יישובי הדרוזים בגליל העליון: ג'וליס, ירכא, ג'ת, ינוח, כיסרא וסמיע8 באוקטובר 2019

 

לטיול רכב זה בסוף הקיץ וראשית הסתיו, בין כסה לעשור, יצאנו הדסי זכריה ואני ביום ראשון, 6 באוקטובר 2019.

 

לא שכחנו! ציינו שיום טיול זה היה השנה ה-46, לפרוץ מלחמת יום הכיפורים. אז היינו צעירים, זמן קצר לפני תחילת השירות הצבאי.

 

בטיול זה הסתובבנו בתוך ובין שישה יישובי הדרוזים בגליל העליון המערבי והמרכזי בסדר הבא: ג'וליס, ירכא, ג'ת, ינוח, כסרא וסמיע.

 

***

בעבר הם היו כפרים קטנים ומבודדים והיום הם יישובים גדולים בעלי צביון עירוני.

 

דמות האזור ברבע האחרון של המאה ה-19

דמות האזור בשנותיה הראשונות של המדינה

 

היום ג'וליס וירכא הם יישובים המאורגנים בשתי מועצות מקומיות נפרדות. ארבעה האחרים מאורגנים בשתי מועצות מקומיות בכל אחת שני יישובים: האחת, ינוח – ג'ת והשנייה כיסרא – סמיע 

 

******

 

טיול זה היה ארוך בזמן ומרחק. התחלנו בשעה 05:30  וסיימנו לאחר השעה 22:00

 

ראשית הטיול הייתה נסיעה מנהלתית ממרכז הארץ לעבר הגליל העליון המערבי.

 

התחלנו בג'וליס ממנו עברנו לחלקו המישורי של ירכא ובהמשך טיפסנו במעלה הרכס עד קצהו העליון המזרחי.

 

שם פגשנו ושוחחנו עם שייח' עלי מועדי הממונה על הקדש המנוח שייח' מוחמד מועדי ויו"ר ועדת הקשר הדרוזית ובנו מוחמד מועדי האחראי המנהלי של המרכז ללימודי הדת.

 

מכיכר המרכזית של ירכא בכביש שהיה פעם דרך עפר, אך הוא אינו מוסדר (שאינו באחריות נתיבי ישראל) ירדנו לעבר נחל בית העמק ומשם מטפס לעבר ג'ת.

 

קודם הכניסה לג'ת עברנו לסיבוב קצר במצפה גיתה.

 

אחרי סיבוב בג'ת עברנו לינוח.

 

אחרי הפסקת צהרים קצרה המשכנו לעבר כיסרא דרך כפר ורדים  ואזור תעשייה מגדל תפן ושם לא עצרנו.

 

בכיסרא פגשנו את מר חמד עבדאללה מנהל מחלקת התיירות במועצה המקומית מוביל אותנו לבית עתיק שניצל מהרס והוא קישר אותנו למורה הדרך עיסם אלואן.

 

לאחר סיבוב בכסרא המשכנו לעבר סמיע ובגרעין העתיק של הכפר הוביל אותנו המורה דרך עיסם אלואן.

 

בסמיע סיימנו את הביקור בכפרים הדרוזים.

 

הכוונה הייתה להמשיך ולבקר גם בחורפיש. אולם, בגלל ששעת החושך התקרבה ויתרנו.

 

המשכנו לעבר קיבוץ סאסא לבקר את פיפ, יצחק רותם, חבר לטיולי רכיבת אופניים.

 

בשעת חושך לאחר אירוח קצר בביתו, יצאנו בדרכנו חזרה למרכז הארץ.

 

*****

רקע כללי

הדרוזים הם קבוצה אתנית דוברת-ערבית במזרח התיכון, המקיימים דת ייחודית שהתפצלה מהאסלאם השיעי-איסמאעילי. האמונה הדרוזית צמחה במצרים בתחילת המאה ה-11, ובמרכזה עמדה דמותו של אל-חאכם באמר אללה, הח'ליף השישי בשושלת הפאטמית. על פי המסורת הדרוזית, אל-חאכם היה התגלמות הרוח האלוהית. בשנת 1021 הוא נעלם, ומי שהמשיכו להפיץ את בשורתו, ואת האמונה שהוא התגלות האלוהות, היו חמזה בן-עלי ומוחמד בן אסמאעיל א-דרזי. השניים הסתכסכו ואל-דרזי הואשם במעשים שליליים, ועל כן הכינוי "דרוזי" נחשב דווקא לשלילי בעיני הדרוזים, והם מעדיפים להיקרא בשם "בני מערוף" שפירושו "בני החסד".

*****

היום, כמעט כל הדרוזים במזרח התיכון חיים באזורים ההרריים בסוריה, בלבנון, ובצפון ישראל. מראשית קיום העדה היו נתונים הדרוזים לרדיפות קשות שגרמו להגירתם ממצרים ולהתיישבותם בדרום לבנון. לאחר מכן עברו רבים מבני העדה לאזור הרי שוף שבהר הלבנון, בסוף המאה ה-17 ובעיקר במאה ה-18 בעקבות מלחמת אחים שפרצה בהר הלבנון בין הדרוזים למארונים ובין שני שבטים דרוזיים החלה הנדידה הגדולה של הדרוזים לאזור הר חורן בסוריה ומאז קיבל את השם "הר הדרוזים", ובו מתגוררת מרבית האוכלוסייה הדרוזית.

*******

הדרוזים, נמצאים בארץ ישראל מאז המאה ה-11 חלקם נבנו על עיי כפרים עתיקים מהתקופה הביזנטית והצלבנית ואפילו קודם מתקופת בית שני. חלקם נבנו באתרים אחרים.
התבססות היישוב הדרוזי חלה בעת שלטונם של הדרוזים בדרום לבנון וצפון ארץ ישראל בסוף המאה ה-16 וברבע הראשון של המאה ה-17. התבססות זו הייתה בעיקר בתקופתו של האמיר הדרוזי פחר א-דין השני  שהיה בסוף המאה ה-16 מושל הרי השוף וזכה לתמיכה מקומית של דרוזים ושל מרונים ולאישור הסולטן העות'מאני.. הוא הרחיב את שטח שליטתו והשתלט על הרי הלבנון והגליל העליון. בתחילת המאה ה-17 קשר קשרים עם תושביו הדרוזים של הר הדרוזים ובשנת 1610 השתלט על הגליל התחתון. לאחר מכן המשיך וכבש גם את עמק יזרעאל וצבאו הגיע עד בית שאן וג'נין בדרום. צעדיו אלה גרמו לו להסתכסך עם שליטיהם המקומיים של השומרון והשרון. הסולטן העותמאני שצידד באחרונים בשל חששו מכוחו המתגבר של פח'ר א-דין הצר את צעדיו.
שלב נוסף של התיישבות הדרוזים בארץישראל היה בגלי ההגירה מאז סוף המאה ה-18 ואילך במשך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 עד סוף מלחמת העולם הראשונה ותחילת השלטון הבריטי.

*******

את יישובי הדרוזים בארץ ישראל אפשר לחלק לשלוש קבוצות:
* קיימים וראו בהמשך.
* כפרים שהיום מיושבים על ידי לא דרוזים עמקא, אל ג'דידה, אל מכר מטולה, גוש חלב, פסוטה, דיר אל אסד, אל בעינה וגם בכפרים שנהרסו במלחמת העצמאות: ועין זייתון, אל כויכאת, איקרית ואום אל זיאנת בדרום הכרמל
* כפרים שהיו ונעלמו במישור חוף הגליל ארבע כפרים, בהרי הגליל שלושה כפרים, בבקעת בית הכרם ובגליל התחתון שישה כפרים ובכרמל עשרה כפרים וג'למה בעמק יזרעאל

******

בתקופת המנדט הבריטי נקטו הדרוזים עמדה נייטרלית כלפי הסכסוך בין היהודים לערבים ולא השתתפו במאורעות של שנות העשרים והשלושים. בעקבות עמדה נייטרלית זו של הדרוזים, ראשי היישוב פנו אל הדרוזים בהצעה לשכנות טובה ויחסים תקינים שקיבלו אותה. גם לאחר החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1947, העדיפו הדרוזים בארץ ישראל לנקוט עמדה נייטראלית במהותה כלפי שני הצדדים במאבק ואף הגיעו להסכם לאי התקפה בין היהודים ובין הדרוזים.

********

בתחילת מלחמת העצמאות, פעל גדוד דרוזי בצבא ההצלה של פאוזי קאוקג'י, אשר לא נטל חלק פעיל בלחימה. בתחילת אפריל 1948, אחרי שקאוקג'י נכשל בקרב משמר העמק, הוא הורה לגדוד לתקוף את רמת יוחנן. הגדוד הובס בקרב זה אולם, לאחר מו'מ עם מנהיגי העידה וקשריה עם אנשי היישוב היהודי הגדוד, וכל הדרוזים, עברו לצידם של היהודים במלחמה. ובמבצע חירם בסוף אוקטובר 1948 שהרחיב את שלטית ישראל בגליל העליון נלחמו פלוגה הדרוזית בצה"ל יחד הפלוגה צ'רקסית.

*****

הקשרים הלא רשמיים בתקופת המנדט הבריטי בין הדרוזים ליהודים, סללו את הדרך לקבלתם של הדרוזים ושילובם כאזרחים שווי זכויות וחובות במדינת ישראל. בשנת 1957 הוכרו הדרוזים בישראל כעדה דתית מבחינה רשמית ומאותה שנה הם משרתים בצה"ל שירות חובה. ב-1961 הוקמה מועצה דתית דרוזית.

******

הדרוזים בישראל מונים מעט מ-150,000 תושבים שהם פחות מ-2% מתושבי המדינה ופחות מ-8% מהערבים בישראל. הם מתגוררים בשלושה אזורים גאוגרפיים. כ80% מתגוררים בגליל וברמת הגולן בתחום מחוז הצפון, ו-20% מתגוררים בכרמל בתחום מחוז חיפה. לאור העובדה, שנישואי תערובת אינם מקובלים בתוך העדה, רוב הדרוזים אינם עוזבים את הכפרים הדרוזיים ומעטות המשפחות אשר מתגוררות בערים בהן האוכלוסייה הדרוזית קטנה או שאינה קיימת כלל.

*****

היישובים עם מספר הדרוזים הגדול ביותר היו דלית אל-כרמל (יותר מ-17,000 ), ירכא (כ-17,000) מע'אר (1כ-13,000) ובית ג'אן (כ-12,000אלף).בהיבט הדמוגרפי את יישובי הדרוזים ניתן לסווג לחמש קבוצות:
* יישובים בהם מתגוררים רק דרוזים ג'וליס, ירכא, ג'ת, ינוח, בית ג'ן, סג'ור
* יישובים בהם דרוזים הם רוב מוחלט עין אל אסד, דלית אל כרמל, עוספיה, חורפיש, כיסרא, סמיע
* יישובים בהם הדרוזים הם בין מחצית עד שלוש רביעי מהאוכלוסייה: פקיעין ומע'ר
* יישובים בהם הדרוזים הם רק שליש עד רבע מהאוכלוסייה: ראמה, אבו סנאן ושפרעם
* יישובים בהם הדרוזים הם מיעוט מבוטל: כפר יאסיף, תרשיחא, אילת, עכו וחיפה

*****

מאז 1967 נכללים ארבעת יישובי הדרוזים ברמת הגולן בשליטת ישראל ומאז 1981 נחשבים תושביה אולם, חלק מהם מסרבים לקבל אזרחות ישראלית

*****

מקורות הרחבות והפניות  אחד נוסף וגם  סלמאן פאלח (2000), הדרוזים במזרח התיכון, תל אביב, הוצאת משרד הביטחון; שמעון אביבי (2007) טס נחושת – המדיניות הישראלית כלפי העדה הדרוזית 1948–1967, הוצאת יד יצחק בן צבי; אילן כפיר ודני דור (2005), דרוזי – לוחם, אמיץ, ישראלי גאה – הדרוזים וצהל: קשר שלא יינתק, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2005; שוקי אמרני (2010) הדרוזים בין עדה לאום ומדינה – קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה;

 

מראות היישובים
ומעט מידע אודותיהם

*****

ג'וליס

הכפר נמצא על גבעה שבין נחל יסף בצפון ונחל יצהר בדרום, כ – 3 ק"מ ממזרח למישור החוף. חלק מבתי הכפר בנוי על יסודות קדומים.

****

ג'וליס הוא כפר שגדל והיה והוכרז כמועצה מקומית בשנת 1967. מספר תושביו בסוף שנת 2019 כ-6,400. ג'וליס היא מקום מושבם של השייח' מוואפק טריף, ראש העדה הדרוזית, והשייח' נעים כאמל הנו, קאדי בית הדין השרעי הדרוזי בישראל.

תחום המועצה המקומית ג'וליס

בניין המועצה הראשון בגרעין הכפר

ישנה סברה שהיישוב בנוי על הריסות היישוב העברי ג’ינס, מקום מושבו של רבי שמעון, ומכאן מקור השם. סברה אחרת שמקור השם מתקופת הבניה הראשונה, התקופה הרומית מאמצע המאה הראשונה לפנה"ס עד אמצע המאה הראשונה לספירה. זה שם בית אב (נומן) "יוליוס" שהיה בשימוש על ידי הקיסר יוליוס קיסר ושלושת הקיסרים הראשונים של רומא: אוגוסטוס, טיבריוס וקליגולה. סברה נוספת היא שמקור השם מהמילה "ג'לס" בערבית שפירושה "ישב" היות שהיישוב "יושב" על אזור יחסית שטוח ונמוך לעומת ההרים המתנשאים ממזרח ובמיוחד היישוב השכן-ירכא.

******

בג'וליס התקיים יישוב בתקופת התלמוד ובימי הביניים. הוצע לזהות את המקום עם La Guille הצלבנית, אך מקום זה היה בתחום אכזיב ולכן מיקומו של ג’וליס אינו מתאים והזיהוי הנכון הוא עם ח' ג'עילה. לפי תעודות בארכיון הטורקי, במאות ה-14 וה-16 הייתה בג'וליס קהילה יהודית. ב-1388 העתיק סעדיה בן יעקב את "ספר המספיק" מאת תנחום הירושלמי "בעיר ג'ולס דעל מי בורות הסמוכה לעכו, די על שפת הים". לפי יצחק בן צבי קיומה של קהילה יהודית בתוך כפר חקלאי מובהק שאיננו מרכז מסחרי מעיד כי אנשיה עסקו גם הם בחקלאות. כנראה  שהיישוב הנוכחי הוקם במאה ה-16.
כאמור המקום כנראה מוזכר לראשונה בכתובים בהערה על כתב יד עברי הנמצא בספרייה הבודליינית באוקספורד. לפי ההערה הספר הועתק בשנת 1388 "בעיר ג'ולס דעל מי בורות הסמוכה לעכו". ברשימות המסים הטורקיות מהמאה הט"ז שם המקום הוא Juls, וניתן ללמוד כי בין שבעים ותשעה משלמי המסים במקום תשעה היו יהודים. זהו המקום היחיד בתחום מפת הסקר שבו שולמו מסים עבור בית בד, ויותר ממחצית המסים שולמו על "זיתים, עצי פרי וגידולי קיץ", כנראה בעיקר זיתים. הדבר מוסבר במיקום הכפר בהרים, ללא עמקים בסביבה הקרובה. תושבי המקום השתתפו גם הם במהומות של שנת 1573. בסקר לא נמצאו בתחום הכפר פריטים עתיקים או מתקנים שמקורם בכפר עצמו.
מקור וגם ג'וליס, אתר 247, מפה 5, סקר ארכיאולוגי של ישראל

ג'וליס וסביבתו בשנות ה-40' טרם הקמת המדינה

ג'וליס – מבט ממעל

גרעין הכפר

****

****

קבר שיח עלי פארס

קבר שיח` עלי פארס -נחשב למקום קדוש שעולים אליו לרגל לקבל את ברכת השייח' הצדיק עלי פארס , וגם משמש כבית מדרש ללימוד דת לצעירות וצעירות .והמערה שהתבודד בה נקראת היום "אל-נקאטה" – מערת נטיפים ומהווה מקום תיירותי חשוב והרבה נשים דרוזיות ממלאות בקבוקים קטנים ממי המערה הנוטפים מהתקרה לצורך טפטוף בעיניים כואבות ולשם ברכה.
קבר שיך בתוך מבנה בעל כיפה וסביבו חצר מוקפת בקיר. בעבר היה הקבר מדרום לג’וליס, אך היום הכפר גדל והוא מקיף אותו. גרן מזכיר את הקבר בשנת 1880 והוא מצוין גם במפת הסקר הבריטי, אך אינו מוזכר בטקסט. לתושבי הכפר יש מסורת שלפיה עלי פריס היה קדוש שהתבודד במערת נטיפים ושתה מפטמות הנטיפים. המסורת מיוחסת למערת נטיפים שנמצאת כ – 3 ק"מ מדרום-מזרח לקבר השיך, במדרון הדרומי של נחל יצהר. המערה קטנה מאד (0.8X5 מ', גובה 1.1 מ') ולפחות חלקה חצוב בידי אדם ומצויים בה נטיפים פעילים. שביל שהטיפוס בו קשה מוביל אליה.
ג'וליס, אתר 246, מפה 5, סקר ארכיאולוגי של ישראל

****

שיח' עלי פארס נמנה עם אנשי הדת הבולטים בקרב הדרוזים ושלישי בחשיבותו אחרי אלאמיר אלסיד ואלשיח' אלפאדל. עלי פארס נולד בכפר ירכא בשנת 1704 או 1708. אביו , שהשתייך להמולת אלמעידי , שרת כחייל בצבאו של ט'אהר אלעמר והוצב בקלעת ג'דין (מבצר יחיעם).
כבר בילדותו , גילה שייח' עלי פארס חכמה ולמד דת בחריצות ושקדנות שאין כמוה . הוא נכח בכל התפילות של השייח'ים המבוגרים ממנו והשתתף באירועים דתיים של אנשי הדת .הוא התפלל יחד איתם בערבי ימי ראשון וחמישי לפי המקובל אצל הדרוזים .תכונותיו הטובות ליוו אותו ושמו הלך לפניו בכל אשר פנה.
בנעוריו עבר טרגדיה קשה בעקבות מות אמו והתנהגותה הגסה של אמו החורגת . הוא סבל ממנה רבות עד אשר החליט לעזוב את משפחתו ואת כפרו ירכא ולעבור לכפר השכן ג'ולס , בתקווה כי ימצא בית חם אצל השייח'ים הנדיבים במקום החדש .
בג'ולס זכה לקבלת פנים חמה . השייח'ים אירחו אותו והגישו לו מכל טוב . כולם אהבו אותו והזמינו אותו לביתם והתאספו סביבו כדי לשמוע ממנו תפילות , סיפורי צדיקים וחכמים וגם שירי תפילה אשר כתב בעצמו .אך הנער הרגיש לא בנוח כלפי מארחיו , שהשקיעו רבות כדי לארח אותו בצורה אדיבה ונעימה . בוקר בהיר אחד, קם הנער, עזב את הכפר ועבר להתגורר במערה בשולי הכפר ובה בילה את זמנו בתפילה . אנשי ג'ולס הרגישו בחסרונו וכשבושש לבוא , הבינו כי עזב אותם .הם הרגישו שאבד להם אוצר יקר מאד וחיפשו אותו בכל מקום , עד שמצאוהו .הם הפצירו בו לחזור , אך הוא סירב והתעקש להישאר במקום המרוחק , על מנת שיהיה לו זמן ללמוד ולהתפלל .לשייח'ים לא הייתה ברירה אלא לכבד את רצונו .הם ביקרו אותו יום יום והביאו לו מזון ושתייה , אך הדבר לא נשא חן בעיני השייח' עלי פארס , שחשש שהוא מכביד עליהם . יום אחד התפלל שייח' עלי פארס לאלוהים והתחנן שיפתור לו את הבעיה הכואבת הזאת , ואז קרה נס גדול : מים זרמו מתוך סלע במערה ועצים רבים בסביבה הניבו פירות מתוקים, כמו חרוב , ענבים ותאנים .
השייח' שמח והסביר לחבריו מהכפר ג'ולס , שאין עוד צורך שיביאו לו מזון ומים כי יש לו בשפע . למרות זאת , המשיכו השייח'ים בביקוריהם . יום אחד אמרו לו השייח'ים כי אם רצונו להקל עליהם עליו לחזור לכפר יחד עמם . אחד השייח'ים אף הציע לו חדר פנוי להתגורר בו . עלי פארס הסכים לחזור לג'ולס , בתנאי שכל יום ילך למערה כדי ללמוד ולהתפלל . וכך היה . מידי ערב , כשהשייח' חזר לכפר היו התושבים מתאספים סביבו כדי לשמוע את דברי חוכמתו . גם אנשים מכפר הולדתו הגיעו אליו והתחננו שיחזור לכפרו הקודם . אך הוא סירב ובילה
את כל ימי חייו בחברת מארחיו מג'ולס , שידעו שברכתו מרחפת מעל כל הכפר . אנשי ג'ולס כיבדו אותו ושמרו עליו גם בעת זקנה , ובמותו קברו אותו בחדר בו גר (כיפת שייח' עלי פארס היא נקראת היום) . חדר זה נמצא בכפר עד עצם היום הזה.
מקור עמותת בית המורשת הדרוזית – גוליס 

מיקום קבר שיח עלי וקבר שיח אמין טריף

ביתו וקברו של שיח' אמין טריף שהיה במשך 65 שנים, משנת 1928 ועד מותו בשנת 1993, היה ראש העדה הדרוזית בישראל בתחילה בתקופת השלטון הבריטי ובהמשך מאז קום המדינה.

*****

****

חדר האירוח והנצחה

ירכא

****

יִרְכָּא הוא יישוב שרוב תושביו דרוזים והוכרז כמועצה מקומית ב-1959. מספר תושביו כ-17,000 נפש.

תחום המועצה מקומית ירכא

מבט על חלק מירכא מכיוון דרום

כבר במאה ה-11, עם התפצלות הדת הדרוזית מהאסלאם השיעי, הוזכר כפר בשם ירכא ככפר דרוזי. אך עד המאה ה-19 כמעט ולא היו ידועים עליו פרטים. בתחילת התקופה העות'מאנית בארץ ישראל ירכא אחד הכפרים הגדולים בגליל המערבי . רוב התושבים היו דרוזים שעסקו בחקלאות. במהלך התקופה העות'מאנית התחזקה משפחת מועדי שבראשה עמד סעיד מרזוק מועדי, שקיבלה זיכיון לגביית המיסים עבור השלטון העות'מאני.
החל מסוף שנות ה-50 של המאה ה-19 ביקרו בכפר תיירים וגאוגרפים אירופאים, בהם יוהנס צלר וויקטור גרן, אשר מתארים את הכפר ככפר חקלאי דרוזי הבנוי על חורבות מבנים עתיקים. הכפר נבנה מבתי אבן שנבנו בצפיפות סביב חצר מרכזית ו"מנזול" (בית האורחים). החוקר יוסף ברסלבי שמע ב-1923 מפי תושבי המקום על יהודים שהתגוררו בכפר עשרות שנים קודם לכן, והקבורים ליד קבר הצדיק בכפר. הספר "ידי משה" מציין את קברו של חושי הארכי בכפר.

 

ירכא וסביבתו בשנות ה-40' טרם הקמת המדינה

בתקופת המנדט נסללה דרך מכפר יסיף לירכא והחלה בנייה מחוץ לגרעין הכפר של בתים מודרניים מבטון וברזל. במבנה החברתי הפוליטי והכלכלי לא חל שינוי רב בתקופת המנדט הבריטי, אך השליטה בכפר עברה בהדרגה ממשפחת מועדי למשפחת מולה. בתקופת מלחמת השחרור לא נפגע הכפר ירכא ותושביו שיתפו פעולה עם שלטונות מדינת ישראל מיד עם הקמתה. באותה תקופה היו בכפר כ-2000 תושבים. ב-1956 הוקמה בכפר מועצה מקומית ובשנות ה-60 של המאה ה-20 נסלל אל הכפר כביש מודרני והוא חובר לרשת המים הארצית ולרשת החשמל הארצית. לאחר שנת 1967 הכפר גדל במהירות, הן במספר תושביו והן במספר המבנים ובשטח אותם תפסו. בשנת 1968 היו בכפר קרוב ל-4500 תושבים. התושבים ברובם זנחו את עבודת האדמה והתפרנסו מתעשייה, קבלנות, ומשירות במשטרה ובכוחות הביטחון. בשנת 1992 הגיע מספר התושבים ל-8,500 איש, נבנו בתי ספר רבים כולל בית ספר תיכון.
מקור והפניות

******

 

****

מעלה ירכא

****

****

בחלקו המערבי הנמוך של ירכא נמצא מרכז קניות עצום ממדים שהתפתח מאז שנות ה-90' של המאה הקודמת ופתוח בשבת ומושך אליו קונים רבים מהגליל המערבי ומקריות המפרץ. הוא מציע שפע של קניונים ובהם עשרות חנויות, סופרמרקט ענק למוצרי מזון ובית, כל בו ענק למוצרי תינוקות וילדים, בגדים, נעליים, אביזרים, בגדי ספורט, אביזרי טיול, בגדי נשים גברים ילדים ותינוקות. חנויות מותגים ורשתות, חנויות תאורה ומרכזי מזון, חנויות רהיטים וחנויות לממכר מוצרים חשמליים, מוסכים ומגרשי מכוניות, מסעדות ובתי קפה והכל במחירים השווים לכל נפש.

****

****

****

בניין המועצה המקומית במרכז ירכא

****

****

מבט מהקצה המזרחי הגבוה של ירכא

****

חילוות אל רוג'אב: שוכנת בקצה המזרחי של ירכא, על ההר. הבניין נבנה ב-1927 על ידי איש הדת מוחמד מועדי, בדמות ה"חילווה אל ביאדה" (החילווה הלבנה) בחאצביא שבבקעת הלבנון, דהיינו מבנה מרובע גדול שבצידו הדרומי והמערבי מרפסות פתוחות גדולות המוקפות בעמודים וקשתות. במשך עשרות שנים היה הבית המרוחק מהכפר, עזוב. התושבים העדיפו להתפלל בחילווה במרכז ירכא. ב-1980 שופץ הבית והוא משמש היום כבית תפילה ולימוד דת. מהבית יש תצפית יפה על הגליל המערבי. ח'לואת אלרוג'ב בירכא נחשב המרכז הדתי השני בחשיבותו אחרי ח'לואת אלביאד'ה בחצביה שבדרום לבנון.

****

בניין החליווה

שייח' עלי מועדי הממונה על הקדש המנוח שייח' מוחמד מועדי. ויו"ר ועדת הקשר הדרוזית. הצילום הועבר על ידי מוחמד בנו.

שייח' עלי מועדי נולד בירכא בשנת 1959. סיים לימודי דת בח'לואת אלביאד'ה בכפר חאצביא בדרום לבנון (המרכז הדתי העליון לדרוזים בעולם). בעל תואר ראשון מאוניברסיטת חיפה והיה מורה במשך 33 שנים. כאמור, הוא גם הממונה על הקדש המנוח שייח' מוחמד מועדי מייסד ח'לואת אלרוג'ב בירכא.  שייח' עלי מועדי המשיך את הדרך של המנוח שייח' מוחמד מועדי והוא יזם בנייה של כמה מבנים מסביב לבניין הראשי (כמו מעונות לתלמידים) , והיום באים מכל הכפרים הדרוזים צעירים ללימודי דת…
וגם הוא יו"ר ועדת הקשר הדרוזית ששומרת על הקשר בין הדרוזים בישראל ובעולם. לפני מספר שבועות יזם וארגן משלחת משיח'ים דרוזים לצאת לסוריה אולם, רשויות המדינה מנעו זאת ממנו.
המידע נמסר באדיבות בנו מוחמד מועדי האחראי המנהלי של המרכז הדתי

בנו מוחמד מועדי האחראי המנהלי של המרכז

***

מבט מהכניסה מכיוון מערב

****

זמן עמל

מתחם המדרשה

****

בדרך היורדת צפונה לעבר ג'ת

בדרך מירכא
שהפכה לכביש אספלט
(לא מוסדר!)
לעבר ג'ת וינוח
למול מצוק גיתה
מעל נחל בית העמק
במצפה גיתה

****

ראשית הדרך בצפון ירכא

מורד הדרך

למול מצוק גיתה מעל נחל בית העמק, מבט  מהדרך היורדת מירכא ומטפסת לכיוון ג'ת.

כך נקרא שטח הפקר! חבל!

****

גִּתָּה הוא יישוב קהילתי קטן הנמצא בתחום המועצה אזורית מעלה יוסף. היישוב הוקם בתחילה כחלק מתוכנית המצפים בגליל, אך ננטש לאורך השנים. בשנת 1993 היישוב הוקם מחדש ויושב בעיקר על ידי עולים מברית המועצות לשעבר. היישוב נקרא על שם הנחל הזורם ליד היישוב.

****

מבט ממצפה גיתה לנחל בית העמק

***

ג'ת

מבט על ג'ת מדרום

הכפר ג'ת הגלילית הוא כפר דרוזי קטן המונה היום כ-2,000 תושבים ושייך למועצה מקומית ג'ת-ינוח. תחילתו במאה ה-17, עת הגיעו הדרוזים לאזור מכיוון לבנון וסוריה ומצאו את הגבעה המרוחקת מקום מתאים להקים בו כפר, בזכות תנאי השטח ואולי גם בזכות ציון מקום קדוש של האדון אבו-ערוס, הנמצא בפתחו של הכפר העתיק. 25 משפחות התמקמו אז על ראש הגבעה ובנו כפר עם חומה ושערים כנגד תקיפות הבדואים, גגות בתיהם היו מחוברים וסמטאות הכפר הזעיר היו מפותלות וסייעו לחמוק בקלות מכל מבקשי רעתם. הם חצבו בורות מים לכל בית ועיבדו את אדמות הוואדיות סביב.

****

ממצאים ארכיאולוגים מעידים על התיישבות במקום בתקופות קדומות בהרבה, באתר הארכיאולוגי ראס כלבן שמדרום לכפר, נמצאו שרידי יישוב שהתקיים שם מתקופת הברזל ועד לתקופה הרומית. בראס כלבן נמצאו חרסים, שרידי מבצר ומערות קבורה. מדרום לכפר, על אזור סלעי מעל הנחל, נמצאו שרידים רבים של גתות לייצור יין. ייתכן ששם הכפר הוא גלגול של המילה גת.

הכפר ג'ת וסביבתו בשנות ה-40' טרם הקמת המדינה

מבט על ג'ת מדרום

****

המסורת הדרוזית מספרת על מפיץ הדת הדרוזית, אבו ערוס, שחי על הגבעה עוד במאה ה-11, מאות שנים לפני שהוקם עליה הכפר ג'ת הגלילית. הוא חי במערה והיה פוגש את חמשת חבריו מהאזור, מפיצי הדת אף הם, תחת אלון ליד למערתו או ליד זיתים שצמחו בסמוך. בצל האלון או הזיתים, היו נאספים מפיצי הדת חדורי האמונה בכדי לשמוע את דברי התבונה של אבו ערוס ובכדי לדון בעניינים של קדושה ורוח.
כיום נמצא קברו של אבו ערוס במקום שבו הייתה מערתו, מעליו כיפה וצמוד אליו נמצאת החילווה (בית התפילה הדרוזי) של ג'ת. האלון הסמוך הפך לעץ מקודש וגדול מידות, המביא ברכה ומכונה "אלמוברכה" – עץ או מקום המביא ברכה. מאמינים נוהגים לשבת תחתיו כדי להתברך בו, לנשק את גזעו העבות ולהוביל את החתן ביום החתונה סביב העץ. לא רחוק מהאלון נמצאים שלושה עצי זית, שניים צעירים ואחד זקן ומרשים וגם הם מקודשים ומביאים ברכה.
המקור איילת בר מאיר טיול בג'ת הגלילית,

****

****

****

****

סידנת אבו הרוס

ג'ת – מבט ממעל

גרעין הכפר

***

****

****

בירידה אל הדרך לינוח

ינוח הכפרים יאנוח וג'ת שמאוגדים במועצה מקומית אחת ובה מתגוררים כ-6,700 תושבים

תחום המועצה המקומית ינוח – ג'ת

הכפרים יאנוח וג'ת היו בין השנים 1968–1990 חלק מן המועצה האזורית מרכז הגליל. לאחר פירוקה, הוקמה המועצה המקומית יאנוח-ג'ת. במסגרת תוכנית החירום הכלכלית של 2003 אוחדה המועצה המקומית יאנוח-ג'ת עם שכנותיה, ג'וליס, אבו סנאן וירכא לרשות מקומית אחת – גיי"א. תושבי הכפרים התנגדו לאיחוד ופעלו לסיכולו. כעבור כשנה בוטל האיחוד, ויאנוח-ג'ת חזרה להיות מועצה מקומית עצמאית

ינוח

מבט על ינוח מעל ג'ת

***

יש חוקרים המזהים את העיר המקראית ינוח הגלילית באתר סמוך ליאנוח, שבו נערכו חפירות ארכאולוגיות. ייתכן כי מהמקום הגיע התנא אבא יוסי בר חנן איש ינוח
לפי מסורת תושבי המקום, מקור השם 'יאנוח' הוא במיקומו על אם הדרך מלבנון למרכז הגליל, ושעוברי דרכים היו נחים בו.
בתוכנית החלוקה משנת 1947 היו הכפרים מיועדים להפוך לחלק מן המדינה הערבית.

הכפר ינוח וסביבתו בשנות ה-40' טרם הקמת המדינה

במבצע 'חירם', לכיבוש הגליל העליון מידי צבא ההצלה, תוכננה פעולה משולבת של מספר כוחות. חטיבת גולני פעלה בדרום הגליל, כרמלי פעלה באזור אצבע הגליל, והחטיבות 7 ו-9 פעלו יחדיו במרכז ומערב הגליל העליון. על חטיבה 7 הוטל לכתר את כוחות צבא ההצלה מדרום וממזרח, מאזור מירון וסעסע, ובמקביל חטיבה 9 נועדה לפעול מצפון ומערב, מאזור נהרייה מזרחה. חטיבה 9, תוכננה לכבוש את הגליל העליון המערבי ולהתקדם לעבר הכפר סעסע, במקביל לחטיבה 7.
בליל ה – 29/28 לאוקטובר הפלוגה הדרוזית, שהיתה כפופה לחטיבה 9 יצאה לעבר הכפר הדרוזי יאנוח. הפלוגה נכנסה לכפר תוך שיתוף פעולה עם תושבי המקום ונותרה בו. באותו זמן, ניסה כוח מגדוד 92 לכבוש את המשלטים הצפוניים לכפר, משלט העץ וגבעת הסלעים, אך כשל ונסוג. לאחר כישלון התקפת גדוד 92, כוח מצבא ההצלה יצא למתקפה על יאנוח, וזכה לסיוע מתושבי המקום.
בקרב נהרגו 14 מלוחמי הפלוגה, וזו נסוגה בסיוע ארטילרי.
מקור אתרי מלחמת העצמאות
הקרב ביאנוח הביא להאשמות מצד יהודים ודרוזים כלפי תושבי יאנוח. לטענת גורמים בצה"ל, כניסת צה"ל ליאנוח תואמה עם נכבדי הכפר אשר הפרו את הסיכומים איתם. לעומת זאת, אנשי הכפר טענו שלא היה כל תיאום וכי לא ידעו שבין חיילי צה"ל נמצאים דרוזים.
מקור הפניות  וראו גם מקור חסין חלבי מי הבוגד בקרב ינוח בו נהרגו 14 חיילים מתוכם 11 דרוזים?

 

ינוח – מבט ממעל

****

קבר סתי שמסה

****

****

****

כיסרא

****

כסרא – המקורות מספרים כי הישוב היה קיים בתקופה הכנענית, נכבש על ידי המצריים, הכפר נמצא באזור הררי שקשה לעבד את אדמותיו ..נמצאו בתוך הישוב בתי קברות מתקופות הכנענים, כלי זכוכית, מתקופת הצלבים, גם נמצאו שרידי כנסיה שנשרפה ע"י הממלוכים. השרידים מרוכזים במרכז הכפר שעליהם בנו הדרוזים את בתיהם . מקור השם לא ידוע, יתכן שנקרא על שם אחד ממלכי פרס, או מהשם הלועזי Castle (מבצר), ואחד הזקנים אמר שהשם בא לאחר שסלאח אלדין נצח את הצלבנים : הישוב נמצא בקרבת דרך צבאית ומסחרית מובילה בין עכו לדמשק, והתושבים הפיקו תועלת מהקשר עם הנוסעים במסחר, בלינה, במכירת אוכל . בסוף השלטון הבריטי היה מספר התושבים כ- 450 נפש, כולם בני העדה הדרוזית וכיום מגיע מספר התושבים 4800 נפש . בדרום מערב כסרא נמצאת חרבת אלמחוז ששוכנה ע"י הצלבנים ליד מבצר תפן שמשקיף על העיר עכו. בשנת 1266 הגיע הממלוק אלדאהר ביברס כבש את הישובים באזור, הרס, שרף את כסרא וכפר סמיע. הרבה אנשים נהרגו במקום וחלקם עזבו את המקום והשתקעו בכפרים שונים ואולי התאסלמו. רוב התושבים של שני הישובים הגיעו למקום מלבנון בתקופת שלטונו של האמיר פח'ראלדין אלמעני, ומשפחות אחדות הגיעו מהכפרים הסמוכים ומהם הדרוזים בתקופות שונות בזמן העות'מנים ובימי המנדט הבריטי .
אתר המועצה המקומית כסרא – סמיע

כיסרא – מבט ממעל

****

****

כסרא-סמיע היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל הכוללת את הכפרים הסמוכים כיסרא וסמיע. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1990 וכיום מתגוררים בה כ-8,700 תושבים. שני היישובים בנויים על גרעיני כפר עתיקה מהתקופה הפרסית הביזנטית.
במשך שנים רבות התנהלו הכפרים ללא רשות מוניציפלית. משרד הפנים סירב להקים בכפרים מועצות מקומיות בגלל מיעוט התושבים. הצעה לכלול את הכפרים במועצה אזורית מעלה הגליל נדחתה על ידי התושבים בגלל שלא רצו להיות מיעוט במועצה יהודית. בשנת 1968 הוקמה מועצה אזורית מרכז הגליל והכפרים כסרא וסמיע צורפו אליה. בשנת 1990 פורקה המועצה האזורית וכסרא וסמיע היו יחד למועצה מקומית.

תחום המועצה המקומית כיסרא – סמיע

הכפרים כיסרא וסמיע עלו לתודעה הציבורית בינואר 1964 כאשר מגפת חצבת תקפה מאות ילדים בכסרא והביאה למותם של מספר תינוקות בכסרא וביאנוח, אשר בגלל מזג האוויר והעדר כבישי גישה לא הצליחו להגיע אליהם צוותים רפואיים. בעקבות זאת שלח משרד הבריאות ציוד חירום ורופאים והוחל בסלילת כביש גישה בסיוע חיילי יחידת המיעוטים. הכביש הסלול נקרא בידי התושבים "כביש החצבת" ובמקביל אליו הותקנו עמודי טלפון שחיברו את הכפר לראשונה לרשת הטלפון.. בשנת 1971 נסתיימה סלילת כבישים פנימיים בתוך הכפרים והחל תכנון של חיבור הכפרים לרשת החשמל הארצית.

*****

בגלל המיסוי הכבד שהונהג בימי השלטון העות'מאני, כשליש מאדמות כסרא היה רשום על שמות של אנשים עם קשרים שלטוניים שדאגו לתשלום המס. מכיוון שהאזור הררי, חלקים נכבדים מהקרקעות סביב הכפר עובדו רק לעיתים או שימשו למרעה. בשנות ה-60 של המאה ה-20 החלה מדינת ישראל ברישום הקרקעות וחלק נכבד מהקרקעות שאנשי כסרא טענו לבעלות עליו נרשם כאדמות מדינה. בשנת 1975 יצאו תושבי הכפר בהמוניהם למנוע עיבוד האדמות על ידי יהודים. לטענת הדרוזים, מתוך 11,200 דונם של הכפר, 5005 הוגדרו אדמות טרשים, 4260 דונם הוגדרו אדמות נפקדים ו-1209 הוגדרו אדמות מדינה, כך שלתושבים נותרו רק 365 דונם. פניות התושבים הביאו להתערבות של ראש הממשלה יצחק רבין, ובעקבות זאת נרשמו כל האדמות המעובדות כאדמות הכפר והבעלות על שאר האדמות נקבעה למשא ומתן עתידי.
מקור 

כיסרא וסביבתה בשנות ה-40' טרם הקמת המדינה

כיכר הבריכה בכיסרא

גרעין הכפר

****

****

****

****

מר חמד עבדאללה מנהל מחלקת התיירות במועצה המקומית מוביל אותנו לבית עתיק שניצל מהרס

פנים הבית

הכוונה להפוך אותו למוזיאון

****

מר חמד עבדאללה מנהל מחלקת התיירות

סמיע 

סמיע יישוב שנמצא בגובה 650 מ' מעל פני הים בין כיסרא ובין פקיעין ומתגוררים בו פחות מ-3,000 נפש מרבית תושביו 80% דרוזים ו-20% נוצרים וובגרעין העתיק של הכפר הוביל אותנו המורה דרך עיסם אלואן. .

****

 יש חוקרים המזהים את כפר סמיע עם כפר סמי ( בנוסח אחר – כפר סאסי ) , שעליו נחלקו חכמים בדעותיהם אם הוא בתחום צפורי , ודיני שביעית חלים עליו , או בתחום עכו , ולפיכך לא חלים עליו דינים אלה כי הוא"בארץ העמים"וכאילו בחו"ל ( ירושלמי , גיטין מג , ע"ג ) . מסופר על "יעקב איש כפר סמא" ( בנוסח אחר – איש כפר סכניא ) , שבא , " משם של ישו פנדירא [ פנטירא ]", לרפא את אליעזר בן דמה ( שנשכו נחש ) , אך דודו של אליעזר , רבי ישמעאל , לא הניח לו ( ירושלמי , שבת עז , ע"ב ) .
ברשימות מתואר הכפר כבנוי מאבן שוכן על גבעות ומוקף כרמי זיתים ומטעי פרי. אדמת הכפר גירית ומימיו מקורם בחמישה מאגרי מים.

הכפר סמיע וסביבתו בשנות ה-40' טרם הקמת המדינה

בכניסה לגרעין הכפר

גרעין הכפר ההרוס

סמיע – מבט ממעל

****

בית של השיח טאפש המנוח

בית התפילה על שם ביתו של שיח טאפש שלא הוליד בנים

עיסאם מתאם לנו ביקור בכנסייה

במעלה גרעין הכפר

****

****

****

****

****

קשת ברצפת הבניין המעידה כי נבנה על מבנה עתיק יותר

****

עיסאם בפתח בית עתיק שרכש במרכז הכפר ומשפצו על להפכו לבית אירוח (צימר)

****

****

ישן וחדש

כסיית הקהילה היוונית אורתודוקסית

טרם הכניסה פנימה

חזית הכנסייה פנימה מול האיקונוסטאזיס

הקיר האחורי

חילוקי דיעות וסכסוך בעדה הנוצרית שמונה פחות מ-300 נפש גרמו ליוזמת בניה של כנסייה חדשה ענקית שלא הייתה מביישת עיר גדולה.

 

*****

זמן שקיעה בסאסא

****

*****

סוף דבר,

היה זה סיור ארוך
עמוס מראות
בו למדנו להכיר
שישה יישובים דרוזים
בלב הגליל ההררי
ודרכם להתוודע
לעידה מעניינת ומרתקת זו
שאנשיה אזרחים נאמנים
של המדינה

על כל המשתמע מכך.

*****

תודה

******

לחברי הדסי זכריה
שותף לטיול,
נהג נאמן וזהיר
שהוביל כל הדרך
והיה קשוב לבקשותיי
לנסוע ברחובות הצרים והמפותלים

של היישובים
ועצר פעמים רבות
לבקשתי
לצורך ניווט והתמצאות ובעיקר לצורך צילום.

*****

לאנשים הנחמדים מכניסי האורחים:

*****

שייח' עלי מועדי ובנו מוחמד מועדי
שאירחו אותם וסיפרו לנו אודות המרכז הדתי בירכא,

****

מר חמד עבדאללה
מנהל מחלקת התיירות
במועצה המקומית כיסרא – סמיע
שהוביל אותנו לבית עתיק
וקישר אותנו למורה הדרך עיסם אלואן.

*****
מורה דרך עיסם אלואן
שהוביל אותנו בגרעין העתיק
של סמיע
ותאם לנו ביקור בכנסייה
עם מחזיק המפתח עו"ד אמין.
****
האלמונים הרבים
שפגשנו ולא זכרנו שמם
שסייעו בעצה והכוונה

*****

אחרונים חביבים
הזוג רותם מקיבוץ סאסא,
יצחק (פיפ) ורעייתו
שאירחו אותנו בביתם לקפה ומאפה
בשעת ערב טרם הנסיעה חזרה 

*****