במסגרת פרויקט "נוצרים בחיפה" שמטרתו לימוד אודות הקהילות הנוצריות, הכנסיות והמנזרים והמוסדות השונים והביקור במקומותיהם (ראו "נוצרים בחיפה" – הרקע למיזם סיכום וריכוז), ביקרתי ביום שלישי (29/10/2019) בארבעה מתחמים של הכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית.

 

התחלתי בביקור במתחם בית החסד ובתוכו כנסיית המולד של הבתולה (נקראת גם סנטה מריה) במזרח העיר התחתית ושם באדיבות אגנס שחאדה  מנהלת בית החסד, אירח אותי מר גרייס דיב מתנדב במקום מזה מספר שנים.

 

המשכתי והגעתי למתחם מר אליאס ושם ביקרתי כנסייה ובמשרדי הארכיבישוף היווני-קתולי בעיר שוחחתי עם האב רמי,

 

הביקור במתחם מר אליאס תואם מראש עם אינאס מזכירת העדה והקשר אליה נוצר באמצעות הפסיכולוגית אמירה שהלא, שהיא חברה של הבת שלי ואותה הכרתי לפני כשנה.

 

הפגישה עם האב רמי הייתה קצרה ובה הוא סיפר לי מעט על פעילות הקהילה

 

אחר כך, נסעתי לראות את כנסיית סנט גבריאל בחיפה אל עתיקה אולם לא הייתה לי אפשרות להיכנס אליה והסתפקתי בצילום מבחוץ. גם לא מצאתי מידע אודות בנייתה ופעילותה נוכחית.

 

המשכתי הלאה לראות את כנסיית סנט גיגוריוס שנמצאת מדרום לשכונת בת גלים, בחוף הים למול עין הים למרגלות הכרמל במקום הקרוי וואדי אל ג'מל. גם שם לא הייתה לי אפשרות להיכנס אליה והסתפקתי בצילום מבחוץ. גם לא מצאתי מידע אודות בנייתה ופעילותה נוכחית.

 

בית החסד 

בית החסד הוא מוסד שיקומי לאסירים משוחררים השוכן בשדרות פלי"ם 10 בעיר התחתית בחיפה ממזרח לכיכר פריז. המוסד שוכן בתוך מתחם סגור המוקף בקיר אבן, ונכללים בו מבנה הכנסייה היוונית-קתולית "א-סיידה" (שמשמעותו בערבית: "גברתנו") ומבנים נוספים.

מבנה הכנסייה הוקם בשנת 1862 על יסודות כנסייה קטנה ששכנה במקום באותו שם.

 

אחת ההשערות היא שבוני הכנסייה השתמשו באבני מצודת העיר בורג' א-סלאם שנבנתה על ידי דאהר אל-עומר.

 

הכנסייה המקורית הייתה הכנסייה הראשונה של העדה היוונית-קתולית בעיר שנבנתה בזמן דאהר אל-עומר.

 

האזור בו נבנתה הכנסייה היה חלק מרובע המגורים של ערביי חיפה הנוצרים.

 

באזור זה, שהיה סמוך לכיכר חמרה שהייתה הכיכר המרכזית של העיר, ניבנו כנסיות נוספות כגון "כנסיית אליהו הנביא" שנבנתה בשנת 1867 על ידי הכרמליתים והכנסייה המרונית "סט. לואי" שנבנתה בשנת 1891.

 

מתחם הכנסייה כלל מבנה בעל שלוש קומות בו ששימשו בית ספר יווני-קתולי, מרכז קהילתי קטן לאוכלוסייה, מנזר ומקום מגורים לנזירים ששימשו במקום והגיעו מלבנון.

 

בשנת 1920 עבר הבישוף מהמרכז בעכו לחיפה, והתגורר במתחם הכנסייה בין השנים 1920–1926.

 

בעקבות כך, שימשה הכנסייה גם כמרכז הקהילה היוונית-קתולית של חיפה והגליל.

 

בשנת 1926 עבר הבישוף להתגורר במבנה מגורים נפרד.

 

הכנסייה שימשה בתפקידה עד 1948. בעקבות מלחמת העצמאות וכיבוש השכונות הערביות של חיפה, נטשה האוכלוסייה הנוצרית את האזור, וחלקה עבר לאזור ואדי ניסנאס. יחד עם נטישת האזור ננטשה גם הכנסייה.

בסוף שנות השישים ניסה הבישוף ראיא לשקם את מבנה הכנסייה. ניסיון זה נקטע בעקבות עזיבת הבישוף את תפקידו.

 

בשנת 1981 החל שיפוץ המבנה ההרוס על ידי כמיל שחאדה, שמוצאו ממשפחה חיפאית, ואשתו אגנס.

 

שחאדה, שהחל בפעילות של שיקום אסירים בבית ברחוב שיבת ציון, פנה לבישוף מקסימוס סאלים וקיבל את אישורו לשיפוץ והסבת המתחם לפעילות של שיקום אסירים.

 

השיפוץ מומן מתרומות וחלק מעבודת השיפוץ נעשה על ידי מתנדבים.

 

במסגרת השיפוץ שוקם אולם הכנסייה, והקומה השנייה בצידה המערבי של הכנסייה הוסבה למגורי המטופלים.

 

במקום נבנה מטבח, חדר אוכל, ואגף למגורי המשפחה.

 

בחצר המתחם מבנה נוסף, שבקומתו הראשונה נמצאים משרדי העמותה ובקומתו השנייה נמצא אולם המשמש לפעילות העמותה. בחצר חדר בנוי עץ המשמש כמשרד נוסף.

הוסטל בית החסד הינו הוסטל טיפולי ושיקומי, נוסד בשנת 1982 ע"י המנוח כמיל שחאדה ז"ל ופועל עד היום באמצעות עמותת החסד ע"ש כמיל שחאדה ז"ל (ע"ר) שייעודה טיפול, שיקום וסיוע לאסירים, סיוע למשפחות נזקקות וילדיהם. פעילויות בתחום החינוך, תרבות, רווחה וספורט לקידום בני הנוער. סיוע לסטודנטים.

 

המוסד פועל בגישה אשר משלבת מקצועיות באווירה ובדגש על משפחתיות. במשך כשלושים שנה המסגרת קלטה וטיפלה במאות אסירים משוחררים, שהתקבלו על-פי תכניות שיקום כמסגרת מעבר בין הכלא לבין הקהילה. המסגרת מאפשרת חוויה טיפולית שבאה לענות על צרכי המשתקמים בהיבטים שונים -רגשי, חברתי, תעסוקתי ומשפחתי.

 

ההוסטל ממוקם במבנה אשר מספק ומשלב מחד גישה טיפולית פרטנית, ומאידך מאפשר רמה נאותה של פרטיות. הבניין מורכב משתי יחידות דיור, האחת מאכלסת 8  דיירים, ואילו השנייה מאכלסת 7 דיירים. קיים מטבח וחדר אוכל לרווחת המשתקמים, חדר שבו מתקיימת פעילות מגוונת של אספות דיירים, חוגי העשרה, קבוצות הטיפוליות וישיבות הצוות הטיפולי הממונה על הטיפול באסירים. נוסף על כך, קיים מגרש לפעילות ספורטיבית של כדורסל וכדורגל, וכן גינה שנעשה בה שימוש הן לצרכים טיפוליים והן לצרכים חברתיים ופעילות פנאי. הבניין ממוקם בעיר התחתית בחיפה, ושוכן בלב קריית הממשלה בקרבת המשרדים הממשלתיים הרלוונטיים הקשורים לצרכי האוכלוסייה (משרד השיכון, המוסד לביטוח לאומי, רשות הדואר, בנקים, שירות התעסוקה). כמו כן, ההוסטל מצוי בסמיכות לעורקי תחבורה ציבורית, דבר המסייע למשתקמים ביציאה וחזרה למסגרות התעסוקה ושאר הפעילות מחוץ למתחם ההוסטל.

 

ההוסטל יכול לקלוט עד 15 דיירים. תקופת הדיירות בהוסטל היא 9 חודשים, ולאחריה שנת מעקב. סך הטיפול בהוסטל הנו 21 חודשים. הוסטל מטפל באוכלוסיית אסירים משוחררים בעלי רקע התמכרותי ופועל ברישיון המשרד לשירותים חברתיים ובהסכם התקשרות מיוחד של הרשות לשיקום האסיר.

המקור הרשות לשיקום האסיר ושם הרחבות

 

לחצר המתחם שלוש כניסות, השער העיקרי הוא שער מתכת מצידו המזרחי מעליו שלט "בית החסד". הכניסה היא לחצר קטנה שקירותיה מעוטרים בעבודות קרמיקה. שער המוביל לחצר מצד צפון מצויה דלת עץ המהווה כניסה נוספת לחצר, צידה החיצוני מעוטר בפסיפס. כניסה נוספת נמצאת בצידו המזרחי של המתחם. מצידה הדרומי של החצר בנויה שורת מדרגות המובילה לכנסייה. על קיר הכנסייה תלויים כלים חקלאיים שנאספו בכפרי הגליל על ידי כמיל שחאדה.

לכנסייה שני פתחים, השער המערבי הוא השער העיקרי המקורי שדרכו נכנסו לתפילה. מעל הדלת לוח הקדשה. לכנסייה פתח נוסף מצידה הצפוני בעל דלת עץ מעוטרת. מבנה הכנסייה הוא מלבני וכיוונה הכללי הוא מערב מזרח. הבמה נמצאת בצידה המזרחי. אולם הכנסייה בנוי מאבן חול בסגנון המזכיר מבצר. באולם שמונה עמודי אבן התומכים בתקרה ובכיפה עגולה וגבוהה. קירות הכנסייה חשופים עם מעט עיטורים. בקיר המזרחי של הכנסייה בה נמצאת הבמה מספר גומחות מעוטרות הכוללות איקונות. מתקרת הכנסייה משתלשלות מספר נברשות המאירות את הכנסייה.

בתוך הכנסייה מצד שמאל לבמה ברצפת הכנסייה נמצא פתח כניסה למערת קבורה. הירידה למערה נעשית בגרם מדרגות צר ומסדרון המוביל לקברו של הבישוף גרגוריוס חג'אר, ראש העדה בין השנים 1901–1940. הקבר מכוסה שיש אפור מעליו לוח שיש שחור עם כתובת. מערת הקבורה נמצאה בזמן שיפוץ המבנה. כסוי הקבר בשיש נעשה במסגרת השיפוץ. בקיר הצפוני של הכנסייה מצויה גומחה מלבנית גדולה בה נמצא קברו של הבישוף מקסימוס סלוּם שנפטר ב-28 באוקטובר 2004 בגיל 82. על הקיר לוח המוקדש לבישוף ריא. בחדר קטן הנמצא מחוץ למבנה הכנסייה וצמוד לקיר הצפוני קיים פתח כניסה לאולם קבורה תחתון בו נקברו במשך שנים נזירי וכוהני הכנסייה היוונית-קתולית מחיפה ומשאר כפרי הגליל. הקבורה האחרונה נעשתה בשנת 1978.
מקורות, הרחבות והפניות

קתדרלת אליהו הנביא 

קתדרלת אליהו הנביא, המוכרת גם בשם קתדרלת מר אליאס, מוקדשת לאליהו הנביא, ואשר שוכנת ברחוב עין דור 23 בעיר התחתית שבחיפה.

 

מתחם הקתדרלה משמש כמקום מושבו של כהן הדת של הקהילה המלכיתית שהיא הקהילה הנוצרית הגדולה בחיפה.

המבנה תוכנן על ידי האדריכל סמיח עטאללה, והוקם בשנים 1939-1938, בימי כהונתו של הארכיבישוף גרגוריוס חג'אר.

 

עד מלחמת העצמאות שימשה כנסיית א-סיידה במתחם בית החסד שליד כיכר פריז בעיר התחתית, ככנסייה המרכזית של הקהילה.

 

לאחר המלחמה נטשה האוכלוסייה הנוצרית את האזור, וחלקה עבר לאזור ואדי ניסנאס, כנסיית א-סיידה ניטשה ומקום מושב הארכיבישוף עבר לקתדרלת אליהו הנביא.

מבנה הכנסייה עשוי אבן, ובחזיתו גמלון שבראשו מתנשא צלב. הגמלון מדורג בשני צדדיו, ומסתיים בשני מגדלי פעמונים הנושאים גם הם צלב. דלתות הכנסייה עשויות עץ והן קבועות מתחת ללונטה. בלונטה נראה פסיפס המתאר את אליהו עולה השמימה במרכבה, ומשליך את גלימתו לעבר אלישע. מעל הדלת חלון טריפורי, ומשני צדדיה שני חלונות מקושתים.

באולם הכנסייה שולטים גוני הכחול והזהב. הוא מחולק לשלושה מעברים על ידי שתי שורות עמודי שיש דקים, המסתיימים בכותרות יוניות. המעבר המרכזי גבוה מעט ממעברי הצד ומעליו "קומת אור" שבה שתי שורות חלונות. בחלונות אלה קבועות עבודת ויטראז' של דגמים גאומטריים וצמחיים. מעל צידו המערבי של המעבר המרכזי, מעל דלת הכניסה לאולם, מותקנת גלריה פנימית. תקרת האולם צבועה בגוון כחול שבה משולבים כוכבי מוזהבים, ולרוחבה קורות עץ מוזהבות. מן התקרה תולות נברשות מוזהבות שבהן משולבות איקונות של קדושים.
משמאל לכניסה, על בימת אבן מוגבהת, ניצב אגן טבילה מאבן, ומעליו איקונין המתאר את טבילת ישוע בידי יוחנן המטביל. מעל הכניסה תלוי איקונין גדול ורבוע המתאר את ישוע ומרים, אם ישוע המולכים, וסביבם ארבעת המבשרים המכוונים אליהם.

באיקונוסטאזיס שלוש שורות של איקונות, ובאופן יוצא דופן, האיקונין השני משמאל לדלת המלכותית, אינו מתאר את אליהו שלו מוקדשת הכנסייה, אלא את גאורגיוס הקדוש בהורגו את הדרקון. מעל הדלת המלכותית מוצבת עבודת עץ המתארת את צליבת ישוע. על הקיר שמאחורי המזבח, שתי איקונות המתארות את תרדמת הבתולה (משמאל) ואת מעמד ההשתנות (מימין), ובחלון הטריפורי שמעליהן קבועה יצירת ויטראז', שבה נראים גאורגיוס הקדוש הורג את הדרקון (מימין), ישוע עם קומו לתחייה כשהוא אוחז בשמאלו בנס שעליו נראה צלב (במרכז), ואליהו מניף את חרבו מעל אחד מנביאי הבעל (משמאל).

כנסיית סנט גבריאל

בכנסייה ששופצה לפני מספר שנים משתמשת היום הקהילה האוקראינית הקתולית בחיפה

הכנסייה סנט גבריאל קרויה על שם גבריאל המלאך שמשרת כשליח האלוהים המלאך שבישר על הולדת ישוע הנוצרי לאמו מריה (מרים).

כנסיית סנט גירגוריוס

גאורגיוס הקדוש (בין 275 ל-281 – 23 באפריל 303) הוא קדוש נוצרי הנחשב לקדוש החשוב ביותר בנצרות האורותודוקסית. ג

 

במסגרת פרויקט "נוצרים בחיפה" שמטרתו לימוד אודות הקהילות הנוצריות, הכנסיות והמנזרים והמוסדות השונים והביקור במקומותיהם (ראו "נוצרים בחיפה" – הרקע למיזם סיכום וריכוז), הגעתי ביום שלישי (29/10/2019) למתחם הקהילה המרונית (מרוניטית) בעיר התחתית.

 

שם, בביקור שתואם מראש, הייתי אורחו של ראש הקהילה, כהן הדת אבונה יוסוף יעקוב.

 

תיאום הביקור התאפשר באמצעות הפסיכולוגית אמירה שהלא, שהיא חברה של הבת שלי ואותה הכרתי לפני כשנה.

 

אבונה יוסף יעקב קיבל אותי במאור פנים. בחביבות רבה, הוא סיפר לי על העדה המרונית בכלל וזו המתגוררת בחיפה. כמו כן פתח בפניי את דלתות הכנסייה.

 

 

*****

הקהילה המרונית בחיפה מונה כיום כ-3,800 נפש. היא חלק מהקהילה המרונית בארץ שאנשיה מתגוררים בג'יש – מרבית תושביו נוצרים מרוניים. מרונים מגוררים גם בעכו, בעספייא, ביפו ובירושלים.

 

ראשוני העידה הגיעו לחיפה מלבנון בראשית המאה ה-19, בהמשך הגיעו אליה גם תושבים מגי'ש וממפוני הכפר בירעם שביקשו לעבור מהכפר ולהתגורר בעיר הגדולה.

 

הקהילה, הגם שאנשיה מתגוררים במרוכז אלא בפיזור בעיר התחתית, הדר ומקומות אחרים, היא קהילה מגובשת וסולידרית.

 

למיסות בימי ראשון מגיעים בין 300 ל-400 אנשים ובחגים רבים יותר. ר

 

וב אנשי הקהילה הם אנשים אקדמאים משכילים, משפטנים, רופאים ועוד. מבין הבולטים הוא שופט לשעבר בבית המשפט העליון סלים ג'ובראן.

 

*****

להרחבה אודות מגעים וקשרים ראשונים של העדה המרונית בלבנון ומדינת ישראל

 

מתחם הקהילה המרונית נמצא בעיר התחתית של חיפה הוא מוקף ונמצא בין סימטת המרוניטים ובין סימטת רובין ובמרכזו נמצאת כנסיית סנט לואי.

*****

הכנסייה נקראת סנט לואי ע"ש לואי התשיעי "הקדוש"  מלך צרפת מ-1226 ועד מותו בשנת 1270.הוא היה בנם של לואי השמיני ושל בלאנש מקסטיליה. השתתף בשני מסעי צלב, השביעי (למצרים) והשמיני (לתוניסיה), לכן זכה לכינוי "קדוש".
התחלת בניית הכנסייה הייתה בשנת  1880 בזמן  שלטון סולטאן עבד אלחמיד. הכנסייה נבנתה על קרקע שנתרמה על ידי שני האחים אבראהים וסלים חורי. חנוכת הכנסייה הייתה בפברואר 1890.

 

שרבל מכלוף המוכר במסורת הנוצרית כשרבל הקדוש היה נזיר מארוני שחי במאה ה-19 ואשר נחשב לקדוש נוצרי בנצרות הקתולית.
שרבל נולד ב-8 במאי בשנת 1828 בבקא כפרא שבצפון לבנון תחת השם יוסף אנטון מכלוף לבריגיט ואנטון מכלוף, ולו ארבעה אחים. הוא הוטבל לנצרות ב-16 במאי 1828. אביו נפטר כאשר שרבל היה בן שלוש בלבד והוא גדל עם דודו. בילדותו, להבדיל מבני גילו נהג שרבל להתבודד רבות, גילה התעניינות רבה בדת ונהג להתפלל.
בגיל עשרים ושלוש הצטרף שרבל למסדר הנזירים על שם מארון הקדוש במנזר הכפר אנאיה בהר הלבנון, ושינה את שמו מיוסף לשרבל, על שם קדוש אנטיוכי בן המאה השנייה. שרבל נדר את נדריו הסופיים בשנת 1853 ומונה לכומר לאחר שש שנים. בדומה למארון הקדוש, גם שרבל התגורר במנזר מאז שנת 1875 עד למותו בשנת 1898. שרבל היה ידוע בצניעותו והסתפקותו במעט, ונהג לבצע כל המוטל עליו ללא מענות. כמו כן, הוא נודע באדיקותו לביצוע הסקרמנטים. שרבל נודע ככומר אהוד בקהילתו, אנשים רבים היו מגיעים אליו לקבלת ברכות ואזכורים בתפילותיו, והוא אף הוזמן לפקח על טקסים דתיים בכפר שכן.
בעת המיסה, ב-16 בדצמבר 1898 חלה שרבל ותשעה ימים לאחר מכן, בערב חג המולד נפטר, בהיותו בן 70. הוא נקבר בבית הקברות של מנזר מארון הקדוש באנאיה. מספר חודשים לאחר מכן, העידו אנשים כי ראו הילה מעל קברו. לאחר עדויות אלו הוחלט לפתוח את הקבר, לאחר פתיחתו התגלתה גופתו כשהיא בשלמותה ודם עדיין זורם בגופו. כמו כן, נראו סימני זיעה על גופתו. לאחר מקרה זה, הועברה גופתו לארון קבורה אחר, במתחם שהוכן עבורו. מקום קבורתו הפך למוקד עלייה לרגל לנוצרים (בעיקר המארונים שבהם). אם כי, ישנם גם בני דתות אחרות אשר מגיעים לבקר במקום.
בשנת 1925 הציע האפיפיור פיוס השנים-עשר להכריז על שרבל כקדוש של הכנסייה הקתולית. בשנת 1950 יצאה ללבנון משלחת שכללה אנשי דת ורופאים במטרה לבדוק את גופתו של שרבל. בשנה זו, נפתח קברו בפעם השנייה. גופתו, התגלתה בשלמותה ובריאה לחלוטין וזאת כעבור 52 שנה לאחר מותו. שמועות על האירוע יצאו למרחוק, והמונים נהרו אל המנזר בו נקבר כדי לברר את שהתגלה.
בשנת 1954 חתם האפיפיור פיוס השנים-עשר על צו המאשר את בירוכו (המעלה אותו למעמד של "מבורך", שהינו שלב אחד לפני מעמד של "קדוש"), וב-5 בדצמבר 1965 נערך הטקס על ידי האפיפיור פאולוס השישי בוותיקן. שנה לאחר מכן, ב-1976 חתם פאולוס השישי על צו המאשר את הקדשתו של שרבל, והטקס עצמו נערך ב-9 באוקטובר 1977 בוותיקן.
מקור

 

***********

 

ביום ראשון (27/10/2019) בשעות הצהרים המאוחרות יצאנו לעוד טיול אופניים בירושלים שמטרתו הייתה לעבור במקומות בהם התחוללו הקרבות בדרום ירושלים במלחמת העצמאות במבצעים "יבוסי" (אפריל 1948) ו"קלשון"(מאי 1948)

 

לדרך יצאנו שלושה מוטי ארמלין (שהגיע מגילון ליד כרמיאל) דורון (ירושלים) ואני (מבשרת ציון)

 

לצורך כך הוכן מסלול לרכיבה משעת הצהרים ועד חשיכה.

 

יצאנו לדרך והתחלנו לרכוב.

 

לאחר סיום הרבע הראשון של של המסלול הסתבר שבגלגל האופניים של מוטי הייתה תקלה.

 

ניסינו לתקן את התקלה באמצעים שעמדו לרשותנו. אבל, כשלנו! נאלצנו לשנות המסלול ולהגיע לבית מלאכה לתיקון.

 

התקלה, והצורך לתקנה עכבו אותנו ולמעשה נגזל מאיתנו הזמן לרכיבה בשעות האור ובעצם נמנע ביצוע המסלול כמתוכנן.

 

למרות זאת חזרנו מבסוטים. במהלך הדיווש הגענו לשני מקומות אטרקטיבים ומיוחדים בדרום ירושלים שהם מאחזים של יוון בעיר.

 

אתמול, אחרי פעמים רבות של הגעה אליהם, התאפשרה ההזדמנות הראשונה להיכנס אליהם.

 

המקום הראשון היה כנסיית מנזר סן סימון והמקום השני המרכז הקהילתי היווני במושבה היוונית.

 

התיעוד להלן כולל מעט מידע על מקומות אליהם וצילום של מה שראו עיינינו

 

*******

מנזר סן סימון
בקצה שכונת קטמון

מנזר סן סימון
הוא מנזר יווני-אורתודוקסי,
השוכן בלב גן בשכונת קטמון,

ישנן כמה גרסאות למקור השם "קטמון".
הראשונה, במדריך ירושלים המקורי של זאב וילנאי משנת 1946, השם קטמון הוא ערבי ונגזר מהמילה "קאטמה" – היינו לשבור, רמז למחצבות בסביבה שבהן שברו וחצבו אבנים לבניין.
השנייה, היא הצעתו של דוד קרויאנקר, כי מקור השם במילה היוונית "קאטאמונאס", שפירושה אדם העובד את האל בהתבודדות.
השלישית, הגירסה הרווחת כיום לפירוש השם קטמון היא בצירוף "קאטו מונאסטירי" שפירושו ביוונית "סמוך (מתחת) למנזר", הוא מנזר סן סימון.
המקור

 

מתחם סן סימון
כלל שלושה מבנים,
בנויים אבן מוצקה –
בית הפטריארך,
אכסניה לצליינים,
והמנזר ובראשו מגדל פעמונים

 

המיקום הגיאוגרפי – טופוגרפי
בקצה הדרומי של הרכס
בין נחל רחביה (דרך הרצוג)
ובין נחל רפאים

המנזר נמצא
בתוך שטח בנוי צפוף
ומוקף בגן

בכנסייה מתגורר נזיר בודד אליו מצטרפים לתפילת יום ראשון נזירים ומאמינים ממקומות אחרים בירושלים. הכניסה למבקרים אחרים אסורה.

בעת שהמנזר שנבנה,
במחצית השנייה של המאה ה-19,
הוא היה בודד בשטח.

מנזר סן סימון נבנה באמצע המאה ה-19 על חורבות מבנה מנזר נוצרי קדום. מפות מימי הביניים מלמדות על מסורת שקשרה את המקום לביתו, ואף למקום קבורתו, של שמעון הקדוש, מראשוני המאמינים בישו:
"והנה איש בירושלים ושמו שמעון והוא איש צדיק וחסיד מחכה לנחמת ישראל ורוח הקודש הייתה עליו. ולו נגלה ברוח הקודש כי לא יראה המוות עד אם ראה את משיח ה'. ויבוא ברוח אל המקדש. ויהי כאשר הביאו הוריו את הנער ישוע לעשות לו בחוקת התורה. ויקחהו על זרועותיו ויברך את האלוהים ויאמר. עתה תפטר את עבדך כדבריך אדני בשלום."
הבשורה על פי לוקס, פרק ב, 24 וגו'

*******

בשטח המנזר (כנראה מתחתיו היום) מספר מערות קבורה. נמצאו בהן שמות הנקברים, ומסתבר שהם היו כהנים ממשפחה המוכרת לנו מן המקורות. המערות נחפרו בסוף המאה ה-19, והתפרסמו ב-1912 על ידי הנסלר הגרמני. ראש המשפחה היה יהוסף קלון בן שמעון ממשמר הכהנים ישבב, ובניו ובנותיו היו יוסף, שמעון, יחזק, ושלומציון ברת גמלא, שנישאה ליהועזר והם הולידו את שמעון. שמעון בן יהוסף קלון הוליד את שמעון, ויחזק בן יהוסף קלון הוליד את יהועזר, מרים ויועזר

בשנות ה-20' של המאה הקודמת
נבנתה לצידו שכונת קטמון.
בתים ראשונים השכונה נבנו
עוד בתקופה העותמאנית.

אודות השכונה ראו גם בתיעוד הטיול בשכונות הותיקות בדרום ירושלים: טלביה, קטמון, בית צפפה ועוד

 

הכניסה למתחם המנזר התאפשרה ברגע שהגיעה קבוצת צליינים קטנה מרוסיה לבקר במקום. הנזירה שפתחה להם את בדלת סרבה בתחילה לאפשר להיכנס. בקשנו יפה והיא שינתה דעתה ואפשרה לנו לבוא בתוך שעירי המנזר והכנסייה.

כתובת יוונית החקוקה מעל לפתח הכנסייה (מצד דרום) בלוח שיש ובה מסופר כי:
"אברהמיוס הנזיר ממדיטוס בנה את המנזר הקדוש על חורבת הקבר הקדוש של קטמון של ימינו ועל האזור כולו סביב, בימי הפטריארך קיריליוס השני בשנת 1859. במשך עשרים שנה ויותר ידע סבל רב וספג הוצאות כבדות כדי להקים על החורבות העתיקות הללו בניינים חדשים וכנסייה אלוהית, ובתוכה הקבר הקדוש של סן סימון, וכן להכשיר את האזור ולנטוע בו מאות רבות של עצי זית. את כל זה השלים בכספו הפרטי והקדיש את הבניינים האלה לעדה הקדושה של הקבר הקדוש (של ישו). מפתחות המנזר הקטן נמסרו להוד קדושתו הפטריארך של ירושלים איארותיוס ב-1879, לזיכרון עצמו ולהוריו."
הכתובת נחקקה ב-1881, ומעל לכתובת מופיע תבליט של כלי עבודה, בהם השתמשו בוני המנזר: איזמל, צבת, קרדום, מחוגה, אנך, כלי מדידה, פטיש ומשור.

 

שכונת קטמון בדרום ירושלים, הייתה עד מלחמת העצמאות שכונה ערבית מבוססת ובה אוכלוסייה נוצרית ניכרת. במהלך המלחמה היוותה השכונה טריז בלב ירושלים המערבית שניתק את השכונות היהודיות בדרום העיר מן הרצף היהודי במערבה. חמור במיוחד היה מצבה של שכונת מקור חיים הנצורה. אחרי פיצוץ מלון סמירמיס, על ידי ההגנה ב-5 בינואר 1948 חוזקה השכונה בכוחות ג'יהאד אל מוקאדס של עבד אל-קאדר אל-חוסייני ובאנשי צבא ההצלה. תגבורת נוספת זרמה אליה בעקבות פעולות הסחה שנערכו בה בתחילת מבצע יבוסי. בעקבות פינויו של מחנה אל עלמיין בדרך בית לחם על ידי הבריטים, התבססו בו כוחות ערבים והחלו לתקוף שכונות יהודיות באזור. חילופי אש נק"ל וארטילריה בין השכונות החלו במהלך החודשים הראשונים של 1948.
קטמון נשלטה מדרום מערב על ידי מנזר סן סימון, שניצב על גבעה בפאתיה הדרום מערביים. מגג המנזר ניתן היה גם לצלוף על השכונות היהודיות הקרובות. הן לערבים והן ליהודים היה ברור שהשתלטות על המנזר, פירושה השתלטות על השכונה. המנזר היה על שטח מוגבה, מצפונו וממזרחו חורשת עצים דלילה, מדרומו שטח גלי ופתוח יחסית וממערבו השטח משובץ בטרסות וגדרות אבנים
פירוט הקרב ראו בהרחבה בתיעוד קודם מנזר סן סימון בקטמון, ירושלים, פברואר 2019

 

******

לאחר תיקון התקלה,  בשעת חושך בדרך חזרה עברנו דרך המושבה היוונית

המושבה היוונית

מושבה היוונית נמצאת בסמיכות למושבה הגרמנית. רחובה הראשי הוא רחוב יהושע בן נון המקביל לרחוב עמק רפאים שנקרא בתקופת המנדט רחוב אפתימיוס .

השכונה היוונית נוסדה בשנת 1900 על ידי בני העדה היוונית-אורתודוקסית שחיפשו מענה לצפיפות המגורים שלהם ברובע הנוצרי בעיר העתיקה, שם חיו סביב מתחם הפטריארכיה היוונית. השכונה תוכננה בדגם של רשת רחובות מקבילים וניצבים זה לה.
המושבה היוונית התפתחה במיוחד בשנות ה-20 וה-30, כאשר לארץ הגיעו מהגרים יוונים אורתודוקסים רבים שגורשו מטורקיה. בשכונה גרו גם משפחות ערביות וארמניות וכן משפחות של פקידים וקציני צבא בריטיים.

במלחמת העצמאות נותרו במושבה מעט משפחות יווניות. רוב תושביה עזבו אותה ומצאו מקלט במנזרי העיר העתיקה. הם לא יכלו לשוב אליה לאחר המלחמה ורבים מהם היגרו אל מעבר לים ולא חזרו. המושבה הפכה לשכונה ישראלית, ואוכלסה במהירות בעולים חדשים אשר לא שמרו על הסדר והטיפוח שהשכונה הייתה בנויה בהם. תוספות מאולתרות קלקלו את צורתם של הבתים. בחלק מהם כנראה שגם נעשו ביזה והרס. חלקים גדולים של השכונה הפכו למשכנות עוני.
לאחר מלחמת ששת הימים חודשה הפעילות החברתית והתרבותית של הקהילה היוונית במועדון היווני שברחוב יהושע בן נון 8 שבמרכז השכונה. המועדון שופץ בתחילת שנות ה-80 בידי התושבים שנשארו במקום, ובידי אלה שחזרו מהעיר העתיקה. כיום נמצא המועדון תחת חסות ממשלת יוון ומתקיימות בו פעילויות הקשורות בתרבות יוון, כמו לימוד השפה היוונית וריקודים יווניים.

בפעם זו הגענו בחשיכה, מאחר והיה זה זמן אירוע "בתים מבפנים", מועדון הקהילה היוונית שכיום נמצא תחת חסות ממשלת יוון, היה פתוח. לא הסננו ונכנסנו פנימה.

******

סוף דבר, 

את התכנית המקורית
של הסיור לא ממשנו,
אולם, כדרכינו נהינינו
עם מה שהיה
והיה לנו טיול
מיוחד ובלתי צפוי,
תרתי משמע 
הסיור המתוכנן,
נדחה ונקווה לקיימו
בזמן הקרוב 

******

 

לטיול זה יצאנו בשמחת תורה תש"פ, יום שני (21/10/2019) מיכאל סופר, יונה בקלצ'וק ואני.

 

על קיום הרכיבה סיכמנו מיכאל ואני ערב קודם והחלטנו שנצא לדרך משגב (הצמודה לרמת החיל), שכונת מגוריו.

 

לטיול הוזמנו מספר חברים, אבל רק יונה הגיע.

 

בנקודת המפגש עלו מספר הצעות ויונה הוא שבחר את המסלול שחלק ממנו לא הכיר.

 

בעצם בקשתו של יונה, עבור מיכאל שזה אחד ממסלולי הבית שלו ועבורי שכבר רכבתי במסלול זה, רכיבה מועד נוסף, ללא חידושים.

 

יצאנו לדרך בשעה 07:00 וסיימנו בשעה 10:30. הרכיבה עצמה נמשכה כשעתיים ושלוש רבעי השעה.

 

יתרת הזמן, כשלוש רבעי שעה, הייתה עצירות למטרות קצת הסבר, חציית כבישים, ביקור באתר ארכיאולוגי והפסקה קצרצרה.

 

***************

בתיעוד להלן יובא רק תיאור המסלול ומספר צילומים. הרקע היסטורי וגיאוגרפי של האזור (דרום השרון) ומידע על שכונות צפון מזרח תל אביב ורמת השרון , המקומות והאתרים, כל אלה מצויים בתיעוד טיולים קודמים להלן.
* בשטחים הפתוחים הצמודים לשכונות צפון תל אביב, לאורך החוף וגדת הירקון, מאי 2019
*בריאה הירוקה הצפונית של מטרופולין המרכז, אוקטובר 2018
* צפון-מזרח תל אביב שמעבר לירקון, יולי 2018
* מטרופולין תל אביב בדרום מערב השרון, יוני 2018
|* בשטחים הפתוחים ובמרחב הבנוי בין נחל הירקון וחוף הים ובין גליל ים ורמת השרון, אפריל 2016
* דרום השרון במטרופולין תל אביב, ינואר 2015

******

המסלול מעגלי,
עם כיוון השעון

*****

קטע ראשון של המסלול,

ברחובות וגני
שכונות ישגב, רמת החיל, וצהלה

על שכונת ישגב, רמת החיל, שיכון דן, צהלה ונווה שרת ראו בהרחבה צפון-מזרח תל אביב שמעבר לירקון, יולי 2018

****

קטע שני של המסלול,

בשטחים הפתוחים
בין כביש 5
ובין שכונת המשתלה,
חציית דרך הרצליה,
בדרך בין הכפר הירוק
לבית העלמין קריית שאול,
צפונה בשדה לעבר כביש 5,
מערבה וצמוד לכביש 5
ודרומה ממזרח לנתיבי איילון
עד המעבר מתחתיו.

*******

קטע שלישי של המסלול,

לאחר חציית נתיבי איילון,
ביקור באתר הקבורה השומרוני,
הלאה בשולי צפון אפיקה ורמת אביב ג',
חציית נחל אחיה וצפונה לאורכו,
מערבה לעבר כביש 2 מדרום לפי גלילות,
חציית כביש 2,
במתחם המכללות,
שלולית החורף, צפונה
לעבר חוף הצוק
ושכונת הקנטרי קלאב  

אודות האתר הארכיאולוגי ראו בהרחבה בשטחים הפתוחים הצמודים לשכונות צפון תל אביב, לאורך החוף וגדת הירקון, מאי 2019

אודות בריכת החורף ומראה שלה באביב ראו בהרחבה בשטחים הפתוחים הצמודים לשכונות צפון תל אביב, לאורך החוף וגדת הירקון, מאי 2019

******

קטע רביעי של המסלול,

עקיפת שכונת הקנטרי קלאב
וצפונה בדרך הצמודה לכביש 2,
חציית כביש 2 לרב מכר (סינמה סיטי)
מול אנדרטת "אוטובוס הדמים"

*****

קטע חמישי של המסלול,

רכיבה מנהלתית וספורטיבית
לרוחבה ולאורכה של רמת השרון
וחציית כביש 5

על רמת השרון ראו בהרחבה בשטחים הפתוחים ובמרחב הבנוי בין נחל הירקון וחוף הים ובין גליל ים ורמת השרון, אפריל 2016

*****

קטע שישי ואחרון,

בשטחים הפתוחים מדרום לכביש 5,
ברחובות וגני שכונת נווה שרת,
רמת החיל ושכונת ישגב

******

סוף דבר,

היה זה עוד טיול רכיבה מענג
עם הרבה חידושים (בעיקר ליונה),

******

כל זמן מתאים לרכיבה שכזאת,
למראות הסתו (בעצם סוף הקיץ)
יש את היופי שלהם
ובעיקר ציפייה לגשמי הברכה
של החורף שבקרוב יגיעו

*****

תודה למיכאל על ההובלה
וליונה הסקרן והצלם
ולשניהם על הושטת יד
בקטעים שנדרשה עזרה
בהובלת האופניים או סיבוב קצר ברגל

*****

 

תיעוד זה הוא של מסלול סיור ברגל בחלק הערבי של ירושלים מחוץ לחומות הנקרא גם "מזרח ירושלים"

 

מסלול זה יכול להיות גם חלק מטיול רכיבת אופניים כמו למשל זה שבוצע לפני מספר חודשים, ירושלים, בשכונות החרדיות בצפון העיר ובחלקה המזרחי הערבי.

 

הרעיון לבצע טיול זה ברגל ואופן הדרכתו הוא בלתי שגרתי ועל כך יסופר להלן.

 

לפני מספר חודשים פנה אלי יונה בקלצ'וק וביקש שאציע לקבוצת המטיילים שהוא נמנה על חבריה טיול לא שגרתי בירושלים.

 

חשבתי רגע. המלצתי על טיול בחלק הערבי של העיר מחוץ לחומות. אמרתי שלדעתי הוא מעניין ובלתי מוכר ובעיקר כמעט אינו נמצא על מפת מסלולי התיור בעיר.

מזרח ירושלים או ירושלים המזרחית הוא כינוי פוליטי-מדיני, לשטח של 70 קמ"ר בקירוב הנכלל בגבולותיה המוניציפליים של ירושלים, ונמצא מעבר לקו הירוק. מבחינה גאוגרפית שטח זה כולל לא רק את אזוריה המזרחיים של העיר אלא גם את הצפוניים והדרומיים. לאחר מלחמת ששת הימים החילה ישראל על שטח זה את החוק הישראלי. השטח כולל, בנוסף לשטחה של ירושלים שנכבש על ידי הצבא הירדני והיה בשליטת ירדן בשנים 1948–1967, גם עיירות וכפרים שעד אז לא נחשבו כחלק מירושלים. למעשה, השטח שהיה כפוף לעיריית ירושלים הירדנית כלל רק 6.4 קמ"ר. כלומר, 91% משטח מזרח ירושלים לא נכלל באזור זה לפני יוני 1967.

 

אז ביקש שאכין מסלול ואתן לו כותרת כדי שחבריו יקנו את הרעיון. הוא ביקש וקיבל.

 

אחרי כמה ימים הוא חזר אלי וביקש שאני אדריך את הטיול.

 

לא באלף רבתי עניתי. ל"כבד רגליים" כמוני הליכה רבה תהייה קשה מאוד.

התחלנו בחניון הרכב הסמוך לגבעת התחמושת,
בתחילה הסתובבנו בחלקה הצפוני החדש של שיח ג'ארח,
עלינו לתצפית על רכס הר הצופים – הר הזייתים,
עמדנו  ליד האנדרטה לזכר "שיירת הרופאים" שנפלה במלחמת העצמאות,
המשכנו לשוטט בחלק הישן של שיח ג'ראח
ביקרנו במתחם קבר שמעון הצדיק,
עלינו עבר שכונת המושבה האמריקאית
נכנסנו לחצר מתחם האוריינט הוס
במלון אמריקן קולוני הסמוך ישבנו להפסקת קפה
אחר כך נכנסנו להציץ למוזיאון הסמוך שעניינו המורשת הפלסטינית.

המשכנו בדרך שכם ונכנסנו
למתחם כנסיית סנט גורג' האנגליקנית,
חזרנו ועברנו לעבר רחוב צלאח א-דין
בתחילה עצרנו מול שער קברי המלכים
המשכנו במורד הרחוב ועברנו מול בית המשפט המחוזי,
משרד המשפטים ומכון אולברייט לארכיאולוגיה
המשכנו בחלקו המסחרי התוסס של רחוב צאלח א-דין.
המשכנו להסתובב עוד ברחובות הסואנים של באב א-זהרה
משם עברנו לגן רוקפלר ועקפנו ממזרח את מוזיאון רוקפלר,
ירדנו לתחילת דרך יריחו מול הקצה הצפון מזרחי של חומת העיר העתיקה
שם מעל שכונת ואדי גוז
צפינו על מורד הר הזייתים.
חזרנו לחומת העיר העתיקה והתחלנו לצעוד ברחוב סולטן סולימן
המקביל וצמוד לחלק הצפוני של חומה העיר העתיקה
עברנו מול שער הפרחים, מול החלק הדרומי
של דרך שכם ומול שער שכם
עברנו צפונה בטיילת השוק
המשתרעת מצפון לשער שכם עד כביש 1
סיימנו בקצה רחוב הנביאים
בפאתי רחוב ע"ח שבשכונת מוסררה

***********

הבינוי במרחב הטיול התפתח
החל מהרבע האחרון של המאה ה-19

בין מלחמת העצמאות ובין מלחמת ששת הימים
מרחב הטיול היה החלק מהעיר המזרחית בשליטת ירדן

במלחמת ששת הימים מרחב הטיול
נכבש בשלב השני של המערכה על העיר  

שֵׁייח' גָ'רַאח משתרעת ממזרח לדרך בר לב (המכונה בפי הירושלמים "כביש מספר 1"), מצפון למושבה האמריקאית ומדרום-מערב להר הצופים והגבעה הצרפתית. השכונה נקראת כנראה, על שם חוסאם א-דין בן שרף א-דין עיסא אלג'ראחי, נסיך מאנשי חצרו של צלאח א-דין ורופאו האישי, שבנה במקום זאווייה ונקבר בה לאחר מותו בשנת 1201.
השכונה נחשבת למבוססת וליוקרתית בין שכונות ירושלים הערביות. שוכנות בה קונסוליות ונציגויות של מדינות זרות: בריטניה, טורקיה, בלגיה, ספרד, הוותיקן, צרפת, איטליה, יוון ושוודיה ושל ארגונים בינלאומיים כגון האו"ם.
בשכונה ממוקמים גם מספר מסעדות גורמה ומלונות יוקרתיים.
בסמוך לשכונה הוקמה קריית הממשלה ע"ש מנחם בגין ובה נמצאים: המטה הארצי של משטרת ישראל ומשרדי ממשלה הכוללים את משרד המשפטים, משרד השיכון, המשרד לביטחון פנים ומשרד המדע והטכנולוגיה.

שכונת שיח' ג'ראח החלה להתפתח בהדרגה החל משנות ה-60 של המאה ה-19, שלהי התקופה העות'מאנית, כאשר נכבדיה ועשיריה הערבים של ירושלים החלו להקים בתי מידות לאורך דרך שכם מצפון לעיר העתיקה כחלק מתהליך היציאה מן החומות. אחת המשפחות הערביות המיוחסות בירושלים בתקופת המנדט, משפחת נשאשיבי, התגוררה בשכונה, וכיום יש רחובות בשכונה הקרויים על שמות בני המשפחה. גם בנים למשפחת חוסייני היריבה אחזו בבתים בשכונה, הבולט בהם המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, שביתו עמד בקצה המזרחי של השכונה (לימים מלון שפרד).
בסמוך לשכונה מצויים קבר שמעון הצדיק, מערת הסנהדרין הקטנה, ושתי שכונות יהודיות. שכונת שמעון הצדיק הוקמה בשנת 1890 על שטח שנרכש ב-1875, ושכונת נחלת שמעון נוסדה בתחילת המאה ה-20. במהלך מאורעות תרצ"ו (1936–1939), נאלצו תושביהן לנטוש את בתיהם, כדי להציל את נפשם מהפורעים הערבים בתום מאורעות הדמים חזרו התושבים היהודים לבתיהם.
הרחוב המרכזי בשכונה, דרך הר הזיתים, הוביל ממרכז ירושלים לבית החולים הדסה ולאוניברסיטה העברית בהר הצופים.

שיירת "הדסה" הייתה שיירת משוריינים שהסיעה יהודים בדרכם להר הצופים ב-13 באפריל 1948, ד' בניסן תש"ח במהלך מלחמת העצמאות. השיירה כללה עובדי רפואה של בית החולים הדסה הר הצופים, עובדי האוניברסיטה העברית, אנשי ההגנה מגיני ההר, חולים, מבקרים ואזרחים. בעת שעברה בשכונה הערבית שייח' ג'ראח, הותקפה השיירה בידי פורעים ערבים, שרצחו 77 מנוסעי השיירה (במשך שנים השתרשה טעות בנוגע למספר החללים בשיירה והיא כונתה גם שיירת הע"ח). ההתקפה אירעה ימים ספורים לאחר פרשת דיר יאסין, ולטענת עבדאללה א-תל, מפקד הלגיון הערבי בירושלים, היוותה נקמה על הרג בני הכפר.
לאחר איחוד ירושלים ב-1967 נבנתה אנדרטה סמוך למקום הטבח בשיירת הדסה במרכז השכונה, ובה שמות 78 הנרצחים.
פירוט והפניות

קבר שמעון הצדיק הוא מערת קבורה השוכנת בשכונת שמעון הצדיק שבצפון ירושלים, לצד "דרך הר הזיתים" – הכביש העולה משכונת שייח' ג'ראח להר הצופים, צפונית לשכונת המושבה האמריקאית. סמוך למערת שמעון הצדיק שוכנת מערה נוספת המכונה מערת הסנהדרין הקטנה.
לפי מסורת יהודית עממית, קבורים במערה שמעון הצדיק ותלמידיו. לעומת זאת, הארכאולוגים מתארכים את הקבר לסוף התקופה הרומית או לתחילת התקופה הביזנטית, כ-500 שנה לאחר מכן. בקבר עצמו נמצאה כתובת בלטינית המכריזה עליו כעל קברה של יוליה סבינה. מסיבות לא ידועות הכתובת הושחתה, והפרוזדור בו היא נמצאת נחסם לגישה על ידי דלת מודרנית.
שנם הנוהגים לעלות לקבר שמעון הצדיק בירושלים בל"ג בעומר במקום למירון, שם חוגגים בדומה להילולת רבי שמעון בר יוחאי.. בעלייה לקבר רבי שמעון הצדיק בירושלים, נוהגים אנשי העיר להשתטח על הקבר, להתפלל, להדליק נרות, לערוך סעודה ושירה, ולבצע חלאקה. הילולה זו כבר הייתה קיימת באמצע המאה ה-19, וכנראה התחילה בסוף המאה ה-18.
מקור הרחבות והפניות

המאבק היהודי – פלסטיני בשיח ג'ארח – ב-2009 בהתאם לפסיקת בג"ץ נכנסו יהודים להתגורר בבתים שמהם פונו שלוש משפחות ערביות. בתגובה לכך החלו הפגנות שבועיות בימי שישי של פעילי שמאל, שהתאגדו תחת תנועת סולידריות שיח' ג'ראח, במתכונת של צעדה ממרכז העיר אל שייח' ג'ראח והפגנה מול הבתים שבמחלוקת. המפגינים טענו כי בעוד שבית המשפט העליון מאפשר את השבת המתחם לבעליו היהודיים מלפני מלחמת העצמאות, אין הוא מאפשר לתושבי השכונה, שהם בעצמם צאצאי פליטים פליטים פלסטינים, לקבל חזרה את נכסי משפחתם שבשטח ישראל. המפגינים טענו עוד שמגורי יהודים במזרח ירושלים מהווים מכשול להסכם שלום עתידי שבמסגרתו הקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים.  מאידך, התומכים בהתיישבות היהודית, טענו כי הבעלות היהודית על קרקעות של השכונה לא פקעה מעולם מאחר ששלטונות ירדן בחרו שלא להפקיע אותה ותחת זאת מינו את האפוטרופוס הירדני לנכסי אויב להיות אחראי עליה, כפי שפסק בית המשפט העליון. המשטרה קבעה שההפגנות מהוות התקהלות בלתי חוקית משום שאורגנו ללא קבלת רישיון.

ההפגנות והמעצרים זכו להד ציבורי לאחר שב-15 בינואר 2010 נעצרו למשך השבת 17 מפגינים ובהם מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח חגי אלעד, ולאחר ששופטת בית משפט השלום בירושלים קבעה כי מעצרם לא היה חוקי. בעקבות אירועים אלה המאבק הפך גם למאבק עקרוני בעד זכות ההפגנה. ב-28 בינואר 2010 דחה בית משפט השלום בירושלים את פרשנות המשטרה, לפיה קריאת סיסמאות הופכת את ההפגנה לאספה טעונה רישיון, וקבע כי כל צמצום של הזכות להפגין יפורש בצמצום, ולפיכך לא הייתה עילה חוקית להורות על פיזור ההפגנה. המשטרה ניסתה למנוע את קיום ההפגנה, אולם בעקבות עתירה של המארגנים ותושבי השכונה קבע בג"ץ שהיא תיערך במתחם מגודר. ב-6 במרץ 2010 נערכה במקום הפגנה גדולה שבה השתתפו כ-3,000 מפגינים, פלסטינים ופעילי שמאל, וכן חברי כנסת מחד"ש וממרצ וחברי פרלמנט ממפלגת העם הפלסטיני. מנגד הגיעו 150 פעילי ימין בראשות חברי הכנסת של האיחוד הלאומי כדי להביע תמיכה בתושבים היהודים. פינוי המשפחות הערביות הוביל לקריאה של ממשלת ארצות הברית וממשלות אירופיות לממשלת ישראל לעצור את המהלך, וכן גינויים נוספים בעולם ב-22 באוקטובר 2010 הפגינו במקום גם נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ימי קרטר, נשיאת אירלנד לשעבר, מארי רובינסון והפעילה ההודית הלה בהטה והביעו הזדהות עם המאבק.
מקור הרחבות הפנות 

שולי שכונת ואדי ג'וז

וַאדִי אֶל-ג'וֹז או ואדי ג'וז היא שכונה במזרח ירושלים מסביבו של ערוץ נחל קדרון עילי, מפינת החומה הצפון־מזרחית וצפונה עד למרגלות הר הצופים במזרח העיר. מרבית השכונה שוכנת ברום של כ-750 מ' מעל פני הים. גבול השכונה בצפון אזור מערת שמעון הצדיק ושכונת נחלת שמעון, בדרום חומת העיר העתיקה ומוזיאון רוקפלר. השכונה מתפרשת משני עברי ערוץ הנחל: ממזרחו – על המורדות המערביים של הר הזיתים והר הצופים וממערבו על המורדות המזרחיים של הרכס המוגבה שבמרכזו עוברת דרך שכם וגבעת שייח' ג'ראח. שוכנת בוואדי ג'וז (נחל קדרון עילי) ומכאן שמה.
שמו של ואדי ג'וז הוא שיבוש של תעתיק השם יהושפט (מלך יהודה) לאותיות לטיניות – Josaphat. עמק יהושפט מוזכר בספר יואל, פרק ד'. השכונה נקראת גם "אל-קעה" – הבקעה. לפי סברה אחרת פירוש השם -נחל האגוז. בשל עצי אגוז הבודדים הנמצאים בשכונה .בעבר גדלו הרבה עצי אגוז באזור ירושלים
בתחום השכונה היו כמה מבני "קסר" (ברבים: קוּסוּר), כינוי לבתי קיץ שהקימו עשירי ירושלים בתקופה העות'מאנית בין הכרמים שמחוץ לעיר. בתי אבן אלה נראו ממרחק כמו מבצרים קטנים ולכן כונו "קַסר" (ארמון, טירה). לפי עדותו של שייח' מוחמד אל-ח'לילי (המאה ה-18), היו בימיו בירושלים כמאה קוּסוּר. בירושלים נותרו מעטים מבתי הקיץ האלה. הבולט שבהם הוא קסר א-שייח', שהוקם ב־1711 בידי שייח' מוחמד אל-ח'לילי מחוץ לפינה הצפונית-מזרחית של חומת ירושלים (בתחום מוזיאון רוקפלר של היום). לידו ניצב קסר אבו אל-ח'יר, שהוקם לפי עדות יושביו באמצע המאה ה-18. בוואדי ג'וז נמצא קסר סולטאן א-נאט'יר (קסר אל-חטיב), שהוקם כנראה במאה ה-17, ובמורדות הר הצופים ממערב לוואדי ג'וז נראים שרידים של מספר בתי קיץ נוספים. ראשיתה בשנות ה-1890 בבתים ספורים שהקימו בני משפחות מוסלמיות אמידות מירושלים. עד 1918 הגיע מספר הבתים בשכונה ל-16.
בשל השטח הפתוח בשולי העיר עברו לאזור בתי מלאכה המבקשים שטחים גדולים יותר מאשר היו להם בסימטאות העיר הצפופות, ונפתחו בה מגרשים לחומרי בניין, לאביזרים שפורקו מבניינים (דלתות, חלונות, סורגים, מדרגות) ועוד. אחרי מלחמת ששת הימים עבר האזור פיתוח מואץ (ופראי), ובמשך הזמן עברו לשכונה מרבית המוסכים ממזרח ירושלים, חנויות של חלקי חילוף וחנויות המתמחות ברכב וחלקיו.
כיום מהווה השכונה את המרכז של מוסכים ובתי מלאכה לתיקון מכוניות במזרח העיר, עד שבני ירושלים נוהגים לקרוא לשכונה בשם: 'ואדי אגזוז'. רבים מבני מערב העיר המבקשים תיקון זול למכוניתם שמים פעמיהם למוסכי השכונה, וכן מרבית בעלי הרכב מן המגזר הערבי.
מקור והפניות 

המושבה האמריקאית או אמריקן קולוני (באנגלית: American Colony) – ראשיתה של המושבה האמריקאית בעליה של קבוצת נוצרים פרסבטריאנית שבראשה עמד הורשיו ספאפורד. הם הגיעו לארץ משיקגו בשנת 1884 אחרי אסונות שפקדו את בתיהם והחליטו לחיות בירושלים ולעסוק במעשי צדקה.
בתחילה ישבו בתוך העיר העתיקה בשכונת סעדיה ברובע המוסלמי ועזרו לנוצרים, לערבים וליהודים. בין היהודים שנהנו מתמיכתם ועזרתם היו יהודי תימן, שהגיעו שנה אחריהם לירושלים.
בשנת 1895, הצטרפה אליהם קבוצת שבדים, בראשות מנהיגם לארסון. המקום בעיר העתיקה היה צר להם והם שכרו בית מידות בדרך שכם שנבנה על ידי רבאח אפנדי. הבית היה מרכז בו חיו כמו בקיבוץ. הקבוצה פיתחה ענפי חקלאות כגון: רפת ולול, גידול ירקות ופירות, ואריגה. את העודפים שנותרו אחרי התצרוכת העצמית הם מכרו בשוק. ענף נוסף שפיתחו היה הצילום וכן פתחו חנות מזכרות ליד שער יפו שבה מכרו גלויות של ארץ ישראל ופרחים מיובשים. חלק מהרווחים שימש לצדקה. ביתו השכור של רבאח אפנדי נקנה על ידי ספאפורד ונוספו לו אגפים נוספים. בתחילת המאה ה-20 הפך חלק מהמבנה למלון בהתאם לבקשתו של הברון פלאטון יוסטינוב, שהיה בעל מלון "פארק" ביפו, ורצה שאורחיו ילונו גם בירושלים באווירה נאותה.
במלחמת העולם הראשונה הפך המלון לאכסניה לפליטי מלחמה וחברי המושבה הפעילו בית תמחוי לכ-1,100 איש. אחרי הכיבוש הבריטי בשנת 1918 הפכה המושבה למלון שנקרא "אמריקאן קולוני הוטל" והיה למרכז חיי התרבות של התושבים האנגלו-סקסים בירושלים. בין אורחי המלון היו אישים חשובים כמו צ'רצ'יל, גנרל אלנבי, הנציב העליון הרברט סמואל והקולונל ט.א. לורנס (לורנס איש ערב). מאורעות שנות ה-20 וה-30 בארץ הבריחו את רוב חברי המושבה והם חזרו לארצות הברית. חלק ניכר מהרכוש נמכר והמלון נשאר בידי משפחת ספאפורד המחזיקה בו עד היום.מרכזם הראשון בתוך העיר העתיקה הפך למרפאת ילדים והמלון הוא כיום חלק משכונת באב א-זהרה.
אתר עיריית ירושלים וגם מקור, הרחבה והפניות

אוריינט האוס הוא בניין ברחוב אבו עובידה בשכונת באב א-זהרה שבמזרח ירושלים, ששימש בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 כמטה של אש"ף בעיר. הבית, שנבנה בסוף המאה ה-19 בידי איסמאעיל מוסא אל-חוסייני כחווילה מפוארת למגוריו, שימש לאורך השנים חליפות כבית מגורים, כמעון אירוח לאורחים רמי מעלה, כבית מלון, וכבניין ציבור המאכלס מוסדות פלסטיניים שונים.

איסמאעיל מוסא אל-חוסייני הקים את בניין ה"אוריינט האוס" כבית מגוריו בשנת 1897. באותם ימים של שלהי התקופה העות'מאנית בירושלים, הייתה בעיצומה המגמה של ההתיישבות מחוץ לחומות העיר העתיקה, על רקע הצפיפות הגוברת בתוכה. בעוד היהודים התיישבו ממערב לעיר העתיקה, לאורך רחוב יפו וסביבותיו, בנו הערבים את בתיהם מצפון לעיר העתיקה, לאורך דרך שכם – הדרך שהובילה משער שכם צפונה לעבר העיר שכם.
כבן למשפחת חוסייני, אחת המשפחות העשירות והמכובדות של ירושלים, בנה איסמאעיל חוסייני את ביתו בהדר רב, כבית אחוזה היושב על קרקע רחבת ידיים. בשכנות לו בנו בני חוסייני אחרים את בתיהם, והאזור נודע כ"שכונת החוסיינים". כבר בשנה הראשונה לקיומו מילא הבית, בפעם הראשונה מני רבות, תפקיד ציבורי ודיפלומטי כאשר ארח מסיבת תה של הנהגת הפלסטינים ונכבדיהם לכבודו של הקיסר וילהלם השני, בעת ביקורו ההיסטורי בירושלים ב-1898. בשנת 1931 קיבלו בו האמיר עבדאללה, המלך עלי והנסיך זייד את פני המכובדים שבאו לנחמם על מות אביהם השריף חוסיין בן עלי, שנפטר בעבר הירדן והובא לקבורה בהר הבית בירושלים. כן ארח הבית את קיסר אתיופיה היילה סלאסי שנאלץ לגלות מארצו ב-1936-1937 בעקבות המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה.

אסמאעיל חוסייני מת ב-1945 והבית עבר בירושה לבנו, אברהים חוסייני. לאחר מלחמת העצמאות ב-1948 נותר הבית בצידה הירדני של ירושלים. הוא שימש כמטה של ועדת הפיוס לארץ ישראל ושל אונר"א – סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם, בשנים 1949-1950. לאחר מכן הפך אותו חוסייני לבית מלון שפעל תחת השם "ניו אוריינט האוס הוטל".
לאחר מלחמת ששת הימים ואיחוד העיר תחת שלטון ישראלי נסגר המלון, ובעלי הבניין החליטו להשתמש בו מחדש כבית מגורים. משהתקשו לעמוד בעלויות הכבדות של אחזקת בית מידות כזה, השכירו את קומתו העליונה לאחת מהסוכנויות הבינלאומיות לסיוע לפליטים שפעלו בעיר. בתקופה זו איבד הבניין מזוהרו, ופשתה בו הזנחה. ב-1983 החל לפעול באוריינט האוס המכון ללימודים ערביים מייסודו של פייסל חוסייני, דבר שבהדרגה הפיח בו חיים מחדש.
מקור והפניות 

 

ישראל ראתה במקום סמל לאחיזה הפלסטינית בירושלים, ואיימה מספר פעמים לסגור את הבניין. באוגוסט 2001, במהלך האינתיפאדה השנייה ולאחר מותו של פייסל חוסייני, נסגר הבניין על פי החלטת ממשלת ישראל ופונו המוסדות הפלסטינים שאכלסו אותו. מאז הבניין ריק ואינו מתפקד, מתוקף צו השר לביטחון פנים המתחדש בכל חצי שנה, אף כי נעשים מאמצים ברשות הפלסטינית לפתוח אותו מחדש.
הרחבה אודות הפיכת המקום לסמל פלסטיני וסגירתו

המבנה הראשי של המלון היה במקורו ארמון, שנבנה בידי רבאח אל-חוסייני (בן משפחת חוסייני, מאצולת ירושלים הערבית) עבור ארבע נשותיו. הוא בנוי סביב חצר פנימית מרוצפת אבן, המשובצת בערוגות פרחים ובמרכזה מזרקת מים. מרתף הבניין, חלל אפלולי מקומר תקרות, הוסב לבר ההומה מדי ערב בבליל לשונות. עם השנים, נוספו אגפים חדשים למבנה המקורי עם חדרים נוספים וכל השירותים הנדרשים ממלון בן-זמננו, וכן גנים מטופחים המקיפים אותו. החדרים והשטחים הציבוריים מעוצבים בהידור מזרחי מאופק התואם את רוחו המקורית של המבנה, על חלליו המאופיינים בקמרונות, קשתות, תקרות מעוטרות ורצפות שיש מסוגננות. האווירה הכללית במקום משדרת קולוניאליות של פעם.
בסוף שנות ה-50, עם מותם של אחרוני דור המייסדים, הוסבו מבני המושבה למלון שפעל במזרח ירושלים הירדנית, תחת השם "אמריקן קולוני הוטל". מיקומו של המלון היה בסמוך לשער מנדלבאום, אשר נקבע כשער המעבר היחיד לאורך "הקו העירוני" – הגבול הבינלאומי שביתר את העיר.

לאחר מלחמת ששת הימים ואיחוד העיר המשיך מלון אמריקן קולוני לפעול ואף עבר הרחבה ושיפוץ, תוך שמירה על אופיו הייחודי, ותוך הקפדה על שימור הזהות הבינלאומית והימנעות עקרונית מזיהויו כישראלי. ככזה, הפך למקום אכסון פופולרי לנציגי העיתונות הזרה ולפוליטיקאים שאינם חפצים ליצור הכרה דה-פקטו בריבונותה של ישראל על ירושלים. כמו כן מהווה המלון מקום מפגש ודיאלוג בין מדינאים ישראלים ופלסטינים. מיקומו של המלון, בשכנות לבניין האוריינט האוס ששימש מטה אש"ף במזרח ירושלים, הפך אותו בית חם לפוליטיקאים פלסטינים ולאורחיהם הישראלים והזרים. בשנת 1992 התקיימו במלון מפגשים בין נציגים ישראלים ופלסטינים, כחלק מסדרת המפגשים שהובילו לחתימת הסכמי אוסלו ב-1993.

ב-1999 צורף מלון אמריקן קולוני לרשת מלונות הבוטיק היוקרתית "רלה א שאטו" (Relais & Chateaux), והוא זכה בשנת 2005 בפרס הרשת לשירות מצטיין. לאחר מכן צורף לרשת היוקרתית The Leading Hotels of the World בקטגוריית "מלונות קטנים".
המלון נמצא בבעלות משפחת וסטר, צאצאי הוריישו ואנה ספאפורד. בשנת 2004 ציין מלון אמריקן קולוני 120 שנה להיווסדו באירוע חגיגי בנוכחות דיפלומטים ופוליטיקאים פלסטינים, ישראלים ומרחבי העולם. "המלון הזה מייצג את העתיד של המזרח התיכון, לא את העבר" אמר שמעון פרס באותו מעמד. שליח האו"ם טריה לארסן הגדיר את המקום "ביתי השני; מקדש לעיתונאים, דיפלומטים ומרגלים". בשנת 2012 שודרגה במלון אף מערכת המיחשוב על מנת להתאימה לסטנדרטים של מלונות פאר מתקדמים ברחבי העולם. במלון כיום 73 חדרים מאובזרים היטב ו-13 סוויטות מפוארות. קיר בלובי הכניסה מוקדש לאוסף התמונות והחתימות של הידוענים שהתארחו במקום.
מקור, הרחבות והפניות ,

קתדרלת סנט ג'ורג' (St. George's Cathedral) היא קתדרלה אנגליקנית-אפיסקופלית השוכנת ברחוב דרך שכם במזרח ירושלים. הקתדרלה שוכנת במתחם גדול שהוקם בשנת 1898 במימונו של אדוארד השביעי מלך אנגליה. במתחם גם אכסניה לצליינים וקולג', והיא משמשת כקתדרת הבישוף האפיסקופלי של ירושלים, האחראי על הדיוקסיה של ירושלים (ישראל, ירדן, סוריה ולבנון).
קולג' סנט ג'ורג' (St George’s College Jerusalem או SGCJ), שנוסד בשנת 1899, משמש כמוסד לימוד והשכלה.
הקולג' התפרסם לאחר שמרדכי ואנונו קבע בו את מקום מגוריו, לאחר שחרורו ממאסר.

קברי המלכים הוא כינוי לאחוזת קבר מפוארת מתקופת בית שני. אחוזת הקבר הייתה ידועה לבני ירושלים עוד במאות הקודמות. הערבים כינו את המקום 'קבור אלמולוכ', שמשמעו קברי המלכים, או 'קבור א-סלאטין' שמשמעו קברי הסולטאנים. יש להניח שהסיבה שהאתר זכה לכינויים אלו היא מפני שתושבי ירושלים הניחו שאחוזת קבר כה מפוארת חייבת הייתה להיבנות רק על ידי מלך או משפחת מלוכה.
המסורת היהודית, שהאזכור הכתוב הראשון שלה הוא מאמצעית המאה ה-17, קבעה כי הקבר היא קברו של כלבא שבוע, חותנו של רבי עקיבא. לפי המחקר ההיסטורי והארכאולוגי אחוזת הקבר הייתה שייכת למשפחת מלכי ממלכת חֳדַייֶבּ ששכנה בין ארץ אשור לבין ארמניה. בראש הממלכה עמד מלך בשם מונבז מאזור צפון כורדיסטן של ימינו. משפחת המלוכה התגיירה בימי בית שני ואם המשפחה, הלני המלכה, אף גרה בירושלים תקופת מה בחייה. הסיבה לזיהוי זה היא דברי יוסף בן מתתיהו, שכותב בספריו על הקבר שציווה לבנות מונבז עבור אמו, המלכה הלני. לפי דברי יוסף בן מתתיהו הקבר, בצורת שלוש פירמידות מצוי שלושה סטדיונים (כ-550 מטר) מצפון לירושלים, וזיהוי זה הולם את המיקום של קברי המלכים.

מכון אולברייט למחקר ארכאולוגי (Albright Institute of Archaeological Research) נוסד בשנת 1900 בתחילה בשם בית הספר האמריקאי לחקר המזרח, בשנת 1970 שונה לשמו הנוכחי לכבודו של הארכאולוג האמריקאי ויליאם פוקסוול אולברייט . תפקיד המכון לחקור את ההיסטוריה הספרות והתרבות של המזרח הקרוב מהעת העתיקה ועד ראשית התקופה האיסלאמית הקדומה. המכון סייע בפרסומים הראשונים של מגילות ים המלח.
המתקן הנוכחי של אלברייט הוקם בשנת 1925, עם תוספות שבוצעו בשנת 1930 ושיפוצים גדולים הושלמו בשנת 1985, 2003 ו- 2008-2009.
להרחבה אתר המכון 

באב א-זהרה שוכנת בין שער שכם ושער הפרחים מדרום, למושבה האמריקאית ושייח ג'ראח בצפון. ובין דרך בר לב ושכונת מאה שערים במערב, לשכונת ואדי אל-ג'וז במזרח. שער הפרחים, הקרוי בערבית באב א-זהרה, העניק לשכונה את שמה.
השכונה נוסדה בסוף המאה ה-19 לאורך הדרך לשכם ובקרבת גן הקבר. השכונה הייתה אחת השכונות הערביות הראשונות מחוץ לחומות ירושלים. בתקופת המנדט הבריטי, וביתר שאת לאחר חלוקת ירושלים בשנת 1948, הפכה השכונה למרכז העסקי והמסחרי במזרח ירושלים..
מקור והפניות  וגם אתר עיריית ירושלים

רחובותיה הראשיים של שכונת באב אזהרה בם  דרך שכם ורחוב צלאח א-דין, הם עורקי המסחר של הקהילה הערבית בירושלים, בהם שוכנים סניפי הבנקים המרכזיים ומסעדות, והם למעשה המשכו הצפוני של שוק העיר העתיקה בירושלים.
במזרח השכונה, שוכן מוזיאון רוקפלר לארכאולוגיה שנחנך ב-1937. בצפון השכונה, לאורך רחוב צלאח א-דין, שוכנים בית המשפט המחוזי, משרד המשפטים ולשכת היועץ המשפטי לממשלה

מוזיאון רוקפלר בירושלים (ובשמו הרשמי "המוזיאון הארכאולוגי הארצישראלי") הוא אחד הסמלים הבולטים של העיר שנבנה בתקופת השלטון המנדט הבריטי. מוזיאון רוקפלר נמצא בקצה רחוב סולטן סולימן, פינת שדרות הצנחנים מול הקרן הצפונית-מזרחית של חומת העיר העתיקה ומעבר לחפיר החצוב לרגליה. האתר צופה אל גגות בתי העיר העתיקה, אל הר הבית ואל הגבעות סביב העיר. להרחבה ופירוט ראו תיעוד מוזיאון רוקפלר – המוזיאון הארכיאולוגי הארצישראלי

שער הפרחים נקרא בערבית "באב אל זאהרה" – השער הפתוח) ידוע גם בשם שער הורדוס הוא אחד משערי ירושלים, ונמצא בחלק הצפוני של חומות ירושלים. סמוך לשער מבחוץ נמצאת שכונת באב א-זהרה, כשמו הערבי של השער. השער, שהוא אחת הכניסות לרובע המוסלמי, נבנה על ידי סולימאן המפואר בשנת 1539, והכניסה המקורית אליו הייתה זוויתית – הכניסה לבית השער הייתה ממזרח, והנכנסים פנו שמאלה לתוך העיר. בראשית המאה ה-19 נחסם השער באבנים, אך בשלהי אותה מאה נפתח השער שוב לבקשת יושבי שכונת באב אל-חוטה הסמוכה שבתוך ירושלים. נראה כי השלטון העות'מאני הסכים לפתיחת השער, כדי לאפשר גם את החלפת גדודי הצבא העות'מאני ששמרו על העיר

שער שכם נקרא בערבית: "באב אל-עמוד" ונחשב לשער היפה והמפואר בשערי חומת ירושלים העות'מאנית. השער נבנה בתקופה העות'מאנית בהוראת הסולטאןסולימאן המפואר בשנת 1538. השער נקרא בעברית "שער שכם" משום שממנו יצאה הדרך צפונה, לעבר שכם. ברוב השפות האחרות הוא נקרא "שער דמשק" (Damascus Gate), מאותה סיבה: הדרך צפונה הובילה בהמשך לעבר העיר דמשק. בערבית הוא נקרא "באב אל-עמוד" (שער העמוד) על שום העמוד שניצב בעבר בכיכר השער. בסמוך לשער (בין חומות העיר העתיקה) שוכן מוזיאון הכיכר הרומית, וממזרח לו (מחוץ לחומות) נמצאת מערת צדקיהו.

 

התיעוד להלן של מראות (67 צילומים) משיטוט במשך כמה שעות במרכז החרדי של ירושלים ברחוב שרי ישראל ומאה שערים ערב חג סוכות תש"פ.

 

*******

מרכזי הקניות

******

המולת הרחוב

****

אתרוגים ובדיקתם

******

זמן הלולב

*****

בדיקת הדסים

****

בדיקת ערבות

****

סוכות בכל מקום

*******

העולם בשחור לבן

****

יש חיים בסמטאות

****

מציון תצא תורה
ודבר השם מירושלים

*****

*****

יש סחורה לברך 

****

סוף דבר

חג סוכות שמח לכולם
זמנים ומועדים לששון

נשוב בשנה הבאה

****

 

לטיול זה של סוף הקיץ יצאנו ביום שישי (11/10/2019), בין יום הכיפורים ובין ערב חג סוכות.

 

את הטיול יזמנו מזמן מזמן משה כץ ואני.

 

הפעם היינו קבוצה שכללת תשעה חברים שהגיעו ממקומות שונים: משה כ"ץ (אפק), ניר עמית (שער העמקים), יצחק רותם (פיפ) ונועם קיש (סאסא), מנחם לזר (רעננה), עדי קידר (פרדסייה), מיכאל עוזרמן (נתניה) ואני (מבשרת ציון).

 

התכנסנו בחניון מתחם יד המגינים ביגור. יצאנו לדרך לקראת השעה 07:00.

 

את הטיול הוביל ניר עמית בעיצה אחת עם משה כ"ץ.

 

ההסברים במהלך הטיול ניתנו על ידי ניר עמית ואני ותוספות מעניינות הביא לוי אבנון.

 

הטיול התנהל בנחת ונמשך כשבע שעות ושלוש רבעי השעה,
מתוכן עצרנו כשלוש שעות לצורכי הסבר, הפסקות אוכל, שתי טבילות ומעברי כביש.

 

*****

מסלול הטיול,
מעגלי, עם כיוון השעון,

*******

 

מסלול הטיול חופף, זהה או סמוך לקטעי חמישה טיולים קודמים באזור
* בין גבעות אלונים-שפרעם ולאורך נחל ציפורי, מאי 2016
* מגוש זבולון, דרך פיתול נחל ציפורי אל הרדוף וחזרה דרך גבעות חורש קריית אתא, אוגוסט 2016
* בגבעות טבעון, בשוליהן ולאורך נחל קישון, ספטמבר 2016
* מאפק ליגור, הלאה דרך גדות הקישון לכפר חסידים וחזרה דרך גוש זבולון וקריית אתא, יולי 2017
* מערב עמק יזרעאל וקצה מדרונות גבעות אלונים – שפרעם, בשטחים החקלאיים ובתוך היישובים, אוגוסט 2017
בתיעוד טיולים אלה ניתן לקרוא ולהרחיב על הרקע הגיאוגרפי והיסטורי של האזור.

 

רקע כללי

*****

האזור הגיאוגרפי,
גבעות אלונים – שפרעם,
שהם הקצה הדרום מערבי
של הגליל התחתון,

וגם
בשולי עמק יזרעאל
במישור מפרץ חיפה

אזור גבעות אלונים–שפרעם מתנשא לגובה ממוצע של 200 – 300 מ' מעל פני הים. מבחינה גאולוגית אזור זה הוא המשך של רמת מנשה. גבעות אלה בנויות מסלע גיר קרטון לבן ורך מגיל האיאוקן (גיר גאולוגי "צעיר",  60 מיליון שנים) ונטויות בשיפוע נוח משוליהן המזרחיות ( 280 – 300 מ') אל המערב (180 – 200 מ') מסלע הגבעות הוא רך ואינו עומד בתהליכי סחיפה. לכן, מערכות הנחלים יצרו בו נוף מתון למדי של גבעות מעוגלות, מדרונות בעלי שיפועים מתונים ועמקי נחלים רחבים. בצד המערבי הגבעות תחומות במתלול שנוצר משקיעתו של מישור חוף מפרץ חיפה. במתלול זה חפרו הנחלים עמקים צרים ותלולים. את גבעות הקרטון הלבנות של אזור אלונים – שפרעם מכסה קרום נוקשה המכונה נארי. קרום זה אוטם את הקרקע ומונע חלחול. לכן, אזור זה של הגליל התחתון נחשב אזור ירוד מבחינה חקלאית. מאידך, התפתח בגבעות אלה יער צפוף של עצי אלון תבור.

מרבית אזור גבעות שפרעם אלונים נמצא באגן הניקוז של נחל הקישון הזורם בעמק יזרעאל. החלק הדרומי שלו מתנקז ישירות ואילו החלק הצפוני שלו מתנקז אל נַחַל צִיּפוֹרִי שבהמשך המורד שלו מתחבר אל נחל קישון. החלק הצפון מערבי של אזור גבעות אלונים שפרעם מתנקז דרך נחל אבליים אל נחל נעמן.

עמק יזרעאל במובנו הרחב הוא עמק רחב וסגור החוצה את שדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל בכיוון מערב – מזרח ומפריד מדרום בין השומרון ושלוחותיו בצפון מערב והן הר אמיר, רמות מנשה והכרמל ושלוחתו בצפון מזרח והיא הגלבוע ומצפון בין הגליל התחתון,  רמת צבאים שהיא חלק מרמותיו  המזרחיות, הרי נצרת שהם חלק מרכסיו המרכזיים וגבעות אלונים – טבעון שהן חלק מרמותיו המערביים. עמק יזרעאל כולל ארבע יחידות משנה: במזרח, עמק חרוד, בדרום מזרח, עמק ג'ניןהכולל את אזור תענך, בצפון מזרח, בקעת כסלות (בין הר התבור להרי נצרת) במרכז והמערב: עמק יזרעאל בו נמצא מסלול טיול זה.

*****

בתקופת המקרא אזור הטיול נמצא
בתחום נחלת שבט זבולון ובקצה נחלת אשר

נחלת שבט זבולון: וַיַּעַל הַגּוֹרָל הַשְּׁלִישִׁי, לִבְנֵי זְבוּלֻן לְמִשְׁפְּחֹתָם; וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם, עַד-שָׂרִיד. עָלָה גְבוּלָם לַיָּמָּה וּמַרְעֲלָה, וּפָגַע בְּדַבָּשֶׁת; וּפָגַע, אֶל-הַנַּחַל, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי יָקְנְעָם. וְשָׁב מִשָּׂרִיד, קֵדְמָה מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, עַל-גְּבוּל כִּסְלֹת, תָּבֹר; וְיָצָא אֶל-הַדָּבְרַת, וְעָלָה יָפִיעַ. וּמִשָּׁם עָבַר קֵדְמָה מִזְרָחָה, גִּתָּה חֵפֶר עִתָּה קָצִין; וְיָצָא רִמּוֹן הַמְּתֹאָר, הַנֵּעָה. וְנָסַב אֹתוֹ הַגְּבוּל, מִצְּפוֹן חַנָּתֹן; וְהָיוּ, תֹּצְאֹתָיו, גֵּי, יִפְתַּח-אֵל. טו וְקַטָּת וְנַהֲלָל וְשִׁמְרוֹן, וְיִדְאֲלָה וּבֵית לָחֶם: עָרִים שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה, וְחַצְרֵיהֶן. (יהושע, פרק י"ט,י'-ט"ו).
נחלת שבט אשר: "וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הַחֲמִישִׁי, לְמַטֵּה בְנֵי-אָשֵׁר לְמִשְׁפְּחוֹתָם. כה וַיְהִי, גְּבוּלָם חֶלְקַת וַחֲלִי, וָבֶטֶן וְאַכְשָׁף. וְאַלַמֶּלֶךְ וְעַמְעָד, וּמִשְׁאָל; וּפָגַע בְּכַרְמֶל הַיָּמָּה, וּבְשִׁיחוֹר לִבְנָת. וְשָׁב מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, בֵּית דָּגֹן, וּפָגַע בִּזְבֻלוּן וּבְגֵי יִפְתַּח-אֵל צָפוֹנָה בֵּית הָעֵמֶק, וּנְעִיאֵל; וְיָצָא אֶל-כָּבוּל, מִשְּׂמֹאל. וְעֶבְרֹן וּרְחֹב, וְחַמּוֹן וְקָנָה, עַד, צִידוֹן רַבָּה. וְשָׁב הַגְּבוּל הָרָמָה, וְעַד-עִיר מִבְצַר-צֹר; וְשָׁב הַגְּבוּל חֹסָה, ויהיו (וְהָיוּ) תֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה מֵחֶבֶל אַכְזִיבָה. וְעֻמָה וַאֲפֵק, וּרְחֹב: עָרִים עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם, וְחַצְרֵיהֶן. (יהושע, פרק י"ט,כ"ד-ל).

 

******

אזור שעבר תמורות
במאה השנים האחרונות

****

כיום בכל האזור,
יישובים כפריים חקלאיים,
ויישובים עירוניים יהודים ובדואים

בשלהי המאה ה-19
יישובים בודדים וקטנים,
רוב האזור יער אלונים

גם לקראת המחצית המאה ה-20',
כמה שנים לפני הקמת המדינה,

באזור יישובים בודדים וקטנים,
חלקם של יהודים,
באזור נותר יער אלונים

עם הקמת המדינה האזור
מתחיל להתפתח בעיקר בטבעון וסביבתה

האזור בשלהי שנות ה-60'

האזור בשלהי שנות ה-70'

היום האזור נחשב חלק ממטרופולין חיפה

*******

ארבעת קטעי המסלול,
המראות והמקומות

******

התחלה ביגור 

יָגוּר הוא קיבוץ למרגלותיו המזרחיים של הר הכרמל, 9 ק"מ דרומית-מזרחית לחיפה ונמצא בפתחו של נחל יגור. זהו אחד מהקיבוצים הגדולים ביותר בישראל. היה שייך לקיבוץ המאוחד ולאחר איחוד התנועות הקיבוציות שייך לתנועה הקיבוצית.  הקיבוץ נמצא בתחום המועצה אזורית זבולון. אוכלוסיית יגור מורכבת מכ – 850 חברים ו – 350 ילדים, ועוד כ – 150 תושבים זמניים ביניהם סטודנטים, תלמידי האולפן ללימוד עברית, וכן פרוייקט “בית ראשון במולדת”.
להרחבה ראו מאפק ליגור, הלאה דרך גדות הקישון לכפר חסידים וחזרה דרך גוש זבולון וקריית אתא

חלק ראשון של המסלול,

מיגור, דרך שולי
כפר חסידים ואיבטין
לעבר ערוץ נחל ציפורי
בשוליים המזרחיים של מישור מפרץ חיפה
(המהווה חלק ממישור החוף הצפוני
ונקרא בטעות עמק זבולון)
למול השוליים מערביים של גבעות אלונים

כפר חסידים – תחילתו של כפר חסידים בשנת תרפ"ד-1924 בימי העלייה הרביעית כאשר החלו להתארגן בפולין קבוצות של חסידים שביקשו לעלות ולהתיישב בארץ ישראל. המגמה החלה עוד בשנת תרפ"ב-1922 עם ההכנות להקמתה של בני ברק, אלא שהפעם הכוונה הייתה להקים יישוב חקלאי ולא יישוב עירוני. החסידים נחלקו לשתי קבוצות התיישבותיות: האחת בהנהגת האדמו"ר מקוז'ניץ רבי ישראל אלעזר הופשטיין, דור ששי למגיד מקוז'ניץ, והשנייה בהנהגת רבי יחזקאל טאוב האדמו"ר מיבלונה, דור חמישי למגיד מקוזמיר. אליהם נלוו שני אדמו"רים נוספים: רבי ישעיהו שפירא ("האדמו"ר החלוץ"), וקרוב משפחתו רבי אברהם יעקב שפירא, האדמו"ר מדרוהוביץ', שאף הם היו צאצאים ישירים של המגיד מקוז'ניץ. האדמו"ר מדרוהוביץ' למד בחו"ל את מלאכת המדידה, ועתה היה ממונה על מדידת אדמות היישוב. החסידים שהגיעו ברובם מן המעמד הבינוני קנו בכספם את חלקת האדמה, ההתיישבות עצמה החלה ב-1925 בארבע נקודות יישוב. סיפור המעשה עורר התלהבות רבה בקרב היישוב הציוני. ש. שלום, בנו של האדמו"ר מדרוהוביץ', שהצטרף אל אביו והיה בעצמו בקבוצת המתיישבים, מתאר בספרו "עליית חסידים" את השנים הראשונות בתמונות ציוריות למדי של יהודים בעלי מראה חרדי, שיצאו לעבוד עבודת כפיים בשדה כשעל גופם ציצית ופיאותיהם וזקניהם מתבדרים ברוח.
עד מהרה החלו הבעיות לצוץ על פני השטח: האזור שקנו החסידים היה אדמת ביצה, שלא התאימה לחקלאות, והמלריה התפרצה והפילה חללים רבים. כמו כן, היישוב לא זכה בתמיכה מספקת של המוסדות הלאומיים, הכספים מפולין הפסיקו להגיע וההון הפרטי הלך ואזל. לכך התלוותה הבעיה המרכזית, והיא חוסר בידע ובניסיון חקלאי. הרבי מיבלונה (כמו גם אחרים) פנה אל הקרן הקיימת לישראל לעזרה. הקק"ל הגישה עזרה בשליחת מדריכים, פרעון החובות על קניית הקרקע ובעיקר בייבוש הביצות. קרן היסוד עזרה אף היא, כשהזרימה קיצבה למתיישבים שהוכיחו כי בכוחם לנהל משק. הקהילה שמקורה היה בקוזניץ' הקימה את המושב "עבודת ישראל" והקהילה שמקורה היה ביבלונה הקימה את המושב "נחלת יעקב". הקק"ל החליטה ב-1926 על איחוד שני המושבים לכדי יישוב אחד. אליהם נוספו חברים נוספים מהפועל המזרחי, וכך נולד כפר חסידים המוכר כיום. במאי 1930 נחנך הכביש המחבר את הכפר לכביש חיפה-נצרת אל החסידים צורפה גם קבוצה של מתיישבי הפועל המזרחי. בשנות ה-30 מונה הרב מרדכי שמואל קרול כרבו של כפר חסידים.
במהלך השנים עד לקום המדינה הלך והתבסס היישוב, ב-1950 הקימו חלק מצעירי היישוב את כפר חסידים ב', המורכב מתושבים שאינם חקלאים, ובנייני המגורים בו משולבים בתוך כפר חסידים א'. תושבי הכפר מתפרנסים מחקלאות כמו גם מעבודות מחוץ ליישוב. במהלך השנים האוכלוסייה התחלפה, וכיום תושבי הכפר הם בעיקר דתיים לאומיים וחילונים. במהלך השנים עקב שינוי הצביון הרוחני בכפר, עזבו רוב משפחות החסידים שבכפר לבני ברק ולירושלים. שאר החסידים הראשונים שהיו בכפר נפטרו במהלך השנים. מראשוני וממייסדי הכפר נשארה משפחתו של ר' שלום שפירא, שהיה גיסו – בעל אחותו – של האדמו"ר רבי ישראל אליעזר מקוז'ניץ ובן דודו של הרבי מדרוהוביץ' (בן דודו רבי יצחק מרדכי מגוואדז'יץ).
מקור

מאיר (מקס) בינט (27 ביוני 1917 – 21 בדצמבר 1954) היה איש מודיעין ישראלי שפעל ונתפס במצרים בעקבות נפילת רשת החבלה ב"עסק הביש".
בן יוסף ועמליה. נולד ביום ז' בתמוז תרע"ג (27.6.1917) בעיר זומבאטלי אשר בהונגריה, בימי מלחמת-העולם הראשונה – ואביו משרת אז בצבא ההונגרי. בינואר 1919 חזרה המשפחה לגרמניה, מקום-עבודתו הקבוע של האב. מאיר למד בבית-הספר הריאלי "יבנה" בקלן והשתייך לתנועת בח"ד ("ברית חלוצים דתיים"). בשנת 1935 עלה לארץ יחד עם הוריו באופן בלתי-ליגלי דרך בלגיה ובמאי אותה שנה הגיעו אל חופי-הארץ. מאיר שלט בעברית, באנגלית ובגרמנית ושמע צרפתית, איטלקית ופרסית. היה מוסיקלי מאד וידע לנגן על כלי נגינה שונים. כן ניחן בכישרון לציור ולכתיבה.
בימי המאורעות תרצ"ו-תרצ"ט נמצא מאיר בכפר-חסידים ושם עבר קורס צבאי. בשנים 1939-1941 עבד כספן בנמל תל-אביב והחל מ- 1939 היה חבר ב"מגן דוד". לאחר מכן עבד במשך ארבע שנים מטעם "סולל-בונה" בחברת-הנפט האנגלו- איראנית כאחראי במחלקה למיכניקה עדינה. באותן השנים הדריך נוער יהודי לעליה ומשנת 1946 השתלם באנגליה במקצועות ראדאר והנדסה אלקטרונית. עם פרוץ מלחמת- הקוממיות לא ידע מנוח ובפברואר 1948 הפסיק את לימודיו והתגייס לצה"ל. כתום המלחמה עבד באיטליה בבניית מכשירי-אלחוט לאניות רכש ומוסד (עליה ב'). ביוני 1949 גויס למודיעין הישראלי ופעל כסוכן בארצות ערב. בספטמבר 1950 השתלם באנגליה ובשנת 1951 חזר לארץ. בין השנים 1952-1954 פעל כשליח המודיעין הישראלי במצרים בכיסוי של איש עסקים גרמני. בעקבות נפילת רשת ריגול וחבלה יהודיים בידי הבולשת המצרית, פרשה הידועה כ"עסק הביש", נתפס על אף שלא היה קשור לאותה רשת. אחרי ארבעה וחצי חודשי חקירות ועינויים בכלא המצרי, ביום כ"ו בכסלו תשט"ו (21.12.1954) שם מאיר קץ לחייו, יום לפני שאמור היה לעמוד למשפט. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית- העלמין הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים. בשירותו הגיע לדרגת רב-סרן. מאיר הניח אישה ובת. מפקדו ציין אותו כאחד מבחירי-הקצינים, "בעל מעוף, תרבות והעזה בלתי-רגילה"
מקור אתר יזכור משרד הביטחון וגם הרחבה והפניות 

אִבְּטִין הוא יישוב בדואי הנמצא בתחום מועצה אזורית זבולון, השוכן בין רכסים לבית העלמין תל רגב. ראשיתה של אבטין בחווה חקלאית שהוקמה על ידי חאג' טאהר קרמאן בשיתוף פעולה עם גורמים יהודיים. בין החווה לבין כפר חסידים התעוררו סכסוכי שכנים על קרקעות. במלחמת העצמאות התרכזו בני משפחת קרמאן בחווה באבטין ובעצת דוד הכהן לא ברחו מארץ ישראל. לאחר מכן מנע דוד בן-גוריון, על פי בקשת דוד הכהן את גירושם. בראשית ימי המדינה נודע הכפר כאחוזת קרמאן או אחוזת אבטין. בשנות ה-60 היה המקום לכפר בדווי. בשנת 1975 הורחב המקום במסגרת התוכנית ליישוב בדואים במקומות קבועים^]. תושביו הם בני השבטים עמריה וערב אל ח'ואלד וערב אלזובידאת וערב אלחילף וערב אלתורכמאן וכן משפחות בודדות משבטים אחרים. על פי החוקרים מקור השם איבטין בשם העיר בֶטֶן המופיעה בספר יהושע כעיר השוכנת על גבול נחלת שבט אשר. בטן מזוהה עם האתר הארכאולוגי תל פר השוכן מצפון מערב ליישוב.
מקור והפניות

****

חלק שני של המסלול,
לאורך ערוץ נחל ציפורי
החוצה את גבעות אלונים שפרעם,
בתחילה לאורך הכביש מול חוואלד,
הלאה בפיתול נחל ציפורי סביב גבעת ראס עלי,
הלאה מזרחה בטיילת הנחל לטחנת הנזירים
הלאה בערוץ הנחל לעין יבקע
המשך מזרחה בטיילת בערוץ הנחל
בין הרדוף וכעבייה צפון מצפון
וכעבייה וחג'אג'רה בדרום
לעבר שולי שמורת נחל יפתחאל

נחל ציפורי (שנקרא גם ואדי אלמלכי) הוא הציר המרכזי המנקז את אזור הגליל התחתון המערבי ואגן הניקוז שלו משתרע על שטח נרחב של כ 290 קמ"ר. הנחל מנקז חלק מהרי נצרת, את גבעות אלונים – שפרעם וחלק נרחב מבקעת בית נטופה והר תורען באמצעות נחל יפתחאל שהוא יובלו העיקרי. ראשיתו של הנחל במעינות א-רינה בהרי נצרת משם הוא זורם מערבה לאורך כ 32 ק"מ עד למפגשו עם נחל קישון בעמק זבולון  5 ק"מ לפני שפך הקישון לים. לנחל ציפורי מאפייני נוף יחודי המבדילים אותו מנחלי הגליל המערבי האחרים. כאמור, בראשיתו מתחתר הנחל בהרי נצרת הבנויים מסלע קרטוני רך מתקופת הסנון והאיאוקן וזורם בעמק אלוביאלי רחב למדי, שרוחבו הממוצע כ 150 מטר ובמקומות אחדי מגיע לכ 400 מטר. בהמשך, מכעביה במזרח ועד יציאת הנחל למישור האלוביאלי של מישור מפרץ חיפה (עמק זבולון) במערב, אזור הנחל נמצא בין גבעות אלונים– שפרעם הקמורות הבנויות מסלע קרטוני אאוקני מכוסה קרום נארי ואופיו הנופי דומה לנחלי רמת מנשה שמדרום לו.
במרבית אורכו הוא נחל איתן. חלקו העליון של הנחל אכזב והוא ניזון גם ממספר מעיינות השופעים בעיקר בחורף וביניהם עין רבי, עין אבינועם, עין מהיל, עין גת חפר, עין אמת אבל, עין לפידות ועין תורעאן. בנחל ציפורי זרימה רציפה מתקיימת הודות למספר מעיינות הנמצאים לאורכו והם  מעינות ציפורי, עינות יפתחאל ועין יבקע. ערוץ הנחל נמצא בעומק 150 מ' מתחת למפלס הגבעות. יובליו מבתרים את הסלעים הרכים לסבך של גבעות מעוגלות. בשנים גשומות זרימת המים בקיץ רציפה בדרך כלל ובשנים שחונות הזרימה מקוטעת, בהתאם לשפיעת המעיינות המזינים את הנחל וניצול המים להשקיית חלקות חקלאיות, בעיקר בקטע הנחל שמצפון מזרח לשמשית ובקטע שבין כעביה לראס עלי הכולל את עין יבקע.

בשנים האחרונות רשות המים, רשות הטבע והגנים,  המשרד להגנת הסביבה ורשות ניקוז נחלים קישון פועלים יחד עם משרד החקלאות להשגת מכסות מים ממקור חיצוני להשקיית החלקות החקלאיות לאורך הנחל, זאת במטרה לשחרר את כל מי המעיינות לזרימה חופשית בנחל לטובת שיקום המערכת האקולוגית, על החי והצומח שבה . בימות החורף מתווספת לזרימת הבסיס זרימה שיטפונית בסדר גודל של כ-6 מלמ"ק. עוצמת השיטפונות בנחל נמוכה בדרך כלל למעט אירועים קיצוניים בה הספיקה עשויה להגיע לכמה עשרות מ"ק/ שניה במורד הנחל.
בעבר, נחל ציפורי סבל מזיהום חמור של מימיו, שאיבת מים ופגיעה בגדותיו ובמערכות החיים לאורכו. הנחל הטבעי והיפה, הפך לחצר האחורית של הישובים לאורכו ,קלט אל תוכו שפכים, פסולת והושפע מתשטיפים חקלאיים וריסוסים ומתנועת רכבי שטח. במקטעים מסוימים, נעלמה לחלוטין צמחיית הגדות האופיינית לנחל. כיום, נמצא נחל ציפורי בתהליך רחב היקף של שיקום אקולוגי וסביבתי בשיתוף קהילות הנחל. מי הנחל כיום הם נקיים, קיימת תכנית לשחרור מעיינות והפסקת השאיבה לאורכו וגדותיו מטופלים לשיקום פיזי והשבה של מינים. מעשה השיקום במקביל לעבודת חינוך והסברה, מאפשרים את ההכרה בחשיבותו של משאב זה לאדם ואת השבת החיים לנחל  לאורך זמן .המבקרים בנחל יכולים לפגוש נחל בעל מגוון של בתי גידול ומורכבות מבנית גבוהה, הנדירה בין נחלי הארץ בשל הסדרה אינטנסיבית של נחלים. המקור: רשות ניקוז ונחלים קישון

חַ‏'וואלִד או א‏לחַ‏'ואלִד כפר ערבי-בדואי קיבל הכרה כישוב בשנת 1993 ונמצא בתחום המעוצה אזורית זבולון. הכפר הוקם על ידי השבט הבדואי ערב אל חוואלד השוכן במקום. מקור השם: חוואלד בן אלוואליד יד ימינו של הנביא מוחמד. מס' תושבים המתגוררים בו כ-700.

טחנות ראס עלי  הנקראות טחנות עליל או טחנות מרפוקה, הן שתי טחנות קמח הממוקמות זו מעל זו ושנבנו בתקופה העותמאנית השוכנות על הגדה הדרומית של הנחל. הטחנות  הונעו על ידי מימיו של מעיין עין יבקע השוכן במעלה הנחל במרחק של כשלושה קילומטרים מהן שהגיעו אליהן באמצעות אמת מים. לרגלי מבנה הטחנה התחתונה התגלו שרידים צלבניים מוקדמים יותר. את הטחנות מאפיינת ארובה בגובה של 12 מטר, שהיא כנראה הגבוהה בכל טחנות הקמח הידועות בארץ ישראל והייתה בשימוש עד שנות ה-30 של המאה ה-20, והתחתונה עד 1946.

ראס עלי הוא כפר ערבי הנמצא על גבעה קטנה המוקפת כמעט מכל צדדיה על ידי אפיקו של נחל ציפורי ונקראת תֵּל עֲלִיל וגם ח' רָאס עַלִי תל וגודלו כחמישים דונם. בראש התל – מבנים מן הדורות האחרונים, וביניהם שרידי מבנים קדומים. אפשר שהאתר הוא מקומה של חֲלִי, עיר בנחלת אשר (יהושע טו: כה). ממצא חרסים מתקופות אלה: הברונזה הקדומה א'-ב', הברונזה המאוחרת והברזל א'. הכפר ראס עלי נוסד בשנת  1927 וכנראה שתושביו הם יוצאי כפרי האריסים אל-מג'דל וכופרתא שחזרו לאזור לאחר שאדמותיהם נקנו על ידי משפחת סורסוק הלבנונית בשנת 1925‏‏‏.  על שרידי אל-מג'דל הוקמה מאוחר יותר חוות הצופים ליד קיבוץ רמת יוחנן‏‏. מספר תושבי הכפר היום הוא כ-600 והם מוסלמים ושייכים היום למועצה אזורית זבולון. בכפר יש בית ספר משותף לראס עלי ואל-ח'וואלד, הסמוך שבו לומדים ילדים מגן חובה ועד כיתה ח'.

הנפתול של גבעת עליל – בנופו המתפתל של ערוץ נחל ציפורי בולטת ביופייה תופעת הנפתול ("המאנדר" – ביוונית, מונח גיאוגרפי המציין נפתול בצורת האות היוונית אומגה W) של גבעת עליל. כאן מבצע נחל ציפורי עיקוף צפוני ארוך של גבעת עליל, הבולטת אל עמק הנחל ע"י שלוחה הררית מדרום.  דעות הגיאולוגים חלוקות בהסבר כיצד נוצר נפתול נחל זה. הדעה הרווחת היא שבעבר זרם נחל ציפורי היישר מערבה. בשלב מסויים גלש המדרון וסכר את אפיק הזרימה. המים הרבים שגדשו באפיק הנסגר יצרו מעין אגם עד שמצאו נתיב חדש מצפון, הוא הערוץ הקיים היום. להלן מובא מאמר שהתפרסם בכתב טבע וארץ בשנת 1964 ובו השערה על היווצרות הנפתול.

נופית היא יישוב קהילתי כפרי בתחום המועצה האזורית זבולון הנמצא רכס קושט, בגובה  213.5 מ' מעל פני הים, כארבעה ק"מ צפונית מערבית לקריית טבעון. נופית – כשמה כן היא, נטועה בחורש הטבעי וצופה לחמדות נוף נחל ציפורי ממזרח ומצפון, חיפה ומפרץ חיפה ממערב, גבעות אלונים וטבעון – מדרום. הישוב הוקם ב- 9 בנובמבר 1987, ביוזמת גרעין משפחות, להקמת יישוב כפרי, בדגש חברתי קהילתי. היישוב נקרא בתחילה פי-נר, על שמו של לודוויג פינר, מראשי חברת רסקו שפעלה ליישוב בני המעמד הבינוני מקרב עולי גרמניה. שם היישוב הוחלף בהמשך ל"נופית" בגלל קונוטציה לא נעימה. ציינקים אומרים שכדאי היה לקרוא לרחוב ההיקפי הטבעת. שלב ב' של היישוב, נבנה החל משנת 1997. כיום מונה היישוב 700 בתי אב, וכ- 2,900 תושבים. מחוץ ליישוב מקיף אותו "שביל אוהד סובב נופית", על שם אוהד זך – בן הישוב אשר נפל בלבנון. השביל משקיף על הוואדיות הסובבים את היישוב ועל מפרץ חיפה, ומקושר לשביל ישראל.

טחנת הנזירים נמצאת במרחק של כשני קילומטרים מערבית למעיין עין יבקע. הטחנה נבנתה במאה הי"ט בידי נזירים מן המרכז הכרמליטי שעל הר הכרמל והופעלה בכוח המים, שהוזרמו אליה מעֵין יִבְקַע. הטחנה פעלה עד סוף שנות ה-20 של המאה ה-20 ולאחר מכן ננטשה. המקום עדיין שייך לכנסייה הקתולית, אשר החכירה אותו לישראלים. אלה שפצו את המבנה ופתחו במקום בית הארחה. ליד הטחנה גשר אבן שלו שתי קשתות הנטוי מעל הנחל. בשנת 2011 השכיר מנזר הכרמליטים את טחנת הנזירים לרשות ניקוז ונחלים קישון הפועלת לשיקום נחל ציפורי המקדמת תכנית להפיכת מתחם הטחנה למרכז ההדרכה הראשון בארץ לנושא של שיקום נחלים. בשנת 2014 הוצתה הטחנה על ידי אלמונים.

מתחם עֵין יִבְקַע נקרא גם רָאס אֶל-עֵין הוא בעצם גם אתר ארכיאולוגי ונקרא גם מעיין הסוסים. במקום נמצאת חורבה (כשני דונמים וחצי) על מדרון גבעה, שעֵין יִבְקַע נובע לרגליה; בחלק העליון של החורבה אותרו שרידי מבנה, שנבנה באבני גוויל, המכוסים גל של אבנים מסוקלות. לרגלי החורבה, במקומה של נביעת המעיין, נבנתה באבנים מסותתות ובאבני גוויל בריכת אגירה (3×2.9 מ'). בדופן הדרומית של הבריכה שולב סכר קדום (רוחבו 2 מ' בערך); הוא נבנה בשתי שורות של אבנים מסותתות (מידותיהן על פי רוב 0.7×0.6 מ') ונשתמר כדי שני נדבכים. במרחק של 40 מ' בערך ממזרח לבריכה נמצאת  גת חצובה בסלע, שלה זרבובית חצובה. הממצאים במקום הם כלי צור מן התקופות הפליאוליתית התחתונה והתיכונה ומן התקופה הכלקוליתית; חרסים מתקופות אלה: הברונזה הביניימית (בחלקו הדרומי של האתר), הברונזה התיכונה ב', שלב ב', הברזל ב', הפרסית, ההלניסטית, הרומית, הממלוכית והעות'מאנית. מקור אתר מס' 127 מפה 24 סקר ארכיאולוגי של ישראל.

בדואים בגליל – מוצא מרבית שבטי הבדואים בגליל הוא מהחורן (סוריה) והגולן. מיעוטם הגיע לגליל ממצרים, צפון­ אפריקה ומזרח הירדן. חדירתם החלה בראשית המאה ה­שש עשרה ונמשכה עד שנות ה-30  של המאה העשרים. רוב הבדואים אשר חדרו לגליל היו שברי שבטים, ולעתים אפילו עד כדי משפחות בודדות שנמנו עם שבטים גדולים, אשר עזבו את סביבתם הטבעית מסיבות שונות: נקמת דם, שוד, מריבות בלחי פוסקות, בצורות תכופות שאילצו אותם לחפש שטחי מרעה חדשים. חדירת שבטי בדואים לגליל התאפשרה עקב אי ­יישובם של שטחים רבים, או כאלה שהיו מיושבים בדלילות. השבטים הגדולים שהגיעו לצפון הארץ העדיפו בדרך כלל להתיישב בסמוך לשטחי ביצות, בעמקים שלא נוצלו על ­ידי הכפריים, לדוגמה: עמקי יזרעאל, החולה, בית שאן וזבולון. לעומת זאת שבטים קטנים העדיפו מקומות דלילי אוכלוסין, אך קרוב יותר לכפרים הערביים, כגון: אלונים­ שפרעם והר מירון. בהתחלת ההתיישבות הם היו מעטים מאוד, ולא ניתן היה לדעת מספרם בתקופה העות'מאנית.

******

עם תחילת השלטון הבריטי החלו תהליך קיבוע של הבדואים במקומם וצמצום טווח הנדידה לצורכי מרעה. במקביל, חלק מהם השתלב בשוק העבודה השכירה. גורמים רבים השפיעו על הבדואים להתקבע ואפילו להתחיל להתיישב והם: (1) צמצום שטח המחיה בעקבות הגידול באוכלוסייה הערבית (כפרית) ובאוכלוסייה היהודית (2) המגע ההדוק עם הפלאחים גרם לחיקויים בתחומים שונים וגם בתחום בניית בתי הקבע. (3) עליה ברמת החיים בעקבות המעבר לתעסוקה בשכר. (4) רכישת הקרקעות על­ ידי הקק"ל עבור יישובים יהודיים. ראשית מעברם של הבדואים ליישובי קבע מתבטא בבניית פחונים, צריפים ואפילו בתי אבן, שהושפעו הן משיפור כללי במצבם הכלכלי, וההכנסה מעבודה שכירה בתעשיה ובעיקר במחנות הצבא הבריטי, שיזם עבודות בינוי רבות.
במלחמת העצמאות ברחו רוב הבדואים הגליל לארצות ערב והמיעוט שנותר בארץ התרכז באזורים הבאים: גבעות אלונים -­שפרעם, שולי בקעת בית נטופה; בקעת סח'נין ובעיקר סביב שטח אש תשע; סביב הר התבור ובאזור בין ביר אלמכסור ליודפת. מאותה עת תהליך ההתיישבות הספונטני, אשר החל בתקופת המנדט, נמשך ביתר שאת. בשנות ה­50' נרתעו הבדואים מלבנות מבני בטון אבל מספר הפחונים והצריפים גדל במהירות רבה, בין היתר עקב חיסול מעברות העולים. בניית הקבע החלה בשנות ה­60' וההתיישבות הספונטנית הלכה והואצה עקב העליה ברמת ­החיים. חלק גדול מהמבנים ניבנה על אדמות מדינה, ללא תכנון וללא רישוי. השטח אליו פלשו הבדואים הלך וגדל. כדי למנוע התרחבות השתלטות על אדמות המדינה הוחלט לבנות לבדואים יישובי קבע. בשלב ראשון הוקמו ארבעה יישובים: בוסמת – ­טבעון בגבעות אלונים–שפרעםוביר אלמכסור בשוליהן, איבטין מול מישור מפרץ חיפה וואדי חמאם בשולי בקעת גינוסר. בשנות ה- ­70' הוקמו עוד חמישה יישובים: זרזיר, כעביה­ טבאש בגבעות אלונים שפרעם, ואדי סלאמה בנחל צלמון וטובא במפתן כורזים. בשנת 1970 הוקמה ועדת הבדואים העליונה במשרד ראש הממשלה והחליטה על הקמת עוד שמונה יישובי קבע לבדואים. בהמשך השנים הוקמו יישובים נוספים וכיום מספרם עשרים וחמישה והם: אבטין, אום אל-גנם, בועיינה-נוג'ידאת, ביר אל-מכסור, שכונה בשפרעם, בסמת טבעון, בענה, דהרה, דמיידה, ואדי אל-חמאם, זרזיר, חוסנייה, סוואעד חמירה, טובא-זנגרייה, כעביה, כמאנה, מנשייה זבדה, מקמאן, סלאמה, ערב אל עראמשה, ערב אל נעים, שיבלי, ראס אל עין, רומת אל-הייב, אום מתנאן. מקור

******

חלק שלישי של המסלול,
עלייה לעבר בית לחם הגלילית ואלוני אבא
בשוליים המזרחיים של גבעות אלונים שפרעם
גלישה לבאר אבא ובאר חזין בשולי עמק יזרעאל
חצייה ברגל את צומת ישי,
דרומה בטיילת החדשה
לאורך נחל בית לחם
בין רמת ישי וכפר יהושע
ובין שדה יעקב
עד כביש הכניסה לכפר יהושע

בית לחם הגלילית הינה מושב עובדים השייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית עמק יזרעאל ובו חיים כ-800 תושבים. לצד היישוב הוותיק נבנתה שכונה במסגרת הרחבה קהילתית.
בעת העתיקה התקיים במקום יישוב ישראלי עתיק בשם בית לחם שמקומו בגליל מוזכר לראשונה בספר יהושע: "ונהלל ושימרון וידאלה ובית לחם ערים שתים עשרה וחצריהן" (פרק י"ט פסוק ט"ו). בתחילה נקראה בית לחם הגלילית רק "בית לחם", דבר שעורר בעיה בנושא ההבדל בינה ובין העיר היהודית האחרת, בית לחם שליד ירושלים. כדי לפתור את הבעיה נקראה בית לחם שליד ירושלים "בית לחם בנחלת יהודה" ובית לחם הגלילית "בית לחם בנחלת זבולון". לפי עדויות היסטוריות התקיים במקום יישוב יהודי עד לאחר חורבן בית המקדש השני ובתקופה הביזנטית זוהה המקום כמקום מושבה של משמרת הכהנים מלכיה, אחת מכ"ד משמרות הכהנים. בתלמוד הירושלמי מוזכרת בית לחם הגלילית כ"בית לחם צוריה" בגלל היותה חלק ממלכת צור תקופה מסוימת. בימי הביניים התקיים במקום יישוב נוצרי שבשלב מסוים ננטש. על פי דעת אחד הארכאולוגים, אשר חפר את האתר, בית לחם הגלילית היא מקום הולדתו של ישו אבי הנצרות. עד המאה ה-19 היו מצויים במקום שרידיהם של בית כנסת וכנסייה.
היישוב המודרני הוקם במקור על ידי הטמפלרים ב-1906, בתוך יער אלוני תבור על מקומו של כפר ערבי נטוש שאת קרקעותיו רכשו מבעליו האפנדי. הטמפלרים חיו במקום עד שנת 1939 חיי תרבות מלאים, שעם קום הרייך השלישי הפכו בחלקם לבעלי אופי נאצי. הם הפעילו בין השאר את תנועת הנוער הנאצית הנוער ההיטלראי. במהלך אותה שנה עצרו הבריטים את תושבי המושבה בתואנה של סיוע לאויב והיותם גיס חמישי, הבריטים גירשו את רובם לאוסטרליה לאחר ריכוזם במחנות מעצר. ב-17 באפריל 1948 כבשו כוחות ההגנה את המושבה ואחרוני הטמפלרים גורשו לאוסטרליה. עם הגירתם של תושבי המקום, התיישבו בו יהודים עובדי אדמה והקימו במקום מושב עובדים. החל משנות ה-90 הפך המושב לאתר תיירותי.
האתר העתיק של בית לחם הגלילית נמצא בשוליים המערביים של המושב ובניני מושבת הטמפלרים. בית־הספר של היישוב ממוקם במרכז התל. בשטחו מצויים שפע של שרידי יסודות ממבני גזית, עמודים, בסיסים וחלקי בית־בד. בסקר ארכאולוגי שבוצע בעת השלטון המנדטורי אובחנו כאן שרידי כנסיה. ממערב, במדרון, נחשף מבנה ביזנטי שנחתך ע"י כביש הגישה למושב, ובו רצפת פסיפס, הנמצאת עתה בשלבי הרס מתקדמים. בתוך שטח המגורים, בחלק המערבי של המושב, נמצאים שרידי בורות איסום מדופנים בבניית אבן, יסודות מבנים, חלקי עמודים, בסיסי עמודים ובית־בד מבזלת. מקור: אתר 54 מפה 28  סקר ארכיאולוגי של ישראל

אלוני אבא – מושב שיתופי השייך לתנועת העובד הציוני שגם הוא נמצא בתחומי המועצה האזורית עמק יזרעאל. היישוב נקרא על שם הצנחן הארץ-ישראלי אבא ברדיצ'ב, אחד משבעה צנחנים ארץ-ישראליים שנפלו בשבי הנאצי במלחמת העולם השנייה והוצאו להורג. בצד המושב השיתופי, המונה כיום כ-43 בתי אב מוקמת הרחבה קהילתית בה מתגוררות כ-80 משפחות שאינן שייכות למושב השיתופי. הרחבה נוספת של כ- 100 יחידות דיור בתהליך מתקדם.
ראשוני המתיישבים באזור אלוני אבא היו אנשי כת הטמפלרים הגרמניים, אשר בחלומם ליישב את ארץ הקודש, הקימו בשנת 1907 מושבה חקלאית קטנה ושמה "ולדהיים" (Waldheim, בגרמנית: "נווה יער") בסמוך ליישוב הטמפלרי בית לחם הגלילית והתקיים עד לגירושם של הגרמנים בשנת 1948.
היישוב אוכלס מחדש בשנת 1948 על ידי גרעין של תנועת הנוער הציוני, שנוצר מאיחוד של חניכים מרומניה, גרמניה ואוסטריה. לאחר ארבע שנים של גיבוש ועבודה במושבה הרצליה עלה הגרעין להתיישבות ביישוב הגרמני "ולדהיים", שנכבש על ידי כוחות חי"ש של ההגנה במלחמת העצמאות. לאחר שלוש שנים בנקודת הקבע הוחלט לאמץ צורת חיים של מושב שיתופי. אחד הסממנים המיוחדים הקיימים באלוני אבא הוא הכנסייה האוונגלית שהוקמה בשנת 1916. מרבית חברי המושב השיתופי היום הם פנסיונרים או חברים העובדים מחוץ למושב, החקלאים מתפרנסים בעיקר מענפי החקלאות הבאים: פלחה, ענבי יין, רפת ולול.

באר אבא נקרא גם בִּיר אֶ-סַמַנְדוּרָה האתר כנראה היה חווה על תואי הדרך מאלוני־אבא לרמת־ישי, כ- 800 מ' ממערב לאפיק נחל בית־לחם. הבאר מתבססת על קבוצות מעיינות קטנים ליד אפיק ואדי, בתוך שטח של אדמת סחף רדודה, על גבי גיר קירטוני. באזור המעיינות הריסות בית אבן, קבוצת עצי אקליפטוס ודקל. מסביב פזורות שפע אבני בניין. ממצא הארכאולוגי דל ביותר ובעיקר חרסים מהתקופות הרומית, הביזנטית, הערבית, הצלבנית־ממלוכית והעות'מאנית. כמה חרסים נראים כקדומים יותר, אך קשה לתארכם בוודאות. מקור אתר 47 מפה 28, סקר ארכיאולוגי של ישראל.

חוּרבת חַזִין נקרא גם חִ'רְבֶּת בִּיר אֶל־בֶּיְדַר זה תל הנמצא מדרום־מזרח לגבעות אלונים ובמרחק של כחצי קילומטר משוליהן, בלב שטח חקלאי. שטחו העליון של התל כשלושה דונם. צורתו המלבנית של התל, נובעת משני שלבי ביצור שציר האורך שלהם דרום־מערב — צפון־מזרח. חפירות שוד, כולל שוד אבני בניין, חשפו קטעים מהחומה וממבנים אחרים בעיקר בצפון־מערב ובצפון־מזרח התל. הבנייה הייתה בניית גזית יבשה וניכרים שלושה שלבי בניין שונים. במערב התל נחשפה אמבטיית אבן, אולי ביזנטית? לרגלי התל, במזרח, מעיין ועליו באר בנויה. הממצא מצפון לתל שברי חרסים וכלי בזלת מהתקופה הכלקוליתית ועל התל, במדרון הדרומי, חרסים מהתקופות הישראלית II, הפרסית, ההלניסטית והרומית III-II על פני התל שבו עיקר הממצא מהתקופות הביזנטית והערבית. מקור אתר 40 מפה 28 סקר ארכיאולוגי של ישראל.

****

חלק רביעי של המסלול,
לאורך תוואי רכבת העמק
(התוואי הישן והחדש)
למול ולאורך ערוץ נחל הקישון
בעמק יזרעאל
למול שוליים הדרומיים
של גבעות טבעון עד שער העמקים
והלאה לאורך וצמוד לקישון
בעמק זבולון
בקצה מישור מפרץ חיפה
וחזרה ליגור

נחל הקישון הוא נחל איתן לרוב אורכו​ והוא הנחל השני בגודלו בנחלי החוף של ישראל ומהחשובים שבהם, ונחשב בעבר לנחל המזוהם ביותר בישראל. אורך הנחל הוא כ-70 ק"מ. אגן הניקוז שלו רחב ביותר. נחל הקישון מנקז את צפון הרי השומרון, את המורדות המערביים של הגלבוע את המורדות המזרחיים של הר אמיר, רמות מנשה ושל הכרמל, את המורדות הדרומיים של הרי נצרת וגבעות אלונים-טבעון ושפרעם.
היובל החשוב של הקישון הוא נחל ציפורי הכולל את נחל יפתחאל. יובלים נוספים הם הנחלים: נחל עדשים, נחל מזרע, נחל צבי, נחל נהלל, נחל בית לחם, נחל גדורה – מצפון, ונחל תענך, נחל קיני, נחל מדרך, נחל משמר, נחל השופט, נחל קרת ונחל יקנעם היורדים אליו מרמות מנשה ונחל יגור, נחל נשר ונחל סעדיה היורדים אליו מהכרמל.​

קריית חרושת מקור השם: היישוב המקראי חרושת הגויים שלפי סברה שכן בסביבה זו. בקיץ 1920 התמקם על גבעת 'חרושת גויים' מחנה העבודה הכללי של גדוד העבודה לסלילת כביש חיפה-ג'דה ובסמוך לו התמקם גדוד שומריה שאף אנשיו עסקו בסלילת הכביש. קריית-חרושת נוסדה בשנת 1935 וסבלה קשות במאורעות 39–1936. בשנת 1938 נרצחו חמישה מתושביה בהתקפת ערביים מכפרי הסביבה. היישוב שהיה רשות מקומית קטנה, שמנתה כ-240 תושבים, לא התפתח כמתוכנן ולכן הוחלט במשרד הפנים, ביולי 1979, לספח את קריית-חרושת לקריית-טבעון. כיום מכילה קריית חרושת את רוב עתודות הקרקע לבניה של קריית טבעון. הבנייה היא צמודת קרקע, ומורכבת בעיקר מבתים דו משפחתיים ופרויקט בנה ביתך רחב היקף

רכבת העמק הייתה שלוחה של מסילת הרכבת החיג'אזית, אשר נבנתה בתחילת המאה ה-20. המסילה קישרה בין חיפה לסמח' (כיום "צמח") ומשם לדרעא שבירדן, על קו הרכבת החיג'אזית. בנייתה של המסילה, שהייתה מסילת הברזל השנייה בארץ ישראל, למן הגיית הרעיון הראשוני ועד לחנוכת הקו, נמשכה כארבעים שנה. הבנייה עצמה נמשכה מ-1902 עד 1905

מסילת הרכבת החיג'אזית, הוקמה ופעלה בתחילת המאה ה-20, בין העיר דמשק שבסוריה לבין העיר אל-מדינה שבחיג'אז, כיום חלק מערב הסעודית. הנחת המסילה החלה בשנת 1900 בהוראת סולטאן האימפריה העות'מאנית עבדול חמיד השני ובייעוץ של מומחים גרמנים. עלות הקמת המסילה הייתה כ-16 מיליון דולר שנתרמו על ידי הסולטאן הטורקי ושליטי מצרים ואיראן. המסילה נחנכה ב-1 בספטמבר 1908, יום ציון הכתרתו של הסולטאן. המסילה הוקמה כדי להסיע עולי רגל מוסלמים מדמשק למדינה ומכה, דרך חבל חג'אז שבחצי האי ערב. למרות הצהרת הכוונות הדתית מאחורי הקמתה, היו לטורקים גם שיקולים אסטרטגיים ומסחריים במסילה. הסולטאן, שהיה חובב רכבות מושבע, החליט על בנייתה של הרכבת מכמה סיבות, ביניהן הצגתו כאביהם הרוחני של המוסלמים העולים לרגל למכה ואל-מדינה, חיזוק מעמדו ומעמד האימפריה בראשה הוא עמד בעולם והחלת שלטונו גם על האזורים המרוחקים שבספר האימפריאלי. למעשה, היעד של הגעתה עד העיר מכה לא הושלם מעולם: היא הגיעה מדמשק עד מדינה, מרחק 1300 ק"מ, וחסרו לה עוד 400  ק"מ להגיע למכה.

בתוכניתו המקורית של הסולטאן עבד אל-חמיד לבניית הרכבת החיג'אזית לא נכללה הקמתה של "שלוחת חיפה". בנייתה בפועל של המסילה נבע משילוב של מספר גורמים, החשובים מביניהם היו הצורך במוצא בשליטה עות'מאנית מהחורן אל הים התיכון והתחרות עם המסילה הצרפתית שקישרה את החורן עם ביירות. הקמתה של רכבת העמק קשור קשר אמיץ להיסטוריה של המסילה החיג'אזית. עם תחילתה של הקמת המסילה החיג'אזית הגיע מייסנר למסקנה כי בניית המקטע הראשון של המסילה מדמשק ודרומה יהיה מיותר לאור קיומה של המסילה הצרפתית הסמוכה. מייסנר, ששאף לרכוש את המסילה הצרפתית ובכך לחסוך את בניית המקטע הראשון, החל מקים את המסילה החיג'אזית מהעיר מוזיריב שבחורן, בה הייתה תחנתה האחרונה של הרכבת הצרפתית. אולם, עם התארכותו של המשא ומתן מול הצרפתים בנוגע לרכישת המסילה, הלכה וחדרה להכרתו של מייסנר התודעה כי הצרפתים לעולם לא יסכימו למכור את הנכס החיוני שבידיהם.  כך, במקום לנסות לרכוש את המסילה, חתם מייסנר בשם העות'מאנים על הסכם, לפיו יספקו הצרפתים את שירותי ההובלה לחומרי הגלם הדרושים לבניית המסילה החיג'אזית מנמל ביירות, דרך דמשק ועד למוזיריב בהנחה של 45 אחוזים. עוד הוסכם כי הקו הצרפתי ישמש כמקטע הראשון במסילה החיג'אזית וכי המסילה העות'מאנית תתחבר אליה במוזיריב. זמן קצר לאחר החתימה על ההסכם החלו צצות הבעיות. הצרפתים, שהרוויחו הון עתק משינוע חומרי הגלם העות'מאנים למוזיריב, ביטלו את ההנחה המובטחת על הובלת הסחורות ועם בוא החורף התקשתה הרכבת הצרפתית לחצות את המעברים המושלגים שבהרי הלבנון, דבר שהביא לעיכובים רבים בבניית המסילה החיג'אזית. לאחר חודשים מספר של תסכול החליט מייסנר כי לא נותרה לו כל ברירה מלבד לבנות בעצמו קו המחבר את החורן לדמשק, מקביל לקו הצרפתי. ב־1 בספטמבר 1902 נחנך הקטע שבין דמשק לדרעא שאורכו 123 קילומטרים. חנוכת המקטע הראשון יצרה מצב אירוני לפיו הפך חבל החורן מאזור ספר נידח למקום אליו מגיעות שתי מסילות ברזל נפרדות. ברם, הקמת המקטע דמשק-דרעא לא פתרה את הבעיה שהביא להקמתו מלכתחילה. חומרי הגלם לבניית המסילה המשיכו להגיע בדרך הים, וללא חיבור נוח של אזור הסלילה אל אחד מנמלי החוף בעזרת מסילת ברזל כגון זו שהייתה בשליטת הצרפתים, היו עבודות הסלילה נמשכות לאורך עשורים רבים. לאור עובדה זו הגיע מייסנר בסוף שנת 1902 למסקנה כי אין מנוס מלהקים שלוחה של הרכבת החיג'אזית אשר תקשר את מפעל הסלילה עם נמל בשליטה עות'מאנית. שלוחה זו עתידה להיות רכבת העמק.

*******

עם ההחלטה על הקמת השלוחה החדשה החלו המהנדסים העות'מאנים במדידת התוואי בו עתידה לעבור המסילה, וזאת בהתבסס על התוכניות הקדומות מהמחצית השנייה של המאה ה-19. במקור תוכנן התוואי להעפיל אל רמת הגולן דרך נחל סמך שממזרח לכנרת, אולם לאחר מדידות ושיקולים הוחלט לבסוף כי הטיפוס אל רמת עבר הירדן יעשה בתוואי הזרימה של נהר הירמוך. בשנת 1902 הפקיעו העות'מאנים את הזיכיון של חברת S.O.R האנגלית, פיצו את בעליה והחלו מצרים את תשעת הקילומטרים הבנויים של המסילה האנגלית לרוחב הלא סטנדרטי של המסילה החיג'אזית. בשנת 1903 החלה בניית המסילה בין חיפה לדרעא. האתגר הגדול ביותר שהוצב בפני הבונים היה קטע המסילה מצמח לדרעא לאורך נהר הירמוך. אורכו של קטע זה היה 73 קילומטרים והפרש הגבהים בין קצוותיו 529 מטרים. לאורך קטע זה נכרו 8 מנהרות באורך כולל של 1,100 מטרים ונבנו 329 גשרים ומעבירי מים. הקושי בהנחת המסילה בתוואי הירמוך האמיר את עלותה של השלוחה החדשה בעשרות אחוזים. לשם ההשוואה, עלותו של קילומטר מסילה בקו דמשק דרעא הייתה כ-2,070 לירות טורקיות. לעומת זאת קילומטר אחד בקו חיפה דרעא נשא את תו המחיר 3,480 לירות, 68 אחוזים יותר. עם השלמתו של הקו החדש היו לאורכו שמונה תחנות. הראשונה והמערבית ביותר, תחנת חיפה, נבנתה בסגנון אירופי מהודר וכך גם התחנה בבית שאן. בינואר 1904 נחנך הקטע הראשון של מסילת רכבת העמק בין חיפה לבית שאן, קטע שאורכו 59 קילומטרים. המסילה כולה נחנכה ב-15 באוקטובר 1905.
עם הקמתה שימשה מסילת הברזל החדשה שבעמק בעיקר להעברת הציוד הדרוש לבניית המסילה החיג'אזית. אולם זמן קצר ביותר לאחר הפעלת הקו נוכחו המפעילים כי גלום בחובו פוטנציאל עסקי מהמעלה הראשונה. הרכבת העות'מאנית, שהייתה פרויקט ממשלתי אידאולוגי-דתי שלא נוהל בידי חברה למטרות רווח, החלה מהווה איום עסקי על המסילה הצרפתית המסחרית. עד מהרה החלה תחרות בין שתי החברות על הובלת הסחורות מן החורן אל הים התיכון ועם התחרות החלה הוזלה משמעותית בתעריפי ההובלה והנסיעה. במאבק זה יצאו העות'מאנים כשידם על העליונה מאחר שיכלו להרשות לעצמם להוריד את התעריף קרוב ביותר למחיר התפעול, וזאת בניגוד לרכבת הצרפתית שנזקקה לרווחים גדולים על מנת לחלקם כדיבידנד למשקיעים וזאת כדי שתוכל להמשיך ולהתקיים.

*****

עם חנוכת המסילה שבעמק ב-1905 היו לאורכה שמונה תחנות. זמן קצר לאחר תחילת הפעלתה של הרכבת עלתה דרישה מיישובי העמק הצעירים לבניית תחנות נוספות לאורך הנתיב ותוך מספר שנים נוספו בקטע שבין חיפה לחמת גדר 12 תחנות נוספות. כשבע שנים לאחר תחילת הפעלת הקו החל מייסנר בונה שלוחות מקומיות שייצאו משלוחת רכבת העמק אל כל עבר. הראשונה להבנות הייתה מסילת דרעא-בוסרה, שנבנתה ב-1912 והמשיכה את קו רכבת העמק למרחק של 33 קילומטרים ממזרח לדרעא. בשלהי 1912 נסללה שלוחה שחיברה את המסילה הראשית לעיר עכו. מסילה זו השתרעה לאורך של 17.8 קילומטרים וחיבורה למסילת העמק הוקם בתחנת בלד א-שייח' – (תל חנן). בראשית 1913 נפתח הקטע הראשון של מסילת השומרון שהייתה עתידה להבנות על ההר המרכזי ולחבר את מסילת רכבת העמק עם ירושלים. קטע זה חיבר בתחילה את עפולה וג'נין ואורכו היה 17 קילומטרים. תכנונו של מייסנר להמשיך את מסילה זו דרך השומרון עד לירושלים לא יצא לפועל מעולם וזאת עקב הלחץ הכבד שהפעילה ממשלת צרפת על הממשלה העות'מאנית כדי שהאחרונה תמשוך ידיה ממיזם הקמת הרכבת, אשר הייתה עתידה להתחרות בקו הצרפתי שחיבר את ירושלים ויפו. לחץ הממשל הצרפתי נשא פרי והמסילה המדוברת הגיעה אך למרחק של 40 קילומטרים מדרום לעפולה, בקרבת הכפר סילת א-ד'אהר. עם הצטרפותה של האימפריה העות'מאנית למלחמת העולם הראשונה השתמש מייסנר במסילה זו והמשיך לבנותה מסילת א-ד'אהר דרומה עד לחצי האי סיני.

*****

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היוותה הרכבת את אחד הנכסים האסטרטגיים שהיו בידי העות'מאנים. מסילות הברזל, שהיו אמצעי הניוד המודרני היחידים בארץ ישראל כולה, גויסו חיש מהר לטובת הצבא שהחל משתמש בהם כדי לשנע גייסות שלמים ואספקה רבה אל חזית הלחימה. באותה המידה, ומסיבה זו, הפכו המסילות מטרה מועדפת להתקפותיהם של הכוחות הבריטיים. כבר בתחילת המלחמה הוטל מצור ימי על חופי הארץ ורשת הרכבות החלה סובלת ממחסור חמור בחלקי חילוף וחומרי גלם בסיסיים לתפעולה השוטף. המחסור החמור ביותר הורגש עם אזילתו של מלאי פחם האבן ששימש להסקת תנורי הקטרים. הפחם, שהובא עד לאותה תקופה בדרך הים, שימש לתנועת הרכבות אל חזית הדרום ותוך זמן קצר אזל המלאי לחלוטין. קברניטי חברת הרכבת ניסו למצוא פתרונות שונים במטרה להתגבר על המחסור בדלק לקטרים. בין היתר נעשו ניסיונות לכריית פחם בלבנון, אולם היה זה פחם מאיכות ירודה שהסב נזק לקטרים. הפתרון היעיל ביותר אשר נמצא היה השימוש בפחם עץ ואף בהבערת עצים חיים בכבשני הקטרים. עם המעבר לשימוש בעצים החלו השלטונות העות'מאנים במפעל כריתת יערות רחב ממדים, אשר סיפק עץ להנעת הקטרים כמו גם לייצור אדני המסילות ההולכות ונבנות. על אף יעילותו הנמוכה של העץ כחומר בעירה (תפוקת הקטרים שפעלו על עץ ירדה בכ-30%), לא נותרו לקברניטי הרכבת ברירות רבות ומפעל כריתת העצים הלך והתרחב. במסגרת מפעל זה הוקמו שתי שלוחות נוספות של רכבת העמק. הראשונה – מסילה מטול-כרם אל אזור יער חדרה, והשנייה מסילה שהתפצלה מהמסילה המקורית והובילה אל יערות העצים שברמות מנשה. בתקופה זו נכרתו שטחים נרחבים של יער טבעי ארץ ישראלי. יער האלונים שבגבעות אלונים לדוגמה, הושמד כמעט לחלוטין במסגרת מפעל הכריתה. השלטונות חתמו חוזים לכריתת עצים גם במקומות שאינם סמוכים למסילה. עצים אלו שונעו בעגלות אל תחנות מילוי המים של הרכבת ומשם הועמסו על קרונות מיוחדים. כשראו ראשי הצבא כי מלאי העצים הטבעי של הארץ קרוב לכליה, הוציא המושל המקומי גזרה לפיה יכרת כל עץ פרי עשירי בכל פרדס ומטע לטובת המאמץ המלחמתי. המפנה בשימוש ברכבת במסגרת קרבות מלחמת העולם הראשונה הגיע כאשר באביב 1918 השתלטו כוחות בריטיים על מספר נקודות שולטות לאורך קטע המסילה שבערוץ הירמוך וניתקו את מערכת הרכבות שבארץ ישראל מזו של שאר האימפריה העות'מאנית. עם תבוסתם של העות'מאנים בחודש ספטמבר של אותה השנה מיהרו הכוחות הנסוגים להשמיד את ציוד מסילת הברזל כדי שזה לא ייפול בידי האויב הבריטי, ועם תום המלחמה עברה מסילת רכבת העמק לידי ממשלת המנדט הבריטי

*****

בתקופת המנדט חלה עלייה נוספת בתדירות נסיעת הרכבות במסילת העמק. בין חיפה לסמח' נסעו שתי רכבות בכל יום, כאשר לפחות אחת מהן המשיכה עד לדמשק. בקו עכו-תל חנן הופעלו שלוש רכבות יומיות ובקו חיפה שכם הופעלה רכבת שבועית שעברה דרך עפולה. בתקופת המאורעות (1936-1939) נסעו בקו רכבת העמק חמש רכבות ביום כאשר רכבת הבוקר המוקדמת החלה את מסעה מקרית חרושת והביאה פועלים לחיפה ואילו רכבת הערב החזירה את הפועלים לקריית חרושת. בתקופת מלחמת העולם השנייה הגיעה תנועת הרכבות בקוי העמק לשיא: שש רכבות יומיות בין חיפה לצמח וחזרה. בעת המערכה בסוריה ובלבנון היא פלישת הצבא הבריטי מארץ ישראל לסוריה ולבנון, על מנת לשחררן משלטון וישי, שנמשכה מ-8 ביוני עד 14 ביולי 1941, שימשה רכבת העמק אמצעי להובלת גייסות וכלי נשק ולפינוי פצועים.

*******

בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות, בליל ה־5 במרץ 1948 פשטו פלוגות ההגנה על כ-200 נקודות על פני רשת מסילות הברזל וחיבלו בהן קשות. מטרת הפשיטה הייתה ניטרול יכולת התפעול של המסילות וזאת כדי למנוע ולעכב את פלישת צבאות ערבהמתרגשת ובאה. הפגיעה האנושה ביותר ברכבת העמק נעשתה בגשר החניה של זרעין בקילומטר ה-44 של המסילה. פיצוץ הגשר והחרבתו הפסיקו את תנועת הרכבת ברחבי העמק, שהפכה בחודשים שקדמו לפיצוץ לדרך המרכזית בה נשלחו חילות תגבורת לעזרת הלוחמים הערבים בקרבות מלחמת העצמאות. חודשיים מאוחר יותר, ב־14 במאי של אותה השנה, פגעו הכוחות היהודים במסילה פעם נוספת. בליל ה־14 במאי, ערב הכרזת העצמאות הישראלית ופלישת צבאות ערב אל המדינה הצעירה, פוצץ גשר הרכבת שמעל הירדן, בסמוך לקיבוץ גשר ולתחנת ג'יסר אל מג'מעייה. תכליתה של הפעולה הייתה פגיעה בשני גשרים: גשר רומי עתיק וגשר עליו עבר כביש סלול. לאחר פיצוץ שני הגשרים הבחינו תצפיתני הפלמ"ח כי במקום קיים גשר שלישי, אשר שימש את מסילת רכבת העמק. הלוחמים, שחששו כי הגשר ישמש למעבר כלי רכב, פוצצוהו בטרם עלה השחר. פעולות החבלה במסילת רכבת העמק השיגו את מטרתן, ובמשך כל ימות הלחימה עמדה הרכבת דוממה ושוממת. עם שוך הקרבות עברה המסילה, יחד עם שאר מסילות הארץ, לידיה של רכבת ישראל. כבר יוני 1948 נערך ניסיון מוצלח לחידוש פעילות הרכבת לעפולה ועמק יזרעאל, לאחר תיקון הגשר שפוצץ בזרעין. שאר תיקוני החבלות מתקופת המלחמה באזור עמק הירדן לא בוצעו מעולם, וזאת משום שלאחר תום המלחמה נשארה נהריים בתחומי ממלכת ירדן, דבר שמנע את מעבר הרכבת הישראלית אל צמח והכנרת. חוסר היכולת להגיע ברכבת למקומות אלו מנע את תיקון המסילה בקטע זה. הפעלת הרכבת לעפולה פסקה עוד בשנת 1949.מקור והרחבת אודות רכבת העמק

 

אלרואי – מקור השם: דוד אלרואי שעמד בראש תנועה משיחית במאה ה-12. היישוב נוסד בשנת 1935 על ידי תושבים שבאו מחיפה, יוצאי קמישלי (כורדיסטן) שמרביתם עלו דרך סוריה ומקורם בקהילת נציבין שבטורקיה. ההרשאה להקים את היישוב כיישוב מיוחד ליוצאי כורדיסטן התקבלה לאחר מאבק שקיים "ארגון הכורדים בחיפה" מול המוסדות המיישבים. במסגרת המאבק, החליטו פעילי הארגון לעלות לירושלים ולקיים שביתת שבת במשרדי הקרן הקיימת לישראל. בעיצומה של השביתה הגיעו הדברים לכדי תגרת ידיים ואחדים מן השובתים נעצרו. הם הזעיקו לעזרתם את יוצאי כורדיסטן תושבי ירושלים, בני השכונות זיכרון יוסף ושערי רחמים (נחלאות) אשר עלו לבניין הקק"ל ודרשו בתוקף את שחרור העצורים. מנחם אוסישקין, יו"ר הקק"ל, התערב ופנה למשטרה בבקשה לקיים הליך שיפוט מהיר. כל העצורים נקנסו בסך חצי לירה (הקנס שולם על ידי המוסדות המיישבים) ושוחררו בו בלילה. מספר ימים לאחר מכן התקבלה הודעה מהקק"ל, כי הוחלט להקים יישוב ליהודים הכורדים אנשי חיפה באדמות חרתיה, סמוך לטבעון. בני היישוב בנו במו ידיהם צריפים למגוריהם, ועיבדו לידם חלקות אדמה כמשקי עזר. כמו כן, עסקו בגידול צאן ובקר ומשקי בית כגון גידול תרגולות וברווזים. עד מהרה נאלצו לחסל את גידולי הבקר, בשל חוסר ניסיון וחוסר הדרכה חקלאית והחלו לעבוד מחוץ ליישוב. תושבים רבים עבדו בבית חרושת "נשר" הסמוך. כיום, אלרואי היא שכונה במועצה המקומית קריית טבעון.

****

סוף דבר,

היה זה טיול ארוך
במרחק ובזמן,
רווי מראות נופים ומידע,
נדרשה גם השקעת אנרגיה.
אבל היה שווה וכדאי

****

תודה למשה כץ על התכנון,
לניר עמית על ההובלה ועל ההסברים,
ולכל החברים שהגיעו והשתתפו
ויצרו את החבורה המתעניינת והסקרנית

***  

 

לטיול רכב זה בסוף הקיץ וראשית הסתיו, בין כסה לעשור, יצאנו הדסי זכריה ואני ביום ראשון, 6 באוקטובר 2019.

 

לא שכחנו! ציינו שיום טיול זה היה השנה ה-46, לפרוץ מלחמת יום הכיפורים. אז היינו צעירים, זמן קצר לפני תחילת השירות הצבאי.

 

בטיול זה הסתובבנו בתוך ובין שישה יישובי הדרוזים בגליל העליון המערבי והמרכזי בסדר הבא: ג'וליס, ירכא, ג'ת, ינוח, כסרא וסמיע.

 

בעבר הם היו כפרים קטנים ומבודדים והיום הם יישובים גדולים בעלי צביון עירוני.

 

 

היום ג'וליס וירכא הם יישובים המאורגנים בשתי מועצות מקומיות נפרדות. ארבעה האחרים מאורגנים בשתי מועצות מקומיות בכל אחת שני יישובים: האחת, ינוח – ג'ת והשנייה כיסרא – סמיע 

 

******

 

טיול זה היה ארוך בזמן ומרחק. התחלנו בשעה 05:30  וסיימנו לאחר השעה 22:00

 

ראשית הטיול הייתה נסיעה מנהלתית ממרכז הארץ לעבר הגליל העליון המערבי.

 

התחלנו בג'וליס ממנו עברנו לחלקו המישורי של ירכא ובהמשך טיפסנו במעלה הרכס עד קצהו העליון המזרחי.

 

שם פגשנו ושוחחנו עם שייח' עלי מועדי הממונה על הקדש המנוח שייח' מוחמד מועדי ויו"ר ועדת הקשר הדרוזית ובנו מוחמד מועדי האחראי המנהלי של המרכז ללימודי הדת.

 

מכיכר המרכזית של ירכא בכביש שהיה פעם דרך עפר, אך הוא אינו מוסדר (שאינו באחריות נתיבי ישראל) ירדנו לעבר נחל בית העמק ומשם מטפס לעבר ג'ת.

 

קודם הכניסה לג'ת עברנו לסיבוב קצר במצפה גיתה.

 

אחרי סיבוב בג'ת עברנו לינוח.

 

אחרי הפסקת צהרים קצרה המשכנו לעבר כיסרא דרך כפר ורדים  ואזור תעשייה מגדל תפן ושם לא עצרנו.

 

בכיסרא פגשנו את מר חמד עבדאללה מנהל מחלקת התיירות במועצה המקומית מוביל אותנו לבית עתיק שניצל מהרס והוא קישר אותנו למורה הדרך עיסם אלואן.

 

לאחר סיבוב בכסרא המשכנו לעבר סמיע ובגרעין העתיק של הכפר הוביל אותנו המורה דרך עיסם אלואן.

 

בסמיע סיימנו את הביקור בכפרים הדרוזים.

 

הכוונה הייתה להמשיך ולבקר גם בחורפיש. אולם, בגלל ששעת החושך התקרבה ויתרנו.

 

המשכנו לעבר קיבוץ סאסא לבקר את פיפ, יצחק רותם, חבר לטיולי רכיבת אופניים.

 

בשעת חושך לאחר אירוח קצר בביתו, יצאנו בדרכנו חזרה למרכז הארץ.

 

*****

רקע כללי

הדרוזים הם קבוצה אתנית דוברת-ערבית במזרח התיכון, המקיימים דת ייחודית שהתפצלה מהאסלאם השיעי-איסמאעילי. האמונה הדרוזית צמחה במצרים בתחילת המאה ה-11, ובמרכזה עמדה דמותו של אל-חאכם באמר אללה, הח'ליף השישי בשושלת הפאטמית.

 

על פי המסורת הדרוזית, אל-חאכם היה התגלמות הרוח האלוהית. בשנת 1021 הוא נעלם, ומי שהמשיכו להפיץ את בשורתו, ואת האמונה שהוא התגלות האלוהות, היו חמזה בן-עלי ומוחמד בן אסמאעיל א-דרזי. השניים הסתכסכו ואל-דרזי הואשם במעשים שליליים, ועל כן הכינוי "דרוזי" נחשב דווקא לשלילי בעיני הדרוזים, והם מעדיפים להיקרא בשם "בני מערוף" שפירושו "בני החסד".

*****

היום, כמעט כל הדרוזים במזרח התיכון חיים באזורים ההרריים בסוריה, בלבנון, ובצפון ישראל. מראשית קיום העדה היו נתונים הדרוזים לרדיפות קשות שגרמו להגירתם ממצרים ולהתיישבותם בדרום לבנון. לאחר מכן עברו רבים מבני העדה לאזור הרי שוף שבהר הלבנון, בסוף המאה ה-17 ובעיקר במאה ה-18 בעקבות מלחמת אחים שפרצה בהר הלבנון בין הדרוזים למארונים ובין שני שבטים דרוזיים החלה הנדידה הגדולה של הדרוזים לאזור הר חורן בסוריה ומאז קיבל את השם "הר הדרוזים", ובו מתגוררת מרבית האוכלוסייה הדרוזית.

*******

הדרוזים, נמצאים בארץ ישראל מאז המאה ה-11 חלקם נבנו על עיי כפרים עתיקים מהתקופה הביזנטית והצלבנית ואפילו קודם מתקופת בית שני. חלקם נבנו באתרים אחרים.

 

התבססות היישוב הדרוזי חלה בעת שלטונם של הדרוזים בדרום לבנון וצפון ארץ ישראל בסוף המאה ה-16 וברבע הראשון של המאה ה-17. התבססות זו הייתה בעיקר בתקופתו של האמיר הדרוזי פחר א-דין השני  שהיה בסוף המאה ה-16 מושל הרי השוף וזכה לתמיכה מקומית של דרוזים ושל מרונים ולאישור הסולטן העות'מאני. הוא הרחיב את שטח שליטתו והשתלט על הרי הלבנון והגליל העליון.

 

בתחילת המאה ה-17 קשר קשרים עם תושביו הדרוזים של הר הדרוזים ובשנת 1610 השתלט על הגליל התחתון. לאחר מכן המשיך וכבש גם את עמק יזרעאל וצבאו הגיע עד בית שאן וג'נין בדרום. צעדיו אלה גרמו לו להסתכסך עם שליטיהם המקומיים של השומרון והשרון. הסולטן העותמאני שצידד באחרונים בשל חששו מכוחו המתגבר של פח'ר א-דין הצר את צעדיו.

 

שלב נוסף של התיישבות הדרוזים בארץישראל היה בגלי ההגירה מאז סוף המאה ה-18 ואילך במשך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 עד סוף מלחמת העולם הראשונה ותחילת השלטון הבריטי.

*******

את יישובי הדרוזים בארץ ישראל אפשר לחלק לשלוש קבוצות:
* קיימים וראו בהמשך.
* כפרים שהיום מיושבים על ידי לא דרוזים עמקא, אל ג'דידה, אל מכר מטולה, גוש חלב, פסוטה, דיר אל אסד, אל בעינה וגם בכפרים שנהרסו במלחמת העצמאות: ועין זייתון, אל כויכאת, איקרית ואום אל זיאנת בדרום הכרמל
* כפרים שהיו ונעלמו במישור חוף הגליל ארבע כפרים, בהרי הגליל שלושה כפרים, בבקעת בית הכרם ובגליל התחתון שישה כפרים ובכרמל עשרה כפרים וג'למה בעמק יזרעאל

******

בתקופת המנדט הבריטי נקטו הדרוזים עמדה נייטרלית כלפי הסכסוך בין היהודים לערבים ולא השתתפו במאורעות של שנות העשרים והשלושים. בעקבות עמדה נייטרלית זו של הדרוזים, ראשי היישוב פנו אל הדרוזים בהצעה לשכנות טובה ויחסים תקינים שקיבלו אותה.

 

גם לאחר החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1947, העדיפו הדרוזים בארץ ישראל לנקוט עמדה נייטראלית במהותה כלפי שני הצדדים במאבק ואף הגיעו להסכם לאי התקפה בין היהודים ובין הדרוזים.

********

בתחילת מלחמת העצמאות, פעל גדוד דרוזי בצבא ההצלה של פאוזי קאוקג'י, אשר לא נטל חלק פעיל בלחימה. בתחילת אפריל 1948, אחרי שקאוקג'י נכשל בקרב משמר העמק, הוא הורה לגדוד לתקוף את רמת יוחנן. הגדוד הובס בקרב זה אולם, לאחר מו'מ עם מנהיגי העידה וקשריה עם אנשי היישוב היהודי הגדוד, וכל הדרוזים, עברו לצידם של היהודים במלחמה. ובמבצע חירם בסוף אוקטובר 1948 שהרחיב את שלטית ישראל בגליל העליון נלחמו פלוגה הדרוזית בצה"ל יחד הפלוגה צ'רקסית.

*****

הקשרים הלא רשמיים בתקופת המנדט הבריטי בין הדרוזים ליהודים, סללו את הדרך לקבלתם של הדרוזים ושילובם כאזרחים שווי זכויות וחובות במדינת ישראל. בשנת 1957 הוכרו הדרוזים בישראל כעדה דתית מבחינה רשמית ומאותה שנה הם משרתים בצה"ל שירות חובה. ב-1961 הוקמה מועצה דתית דרוזית.

******

הדרוזים בישראל מונים מעט מ-150,000 תושבים שהם פחות מ-2% מתושבי המדינה ופחות מ-8% מהערבים בישראל. הם מתגוררים בשלושה אזורים גאוגרפיים. כ80% מתגוררים בגליל וברמת הגולן בתחום מחוז הצפון, ו-20% מתגוררים בכרמל בתחום מחוז חיפה. לאור העובדה, שנישואי תערובת אינם מקובלים בתוך העדה, רוב הדרוזים אינם עוזבים את הכפרים הדרוזיים ומעטות המשפחות אשר מתגוררות בערים בהן האוכלוסייה הדרוזית קטנה או שאינה קיימת כלל.

*****

היישובים עם מספר הדרוזים הגדול ביותר היו דלית אל-כרמל (יותר מ-17,000 ), ירכא (כ-17,000) מע'אר (1כ-13,000) ובית ג'אן (כ-12,000אלף).

 

בהיבט הדמוגרפי את יישובי הדרוזים ניתן לסווג לחמש קבוצות:

 

* יישובים בהם מתגוררים רק דרוזים ג'וליס, ירכא, ג'ת, ינוח, בית ג'ן, סג'ור

 

* יישובים בהם דרוזים הם רוב מוחלט עין אל אסד, דלית אל כרמל, עוספיה, חורפיש, כיסרא, סמיע

 

* יישובים בהם הדרוזים הם בין מחצית עד שלוש רביעי מהאוכלוסייה: פקיעין ומע'ר

 

* יישובים בהם הדרוזים הם רק שליש עד רבע מהאוכלוסייה: ראמה, אבו סנאן ושפרעם

 

* יישובים בהם הדרוזים הם מיעוט מבוטל: כפר יאסיף, תרשיחא, אילת, עכו וחיפה

*****

מאז 1967 נכללים ארבעת יישובי הדרוזים ברמת הגולן בשליטת ישראל ומאז 1981 נחשבים תושביה אולם, חלק מהם מסרבים לקבל אזרחות ישראלית

*****

מקורות הרחבות והפניות  אחד נוסף וגם  סלמאן פאלח (2000), הדרוזים במזרח התיכון, תל אביב, הוצאת משרד הביטחון; שמעון אביבי (2007) טס נחושת – המדיניות הישראלית כלפי העדה הדרוזית 1948–1967, הוצאת יד יצחק בן צבי; אילן כפיר ודני דור (2005), דרוזי – לוחם, אמיץ, ישראלי גאה – הדרוזים וצהל: קשר שלא יינתק, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2005; שוקי אמרני (2010) הדרוזים בין עדה לאום ומדינה – קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה;

 

מראות היישובים
ומעט מידע אודותיהם

*****

ג'וליס

הכפר נמצא על גבעה שבין נחל יסף בצפון ונחל יצהר בדרום, כ – 3 ק"מ ממזרח למישור החוף. חלק מבתי הכפר בנוי על יסודות קדומים.

ג'וליס הוא כפר שגדל והיה והוכרז כמועצה מקומית בשנת 1967. מספר תושביו בסוף שנת 2019 כ-6,400. ג'וליס היא מקום מושבם של השייח' מוואפק טריף, ראש העדה הדרוזית, והשייח' נעים כאמל הנו, קאדי בית הדין השרעי הדרוזי בישראל.

ישנה סברה שהיישוב בנוי על הריסות היישוב העברי ג’ינס, מקום מושבו של רבי שמעון, ומכאן מקור השם. סברה אחרת שמקור השם מתקופת הבניה הראשונה, התקופה הרומית מאמצע המאה הראשונה לפנה"ס עד אמצע המאה הראשונה לספירה. זה שם בית אב (נומן) "יוליוס" שהיה בשימוש על ידי הקיסר יוליוס קיסר ושלושת הקיסרים הראשונים של רומא: אוגוסטוס, טיבריוס וקליגולה. סברה נוספת היא שמקור השם מהמילה "ג'לס" בערבית שפירושה "ישב" היות שהיישוב "יושב" על אזור יחסית שטוח ונמוך לעומת ההרים המתנשאים ממזרח ובמיוחד היישוב השכן-ירכא.

******

בג'וליס התקיים יישוב בתקופת התלמוד ובימי הביניים. הוצע לזהות את המקום עם La Guille הצלבנית, אך מקום זה היה בתחום אכזיב ולכן מיקומו של ג’וליס אינו מתאים והזיהוי הנכון הוא עם ח' ג'עילה. לפי תעודות בארכיון הטורקי, במאות ה-14 וה-16 הייתה בג'וליס קהילה יהודית. ב-1388 העתיק סעדיה בן יעקב את "ספר המספיק" מאת תנחום הירושלמי "בעיר ג'ולס דעל מי בורות הסמוכה לעכו, די על שפת הים". לפי יצחק בן צבי קיומה של קהילה יהודית בתוך כפר חקלאי מובהק שאיננו מרכז מסחרי מעיד כי אנשיה עסקו גם הם בחקלאות. כנראה  שהיישוב הנוכחי הוקם במאה ה-16.
כאמור המקום כנראה מוזכר לראשונה בכתובים בהערה על כתב יד עברי הנמצא בספרייה הבודליינית באוקספורד. לפי ההערה הספר הועתק בשנת 1388 "בעיר ג'ולס דעל מי בורות הסמוכה לעכו". ברשימות המסים הטורקיות מהמאה הט"ז שם המקום הוא Juls, וניתן ללמוד כי בין שבעים ותשעה משלמי המסים במקום תשעה היו יהודים. זהו המקום היחיד בתחום מפת הסקר שבו שולמו מסים עבור בית בד, ויותר ממחצית המסים שולמו על "זיתים, עצי פרי וגידולי קיץ", כנראה בעיקר זיתים. הדבר מוסבר במיקום הכפר בהרים, ללא עמקים בסביבה הקרובה. תושבי המקום השתתפו גם הם במהומות של שנת 1573. בסקר לא נמצאו בתחום הכפר פריטים עתיקים או מתקנים שמקורם בכפר עצמו.
מקור וגם ג'וליס, אתר 247, מפה 5, סקר ארכיאולוגי של ישראל

קבר שיח` עלי פארס -נחשב למקום קדוש שעולים אליו לרגל לקבל את ברכת השייח' הצדיק עלי פארס , וגם משמש כבית מדרש ללימוד דת לצעירות וצעירות .והמערה שהתבודד בה נקראת היום "אל-נקאטה" – מערת נטיפים ומהווה מקום תיירותי חשוב והרבה נשים דרוזיות ממלאות בקבוקים קטנים ממי המערה הנוטפים מהתקרה לצורך טפטוף בעיניים כואבות ולשם ברכה.
קבר שיך בתוך מבנה בעל כיפה וסביבו חצר מוקפת בקיר. בעבר היה הקבר מדרום לג’וליס, אך היום הכפר גדל והוא מקיף אותו. גרן מזכיר את הקבר בשנת 1880 והוא מצוין גם במפת הסקר הבריטי, אך אינו מוזכר בטקסט. לתושבי הכפר יש מסורת שלפיה עלי פריס היה קדוש שהתבודד במערת נטיפים ושתה מפטמות הנטיפים. המסורת מיוחסת למערת נטיפים שנמצאת כ – 3 ק"מ מדרום-מזרח לקבר השיך, במדרון הדרומי של נחל יצהר. המערה קטנה מאד (0.8X5 מ', גובה 1.1 מ') ולפחות חלקה חצוב בידי אדם ומצויים בה נטיפים פעילים. שביל שהטיפוס בו קשה מוביל אליה.
ג'וליס, אתר 246, מפה 5, סקר ארכיאולוגי של ישראל

שיח' עלי פארס נמנה עם אנשי הדת הבולטים בקרב הדרוזים ושלישי בחשיבותו אחרי אלאמיר אלסיד ואלשיח' אלפאדל. עלי פארס נולד בכפר ירכא בשנת 1704 או 1708. אביו , שהשתייך להמולת אלמעידי , שרת כחייל בצבאו של ט'אהר אלעמר והוצב בקלעת ג'דין (מבצר יחיעם).
כבר בילדותו , גילה שייח' עלי פארס חכמה ולמד דת בחריצות ושקדנות שאין כמוה . הוא נכח בכל התפילות של השייח'ים המבוגרים ממנו והשתתף באירועים דתיים של אנשי הדת .הוא התפלל יחד איתם בערבי ימי ראשון וחמישי לפי המקובל אצל הדרוזים .תכונותיו הטובות ליוו אותו ושמו הלך לפניו בכל אשר פנה.
בנעוריו עבר טרגדיה קשה בעקבות מות אמו והתנהגותה הגסה של אמו החורגת . הוא סבל ממנה רבות עד אשר החליט לעזוב את משפחתו ואת כפרו ירכא ולעבור לכפר השכן ג'ולס , בתקווה כי ימצא בית חם אצל השייח'ים הנדיבים במקום החדש .
בג'ולס זכה לקבלת פנים חמה . השייח'ים אירחו אותו והגישו לו מכל טוב . כולם אהבו אותו והזמינו אותו לביתם והתאספו סביבו כדי לשמוע ממנו תפילות , סיפורי צדיקים וחכמים וגם שירי תפילה אשר כתב בעצמו .אך הנער הרגיש לא בנוח כלפי מארחיו , שהשקיעו רבות כדי לארח אותו בצורה אדיבה ונעימה . בוקר בהיר אחד, קם הנער, עזב את הכפר ועבר להתגורר במערה בשולי הכפר ובה בילה את זמנו בתפילה . אנשי ג'ולס הרגישו בחסרונו וכשבושש לבוא , הבינו כי עזב אותם .הם הרגישו שאבד להם אוצר יקר מאד וחיפשו אותו בכל מקום , עד שמצאוהו .הם הפצירו בו לחזור , אך הוא סירב והתעקש להישאר במקום המרוחק , על מנת שיהיה לו זמן ללמוד ולהתפלל .לשייח'ים לא הייתה ברירה אלא לכבד את רצונו .הם ביקרו אותו יום יום והביאו לו מזון ושתייה , אך הדבר לא נשא חן בעיני השייח' עלי פארס , שחשש שהוא מכביד עליהם . יום אחד התפלל שייח' עלי פארס לאלוהים והתחנן שיפתור לו את הבעיה הכואבת הזאת , ואז קרה נס גדול : מים זרמו מתוך סלע במערה ועצים רבים בסביבה הניבו פירות מתוקים, כמו חרוב , ענבים ותאנים .
השייח' שמח והסביר לחבריו מהכפר ג'ולס , שאין עוד צורך שיביאו לו מזון ומים כי יש לו בשפע . למרות זאת , המשיכו השייח'ים בביקוריהם . יום אחד אמרו לו השייח'ים כי אם רצונו להקל עליהם עליו לחזור לכפר יחד עמם . אחד השייח'ים אף הציע לו חדר פנוי להתגורר בו . עלי פארס הסכים לחזור לג'ולס , בתנאי שכל יום ילך למערה כדי ללמוד ולהתפלל . וכך היה . מידי ערב , כשהשייח' חזר לכפר היו התושבים מתאספים סביבו כדי לשמוע את דברי חוכמתו . גם אנשים מכפר הולדתו הגיעו אליו והתחננו שיחזור לכפרו הקודם . אך הוא סירב ובילה
את כל ימי חייו בחברת מארחיו מג'ולס , שידעו שברכתו מרחפת מעל כל הכפר . אנשי ג'ולס כיבדו אותו ושמרו עליו גם בעת זקנה , ובמותו קברו אותו בחדר בו גר (כיפת שייח' עלי פארס היא נקראת היום) . חדר זה נמצא בכפר עד עצם היום הזה.
מקור עמותת בית המורשת הדרוזית – גוליס 

ירכא

יִרְכָּא הוא יישוב שרוב תושביו דרוזים והוכרז כמועצה מקומית ב-1959. מספר תושביו כ-17,000 נפש.

כבר במאה ה-11, עם התפצלות הדת הדרוזית מהאסלאם השיעי, הוזכר כפר בשם ירכא ככפר דרוזי. אך עד המאה ה-19 כמעט ולא היו ידועים עליו פרטים. בתחילת התקופה העות'מאנית בארץ ישראל ירכא אחד הכפרים הגדולים בגליל המערבי . רוב התושבים היו דרוזים שעסקו בחקלאות. במהלך התקופה העות'מאנית התחזקה משפחת מועדי שבראשה עמד סעיד מרזוק מועדי, שקיבלה זיכיון לגביית המיסים עבור השלטון העות'מאני.
החל מסוף שנות ה-50 של המאה ה-19 ביקרו בכפר תיירים וגאוגרפים אירופאים, בהם יוהנס צלר וויקטור גרן, אשר מתארים את הכפר ככפר חקלאי דרוזי הבנוי על חורבות מבנים עתיקים. הכפר נבנה מבתי אבן שנבנו בצפיפות סביב חצר מרכזית ו"מנזול" (בית האורחים). החוקר יוסף ברסלבי שמע ב-1923 מפי תושבי המקום על יהודים שהתגוררו בכפר עשרות שנים קודם לכן, והקבורים ליד קבר הצדיק בכפר. הספר "ידי משה" מציין את קברו של חושי הארכי בכפר.

 

בתקופת המנדט נסללה דרך מכפר יסיף לירכא והחלה בנייה מחוץ לגרעין הכפר של בתים מודרניים מבטון וברזל. במבנה החברתי הפוליטי והכלכלי לא חל שינוי רב בתקופת המנדט הבריטי, אך השליטה בכפר עברה בהדרגה ממשפחת מועדי למשפחת מולה. בתקופת מלחמת השחרור לא נפגע הכפר ירכא ותושביו שיתפו פעולה עם שלטונות מדינת ישראל מיד עם הקמתה. באותה תקופה היו בכפר כ-2000 תושבים. ב-1956 הוקמה בכפר מועצה מקומית ובשנות ה-60 של המאה ה-20 נסלל אל הכפר כביש מודרני והוא חובר לרשת המים הארצית ולרשת החשמל הארצית. לאחר שנת 1967 הכפר גדל במהירות, הן במספר תושביו והן במספר המבנים ובשטח אותם תפסו. בשנת 1968 היו בכפר קרוב ל-4500 תושבים. התושבים ברובם זנחו את עבודת האדמה והתפרנסו מתעשייה, קבלנות, ומשירות במשטרה ובכוחות הביטחון. בשנת 1992 הגיע מספר התושבים ל-8,500 איש, נבנו בתי ספר רבים כולל בית ספר תיכון.
מקור והפניות

******

 

בחלקו המערבי הנמוך של ירכא נמצא מרכז קניות עצום ממדים שהתפתח מאז שנות ה-90' של המאה הקודמת ופתוח בשבת ומושך אליו קונים רבים מהגליל המערבי ומקריות המפרץ. הוא מציע שפע של קניונים ובהם עשרות חנויות, סופרמרקט ענק למוצרי מזון ובית, כל בו ענק למוצרי תינוקות וילדים, בגדים, נעליים, אביזרים, בגדי ספורט, אביזרי טיול, בגדי נשים גברים ילדים ותינוקות. חנויות מותגים ורשתות, חנויות תאורה ומרכזי מזון, חנויות רהיטים וחנויות לממכר מוצרים חשמליים, מוסכים ומגרשי מכוניות, מסעדות ובתי קפה והכל במחירים השווים לכל נפש.

חילוות אל רוג'אב: שוכנת בקצה המזרחי של ירכא, על ההר. הבניין נבנה ב-1927 על ידי איש הדת מוחמד מועדי, בדמות ה"חילווה אל ביאדה" (החילווה הלבנה) בחאצביא שבבקעת הלבנון, דהיינו מבנה מרובע גדול שבצידו הדרומי והמערבי מרפסות פתוחות גדולות המוקפות בעמודים וקשתות. במשך עשרות שנים היה הבית המרוחק מהכפר, עזוב. התושבים העדיפו להתפלל בחילווה במרכז ירכא. ב-1980 שופץ הבית והוא משמש היום כבית תפילה ולימוד דת. מהבית יש תצפית יפה על הגליל המערבי. ח'לואת אלרוג'ב בירכא נחשב המרכז הדתי השני בחשיבותו אחרי ח'לואת אלביאד'ה בחצביה שבדרום לבנון.

שייח' עלי מועדי נולד בירכא בשנת 1959. סיים לימודי דת בח'לואת אלביאד'ה בכפר חאצביא בדרום לבנון (המרכז הדתי העליון לדרוזים בעולם). בעל תואר ראשון מאוניברסיטת חיפה והיה מורה במשך 33 שנים. כאמור, הוא גם הממונה על הקדש המנוח שייח' מוחמד מועדי מייסד ח'לואת אלרוג'ב בירכא.  שייח' עלי מועדי המשיך את הדרך של המנוח שייח' מוחמד מועדי והוא יזם בנייה של כמה מבנים מסביב לבניין הראשי (כמו מעונות לתלמידים) , והיום באים מכל הכפרים הדרוזים צעירים ללימודי דת…
וגם הוא יו"ר ועדת הקשר הדרוזית ששומרת על הקשר בין הדרוזים בישראל ובעולם. לפני מספר שבועות יזם וארגן משלחת משיח'ים דרוזים לצאת לסוריה אולם, רשויות המדינה מנעו זאת ממנו.
המידע נמסר באדיבות בנו מוחמד מועדי האחראי המנהלי של המרכז הדתי

בדרך מירכא
שהפכה לכביש אספלט
(לא מוסדר!)
לעבר ג'ת וינוח
למול מצוק גיתה
מעל נחל בית העמק
במצפה גיתה

גִּתָּה הוא יישוב קהילתי קטן הנמצא בתחום המועצה אזורית מעלה יוסף. היישוב הוקם בתחילה כחלק מתוכנית המצפים בגליל, אך ננטש לאורך השנים. בשנת 1993 היישוב הוקם מחדש ויושב בעיקר על ידי עולים מברית המועצות לשעבר. היישוב נקרא על שם הנחל הזורם ליד היישוב.

ג'ת

הכפר ג'ת הגלילית הוא כפר דרוזי קטן המונה היום כ-2,000 תושבים ושייך למועצה מקומית ג'ת-ינוח. תחילתו במאה ה-17, עת הגיעו הדרוזים לאזור מכיוון לבנון וסוריה ומצאו את הגבעה המרוחקת מקום מתאים להקים בו כפר, בזכות תנאי השטח ואולי גם בזכות ציון מקום קדוש של האדון אבו-ערוס, הנמצא בפתחו של הכפר העתיק. 25 משפחות התמקמו אז על ראש הגבעה ובנו כפר עם חומה ושערים כנגד תקיפות הבדואים, גגות בתיהם היו מחוברים וסמטאות הכפר הזעיר היו מפותלות וסייעו לחמוק בקלות מכל מבקשי רעתם. הם חצבו בורות מים לכל בית ועיבדו את אדמות הוואדיות סביב.

ממצאים ארכיאולוגים מעידים על התיישבות במקום בתקופות קדומות בהרבה, באתר הארכיאולוגי ראס כלבן שמדרום לכפר, נמצאו שרידי יישוב שהתקיים שם מתקופת הברזל ועד לתקופה הרומית. בראס כלבן נמצאו חרסים, שרידי מבצר ומערות קבורה. מדרום לכפר, על אזור סלעי מעל הנחל, נמצאו שרידים רבים של גתות לייצור יין. ייתכן ששם הכפר הוא גלגול של המילה גת.

המסורת הדרוזית מספרת על מפיץ הדת הדרוזית, אבו ערוס, שחי על הגבעה עוד במאה ה-11, מאות שנים לפני שהוקם עליה הכפר ג'ת הגלילית. הוא חי במערה והיה פוגש את חמשת חבריו מהאזור, מפיצי הדת אף הם, תחת אלון ליד למערתו או ליד זיתים שצמחו בסמוך. בצל האלון או הזיתים, היו נאספים מפיצי הדת חדורי האמונה בכדי לשמוע את דברי התבונה של אבו ערוס ובכדי לדון בעניינים של קדושה ורוח.
כיום נמצא קברו של אבו ערוס במקום שבו הייתה מערתו, מעליו כיפה וצמוד אליו נמצאת החילווה (בית התפילה הדרוזי) של ג'ת. האלון הסמוך הפך לעץ מקודש וגדול מידות, המביא ברכה ומכונה "אלמוברכה" – עץ או מקום המביא ברכה. מאמינים נוהגים לשבת תחתיו כדי להתברך בו, לנשק את גזעו העבות ולהוביל את החתן ביום החתונה סביב העץ. לא רחוק מהאלון נמצאים שלושה עצי זית, שניים צעירים ואחד זקן ומרשים וגם הם מקודשים ומביאים ברכה.
המקור איילת בר מאיר טיול בג'ת הגלילית,

ינוח הכפרים יאנוח וג'ת שמאוגדים במועצה מקומית אחת ובה מתגוררים כ-6,700 תושבים

הכפרים יאנוח וג'ת היו בין השנים 1968–1990 חלק מן המועצה האזורית מרכז הגליל. לאחר פירוקה, הוקמה המועצה המקומית יאנוח-ג'ת. במסגרת תוכנית החירום הכלכלית של 2003 אוחדה המועצה המקומית יאנוח-ג'ת עם שכנותיה, ג'וליס, אבו סנאן וירכא לרשות מקומית אחת – גיי"א. תושבי הכפרים התנגדו לאיחוד ופעלו לסיכולו. כעבור כשנה בוטל האיחוד, ויאנוח-ג'ת חזרה להיות מועצה מקומית עצמאית

ינוח

יש חוקרים המזהים את העיר המקראית ינוח הגלילית באתר סמוך ליאנוח, שבו נערכו חפירות ארכאולוגיות. ייתכן כי מהמקום הגיע התנא אבא יוסי בר חנן איש ינוח
לפי מסורת תושבי המקום, מקור השם 'יאנוח' הוא במיקומו על אם הדרך מלבנון למרכז הגליל, ושעוברי דרכים היו נחים בו.
בתוכנית החלוקה משנת 1947 היו הכפרים מיועדים להפוך לחלק מן המדינה הערבית.

במבצע 'חירם', לכיבוש הגליל העליון מידי צבא ההצלה, תוכננה פעולה משולבת של מספר כוחות. חטיבת גולני פעלה בדרום הגליל, כרמלי פעלה באזור אצבע הגליל, והחטיבות 7 ו-9 פעלו יחדיו במרכז ומערב הגליל העליון. על חטיבה 7 הוטל לכתר את כוחות צבא ההצלה מדרום וממזרח, מאזור מירון וסעסע, ובמקביל חטיבה 9 נועדה לפעול מצפון ומערב, מאזור נהרייה מזרחה. חטיבה 9, תוכננה לכבוש את הגליל העליון המערבי ולהתקדם לעבר הכפר סעסע, במקביל לחטיבה 7.
בליל ה – 29/28 לאוקטובר הפלוגה הדרוזית, שהיתה כפופה לחטיבה 9 יצאה לעבר הכפר הדרוזי יאנוח. הפלוגה נכנסה לכפר תוך שיתוף פעולה עם תושבי המקום ונותרה בו. באותו זמן, ניסה כוח מגדוד 92 לכבוש את המשלטים הצפוניים לכפר, משלט העץ וגבעת הסלעים, אך כשל ונסוג. לאחר כישלון התקפת גדוד 92, כוח מצבא ההצלה יצא למתקפה על יאנוח, וזכה לסיוע מתושבי המקום.
בקרב נהרגו 14 מלוחמי הפלוגה, וזו נסוגה בסיוע ארטילרי.
מקור אתרי מלחמת העצמאות
הקרב ביאנוח הביא להאשמות מצד יהודים ודרוזים כלפי תושבי יאנוח. לטענת גורמים בצה"ל, כניסת צה"ל ליאנוח תואמה עם נכבדי הכפר אשר הפרו את הסיכומים איתם. לעומת זאת, אנשי הכפר טענו שלא היה כל תיאום וכי לא ידעו שבין חיילי צה"ל נמצאים דרוזים.
מקור הפניות  וראו גם מקור חסין חלבי מי הבוגד בקרב ינוח בו נהרגו 14 חיילים מתוכם 11 דרוזים?

 

כיסרא

כסרא – המקורות מספרים כי הישוב היה קיים בתקופה הכנענית, נכבש על ידי המצריים, הכפר נמצא באזור הררי שקשה לעבד את אדמותיו ..נמצאו בתוך הישוב בתי קברות מתקופות הכנענים, כלי זכוכית, מתקופת הצלבים, גם נמצאו שרידי כנסיה שנשרפה ע"י הממלוכים. השרידים מרוכזים במרכז הכפר שעליהם בנו הדרוזים את בתיהם . מקור השם לא ידוע, יתכן שנקרא על שם אחד ממלכי פרס, או מהשם הלועזי Castle (מבצר), ואחד הזקנים אמר שהשם בא לאחר שסלאח אלדין נצח את הצלבנים : הישוב נמצא בקרבת דרך צבאית ומסחרית מובילה בין עכו לדמשק, והתושבים הפיקו תועלת מהקשר עם הנוסעים במסחר, בלינה, במכירת אוכל . בסוף השלטון הבריטי היה מספר התושבים כ- 450 נפש, כולם בני העדה הדרוזית וכיום מגיע מספר התושבים 4800 נפש . בדרום מערב כסרא נמצאת חרבת אלמחוז ששוכנה ע"י הצלבנים ליד מבצר תפן שמשקיף על העיר עכו. בשנת 1266 הגיע הממלוק אלדאהר ביברס כבש את הישובים באזור, הרס, שרף את כסרא וכפר סמיע. הרבה אנשים נהרגו במקום וחלקם עזבו את המקום והשתקעו בכפרים שונים ואולי התאסלמו. רוב התושבים של שני הישובים הגיעו למקום מלבנון בתקופת שלטונו של האמיר פח'ראלדין אלמעני, ומשפחות אחדות הגיעו מהכפרים הסמוכים ומהם הדרוזים בתקופות שונות בזמן העות'מנים ובימי המנדט הבריטי .
אתר המועצה המקומית כסרא – סמיע

כסרא-סמיע היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל הכוללת את הכפרים הסמוכים כיסרא וסמיע. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1990 וכיום מתגוררים בה כ-8,700 תושבים. שני היישובים בנויים על גרעיני כפר עתיקה מהתקופה הפרסית הביזנטית.
במשך שנים רבות התנהלו הכפרים ללא רשות מוניציפלית. משרד הפנים סירב להקים בכפרים מועצות מקומיות בגלל מיעוט התושבים. הצעה לכלול את הכפרים במועצה אזורית מעלה הגליל נדחתה על ידי התושבים בגלל שלא רצו להיות מיעוט במועצה יהודית. בשנת 1968 הוקמה מועצה אזורית מרכז הגליל והכפרים כסרא וסמיע צורפו אליה. בשנת 1990 פורקה המועצה האזורית וכסרא וסמיע היו יחד למועצה מקומית.

הכפרים כיסרא וסמיע עלו לתודעה הציבורית בינואר 1964 כאשר מגפת חצבת תקפה מאות ילדים בכסרא והביאה למותם של מספר תינוקות בכסרא וביאנוח, אשר בגלל מזג האוויר והעדר כבישי גישה לא הצליחו להגיע אליהם צוותים רפואיים. בעקבות זאת שלח משרד הבריאות ציוד חירום ורופאים והוחל בסלילת כביש גישה בסיוע חיילי יחידת המיעוטים. הכביש הסלול נקרא בידי התושבים "כביש החצבת" ובמקביל אליו הותקנו עמודי טלפון שחיברו את הכפר לראשונה לרשת הטלפון.. בשנת 1971 נסתיימה סלילת כבישים פנימיים בתוך הכפרים והחל תכנון של חיבור הכפרים לרשת החשמל הארצית.

*****

בגלל המיסוי הכבד שהונהג בימי השלטון העות'מאני, כשליש מאדמות כסרא היה רשום על שמות של אנשים עם קשרים שלטוניים שדאגו לתשלום המס. מכיוון שהאזור הררי, חלקים נכבדים מהקרקעות סביב הכפר עובדו רק לעיתים או שימשו למרעה. בשנות ה-60 של המאה ה-20 החלה מדינת ישראל ברישום הקרקעות וחלק נכבד מהקרקעות שאנשי כסרא טענו לבעלות עליו נרשם כאדמות מדינה. בשנת 1975 יצאו תושבי הכפר בהמוניהם למנוע עיבוד האדמות על ידי יהודים. לטענת הדרוזים, מתוך 11,200 דונם של הכפר, 5005 הוגדרו אדמות טרשים, 4260 דונם הוגדרו אדמות נפקדים ו-1209 הוגדרו אדמות מדינה, כך שלתושבים נותרו רק 365 דונם. פניות התושבים הביאו להתערבות של ראש הממשלה יצחק רבין, ובעקבות זאת נרשמו כל האדמות המעובדות כאדמות הכפר והבעלות על שאר האדמות נקבעה למשא ומתן עתידי.
מקור 

סמיע 

סמיע יישוב שנמצא בגובה 650 מ' מעל פני הים בין כיסרא ובין פקיעין ומתגוררים בו פחות מ-3,000 נפש מרבית תושביו 80% דרוזים ו-20% נוצרים וובגרעין העתיק של הכפר הוביל אותנו המורה דרך עיסם אלואן. .

 יש חוקרים המזהים את כפר סמיע עם כפר סמי ( בנוסח אחר – כפר סאסי ) , שעליו נחלקו חכמים בדעותיהם אם הוא בתחום צפורי , ודיני שביעית חלים עליו , או בתחום עכו , ולפיכך לא חלים עליו דינים אלה כי הוא"בארץ העמים"וכאילו בחו"ל ( ירושלמי , גיטין מג , ע"ג ) . מסופר על "יעקב איש כפר סמא" ( בנוסח אחר – איש כפר סכניא ) , שבא , " משם של ישו פנדירא [ פנטירא ]", לרפא את אליעזר בן דמה ( שנשכו נחש ) , אך דודו של אליעזר , רבי ישמעאל , לא הניח לו ( ירושלמי , שבת עז , ע"ב ) .
ברשימות מתואר הכפר כבנוי מאבן שוכן על גבעות ומוקף כרמי זיתים ומטעי פרי. אדמת הכפר גירית ומימיו מקורם בחמישה מאגרי מים.

 

*****

זמן שקיעה בסאסא

*****

סוף דבר,

היה זה סיור ארוך
עמוס מראות
בו למדנו להכיר
שישה יישובים דרוזים
בלב הגליל ההררי
ודרכם להתוודע
לעידה מעניינת ומרתקת זו
שאנשיה אזרחים נאמנים
של המדינה
על כל המשתמע מכך.

*****

תודה

******

לחברי הדסי זכריה
שותף לטיול,
נהג נאמן וזהיר
שהוביל כל הדרך
והיה קשוב לבקשותיי
לנסוע ברחובות הצרים והמפותלים

של היישובים
ועצר פעמים רבות
לבקשתי
לצורך ניווט והתמצאות ובעיקר לצורך צילום.

*****

לאנשים הנחמדים מכניסי האורחים:

*****

שייח' עלי מועדי ובנו מוחמד מועדי
שאירחו אותם וסיפרו לנו אודות המרכז הדתי בירכא,

****

מר חמד עבדאללה
מנהל מחלקת התיירות
במועצה המקומית כיסרא – סמיע
שהוביל אותנו לבית עתיק
וקישר אותנו למורה הדרך עיסם אלואן.

*****
מורה דרך עיסם אלואן
שהוביל אותנו בגרעין העתיק
של סמיע
ותאם לנו ביקור בכנסייה
עם מחזיק המפתח עו"ד אמין.
****
האלמונים הרבים
שפגשנו ולא זכרנו שמם
שסייעו בעצה והכוונה

*****

אחרונים חביבים
הזוג רותם מקיבוץ סאסא,
יצחק (פיפ) ורעייתו
שאירחו אותנו בביתם לקפה ומאפה
בשעת ערב טרם הנסיעה חזרה 

*****

 

לטיול דיווש זה יצאנו יונה קקצ'וק, רובי שבת ואני ביום שישי (4/10/2019).

 

עבורי הייתה זו רכיבה אחרי פגרה של שישה שבועות.

 

******

מסלול הסיבוב מעגלי,
התחלה בגני תקווה,
נגד כיוון השעון

קטעים ממסלול זה זהים, חופפים או סמוכים לטיולים קודמים באזור
* בקעת אונו, במרחב עירוני ובשטחים הפתוחים, מרץ 2016
* מזרח מישור חוף דן, בין גני תקווה לבין בני עטרות, מאי 2016
* מחולון אל עמק לוד ובמורד נחל איילון וחזרה דרך מקווה ישראל, אוגוסט 2016
* מגני תקווה אל נחשונים וחזרה דרך גבעת כ"ח ובני עטרות, יוני 2017
* חבל איילון תחתי, בין רמת אפעל לאזור, נובמבר 2017
* רמת גן, שכונות, גנים ואתרים לאורכה ולרוחבה של העיר, מרץ 2018

*****

לב מטרופולין תל אביב

*****

האזור הגיאוגרפי,
מישור חוף דן,

מישור חוף דן הוא בעצם מישור החוף המרכזי,  כלומר אזור משנה של מישור החוף המשתרע בין חוף הים במערב ובין מרגלות השפלה הצפונית במזרח, בין נחל הירקון בצפון ובין ציר כביש יפו – רמלה שעובר לאורך קו פרשת המים המפריד בין יובלי נחל איילון ובין יובלי נחל שורק.
במישור החוף המרכזי כמו בשרון ובמישור חוף יהודה נמצאות מספר יחידות הנוף והן חולות החוף, רכסי הכורכר ואבוסי הסחף ביניהם, גבעות החול האדום והמרזבה המזרחית הנושקת למורדות גבעות השפלה. את חלקו הדרומי של המישור חוצה עמק לוד המשתרע משני צדדיו של נחל איילון לאורך קו שבר גאולוגי בציר בין יפו במערב ורמלה במזרח שעליו עובר תוואי כביש 44 שהוא חלק מהדרך ההיסטורית מיפו לירושלים.

****

דמות האזור גבעות ובקעת אונו
מסוף המאה ה-19
ועד ימינו

השם בקעת אונו מצויין בבספר נחמיה, שם מתואר כי סנבלט החורוני וגשם הערבי הציעו לנחמיה להיפגש עימם ב"כפירים", מקום הנמצא ב"בקעת אונו": "וַיִּשְׁלַח סַנְבַלַּט וְגֶשֶׁם אֵלַי לֵאמֹר לְכָה וְנִוָּעֲדָה יַחְדָּו בַּכְּפִירִים בְּבִקְעַת אוֹנוֹ" (נחמיה ו' ב'). העיר "אונו" הייתה עיר יהודית קדומה, הנזכרת בתנ"ך, במשנה ובתלמוד, ואשר שמה השתמר בשם "כפר עאנה", בדרום קריית אונו של ימינו.

****

קטעי המסלול,
מראות הדרך,
המקומות

*****

קטע ראשון של המסלול

מגני תקווה אל קריית אונו,
חציית כביש 471,
שביל האופניים
בדרום גבעת שמואל,
שכונת רמת אילן
ומתחם אוניברסיטת בר אילן,
חציית כביש 4,
בשולי שכונות
גן ערמונים ונווה יהושע,
בתוך שכון הצנחנים
במזרח רמת גן
ולעבר הפארק הלאומי, 

על קריית אונו ראו בהרחבה להרחבה ראו בקעת אונו, במרחב עירוני ובשטחים הפתוחים, מרץ 2016

 

קטע כביש 4, בין מחלף גהה  על דרך תל אביב – פתח תקווה בין  מחלף השבעה (נקרא בעבר צומת המטרולוגית) על כביש יפו – רמלה הוא "חדש" במונחי רשת הדרכים בישראל. הוא נסלל בתחילת ימיה של המדינה על פי דרישת צה"ל לציור רצף בין צפון הארץ ובין דרומה שיהייה באזור הפתוח בין תל אביב ובין דרך רמלה – פתח תקווה שנמצא סמוך לקו הירוק. המפות למטה מציגות את רשת הדרכים בתקופת המנדט.

****

חלק שני של המסלול

בתוך הפארק הלאומי,
בשולי הספארי,
חציית כביש 461,
פארק אריאל שרון,
דרומה לאורך ערוץ נחל כופר,
הלאה מזרחה מצפון
לאורך ערוץ נחל איילון
לעבר כביש 4

הפארק הלאומי ע"ש קריניצי – הפארק הוקם על אדמות הכפר הנטוש סלמה וניטע בט"ו בשבט בשנת תשי"א-1951 בנוכחות ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון, הרמטכ"ל יגאל ידין, ראש העירייה אברהם קריניצי ושורה של שגרירים וקונסולים זרים. חזון קריניצי היה : "הפארק יהיה נטוע כ-60 אלף עצים ושיחים… אגם מים שישתרע על שטח של עשרה דונמים מעוטר בצמחי מים ומצויד באפשרות שיוט לילדים ונוער. בגן תשוכן פינת חי… בה יותקן אקווריום גדול… אני רואה במה נרחבת שמעליה תנגן התזמורת העירונית לעתים מזומנות…הפארק מיועד לאזרח והאזרח יהיה בעליו … עקרון הפיקוח יהיה אחד תמיד: הכניסה אל הגן והגישה אל שימושיו חינם לכל".
חמשת אלפים תלמידים השתתפו בנטיעת הפארק. ראש הממשלה הרים על נס את פעולתה הברוכה של רמת-גן ושל ראש העירייה אברהם קריניצי. הוא אמר בנאומו: "לפני כמה חדשים הציעה ממשלת ישראל לנטוע שלושה פארקים: בצפון תל אביב, מזרחית ליפו וברמת-גן. זכות גדולה היא לרמת-גן שהיא הראשונה המתחילה במצווה ונוטעת את הפארק הראשון". בפארק ניטעו כ-3000 עצי חרוב, 250 עצי זית, 100 עצי תאנה, עצי פקאן, עצי אבוקדו ועוד. כמו כן נקדחה באר המספקת מים גם לדיירי השכונה הסמוכה.
בסוף שנת 1957 החלו עובדי הפארק לצקת יסודות למזח באגם. בט"ו בשבט תשי"ח הוזרמו המים הראשונים אל האגם כדי לבחון את יעילותו וכעבור שבוע, בשעה שירדו גשמים עזים, הוצף האגם במי גשמים מגדה אל גדה. בשנות ה-60 הושלמה בנייתו של האמפיתיאטרון בפארק ומאז נערכו בו ובפארק בכלל אירועים בקנה מידה ארצי ובינלאומי, כגון תערוכות פרחים, ימי הצנחן ועוד. הפארק המשיך להתפתח לאורך השנים ועיריית רמת-גן, המפעילה אותו, דבקה בערך של פתיחות לכל אדם המגיע אליו.

 

כביש 461  נקרא בעבר גם דרך לוד וגם כביש בני עטרות – תל אביב יפו הוא כביש רוחב שאורכו 12 ק"מ וחוצה את מישור חוף דן מבני עטרות עד מחלף קיבוץ גלויות בנתיבי איילון. הכביש העובר בחלקו הגדול בשטח בנוי, הוא אחד מכבישי הגישה החשובים לתל אביב מכיוון מזרח, ובדומה לכבישי רוחב אחרים באזור הוא מקשר בו צירי האורך החשובים של מישור החוף  כביש 40 בקטע בין פ"ת ולוד וכביש 4 (במחלף מסובים).  כביש 461 עד לבני עטרות נמצא על תשתית דרך היסטורית שהובילה מיפו ללוד שהתחילה ביפו כדרך סלמה והמשיכה דרך הכפרים הערבים שהתקיימו עד מלחמת העצמאות סלמה, אל-ח'ירייה, סקייה, כפר ענה, יהודייה (עבאסייה). בתל אביב הכביש נקרא הוא נקרא דרך קיבוץ גלויות, רחוב לח"י ודרך חיים בר-לב, ומרמת גן דרך אור יהודה ויהוד-מונוסון עד צומת הטייסים הוא נקרא "דרך לוד". קטע הכביש העוקף את שכונת התקווה באורך 3.5 קילומטר נחנך בפברואר 1952. בשנת 1969 הוחל בהרחבת הקטע המזרחי בין אור יהודה לבני עטרות לשלושה נתיבים. בשנת 2004 אישרה הוועדה לתשתיות לאומיות את הארכתו של הכביש לכיוון מזרח, עד למחלף גבעת כ"ח שם הוא יתחבר לכביש 6. בכך יהפוך כביש 461 לכביש רוחב נוסף המחבר את כביש 6 עם כבישי האורך המערביים לו. תוכנית זו זכתה להתנגדות והוצאתה אל הפועל מוטלת בספק.

פארק איילון ע"ש אריאל שרון (ידוע גם בכינוי חירייה) הוא שטח פתוח המצוי בשטח גלילי של מחוז תל אביב לאורך נחל איילון בקטע שבין נמל תעופה בן-גוריון לנתיבי איילון. השטח תחום מצפון על ידי אור יהודה, רמת גן ותל אביב-יפו ומדרום על ידי כביש 1, אזור ומקוה ישראל. לפי תוכניות הממשלה אמור שטח זה להפוך לפארק ובצידו אזור שיוקדש למיחזור. האתר הבולט ביותר בשטח הפארק העתידי הוא הר הזבל, וכן נכללת בו חוות שלם, ויש בשטח שבילים המאפשרים טיולים רגליים ובאמצעות אופניים.
בשנת 2005 החליטה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון על הקמת פארק מטרופוליני בשטח הפתוח האחרון בגוש דן: "לאור ההכרה בחשיבות הלאומית הרבה שיש לשמירה על השטחים הירוקים מברכת הממשלה על אישור תוכנית המתאר המחוזית… שעניינה הקמת פארק אשר ישמש כ`ריאה ירוקה` במטרופולין תל אביב וייועד לתועלת כלל הציבור למטרות פנאי ונופש, לדור זה ולדורות הבאים".
בשנת 2007, אחרי שקיעתו של אריאל שרון בתרדמת, החליטה ועדת השמות לקרוא לו גם פארק אריאל שרון כהוקרה על תרומתו להקמת הפארק. לשם הקמת הפארק הוקמה חברה ממשלתית בשם "החברה הממשלתית פארק אריאל שרון (איילון) בע"מ". הפארק זכה בפרס העיצוב הירוק בקטגוריית אדריכלות נוף של המרכז האירופי לאדריכלות לשנת 2010.

הכניסה הראשית אל הפארק היא מדרך לוד, כביש 461, וזאת בהתאם לתוכנית המתאר שאושרה על ידי הועדה המחוזית.  במתחם זה יתקיימו פעילויות מסחר ובילוי, פעילויות העשרה ולמידה והוא מוביל אל אזורי הפארק השונים שמציעים מגוון רחב של אפשרויות בילוי בחיק הטבע. זהו למעשה שער הכניסה הראשי לפארק והוא נמצא בתהליכי פיתוח מואצים

הפיכת האתר לפארק – ביוני 2002, לאחר שנתיים של דיונים הופקדה תוכנית מתאר איילון עבור הפארק, ושנתיים אחר כך, בנובמבר 2004 היא אושרה. התוכנית חלה על שטח של כ-8000 דונם הכוללים שטחי פארק מנחם בגין בתחום תל אביב הידוע גם בשם פארק דרום, אדמות חקלאיות השייכות לבית הספר החקלאי מקווה ישראל, מזבלת חירייה ושטחים חקלאיים שונים. באישור התוכנית הוחלט שלא להקצות שטחים ממנה לבנייה למגורים, למרות שהיו גורמים כמו משרד האוצר ומינהל מקרקעי ישראל, אשר גרסו שזאת הדרך הטובה ביותר לגייס מימון להקמת הפארק. באפריל 2005 החליטה ממשלת ישראל, על השתתפות תקציב המדינה בפיתוח הפארק למשך חמש השנים ביחס של שקל תקציב מול שקל תרומה, עד לתקרה של 10 מיליון ש"ח בשנה, ובנובמבר 2005 החליטה על הקמת חברה ממשלתית מנהלת לפארק איילון, אשר תפקידה לתכנן, לפתח, לנהל, לתאם ולתחזק את פארק איילון. הוחלט שתקציב הפארק יתנהל כמשק כספי סגור שיתבסס על תרומות, עיזבונות, מתנות, מענקים, הקצבות מתקציב המדינה, מרשויות מקומיות ומאיגוד ערים דן לתברואה, וכן מהכנסות ממיזמים ההולמים את אופי הפארק, בהתאם לתוכניות החלות על שטח הפארק.

בקצה המערבי והצפוני של הפארק מבוצעות בימים אלה עבודות עפר נרחבות הכוללות הטיית הנחלים איילון ושפירים, שטיפים ביוב וניקוז, העתקת קו תשטיפים וקו סניקה, טיפול ושיקום מטמנת חירייה במדרונות ועוד. עבודות אלה הן חלק מפעל הניקוז של נחל איילון בקטע זה. מכיוון שנחל איילון מנקז מי שיטפונות הוא מתמודד עם אירועים שבהם זורמת כמות מאוד גדולה של מים במורד הנחל. כאשר הנחל לא מצליח לנקז את כל המים, עקב עבודות פיתוח או בגלל שיטפון גדול במיוחד, מתרחשות הצפות ששוטפות את נתיבי איילון ומסכנות אף את נמל התעופה בן-גוריון. עבודות אלה נועדו  לפתור בעיה זו ומטרתן הקמת אזור הצפה שיקלוט את מי השיטפונות העודפים באירוע חריג שימנע את הצפת נתיבי איילון ולשיבושים בתנועות המכוניות והרכבות, ולהצפת השכונות הדרומיות של תל אביב. הקמת אגם הניקוז תאפשר אף להקטין את תעלת האיילון ולאפשר הוספת מסילת רכבת רביעית בנתיבי איילון.

 

*****

קטע שלישי של המסלול

מזרחה לאורך וצמוד
לתוואי נחל איילון
מדרום לאור יהודה ,
בין כביש 4 במערב
לבין כביש 412 במזרח

נחל איילון הוא הגדול מבין יובלי הירקון ואחד הגדולים שבנחלי ישראל. אורכו כ-50 ק"מ ושטח אגן הניקוז שלו כ- 815 קמ"ר, ראשיתו של הנחל בגב ההר דרומית לרמאללה וסופו בנחל הירקון. נחל איילון הינו נחל אכזב, אך בשל שטח הניקוז העצום שלו הוא זורם בעוצמה רבה בעת אירועי גשם חזקים בחודשי החורף.  
נחל איילון מוכר בעבר בשמו הערבי: וָאדִי מוּסְרָרָה.  יש המפרשים את השם הערבי במשמעות "צרורות אבנים" (صرّة "צֻרָה"= צרור). את שמו העברי קיבל מעמק איילון בו הוא עובר, לאורכו. השמות הקודמים של הנחל: w. Salman, w. Kabir, w. Salama, w. Musrara. בעבר נחל איילון היה נחל איתן וכיום הוא נחל אכזב, מוצאו בהרי יהודה דרומית לרמאללה ונשפך לנחל הירקון בתל אביב. אורכו הכולל של הנחל הוא כחמישים קילומטר ושטח אגן הניקוז שלו כ-815 קילומטר רבוע. הנחל כיום הוא היובל המרכזי והעיקרי של נחל הירקון. זה תחום אגן הניקוז של שניהם.

יובליו של נחל איילון בהרי יהודה הם נחל בית חנן, נחל כפירה, נחל החמישה, נחל יתלה, נחל אילן, נחל שורש, נחל בית חורון. בתחילה זורם הנחל בעמק איילון, משם הוא נכנס למאגר איילון וממשיך בגבעות השפלה מזרחית ליישובים כפר שמואל ומשמר איילון. נחל איילון ממשיך לזרום מהשפלה ואליו מגיעים יובלים נוספים ממהר והם נחל נטוף, נחל מודיעים, נחל נבלט. ויובליו האחרים מגבעות השפלה נחל נחשון, נחל מאיר, נחל גזר, נחל עזריה, נחל ענבה, נחל דניאל, נחל גמזו נחל בית עריף, לכיוון כללי של צפון מערב. מערבית לנמל התעופה בן-גוריון, מתחברים אליו שני יובליו הגדולים נחל שפרירים ונחל יהוד אליו התחבר נחל אונו. בהמשך הנחל נכנס לפארק אריאל שרון בקצהו המזרחי של הפארק מתחת לכביש 412 וחוצה אותו לכל אורכו ושם מגיעים אליו נחל כופר מצפון ונחל אזור מדרום והלאה הוא מתועל לנתיבי איילון בכניסה לתל אביב. מנקודה זו ועד קרוב לשפך הוא זורם לכיוון צפון בתעלה בין נתיבי הכביש המהיר. נחל איילון נשפך לנחל הירקון ודרכו לים התיכון. נקודת המפגש עם הירקון יוצרת לשון יבשה המפרידה בין הנחלים ונקראת "פארק ראש הציפור", בשל צורת השטח במבט מהאוויר. היא נמצאת בשטחו של פארק הירקון.

לאורך עשרות שנים מאז ימי קום המדינה סבל נחל איילון מזיהומים מתמשכים והסדרות ניקוז, אשר פגעו קשות במערכת האקולוגית ובבתי הגידול הטבעיים. בשנים האחרונות מבוצעות פעולות רבות לעצירת הזיהומים ובמקביל מקודם שיקום ופיתוח נופי אקולוגי של הנחל. כבר כעת מהווה הנחל בית גידול לעשרות מיני בע"ח בראשם בעלי הכנף. הנחל ושטחי פארק אריאל שרון, להלן, הסובבים אותו, הנמצאים על ציר נדידת הציפורים הבינלאומי, מהווה עבור הציפורים הנודדות אי ירוק בלב המטרופולין העירוני הצפוף המשמש למנוחה, שיחור מזון ולחלקם אף לקינון.

*******

נחל שפירים הינו נחל אכזב ,שמקורו באזור צריפין. הנחל חוצה את כביש 4 ונכנס לתחום פארק אריאל שרון. אפיק הנחל עוקף את הר הפסולת המשוקם חירייה מצד דרום וזורם לאורך קטע של כ- 2 ק"מ עד להתחברותו לנחל איילון (השפירים הוא אחד מיובליו הגדולים של נחל איילון). מפגש הנחלים איילון-שפירים נמצא למרגלות מרפסת התצפית המטרופוליטנית שעל ההר המשוקם. לאורך עשרות שנים סבל נחל שפירים מאירועים חוזרים ונשנים של זיהום, הזרמות שפכים וכן זליגות של מי תשטיפים מזוהמים מהר הפסולת. בשנת 2012 הוסט נחל שפירים מההר למרחק של כ- 100 מטר על מנת לנטרל את השפעות התשטיפים שזלגו ממנו, מה שאפשר בניית טרסה לתמיכה במדרונות ההר ומערכת היקפית תת קרקעית לקליטת התשטיפים. לאחר ביצוע עבודות להסטת הנחל נזרעו במדרונות הנחל למעלה מ-20 מינים של פרחי בר המספקים לנחל מראה צבעוני ומרהיב מדיי שנה. בחלקים העליונים של אפיק הנחל נחפרו בריכות חורף המתמלאות באירועי ההצפה של הנחל ונשארות מלאות במים עד לחודשי האביב. בבריכות אלו מתקיימת מערכת אקולוגית עשירה של חסרי חוליות, דו-חיים וציפורים.

***********

נחל כופר הינו נחל אכזב המהווה את אחד היובלים הצפוניים של האיילון. ראשיתו של הנחל באזור תל השומר והמועצה האזורית אפעל, שם הוא עבר לאורך מספר ק"מ עד לשפך החיבור לנחל איילון. בחלקו העליון עובר הנחל באזורים עירוניים בנויים של רמת גן, גבעתיים וגבעת שמואל ומנקז את מי הגשמים שלה הנחל נשפך ממערכת הניקוז לתוך האגם שבפארק הלאומי ברמת גן וממנו זורמים המים דרך אזור הספארי לתוך שטחי בפארק אריאל שרון, שם חוזר הנחל לזרום בערוץ טבעי.
לאורך השנים סבל הנחל מפגיעה קשה באקולוגיה שהתקיימה בו ובסביבתו, מזיהומים מזדמנים מכוון הספארי ברמת גן וזרמי שפכים משכונת ידידיה שבתחום ת"א. אף על פי כן מהווה הנחל, בשטחי פארק אריאל שרון ,פינת חמד של טבע בשולי העיר. מסביב לנחל מגוונת הכוללת צמחייה רב שנתית של גדות נחלים, פרחי בר וכן עצי איקליפטוס וותיקים ששומרו. במסגרת העבודות לשיקום הנחל בתחום פארק אריאל שרון הוסט הנחל מתוך תחום שכונת ידידיה בת"א ובכך פחת משמעותית סיכוי להצפות השכונה בעתיד באזור זה. מעל נחל כופר הוקם גשר למעבר הולכי רגל ורוכבי אופניים הגשר מחבר את באי הפארק מכוון ת"א למערכת השבילים של הפארק.
נחל אזור הוא יובל של נחל איילון המגיע אליו מדרום. ראשיתו באזור שכונת רמת אליהו בראשון לציון. הוא מנקז את מזרח חולון ואת שטח המועצה המקומית אזור בה הוא זורם בתוך תעולה בנויה עד הגיעו לנחל איילון.

התחושה ברכיבה הייתה
שחבל שלא נעשה איזשהו מאמץ
לשפר את הדרך ולשלט אותה
כדי שתצטרף למפת השבילים המומלצים
לרכיבה בשטחים הפתוחים במטרופולין תל אביב.

 

*****

חלק רביעי של המסלול

לאורך ערוץ נחל יהוד
(שהוא יובל של נחל איילון),
צמוד וממול
לפאה הצפונית
של מתחם נתב"ג,
חציית כביש 461
וכניסה ליהוד מכיוון דרום 

*****

חלק חמישי והאחרון של המסלול,

צפונה בתוך
יהוד,
גני יהודה,
סביון
וחזרה לגני תקווה

יהוד  יושבה לראשונה על ידי אוכלוסייה יהודית על חורבותיו של הכפר הערבי יהודייה, לאחר בריחת תושביו בעקבות כיבושו במבצע דני במלחמת העצמאות, דצמבר 1948. האוכלוסייה שיושבה במקום הייתה ברובה ממוצא תימני, טורקי (דוברי לאדינו) וניצולי שואה מפולין (ובעיקר ממחוז ביאליסטוק). שמותיהם של הכפר הערבי והיישוב היהודי שהוקם על חורבותיו משמרים את שמו של יישוב ששכן במקום, בגבול נחלתו של שבט דן בקרבת נחלת שבט יהודה (ספר יהושע יט, מה). בשנת 1950 הוכרזה כמועצה מקומית ראשונה לאחר קום המדינה ובשנת 1995 הוכרזה יהוד לעיר.

 

גנֵּי יְהוּדָה הוא מושב המשתייך לתנועת האיחוד החקלאי. היישוב הוקם בשנת 1950 בשם "אדמת יהודיה" עד ששונה שמו ל"גני יהודה". את היישוב חוצה נחל אונו (שראשיתו ביישוב סביון) ומתנקז אל נחל יהוד והלאה אל נחל איילון. בעבר השתייך היישוב למועצה אזורית מפעלות אפק ועם איחודה לתוך מועצה אזורית דרום השרון השתייכה גני יהודה למועצה זאת. בשנת 2004 אוחדו סביון וגני יהודה למועצה מקומית אחת.

היישוב סביון  היישוב נקרא על שם פרח הסביון האביבי ונחשב לאחד היישובים היקרים ביותר בישראל שרוב המבנים ביישוב הם צמודי קרקע והוא מדורג במקום הראשון בסולם החברתי-כלכלי (10 מתוך 10). בלב היישוב נובע נחל אונו, המהווה את אחד מיובליו של נחל יהוד.
ההיסטוריה המודרנית של המקום הסמוך לסביון החלה בשנת תרמ"ב (1882), אז הגיעו פליטי המושבה הצעירה פתח-תקווה, שנמלטו ממגיפת קדחת קשה, שהפילה בהם חללים רבים. איכרים אלה רכשו כ- 160 דונם אדמה מהכפר הערבי יהודיה, וקראו למושבתם החדשה "יהוד", על שם העיר המקראית העתיקה. מתיישבים אלה הקימו 14 בתים, באר, בית כנסת, בית מרחץ ומאפייה אך עם התפתחות "אם המושבות" פתח-תקווה החלה יהוד לגווע, התושבים עזבו אט אט, ובשנת תרנ"ג (1893) עזב אחרון המתיישבים, י.מ. סלומון, את המקום. בית האבן האחרון להתיישבות זו, "בית הראשונים", ניצל ושוחזר.
סביון נוסד בשנת 1951 על אדמות הכפר הערבי יהודייה (עבאסייה). הוא הוקם על ידי חברת אפריקה ישראל להשקעות במטרה ליישב אוכלוסייה מבוגרת של יהודים דרום אפריקאים. הוא החל את דרכו כיישוב חקלאי אשר השתייך למועצה אזורית מפעלות אפק ונוהל על ידי ועד מקומי אשר היה גובה את המסים ישירות מידי התושבים. לאחר רפורמה אשר העבירה את גביית המסים לידי המדינה, הועברו כספי המסים ישירות מהמדינה לוועד המקומי. בשנת 1977 שונה הנוהג והכספים הועברו למועצה האזורית במקום לוועד המקומי. הוועד הגיש עתירה לבג"ץ בדרישה לקבל את הכסף, אך העתירה נדחתה. בתגובה, הצליחו פרנסי היישוב בהובלתו של ראש הוועד טוביה לשם בשנת 1978 לגרום למשרד הפנים לנתק את היישוב סביון מהמועצה האזורית ולהפוך אותו למועצה מקומית נפרדת.
שטח השיפוט של המועצה המקומית סביון היה 2,850 דונם ומתגוררים בו כ-4,000 תושבים. בשנת 2004 אוחדו סביון והמושב הסמוך גני יהודה למועצה מקומית אחת, סביון-גני יהודה, במסגרת פרויקט איחוד הרשויות של משרד הפנים בשנת 2003.
המועצה המקומית סביון רואה את תפקידה ולהבטיח שתושבי היישוב  ייהנו מחיי קהילה שוקקים, מסביבה של יישוב קטן שמתקיימים בו אירועים קהילתיים, המשלבים את וותיקי היישוב והילדים, משפחות וצעירים. סביון מאופיינת בירק, גנים יפים, ניקיון וחזות נאה. לכן שם היישוב "סביון" הפך לסמל איכות דיור ושם נרדף לשכונה עם איכות חיים.

גני תקווה – יישוב עירוני המשתרע על שטח של כ-2200 דונם, ומונה  מעל 17,000 תושבים. היישוב הוקם בשנת 1949 על ידי הסוכנות היהודית כיישוב עולים בפאתי פתח תקווה סמוך למושב היובל (כפר מע"ש של היום), שאדמותיו היו שייכות בחלקן לקק"ל ובחלקן לבעלים פרטיים. היישוב הוכר בשם "שיכון היובל". הוא קלט כאלף משפחות מלוב, מרומניה, מפולין, מתימן וממרוקו ואלו שוכנו ב-240 צריפים שבדיים, ארבע דירות בכל צריף, בהן חדר אחד ופינת בישול. בשנות ה-50, היישוב לא היה מחובר לרשת החשמל הארצית והיה מחסור במים ובתחבורה ציבורית – האוטובוסים הגיעו רק עד כפר מע"ש והתושבים נאלצו לעשות דרכם ברגל משם. חברת מקורות הניחה תשתית לכ – 15 ק"מ צינורות מים ושנה לאחר מכן היישוב קיבל את אספקת המים שלו ממקור זה. את החשמל קיבל היישוב לראשונה ביום העצמאות של שנת 1952.  בשנת 1954 שונה שם היישוב לגני תקווה, והיישוב קיבל מעמד מונציפלי של מועצה מקומית. בשנת -1958 נבנו בתים חד-קומתיים ודו-קומתיים על ידי חברת עמידר, ובכך החל פיתוחו המשמעותי של היישוב. בשנים  1962 עד 1965 נבנתה במערב גני תקווה, השכונה הדתית "ישמח משה" על ידי משפחת האדמו"ר מסאסוב. שכונת "גוברניק", שיכון לעולים חדשים, נבנתה ממערב לשיכון היובל ב-1968. לימים שונה שמה לשכונת "הרמה".  בשנת 1972 החלה חברת אפריקה ישראל להשקעות לבנות את אחד הפרויקטים הראשונים שלה – שכונת "גבעת סביון" ממערב ליישוב. באותה תקופה החל היישוב לעבור תהליך פיתוח נרחב שבעקבותיו הוכפלו האוכלוסייה ושטח היישוב. לאחר הבחירות בשנת 1993 החל הישוב לשנות את פניו ללא הכר. הוחלפו רוב תשתיות המים, הביוב והניקוז בישוב. הוקמו כ- 20 כיכרות להגברת הבטיחות בישוב, רמת ההשקעה בחינוך ותרבות עלתה בצורה משמעותית, כולל השקעות בפיתוח ריאות ירוקות ובפיסול סביבתי. בשנת 1995 נבנתה שכונת "גבעת סביון החדשה", שכונת מגורים חדשה במזרח היישוב בגבול עם כפר מעש. השכונה כוללת בתים צמודי קרקע ומאופיינת בבנייה רוויה. במסגרת תכנית זו הוקם מרכז תרבות הכולל היכל תיאטרון, גלריה בשם "מרכז הבמה", קאנטרי קלאב ומרכז מסחרי.  שנה לאחר מכן, בשעת 1996 החלה בנייתה של שכונת "נוף סביון", במערב היישוב, שכונה בעלת אופי דתי. בשנת 2006 החלה מצפון ליישוב בנייה של שכונה חדשה – שכונת "גנים", הכוללת  כ- 400 יחידות דיור בבנייה רוויה, . זוהי השכונה הראשונה שנבנתה בשטחים שסופחו לגני תקווה מפתח תקווה בסוף שנות ה-90 , סיום איכלוס השכונה התרחש לאחרונה ובמקביל החל איכלוס שכונת "גנים צפון" ועתידות להצטרף להן שכונות נוספות שבתכנון. מקור

*******

להרחבה ראו בקעת אונו, במרחב עירוני ובשטחים הפתוחים, מרץ 2016

*****

 

שאלה לסיום
שעלתה במהלך הטיול

מדוע שטח גבעות ובקעת אונו
נמצא בתחום מספר רב הרשויות המקומיות?.

השטח התחום בין
כביש 4 במערב,
כביש 471 בצפון,
כביש 40 במזרח
והכבישים 412 ו-461 בדרום

נמצא בתחום
ארבע ערים,
שתי מועצות מקומיות
ומועצה אזורית אחת

הערים

קריית אונו,

רמת גן

אור יהודה 

יהוד -מונסון

המועצות המקומיות

גני תקווה 

סביון – גני יהודה.

****

 מדוע לא יכולה להיות עיר אחת בשטח זה
שבו מתגוררים כ-200,000 תושבים
שהוא קטן יותר משטח מספר ערים אחרות בישראל?

 

*****

סוף דבר

*****

טיול זה נמשך במשך
ארבע שעות ושלוש רבעי השעה
מתוכן רכבנו
כשלוש ורבע שעות
ושעה וחצי עצרנו
בין היתר גם הפסקת קפה ארוכה.

******
היה נעים ונחמד
לחזור לרכוב
אחרי הפגרה

*****

למרות שאין זו
הפעם הראשונה של טיול באזור,
גם הפעם עברתי במקומות חדשים,
תמיד מעניין.

******
תודה ליונה
שהזמין אותי
ויחד עם רובי
הובילו והתאימו עצמם
לקצב הרכיבה שלי