מחולון אל עמק לוד ובמורד נחל איילון וחזרה דרך מקווה ישראל5 באוגוסט 2016

קובץ GPX להורדה GPSies מרחק: 40 ק"מ טיפוס-מצטבר: 150 מטר גלריית תמונות גלריית מפות

 

ביום רביעי (3/8/2016) יצאנו לטייל בלב מטרופולין תל אביב. מסלול הטיול היה הן בשטח הבנוי של היישובים בהם עברנו והן במרחב הפתוח הסמוך אליהם. עברנו במקומות קרובים, בלתי מוכרים ואינם ידועים לאנשים רבים. גם עבורי חלק מהמסלול היה חידוש מעניין.

 

יצאנו עם אור ראשון מחניון קניון חולון. היינו קבוצה קטנה שכללה חמישה מתוכם חלק אנשי חולון: רחי בוטרמן מתכנן המסלול והמוביל, מאיר פלדמן, עמית פינקלשטיין, בן העיר שנולד והתחנך בה ועקר לבאר יעקב, מוטי ארמלין שהגיע מגילון בלב הגליל ואני ממבשרת ציון.

 

חלק ממסלול הטיול קרוב לקטעים של טיול קודם שעשינו לפני חודש: בבת ים ובחולון: שתי ערים שצמחו בחולות והן חלק ממטרופולין תל אביב, חלק אחר ממסלול היה זהה לקטע מסוים בטיול קודם אחר שנעשה באביב סובב בקעת אונו, שילוב של מרחב עירוני ושטחים פתוחים בלב מטרופולין תל אביב

 

היוזמה לביצוע הטיול הייתה של רחי ברוטמן. בעקבות פרסום סיפור הטיול בבת ים ובחולון, לעיל, הוא פנה אלי והציע שבהזדמנות הבאה ארכב גם בדרך הביטחון הישנה בחולון שלדברין "מפוצצת בהיסטוריה לכל אורכה בואכה נחלת יהודה" תשובתי: "אשמח בהחלט לצאת סיור כזה" שאלתי אן הוא יהיה מוכן לצאת איתי. תשובתו הייתה חיובית. למחרת הוא שלח לי את ההצעה לטיול.

 

מבט כללי על מסלול הטיול

 

מסלול הטיול במטרופולין תל אביב

 

מיקום אזור הטיול במרכז מישור החוף

 

זה הוא מסלול הטיול שיוצג להלן לפי ששת חלקיו:

 

 

החלק הראשון של המסלול והחלק האחרון שלו עברו בתוך העיר חולון והם הוקדשו לשחזור מהלך "דרך הביטחון" 

 

"דרך הביטחון" הייתה דרך חלופית שנקבעה בתקופת מלחמת העצמאות ןנועדה לעקוף את היישובים הערביים שישבו בסמוך לכביש יפו – יעזור – רמלה וירושלים (כיום כביש מספר 44). הצורך במציאת דרך עוקפת ובטוחה יותר נולד בעקבות הריגת שבעה נוטרים בפאתי הכפר יעזור, ב- 22 בחודש ינואר 1948, עת אבטחו מעבר שיירה לירושלים ועל כך יפורט בהמשך. הדרך העוקפת שנקראה גם "דרך החולות", עשתה בחלקה שימוש בתוואי קיים, חלקיה הדרומיים בתחום חולון נפרצו במיוחד.

דרך הביטחון על רקע הדרכים בראשית מלחמת העצמאות

 

 

דרך הביטחון" החלה בשכונת עזרא (הצמודה לשכונת התקווה) בדרום תל אביב, חצתה על פני גשר עץ את ואדי מוסררה (כיום נחל איילון), נכנסה אל בין שדרת הדקלים בבית הספר החקלאי 'מקווה ישראל', המשיכה דרומה לאורך רחוב חנקין, חלפה על פני 'חוסמסה', עברה בינות לבתי שכונת מולדת והמשיכה מזרחה לעבר פרדסי נחלת יהודה. שם פגשה הדרך את כביש האורך בית דגן ראשון לציון. במפגש עם הכביש פנתה הדרך דרומה לעבר מרכזה של ראשון לציון ומשם המשיכה דרומה לעבר נס ציונה ורחובות. במושבה רחובות התפצלה הדרך: מזרחה דרך כפר ביל"ו ומזכרת בתיה אל חולדה, שער הגיא וירושלים (ערב ההפוגה הראשונה בתחילת חודש יוני 1948, נעו השיירות "בדרך בורמה", ועקפו את שער הגיא). בכיוון דרום חצתה הדרך את המושבה גדרה, באר טוביה ומשם דרך קיבוץ נגבה הובילה אל יישובי הנגב הרחוקים שברוב חודשי המלחמה הראשונים היו נצורים.

 

 

זה היה הקטע הראשון של המסלול בתוך העיר חולון, כאמור רובו על שרידי דרך הביטחון.

הקטע הראשון של מסלול הטיול

 

יצאנו לדרך כאמור מחניון קניון חולון וירדנו לעבר שכונת קריית פנחס איילון

קריית פנחס אילון (ח'-300) – השכונה החדשה ביותר בחולון הקרויה על שם פנחס אילון (אפריל 1909 – אוקטובר 1987) ראש העירייה השני של חולון (1953 – 1987) וגם יו"ר מרכז השלטון המקומי. השכונה משתרעת על פני שטח גדול – מרח' דוד אלעזר מערבה ועד מתחם ביאליק הנמצא דרומית לביטוח לאומי החדש, כמחצית משטח השכונה נבנה עד כה בבנייני מגורים בני 10 קומות ומעלה. במרכזה נמצא קניון חולון והמדיטק, השכונה תחומה במסלול ההליכה ושביל האופנים המכונה "גולדה".

 

הגענו לגן סיפור דרך הביטחון נמצא ברחוב רפאל איתן בשכונת קריית פנחס איילון.

בחודש ינואר 2008 חנכה עיריית חולון את "גן סיפור דרך הביטחון".  הגן משלב בתוכו סיפור היסטורי לאומי ייחודי. נמצאים בו דגמי כלי רכב מוקטנים, ושרידים מקוריים של תוואי דרך הביטחון באורך של 40 מ' במקום שלובו מפות הדרך ואלמנט פיסולי המציג את שיירות כלי הרכב שעברו בדרך בתש"ח. המיצב בוצע על ידי א. א. תבנית ויציקה בע"מ.

 

 

המשכנו דרומה לפינה הדרום מערבית של שכונת קריית שרת.

קריית שרת – השכונה הדרום-מזרחית בחולון, נבנתה בשנות ה-70 והיא השכונה הגדולה ביותר בחולון. השכונה נקראת על שם ראש הממשלה השני של ישראל, משה שרת. את השכונה חוצה רחוב קרן היסוד ממזרח למערב. הרחובות המרכזיים בשכונה הם רחוב דוד אלעזר, שמהווה את הגבול עם שכונת פנחס אילון, רחוב אלופי צה"ל ורחוב מפרץ שלמה. האתרים המרכזיים בשכונה הם בית שטיינברג (תיאטרון וספרייה), מרכז פיס קריית שרת, מנש"ה – מרכז הנוער שער האריות, פארק פרס, ימית 2000 – פארק המים הגדול בישראל והמרכז מסחרי קריית שרת.

 

המשכנו וירדנו לעבר פארק חולות חולון

אזור חולות חולון הוא חלק הוא חלק מגוש החולות חולון – ראשון לציון הנמצא במישור החוף המרכזי של ארץ ישראל, מדרום מערב לאגן הניקוז של נחל איילון. מקור החול הוא נהר הנילוס במצרים אשר מביא עמו סחף רב שהוא תוצר בלייה של סלעי גרניט, מרמת חבש ומישורי סודן אל הדלתא. זרמי הים באגן המזרחי של הים התיכון מסיעים את הגרגרים ומשקיעים את החול על קו החוף הארצישראלי. חולות מישור החוף צעירים מאד מבחינה גיאולוגית והחלו להצטבר לפני כ 5,000 שנה ובעיקר ב 1,300 השנים האחרונות. עם הקמת הסכר הגדול באסואן (שנחנך בשנת 1970) נחסמה דרכם של חומרי הסחף אל הים. אולם, בים נותרו עדיין כמויות עצומות שמוסעות אל חופי ארץ ישראל. אזור החולות בדרום חולון בו רצועת חולות מישור החוף מגיעה לרחבה המקסימאלי: כ-7 ק"מ. בגוש החולות מצויים רבדים של כורכר, חמרה חולית ורכס כורכר חופי. בעבר השתרע גוש זה על פני כ 59,000 דונם ושרד כאזור בלתי מופרע עד לתחילת שנות השבעים של המאה העשרים, במהלכן נסללו כבישים והורחבו שטחי הערים חולון וראשון לציון. כיום נותרו באזור כ 28,000 דונם של חולות, מתוכם רק כ 30% אינם מופרים. החולות ברובם מיוצבים או מיוצבים למחצה ושולטים בהם נופי צומח אופיניים לחולות. בגוש חולות חולון ראשון לציון תועדו 118 מיני צמחי חולות, בהם 28 מינים אנדמיים (מקומיים).

אזור חולות חולון משתרע בדרומה של העיר על פני כ 4,000 דונמים. גבולותיו של האזור: בצפון – שדרות מנחם בגין ופארק פרס, במזרח – הכביש המהיר תל אביב אשדוד (מספר 4), במערב – רחוב שמחה ארליך וקריית בן גוריון, בדרום – גבולה המוניציפלי של ראשון לציון (השכונות רמת אליהו, נווה ים ואזור הקניונים). הכוונה ביצירת פארק חולות חולון היא לשמר את שטחי החולות האחרונים אשר נותרו בדרום העיר, בהיותם משאב טבעי, ההולך ונעלם מהנוף בארץ – ולהפכם לטבע עירוני שמור ובתולי, אשר יפותח על ידי האדם רק בשוליו הגובלים במגורים, ויהווה מוקד עניין ובילוי לשעות הפנאי, כמו גם מרחב למחקר מדעי וליצירה אמנותית. האתר יציע חוויה מעשירה הן לתלמידים ולחוקרים והן למשפחות ולמטיילים שוחרי טבע ונוף.  שטח הפארק משתרע על פני כ- 400 דונם ומהווה חלק מכ- 1,000 דונם שטח ציבורי פתוח בעתודת קרקע בת כ-4,070 דונם, הממוקמת בדרום שטחה של העיר חולון.

 

 

 

באזור הפארק הוגדרו שש יחידות נוף שונות:  אזור החוליות – ליבת האזור כ 61% מהשטח. שטח שמור יחסית, הכולל ארבעה בתי גידול עיקריים: דיונות מיוצבות חלקית, שקעים, שקעים לחים ודיונות מיוצבות. השקעים שבין הדיונות מתאפיינים בכיסוי צמחי ובעושר מינים גבוה יותר מאשר בדיונות, זאת בשל מפלס מי התהום הגבוה וההגנה מפני הרוח. דיונות לא מיוצבות – בשולי האזור ובסמוך לשני הכבישים החוצים אותו (הכביש ממערב למזרח – דרך הביטחון ההיסטורית, והכביש מצפון לדרום – סעיף דרך הביטחון המוביל כיום אל בית המטבחיים), יש דיונות לא מיוצבות. הדיונות החשופות מהוות כ 12% מהשטח. בחלקן ניתן להבחין בתהליך ייצוב החול על ידי ידיד החולות, לענה חד זרעית וגומא הקרקפות, אליהם מצטרף רותם המדבר במדרונות המוגנים מהרוח. אזורי מעבר – רצועת מעבר המהווה כ 3% מהשטח, מפרידה בין אזור החוליות לשוליים המופרים הגובלים באזור התעשייה של חולון בצפון מזרח ובין אזור החוליות לאתר הפסולת בצפון מערב האזור. הצמחייה ברובה היא לענה חד זרעית, רותם המדבר ותלתן דו גוני. אליהם נלווים מינים פולשים כגון: פרקינסוניה שיכנית, שיטה מכחילה, קיקיון מצוי ומיני באשה ים תיכוניים כשיבולת שועל נפוצה וחרצית עטורה. שולים מופרים – אזור החולות מוקף ברצועה של שוליים מופרים המהווה כ 15% מהשטח. רוחב הרצועה נע בין 10 מ' בגבול שכונת המגורים שמצפון (רחוב מטולה) ל 60 מ' בגבול שכונות המגורים שמדרום או מערב (קריית בן גוריון). בצד המזרחי הגובל באזור התעשייה רוחב השטח המופר מגיע עד 170 מ'. שם הפגיעה נגרמת בעיקר מגרוטאות וערמות פסולת בניין. השטח המופר מכוסה במינים פולשים כשיטה מכחילה ואקליפטוס. אתר הפסולת – בצפון מערב האזור נמצא אתר פסולת בניין לא פעיל המהווה כ 7% מהשטח. הצמחייה נשלטת על ידי מינים פולשים. אתר מגדל המים במולדת – מגדל המים ניצב על גבעה בשוליים הצפוניים של האזור הגובלים בפארק פרס ובפארק המים ימית. האתר מהווה כ 2% משטח החולות ומסביבו נמצאים שרידי בתים של שכונת מולדת.

 

חזרנו לתוואי דרך הביטחון ורכבנו לעבר שכונת מולדת בקצה הדרומי של העיר

 

שכונת מולדת היא השנייה במניין חמש שכונות שעל בסיסה נוסדה העיר חולון. היא הוקמה בשנת 1934 במרחק של כארבעה קילומטרים מדרום לשכונה הראשונה של חולון. אדמות האזור, חוליות ברובן, נרכשו בשנת 1930 על ידי חברת ה"מזרח" בראשותו של המודד חיסין. האדמות חולקו ל 1,800 מגרשים בגודל שליש דונם כל אחד. כ 1000 מגרשים נמכרו ליהודים שהתגוררו בארה"ב. הבאר הראשונה בשכונת מולדת נחפרה על ידי חיסין. את הבאר, היום בבעלות מקורות, ניתן לקראות גם היום ממערב לרחוב המנור. בפס"ח תרצ"ד (1934) הגיעו שמונה המשפחות הראשונות, כולן יוצאות תימן והקימו את הבתים הראשונים, את בית הכנסת ואת מקווה הטהרה. ראשי המשפחות היו: האחים צובארי שלמה, צובארי זכריה, צובארי עובדיה, וגיסם צובארי סעדיה, נגר יעקב, מנחם משה, חסני זכריה ולוי זכריה. בסוף שנת 1934 מנתה השכונה כתשעים משפחות. בתי שכונת מולדת ניבנו בצורה אקראית ומפוזרת על החולות ללא תכנון, לא נעשו כל עבודות תשתית או עבודות יישור ופילוס של הקרקע. את החיים בשכונה ניהל הועד המקומי שניבחר מקרב התושבים. תעסוקה לתושבים הראשונים נמצאה בפרדסי נחלת יהודה וראשון לציון הסמוכות. תושבים אחרים עבדו בשני מפעלים לעיבוד עורות שהוקמו בסמוך: מפעל "קונקורדיה" (בעליו היו בני משפחת זלצמן) ששמו שונה ל"לויתן" (כיום מתחם חברת "קטרפילר" באזור התעשייה), ו"בלנגה" (כיום ברחוב המנור 10). ילדי השכונה קיבלו חינוך דתי בחדר אצל ה"מורי" או בתל אביב. ב-1935 הוקם על ידי המוסדות צריף ששימש כבית ספר בשעות הבוקר וכבית כנסת אחר הצהרים.  הילדים למדו בכיתה אחת רב גילאית. רב השכונה היה הרב ראובן נדאף שעלה לארץ מתימן בשנת 1924, והיה לימים רבה הראשי של קהילת יהודי תימן בחולון. הריחוק משכונות חולון האחרות, החולות הנודדים וקשיי הפרנסה היקשו מאד על החיים בשכונת מולדת ועל התפתחותה. אט אט החלו אנשיה לעזוב את השכונה בחפשם אחר מקום מגורים אחר. השכונה סבלה קשות גם בשל היעדר תחבורה מסודרת. הכביש לשכונה נסלל רק בשנת 1936, כיום זהו המשך רחוב דוד אלעזר דרומה בכיוון ל"גבעת חולון". בימי מאורעות הדמים בין השנים 1936 – 1939 סבלה השכונה מירי בלתי פוסק, תושביה התפנו ברובם אל בית הספר החקלאי "מקווה ישראל", ונותרו בבתים רק כעשרה שומרים. כיום ניתן לראות את בתי שכונת מולדת בקצה רחוב המנור ובשרידים נוספים ניתן להבחין משני צדי רחוב הרוקמים. חלק המזרחי הוא כיום אזור לתעשייה ולמלאכה.
המקור: אתר עיריית חולון 

 

למול שרידי שכונת מולדת

 

המשכנו דרומה בדרך הביטחון בסעיף לכיוון שכונת עזרא וביצרון בראשון לציון.

 

בדרך לכיוון דרום

 

 

סרטון על דרך הביטחון חלק א'  סרטון על דרך הביטחון חלק ב

 

בחולון היה תוואי "דרך הביטחון" כביש בטון, שיצקו מהנדסי חברת 'אגרובנק' בין השנים 1936 עד 1938. את הכביש סללו בשיטה  הבריטית שכללה יישור גבעות החול, הנחת כורכר והידוקו והנחת לוחות בטון אותם יצקו בנפרד על גבי רשתות ברזל. את לוחות הבטון הניחו עם מרווחים צרים ביניהם. באופן טבעי כיסו חולות נודדים חלק גדול מהכביש והיה צורך תדיר לפנותם. בכדי למנוע את כיסוי הכביש הניחו בעמל רב שורות של חביות, בהן הביאו את הזפת לזיפות קטע הכביש דרומה. החביות הונחו ממערב לכביש, לעיתים זו על גבי זו בשתיים ושלוש "קומות". את שנותר "מקו החביות" ניתן לראות היום בצמוד לתוואי "דרך הביטחון", היורד דרומה אל בית המטבחיים ורמת אליהו בראשון לציון.

 

שרידי החביות שנועדו למנוע כיסוי חול על הדרך

 

הגענו עד הקצה הדרך שלא כוסתה בחול

קצה הדרך

 

פנינו לעבר המתחם ההרוס בו נמצא בעבר בית המטבחים וגם פה יש סיפור מעניין.

המתחם ההרוס

 

בית המטבחיים ננטש כבר לפני כמה שנים. הוא פעל בשולי העיר במשך עשרות שנים. בית המטבחיים ששימש בית מטבחיים אזורי והוקם במקום זה בראשית שנות החמישים בהוראת משרד הפנים. לרבים מתושבי בחולון יש זיכרונות מהמקום: חלקם עבדו בו, חלקם סבלו מהרעש והלכלוך וחלקם פחדו ממנו כילדים. בבית המטבחיים היו געיות חזקות של בעלי החיים שהובאו לשחיטה, והריח שעלה ממנו נפוץ לכל עבר, וחדר גם לבתי התושבים שהתגוררו בסמוך. בשנת 2012 המקום נסגר וננטש, כל הציוד ושאריות בעלי החיים נשארו בו והוא הפך לאתר עזוב ומוזנח, ששימש זוגות אוהבים שרצו להתבודד. בתחילת יוני 2015 נשמע פיצוץ עז ברחבי העיר חולון. מבנה בית המטבחיים המיתולוגי, שפעל במשך עשרות שנים מול השכונות גבעת חולון ומולדת, פוצץ באופן מבוקר על ידי פיקוד העורף. הריסות המבנה שימשו לתרגול כוחות ביטחון וחילוץ, במסגרת תרגיל פיקוד העורף הלאומי 'נקודת מפנה 15', שהתקיים באותו זמן. תוספת אודות המקום

 

 

עזבנו את המתחם

 

עזבנו את בית המבטחים וחזרנו לתוואי דרך הביטחון לכיוון מולדת

 

בדרך יכולנו להתרשם מהחולות המשתרעים לכיוון ראשון לציון.

מבט אל החולות מכיוון דרך הביטחון הלאה דרומה לעבר שכונת רמת אליהו בראשון לציון

 

הגענו לאתר מגדל המים של שכונת מולדת

מגדל המים הנמצא בחולות מולדת נבנה בשנת 1936 כדי לספק מים לתושבי השכונה החדשה. בריכת המים והעמודים התומכים בה נבנו ביציקת בטון. קו צינור המים באמצעותו קיבלה שכונת מולדת את מימיה, הגיעו משכונת נחלת יהודה הסמוכה למושבה ראשון לציון. במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936) נבנתה בקומת הביניים של המגדל עמדת תצפית ושמירה. מאוחר יותר שימש המגדל סליק של ההגנה. כיום מוצגת למרגלות המגדל תערוכה היסטורית ובה תמונות של המגדל, של שכונת מולדת ושל דרך הביטחון שעברה במקום.

המשכנו הלאה מזרחה בדרך הביטחון לכיוון נחלת יהודה. שביל האופניים פנה צפונה לכיוון פארק פרס

פארק פרס – הפארק הגדול ביותר בחולון. נקרא על-שם שמעון פרס בעודו בחיים. ממוקם מדרום לשכונת קריית שרת. במרכזו אגם מלאכותי עם מגוון סירות לשיט, מפל ואמפיתיאטרון בו מתקיימים מופעים. בשנת 2015נחנך בתחום הפארק מרכז בילוי ומסחר הנושא את השם "לה-פארק", ובו מסעדות וחנויות. מוזיאון הילדים חולון, היכל הספורט טוטו חולון ומתחם ההחלקה על הקרח Ice Peaks נמצאים אף הם בתחום הפארק.

 

המשכנו בתוואי דרך הביטחון ועברנו באזור המוסכים. הגענו לקצה שדרות ירושלים. המשכנו מזרחה וחצינו את הגשר מעל מחלף חולון מזרח.

מחלף חולון מזרח הוא מחלף המחבר את כביש 4 עם שדרות ירושלים במזרח חולון ועם אזור התעשייה והעסקים של העיר. חלקו הראשון של המחלף, שכולל כניסה לחולון מכיוון דרום, באמצעות גשר מעל כביש 4, נפתח לתנועה ביוני 2010. חודש לאחר מכן נפתחה רמפת ירידה משדרות ירושלים לכביש 4 בכיוון דרום. בפברואר 2011 הסתיים שלב נוסף במחלף, כאשר נפתחה לתנועה רמפת עלייה לשדרות ירושלים ורחוב המרכבה, מכיוון צפון בכביש 4. רמפת ירידה לכיוון צפון לא נבנתה יחד עם חלקיו האחרים של המחלף, עקב עיכוב בתכנון, שנבע מהתנגדות משרד התחבורה, שחשש כי בניית הרמפה תיצור תנועת מספריים מסוכנת בגלל כלי רכב הפונים לכיוון מחלף השבעה, שמרחקו ממחלף חולון מזרח עומד על קילומטר וחצי בלבד. מאז עיריית חולון קדמה תכנון חלופי לרמפה בשיתוף עם עיריית ראשון לציון, כך שתכלול לולאה שתפנה קודם לכיוון דרום, ורק לאחר מכן תשתלב בכביש 4 לכיוון צפון, דבר שיגדיל את המרחק בין נתיב ההשתלבות מהמחלף לכביש 4, לבין מחלף השבעה. לפי התכנון החדש, בנוסף לכניסה לחולון, תתאפשר כניסה ויציאה מהמחלף לשכונת נחלת יהודה אשר בראשון לציון.

עליה לגשר מעל המחלף

מבט מעל הגשר לכיוון דרום

מבט מעל הגשר לכביש 4 בכיוון צפון

 

ירדנו מהמחלף ונכנסו לשטח

הירידה מהמחלף

 

המשכנו מזרחה בדרך לכיוון הפרדסים של נחלת יהודה

 

 

מהדרך הנמצאת יכולנו לראות את מגדל השמירה, שנקרא מזקף שובנה בה כהגנה על דרך הביטחון

לאורכה של דרך הביטחון הוקמו מספר 'מזקפים' שהיו עמדות מגן מבוצרות בשפת אותם הימים. הם נבנו בשכונת עזרא, מקווה ישראל, בתי החרושת "ספירט" ו"היוצק" שעמדו בסמוך לצומת חולון כיום, מגדל המים של מולדת, עמדת העץ, שכונתה עמדת "הקופים" במזרחה של מולדת, ועמדת הבטון (בית באר) בסמוך לנחלת יהודה. חלק מה'מזקפים' והעמדות קיים גם כיום.

 

מגדל השמירה בנחלת יהודה

 

המשכנו עוד מזרחה ונכנסנו לתחום שדות מכון וולקני

 

הגענו לאתר הנצחה בו עמד בית אבו ג'בן

עד שנת 1948 היה במקום (כיום בתחומי המכון הוולקני לחקר החקלאות) בית מידות מפואר של בשם זוהדי אבו ג'בן. עם פרוץ מאורעות המלחמה השתלטו על הבית ערבים חמושים, בזמן שמעט דרומית לכאן נסללה דרך הביטחון שנועדה להעביר את התחבורה היהודית מתל אביב בבטחה דרך ראשון לציון תוך מעקף של ישובי ערבים עוינים. ב 11 בפברואר 1948 עלה אוטובוס של קואופרטיב 'דרום יהודה' על מוקש שהונח על דרך הביטחון וכתוצאה מהפיצוץ נהרגו שניים מנוסעיו וכשלושים נפצעו. אחד ההרוגים היה ד"ר דניאל דישון שהיה איש מכון ויצמן ומומחה בתעשיות חומרי הנפץ. אל האמבולנס של מגן דוד אדום, שחש למקום מראשון לציון נפתחה אש ואנשיו נפגעו. לאחר שנודע כי הפוגעים יצאו מבית אבו ג'בן, הוחלט על פעולת תגובה. כעבור שבועיים, כוח בפיקודו של שלמה להט (שכונה צ'יץ – לימים ראש עיריית תל אביב) פוצץ תוך קרב בפעולה הירואית את המבנה תוך שהוא מותיר 15 הרוגים בצד הערבי.
בשל החשש מהנסיעה בקטע המזרחי הוחלט לסלול עוקף נוסף דרומה. ואכן בחודש מרץ 1948 נסלל באספלט קטע הדרך שבין שכונת מולדת דרומה לעבר שכונת "עזרה וביצרון" (רמת אליהו כיום). התנועה התנהלה בקטע זה ללא הפרעת הערבים. עם כניעתה של יפו הערבית ב 13 במאי 1948 ובריחת ערביי יעזור ובית דג'ן ננטשה 'דרך הביטחון' והתנועה היהודית חזרה להשתמש בכביש יפו – יעזור בית דג'ן. 

לצד שרידי בית אבו ג'בן הוצבה אנדרטה המנציחה את המבצע. בחלקה העליון של אבן ההנצחה משולב איור הממחיש את תכנית הפעולה. הכוח בפיקודו של שלמה להט התמקם בשעה 3:00 לפנות בוקר ממערב לבית, ושלח שלשה כוחות משנה. כוח אחד התמקם מדרום לבית והציב חסימה כלפי מזרח. כוח שני התמקם מצפון לבית והציב חסימה כלפי צפון, כוח שלישי, בפיקודו של מוטקה לנדסמן, פנה לעבר בית הבאר שמצפון לבית. לאחר מיקום כוחות המשנה הצליחו אנשי הכוח העיקרי לפרוץ בשקט את הגדר שהקיפה את הבית ולהפתיע את השומרים הערבים שהיו בו. לאחר קרב קצר השתלטו הלוחמים על הבית, הניחו בו חומר נפץ ופיצצו אותו. בפיצוץ נהרס חלק גדול מן הבית, ורק כשליש ממנו נותר עומד. ביום 8 במרץ 1948 הותקף הבית שוב ופוצץ כולו
במקום גם הוקם אתר הנצחה לזכר חללי משרד החקלאות . ליד האנדרטה בריכה מתומנת, צבועה לבן שעל כל אחת מפאותיה אבן מעוטרת בכוכב 6 קודקודים.

 

לפני שעזבנו את המקום יכולנו לראות את מזרח חולון, המקום ממנו הגענו.

 

מבט אל מזרח חולון

 

רכבנו בתוך שדות מכון וולקני לצפונה

 

 

כאן התחיל הקטע השני של מסלול הטיול

 

 

 

הגענו לשערי מתחם השירות המטאורולוגי הצמוד לכביש 44

השירות המטאורולוגי הישראלי הוא יחידת סמך במשרד התחבורה האחראית לחיזוי מזג האוויר, אספקת מידע מטאורולוגי וחקר האקלים בישראל. ראשיתו בשנת 1937 במסגרת ממשלת המנדט הבריטי, והוא חבר בארגון המטאורולוגי העולמי מאז 1949. השירות מפעיל יותר מ-150 תחנות מדידה ברחבי ישראל. תחומים עיקריים בהם פועל השירות המטאורולוגי: חיזוי מזג האוויר – השירות מספק באופן שוטף את תחזיות מזג האוויר בישראל ומפרסם אזהרות בעת תנאי מזג אוויר קיצוניים. התחזיות מיועדות גם לתחום התעופה, השיט, החקלאות ולמגזרים נוספים דוגמת מפעלי תעשייה ואנרגיה. מחשבים המקושרים לרשת מטאורולוגית בינלאומית ומערכות נוספות כדוגמת מכ"ם לחיזוי גשם מסייעים בהכנת התחזית; ניהול מאגר נתונים היסטורי – השירות אוסף את הנתונים האקלימיים ההיסטוריים כחלק מהמחקר וההבנה של מגמות אקלימיות וההצבעה על תופעות מזג אוויר חריגות. ניטור זיהום האוויר – השירות מפעיל מערכת מעקב אחר מזהמי אוויר גדולים (כתחנות כוח ובתי זיקוק) ומספק נתוני זיהום אוויר תוך התחשבות בתנאים המטאורולוגיים המשפיעים על זיהום האוויר. כמו כן, מתבצע מעקב אחר רמות הקרינה העל-סגולה ותחזיות אקלימיות – השירות מפרסם תחזית עונתית לחודשי החורף (דצמבר עד פברואר). הרחבה על ראשית דרכו של השירות המטאורולוגי, ייעודו, מבנהו הארגוני ועוד

 

 

 

כביש 44 – הוא כביש אורך, המחבר ובין מחלף חולון בצפונה של חולון ובין צומת שמשון ואורכו 39 קילומטרים. הכביש חוצה את העיר רמלה וחולף בסמוך לבאר יעקב, ראשון לציון, כפר חב"ד ובית דגן ובגבול בין אזור לחולון. מרמלה עד מחלף חולון יש קטעים רבים העוברים בשטח בנוי. המשך הדרך ממחלף חולון מערבה נקרא כביש 44 דרך בן צבי המסתיימת ביפו. בהמשך התוואי מתפצל: הראשון מוביל ליפו העתיקה דרך רחוב עולי ציון, והשני דרך רחוב יהודה הימית מתחת לגשר ישירות לנמל יפו. קטע הכביש לנמל דרך יהודה הימית היה עד לסגירת הנמל בשנת 1965 הכביש הראשי שהוביל לנמל יפו.
הקטע הצפון מערבי של הכביש, ממחלף חולון עד מחלף השבעה והלאה לכיוון רמלה היה חלק מהדרך הראשית מיפו לירושלים עוד בימי המנדט הבריטי, ונקרא אז, וגם בראשית ימי מדינת ישראל, "כביש ירושלים". בשנת 1961 הוסב שם הקטע ל"דרך השבעה" על שם שבעת הנוטרים שנפלו בסמוך לעיירה הערבית יאזור שהכביש עבר דרכה להלן. עם פרוץ מלחמת העצמאות רבו ההתקפות על כלי רכבי יהודיים בכביש כפי שיוצג להלן. שלטונות המנדט הבטיחו לאבטח את הכביש וראשי היישוב דרשו ממנה לעמוד בהתחייבות או לאפשר להגנה לאבטח את הכביש בעצמה.
בראשית ימי מדינת ישראל הכביש עבר דרך העיירה אזור. בתחילת 1963 הורחב הכביש לשני נתיבים בכל כיוון, ונסלל כביש עוקף לאזור, מדרום. הכביש העוקף הושלם לקראת סוף 1964. חלקו המזרחי של כביש 44, מצומת שמשון לצומת נחשון, נסלל כחלק מ"כביש הגבורה" בספטמבר-אוקטובר 1948 כדי שיהיה דרך הראשית לירושלים במקום כביש בתוואי ההיסטורי (כביש  424 שנחסם על ידי הלגיון הערבי בלטרון). החלק המרכזי של כביש 44, מצומת נחשון לרמלה, נסלל מאוקטובר 1948 ונפתח לתנועה בספטמבר 1950. אורך הקטע היה 12.5 קילומטר.
עד מלחמת ששת הימים התנועה לירושלים עברה על כביש 44 ולאחריה חודשה התנועה בכביש 424 ועיקר התנועה לירושלים עברה בכביש זה, עד פתיחת כביש 1 בשנת 1978.

 

 

עצרנו ליד האנדרטה למגיני הדרך לירושלים במלחמת העצמאות

 

 

נפילת שבעת הנוטרים היה אירוע שבו נפלו שבעה נוטרים סמוך לעיירה הערבית יאזור, בדרך המובילה מתל אביב לירושלים ב-22 בינואר 1948. בחודשים הראשונים מאז פרוץ מלחמת העצמאות יום למחרת החלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 התנהלה המערכה של היישוב היהודי נגד היישוב הערבי בחזיתות עירוניות ובדרכים. כבר בתחילת המלחמה נחסמה הדרך מתל אביב לראשון לציון, שכאמור, הייתה עורק התנועה היחיד למושבות הדרום ולירושלים בשני מקומות. האחד היה בשכונת אבו כביר ביפו אותו עקפו על ידי דרך הביטחון שהחלה להיסלל עוד לפני המלחמה. המחסום השני היה העיירה יאזור דרכה עבר הכביש. כבר בימים הראשונים למלחמה נרגמו מכוניות יהודים, אך "ההגנה" נמנעה מפעולות תגמול כל עוד דרך הביטחון לא הושלמה ולא ניתן היה לעקוף את יאזור. בעקבות מספר אירועים של פגיעה בשיירות ופעולות תגמול חסם הצבא הבריטי את הכביש ביאזור לתנועה יהודית. לאחר משא ומתן בין הבריטים לאנשי הקשר של "ההגנה" סוכם שנוטרים יהודים חמושים ילוו את השיירות בקטע יאזור. בבוקר 22 בינואר 1948 יצא משער מקווה ישראל טנדר ובו שבעה נוטרים מיחידת משמר נע (מ"ן) בפיקודו של אליהו (אליק) שמיר כדי לבדוק את קטע הדרך עליו הופקדה מחולון עד צומת בית דג'אן להלן, בטרם תעבור שם שיירה. הנוטרים היו אנשי משטרת היישובים העבריים יוצאי יחידות הפלמ"ח והחי"ש והיו למעשה פקודים של השלטונות הבריטים, שעשו הכל כדי להצר את צעדיהם. הנוטרים, אנשי המשמר הנע, המשיכו ללוות שיירות יהודיות ובהתאם להנחיית השלטונות הבריטים לא השתמשו בכלי רכב משוריינים אלא בטנדרים פתוחים והיו חשופים לאש מנשק קל. בהגיע הטנדר לכניסה המערבית ליאזור עקף גוויית כלב שהייתה על הכביש וכסתה על מוקש שהופעל מבית החרושת לקרח. מעוצמת הפיצוץ נפגעו כל הנוטרים. חלקם נהרג במקום וחלקם נפצעו והוכרעו על ידי המון ערבי שהסתער עליהם במקלות ובסכינים והתעלל בגופות. השבעה נקברו בחלקה הצבאית בבית הקברות נחלת יצחק.

 

המשכנו ועלינו לגבעה בה נמצאים שרידי  בית קק"ל הסמוך לצומת בית דגן לידו נמצא מבנה משטרת התנועה. לצומת החלטנו לא להגיע בטיול זה.

צומת בית-דגן הוא מפגשם של (כביש 44 (כביש רמלה תל אביב וכביש 412,מיהוד לראשון לציון והלאה לכיוון נס ציונה ורחובות . הצומת נקרא על שם היישוב בית דגן הסמוך לו ובעבר נקרא צומת בית דג'ן על שם העיירה הערבית שהייתה במקום עד מלחמת העצמאות. צומת זה משמש כאחת היציאות הראשיות של ראשון לציון ושל היישובים בסביבה. הצומת הוא אחד הצמתים המורכבים בארץ שטרם הפך למחלף. במרכז הצומת שנים עשר מעברי חצייה להולכי רגל ומסלולים רבים שאינם אופייניים לצומת רגיל. כך למשלכלי רכב המגיע מכיוון תל אביב ומעוניין לפנות לכיוון יהוד (שמאלה) צריך לצאת לקשת הימנית ומשם לפנות שמאלה, דבר המבלבל נהגים רבים. מזה זמן רב מתכוונת החברה הלאומית לדרכים לבנות במקום מחלף, אך טרם קודמה תוכנית מעשית כלשהי בנושא. סמוך לצומת נמצאת תחנה של משטרת התנועה הארצית ומחנה בית דגן הנטוש. סביב הצומת פזורות מספר תחנות אוטובוס, בהן עוברים קווי אוטובוס רבים, בייחוד הקווים מראשון לציון, רמלה ולוד לתל אביב. אחת התחנות נמצאת על אי תנועה גדול בלב הצומת.

מבנה משטרת התנועה הוא אחד מ-65 מבני מצודות טיגראט שבנתה ממשלת ארץישראל המנדטורית בראשית שנות ה-40 של המאה הקודמת , בעקבות הפקת לקחים מהמרד הערבי הגדול (1936 – 1939). להרחבה מאמר מצודות טיגרט –  שלטון וביטחון בכפיפה אחת ומאמר נוסף תכנון מבצרי המשטרה ( טגרטים) בארץ ישראל. ב- 14 במאי 1948 פינו הבריטים את בניין המשטרה בצומת ומסרו אותו לערבים. באותו יום כבשו אותו היהודים והערבים נסוגו כמעט ללא קרב. בחיפוש במקום נמצא מטען חומר נפץ של 500 ק"ג שהיה אמור להיות מופעל על ידי מנגנון הפעלה הקשור בחוט. למרבית המזל ניתק החוט בעת ההתקפה. לאחר כיבוש המשטרה נפתח הצומת למושבות הדרום ונפסק הצורך להשתמש בדרך הביטחון.  לאחר מלחמת העצמאות נמסר המבנה לשימוש משטרת ישראל. 

 

בית הקרן הקיימת היה בית בודד בן שלוש קומות, כ-650 מטרים ממערב לצומת בית דגן ולתחנת המשטרה הבריטית שהייתה שם. השטח עליו נבנה הבית שהתפרס משני צידי כביש ירושלים תל אביב, נקנה בשנת 1922 על ידי הקרן הקיימת, אך הוחלף עם תושב ערבי מיפו תמורת שטח בגודל דומה בצמוד לנחלת יהודה. הערבי בנה במקום את הבית והפעיל בו בית חרושת לסיגריות. בשנת 1930 מכר הערבי את הבית ורוב השטח לחיים שוגרמן שקיים במקום פרדס. לאחר ששוגרמן הסתבך בחובות הוצא הבית למכירה כדי לכסות חוב לו היה ממושכן לזכות בנק ברקליס ובנק אשראי. לאחר שכבר הוצעו הצעות לקנייה מצד גורמים ערביים שכנע המרכז החקלאי את דירקטוריון הקרן הקיימת לישראל לקנות את השטח, בגלל החשיבות האסטרטגית של הבית. פנחס רוטנברג ובנק ברקליס הבטיחו לקרן הקיימת הלוואות נוחות כדי שיוכל לקנות את השטח. השטח נקנה בידי חברת הימנותא ונמסר לעיבוד לידי קיבוץ מעלה החמישה. עם פרוץ מלחמת העצמאות קיבל המקום ובייחוד הבית, חשיבות אסטרטגית רבה. הוא חלש על הדרך הראשית ליפו וממנה ועל על הצומת החשובה למושבות הדרום והיה עמדת הגנה חשובה לדרך הביטחון מולדת – נחלת יהודה. בחודשים הראשונים של המלחמה יחידות בפיקודו של חסן סלאמה התקיפו את היחידות שנמצאו בבית מספר פעמים והצליחו אף לפוצץ אותו אך לא הצליחו לכבוש אותו. עם כיבוש יאזור במבצע חמץ ערב פסת תש"ח נשבר המצור על בית הקרן הקיימת.

 

 

המשכנו ועלינו על הגשר מעל כביש 44 וחצינו אותו מכיוון דרום לכיוון צפון. על הגשר יכולנו לראות בכיוון מזרח את צומת בית דגן

מבט מזרחה לכיוון צומת בית דגן

על הגשר כיוון מערב יכולנו לראות את מחלף השבעה.

מחלף השבעה נקרא גם"מחלף המטאורולוגית" על שם מרכז השירות המטאורולוגי הממוקם בסמוך הוא מחלף שבו נפגשים כביש 4 וכביש 44 (כביש רמלה – תל אליב) ונקרא באותו קטע "דרך השבעה". בשנות ה-50 וה-60 נודע הצומת כ"צומת אזור"] והוא היווה עד 1959 את הקצה הדרומי של כביש גהה. בראשית שנות ה-60 הותקנו בצומת רמזורים. המחלף נבנה באמצע שנות ה-70 בידי סולל בונה וגשר המחלף נחנך בינואר 1978  והלולאה הדרום מערבית נפתחה ביולי 1979. המחלף ודרך השבעה היוצאת ממנו, קרויים לזכרם של שבעת הנוטרים שנפלו במלחמת העצמאות סמוך למיקומו של המחלף. המחלף מאפשר נסיעה רציפה ללא צמתים או רמזורים בכביש 4 בלבד, והיא זו שעוברת בגשר מעל כביש רמלהתל אביב-יפו. סמוך מאוד לגבולו הצפוני של מחלף השבעה ממוקם מחלף גנות, ועל כן ניתן בנקל לבלבל בין השניים. חלק מהשיפורים שעבר מחלף השבעה במהלך השנים בוצעו במקביל לעדכונים במחלף גנות. כך למשל, בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 נבנה במחלף השבעה גשר נוסף שאפשר יצירת נתיב בלעדי לנוסעים לכיוון כביש 1 דרך מחלף גנות. הפונים מכביש 44 לכיוון כביש 4 צפון עוברים מתחת לגשר זה.

ירדנו מהגשר ונכנסנו לתחום מושב משמר השבעה.

משמר-השבעה מושב ללא השתייכות ארגונית הנמצא בתחום המועצה האזורית עמק לוד בצד כביש רמלה – תל אביב ליד צומת השבעה. המושב תחום על ידי מרובע כבישים ארציים: כביש 1 בצפון, כביש 4 במערב, כביש 44 בדרום וכביש 412 במזרח. המושב נוסד בשנת 1949 ע"י קבוצת חיילים משוחררים, במטרה להקים מושב ליד תל אביב ונקרא כך ע"ש שבעת הנוטרים, אנשי ההגנה, שנפלו בקרב על הדרך לירושלים והם לפי סדר א"ב: מנחם אבטיחי, דוד אבניצקי, צבי זעירא, יעקב עולמי, יצחק קורדובה, קלמן רוזנבלום ואליהו "אליק" שמיר. רחובות המושב נקראים על שם כל אחד מהשבעה. שטח המושב ב-1,600 דונם ומונה היום כ-374 בתי אב, כ-1,107 נפשות. רוב התושבים מתפרנסים מעבודות מחוץ למושב ורק מעטים עוסקים בחקלאות

נכנסנו לתוך המושב והגענו לאתר הנצחת השבעה ובני המושב שנפלו במערכות ישראל

הנצחת זכר השבעה היא רחבה בנוסף על שם המושב, שם רחובות המושב על שם כל אחד ממהם, האנדרטה במושב, שם המחלף סמוך למקום בו נפלו.  כאמור קטע הכביש הישן לירושלים (כביש 44) בין משמר השבעה לאזור נקרא דרך השבעה. כיכר השבעה בחולון, בצומת הרחובות חנקין וז'בוטינסקי נקראת על שמם. הנצחתם היא גם באזור: שכונת המגורים שבענה נקראת על-שם השבעה. גן השבעה, סמוך למקום הקרב, ובמרכזו אנדרטה לשבעת הנוטרים בבית הספר השבעה, נמצאת אנדרטה לזכר שבעת הנוטרים ובתוכה תבליט מתכת המתאר את קרב השבעה. בבית הספר מתקיימת מסורת של העלאת זכר הנוטרים מדי שנה בתאריך י"א בשבט, בהשתתפות המשפחות השכולות. בזמן האירוע מוצגות באולם בית הספר עבודות התלמידים על שבעת הנוטרים, וכן עבודות המתארות את הקרב. בסמל המועצה המקומית אזור מופיעים שבעה כוכבים לזכר שבעת הנוטרים. בגן הבוטני במקווה ישראל יש פינת זיכרון לאליהו שמיר שהיה בוגר המוסד. בשנת 1951 פרסם משה שמיר את ספרו במו ידיו – פרקי אליק על אחיו אליהו שמיר, מפקד הנוטרים. הספר זכה להצלחה עצומה והפך לרב מכר. בטקס שנערך במאי 2015 הוצב מטעם המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ובשיתוף עם המועצה המקומית אזור, שלט הסבר ליד שער בטון שהוא השריד האחרון של בית החרושת לקרח, סמוך לאנדרטת השבעה. השלט מספר את סיפור ההתקפה על בית החרושת לקרח שהייתה בתגובה לרצח השבעה ובו מונצח זכרו של לוחם הפלמ"ח רחמים הוורד שנפל בפעולה זו.

 

הסתובבנו במושב משמר השבעה. נגשנו לראות את הבית ההולנדי בחלקו הצפוני של המושב. יצאנו מתחום המושב בשער הכניסה המזרחי הפונה לכביש 412. רכבנו לעברו חצינו אותו מול הכנסה ליישוב בית דגן.

 

כאן החל הקטע השלישי של מסלול הטיול

 

 

החלטנו שבטיול זה נוותר על סיבוב בבית דגן שנבנה על עיי היישוב הערבי בית דג'ן שהתקיים עד מלחמת העצמאות

 

בית דגן הוא יישוב עירוני המשתרע בין כביש 44 בדרום ובין כביש 1 בצפון, בין כביש 412 במזרח ופרדסים במזרח. היישוב מאורגן מונציפאלית כמועצה מקומית בתחום מחוז מרכז בשנת 1953. היישוב הוקם על ידי עולים מצפון אפריקה ותימן כיישוב חקלאי. בשנת 1979 הוכנה תוכנית מתאר אשר קבעה את מגמות הפיתוח של היישוב. מאז ועד היום נבנו שכונות חדשות הוקמו מבני ציבור חדשים ושודרגו הישנים. כיום מתגוררים בבית דגן כ-8,000 תושבים.

 

 

 

היישובים ערב מלחמת העצמאות

 

 

בית דג'ן – הכפר שכן על גבעת-חול על אתר שהיה מיושב כבר בימי הכנענים ונזכר בתנ"ך כבית-דגון השוכנת בפלשת, ובתקופת הפלשתים היה יישוב בו היה כנראה מקדש לאל הפלשתי דגון. בית דגון מוזכרת לראשונה בכתובת רעמסס השלישי בצורת "בית דקן". בימי שלטון המלך האשורי סנחריב במאה השביעית לפנה"ס נודע המקום כבִּית דאגאנה ובתקופה  הרומית נקרא קֶפַּאראדגוֹן. שומרונים גרו בכפר מהמאה הרביעית ועד המאה העשירית לספירה, ובמאה השמינית בנה בו הח'ליף האֻמַיִּי הִשאם בן עבּד אל-מַלִכְּ ארמון עם עמודי שיש לבן. הצלבנים בנו שם מבצר שנחרב בידי סֿלאח אל-דין ונבנה מחדש בידי ריצ'ארד לב הארי בשנת 1191, ושרידיו עוד נראו במקום ב-1948.
בתקופה העותמאנית ועוד לפניה בית דג'ן היה כפר ערבי מוסלמי. ערב מלחמת העצמאות בית דג'ן היה יישוב גדול יחסית ומספר תושביו  היה כ-4,500 רובם מוסלמים. אדמות-הכפר השתרעו באותה עת על כ- 17,350  דונם, מהם 1,975 אשר נרכשו בידי יהודים. הכפר נכבש בסוף אפריל 1948 בידי חטיבת אלכסנדרוני במסגרת מבצע חמץ להלן ואז תושבי בית דג'ן נטשו את כפרם. לאחר המלחמה בתי הכפר נהרסו ואלה שנשארו היוו מקום לקליטת עולים חדשים ובסיס ליישב בית דגן.  על אדמת הכפר הוקמו גם המושבים משמר השבעה (1949), חמד (1950) וגנות (1953).

 

חצינו את בית דגן בכיוון מזרח באחד הרחובות הצפוניים. יצאנו מתחום השטח הבנוי אל השטח הפתוח. אז יכולנו להבין שאנחנו מדוושים בעמק לוד שנמצא בתחום מישור החוף המרכזי.

 

מישור החוף המרכזי נקרא גם מישור החוף התיכון וגם מישור חוף דן הוא אזור משנה של מישור החוף והוא, כמוצג במפה, משתרע בין השרון ובין מישור חוף יהודה. נחל הירקון מהווה את גבול תיחומו הצפוני שנחל שורק מהווה את גבול תיחומו הדרומי של מישור חוף המרכזי. במישור החוף המרכזי בו נמצא חלק ניכר מהשטח הבנוי של גוש דן. ככמו בשרון ובמישור חוף יהודהנמצא את חולות החוף, את רכסי הכורכר, את גבעות החול האדום ואת הבקעות ביניהן ובהן אדמות סחף. במישור החוף המרכזי נמצאת בקעת אונו אותה מנקזים מכיוון צפון אל כיוון דרום שני נחלים והם נחל אונו ונחל יהודשניהם מהווים חלק מאגן הניקוז הגדול של נחל איילון, להלן, ואליו הם מתחברים. בקעת אונו היא בעצם הרחבה של עמק לוד המשתרע משני צדדיו של נחל איילון לאורך קו שבר גאולוגי בציר בין יפו במערב ורמלה במזרח.

 

 

רכבנו בין הפרדסים בתחילה בכיוון מזרח ובהמשך בכיוון דרום.

מבט מזרחה לעבר בית דגן

תנועה לכיוון דרום באופק צפון ראשון לציון

 

פרדסים אלה שייכים לתאגיד מהדרין 

מהדרין הינה התאגיד החקלאי הגדול והמוביל בישראל. מהדרין הוקמה בשנת 1952 והינה חברה ציבורית משנת 1963. החברה נשלטת על-ידי נכסים ובניין (45.41%) והפניקס (41.42%). מהדרין הינה היצואנית הישראלית מספר אחת של פרי הדר. בישראל, עיקר פעילותה בתחום עיבוד פרדסים ומטעים, אריזה, ייצוא ושיווק של הפרי, תפעול בתי קירור, ניהול מקרקעי החברה ונכסים מניבים. בחו"ל, מתמקדת מהדרין בשיווק ומכירה של תוצרת חקלאית ישירות ובאמצעות חברות בנות. פעילויות מהדרין כוללת: עיבוד חקלאי – עיבוד חקלאי של כ- 53,000 דונם פרדסים ומטעים, מתוכם 13,000 דונם שנמצאים בבעלותה (בחכירה). בתי קירור – תפעול של כ- 37,000 מ"ר בתי קירור בארץ ובצרפת.  אריזה-  אריזת כ-170 אלף טון פרי וירק ב-7 מפעלי אריזה ברחבי הארץ. שיווק בארץ – שיווק של כ-60 אלף טון פרי טרי  וכ-70 אלף טון לתעשייה במחזור של כ-220 מיליוני ש"ח. פעילות ייצוא – יצוא של כ-250 אלף טון פרי וירק במחזור של כ-1.04 מיליארד ש"ח. ניהול מקרקעין ונכסים מניבים – השכרת 66,000 מ"ר של סככות ומפעלי אריזה. מקור והרחבה

 

 

 

יצאנו מתחום הפרדס ונכנסנו לתחום כפר חב"ד שהוא אחד מיישובי המועצה האזורית עמק לוד

 

מועצה אזורית עמק לוד היא מועצה אזורית במחוז  המרכז שהוקמה בשנת 1952. היא נמצאת בקרבת הערים ראשון לציון, לוד, רמלה ואור יהודה. שמה של המועצה נובע ממיקומה הגאוגרפי בעמק לוד. המועצה גובלת בצפון בנמל תעופה בן-גוריון ובאור יהודה, במזרח במועצה אזורית חבל מודיעין ובלוד, בדרום ברמלה ובבאר יעקב ובמערב באזור, בבית דגן ובראשון לציון. בתחום המועצה מתגוררים  כ- 15,500 תושבים בתשעה יישובים כפר חב"ד, אחיעזר, זיתן, ניר צבי, צפריה, חמד, גנות, משמר השבעה ויגל. עם הקמתה בתחום המועצה אזורית עמק נכלל הישוב תוחלת שבהמשך הזמן פורק ותושביו הועברו ליישוב אזור. משרדי המועצה שוכנים  כיום במרכזו של כפר חב"ד.

 

 

 

כפר חב"ד כפר משמש מרכז לחסידי חב"ד בארץ, במקום מוסדות חינוך רבים ובתחומו כאמור נמצא מטה המועצה האזורית עמק לוד. היישוב נוסד בשנת 1949 ע"י עולים מרוסיה חסידי חב"ד, באדמות הכפר הנטוש ספריה להלן אז נקרא היישוב בשם שפריר. אח"כ הוסב שמו ע"י מייסדיו. חב"ד – ראשי התיבות של התנועה החסידית "חכמה – בינה – דעת".  שטחו כ-2,500 דונם ומונה היום כ 1,062בתי אב, ,וכ- 6,732 נפשות. חלק מהתושבים מתפרנסים מעבודות בתוך הכפר אך ישנם תושבים המתפרנסים מעבודות מחוץ לכפר.

 

 

כפר חב"ד וסביבתו בשנותיה הראשונות של המדינה

 

באופן טבעי האטרקציה בכפר חב"ד אליה הגענו היה בית הרבי מלובביץ שזהה שנמצא בניו יורק.

הדיון עם החסידים
צילום למזכרת
מזכרת אישית!

 

עזבנו את כפר חב"ד המשכנו צפונה חצינו את מסילת הברזל בקו תל אביב לוד ובמעבר תת קרקעי את כביש 1 בקטע של הכביש המהיר.

כביש 1 (אַחַת) הוא כביש ראשי המחבר בין תל אביב, ירושלים, מעלה אדומים ויריחו ומוכר גם בשם "כביש ירושלים-תל אביב". למרות השם הנפוץ, לכביש ישנו חלק נוסף הנמשך ממזרח לירושלים, דרך מעלה אדומים ומדבר יהודה לבקעת הירדן. כך למעשה הוא אחד משלושת הכבישים היחידים בארץ שחוצים אותה לכל רוחבה (שני הכבישים האחרים הם: כביש 25 וכביש 57). אורכו הכולל של הכביש הוא 96 קילומטרים והוא מורכב משלושה חלקים עיקריים: 1. כביש מהיר המתחיל במחלף קיבוץ גלויות בתל אביב, בהתפצלות מנתיבי איילון, חולף על פני נמל התעופה בן-גוריון והעיר לוד ומגיע עד לשער הגיא. 2. העלייה ההיסטורית לירושלים ממחלף שער הגיא. 3. כביש ירושלים-ים המלח (או כביש ירושלים-יריחו). חלק זה מסתיים בצומת בית הערבה, צומת מפגש עם כביש 90 בסמוך לקיבוץ בית הערבה בבקעת ים המלח. מצומת זה נמשך חלק נוסף באורך של חמישה קילומטר הסגור לציבור אך נמצא בשימוש צה"ל, ומוביל לגשר עבדאללה ההרוס. מעבר לנהר הירדן קיים כביש המשך.

קטע הכביש המהיר – בשנת 1965 החל תכנון כביש מהיר מתל אביב לנמל התעופה בן-גוריון, בתוואי צמוד למסילת הרכבת מתל אביב ללוד. בנייתו שהייתה אמורה להסתיים ב-1966 התעכבה ולבסוף נחנך ב-26 בפברואר 1970 הכביש מחלף גנות – נתב"ג (המסלול הצפוני בלבד, שהתנועה בו נעה בשני הכיוונים). לקראת פתיחתו של הקטע נחנך באוקטובר 1969 הגשר הראשון של מחלף גנות. הקטע מגנות לנמל התעופה תוכנן מתוך מחשבה להרחיבו בעתיד לכיוון ירושלים ולתל אביב, ללא החלטה על התוואי המדויק. לאחר מכן הוחלט לבנות את הכביש המהיר בין תל אביב למחלף שער הגיא בתוואי חדש דרך לטרון, במקום להרחיב את הכביש הישן (כביש 44). קטע הדרך גנות – לטרון ארוך ב-10 קילומטרים מהכביש הישן (עקב מעקף סביב לוד ובן שמן), אך הנסיעה בו מהירה יותר בשל תכנונו ככביש מהיר עם מיעוט צמתים ומחלפים. אחד הנוסעים הראשונים בחלק החדש של הכביש היה נשיא מצרים אנואר סאדאת בעת ביקורו בישראל בנובמבר 1977. היה זה עוד לפני שנסתיימה סלילת הכביש. ראש הממשלה באותה תקופה, מנחם בגין התעקש שסאדאת יסע בכביש המהיר כדי שיתרשם מהפיתוח בישראל. מספר שבועות לאחר מכן, בינואר 1978 נחנך הקטע בין לטרון לשער הגיא, וביולי 1978 נפתח הקטע לנסיעה לכל אורכו בין מחלף קיבוץ גלויות ועד לטרון (שם התחבר עם הכביש הישן), אך עם רמזורים זמניים ונתיב בודד בחלקים מסוימים. הקטע כולו נחנך רשמית באוגוסט 1979 בטקס חגיגי ומתוקשר. את הסרט גזר ראש הממשלה מנחם בגין.

 

נכנסנו ועברנו בתוך מושב צפריה וחצינו אותו מדרום לצפון.

 

מושב צפריה המושב משתייך לתנועת הפועל המזרחי הנמצא בתחום המועצה האזורית עמק לוד. המושב נוסד בשנת 1949 ע"י עולים מהונגריה ופולין, אליהם הצטרפו אנשי חב"ד מרוסיה, שהקימו לאחר מכן את כפר חב"ד. המושב נקרא על שם הכפר הערבי ספאריה, להלן שהתקיים במקום עד מבצע חמץ במלחמת העצמאות ועל על אדמותיו הוקם. שטח המושב כ-2,000 דונם ומונה היום כ-155 בתי אב, כ-408 נפשות.

 

 

סאפריה כפר הערבי שכן על אתר שנודע בתקופה הביזנטית כ-Sapharea  ונקרא סַפִירְיַה בפי הצלבנים. במחצית דנות ה-40, על תושביו היה כ-3,070, מוסלמים כולם. אדמות-הכפר השתרעו באותה עת על 12,840 דונם, מהם 1,722 אשר נרכשו בידי יהודים. הכפר היה יצרן העגבניות הגדול בנפת יפו, ותושביו גידלו גם הדרים על שטח אדמה נרחב. כמו כן, גידלו בננות ודגנים. הכפר נכבש, כמו בית דג'ן ויאזור וכפרים נוספים בסביבתו בידי חטיבת אלכסנדרוני במהלך מבצע חמץ כהכנה לכיתור יפו וכיבושה. ב-1949 הוקמו על אדמות הכפר מושב צפריה וכפר חב"ד, שכאמור, בראשיתו נקרא שפריר. ב-1950 הוקם עליהן גם מושב אחיעזר ובשנת 1951 מושב תוחלת שנבלע בהמשך על-ידי כפר חב"ד.

 

מבצע חמץ הוא שמו של המבצע לכיבוש יפו במלחמת העצמאות על ידי חטיבות "ההגנה" אלכסנדרוני, גבעתי וקרייתי, אשר החל ב-28 באפריל 1948. בתקופה שלפני כיבוש יפו היוו הכפרים הערביים אשר ממזרח לה איום על תל אביב ועל הדרך לירושלים, והמבצע נועד במקור לכבוש אותם (ולא את יפו). יפו לא יועדה להיות חלק מהמדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה, והשיקול המדיני היה שלא לתקוף אזורים שנכללו במדינה הערבית המיועדת לפני סיום המנדט הבריטי. לכך נוסף השיקול הצבאי שלא לתקוף את יפו חזיתית. במקום זאת הוחלט לכבוש את כל הכפרים הערביים המקיפים את יפו, המשמשים גשר וקשר לאזורים ערביים אחרים בארץ, בהתאם לתכנית ד'. ההנחה הייתה שמצבה הגאוגרפי של העיר יחייב אותה להיכנע, לאחר שתמצא מכותרת, עם צאת הבריטים. מטרת המבצע הייתה "להקיף ולנתק לגמרי" את יפו מעורפה באמצעות כיבוש הכפרים יאזור, יהודיה, חיריה, סקיה, סלמה, כפר עאנה ובית דג'ן. פקודות המבצע כללו דרישה ל"טיהור השטח". עוד נקבע כי "תושבים אזרחיים של מקומות שנכבשו יורשו לעזוב את המקום אחרי שייערך אצלם חיפוש אחרי נשק". ב-  28 באפריל 1948 החל כוח "ההגנה" מחטיבת אלכסנדרוני לכתר את יפו כדי להשתלט על מבואותיה המזרחיים והדרומיים של תל אביב. ההנחה הייתה שכיתור יפו יביא לכניעת תושביה מבלי שהדבר יגרור התנגשות עם הכוחות הבריטיים. ב-30 באפריל הוכרע הקרב ומפקד "צבא ההצלה" בעיר נמלט ממנה בדרך הים. החלה בריחה המונית של כ-70,000 מתושביה הערבים של יפו, וב-13 במאי חתמו מנהיגיה על הסכם כניעה. הכפרים סלמה, סאקיה ויאזור נכבשו כמעט ללא קרב, מכיוון שהיו מאוד דלים בנשק. תושביהם ברחו ברובם מששמעו את לוחמי ההגנה מתקרבים. כיבוש יאזור פתח את הדרך לבית הקרן הקיימת על יד בית דגן. גם הכפרים אל-ח'ירייה, כפר עאנה וסאפריה נכבשו, והתקפות הנגד הערביות מכיוון סלמה ויהודייה נהדפו. הקשר בין העיירה הערבית בית דג'אן והעיירה יהודייה, עדיין לא נותק. יחידה מוגברת של סיירים וחבלנים פשטה על הגשר שעל נחל איילון, פוצצה אותו וכך נותק הקשר כליל של העיר יפו מזרחה. לימים נבנה גשר חדש על הכביש בין אור יהודה לצומת בית דגן שנקרא "גשר יחזקאל" על שם יחזקאל בן דוד שנהרג מאוחר יותר ליד הכפר הערבי ג'ימזו. בליל שביעי של פסח נכנסו גדודים 32 ו-33 של אלכסנדרוני לתוך הכפר סלמה ומצאו אותו נטוש. תושביו נסוגו לעבר יפו. ב-28 באפריל תקף גדוד 52 של חטיבת גבעתי את תל א-ריש שממנו ירו הערבים על חולון. התל נכבש במהרה, אולם הערבים התאוששו מהר והחלו מיד בהתקפת נגד חזקה על הכוחות שטרם הספיקו להתבצר. כוח גבעתי נאלץ לסגת לכיוון מקוה ישראל באבידות כבדות – 21 הרוגים מתוכם 7 נעדרים ו-100 פצועים. לזכר הנופלים בקרב זה נקראת השכונה הסמוכה לתל בשם תל גיבורים.

 

 

 

תמונת אזור הטיול מיד לאחר מלחמת העצמאות

 

יצאנו מתחום צפריה לעבר כביש 4404 המחבר את יישובי המועצה האזורית לוד, הנמצאים מדרום לתחום נתב"ג.

 

הכביש חוצה בגשר את מסילת הברזל לנתב"ג

 

המשכנו ברכיבה לאורך קטע כביש מערב בציר משיק לגדר נתב"ג

 

הקצה המערבי של מתחם נתב"ג

 

 

סיום הקטע השלישי היה בירידה לערוץ נחל איילון מתחת לגשר כביש 412

.

 

כאן החל הקטע הרביעי של מסלול הטיול שכמו הקטע החמישי היה לאורך ערוץ נחל איילון כמוצג להלן.

 

קטע המסלול לאורך נחל איילון

 

נחל איילון מוכר בעבר בשמו הערבי: וָאדִי מוּסְרָרָה.  יש המפרשים את השם הערבי במשמעות "צרורות אבנים" (صرّة "צֻרָה"= צרור). את שמו העברי קיבל מעמק איילון בו הוא עובר, לאורכו. השמות הקודמים של הנחל: w. Salman, w. Kabir, w. Salama, w. Musrara. בעבר נחל איילון היה נחל איתן וכיום הוא נחל אכזב, מוצאו בהרי יהודה דרומית לרמאללה ונשפך לנחל הירקון בתל אביב. אורכו הכולל של הנחל הוא כחמישים קילומטר ושטח אגן הניקוז שלו כ-815 קילומטר רבוע. הנחל כיום הוא היובל המרכזי והעיקרי של נחל הירקון. זה תחום אגן הניקוז של שניהם.

 

 

 

יובליו של נחל איילון בהרי יהודה הם נחל בית חנן, נחל כפירה, נחל החמישה, נחל יתלה, נחל אילן, נחל שורש" נחל בית חורון. בתחילה זורם הנחל בעמק איילון, משם הוא נכנס למאגר איילון וממשיך בגבעות השפלה מזרחית ליישובים כפר שמואל ומשמר איילון. נחל איילון ממשיך לזרום מהשפלה ואליו מגיעים יובלים נוספים ממהר והם נחל נטוף, נחל מודיעים, נחל נבלט). ויובליו האחרים מגבעות השפלה נחל נחשון, נחל מאיר, נחל גזר, נחל עזריה, נחל ענבה, נחל דניאל, נחל גמזו נחל בית עריף, לכיוון כללי של צפון מערב. מערבית לנמל התעופה בן-גוריון, מתחברים אליו שני יובליו הגדולים נחל שפריר ונחל יהוד אליו התחבר נחל אונו. בהמשך הנחל נכנס לפארק אריאל שרון בקצהו המזרחי של הפארק מתחת לכביש 412 וחוצה אותו לכל אורכו עד שהוא מתועל לנתיבי איילון בכניסה לתל אביב. מנקודה זו ועד קרוב לשפך הוא זורם לכיוון צפון בתעלה בין נתיבי הכביש המהיר. נחל איילון נשפך לנחל הירקון ודרכו לים התיכון. נקודת המפגש עם הירקון יוצרת לשון יבשה המפרידה בין הנחלים ונקראת "פארק ראש הציפור", בשל צורת השטח במבט מהאוויר. היא נמצאת בשטחו של פארק הירקון.

 

מתחת לגשר כביש 412 עצרנו להפסקה. תוואי הנחל יבש לחלוטין.

 

פעם קודמת שהייתי במקום היה בתחילת האביב בטיול סובב בקעת אונו, שילוב של מרחב עירוני ושטחים פתוחים בלב מטרופולין תל אביב. כך נראה אז המקום

 

לאחר ההפסקה יצאנו לדרך בקטע המסלול הרביעי לאורך אפיק הנחל בין כביש 412 במזרח ובין כביש 4 במערב.

 

 

אלה מראות ברכיבה לאורך אפיק הנחל בקטע זה לעומת אלה שראיתי בטיול הקודם בתחילת האביב.

 

 

 

 

המשכנו ועברנו מתחת לגשר כביש 4. עזבנו את אפיק הנחל ונכנסנו לתחום פארק איילון ע"ש אריאל שרון

פארק איילון ע"ש אריאל שרון (ידוע גם בכינוי חירייה) הוא שטח פתוח המצוי בשטח גלילי לאורך נחל איילון בקטע שבין נמל תעופה בן-גוריון לנתיבי איילון. השטח תחום מצפון על ידי אור יהודה, רמת גן ותל אביב-יפו ומדרום על ידי כביש 1, אזור ומקוה ישראל. לפי תוכניות הממשלה אמור שטח זה להפוך לפארק ובצידו אזור שיוקדש למיחזור. האתר הבולט ביותר בשטח הפארק העתידי הוא הר הזבל, וכן נכללת בו חוות שלם, ויש בשטח שבילים המאפשרים טיולים רגליים ובאמצעות אופניים. בשנת 2007, אחרי שקיעתו של אריאל שרון בתרדמת, החליטה ועדת השמות לקרוא לו גם פארק אריאל שרון כהוקרה על תרומתו להקמת הפארק. לשם הקמת הפארק הוקמה חברה ממשלתית בשם "החברה הממשלתית פארק אריאל שרון (איילון) בע"מ". הפארק זכה בפרס העיצוב הירוק בקטגוריית אדריכלות נוף של המרכז האירופי לאדריכלות לשנת 2010.

 

 

במזרח הפארק נמצא האתר ששימש אתר אזורי לאיסוף אשפה שנקרא בעבר אתר חירייה על שם הכפר הערבי שהיה במקום.

 

אל חיריה הכפר שכן באתר בו שכנה העיירה בָּנַי בַּרְקָה, שנכבשה בידי המלך האשורי סנחריב בתחילת המאה השמינית. בתקופה הרומית כונה המקום בֶּנֶבֶּרַק והצלבנים בנו בו מבצר שכונה בּוֹמְבְּרַק. במהלך התקופה העותמנית נודע הכפר כאִבְּן-בָּרָק.  תושבי הכפר שינו את שמו בתקופת המנדט לאל-חַ'ירִיָּה ("הטובה, המעניקה") על- מנת להבחין בינו לבין היישוב הישראלי בני-ברק שנוסד ב-1924 ששה ק"מ מצפון. ערב מלחמת העצמאות התגוררו במקום כ- 1500 תושבים, כמעט כולם מוסלמים. אדמות-הכפר השתרעו באותה עת על 13,700 דונם, מהם 5,842 אשר נרכשו בידי יהודים. הכפר אל-חַ'ירִיָּה גם נכבש בידי חטיבת אלכסנדרוני בעת מבצע חמץ. מושב כפר אז"ר נוסד ב-1932 על אדמות שהיו שייכות בעבר לכפר. קיבוץ אפע"ל קם בתחילת שנות הארבעים על קרקע שנרכשה מאנשי חיריה ע"י ארגון אפע"ל האמריקאי. קיבוץ אפעל התקיים עד 1953 ופורק בשל כישלון חברתי כלכלי. חלק מחברי הקיבוץ המשיכו להתגורר במקום עד פינויים בשנות השישים. אדמות הקיבוץ חולקו לשיכון עובדים, לארגון הקיבוצים ולהסתדרות. הקיבוצים השתמשו במקום לסמינר שהוא היום סמינר אפעל. ההסתדרות השתמשה במבנים שקיבלה לבית אבות של משען, ושיכון עובדים הקימה במקום את רמת אפע"ל ב 1969. ב-1952 נוסד על אדמות-הכפר היישוב רמת-פנקס.

 

אתר איסוף אשפה  חירייה – בין השנים 1952 ל-1998 רשויות מקומיות בגוש דן פינו את הפסולת שלהן לשטח שנמצא בין נחל איילון לנחל שפירים סמוך לכביש 4 (גהה) המשתרע על שטח של 450,000 מטר רבוע. האתר שירת שלוש עשרה ערים ורשויות מקומיות וכן בתי חולים ומחנות צבא סמוכים. עם השנים גבהה ערמת האשפה לגובה עשרות מטרים. ההר יצר מפגעים סביבתיים חמורים. במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 התפשטו שרפות רבות בהר כתוצאה מתסיסת הזבל ופליטת גז מתאן. בשנת 1976 הוחל בכיסוי האשפה בכמויות גדולות של אדמה ופיזור דיאורדורנטים. אולם, גם אדמה זו לא מנעה את פליטת הריחות הרעים שהיו מפגע משמעותי, במיוחד ביישוב אזור. אולם, המפגעים שקידמו יותר מכל את סגירת האתר היו דווקא גובהו והציפורים שנמשכו לפסולת האורגנית. הציפורים שסבבו בגובה כה רב הפריעו לנתיב הנחיתה של המטוסים בנמל התעופה בן-גוריון. הסכנה שציפור תחדור למנוע של מטוס נוחת הייתה סכנה ממשית ואף קרו מספר אירועים כאלו שהסתיימו ללא נפגעים, בהם תאונה בה נכנסה ציפור למנועי מטוס שהמריא וגרמה להשבתת המנוע. הטייס נאלץ לרוקן את מכלי הדלק מעל הים כדי לנחות נחיתת חרום בשדה התעופה בן-גוריון. אף על פי שהוחלט על סגירת המטמנה כבר בשנת 1993, רק באוגוסט 1998 הופסקה קבורת הפסולת במקום. ביום הסגירה היה גובהו של ההר 60 מטרים מקרקעיתו ו-80 מטרים מעל פני הים. מעריכים כי לאורך השנים נקברו בו 20 מיליון מטרים מעוקבים של פסולת. בנוסף לנזקים הנראים ממשיך ההר גם להזיק לסביבה. הנוזלים שנוצרו מהזבל ממשיכים לחלחל לנחל האיילון הסמוך. על אף שלא תוכנן מראש הסתבר כי האתר נבנה על קרקע המכילה חרסיות רבות ואטומה למים. מסיבה זו משערים כי הוא אינו אחראי לזיהום מי תהום מתחתיו. מאידך, ערימות פסולת גדולות, שגלשו מההר אל הנחלים סביבו גרמו לזיהום תוואי האיילון. כמו כן, ממשיך ההר לפלוט גז מתאן וצופים שהוא ימשיך בכך ב-15 השנים הבאות.

 

הפיכת האתר לפארק – ביוני 2002, לאחר שנתיים של דיונים הופקדה תוכנית מתאר איילון עבור הפארק, ושנתיים אחר כך, בנובמבר 2004 היא אושרה. התוכנית חלה על שטח של כ-8000 דונם הכוללים שטחי פארק מנחם בגין בתחום תל אביב הידוע גם בשם פארק דרום, אדמות חקלאיות השייכות לבית הספר החקלאי מקווה ישראל, מזבלת חירייה ושטחים חקלאיים שונים. באישור התוכנית הוחלט שלא להקצות שטחים ממנה לבנייה למגורים, למרות שהיו גורמים כמו משרד האוצר ומינהל מקרקעי ישראל, אשר גרסו שזאת הדרך הטובה ביותר לגייס מימון להקמת הפארק. באפריל 2005 החליטה ממשלת ישראל, על השתתפות תקציב המדינה בפיתוח הפארק למשך חמש השנים ביחס של שקל תקציב מול שקל תרומה, עד לתקרה של 10 מיליון ש"ח בשנה, ובנובמבר 2005 החליטה על הקמת חברה ממשלתית מנהלת לפארק איילון, אשר תפקידה לתכנן, לפתח, לנהל, לתאם ולתחזק את פארק איילון. הוחלט שתקציב הפארק יתנהל כמשק כספי סגור שיתבסס על תרומות, עיזבונות, מתנות, מענקים, הקצבות מתקציב המדינה, מרשויות מקומיות ומאיגוד ערים דן לתברואה, וכן מהכנסות ממיזמים ההולמים את אופי הפארק, בהתאם לתוכניות החלות על שטח הפארק. בשנת 2007 הוחלט לקרוא לפארק על שם ראש הממשלה אריאל שרון בטקס ממלכתי שנערך על ההר בנוכחות ראש הממשלה אהוד אולמרט.

 

נכנסנו לתוך תחום האתר עברנו ליד מרכז שינוע ומחזור אשפה

מאז הפסקת פעילות אתר חירייה כמזבלה הוחלט להפוך את האתר למרגלות ההר למרכז שינוע ומחזור אשפה, על שטח של 600 דונם.  בתחנת מעבר, הממוקמת בצמוד למדרון המזרחי של האתר, נקלטת מדי יום אשפת אזור גוש דן (מעל 3,000 טון) מהמשאיות העירוניות הקטנות של הרשויות המקומיות בבור המיועד לכך. הפסולת נדחסת על ידי טרקטורים, ומועמסת על משאיות ענק המשנעות אותו לאתר ההטמנה גני הדס הנמצא מצפון מערב לבאר שבע, כ-100 ק"מ דרומית לחירייה.

 

 

החלטנו לטפס לראש הר הזבל שבו להערכתנו תצפית יפה על כל האזור

תחילת הטיפוס

 

הטיפוס במעלה ההר היה מאומץ מאוד. שהגענו לפסגה נכונה לנו הפתעה. מנהלת האתר לא אפשרה לנו להיכנס לתצפית עם האופניים שהיא חלק מהמרכז לחינוך סביבתי.

ב-23 באוקטובר 2007 נפתח האתר המרכז לחינוך סביבתי. כחלק מרכזי בחזון איגוד ערים אזור דן לתברואה המוקדש לחינוך סביבתי, לעידוד מיחזור וצמצום כמויות הפסולת, החליט האיגוד להקים את המרכז הגדול בישראל לחינוך ולהסברה בנושאי פסולת ומיחזור. המרכז לחינוך סביבתי בפארק המיחזור חירייה, ממוקם במבנה ההיסטורי של מפעל הקומפוסט הראשון בישראל, אשר שופץ במיוחד לצורך זה. למרכז, מגיעים כ-125,000 מבקרים בשנה מהארץ ומרחבי העולם. במקום מופעל "קפה חיריה", מיזם חברתי שהוקם על ידי איגוד ערים דן לתברואה בשיתוף ציונות 2000, עמותת ידידי פארק אריאל שרון והיחידה לקידום נוער של עיריית רמת גן. העבודה בקפה נעשית על ידי בני נוער בסיכון במטרה להחזירם לחיים נורמטיביים. בית הקפה פועל על בסיס עקרונות סביבתיים הבאים לידי ביטוי בין השאר בצמצום פסולת, במיחזור, בשימוש בכלים רב פעמיים או מתכלים ובהחזקת קומפוסט.

 

נאלצנו להסתפק במראה קבוצת הילדים שבאה לביקור. לתצפית כאמור לא הורשנו להיכנס.

 

מאוכזבים התחלנו לרדת למטה.

 

עקפנו את מרכז שינוע הפסולת וצפינו באתר מחזור הגזם באתר מפעל לטיפול ומחזור פסולת בניין.

 

בשנת 2000 התחילה בחירייה פעילות של מיחזור גזם, שמטרתה לצמצם כמויות פסולת המועברות להטמנה ולעמוד בתקנות המחזור. פסולת הגזם עוברת קיצוץ במכונת גריסה ומועברת לאחר מכן למתקני קומפוסט ולחיפוי קרקע בפארקים ובחקלאות. בשנת 2001 פרסם איגוד ערים דן לתברואה בקשה לקבלת מידע לטכנולוגיות חלופיות לטיפול בפסולת גוש דן. בסוף שנת 2001, נחתם הסכם עם חברת "חץ אקולוגיה" להקמת מתקן ניסיוני לטיפול ביולוגי בפסולת. המתקן הוקם והחל לעבוד בסוף שנת 2002. המתקן קלט בתחילת דרכו פסולת בלתי ממוינת במקור, וכיום מהווה פתרון קצה לפסולת המופרדת במקור (זרם יבש ורטוב) של הרשויות באזור ורשויות נוספות. המתקן ממיין אותה באופן מכני להוצאת חומרים בלתי פריקים אורגנית. מפאזה זאת מחולצים חומרים ברי מחזור (קרטון, פלסטיק, מתכת וכו'…). החומר האורגני עובר גריסה, ופרוק בראקטורים לבוצה (שנשלחת לקומפוסטציה), ביוגז ולמים. הביוגז ישמש להפקת אנרגיה "ירוקה" (גנרטורים להפקת חשמל). כחלק מהסבת האתר לפארק תעשיות מחזור, החל לפעול באתר מפעל לטיפול ומחזור פסולת בניין. זהו המפעל הראשון מסוגו בישראל והוא מעניק שירות לקבלנים מתחום הבנייה. תוצרי המפעל הם סוגי אגרגטים, חומרי מילוי ומתכות אשר מופנים כיום ברובם לעבר פארק אריאל שרון העתידי ואתרי בנייה נוספים.

 

מול אתר מחזור הגזם ופינוי פסולת בנין

 

יצאנו מתחום האתר ורכבנו מדרום לו לכיוון מערב לאורך הדרך הצמודה לנחל שפירים

מסלול הרכיבה מדרום להר הזבל

 

הדרך לצד נחל שפירים

 

זה היה קטע המסלול החמישי

הקטע החמישי של המסלול

התקדמנו עד מפגש נחל שפירים עם נחל איילון שערוצו נמצא מצפון להר הזבל.

מקום המפגש בין נחל שפירים ונחל איילון

 

המשכנו מערבה מדרום ולאורך הערוץ המאוחד ועלינו על גשר על מנת לחצות אותו לכיוון צפון.

מבט מזרחה לערוץ נחל איילון ופסגת הר הזבל אליה לא הורשנו לעלות

 

המשכנו כעת לאורך הגדה הצפונית לעבר פארק בגין (פארק דרום)

בדרך לאורך ערוץ הנחל ובאופק שיכוני דרום תל אביב

 

מול אגם המים של פארק דרום, חצינו שוב את נחל איילון מכיוון צפון לכיוון דרום. ניתן היה לראות קטע בו יש מים גם בקיץ ושם מתרחשים חיים.

במעבר בין גדות הנחל

 

המשכנו וחצינו בגשר עילי מעל כביש 1 ומסילת הברזל בחיבור עם נתיבי איילון. היה מעניין לראות את התנועה ממעוף הציפור. לרוב שאני מגיע לתל אביב אני תקוע בפקק.

מבט מזרחה לעבר החיבור בין כביש 1 ונתיבי איילון

 

לאחר חציית כביש 1 התקדמנו מזרחה ועלינו על דרך כורכר שכיוונה צפון – דרום המובילה לעבר השער הצפוני של מקווה ישראל. זה קטע הצפוני של דרך הביטחון שראשיתו בשכונת התקווה ובשכונת עזרא לאחר חציית נחל האיילון.

 

שוב על תוואי דרך הביטחון

 

התקדמנו דרומה וחצינו על גשר מעל כביש 44

מבט מערבה על כביש 44 לעבר צומת חולון

 

גשר זה מוביל אל הגדרת הצפונית של מקווה ישראל.

לא נעים לראות שער סגור

 

קפצנו מעל הגדר בצד ונכנסנו לתוך מתחם מקווה ישראל.

מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל הוא בית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל. בית הספר הוקם על ידי קרל נטר בשנת 1870, ממזרח ליפו, דרומית לדרך יפו-ירושלים. שנת 1956 נחתם הסכם בין חברת "כל ישראל חברים" לבין ממשלת ישראל לניהול משותף של בית הספר החקלאי. בשנת 1976 נחקק "חוק בית הספר החקלאי מקוה ישראל" ועל פיו "יוסיף לפעול כבי"ס חקלאי לקידום מטרותיו" וכי "אין לשנות ייעוד הקרקעות". חוק זה בא להחליף את הרישיון של האימפריה העות'מאנית להפעלת בית הספר החקלאי, שמכוחו פעל בית הספר עד אז. בבית הספר, המוגדר כיום כבית ספר ל"לימוד מדעי הטבע הסביבה והביוטכנולוגיה הנשענים על המשק החקלאי" לומדים 1,500 תלמידים. המוסד, החולש על שטח של כ-3,000 דונם, כולל בתוכו כיום בית ספר תיכון שש-שנתי חקלאי חילוני ("המדור הכללי")מקבל תלמידים מיישובים באזור – חולון, ראשון לציון, אזור ובית דגן, תיכון חקלאי דתי ("המדור הדתי") ותיכון ישראלי צרפתי שנבנה במימון שגרירות צרפת ולומדים בו תלמידים צרפתים ותלמידים ישראלים ביחד. בית הספר מאוגד כחברה ממשלתית. המקום מכיל אתרים היסטוריים ששומרו, כמו היקב הראשון, בית כנסת ו"בית קרל נטר".

 

זה היה המסלול במקווה ישראל בו עברנו.

המסלול בקטע השישי בתוך מתחם מקווה ישראל

 

התחלנו ליד השער הצפוני הפונה לדרך ההיסטורית בין יפו וירושלים

מול השער הצפוני

 

עמדנו מול הפסל המנציח את הפגישה בין הרצל וקיסר גרמניה בשנת 1898.

בכניסה הראשית לבית הספר, בדרך יפו-ירושלים, התקיים ב-28 באוקטובר 1898 מפגש בין הרצל לבין קיסר גרמניה, וילהלם השני. הקיסר היה בדרכו מחיפה לטקס חנוכת כנסיית הגואל בירושלים העתיקה. הרצל הוזמן על ידי הקיסר לפגוש בו במהלך הביקור בארץ ישראל. הרצל סבר כי תמיכתו של הקיסר הגרמני תסייע לממש את חזון מדינת היהודים ולכן חיכה לו על אם הדרך לצד שער ירושלים של מקווה ישראל, אחד מהישגי ההתחדשות הציונית בארץ ישראל. ביום הרצל, י' באייר תשע"ב (2 במאי 2012) נחנך ליד שער הכניסה הישן מדרך יפו (כביש 44), פסל ברונזה של הפסל מוטי מזרחי המתאר את פגישת הרצל והקיסר וילהלם השני במקום בו התרחשה. פסלו של הקיסר חצוי לשניים, על חלק אחד חקוקה אימרתו של הרצל "אם תרצו אין זו אגדה" ועל החלק השני דבריו של הקיסר: "לארץ הזאת יש עתיד".הפסל מוצב על במת בטון רחבה עם מדרגות עלייה ומתנשא לגובה כ-7 מטר מעל פני הקרקע.

 

 

המשכנו דרומה לאורך שדרת דקלי ושינגטניה שנשתלו כאן בדומה לשדרות של עתלית, חולדה, מגדל ועוד.

 

כבר בתחילת קיומו של ארגון ההגנה, במאורעות תרפ"א (1921) ולאחר מכן במאורעות תרצ"ו (1936), שימש מתחם מקווה ישראל בסיס ליחידות ההגנה. בית הספר שימש גם כמרכז אימון והדרכה של הארגון. במקוה ישראל קיימת מערה טבעית, חצובה בכורכר, שבה גרו ראשוני המקום. בימי המנדט הבריטי שימשה המערה מסתור לאימונים בנשק. נעשו בה ניסויים שונים בנשק ובתחמושת. קולות היריות והפיצוצים נבלעו בדפנות המערה ולא נשמעו בחוץ. דוד ליבוביץ, שניהל את בתי המלאכה של בית הספר, ושימש גם מפקד שכונת נווה שלום הסמוכה ליפו, עסק בפיתוח פצצות, רימוני יד ורימוני רובה. בית המלאכה שלו בבית הספר שימש כסדנת ייצור ותיקונים של ההגנה. דוד ליבוביץ יזם ויצר את הדוידקה – מרגמה ששימשה אתההגנה וצה"ל במלחמת העצמאות. עם פרוץ העימותים הראשונים במלחמת העצמאות לאחר כ"ט בנובמבר, שוכנה במקוה ישראל מחלקת פלמ"ח שהשתייכה ל"פלוגת הקו" בגדוד החמישי, שתפקידה העיקרי היה אבטחת התחבורה מתל אביב לירושלים, לדרום ולנגב. לאחר אירוע "נפילת שבעת הנוטרים" מלווי שיירה ביאזור בסמוך למקוה ישראל, תקפו כוחות ה"הגנה" פעמים אחדות את יאזור, כשהפעולה המוצלחת ביותר הייתה פיצוץ מתחם מבוצר של אנשי חסן סלאמה בבית החרושת לקרח. סמוך להכרזת מדינת ישראל, במסגרת מבצע חמץ לכיבוש יפו והשכונה הערבית אבו כביר ופתיחת כביש יפו-ירושלים, שימש בית הספר בסיס ליציאת גדוד 52 מחטיבת גבעתי בניסיון לכיבוש תל א-ריש. תחילה עלה הכיבוש יפה אך בהתקפת נגד של צבאות סדירים למחצה מצבא ההצלה נאלצו הכוחות לסגת חזרה לבית הספר כשהם סובלים אבדות כבדות.

 

התקדמנו לכיוון היקב מול בית הכנסת

מול שער היקב

מתחם בית הכנסת המשופץ

 

התקדמנו לעבר הגן הבוטני

הגן הבוטני תוכנן על ידי פרופסור אוטו ורבורג וניטע בשנת 1930 למטרת תצפית, איקלום והדגמה של צמחים שונים. בשטחו המשתרע על כ-50 דונם מיוצגים כ-1200 מינים לפי משפחות ומחלקות בוטניות. במקוה ישראל צמחייה עשירה. חלק ממנה מארצות חוץ ומצוי בארץ רק בגן זה. הגן משמש אתר לימוד ואתר לביקורים.

 

 

שיצאנו מהגן הבוטני עברנו ליד מצבה לזכר התלמידים שנפלו במלחמת העצמאות (רובם בקרב חירבת כוריכור ליד שילת) ואתר הנצחה לאליהו (אליק) שמיר שנפל עם חבריו ביאזור.

 

המשכנו דרומה במתחם

 

הגענו אל קברו של קרל נטר נמצא לא רחוק משער הכניסה למוסד מחולון (שער קראוזה). אל חלקת הקבר מוביל שביל מרוצף בין שתי שורות ברושים. הקבר מוקף בגדר ברזל מסוגננת ועל המצבה יש כיתוב בעברית ובצרפתית.

מול קבר קרל נטר

 

סיימנו את הביקור במתחם מקווה ישראל. רכבנו לעבר השער המרכזי הפונה לחולון. ביציאה אמר לנו השומר "שחטאנו" שנכנסנו כך לבקר תוך קפיצה על הגדרות. לדבריו לא קבלנו רשות להיכנס. שכנראה לא היינו מקבלים אם היינו מבקשים, בפעם קודמת סורבנו. בכל מקרה השומר "מחל" לנו ואמר שבגלל שאנחנו נחמדים לא הזמין משטרה. המסקנה הביקור במקום מחייב קבלת היתר או שיתבצע ללא היתר עם הסיכונים הכרוכים בכך. בכל מקרה מאוד נהינו וגם למדנו.

 

כשיצאנו מתחום מקווה ישראל לתוך חולון החל החלק האחרון של המסלול

הקטע האחרון של המסלול

 

מרחוב קרואזה פנינו לכיכר השבעה הנציחה את שבעת הנוטרים

כיכר השבעה

 

כיכר זו נמצאת על דרך הביטחון, שביציאה ממקווה ישראל ממשיכה בתוואי של רחוב חנקין של ימינו.

מבט אל רחוב חנקין לכיוון צפון לעבר מקווה ישראל

מבט אל דרך הביטחון ברחוב חנקין לכיוון דרום

 

המשכנו והתקדמנו במורד רחוב חנקין על התוואי ששימש את דרך הביטחון. הגענו חזרה לחניון קניון חולון ושם הסתיים  הטיול.

 

סוף דבר 

היה זה טיול במסלול ארוך, מעט מ-40 ק"מ.

 

יצאנו באור ראשון, קצת אחרי השעה חמש וחצי וסיימנו מעט אחרי השעה אחת עשרה. הטיול נמשך חמש וחצי שעות ומשך העצירות שעה וחצי. מזג האוויר היה נעים בשעת בוקר וחם בהמשך, נסבל גם למרות הלחות הגבוהה.

 

בטיול זה למדנו שמרכז הארץ בלב המטרופולין יש הרבה מקומות מעניינים שאינם נחשבים אתרי תיירות ואינם נמצאים על מסלולי הרכיבה של רבים מהרוכבים.  

 

בטיול למדנו שני פרקים על תולדות מלחמת העצמאות: האחד, המאבק והמחיר על השליטה על קטע הדרך מיפו לירושלים ולדרום הארץ השני, המערכה על המרחב סביב יפו ותל אביב שהיום הוא לב הארץ.

 

התעמקנו במהות הגיאוגרפית הפיסית של עמק לוד, הכרנו חלק מהיישובים ואת מערך הדרכים בו. למדנו על מורד נחל איילון בקטע הטיול.

 

למדנו גם קצת על תהליכי מיון האשפה ומחיזורה וכיצד הפך אתר סילוק אשפה לפארק ומרכז חינוכי.

 

כמו תמיד, הטיול התנהל באווירה נעימה וניחוחה. אהבתי את הסקרנות של החברים לידיעה והכרה. התענגתי על שביעות רצונם בהגעה למקומות חדשים שטרם היו בהם.

 

תודה לרחי בוטרמן שיזם, תכנן והוביל וגם לשאר המשתתפים, כולם יחד הייתה חבורה שכיף לטייל איתה וגם כאמור, באזור שאינו נחשב אטרקטיבי.  

 

  • Moshe Katz

    אין ספור פעמים עברתי באוטובוסים וברכב ליד משמר השבעה ובית הקרן הקיימת. רק עכשיו מסיפור הטיול למדתי על נפילת 7 הנוטרים וביניהם אליק שמיר. אפשר לומר שגדלתי על ספרו של משה שמיר במו ידיו פרקי אליק, שהוקדש לזכרו של אחיו: "אליק נולד מן הים.
    כך היה מספר לי אבא שעה שהיינו יושבים יחד לארוחת-ערב על מרפסת הבית הקטן…"

  • Doron Kadmiel

    נהדר כרגיל, עמירם

  • Pingback: חבל איילון תחתי, בין רמת אפעל לאזור - עמירם במשעולי ישראל()