפש והוא מונה: 70 נחלות חקלאיות, 4 משקי עזר ,80 יחידות דיור בהרחבה.

 

נחל האלה שקרוי על שם עמק האלה בתחומו הוא עובר. אורכו של הנחל הוא כ-50 ק"מ ותחילתו  ממערב לקו פרשת המים במספר יובלים המנקזים את אזור בית אומר וחלחול בין גוש עציון וחברון המתחברים מצפון מערב לעיירות נובא וחרס. מנקודת המעבר בין ההר לשפלה זורם הנחל בכיוון כללי צפון-מערב, דרך עמק האלה מעט ממערב לקיבוץ נתיב הל"ה מתחברים אליו  נחל עציונה ונחל סנסן המנקזים את המורדות הצפון מערביים של הרי חברון מגוש עציון, ביתר עילית, חוסן וצור הדסה. בסמוך לתל עזקה מתחבר אליו נחל חכליל המנקז את אזור גבעות נחושה תל עזקה ובאזור שדות מיכה מתחבר אליו נחל מיכה; ממזרח לתל צפית מתחבר אליו נחל לוזית המנקז את רמת אבישור וגבעות לוזית שאליו הצטרף נחל בלען היורד מכיוון בית ניר; וממערב לתל צפית מתנקז אליו נחל צפיתה; במישור החוף ממערב לכביש 6 ומסילת הברזל מתנקז אליו נחל ברקוס. בהמשך דרכו עובר הנחל מעט מצפון לקריית מלאכי ומדרום לבסיס חצור ובסמוך למאגר חצור מתחבר אליו נחל ברקאי המנקז את אזור גבעות חרובית וכפר מנחם והמישור בין חפץ חיים וצומת ראם. . יובליו  העיקריים הנוספים מצפון לדרום הם נַחַל דִּכְרִין שראשיתו בגבעות ממזרח לבית ניר;נחל עוזרר שראשיתו בגבעות מדרום לבית ניר; נחל האלה ונחל ברקאי מתנקזים אליו בקרבת גשר "עד הלום".

 

אורות – מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית באר טוביה. הוקם בשנת 1952 על ידי עולים חברי תנועת "האיכר העובד" בארה"ב. מקור השם "טל אורות" (ישיעהו כ"ו, י"ט). מספר תושביו כ-600 נפש.

 

שדה תעופה חצור הוקם ב-1942, בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, על ידי חיל האוויר המלכותי הבריטי. שמו המקורי של הבסיס היה "RAF Qastina" על שם הישוב הערבי קסטינה שהיה בסמוך לו. בשנת 1945 הוכשר לשדה תעופה ושימש את חיל האוויר המלכותי עד לשנת 1948 – אז נסוג מן השדה. ב-25 בפברואר 1946 תקפו את השדה לוחמי האצ"ל והשמידו בשדה מספר מטוסי תובלה מסוג Halifax. במסגרת התקפה זו, שכונתה ליל המטוסים הותקפו שני בסיסים נוספים – שדה התעופה לוד – RAF Lydda ושדה התעופה בכפר סירקין. סה"כ הושמדו במבצע זה 20 מטוסים של חיל האוויר המלכותי הבריטי ונגרם נזק למספר מטוסים נוספים. בתגובה לליל המטוסים העביר חיל האוויר המלכותי הבריטי חלק ממטוסיו לבסיסים במצרים. ב־15 במרץ 1948 פינה הצבא הבריטי את שדה התעופה במסגרת פינוי מרחב זה לרבות המחנות שנמצאו בו (ג'וליס, קסטינה, בית דארס, חסה, עקיר ומשטרת קטרה ליד גדרה) ימים בודדים לאחר מכן כוחות מחטיבת גבעתי השתלטו עליו ללא קרב.

בשלהי 1948, הועברה טייסת "הקרב הראשונה" של חיל האוויר שאך זה הוקם, משדה-התעופה בהרצליה לבסיס, שקיבל באותה עת את השם "שדה שמואל", על שמו של סם (שמואל) פומרנץ, שנהרג בעת העברת מטוסי הספיטפייר מצ'כוסלובקיה במבצע "וולווטה".
בשנת 1949 התקיים בבסיס הטקס הראשון של ענידת כנפי-טיס לארבעה בוגרים ישראלים ראשונים שהחלו את הקורס בצ'כוסלובקיה וסיימו אותו בישראל. הקורס נקרא "קורס-טיס מינוס שתיים" וחניכיו היוו את השלד הפיקודי של טייסת "הקרב הראשונה". באותה תקופה היה סיד כהן, מפקד הבסיס, גם מפקד הטייסת היחידה בבסיס. במהלך 1949 הוחלט להעביר את טייסת "הקרב הראשונה" לבסיס רמת-דוד ובבסיס התמקמה יחידת תותחנים, אך כשנתיים לאחר מכן הוחזר הבסיס לאחריותו של חיל-האוויר. הבסיס היה חלוץ קליטת מטוסי הקרב הצרפתיים: אוראגן, מיסטר, סופר-מיסטר ומיראז'.
בשנת 1956 נפתחה טייסת "הקרב הראשונה" מחדש כטייסת מובילה בתחום היירוט עם הצטיידותה במטוסי "מיסטר". המטוסים שימשו את הטייסת זמן קצר לאחר מכן, במהלך מבצע "קדש". במהלך המבצע פעלו מהבסיס שתי טייסות סילון שנפתחו זמן קצר לפני כן. טייסות הבסיס השתתפו במשימות יירוט, חיפוי, פטרול וסיוע קרוב. זוג מטוסי אוראגן אף השתתפו בהכנעתה של המשחתת המצרית "איברהים אל-אוול". טייסת "הקרב הראשונה" הפילה במהלך המבצע שבעה מטוסי אויב. מטוסי הבסיס ביצעו במהלך המבצע 323 גיחות.
בשנת 1958 נפתחה טייסת סילון שלישית בבסיס, טייסת "העקרב" שהפעילה מטוסי "סופר-מיסטר". שלוש הטייסות נשארו באותו הרכב זמן רב וכמעט עשור לאחר פתיחתה של טייסת "העקרב", הן פעלו זו לצד זו במלחמת ששת הימים. במהלך המלחמה ביצעו שלוש הטייסות 1,294 גיחות לתקיפת שדות-תעופה, תחנות מכ"ם, סיוע קרוב והטלת כרוזים. בחלק הראשון של מלחמת ההתשה, עד יולי 1969, השתתפו טייסות הבסיס בתקיפת מטרות מחבלים בירדן ובסוריה, עד להרחבת מעגל הלחימה לעבר מצרים. בתקופה זו נזקפו לטייסות הבסיס 42.5 הפלות של מטוסי אויב.
במהלך מלחמת יום הכיפורים פעלו מהבסיס ארבע טייסות שביצעו 3,137 גיחות לתקיפה ויירוט. לאחר המלחמה החליט הקונגרס האמריקאי לספק לישראל עוד מטוסי קורנס (פאנטום), שנקלטו בטייסת "העקרב" בשנת 1975.
במלחמת לבנון הראשונה פעלו מהבסיס חמש טייסות שביצעו 1,196 גיחות לתקיפה, יירוט, ליווי, סיוע ואמנעה. במהלך מלחמת המפרץ ביצעו טייסות הבסיס 125 גיחות. בשנת 1991 החלו טייסת "העקרב" וטייסת "הקרב הראשונה" להפעיל מטוסי ברק חד-מושביים ודו-מושביים בעת ובעונה אחת.
במלחמת לבנון השנייה השתתפו טייסות הבסיס במשימות אוויר-אוויר ואוויר-קרקע. במבצעי "עופרת יצוקה" ב-2008 ו"עמוד ענן" ב-2012 פעלו הטייסות ברצועת עזה ונטלו חלק פעיל במשימות תקיפה.
בנובמבר 2010 נפתחה בבסיס טייסת "מאמני קרב", המרכזת את רוב הסימולטורים של מטוסי הקרב בחיל-האוויר. בטייסת נמצאים סימולטורים של מטוסי F-15 ו-F-16, המשמשים את טייסי ונווטי הקרב בחיל. במהלך שנת 2012 הוקם בחצור הסימולטור המקושר הראשון, אשר מאפשר למתאמנים לתרגל משימות בצוות.
המקור: אתר חיל האוויר.

רכס עזריקם הוא משאר מרצועת רכסי הכורכרים הדרומיים וליתר דיוק הרכסים הפנימיים של מישור החוף הדרומי כמוצג במפה. מדרום לרכס עזריקם נמצאים הרכסים באזור בארי ובאזור ניר-עם וגברעם ומצפון לו הרכסים של גדרה ורחובות.
להרחבה על הכורכרים הדרומים

אירועי מלחמת העולם הראשונה
זירת "מרדף פלשת" 

מרדף פלשת – אחרי הבקעת קו החזית העות'מאני בדרום הארץ ב-31 באוקטובר 1917, (קרב באר-שבע, המהווה חלק ממה שמכונה קרב עזה השלישי), נתקל חיל המשלוח המצרי (שמו הרשמי של הצבא הרב-לאומי בפיקודו של הגנרל אלנבי) בקו-הגנה עות'מאני מצפון לבאר-שבע ו-"נתקע" מולו כשבוע.
לאחר הבקעת קו זה ב-6 בנובמבר 1917 התקדמו כוחות אלנבי צפונה במספר צירים, תוך ניהול מספר קרבות עם הכוחות העותמאניים הנסוגים. שלב זה של הקרבות מכונה בכינוי הלא-רשמי מרדף פלשת.
כוונתו של אלנבי הייתה, לאחר הבקעת הקו העות'מאני מצפון לבאר-שבע, כי יחידות הפרשים שלו יפרצו אל עבר החוף, ינתקו את נתיב הנסיגה של הכוח העות'מאני הגדול שהחל את נסיגתו מעזה צפונה ויביאו לכיתור כוח זה והוצאתו ממעגל הלחימה. אולם, מרבית יחידות הפרשים לא היו כשירות למרדף באותה עת, עקב מחסור חריף במים עבור הסוסים הצמאים. ב-9 בנובמבר 1917, עמדו לרשות של אלנבי רק שתי חטיבות של פרשים קלים אוסטרלים (פ.ק.א.), אשר השתייכו ל-דיביזיית אנז"ק, אשר השתייכה בתורה לקורפוס המדברי הרכוב – זרוע הפרשים של צבא הגנרל אלנבי.

חלקו הצפוני של אזור המרדף משתרע באזור הסיור – מאיסדוד (תל אשדוד) ומזרחה, אל עבר אזור המושבים שדה-עוזיהו, אמונים ועזריקם; יער עזריקם; קטע מהגדה המזרחית של וואדי א-מג'מה (קטע מנחל לכיש); הגדות הצפוניות של הנחלים האלה וברקאי; גן-יבנה וקיבוץ חצור-אשדוד.

ה-9 בנובמבר היה יום גדול עבור אותן שתי חטיבות פרשים – בריגדות הפ.ק.א 1 ו-2, אשר נעו מג'ממה (סביבת רוחמה) בשני טורים: בריגדת פ.ק.א. 2 התקדמה במהירות, תוך ניהול מספר קרבות (בורייר, חוליקאת, כאוכבה), עד סמוך לקסטינה. במהלך הערב הם נסוגו מעט לאחור, אל סואפיר. גדוד של חטיבה זו פעל מעט ממערב וניהל קרב סמוך לעיבדיס (סמוך לנגבה). במקביל וממערב לגזרת הפעילות של בריגדת פ.ק.א. 2 פעלה הבריגדה השנייה, פ.ק.א. 1. בריגדה זו נעה מערבה, אל מגד'ל (בתחום אשקלון של היום), ומשם לנקודה מדרום לאיסדוד

ב-10 בנובמבר המשיכה בריגדת פ.ק.א. 1 להתקדם ותפסה את איסדוד (תל אשדוד) וג'יסר איסדוד (גשר עד הלום). הפרשים זיהו נקודות ראויות להשקאת הסוסים ממזרח לאיסדוד, אולם כוח עות'מאני אשר התבצר בגבעות אלו (סביבת המושבים שדה-עוזיהו, אמונים, עזריקם ויער עזריקם) מנע זאת מהם. בינתיים, כוחות מהדיביזיה ה-52 (דיביזיית חי"ר סקוטית מצוינת, אשר כונתה דיביזיית "השפלה" – Lowland) החלו לנוע צפונה באותו בוקר מסביבת נחל שקמה אל עבר איסדוד, במסע רגלי מפרך ובתנאי חמסין. בהתקרבם לאיסדוד, זיהה מפקד כוח החלוץ, הבריגדה ה-157, ירי ארטילרי עות'מאני אל עבר איסדוד עצמה. הוא רכב קדימה ופגש את בריגדת הפרשים האוסטרלית, אשר עדכן אותו על המצב, לרבות העובדה כי אין באפשרותו להשקות את סוסיו עקב הנוכחות העות'מנית ממזרח. המפקד הסקוטי הורה לחייליו היגעים ממסעם המפרך להיערך לנוע מיידית מזרחה, להדוף את הכוח העות'מאני באותן גבעות ולהשתלט על אזור בארות המים.

הכוח הסקוטי נע מאיסדוד מזרחה עם אור אחרון. לאחר רדת החשיכה השתלטו הסקוטים על רכס גבעות והחלו להתבסס במקום תוך חפירת עמדות. תוך זמן קצר הסתבר כי מעט ממזרח להם, מעבר לערוץ סלעי, ניצב רכס גבוה אף יותר (יער עזריקם) ועליו כוח עות'מאני חזק. התפתח קרב לילי מוזר, במהלכו חצו כוחות עות'מאניים וסקוטים את הערוץ שבין שני הרכסים ותקפו מטווח קרוב אלו את אלו. לאחר חצות ערכו העות'מאניים התקפת-נגד חזקה, אולם גם התקפה זו נהדפה על-ידי הסקוטים. לפנות בוקר התברר כי העות'מאניים נסוגו והסקוטים תפסו את הרכס אשר שלט מצפון על אזור בארות המים.
ב-11 בנובמבר נעו הפרשים האוסטרלים מעט צפונה ויצרו ראש-גשר על הגדה הצפונית של נחל לכיש. בריגדה 156 של הדיביזיה הסקוטית החליפה את הבריגדה שלחמה על הרכסים מצפון-מזרח לבית-דראס. מימין לסקוטים, דיביזיית הרגלים ה-75 תפסה את אזור סואפיר (סביבת שפיר, עין צורים, מרכז שפירא). שארית דיביזיית אנז"ק ודיביזיית היאומנרי הרכובה עשו דרכם אף הם אל סביבת איסדוד. כוונתו של אלנבי הייתה לרכז כוח גדול במערב, ולתקוף ב-13 בנובמבר את קו ההגנה העות'מאני אשר הגן על צומת מסילות הברזל בוואדי סראר (נחל שורק) ועל דרך ירושלים-יפו. קו הגנה עות'מאני זה כמוצג לעייל, התבסס בחלקו על רכס גבעות כורכר – קוביבה וזרנוקה (מערב רחובות), רכס מע'אר, קטרה, גדרה, מסמיה, קסטינה. אולם לפני שהדיביזיה הסקוטית יכלה לנוע אל עבר סביבת מע'אר, קטיה וגדרה, היה עליה לעקור כוח עות'מאני אשר התבסס מצפון לנחלים האלה וברקאי, סביב הכפר ברקה (גן יבנה) וגבעה בולטת מזרחה משם, אשר כונתה "הגבעה החומה" (גבעת קיבוץ חצור-אשדוד).
ב-12 בנובמבר נעו כוחות הבריגדה ה-156 אל עבר ברקה והשתלטו עד-מהרה על קו העמדות העות'מאני הראשון. במהלך השעות הבאות התחולל קרב קשה על שני קווי עמדות נוספים במעלה הרכס, כאשר באחרון שבהם, עם רדת החשיכה, התנהל קרב פנים אל פנים תוך שימוש בכידונים. מזרחה מברקה, בגבעה החומה, התנהל קרב קשה אף יותר. הבטליון (גדוד רגלים) הסקוטי התוקף ספג אבדות רבות ולקראת 16.00 תפס שארית הכוח את פסגת הגבעה, אולם נהדף לאחור בהתקפת-נגד עות'מאנית עזה זמן קצר לאחר-מכן. בשלב זה הצטרף כוח נפאלי מהדיביזיה ה-75 אל שרידי הכוח הסקוטי, אשר קיבלם בתשואות. החשיכה ירדה והכוח המשולב הסתער במעלה הגבעה התלולה בהתקפת כידונים והשתלט סופית על הגבעה החומה. אבדות (הרוגים, פצועים ונעדרים) צבא אלנבי במהלך קרבות ה-12 בנובמבר התקרבו ל-500 (!!), 420 מתוכם סקוטים.

מבצע ברק  במסגרת תכנית ד':
השתלטות חטיבת גבעתי 
על המרחב קודם עזיבת הבריטים את הארץ
כדי לבסס את השליטה היהודית בדרומה,
בין רחובות לבאר טוביה
בשטחים שיועדו למדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה
המטרה הייתה להיערך לקראת  ופלישתם המתוכננת של צבאות ערב.

*****

עד פלישת הצבא המצרי ב-15 מאי
השתלטו כוחות ההגנה על רוב היישובים הערביים
ונפתחו דרכי התחבורה בנגב.
כיבושי צה"ל הבריחו גם תושבי כפרים רחוקים
מאזור הקרבות ומאות פליטים הציפו את מג'דל.
המבצע הופסק בשל הזעקת חטיבת הנגב לחזית ירושלים
והושלם בסוף חודש מאי

התקופה הראשונה שלאחר אישור 'תכנית החלוקה' התאפיינה בלחימה בלתי סדירה בין כוחות ערבים ויהודים בשלושה סוגי אזורים עיקריים: לחימה בערים המעורבות, לחימה על היישובים היהודיים המבודדים ולחימה על צירי התנועה. מבאר טוביה ודרומה עברה הדרך אל היישובים היהודים בצפון הנגב דרך יישובים ערביים גדולים ועוינים, בשני צירי תנועה: ציר ג'וליס-ברייר-ניר עם וציר מג'דל-עזה. הנסיעה דרך היישוב הערבי הצפוף חייב נסיעה בשיירות של כלי רכב מוגנים ובליווי צבאי. השיירות נתקלו ביריות של אנשי הכנופיות ובמוקשים שהונחו על הדרכים. ב-16 במרץ לאחר עזיבת הבריטים את האזור חסמו אנשי ברייר את הכביש בתעלות עמוקות שחפרו לרוחב הדרך. ב-26 במרץ פסקו גם השיירות והקשר היחיד עם ישובי צפון הנגב התנהל באמצעות שני מטוסים קלים ("פרימוסים") בלבד. במחצית השנייה של אפריל נפרצה דרך חדשה ממזרח לכפר ברייר שהתחברה לכביש פלוג'ה ובסמוך לה הוקם יישוב יהודי חדש בשם ברור חיל.
בתחילת מרץ 1948 גובשה במפקדת ההגנה תוכנית ד' שעיקרה היה מעבר מאסטרטגיה הגנתית לאסטרטגיה התקפית. במסגרת התוכנית פעלו חטיבות ההגנה ליצירת רצף טריטוריאלי יהודי בשטח שהוכר כמדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה ויצירת מצב שייקל על הכוחות לקדם את פלישת צבאות ערב. שתי חטיבות של 'ההגנה' פעלו באזור דרום הארץ:
חטיבה 12 ('הנגב') שהייתה אחראית על המרחב מדרום לציר מג'דל (כיום אשקלון) -פלוג'ה,
וחטיבה 5 ('גבעתי') שהייתה אחראית על השטח מצפון לציר זה.
ערב הפלישה המצרית הצפויה היו שתי החטיבות עסוקות בהשלמת תוכנית ד'. חטיבת 'הנגב' מנתה כ-800 לוחמים ואילו בחטיבת גבעתי היו כ-3000 לוחמים. שתי החטיבות סבלו ממחסור בציוד ורק לחלק מהחיילים ניתן נשק אישי.
בחזית הדרום כללה תוכנית ד' שתי מטרות אסטרטגיות: לייצר ולבצר את קו היישובים היהודיים, ובנוסף, להטריד את הכוחות המצריים הנעים צפונה ולבלום את התקדמותם. דרכי הפעולה היו טיהור המרחב מנוכחות ערבית, ביצור היישובים היהודיים הסמוכים לציר ההתקדמות הצפוי של הצבא המצרי וניהול פשיטות הטרדה על הציר המצרי.
בתחילת חודש מאי 1948 החלו שתי החטיבות לפעול ליישום חלקה הראשון של התוכנית, כל אחת בגזרתה.
חטיבת 'גבעתי' פעלה במטרה להשתלט על "מושבות יהודה, דרום יהודה וצפון הנגב". יחד עם גדוד מחטיבת 'הנגב' יצאנ החטיבה למבצע 'ברק' שנועד לפעול לטיהור מהיר ('ברק') של המרחב שבאחריותה, במטרה ליצור מכשולים וקווי הגנה נגד הצבא המצרי, לחזק את האחיזה במרחב ובדרכי התחבורה, למנוע מהצבא המצרי בסיסים חשובים בהם יוכל להתבסס ולעורר בהלה ודה-מוראליזציה בשורותיו, ובכך לשבש ולמנוע את תכניותיו.
בשלב ראשון תקפה החטיבה כפרים באזור מג'דל-איסדוד-יבנא. בשלב השני נכבשו הכפרים בציר ברייר-כאוכבה.
עוד קודם לכן ב-4 במאי 1948, במסגרת מבצע כיתור הושלם כיבושם של הכפרים עקיר הסמוך למזכרת בתיה שחלש על הדרך לירושלים וקטרה הסמוך לגדרה שחלש על הדרך לנגב.
השלב הראשון של מבצע ברק החל סמוך לפלישת צבאות ערב. ב-11 במאי כבשו כוחות של חטיבת גבעתי את הכפר בשית לאחר קרב קשה. ההתקפה הראשונה נהדפה, והכפר נכבש בהתקפה השנייה. באותו יום נכבש גם הכפר בית דראס, כ-4.5 קילומטרים מדרום-מערב לבאר טוביה ותושביו נמלטו לכיוון איסדוד. הכפר הסמוך סוואפיר א-שמליה נכבש ללא קרב. בעקבות כיבוש הכפר ברחו גם תושבי בטני שרקי (צפונית לבאר טוביה סמוך לבסיס חצור).
ב-12 במאי 1948 פוצץ גשר עד הלום שנמצא על ציר ההתקדמות מדרום לצפון. בנקודה זו נעצר הטור המצרי כשבועיים לאחר מכן. באותו לילה נכבש גם הכפר ברקה ששכן 3 ק"מ מזרחית לגשר. בשלב זה נקראה חטיבת 'גבעתי' לסייע לחטיבת הראל במבצע מכבי שנערך בחזית המרכז בדרך לירושלים, ורק גדוד אחד נשאר באזור הדרום.
במקביל לחטיבת גבעתי פעלו בגזרה גם כוחות מחטיבת הנגב. ב-12 וב-13 במאי נכבש הכפר ברייר מצפון מזרח לעזה, ותושביו נמלטו לכיוון עזה. בעקבות כיבוש ברייר נמלטו תושבי חוליקאת וכאוכבה לכיוון מערב. באותו יום גורשו גם תושביהם של סומסום ונג'ד הסמוכים.
ב-15 במאי כבש גדוד 3 של חטיבת גבעתי את הכפר מע'אר ששכן מעל צומת תל נוף ובתיו פוצצו. רובו של הכפר כבר היה נטוש באותו שלב.
בחציו השני של חודש מאי כבשו כוחות מחטיבת 'גבעתי' את הכפרים: סוואפיר אל שרקיה, בטני עראבי, קוביבה וזרנוגה שרוב תושביהם נמלטו עוד קודם לכן, והמעטים שנותרו גורשו ככל הנראה. ב-27 ו-28 במאי כבשה חטיבת הנגב את הכפרים אל מחרקה וכופחה.

 

אל-בטאני אל-שרקי – הוא הכפר המזרחי ממערב לו נמצא הכפר התאום לו, אל-בטאני אל-ע'רבי. שמות הכפרים זיהו אחד כמזרחי (שרקי) ואחד כמערבי (ע'רבי). אתר ארכיאולוגי בתחומי הכפר הכיל שרידים כגון רצפת פסיפס, אגן ניקוז, יסודות מבנים עתיקים וחרסים. האזכור המוקדם ביותר של הכפר מצביע על כך שהוא נוסד כחווה עבור הח'ליף מועוויה אבי סופיאן (661-680 לספירה). הצפות נחל האלה בחורף כפו התרחבות מזרחה של הכפר, לאורך הדרך המובילה לאל-בטאני אל-ע'רבי, עד שהמרחק בין שני הכפרים הצטמצם לשני קילומטר. בזמן מלחמת העולם הראשונה, ב-12 בנובמבר 1917, הציבו כאן הבריטים תותחים, שהרעישו את עמדות הטורקים שתבצרו בכפר בורקה הסמוך לגן יבנה, בגדה הצפונית של נחל האלה. בהמשך עמדות הטורקים נכבשו על ידי כוחות אנז"ק (הפרשים הקלים האוסטרלים והניו-זילנדים) והצבא הבריטי המשיך בדרכו לכבוש ירושלים. בשלהי תקופת המנדט אדמות הכפר השתרעו אז על 5,764 דונם, מהם נרכשו 70 בידי יהודים. פרנסת תושבי הכפר התבססה על חקלאות, בעיקר דגנים והדרים. חלק מהגידולים הושקו במי גשם ואחרים באמצעות בארות, ששימשו גם לצריכת מים ביתית. בנוסף, עסקה הקהילה בגידול בעלי-חיים ועופות.  שני הכפרים אל-בטאני אל-שרקי ואל ע'רבי נכבשו ב-13 במאי 1948 במהלך מבצע ברק בידי חטיבת גבעתי שהתקדמה דרומה, בדרכה להלחם בכוחות מצרים בציר החוף. כנראה שהכפרים נתפסו מיד על ידי הכוחות המצרים ונכבשו שוב לקראת ההפוגה הראשונה ב-11 יוני 1948 על אדמות הכפר לא נבנו ישובים ישראלים, ושרדה ממנו רק תחנת משטרה רעועה מתקופת המנדט, שכוללת שלושה מבני בטון בעלי גגות שטוחים. באתר הכפרים פזורים שיחי-צבר ועצי אקליפטוס, תאנה ושקמה, וניתן לזהות בבירור אחד מרחובות-הכפר.

חורשת עזריקם שביער באר טוביה שוכנת בין באר טוביה ועזריקם. היער ניטע על ידי קרן קיימת לישראל בשנות ה-50 במסגרת עבודות דחק והספקת פרנסה וכבוד לעולים החדשים שהתיישבו במושבי הסביבה. מאוחר יותר הפכו חלקים מהגבעות לשתי מחצבת כורכר. המחצבות העמיקו עד מי התהום ולכן חברת מקורות הפכה אותם למאגרי החדרה המעשירים מי תהום. למרות קרבתה למרכז הארץ, מבחינת הציבור הרחב זוהי חורשה נידחת למדי, ורק מטיילים מעטים נכנסים בין שעריה. בני המושבים, לעומת זאת, מכירים את המקום בזכות מחנה הנוער של תנועות המושבים, שקבע את מקומו ביער. חורשת עזריקם סבלה במשך שנים מ"התעללות". משאיות נפטרו בין עציה מפסולת בניין וגם פסולת חקלאית מצאה את דרכה למקום. קבוצה קטנה של תושבי המקום קצה במצב וארגנה את קבוצת נאמני היער והתחילה בפעילות בשיתוף קק"ל בשיקום האזור. הנאמנים, בשיתוף המועצה האזורית באר טוביה, גייסו את התושבים לניקוי היער במסגרת יום הניקיון הבין-לאומי וארגנו ימי נטיעות בט"ו בשבט. הטענה של נאמני היער היא שלמרות המאמצים שהקהילה משקיעה בחיבור עם קק"ל ועם המועצה האזורית, למרות הישיבות הרבות, הסיורים והרצון הטוב, היער טרם מימש את החזון שלו וחורשת עזריקם טרם זכתה לטיפול שהיא ראויה לו. להרחבה על היער, שיקומו ואתריו.

עזריקם – מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית באר טוביה. המושב הוקם בשנת 1950 על חורבות של יישוב ערבי בשם "בתני על ערבי. בשנה הראשונה גרו התושבים באוהלים ללא חשמל, ללא מים זורמים וללא כבישים. גרעין מייסדי היישוב כלל עולים מטוניס שהתארגנו כקבוצה לעלות לארץ בעזרת תנועת גורדוניה (מפא"י). העולים שהגיעו לארץ הורדו בחסות החשיכה, באמצע שום מקום. במהלך השנה הראשונה עזבו חלק נכבד מהעולים ובמקומם שיכנה הסוכנות בשנת 1951 עולים מפרס, עיראק, הודו ותימן. בשנת 1955 התווספו העולים ממרוקו. במהלך השנים שבו בנים ובנות רבים ליישוב והקימו דור חדש וצעיר הן בתחום היישוב המקורי והן בהרחבות שעדיין ממשיכות להתפתח ולהיבנות גם בימים אלה.

*****

שדה עוזיהו (שְׂדֵה עֻזִּיָּהוּ) הוא מושב השייך למועצה אזורית באר טוביה. יישוב הוקם בשנת 1949 על ידי 120 משפחות עולים מהערים מיסראתה ואל-ח'ומס שבלוב ברובם ניצולי שואה. שמו של היישוב הוא על שמו של עוזיהו, מלך יהודה אשר לפי דברי הימים בנה ערים באזור בו נמצא כיום היישוב. בשנת 2000 הופשרו קרקעות לבניה במרכז המושב, מה שמשך זוגות צעירים לאווירה הפסטורלית השוררת במושב וכמות האוכלוסייה גדלה לכ-400 משפחות ול-1500 אנשים ומעלה שחלקן מתפרנסות מחקלאות מחסנים ומפעלים תעשייתיים.

שתולים – מושב המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית באר טוביה. המושב הוקם בשנת תש"י 1950 על ידי עולים מתימן, שהגיעו במסגרת מבצע 'מרבד הקסמים'. בתחילה נקרא המושב 'ביתניה החדשה'. שם המושב סמלי מתוך ספר תהילים פרק צ'ב פסוק י'ד: " שתולים בית ה' בחצרות אלוהינו יפריחו". השם מזכיר את נבואתו של יחזקאל המדמה את ישראל לענף "מצמרת הארז הרמה..ושתלתי אני על הר גבוה ותלול. בהר מרום ישראל אשתלנו, ונשא ענף ועשה פרי'.  במושב, שכונת 'תלתן' (בתים דו משפחתיים), 96 נחלות חקלאיות.10 משקי עזר.200 יחידות דיור בהרחבה.

נחל לכיש הוא נחל אכזב ברובו, וזורמים בו בעיקר מי שיטפונות. אורכו הוא כ 70 ק"מ ואגן היקוותו משתרע על 1,020 קמ"ר. הנחל מתחיל את דרכו במורדות המערביים של הרי חברון.  אגן הניקוז של הנחל מורכב מארבע יחידות נוף אורכיות הנחצות ע"י נחל לכיש ויובליו והן מורדות ההר, גבעות שפלת יהודה, מישור החוף הצפוני ורצועת החול. נחל לכיש נשפך לים בחוף אשדוד בין הנמל ואזור התעשיה בצפון ובין השטח העיר. אל אגנו של נחל לכיש מתנקזים שני ערוצים גדולים נחל אלה ונחל גוברין.

 

גשר עד הלום הוא גשר על נחל לכיש  החוצה את כביש 4 ליד אשדוד, 35 ק"מ דרומית מתל אביב, סמוך למחלף אשדוד דרום של ימינו. זהו המקום הצפוני ביותר שאליו הגיע הצבא המצרי שפלש לארץ ישראל במלחמת העצמאות. לאחר התנגשותו בצה"ל נעצר בגשר, ומכאן שמו "עד הלום".
הגשר נבנה בסוף המאה ה-19 בידי השלטון העות'מאני מעל אפיק ואדי סוכריר שחצה את דרך יפו-עזה בקטע בין יִבְּנה למג'דל (כיום, אשקלון). הוא נבנה על יסודותיו של גשר מהתקופה הממלוכית והתקופה הרומית, כשלושה קילומטרים צפונית לעיירה איסדוד, ונקרא ג'סר איסדוד

בזמן מלחמת העולם הראשונה – ב-11 בנובמבר 1917, עם התקדמותו צפונה של חיל המשלוח המצרי – עשרת ימי "מרדף פלשת", השתלטו כוחות מדיוויזית האנזא"ק על גשר איסדוד, לאחר שחובל על ידי העות'מאנים הנסוגים, והקימו ראש גשר מצפון לשפך לוואדי סוכריר. במקביל לגשר הכביש בנו צוותי "הרכבת הצבאית לארץ ישראל" (PMR) הבריטית גשר רכבת על פיגומי עץ ובסמוך לעיירה הערבית איסדוד, נבנתה תחנת הרכבת, לימים תחנת הרכבת אשדוד עד הלום, על מסילה שנמתחה מקנטרה בגדה המזרחית של תעלת סואץ, לאורך חופי הים התיכון של חצי האי סיני והמשיכה לאורך מישור החוף הארץ ישראלי, בתחילה תוך שימוש במסילה העות'מאנית הצרה ותחנת הרכבת דיר סניד עבור בתחנת הצומת עד תחנת הרכבת לוד ומשם לירושלים ולאחר סיום המלחמה על תוואי המסילה המזרחית עד לתחנת הרכבת חיפה מזרח. החל ב-17 בנובמבר הוטענה בתחנה אספקה שהונחתה מן הים על ידי הצי הבריטי להובלה מסילתית לטובת כוחות חיל המשלוח שהתייצבו בקו שתי העוג'ות.
במהלך המרד הערבי הגדול הקימו שלטונות המנדט עמדת פילבוקס לשם הגנה על הגשר מפני חבלה של אנשי כנופיו.
ב־12 במאי 1948, במסגרת מבצע ברק, על מנת לעכב את תנועת המצרים המשוערת לכיוון תל אביב, פוצצה פלוגה ב' מגדוד 53 של חטיבת גבעתי את ג'סר איסדוד – גשר עד הלום.

ליל ה-15 במאי, שעות לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל חצה חיל המשלוח המצרי את קו הגבול הבין–לאומי המפריד בין ארץ ישראל למצרים באזור רפיח ופלש לתחומי המדינה הערבית בגבולותיה על פי החלטת החלוקה בתנועה לכיוון גבולות המדינה היהודית על פי החלטת החלוקה. הכוח המצרי נעצר במג'דל. ב–28 במאי יצא הכוח המצרי ממג'דל והמשיך בתנועה ללא הפרעה על ציר החוף בדרכו צפונה. ב-29 במאי נכנס הכוח המצרי לאשדוד והמשיך צפונה כשלושה קילומטרים עד שנעצר בג'סר אסדוד המפוצץ. לפנות ערב, הופתעו המצרים על ידי תקיפה אווירית של ארבעת מטוסי אוויה S-199 (מסרשמיט) הראשונים של טייסת הקרב הראשונה של חיל האוויר הישראלי. נזק גדול לא נגרם לכוח המצרי.
בליל ה-30-31 במאי פשטו שתי פלוגות מחטיבת גבעתי על הכוח המצרי שבאזור הגשר. לאחר יומיים, בליל 2-3 ביוני החל מבצע פלשת. המבצע לא הצליח לעקור את הכוח המצרי ממקומו (רק במסגרת מבצע יואב נסוגו המצרים מהנקודה), אולם ריתק אותו לעמדותיו.

הרחבה ראו  מי בלם את המצרים במלחמת 1948? 

אחר מלחמת העצמאות שוקם הגשר. ממערב לגשר נמצא "פארק עד הלום" ובו קיר הנצחה לנופלים, וכן הפילבוקס ועמדת הוויקרס.
בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים הוקמה על ידי מדינת ישראל בסמוך לגשראנדרטה דמוית אובליסק לזכר חללי הצבא המצרי, וזאת כחלק מהסכם השלום ובתמורה להשארת האנדרטאות הישראליות ברחבי סיני. הכתובות על ארבע פאות האובליסק הן בערבית, בעברית, באנגלית ובכתב הירוגליפי. בינואר 2010 חנכה החברה הלאומית לדרכים את מחלף עד הלום החדש. הפרויקט כלל את שיקומו של הגשר העות'מאני בשיתוף עם רשות העתיקות, שתילת כאלף עצים חדשים וביצוע עבודות נרחבות לפיתוח נופי.
פארק הזיכרון כולל שביל הליכה העובר דרך כמה הנצחות. האלמנט הראשון הוא תבליט מרוצף גדול של שושנת הרוחות בו מסומנות הערים תל אביב, קהיר, אשדוד והמרחק אליהן, להדגיש עד כמה היו המצרים קרובים ללב הארץ. מהמקום תצפית נרחבת אל כל העברים. בהמשך עובר השביל, שלאורכו תבליטי מתכת ועליהם סיפור הקרבות, דרך מצדית (פילבוקס), עמדת שמירה ששלטה על הגשר. השביל מסתיים ברחבה ובה קיר ההנצחה המרכזי. הקיר מעוגל מעט פנימה, חלקו העליון משונן כבחומת מבצר. על הקיר מפת תבליט של מבצע פלשת, הקרב הגדול שהתחולל כאן בכ"ה באייר תש"ח, 3.6.1948, סמלי צה"ל וגבעתי, שמות 54 הנופלים בקרב והמילים: "ללוחמים שזעקו עד הלום. נפלו ולא זכו.

 קטע שלישי,
מגשר עד הלום צפונה
לאורך נחל לכיש והלאה לכיוון ניר גלים
צפונה במקביל לתוואי מסילת הברזל
לעבר מחלף אשדוד

מאזור כביש אשדוד-אשקלון זורם נחל לכיש במרזבה לכיוון צפון, כשממערב לו חולות אשדוד. לאחר כ-5 ק"מ, בחלקו האחרון של הנחל, יוצר הנחל "ברך" גדולה, שבה משתנה מהלכו של הנחל. מגשר עד הלום ועד ניר גלים זורם הנחל בכיוון דרום-צפון. מניר גלים ועד חוף הים זורם הנחל בכיוון כללי מערבה. הקטע המזרחי מהווה הנחל גבול שיפוט של העיר ואילו הקטע הצפוני מהווה גבול השטח הבנוי של העיר, ומצפון לו משתרע אזור התעשייה. קטע זה של הערוץ הוא גם הגבול בין חולות אשדוד בדרום לחולות יבנה שמצפונו.

מגשר "בני ברית" ועד לשפך הנחל לים ניזון נחל לכיש ממי תהום גבוהים, ולכן בשלושת הקילומטרים האחרונים שלו הנחל מלא מים כל ימות השנה, רוחבו מגיע בקטע זה כדי 20 מטרים. תופעה נוספת בנחל האופיינית לנחלי חוף היא: חדירתם של מי ים בנקודת המפגש של הנחל והים, הגורמת לעליית מליחות המים בנחל.
לנחל מתחברים מוצאי מערכת הניקוז שתפקידם לנקז את מי הגשמים לעבר הנחל בחורף, וכן דליפות מים ותקלות שונות כל ימות השנה.
מצפון לשפך הנחל משתרעים מתקני נמל אשדוד ואזור עורף הנמל. סמוך לנחל שוכן גם אזור התעשייה הכבדה. במשך שנים רבות סבל הנחל מזיהומים חוזרים ונשנים מתעשייה זו ומתקלות מכוני הביוב העירוניים, שקרסו מעומס התפתחותה המואצת של העיר. נגרמו מפגעים אקולוגיים לנחל ופגיעה באיכות הסביבה. בחורף 1992-1991 עלה נחל לכיש על גדותיו, הציף שכונות בעיר וגרם לנזקים כבדים. הייתה זו נקודת השפל שלאחריה הוחלט בעיר להתחיל ולתקן את ששובש. ב- 1996 החלה עיריית אשדוד בשיתוף גורמים ציבורים, ממשלתיים והתעשייה המקומית, לשקם את חלק הנחל הקרוב לים. במשרדי האיגוד ערים לאיכות הסביבה אשדוד וחבל יבנה הוקמה מנהלת ייעודית לפרויקט השיקום והקמת פארק לכיש- אשדוד. במסגרת פעולות השיקום הופסקה הזרמת השפכים לנחל, האפיק נוקה והגדה הדרומית של הנחל יוצבה וטופחה. זהו למעשה פארק לכיש – אשדוד (פל"א) – רצועת ירק צרה שהפכה לאתר בילוי ונופש, וריאה ירוקה לעיר אשדוד. איכות מי הנחל הלכה והשתפרה, אולם, גם לאחר פתיחתו של הפארק לציבור, יחלפו עוד כעשור וחצי עד שיגיעו לכדי טווח נגיעה לקריטריון הניקיון הדרוש לצורך קיום שיט בנחל. איגוד ערים לאיכות הסביבה אשדוד- חבל יבנה, שליווה מקרוב את פעולות השיקום, ממשיך מזה שנים בניטור קבוע של מי הנחל, ומתן תמונת מצב עדכנית לפרנסי העיר על מצבו האקולוגי. מגוון הבדיקות הגדול מוכיח כי בחומש האחרון חל שיפור נוסף, המציב את נחל לכיש בשורת נחלי החוף הנקיים בארץ (וזאת על אף הקושי הגדול בהיעדר זרימת מים טבעית בנחל). לאור השיפור באיכות המים, יש לצפות כי בשנים הקרובות תתאפשר גם חזרת פעילות השיט בנחל לכיש.
המקור ולהרחבה ראו איגוד ערים לאיכות הסביבה אשדוד חבל יבנה

******

אשְׁדּוֹד היא עיר במחוז הדרום והשישית בגודל אוכלוסייתה בישראל. בשנת 2018, העיר מונה למעלה מרבע מליון נפש. הנוסדה כמועצה מקומית ב-1956 והוכרזה כעיר ב-1968. העיר שוכנת לחופו של הים התיכון במישור החוף הדרומי, מדרום ליבנה, מצפון לאשקלון וממערב לגן-יבנה. בשטחה זורם נחל לכיש.
אשדוד קרויה על שם אחת מחמש ערי פלשתים ששכנו באזור, מהערים העתיקות בארץ ישראל, ושמה נשמר מאוחר יותר גם בשם העיירה הערבית איסדוּד. עוד בראשית ימיה הייתה עיר נמל ואחד מסמליה המובהקים עד היום הוא נמל אשדוד, הגדול מבין שלושת נמלי המסחר הימיים של ישראל.
מאז הקמתה, אשדוד היא עיר קולטת עלייה שגם נבנתה על ידי עולים. העולים יצרו בעיר אינטגרציה חברתית, מבלי לאבד את הזהות המיוחדת של הקהילות מהן באו. אשדוד תוכננה בתכנון מוקדם, מה שתרם רבות להצלחתה ולהתפתחותה כאחת הערים הגדולות בישראל.

בעיר אשדוד מתאפיינת בתכנון עיר הבנויה רבעים־רבעים. כל רובע נהנה מפונקציות סביבתיות המאפשרות לו תפעול עצמאי כאילו היה עיר קטנה, עם מוסדות חינוך ומרכזי תרבות, מרכז מסחרי ופארק עירוני, מוסדות ציבור ושירותים שונים לקהילה. מערכת הכבישים בעיר בנויה מכבישים עורקיים החוצים את העיר שתי וערב וחוצצים בין הרבעים. כבישי שירות פנימיים מחברים את הרבעים זה לזה ומייצרים עיר דינמית המאפשרת תנועה מהירה וחלקה ממקום למקום.
העיר אשדוד נותנת כבוד לים, משאב הטבע החשוב ביותר שלה, וכל תכניות הפיתוח החדשות יוצרות זיקה בין העיר לרצועת החוף. דגש נוסף הושם על אדריכלות, וכל מוסדות הציבור החדשים נושאים אופי ארכיטקטוני ייחודי כדוגמת המשכן לאומנויות הבמה, מוזיאון מונארט לאומנויות, בית האומנים על שם אריה קלנג, מרכז כיוונים לצעירים ועוד.

קטע רביעי, ממחלף אשדוד
מזרחה לאורך תוואי נחל יבנה
לעבר כביש 40

גן דרום – מושב שהוקם בשנת 1951 על ידי עולים, שעלו מעיראק במבצע עזרא ונחמיה. המתיישבים הראשונים בגן הדרום שוכנו במעברה בגן-יבנה הסמוכה עד השלמת הכנת התשתיות במושב למגורים. בעת הקמת המושב נציגי רשויות השלטון הציעו את השם "משולם" בעקבות עברות ח'רבת סלם הסמוכה למקום. המתיישבים התנגדו והציעו את השם הנוכחי משום היותם ממוקמים בין היישובים גן-יבנה ובני דרום. מושב משתייך לתנועת האיחוד החקלאי ונמצא בתחום המועצה אזורית גדרות שכל מושביה משתייכים לתנועת התיישבות זו.

*****

המועצה אזורית גדרות – הוקמה בשנת 1953 כמועצה אזורית של יישובי המעמד הבינוני השייכים לתנועת האיחוד החקלאי. בתחומי המועצה 7 יישובים מהם 6 מושבים חקלאיים: גן הדרום, כפר אביב, כפר מרדכי, מישר, משגב דב, שדמה ועשרת שהוא יישוב קהילתי, ממוצע המרחקים בין היישובים הוא 5.9 ק"מ.

*****

בצרון- מושב שהוקם בשנת 1935 ומשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום השיפוט של המועצה האזורית באר טוביה. בביצרון מתגוררים היום למעלה כ-1,200 תושבים. מקימי ביצרון היו קבוצת אסירי ציון מערים שונות ברוסיה שהתארגנו בשנת 1929 ונקראה "קרים תל חי" והגיעה לארץ בשנת 1932. בתחילה הגיעו מייסדי בצרון לגן-יבנה לאחר שנענו להצעת המוסדות המיישבים שתמורת עבודתם בפרדסים יקבלו שטח אדמה שעליו יקימו מושב. שלוש שנים מאוחר יותר, עזבו חברי הגרעין את גן יבנה ועלו להתיישב על אדמות הקרן הקיימת הסמוכות. הם קראו לישוב – בצרון "שובו לבצרון אסירי התקוה" (זכריה ט' י"ב). בתחילה כלל היישוב 30 נחלות משק, 5 דונם לכל נחלה. החברים המשיכו לעבוד בפרדסי גן-יבנה ועם זה לבנות את משקיהם.
בין השנים 1942 – 1945 הגיעה קבוצת הרחבה ראשונה, היו אלה נוטרים ממשטרת היישוב (גפירים) אשר גרו במזכרת בתיה (על יד עקרון) והופנו ע"י הסוכנות להתיישבות. בתיהם הוקמו בפאתי המושב ונקראו "שכונת העקרונים".
בשנת 1949 הגיעו לביצרון חיילים משוחררים חברי גרעין "בתלם" וזאת בעקבות הצעתו של אברהם הרצפלד-להתיישב במקום ולהגשים בכך אידיאל של עבודת אדמה. וכך נוספו עוד 30 צריפים, 30 משקים וגם רחוב- "רחוב החיילים". אל רחוב החיילים הצטרף מאוחר יותר "רחוב העולים" שנקרא גם "רחוב הבולגרים", שאוכלס ברובו מעולים חדשים שהגיעו מבולגריה ומארצות אירופה נוספות. על שטח אדמה שהוקצה להם במרכז הכפר הוקמו אוהלים שפונו מיושביהם כעבור זמן קצר בשל השיטפונות והשלג של חורף 1950 שהיה קשה במיוחד. הוותיקים קלטו לבתיהם את מפוני האוהלים עד להקמת צריפי המגורים. בשנות ה-60 נבנו בתים ונעלמו הצריפים. משנות ה-90 חלו שינויים רבים בחיי המושב. בנים ובנות מצאו את  דרכם במשק ההורים והיו לבנים ממשיכים וגם משפחות חדשות הצטרפו והמושב זכה לתנופה של פיתוח וגידול.. במושב 108 נחלות, ו-108 בתים בשכונות הרחבות הנקראות "נוריות" ו"נרקיסים", כ 50% ממתיישבי ההרחבות הינם בני המקום, והשאר משפחות שהגיעו מכל הארץ. מקור אתר היישוב

*****

נוה מבטח – המושב המשתייך לתנועת המושבים,נוסד בשנת תש"י 1950, על ידי עולים, ניצולי שואה, ממזרח אירופה,ואחרים שהיו חקלאים עוד בארץ מוצאם. שם המושב סמלי ומציין את הביטחון שמצאו העולים בהתיישבם במדינת ישראל. מקור השם: ספר תהילים "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו" או לפי ספר ירמיהו: "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו והיה כעץ שתול על פלגי מים". המושב מונה 60 נחלות חקלאיות, 20 משקי עזר, 65 יחידות דיור בהרחבה.

גן יבנה גן-יבנה נוסדה כמושבה חקלאית שעיקר פרנסתה על הפרדסים, שפריים יוצא לאירופה דרך נמל חיפה. גן יבנה הוקמה על אדמות המרעה של הכפר הערבי "ברקה", על ידי חברת "אחוזה אלף ניו יורק", אשר בבסיסה משפחות יהודיות מרוסיה, פולין ומרכז אירופה, שהיגרו לארה"ב. אחרי המשבר הכלכלי הגדול בשנת 1929, בחיפוש אחר מקורות השקעה חדשים, אפשרויות חדשות וכמיהת היהודים לארץ ישראל, החליטו אנשי חברת "אחוזה אלף" לרכוש אדמות בארץ ישראל, ולשלוח אנשים שיכינו את הקרקע לעת צרה. "אחוזה אלף" קנתה בשנות העשרים המוקדמות של המאה ה-20 אדמות ברעננה וחילקה אותן. כאשר התברר שיש חוסר באדמות, קנתה "אחוזה אלף" גם את אדמות המרעה בברקה במגמה ליישב בה את אנשיהם, שכן אדמות ברקה היו זמינות מחד, וקרובות לתל-אביב מאידך. עם סיום רכישת האדמה, בשנים 1929-1930 הגיעו לאדמות ברקה שמונה משפחות מניו-יורק. מאחר ולאנשי "אחוזה ניו-יורק" לא היה מושג בחקלאות, בניין, הגנה ויתר נושאים מקצועיים, צירף אליהם הישוב המאורגן את גרעין "תל-חי-קרים", גרעין חלוצי-סוציאליסטי שהוקם במסגרת פעולותיו של יוסף טרומפלדור לארגון גרעיני התיישבות ברוסיה לגיבוי תל-חי. חברי הגרעין היו בוגרי גימנסיה שיצאו להכשרה בעבודת החקלאות והבניין, שהגיעו לתגבר את תל-חי המשוועת למגינים ועובדי אדמה. תל חי נפלה בשנת 1928, ולכן חברי הגרעין קיבלו את דין המוסדות והגיעו לארץ ב-1929 להקים את גן-יבנה.
גן-יבנה היתה חלק מהישוב המאורגן. הישוב המאורגן כלל מערכת ניהול: הסוכנות היהודית, קרן היסוד, ההסתדרות על מחלקותיה, לשכת עבודה, מערכת חינוך לילדי עובדים, מערכת שיווק ואספקת תנובה והמשביר; היחידה הישובית, צרכניה על אגפיה, אספקת מזון למשק החי, אספקת מזון וצרכי בית לתושבים, מחלבה לאיסוף החלב ושליחתו לתנובה, ביציה לאיסוף הביצים ושליחתם לתנובה, איסוף ושילוח תוצרת גני הירק והפרי דרך תנובה ועוד. המערכת הפיננסית גובתה על ידי בנק ניר, בנק קופת עם ובנק אפ"ק, לימים בנק לאומי. מכך גם בתחום ההגנה ההיקפית והמקומית, דרכי הגישה ועוד, מתוך תפישת המוסדות המיישבים שיש להקים בכל מקום אפשרי "אשכול יישובים" המחוברים זה לזה, מהווים יחידה ביטחונית אחת וניזונים ממוסדות משותפים כאמור. גם גן-יבנה תוכננה על פי תפישה זו, כמרכז יישובי על שטח שנפרש מצומת "מבטח" דהיום, דרך ביצרון, דרך "רמת השניים" ועד גבעה 11. אשכול הישובים כלל את: תפארת ישראל, ביצרון, רמת השניים, שכונת השוטרים, גן יבנה כישוב מרכזי, גבעת 11 – מול בריכת המים בגן העיר מול המתנ"ס, שהוא גבול גן-יבנה עד מלחמת השחרור.
זמן קצר אחרי הקמת גן יבנה הבינו אנשי גרעין תל חי, שאינם רוצים להישאר פועלים לנצח. לכן דרשו וקיבלו את אדמות הקרן הקיימת והקימו בשנת 1935 את מושב ביצרון. גן-יבנה וביצרון התפתחו בנקודה בה התיישבו, והתרחבו ברבות השנים. תפארת ישראל לא הצליחה לפרוץ את גבול ארבע המשפחות ולימים חוברה לביצרון. רמת השניים שנבנתה כשכונת פועלים עם משקי עזר ושכונת השוטרים, הפכו במהרה לחלק מגן-יבנה. גבעת 11 התפזרה והפסיקה להתקיים כיחידה עצמאית כבר ב-1938.

קטע חמישי ואחרון
מזרחה מכביש 40
בין יישובי המועצה אזורית נחל שורק
והלאה חזרה לרבדים

 

המועצה האזורית "נחל שורק" משתרעת על 28,000 דונם בגבול המחוזות: מרכז, דרום וירושלים. כביש מספר 3 תוחם את גבול המועצה מדרום וכביש מספר 40 במערב. ממערב למזרח כביש מספר 7 חוצה בתוך המועצה ומצפון לדרום כביש מספר 6. המועצה מאגדת בתוכה שבעה ישובים של אוכלוסייה חרדית ודתית לאומית, ובתור שכזו היא המועצה האזורית הדתית- חרדית היחידה בארץ. שניים מיישוביה הוקמו אחרי פינוי גוש קטיף, עבור תושבי אותם ישובים שפונו. גני טל ונצר חזני שמרו על שם היישוב ממנו פונו. סך כל תושבי המועצה 9,000 ועוד כ – 1,200 תלמידי חוץ הלומדים במוסדות חינוך של המועצה.

 

גַּנֵּי טַל הוא מושב דתי, הנמצא בתחום המועצה האזורית נחל שורק. ביישוב מתגוררות כ-190 משפחות (נכון ל-2017), רובן משפחות שפונו בשנת 2005 במסגרת תוכנית ההתנתקות מהמושב גני טל בגוש קטיף שברצועת עזה.
מושב גני טל שהיה בגוש קטיף נמצא כקילומטר מצפון לחאן יונס, בקרבת היישוב קטיף. המושב נוסד ב-1979 במסגרת ארגון יישובי הפועל המזרחי, והיה בעל אופי דתי. במושב התגוררו 75 משפחות. המשפחות שפונו רצו לשמור על מסגרת הקהילה שהייתה ביישוב הישן, ולכן לאחר הפינוי עברו כולן לאתר מגורים זמני שהוקם ביישוב יד בנימין, ובד בבד איתרו מקום בו יוכלו להקים יישוב חדש אליו יעבירו את הקהילה בשלמותה. הוחלט שהקהילה תעבור לקיבוץ חפץ חיים, שם תוקם בעבורם הרחבה לקיבוץ. מאוחר יותר הוחלט כי ההרחבה שהוקמה על שטחי קיבוץ חפץ חיים תקבל מעמד של יישוב נפרד. במהלך שנת 2010 החלו העבודות להקמת היישוב, ובשנת 2012 החלו המשפחות לעבור מאתר המגורים הזמני ביד בנימין אל היישוב החדש.

*****

חָפֵץ חַיִּים הוא קיבוץ דתי המונה 120 משפחות שנוסד ב-25 באפריל 1944 והוא היישוב הראשון שהקימה תנועת פועלי אגודת ישראל, שהקימה גם את קיבוץ שעלבים ומספר מושבים. הקיבוץ הוא חלק ממועצה אזורית נחל שורק.
מקימי הקיבוץ היו עולים מיהדות גרמניה שהצטרפו לציונות בעקבות מאורעות תרפ"ט ב-1929 ועליית הנאצים לשלטון ב-1933. העולים התיישבו באופן זמני בשתי קבוצות הכשרה בכפר סבא ובפתח תקווה, לקראת הקמת קיבוץ. הקבוצה בפתח תקווה מנתה כשבעה מייסדים שגרו באוהלים, גם בימי הקרה והגשם. כעבור זמן־מה העירייה ביקשה שיעזבו את המקום היות שלא הייתה להם בעלות על הקרקע.
אימו של אחד החברים, יצחק וייל, קנתה פרדסים בסביבת רחובות, ובחנוכה הם עברו לשם והתגוררו באוהלים. התנאים היו קשים – חום מחניק, צפיפות, ותעסוקה דלה שהובילה לחוסר־פרנסה. כמו כן, חיכוכים נוצרו בין הרווקים לבין בעלי־המשפחות לגבי הוצאות משק־הבית, אך למרות חבלי־הלידה הרבים, נבנו צריפים ונרכשו בעלי־חיים, והחברים עברו הכשרות חקלאיות והתכוננו לקראת העלייה לקרקע. לאחריהּ, הקיבוץ כמעט והתפרק בתום כל שנת־שמיטה, אך הצליח לשוב ולעמוד על רגליו.
הקיבוץ נקרא על־שם הספר "חפץ חיים" לרבי ישראל-מאיר הכוהן מראדין בשל הערכת חברי־הקיבוץ את הרב ובשל סמיכות הקמת הקיבוץ לפטירתו.
את אדמות קיבוץ חפץ חיים קנתה הקרן הקיימת לישראל ועליהן התיישב הקיבוץ כפר סאלד ב-15 באוגוסט 1937 במסגרת מבצע חומה ומגדל. לאחר מספר שנים עברו תושבי המקום, ב-13 בנובמבר 1942, לאצבע הגליל, לכפר סאלד. שנה וחצי לאחר מכן עברו חברי גרעין קיבוץ חפץ חיים, חלוצים דתיים מגרמניה, חברי "עזרא" ו"אגודת ישראל" (ששהו בהכשרה משנת 1933ליד כפר סבא ובגדרה), אל האדמות הנטושות של כפר סאלד. חברי הגרעין ביקשו לקיים קיבוץ השומר תורה ומצוות ומקפיד בייחוד על המצוות התלויות בארץ, בהתאם להנחיות של החזון איש. בלילה הראשון ישנו בקיבוץ רק 12 חברים וחברה אחת.
הקיבוץ היה הראשון מסוגו, והראשון שהיה חבר בתנועת אגו"י, וגם עלה על אדמות הקרן הקיימת. משום כך, עמד הקיבוץ, לראשונה בשיח ההלכתי, בפני שאלות רבות הנוגעות ליחסי דת וחקלאות – בין היתר עלו שאלות בדבר קיום המשק בשנת־שמיטה, חליבה בשבת, ביצה שנולדה בשבת וכדומה. השאלות הובאו לרבני הקיבוץ, וחלקן הופנו לחזון איש, שהיה בקשר קרוב מאוד עם הקיבוץ ואף ביקר בו פעמים אחדות.
ענפי המשק כללו בעבר רפת, לול, מדגרה, גידולי שדה ופרדסים, ואילו כיום הם כוללים רפת וגידולי שדה בלבד. הקיבוץ עוסק גם בשירותי תיירות, במסגרתם פועלת 'מדרשת הארץ ומצוותיה', פארק מים, מלון "ציפורי בכפר" וגן אירועים "לילות קסומים". בקיבוץ נמצא גם מפעל "פאלאס" ופעלה חנות המפעל שלו שבה נמכרו מוצרים חד־פעמיים, מגבונים ונרות.
לקראת סוף שנות התשעים, הקיבוץ שקע בחובות כבדים ולכן החל בתהליך־הפרטה, כפי שהתרחש במרבית הקיבוצים בארץ. כיום הקיבוץ סיים לחלוטין את תהליך ההפרטה.
אחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות אירח הקיבוץ רבים ממפוני גוש קטיף במלון והעניק להם יחס חם ותומך, ועל כך זכה מהם לשבחים רבים. קשר חזק נוצר עם קהילת גני טל שהחליטו להתיישב על אדמות הקיבוץ במסגרת פתרון־הקבע. ההסכם נחתם בנובמבר 2008.

לקראת סיום חציית כביש 3

כביש 3 הוא כביש רוחב, המחבר בין אשקלון בדרום-מערב, דרך קריית מלאכי עד צומת הכניסה ליישוב מבוא חורון, דרומית-מזרחית למודיעין-מכבים-רעות. בין צומת מלאכי לצומת ראם חופף הכביש לאורך כ-4 קילומטרים לתוואי של כביש 40. כביש 3 הוא כביש מרכזי המחבר את דרום הארץ לירושלים, דרך מחלף לטרון וכביש 1. החברה הלאומית לדרכים  שידרגה את הכביש והפכה אותו לדו-נתיבי ורב-מסלולי. רכבת ישראל ביצעה בעשור האחרון הפרדה מפלסית בין הכביש לבין מסילות הרכבת לירושלים ולבאר שבע החוצות אותו. למרות זאת, הכביש אינו כביש מהיר כיוון שהוא משמש ככביש הגישה היחיד לרבים מהיישובים שבצידו.

סיום ארוחה קלה
במרכז עידן אופן

סוף דבר

היה זה טיול מענג
ארוך במרחק 52.5 ק"מ 
וארוך בזמן: חמש ושלוש רבעי שעה
מתוכן ארבע שעות רכיבה
ושעה שלוש רבעי עצירות והפסקה

****

מזג האוויר כמעט היה מושלם,
אוויר היה יבש, צח ונקי לאחר היורה
הרוחות מזרחיות ערות
היו מעט לא נעימות
התגברנו!!

****

רכבנו בעיקר בשטחים הפתוחים החקלאיים,
חלקם שדות וחלקם מטעים ופרדסים
הפעם כמעט ולא נכנסנו לתחומי היישובים

*****

באזור הטיול אתרים מעניינים
והסטוריה שלו מהמאה ה-20' מרתקת 

*****

רכבנו בין היתר לאורך הנחלים העוברים אזור זה:
נחל ברקאי, נחל האלה  ונחל יבנה
שהם יובלים של ונחל לכיש.
מפעם לפעם גם חצינו אותם.

*****

שוב למדנו על
הארגון המונציפאלי הבזבני
שהוא שריד היסטורי לקוי,
עברנו בתחום שיפוט של שש מועצות אזוריות ועיר אחת. מ
זה ספר עצום ביחס לתא השטח בו הסתובבנו.

*****

שסיימנו את הטיול הייתה לנו הרגשה,
למדנו להכיר את חבל הארץ
שאנו עוברים מעת לעת בכבישיו  
גם השקענו לא מעט אנרגיה 
היה כדאי ושווה!

*****
תודה לכל החברים
שיצרו את הקבוצה

****

תודה לעידן הלל
שנרתם לעניין,
תכנן את המסלול
ואירח אותנו בנדיבות ,
כמו תמיד 

*****

תודה לרז גורן שנענה
ברצון "להנחתה"
להוביל את הטיול
שצילם
וזה אלבומו
ותעד את המסלול

 

****

תודה לאורי לביא
שצלם בדקדקנות
וזה אלבומו

*****

תודה לארז, עמית ואורי
שהושיטו יד לסייע לעבור
בנקודות בהן נזקקתי לעזרה. 

 

 

לפני מספר שבועות, איל אופק פנה אלי: " "האם תוכל לרכב איתי, כמה שיותר זמן בירושלים, כולל העיר העתיקה". מיד הסכמתי.

 

סכמנו שנטייל יום שלם מצאת החמה בשעת בוקר וועד סיום היום או צאת הנשמה, הקרוב ביניהם.

 

איל העביר לי את רשימת המקומות שביקש שנעבור בהם לרבות לאורך הקו העירוני.

 

הכנתי תכנית מסלול בתוואי שיעבור ברוב המקומות שציין.

 

כמו כן הסכמנו שנזמין את החברים ברשימת התפוצה.

 

ביום ראשון (21/10/2018) ממשנו את התכנית. בשעת בוקר מוקדמת התכנסנו קבוצה שכללה שישה חברים: איל אופק, ג'אדר ורבה, רון מאיר, ארז צפדיה, לוי אבנון ואני.

 

 

בזמן התארגנות ליציאה לדרך, הסתבר ששכחתי את המצלמה בבית. לרגע הצטערתי. מיד התעשתי.  החברים הבטיחו לצלם. הם לא אכזבו. בלי צילומיהם תיעוד זה לא היה מתאפשר. זו הזדמנות להודות לכולם, אלה שצלמו הרבה ואלה שצלמו מעט.

 

 

יצאנו לדרך ממגרש החניה ליד מכללת שכטר ושם גם סיימנו בשעת ערב.

 

מסלול הטיול

מקומות ומראות לאורך המסלול

קטע ראשון,
ממכללת שכטר
דרך שולי מתחם קמפוס גבעת רם,
אל שדרות הרצל,
הלאה על גשר המיתרים
ולתחנה המרכזית 

קטע שני,
מכיכר אלנבי 
ובעיקר רכיבה מנהלתית
ללא עצירות להסבר
דרך רחוב ירמיהו, רחוב בר אילן,
רחוב שמואל הנביא 
לכביש 1 – דרך בר לב
לשכונת שמעון הצדיק
הידועה בשם שכונת שיח ג'ראח

 

קטע הר הצופים
עליה מקריית הממשלה מזרח ירושלים
בית הקברות הצבאי הבריטי
שולי מתחם בית החולים הדסה,
למול שער קמפוס האוניברסיטה
תצפית מעל עיסויה
תצפית אל ואדי ג'וז והעיר העתיקה
תצפית לעבר מדבר יהודה

שֵׁייח' גָ'רַאח היא שכונה במזרח ירושלים, ממזרח לדרך בר לב (המכונה בפי הירושלמים "כביש מספר 1"), מצפון למושבה האמריקאית ומדרום-מערב להר הצופים והגבעה הצרפתית. השכונה נקראת כנראה, על שם חוסאם א-דין בן שרף א-דין עיסא אלג'ראחי, נסיך מאנשי חצרו של צלאח א-דין ורופאו האישי, שבנה במקום זאווייה ונקבר בה לאחר מותו בשנת 1201. השכונה נחשבת למבוססת וליוקרתית בין שכונות ירושלים הערביות. שוכנות בה קונסוליות ונציגויות של מדינות זרות: בריטניה, טורקיה, בלגיה, ספרד, הוותיקן, צרפת, איטליה, יוון ושוודיה ושל ארגונים בינלאומיים כגון האו"ם. בשכונה ממוקמים גם מספר מסעדות גורמה ומלונות יוקרתיים, כגון אמריקן קולוני. בסמוך לשכונה הוקמה קריית הממשלה ע"ש מנחם בגין ובה נמצאים: המטה הארצי של משטרת ישראל ומשרדי ממשלה הכוללים את משרד המשפטים, משרד השיכון, המשרד לביטחון פנים ומשרד המדע והטכנולוגיה.
הרחבה והפניות

שיירת "הדסה" הייתה שיירת משוריינים שהסיעה יהודים בדרכם להר הצופים ב-13 באפריל 1948, ד' בניסן תש"ח במהלך מלחמת העצמאות. השיירה כללה עובדי רפואה של בית החולים הדסה הר הצופים, עובדי האוניברסיטה העברית, אנשי ההגנה מגיני ההר, חולים, מבקרים ואזרחים. בעת שעברה בשכונה הערבית שייח' ג'ראח, הותקפה השיירה בידי פורעים ערבים, שרצחו 77 מנוסעי השיירה (במשך שנים השתרשה טעות בנוגע למספר החללים בשיירה והיא כונתה גם שיירת הע"ח). ההתקפה אירעה ימים ספורים לאחר פרשת דיר יאסין, ולטענת עבדאללה א-תל, מפקד הלגיון הערבי בירושלים, היוותה נקמה על הרג בני הכפר.
פירוט והפניות

בית קברות צבאי בירושלים הוא אחד משישה בארץישראל המערבית בהם טמונים חללי מלחמת העולם הראשונה מבריטניה ובנות בריתם. הנוספים הם אלה הנמצאים בדיר א-לבלח, עזה, באר שבע, רמלה וחיפה.
במהלך כיבוש סיני וארץ ישראל ובשנות המנדט הבריטי איבדה האימפריה הבריטית 14,493 חיילים: 12,197 – ממלחמת העולם הראשונה (תוכם, 9,703, שהם 80%, זוהו והשאר, 2,494 שהם 20%, לא זוהו), ועוד 2,296 מתום מלחמת העולם הראשונה, עד תום המנדט הבריטי על ארץ ישראל.

******

חלק בתי קברות צבאיים בריטיים בארץישראל לא נועדו להיות בתי קברות צבאיים בהם נקברים חיילים באופן רגיל, אלא נתפשו כפעולה חד פעמית לשם קבורת חללי מלחמת העולם הראשונה בלבד. בבתי הקברות בבאר שבע, הר הצופים ודיר אל בלח נקברו רק חללים ממלחמת העולם הראשונה. בבתי הקברות ברמלה, בעזה ובחיפה נקברו גם חללים בריטיים שנהרגו לאחר מלחמת העולם הראשונה, בין השאר בזמן המרד הערבי הגדול וכתוצאת מפעולות תנועת המרי העברי ובמלחמת העולם השנייה – סך הכל 2,296 חללים, מתוכם 1,933 בריטים. מבין הסך הכולל היו 561 חיילים שלא מתו עקב פעילות מלחמתית. ברמלה נקברו חללים כמעט עד לתום השלטון הבריטי בארץ ב-15 במאי 1948. חללים בריטיים מאז ועד 30 ביוני 1948 נקברו בבית הקברות הצבאי חוף כיאט בחיפה.

*****

בית הקברות הצבאי השביעי בארץ ישראל הוא בית בית הקברות לחיילים הגרמנים הנמצא בתחום בית החולים המשפחה הקדושה בנצרת ושבו קבורים 261 חיילים ומפקדים גרמנים ממלחמת העולם הראשונה, אשר נלחמו בארץ ישראל לצד האימפריה העות'מאנית במסגרת מעצמות המרכז.
ראוי לציין שרחבי ארץישראל המערבית אין בתי קברות צבאיים בהם טמונים חללי האימפריה עות'מאנית שנטמנו או באזורי הקרבות או בתי קברות מוסלמיים בקרבתם.

******

להרחבה ראו בית העלמין הצבאי הבריטי בהר הצופים, הטקס השנתי לזכר חללי הממלכה המאוחדת במלחמת העולם הראשונה בסיני ובארץישראל

עיסאוויה הוא כפר ערבי שהפך לאחר מלחמת ששת הימים להיות שכונה בעיר ירושלים, השוכן במורדותיו המזרחיים של הר הצופים בצפון ירושלים, על שפת מדבר יהודה. בשנת 2014 התגוררו בשכונה 13,571 תושבים. השכונה גובלת בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית ובשכונות הגבעה הצרפתית וצמרת הבירה. במקום ישנן מערות קבורה רבות החצובות בסלע הקירטון. אחת ההשערות גורסת כי מקומה של עיר הכוהנים נוב הוא באזור זה. ההשערה המקובלת בנוגע לשם הוא המסדר המוסלמי סופי בשם עיסאווה שצמח במרוקו במאה ה-16.
הרחבה והפניות 

קטע הר הזיתים
מאוגוסטיה  ויקטוריה,
דרך א-תור
תצפית מלון שבע הקשתות
מורד גת שמנים

קטע סביב העיר העתיקה ובתוכה
דרך העופל מעל נחל קדרון וחפירות הר הבית
כניסה בשער האשפות
טיפוס לבתי מחסה
סיבוב ברובע היהודי,
יציאה משער ציון,
שולי הר ציון במחוץ לחומה הדרומית 
תצפית על גיא בן הינום בפינה דרום מערבית 
מחוץ לאורך החומה המערבית 
שער יפו
הרובע הנוצרי ובעיקר
בשולי מתחם פטריארכיה הלטינית
יציאה מהשער החדש

 

הפסקת אוכל
חומוס בן סירא.
טעים מאוד!
אחד המקומות
הטובים בעיר…

קטע אחרון,
מהפסקת צהרים עד סיום
מרכז העיר והשכונות הסמוכות
רחוב הלל ורחוב המעלות
שכונת גן רחביה
מתחם רטיסבון
לב רחביה
שדרת גן הכוזרי
שדרות בן מימון
תצפית על עמק המצלבה
שכונת שערי חסד
שכונות נחלאות
חציית רחוב בצלאל
שכונות זכרונות 
רחוב אגריפס
שור מחנה יהודה
לאורך יפו
כיכר ציון ושולי נחלת שבעה
גן עצמאות
ומתחם בריכת ממילא ובית הקברות המוסלמי
שכונת מחנה ישראל
מתחם ימק"א
שכונת טלביה
תיאטרון ירושלים
רחוב פלמ"ח
שכונת קריית שמואל 
עמק המצלבה
ניות
שכונת נווה שאנן.
מכללת שכטר

מנזר רטיסבון הוא מנזר צרפתי קתולי השוכן ברחוב שמואל הנגיד 26 בשכונת רחביה בירושלים, ליד בית הכנסת ישורון. נבנה בין השנים 1876 ו-1897 ושימש כמנזר, בית ספר מקצועי ובית יתומים. מייסדו הוא האב אלפונס רטיסבון, יהודי מומר מצרפת.
חזית המנזר שאורכה כתשעים מטר מעוצבת בסימטריה האופיינית לסגנון הרנסאנס – בארוק האיטלקי עם אלמנטים רומנסקיים. האדריכל הוא האב מ' דומה (M.Doumet). משני קצוות החזית מתחילים שני אגפים של המנזר. האגפים הדרומי והצפוני מתנשאים לגובה של קומה נוספת מעל האגף המרכזי. ראשית נבנה הצד הצפוני של חזית הבניין ונחנך בשנת 1884 ואילו הצד הדרומי של חזית הבניין נבנה רק לאחר מכן ובנייתו נשלמה בשנת 1891. באגף הדרומי של המנזר ישנה קפלה אשר נחנכה בשנת 1894 ואילו האגף הצפוני נבנה רק לאחר מכן והוא ארוך יותר ממקבילו הדרומי. לאמצעו של האגף הצפוני מחובר אגף נוסף הניצב לאגף הצפוני. חלק זה של הבניין נבנה רק בשנות השלושים של המאה העשרים. במרתף הבניין נמצאים אולמות גדולים המאופיינים בקירות עבים ובתקרות בעלות קימרונות. האולמות שימשו בעבר ככיתות לימוד, חדר אוכל ומטבח. בחצר הצפונית של המנזר מצוי מגדל שמירה שהוקם בשנות השלושים של המאה התשע-עשרה, ימי שלטונו של איברהים פאשה בארץ ישראל. המגדל שימש כחלק ממערכת של מגדלי שמירה ואיתות על הדרך בין ירושלים ליפו. כיום המנזר נמצא בבעלות קריית הוותיקן.
חלק מתקופת מלחמת העולם הראשונה שימש המבנה כמפקדה של גדוד תותחנים אוסטרי שנשלח לארץ ישראל על מנת לסייע לצבא העות'מאני במלחמתו באנגלים. לאחר המלחמה הושב המנזר למסדר "אבות ציון". בשנת 1921 חנתה בחצר המנזר "פלוגה" של גדוד העבודה שעסקה בחציבת אבנים באזור ירושלים. עקב מקום חנייתה כונתה הפלוגה בשם "פלוגת רטיסבון".
בתקופת מלחמת העצמאות התגוררו בבניין רטיסבון הנשים והילדים מכפר עציון שפונו לשם כאשר המגורים בגוש עציון הפכו למסוכנים. לאחר מלחמת העצמאות שימש המבנה את האוניברסיטה העברית שכן לא ניתן היה ללמוד בקמפוס האוניברסיטה בהר הצופים. עם השנים הוחזר הבניין לרשותה של הכנסייה הקתולית.
משנת 1970 פועל במקום סמינר תאולוגי נוצרי, העוסק בלימודי נצרות ליהודים. אחד ממורי הסמינר היה חתן פרס ישראל האב מרסל דיבואה. בשנת 1998 פרס הוותיקן את חסותו על הסמינר, ושמו החדש של  הסמינר הוא "המוסד האפיפיורי רטיסבון".
בתחילת שנות ה-90 השכיר הוותיקן חלקת קרקע שבתחומי המנזר לקבלן הישראלי מרדכי אביב לצורך בניית מתחם מגורים יוקרתי במקום בשם "לב רחביה". הייתה זו העסקה הראשונה בין הוותיקן לאיש עסקים ישראלי. כיום משמש המבנה להרצאות וכבית מלון לצליינים.

להרחבה ראו השדרה בשכונת רחביה שחזרה למרחב הציבורי

שכונות אוהל משה

טַלְבִּיֶה היא שכונה הגובלת בצפון עם שכונת רחביה, בדרום עם שכונת קטמון, בצדה המזרחי נמצא גן הפעמון, ובמערבה משכן הנשיא ומוסדות התרבות שסביבו. השכונה הוקמה בשנות ה-20 של המאה ה-20, ואוכלסה בעיקר בידי תושבים ערבים-נוצרים אמידים. במהלך מלחמת העצמאות נטשו התושבים הערבים את בתיהם, והשכונה אוכלסה בתושבים יהודים.

התיאטרון העירוני של ירושלים, השוכן בשכונת טלביה בעיר, בסמוך למשכן בית הנשיא. מאז היווסדו, תיאטרון ירושלים התפתח להיות אחד משני מתחמי התרבות והאמנות הגדולים בישראל (השני: מרכז גולדה בתל אביב). המתחם נותן במה לכל אמנויות הבמה, המסך, האמנות החזותית והאמנות הפלסטית ומציג שפה אמנותית עדכנית. הוא מעניק לקהל מתרחב של שוחרי אמנות ותרבות, חוויה תרבותית כוללת וחושף אותו ככל האפשר לשיח, לאתגרים וליצירה התרבותית העכשווית בארץ ובעולם. מדי ערב מועלות במתחם הצגות של מיטב התיאטראות וקבוצות התיאטרון בארץ, מופעי מחול של להקות מובילות מהארץ ומהעולם, קונצרטים, מופעי מוזיקה, מפגשי תרבות, מופעי בידור וסרטי איכות. בד בבד מוסיף התיאטרון לפתח הפקות מקור, פסטיבלים ואירועים מיוחדים. בשנת 1958, עיריית ירושלים, בראשותו של מרדכי איש שלום, הכריזה על תחרות עיצוב לתיאטרון עירוני. האדריכלים מיכאל נדלר, שולמית נדלר ושמואל ביקסון זכו בפרס הראשון. טדי קולק, הגה יחד עם ידידיו הנדבנים מיילס מ. וגיטה שרובר, את רעיון הקמתו של תיאטרון ירושלים, ותרומתה של משפחת שרובר אפשרה את בנייתו של האגף המרכזי של הבניין. הנחת אבן הפינה לתיאטרון התקיימה באוקטובר 1964. הבניין נחנך בחודש אוקטובר 1971, ובו אולם אחד – תיאטרון שרובר ובו 970 מקומות ישיבה. במהלך שנות ה-80, בסיוע תרומות של משפחת קראון משיקגו ומטעם הקרן לירושלים, נבנה אגף נוסף בתיאטרון, אשר נחנך בפברואר 1986, וכולל 3 אולמות נוספים: אולם הנרי קראון – 760 מקומות, אולם רבקה קראון – 450 מקומות ישיבה, והתיאטרון הקטן – 117 מקומות ישיבה. התכנון של האגף החדש בוצע על ידי משרד האדריכלים המקורי. מאוחר יותר, נפתח אולם נוסף, האולפן- BLACK BOX, ובו עד 280 מקומות ישיבה, המשמש למופעים שונים ומגוונים. במתחם התיאטרון שוכן גם בית קפה, חנות ספרים ותקליטורים ואכסדראות מרווחות שעל קירותיהן מוצגות תערוכות אמנות מתחלפות.

 

*****

סוף דבר 

היה זה טיול נינוח וארוך
עם חבורה נחמדה, מתעניינת וסולידרית
עברנו בחלקים רבים ומגוונים של העיר

******

הוא החל בשעה 07:00 והסתיים בשעה 17:30
רכבנו שש שעות ועצרנו ארבע וחצי שעות 
מזג האוויר היה נעים

למרות האובך הקל שהיה 

******

היה תענוג כמו כל הטיולים בעיר.
אף פעם לא משעמם בירושלים.
מראות ביום שונים מאלה שבערב
והם משתנים מעונה לעונה.

****

חזרנו לבית מבסוטים
עם טעם של עוד.
נמצא בזמן הקרוב
הזדמנות מתאימה
להמשיך לטייל יחד!!! 

 

 

 

 

זמן רב מסתובב בראש של רז גורן ושלי הרעיון להקדיש טיול לעיר נתניה. בעיר זו הסתובבתי מספר פעמים אבל לא במסלול שיכלול את כל רחבי העיר ואתריה.

 

בעבר בעת שביתי רוני רווה התגוררה בקריית השרון שבמזרח נתניה, טיילנו בתוך העיר ובסביבה מספר פעמים: בגבעות החול במרכז השרון, בין קריית השרון ובין חרוצים – אפריל 2016; נתניה, מקריית השרון למרכז העיר ולמצוק החוף – אוקטובר 2015; במרחב החקלאי סביב נתניה ולאורך חוף העיר – יולי 2015; מקריית השרון לאורך מצוק חוף נתניה וחזרה – ינואר 2015; מקריית השרון לשפך נחל פולג ומצוק נתניה – דצמבר 2014; בקיץ 2018 עברנו בחלקים של העיר בטיול נופי קיץ במרכז השרון

 

אחרי טיולים אלה,  חשבתי שהגיעה העת שנכון להקדיש לעיר נתניה טיול שלם.

 

ביום רביעי (17/10/2018) ממשנו את הרעיון. יצאנו לדרך שלושה רז גורן, עמית פינקלשטין ואני.

 

לבקשתי רז גורן תכנן את המסלול, הוסיף עוד מספר אתרים שהצעתי לו. הוא הוביל את הטיול וגם הסביר.

 

מסלול מעגלי,
נגד כיוון השעון

באוגוסט 2018, מסלול הטיול נופי קיץ במרכז השרון  כלל מעבר בעיר.

 

 

******

נְתַנְיָה היא עיר במחוז המרכז, בשרון, השביעית באוכלוסייתה בערי מדינת ישראל. בסוף שנת 2017 התגוררו בה כ-215,000 תושבים. העיר נוסדה על ידי קבוצת בני בנימין בשנת 1929 כיישוב לבני המושבות ופועלי הפרדס. ב-2 באוקטובר 1932 קיבלה נתניה מעמד רשמי של כפר. ב-3 בדצמבר 1948 היא הוכרזה כעיר, ובמהלך זה צורפו אליה מספר יישובים בסביבתה כ"רמת טיומקין" ו"עין התכלת". נתניה הייתה לעיר הראשונה, מאז הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, שהוכרה רשמית כעיר.
נתניה נקראת גם "בירת השרון", על שום היותה העיר הגדולה ביותר באזור השרון; וכן "עיר היהלומים", בשל תעשיית היהלומים המפותחת שהתקיימה בה בעבר. העיר קרויה על שם הנדבן נתן שטראוס.

הרקע להקמת המושבה נתניה היה המשבר בשנים 1926–1928, הידוע גם כמשבר העלייה הרביעית. תנופת ההתיישבות שככה ונחלשה, והמצב הכלכלי בארץ הורע. בתקופה זו החל לפרוח ענף הפרדסנות בצורה חסרת תקדים, אחרי שפל רב-שנים בתחום. בשנים אלו ניטעו אלפי דונם של הדרים, ואלו גרמו להתפתחות מהירה של היישובים שלאורך שפלת החוף. חלק משמעותי (כ-20%) מהעלייה הרביעית פנה לעסוק בתחום ועבר ליישובי השרון. אזור השרון לא היה מיושב כמעט על ידי יהודים עד 1924. בנוסף לעולים ולאנשים פרטיים אחרים, החלו גופים ציבוריים כגון הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד לרכוש קרקעות באזור להתיישבות ולגידול פרדסים, באזור גוש תל מונד ועמק חפר לעתיד.
בין הגופים היוזמים את מפעל יישוב השרון השתלבה הסתדרות בני בנימין, אשר ייסדה בשנים 1924–1926 את הרצליה ואת כפר אהרון שליד נס ציונה. בשל השתייכותה הפוליטית-אידאולוגית של ההסתדרות לימין האזרחי ביישוב, נמנעו ממנה שיתוף פעולה או עזרה מהנהגת היישוב וההסתדרות הציונית, והיא נאלצה להתקיים על בסיס מקורותיה הכספיים בלבד, שגויסו עצמאית והיו דלים ביותר. בתנאים אלו יזמה ההסתדרות, ובראשה מזכיר ועד הסתדרות בני בנימין עובד בן עמי, את הקמת נתניה.
גיוס הכספים למטרת הקמת היישוב החדש החל ב-1928. עובד בן עמי ואיתמר בן אב"י נסעו בעניין זה לארצות הברית ולאירופה, אך חזרו ללא תוצאות ממשיות. עם זאת, הייתה בליבם תקווה כי מעשיהם יביאו לתמיכתו הכספית של הנדבן היהודי הידוע מארצות הברית נתן שטראוס. במברק ברכה ששלחו לו ליום הולדתו ה-80, הבטיחו לקרוא ליישוב שיקימו על שמו: "נתניה".
מיד לאחר חזרתו של בן עמי ארצה, החל יחד עם שני חבריו לוועד "בני בנימין", ברוך רם וגד מכנס, לחפש אחר קרקע מתאימה ליישוב החדש. בתיווכו של בנו של ראש עיריית טול כרם נפגשו השלושה עם שייח' צאלח חאמדן מאום ח'אלד, שהציע אדמות באזור כפרו למכירה. ב-8 בספטמבר 1928 נרכשו 1,400 דונם מהשייח' חאמדן, בעבור 5,600 לירות. מסופר כי השייח' גבה מהשלושה מחיר נמוך בעבור הקרקע מכיוון שטען כי הוא אינו מוכר אותה, אלא בסך הכול מקבל "דמי משמורת", בעבור 2,000 השנים שבהן שמרו הערבים על הקרקע עבור היהודים. ייתכן שהשייח' לא היה מעוניין להבליט את העובדה כי הוא מוכר אדמות ווקף ליהודים.
בד-בבד עם חיפוש הקרקע להתיישבות החל ארגון "בני בנימין" לגייס חברי ארגון המעוניינים להצטרף להקמת היישוב החדש. ב-18 בדצמבר 1928 עלו על הקרקע החדשה משה שקד ושלושה פועלים, על מנת לכרות את הבאר הראשונה. בדיוק חודשיים מאוחר יותר ממציאת מים, ב-18 בפברואר 1929 הגיעו חמשת המתיישבים הראשונים והחלו בחריש הראשון ביישוב. בשבועות הבאים עלו על הקרקע מתיישבים נוספים.
זמן קצר מאוחר יותר הוקמה חברת "הנוטע" בידי שלושת אנשי ועד "בני בנימין" – גד מכנס, ברוך רם ועובד בן עמי. במימונו של ד"ר אברהם אבושדיד (גיסו של איתמר בן אב"י), ראשון הרוכשים, פנתה החברה למשקיעים בחו"ל על מנת שישקיעו בפרדסי נתניה בתמורה לפרי שיגדל בהם. כך סיפקה החברה תעסוקה לבני המקום, ובהמשך אף החלה לפרסם את נתניה.
מקור והפניות 

המסלול, הקמות והמראות

מזרח העיר

* יציאה מקרית השרון
* לעבר גשר השרון למול האצטדיון החדש 
* ליד האצטדיון, מול שרידי אחוזת בית חנון
* דרך צפון אזור התעשייה ונמלאכה המזרחי
* מעבר על על גשר השלום לחלקה המערבי של העיר

קריית השרון  זו שכונה חדשה שנמצאת במזרח נתניה, בצמוד למכללה האקדמית נתניה. התכניות להקמת השכונה הוכנו בתחילת שנות ה90' מתוך כוונה להגדיל את שטחי הבניה בעיר ולמשוך אליה אוכלוסייה צעירה ומבוססת. הבניה במקום החלה בשנת 1997 והאכלוס הראשון בה החל בספטמבר 1999. הגם שחלקים גדולים משטח השכונה בנוי הבניה בה טרם הסתיימה. בחורשה הסמוכה לשכונה, ששמה הרשמי הוא "פארק האלונים", אך מכונה "חורשת הסרג'נטים", נתלו סמלים בריטיים  בימי המנדט הבריטי.

 

בירכת חנון (מכונה גם ביארת חנון) הוא מבנה מגורים וחווה חקלאית עתיקה של משפחת חנון בנתניה. מקום מבנים שנבנו החל מסוף המאה ה-19 ועד סוף תקופת המנדט הבריטי, המקום היה שייך למשפחת חנון מטול כרם עד 1948. במקום בית המגורים של המשפחה ובית האחוזה שהתפתח ממנו וכן שרידי הפרדסים, באר מים, אמה ארוכה המובילה את המים ובריכת אגירה למים. בשנים האחרונות נבנה במקום אצטדיון כדורגל מודרני תוך שמירה על עתיקות המקום.
מדרום לאתר שכנה בעבר ביצה שניזונה מנחל אילנות. מי הנחל נחסמו ממערב על ידי רכס הכורכר ומדרום בדיונת חול גדולה. בתקופת המנדט הבריטי ניטעו בלב הבריכה עצי אקליפטוס רבים כחלק מהניסיונות ליבש אותה. חורשה זו קיימת עד היום דרומית לחניה של מכללת אורט הרמלין. עד שנות ה-70 של המאה ה-20 הצטמצם מאד שטח הבריכה ובשנות ה-80 הוזרמו המים לבריכה מלאכותית. בעקבות פיתוח האזור בשנות ה-90 כחלק מפארק התעשייה של פולג נעלמה הבריכה לחלוטין. במרץ 2015 החליטה ועדת שמות רחובות ואתרים של עיריית נתניה על עברות שמו הרשמי של המקום ל"בארות חונן". ההחלטה אושרה במועצת העיר
המקור 

כביש 2  ידוע גם בשם "כביש החוף" ולעתים בשם "כביש חיפה-תל אביב החדש". עד הקמת המדינה כביש תל אביב – חיפה עבר דרך רמת גן, בני ברק, פתח תקווה ולאורך השרון לאחר סלילת כביש החוף הוא נקרא כביש תל אביב – חיפה הישן (היום כביש 4). לאחר הקמת המדינה נסלל כביש 2 שהחליף את כביש 4 ככביש החוף הראשי בקטע שבין תל אביב לחיפה.
כביש 2 נסלל במספר שלבים מתל אביב צפונה. על סלילת הקטע מתל אביב עד נתניה הוכרז באוגוסט 1949 והעבודות החלו בנובמבר 1949 במקביל בנתניה ובתל אביב. עד מרץ 1950 נסללו יותר ממחצית הכביש וביולי 1950 הוא נפתח לתנועה. על סלילת הקטע ממחלף נתניה עד חדרה הוכרז בינואר 1950‏ ומכרז יצא במאי 1951. אולם העבודות על הכביש התעכבו זמן רב. בתחילה נסלל הכביש מנתניה עד כפר ויתקין ואף זופת קטע של שני קילומטר, אולם בשנת 1955 העבודות נפסקו למספר חודשים בגלל חוסר תקציב. עם חידוש העבודות התרכזה העבודה בבניית גשר גדול מעל נחל אלכסנדר. בשנת 1957 הושלמה הכנת תוואי הכביש לקראת זיפותו‏, אולם בהיעדר תקציב נדחה זיפות הכביש לשנת התקציב הבאה. בינתיים שימש הכביש לנסיעה בעת שכביש 4 המקביל הוצף. עבודות הזיפות החלו ביולי 1958 והוא נחנך בינואר 1959. במהלך שנת 1963 הורחב הכביש לדו-מסלולי בכל כיוון. הקטע עד נתניה נחנך באוקטובר 1964 ובאמצע שנת 1965 נפתח המסלול הנוסף עד גבעת אולגה, למעט מעל נחל אלכסנדר בגלל הצורך להרחיב את הגשר מעל הנחל. אולם מהר מאוד קצב התנועה גבר וגרם בשעות העומס לפקקים לאורך הקטע, בכניסה לכפר ויתקין, בכניסה לנתניה, בכפר שמריהו, בכניסה להרצליה ובצומת גלילות. הקטע מחדרה עד לחיפה נפתח לתנועה ב-1969. הקטע האחרון התבסס על מחלפים. במסגרת בניית קטע זה נבנה מחלף זכרון יעקב שהיה המחלף הראשון בישראל שנפתח לתנועה במפגש דרכים בין עירוניות. בשנות ה-80 וה-90 הוסבו גם שאר הצמתים בקטעים הוותיקים למחלפים, וקטע הכביש מתל אביב למחלף נתניה הורחב לשלושה נתיבים בכל כיוון, ונתיב רביעי לכל כיוון ממכון וינגייט עד מחלף פולג. בינואר 2013 הפך רשמית הקטע שבין מחלף קיסריה למחלף עתלית לדרך מהירה המסומנת בתמרור הרשמי המיועד לכך, ובכך המהירות המרבית המותרת בקטע זה עלתה ל-110 קמ"ש. בשאר קטעי הכביש המהירות המותרת היא בין 90 ל-100 קמ"ש. החל מיוני 2013 ביצעה חברת נתיבי ישראל הרחבה של הכביש בין מחלף נתניה למחלף חבצלת, באמצעות הוספת נתיב נסיעה שלישי, שנחנך במרץ 2015.‏ מקור

דרום העיר

* פסל של שלום עליכם
* הלאה למתחם לאנדרטת חטיבת אלכסנדרוני
* פארק אגם החורף (נקרא שמורת דורה)
*חציית גשר השמורות
* אזור אנדרטת חיל החימוש ויד זיכרון לסיום מלחמת העולם השניה ברוסיה
* מעבר ליד שרידי הכנסייה הביזנטית
* אנדרטה בכיכר פנצ'ו
* צפונה לאורך הטיילת מעל המצוק עד מרכז העיר

אנדרטת חטיבה ומחוז אלכסנדרוני ניצבת בעיר נתניה ומנציחה את קרבות החטיבה במלחמת העצמאות ואת חלליה במלחמה זו. האנדרטה הוקמה באתר בו חנתה מפקדת החטיבה במלחמה. אנדרטת חטיבת אלכסנדרוני בנויה כמתחם מעוגל, הניצב בתחומי גן ציבורי. לפניו משתרעת גדר לבנים ועליה שלט הנושא את שם האתר. האנדרטה בנויה כחומת בטון מעגלית, המקיפה רחבת טקס מרוצפת שבחלקה נטוע דשא. שביל הליכה מתמשך לאורך החומה. לפני מרכז החומה משתרעת רחבה מוגבהת. על הכותל שמעליה נקבעו לוחות זיכרון מארד המציגים דמויות של לוחמים ומספרים את סיפור החטיבה וקרבותיה במלחמת העצמאות. מאחורי מרכז החומה מתנשא עמוד אבן, שעליו נקבע תבליט ארד. בשמאלה של החומה נקבעו כן ללהבת זיכרון ותרנים לדגלים, ומעבר להם נרשם על החומה שם החטיבה. על החומה הארוכה המתמשכת מימין נקבעו לוחות מוארכים ועליהם לוחיות המנציחות את שמות 447 חללי החטיבה במלחמה. לצידם נקבעה הכתובת "זכור".
האנדרטה הוקמה ביוזמת עמותת אלכסנדרוני ועיריית נתניה. היא תוכננה על ידי האדריכל יהודה יהב. יצירות האמנות נעשו על ידי הפסל סול בסקין, מחיילי החטיבה. היא נחנכה בשנת 1992.
המקור

"בריכת דורה" כפי שמה הישן, ובעגה המקומית מכונה "שלולית החורף", היא בריכת חורף בדרום העיר נתניה אשר סביבה התפתח פארק ציבורי המהווה את מהפארקים הראשיים בעיר (ובדרום העיר בפרט).
הבריכה והפארק נמצאים צפונית מזרחית לשמורת האירוסים (כביש ראשי מפריד ביניהן) בין שכונות האירוסים, נווה עוז (גלי ים) ורמת יגאל ידין (לשעבר שיכון דורה). השטח סביב השלולית (300 דונם) הוכרז כשמורת טבע. אך תהליכי העיור שחלו סביבה גרמו לפגיעה במגוון הביולוגי העשיר אשר שכן בה, ובנוסף השפיעו על היקוות המים לבריכה.
הבריכה (כמו עוד בריכות חורף רבות וחשובות, כבריכת יער בחדרה), מהווה כיום שריד לבריכות החורף ובתי הגידול הלחים הרבים שכיסו את אזור השרון, שהואיל ויובשו עד תחילת המאה העשרים.
במפת PEF משנת 1880 נקראת הביצה Bass el Hindi^[1] (בתרגום חופשי מערבית: "הביצה של ההודי" בהקשר לקולניאליזם הבריטי בהודו).
בסיס חטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות, המוכר גם כ"בסיס אלכסנדרוני" וקודם להקמת המדינה היה בסיס צבאי בריטי, הקיף את השלולית, ונודע בשם "מחנה דורה" על שם דורה אבן, אשת דן אבן, מפקד החטיבה דאז (בדומה לשיכון דורה).
הפארק הוכשר בשנת 2003, על ידי תורמים מאנגליה, בעקבות הפיגועים הקשים אשר פקדו את העיר במהלך האינתיפאדה, הוקמו בו גני שעשועים, שביל הליכה מסביב לפארק ומקומות המתאימים לעשיית פיקניקים. בשנים האחרונות הוקמה במה בפארק המשרתת את הציבור הדרומי במהלך חגיגות שנתיות במקום בעיקר ביום העצמאות וכן בפורים, וכמו כן סקייטפארק וגשר גדול שמחבר בין השמורה הגדולה ("גשר השמורות") שנחנכו ב-2016.
קיים "גוש" לא מפותח בשוליים הדרומיים של הפארק, ומהווה שדה בור קטן עם מיני צמחים רבים, הגוברת כלפי מערב, לעבר שולי הפארק הקרובים ביותר לשמורת האירוסים.
מקור והפניות

עיר ימים – משתרעת על פני 1,140 דונם לאורך חוף הים של נתניה, בין שכונת האירוסים לרמת פולג, ועל-פי התוכנית צפויים להיבנות בה 4,640 יחידות דיור, 3,150 חדרי מלון וכ-34,000 מ"ר שטחי מסחר. בתכנון השכונה, הצפויה לאכלס כ-18 אלף תושבים, מושם דגש רב על איכות המגורים תוך שילוב שטחים ירוקים רבים. פארק מרכזי גדול מתוכנן לאורכה ולרוחבה של השכונה, עם שבילים תת-קרקעיים להולכי רגל ולרוכבי אופניים. השכונה מתאפיינת במגדלי מגורים רבי-קומות. בתחילת 2012 נפתח בשכונה זאת קניון בשם "קניון עיר ימים"

 

בחזית בית יד לבנים נמצאת אנדרטה עשויה מסלע בזלת. על האנדרטה כתובת של אורי צבי גרינברג: בני גזע דוד שנפלו וחרבם בידם, אין אמת זולתם ואין הוד מלבדם. סמוך לבית יד לבנים נמצא אתר ההנצחה לחללי חיל הטכנולוגיה והאחזקה (בעבר חיל החימוש).

אנדרטת הניצחון בנתניה היא אנדרטה בנתניה לציון ניצחון הצבא האדום על גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. האנדרטה הוקמה על פי החלטת ממשלת ישראל ובהסכמת ממשלת רוסיה.
האנדרטה כוללת שני מרכיבים המסמלים את המעבר מחושך לאור ומעלה את הקשר בין ניצחון הצבא הרוסי שגרם לעצירת שואת העם היהודי ובעקבותיו תקומת העם היהודי בארצו.
מלחמת העולם השנייה מתוארת בתוך בונקר שחור. מצד ימין מתוארת שואת יהודי אירופה ומצד שמאל מתוארת המלחמה בין גרמניה לברית המועצות מיום פרוץ המלחמה ב-22 ביוני 1941 עד סיומה ב- 1945. החלק השני בנוי משתי כנפיים לבנות גבוהות המסמלות את הניצחון, התקווה והשלום.
האנדרטה עוצבה על ידי הפסל הרוסי סאלוואט שרבקוב בסיוע הפסלים וסילי פרפילייב ומיכאל נארודיצקי. עיצוב אומנותי על ידי הפסל הישראלי חן וינקלר. המונומנט ממוקם מול חוף הים בצמוד לבית "יד לבנים".
האנדרטה נחנכה בטקס ממלכתי ב-25 ביוני 2012 בהשתתפות נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, נשיא מדינת ישראל שמעון פרס וראש עיריית נתניה, מרים פיירברג.
עלות הקמת האנדרטה היא כמיליון דולר והיא הוקמה בסיוע תורמים לקרן היסוד והמגבית היהודית המאוחדת.
המקור 

פנצ'ו ("Pentcho"), הייתה אוניית מעפילים שהפליגה ב-1940 לעבר ארץ ישראל. כאשר היא שטה בים האגאי, אירעה תקלה במנוע, והאונייה נסחפה אל האי כמילי. לאחר עשרה ימים חולצו כ-500 נוסעיה על ידי כוחות איטלקים. הנוסעים הועברו למחנה ולקסרקטין סגור ברודוס ואחר כך למחנה מעצר בדרום איטליה, עד שבשנת 1944 הוסדרה עלייתם לארץ ישראל.
מקור והרחבה 

 

בית גולדמינץ הוא מבנה בנתניה, המשמש את בית הספר לפיתוח מנהיגות של צה"ל וכמתקן נופש של האגודה למען החייל.
בשנות ה-50 קידם ראש עיריית נתניה, עובד בן עמי, את עלייתם של יהלומנים יהודים מבלגיה ואת התיישבותם בעיר. אחר מהם, רומי גולדמינץ, תושב אנטוורפן שתרם מהונו לטובת עליית הנוער וניצולי השואה, החליט לפתוח בעיר מוזיאון לאמנות. לשם כך הוקם בניין מפואר, שתכנן האדריכל היינץ פנחל, בהשקעה של 650 אלף לירות (למעלה מ-8 מיליון שקלים חדשים בערכי2012).
פנחל תכנן בניין מלבני שאורכו 100 מטרים, רוחבו 20 מטרים וגובהו 10 מטרים. במרכז הבניין אולם בעל חלונות גדולים. במרכז האולם בריכה, שנועדה להצבת פסלים. הקירות הפנימיים צופו בשיש ובחרסינה שהובאה מבלגיה. כן הוקם במבנה אודיטוריום ובו 350 מקומות, ומרפסת גדולה המשקיפה על חוף הים. מיקומו של הבניין, באזור חוף ארגמן שבדרום העיר, נבחר על ידי העירייה, במטרה לתרום לפיתוחו של האזור, ולאחר שהמיקום הראשוני שנבחר לו, בסמוך לקריית צאנז שהחלה להיבנות, נדחה בשל בשאיפה להימנע מהקמת מרכז תרבות חילוני בסמוך לשכונה חרדית. באפריל 1959 נחנך המוזיאון, בטקס במעמד אליזבת מלכת בלגיה (רעייתו של אלברט הראשון), ראש ממשלת ישראל לשעבר משה שרת, ראש ממשלת בלגיה לשעבר קאמיל הויסמנס וראש עיריית אנטוורפן.
חרף ההשקעה האדירה, לא משך אליו המוזיאון מבקרים, והוא נותר שומם. בין הסיבות לכך – ריחוקו ממרכז העיר, היעדר קהילת אמנים בעיר, ומחסור במשאבים שמנע הבאת תערוכות מבחוץ. ב-1963 נפטר גולדמינץ, ובהתאם לצוואתו, הועברה הבעלות בבניין למדינה. האפוטרופוס הכללי בחן מספר אפשרויות, בהן הקמת ישיבה ובית ספר לניהול, אך מנהלי עזבונו של גולדמינץ בבלגיה פסלו אפשרויות אלה^[2]. בסופו של דבר הוסכם על העברת הבניין לרשות האגודה למען החייל. כחלק ממימוש הצוואה, הועברו לאגודה 240 אלף לירות נוספות מעזבונו של גולדמינץ, ונחתם הסכם בו נאמר כי "לא ישונה האגף המרכזי של המוזיאון ותקוים בו גם בעתיד תצוגה מתמדת של ציור והוא יהיה מופרד משאר האגפים ופתוח לציבור".
על אף ההסכם, נערכו בבניין שינויים שונים לאורך השנים, כדי להתאימו ליעודו החדש, מתקן נופש של האגודה למען החייל. בין היתר, נאטמו החלונות גדולים שלו, החלל המרכזי פוצל לשתי קומות, הבריכה הוסרה מהמבנה ובמקומה הוקם חדר אוכל, חזית הבניין חופתה בקרמיקה בצבע בז', וסביב המבנה הוקמו מבני מגורים, כיתות לימוד ובריכת שחייה. יצירות האמנות שהיו בבניין הוחזרו לבעליהם, והמתחם אינו פתוח לציבור הרחב.
במהלך השנים שימש המתחם לא רק כמתקן נופש לחיילים. בין היתר, לאחר מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, שימש כמתקן החלמה לחיילים פצועים, ובחופשות הקיץ נערכו בוקייטנות לילדים של חללי מערכות ישראל.
מקור והפניות 

ממרכז העיר צפונה 

* מבנה קולנוע כיכר העצמאות
* הפסקה באמפיתאטרון מול החוף
* לעבר למוזיאון נתניה והלאה לכיכר הנצחת ילדי אוסלו
* מעבר בשכונות צפון העיר ובחלק החרדי
* ליד מתחם בי"ח לנדיאו
* צפון לגבעת מצפה ים
* הלאה ליד בלו ביי
* מעבר בכניסה לשושנת העמקים
*צפונה לחבצלת השרון והלאה למושב אביחיל

קריית צאנז – שכונה חרדית המהווה את מרכז חסידות צאנז בישראל ובעולם. היא הוקמה ב-15 במרץ 1955 (כ"א אדר ה'תשט"ו) על ידי האדמו"ר מצאנז הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם. הקריה נמצאת בצפון-מערב העיר ומשתרעת על פני שטח של 380 דונם ולה חוף ים עם הפרדה עבור רוחצים דתיים. כמו כן, פועל בשכונה בית חולים לניאדו אשר נוסד על ידי הרב הלברשטאם ומותאם לשומרי שבת וחגים ופועל על פי דרישות ההלכה.

עין התכלת – נמצאת בצפון נתניה, לחופי הים התיכון. עין התכלת הוקמה כשכונת פועלים בעמק חפר בשנת 1936. בשנת 1948 הפכה לחלק מהעיר נתניה. השכונה קרויה על שם הים בצבע התכלת אשר לחופיו היא שוכנת. מערבית לשכונה, על המצוק הצופה לים, עמד בשנים 1943-1936 קיבוץ של השומר הצעיר בשם מצפה הים. חברי הקיבוץ התפרנסו מעבודות בנייה בעיר, מסלילת כבישים ומחקלאות, ופיתחו את ענף הדיג. הקיבוץ עזר למעפילים להגיע בסירות מהאוניות שעמדו במרחק מהחוף. בקיבוץ היה בית ילדים ובו שתי קומות שחלונותיו פנו לים, האירו לספינות כמגדלור וסימנו לכוחות הפלמ"ח על הימצאות כוחות בריטים באזור. במשך השנים התגבשו החברים ונוצרו משפחות. המקום היה קטן ושטח של 14 דונם לא הספיק להתפתחות חקלאית. החברים קיבלו את הצעת המוסדות המיישבים להתיישב דרומית לעיירה מג'דל (כיום אשקלון) ובדצמבר 1943 הם עלו לשם וייסדו את קיבוץ יד מרדכי. במצפה הים נשאר רק מגדל המים שנבנה ב-1936 ושופץ לאחרונה בשנת 2005.

שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים הוא יישוב קהילתי בתחומי מועצה אזורית עמק חפר. היישוב שוכן בקצה הדרום-מערבי של תחומי המועצה, בצמוד לנתניה. היישוב כולל חמישה רחובות: החוף, אמנון ותמר, ההדר, הדקל והאשל. הוא מבודד וגובל בשדות, שטחים פתוחים ובחוף ים (שאינו מוכרז) אשר מהווה מוקד משיכה למבקרים. שם היישוב לקוח מפסוק בספר שיר השירים: "אני חבצלת השרון שושנת העמקים" (פרק ב', פסוק א').
היישוב החל את דרכו בשני פרויקטים נפרדים לשיכון, של חברות עמידר ורסקו. בשנת 1954 היו שני השיכונים לשני יישובים שונים בשם "שושנת העמקים – רסקו" ו"שושנת העמקים – עמידר" בדצמבר 1956 צורפו שני היישובים למועצה אזורית עמק חפר.
שיכון עמידר היה מורכב מכ-120 צריפי עץ של עולים חדשים, שהוקם בשנת 1952. השיכון חובר לרשת החשמל בקיץ 1959. בשנת 1964 החלו תושבי השיכון להפגין בדרישה לעבור לשיכון קבע, שיכון רסקו נבנה עבור עולים ממזרח אירופה דוברי יידיש (בעיקר), במיוחד יוצאי חוטין ובו 40 מבנים למגורים, גן ילדים ומבנה לצורכי מסחר. הוא נבנה על ידי חברת הבנייה "דירות עם מייסודה של רסקו בע"מ". 40 מבני המגורים נבנו על מגרשים בגדלים שונים (סביב 900 מ"ר) וכל אחד הכיל ארבע דירות של חדר או חדר וחצי (שתיים בקומת קרקע ושתיים בקומה ראשונה), שרובן הורחבו מאז. כיום ניתן למצוא ביישוב דירות גן ודופלקסים הצופים לים, לצד דירות סטודיו.
המקור:.

משה תמם בן גליה ואלי, נולד ביום כ"ח בסיוון תשכ"ה (23.6.1965) במעברת חבצלת-השרון שליד נתניה. משה השלים את לימודיו בבית-הספר היסודי באביחיל ולמד בחטיבת הביניים של בית-הספר על שם רופין בעמק חפר, אחרי כן עבר לבית-הספר המקצועי "נעורים", שם התמחה כמפעיל ציוד טכני.
במאי 1983 התגייס משה לצה"ל, עבר אימוני טירונות והוצב לשירות בחיל-ההנדסה. הוא עבד במפלסת דרכים, השתתף בקורסים למיקוש וחבלה ולמד נהיגה במשאית. בינואר 1984 הועלה לדרגת רב"ט. ביחידתו שירת כמדריך בהפעלת ציוד מכני כבד, ואף השתתף בסרט על מפעילי ציוד מכני הנדסי שהוכן על-ידי חיל-ההנדסה.
ביום 6 באוגוסט 1984 יצא משה לחופשה לביתו, נפגש עם חברתו וליווה אותה אל ביתה בטבריה, בשעות הערב חזר באוטובוס שנסע מטבריה לתל-אביב. בתחנת בית ליד ירד מהאוטובוס ועקבותיו נעלמו. כעבור ארבעה ימים – בי"ב באב תשמ"ד (10.8.1984), נמצאה גופתו וסימני חבלה בראשו. בחזהו היה נקב של כדור חודר. חקירת המשטרה הצבאית וכוחות-הביטחון העלתה שמשה נחטף ונרצח בידי מחבלים תושבי המדינה מבקה-אל-גרביה. בן 19 היה בנופלו.
הוא הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בנתניה. השאיר אחריו הורים, שלושה אחים ושתי אחיות.
זכרו של משה הונצח על-ידי משפחתו במצבת זיכרון שהוקמה בחבצלת-השרון, הישוב שבו נולד וגדל.
המקור 

מחבצלת השרון למרכז העיר

* מחלף חבצלת השרון
* בית הקברות אביחיל מתחם  קברו של ג'ון הנרי פטרסון
* מעבר ליד בית הגדודים העבריים
* המשך מעבר במושב ויציאה ממנו
* שכונות צפון מזרח העיר ובעיקר השטח היה פרדס הגדוד
* השכונות בהן השתקעו יהלומנים מבלגיה והולנד בראשית שנותיה של המדינה
* מתחם בית באר הגדוד
* דרומה דרך שולי שיכון המזרחי לגבעה בה נמצא הכפר אום חאלד
* שרידי המצודה הצלבנית
* דרומה לגן השקמה

 

חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן הוא מושב באזור השרון ליד העיר נתניה, המושב שייך מהבחינה המוניציפלית למועצה אזורית עמק חפר, ומהבחינה הארגונית משתייך לתנועת האיחוד החקלאי. היישוב הוקם על ידי עולים מפולין בשנת 1935. יש הסוברים כי המושב חבצלת השרון נקרא על שם חבצלת החוף הפורחת בסביבה. אולם למעשה, היישוב נקרא על שמה של לילי פריימן מקנדה ('לילי' היא חבצלת באנגלית). בעלה, אהרון פריימן, עמד בראש ההסתדרות הציונית בקנדה וסייע ליהושע חנקין ברכישת אדמות האזור. המושב הסמוך, ביתן אהרון, נקרא על שמו. במושב קיימת פנימיה טיפולית פוסט אשפוזית של משרד הרווחה הנקראת "נווה הדר".
מקור

צוּקֵי יָם הוא יישוב קהילתי השוכן צפונית לעיר נתניה ובו כ-90 בתים. צוקי ים נמצא בשטחי המועצה האזורית עמק חפר. ראשיתו של צוקי ים בשנת 1968 בשכונת וילות בנות 3 חדרים, שהוקמה על ידי חברת רסקו בצמוד למושב חבצלת השרון. בשנת 1973 שווקו וילות וקוטג'ים שלב ג' שכללו ארבעה וחמישה חדרים. רבים מהבתים הורחבו מאז.
מקור

אֲבִיחַיל הוא מושב המשתייך לתנועת המושבים, ונמצא בתחום מועצה אזורית עמק חפר, צפונית לנתניה. שטחו של המושב הוא 4,000 דונם. המושב הוקם בשנת 1932 וב-1946^]אוחד עם המושב הסמוך "עין העובד". מקורו של שם המושב הוא ממגילת אסתר, בה מצוין כי אסתר המלכה הייתה בת אביחיל. המשורר חיים נחמן ביאליק הוא שהמליץ למייסדי המושב על השם.
באביחיל 15 רחובות, וכן מבני ציבור כגון בית כנסת, ספרייה, בית הספר הניסויי אביחיל, בית עלמין, מועדון ספורט, מגרשי טניס וכדורסל, וכן אולם תרבות המהווה חלק ממוזיאון בית הגדודים.
אביחיל – היישוב הוקם ב-1932 על ידי חיילים שלחמו במלחמת העולם הראשונה במסגרת הגדודים העבריים שבצבא הבריטי. תחילה הוקם היישוב על אדמה שהוקצתה לחיילים המשוחררים על ידי ממשלת המנדט, בצפון הנגב, ליד תל ערד. בעקבות המחסור במים במדבר, הוקם המושב מחדש במיקומו הנוכחי, ב-19 ביולי1932, על ידי קרן היסוד. היישוב הוקם על חולית שהייתה אדמת הקרן הקיימת לישראל, במסגרת "התיישבות האלף". בין המתיישבים הראשונים היה דב יוסף, שכיהן בהמשך כשר הצנע בממשלת ישראל הראשונה. על פי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל התגוררו באביחיל 350 תושבים.
עין עובד – המושב הוקם ב-1932 על ידי קבוצת "שארית" שנותרה יחד מארגון ארצי שהתפרק. ששה ממייסדי המושב נשלחו בינואר 1931 להכשרה ב"פרדס הגדוד". בחורף 1933 נחפרה באר המים בעומק של 35 מטרים. בתחילה עלו 17 משפחות להתיישב וכל משפחה מחברי המושב קיבלה 8 דונמים למטעים ו-2 דונמים לבניה. באביב אותה שנה החלו בנטיעת המטעים וב-1934 הוקם מגדל המים בעקבות הלוואה מכפר ויתקין. באותה השנה קיבלו חברי המושב הלוואות מבנק הפועלים לצורך הקמת בתי הקבע. מאוחר יותר מסרה הקק"ל 100 דונמים לעיבוד חקלאי בקרבת מושב גן חפר. שטח זה הוחכר לקיבוץ קדמה. הלוואות לצורך הקמת משקי עזר נדחו והוענקו רק בסוף שנת 1939. בסך הכל כלל המושב שטח של 420 דונם, מתוכם 160 דונם פרדסים. ילדי המושב למדו מלכתחילה בגן ובבית הספר באביחיל. על פי סקר הכפרים משנת 1945 התגוררו בעין העובד 80 תושבים.
מקור והרחבות

 

בבית העלמין במושב יש חלקה מיוחדת ליוצאי הגדודים העברים. במקום קבור בקבר נפרד, שלום שווארצבארד שהתנקש ב-1927 בסמיון פטליורה. כן קבורים במקום בחלקה נפרדת לויטננט קולונל ג'ון פטרסון ואשתו.

בית הגדודים הוא מוזיאון המוקדש להנצחת המתנדבים היהודים והארצישראלים לצבא הבריטי בשתי מלחמות העולם. המוזיאון מופעל בידי יחידת המוזיאונים של משרד הביטחון.
המוזיאון הוקם ב-1961 על ידי יוצאי הגדודים היהודיים שלחמו במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה במטרה להנציח את סיפור הקמת הגדודים, ההווי, ופעילות הלחימה בהם השתתפו. האתר במושב אביחיל נבחר משום שהמושב הוקם במקור על ידי יוצאי הגדודים.
בחזית המוזיאון מוצבים תותחים ששימשו את חיילי הבריגדה היהודית. התצוגה במוזיאון כוללת צילומים, מסמכים מקוריים, מדים ודגמים של חייל ופרדה מגדוד נהגי הפרדות על רקע קרב גליפולי. באולם הבנוי כבית כנסת מונחים אלבומים על מדפים המסודרים כרונולוגית על פי הגדוד שבהם מוקדש כל דף לאחד מחברי הגדוד.
ב-2009 נפתח במוזיאון אגף חדש: מתנדבי היישוב היהודי בארץ ישראל לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה המוקדש למעלה מ-30,000 המתנדבים בני היישוב שהתנדבו לחילות השונים של צבא בריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה כשהשיא היה הקמת הבריגדה היהודית. התצוגה באגף מתמקדת בשלושה נושאים: השירות הצבאי – מוצגים ומדים מגוון החילות שאליהם התנדבו בני היישוב באמצעות צילומים, קטעי עיתונות, קטעי וידאו. כמו כן מוצג הווי השירות באמצעות מכתבים של המתנדבים, צילומי פעילות בשעות הפנאי וההווי החברתי; המפגש עם שארית הפליטה – מוקדש לתרומתם של לוחמי הבריגדה והחילות האחרים לסיוע לניצולים ולהשתתפות בתנועת הבריחה ובהעפלה.; בניית צה"ל – מוקדש לתיאור התרומה של המתנדבים במלחמת העולם השנייה להקמת צה"ל כצבא מודרני וכיצד תרמו לניצחון במלחמת העצמאות. כמו כן יש במוזיאון אולם הקרנות שבעבר התקיימו בו אירועי תרבות, הצגות וסרטים וכיום מוקדש להצגת סרטים בנושאים בהם עוסק המוזיאון: הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, ותיאור השתתפות הבריגדה היהודית במערכה על נהר סניו במלחמת העולם השנייה.המתחם מוגדר כאתר לאומי במסגרת תוכנית המתאר של היישוב אביחיל.
המקור 

פרדס הגדוד – שכונה המצויה בחלקה הצפוני של נתניה. בעלי הפרדס ונוטעיו היו חיילים משוחררים ממלחמת העולם הראשונה, יוצאי הגדוד העברי, ומכאן שמו.
בשנת 1927 עלתה קבוצה של מתנדבי הגדוד העברי ובינהם שלמה פרידלנדר – דרור, הם רכשו שטח אדמה גדול צפונה מנתניה, שהיתה אז רק במחשבות בלבד, ובעזרת האגרונום אברהם פרידמן מראש פינה, נטעו את הפרדס, שנקרא "פרדס הגדוד", לזכר הגדוד העברי של מלחמת העולם הראשונה.
הרחבה

"בית הבאר שימש מרכז לחצר מרובעת כאשר בשלושה צלעותיה היו צריפים למגורים ובצלע הרביעית היו שלושה מבנים עם גגות פח מעוגלים. מבנים אלה נקנו כעודפי ציוד של הצבא הבריטי ושמשו לאורוות ומחסנים. הפועלים הנשואים גרו בצריפים. הרווקים והרווקות גרו בקומה העליונה בבית הבאר, כאשר שמיכות תלויות על חבלים הבטיחו פרטיות אישית. נוסף בקומה העליונה היו שני חדרונים, האחד חדרו של מנהל העבודה אליהו קפלן והשני שמש למשרד. כאשר המנוע עבד, זאת כמעט כל היממה, הבניין רעד כולו".
בין כל דיירי החצר הייתה משפחה עברית אחת, משפחתו של מוחמד. אברהם פרידמן אשר ניהל את עניני חברת פרדס הגדוד עד בואו של סם, הביא את מוחמד מפתח תקוה. שם הוא עבד אצל פרדסנים ותיקים וקנה ניסיון רב בפרדסנות ובייחוד בהכנת משתלות. במשך עבודתו בפתח תקוה למד מוחמד עברית ויידיש, שפות שהוא דיבר יותר טוב מחלק מהפועלים היהודים. הוא עבד בנאמנות ומסירות עד שחברת פרדס הגדוד התפרקה".

אום ח'אלד היה כפר ערבי בשרון כקילומטר מזרחית לנתניה. הכפר היה שייך לנפת טול כרם במחוז שומרון (1945), שטחי אדמותיו היו 2,894 דונם ובשנת 1945 מנה 970 נפשות. בשנות העשרים נקנו 882 דונם מאדמות הכפר על ידי אגודת בני בנימין ועל שטח זה הוקמה המושבה נתניה. במהלך מלחמת העצמאות ב-20 במרץ 1948הכפר נכבש והתרוקן מתושביו, בין הריסותיו שוכנו עולים יהודים ממדינות ערב. כיום מבני הכפר נמצאים בתחומי העיר נתניה, באזור "שיכון סלע" מזרחית למרכז העיר, על חלק מאדמות הכפר נמצא היישוב בית יצחק-שער חפר.
בשנות החמישים ובשנות השבעים נערכו במקום חפירות ארכאולוגיות ונחשפו שרידים מתקופות פרהיסטוריות כמו הנאוליתית והאפי-פלאוליתית ומתקופות מאוחרות יותר: ההלניסטית, הרומית, הביזנטית, הצלבנית, הממלוכית והעות'מאנית.
במקום שבו שכן אום ח'אלד התקיימו יישובים אלפי שנים קודם לכן. לראשונה הוקם במקום יישוב בתקופה ההלניסטית והוא גדל בתקופה הרומית. בחפירות שנערכו במקום נחשפו מתקופות אלה גתות, פסיפסים, קירות ומתקנים אחרים הרומזים על יישוב בעל אופי חקלאי שהיה במקום.
על סמך קברים שהתגלו במקום מניחים שהתגוררו במקום יהודים עוד מימי החשמונאים, וככל הנראה היישוב היהודי חרב במהלך המרד הגדול (66–73 לספירה).
בתקופה הביזנטית (המאה ה-4 והמאה ה-5 לספירה) התקיים במקום יישוב שומרוני קטן שנחרב במרד השומרוני (524–529 לספירה). מיישוב זה נמצאו שרידים מעטים.
בתקופה הצלבנית הוקמה במקום מצודה קטנה על ידי רוג'ר הלומברדי. המצודה התקיימה עד המאה ה-13. בתקופה הממלוכית שימשו שרידי המצודה כחאן על דרך הים העתיקה.
בתקופה העות'מאנית (המאה ה-18) הוקם במקום יישוב ערבי קטן בין חורבות המצודה הצלבנית בשם אום חאלד. היישוב נקרא על שם אמו של ח'אלד, מפקד בצבא המוסלמי בעת כיבוש הארץ במאה ה-7, שהאגדה קבעה את מקום קבורתה של אמו בקרבת מקום (סבחת אם ח'אלד). הכפר מנה כמה עשרות משפחות והתפרנס מגידול אבטיחים ויצואם דרך הנמל הקטן "מינת אבו זבורה", שהיה שמו הערבי של מפרץ קטן מצפון לשפך נחל אלכסנדר, כ-8 קילומטרים צפונית לאום חאלד (כיום בית הספר מבואות ים במכמורת).
בעת מסע נפוליאון לארץ ישראל בשנת 1799 הגיעו גדודיו של נפוליאון דרך מישור החוף הדרומי אחרי כיבוש רמלה ויפו והתקדמו צפונה, דרך השרון, אל עכו. טור אחד של הגנרל ג'ונו עבר על פני הכפר אום ח'אלד לאורך החוף ב 15 במרץ 1799 ומאוחר יותר בדרכו חזרה אחרי התבוסה בעכו. עדות לחנייתו של צבא נפוליאון באזור הוא עוגן (מסוג אדמירל), אופייני לצי הצרפתי, שנמצא במפרץ א-זאוויה, כיום המפרץ בחוף עין-התכלת (חוף בלו-ביי).
בשנת 1839 עברה במקום יהודית מונטיפיורי, אשתו של הנדבן המפורסם. בשנת 1874 זכה המקום לביקור סוקרי הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל ואלה תיעדו את שרידי המצודה ואת השקמה המפורסמת של הכפר (גיל מוערך 600–1200 שנים), שאותה ניתן לראות עד היום בסמוך לסניף הדואר המרכזי בנתניה. (צ'ארלס וילסון, חבר המשלחת, תיעד בציור את השקמה העתיקה ואת שרידי המצודה בספרו Picturesque Palestine). לפי הסקר הבריטי, שמו הקדום של האתר היה "מדינת אבו עב" (עיירת אבו עב).
המקום בו היה הכפר אום חאלד הפך לשכונה בנתניה הנושאת שם זה. שכונה זו, יחד עם עוד ארבע שכונות סמוכות, אוחדו לשם הכולל נאות הרצל.
מקור והפניות

נאות הרצל – נמצאת במרכז נתניה, בסמוך למחלף נתניה, קמה מאיחוד של ארבע שכונות קטנות יותר: שיכון סלע, גן ברכה, עמידר ורמת הרצל. השכונה, כמו הרחוב הראשי של העיר שעובר בסמוך, נקראה על שמו של בנימין זאב הרצל. בשטח השכונה נמצא גם היישוב הישן אום ח'אלד ובית הספר תיכון "בר-אילן"

רחוב הרצל ודרומה ומזרחה

* מרכז העיר
* לאורך רחוב הרצל
* בית המוסדות שלידו נחטפו שני הסרג'נטים הבריטים קייץ 1947
* המשך סיבוב במרכז העיר
* מתחם בית הכנסת הראשון
* דרומה ממזרח לרמת אפריים (נקראה רמת טיומקין)
* שכונת טוברוק למול המקום בו היה מחנה טוברוק
* דרומה לעבר גשר הארי
* חציית הגשר ומזרחה לעבר חורשת הסרג'נטים
* דרך האלונים לנקודת התכנסות

פרשת הסרג'נטים היא פרשת חטיפתם של שני סמלים (סרג'נטים) בריטים על ידי האצ"ל ותלייתם בחורשה בנתניה (שכיום נקראת "חורשת הסרג'נטים", בעקבות הפרשה) במהלך חודש יולי1947. המעשה נעשה כנקמה על תלייתם של שלושה לוחמי האצ"ל על ידי הבריטים. מאז אירוע זה הפסיקו הבריטים לתלות לוחמי מחתרת יהודים.
הפרשה עוררה הד תקשורתי נרחב, ספגה גינויים מחוגים רבים בעולם היהודי, הביאה לרצח חמישה יהודים כנקמה, והוליכה לפרעות נגד יהודים בבריטניה. לפי היסטוריונים אחדים, הפרשה (ביחד עם פעולות נוספות של האצ"ל) גרמה לבריטים להפוך נחושים יותר בהחלטה לוותר על המנדט, אך במקביל חיזקה דעת קהל שלילית כלפי היישוב היהודי.
הרחבה והפניות 

מרכז העיר

רמת אפרים – אזור של מספר שכונות, קרוי על שם אפרים אהרונסון. כאן נמצא המושב רמת טיומקין שהוקם בשנת 1932 ועם הזמן נבלע בנתניה. את המושב ייסדו אנשי בית"ר וקבוצת מנורה, שאחד מראשיהם היה גרשון שץ. הוא נקרא על שמו של זאב ולדימיר טיומקין, מאנשי "חובבי ציון" והרוויזיוניסטים, שהיה ידידו של זאב ז'בוטינסקי. רמת טיומקין היה המושב הראשון שהקימו הרוויזיוניסטים בארץ ישראל. היישוב היה חקלאי באופיו. חצרות הבתים והפרדסים שימשו לאימונים של לוחמי האצ"ל, והוטמנו בהם כלי נשק. היישוב שימש בסיס פעולה לוגיסטי לקליטת מעפילי אף על פי. בשנת 1948 נבלע היישוב בעיר נתניה, וכיום האזור הוא חלק משכונת "רמת אפרים".

טוברוק – שוכנת ממערב לשכונת רמת חן. השכונה הוקמה בימי מלחמת העולם השנייה וקרויה על שם עיר הנמל טוברוק בלוב, שהייתה במצור במלחמה ונערכו בה קרבות קשים במהלך המערכה בצפון אפריקה. בעבר היו בה מלטשות יהלומים. בשנות האלפיים זוהי שכונה קטנה יחסית. יש בה מגרש כדורגל ששימש בעבר את קבוצת בית"ר נתניה; כיום מתאמנת שם קבוצת הנוער "בית"ר טוברוק נתניה". במלטשת יהלומים מושבתת בשכונה התבצעה תליית הסרג'נטים בימי המנדט הבריטי. לא מצאנו את המקום

סוף דבר

טיול מעניין זה נמשך כשש שעות
מתוכן רכבנו ארבע שעות ושעתיים עצרנו.

*******

דיוושנו בין המקומות, האנדרטאות,
אתרי המורשת העירונית
עברנו בין השכונות
בדרום, מערב, צפון ומזרח העיר
, בחלקן בתי מגורים סטנדרטיים, מגדלים וחלקן שיכונים  .
עברנו בין גני העיר והכיכרות היפים
עברנו גם בשרידי שניים מהמחנות הבריטיים שהיו בעיר. 
רכבנו לאורך הטיילת מעל מצוק הים,
וספגנו את האווירה התוססת של מרכז העיר.
הגענו גם לחבצלת השרון ומושב באביחיל 

******

נתניה היא עיר מיוחדת ורב גונית,
בחלקים ממנה מזכירה ערי חוף ים תיכוניות,
חלקים שיכונים המחכים להתחדשות ושיקום.
חלקים רבים של העיר מוזנחים
והניקיון אינו מהמאפיינים אותם 

******

ההתרשמות שלנו
בתום הטיול לעיר היא 
שלעיר יש הרבה מה להציע,
יש לה פוטנציאל אדיר להיות
עיר מופת וגם עיר תיירות אטרקטיבית.
אולם, הפוטנציאל עדין לא מומש במלואו.
עוד ארוכה הדרך!!!!
יש מקום להשקעה
ותשומת לב רבה יותר! 

*******

טיול בעיר הוא מרתק
ונדרשת בו רכיבה זהירה
וערנות ורב בחציית כבישים,
ברכיבה על המדרכות
ובמיוחד במעבר בין עמודים
ומכשולים לא צפויים.

******

היה זה סיור מרתק
למדנו על העיר ותולדותיה
הכרנו את חלקיה ומקומותיה

*****
תודה לרז גורן,
הכין את המסלול
למד על המקומות
הוביל אותנו
הסביר לאורך הטיול
וצילם
זה אלבום שלו
וכמו תמיד
תיעד את הטיול

 

תודה לעמית פינקלשטיין
עמית נאמן לטיולים

 

 

 

 

טיול זה שהתקיים ביום שישי (12/10/2018) היה השישי במניין סדרת טיולי הגולן אותם מוביל ומדריך גיל מועלם.

גיל מועלם הוא תושב רמת הגולן, מתגורר כשני עשורים בגבעת יואב ובמשך תקופה זו מדריך טיולים ברשות הטבע והגנים וגם הוא מדריך אופניים. גיל הוא גם מבין המתכננים של מפעל הרכיבה השנתי "חוצה גולן" והמוביל את מסעותיו. בהזדמנות כדאי להמליץ עליו להסתייע ב-‎Golan Bike – גולן בייק – מועדון אופניים גולן בהובלת טיולים מכל סוג ברמת הגולן. לדעתי, אין מתאים יותר ממנו.

 

אזור הטיול הפעם צפון רמת הגולן

 

נקודת התכנסות בה החל הטיול וכמובן שבה הסתיים הייתה מתחם התיירות של צומת אמיר  שידועה ומוכרת בשם צומת וסט.

 

בשעת בוקר מוקדמת, עוד בטרם עלות השחר, שעדין היה חשוך וערפילי הגיע גיל מגבעת יואב למקום והחל לחממם מים לקפה.

 

בהדרגה הגיעו החברים הנוספים: אלי פורמברג וגיל קליין שיצאו באמצע הלילה מתל אביב, רון בן יעקב שיצא מרעות, לוי אבנון שיצא מחמדיה, בועז בן חורין שיצא מהרצליה. שלושה יצאו ממקומות סמוכים אליהם הגיעו לילה קודם: עמית פינקלשטיין הגיע מגבעת יואב וארז צפדיה ואני הגענו מאורחן גדות.

 

לאחר התארגנות זריזה ותדריך יצאנו לדרך קבוצה של תשעה אנשים.

 

המסלול מעגלי,
נגד כיוון השעון

 

קטעים המסלול חופפים או סמוכים לקטעי מסלולי טיול קודמים:
געש בגולן, הר יוסיפון, רכס בשנית, עין זיוון, בקעת קוניטרה, לוע אביטל ואורטל – יוני 2018
מאלרום דרך מורדות חרמונית אל בוקעתא וברכת רם והלאה למסעדה ויער אודם – יולי 2017

אזור הטיול משיק לשני אזורי הטיולים הנזכרים למעלה

אזור הטיול,
שטחי אימונים רמת הגולן

לאחר כיבוש רמת הגולן במלחמת ששת הימים, המציאות הפיזית שהייתה ברובה ריקה מאוכלוסייה או מעיבודים חקלאיים, הולידה את ראשית הקונפליקט בין האזרחים לצבא. אזור רמת גולן קסם למוסדות המיישבים, ובתמיכת הממשלה ביקשו לנצל את השטח הריק והנוח יחסית להתיישבות ולחקלאות. הדבר נעשה בשלבים. במרוצת השנים, משנת 1967 ועד שנת 1973, טרם מלחמת יום הכיפורים, הוקמו כתריסר יישובים חדשים ובכללם היאחזויות נח"ל. השטחים הפתוחים המישוריים נוצלו על ידי המתיישבים לגידולי פלחה, במדרונות המתונות של הבזלת ניטעו מטעים ורובם שימשו למרעה הבקר. יחידות הצבא שחנו במחנות לאורך הרמה והיו בכוננות למקרה של פעילות ביטחונית ניצלו את השטחים הפתוחים הסמוכים למטרות אימונים. במרוצת השנים נסגרו בצו המושל הצבאי לצורכי אימונים כ-ֿ20 אחוז משטחי רמת הגולן, ובכללם העיר הנטושה קוניטרה ששימשה עד מלחמת יום הכיפורים לאימוני לחימה בשטח בנוי. שְנִיוּת זו של השימוש הכפול בשטח, לצורכי אימונים, אך גם למטרות חקלאיות ארעיות, בעיקר מרעה בקר, על אף היותו ריק מאוכלוסייה, יצרה בהמשך עימות בין הצבא למתיישבים, אותו כינה אלוף פיקוד הצפון בראשית שנות השבעים, מרדכי גור, "הוויכוח – הטנקים מול פרות".
הרחבה נוספת של שטחי אימונים נעשתה בעקבות חתימת הרמטכ"ל רא"ל רפאל איתן ביולי 1982 על צו סגירת שטחים ברמת הגולן. חתימת הרמטכ"ל על צו זה נדרשה לאחר השינוי במעמד הגולן שהוחל עליו שנה קודם לכן החוק הישראלי, חוק רמת הגולן. צו זה החליף את הצו הקיים של אלוף פיקוד הצפון שנחתם מכוח סמכויותיו כמפקד הצבאי של האזור. על פי הצו החדש נסגרו שטחים, בעיקר ברצועה שבמרכז רמת הגולן – מהר אודם וקלע בצפון, דרך אזור נפח במרכז ועד אזור הר פֶּרֶס וגבעת אורחה בדרום. אלה היו שטחי אימונים שיחידות צה"ל התאמנו בהם מאז תום מלחמת ששת הימים. רצועת שטחי אימונים זו הייתה אזור שהנוכחות האזרחית בו הייתה דלילה יחסית, פני השטח טובים לתמרון שריון, ורוחב רמת הגולן בה הוא הגדול ביותר, נתון חשוב לעניין טווחי בטיחות ירי. חתימת הרמטכ"ל על צו סגירת השטחים ברמת הגולן קיבעה את הנתון שהשטחים שנסגרו לצורך אימונים היוו חמישית משטח הרמה, עובדה שעתידה במרוצת השנים להחריף את העימותים עם צורכי ההתיישבות האזרחית ועם השמירה על ערכי טבע ונוף.

מאמצע שנות השבעים החל ברמת הגולן תהליך פיתוח אזרחי מואץ, בד בבד עם הגדלת הנוכחות הצבאית. שני תהליכים מנוגדים אלה גרמו ל"מאבק" על שימושי הקרקע ולהפרעה בשטחי האימונים. לאחר מלחמת יום הכיפורים הרבו יחידות העוצבה המשוריינת הסדירה שהוצבה ברמת הגולן להתאמן בשטחי האימונים הצמודים למחנותיהם, הן לצורכי הכשרה הן לצורך שמירה על כשירות מבצעית. שטחי האימונים ברמת הגולן, ובעיקר אלה שבמרכזה, נוצלו באופן אינטנסיבי גם בשל גודלם שאִפשר אימוני תמרון וירי. כדי להגדיל את התחום והרצף שלהם נחסמו מדי פעם כבישי הגולן. כך יכלו כוחות גדולים לערוך בהם תרגילים צבאיים. לנוכח תנאי השטח המיוחדים של רמת הגולן נערכו בהם במחזוריות תלת חודשית אימוני הקיץ והחורף של חטיבות חיל הרגלים. שהייתן ברמת הגולן נוצלה לשילוב של אימונים ומוּכנוּת בכוננות ללחימה. בתוך שטחי האימונים נבנו יעדים שדימו את שדה המלחמה הסורי. רמת הגולן הייתה לשדה אימונים אידאלי עבור הצבא.
לאחר הסכמי הפסקת האש עם הסורים (1974), נעשו ברמת הגולן תיקוני גבול מזעריים, בעיקר בשתי גזרות – פתחת קונטרה ופתחת רפיד. עקב החזרת שטחים אלה לסוריה החלה מקננת אצל המוסדות האזרחיים התחושה שבעתיד עלולים להימסר לה שטחים נוספים במרכז רמת הגולן שהיה ריק מיישובים ובו נמצאו שטחי אימונים. לפיכך הם החליטו לעבות את האזור. ואכן הוקמו במרכז הרמה כמה יישובים.
בשלהי שנות השבעים ציין אלוף פיקוד הצפון, אלוף אביגדור בן-ֿגל, כי אחת הבעיות של מתכנני האימונים ברחבי רמת הגולן הייתה ניהול תרגילי אש בקרבת יישובים חקלאיים המעבדים שטחי אדמה גדולים. לכאורה היה אפשר להבין מדבריו, שהיישובים מפריעים לפריסת הצבא, אולם דווקא מהבחינה הביטחונית אי ֿאפשר לוותר עליהם, שכן הם משמשים קו הגנה לשעת חירום מאחורי קו ההגנה הצבאי. דעתו הייתה שההגנה המרחבית, כפי שטיפח אלוף פיקוד הצפון שקדם לו, אלוף רפאל איתן, הפכה כל נקודת יישוב ליחידה צבאית המסוגלת להגן על עצמה. אלוף בן גל ביקש לשמר מצב זה. אלוף פיקוד הצפון ניצב בפני הבעיה כיצד לפרוס את שטחי האימונים ברמת הגולן. באותם הימים היה נהוג לסגור מדי פעם כמה מהשטחים המצויים בתוך אזורי מרעה או הגידולים החקלאיים שנדרשו לביצועם או ליצירת טווחי ביטחון. לפיכך עלתה השאלה האם לא ראוי לסגור אותם לצמיתות. נציגי היישובים מחו לפני אלוף הפיקוד שייגרם להם נזק כלכלי בגין הפסד השטחים. אלוף הפיקוד הסכים לוותר על השטחים שתוכננו להיות שטחי אימונים.

בראשית שנות השמונים, לאחר החלת חוק רמת הגולן (1981), הגבירו תהליכי הפיתוח מצד המוסדות המיישבים ויישובי מרכז וצפון רמת הגולן את החיכוך שבין האזרחים ובין גורמי הצבא מפיקוד הצפון. ממשק זה שבין הפעילות הצבאית האינטנסיבית לזו האזרחית, השפיע מאוד על מערך שטחי האימונים והפעילות הצבאית והאזרחית בתוכם ובשוליהם. היישובים החקלאיים ניצלו כל פיסת אדמה לצורך קיומם. ביזע הם עיזקו את הקרקע הסלעית, ניכשו את העשבייה והקימו מטעים, כרמים ושטחי מרעה לבקר. כמו כן רעו עדרי הבקר של יישובי הגליל העליון ועמק החולה במורדותיה המערביים של הרמה, בקצה המערבי של שטחי האימונים, בין שדות מוקשים סוריים ובשטחים שהצבא פינה ממוקשים. בגלל הקשר הבלתי אמצעי שנוצר בין המפקדים למרכזי היישובים ורכזי הביטחון השוטף, הייתה התנהלות החקלאים ברמת הגולן מול הצבא לעניין הפעילות בשטחי האימונים הדוקה וחריגה בשונה מאזורים אחרים בארץ. סגירת צירים, שימוש בשטחי כינוס, או אזורים לפריקת כלי רכב משוריינים בסמוך ליישובים, קביעת סידורים מיוחדים למניעת פגיעה בכבישים בגלל חצייתם על ידי שרשראות כלי רכב קרביים, ושילוב מסיבי של היישובים בהגנה המרחבית – כל אלה הידקו את הקשר שבין היישובים לצה"ל. לכן גם הפניות בממשק הקשור לפעילות בתוך שטחי אימונים לצרכים חקלאיים נעשו בדרך כלל על ידי דרג המתיישבים המקומי בתמיכת המוסדות המיישבים ישירות לאלוף פיקוד הצפון או למפקד העוצבה ולא "בצינורות העבודה המקובלים" – באמצעות פנייה מסודרת למשרד הביטחון או למטכ"ל.
מבחינת המתיישבים שיטת "סאלמי" זו שנקטו בה הניבה תוצאות חיוביות. ראשית מוקם היישוב בתוך שטח האימונים, בדרך כלל בקצהו. לאחר מכן פנו הגורמים האזרחיים וביקשו להקטין את היקף הפעילות בגלל הרעש וההפרעה לשגרת החיים שנבעו מהאימונים. לצבא לא היה עניין להתעמת עם התושבים ולכן הוקטן נפח האימונים באזורים אלה. עם ירידת אינטנסיביות האימונים היה אפשר לחדור לשטחים לצורכי עיבודים חקלאיים, נטיעת מטעים וכרמים, ובעיקר מרעה בקר, ולצורך אחזקתו הוכנסו שקתות, גדרות בקר, נקודות האבסה, ואף נבנו מאגרי מים. לא אחת קרה שהעדרים חצו את התחום שסימנו הרועים, ומקצתם אף נהרגו מהירי. האוכלוסייה הדרוזית בצפון רמת הגולן נהגה באופן דומה. רועים משני הכפרים הדרומיים, מסעדה ובוקעתא, מגדלי עדרי הבקר, רעו בשטחי האש שבצפון רמת הגולן, חדרו לשטחים אלה וכמו היהודים הציבו בהם שקתות, גידור ותשתית למכלאות הבקר

****

בשלהי שנות השמונים פגע הקיום של הצבא וההתיישבות זה ליד זה ברמת הגולן ביכולת הסדירה של האימונים. ההבנות שסוכמו בדרג המקומי יצרו סדר שסייע לכלל הגורמים להימנע מתקלות בשל הקרבה המסוכנת שבין פעילות הצבא לזו של האזרחים, אך בה בעת הוא הפריע באותה מידה ופגע בתפקוד הצבא. לצה"ל הייתה מלוא הסמכות לשימוש בשטח בלי הפרעה אך זו לא נוצלה. הצבא ניסה להגיע לפתרון שיהיה מוסכם גם על הגורמים האזרחיים. ברקע עמד הצורך הצבאי להמשיך ולהתאמן ברמת הגולן בשילוב עם כוננות מול הצבא הסורי. אבל על האימונים הוטלו הגבלות בגלל צמצום כיווני הירי עקב הימצאות היישובים בשולי שטחי האימונים, או בשל מגבלות תמרון בגלל הימצאות שטחי מרעה או בגלל הימצאות מאגרי מים. כדי לשנות את המצב הכינה מפקדת חילות השדה, בשיתוף מפקדת פיקוד הצפון ומפקדת האוגדה, תכנית אב לארגון מחדש של שטחי האימונים ברמת הגולן. התכנית שיקפה מצד אחד את הצרכים הצבאיים שקיימים והעתידיים, ומהצד האחר את האילוצים שיצרה המציאות האזרחית. משהוצגה התכנית לראשי המועצה האזורית גולן, הם ציינו שמשנת 1968 ועד שנת 1982 הם עיבדו ופיתחו את כל שטחי הרמה בלי הפרעה. שטחים שהיו בשימוש צה"ל הוקצו גם להם על ידי ממ"י באמצעות רשות המרעה. לטענתם סגר צה"ל מדי פעם בתיאום אתם, חלק מהשטחים לצורכי אימונים. לדבריהם, ההגבלה עליהם החלה בשנת 1982, לאחר קבלת חוק רמת גולן, הרמטכ"ל הוציא צו סגירה קבוע לשטחים שנועדו לאימונים. כן טענו שלהבנתם שטחים שפותחו בעבר לשימוש חקלאי ומשמשים גם לאימוני צה"ל הם "שטחים משותפים". הם הציגו את דרישותיהם כדי לאפשר המשך שימוש חקלאי במקביל ולצד האימונים. לדבריהם ניתן היה להגיע להסכמות והבנות להמשך שיתוף הפעולה. כך ביקשו שייקבע נוהל מפורט לשימוש בכל שטח אימונים – ייאסר ירי תותחים וטנקים סמוך ליישובים לאחר השעה 23:00; ישולמו פיצויים בגין פגיעה בתשתית חקלאית בתוך ומחוץ לשטחי אימונים; ייקבע תוואי גידור הבקר בתוכם; תוסדר הרעייה בזמן שלא יתקיימו אימונים; ייקבע מנגנון לתיאום כניסה לשטחי אימונים ול"שטחים משותפים". עוד ביקשו שאם יומרו שטחים חקלאיים ויוסבו למטרות אימונים תממן מערכת הביטחון את עלות השקעות החקלאים שלא מומשו.
גם נציגי המועצה האזורית גליל עליון (כמייצגת את הקיבוצים שמיר, להבות הבשן, גונן ושניר) התייחסה לפרטי התכנית, ובעיקר לרעייה של עדרי יישובי המועצה בשטחי האימונים במורדות הצפוןֿמערביים של הגולן. לטענתם, שטחים אלה הוקצו להם על ידי משרד החקלאות עוד בשנת 1969, שנים לפני הוצאת צו הסגירה. כבר טענו שהרחבת שטחי האימונים במדרונות המערביים תקרב את האימונים ליישובים. הם דרשו לדעת מהי רמת הסיכון של היישובים לנוכח החריגות שבוצעו גם בלי הרחבת שטחי האימונים. כמו המועצה האזורית גולן, גם הם דרשו לקבוע הסדרים לביצוע האימונים בשטחי האימונים הקיימים, לקבוע דרך לפצות את החקלאים עקב נזקים (שרפות והרס תשתית חקלאית) שנגרמו בעבר עקב האימונים וכן למסד את התיאום בין מפקדת האוגדה ובין היישובים למנוע אימון מחוץ לשטחים הסמוכים ליישובים. בדצמבר 1992, עם גמר הכנת התכנית, לאחר שיושבו ההדורים, היא סוכמה על דעת כולם, וכן נקבע נוהל לאופן ליבון בעיות בזמן אמתי לכשיתעוררו בעתיד מחלוקות.

הכניסה לשטחי אימונים רמת הגולן
בימים ראשון עד חמישי
אסורה בהחלט ומסוכנת!!

****

האזור הגאוגרפי:
צפון  רמת הגולן

רמת הגולן היא יחידה גיאוגרפית ששטחה כ-1250 קמ"ר ואורכה כ-60 ק"מ היא רמה מישורית בזלתית המשתפלת מצפון לדרום. בדרומה גובה המישור כ-300 מטרים מעל פני הים, ובצפונה מגיעה הרמה לגובה של כ- 1,100 מטרים מעל פני הים. מן המישור מתרוממים פסגות הרי געש הנמשכים בשתי שורות מקבילות מאזור ברכת רם בצפון ועד הר פרס ותל א-סאקי בדרום.
גבולה המערבי של רמת הגולן עובר לאורך בקע השבר הסורי אפריקאי מדרום הכנרת, דרך מפתן כורזים ועמק החולה. הגבול הגאוגרפי הצפוני המפריד בין רמת הגולן לבין הר החרמון הוא נחל סער. במזרח גבול חבל הארץ אינו חד-משמעי, ומקובל לומר שהגבול עובר לאורך נחל רוקד ונחל עלאן . הגבול הגיאוגרפי הדרומי עובר לאורך הבקעה בה נמצא ערוץ נחל הירמוך.

יחידות הנוף

 

צפון מערב רמת הגולן הוא אזור רמתי, המשתפל לעבר בקעת החולה בהעתקי מדרגות מכוסים בבזלת. עובי הבזלת נע בין 200-100 מ' בחלקו המערבי של האזור ובין 400-300 מ' בחלקו המזרחי. בחלק הצפוני נחשפים סלעי משקע מגיל קנומן עד אאוקן. קילוחי הלבה בחלק זה הם צעירים, ולכן מרבית הנחלים אינם חתורים עדיין לעומק רב. בירידתם מנחל עורבים דרומה, לעמק החולה, יצרו הנחלים קניונים מרהיבים. באפיקים מצויים מפלים שגובהם עשרות מטרים כדוגמת המפל בנחל גלבון. המעיינות הגדולים מצויים מחוץ לאזור הרמתי, במדרונות הפונים אל עמק החולה. מרבית הנחלים בם נחלי אכזב, שהזרימה השטפונית חזקה בהם מאוד בעתות גשמים וגורמת סחיפה רבה. בחלק הצפוני-מערבי של האזור, בשטח סלעי מאוד עם מעט קרקע, מצוי אחד השרידים של חורש טבעי בגולן – הוא יער אודם. תופעה מעניינת אחרת, המצויה באזור זה, הן הג'ובות הפזורות בחלקו הצפוני הגבוה. הקניונים והמפלים של החלים הזורים לחולה הם המייחדים יחידת נוף זו. בשל ריבוי הטרשים הייתה באזור זה אוכלוסייה מועטה ובשנים האחרונות בדווים שעברו תהליך התיישבות קבע. באזור זה נמצא יער אודם ושורה של גובי געש

צפון אזור קונוסי הגעש אזור זה כולל את החלק הגבוה של הרמה הבזלתית. רצועה זו, שאורכה כ-30 ק"מ, כוללת כ-60 הרי געש, רובם מטיפוס "חרוט אפר", המסודרים לאורך קווי חולשה טקטוניים. רוב החרוטים הם פירוקלסטיים ובחלקם גם בזלתיים. באחדים השתמר הלוע והוא ניכר היטב, לדוגמה בהר פרס. באזור קניטרה הורבד חומר האפר ליד הרי הגעש ויצר עמק בעל קרקעות עמוקות יחסית. באזורים המישוריים מתהוות ביצות עונתיות כתוצאה מהעדר ניקוז. הרשת ההידרוגרפית אינה מפותחת באזור זה. האפיקים הרדודים, ובמקרים רבים שימשו הן לניקוז השטחים והן להשקייה. בעת גיאויות הזרימה היא משטחית ואינה מרוכזת במסילים. כמות המשקעים נעה בין 700 ל-900 מ"מ והאקלים הקר בחורף דומה לזה השורר באזור הגבוה של הגליל העליון. יש כאן שרידים רבים של חורש טבעי. היסוד המאפיין יחידה זו הוא הרי הגעש התמנשאים לגובה של 120 עד 200 מ' מעל סביבתם.

קטע ראשון,
מצומת וסט למרגלות הר בנטל

יציאה מזרחה ממרכז תיירות ואסט,
מעבר למול ארמון האמיר פע'ור
דרומה בתוך שטחי אימונים אל פוארן,
בתוך כפר מואיסה , הסבר על הפעילות הוולקנית איזור
מזרחה לעבר הר בנטל 1165 מטר מעל פני הים

ואסט – כפר על צומת כבישים האתר, שסביבו מספר מעיינות שימש כמקום המושב של האמיר של שבט ערב אל-פאדל. ב-1855 התארח תומסון במאהל של האמיר חוסין אל-פאד'ל המנהיג העליון של כל הערבים בחלק זה של הגולן. וציין "הוא איש צעיר, מנומס וצנוע, ממעט בדברים, אך כן ואמיתי ‒ כמצופה ממוצאו וממעמדו. שושלת הייחוסין שלו קשורה ישירות למוחמד. כל השיח'ים והאמירים של הגולן מכירים במעמדו המועדף. במחנה של האמיר היו לא יותר משלושים אהלים, וכמעט כל האנשים היו עבדים של האמיר. הם ובני משפחתם היו שייכים לאמיר מזה דורות ומקורם האמיתי נשכח. הבדווים האמתיים לא מתחתנים עמם, למרות שהכפריים והאומנים עושים זאת לעיתים. הם רכושו של האמיר באופן מוגבל, וכך גם העדרים שהם מורשים לגדל, והוא לא מהסס לקחת מה שהוא רוצה. אך המנהג, או החוק, אינם מתירים לו למכור אותם. הם משמשים כלוחמים שלו בעת הצורך, דבר שקורה כמעט כל יום" .
בביקור הראשון של שומכר באתר, ב-1884, הוא ראה בו חורבה חסרת צורה. בשנת 1917 היו במקום 16 בקתות, השייכות לאמיר אל-פאד'ל הבדווי. שומכר ציין כי 15 שנה קודם לכן המקום היה חרב. נראה כי זמן קצר לאחר ביקורו השני של שומכר בנה האמיר ארמון בווסט שתואר על-ידי שניים מחברי "השומר", אשר ביקרו בו ב-1919:
"ארמונו של האמיר נחלק לשלוש חצרות: האחת ‒ לבהמות רכיבה ולפשוטי העם; בשנייה ‒ אולם גדול מקושט במרבדים יקרים לקבלת אורחים, ובו היה האמיר מקבל את אורחיו הנכבדים ומתדיין עמם בענייני מדיניות ומשפט; ולמולו ‒ אולם נוסף, שחלקו שימש למגורים וחלקו לסעודה; בחצר השלישית היה מקום מגוריהן של נשי האמיר. כשנתקרבנו לארמון, ראינו והנה כל החצר, בין הסלעים והאילנות, הומה אדם על אוהליהם ורכבם ותכנה רבה."
הארמון היה בשימוש עד 1967 ונעזב בעת המלחמה. הבניין היה בנוי חדרים שקירותיהם ותקרותיהם מעוטרים בפרסקו, סביב שתי חצרות קטנות מעוטרות בחלוקים, שבאחת מהן גדל עץ ערמון. על-פי החפצים שנותרו בארמון ניכר שהיה מפואר מאד. סביב הארמון נאספו עמודי גרניט וכותרות עתיקות שמקורם לא נודע. הבתים האחרים בצפון הכפר בנויים חמר ואבן וגרו בהם בדווים. בדרום הכפר היו בתי בטון של הצבא הסורי. ממערב לארמון נובע מעיין שעליו בנוי מכון שאיבה. מזרחית לכפר נובעים שני מעיינות נוספים: עין אברהים ועין אל-בלט.
בחתך שנחפר מצפון-מזרח לצומת ליצירת תוואי ניקוז בשולי הכביש שהורחב, נחשפה שכבה עם קרמיקה רבה, בעיקר קרמיקה גולנית מהתקופה ההלניסטית והרומית המאוחרת. נמצאו גם ידית אמפורה רודית עם טביעת חותם, שתוארכה על-ידי ג' פינקלשטיין למאה השנייה לפנה"ס, ומטבע שחוק שתוארך על-ידי ד"צ אריאל לתקופה הרומית הקדומה.
ב-2006 חפר ה' ברון שני ריבועים בשטח האתר. בריבוע 1A נחשף קטע קיר ששימש בתקופות הרומית הקדומה והמאוחרת. על-פני הסלע הטבעי היו חרסים מתקופת הברונזה הקדומה ב'. בריבוע 2A נחשפה חצר מהתקופה הרומית המאוחרת ובה טבון. החפירה בריבוע לא הגיעה לסלע האם אך נמצאו בה חרסים מהתקופות ההלניסטית והרומית הקדומה. שילוב בממצא בסקר ובחפירה מעיד כי היישוב במקום לא התקיים לאחר התקופה הרומית המאוחרת.
המקור אתר 66 מפת 11 סקר ארכיאולוגי של ישראל

ג'ויזה (וסט) כפר הרוס כחצי ק"מ מדרום לצומת האמיר. בגלל הריסות הכפר לא ניתן להבחין בשרידי בנייה קדומים, אך בין הריסות המבנים נמצאו משקופים ומזוזות, שבר חוליית עמוד ושכב של רחיים של חמור. בשטח הכפר פזורה קרמיקה רבה. תומסון (1852) ושומכר (1884) הזכירו מספר שרידי בניינים קדומים. נראה אפוא כי הכפר נבנה במחצית הראשונה של המאה העשרים, והוא אחד מכפרי ההתנחלות של הבדווים. בשטח הכפר נמצאו שני בורות מים פתוחים, בקוטר 3‒4 מ' ובעומק 5 מ' בקירוב. דיפון הבורות הוא בן-זמננו. מדרום לאתר מצויות שלוש בירכות.
המקור אתר 72 מפת 11 סקר ארכיאולוגי של ישראל

 

אזור אגני ניקוז העליון
של הנחלים עורבים ושוח
היורדים לעמק החולה 

הגולן הוא רמת בזלת מישורית הכוללת הרי געש הנמשכים בשתי שורות מקבילות, מאיזור ברכת-רם ועד הר פרס ותל א-סקי מזדקרים מעליה. הרי הגעש והבזלת מעידים על פעילות טקטונית באזור, הקשורה ב"שבר הסורי אפריקאי". שבר זה יצר את בעת השקע, החוצה את ארצנו מצפון לדרום, והוא שהשפיע גם על האזורים שממערב וממזרח לו. במצוקי עמקיהם של נחלי השוליים, שהתחתרו בתוך שפכי הבזלת, ניכרת תופעה של היסדקות לעמודים אנכיים מצולעים, לעיתים הם משושים משוכללים ("בריכת המשושים"). בגולן ובבשן נבעו סדקים ארוכים, המתמשכים מצפון צפון-מזרח לדרום דרום-מערב, ולבה; שעלתה בהם בקילוחים, השתפכה וזרמה על פני השטח, מילאה את המקומות הנמוכים,. בסופו של דבר הפכו שפכי הלבה, שהתרבדו זה על גבי זה, לרמת בזלת מישורית נרחבת (מהגדולות בעולם). פעילות הגעש נמשכה עד לפני אלפי שנים אחדות – ובסופה , משנסתתמו הסדרים, נותרו לאורכם נקודות חולשה בודדות שבהן אירוע התפרצויות געש והתפוצצויות. סלעי הפרץ ("פצצות" ו"טיפות" געש, חצץ ואפר וולקאני) שהועפו לגובה רב, נערמו מסביב ללוע ההתפרצות, וכתוצאה מסדרת התפרצויות חוזרות ונשנות נוצרו הרי געש, שרובם ניכרים בצבעם האדמדם. במקומות אחדים מצויים לועות געש, שנוצרו על ידי התפוצצות חד פעמית, בלי שייערם סביבם הר געש (בפי תושבי האזור הם מכונים בשם ג'ובות"). בין הרי הגעש מכוסה, לעיתים, רמת הגולן באבק געש פורה (כמו מדרום לקונטיירה). מן החומרים הבונים את הרי הגעש, כורים היום לצורך בנית בידוד, סלילת דרכים וחקלאות, אלא שאין היא עמוקה למדי. בגולן העליון (מקו צינור הט.ע.פ. ליין צפונה) משתרעים שטחי טרשי בזלת גדולים, המחייבים הכשרת קרקע יסודית ואילו בדרומו של הגולן התחתון מצויים שטחים מישוריים גדולים, הנוחים מאוד לעיבוד.

קטע שני
על הר בנטל
וסביב מרום גולן

טיפוס דרך המדרון הדרומי אל
המדרון המזרחי עד כשני שליש גובהו
הקפת ההר ממזרח ותצפית
אל בקעת קוניטרה ומזרחה לעבר סוריה
גלישה לתוך קיבוץ מרום גולן
הפסקת בוקר ברחבת חדר אוכל,
חלק נהינו מקפה ומאפים בבית הקפה הסמוך
יציאה מזרחה מתחום הקיבוץ
ירידה למאגר בנטל
מערבה לאורך הצד הדרומי של המאגר
הפסקה לטבילה מתחת הצינור
המזרים מים חמים מקידוחי שמיר
הלאה סביב בריכות באב אל הווא ובראון

תצפית לעבר קוניטרה

קיבוץ מרום גולן שוכן בצפון רמת הגולן, למרגלות הר בנטל, גובהו 1000 מטר מעל פני הים. הקיבוץ הוקם ב-14 ביולי 1967, והיה היישוב הישראלי הראשון שהוקם ברמת הגולן לאחר מלחמת ששת הימים, כחודש לאחר סיום המלחמה. ראשית ישב הגרעין שהקים את הקיבוץ במחנה סורי נטוש בעליקה, ועסק באיסוף בקר נטוש ברמה. לאחר ארבעה חודשים עבר לקונייטרה. בין השנים 1969 ו-1973 הופגז היישוב פעמים רבות על ידי הצבא הסורי. במרץ 1972 עבר היישוב למיקומו הנוכחי, וגם במיקום זה ספג הפגזות רבות. במהלך מלחמת יום כיפור פונה היישוב למשך הלחימה, וגם אחריה הופגז בידי הסורים.
אוכלוסיית הקיבוץ מונה כיום  כ – 712 נפשות המורכבת מחברי הקיבוץ, תושבי ההרחבה הקהילתית "שמורת האלונים", בני משק ותושבים. כל האוכלוסיות השכילו להקים יחד חברה משותפת אחת המקיימת אורח חיים שיתופי ואיכותי והם הגדירו יחדיו את החזון המשותף המהווה בסיס איתן לכל הפעילות המתקיימת בישוב.
מרום גולן הפך עם השנים למרכז שירותים אזורי לישובי צפון רמת הגולן – בי"ס "אביטל", מתנ"ס + אולם ספורט שלוחה צפונית, ספרייה אזורית גולן שלוחת אביטל ומרפאה.
הקיבוץ קולט משפחות לקהילה הקיבוצית ולהרחבה  והם מהווים חברה חופשית, פתוחה ומתחדשת המאפשרת לכל אחד ואחד למצוא את מקומו בתוכה.
להרחבה אודות הקיבוץ 

מאגרי מים ברמת הגולן – רמת הגולן סובלת מכמה בעיות באספקת המים ומחיר המים בה יקר יחסית, מכמה סיבות, בהן הצורך בהשקעה מאסיווית בבניית מאגרים וקידוחים עמוקים, הפריסה הרחבה של האזור, העדר אלטרנטיות של מים מושבים וחוסר הכדאיות שבהשקעות כבדות על כמות מים קטנה. עם תחילת ההתיישבות הישראלית בגולן, אחרי מלחמת ששת הימים, הוזרמו לרמה מים מהכנרת לשימושים חקלאיים וביתיים, אך כשהתפתחה החקלאות, התברר חוסר הטעם שבהובלת המים מהכנרת בעלייה אל הגולן בעוד מי הנחלים זורמים אל הכנרת. אגודת המים מי גולן הקימה מאגרים בוואדיות שיאגרו את מי הגשמים לפני שיזרמו לכנרת. מרבית המאגרים בבעלות האגודה, ומקצתם בבעלות חברת מקורות. בסך הכול הפוטנציאל במאגרים אלה הוא כ-38 מיליון מ"ק מים. האגודה הקימה מאז היווסדה כ- 80 מתקנים להפקת מים, וגם דאגה לחלוקה מושכלת של המים לצורכי החקלאים. היא הקימה 14 מאגרים בהיקפים של 7,500-350 אלף מ"ק ושלושה קידוחים בעומקים של 300 מטר באדמה הבזלתית בגולן. להובלת המים בין המאגרים משתמשת מי גולן בקו צינור נפט.  אגודת מי גולן, שבבעלות 27 היישובים החקלאיים ברמה, מספקת בשנים האחרונות כמעט את כל צריכת המים לחקלאות ליישוביה, פרט למערכת ההולכה, ששייכת לחברת מקורות. האגודה מחזיקה כיום מערכת מפעלי מים, הכוללת 11 מאגרי מי שטפונות, שלושה מאגרים להשבת מי קולחין וקידוחים המספקים את המים לחקלאות בגולן. מכיוון שהחקלאות מהווה חלק מרכזי בפרנסת תושבי רמת הגולן, הוקם באזור מפעל מים בעידוד המוסדות ובהשתתפותם כדי לפתח תשתית אספקת מים שתהיה תלויה פחות בכנרת ותיתן מענה לפיתוח החקלאי.

סתוונית היורה היא גיאופיט קטן, שכיח מאוד, הפורח בסתיו. היא נקראה בעבר בשם "בר-יורה". העלים סרגליים צרים, רוחבם 1–3 מ"מ, העורק המרכזי שלהם שקוע וכהה. העלים יוצאים לרוב במהלך הפריחה, מעט אחרי הפרחים הראשונים, כך שאפשר לראות פרחים ועלים בעת ובעונה אחת, ובכך היא נבדלת מרוב יתר מיני הסתוונית. היא אוגרת מזון בקרקע בפקעת קטנה ורדודה, עומקה עד 5 ס"מ. בלבד. הפקעת מצמיחה בצלצולי-ריבוי רבים סביבה, בין קליפותיה.
סתוונית היורה פורחת מאוקטובר עד דצמבר, בעיקר בנובמבר. הפרח קטן, אורכו מעל לקרקע 2–5 ס"מ, חלק נוסף מן הפרח טמון בתוך הקרקע. צבע הפרחים לילך, גונם שונה מצמח לצמח, בהיר או כהה יותר. עלי העטיף שונים מפרט לפרט גם בצורתם, מוארכים או רחבים יותר, והם מתארכים במהלך הפריחה של כל פרח בודד, ותוך כדי כך גם מחווירים. כולם שווים, או שהחיצוניים ארוכים יותר. המאבקים צהובים, בבסיסם נראים צופנים ככתמים כהים. כל פקעת מוציאה קבוצה צפופה של 5–30 פרחים. הפרח מואבק על-ידי זבובי-רחף ודבורי-דבש. לעיתים הפרחים האחרונים זכריים, חסרי עלי.
סתוונית היורה גדלה בקבוצות או בפרטים בודדים בשדות-בור ובבתה. היא נפוצה בכל אזורי הארץ הים תיכוניים. היא הוכרזה כצמח מוגן יחד עם כל בני הסוג סתוונית, אף על פי שמין זה שכיח ואינו עונה על קריטריונים של צמח הזקוק להגנה. תפוצתה העולמית משתרעת בארצות מזרח הים התיכון.
הסוג סתוונית כולל גיאופיטים נמוכים הפורחים בסתיו, ובו 11 מינים בארץ, 65 מינים בעולם. מרכז תפוצתו במזרח התיכון. הסוג הופרד לאחרונה מתוך משפחת השושניים והוכר כמשפחה בפני עצמה, הסתווניתיים. בני משפחה זו (נוסף על סתוונית גם בצלציה) שונים מיתר השושניים בעֱלי שלהם, המתפצל ל-3 עמודי-עלי.
פקעתה של הסתוונית כדורית עד מוארכת מעט, דמויית פלך, קוטרה כ-2 ס"מ, במינים אחדים היא מעט יותר גדולה. כלפי מטה היא מצמיחה ציצה של שורשים, וכלפי מעלה – עלים ופרחים. מנגנון מיוחד של שורשים מתכווצים מציב את הפקעת במקומה ה"נכון" בקרקע: פקעת שנשתלה אופקית או אף הפוכה ובעומק קטן – תוזז במשך החורף על-ידי מערכת של שורשים מתכווצים למעמד ולעומק שהקציבה לה התורשה של המין. הצמח הוא רב-שנתי, אך הפקעת היא חד-שנתית: היא מתמלאת חומרי-מזון במשך החורף והאביב, ובשנה הבאה היא מתרוקנת ומצמיחה נצר על-קרקעי חד-שנתי, וזה מפתח בקרקע פקעת חדשה.
הפקעת מוגנת משן בעלי-חיים על-ידי רעל מיוחד הנקרא קולכיצין (על שם הסתוונית, ששמה המדעי הוא קולכיציום). רעל זה משמש ברפואה נגד מחלות ראומטיות ומחלות-עורקים. זה חומר המפריע לחלוקה תקינה של תאים, מונע יצירת קרום המבדיל בין שני תאי-הבת, וכך גורם ליצירת תאים כפולים, תא אחד הכולל חומר גרעיני של שני תאים (טטרה-פלואיד). מרבים להשתמש בחומר זה בניסויים גנטיים ובהכלאת צמחים לחקלאות ולגננות-נוי. יתכן שהוא מעורב גם בהכלאה טבעית של מינים שונים של צמחים, שהיא אולי אחת הדרכים החשובות ליצירת מינים חדשים בטבע בכלל, ובפרט ביצירת הצמח החשוב ביותר לאדם, חיטת-הלחם.
עם זאת יש בעלי-חיים המסוגלים כנראה להתמודד עם רעילות זאת, והם נהנים ממאגר המזון שהסתוונית הכינה לעצמה וחופרים ואוכלים פקעות של סתוונית. אלוף אוכלי הסתוונית הוא הדרבן.
העלים מוארכים, שונים מאוד ממין למין. העלים מלבלבים אחרי צאת הפרחים, וברוב המינים אף אחרי שהפרחים נבלו, כך שהצמח מתבלט בפריחתו הסתווית ללא עלים.
הפרח דמוי משפך או גביע, חלקו התחתון הוא צינור ארוך ודק, מאוחה-עלים, ורובו טמון מתחת לפני הקרקע; חלקו העליון מחולק ל-6 אונות או עלי-עטיף הערוכים בשני דורים, וביניהם 6 אבקנים. השחלה עילית, והעלי מתפצל ל-3 עמודי-עלי, ובכך שונה הסתוונית מיתר בני משפחת השושניים, שיש להם עמוד-עלי אחד בלתי-מתפצל. קל להבדיל בין סתוונית לבין כרכום הדומה לה, כי לכרכום רק 3 אבקנים, ויש לו שחלהתחתית. עלי העטיף יוצאים ישר מראש הפקעת, וחלקו התחתון של הפרח (כולל השחלה) הוא תת-קרקעי, רק חלקו העליון בולט מעל פני הקרקע. צבעי הפרח שונים מעט ממין למין, רובם בגוני סגול-לילך.
פה ושם אפשר לגלות צמח שפרחיו "לא נורמליים": יש לו 7 עלי עטיף ו-7 אבקנים. לפעמים אף 8, או 5.
הפרי מתפתח בשחלה התת-קרקעית, ורק מאוחר יותר, בהבשילו, הוא עולה מעל פני הקרקע לפזר את זרעיו.
המקור מייק לבנה ואורי פרגמן-ספיר אתר צמח השדה

קטע שלישי,
בין  הר בראון להר חרמונית
עד אלרום

חציית כביש 98 מזרחה  על
דרך הסולינג הסורית אל הבאר באל חוואר
מערבה בשוליים המערביים
של עמק הבכא לרגלי החרמונית
כניסה לקיבוץ לאלרום.

כביש 98 הוא כביש האורך העיקרי ברמת הגולן בצפונה של ישראל ואורכו כ-99 ק"מ. צורתו של הכביש היא כשל קשת והוא מקביל לגבול עם סוריה ולקו התלים הישראלי. הכביש מוביל מצומת מעגן (כביש 92) שמדרום לכנרת, תחילה דרך עמק הירמוך, ולאחר מכן הוא מטפס בעליה תלולה אל רמת הגולן וחוצה אותה עד לסיומו בתחנת הרכבל התחתון בחרמון, מקום בו הוא נפגש עם כביש הר דב (כביש 999). הכביש הוא אחד מהמשופעים בישראל, והוא משנה את גובהו מ-210 מטר מתחת לפני הים עד לכ-1,600 מטר מעליו.
קטע של עשרה ק"מ מכביש 98 היה סגור באופן רשמי לתנועת כלי רכב אזרחים בין צומת תל סאקי מצפון לרמת מגשימים ועד צומת אורחה שליד הר פרס. בסוף שנת 2007 נפתח קטע הכביש מחדש לאחר ששופץ בידי מועצה אזורית גולן, וכיום ניתן לנסוע בו באופן רגיל.
הכביש היה הכביש המרכזי של רמת הגולן עוד לפני מלחמת ששת הימים. בגלל סמיכות הגבול לכביש באזור חמת גדר, דבר שגרם לכך שאזרחים נמנעו לנסוע בכביש דרומית לקונייטרה, בשנת 1969 נפרצו שתי דרכים חדשות מהכנרת אל הכביש: כביש דרך נוקייב שהתחבר לכביש 98 מדרום לצומת אפיק וכביש 789 מכורסי דרך עד צומת אפיק. בסוף 1970 הוחלט לחדש את הקטע הדרומי של הכביש ממבוא חמה לחמת גדר.

חורבת עין חוורה כפר קטן על גבי מישור פתוח. בתי הכפר נבנו מאבני בזלת ובטון. במרכזו היה מסגד שבנייתו לא הושלמה. הכפר שכן ליד קבוצה של מעיינות, שהמרכזי בהם סגור בבור מדופן ומכוסה בטון. ליד המעיין פזורים חרסים, בעיקר שברי גוף. חרסים נוספים נמצאו בין הריסות הכפר על הגבעה ממערב למעיינות. בגלל הריסות בתי הכפר לא ניתן להבחין בפרטי האתר הקדום. ממזרח לכפר נמצאה גת לדיבס בלב כרמים המשתרעים על שטח נרחב.
אתר 37 מפה 11/1/ מרום גולן סקר ארכיאולוגי 

 

*****

קרב עמק הבכא היה אחד מקרבות הבלימה כנגד התקפות הצבא הסורי בימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. הקרב על עמק הבכא הפך לסמל העמידה העיקשת של כוחות צה"ל הסדירים שהופתעו אל מול כוחות סורים שהיו גדולים בהרבה מהצפי שהיה מקובל לפני המלחמה.
בקרב זה ניסו כוחות שריון וחי"ר סורים, שנהנו מעדיפות מספרית גדולה, להבקיע את קו החזית בצפון רמת הגולן. הסורים היו מצויידים בטנק T62 שהיה הטנק הרוסי המשוכלל ביותר וכלל אמצעים לראיית לילה. יחס הכוחות היה 1:6. לכוחותינו היו 150 טנקים ומולם ניצבו 450 טנקים, שתוגברו ב- 4 חטיבות, בחיל רגלים שחלקם היו ממונעים, סיוע אווירי ומאות תותחים. חטיבה עירקית, חטיבה ירדנית וכוחות סעודים. הסיוע האווירי והארטילרי של צה"ל לחטיבה 7 היה קלוש ביותר. למרות זאת – בתום ארבעה ימי קרבות הושמדו 350 טנקים סורים. לכוח הישראלי נפגעו כ 120 טנקים ונותרו 30 טנקים כשירים. כוח זה של 30 הטנקים עמד בראש הכוח שעבר את הקו הסגול והגיע למרחק 40 ק"מ מדמשק.

אזור הטיול במרחב
הלחימה במלחמת יום כיפור סתו 1973,

עמק הבכא, המכונה גם פיתחת קוניטרה או פיתחת קוניטרה צפון, מציין את האזור שבו הצבא הסורי הפעיל את לחצו העיקרי. אזור זה נפרש מעט מצפון לעיר הסורית הנטושה קוניטרה ועד לתל חרמונית בצפון. האזור מישורי בעל עבירות טובה לשריון ורק"ם. הערכת אמ"ן הייתה שהסורים ירכזו את מאמץ ההבקעה העיקרי, בגזרה הצפונית של רמת הגולן. לכן צה"ל הציב בגזרה זו את רוב הכוח המשוריין ערב המלחמה. הכוח שהוצב בקו הקדמי ביותר ("קו התילים" – עמידה על רמפות ועל גבעות שמטרתן "לשלוט" באש על האויב), היה גדוד שריון 74 מחטיבה 188, בפיקודו של סא"ל יאיר נפשי .גדוד 53 הגדוד השני של חט' 188 בפיקוד עודד ארז היה פרוש בגזרה המרכזית והדרומית של רמה"ג. בקו אחורי של הגזרה הצפונית, מספר ק"מ מערבה, במעלה ה"משפך" שעלה מפתחת קוניטרה, היה פרוש גדוד 77 מחטיבה 7, בפיקודו של סא"ל אביגדור קהלני, שהיווה כוח עתודה. גדודי השריון היו חמושים בטנקי שוט קל, השבחה ישראלית של טנק הצנטוריון הבריטי. בנוסף לכוחות השריון, היו בגזרה שלושה מוצבי חי"ר. המוצבים מספר 105, 107, 109, שאוישו על ידי לוחמי גדוד 13 של חטיבת גולני. תפקידם היה לקיים נוכחות בגבול, ולדווח על התקדמות הכוחות הסורים. הסורים שלכול אורך חודש ספטמבר 1973 בנו את כוחם מול הגבול הישראלי, הספיקו להציב עד 6 באוקטובר כוחות גדולים. יחידות האם הסוריות בגזרה היו הדיוויזיות הממוכנות השביעית והתשיעית, כאשר אליהן הוכפפו כוחות נוספים.
הקרב בעמק הבכא החל מיד עם פרוץ המלחמה ב 6 באוקטובר 1973, כחלק מההתקפות הסוריות הכוללת לכל אורך החזית. בחסות הפגזה ארטילרית כבדה, נעו הסורים מערבה, במטרה לחצות את תעלת הנ"ט, ולפרוץ את מערכי ההגנה של צה"ל. טנקי גדוד 74 הצליחו לבלום את כל ניסיונות החדירה, של חטיבת השריון מספר 85 הסורית, ועד רדת הערב לא נרשמו לה הישגים משמעותיים. גדוד 77 שהיה העתודה הגזרתית, החל את לחימתו כשעתיים לאחר פרוץ האש, לאחר שקיבל פקודה לחבור לגדוד 74 בקו החזית. המג"ד קהלני התייצב עם מספר טנקים בתל "הבוסטר", כאשר מצפונו ניצבו טנקים של החטיבה על הר חרמונית ועל "רמפות" דרומה לתל. בגזרה שמדרום לבוסטר, השולטת על דרום עמק הבכא, שלטו כוחות מגדוד 74 מחטיבה 188. התקדמות מסוימת אצל השריון הסורי הגיעה רק עם רדת החושך, כאשר הצליחו כוחות השריון הסוריים להסתנן מעבר לקווי ההגנה של גדוד 74, שלחם ללא אמצעי ראיית לילה.  אף על פי כן, לא נפרץ מערך ההגנה של צה"ל, כאשר כוחות חטיבה 7 שניצבו בקו האחורי, פגעו בשריון הסורי ובלמו את התקדמותו.

ב- 7 – 8 באוקטובר 1973 התנהל קרב המגננה. לאחר כישלון חטיבה 85 הסורית לפרוץ את הקו ביום הראשון למלחמה, הטיל הצבא הסורי לגזרת עמק הבכא את החטיבות המשוריינות 78, בסיוע חטיבה ממוכנת 121, וגדוד טנקי טי-62 מכוח ריפעת אסד. הכוח הגדול שהסורים קידמו כנגד כוחות צה"ל שמנו עדיין רק כוחות סדירים (כוחות המילואים שגויסו נשלחו לחזית הדרום, שמצבה היה קשה יותר), גרם לכך שמח"ט 7 היה צריך לתמרן את כוחותיו, ולשולחם למקומות שבהם התגבר הלחץ סורי להבקעה. הלחימה הייתה קשה ומתישה וחדלה רק בחצות הלילה. בקרבות היום השני נפגעו כ-90 טנקים סוריים, וכלים רבים נוספים. במהלך ה-8 באוקטובר הסורים המשיכו את לחצם בפתחת קוניטרה, עם זאת הכוחות של חטיבה 7, החזיקו מעמד, ובלמו את מאמציה המתמשכים של הדיוויזיה הסורית ה-7, להבקיע את הקו. בלילה שבין ה-8 ל-9, שכונה גם "ליל הבזוקות", ערכו כוחות חי"ר סוריים מתקפה בטילי נ"ט ומטולי אר. פי. ג'י על כמה מחניוני הטנקים של החטיבה. המתקפה הצליחה לפגוע בכמה טנקים, אך לא גרמה לשינוי בהיערכות ההגנה. כמו כן, בלילה זה נהרג מפקדה של הדיוויזיה שביעית, עומר אל-אברש, כאשר הטנק שלו נפגע במהלך ההתקפה הסורית.
בין 9 – 11 באוקטובר 1973 נערך שלב הבלימה ומעבר למתקפת נגד. לאחר שאיבדו את הישגיהם הקרקעיים בדרום ובמרכז רמת הגולן עקב התקפת הנגד של כוחות המילואים הישראליים, החליטו הסורים לרכז מאמץ אחרון בפריצת קו ההגנה של צה"ל בגזרה הצפונית. הם הפעילו בעמק הבכא את שארית הכוחות של דיוויזיה 7, שתוגברו בכוחות טריים שטרם השתתפו בלחימה מדיוויזיית השריון מספר 3. המתקפה הסורית הייתה מאסיבית, ולא הייתה רחוקה מלמוטט את מערך ההגנה של חטיבה 7. לעזרת החטיבה נשלח כוח תגבורת שכלל 13 טנקים מחטיבה 188, אשר מפקדו היה סא"ל יוסי בן-חנן (שהיה עד לא מזמן מג"ד 53 בחטיבה 188). הכוח, שהגיע ברגע האחרון, מילא תפקיד חשוב בשבירת ההתקפה הסורית ובהדיפת ניסיון ההבקעה האחרון של הצבא הסורי ברמת הגולן. עד ל-10 באוקטובר השלימו כוחות צה"ל את הדיפת הכוחות הסוריים חזרה אל מעבר לקו הסגול, וב-11 בחודש אף עברו למתקפת נגד, חדרו לשטח סוריה וכבשו שטח של כ-400 קילומטר מרובע, שכונה בשם המובלעת.
בקרב עמק הבכא נפלו 76 לוחמים רובם ככולם טנקיסטים מגד' 74 מחט' 188, גד' 77 מחט' 7 וגד' 71 שהוקם יום וחצי לפני המלחמה ממדריכים, מקצינים ומחיילים של בית ספר לשריון, מצוערי חיל השריון בבה"ד 1 וממדריכים מבסיס האימונים צאלים ויועד לתגבר את חט' 7. גד' 71 נשחק לגמרי בארבעת ימי הלחימה, המג"ד משולם רטס ומרבית המפקדים נהרגו, החיילים והטנקים ששרדו פוזרו להמשך הלחימה לגדודים אחרים.
שם הקרב "עמק הבכא" הוטבע בסדרת כתבותיו של רנן שור ב"במחנה" שפורסמו כחודש לאחר המלחמה . בשנת 1975, כשנתיים לאחר המלחמה, הוציא לאור מג"ד 77 אביגדור קהלני את ספרו עז 77. הספר מגולל את סיפור הקרב מנקודת עיניו של המג"ד, ומציג את לחימתם ההירואית של צוותי הטנקים מחטיבה 7, שמנעו את חדירת השריון הסורי לצפון הרמה. בשנת 2009, לאחר יותר מ-30 שנים בהם "נשכח" זכרם של כוחות חטיבה 188, מסיפור הקרב על עמק הבכא, יצא ספרו של אבירם ברקאי על בלימה, אשר מספר על לחימת החטיבה במלחמה, ובתוכה גם על הכוחות מגד' 74 בעמק הבכא.
את הסקירה הכין משה כ"ץ על פי מקור אחד, שני  ושלישי

קטע רביעי ,
אלרום –
אודם (ההר, היישוב והיער)

מעבר בקיבוץ אלרום
עליה לעבר מדרונות הר אודם מעל היישוב אודם
חציית כביש 978 והצצה לג'ובה זרירה,
גלישה במורד שמורת יער אודם
בקצה המורד עצירה מעל הבור עמוק וגדול
שרק מסומן במפה אבל אינו ג'ובה ואין יודעים מה טיבו

אֶל-רוֹם הוא קיבוץ ממוקם כשני קילומטרים ממערב להר חרמונית, בגובה של 1,050-1,070 מטרים מעל פני הים. אחרי נמרוד (1,110 מטרים מעל פני הים) ואודם (1,050-1,090 מטרים מעל פני הים), זהו היישוב היהודי השלישי בגובהו בישראל. ממזרח לקיבוץ נמצאת שמורת הר חרמונית ומצפון-מערב לו שוכנת שמורת יער אודם.
היישוב ממוקם בחלקו בתוך יער אל-רום שניטע על ידי הקק"ל, ובו משגשגים מחטניים של אקלים קר: ארזים, אורנים שחורים, אורני גלעין וברושים ממינים שונים. בשנים האחרונות מתרחב היישוב לתוך היער עם הקמת הרחבה קהילתית לכ-100 בתי-אב.
כמות המשקעים השנתית באל-רום גבוהה יחסית הודות למיקומו הצפוני והגבוה של הקיבוץ ועומדת על 930 מ"מ בממוצע, חלקם יורדים בצורת שלגים (היישוב נהנה ממספר מערכות שלג בשנה). עם כל זאת, בעשור האחרון פחתה כמות המשקעים באופן משמעותי.
הקיבוץ נוסד ביולי 1971 על ידי גרעין המחנות העולים "בית הערבה" בצפון רמת הגולן. הגרעין היה אמור להתיישב בבית הערבה בדרום בקעת הירדן אולם הופנה לבסוף להתיישב באזור זה. המתיישבים התיישבו ראשית באזור קוניטרה. במלחמת יום הכיפורים פונה היישוב (אך לא נכבש) ובשדותיו נערך קרב עמק הבכא. במשך השנים הצטרפו גרעינים ויחידים רבים לקיבוץ.
הקהילה מקיימת אורח חיים ליברלי, והיא חרתה על דיגלה את הפתיחות וההשתלבות בסביבה הירוקה, כערכים מרכזיים. כחלק מתפיסת העולם, מתקיימת מערכת חינוך מקומית לילדי הגיל הרך (עד המעבר לבית הספר היסודי).
כלכלת היישוב מתבססת על גידולי מטעים נשירים (תפוחים, אבוקדו, אוכמניות, אוסנה, חזרזר, ודובדבנים, גפנים לייצור יין). ליישוב עדרי בקר לבשר וכן לול. ביישוב קיים מפעל שהוקם בשנת 1983 ("אולפני אלרום"), העוסק בהפקת כתוביות תרגום ודיבוב של סרטי קולנוע ומדיות אחרות.

אוֹדֶם הוא מושב שיתופי של תנועת העובד הציוני הממוקם בצפון רמת הגולן, המונה כ-100 נפשות. היישוב מכונה בפי תושביו "הר אודם". מקורו של השם בצבעו של הר הגעש עליו הוא שוכן – הר שצבעו אדום (ונקרא בערבית: תל אל-אחמר).
היישוב ממוקם על הר אודם במרכז יער אודם בגובה של 1,050-1,090 מטרים מעל פני הים, והוא היישוב היהודי השני בגובהו בישראל (אחרי נמרוד).
הממשלה החליטה על הקמת היישוב בשנת 1975 בעקבות החלטת האו"ם שהשוותה את הציונות לגזענות. גרעין של תנועת העובד הציוני התיישב במחנה צבאי סורי נטוש בסמוך לברכת רם. עד 1977 עזבו רוב המתיישבים את המקום בשל הטמפרטורות הנמוכות בו והרוחות העזות. במאי 1981 הצטרפו לגרעין שנותר גרעין נוסף ונוסד יישוב הקבע.
כלכלת היישוב מתבססת על חקלאות ונופש, ופועל בו אתר התיירות "יער האיילים". כמו כן במקום גם מספר מפעלי תעשייה קטנים: קטיף עצמי של פירות יער ודובדבן, מפעל "אודם פלסט" ליצור מוצרי פלסטיק ויקב "הר-אודם".
המקור

חרבת דבדבן; כריז אל-ווי; עזיזית; כריז כפר קטן, מפוזר, בקצה יער אודם, מסביב לג'ובה בקוטר מאה מ' ובעומק כעשרים מ'. הבתים היו עשויים צלבני בוץ ואבני גוויל. בכפר גרו בדווים שהתיישבו במחצית הראשונה של המאה העשרים. לא נמצאו עתיקות.
אתר 1 מפה 11 סקר ארכיאולוגי של ישראל

שמורת יער אודם – השמורה ממוקמת בצפון הגולן, בקרבת היישובים מסעדה ואודם. בשמורה עוברים 2 כבישים עיקריים, כביש 978 מצומת גוב-געש לצומת מסעדה, וכביש 98 מאזור אל-רום לצומת מסעדה. שביל הטיולים העיקרי בשמורה הוא באזור תל אל קצעה , הגישה מכביש 98, וכמו כן עוברים בשמורה שבילי טיול ממושב אודם לכביש 98, ומכביש 978 לאתר ג'ובת אל כבירה (הג'ובה הגדולה). שביל הגולן חופף לשבילים בתחומי השמורה. חלק ניכר בדרום ובמערב השמורה נמצא בשטחי אימונים של צה"ל. בתחום השמורה קיימים שטחים ממוקשים (ממושב אודם וצפונה), ואין לסטות ממסלולי ההליכה.
יער אודם (יער מסעדה) הוא היער הגדול בצפון הגולן. היער הנוכחי הוא שריד מיער רצוף, שכיסה את הגולן העליון כולו עד לפני כמאה עשרים שנה. היער נפגע על ידי הצ'רקסים שהשתמשו בעצים לצורך בנייה ומסחר. כיום מתאושש היער באיטיות ומתפשט על פני השטחים שבוראו. האזור של יער אודם נשמר באופן יחסי בגלל שנבנו בשטחו מחנות צבא ובונקרים של הצבא הסורי וכדי לעזור בהסוואתם אסרו הסורים פגיעה ביער באזור זה. היער נשלט ע"י עצי אלון מצוי ואלון התולע. לאלונים נלווים מינים נוספים ובפרט מיני חורש לח – אגס סורי, שזיף הדב, עוזרר אדום, עוזרר חד-גלעיני ועוד. היער שונה מהיערות ממערב לירדן, ונעדרים ממנו עצים ושיחים כמו קטלב מצוי, ער אציל ואחרים. היער בחלקה הצפוני של השמורה נשמר בשל קיום בסיס צבאי סורי בתל אל-קצעה לפני מלחמת ששת הימים.
בדרום השמורה, בורא היער ע"י ישובי הצ'רקסים. הצ'רקסים הם עם צפון-קווקזי מוסלמי שהחל להתיישב ברחבי המזרח התיכון בסוף המאה ה 19 עקב כיבוש מולדתם בקווקז בידי הרוסים,  האימפריה העות'מאנית קלטה את מאות אלפי הצ'רקסים שגורשו ממולדתם ויישבה אותם באזורי ספר בהם שליטתה הייתה רופפת וזאת במטרה לחזק את שליטתה באזור והדיפת גורמים העוינים את השלטון העות'מאני, שהיו בדרך כלל שבטים בדואים.
היער מתחדש כיום לאורך גבולות חלקות חקלאיות, מה שיוצר נוף ייחודי הניתן להבחנה בתצלומי אוויר. דפוס זה נובע מכך שלאורך גבולות החלקות נמצאות ערימות סלעים, ביניהם קל לנבטי האלונים לנבוט בלי שהבלוטים ייאכלו בידי חזירי בר הנפוצים באזור. חדירת העצים מגבולות החלקות לתוך השדות הנטושים היא איטית ביותר, ולכן שטחי השדות נשלטים ברובם ע"י צומח עשבוני בעיקר דגניים שונים. בין הגיאופיטים הגדלים בשמורת היער ראויים לציון הסחלבים בן חורש רחב-עלים ומירונית סרגלנית, כרכום נאה, כרכום השבכה וכרכום צהבהב, רקפת יוונית, אירוס הלבנון ורבים נוספים. כמו כן בולט ביער שפע רב של מיני פטריות (חל איסור על קטיף פטריות בתחומי השמורה).
עולם בעלי החיים בשמורה מגוון וכולל בין היתר חזירי בר, זאבים, דלק ומיני מכרסמים כמו נמנמן סלעים ומיני יערון. בבריכת החורף זעורה שנכללת בשמורה נמצא אתר רבייה חשוב לדו-חי חפרית.
בתחום השמורה נמצאת תופעה גיאולוגית ייחודית – "הג'ובות" (בעברית: גוב געש). הג'ובות הן שקעים דמויי מכתש, שנוצרו כפי הנראה כתוצאה ממפגש של לבה עם מי תהום, 23 מהן נמצאות ביער אודם ובסביבתו. שבע מהג'ובות נכללות בתחום השמורה, כולל הגדולה שבהן ג'ובת אל כבירה, קוטרה 250 מ' ועומקה כ 60 מ'. כמו כן נכלל בשמורה אחד מהרי הגעש הקטנים – תל אל קצעה (רום 1099 מ'). הר געש נוסף, הר אודם (רום 1167 מ') נמצא בסמוך לגבול השמורה.
במערב השמורה נמצא האתר הארכיאולוגי ח'רבת רעבנה להלן, שרידי יישוב יטורי קדום. כמו כן נכללים בשמורה שרידי היישובים הסוריים אל-כרז א-טוויל, א-סחמיה וערב אל היש.
צפונית ליער אודם נמצא נחל סער, שנכלל במקור בתחום שמורה זו וכיום מוצע כשמורת טבע נפרדת.
השמורה הוכרזה במקור בצו אלוף ביוני 1972, בשטח 11 אלף דונם. כיום השטח עובר תהליכי אישור והכרזה מחודשים, ובמסגרת זו הוגדל השטח המיועד לשמורה. התכנית הופקדה להתנגדויות הציבור בראשית שנת 2016.
כתב משה כ"ץ מקור ונוסף

קטע חמישי מפאתי שמורת יער אודם,
דרך קלעה לצומת וסט

דרומה על אל דרך הטנקים הראשית
שהייתה במצב מאובק עקב פודרה עמוקה למדי

גבי מיש; ג'בב אל-מיס – כפר גדול על הדרך בין זעורה לקלע. בתיו נבנו מאבני בזלת. בכפר לא נמצאו שרידים עתיקים ובשטחו אין עצים. מצפון וממערב לכפר נסקרו שלוש ג'ובות, בשתיים מהן נאגרים מי גשמים.
מצפון-מזרח לכפר נמצאו שרידי מבנה מלבני, שאורכו 10.2 מ' ורחבו 6 מ'. הכניסה אליו, שרוחבה 1 מ', קבועה בקיר הדרומי. במבנה חדר אחד בלבד. קירותיו בנויים מאבנים מהוקצעות. עוביים 0.8 מ' והם השתמרו לגובה של כ-1 מ'. מהפינה הדרום-מערבית יוצא קיר, שהוא המשכו של הקיר המערבי, ואורכו 9.4 מ' בקירוב ועוביו 1.15 מ'. קירות המבנה בנויים משני פנים של אבנים מהוקצעות מבזלת נקבובית, וביניהם מילוי של אבני גוויל קטנות. על ראש הקיר הדרומי נמצאה קרמיקה
אתר 12, מפה 11 סקר ארכיאולוגי של ישראל

הגעה לביר בלוט, הבאר של הכפר וואסט או קלע

מעט דרומה שוב על כביש 978 וחצייתו
הלאה לעבר מאגר עורבים

לצערנו צינור המים החמים היה יבש.

עלינו על הסוללה המערבית לתצפית על המאגר

דרומה חזרה לצומת וסט

בסיום שהברקים והרעמים
שהיו קודם הפכו לגשם
שהחל לרדת בעוצמה
שהגענו לנקודת ההתכנסות

****

סוף דבר

אחרי שבע ורבע שעות הסתיים הטיול
והעצירות וההפסקות נמשכו
כשעתיים וחצי אולי יותר

******

מזג אוויר היה נפלא
לא חם ואפילו מעט קריר 

*****

המשכנו ללמוד ולהעמיק 
את ההכרה עם רמת הגולן,
חבל ארץ מעניין ומרתק

****

השקענו לא מעט אנרגיה
בעליות ובירידות
בדרכים שחלקן הייתה דרדרת
ובדרכי הפודרה
אבל, היה שווה מאוד.

*****

כמו כל הטיולים הקודמים ברמת הגולן,
גם טיול זה היה חוויה מלהיבה

 

תודה

תודה לגיל שתכנן את המסלול, 
הוביל והכיר לנו את החלק זה של מרכז הגולן.
כהרגלו תמיד היה זה בטוב טעם, 
בנעימות וכמובן על בסיס הידע הרחב שלו. 
אין ספק  למדנו הרבה.

****

תודה לכל החברים,
ובמיוחד לאלה
שרכבו איתי בסוף הטור
והשגיחו עלי "בתורנות" הם
רון בן יעקב, לוי אבנון
ועמית פינקלשטיין,
וגם גיל מועלם מפעם לפעם
עצר את הטור וחבר אלי לסוף

 

בימים אלה של סתיו תשע"ט, חזרו לרשות הציבור בשכונת רחביה 'שדרות יהודה הלוי' הנקראים היום גן הכוזרי. גן זה מקשר בין רחוב הקרן הקיימת בצפון לרחוב רמב"ן בדרום.

 

 

הגן הוחזר לאחר מאבק שהחל מאז שנות ה-80 של המאה ה-20 בין מוסד יד בן צבי ובין תושבי השכונה המאוגדים במנהל הקהילתי גינות העיר.

 

*****

רחביה היא שכונה הנמצאת במרכז הגיאוגרפי של ירושלים, ממערב לעיר העתיקה ולמרכז העסקים הראשי של העיר. מצפון לשכונה נמצאת שכונת נחלאות, ממזרח נמצאים אזור "מרכז העיר" ושכונת טלביה, מדרום שוכנת שכונת קטמון (גונן) וממערב נמצאים גן סאקר ועמק המצלבה. גבולות השכונה – משתרעים לאורך הרחובות הבאים: בצפון – הרחובות בצלאל, מנורה, אוסישקין, קק"ל, אבן שפרוט, דיסקין והגר"א; במערב – שדרות בן צבי וחיים הזז ורחוב טשרניחובסקי; בדרום – הרחובות הרב חן, הרב ברלין, הרב חרל"פ, הפלמ"ח, הנשיא וז'בוטינסקי; במזרח – הרחובות בלפור, בן מימון, המלך ג'ורג' ושמואל הנגיד. עם זאת, מבחינה תפיסתית גבולות השכונה אינם ברורים די צורכם, וישנן חפיפות מסוימות בין רחביה לשכונות הסובבות אותה. השכונה נמצאת ממערב לקו פרשת המים הארצי העובר ברחובות שמואל הנגיד, המלך ג'ורג' וקרן היסוד על חלק משלוחה המשתפלת מערבה לכיוון עמק המצלבה (נחל רחביה). רחוב עזה בנוי בתוואי של ערוץ המתנקז גם הוא לנחל רחביה. השכונה בנויה ברובה בשיפוע מתון יחסית, אך ישנם מספר אזורים בעלי שיפועים חריפים המקשים בעיקר על תנועת הולכי הרגל.

שכונת רחביה החלה להבנות בשנות ה-20' של המאה הקודמת ןתוכננה בדגם שכונת גנים על ידי האדריכל ריכרד קאופמן שתכנן באותה עת גם את שכונות בית הכרם, תלפיות, בית וגן, קריית משה ואחרות.
שכונת רחביה היא מצרף של ארבע שכונות שהוקמו בדירוג ו
שכונת רחביה א' הוקמה על שטח בן 124 דונם שנרכש בשנת 1922 מידי הכנסייה היוונית אורתודוקסית על ידי חברת "הכשרת הישוב" והקרן הקיימת לישראל. השטח היה שומם, ממזרחו ניצב מנזר רטיסבון וממערב שכנה שכונת שערי חסד שהוקמה ב-1908.לאחר השלמת התכנון, החלה מכירת 140 מגרשים, שנעשתה בצורה חופשית. מחירי המגרשים היו גבוהים ביותר ורק קונים מבוססים יכלו לרכוש מגרשים בשכונה.
שכונת רחביה ב' הנמצאת מדרום לרחביה א' ושטחה נרכש ע"י קבוצת אנשים פרטיים ב-1928 וכלל 144 דונם. שטח זה נקנה ע"י חברת "הכשרת היישוב" בשנת 1930. גם מכירת המגרשים בשכונה זו נעשתה בצורה חופשית אולם מחירי המגרשים היו יקרים יותר מאשר ברחביה א'. במקביל למכירת המגרשים ברחביה ב' נמשכה מכירת המגרשים ברחביה א'.
שכונת רחביה  ג' נבנתה על עוד מגרשים שנרכשו בשנת 1933 וכוללים את מגרש הספורט שבין הרחובות עזה ומטודלה ואזור רחובות התיבונים, בן לברט ובן סרוק
שכונת רחביה ד',  נבנתה על השטח שהשתרע בין הרחובות עזה, ברטנורא וארלוזורוב ("כרם אל רוחבאן") ומספר מגרשים בין הרחובות הרב ברלין וחרל"פ של היום ("חריקת אל קוס").
בשכונה רחביה קיימים חמישה מתחמים של גושי בתי דירות משותפים
מעונות עובדים א' – רחוב אבן שפרוט 16-14 :מתחם שנבנה ב-1933 כמעונות עובדים קואופרטיביים. הבניה נעשתה בסגנון הבינלאומי ללא ציפוי באבן.
מעונות עובדים ב' – בין הרחובות ברטנורא, ארלוזורוב ועזה: מתחם שנבנה ב-1934 במתכונת דומה לזו של מעונות עובדים א'. .
ראש רחביה – רחוב קק"ל 8 :בניין מגורים משותף בעל מספר כניסות המקיף חצר פנימית. הבניין תוכנן בסגנון הבינלאומי ונבנה בשנים .1936-37.
גן רחביה – רחוב שמואל הנגיד פינת רחוב נרקיס: קבוצה של שלושה בתי מגורים משותפים שנבנו בשנים 40-1937 ותוכננו בסגנון הבינלאומי
לב רחביה – רחוב קק"ל 12 :פרויקט מגורים בן 85 דירות שנבנה בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 בחצר מנזר רטיסבון ובשיתוף עמו על קרקע שהוחכרה לקבלן
הרחבה, הפניות ועוד פרופיל שכונתי: רחביה וקריית שמואל  הוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל נובמבר 2008

*****

כאמור, שלב הראשון תוכננה "רחביה א'", שגבולותיה היו רחוב המלך ג'ורג' במזרח, רחוב רמב"ן בדרום, רחוב אוסישקין במערב ורחוב הקרן הקיימת בצפון. במרכז השכונה תוכננה שדרה ירוקה החוצה את השכונה מצפון לדרום. שדרה זו נועדה להולכי רגל ולמטיילים והייתה אמור להיות, על פי התכנון, רחבה יחסית. בקצה הצפוני של השכונה תכנן קאופמן להקים בית כנסת. לימים הוקמה במקום בו אמור היה לעמוד בית הכנסת – הגימנסיה העברית רחביה.
השדרה שימשה בתור הגן הציבורי המרכזי של רחביה, בשנת 1926 ניתן לה השם 'שדרות יהודה הלוי' שם זה שונה לאחר שהוחלט לקרוא לשדרה בכניסה לירושלים על שם יהודה הלוי אך לבסוף נקראה השדרה בכניסה לעיר על שם זלמן שזר תושבי השכונה נהגו לנפוש בה וילדי השכונה שיחקו בה. השדרה הוקפה בגדר ובה שערים.

*****

עם השנים הופקעו שטחים שונים מהשדרה מסיבות שונות. בחלקה הצפוני של השדרה נבנה מקלט ציבורי. בראשית שנות החמישים, עם מינויו של יצחק בן צבי לנשיא המדינה, הוא עבר להתגורר בבניין צמוד לשדרה.

 

אז הוחלט מטעמי ביטחון, לבנות גן מגודר לבית הנשיא, חלק מהשדרה הופקע למטרה זאת והושאר רק מעבר צר להולכי רגל. בדרום השדרה היא הוצרה על מנת לאפשר בניית בתי דירות. בחלוף השנים הפך מעון הנשיא השני ל"יד יצחק בן צבי".

****

למעשה, לאחר שבית הנשיא הועבר למיקום אחר בשכונת טלביה, הסיבה להצרת השדרה הסמוכה כבר לא התקיימה. על כן, ניהלו תושבי השכונה מאז שנות ה-80 של המאה ה-20 מאבק במוסד יד בן צבי (אשר שוכן עתה בבניין) במטרה להשיב את שטחי השדרה שהוצמדו לבית הנשיא לרשות הציבור.

*****

לפני מספר שנים שכשהוצגו תוכניות ההרחבה השונות של יד יצחק בן צבי לאחר שרכש את בית החלוצות הוצגה גם באופן ברור ע"י תושבי רחביה התביעה להשבתו של הגן לציבור. לצורך כך הם אף הקימו לצורך כך את "וועד גן הכוזרי". וועד זה ניהל על כך במהלך השנים מאבק ציבורי חסר פשרות. עם השלמת הבניה להתאמת בית החלוצות לורכי יד יצחק בן צבי, הושגה הסכמה בין הנהלתו לבין המינהל הקהילתי בשיתופם של הפעילים שיוקם צוות תכנון משותף יחד עם המערכת העירונית אשר תקבל את האחריות לשטח ולאחזקת הגן. נקבע שייעוד הגן יהיה להוות את המרחב הציבורי הפתוח והמרכזי של שכונת רחביה וקהילתה המתחדשת, ולהיות הנשא של סיפורה ההיסטורי של השכונה והאישים שפעלו בה, כולל סיפורו של בית הנשיא ויד בן צבי.

*****

תוכנית התחדשותו של גן הכוזרי, התבססה על הייעוד המוסכם ולקחה בחשבון את צרכי הקהילה המתחדשת ברחביה, וכן את חזון וצרכי די יצחק בן צבי.

****

בשנת 2018 שטח הגן הוחזר לציבור תוך בניית גדר חדשה ליד בן צבי.

****

במהלך העבודות הושאר בגן הכוזרי העתק קטע מפסיפסבית הכנסת העתיק במעון שנעשה על ידי נעמי הנריק. כמו כן הוזז למיקום חדש בשטח יד בן צבי התבליט מגש הכסף, מעשה ידי גיסתו של בן צבי, הפסלת בתיה לישנסקי.

מקור וגם תכנון גן הכוזרי

 

*****

 

סוף דבר,
יש לברך על כך שהשדרה
שהייתה חלק בלתי נפרד
ממרקם שכונת רחביה הוחזרה לציבור.
יש להצטער שהדבר נעשה
בתום מאבק מיותר ממושך
שנמשך שנים כה רבות.
אולי היה ניתן להגיע להסכמות
שנים רבות קודם
ולמנוע את הדרת הציבור
משדרה יפה זאת.

 

 

 

טיול זה התקיים ביום שני, אסרו חג סוכות תשע"ט (2/10/2018). ביום זה היה חם יחסית לעונה ולכן החלטנו דורון דורי ואני שנצא לדרך בשעתיים האחרונות של אור היום לשוטט בחלקה המערבי של העיר.

הכוונה הייתה לדווש ברכס המערבי של הרי ירושלים בציר בו "נשקיע" אנרגיה בטיפוס וגם נהינה ממראות נוף.

 

 

כך היה!!

 

יצאנו לדרך מחניןן בית הלוחם הנמצא במורדות שכונת מלחה ובסמוך לגן החיות.

 

מסלול הסיבוב

מסלול הטיול דומה וחופף בחלקו לטיול קודם שכונות ותצפיות ברכסים שבדרום מערב ירושלים – אוקטובר 2017

התחלה: טיפוס ארוך 2.5 ק"מ
מבית הלוחם
לגבעת משואה
והלאה עד צומת אורה

גִּבְעַת מַשּׂוּאָה היא שכונת שנבנתה בשנת 1996. השכונה שוכנת על גבעה בגובה 745–790 מטר, המתנשאת מעל רכס לבן המקיף אותה ממערב, מדרום וממזרח. בצפון גובלת גבעת משואה בשכונה עיר גנים. בשכונה התגוררו בשנת 2016 כ-4,500 תושבים.
רחובות השכונה קרויים על שמות אישים ציוניים ויהודים. הרחוב הראשי בשכונה קרוי על שם נשיא ההסתדרות הציונית לשעבר אריה דולצ'ין. רחובות נוספים קרויים על שם יעקב צור, גרטרוד קראוס, מיס לנדאו, האחות זלמה (על שם זלמה מאיר, האחות הראשית של בית החולים שערי צדק), אנשי רשות השידור לאה בן פורת ויורם רונן, העיתונאי יהושע ביצור ועוד.
שכונת מַשּׂוּאָה היא אחת מהשכונות היקרות ביותר בירושלים, הן בשל הבנייה החדשה והן בשל הקרבה למגוון המוסדות המצויים באזור, כגון קניון ירושלים ואצטדיון טדי. כמו כן השכונה קרובה לגן החיות התנכ"י. באפריל 2017 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים את תוכנית הבנייה "מורדות משואה" להקמת יותר מ-450 דירות בסמוך לגן החיות ולגבעת משואה בשל פגיעה אפשרית בתנאי מחייתן של החיות.

קריית מנחם ועיר גנים מהוות יחידה גאוגרפית אחת, המונה כ-15,000 איש. אוכלוסיית השכונה מגוונת וכוללת תושבים ותיקים, עולים חדשים מאתיופיה ומברית-המועצות, רובם מרקע סוציו אקונומי נמוך. כיום נחשבת השכונה לאחת השכונות בעלות הרמה הסוציו-אקונומית הנמוכה ביותר בעיר, אך קיימים בה אזורים יקרים יותר (כגון עיר גנים א'), המציעים בתים צמודי קרקע ושטח אדמה הצופים לנוף נאה של הרי ירושלים. בשנים האחרונות הגיעו לשכונה הרבה משפחות דתיות וחרדיות, מה שהשפיע רבות על אופי השכונה. בשכונה קיימים מוסדות חינוך רבים ומגוונים כמו: חב"ד, ראשית, גואטמלה, שני תיכונים של רשת אמי"ת, בית ספר חינוך מיוחד-"נעורים", ועוד. בשכונה מתנ"ס פעיל, משותף עם קריית מנחם וספרייה ציבורית. רחובות השכונה קרויים ברובם על-שם מדינות, בעיקר באמריקה הלטינית שהצביעו באו"ם בעד הקמת המדינה (כ"ט בנובמבר), וכן על שם פרחי בר.
קריית מנחם היא שכונה שהוקמה בשנת 1956 עבור עולים חדשים ומפוני המעברה בקריית היובל,קרויה על-שמו של נשיא קק"ל בארצות הברית מנחם ברסלר, שהיה בין התומכים העיקריים להקמתה. השכונה נקראה על שמו עוד בהיותו בחיים. כאמור, קריית מנחם ועיר גנים מהוות יחידה גאוגרפית אחת. אוכלוסיית השכונה מגוונת וכוללת תושבים ותיקים לצד עולים חדשים מאתיופיה ומברית-המועצות. השכונה מאופיינת בבנייה צפופה בת עד כ-6 קומות כאשר חלק מהבניינים הוא שיכונים. רחובות השכונה קרויים ברובם על-שם מדינות, בעיקר באמריקה הלטינית שהצביעו באו"ם בעד הקמת המדינה.
בדרום ובמזרח גובלת השכונה בשכונת עיר גנים במערב בהר אורה ובמושב אורה, ואילו בצפון היא נושקת ליערות הרי ירושלים, המוסד כפר שלמא (הכפר השוודי) ושכונת קריית היובל. בסמוך לשכונה ממערב מעמיקים יובלים תלולים המתחברים לנחל שורק מצפון לבית החולים הדסה עין כרם, דבר המאפשר תצפית מרהיבה מהשכונה לאזור עין כרם, נחל שורק והסטף. גובה השכונה כ-840 מטר מעל פני הים נחשבת לאחת השכונות הגבוהות בירושלים.

המסלול במעלה ומורד
קו הרכס המערבי
בשולי קריית מנחם
מעל עין כרם
בתוך קריית היובל
בשולי בית וגן,
הר הרצל
למול מתחם ביה"ח שערי צדק
ובשולי שכונת יפה נוף
בתוך שכונת בית הכרם

תצפית מהרכס המערבי אל עין כרם ורכס מבשרת ציון

מעל נתיבי איילון
בין גבעת רם במזרח
ובין בית הכרם במערב

קו הרכבת הקלה שיעבור בגבעת רם

רכס קמפוס גבעת רם

קמפוס גבעת רם, משמש את הפקולטה למתמטיקה ומדעי הטבע, את החוג להוראת המדעים, את בית הספר למדע יישומי וחלק ממשרדי המנהל כגון יחידת הרכש. כמו כן מכיל קמפוס זה מוסדות השייכים לאוניברסיטה באופן חלקי כגון הספרייה הלאומית ומרכז ארצי לבחינות ולהערכה ומוסדות שאינם שייכים לאוניברסיטה כגון האקדמיה ללשון העברית והאקדמיה למוסיקה ולמחול.

קטע האחרון,
לאורך שכונת גבעת מרדכי
בשולי עמק הצבאים
מתחם אצטדיון טדי
בקטע פארק ירושלים עד גן החיות
חזרה למתחם בית הלוחם

גבעת מרדכי היא שכונה הגובלת בשכונות בית וגן, פת, ניות, גבעת רם, ובעמק הצבאים. השכונה הוקמה בשנת 1955, על ידי הפועל המזרחי וחברת משכנות, על אדמות שנתרמו לקק"ל על ידי מרדכי (מקסוול) אַבֶּל (Abbell;‏ 1902–1957), עורך דין ורואה חשבון, איל נדל"ן ופעיל חברתי יהודי-אמריקאי משיקגו, ממייסדי המזרחי בארצות הברית, ועל שמו נקראה השכונה. בשלב ראשון נבנו בשכונה 100 יחידות דיור, והוא תוכנן לכלול 400 יחידות דיור. בשנת 1970 כבר היו בשכונה 400 יחידות דיור ובשלבי בנייה היו עוד 130 דירות.
ביום הראשון של מלחמת ששת הימים החל בהפגזה כבדה של הצבא הירדני על מערב העיר. גם שכונת גבעת מרדכי ספגה פגזים רבים. מפגיעת אחד מהם נהרגו בסמוך לבית הכנסת שני נערים תושבי השכונה: אברהם איפרגן ויצחק מנסור.
הרחובות בחלקה הישן של השכונה נקראים על שמם של מנהיגים מתנועת המזרחי. הרחוב הראשי בשכונה נקרא רחוב שח"ל, על שמו של המנהיג הציוני ר' שמואל חיים לנדוי, מהוגי הדעות של התנועה. רחובות נוספים נקראים גם הם על שם רבנים ופוליטיקאים ציונים דתיים: הרב ישעיהו וולפסברג-אביעד, הרב זאב גולד, הרב חיים הלר, ודוד צבי פנקס, חבר מועצת המדינה הזמנית, הכנסת הראשונה והשנייה ושר התחבורה. רחוב נוסף נקרא על שם יצחק דוד מן, איש ציבור בירושלים. עם מעברה של ישיבת חברון כנסת ישראל לשכונה נקרא רחוב על שם ראש הישיבה, הרב יחזקאל סרנא, ורחוב נוסף בשם משאת משה, על שם ספרו של הרב משה חברוני, ראש הישיבה לאחר פטירת הרב סרנא ומי שהביא לבניין קריית הישיבה בשכונה.
בגבעת מרדכי מתגוררים (לרוב בשכירות קצרת טווח) זוגות צעירים וסטודנטים רבים, בגלל אופיה הדתי וקרבתה למוסדות לימוד אקדמיים דוגמת מכון לב, מכללה ירושלים, המכללה האקדמית להנדסה ירושלים, וקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית. חלק גדול מהמבנים בשכונה הם בניני דירות בעלי למעלה מחמש קומות. רובם המוחלט בנויים על פי אותם עקרונות ארכיטקטוריים (ונבנו, כך על פי וותיקי השכונה, "בשיטת העתק הדבק"). בניינים אלה מצטיינים בחסכון בשטח ובאנרגיה, ונחשבים פחות נוחים עבור משפחות דתיות, בשל העובדה שאין בהם מקום לבניית סוכות. מתנגדיו של ראש העיר דאז, טדי קולק, טענו שהוא קידם בנית מבנים בארכיטקטורה המסוימת הזו כדי לנסות ולמשוך אוכלוסייה חילונית לירושלים. ערכה הנדל"ני של השכונה עלה משמעותית עם סלילת כביש בגין ופתיחת הכניסה המערבית לקמפוס גבעת רם הסמוכים לשכונה.
בסוף שנת 2016, התגוררו בשכונה 5,435 תושבים, ברובם דתיים לאומיים וחרדים.
בשל אופיה הדתי של השכונה, חלק מרחובותיה סגורים לכניסת כלי רכב בשבתות וחגים.
בשכונה מספר מוסדות לימוד. בשנות ה-70 של המאה ה-20 הוקם בית ספר יסודי ממלכתי דתי, שנקרא מאוחר יותר על שם ציון עזרי, ובי"ס תיכון לבנות בשם מדרשיית עמליה, שכלל גם פנימייה. לקראת סוף העשור הושלם בשכונה הקמפוס של ישיבת חברון, אחת הישיבות היוקרתיות בציבור החרדי-ליטאי. בעשורים הבאים הוקם בשכונה גם בית ספר יסודי ממלכתי על שםמנשה אלישר. עם השנים עבר בית הספר מנשה אלישר למשכן חדש ברמת שרת, ובמקומו פעל במבנה בי"ס לחינוך מיוחד אלונים. ב-2013 עבר בית הספר לרמת אשכול ובמבנה החל לפעול בית ספר יסודי ממלכתי דתי תורני חדש הקרוי על שם בן ציון נמט, לשעבר ראש מנח"י. גם מבנה בית הספר הממ"ד הוותיק עבר ידיים, וכיום (2017) שוכנת בו הישיבה התיכונית"נעם". בשכונה פועל סניף של תנועת הנוער עזרא, הנקרא בפי הנוער "גיגי". במרכז השכונה מצוי מרכז מסחרי קטן. בשכונה מספר גדול של בתי כנסת, ביניהם "שיף שול", הקרוי של שם בית כנסת בווינה, ושקהילתו משתדלת לשמור על מנהגי הקהילה הווינאית, בית הכנסת החסידי ציוני "פיינשטוב", ובית כנסת ובית חב"ד האחראי גם לרמת בית הכרם ולניות. בית כנסת נוסף נקרא חניכי הישיבות הוא כעין ה"שטיבלך" של השכונה.
המקור

*****
סוף דבר

סיבוב זה נמשך שעתיים וחצי
והיה רצוף
למעט דקות בודדות
לצורכי צילום
והמתנה לחציית כבישים

*****

נהנינו מאוד
והפעם
היו במסלול
מספר קטעי נוסטלגיה אישית

*****

כמו תמיד, תמיד נעים לדווש בירושלים,
בכל במקום ובכל עת.
תקנו אותי אם אני טועה

*****

תודה לדורון דורי,
עמית נאמן לטיולים בירושלים

*****

לאחר הסיבוב
המשכתי
בפעילות:
שחייתי להנאתי 500 מ'
אכן שילוב נהדר
של רכיבה ושחייה 

 

 

אחד הדברים היפים הוא תהליך השקיעה ועליו אני אוהב להתבונן ולצלם אותו.

 

ניצלתי הזדמנות ביקור בקבוץ געש ביום שני, מוצאי שמחה תורה תשע"ט (1/10/2018),

עליתי בשעת האור האחרונה על מצוק הכורכר הסמוך מעל חוף הים.