לטיול קיץ זה יצאנו בבוקר יום שישי (27/7/2018). היינו שלושה: דוד מאיר (נגבה) איל גזית (משמר הנגב),  ואני (מבשרת ציון)

 

הפעם התארחנו אצל דוד שהוביל אותנו  באחד ממסלולי הבית שלו. זו הזדמנות מתאימה להודות לו.

 

 

המסלול
יציאה מנגבה,
מעגלי, נגד כיוון השעון

 

האזור הגאוגרפי,
מישור פלשת במישור החוף הדרומי

 

אזור זה אינו חדש. מבין הטיולים באזור זה שבצענו בעבר,  תועדו בהרחבה השניים הבאים:
* מישור חוף פלשת, בין נגבה ובין גבעה 69, גבעתי ומשואות יצחק (אפריל 2017)
* בשדות פלשת, בין נגבה ובין חלץ (אפריל 2016)

********

בנוסף בוצעו שני סיורי רכב שאף הם תועדו בהרחבה
* מסע רכב בשדות פלשת בזירות הקרב במלחמת העצמאות – חלק ראשון (ינואר 2017)
מסע רכב בשדות פלשת בזירות הקרב במלחמת העצמאות – חלק שני (מרס 2017)

 

הפעם החלטנו לא לעסוק בענייני גיאוגרפיה ועל דמות המרחב ערב הקמת המדינה ומלחמת העצמאות.

 

הפעם החלטנו להתענג על מראות הדרך באזור שכולו חקלאי.

קטעי המסלול

* מנגבה דרומה לעבר כביש 35
* עיקוף מצפון של מצודת יואב (משטרת עיראק א-סואידן)
* מעבר ביער קוממיות שניטע על עיי הכפר הערבי הנטוש (עיראק סואידן)
* חציית מושב יד נתן
* מזרחה חציית ערוץ נחל יואב
* צפונה ומזרחה לכיוון מושב קוממיות
* חציית ערוץ נחל לכיש
* עלייה למצפור "בקעת שפיר"
* מערבה דרך השדות וחציית ערוץ נחל דגנים
* מעבר מצפון לעיי הכפר עיבדיס 
* הלאה מצפון לגבעת משלטי עיבדיס
* חציית כביש הגישה לנגבה
* דרומה על דרך סימון שבילים אדום
* מעבר אנדרטת משלט 105
* עלייה ומעקף גבעת הכורכר בו נמצאת גבעת תום ותומר.
* דרומה לאנדרטת משלט 113 (גבעת ארנון)
* שרידי גת ביזנטית
* מזרחה דרך כרמי הזיתים חזרה לנגבה 

 

המבקש להרחיב דעת אודות
הגאוגרפיה של האזור,
היישובים בו
וקורותיו במלחמת העצמאות
מוזמן לקרוא בארבעת הטיולים לעיל. 

 

מראות הדרך

*****

*****

*****

דְּלַעַת  היא סוג צמח ממשפחת הדלועיים. משפחה זו כוללת צמחי גן מוכרים כגון קישוא, מלון, מלפפון ואחרים. "דלעת" הוא גם השם העממי של כמה ממיני סוג זה, ביניהם דלעת הגינה, דלעת גדולה ודלעת השדה. הדלעת שכיחה ביותר בצבעי כתום כאשר היא בשלה. הדלעת פופולרית בבישול, ומשמשת לפיסול ג'ק-או-לנטרן (ראו בהמשך) כחלק מחגיגות ליל כל הקדושים בארצות הברית, אירלנד וסקוטלנד.
ישנם שני מיני דלעת: דלעת גדולה שמקורה באמריקה הדרומית בעלת פרי בצבע כחול, ודלעת השדה שמקורה במקסיקו בעלת פרי כתום. פרי דלעת השדה יכול להגיע עד ל- 45 ק"ג. הדלעת נפוצה במהירות מאז גילוי אמריקה וכיום ישנם זנים רבים בכל רחבי תבל.
הפרי נאכל רק לאחר הבשלה מוחלטת והוא נשמר במשך תקופה ארוכה באחסון. ערכו התזונתי של הפרי גבוה יותר מזה של הקישואים. הוא מכיל 95% – 85 מים , שומן, סוכר וויטמין C. פרי הדלעת משמש לאפייה, לבישול, למרק וכן כבסיס לריבות. קיים גם זן שנקרא ספגטי, הנקטף בשל ותוכנו מתפרק לאחר בישולו לכעין אטריות. גרעיני הפרי משמשים לפיצוח. הם משמשים גם תרופה נגד תולעים במעיים. מלבד השימושים לבני אדם קיימים זנים למספוא לבהמות, חלק מזני הדלעת משמשים גם לקישוט.
המקור מועצת הצמחים

 

*****

******

חמנית היא סוג צמח הנמנה עם משפחת המורכבים (Compositae). מוצא החמנית במערב אמריקה הצפונית. סוג זה כולל כ־50 מינים חלקם בויתו על ידי האדם ובהם שני מינים אשר נפוצים במקומות רבים בעולם כגידול חקלאי – חמנית מצויה וחמנית הפקעות המכונה גם ארטישוק ירושלמי.
רוב המינים בסוג זה הינם בעלי גבעול ארוך, בחלקם הוא ישר ומרכזי ובחלק הוא נוטה להסתעף לכמה ענפים קטנים שאינם מעוצים בדומה לגבעול המרכזי. עלי הכותרת לרוב צהובים אך וגודלם, צורתם וצבעם עשויים להשתנות מהותית ממין למין ואף בזנים התרבותיים באותו מין.
מוצאו ממערב אמריקה הצפונית, אולם כבר בעת העתיקה בטרם גילוי אמריקה טופחו על ידי האינדיאנים לצד מיני הבר זני תרבות מטיפוסים שונים בעיקר כחומר גלם למוצרי מזון ומרפא אך לעיתים גם לנוי. כשהגיעו הספרדים לאמריקה הם הפיצו חלק מהמינים בעולם הישן וגם שם התפתחו מגמות חדשות לטיפוח המינים ובניהם בלטו המינים חמנית חד-שנתית (המכונה גם חמנית מצויה) אשר משמשת להפקת שמן וגרעינים המוגשים כמתאבן או מזון לבעלי חיים. והמין חמנית הפקעות שפקעותיו ניתנות לאכילה לאחר בישול.
במקומות שונים בעולם מופקים ממיני הסוג השונים מוצרים שונים בהתאם לדרישות המקומיות ולעיתים אף כמה מוצרים מאותו מין כמו בחמנית המצויה בה רבים השימושים. למשל באירופה רוב התוצרת מהחמנית מופנית לתעשיית השמן למאכל וזהו אחד השמנים הנפוצים ביותר באירופה. ושאר התוצרת להפקת ביו דיזל מהשמן. בעוד בישראל ובעוד כמה מדינות במזרח התיכון כדוגמתטורקיה ולבנון רוב הצריכה של החמניה היא כמתאבן או כחטיף, הידוע בלשון הסלנג כפיצוחים – גרעיני חמנייה קלויים ומומלחים. בעוד השמן המבוקש במדינות אלו הוא שמן קנולה או שמן זית. בעוד שבחמנית המצויה החלק הנאכל הוא הזרעים בחמנית הפקעות החלק הנאכל הוא הפקעות כפי שניתן להבין משמה. הפקעות משמשות בעיקר למאכל אדם כירק שורש לבישול הידוע כאמור לעיל, כ"ארטישוק ירושלמי" ונמכרות בשל כך בשווקים ובחנויות לממכר ירקות ברחבי העולם.
מקור 

*****

תירס צמח חד-שנתי, שמוצאו מאמריקה. זהו גידול עתיק שהיה נפוץ בקרב האינדיאנים והובא לאירופה במאה ה- 16. לארץ ישראל הוא הצמח בראשית ההתיישבות היהודית החדשה. לצמח יש גבעול עבה וזקוף והעלים הם צרים וארוכים. הצמח הוא דו-מיני וחד-ביתי. התפרחות הנקביות ערוכות באשבול ויושבות במפרקים. פרחי הזכר ערוכים במכבד בראש הגבעול. התירס הוא גידול קיץ, הנזרע ברציפות באזורי הארץ השונים מהאביב עד הסתיו. בתירס המתוק האשבולים, הנקטפים בדרגת הבשלת חלב, משמשים למאכל טרי, לבישול ולהקפאה. הערך התזונתי של הגרעינים הוא רב, והם מכילים 73% מים, 38% חלבון, 1.2% שומן, 21.6% פחמימות ל – 100 גרם. הגרגיר הזהוב מכיל כמויות גדולות של קרוטן. לאחר קטיף האשבולים משמשים הגבעול והעלים למאכל בהמות.
המקור: מועצת הצמחים

בתמונות התירס מזן אחר למספוא לפרות שנועד ליצור תחמיץ תירס מכל הצמח כולל גבעול עלים וקלחים, הזן הזה נקצר כשחצי מהצמח כבר יבש וגרעיני הקלח די יבשים ובלתי אכילים לבני אדם. כמו כן מגדלים גם זני תירס לגרעינים – מחכים לקציר עד שהצמח יבש לגמרי, קוצרים בקומביין לגרעינים כך שהמוצר העיקרי הם הגרעינים המיועדים בד"כ למזון מרוכז לפרות, מוצר הלוואי הם הגבעולים והעלים והקלחים הריקים שמתקבלים בתור קש יבש נכבשים לחבילות קש ומשמשים כמזון גס באיכות נמוכה בד"כ לבני הבקר הצעירים.
המקור: משה כ"ץ

*****

*****

צבר מצוי נחשב לצמח הארצישראלי האולטימטיבי, סמל טיפוס-האדם הישראלי. זאת אף שמקור הצמח במרכז אמריקה, והוא לא הגיע ארצה לפני גילוי אמריקה. זהו קקטוס מסועף, דמוי עץ, שאינו משתלב יפה במערכת המגירות המקובלת בתור "עץ" או "שיח". גובהו מגיע ל-4 מ'. גבעוליו–ענפיו מורחבים, ירוקים, דמויי עלים. העלים עצמם זעירים ונושרים במהרה, ונותרים עלי-לואי קוצניים, כמו אצל רבים מבני משפחת הצבריים. ההטמעה נעשית בגבעולים שטוחים הנקראים פילוקלדים phylloclads. הם נושאים צברי קוצים, שחלקם זעירים וחלקם מגיעים עד לאורך של 5 ס"מ. הגבעולים בשרניים, היות שחלקם המרכזי עשוי תאים גדולים מאוד. הצבר מותאם לחיים בתנאי מדבר במספר דרכים: האחת היא התנוונות העלים; צורת התאמה אחרת היא באופי התהליכים הביוכימיים הקשורים לפוטוסינתיזה. צמחי הצבר פותחים את פיוניותיהם לקליטת דו-תחמוצת הפחמן [פחמן דו-חמצני] בשעות הלילה, ולא כרוב הצמחים בשעות היום. בכך הם מקטינים את איבוד המים המלווה בפתיחת הפיוניות. אולם קליטה כזאת בשעות הלילה כרוכה בייצור חומצה העלולה להזיק. לכן אוגר הצמח חומצה זו באורח זמני באותם תאים בשרניים שבמרכז הגבעול. בהגיע היום הופך הצמח חומצות אלה, בעזרת אור השמש, לחומרים לבניין רקמותיו.
תכונותיהם של צמחי הצבר נחקרו רבות ע"י החוקר P.S. Nobel מארה"ב. בביקורו בארץ הוא מצא שבמקומות בהם הצבר איננו מושקה והוא סובל ממחסור מים בקיץ, מופנים ענפיו כך שצדדיהם השטוחים נוטים לכוון מזרח ומערב. על-ידי כך נחסכת מהם ההתחממות הרבה הנובעת מקליטת אור השמש בצהרי ימי הקיץ. במקומות שהצבר מושקה, יטו ענפיו דווקא כך שיקלטו את הקרינה החזקה מדרום. הקרינה דרושה לצמחים אלה על-מנת להשלים את תהליכי הפוטוסינתיזה להפיכת אותה חומצה שנאגרה בשעות הלילה לחומרים אחרים הדרושים לבניין הצמח.
צבר מצוי פורח באביב. בפרח דורים רבים של עלי עטיף ושל אבקנים. עלי הגביעעוברים בהדרגה לעלי כותרת צהובים. הפירות עסיסיים ומכילים זרעים רבים. הם מבשילים בדרך כלל בחודשי הקיץ, אך מחקרים שנערכו ע"י פרופ' י' מזרחי מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב הראו שבמשטר דישון מתאים אפשר להאריך את משך עונת הפריחה והבשלת הפירות.
צבר מצוי הינו צמח גֵּר בארץ. מוצאו ביבשת אמריקה אך הוא נפוץ בידי האדם גם ביבשות אחרות האדם למטרות אכילת פירות ויצירת משוכות. בין הזנים החקלאיים ישנם זנים מעוטי קוצים שענפיהם עשירים בויטמין C המשמשים למאכל מוכּרים במכסיקו בשם Nopalitos. למרות זאת, משמשת קוצניותם של הפירות מגבלה, המונעת בינתיים את הפיכת גידול הצבר לענף חקלאי נרחב. פרחי הצבר היבשים משמשים להכנת תכשיר המיועד לטיפול בגידול-יתר של בלוטת הערמונית.
המקור עמרם אשל אתר עץ השדה
הצבר הובא מאמריקה לספרד וממנה מצא דרכו לחבלים רבים בעולם וביניהם לאגן הים-התיכון. צבר, בכינויו העממי "סברס" הפך לכינוי לילידי הארץ, ובא לרמוז על תכונות הנולדים בה: עוקצני ומחוצף כלפי חוץ, מתוק וטעים מבפנים.

******

תאנה מוצאה מההרים בקדמת אסיה , פרס, עיראק וטורקיה. היא עץ תרבות נשיר, בעל ענפים מאונקלים, המתנשא לגובה 2-6 מ',נופו רחב וענפיו מלבינים, הגזע נמוך וקליפתו אפורה , כמעט חלקה.
לתאנה עלים עבים, גדולים, רחבים, מחוספסים -שעירים בצדם התחתון ומפורצים ל-3-5 אונות, מאוצבעים כעין כף-יד. כשפוצעים את העלים והגבעולים ניגר מהם שרף חלבי דביק, מריר מאד.
הפגה היא התפרחת של התאנה. לפגה מבנה מיוחד במינו: מצעית התפרחת קעורה, דמוית כד חלול, והיא נושאת את הפרחים על שטחה הפנימי. פי הפגה סגור ע"י קשקשים רעופים המבודדים את חלל הפגה מהעולם החיצון.
הפרחים קטנים ומוסתרים בתוך הפגה; סגורים ומבודדים בתוך התפרחת – מצב זה יוצא מיוחד למינים בסוג פיקוס שאליו משתייכת התאנה. האבקת הפרחים נעשית על ידי צרעות זעירות. בחלק מהעצים במין זה עמודי העלי של הפרחים הנקביים בתוך הפגה קצרים. בהם מטילה נקבת הצרעה את הביצים והצרעות מתפתחות בתוךשחלות פרחי הנקבה. במקביל להתפתחות זאת מבשילה הפגה. משך ההבשלה של הפגה מתאים למשך ההתפתחות של הצרעות. כאשר בוקעות הצרעות הבוגרות מהפרחים שבתוך הפגה הן מפלסות את דרכן החוצה ובאותו זמן נושאות עימן אבקהשל פרחי הזכר שמרוכזים ליד הפתח שבראש הפגה. עץ זה הוא, אם כן, תורם האבקה ולכן נהוג לכנותו "עץ זכר". נקבת הצרעה נכנסת לפגה צעירה על עץ אחר, שעליו יתפתחו הפירות ולכן הוא מכונה "עץ נקבה", כאשר הפרחים בה מוכנים להפרייה ומביאה איתה את האבקה מפרחי הזכר בפגה בה היא גדלה. בפגות של "עץ הנקבה" עמודי העלי של פרחי הנקבה ארוכים יותר. לכן נקבות הצרעה לא מצליחות להטיל בהם את הביצים ולא מתפתחות בהן צרעות. אבל הפרחים בפגות אלה מואבקים ע"י הצרעות והפגה מבשילה לפרי תאנה ובו זרעים. בעלי מטעי התאנים מרבים בעיקר את עצי הנקבה אבל דואגים להביא אל המטע פגות מעצי זכר בשלב המתאים בו הן משחררוות את הצרעות נושאות האבקה.
מנגנון זה של האבקת הפרחים שבפגות על ידי צרעות הוא אופייני לכל הצמחים בסוג זה. ראו לדוגמא את תיאור ההאבקה בשקמה. לכל מין של פיקוס יש מיני צרעות מיוחדים הגורמים בו להבשלת פירות. גם צמחי הנוי מסוג הפיקוס דורשים פעילות  של צרעות, על-מנת שפירותיהם יבשילו. הצרעות המאביקות את הפיקוס הקדוש מצויים בארץ מזה זמן רב, ולכן הוא מבשיל פירות בשפע. אך עצי פיקוס השדרות, למשל, לא הבשילו פירות בארץ במשך שנים רבות כי לא היו כאן צרעות המסוגלות לגרם לתהליך זה. רק בשנות ה-70 של המאה ה-20 הגיעו ארצה מיני צרעות שגורמות מאז להבשלת הפגות של העצים ממין זה. יש ביניהן מין שמאביק את הפרחים בפגה וגורם ליצירת זרעים פוריים ויש גם מין שמטיל את ביציו בתוך הפגה מבלי להאביק את הפרחים ומבלי לגרום ליצירת זרעים. מין זה ניחשב לטפיל של המערכת הסימביונטית שבין העץ והצרעה המאביקה אותו.
התאנה מתחילה להניב פרי לאחר 4 שנים, והאסיף הקרוי ארייה, מתארך כיוון שהפרי אינו מבשיל בבת אחת. לפירות התאנה אין חיי מדף ארוכים, לכן משמרים אותם ע"י ייבוש- אלו הדבלים, שבימי אבותינו שימשו כמזון יסודי.
היום גדלים עצי תאנה רבים לצדי מעיינות, בבורות מים עתיקים ובבוסתנים עזובים, ופירותיהם מתוקים ואכילים.
יש אנשים שמקבלים גירוי בעור במגע עם עלי או ענפי התאנה. זו תגובה אלרגית חיצונית למגע בשערות שעל עלי התאנה ובמוהל שהיא מפרישה כשתולשים עלה או חותכים ענף.
המקור עמרם אשל אתר צמח השדה
הצמח במקורות – "למה נמשלה התורה כתאנה? שרוב האילנות.. נלקטים כאחת והתאנה נלקטת מעט מעט כך התורה,.. לפי שאינה נלמדת לא בשנה ולא בשתיים".(במדבר רבה יב', ט'). התאנה היא עץ הפרי הראשון הנזכר בתנ"ך "ויתפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות" "עלי תאנה" משמשים כמטפורה למשהו שרוצים לכסות כי מתביישים בו… אבל היא לא ממש מכסה את הבושה. התאנה מוזכרת יחד עם הגפן עשרות פעמים בתנ"ך ובמקורות בשבעת המינים, והיא מסמלת שלום וביטחון: "וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו"…(מלכים א',ה,ה) פרי התאנה היה בימים ההם, טרם הסוכר, אחד מהממתיקים החשובים. התאנה נחשבת בין "הקרובים העניים" שבשבעת המינים, ויש אף ביטויי גנאי הקשורים לתאנה "גרגרת דרבי צדוק".. היה כינוי לאדם רזה ושדוף, ועוד.

*****

גפן הגפן, אחד מצמחי התרבות העתיקים ביותר, ידועה כבר מעל 6,000 שנה. מוצאה כנראה בצפון-מזרח תורכיה וקווקאז, משם נפוצה לאזור נרחב, המשתרע בין דרום אירופה לבין צפון הודו. היוונים והרומאים הפיצוה במושבותיהם, ובשלהי ימי הביניים העבירוה יורדי-ים פורטוגליים וספרדיים ליבשת אמריקה. גידול ענבים ליין, לצימוקים ולמאכל טרי היה חלק בלתי נפרד מהחקלאות של הארצות המפותחות בימי קדם, והוא עבר לרוב הארצות המפותחות של ימינו, שתנאי האקלים בהן התאימו לו. כיום הגפן היא גידול המטע החשוב ביותר בעולם, בעיקר בספרד, באיטליה  ,בצרפת ובברית-המועצות, ונפוץ גם בארצות רבות אחרות. רוב כרמי הגפן בעולם נטועים ענבי יין, מקצתם ענבי מאכל, ומעט ענבים לייצור צימוקים, בייחוד בקליפורניה, באוסטרליה, בתורכיה וביוון. בארצות העיקריות של גידול ענבי יין בעולם, היין הוא חלק בלתי נפרד מתפריטם היומי של התושבים, וחלק ניכר ממנו מיוצא.
גידול גפנים בארץ ישראל התחיל לפני אלפי שנה, בכל אזורי הארץ. הגפן, גידולה והשימוש בענבים וביין מוזכרים בתנ"ך יותר מכל פרי אחר ותוצרתו,גם בגלל שהיין מהווה חלק בלתי נפרד מטקסי הדת בכל הדורות. למעשה, גידול הגפן לא פסק כאן מעולם, בגלל חוסנה של הגפן והתרבותה הקלה.
הגפן עמידה לעודפי רטיבות בקרקע אך גם ליובש ניכר, ומגדלים אותה בחלק מהשטחים גם ללא השקיה. הגפן היא מטפס חזק, המסתגל לתנאים קשים והגדל היטב בכל אזורי הארץ. הצמח נשיר בחורף, ובאביב הוא מלבלב ומצמיח מהפקעים ענפים חדשים וירוקים הנקראים שריגים. אלה נושאים תפרחות בצורת אשכולות, ושלב פתיחת הפרחים וראשית החנטה נקרא סמדר. התפרחות מתפתחות אחר-כך לאשכולות ענבים. עם ראשית ההתיישבות החדשה ניטעו במושבות הראשונות, בעזרת הברון רוטשילד, כרמים של ענבי יין, והוקמו היקבים בראשון-לציון ובזכרון-יעקב, אולם כרמי היין הצטמצמו עם השנים, ונטיעתם התחדשה עם קום המדינה.
זני ענבי המאכל החשובים בארץ הם: פרלט – זן לבן, חסר חרצן, המבשיל בראשית העונה סופריור – גם הוא זן לבן וחסר חרצן, המבשיל אחרי הפרלט סולטנינה – הנקרא גם טומפסון – זן לבן חסר חרצן, בעל ענבים גדולים. לאחרונה נוספו הזנים פריים ומיסטרי. מתוך הזנים השחורים כדאי לציין את הזנים הבאים: דן-בן-חנה – פיתוח ישראלי – ענב גדול, בעל חרצן מוסקט המבורגי בעל חרצן וטעם מוסקטי מיוחד בטיבו. לאחרונה נוסף הזן האדום האפיל רד גלוב – גם הוא בעל חרצן. משנות התשעים מטפחים זני ענבים ישראליים חדשים רבים, וחשיבותם תורגש בעיקר בשנות האלפיים. החשובים שבזני הענבים ליין הם: באדומים – קאריניאן, קברנה-סוביניון ומרלו ובזנים הלבנים – סמיון, סוביניון בלאן, ריזלינג ושרדונה. עם השנים מגדלים זנים מיובאים נוספים. ענבי היין נבצרים בארץ בחודשים אוגוסט וספטמבר.
מועד ההבשלה של הענבים מושפע מהצטברות מנות-חום, לכן, בעמקים החמים מקדימה ההבשלה בכמה שבועות. בציר הענבים למאכל מתחיל לאחר שהצטברה בהם מתיקות בשיעור מספיק. ענבים בשלים וטובים הם מתוקים ובעלי עוקצים ירוקים. פרי שהושאר על הגפן מוסיף לצבור סוכר. ענבי מאכל רבים נשלחים ליצוא, בעיקר בחודשים יוני עד ראשית יולי.
הענבים נשמרים היטב בקירור והשימוש בהם מגוון, למאכל טרי, למיץ, ללפתנים, להכנת מרקחות, ריבות או דבש-ענבים, וכן למאפים וכתוספת לעוף ולדגים אפויים. הענבים עשירים במיוחד בסוכר ענבים ומשמשים גם בריפוי טבעוני.
המקור מועצת הצמחים

 

*****

*****

קאק – מקור שמו של הקאק נובע מהקולות שהוא משמיע קק – צק – צק. שמו הוענק לו על ידי הזואולוג העברי הראשון – ישראל אהרוני. בערבית פירוש שמו הוא עורב הזרע, שכן הוא נוהג לחפש זרעים בשדות, בדומה לעורב המזרע. הקאק שייך לסוג עורב, והוא הקטן שמביניהם. כבר בזמן המקרא הבחינו במינים הרבים של העורב … את כל ערב למינו… ויקרא י"א, 13.  ישנה גם התייחסות לקולו …לבני ערב אשר יקראו… תהילים קמ"ז, 9.  וגם לצבעו … קצותיו תלתלים שחורות כעורב … שיר השירים, ה', 11.  העורב הוא גם העוף הראשון המוזכר בתנ"ך בסיפור המבול …וישלח את העורב …  בראשית, ח', 7. שמו האנגלי נובע אף הוא מהקול המתכתי שהוא משמיע.
סימני זיהוי: אורכו 33-34 ס"מ, משקלו 200-280 ג' ומוטת כנפיו 67-74 ס"מ. מין עורב קטן, פעלתן ומתרוצץ. ראשו עם כיפתו השחורה נישא, ומקורו קצר. עורפו אפור וחלקי גופו התחתונים אפורים בהירים. לבוגרים עיניים בהירות. הזוויגים דומים עם שינויים עונתיים קלים.
קולות: בזמן מעופו הקאק משמיע קולות חוזרים ונשנים בתדירות גדולה מזו של העורבים הגדולים והם שהקנו לו את שמו העברי.
חברתיות: הקאק הוא עוף חברותי וחי בלהקות כל השנה. בלהקה יש היררכיה ברורה שבראשה יש זוג שליט, כשהנחות מפנה את מקומו לעדיף עליו. הקשר בין בני הזוג בלהקה נשמר לכל החיים. קינון ודגירה: הקאק דוגר באזורים לחים ולחים למחצה ברחבי אירופה עם רוח צפונית קרה, בערבות ובמישורים ים תיכוניים יבשתיים וימיים. נמנע מאזורים מכוסי קרח או מושלגים.
הקן נבנה בחורי עצים או בעצים צפופי עלווה, בנקיקי סלעים ואף בחורים וסדקים של מבנים. הקן הוא מבנה מגושם של ענפים וזרדים המרופד בעשבים, נוצות, שער וצמר של בעלי חיים ואף בנייר. הנקבה מטילה 4-5 ביצים ירקרקות ומנוקדות בחום סגול ואפור בחודש מרס. הנקבה דוגרת והזכר מספק את מזונה. לרוב הקאקים חוזרים אל קינם בתקופת הדגירה הבאה. נמצאו בארץ קיני קאקים בעמק בית שאן שהוטפלו על ידי קוקייה מצויצת.
פרטים מיוחדים הקאק ותופעת 'ההחתמה': קונרד לורנץ, חוקר הטבע האוסטרי הנודע, אבי מדע האתולוגיה ( התנהגות בעלי החיים) הקדיש פרק שלם משכיל ומשעשע ביותר לקאקים בספרו 'טבעת המלך שלמה'. לפרק  קרא 'שומרי אמונים'.  הוא גילה שכמו אצל כל העורבים הקאקים חיים חיי משפחה מפותחים והם שומרים אמונים זה לזה לכל החיים. יש להם שנת אירוסים בה הם אינם מזדווגים, והם מתחילים להזדווג רק בשנה השנייה. הוא גם צפה ותיאר בצורה נוגעת ללב פרטים אשר 'בגדו' ו'נבגדו' ואף 'התגרשו'.  ענינו בקאקים החל כתוצאה מכך שגידל גוזל קאקים ותצפיותיו בגוזל הן שהובילו אותו לתאר לראשונה במדע את תופעת ההחתמה בציפורים, שמשמעותה בקיצור- במילותיו ( המתורגמות של קונרד לורנץ): "תגובותיהם החברתיות ואף תשוקותיהם המיניות של העופות מוסבות על אותם יצורים שבצוותא איתם עברו עליהם שלבי הילדות אשר בהם עוצבה דמותם הנפשית. לפיכך ציפורים שגודלו על ידי האדם נוטות לראות בני אדם ובהם בלבד שותפים אפשריים לכל פעולות הרבייה".  מאז תועדה תופעת  החתמה, שנקראת לעתים גם 'הטבעה', ( ( Imprinting רבות.
המקור 

*****

*****

****

בר-גביע חלק הוא צמח חד-שנתי זקוף וקירח. הוא מסתעף הרבה, אך מבסיסו בלבד, גובהו 80 ס"מ. הגבעולים נוקשים, מרובעים בחתך. העלים נגדיים. העלה גדול, מפורץ, אונותיו משוננות בשפתן, צבעו ירוק בהיר, והוא נישא על פטוטרת ארוכה.
בר-גביע חלק פורח מאפריל עד יוני. הפרחים ערוכים בדורים, נישאים כמעט לכל אורך הגבעול. כותרת הפרחים שפתנית אופיינית, צבעה לבן, לעתים נוטה לוורדרד. הכותרת צנועה, עטופה בגביע משפכי גדול המגמד אותה. עלי הלואי בחיקי העלים והחפים בבסיסי הגביעים הם קוצניים, וגם בשפת הגביע יש רמז לקוצים, אך קוצניותו צנועה לעומת בן-סוגו, בר-גביע קוצני. אחרי הפריחה מתייבש הגביע ומלבין כקלף, ובתוכו משחירים הזרעים – צירוף קישוטי ויפה. בטבע מסייע הגביע היבש לתפוצת הזרעים. הזרעים שומרים על כושר נביטתם שנים רבות, מה שמכשיר אותם להוות "עשב-רע".
לצמחים ריח רע, לא חזק. מן הזרעים מפיקים לקטין, המשמש במחקר ביולוגי.
בר-גביע חלק גדל בשדות ובצדי דרכים בקרקעות כבדות של מישור החוף ובהרים, בעיקר בחבל הימתיכוני, חודר אף לצפון הנגב. נחשב "עשב-רע" בשדות בעל קיציים.
תפוצתו העולמית משתרעת בארצות מזרח הים התיכון ובמזרח התיכון.
בסוג 2 מינים, שניהם גדלים בארץ.
המקור: מייק לבנה אתר צמח השדה

סוף דבר

טיול זה נמשך
שלוש ורבע שעות.
רכבנו כשעתיים וחצי.
נהנינו לדווש ולהזיע
עד שהחום התגבר.
היה נחמד ונעים יחד.

******

תענוג היה לעבור,
בעיקר, בין השדות
וגם בין המטעים,
הכרמים והחורשות
ראינו וגם טעמנו
מכל טוב הארץ.

******

מבחינתי,
היה טיול זה להיות מושלם
נפילה אופניים,
כנראה מאבן בבור קטן,
שתוצאותיה חבטה ופציעה קלה
של מרפק וברך,
ונזק קל לציוד,
הייתה מיותרת.
הנפילות מעת לעת
הן חלק מהרכיבה
המטרה להמעיט אותן.
לא נורא!
אתגבר ואמשיך הלאה

 

 

לסיבוב זה בעיר הגדולה יצאנו ביום רביעי (25/7/2018). הפעם היינו שוב שניים מיכאל סופר ואני.

 

היה זה ערב של אחד הימים והחמים ביותר של הקיץ, עד כה. הטמפרטורה בצהרים הייתה 37 מעלות והלחות כ-75%.

 

מאחר ואת האזור ואת המקומות אנו מכירים היטב, הפעם התייחסנו לדיווש כהתרעננות וספורט, חילוץ  עצמות והוצאת מעט אנרגיה.

 

 

בשעת האור האחרונה יצאנו לדרך ממגרש החניה (חינם) של מתחם האולימפי בהדר יוסף.

 

המסלול,
כמעט כולו
שבילי האופניים
שבעיר

 

קטע המסלול
לאורך פארק הירקון
פארק גני יהשוע

פארק גני יהושע חולש על שטח של 3,750 דונם, והוא משתרע ממחלף גהה במזרח ועד שפך הירקון במערב. הרעיון להקים את הפארק עלה בתקופתו של ראש העיר הראשון, מאיר דיזנגוף, בשנת 1929. כבר בימיה הראשונים של המדינה החליט דוד בן גוריון, להקצות את שטח הפארק לרשות עיריית תל אביב תמורת לירה אחת לדונם. הכוונה הייתה כי בתחום שמשני צדי הירקון לא ייבנו בתים, והאזור יישאר פתוח ויהיה מרכז השטחים הירוקים של העיר. בשנת 1950 החל הרעיון לקרום עור וגידים. טקס נטיעת העצים בפארק נערך ב-5 ביולי 1951, בקרבת החיבור של נחל איילון לירקון. בשנת 1962 מונתה ועדה להרחבת הפארק הלאומי שהחליטה להקים בו שורת מתקני שעשועים, ובהם רכבת קטנה ותאטרון לילדים, וכן מתקנים למחנאות. בעשורים הראשונים עובד שטח הפרק על ידי חקלאים שנאלצו בשנות ה-60 להתפנות מהמקום. בסוף שנות ה-60 החליט ראש עיריית תל אביב יהושע נמיר לקדם את המשך הקמת הפארק. הביצוע היה בהמשך הזמן, בימיו יהושע רבינוביץ, ראש עיריית תל אביב בשנים 1974-1969, שעל שמו נקרא הפארק "גני יהושע" בשנת 1982. בשנת 1977 הוקם בפארק אגם מלאכותי, בשנת 1978 הוקמו הספורטק וגן הוורדים. עם השנים התפתח הפארק בשטחים שבמערבו ובמזרחו, הוקמו בו הגנים הייחודים , שוקם אתר שבע טחנות והושלם פרויקט "ראש ציפור" (המרחב בין נחל איילון לירקון) שהפך ממקום פרוע לאזור מטופל ומטופח.
האזור הפעיל ביותר בפארק נמצא בעיבורו ומשתרע על שטח דשא של כ-2,000 דונם מתוכם כ-1,200 דונם של מדשאות, והיתר חורשות, שיחים, ערוגות, פרחים ומתקנים שונים לרווחת הקהל. ברחבי הפארק ניתן למצוא מגוון אתרים לפעילויות שונות כמו: אזור לפיקניקים, מסלולי ריצה והליכה ושבילי רכיבה על אופניים החולפים ברחבי הפארק. הפארק קולט מדי שנה מאות אלפי מבקרים בסופי שבוע, בחגים ובאירועים מיוחדים. במדשאות שבתאטרון הפתוח נערכים מופעי מוסיקה תחת כיפת השמים ,של אמנים מהארץ ומהעולם. גם קבוצות כדורגל מתאמנות במקום, תנועות נוער מקיימות פעילויות שונות וגופים שונים עורכים ימי כיף. פארק הירקון מציע למבקרים בו שלל אפשרויות לבילוי משפחתי, באזורים הפתוחים ולאורך הנחל. להשקיית הפארק נדרשת כמות של כ-7,000 מ"ק מים בשנה. בעתיד מתוכננת הקמת מערכת השקיה שתתבסס על קולחים מטוהרים שיגיעו מאזור רמת השרון ורמתיים.

*****

 

 

גשר הירקון,  גשר הפלדה היה אחד מסמלי תל אביב המתחדשת לאחר קום המדינה, בנייתו לראשונה הייתה בשנות העשרים של המאה הקודמת.

 

בינואר 1927 השלימה חברת סולל בונה, יחד עם חברי גדוד העבודה מתל אביב, בניית גשר בטון קבוע, באורך 40 מטר, שנועד לעמוד בהצפות. הדרך והגשר שימשו בשנות ה-20' גם לקשר בין יפו ותל אביב לבין קריית שאול, רמת השרון, כפר סבא, רעננה, כפר מל"ל^] והרצליה. בינואר 1932 עברה התנועה ליישובים אלה אל כביש השרון (כיום כביש 402 וקטע מכביש 40), שנסלל בין פתח תקווה לרעננה.
סמוך לגשר (היום בפינת דרך נמיר ושדרות רוקח, במקום שבו נמצא המיני-גולף) עמד בימי המנדט מועדון לילה בשם גן הוואי . ב-10 באוגוסט 1947 נרצחו במועדון ארבעה יהודים.
לקרבתו של הגשר לכפרים הערביים הייתה חשיבות בימיה הראשונים של מלחמת העצמאות. לאחר החלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל בכ"ט בנובמבר, השתלטו כוחות ההגנה על הגשר והקימו בו מחסום, שניתק את הכפר שיח מוניס מהכפרים ג'מאסין וסומייל. צעד זה היווה זרז משמעותי לנטישת התושבים הערבים הנצורים.
ביולי 1950 נפתח כביש תל אביב נתניה, כיום חלקו הדרומי של כביש 2, והפך עד מהרה לציר העיקרי מתל אביב צפונה. במקביל, הוקמו והתפתחו שכונות עבר הירקון, ביניהן רמת אביב. הגשר הצר התיישן והפך לצוואר בקבוק, וב-1955 החלה החלפתו בגשר חדש. במקום נבנה גשר מסבכים תלוי קשת, שבו הקורות המרכזיות קשורות לקשתות תומכות גדולות (אחת מימין ואחת משמאל). מבנה זה מנצל היטב את התנגדות הקשת ללחצים אנכיים, קל משקל וקל יחסית לבנייה. בנוסף, הגשר רחב והמפתח שהושג היה גדול יחסית (כ-50 מטר) לתקופה בארץ. המהנדסת שושנה שחם ממחלקת העבודות הציבוריות תכננה את הגשר ופקחה על הקמתו. הגשר נבנה מפלדה, וצורתו האופיינית עם קשתות תמיכה גבוהות הפכה לסימן ההכר הבולט שלו. ב-1974 נבנה בצמוד לגשר המסבכים גשר מקביל מבטון דרוך וללא קשתות, המוליך את התנועה דרומה. הגשר המקורי הפך לחד סטרי ומוליך את התנועה לכיוון צפון.. מכלול הגשר כולל גם מנהרה קטנה שנבנתה ב-1973^] היא עוברת מתחת לגשר ומקשרת את רחוב בני דן לרחוב קוסובסקי בשכונת בבלי.
מבנהו המודרני (אם כי פשוט יחסית לימינו), גודלו ובעיקר מיקומו בכניסה הראשית לתל אביב מכיוון צפון, הפכו אותו למקום מפגש של צעירים ואמנים (בעיקר כנקודת איסוף ליציאה להופעות ולבילויים). על שמו נקראה שלישית גשר בירקון
מקור והפניות

 

קטע המסלול
משפך הירקון,
אל נמל תל אביב
ודרומה לכיוון המרינה

קטע המסלול לאורך טיילת החוף

אתנחתא
ביקור בסטודיו
של הצלם האומן
יצחק שוקל

יצחק שוקל הוא אחד הצלמים המובילים בישראל. 
יצחק הוא חבר ותיק של מיכאל סופר.
הביקור אצלו היה מרתק.
היכרתי את אחד הצלמים המעורכים בארץ.
אין ספק, נוצר לי רצון וחשק ללמוד ממנו
עוד והרבה על הצילום.
בנוסף הייתה לנו שיחה מעניינת
על הביוגרפיה של שנינו
ועל הקווים משותפים בה.
מוצע להיכנס ולראות את שפע עבודותיו. 

קטע מיפו,
דרך פאתי פלרונטין,
רחוב הרצל
לתחילת שדרות רוטשילד

קטע שדרות רוטשילד,
כיכר התרבות,
שדרות ח"ן,
כיכר רבין,
רחוב אבן גבירול

קטע אחרון, הקצה הצפוני של רחוב אבן גבירול, פארק הירקון

 

*****

 

סיבוב קיץ זה
נמשך כשלוש ורבע שעות
מתוכן שעתיים רכיבה
ושעה ורבע עצירות ו
בעיקר ביקור בסטודיו ביפו.

*******

למרות הלחות נהנינו
תל אביב, היא עיר עולם
נעים ומענג לדווש 
במיוחד בערב קיץ.

 

 

לטיול זה יצאנו ביום חמישי (19/7/2018) לפנות ערב, בשעות האור האחרונות לקראת חשיכה.

 

הפעם היינו קבוצה בת שישה  חברים, מחציתם הגיעו מהדרום: איל גזית (משמר הנגב), לייזר קוברסקי וגל עזר (שובל), עוד השתתפו  דורון דורי (ירושלים), רון בן יעקב (רעות) ואני (מבשרת ציון).

 

כבר בפתיחה אודה להם שהצטרפו אלי. תודה לדורון ולרון שאף צלמו ואפשרו בזמן קצר לשלב את התמונות שלהם בתיעוד הטיול.

 

התכנסנו בכיכר אלנבי
הנמצאת בשכונת רוממה בסמוך לתחנה המרכזית.

 

 

המסלול, מעגלי עם כיוון השעון

כיכר אלנבי,
רחוב תורה מציון
רחוב מלכי ישראל
שכונת גאולה
רחוב יחזקאל
רחוב שמעון הצדיק

חציית כביש 1 מזרחה

שכונת שיח ג'ארח
סמוך לקריית הממשלה, מזרח ירושלים
טיפוס להר הצופים ליד מרכז הספורט האוניברסיטאי
בית הקברות הבריטי
סמוך למרכז הרפואי הדסה הר הצופים
תצפית על עיסוויה
תצפית בשולי הקמפוס לכיוון דרום ומזרח
תצפית על מדבר יהודה
כניסה לאוגוסטה ויקטוריה
לאורך שכונת א-תור
תצפית הר הזייתים
ירידה במורד גת שמנים

כביש העופל
תצפית על הר הזיייתים ונחל קדרון  
תצפית על סילוואן ושלוחת עיר דוד
טיפוס להר ציון
שער ציון
הפינה הדרום מערבית של העיר העתיקה
תצפית על בריכת הסולטן וימין משה
לאורך החומה
רחבת שער יפו

כיכר צה"ל
מתחם עיריית ירושלים (כיכר ספרא)
מגרש הרוסים
כיכר ציון רחוב יפו 
רחוב הנביאים
מאפית אביחייל
זכרון משה
סינגל מחנה יהודה
מערבה רחוב יפו 
חזרה לכיכר אלנבי

 

מבט על

 

שיירת "הדסה" הייתה שיירת משוריינים שהסיעה יהודים בדרכם להר הצופים ב-13 באפריל 1948, ד' בניסן תש"ח במהלך מלחמת העצמאות. השיירה כללה עובדי רפואה של בית החולים הדסה הר הצופים, עובדי האוניברסיטה העברית, אנשי ההגנה מגיני ההר, חולים, מבקרים ואזרחים. בעת שעברה בשכונה הערבית שייח' ג'ראח, הותקפה השיירה בידי פורעים ערבים, שרצחו 77 מנוסעי השיירה (במשך שנים השתרשה טעות בנוגע למספר החללים בשיירה והיא כונתה גם שיירת הע"ח). ההתקפה אירעה ימים ספורים לאחר פרשת דיר יאסין, ולטענת עבדאללה א-תל, מפקד הלגיון הערבי בירושלים, היוותה נקמה על הרג בני הכפר.
פירוט והפניות

שֵׁייח' גָ'רַאח היא שכונה במזרח ירושלים, ממזרח לדרך בר לב (המכונה בפי הירושלמים "כביש מספר 1"), מצפון למושבה האמריקאית ומדרום-מערב להר הצופיםוהגבעה הצרפתית. השכונה נקראת כנראה, על שם חוסאם א-דין בן שרף א-דין עיסא אלג'ראחי, נסיך מאנשי חצרו של צלאח א-דין ורופאו האישי, שבנה במקום זאווייה ונקבר בה לאחר מותו בשנת 1201. השכונה נחשבת למבוססת וליוקרתית בין שכונות ירושלים הערביות. שוכנות בה קונסוליות ונציגויות של מדינות זרות: בריטניה, טורקיה, בלגיה, ספרד, הוותיקן, צרפת, איטליה, יוון ושוודיה ושל ארגונים בינלאומיים כגון האו"ם. בשכונה ממוקמים גם מספר מסעדות גורמה ומלונות יוקרתיים, כגון אמריקן קולוני. בסמוך לשכונה הוקמה קריית הממשלה ע"ש מנחם בגין ובה נמצאים: המטה הארצי של משטרת ישראל ומשרדי ממשלה הכוללים את משרד המשפטים, משרד השיכון, המשרד לביטחון פנים ומשרד המדע והטכנולוגיה.
הרחבה והפניות

בית קברות צבאי בירושלים הוא אחד משישה בארץישראל המערבית בהם טמונים חללי מלחמת העולם הראשונה מבריטניה ובנות בריתם. הנוספים הם אלה הנמצאים בדיר א-לבלח, עזה, באר שבע, רמלה וחיפה.
במהלך כיבוש סיני וארץ ישראל ובשנות המנדט הבריטי איבדה האימפריה הבריטית 14,493 חיילים: 12,197 – ממלחמת העולם הראשונה (תוכם, 9,703, שהם 80%, זוהו והשאר, 2,494 שהם 20%, לא זוהו), ועוד 2,296 מתום מלחמת העולם הראשונה, עד תום המנדט הבריטי על ארץ ישראל. 

******

חלק בתי קברות צבאיים בריטיים בארץישראל לא נועדו להיות בתי קברות צבאיים בהם נקברים חיילים באופן רגיל, אלא נתפשו כפעולה חד פעמית לשם קבורת חללי מלחמת העולם הראשונה בלבד. בבתי הקברות בבאר שבע, הר הצופים ודיר אל בלח נקברו רק חללים ממלחמת העולם הראשונה. בבתי הקברות ברמלה, בעזה ובחיפה נקברו גם חללים בריטיים שנהרגו לאחר מלחמת העולם הראשונה, בין השאר בזמן המרד הערבי הגדול וכתוצאת מפעולות תנועת המרי העברי ובמלחמת העולם השנייה – סך הכל 2,296 חללים, מתוכם 1,933 בריטים. מבין הסך הכולל היו 561 חיילים שלא מתו עקב פעילות מלחמתית. ברמלה נקברו חללים כמעט עד לתום השלטון הבריטי בארץ ב-15 במאי 1948. חללים בריטיים מאז ועד 30 ביוני 1948 נקברו בבית הקברות הצבאי חוף כיאט בחיפה.

*****

בית הקברות הצבאי השביעי בארץ ישראל הוא בית בית הקברות לחיילים הגרמנים הנמצא בתחום בית החולים המשפחה הקדושה בנצרת ושבו קבורים 261 חיילים ומפקדים גרמנים ממלחמת העולם הראשונה, אשר נלחמו בארץ ישראל לצד האימפריה העות'מאנית במסגרת מעצמות המרכז.
ראוי לציין שרחבי ארץישראל המערבית אין בתי קברות צבאיים בהם טמונים חללי האימפריה עות'מאנית שנטמנו או באזורי הקרבות או בתי קברות מוסלמיים בקרבתם.

******

להרחבה ראו בית העלמין הצבאי הבריטי בהר הצופים, הטקס השנתי לזכר חללי הממלכה המאוחדת במלחמת העולם הראשונה בסיני ובארץישראל

 

 

 

עיסאוויה הוא כפר ערבי שהפך לאחר מלחמת ששת הימים להיות שכונה בעיר ירושלים, השוכן במורדותיו המזרחיים של הר הצופים בצפון ירושלים, על שפת מדבר יהודה. בשנת 2014 התגוררו בשכונה 13,571 תושבים. השכונה גובלת בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית ובשכונות הגבעה הצרפתית וצמרת הבירה. במקום ישנן מערות קבורה רבות החצובות בסלע הקירטון. אחת ההשערות גורסת כי מקומה של עיר הכוהנים נוב הוא באזור זה. ההשערה המקובלת בנוגע לשם הוא המסדר המוסלמי סופי בשם עיסאווה שצמח במרוקו במאה ה-16.
הרחבה והפניות 

*******

******

*****

מתחם אַוגוּסְטֶה ויקטוֹריה הוא מתחם אשר הוקם על ידי וילהלם השני, קיסר גרמניה בראשית המאה ה-20, אשר קרא לו על שם אשתו, אוגוסטה ויקטוריה. המתחם, המשתרע על שטח של כ-80 דונם על שלוחה של הר הזיתים בירושלים הנקראת כתף הר הזיתים, כולל כנסייה מפוארת ולהּ מגדל פעמונים, וכן אכסניית צליינים, שנועדה גם לגרמנים תושבי הארץ. האכסניה משמשת בית חולים. במזרח המתחם שוכן "המכון הגרמני הפרוטסטנטי לארכאולוגיה בארץ הקודש", שהוקם בתחילת המאה ה-20, ובו ספרייה גדולה.
מקור והרחבות 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סוף דבר

טיול זה נמשך ארבע שעות,
מרביתו התנהל בשעות האור
שעתיים רכבנו
ושעתיים עצרנו בעיקר בתצפיות הרבות

******

כמו תמיד, גם הפעם,
הטיול היה מהנה ומענג
המראות היו נפלאים,

******

איני יודע, אני מניח שעבור
מרבית החברים למדו והכירו חלקים
נוספים של העיר שטרם עברו בהן

******

מסע בירושלים היה ויהיה כיף גדול.
אף פעם לא משעמם.

*****

בימי  הקיץ החמים מאוד,
טיול ערב בירושלים, שמעט קריר,
הוא נעים מאוד!

*****

מומלץ ביותר!

בשבת נדרש שינוי המסלול
שלא יעבור בחלק החרדי

 

 

לטיול-דיווש זה יצאנו ביום חמישי (12/7/2018). היזמה הייתה משותפת של עומר שדה ושלי.

 

בעצה אחת תוכנן המסלול נעים (בדרכים) שחלקו יהיה בעליה וחלקו מישור שיעבור בין עצי החורש ובין הכרמים, המטעים והשדות.

 

בשעת בוקר מוקדמת התכנסנו בחצר משק נחשון שישה אנשים והם  עומר שדה (נחשון), תמר קיסר (ירושלים), נתי זיו (מולדת), אמיר הורביץ (ניר עקיבא), לייזר קוברסקי (שובל) ואני (מבשרת ציון).

 

לאחר התארגנות קצרה והצגת המסלול יצאנו לדרך. עומר הוביל אותנו ושינה מעט את המסלול בהתאם לנסיבות.

 

האזור הגיאוגרפי:
התחום המערבי של השפלה הנמוכה

 

 

המסלול, מעגלי
במרחב שאפשרויות הרכיבה בו רבות
מרחב במרכז שמועדף לרכיבה

קטעים ממסלול חופפים או סמוכים לקטעי טיולים קודמים שעשיתי באזור מאז התחלתי לדווש על אופני שטח
אלה הם המסלולים שתועדו מאז ספטמבר 2014.
* מנחשון דרך תל גזר למחלבת עברי בעזריה וחזרה דרך עמק איילון (מרץ 2018)
* מטל שחר למזכרת בתיה ולנען, הלאה לתל גזר וחזרה דרך חורש נחשון וחורש חולדה (מאי 2017)
* עמק איילון והגבעות סביבו, בעבר מובלעת לטרון ושטח ההפקר (נובמבר 2016)
* בין משמר איילון ובין נען (יוני 2016)
* יער אשתאול בגבעות השפלה אותן חצתה דרך בורמה (יוני 2016)
* בין רבדים ובין חולדה (אפריל 2016)
* ממתחם לטרון לעמק איילון והגבעות סביבו (דצמבר 2015)
* בין חולדה למצליח וחזרה דרך עינות גיבתון (אוקטובר 2015)
* בעמק שורק וגבעות השפלה, בין טל שחר לצרעה (אוקטובר 2015)
* בין חולדה לבין גזר (ספטמבר 2015)
* יציאה מטל שחר לתפר בין השפלה הגבוהה ובין מישור החוף (יולי 2015)
* ממרחב לטרון לגבעות נחשון וליער המגינים (מאי 2015)
* בשפלה הנמוכה, בין לטרון ונחשון לתל גזר (ינואר 2015)
* עמק שורק בין טל שחר, דיר ראפת וכפר אוריה (דצמבר 2014)
* מלטרון ליער המגינים וחזרה דרך משמר איילון (ספטמבר 2014)

 

המסלול מורכב מארבע קטעים
לפי יחידות הנוף

 

קטע ראשון: גבעות נחשון – גזר

יציאה מנחשון

נחשון הוא קיבוץ  השייך למועצה אזורית מטה יהודה. הקיבוץ הוקם בשנת 1950 על ידי אנשי "השומר הצעיר" מחו"ל ומהארץ. שמו של הקיבוץ הוא כשמו של מבצע נחשון שהוביל לפריצת המצור על ירושלים במלחמת העצמאות. ציוני דרך בתולדות הקיבוץ

מיקום נחשון ביחס לשטח ההפקר

דרך הפטרולים הישנה מול עמק איילון
טיפוס ליער המגינים
המשך טיפוס בדרך בין תל גזר ובין כרמי יוסף.
גלישה לעבר "כביש הגבורה" (כביש 44)

 

להרחבה אודות הגיאוגרפיה של עמק איילון, שטח ההפקר ומובלעת לטרון במשך שני העשורים הראשונים ראו עמק איילון והגבעות סביבו, בעבר מובלעת לטרון ושטח ההפקר

 

כרמי יוסף, מושבה שנבנתה במחצית הראשונה של שנות ה-80' על ידי התאחדות האיכרים ונקראת על שם יוסף ספיר ז"ל שהיה אחד מנשיאה. הרעיון להקמתה עלה עשור קודם לכן  על ידי "אגודת מים לכורמי סיידון גזר". בספטמבר 1977 אישרת וועדת שרים להתיישבות את הקמתה, בסוף יולי 1980 הונחה אבן הפינה ליישוב ובמרץ, 1983 החלה בניית בתים הראשונים, בספטמבר 1984 נכנסו לגור בביתם בכרמי-יוסף ראשוני המתיישבים. ביישוב מתגוררים כשלושת אלפים נפש.

****

אל קובב  כפר הערבי על עייו הוקם היישוב משמר איילון היה שיך לנפת רמלה. תושביו גורשו או נמלטו בחודש יולי 1948 כחלק מהכיבושים במבצע דני בקרבות עשרת הימים שנועד להרחיב את המרחב המחבר בין ירושלים ובין השפלה מישור החוף. משמעות שמו של הכפר היא "הכיפות", ומקור השם ככל הנראה בצורת הגבעות עליהן שכן. הכפר השתייך לקבוצת כפרים שכונו עִרְקִיַּאת (הגבעות הקטנות), ששכנו בין המישור ממערב להרים שממזרח. בשלהי המאה ה-19 היה הכפר מוקף בגדרות צבר ובעצי זית, ובתיו היו בנויים מלבני בוץ וקש. מאוחר יותר נבנו הבתים מבוץ ואבן, בצמוד זה לזה. בשנת 1944-45 נמנו בכפר 1,980 תושבים מוסלמים. באותה עת השתרעו אדמות הכפר על 13,918 דונם, מהם 861 שנרכשו בידי יהודים ועליהם הוקם בשנת 1945 קיבוץ גזר. פרנסת התושבים התבססה על גידולים חקלאיים (דגנים, ירקות ופירות) וגידול בעלי חיים. כבר ב-15 במאי 1948 במסגרת המאמצים לפתוח מחדש לתנועה את הכביש הראשי לירושלים כבשה יחידה מחטיבת גבעתי את כפר.  האחיזה הישראלית בכפר בשבועיים הראשונים לכיבושו הייתה רופפת. הכפר נכבש שוב בתחילת יוני 1948, בידי חטיבת יפתח, במבצע יורם בניסיון להקשות על הכוחות הערביים במהלך אחד הקרבות על אל-לטרון. בעקבות קרבות עשרת הימים, ב-11 ביולי, תושבי האזור נמלטו ממנו כתוצאה מהתקפות באזור לוד ורמלה ונאלצו לפנות לכיוון רמַאללה משום שהמעבר בכביש הראשי נחסם בידי הכוחות הישראלים באל-קֻבּאבּ. מספר חודשים לאחר מכן כפר זה נהרס כמעט כליל ועל עייו, כאמור, הוקם מושב משמר איילון, בשנת 1949. בגבעה מיוערת ממערב למושב משמר איילון נמצא חלק מאתר הכפר אל קובב. בית-הספר של הכפר נותר על תילו, וכך גם מספר בתי אבן, שחלקם מאוכלסים על ידי תושבי משמר איילון. בשנת 1952 נבנה על חלק מאדמות הכפר מושב בן נון.

******

אבו שושה שכן בשיפוליו הדרומיים של תל ג'זר.  בתחילת המאה ה-19 חיו בכפר אבו שושה, המוקף קווי צבר,  מאה משפחות בבתי אבן ובוץ. ערב מלחמת העצמאות התגוררו כ-900 תושבים כולם מוסלמים. אדמות הכפר השתרעו על 9,425 דונם, שמתוכם נרכשו 6,337 בידי יהודים. אנשי הכפר גידלו דגנים ומטעי פרי. בתחילת אפריל 1948 בוצעה בכפר פעולת נקם של אנשיח ההגנה לאחר ששומר בקיבוץ גזר הסמוך נהרג כאשר פלש עבר בשדות אבו שושה. הכפר נכבש במהלך מבצע ברק ב-14 במאי 1948 בידי חטיבת גבעתי. התושבים ברחו, וחלק מבתי הכפר פוצצו. ב-1948 הוקם יישוב בשם עמלים על אתר הכפר ההרוס אך הוא לא שרד. מושב פדיה הוקם ב-1951 על אדמות אבו שושה. קיבוץ גזר, שסמוך לאתר הכפר מצפונו, הוקם ב-1945 על אדמות שנרכשו מאל-קובאב.

*******

 

תל גזר משתרע על פני 130 דונם, ובו נמצאו 26 שכבות יישוב, החל מהתקופה הכלקוליתית (3500 לפני הספירה הנוצרית) ועד לתקופה הרומית (100 לספירת הנוצרים), וכן בדורות האחרונים. גובה התל כ- 230 מ', והוא מתנשא עד לרום 90 מ' מעל לסביבתו. רוב השרידים הם מהתקופה הכנענית התיכונה והמאוחרת, ומהתקופה הישראלית. בתקופות אלו היתה גזר עיר מרכזית וחשובה, ששלטה על צומת דרכים אזורית.
להרחבה מנחשון דרך תל גזר למחלבת עברי בעזריה וחזרה דרך עמק איילון

 

 

סיְידוּן נמצא בגדה המזרחית של נחל בקוע (בעבר נקרא ואדי סיידון) שהוא אחד מיובליו של נחל שחם המתנקז לנחל שורק. לפי רובינסון, שעבר במקום ב-1838, היה זה כפר גדול, אך בסוף המאה ה-19 הוא תואר ככפר קטן שבתיו בנויים מלבני בוץ וקש. ערב מלחמת העצמאות חיו בו 210 תושבים, ברובם מוסלמים. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 7,487 דונם, מתוכם נמכרו 1,221 ליהודים. היו בכפר כמה חנויות קטנות ומקאם – אתר דת שהוקדש לאיש דת מקומי. באר בצד הצפוני של הכפר סיפקה מי שתייה. התושבים עבדו בעיקר בחקלאות בעל – בעיקר דגנים – ובגידול בעלי חיים. הכפר נכבש במהלך מבצע נחשון. הכפר נהרס זמן קצר אחרי כיבושו, כמו יתר הכפרים באזור. על אדמות הכפר לא הוקמו ישובים ישראליים. שיחי צבר וגפנים גדלים באתר הכפר שנמצא היום בתחום יער המגינים. רק בית אבן אחד שרד, עם גג שטוח ודלת מקושתת, והוא משמש לאחסון. האדמות מסביב משמשות לחקלאות. היישוב הקהילתי כרמי יוסף הוקם מזרחית לכפר בשנת 1984.

 

קטע שני: הגבעות הנמוכות בין חולדה ויסודות

חציית כביש 44

כביש 44 – הוא כביש אורך, המחבר בין צומת שמשון הסמוך לאשתאול ובין מחלף חולון בצפונה של חולון. אורכו הכולל של הכביש 39 קילומטרים. הכביש חוצה את העיר רמלה וחולף בסמוך לבאר יעקב, ראשון לציון, כפר חב"ד ובית דגן ובגבול בין אזור לחולון. מרמלה עד מחלף חולון יש קטעים רבים העוברים בשטח בנוי. המשך הדרך ממחלף חולון מערבה נקרא דרך בן צבי המסתיימת ביפו. בהמשך התוואי מתפצל: הראשון מוביל ליפו העתיקה דרך רחוב עולי ציון, והשני דרך רחוב יהודה הימית מתחת לגשר ישירות לנמל יפו. קטע הכביש לנמל דרך יהודה הימית היה עד לסגירת הנמל בשנת 1965 הכביש הראשי שהוביל לנמל יפו. הקטע הצפון מערבי של הכביש, ממחלף חולון עד מחלף השבעה, היה חלק מהדרך הראשית מיפו לירושלים עוד בימי המנדט הבריטי, ונקרא אז, וגם בראשית ימי מדינת ישראל, "כביש ירושלים". בשנת 1961 הוסב שם הקטע ל"דרך השבעה" על שם שבעת הנוטרים שנפלו בסמוך לעיירה הערבית יאזור שהכביש עבר דרכה. עם פרוץ מלחמת העצמאות רבו ההתקפות על כלי רכבי יהודיים בכביש. שלטונות המנדט הבטיחו לאבטח את הכביש וראשי היישוב דרשו ממנה לעמוד בהתחייבות או לאפשר להגנה לאבטח את הכביש בעצמה. בראשית ימי מדינת ישראל הכביש עבר דרך העיירה אזור. בתחילת 1963 הוחל בהרחבת הכביש לשני נתיבים בכל כיוון, וסלילת כביש עוקף לאזור, מדרום. הכביש העוקף הושלם לקראת סוף 1964. חלקו המזרחי של הכביש, מצומת שמשון לצומת נחשון נסלל כחלק מכביש הגבורה בספטמבר-אוקטובר 1948 לשמש כדרך הראשית לירושלים במקום כביש בתוואי ההיסטורי (כביש  424 שנחסם על ידי הלגיון הערבי בלטרון. החלק המרכזי מצומת נחשון לרמלה, אותו חצינו בטיול זה, נסלל מאוקטובר 1949^] ונפתח לתנועה בספטמבר 1950. אורך הקטע היה 12.5 קילומטר ורוחבו 6.5 מטר, מתוכם 5 קילומטר מכוסים באספלט. עד מלחמת ששת הימים התנועה לירושלים עברה על כביש 44 ולאחריה חודשה התנועה בכביש 424 ועיקר התנועה לירושלים עברה בכביש זה, עד פתיחת כביש 1 בשנת 1978.

*****

מערבה בין הכרמים
מצפה טל הסמוך לקיבוץ חולדה
דרומה המשכנו דרך שדרת הוואשיגטוניות
בית הרצל
חציית כביש 411
גלישהבמורד הגבעות לעבר יסודות
חציית גשר נחל שחם
חציית כביש 3 בסמוך למחנה שורק

יער חולדה הוא גן לאומי לרווחת הציבור שמנוהל על-ידי קק"ל ומשתרע על פני למעלה מ-200 דונם מצפון לכביש 411 וממערב לנחל שחם בתוכו חניונים ובהם שולחנות פיקניק, ברזי מים. היער נטע במקום בו הוקמה חוות חולדה בראשית המאה ה-20 והוא אחת מאבני הדרך החשובות בתולדות התיישבות הציונית. החווה שוקמה בשנת 1976 והוקם בה מרכז שדה של משרד החינוך ושל הקרן הקיימת  ובשנת 2000 היער נפתח למבקרים.

****

חֻ'לדה שכן על גבעה ממזרח למקום בו הוקמה חוות חולדה. אתר-הכפר זוהה עם ישוב שהצלבנים כינו הוּלְדְרה (Huldre). בשלהי המאה ה-19 תואר חֻ'לדה ככפר גדול שבתיו הבנויים מאבן ובוץ ניצבים על מורדות גבעה. ממערב לכפר היתה באר בנויה. ערב מלחמת העצמאות חיו בכפר 280 תושבים ואדמותיו השתרעו על 9,461 דונם. כל תושבי הכפר היו מוסלמים והיה מסגד בכפר. מים לצרכים ביתיים שאבו התושבים משתי בארות שהיו ממוקמות מצפון-מזרח לכפר. התושבים התפרנסו בעיקר מגידול בעלי חיים ומחקלאות בעל. הם גידלו בעיקר דגנים וכן מעט ירקות.הכפר נכבש . 6 באפריל 1948, בתחילת מבצע נחשון, ונהרס שבועיים אחרי כיבושו. קיבוץ משמר דוד נוסד בשנת 1948 כחצי ק"מ ממערב לאתר חֻ'לדה, על אדמות הכפר. כיום רק שניים מבתי הכפר נותרו עומדים וביניהם ניצבים קירות של שני בתים הרוסים. אתר הכפר מכוסה בצמחיית פרא ועצי אקליפטוס. עצי חרוב וברוש גדלים סביבו.

*****

****

שיירת חולדה הייתה שיירה אספקה שיצאה ב-31 במרץ 1948 מחולדה לכיוון ירושלים הנצורה חלקית והייתה הראשונה שכשלה מלהגיע לירושלים אף שלא נתקלה במארב יזום . בעקבות דיווח מפקדת הפלמ"ח שהדרך לירושלים חסומה הורה בן-גוריון להוציא לפועל את מבצע נחשון לפריצת הדרך.
בשיירה היו 26 משאיות, 4 אוטובוסים ו־7 משוריינים. על השיירה הגנו חיילים מהגדוד הרביעי ומהגדוד החמישי של הפלמ"ח. עמוס חורב היה מפקד השיירה ואל משוריין הפיקוד שלו הצטרפו גם מפקד הגדוד הרביעי ומפקדו החדש של הגדוד החמישי, שאול יפה. הבוקר היה גשום והדרך הייתה בוצית. השיירה נתקעה בערוץ נחל שחם בסמוך לכפר הערבי ח'ולדה והתגלתה לערביי הסביבה. השיירה הותקפה על ידי מאות ערבים מצבא ההצלה הערבי ועל ידי חיילי הלגיון הערבי שבאו מרמלה במשוריינים. בין התוקפים היו גם אנשי חסן סלאמה מח'ולדה הערבית ומתנדבים עיראקים ממחנה ואדי צראר (בסמוך לתחנת הרכבת נחל שורק). לאחר שש שעות של לחימה וניסיון לחלץ את המכוניות שנתקעו בבוץ ניתנה הוראה לסגת חזרה לחולדה.
שניים מהמשוריינים שהגנו על המכוניות ועסקו בחילוץ נפגעו ושקעו בבוץ בלי שיכלו לפרוץ את הכח הערבי התוקף שהקיף אותם. מפקד אחד המשוריינים החליט לפוצץ את המשוריין על יושביו כדי לא ליפול בשבי. על פי אתר מידע פלמ"ח, גורמי הכישלון היו הנסיעה בשעות היום, שיירה גדולה ובה רכב כבד פגיע וקשה לתמרון, הכנות לקויות, פיקוד לא אחיד וכנראה לא מנוסה בהגנה על שיירות, בוץ כבד בדרך העפר ומאמץ לא לוותר על המכונית שנתקעו.  22  מאנשי השיירה נהרגו והרוג נוסף היה בכוח החילוץ.
הפגיעה בשיירה זו, יחד עם הפגיעה בשיירת יחיעם ובשיירת נבי דניאל, כולן בחודש מרץ 1948, פגעה ברוח היישוב היהודי. כתוצאה, החליט פיקוד "ההגנה" ששיטת ליווי השיירות מיצתה את עצמה. במקום זאת הוחלט להשתלט על משלטים ויישובים ערביים, דרכם ולצידם עוברות הדרכים, ולהחזיקם באורח קבע. החלטה זו נסתייעה, וביצועה התאפשר, עקב התדלדלות הכוח הבריטי, שבאותו מועד התפנותו מהארץ הייתה בשלב מתקדם, מצד אחד, ועקב גידול כוחה של "ההגנה", מצד שני.
שבוע בלבד אחרי 'שבוע השיירות' העקוב מדם, יצא לפועל המבצע היזום הראשון של היישוב העברי ומטרתו המוצהרת הייתה להשתלט על הדרך (במקרה שלו – הדרך לירושלים): מבצע נחשון.

 

דקל ושינגטוניה – המין Washingtonia robusta (וושינגטוניה חסונה) הוא מין של דקל בסוג וושינגטוניה. מקור העץ הוא מקסיקו. גובהו 25 – 35 מ', עלי הוושינגטוניה הם בעלי פטוטרת שאורכה עד מטר, וטרף שאורכו אף הוא עד מטר. אורכה של התפרחת הוא עד שלושה מ', ועליה מספר רב של פרחים קטנים שצבעם לבן ורדרד בהיר שמדיפים ריח מתקתק. צורת הפרי עגולה, קוטרו 6- 8 מ"מ, וצבעו שחרחר. הפרי אכיל, טעמו מתוק ומזכיר מעט את טעם פרי התמר המצוי. משערים כי הוושינגטוניות הראשונות הובאו לארץ על ידי אהרון אהרונסון וניטעו ליד חוות הניסיונות שלו בעתלית, שדרת הוושינגטוניות הזו קיימת עד היום וניתן לראותה מכביש החוף. שדרות עצי וושינגטוניה נמצאות גם בכניסה למקוה ישראל מדרך יפו רמלה, בשדרות ארלוזרוב בעפולה וגם בעמק המעיינות בין טירת צבי ושדה אליהו לאורך הדרך שחיברה בין חוות הטמפלרים. ייתכן ושדרות כאלה נמצאות במקומות נוספים בארץ.

חוות חולדה בראשיתה
1904 – מיד לאחר מות בנימין זאת הרצל החליטה קק"ל על מפעל  "תרומת עצי זית": קרן שתאסוף כספים לטובת רכישת נחלות ונטיעת עצי זיתים.
1905 – בנק אנגלו פלשתינה רכש עבור הקרן הקיימת משבצת של כ-2000 דונם מאדמות הכפר ח'ולדה הנמצאים במרחק של 2 ק"מ מתחנת הרכבת בואדי צראר (תחנת נחל שורק).
1908 – החליט ארתור רופין מנהל המשרד הארצישראלי על הקמת החווה שתכשיר את העולים לעבודת האדמה ולהתיישבות. ההחלטה על הקמת החווה בנוסף לחוות בן שמן שהוקמה באותה עת, נבעה מהחשש שהקרקע בלתי מעובדת תופקע ובגלל שלא נמצא חוכר שישקיע מהונו הפרטי באדמה החרבה.
1909 – נבנתה החווה בה שוכנו קבוצות פועלים שעסקו בנטיעות עצי זית ביער הרצל, בחווה נבנה בית המפואר שנקרא על שם הרצל. מאוחר יותר הוקף המבנה בחומה להגנת החצר. בתחום החצר נבנה מאגר אליו הובאו המים על ידי עגלה רתומה לפרדה מביר א-שחמה (באר שמנה הנקראת היום באר שחם) הנמצאת במרחק כ-300 מ' באפיק נחל שחם ובה החזיקו תושבי הכפר הערבי חולדה. בראשיתה החווה נוהלה על ידי האגרונום לואי בריש, שהתגורר בגפו בקומה השנייה של הבית ולפועלים הותיר את קומת המרתף הצפופה. חוסר ניסיון ומיעוט ידע על תנאי האזור הקשו על עבודת הנטיעות. מתוך 12,000 שתילי הזית, נקלטו רק 3000, האווירה בין המנהל לפועלים הייתה עכורה. מחליפו, האגרונום יצחק וילקנסקי, שינה את המקום והפך את החווה לחוות לימוד. לכרמי הזיתים נוספו עצי בוסתן, חורש ויער, וביניהם שקדים, אורנים, שיטים, ברושים וחרובים, יחד עם לול, רפת, שדות פלחה ותעשייה חקלאית מקומית שהפכו את המקום למשק מעורב.
1912 – תוגברה הנקודה על ידי קבוצה של חלוצים שהקימו בחצר משק חקלאי. אז נעשה ניסיון למצוא מקור מים חלופי לבאר שחם כדי לבטל את התלות בערביי חולדה. בצד נחל שחם נקדחה באר בעומק כ-180 מטרים. הבאר הפיקה מים עשירים בגופרית ובאיכות ירודה.
1914 – עם תחילת  בימי מלחמת העולם הראשונה עזבו מרבית הפועלים או גורשו, והחווה שממה. הפועלים המעטים שנותרו בחווה התמודדו עם מחסור קשה במים.
1915 – הארבה שפשט בארץ כילה גם את הנטיעות החווה.
1918 – בתום המלחמה התיישבו בחוות חולדה קבוצות של חלוצים שהביאו עמם את רעיון הייעור לשם  כיסוי שטחים חשופים. ביער ניטעו בעיקר אורנים, שגידולם עלה יפה. הקבוצות שהו בחולדה פרקי זמן שונים, במהלכם קיבלו הכשרה מקצועית וטיפחו את החווה וענפי החקלאות והייעור שבה.

המשך התפתחות חוות חולדה וראשיתה של קבוצת חולדה
קיץ 1929 – עם תחילת מאורעות תרפ"ט ולאחר טבח חברון, התקפות על יישובים העבריים ופינוי כפר אוריה, הותקפה גם חוות חולדה. הנשים והילדים פונו מבעוד מועד ובמקום נשארו 16 בחורים, שתי נשים ושני ילדים. אחד מאנשי המקום הגיע למפקדת "ההגנה" בתל אביב וביקש עזרה וזו החליטה לשלוח למקום את יעקב אברמסון איש 'השומר', ואת אפרים צ'יזיק שהדריכו את אנשי החווה וארגנו אותם להגנה עליה. ההתקפה על חולדה מצד תושבי הכפרים בסביבה נפתחה ב- 28 באוגוסט לפנות ערב. בתחילה הפורעים העלו את הגורן באש והמשיכו והקיפו את מתחם המשק והחלו לפרוץ אליו. אפרים צ'יזיק פקד לסגת לבית האבן בזחילה. הוא ניהל בעצמו את פעולת הנסיגה מהחצר לבית בלוותו את האנשים. בצאתו בפעם האחרונה מהבית לחצר פגע בו כדור והוא נהרג במקום. המגינים תפסו עמדות סמוך לחלונות הקומה השנייה וצלפו על הערבים הבוזזים. בחצות הגיע כוח הבריטי ודרש להפסיק את האש, משסירבו הערבים להפסיק את ההתקפה פתחו עליהם הבריטים באש ביחד עם המגינים. 40 גופות ערבים נספרו במקום. הבריטים פינו את המגינים אבל סירבו לקחת את גופתו של אפרים צ'יזיק. רק אחרי מספר ימים  חזרו לחולדה כמה מהמגינים ביחד עם בני משפחתו של אפרים והביאו את גופתו החרוכה לקבורה באדמת חולדה. המשק נשרף ונחרב עד היסוד.
1931 – החווה חזרה לפעול כאשר במקום התיישבה קבוצת גורדוניה א' שחבריה עלו בסוף 1929מפולין גליציה ולטביה והתיישבו עם הגעתם לארץ בחדרה, שם המתינו לאפשרות להתיישבות קבע. אנשי הקבוצה החלו בעבודות שיקום החווה ונטיעות ביער השרוף, במטעי הזיתים והפרי ובשדות הפלחה. באותה עת נפטרה המשוררת רחל לזכרה נטעה במקום חורשת עצים.
1936 – עם פרוץ המאורעות פונו ילדי הקיבוץ לקיבוץ נען השכן מחשש של התקפה נוספת על נקודת הישוב, המצויה בלב היער ומוקפת ישובים ערביים. באותה עת ועד סיום המאורעות בשנת 1939הושבתה אספקת אבן ממחצבות ערביות בארץ וחברת סולל בונה פיתחה בחולדה מחצבה כדי לספק חצץ לסלילת דרכים וכבישים. מאוחר יותר ניצלו לוחמי ההגנה את המחצבה לצורך אימוני ירי.
1937 – החליטו יחד מוסדות היישוב וחברי "גורדוניה אנשי הקיבוץ לעזוב את יער הרצל לבנות את המשק בגבעה סמוכה ממערב שהייתה נוחה יותר למגורים ולפיתוח משק חקלאי.
1938 – הוחל בהקמת הנקודה החדשה של קבוצת במקום הנוכחי ובהדרגה החלו חברי הקבוצה לעבור אליה. המעבר נמשך שלוש שנים. אולם, המצב הביטחוני לא השתנה וקבוצת חולדה המשיכה להיות מבודדת ומוקפת ישובים ערביים עוינים עד הקמת המדינה. ארבעה מחבריה נהרגו בדרכים בהתקפות של ערביי הסביבה.
בתחילת אוקטובר 1943 – למחרת ראש השנה תש"ד, הוקפה חולדה ע"י מאות חיילים ושוטרים בריטים ונערך בה חיפוש אחר נשק אשר העונש על אחזקתו היה מות. במהלך החיפוש, התפתחה  קטטה בה לקחו חלק חברים וחברות. נמצאה תחמושת וכתוצאה מכך נאסרו שבעה חברים, נערך להם משפט מתוקשר היטב, בבית המשפט בירושלים. החברים נדונו לשנתיים ועד שש שנות מאסר, אותן ריצו עד ששוחררו עם תום מלחמת העולם השנייה.
1948 – במלחמת העצמאות, עם חסימת הדרך לירושלים, הייתה קבוצת חולדה לתחנת יציאה והתארגנות הכוחות לפורצי הדרך לירושלים ובאזורה נערך אחד משלושת הגדודים שהשתתפו במבצע נחשון בתחילת חודש אפריל

 

מרחב חולדה היערכות ליציאה למבצע נחשון:
מבצע נחשון הוא אחד מהמבצעים שנערך במלחמת העצמאות בין ליל 5-6 באפריל ובין 15 באפריל 1948. מטרתו הייתה לפרוץ את המצור החלקי על ירושלים שהכנעתה עשויה הייתה להיות מכה אנושה ליישוב היהודי, ליצור ציר מאובטח, לארגן ולאבטח שיירות אספקה ותגבורת לירושלים. תכנון המבצע וביצועו החל אחרי 'שבוע השיירות' בסוף חודש מרס 1948, השבוע שבו נגרמו אבדות כבדות ונהרגו 84 לוחמים בשלוש שיירות: שיירת יחיעם – ליישובי הגליל הערבי, שיירת חולדה– לירושלים ושיירת נבי דניאל – לגוש עציון. שבוע זה הוכיח ששיטת השיירות נכשלה לחלוטין, ושיש להשתלט על הדרכים בהקדם האפשרי. בראש המבצע עמד מפקד חטיבת גבעתי, שמעון אבידן. המבצע נקרא על שם נחשון בן עמינדב, שלפי המדרש היה הראשון מבני ישראל שנכנס לים סוף ביציאת מצרים, והפך לסמל של ראשוניות וחלוציות. בנוסף, המבצע נקרא על שם נחום שושני, שכינויו בהגנה היה "נחשון", שנהרג באותה שנה. כוח המבצע כלל שלושה גדודים: גדוד בפיקודו של חיים לסקוב, שהוצב בגזרה המערבית (חולדה הערבית, דיר מוחיסין). גדוד בפיקודו של יוסף טבנקין, שהוצב בגזרה שבין שער הגיא לקריית ענבים. גדוד ששימש כעתודה ובראשו אלדד אוארבך-אבידר. הכוח יצא מחולדה, חסם את כבישי הגישה וחיבל בדרכים הצדדיות ובאותו זמן חלק מהכוח יצא לתקוף את חולדה הערבית ואת הכפר דיר מוחיסין. בחצות הלילה (5/6.4) נעה מחולדה שיירת נחשון הראשונה בת 62 כלי רכב וחולדה הערבית נכבשה ללא התנגדות. האזור המערבי היה שקט יחסית עד גמר מבצע נחשון לעומת האזור המזרחי (הקסטל), שלבסוף נפל לאחר שמונת ימי קרב הקסטל שפתח את הכביש לתנועה. על אף שעברו רק שלוש שיירות בשמונת ימי המבצע, מבצע זה הוגדר כהישג צבאי על שום עצם פריצת המצור על ירושלים והעברת היוזמה לידי כוחות המגן העבריים.

*****

להרחבה אודות מבצע נחשון  מטל שחר למזכרת בתיה ולנען, הלאה לתל גזר וחזרה דרך חורש נחשון וחורש חולדה

יְסוֹדוֹת הוא מושב שיתופי חרדי השייך למועצה אזורית נחל שורק וגרות בו מעל 100 משפחות. המשבצת החקלאית כוללת כ- 5000 דונם מתוכם 4000 דונם של גידולי שדה ומטעים, 350 דונם פרדס והשאר כרם יין שייחודו ברמה הגבוהה מאוד וביבולים הגדולים יחסית לשטח. בנוסף לחקלאות פועלים במשק רפת חלב המייצרת מעל 3 מיליון ליטר בשנה, לולים, מצבעה תעשייתית בתחום המתכת ומפעל לאביזרי מיזוג אוויר.
היישוב הוקם בשנת 1946 על ידי ניצולי שואה מגרמניה, הונגריה וטרנסילבניה, חברי תנועת פועלי אגודת ישראל. גרעין המקימים שכן תחילה במגדיאל שבשרון. במהלך מלחמת העצמאות, בשנת 1948, קיבלו אנשי הגרעין את הקרקע, כדי להוות נקודת שליטה על דרך בורמה. בהתחלה נקרא היישוב "נתיבה". בהמשך עברו מעט מזרחה ושמו של היישוב החדש נקרא על ידי מייסדיו "קיבוץ יסודות שעל ידי קבוצת נתיבה".
בשנים הראשונות להיווסדו תיפקד היישוב כקיבוץ. בתקופה זו התרחשה בו השריפה של חדר האוכל, שבה נספו אשה ושתי בנות. בהמשך הפך המקום למשק שיתופי. במקום נקלטו פליטים דתיים וחרדים מעליית הנוער שהשתלבו בעבודות החקלאיות: פאלחה, ירקות ורפת. היה ענף לולים מפותח מאד, פרות לחליבה, דיר כבשים, כרמי ענבים מכל הזנים שסיפקו לכרמל מזרחי את התוצרת המשובחת שלהם. היו חיי חברה ותרבות שכללו הצגות של החברים והחברות במועדון, הקרנות של מרכז ההסברה, טיולים מאורגנים ונסיעות לים. החינוך היה ממלכתי דתי, מעורב, בגלל מחסור בתלמידים. היום החינוך הוא בחסות החינוך העצמאי. בשנים האחרונות עובר המושב תהליך הפרטה ממושב שיתופי למושב פרטי. עובדה זו הביאה להתרחבות ולהצטרפות משפחות.
במקום תלמוד תורה ובית ספר ממלכתי דתי לבנים שאילו מגיעים מכל האזור ובית ספר יסודי בית יעקב שאליו מגיעות תלמידות גם מיישובי הסביבה. במקום גם ישיבה קטנה לצעירים בראשות הרב יהודה כהן שקימת כבר כמעט 30 שנה . בשנת ה'תשס"ח נפתחה במושב ישיבה גדולה, ספרדית, בשם "משכן ידידיה" (או "ישיבת יסודות") וסגנון הלימוד בה הוא ליטאי.

*****

קטע שלישי: בעמק נחל שורק ובמעלה ערוץ נחל הראל

נחל שורק הוא הוא אחד הנחלים המרכזיים החוצה את הארץ לרוחבה מהר ועד הים ואורכו כ-70 ק"מ.  שם הנחל נזכר לראשונה בספר שופטים ט"ז, בסיפורי שמשון הגיבור – "וַיְהִי, אַחֲרֵי-כֵן, וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה, בְּנַחַל שֹׂרֵק ;שְׁמָהּ, דְּלִילָה." משמעות המילה "שורק" היא אחד מזני הגפנים, כפי שמוזכר בברכת יעקב אבינו לבנו יהודה – "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ" המעידה על שפע הגפנים בנחלת יהודה וחוזקן המאפשר לקשור אליהן חמורים.
אגן ההיקוות של נחל שורק משתרע במורדות ההר, בגבעות השפלה ובמישור החוף. התוואי ההררי של הנחל מפותל עד סמוך לבית שמש והוא צירוף של שלושה יובלים מרכזיים: נחל שורק, נחל רפאים ונחל כסלון. החלק המישורי של תוואי הנחל נמצא בין גבעות השפלה ובמישור החוף.
המים הזורמים בנחל הם מי נגר עילי מהרי ירושלים ומגבעות השפלה, מי תהום המתנקזים לאפיק, מי קולחין  (שפכים מטוהרים) שלא נוצלו להשקיה חקלאית, ובחורף מי שיטפונות.  סמוך לשפך אל הים, מים מלוחים נובעים אל הנחל. בעקבות הזרמת מי ביוב ושפכים מהערים הסמוכות לנחל, הוא הפך למקור לכלוך וריחות רעים. בשנים האחרונות, בעקבות לחץ ציבורי, נעשו בנחל שורק עבודות ניקוי וטיהור. ובמעלה הנחל הוקמו מתקני טיהור שפכים.

מזרחה בעמק נחל שורק סמוך לתוואי מסילת הברזל
חציית גשר נחל הראל
המשך במעלה עמק נחל הראל
בדרך בין כפר אוריה מדרום
ובין צלפון וגיזו מצפון
קטע לאורך כביש הגבורה.

מבנה תחנת הרכבת הוקם בשנת 1915 על ידי העות'מנים. התחנה נבנתה על מנת להיות כצומת מרכזית בלב קו הרכבת – יפו / ירושלים אשר תפרוס שלוחות מסילה נוספות דרומה לעבר באר שבע ואף סואץ. עצם פריסת המסילה דרומה, תוכננה לשם חיזוק החזית אשר לחמה בבריטים במהלך תקופת מלחמת העולם הראשונה. קו הרכבת היה מתוכנן לשם העברת סחורות, אספקת נשק ותחמושת, מזון ואף כלי לחימה אל הדרום שהיה מנותק ממרכז הארץ. מבנה תחנת הרכבת נחנך לאחר כשנה וחצי של בניה בשנת 1917 והחל את פעילותו. שם התחנה נקבע אז כתחנת צ'רר, על שם הואדי הנמצא בסמוך "ואדי צ'רר" (wady es surar). במהלך הלחימה הועברו כדרך התחנה כמויות אדירות של נשק ותחמושת, התחנה הפכה להיות פעילה מעל הנורמה המקובלת לתקופה, זאת משום שילובה בקו הרכבת בין יפו לירושלים – קו רכבת שהיה פעיל בפני עצמו. במחצית נובמבר 1917 בעת מרדף פלשת התחנה נכבשה על ידי חיל המשלוח המצרי. הכוחות שהגיעו לתחנת הרכבת , הצליחו להניס את יושביה לאחר קרב קשה ולהשתלט על מבניה והציוד הקיים בסביבתה. בין השלל שנתפס – כארבעים קרונות רכבת שחנו על מסילות הרכבת של התחנה, שני קטרי קיטור שלמים ואף שתי קרונות משא שטוחים אשר עליהם היו מונחים אחר כבוד זוג תותחים פעילים. לאחר שהשתלטו בצורה מלאה על התחנה, החלו בשיפוצה של התחנה. את שיפוצה ביצעו עובדי כפייה מצריים שהובאו בידי החיילים הבריטים לכיבוש התחנה. במהלך השיפוץ, בנו מחדש את גג הקומה השניה שקרס במהלך קרב הכיבוש מימי העות'מנים על ידי הבריטים. הגג נבנה בצורה שטוחה לעומת התצורה השונה שהיה בנוי במקור – גג רעפים.
לאחר קום המדינה התמעט השימוש בתחנה ואף נפרס בסמוך למבנה התחנה בסיס צה"ל (בסיס לוגיסטיקה – מ.ק 297) אשר פעיל עד היום.  משום הקרבה, חלק נכבד ממבני התחנה ובניהם גם המבנה הראשי – נכלל בשטח הבסיס והגישה אליהם היתה בלתי אפשרית. בתחילת שנות ה-2000 , צומצם שטח הבסיס ומבנה התחנה הוצא אל מעבר לגדר הבסיס. בסמוך למבנה המשיכה לאורך השנים לפעול מסילת הרכבת המובילה לבית שמש וכיום חולפת במקום רכבת כמדי שעה לכל כיוון. 
התחנה פעלה עד 1998 אז נסגרה כשהקו הישן לירושלים נסגר. במקום הקו הישן נפתח קו חדש, כפול, במרחק של כ-10 מטר מהקו הישן ובקרבת התחנה הישנה הוקמה תחנת רכבת תפעולית. המקום משתמש למפגש רכבות בקו תל אביב – ירושלים. בניין התחנה הישן עמד עזוב ונטוש מאז סגירתו. בשנת 2010 זכתה רשות הניקוז "שורק-לכיש" במכרז לשיקום התחנה והפיכתה לאתר תיירות אולם מעבר להקפת המבנה בגדר לא נעשה דבר והוא ממשיך בהתפוררותו. בקרבת התחנה נמצא קרון עץ (כנראה מתקופת המנדט) וכן קטר ומספר קרונות (מתקופות מאוחרות יותר) שהונחו על גבי פסים חדשים.

הקטע האחרון : גבעות הראל

כניסה בדרך לקבוץ הראל
מזרחה בדרך מצפון להראל
חציית דרך בורמה

דרך בורמה' נפרצה בחודשים מאי-יוני 1948 בשטח הגבעות שהיה בתחום ישראל באזור שמדרום ללטרון. דרך בורמה התחילה ממזרח לכפר דיר מוחסין (היום מושב בקוע) לצד הכביש ממסמיה ללטרון (היום כביש 3). הדרך טיפסה על גבעות השפלה סמוך לכפרים בית ג'יז (היום קיבוץ הראל) ובית סוסין (היום מושב תעוז). הדרך התפתלה ועלתה לרכס ממזרח לבית סוסין. לאחר שחצתה את קו הרכס הדרך גלשה במורד מזרח לעבר כביש הר טוב – באב אל ואד (כביש 38 בין צומת שמשון ושער הגיא). לאחר חציית הכביש הדרך טיפסה לעבר בית מחסיר (היום מושב בית מאיר ושמורת המסרק). משם המשיכה לסאריס (היום מושב שורש ושואבה). שם התחברה הדרך לכביש לירושלים דרך אבו גוש.
שם הדרך: חטיבת הראל קראה לדרך "דרך הראל" או "דרך הגברושים" (על שם גבריאל רפפורט שפיקד על פעולת הפריצה של הדרך להלן). חטיבה שבע ביקשה לקרוא לה "דרך שבע" על שם החטיבה ולכבודו של שלמה שמיר, המח"ט שגילה אותה (לשיטתם). שם נוסף היה "דרך הג'יפים". אולם העיתונאי קנת בילבי נתן לה את הכינוי "דרך בורמה", על שם הדרך שנפרצה במזרח אסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה בידי צבאות ארצות הברית ובריטניה, שעקפה את האזור שבשליטת היפנים, ושימשה להעברת אספקה לצבא סין.
להרחבה ראו יער אשתאול בגבעות השפלה אותן חצתה דרך בורמה

לעבר נווה שלום
חזרה דרך הכביש לנחשון.

 

בית ג'יז היה כפר ערבי בגבול הרי יהודה ושפלת יהודה כ-14 קילומטרים דרומית מזרחית לרמלה וכשלושה קילומטרים מדרום מערב ללטרון, בגובה 310 מטר מעל פני הים. לפי זאב וילנאי ייתכן שהשם הערבי בית ג'יז משמר שמו של יישוב קדום בשם גיזו מתקופת המקרא. ממנו באו גבורים לחילות דוד המלך, כפי שנזכר בספר דברי הימים א', פרק י"א,פסוק ל"ד: "בְּנֵי הָשֵׁם הַגִּזוֹנִי.
בעקבות מאורעות תרפ"ט הוטל על הכפר עונש קיבוצי בסך של 1200 לירות על חלקם של תושבי הכפר בהחרבת כפר אוריה. הכפר היה שייך לנפת רמלה מחוז לוד (1945), שטחי אדמותיו היו 8,357 דונם ובשנת 1945 מנה 550 נפשות. במלחמת העצמאות במהלך מבצע בן נון א' ב-25 במאי 1948 הכפר נכבש והתרוקן מתושביו. בשלב הראשון של מלחמת העצמאות, ב-11 בינואר 1948, תקפו לוחמים מן הכפר ומח'רבת א-פאר את היישוב כפר אוריה שממזרח לרמלה. ההתקפה נבלמה על ידי כוח פלמ"ח וטור משוריין בריטי. בקרב נהרגו שלושה לוחמים יהודים ועשרים וחמישה לוחמים ערבים. בהמשך המלחמה הלחימה באזור הייתה במסגרת הניסיונות לכבוש את לטרון במבצעי בן נון א' וב'. בית ג'יז נכבשה לראשונה על ידי גדוד 72 של חטיבה 7 (ב-25 במאי) ובסופו של יום זה פונו הכוחות מן המקום. ב-27 במאי במסגרת ההכנות למבצע בן נון ב' נתפסה בית ג'יז מחדש, הכוחות התבססו שם, הופעל מכשיר קשר והונחו קוי טלפון ובית ג'יז הפך למשלט ישראלי שחלש על האזור. לאחר הכישלון במבצע בן נון ב', לטרון נשארה בידי הלגיון הערבי והכביש לירושלים נשאר חסום. עקב כך נסללה דרך עוקפת ששימשה לפריצת המצור היא דרך בורמה דרך זו עברה בבית ג'יז.
במרחק של כ-3 קילומטרים מזרחית לבית ג'יז שכן הכפר הערבי בית סוסין, שנהרס גם הוא במלחמת העצמאות. בין הכפרים, על גבעה כקילומטר מזרחית לבית ג'יז נבנה בתקופת המנדט הבריטי בית ספר משותף לשני הכפרים. באתר בית הספר הוקם מאוחר יותר מצפה הראל. המבנה הנטוש קיים עד היום והתפרסם כמקום בו נערך משפט השדה הצבאי בפרשת משפטו והוצאתו להורג של סרן מאיר טוביאנסקי באשמת בגידה. מאיר טוביאנסקי נמצא אשם במשפט והוצא להורג על ידי כיתת יורים, ההוצאה להורג לא נערכה בבית הספר אלא בכפר בית ג'יז, בבית דו-קומתי שנותר על תילו עד היום בקיבוץ הראל, והנושא את השם "בית הקשתות".
מקור והפניות:

 

 

סוף דבר 

טיול זה נמשך ארבע וחצי שעות,
מתוכן שלוש שעות
ורבע רכיבה ושעה ורבע עצירות.

*******

מזג האוויר היה נעים וסביר.
בשעה וחצי האחרונה היה חם.

*******

היה לנו נעים להיות ביחד
ולטייל בחבל ארץ יפה
ומעניין הרווי תוכן גיאוגרפי והיסטורי.

******

לאחר הטיול כיף גדול היה להתארח 
במרפסת ביתו של עומר הנמצא בלב החורש.

******

תודה לעומר על היוזמה, ההובלה והאירוח
תודה לחברים שהשכימו והגיעו 

*****

למרות הפעמים הרבות שטיילנו באזור,
נמשיך להסתובב בו
תמיד יש מה לראות ומה ללמוד
אין ספק!!! 
מן הסתם בפעם הבאה
נגיע בשלהי הסתיו
וגם בעת שהפריחה תהייה בעיצומה.

 

היה זה טיול קיץ נחמד
מומלץ!!

 

 

לסיור-דיווש זה יצאנו ביום שישי (6/7/2018). הפעם היינו רק שניים, מיכאל סופר ואני. סיור זה היה המשך לסיור שבצענו באזור זה שבוע קודם: מטרופולין תל אביב בדרום מערב השרון.

 

 

בעקבות תיעוד טיול הקודם, משה הרפז (גאוגרף, מתכנן ועמית לעבודה בעבר) הפנה אותי למאמר "העשור הראשון להתפתחות שכונות תל אביב שמעבר לירקון, 1947 –1958. לאחר קריאת מאמר זה, התעוררה אצלי הסקרנות. ביקשתי להעמיק ללמוד על אזור זה של תל אביב

 

ההיבט הגיאוגרפי:
חלק זה של תל אביב נמצא בדרום השרון.

אזור זה של תל אביב רובו וכולו בנוי. מרבית האזור כולל חול אדום וטיט בעיקר במקומות הנמוכים וגבעות חול גירית מכורכר משולבת עם חול אדום ושניהם מתקופת הפלייסוטקן.

 

אזור זה של תל אביב נקרא היום רובע 2. האזור התחום בין כביש 4 במזרח, ערוץ הירקון בדרום, נתיבי איילון במערב וכביש 5 בצפון.

את האזור חוצה כביש עורקי ואורכי הכולל את דרך פנחס רוזן ודרך משה סנה שבעבר נקרא דרך הרצליה (כביש 482)

דרך הרצליה (כביש 482) נסללה על חלק מתוואי הדרך העתיקה המחברת בין יפו ובין שכם.

אזור זה לא היה שיך לעיר תל אביב עד הקמת המדינה.

האזור נבנה בעשור הראשון של המדינה.

בתקופת המנדט באזור זה לא היו יישובי קבע ובו נמצאו בדואים.

בזמן מלחמת העולם הראשונה היווה האזור שדה מערכה במסגרת התייצבות קו העוג'ות בשלהי 1917 וראשית שנת 1918.

 

 

מיכאל סופר נענה להצעה לקיים סיור עומק באזור בו הוא מתגורר מאז ילדותו בראשית שנות ה-50.

 

המסלול

* התחלה: שכונת ישגב
* אזור תעשייה עבר הירקון
* שכונת רמת החייל
* גן סעדיה שושני
* גבעת תיכון עירוני י"ד
* שיכון דן 
* שכונת רביבים 
* דרך דבורה הנביאה

* שכונת נווה שרת
* שכונת צהלה
* שכונת המשתלה
* שכונת גני צהלה
* שכונת נווה משכן
* חציית דרך משה סנה
* קריית שאול
* שכונת נווה גן
* שכונת תל ברוך
* חציית דרך קרו קיימת
* שכונת אפקה
* מעוז אביב
* הדר יוסף
* יד המעביר
* חציית דרך פנחס רוזן
* סיום: שכונת ישגב

קטעי המסלול המקומות, המראות

שכונת ישגב
אזור תעשייה עבר הירקון
* שכונת רמת החייל
* גן סעדיה שושני

שכונת ישגב

ישגב היא שכונה בתל אביב, הגובלת באזור תעשייה עבר הירקון מדרום וממזרח, בשכונת רמת החייל מצפון ובשיכון דן ממערב. השכונה נוסדה בשנת 1952 על ידי ארגון עובדי המדינה, ונקראה תחילה "שיכון ישגב" ראשי התיבות של שמות ארבעת המייסדים יפרח, שניר, גילרמן, בוכוייץ.
הבתים היו משותפים – שתי קומות ושמונה דירות לבלוק – והם מצויים ברחובות הרוגי המלכות, עולי הגרדום וניסן.

מסביב לשיכון ישגב היו כמה שיכונים קטנים נוספים: מצפון "מעונות" – רחובות נמירובר, ליפא, לויטה, מדרום "סלע" – רחובות הגולן, ניסן, רוזוב, ממערב "יוגוסלבים"- רחובות הגולן, טובים, גולי אריתריאה, ו"שנחאי" – רחובות הגולן, הרוגי המלכות, גולי קניה; בכולם בתים דו-משפחתיים חד קומתיים.

******

שיכון עולים סלע- מיזם הבנייה הראשון של חברת השיכון סלע מיסודה של ההסתדרות העובדים הלאומית בגבולות המוניציפלים של העיר כיום, נבנה כבר ב-1950 ונקרא שיכון העולים סלע ליד הדר יוסף. למעשה, השם מקורו בטעות ושיכון זה  נמצא למעשה בתפר שבין רמת החי"ל ושיכון עובדי המדינה ישג"ב, באזור הרחובות רוזוב, הגולן וניסן כהן.
שני עקרונות הנחו את סלע עם הקמתה: הראשון, עזרה לעולים חדשים ללא בדיקת השתייכותם המפלגתית. והשני, מסירת יחידת הדיור לבעלותו הבלעדית של המשתכן, בלי הגבלות וללא כל מרות מפלגתית.
במקום נבנו שמונים יחידות דיור (בגודל של חדר וחצי כל אחת) בארבעים בתים דו משפחתיים. חברת תכן טיפלה באדריכלות ובהנדסה והקבלנים המבצעים היו פרוכטר פרוסק ושות'. גודלם הקטן של הבתים, המגרשים הגדולים וצרכי המתיישבים הביאו לתוספות בנייה במהלך השנים. בשכונה מתגוררת ציפי לבני, שרת החוץ לשעבר ובתו של איתן לבני. לוחם אצ"ל, מראשי תנועת החירות וח"כ מטעם הליכוד.
המקור: והרחבות  Tlv.100.net

*****

מעונות פרוגרסיבים שורת בתים דו משפחתים שנבנו בשנות החמישים עבור חברי המפלגה הפרוגרסיבית (שהפכה מאוחר יותר לליברלים העצמאיים) , בחלקה המערבי של שכונת ישג"ב, סביב רחוב קרפל ליפא. בסוף שנות הארבעים ובמהלך שנות החמישים' היוו הפרוגרסיבים כוח משמעותי במרכז המפה הפוליטית וראשי העיר מהמחנה האזרחי נתמכו על ידם.
המקור 

שיכון עולי סין (שיכון שנחאי)- קבוצת בתים דו משפחתים צנועים אשר הפכה במהלך השנים לשכונת וילות יוקרתית מדרום לשכונת ישג"ב ובקרבת שיכון דן, נבנתה בראשיתה ע"י עולים אשכנזים יוצאי העיר שנגחאי (סין), כמו גם מספר עולים יוצאי הודו. ראשיתה של הקהילה היהודית בעיר בבני משפחות ששון וכדורי אשר היגרו מעירק עוד במאה התשעה עשרה, אך הקהילה גדלה באופן ניכר עם הגעתם של עולים ממוצא אשכנזי, בעקבות המהפכה הרוסית וארועים נוספים בברית המועצות שלפני מלחמת העולם השניה.
המקור והרחבות אתר  tlv100.net

בשנים האחרונות מקובל לקרוא לכל המכלול הזה "שכונת ישגב". בשנת 1964 הוקם במרכז השכונה בית הספר היסודי ישגב. עד אז למדו הילדים בבית הספר דן הסמוך (היום תיכון עירוני י"ד).

בשולי חורשה זו, ברחוב הגולן 5 בחפירה ארכאולוגית האתר שנקרא בטעות ח' הדרה נמצאו שרידי קירות וחלקי מבנים מהתקופה הביזנטית. בשל הפרעות מאוחרות ומצב השתמרות ירוד טיבם של המבנים איננו ברור. בנוסף נמצאו שתי גתות, אף הן מהתקופה הביזנטית. הממצא הקרמי באתר כולל חרסים מן התקופות הרומית, הביזנטית, האסלאמית הקדומה, הצלבנית והממלוכית שנמצאו על גבעה ברכס כורכר (גודלו המשוער 500×500 מ'). כמו כן נמצאו אבני שחיקה מבזלת. סמוך לאתר נמצאו מספר מערות קבורה מהתקופה הביזנטית הקשורות לאתר, ובהן מערת הקברים משיכון דן (אתר 11 במפה זו). במערות נמצאו פריטים שומרוניים המעידים, לדעת החוקרים, שהמתיישבים באתר בתקופה הביזנטית היו שומרונים.
המקור: אתר 17 מפה 71 סקר ארכאולוגי לישראל

אזור תעשיה עבר הירקון
היום נקרא
אזור רמת החייל

אזור תעשייה עבר הירקון (מכונה גם אזור תעשייה רמת החייל) שוכן בצפון תל אביב, בין נחל הירקון וחלקו המזרחי של פארק הירקון מדרום וממזרח לקריית עתידים מצפון ושכונות רמת החייל וישגב ממערב. מאז שנות ה-50' המקום התפתח תחילה כאזור מוסכי רכב (בין היתר מוסך הרכב המרכזי של יצרנית הרכב האיטלקית פיאט שכבר אינו נמצא באזור), תעשייה זעירה וגם מפעלי טקסטיל, מתכת, בטון, מאפיה וכדומה. אך לקראת סוף המאה ה-20 הפך למתחם חברות היי-טק, כהמשך לקריית עתידים שמצפון לו.  מלבד פעילויות היי-טק באתר זה קיים קלאסטר cluster של פעילויות בענפי השידור והבידור. בנוסף באזור שפע מסעדות ובתי קפה. באזור זה  נבנה במתחם משכנו החדש של בית החולים אסותא, והוא החל לפעול ב-12 במאי 2009.

שני הרחובות הראשיים של המתחם הם רחוב ראול ולנברג ורחוב הברזל, ובמקום מפגשם ניצב פסלו של ראול ולנברג. בשנים האחרונות הפך המתחם, בנוסף להיותו מתחם חברות היי-טק, לאזור בילויים מועדף בקרב רבים מתל אביב ומחוצה לה. קומות הקרקע של מבני משרדים רבים במתחם מאכלסות כיום מסעדות, פאבים, בתי קפה ושטחי מסחר אחרים. בכך מזכיר האזור את מתחם ההיי-טק של הרצליה פיתוח.
באזור ממוקמים "אולפני מימד" וכן מטות השידור של זכייניות ערוץ 2 "רשת" ו"קשת". עוד שוכנות במקום תחנת רדיו תל אביב, מטה מרחב ירקון ותחנת תל אביב צפון של משטרת ישראלותחנת משנה של שירותי כבאות והצלה תל אביב-יפו
מקור

קריית עתידים היא מתחם חברות היי-טק בצפון מזרח תל אביב-יפו, ממזרח לשכונות רמת החייל ונווה שרת. המתחם הוקם בשנת 1972 כמיזם משותף של עיריית תל אביב ואוניברסיטת תל אביב, והוגדר על ידי מקימיו כמתחם ל"תעשיות עתירות מדע" – מושג עברי שבמהלך השנים נדחק מפני המושג האנגלי "היי-טק". מרבית בנייני המתחם נמוכים יחסית, בני ארבע קומות ופחות. לקראת סוף המאה ה-20 נבנה במתחם מגדל משרדים, שבקומת הקרקע שלו נפתחו מסעדות אחדות לשירות עובדי המתחם ואורחיהם. במגדל 18 קומות וגובהו 76 מטר. בתחילת שנת 2011 הושלמה בצדו הצפוני של המתחם בנייתו של מגדל עתידים, מגדל משרדים בן 35 קומות המתנשא לגובה של 150 מטרים. אחת הדיירות הראשונות במתחם הייתה חברת "טכנולוגיה מתקדמת בע"מ", והיא עד היום הדייר הדומיננטי במתחם, כחלק מחברת נס טכנולוגיות. חברות נוספות במתחם: קומברס, ICQ,רד-בינת, אלווריון ובי אם סי.

רמת החייל
גן סעדיה שושני

רמת החייל היא שכונה בצפון-מזרח תל אביב; אחת משכונות עבר הירקון. סמוך לשכונה ממוקם אזור תעשייה עבר הירקון, המהווה מרכז לחברות היי-טק שונות, ומכונה לעיתים גם הוא בשם "רמת החייל". שמה של השכונה ניתן לה להנצחת חיילי צה"ל שלחמו במלחמת העצמאות. גבולות השכונה הם רחוב דבורה הנביאה מצפון, רחוב משמר הירדן ממערב, רחוב ראול ולנברג ממזרח.

********

במשך שנים רבות הייתה מחלוקת סביב שם השכונה. רבים כתבו את שמה בטעות עם גרשיים ("רמת החי"ל"), מתוך הנחה שהשכונה נקראה על שם הבריגדה היהודית, שכונתה גם "חטיבה יהודית לוחמת", או בראשי תיבות – "חַיִ"ל". טעות זו אף התקבעה בשילוט רשמי של העירייה. בשנת 2010קבעה ועדת השמות של עיריית תל אביב-יפו, בעקבות בדיקה בארכיונים, כי השם הנכון הוא רמת החייל, ללא גרשיים.

*******

שכונת רמת החייל נוסדה לאחר מלחמת השחרור, בשנת 1949. השכונה נבנתה על ידי חברת "דיור למשוחררי מלחמה" עבור נכי מלחמת השחרור, משוחררי צה"ל. בתחילה, סרבה עיריית תל אביב-יפו לספח את השכונה לשטח שיפוטה המוניציפלי, אף על פי שהשכונות השכנות לה, צהלה ושיכון דן, נכללו בשטחה של תל אביב. עיריית רמת גן שביקשה לספח את רמת החייל לשטחה, דאגה לצורכי השכונה, סללה כבישים, סיפקה מים, אספה אשפה וכו'. לבסוף, הורה משרד הפנים לספח את השכונה לתל אביב. בשכונה לא היו שירותים בסיסיים, ולכן התושבים נאלצו להשיג את השירותים הבסיסיים בשכונות סמוכות. הילדים שהיו בגיל בית הספר הלכו לבתי הספר שבשיכון דן. תחנת טיפת חלב לא הייתה. העירייה הפנתה את התושבים לתחנת טיפת חלב במעברת יד המעביר (היום שכונת נווה שרת).
לשכונה היה ועד שדאג, לאחר מאבקים קשים, להשיג שירותים שונים כמו גן ילדים, בית ספר, צרכניה, ושירותי בריאות. בתחילת 1952 נפתחה במקום תחנת טיפת חלב. יותר מאוחר, נפתחה כיתת לימוד בצריף קטן ברח' ק"ם, שהתרחב לשני צריפים ובהמשך נבנה בית ספר רמת החייל. ב-1958 נפתח גן ילדים מעבר לרחוב מול בית הספר. לאחר מכן כבישים נסללו, אספקת המים והחשמל הוסדרו ותחבורה ציבורית הגיעה לשכונה. נפתח סניף של קופת חולים כללית. ברח' הראל הוקצה שטח מיוחד שייעודו היה אספקת מזון לציבור ונפתחה הצרכניה שתושבי השכונה קנו את המניות שלה. עם השנים הצרכניה הפכה לסופרמרקט שמשרת עד היום את התושבים. הודות לסעדיה שושני, שהיה ראש מחלקת הגינון בעירייה, זכתה השכונה לגן ציבורי שנקרא על שמו "גן שושני". גן זה אף זכה לאחר הקמתו בפרס על יופיו.

****

סעדיה שושני היה איש ציבור מימי היישוב וראשית ימי מדינת ישראל. היה ממייסדי אגודת "מכבי יפו" מראשוני אנשי "ההגנה" בתל אביב, חבר המפקדה העליונה הארצית של ההגנה, ראש "הקבוצה היפואית", ראש ועדת "כופר היישוב", ממייסדי המשטרה העירונית בתל אביב בראשית ימי המנדט. שושני שימש כסגן ראש העיר תל אביב בעת כהונתו של חיים לבנון, בין השנים 1953 ל-1959. נוסף לכך שימש שושני בתקופה זו גם כמנהל מחלקת התיעול והביוב וכמנהל מחלקת הגנים של העירייה. בשנת 1966, לאחר 45 שנים כחבר מועצת עיריית תל אביב ו-12 שנים כיושב ראש איגוד הערים של גוש דן ונשיא ארגון תעשיית הדפוס בארץ, פרש סעדיה מפעילות ציבורית אינטנסיבית. הוא עבר לעסוק בעסקיו הפרטיים. שושני הוכתר בתואר "אזרח כבוד של העיר תל אביב". בשכונת רמת החייל נקרא גן ציבורי שנתרם על ידי עובדי מחלקת הגנים שעבדו תחתיו, על שמו.
מקור והרחבות 

קצה רמת החייל
גבעת עירוני י"ד
שיכון דן
מצפה דן

על פסגת רכס הכורכר עליו ניצב תיכון עירוני י"ד שנקרא תל נריה היה בזמן מלחמת העולם הראשונה, במערכה על סיני וארץ ישראל היה מוצב עות'מאני שנקרא ח'ירבת הדרה. מוצב זה קיבל את שמו מהשם הערבי של גשר עשר טחנות, גִ'סְר אֶל-הַדָּרה (גשר שאון המים), עליו עברה דרך יפו-שכם ההיסטורית. המוצב חלש על מעבר הירקון בעשר טחנות, ואפשר תצפית על הנחל עד מוצאו לים. המוצב היה חלק ממערבו של נדבך ההגנה שפרסו הטורקים בסוף 1917 מצפון לירקון, טרם צלח חיל המשלוח המצרי של הבריטים את הירקון והתייצבה הגזרה המערבית של קו שתי העוג'ות. לכן, מוצב זה היה גם אחד מהיעדים אותם כבש הכוח הבריטי בשני צליחותיו את הירקון.

******

בשלהי נובמבר  צלחה בריגאדת הרובאים הניו-זילנדית הרכובה (אחת מחטיבות דיביזיית אנז"ק) אליה הצטרפו יחידות חי"ר של דיביזיה 54. הניו-זילנדים צלחו בשפך, ואילו החי"ר חצו על-גבי סכר שבע טחנות (הסמוך לתל ג'רישה) ובגשר האבן בג'יסר הדרה. בשלהי דצמבר שנה זו צלחו שלושת חטיבות החי"ר הסקוטיות של דיביזיה 52 את הירקון על כך ניתן לקרוא בהרחבה בתיעוד מסע אל העבר לאורך גדות הירקון. נציין שממערב, בריגאדה 156 הניחה גשר בסביבה עליה יוקם בעתיד גשר הירקון (סמוך לגבעת היל) ואילו ממזרח לתל ג'רישה חצתה בריגאדה 155 את הירקון לא הרחק מהאנדרטה (עמוד הזיכרון) הממוקמת היום בפינת הרחוב אבא הלל סילבר ובן-גוריון (זה לא המקום המקורי של האנדרטה – היא הוזזה מעט ממקומה המקורי בעת הקמת איצטדיון רמת גן). בריגדה זו, בריגדה 155, תפסה את העמדה בח' הדרה.

 

 

שיכון דן – גבולות השכונה הם רחוב פתחיה מרגנסבורג מצפון, רחוב פנחס רוזן (שהוא קטע מדרך משה סנה) ממערב, רחוב משמר הירדן ממזרח ומדרום-מזרח ורחוב ראול ולנברג מדרום. השכונה שוכנת בסמוך לשכונות ישגב, נאות אפקה, צהלה, רמת החייל, רביבים, הדר יוסף ואזור תעשייה עבר הירקון. למרבית מרחובות השכונה ניתנו שמות של נוסעים יהודים שביקרו בארץ ישראל ותיעדו בכתב את מסעם. כמו בנימין מטודלה, אלדד הדני, אליהו מפרארה, "תבואות הארץ", "אבן ספיר", שמואל רומאנלי, יצחק חילו, פתחיה מרגנסבורג, משה באסולה. רחובות נוספים, אחד קרוי על שם רב ישראל אשכנזי, ואחר קרוי על שם מקובל מהמאה ה-15, יוסף דלה ריינה. מרבית הבתים בשכונה הם בתים פרטיים עם גינה, או בתים נמוכים בני שתיים-שלוש קומות, ומיעוטם רבי-קומות.

*****

שיכון דן נוסד בשנת 1940 על ידי קואופרטיב חברת התחבורה "המעביר" על 564 דונם שרכשו מתווכי הקרקעות האחים טייבר עוד בשנת 1933 מידי השבט הבדואי אבו קישק. על פי התוכנית אמורה הייתה השכונה לכלול 550 יחידות דיור לשיכון כל חברי קואפרטיב דן, מבני ציבור שונים וכן את המוסך המרכזי של הקואפרטיב. השטח וכל המבנים היו אמורים להיות רכוש הקואפרטיב. בנובמבר 1947 הוחל ביישור השטח וקדיחת באר בכוונה להתחיל בבנייה באביב 1948. הבנייה החלה בקיץ 1950. אז נבנו בתים צמודי קרקע – לכל משק בית ביתו שלו. בתחילת פיתוח השכונה רבים מתושביה היו נהגי "דן". במקביל, הוקמו בשכונה מוסדות קהילתיים. בשכונה הוקם בית הספר היסודי "דן", שהפך בתחילת שנות השבעים לבית הספר התיכון עירוני י"ד.
בתחילה הייתה השכונה מרוחקת מאוד מתל אביב, ועל כן נוהלה עד סוף שנות החמישים בידי הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה (אז כונתה בשם "הועדה הגלילית"), הכפופה למשרד הפנים. ב-1957 פורקה אגודת "יד המעביר", וקרקעותיה הועברו לבעלות המשתכנים. בשנת 1967 הוקם מוסך אוטובוסים גדול בקצה השכונה (במשולש הרחובות משמר הירדן, ולנברג ונחלאות), סמוך לאתר "עשר טחנות" שעל גדות נחל הירקון. שטח זה נמסר לחברת "דן" על ידי עיריית תל אביב תמורת פינוי המוסך ששכן מדרום מערב לתחנת הרכבת תל אביב מרכז (בין רחובות דרך נמיר, על פרשת דרכים ודרך בגין). עם התפשטותה של תל אביב והקמתן של שכונות עבר הירקון בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20, הואץ קצב הפיתוח של השכונה. מרבית הבתים שנבנו בשכונה היו בניינים נמוכים (עד שמונה דירות) ובתים צמודי קרקע. אופי הבנייה תאם את סגנון הבנייה בשכונות הצמודות, צהלה ורמת החייל, שהתפתחו גם הן בתקופה זו. בתים עם יותר מדירה אחת הם תוצר של ארבעת העשורים האחרונים, ובתים שהם מעל שתי קומות הם תוצר של שני העשורים האחרונים.
המקור והפניות

שכונת רביבים

שכונת רביבים היא הוקמה בשנת 1956. גבולות השכונה הם רחוב דבורה הנביאה מצפון, רחוב פתחיה מדרום, רחוב פנחס רוזן ממערב ורחוב משמר הירדן ממזרח. השכונה שוכנת בסמוך לשכונות שיכון דן, רמת החייל, צהלה ולשכונת נאות אפקה, ושטחה קטן יחסית, 375 דונם בלבד. השכונה הוקמה על המתחם שלימים נודע כמתחם 'תע"ש רביבים', הוקם בשנת 1942 בית חרושת "כותנה" שפעל עד ראשית שנות ה-60 של המאה ה-20. חמשת בתי המגורים הראשונים של רביבים נבנו ברחוב רביבים ומכאן שם השכונה. כעשרים שנה היו אותם בתים מנותקים פיזית משאר השכונות סביבם. תנופת הבנייה והפיתוח החלה בסוף שנות ה-70. בשנות ה-90 התחדשה תנופת הבנייה באזור מתחם תע"ש ולשכונה נוספו מאות יחידות דיור.

חציית רחוב דבורה הנביאה
שכונת נווה שרת
שכונת צהלה

שכונת נווה שרת

נווה שרת (דרום צהלה) היא השכונה הצפון מזרחית של תל אביב,הנמצאת בצמוד לקריית עתידים ורמת החייל, והיא השכונה המזרחית ביותר בתל אביב. ממזרח ומצפון לשכונה מצויים שטחים חקלאיים. ראשיתה של השכונה במעברת "יד המעביר", שנקראה על שמה המקורי של שיכון דן הסמוך, ובתחילת 1950 היו בה מעל 500 משפחות. המעברה, שנמצאה על השטח שהיום מצוי בו קריית עתידים, אכלסה בשנות החמישים בעיקר עולים מצפון אפריקה. עד שנת 1960, השיכון למפוני המעברה היה במרחק מהמעברה, למשל במעוז אביב. משנת 1961 אוכלסו שיכונים של יוצאי המעברה בסמיכות למעברה וביוני 1962 עמדו עשרות דירות ריקות בגלל סירוב תושבי המעברה לעבור לשיכון בתנאים שהוצעו להם. באמצע שנת 1962 הוחלט להרחיב את השיכונים בצמידות למעברה לשכונה שלמה של 3000 יחידות דיור. 1000 יחידות דיור יועדו לעולים חדשים, 500 לזוגות צעירים והשאר למפוני המעברה. במרץ 1964 נחנך כביש גישה לשכונה. באמצע 1964 הוענק לשכונה השם "דרום צהלה". השכונה שכללה תושבים יוצאי צפון אפריקה לצד תושבים יוצאי אירופה, חיה בשנת 1966 בצילה של שכונת צהלה שכבר אז נחשבה לשכונת יוקרה. בסוף שנות ה-60 הגיעו לשכונה עולים ממזרח אירופה ונוצרה מתיחות בין האוכלוסייה הוותיקה לבין החדשה.
בשנות השבעים החלה תנופת בנייה בשכונה ונבנו דירות לזוגות צעירים. בתחילת שנות השמונים עברו להתגורר בשכונה (ברחוב הדף היומי) משפחות מהמגזר החרדי מקהילת חסידות גור והקימו בה את קריית הרי"ם לוין ע"ש הרב יצחק מאיר לוין.
בתחילת שנות השמונים, נכללה נווה שרת בפרויקט שיקום שכונות שבמסגרתו הופנו משאבים רבים לפיתוח השכונה. אוכלוסיית השכונה גדלה משמעותית בשנים 1989-1990 עם העלייה מברית המועצות.
כיום, עם תנופת הפיתוח ובניית מגדלי היוקרה נווה שרת מתחילה להיחשב אזור אמיד. לשכונה פוטנציאל התפתחות בשל מיקומה הקרוב למתחם ההיי-טק קריית עתידים וכן בשל המיקום בצפון העיר. מתחם "בית אל" בשכונה הוא בתהליך של פינוי בינוי, כאשר המטרה היא הריסת שיכונים ישנים ובניית מגדלי מגורים.
מקור

שכונת צהלה
שכונת המשתלה
שכונת גני צהלה
שכונת נווה משכן
חציית דרך משה סנה
קריית שאול

 

צהלה – ראשיתה של שכונת "צהלה", הינה בוועדה לשיכון אנשי צבא בשירות קבע, אשר פנתה לאנשי צבא שהתחייבו לשירות קבע, בהצעה להשתכן בסביבת תל אביב, בתחילת שנת 1950. באותה השנה, תוכננה שכונת צהלה, כשכונה הומוגנית הכוללת כ- 526 בתים פרטיים, בית ספר, גן ומרכז מסחרי. בתחילת שנת 1951 הסתיימה בנייתם של כ- 263 בתים בשלב א' וחודשים אחר כך הסתיימה בנייתם של 263 בתים נוספים. שם השכונה היה: "שיכון צבא קבע ליד הדר יוסף". בשנת 1950 נערכה הגרלה ובה עלו בגורל אלה שקיבלו את הבתים בשכונה החדשה. בשנת 1951 אוכלסו הבתים ובסמוך לכך נרשמה אגודה בשם: "שיכון אנשי צבא בשירות קבע – צהלה – אגודה שיתופית בע"מ". טקס חנוכת השכונה ומסירת הבתים לחיילי וקציני צה"ל הראשונים, התקיים בנוכחות שר הביטחון דאז, מר דוד בן גוריון. האגודה חכרה בשלמות את קרקע השכונה והבתים מאת בעליה, רשות הפיתוח, והתושבים היו לימים לחוכרי משנה של האגודה. זכות חכירת הבתים הותנתה בחברות באגודה, אשר מצידה ריכזה את כל פעולות הבנייה, הפיתוח וההקמה של בתי השכונה ומוסדותיה.
הבתים הראשונים בשכונה הוקמו בארבעה טיפוסי בתים צמודי קרקע, בודדים ודו-משפחתיים. בצד כל בית היה משק עזר קטן שאפשר לתושבים לחיות בימי הקיצוב והצנע מירקות, פירות ותנובת בעלי החיים שבחצרות הבתים. שמה של שכונת אנשי צבא הקבע ליד הדר יוסף, הוסב לשם "צהלה" לפי הצעתו של יגאל ידין.
בראשיתה, היתה שכונת צהלה מבודדת ומרוחקת, נטולת כבישים סלולים או מדרכות והקשר היחידי עם העיר הגדולה תל אביב, היה דרך שכונת רמת החי"ל ורמת גן. בימי החורף, הגשר שהיה מעל נחל הירקון הוצף לעיתים תכופות, ואז השכונה התנתקה.
באופן טבעי, חיי התושבים הראשונים בשכונה היו שזורים בפעילות האגודה, אשר ריכזה את כל ענייני הקמת ותפעול השכונה והפעילה את צהלה כרשות עצמאית מוניציפאלית לכל דבר. אגודת צהלה, הופעלה מאז הקמתה ועד היום, על ידי תושבים מתנדבים מסורים, אשר בחרו לתרום מזמנם ומכישוריהם לטובת הציבור והשכונה.
כיום, שכונת "צהלה" שומרת על צביונה העצמאי, ועד האגודה שלה ממשיך לתפקד כעין רשות מוניציפאלית עצמאית ודואג לצרכי כלל התושבים, ילדים, צעירים, מבוגרים וקשישים ולכלל צרכי השכונה. בשכונת "צהלה" בית ספר קהילתי, המונה כ- 700 תלמידים המגיעים מהשכונה ומהשכונות הסובבות את צהלה (גני צהלה, רמות צהלה, המשתלה). כמו כן בשכונה גני ילדים, בית כנסת "עתירת יצחק", שבט צופים גדול ופעיל ומועדון ספורט גדול ומתקדם, המשרתים כולם את תושבי השכונות הגובלות כמו גם את תושבי השכונה. בלב השכונה פועל מרכז מסחרי שכונתי ובו סופרמרקט, בנק, בית קפה/מסעדה, וחניות לרווחת התושבים. אכן, גם היום שומרת השכונה על צביונה כפי העולה מן הלוגו שלה: "כפר קטן בעיר".
המקור

החל בתחילת שנות ה-70 נבנו גני צהלה ורמות צהלה, הראשונה צפונית לרחוב צה"ל, הרחוב הראשי של צהלה, והשנייה מדרום לו ובינו לבין רחוב דבורה הנביאה. שכונת "גני צהלה", שהייתה הראשונה מבין השתיים, החלה מכיוון מזרח, ובתיה הראשונים הוקמו מאחורי "בית הנוער" של צהלה. מאוחר יותר התפשטה לכיוון מערב ודרום עד לדרך משה סנה ו"בלעה" גם את שכונת "נווה משכן", שהייתה שכונה קטנה בצמוד לדרך משה סנה (לשעבר "דרך הרצליה"). בשכונות אלה בנייה מעורבת של בתים צמודי-קרקע, בעיקר דו-משפחתיים, בתים בני שתיים-שלוש קומות המכילים ארבע עד שש דירות ברמות צהלה, ובנייה רוויה לגובה עד שש קומות בגני צהלה. האוכלוסייה בשכונות אלה כיום שייכת למעמד הבינוני-גבוה. בשכונות מוצעים חלק מהשירותים הציבוריים – לדוגמה, יש בהן מרכזים מסחריים קטנים וגני ילדים. שירותים קהילתיים אחרים משותפים להן ולשכונת צהלה עצמה.
שכונת המשתלה היא שכונה נוספת שנבנתה מצפון לצהלה בשנות ה-90 והשלימה את הקפת צהלה בשכונות עירוניות, למעט גבול השכונה עם רמת השרון, שנותר חקלאי.

שכונת המשתלה (נקראת גם צהלה החדשה) היא השכונה הצפונית ביותר בתל אביב, גבולותיה הם הרחובות אבנר וענתות מדרום, "קרוגר" ו"בן חיים" ממזרח, דרך משה סנה ממערב והעיר רמת השרון ושטחי הכפר הירוק מצפון. שטח השכונה 266.5 דונם. המשתלה גובלת בשכונת צהלה הוותיקה. השכונה מאופיינת בבנייה רוויה וצפופה, והיא מסוגננת כמו שכונת תל ברוך הסמוכה, ממערב.. בשכונה נמצאת הנקודה הגבוהה ביותר בשטח השיפוט של העיר, בגובה של כ-70 מטרים מעל פני הים.
השכונה הוקמה במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 כשכונת יוקרה שכן היא גם שוכנת בסמוך לאזורי יוקרה נוספים (צהלה, רמת השרון). השכונה תוכננה על ידי האדריכל יעקב יער, שמשרדו תכנן גם את רוב בנייניה, ותוכניתה אושרה ב-1993. השכונה הוקמה על שטח בו הייתה המשתלה העירונית ומכאן מקור שמה.
השכונה בנויה על גבעה קטנה בצורה היקפית, שתנועת המכוניות סובבת את השכונה עם מפרצים קטנים לטובת חנייה ומרכזה הוא שדרה ארוכה עם גינות המיועדת להולכי רגל בלבד. הבינוי במרכז השכונה בגובה של כשש קומות ואילו שולי השכונה כוללת בניינים נמוכים יותר וכן גם אזור קטן ובו בתים פרטיים. הבניינים שבמרכז השכונה נבנו עבור אוכלוסייה אמידה ורובם הם למעשה קומפלקסים קטנים של מגורים יחד עם בריכות שחייה פרטיות, חדרי כושר ושירותים נוספים. בשכונה מרכז מסחרי קטן. השכונה סמוכה מאד לקאנטרי צהלה ולמתנ"ס צהלה המספקים שירותים לתושבי השכונה
מקור

שכונת נווה משכן

בשנים 1952-1953 הוקם השיכון של נווה משכן, חברה לשיכון ופיתוח בע"מ. היה זה שיכון טורי דו קומתי שכלל מספר בלוקים. תוכנן על ידי האדריכל י. אל-דר (אדלר) ונבנה על ידי הקבלן א. גיינמן. השיכון המבודד נבנה בקצה הצפוני של העיר. מיקומו כיום הוא בחלק המערבי של רחוב עיר שמש. השיכון נבנה כפתרון מגורים ליוצאי מעברות.  ילדי השיכון למדו בבית הספר של שכונת  צהלה וכבר אז ניכר ההבדל בינם לבין ילדי האלופים. בחזית בלוק מספר שמונה (רחוב עיר שמש 35) פועלות מספר חנויות וחלק מבתי השיכון הורחב במהלך השנים.
ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים פגע פגז ירדני בקיר משותף של שתי דירות בקומת הקרקע בשיכון. למרבה המזל לא היו נפגעים בנפש. בדרך הרצליה (לימים דרך משה סנה), בעורף שיכון נווה משכן פועל מאמצע שנות השבעים מתחם בילוי קטן ובו מסעדות 206 ופקין. החל מסוף שנות השישים החל להיבנות באיטיות השטח שממזרח לשיכון ולאורך רחוב עיר שמש עד לשכונת צהלה. כיום נקראית השכונה גני צהלה, ושיכון נווה משכן, הסמוך לגבולה המערבי, נכלל בה.
מקור והרחבות

קריית שאול

קריית שאול היא שכונה בגבול תל אביב ורמת השרון, צפונית לתל ברוך, דרומית לכפר הירוק, מערבית לדרך משה סנה ומזרחית לנתיבי איילון. כל חמשת רחובותיה של השכונה – הגנים, הפרחים, השדות, הבריכה והבאר – מצויים בתחום שיפוטה של רמת השרון. אזור זה מכונה "נווה גן". עם זאת, מקובל להתייחס גם ליתר האזור שממערב לדרך משה סנה וצפונית לצומת הפיל, רחוב מאיר בינט הנושק לבית העלמין קריית שאול ורחוב לילי מנחם, המצויים בתחום שיפוטה של עיריית תל אביב-יפו, כחלק מהשכונה.

ראשוני תושביה של קריית שאול היו בני 14 משפחות של סוחרים יוצאי סלוניקי, תושבי תל אביב ויפו. המתיישבים רכשו קרקעות בשטח של כ-260 דונם ועברו להתגורר במקום ב-1922. הם שאפו להמשיך ולהחזיק בעסקיהם בערים, אך להתגורר באזור כפרי יותר, בו יוכלו להשלים הכנסה באמצעות גידולים חקלאיים, שכללו בעיקר ירקות ובקר. המייסדים גם הקימו באר ומגדל מים, אך המושבה הקטנה שהקימו סבלה בכל זאת ממצוקת מים, ו-11 מהמשפחות עזבו בתוך שנה. השכונה קרויה על שם הרב שאול גרשון (1854–1926), אביו של חיים גרשון, אחד מן המייסדים, וסבם של ניסים אלוני ושאול אלוני.
ב-1924 הגיעו מתיישבים חדשים, ובמקום התגוררו 15 משפחות. כדי לייעל את אספקת המים לחלקות החקלאיות הן חולקו מחדש. רוב הגידולים כללו עתה בננות והדרים. בסוף שנות ה-20 הגיעו משפחות חדשות, שרכשו קרקעות נוספות. שטח המושבה גדל ל-1,700 דונם. בתקופת המרד הערבי שימש מגדל המים גם לנקודת תצפית ועמדת שמירה, ונבנו בו חרכי ירי. ב-1949הוחל בהקמת בית העלמין קריית שאול צפונית-מזרחית לשכונה. המושבה נוהלה בידי ועד מקומי, אך זה התקשה באספקת שירותי תשתיות וחינוך.
בראשית שנות ה-50 נדרשו התושבים להכריע האם ברצונם להסתפח לתל אביב או לרמת השרון. התושבים בחרו ברמת השרון, בשל מסי הארנונה הגבוהים בתל אביב. באותה העת, הייתה המושבה מרוחקת משתיהן, אך במהלך השנים התקרבה אליה תל אביב, עם הקמתן של השכונות הסמוכות -תל ברוך, צהלה ונאות אפקה. כך נוצר רצף טריטוריאלי בין השכונה לבין שכונות עבר הירקון של תל אביב, בעוד בינה לבין רמת השרון גופא מפרידים כביש 5, הכפר הירוק ושטחים חקלאיים. ניתוקה של השכונה מרמת השרון גרם לכך שחלק מהבעיות לא נפתרו, ועדיין היו קשיים באספקת שירותים לשכונה.
מקור והפניות 

******

קריית שאול: נווה גן
צפון תל ברוך

בעשור הראשון של המאה ה-21 החלה שכונת קריית שאול הנקראת גם נווה גן לשנות את פניה, עם אישורן של תוכניות לבניית בנייני מגורים רבי קומות במקומם של הבתים צמודי הקרקע. ב-2005 אוכלסו ראשוני הבניינים, וב-2011 נחנך בית ספר יסודי ראשון לילדי השכונה. הבנייה החדשה עוררה מחלוקות בין עיריות רמת השרון ותל אביב-יפו. עיריית תל אביב-יפו דרשה לספח אליה את השכונה, בשל הרצף הטריטוריאלי בינה לבין שכונת תל ברוך צפון הסמוכה לה, ושגם בה בתי מגורים יוקרתיים בעלי אופי דומה. בשנת 2007 החלה עיריית תל אביב-יפו לקדם תוכנית לחסימת הרחובות המחברים בין השכונה לבין תל ברוך צפון, כדי למנוע מעבר של כלי רכב בתל ברוך צפון. תושבי שכונת קריית שאול הגישו עתירה מינהלית נגד החלטה זו, ואילו עיריית רמת השרון סללה כביש גישה חדש, לכיוון הכפר הירוק. במקביל, הקים משרד הפנים ועדת גבולות לבחינה מחודשת של השיוך המוניציפלי של השכונה.

שכונת תל ברוך נחלקת לשני חלקים:

תל ברוך הישנה – חלקה הישן של תל ברוך מדרום לשדרות קק"ל היה לשכונה הראשונה שקמה מצפון לירקון. בשנת 1942 התארגנה קבוצה של יוצאי בולגריה למטרת הקמת שכונה חדשה. הקרקע נרכשה מערביי שייח מואניס באמצעות חברת פרברים של סוחר הקרקעות טייבר. ונרשמה, כמנהג הימים ההם, כקרקע בבעלות הקרן הקיימת. זאת היתה השכונה הראשונה מעבר לירקון והיא נבנתה על ידי אגודת קופת עליה שליד התאחדות עולי בולגריה על שטח הנמצא כקילומטר וחצי מזרחית לדרך להרצליה.  בתיה הראשונים של השכונה היו בני שני חדרים וסביבם חצר גדולה. בשלב א' תוכננו מאה בתים במקום, אלה שלא היו בנמצא מתיישבים חדשים, מעבר לגרעין המייסד שמנה 27 תושבים. באוקטובר 1947 נחנכה השכונה והיו בה חמישים בתים שנבנו בחמש שורות בתים דו-משפחתיים קטנים לאורך שלושה רחובות קצרים. הבתים נבנו על אדמות קק"ל. בשנת 1949 עלו לארץ מרבית יהודי בולגריה. החלק הצפוני של תל-ברוך, מעבר לרחוב קק"ל  ושנקרא אז "השיכון החדש" נבנה עבורם. למרות היותה חלק מתל-אביב, לא היה לשכונה קשר ישיר עם העיר. כביש התערוכה ודרך נמיר עדיין לא נסללו. האוטובוסים נסעו דרך רחוב אבא הלל ברמת-גן ומשם לתחנה המרכזית הישנה או למרכז תל-אביב.

                                                                                                 ******
תל ברוך נקראה על שמו של מרקו יוסף ברוך. מהדמויות היותר מרתקות שפעלו בשלהי המאה ה-19 בשליחות התנועה הציונית. ברוך נולד באיסטנבול, הקים ארגונים ציונים באלג'יריה, מצריים, איטליה ובולגריה, שלט בשפות רבות והיה הראשון שדיבר על צבא עברי. בנאומו בקונגרס הציוני השלישי, הדהים את שומעיו כשהציע להשתלט על ארץ ישראל בכוח הזרוע. "בכל הצרות אשמים היהודים העשירים המתמכרים לתענוגות. הציונות צריכה להחרים את כספם של העשירים' ולהקים בעזרתו צבא יהודי, אשר יאפשר ליהודים את הדרך לחרות ולעצמאות. אבל במקום לעשות כך, אנו שולחים אגרות התרפסות לשולטן התורכי, שידיו מגואלות בדמם של מאות אלפי ארמנים, שאינו מרשה לאחינו להתיישב על הקרקע במולדתנו העתיקה". נדהם מהנאום החריף והבוטה, כינה אותו הרצל "אנרכיסט". בגיל 27 בעקבות אהבה נכזבת, שם מרקו ברוך קץ לחייו.

******

מקור

תל ברוך צפון – החלק החדש של השכונה אשר הוקם בסוף שנות ה-90. למעלה מ-70% מהבנייה בתל ברוך צפון היא בנייה רוויה של בנייני מגורים בני 4 עד 8 קומות, ושאר הבתים הם בתים פרטיים. מצויים בה מרכז מסחרי הקרוי 'מיקדו סנטר', בית ספר יסודי על שם נעמי שמר ופנימייה לילדים הבאים ממשפחות שאינן יכולות לגדלם באופן נורמטיבי.

שכונת אפקה 
שכונת מעוז אביב

אפקה, שכונת מפקדי ההגנה, נבנתה בשנים 1954-1955 מעבר לירקון צפונית לגרעין הכפר שייח מואנס. ראשיתה באגודה שיתופית שרכשה קרקע עוד בימי המנדט. התארגנות גרעין המתיישבים הראשון היתה בקיץ 1943 בקורס של מפקדי ההגנה במרחב תל-אביב. ההגנה באותם הימים היה ארגון צבאי בלתי ליגאלי, כך שההתארגנות להקמת השיכון נעשתה במנותק מהארגון. בראש האגודה עמד ד"ר צבי "צ'רלי" לוין, מראשי שירות הקשר של ההגנה.
מגרשי השכונה בגובה ממוצע של 25 מטר מעל פני הים ובימיה הראשונים היתה הגישה אליה קשה. סלילתו של כביש נתניה תל אביב טרם הושלמה וגשר שייח מואנס (בהמשך אותו עשור נבנה במקומו גשר הירקון), הוצף לעיתים קרובות בעונות החורף. התנועה לשכונה ואליה בימים גשומים עברה דרך גשר עשר טחנות, משם לדרך הרצליה ואז מערבה לאפקה דרך שכונת תל ברוך.
בעבר נכתב כי מקור השם אפקה נקבע כמחווה לעיירה אופקים שבנגב המערבי שהוקמה גם היא בשנת 1955 אך אין זה כך (אם כי רחוב בשכונה נקרא ע"ש העיירה הדרומית). גם האיזכור המקראי לישוב קדום בשם זה (יהושע ט"ו) אינו רלוונטי, הישוב היה כפי הנראה באזור חברון. כך שמקור השם לשכונת אפקה מתפרסם לראשונה בסיפור הבא המתאר את השתלשלות הדברים.
באגודה השיתופית היו 140 חברים. רובם מפקדים בהגנה. אחרי קום המדינה החל ועד האגודה לקדם את בניית השכונה ("שיכון" בשפת שנות החמישים), אולם אז התברר לשלאחר ניכוי שטחים ציבוריים וכבישים הקרקע שנרכשה עוד בימי המנדט אינה מספיקה לבניית בתים לכל חברי האגודה. בצר להם פנו חברי ועד האגודה אל הקרן הקיימת לישראל בבקשת עזרה. פקידי הקק"ל רצו מאוד לעזור למפקדי ההגנה לשעבר (אשר רובם היו חברי מפלגת השלטון, כמו מרבית פקיד קק"ל). הם הציעו להם "החלפה". תמורת הקרקע שברשותם בעבר הירקון תקבל האגודה שטח קרקע גדול בהרבה סביב מבצר אנטיפטריס, הוא תל אפק הנמצא ליד מעיינות ראס אל-עין (ראש העין) מהם נובע נחל הירקון. הצעת ה"החלפה" התקבלה באהדה בקרב חברי האגודה ובתאריך 24 במאי 1950 הוחלף שם האגודה לאפקה שיכון מפקדי ההגנה, אגודה שיתופית בע"מ. ומכאן השם אפקה לומר "הדרך לאפק".
בינתיים נמשכו הדיונים בעצלתיים וחלק מחברי האגודה העדיפו להתיישב מעבר לירקון ולא להרחיק עד מבצר אנטיפטריס העתיק . בנוסף, יועד השטח שסביב המבצר לפארק לאומי בו אסורה בניית בתי מגורים. לאחר משא ומתן ממושך בתאריך 6 ביולי 1953 הגיעו הצדדים לכדי הסכם שעיקריו: קק"ל תעביר לאגודה קרקע הנמצאית ברשותה בצמוד לקרקע של האגודה, כך שלטובת השכונה החדשה יעמדו כשלוש מאות דונם. חברי האגודה מצידם העבירו את הקרקע הפרטית שנרכשה על ידם עשור קודם לידי הקרן הקיימת. כך הפך כל שטח השכונה החדשה לקרקע בבעלות הקק"ל כשחברי האגודה בוני הבתים, הם במעמד של חוכרים. הגדלת שטח השכונה איפשר צירופם של חברים חדשים לאגודה, שחלקם לא היו קשורים לארגון ההגנה. צירופם של אלה נעשה במסגרת מפעל השיכון העממי אותו יזמה שרת העבודה גולדה מאיר (אגף השיכון היה אז חלק ממשרד העבודה).
כדי לחסוך בעלויות, החליטה האגודה כי 107 הבתים הראשונים יבנו באופן מרוכז. העבודה נמסרה לידי הקבלנים משה ברמן(1880-1966) ובנו יהושע ברמן. לתושבים ניתנה אפשרות לבחור מבין מספר דגמים של בתים. הבתים הראשונים אוכלסו בשנת 1955 ובאוקטובר 1955 התפרסם בעיתון דבר כי "כבר הוקמו 120 מתוך 250 הבתים של שכונת אפקה (שיכון מפקדי ההגנה). בחודש אפריל נקבעו שמות ל-15 רחובות בשכונה החדשה. רוב השמות קשורים לפעולות ארגון ההגנה.
דרך רשפון אשר חיברה את שכונת תל ברוך (ושכונות נוספות שנבנו בהמשך ממזרח לה) חילקה את אפקה לשני חלקים: אפקה צפון ואפקה דרום. לכל אחד מחלקי השכונה היה ועד פעיל משלו. בטקס שהתקיים בחודש דצמבר 1975, חנכו ראש העיריה שלמה להט (צ'יץ') תושב אפקה, ויעקב צור יו"ר הקרן הקיימת את שדרות קק"ל החדשות מה שהיה קודם לכן דרך רשפון. זאת לאחר שבמלאות שנתיים למות ראש הממשלה הראשון הפכו שדרות קק"ל המקוריות לשדרות בן-גוריון כי שם נמצא בית בן גוריון (שהיה במקור חלק משכונת פועלים א').
כבר מימיה הראשונים סומנה אפקה כשכונה במעמד סוציו-אקונומי גבוה. העתון הקומוניסטי קול העם ציין בגליונו מיום 3.9.1958 שהפדיון הכי גבוה לנפש בסניפי אגודת הצרכניות השיתופיות בתל-אביב (שהפעילה באותה השנה שמונים צרכניות) נרשם בצרכניית אפקה – 304 לירות לנפש לשנה. עוד ציין העיתון כי לשם השוואה "בצרכניות בשכונת התקווה ובצרכניה של המורים ברחוב המלך ג'ורג' הפדיון הממוצע לנפש לשנה לא עלה בשנת 1957 על 43 לירות". דימויה של אפקה כשכונה עשירה המשיך והתחזק בעשורים האחרונים, עת נבנו בה וילות מרשימות במקום הבתים המקוריים שנהרסו.
בגבולה הצפוני של השכונה הונחה בחודש פברואר 1968 אבן הפינה לבית הלוחם לשיקום נכי צה"ל. צפונה ממנו התגלה בשנת 1951 אתר ארכיאולוגי ובו מערות קבורה מהתקופה הרומית והביזנטית המיוחסות לעדה השומרונית. בתחילה הן נקראו מערות תל ברוך על שם השכונה הקרובה ביותר לאתר, אך לאחר הקמת אפקה נודע האתר בשם מערות אפקה
מקור

מעוז אביב היא שכונה הממוקמת בעברו הצפוני של נחל הירקון, בצפון-מזרח תל אביב. בעבר השכונה שמשה למגורי שיכונים אך, בשנים האחרונות התפתחה השכונה, והפכה להיות יעד מבוקש עבור משפחות במעמד בינוני-גבוה הרוצות לחיות באווירה קיבוצית במקביל לחיים התוססים של תל אביב.
שכונת מעוז אביב נמצאת בסמוך לשכונות תל ברוך, נאות אפקה א', שיכון דן והדר יוסף. גבולות השכונה הם: רחוב מבצע קדש בצפון, הרחובות הרב מרק ובני אפרים במזרח ובדרום ובמערב רחוב רפידים (מקביל לנתיבי איילון, בין השכונה לנתיבי איילון מתנשאת דיונה).
שכונה נוסדה בשנת 1954, כשיכון לאנשי צבא וכוחות הביטחון. על תכנון השכונה קיבל זאב רכטר את פרס רוקח. בסוף 1956 נפתח סניף דואר בשכונה. שמה של השכונה ניתן לה על ידי דוד בן-גוריון. כעבור זמן מה השכונה התפתחה מזרחה, והשכונה החדשה נקראה מעוז אביב ב', הרחוב המפריד בין מעוז אביב א' לב' הוא רחוב בני אפרים.
כל הבתים בשכונה הם בניינים מוארכים בעלי 3 עד 4 קומות, למעט בניין אחד בעל 12 קומות. בשכונה 14 בתים השייכים לאגודה שיתופית ועוד 12 בתים שלא שייכים לה. לכל אחד מבתי האגודה יש מספר בית בנוסף לכתובת הרגילה. שכונת מעוז אביב מאופיינת בצמחייה רבה ומגוונת ובמרבדי דשא רחבים. הבנייה בשכונה מרווחת וככלל היא בעלת אופי שקט ונינוח. מאפיינים אלו גרמו לכינויה כ"קיבוץ" בפי תושבי האזור.
האגודה השיתופית מאגדת כ-500 משפחות. האגודה מתארת את השכונה כ"שכונה שקטה ושלווה המוקפת חורשות יער וירק מכל עבריה ובה מנהלת [האגודה] את אורח חיי חבריה כמעט בלי צורך בהתערבות רשויות העירייה." בשכונה מתקיימים אירועים קהילתיים רבים: הקרנות סרטים, חגיגות משותפות, הפנינג שבועות, בזארים ו'פסטיבל בתים פתוחים'.
בשנים האחרונות בוצעו הרחבות בנייה בחלק מדירות השכונה וכיום ניתן למצוא בה מבחר רב יחסית של דירות בגדלים שונים. מחירי הנדל"ן בשכונה נחשבים לגבוהים במיוחד ומבטאים את המיקום, איכות הסביבה הגבוהה, שירותי החינוך והקהילה שהשכונה מציעה. כיום מעמד האנשים בשכונה הוא בינוני-גבוה.
מקור

שכונת הדר יוסף
ויד המעביר

הדר יוסף – השכונה גובלת מצפון ברחוב מבצע קדש, ברחוב בני אפרים ממערב, ברחוב פנחס רוזן ממזרח, וברחוב שטרית מדרום, אך בפועל עד נחל הירקון. השכונה סמוכה לשכונות שיכון דן, נאות אפקה א', ומעוז אביב, ולפארק הירקון מדרום.
השכונה נוסדה בשנת תש"ו (1946) אך אוכלסה רק ב-1949. חלקו הראשון של שם השכונה משמר את שמו של 'גִ'סְר אֶל-הַדָּאר' (גשר שאון המים) הוא גשר עשר טחנות ('טאחונת אל הדר') הוא, בגלגולו המודרני, גשר הדר יוסף אשר נבנה בסוף שנות ה-30 ביוזמת רשויות המנדט ובביצוע סולל בונה במהלך סלילת 'כביש הרצליה', שחיבר את קריית שאול, רמת השרוןוהרצליה לתל אביב. ואילו החלק השני על שמו של יוסף ש. אלישר, שיזם את רכישת אדמות שבט אבו כישכ שעל מקצתן נבנתה השכונה.

******

רוב שמות הרחובות בשכונה מנציחים קהילות יהודיות שחרבו בשואה –  קהילת ורשה, קהילת לבוב, קהילת לודז', קהילת ביאליסטוק, קהילת צ'רנוביץ, קהילת בריסק וקהילת יאשי. רחובות אחרים הם רחוב פנחס רוזן (בתים 1-25), רחוב מרק, רחוב מינץ, רחוב הדר יוסף, רחוב שלום אש. רחוב קהילת אודסה ורחוב קהילת בודפשט הם חלק משיכון דן המערבי. רחוב יד המעביר מבדיל בין הדר יוסף לשיכון דן.

בשל הבנייה החפוזה והצורך לשכן את אלפי העולים למדינה הצעירה, נבנו מבני מגורים בני שתי קומות בדרך כלל, שמונה משפחות בכל בניין. גודלה הממוצע של כל דירה היה 22 מ"ר. ככל שחלפו השנים תושבים רבים הגדילו בהזדמנויות שונות בתים אלו, לרוב בקומות התחתונות. את בתים אלו ניתן לראות בעיקר ברחובות קהילת ורשה וקהילת לודז'. חלקה ה'חדש' יותר של הדר יוסף נבנה החל משנות ה-70 וכולל מבני מגורים בני שבע עד שתים עשרה קומות אשר נבנו בין השאר ברחובות שלום אש, בכור שלום שטרית, יוסף קיציס ויד המעביר.

*********

החל משנת 1994 נערכו תוכניות בניין עיר שונות בפרקי זמן שונים, הכוללות מתווה של התחדשות עירונית (פינוי-בינוי). במסגרתה מפונים הדיירים לתקופת הבנייה, ובגמר הבנייה חוזרים הדיירים הוותיקים לדירות חדשות, גדולות יותר. כיום ישנם מספר רב של בתים באזור אשר נבנו מחדש במסגרת תוכניות 'פינוי-בינוי' וכן פרויקטים נוספים מתוכננים בעתיד. בשנת 2006 נעשה ניסיון כושל לאחד את השכונה עם שכנתה נאות אפקה, לשכונה אחת בשם 'הדר-אפקה'. ניסיון זה כשל לאור התנגדויות שונות של תושבי שתי השכונות.
מקור

 

 

******

סוף דבר 

הדיווש בטיול זה נמשך שלוש שעות
והעצירות הוסיפו עוד שלוש רבעי שעה.

*******

היה זה תענוג צרוף ללמוד
על חלק זה של תל אביב 
שהיכרות שלי אותו
(להבנתי היום) הייתה שטחית בלבד.

**********
תענוג היה גם להוסיף וללמוד
על תולדות השכונות
תוך ניתוח המפות והקריאה בכתובים
שמחתי גם ללמוד על עברו של האזור
בימי המערכה במלחמת העולם הראשונה

*****

אין ספק שסיור זה,
הדיווש, הלימוד וכתיבת התיעוד
הייתה חוויה אינטלקטואלית
הן בתחום הגאוגרפיה ההיסטורית
והן בתחום הגאוגרפיה העירונית. 

*******
סיור זה יוצר רצון להמשיך, להעמיק , ללמוד
על חלקי העיר העברית הראשונה
תוך כדי דיווש והכנת תיעוד

******

סיור זה ותיעודו
לא היה יוצא לפועל ללא מיכאל סופר
שהוביל, הדריך וסיפר
על האזור בו הוא מתגורר מאז היה ילד.
לכן, נתונה לו תודתי.

****

תודה מגיעה גם לערן תירוש
שסייע לי לפענח ולזהות
את המקומות בזירת הקרבות
בזמן מלחמת העולם הראשונה
 

 

 

התיעוד להלן הוא של שני טיולים שבוצעו ברצף תוך שבוע. הראשון סיור ברכב בכפר בית צפאפה שבוצע ביום שלישי (26/6/2018) והשתתפו בו יאיר פז, אבי זהבי ואני.

 

הסיור השני טיול אופנים שבוצע ביום שלישי (3/7/2018) והשתתפו בו אלי שחר, אליק קריף, דורון דורי ואני. בסיור זה התחלנו וסיימנו ברחוב דובנוב בסמוך לגן השושנים בפאתי שכונת טלביה.

 

כבר בתחילה אני מבקש להודות לכל החברים שהשתתפו ובמיוחד ליאיר פז שהרחיב את ידיעותינו על בית צפאפה ולדורון דורי על התרומה של הצילומים.

 

*****

המסלול

 

* כניסה לשכונת משכנות שאננים
* בגן דרומה
* לעבר תיאטרון החאן והכניסה למתחם התחנה הראשונה
* עליה לשכונת אבו תור וחציית השכונה
* פארק השלום (טיילת שרובר)
* תצפית ארמון הנציב
* הצצה על שער מתחם מטה האו"ם
* חוות קריית מוריה
* מתחם שגרירות וקונוסוליית ארה"ב
* שכונת תלפיות, שכונת ארנונה
* חציית דרך חברון
* מתחם ישיבת איתרי
* סיבוב בבית צפפה
* קטע פארק המסילה
* שכונת מקור חיים
* שכונת בקעה
* קטע פארק המסילה
* רחוב עמק רפאים
* המושבה היוונית
* קצה המושבה הגרמנית 
* סיום בגן בשושנים

חלקים מהמסלול חופפים ודומים לשני טיולים קודמים
בשכונות הותיקות בדרום ירושלים: טלביה, קטמון, בית צפפה ועוד
שכונות דרום מזרח ירושלים: אבו תור, ארמון הנציב, רמת רחל, ארנונה ותלפיות

 

מקומות ומראות

שכונת אבו תור -הידועה גם בשם גִּבְעַת חֲנַנְיָה, היא שכונה חצויה יהודית-ערבית בירושלים, מדרום לעיר העתיקה. היא תחומה מצפון על ידי גיא בן הינום, ממערב על ידי דרך חברון ומתחם הרכבת, ומדרום על ידי נחל אצל, יער השלום וטיילת שרובר. השכונה שוכנת במרומי גבעת אבו תור, שגובהה 777 מ' מעלפני הים. מצפון נשקפים העיר העתיקה וחומותיה, הר הבית והר ציון, ממזרח נשקפים שכונת סילוואן ונופי מדבר יהודה, ומדרום ארמון הנציב ותלפיות מזרח.
בין השנים 1948–1967 הייתה השכונה חצויה בידי "הקו העירוני" בין מערב ירושלים הישראלית למזרח ירושלים הירדנית, לאחר שהחלק העליון המערבי של השכונה נכבש על ידי ישראל במלחמת העצמאות ואילו החלק התחתון נכבש על ידי ממלכת ירדן. חלקה היהודי של השכונה הוא כיום שכונת יוקרה, ובה וילות ערביות לצד בתי דירות מודרניים הבנויים בסגנון שמשתלב באופי השכונה.

שמו הרשמי של החלק היהודי של שכונת אבו תור הוא שכונת "גבעת חנניה", אולם רוב תושבי השכונה כמעט ואינם משתמשים בשם זה. השם גבעת חנניה נקבע בשנת העשור למדינת ישראל, ביולי 1958, במסגרת קביעת שמות חדשים לשכונות ירושלים שנשאו עד אז שם ערבי או לועזי. השם מציין את חנניה בן נדבאי, הכהן הגדול בימי בית שני, שבית הקיץ שלו, על פי הערכות, ניצב בראש הגבעה שבשכונה. לפי יוספוס פלביוס חנניה אף קבור בגבעה זו, שכפי המשוער הוא בגיא בן הינום, למרגלות הגבעה.^[4] נכון להיום, הקבר עצמו עדיין לא זוהה.

השכונה נקראת בפי הערבים דֵיר אַבּוּ תוֹר (מנזר אבי השור), "אבו תורי" ו"א־תורי" ובפי היהודים אבו תור. לעיתים נקרא החלק היהודי "אבו תור היהודית" והחלק הערבי "אבו תור הערבית". כיום תושביו היהודים של חלקה הערבי של השכונה מכנים אותה בשם "קול התור", שם המרמז על ימות המשיח.
מסורת אחת, המסתמכת על דברי מֻגִ'יר א־דִּין בספרו מ־1495, מספרת שהשם אבו תור מציין את אַחְמַד אלְ־קֻדְסִיּ (הירושלמי) שלחם בשורות צבא צלאח א-דין ונהג לרכוב על גב שור. ב־1198, לאחר שהמוסלמים ניצחו בקרב קרני חיטין ולאות הערכה על אומץ לבו במערכה נגד הצלבנים, ניתנה לו הגבעה ומאז היא נקראת על שמו. לפי המסורת הוא נקבר במקום.
מסורת אסלאמית אחרת מספרת כי בזמן שצלאח א־דין צר על ירושלים הצלבנית וצפה מהגבעה באבו תור על הר הבית שבעיר הנצורה, התרברב השייח' שיהאב א־דין, אחד משרי צבאו שנלווה אליו, ואמר: "אכבוש את העיר בלא כל מאמץ רכוב על גב שור" (דהיינו, אפילו לא אזדקק לסוס), ומאז דבק בו ובמקום הכינוי "אבו תור".

צילום דורון דורי

לפי אחת המסורות הנוצריות, שכונת אבו תור היא מקום "הר המועצה הרעה" (קרי, הסנהדרין) או "הר העצה הרעה", שבו שכן ביתו של הכהן הגדול כיפא, לפי המקום שבו קבע יוסף בן מתתיהו את קברו של הכהן הגדול חנניה, ובו קיימו הכהנים והזקנים את חקירתו הראשונה של ישו – "והאנשים אשר תפשו את ישוע הוליכֻהו אל־קַיָּפָא הכהן הגדול אשר נקהלו שם הסופרים והזקנים" (מתי כ"ו, 57).
על משמעות השמות הנוצריים "הר העצה הרעה" ו"הר המועצה הרעה" וכיצד ניתנו לאותו מקום, מסבירים כי בני ירושלים ערבבו את השם ג'בל א־טור (הר המגדל, שמו הערבי של הר הזיתים) עם ג'בל אבו תור, וכך כינו את הגבעה בשם 'אַבּוּ טוּר' (אבי המגדל). כך גם הכינוי "הר העצה הרעה" (Mount of Evil Counsel) היה ל"הר המועצה הרעה" (Mount of Evil Council). מכל מקום, זיהוי נפוץ ומקובל יותר ל"הר העצה הרעה" הוא הר אצל (רכס ארמון הנציב), כקילומטר וחצי דרומה לאבו תור.
בימי הביניים מופיעה השכונה שעל הגבעה בשם "הר הגיחון" (באנגלית: Gihon Council; ובצרפתית: Mons Gihon) על שמו של מעיין הגיחון הנובע ממזרח לגבעה, בנחל קדרון.

******

בראש הגבעה, בחלקה העליון של השכונה הנוכחית, הוקמה בשנות ה־80 של המאה ה-19 שכונת אבו תור הערבית. השכונה אכלסה ערבים אמידים שבקשו לצאת מבין החומות לאזור מרווח בקרבת העיר העתיקה, ורוב הבתים שנבנו היו גדולים ומפוארים. במקביל, בשנת 1887 הקימו יוסף נבון ביי ושני שותפיו, הבנקאי יוהנס פרוטיגר ושלום קונסטרום, על הגבעה גם שכונה יהודית שנקראה על שמו, בית יוסף. השכונה נבנתה כמיזם מסחרי, וזאת בניגוד לרבות מהשכונות הראשונות מחוץ לחומות, שלהן הייתה מטרה פילנתרופית. השכונה היהודית נתקלה בקשיים כבר מתחילת הקמתה, וחלק מבתי השכונה נמכר לערבים. אחרי מאורעות תרפ"ט (1929) ננטשה השכונה, היהודים לא שבו אליה ובבתיהם הנטושים התיישבו ערבים.
בתקופת המנדט הוגדל שטח השיפוט של ירושלים, וכתוצאה מכך נכללו מספר כפרים, בהם אבו תור, בשטחי העיר. כמו כן, הרכב אוכלוסייתה של אבו תור השתנה בתקופה זו: אוכלוסיית הכפר, אשר אופיינה בהרכב של תושבים נוצרים ומוסלמים אמידים, חלקם הגדול ממשפחות ירושלמיות ותיקות, השתנתה בעקבות מעבר של תושבים מאזור הר חברון (הח'לילים) לירושלים והתיישבות של רבים מהם באבו תור.

*****

זמן קצר אחרי החלטת החלוקה באו"ם, ובמהלך חודשיה הראשונים של מלחמת העצמאות, החלו ערביי אבו תור לירות לעבר שכונת ימין משה הסמוכה. מכוניות שנסעו על דרך חברון הותקפו על ידי תושבי השכונה, והגעה לשכונות היהודיות הדרומיות הפכה לקשה יותר.
במאי 1948, במסגרת מבצע קלשון לתפיסת שטחים לאחר סיום המנדט וצאת הבריטים, נכבש חלקה המערבי של השכונה בידי כוחות "ההגנה", לאחר שתושביה הערבים כבר נמלטו ממנה. כוחות "ההגנה", בפיקודו של חיים הלברייך-דניאלי, הגיעו מכיוון מחנה אלנבי שמדרום, ולחמו בעיקר נגד חיילים עיראקים. די מהר נשברו המגִנים והשכונה עברה לשליטת "ההגנה". בהמשך המלחמה נוצר בה קו חזית, כשכוחות "ההגנה" יושבים בחלק העליון של השכונה בבתים שתפסו, והערבים שנהדפו מהחלק העליון יושבים במורדותיה. בתום הלחימה הפעילה, משני צדי קו החזית שעבר בקו של צפון-דרום, נוצרו משלטים לשני הצדדים. בצד המערבי נבנו עמדות צה"ל על החלק השולט והגבוה של הגבעה, וממזרחן, בשטח נחות טופוגרפית, עמדות הלגיון הירדני. בין שני הצבאות היה שטח צר שהתמלא בהריסות ובגדרות תיל תלתליות (קונצרטינות). בהסכם הפסקת האש שהותווה על ידי משה דיין ועבדאללה א-תל בנובמבר 1948, עוד קודם להסכם שביתת הנשק, סימנו השניים בעפרונות צ'ינוגרף כל אחד את קו העמדות הקדמי שלו, והפער שנותר בין הקווים היה לשטח הפקר. הגבול חצה את השכונה בתוואי רחוב עשהאל, כאשר עמדות הירדנים והישראלים נמצאות בשני צדיו, מרחק עשרות מטרים. כך נוצר "הקו העירוני" שחצץ בין הצדדים משך 19 שנים. קוי הצ'יינוגרף אושררו בהסכמי שביתת הנשק ברודוס כ"קו שביתת הנשק 1949" והטביעו את חותמם על חייה העתידיים של השכונה.

******

תושבי השכונה הערבים שבחלק שבשליטת הלגיון הירדני חזרו לבתיהם, ולאחר מלחמת העצמאות יוּשב חלקה המערבי והעליון ביהודים, רובם עובדי מדינה ועולים חדשים. בצפון שכונת אבו תור הערבית נותרו בתים אחדים מהשכונה היהודית "בית יוסף".
במשך 19 שנות ירושלים המחולקת הייתה השכונה חצויה בין אבו תור הערבית שבשליטת ירדן לשכונה היהודית שבשטח ישראל, והשלטונות הישראליים הסבו את שם חלקה המערבי של השכונה ל"גבעת חנניה". לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967 ואיחוד העיר השתמשו יותר ויותר בשם הערבי של השכונה, ושם השכונה היהודי "גבעת חנניה" הלך ונעלם, מאחר שלא התעקשו עוד על קיומו.
שתי העמדות הישראליות שניצבו על קו הגבול באזור זה כונו "לולב" ו"אריה", כשמפקדת הפלוגה שכנה ב"בית נחמיה" שבמרומי הגבעה. העמדות הירדניות במורדות המזרחיים כונו: "לולב הירדנית", "בית המחלקה", "אריה הירדנית" ו"עמדת התריסים הצהובים". אף שגם בשכונה זו נרשמו במשך השנים מספר אירועי ירי, יחסית למקומות אחרים לאורך הקו העירוני המקום נחשב שקט. הדבר נבע בעיקר מהעליונות הטופוגרפית של העמדות הישראליות על פני אלו של הלגיון. בעקבות הקרבה הפיזית הרבה בין בתי האזרחים היהודים ובין בתי האזרחים הערבים, נוצרה במשך השנים גם קרבה אנושית משני צדי הגבול.

******

במלחמת ששת הימים ניטש קרב מר על כיבושה של אבו תור הערבית. הצורך הדחוף בכיבוש השכונה נתעורר ב-6 ביוני 1967 כדי להשלים את כיתור העיר העתיקה, שכבר הייתה מכותרת מעבריה האחרים. למשימה נשלח גדוד מילואים של חטיבת ירושלים בפיקודו של מיכאל פייקס. בשעה 15:00 תקפו ארבע מפלוגות הגדוד את ארבע עמדות הירדנים שבשכונה, ולמרות התנגדות חיילי הלגיון הירדני, הושלם כיבושה של השכונה עד השעה 18:00, אך במחיר של 17 הרוגים,ובהם המג"ד פייקס עם ההשתלטות על אבו תור הושלם כיתורה של העיר העתיקה, שלמחרת נכבשה בידי צה"ל. שלט על מהלך הקרב נמצא ברחוב נעמי, ואנדרטה לנופלים בקרב זה נמצאת בתוך גינה ברחוב עין רוגל.

*****

איחוד ירושלים הביא לפיתוח ניכר בכפר, בשל הפיתוח העירוני הרב בשכונת גבעת חנניה. פיתוח השכונה היהודית הביא לבניית תשתיות בשכונה הערבית ולסלילת רחובות, ומרבית תושבי הכפר מצאו עבודה בשכונות היהודיות של העיר.

השכונה המשיכה להיות חצויה למעשה, גם לאחר מלחמת ששת הימים, כשהערבים יושבים בחלקה התחתון של השכונה והיהודים בחציה העליון. המוצבים הישראליים והירדניים סולקו, וסמטת הגבול הייתה עתה לרחוב עשהאל המפריד בין החלק הערבי והחלק היהודי של השכונה. אופי קביעת הגבול והאכלוס היהודי שבא בעקבותיו הביאו לרחובות מופרדים, שחלקם התחתון-המזרחי מיושב בערבים והעליון-המערבי מיושב ביהודים. בעברו המערבי של רחוב עשהאל עומדות וילות מטופחות של משפחות יהודיות המסתגרות מאחורי חומות אבן, ובמזרחו בתים ערביים אשר חלקם בנויים בבנייה ערבית לא סדורה.

מקור והפניות

טיילת  שרובר הממוקמת בשכונת תלפיות מזרח,נבנתה במימון קרן גבריאל שרובר, וקרויה על שמו של גבריאל שרובר, בנה של הנדבנית גיטה שרובר. בנייתה החלה ב-1987, והיא נחנכה שנתיים לאחר מכן. הטיילת נבנתה על פי תוכניות של אדריכל הנוף שלמה אהרונסון. הטיילת ממוקמת בין קצה טיילת האז על רכס הר העצה הרעה בקרבתארמון הנְציב לבין רחוב נעמי בשכונת אבו תור. הטיילת אמורה לדמות שני עולמות שונים בו זמנית: האחד דמוי-מדבר וכפרי, ואילו השני עירוני ומתוחכם. המתח בין שני העולמות מתאפשר בין הקרבה לעיר מחד, והצמחייה והקרבה למדבר מאידך. לאורך הטיילת נבנו פרגולות המצלות על ספסלים הצופים לעבר יער השלום, הר הזיתים והרי מואב. במרכז הטיילת נבנתה רחבה למופעים, ומולה ספסלי אבן. לצדי הרחבה מצויים חדרי הלבשה. בעת בניית הטיילת נטעו לאורכה שבעת המינים וכן למעלה מ-600 עצי זית, עצי חרוב ודובדבן. בנוסף, בטיילת אף שוחזר מוביל מים מימי בית שני שנועד להביא מים לירושלים מכיוון דרום. טיילת שרובר היא אחת מארבע היצירות הארכיטקטוניות שנבחרו לייצג את ישראל בביאנלה של ונציה בשנת 1991.

צופים…

מבט מהטיילת מזרחה לעבר סילוואן ואבו דיס

ארמון הנְציב הוא מבנה שלטון שהוקם בירושלים בתקופת המנדט הבריטי לשמש כמקום מגוריו וכלשכתו של הנציב העליון הבריטי. בפי שלטונות המנדט נקרא המבנה "בית הממשלה" (באנגלית: Government House). מתחם ארמון הנציב נמצא על פסגת הר אצל, הידוע גם בשמות "ג'בל מוכאבר" (בערבית ההר הכביר), "הר העצה הרעה", ו"רכס ארמון הנציב". רכס ההר צופה מדרום-מזרח על העיר העתיקה. כיום ארמון הנציב בבעלות מדינת ישראל, ומשמש כמטה ארגון הפיקוח על הפסקת אש של האומות המאוחדות (UNTSO).

 

****

קריית מוריה נמצאת במקום שבעבר נמצא הקולג' הערבי שהוקם כבית מדרש למורים וכבית ספר תיכון, על ידי ממשלת המנדט הבריטי. בין השנים 1918-1926 פעל המוסד בסמוך לשער הפרחים, כסמינר למורים. החל מ 1926 שולבו במוסד גם לימודים תיכוניים, והוא קיבל את שמו החדש: "הקולג' הערבי בירושלים". הקולג' נחשב למוסד אליטיסטי, ומהחשובים במוסדות החינוך של ערביי ארץ ישראל. בקולג' ניתן היה ללמוד לתעודת הוראה, לגשת לבגרויות והמצטיינים אף קיבלו מלגת לימודים בבריטניה. רשמית היה המוסד פתוח לרישום גם לנוצרים וליהודים, אך מספר היהודים בו בפועל היה קטן מאוד.
בשנת 1935 עבר הקולג' אל המקום בו נמצאת היום קריית מוריה, אל מבנה מודרני שתוכנן בידי הבריטים, וכיום נודע כ"בניין מלול". בשנים אלה הפך התיכון שפעם בקולג' לעצמאי. עד מהרה קיבל התיכון צביון יוקרתי במיוחד, בשל המורים שלימדו בו ובשל עשרות התלמידים בו, שהיוו אליטה חברתית ואינטלקטואלית בירושלים וסביבתה.
בסיום מלחמת העצמאות מצא את עצמו הקולג' באזור מפורז והמבנים שלו שימשו את כוחות האו"ם.
לאחר מלחמת ששת הימים, במסגרת אכלוס האיזור המפורז, נבנתה קריית מוריה ונחנכה בשנת 1972. המבנה הותיק ביותר במתחם הוא מבנה הקולג' הערבי, ממנו נודף כיום ריח עז של קפה ומאפה. כאז כן היום, מאכלס הבניין סטודנטים ותלמידים.
המקור

אַרְנוֹנָה (לעיתים נקראת בשם "תלפיות") היא שכונה בדרום ירושלים הממוקמת בין אזור התעסוקה תלפיות לבין קיבוץ רמת רחל. בשנות ה-90 נעשתה הפשרת קרקעות לבנייה בהיקף נרחב בשכונה, דבר שהביא לעליית מחירים והפך את ארנונה לשכונה יוקרתית מהיקרות בירושלים. החל ממאי 2018, החלה לפעול במתחם השכונה השגרירות האמריקאית בישראל לאחר שהועברה לירושלים מתל אביב.

פילבוקס (Pillbox) הוא הכינוי שניתן לעמדות שמירה מסוג בלוקהאוס עשויות בטון שהקימו הבריטים בארץ ישראל בתקופת המנדט, החל במאורעות תרצ"ו. מקור השם בצורתן הגלילית שהזכירה קופסת גלולות (Pill Box)‏. עמדות הפילבוקס היו בגובה של כ-4 מטרים ובקוטר של כ-3.5 מטרים. הכניסה לפילבוקס והיציאה ממנו היו אפשריות אך ורק דרך דלת פלדה יחידה. השומרים שנכנסו לפילבוקס היו עולים בסולם או במדרגות מדלת הכניסה לעמדת השמירה שבקומה העליונה. דרך חרכי ירי וחלונות ניתן היה לחלוש באש ובתצפית על האזור שבו מוקמה העמדה.

הקצה הדרומי של שכונת תלפיות שהייתה בעבר מעברת תלפיות

התחלת הסביב בכפר בית צאפפה

 

היום בית צפאפא היא שכונה ערבית בדרום ירושלים. היא תחומה ממזרח על ידי דרך חברון וגבעת המטוס, מדרום תחומה השכונה בידי שכונת גילה, מצפון תחומה השכונה בידי אזור התעשייה תלפיות, ושכונות קטמון ופת. במערב תחומה השכונה בידי שכונת שרפאת וכביש גילה.

תחום הכפר היום

הכפר בית צאפפה שכן כ-4 ק"מ מדרום-מערב לעיר העתיקה של ירושלים, על אפיק נחל רפאים. בבעלות תושבי הכפר היו קרקעות בעמק רפאים שהשתרע מצפון-מזרח לכפר, לעבר ירושלים.

מיקום הכפר בשנות ה-70' של המאה ה-19

תמונת מצב בשנות ה-30' של המאה הקודמת

בסוף המאה ה-19 מכרו תושבי הכפר את אדמותיהם בצפון העמק לגרמנים הטמפלרים, שייסדו במקום את המושבה הגרמנית. בהמשך נמכרו אדמות נוספות בעמק שם נבנו המושבה היוונית ושכונת קטמון.

מסלול בבית צפפה על רקע מפה מתקופת המנדט

בשטח הכפר עברה מסילת הרכבת לירושלים, שנתיבה בחלק המתקרב לעיר היה לאורך אפיק נחל רפאים. בסיום מלחמת העצמאות נותר הכפר בית צפאפא בידי ירדן, וקטע מסילת הרכבת שחצה את הכפר היה בשליטת הירדנים. בשנת 1949, בהסכמי שביתת הנשק עם ירדן נקבע כי המסילה תעבור לשליטת ישראל. כך הועברה השליטה גם את חלקו הצפוני של הכפר.

*****

בינואר 1948 תקפו אנשי ההגנה את בית צפאפא ופוצצו מספר בתים, לאחר שראו בה ריכוז של לוחמים שהתכוונו לתקוף את מקור חיים. לאחר כשבועיים תקפו כוחות ההגנה שוב, פוצצו בתים והרגו את מפקד הכנופיות באזור. בהמשך מלחמת העצמאות הלכו חלק מהגברים בכפר לסייע בהגנה על קטמון וחמישה מהם נהרגו בקרבות מבצע יבוסי. לאחר נפילת קטמון הגיעו פליטים רבים לבית צפאפא. עם התקדמות החזית לאזור שבין מקור חיים לבית צפאפא ברחו חלק מתושבי בית צפאפא לבית לחם, אך הכפר עצמו לא נכבש בידי צה"ל, והתושבים שברחו חזרו אל הכפר כשהלחימה שככה. חלקם חזרו דרך מעבר מנדלבאום במסגרת איחוד משפחות.

*****

בסיום מלחמת העצמאות בשנת 1948 נותרה בית צפאפא בידי ירדן, וקטע מסילת הרכבת שחצה את הכפר היה בשליטת הירדנים. בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות נקבע כי המסילה תעבור לידיים ישראליות, מה שהעביר לשליטת ישראל גם את חלקו הצפוני של הכפר. תמורת זאת העבירה ישראל לירדן את בית איכסא. כ-300 מתושבי החלק הצפוני עברו לחלק הדרומי כדי שתהיה להם גישה לקרקעותיהם.

משנת 1949 ועד למלחמת ששת הימים בשנת 1967, היה הכפר חצוי בין שתי המדינות כאשר חלקו הדרומי (כ-1500 תושבים) בשטח ירדן, וחלקו הצפוני (כ-500 תושבים) בשטח ישראל. בין חלקי הכפר הוקם גדר תיל במקביל למסלול מסילת הרכבת, שהיה חלק מהקו העירוני. הגדר הפרידה משפחות וחמולות.

שרידי שתי עמדות של הצבא הירדני, ייתכן ושימשו את הצבא המצרי שהתקדם בזמן מלחמת העצמאות ונעצר בפאתי רמת רחל

*******

לתושבי החלק הישראלי של הכפר ניתנה אזרחות ישראלית. במאי 1949 הוקמה בכפר תחנת משטרה ישראלית והוא לא נכלל בממשל הצבאי.

מבנה המשטרה שנבנה בכפר, היום משמש את יד שרה

*****

 

*****

בשנת 1951, עם הרחבת גבולות ירושלים מערבה, הוכללה גם בית צפאפא הישראלית בתחומי העיר והייתה לשכונה ערבית מבודדת יחסית בדרום ירושלים.

*******

לאחר איחוד ירושלים בשנת 1967 אוחד הכפר מחדש לשכונה ירושלמית, והוסרה הגדר שהפרידה בין שני חלקי השכונה. תושבי בית צפפה שהיה עד 1967 בתחום ירדן לא קיבלו אזרחות ישראלית ונקבעו במעמד תושב קבע. זאת בשונה מתושבי הכפר שהיה בתחום שהם אזרחי ישראל לכול דבר ועניין.

*****

כיום עובר רחוב "איחוד הכפר" בתוואי בו ניצבה הגדר. אולם תושבי הכפר שינו את שמו לאיחוד ודרשו שיקרא בערבית.

****

*****

****

 

בספטמבר 1967 נפתח בית הספר בצד הירדני כבית ספר ממלכתי ישראלי, ראשון לבתי הספר במזרח ירושלים. בשנות ה-70 נבנה בשכונה בית ספר חדש, אך השכונה טרם חוברה אז למערכת הביוב העירונית.

******

אדמות של תושבי הכפר הופקעו בשנות ה-70 לצורך סלילת הכביש לגילה. עם התפשטותה של ירושלים לכיוון דרום השתלבה השכונה המאוחדת באופן מוצלח בתוך המרקם העירוני של ירושלים, ושופרו דרכי הגישה אליה וממנה.

******

כיום ממוקמת השכונה בין השכונות קטמונים, פת, גילה ואזור התעשייה תלפיות. בשכונה מתגוררים גם כמה עשרות משפחות נוצריות ומספר דומה של משפחות יהודיות. השכונה היא יעד מועדף לערבים ישראליים המבקשים לגור בירושלים.

 

ישיבת זהב מרדכי איתרי היא ישיבה שנוסדה על ידי הרב מרדכי אליפנט בשנת ה'תשכ"ח (1968) והייתה המוסד העיקרי מבין מוסדות "איתרי". השם איתרי (ITRI) הוא ראשי התיבות באנגלית של Israel Torah Research Institute, "המכון הישראלי לחקר התורה". במשך שנים שמה הרשמי של הישיבה היה "תפארת אברהם – איתרי", ולאחר פטירת הרב אליפנט שונה שם הישיבה על שמו: "ישיבת מדרש התלמוד זהב מרדכי – איתרי".

מבט מבחוץ

מבט מבפנים

ראשיתה של הישיבה בכולל שהקים הרב אליפנט בירושלים בתחילת שנות השישים בשם "תפארת אברהם – איתרי" (על שם סבה של רעייתו). לאחר גלגולים שונים עבר הכולל לבית נוסבאום שבשכונת רוממה בירושלים, והחלו להצטרף אליו קבוצות של בחורים צעירים שלמדו בחברותא עם אברכי הכולל. בשנת ה'תשכ"ח 1968 נפתחה רשמית ישיבת איתרי תחת השם "ישיבת מדרש התלמוד תפארת אברהם – איתרי", כאשר הכולל משתלב בתוך הישיבה. תלמידי הישיבה כללה תלמידים מישראל ומארצות הברית. הישיבה שכנה מספר חדשים בבית מלון במזרח ירושלים, בבניין שנודע לימים כאוריינט האוס. לאחר מכן, תוך שימוש בקשריו עם שר הביטחון דאז משה דיין ועם ראש עיריית ירושלים טדי קולק, השיג הרב אליפנט שטח קרקע בדרום מזרח העיר, ליד הכפר בית צפפה, ובו מבנה ישן של בית חולים מנדטורי שאליו עברה הישיבה

בשנות השבעים שופצו והורחבו מבני הישיבה והובאו ללמד בה הרב שלמה פישר, הרב שמואל אוירבך, הרב מיכל זילבר, הרב יוסף ציינווירט, הרב חיים ברנד, הרב דב בר אייכינשטיין והרב נתן קמינצקי (בנו של הרב יעקב קמינצקי). בשיאה מנתה הישיבה מאות תלמידים.

*****

*****

*****

*****

בשנות ה-70' הקים הרב אליפנט מוסדות תורניים נוספים שנכללו גם הם ב"רשת מוסדות איתרי", בהם: ישיבת איתרי חדרה ישיבה לצעירים בירושלים (במבנה סמוך לישיבה הגדולה, נפתחה בזמן אלול ה'תשל"א), רשת תלמודי תורהבירושלים (רוממה, רמות והר נוף), מכון ללימודים תורניים לסטודנטים מארצות הברית על שם דויד שפל ("ישיבת דרכי נועם") בשכונת בית הכרם, מכללה מקבילה לנשים על שם פלה שפל, ישיבת "נווה יהושע" לצעירים מארצות הברית מבתים מסורתיים על יד בית יהושע, ישיבות לבני עדות המזרח בשכונת בקעה בירושלים, בבית שמש ובנתניה, וישיבות לבעלי תשובה מקרב עולי ברית המועצות. בנוסף הקים גני ילדים ומרכז קהילתי לנוער בעיר יפו. כמו כן, יזם הקמת מבני מגורים לשיכון חלק מתלמידיו ומשפחותיהם במחירים מוזלים. חלק ממוסדות איתרי נעשו עם הזמן למוסדות עצמאיים.
בשנת תשמ"ה (1985) ביקש הרב אליפנט למנות את הרב אלעזר מנחם מן שך כראש מוסדות איתרי, אולם הדבר לא יצא לפועל.
בשלהי שנות התשעים, נקלעו מוסדות הישיבה למצב כלכלי קשה ושמם נקשר לחקירות משטרה בפרשיות פליליות.
לאחר פטירת מייסדה הרב מרדכי אליפנט בשנת ה'תש"ע 2009 עומדים בראשות הישיבה הרב שלמה פישר והרב יצחק ברטלר. במלאת השבעה לפטירתו של הרב אליפנט הכריז הרב פישר על שינוי שם הישיבה ל"ישיבת זהב מרדכי – איתרי". לאחר מכן מונה גם הרב אריאב עוזר לראש הישיבה, והוא כיום הדמות הדומיננטית בה.
מקור, הרחבות והפניות

 

על שכונת בקעה והמושבה הייוונית ראו בהרחבה
בשכונת בקעה והמושבה היוונית שבירושלים

 

סוף דבר

טיול האופניים נמשך
כשלוש וחצי שעות
מתוכן שעה וחצי עצירות 
סיימנו בחשיכה 

היה תענוג לדווש במסלול לא שגרתי.
ראינו הרבה
ובעיקר למדנו להכיר
עוד פינות בעיר המרתקת הזאת.