בשדות פלשת, בין נגבה ובין חלץ4 באפריל 2016

קובץ GPX להורדה GPSies Trailze מרחק: 39.5 ק"מ טיפוס-מצטבר: 225 מטר גלריית תמונות

 

בבוקר יום שישי (1/4/2016), שמזג האוויר היה נפלא, חמים ובהיר, התכנסו במתחם תחנת דלק בצומת הכניסה לקיבוץ נגבה לקראת היציאה לטיול השבועי. היינו עשרה אנשים: דוד מאיר (נגבה) שתכנן את המסלול יחד איתי והוביל את הטיול, חבריו, שהצטרפו  אלינו, אבי הראל (אשדוד), עודד לוי (גן יבנה) וכן חברי הקבוצה "חברים ועמירם במשעולים" : מיכאל סופר (תל אביב), עמית פינקלשטין (באר יעקב), יונה בקלצ'וק (גני תקווה), רובי שבת (קריית אונו), שרון בן חיים (מבשרת ציון) וחברו נועם רבין (הוד השרון)

 

קצת גאוגרפיה

לאחר התארגנות מהירה יצאנו  לדרך. מסלול הטיול היה במישור חוף יהודה, במרחב שבין נגבה בצפון ובין חלץ בדרום.

אזור הטיול

 

מסלול הטיול

 

לכאורה, חבל הארץ בו טיילנו הוא משעמם ונדמה שהוא נטול אטרקציות. אבל זאת לא המציאות. יצאנו לתור בחבל ארץ שהעניין בו הוא בנוף, בהתיישבות החקלאית ומורשת הקרב של מלחמת העצמאות.

 

מישור חוף יהודה שנקרא גם מישור חוף פלשת וגם מישור החוף הדרומי, משתרע בין נחל שורק בצפון ונחל נחל שקמה בדרום. בנוסף לחולות בחוף נמצאים בחלק זה של מישור החוף רכסי הכורכר. רב הכורכר בארץ מופיע בשורה של רכסי אורך המקבילים זה לזה ולקו החוף. תופעה זו בולטת ביותר ברכסים הקרובים יותר לחוף. הרכסים הם תוצאה של "התאבנות" דיונות חול, שהיו במקביל לחוף ובקרבתו, ולפיכך רווחה הסברה שמיקומו של כל רכס מציין מיקום קו חוף קדום. כמו כן, על סמך שיקולים הקשורים לתנועות פני הים באגן הים התיכון כולו, הניחו שככל שהרכס מערבי יותר, הוא גם צעיר יותר, כיוון שההצפות המאוחרות יותר חדרו לפנים היבשת במידה פחותה, מאשר אלו שקדמו להן. בדיקות סטרטיגרפיות שנעשו בשלושת הרכסים המערביים ביותר מלמדות שהם בני אותו גיל, וגילם תוארך לגילאים שבין 75,000 שנה ועד ימינו. .רכסי הכורכר באזור זה אינם בולטים בנוף, משום שאינם רצופים ומכוסים בחלקם בחולות. יש הטוענים שבמישור חוף יהודה ניתן להבחין בארבעה או חמישה רכסי כורכר ולא בשלושה כמו בשטח שמצפון לירקון. למרות אי הרציפות של הרכסים ניתן להבחין בשטח בסידור של גבעות הכורכר הפזורות בשורות. בין רכסי הכורכר קיימים אזורים נמוכים יותר הנקראים מרזבות או אבוסים והם מנקזים את הנגר מהרכסים שבצידן, ולעיתים גם מאזורים שמחוץ לתחום הרכסים. במרזבות ובאבוסים מצטברים לרוב קרקעות אלוביאליות חרסיתיות ותוצרי בלייה של הכורכר. וניקוזם לים של האבוסים שבין הרכסים המכוסים בחולות גרוע. בשל שטחי החולות הוסטו שפכי הנחלים צפונה, לעומת כיוון זרימתם בהגיעם למישור. תופעה זו ייחודית למישור החוף הדרומי שבו נוטה קו החוף לכיוון מערב בצורה קשתית. קרקעות האזור הן אדמות סחף כבדות המעורבות בחול אדום.

 

באזור בו דיוושנו משתרעים רכסי הכורכר הפנימיים של אזור נירעםגברעם. האזור כולל את רכסי הכורכר הפנימיים מניר עם בדרום, דרך יד מרדכי וגברעם במרכז ועד לאזור ג’וליס מצפון. כחמישית משטח האזור מוגדרים כשטחי כורכר, ועוד קצת פחות מחצי מוגדרים כשטחי קרקעות חוליות בעיקר באזורים שנמצאים מצפון וממזרח לרכס גברעם בואכה שדות מיכאל

 

אזור המשנה של מישור חוף יהודה

 

החלק הצפוני של מסלול הטיול היה באגן הניקוז של נחל לכיש והחלק הדרומי באגן הניקוז של נחל שקמה.

אזור הטיול ביחס לאגן הניקוז של נחל שקמה ונחל לכיש

נחל לכיש הוא נחל אכזב ברובו, וזורמים בו בעיקר מי שיטפונות. אורכו הוא כ 70 ק"מ ואגן היקוותו משתרע על 1,020 קמ"ר. יובליו הראשיים של הנחל הם: נחל גוברין, נחל האלה ונחל ברקאי. הנחל מתחיל את דרכו במורדות המערביים של הרי חברון.  אגן הניקוז של הנחל מורכב מארבע יחידות נוף אורכיות הנחצות ע"י נחל לכיש ויובליו והן מורדות ההר, גבעות שפלת יהודה, מישור החוף הצפוני ורצועת החול. נחל האלה הוא אחד מיובליו העיקריים של נחל לכיש והוא מנקז את מורדות הר חברון, הדום ההר חברון, גבעות השפלה ומישור חוף פלשת עד הים. הוא קרוי על שם עמק האלה בתחומו הוא עובר. אורכו של הנחל הוא כ-50 ק"מ ותחילתו ממערב לקו פרשת המים במספר יובלים המנקזים את אזור בית אומר וחלחול בין גוש עציון וחברון המתחברים מצפון מערב לעיירות נובא וחרס. מנקודת המעבר בין ההר לשפלה זורם הנחל בכיוון כללי צפון-מערב, דרך עמק האלה מעט ממערב לקיבוץ נתיב הל"ה מתחברים אליו  נחל עציונה ונחל סנסן המנקזים את המורדות הצפון מערביים של הרי חברון מגוש עציון, ביתר עילית, חוסן וצור הדסה. בסמוך לתל עזקה מתחבר אליו  נחל חכליל המנקז את אזור גבעות נחושה תל עזקה ובאזור שדות מיכה מתחבר אליו נחל מיכה; ממזרח לתל צפית מתחבר אליו נחל לוזית המנקז את רמת אבישור וגבעות לוזית שאליו הצטרף נחל בלען היורד מכיוון בית ניר; וממערב לתל צפית מתנקז אליו נחל צפיתה; במישור החוף ממערב לכביש 6 ומסילת הברזל מתנקז אליו נחל ברקוס. בהמשך דרכו עובר הנחל מעט מצפון לקריית מלאכי ומדרום לבסיס חצור ובסמוך למאגר חצור מתחבר אליו נחל ברקאי המנקז את אזור גבעות חרובית וכפר מנחם והמישור בין חפץ חיים וצומת ראם. נחל האלה מתחבר לנחל לכיש בסמוך לגשר עד הלום ונשפך לים מצפון לאשדוד. יובליו  העיקריים הנוספים מצפון לדרום הם נַחַל דִּכְרִין שראשיתו בגבעות ממזרח לבית ניר; נחל עוזרר שראשיתו בגבעות מדרום לבית ניר; נחל גוברין שראשיתו בהדום הר חברון באזור תרקומיא ואליו מתחבר נַחַל פּוֹל שראשיתו בגבעות מצפון למרישה והמתנקז אל נַחַל גַּת; נַחַל מָרֵאשָׁה ואליו מתנקז נחל שחריה; נחל יואב שראשיתו בגבעות מדרום מזרח לקריית גת המתחבר לנחל דגנים באזור נגבה. הנחל נשפך לים בחוף אשדוד בין הנמל ואזור התעשיה בצפון ובין השטח העיר

נחל שקמה הוא אחד מהנחלים הגדולים, המפותלים והעתיקים היורדים משדרת ההר אל השפלה והלאה למישור החוף הדרומי. שטח אגן היקוות הנחל מעורך בכ- 750 קמ"ר. יובליו העליונים מתחילים בשלוחת דהרייה בדרום הר חברון ויורדים אל השפלה באזור גבעות להב-דביר. כיוון הזרימה הוא מדרום לצפון. במעלה הדרך מכיוון מזרח מצטרפים  לנחל שקמה נחל מגדלית ונחל פורה. באזור עיינות חסי ליד תל חסי נחל שקמה מתלכד עם נחל אדוריים שאגן הניקוז שלו גדול יותר מנקז את המורדות המערביים של הר חברון. מרבית הנחלים המצטרפים לערוץ הראשי של נחל שקמה המאוחד עם נחל אדוריים שכיוונו מזרח-מערב בנוסף לאלה שהוזכרו, מגיעים כיוון דרום וכוללים את  נחל סד, נחל חצב, נחל זדים ונחל חנון. מצפון מנקזים אליו נחל ברור ונחל עובד. בדרכו מערבה נחל שקמה פורץ את רכסי הכורכר ואת החולות ממשיך עד לים, אליו הוא נשפך באזור זיקים.

 

*******

 

טרם הצגת סיפור הדרך, מן הראוי לציין שבחבל ארץ בו טיילנו יש שטחים פתוחים מאופק לאופק רובם, שטחים חקלאיים נרחבים. רכבנו בדרכים רחבות, בעיקר בין שדות החיטה והגידולים החד שנתיים האחרים. בטיול נחשפנו לתופעה מוניציפלית מעניינת ומעוררת מחשבה. היישובים חקלאיים סמוכים שבאזור משתייכים לשלוש מועצות אזוריות (נגבה ושדה יואב משתייכים למוא"ז יואב, יד נתן וקוממיות משתייכים למוא"ז לכיש וכוכב מיכאל משתייך למוא"ז חוף אשקלון). 

 

מסלול הטיול

 

נושא ההתיישבות החקלאית הנוכחית, לא היה העיקר בטיול בו בנוסף על הגאוגרפיה התמקדנו בחשיבות הרבה של האזור בזמן מלחמת העצמאות דרכו עברה הדרך ממרכז הארץ לנגב. קיבוץ נגבה aהוקם בעת חומה המגדל בסוף שנות ה-30' היה היישוב הישראלי היחיד שעמד בגבורה מול הפולש המצרי שהתקדם לעבר מרכז הארץ. באתוס הישראלי מוכרת נגבה בזכות מערכה זו.

נֶגְבָּה הוא קיבוץ שמשתייך לתנועת הקיבוץ הארצי ונמצא בתחום המועצה אזורית יואב. שטח הקיבוץ כ-12,000 דונם. מקור שמו של הקיבוץ הוא בבראשית י"ג, י"ד: "וה' אָמַר אֶל-אַבְרָם שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אַתָּה שָׁם, צָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וָקֵדְמָה וָיָמָּה".הקיבוץ הוקם על ידי גרעין "גבעת גנים" של חברי השומר הצעיר מפולין, אליו הצטרפו החברים הפולנים של גרעין "שמיר" שרוב חבריה עלו מרומניה. היישוב הוקם ב-12 ביולי 1939 כיישוב חומה ומגדל, בסיוע חברי קיבוץ גבעת ברנר‏. בעת הקמתה הייתה נגבה הנקודה היהודית הדרומית ביותר בכל ארץ ישראל, למעט סדום על חוף ים המלח. בתחילה נקראה הנקודה בית עפה על שם הכפר הערבי הסמוך או "גבעת גנים" כשם הגרעין המייסד, ולאחר כשנה הוסב שמו ל"נגבה" כדי לסמל את השאיפה להתיישבות יהודית בנגב‏. במוצאי יום כיפור 1946, נגבה הייתה בסיס יציאה לבניית 11 הנקודות בנגב.
בגלל מקומה של נגבה בסמוך לצירי הדרכים – כביש מס' 35 קריית גת- לאשקלון בכיוון מזרח מערב, וכן על ציר כביש באר שבע ת"א הישן אשקלון קריית מלאכי כביש מס' 3 – היא היוותה מקום אסטרטגי מול הפולש המצרי ב 1948.  עם פלישת המצרים ב-15 במאי 1948 התקדם צבאם ותפס את משטרת עיראק-סוידן, ששלטה על הכביש לנגב ועל קיבוץ נגבה השוכן למרגלותיה. נוסף למשטרה תפסו המצרים משלטים ויישובים ערביים בסביבות הקיבוץ, ומשם תקפו את התחבורה לנגב ואת נגבה, שהפריעה לתנועת המצרים בציר אשקלון-חברון-ירושלים. ילדי נגבה והאמהות פונו מנגבה ב – 17-18/5/1948 מיד לאחר הכרזת המדינה, ומחרת החלה ההפגזה על נגבה ועל בתי הילדים.  ב – 21/5 נהרג מפקדה של נגבה "יואב" יצחק דובנו. לאחר מכן היו מספר התקפות קשות על נגבה שתוגברה בחיילים מחטיבת "גבעתי" והקרב הגדול על נגבה היה ב – 12/7/1948- שהקיבוץ היה בן 9 שנים. חברי נגבה ושאר המגינים עמדו בגבורה בקרבות אלו, להגן על המקום כמחסום נגד המצרים בדרכם לת"א. בקרבות נהרגו בנגבה 43 חברים וחיילי גבעתי, מהם 13 חברי קיבוץ שברובם היו כבר בעלי משפחות, בבית הקברות הצבאי בנגבה קבורים 37 נופלים כולל חברי הקיבוץ שנהרגו במלחמת הקוממיות. עמידת הקיבוץ במערכה על נגבה, הפכה לסמל של עקשנות ונחישות בה עמדו מעטים מול רבים. למרות ההתקפות המצריות הכבדות שנסתייעו במטוסים, בטנקים ובתותחים, לא עלה בידם לכבוש את הקיבוץ. נגבה נהרסה, אך מגיניה התחפרו בבונקרים, בתעלות ובעמדות, ומשם המשיכו בעמידתם האיתנה בפני ההתקפות החוזרות ונשנות, שנמשכו כשלושה חודשים.
בשנת 1953 הוצבה במקום אנדרטה לזכר החללים בסמוך לבית העלמין הצבאי, המציינת את אחוות הלוחמים: חבר וחברה של הקיבוץ עם חיל לוחם. אנדרטה זו פוסלה על ידי הפסל נתן רפופורט. גם מגדל המים המנוקב בפגזי האויב נותר כזכר למערכה הכבדה. מול האנדרטה ניצב טנק לוקסט M22 כתחליף לטנק המצרי שנבלם מדרום לקיבוץ ב-12 ביולי 1948.ליד שער הקיבוץ נמצא שחזור של מבנה חומה ומגדל.
בנגבה חיים כיום כ- 195 חברים באגודה ועוד כ- 100 חברי קיבוץ בנים שהצטרפו בשנת 2007, ועוד כ- 265 חיילים, נערים וילדים. בית תינוקות וגנים בנגבה, בית הספר היסודי "שדות יואב" בי"ס אזורי בקיבוץ גת. בית הספר תיכון "צפית" – בי"ס אזורי בקיבוץ כפר מנחם. ענפי המשק: "גד"ש דגנים" בשיתוף עם משואות יצחק, "רפת גן" בשותפות עם גבעת ברנר, מטע אפרסמון ואבוקדו, "סופר נגבה" הוא הכולבו, מוזיאון פתוח, כביסת חוץ, מוסך נגבה מורשה ג'ון דיר, כחל עיצובים, קייטריגיפה. אתר המשק

סביב נגבה ומדרום לו היו מספר יישובים ערביים עוינים: עיבדיס, בית עפה, עיראק-סואידן, כוכבא, בית תימה וחוליקאת. לאלה נוספה גם "המפלצת על הגבעה"  והיא "משטרת עיראק-סואידן".כל אלה חלשו על הדרכים הראשיות באזור ובעיקר על הדרך מהמרכז הארץ אל הנגב. כפרים ערביים אלה אלה ופסגות גבעות הכורכר הפכו להיות משלטים של הצבא המצרי ומולם במלחמת העצמאות ניהלו כוחות צה"ל (בתחילה חטיבת גבעתי ובהמשך חטיבות נוספות), קרבות מרים בשלושה פרקי הזמן: בעת בלימת פלישת הצבאות הערביים (מאי-יוני 1948), בקרבות עשרת הימים (יולי 1948) ובמבצע יואב (אוקטובר 1948).

 

נגבה מול הכפרים הערבים במלחמת העצמאות, המקור: מפת זוכרות

 

****

מסלול הטיול  – סיפור דרך, מראות הנופים, היסטוריה ומורשת קרב

באופן כללי את מסלול הטיול כלל שני חלקים צפוני ודרומי שכביש 35, כביש אשקלון – קריית גת, מפריד ביניהם. 
החלק הצפוני כלל את החלק הראשון והאחרון והחלק הדרומי את שני החלקים משני צדדיו של כביש 232.  

זה החלק הצפוני

החלק הצפוני של קטעי הטיול

 

מפת החלק הצפוני

 

כאמור, יצאנו ממתחם תחנת הדלק בצומת הכניסה לנגבה ופנינו מזרח לעבר רכס הכורכר.

התחלת הטיול

 

התקדמנו לכיוון דרום, במרחק כ-1.5 ק"מ, לאחר שחצינו מתחת לקו מתח העליון חלפנו על פני מתקן מקורות והגענו ליד הזיכרון של מתחם משלטי עיבדיס.

בשולי מתחם משלט עיבדיס

מתחם משלט עיבדיס נמצא על רכס הכורכר במרחק של כ-2 ק"מ מצפון מזרח לנגבה ובמרחק של כ-600 מטר מצפון לכפר עיבדיס וכקילומטר וחצי מדרום מזרח למחנה. משלט, היווה חלק ממערך מוצבים מצריים שנתפס ע"י הצבא המצרי שפלש לארץ והתקדם לעבר מרכזה.

מערך פלישת צבאות ערב לתחום ישראל ב-15 במאי 1948

 

משלט עיבדיס היה משלט חיוני שחלש בתצפית רחבה על האזור הכולל את המישור מצפון לקיבוץ נגבה ומשטרת עיראק סואידן ושבו עובר ערוץ נחל לכיש ועל הדרך ממג'דל לעבר רמאללה (כביש 3 של ימינו) ולמחנה ג'וליס. במשלט עיבדיס, התרחש קרב קשה ביותר עם המצרים, שהשפעתו על גורל המערכה בחזית הנגב היתה מכרעת. 26 מלוחמי חטיבת גבעתי נהרגו במקום. תחילתו של הקרב בעיבדיס, בלילה שבין ה-8 ל-9 ביולי 1948, לא בישרה על הדרמה הצפויה. סיור שגרתי של כוח מגדוד 53 של גבעתי, שהיה מוצב בנגבה, הבחין כי הגבעה החולשת על סביבתה, 400 מטרים מצפון לכביש ג'וליס-נגבה, נתפסה בעת ההפוגה על ידי המצרים. הדיווח לא הדליק אורות אדומים, אבל כשנורתה אש לעבר רכבו של המג"ד יצחק פונדק, לא היה מנוס מלפעול במהירות. שתי מחלקות יצאו מנגבה ותפסו את הצבא המצרי "על חם", בעיצומה של התחפרות. המצרים נסוגו והשאירו מצבור נשק מרשים. בבוקרו של יום המחרת פתחו המצרים בהתקפת נגד עזה. המג"ד, שהזדעק למשלט בעיצומה של ההרעשה, רומם את רוח הלוחמים. אך לנוכח מספר החללים הגדול הוחלט במטה החטיבה להחליף את הכוח המותש בפלוגה מגדוד 54, שגם היא ספגה אבידות כבדות. למערכה הוטלה כעת פלוגה א' של גדוד 52, שאך חזרה ממבצע בכפר בית עפה, שראשיתו היתה מוצלחת אך בסופו של דבר הסתיים בנסיגה. מנת האש שפלוגה א' ספגה במשלט היתה חסרת תקדים. החיילים בתעלות הרדודות התחפרו בציפורניים. איומים במיוחד היו ה"שארפנלים" – פגזי רסק אוויר.
פירוט קרבות עיבדיס, גם משה הרפז שדות-פלשת-7-מעבדיס-אין-נסוגים וגם סיפור התותחנים

 במשך שנים רבות נמנעה הגישה למקום משום דרכי העפר המשובשות. הכתובות על מצבות החללים הטמונים, מי בנגבה ומי בבאר טוביה, לא מציינות את שמו של המשלט אלא מסתפקות ב"נפל בקרב על הגנת נגבה". איתרע מזלה של עיבדיס – שבעיתונות התקופה נאמר עליה, לא בלי היסחפות, שהיה זה הקרב הגדול ביותר במלחמה – שהיא נשכחה מלב אף שבעין הסערה לחמו עליה בין היתר שלמה להט (צ'יץ'), אז סמ"פ א' בגדוד 52, מנחם (מן) אבירם, מ"מ, ואורי אבנרי על הג'יפ הדוהר של "שועלי שמשון". שנים רבות לאחר הקרב עמד משלט עיבדיס עזוב ונידח, צמחיית פרא כיסתה את פני השטח ומנוף תש"ח לא נשאר זכר. בטרם יהיה מאוחר מדי קמו האחים לבית גיסין, דוד בן 83 וקובי בן 70, והחליטו להעלות את סיפור עיבדיס מתהום הנשייה. הם יצאו לחפש את קרובי החללים ומצאו חלק. הם גם גייסו כסף לממן את גאולת הגבעה משיממונה, לסלול אליה דרך מסודרת, להכשיר חניון, להציב שלטי הסברה ועליהם תיאור הקרב, מפת האזור ושמות ההרוגים. בשנת 2004, חמישים וחמש שנים לאחר הקרב, שעתיים לאחר צפירת יום הזיכרון, נחנך על הגבעה, שנודעה פעם כמשלט עיבדיס, אתר הנצחה לזכר 26 לוחמי חטיבת גבעתי שנהרגו במקום. המקור אשר גולדברג ואביחי בקר "ליום הזה קראו "השבת השחורה" של הקרבות", עיתון הארץ 25 אפריל 2004

 

עזבנו את מתחם משלט עיבדיס לכיוון מערב לצורך מעקף וירידה נוחה מרכס הכורכר מזרחה.

ביציאה מערבה ממשלט עיבדיס,

התקדמנו מזרחה לעבר הגבעה בה נמצא עד מלחמת העצמאות הכפר עיבדיס

מבט על עיבדיס מכיוון צפון

 

הכפר עיבדיס גובל ממזרח בואדי עִבְּדִס [נחל דגנים] והיה חלק ממערך הכפרי סביב העיירה מג'דל והעיר עזה. על פי תעודות עות'מניות חיו בכפר 193 תושבים ב-1596. ב-1931 חיו בכפר 425 תושבים ב-62 בתי בוץ וקש שנבנו בצפיפות, מופרדים בסמטאות צרות. בסוף תקופת המנדט נבנו בתים חדשים לאורך הדרכים הראשיות של הכפר. ב-1944-45 עלה מספר התושבים ל-540, כולם מוסלמים. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 4,493 דונם. הקהילה שאבה מים לצריכה ביתית מבאר עמוקה, אך הסתמכה בעיקר על מי גשמים לצרכי השקייה. הכפר נודע באזור באיכות הדגנים שגידל, כמו חיטה, שעורה ודורה. בתקופה מאוחרת יותר גידלו התושבים גם עצי פרי, כולל ענבים, אפרסקים ותפוזים. המצאותם של שרידים קדומים כמו בארות, מאגרים, יסודות בניינים ופריטים ארכיטקטוניים מרמזים על עברה הממושך של עִבְּדִס.
היומון הפלסטיני 'פילסטין' דיווח שכוחות ציוניים הגיעו לכפר בשלושה כלי רכב גדולים בערב ה-17 לפברואר 1948. התפתח קרב בין שעה וחצי עם המיליציה המקומית, עד שהתוקפים נסוגו לנגבה. לא היו נפגעים בקרב תושבי הכפר. נשיא מצרים לשעבר, גמאל עבד אל-נאסֿר, שפעל כקצין מצרי בחזית זו,  כתב שכבר ביום הראשון של ההפוגה, ב-11 ביוני, נעו כוחות ישראליים לכיוון הכפר עִבְּדִס, אך הוא אינו מציין שהם כבשו אותו. ב-8 ביולי 1948, עם תום ההפוגה הראשונה של המלחמה, חטיבת גבעתי נעה לחזית הדרומית על מנת לחבור לכוחות ישראליים בנגב. למרות שמטרה זו לא צלחה, הצליחה החטיבה להרחיב את שטח שליטתה לכיוון דרום, תוך כיבוש כפרים. עִבְּדִס הותקף בידי הגדוד השלישי של החטיבה בליל ה-8 ביולי, ונערך בו קרב ארוך עם יחידות של הצבא המצרי שהוצבו שם. הכוחות הישראליים השתלטו על הכפר לקראת הבוקר. לא ברור עם תושבי עִבְּדִס גורשו באותו זמן. כוחות מצריים ניסו לכבוש את הכפר מחדש ב-10 לחודש, אך נכשלו וספגו אבידות כבידות אחרי שתקפו את היחידות הישראליות במקום.
הישוב מרכז שפירא, שהוקם ב-1948 על הגבול שבין אדמות עִבְּדִס ואדמות אל-סוואפיר אל-ע'רביה, מעבד כמה מהאדמות שליד אתר הכפר, אך אינו שוכן על אדמותיו. ניתן לזהות את הכפר באמצעות קבוצה של עצי שקמה; בתי הכפר נהרסו כליל. חלק מהאדמות הסמוכות מעובדות. המקור: זוכרות

מבט על עיבדיס מכיוון דרום

 

התקדמנו דרומה בין השדות ממערב ראינו את קיבוץ נגבה.

מראה קיבוץ נגבה ממערב לדרך

בדרך דרומה לקראת מעבר נחל דגנים.

 

חצינו את נחל דגנים, שכזכור הוא יובל של נחל לכיש.

חציית נחל דגנים

 

לאחר חציית נחל דגנים התקדמנו לעבר עיי כפר עפה.

בעלייה לעיי בית עפה

 

הכפר בית עפה נבנה על גבעה קטנה שבעבר היה בה יישוב קדום. בגבעה נמצאו אתר דת, שרידי חומה בלתי מסותתת, באר ועמודים. בית עפא היה מקום משכנו של הסופי אל-פלוג'י, שהיגר לפלסטין מעירק במאה ה-14, לפני שעבר לאזור שהפך בהמשך לכפר אל-פלוג'ה. ב-1596 מנתה אוכלוסיית בֵּית עַפָא 143 נפש, ואילו ב-1931 התגוררו בו 462 תושבים ב-105 בתים. ב-1944-45 עלה מספר התושבים ל-700, מוסלמים כולם, אשר החזיקו אתר דתי שהוקדש לנביא המוסלמי סאלח. הכפר נסמך על אל-פלוג'ה, הכפר הגדול מדרום-מזרח, לשירותי מסחר וחינוך. אדמות הכפר השתרעו על 5,808 דונם, תושביו עבדו בעיקר בחקלאות בעל, וגידלו דגנים וענבים. כמה מהם גידלו בעלי-חיים, שרעו בשדות שבין בית עפא לכַּוְכַּבּא, מדרום-מערב.
לפי דיווח של העיתון הפלסטיני 'פילסטין', אנשי מיליציה ציונים חדרו לשולי הכפר בליל ה-28 בינואר 1948 וניסו למקש חלק מהבתים. הפושטים אותרו בידי שומרי הכפר, שנאבקו בהם ואילצו אותם לסגת. ככל הנראה, הכפר נכבש בידי חטיבת גבעתי במהלך עשרת הימים שבין הפוגות המלחמה ב-14-15 ביולי 1948 או כמה ימים קודם לכן אולם, יום לאחר כיבושו בידי ישראל, נכבש הכפר בידי כוחות מצריים. הכפר נכבש סופית בידי ישראל ככל הנראה במחצית השנייה של אוקטובר, במהלך מבצע יואב, אך התושבים נעקרו ממנו כנראה כבר בעת הכיבוש הראשון.
הכפר נהרס כליל ולא ניתן להבחין בשרידיו, מלבד מספר עצי שקמה וחרוב ושיחי-צבר. אתר זוכרות

קרב בית עפה – עם פלישת הצבא המצרי ב-15 במאי 1948 נתפס הכפר על ידי הצבא המצרי והפך לחלק מרצועת הניתוק של הנגב.  בקרבות עשרת הימים נערכו מספר התקפות של צה"ל על הכפר. ההתקפה הראשונה נערכה בליל ה-8-9 ביולי 1948במסגרת מבצע אנ-פאר ונכשלה. בליל ה-14-15 ביולי 1948 פשטו כוחות מגדוד 54 וכוחות מגדוד 52 לחדור לכפר, נתקלו באש ונאלצו לסגת. ההתקפה הגדולה ביותר על בית עפה הייתה בליל 17-18 ביולי 1948 במסגרת מבצע מוות לפולש. בהתקפה זו השתתפה פלוגה מגדוד 54 שתקפה מדרום ופלוגת נחיתה של חיל הים שהוקמה לא מכבר שתקפה מצפון. המצרים ביצרו את הכפר לאור ההתקפות הקודמות ותגברו אותו בנשק רב ובכוח של שתי פלוגות.  פלוגה מגדוד 54 גבעתי תקפה את הכפר מדרום. הפלוגה נתקלה בגדר חדשה שהקימו המצרים ונבלמה באש קטלנית שלהם. תוך זמן קצר התברר שההתקפה נכשלה וניתנה פקודת נסיגה. הפלוגה נסוגה לנגבה. פלוגת חיל הים תקפה את הכפר מצפון מכיוון משלט עיבדיס. הם נתקלו באש עזה, אך הצליחו לכבוש מספר בתים. כאשר הוברר שפלוגת גבעתי נסוגה מהכפר הוחלט על נסיגת הפלוגה. הקשר נעשה על ידי רצים וכשהם נפגעו נשארו חלק מהאנשים בכפר, בתוך חצר מוקפת חומה, כי לא קיבלו פקודת נסיגה. המצרים חיסלו כמעט את כולם, על אף שהונף דגל לבן. במרוצת הנסיגה המבוהלת נעזבו הפצועים ומתו מפצעיהם או נרצחו על ידי המצרים. אומדן האבידות היה גבוה מאוד: 22 הרוגים ו-23 פצועים. היחיד שנותר בחיים מבין הנשארים בכפר היה יעקב קונפינו, שהעמיד פני מת. אחד החיילים המצרים ניסה להוריד טבעת מאצבעו של קונפינו ללא הצלחה, התרגז והכה את אפו בקת רובה. לאחר שקונפינו נאנק מכאב המצרים גילו שהוא חי ולקחו אותו בשבי. הוא הוחזר לישראל במסגרת הסכמי שביתת הנשק עם מצרים, וסיפר על שקרה. רוב חללי חיל הים במלחמת העצמאות היו בקרב זה.  מאז לא הותקף הכפר. ב-9 בנובמבר 1948 נכבשה משטרת עיראק סואידן. בעקבות כיבוש זה פינו המצרים את הכפרים עיראק סואידן ובית עפה. ב-10 בנובמבר 1948 נכנס כוח של גבעתי לבית עפה ללא קרב. פירוט וגם עמותת חיל הים

יד זיכרון לקרב בית עפה

 

ירדנו מהגבעה בה נמצא תל עפה והתקדמנו דרומה

הירידה מגבעת בית עפה

 

התקדמנו לעבר מושב יד נתן

בשולי מושב יד נתן

 

יד נָתָן הוא מושב שנכלל בחבל לכיש ושייך למועצה אזורית לכיש משתייך לתנועת העובד הציוני. המושב הוקם בשנת 1953  על ידי עולים מהונגריה. היישוב קרוי על שמו של נתן אוטו קומוי, מנשיאי ההסתדרות הציונית בהונגריה שנרצח בשנת 1945 מטעמים אנטישמיים. היישוב הוקם במקום בו שכן הכפר הערבי בית עפה.

 

המשכנו ויצאנו מתחום מושב יד נתן. רכבנו מערבה בדרך בשולי כביש 35 ונכנסנו לתחום יער קוממיות שנטע על עיי הכפר עיראק סואידן.

כניסה ליער קוממיות

 

הכפר עיראק סואידן שכן באזור שטוח עם אדמה אדמדמה, 27 ק"מ מצפון מזרח לעיר עזה. תחנת משטרה נבנתה בידי הבריטים ממערב לכפר, על הכביש הראשי אל-פלוג'ה – אל-מג'דל. הכפר נזכר לראשונה בסוף המאה ה-19, ככפר בגודל בינוני. ב-1931 חיו בכפר 440 תושבים ב-81 בתים, וב-1944-5 מנה הכפר 660 תושבים מוסלמים. אחרי 1947 חלק הכפר בית ספר יסודי, שנוסד בידי התושבים ב-1942 כבית ספר פרטי – עם הכפרים השכנים עבדיס ובית עפא; באמצע שנות ה-1940 למדו בבית הספר 104 תלמידים. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 7,529 דונם. מים לצרכים ביתיים סופקו משתי בארות, ואילו הגידולים הושקו במי גשם. הגידול העיקרי היה דגנים, אך בשטחים קטנים ניטעו גם עצים, כולל עצי שקד, וגפנים.
ערב פינוים ב-15 במאי 1948, נתנו הרשויות הבריטיות לאוכלוסיה המקומית שליטה על תחנת המשטרה של הכפר, אשר חלשה על כבישים ראשיים. מיד לאחר מכן, כוחות מצריים נכנסו לפלסטין והגדוד הראשון צווה לקחת עמדות בעראק סווידאן. בגלל עליונותה האסטרטגית של תחנת המשטרה, הישראלים לא הצליחו בנסיונותיהם לכבוש אותה בשמונה התקפות שונות בחודשים הבאים. כשהוכרזה ההפוגה הראשונה, הכפר טרם נכבש. עם סיומה, כוחות ישראליים ניסו שוב לכבוש אותו. יחידות של חטיבת הנגב צוו לתפוס את תחנת המשטרה, בעוד שיחידות של חטיבת גבעתי נערכו לכיבוש הכפר עצמו. הכפר נתפס לזמן קצר בידי הגדוד הרביעי של חטיבת גבעתי במהלך הלילה שבין ה-8-9 ביולי, אך פונה תוך זמן קצר כי חטיבת הנגב לא הצליחה לכבוש את תחנת המשטרה, החיונית להגנה על הכפר. יומיים לאחר מכן דיווח ה'ניו יורק טיימס' כי חיל האויר הישראלי הפציץ את האתר. תחנת המשטרה נפלה לבסוף ב-9 בנובמבר במתקפה מסיבית במהלך ההפוגה עם פתיחת מבצע יואב. המתקפה כללה מתקפת ארטילריה חסרת תקדים, ולאחריה מתקפת רגלים ושיריון. אחרי שעתיים של הפגזה כבדה, פוצץ קיר תחנת המשטרה, ומגיניה המצריים נכנעו. העמדה הותקפה גם מהאוויר. למחרת הודיע כרוז ישראלי כי בעקבות כניעת המשטרה, כוחות מצריים נסוגו מהכפר עירק סוידאן ומהכפר הסמוך בית עפא. אתר זוכרות

 

בכניסה ליער קוממיות

 

יער קוממיות נחנך על ידי קרן קימת לישראל בפברואר 2010 ובמעמד זה נטעו המשתתפים עצים רחבי עלים כמו חרובים ושקמים. יער קוממיות ניטע בשנות ה-50 של המאה הקודמת והתאפיין בעצי אורן ירושלים ועצי בוסתן. בשנת 2009 החליטה קרן קימת לישראל בשיתוף של"ח (מנהל חברה ונוער במשרד החינוך) לפתח את היער ולבנות שביל המחבר בין העצים שניטעו מתקופת המנדט לבאר קדומה ולמחצבות הכורכר הקדומות, בהן מערות שבצוקי הסלע. במקום קיימת גם חלקת איקלום עצים של קרן קימת לישראל. בחלקה ניטעו בשנות ה-90 מיני צמחי נוי על מנת לבחון את מידת הצלחת גידולם באזור בו ממוצע המשקעים הוא 350 מ"מ בשנה. תוצאות המחקר הביאו להוספת מינים חשובים למאגר הצמחים חסכני המים המשמשים לנטיעה ביערות קק"ל.

 

וזה המסלול בתוך יער קוממיות שהיה לאורך ב"שביל הכפר" המוביל אל באר הכפר ומחצבות כורכר קדומות, בהן מערות חצובות הקרויות בערבית עראק.

 

ואלה מראות הדרך.

מחציבת הכורכר

שביל הכפר

חוצים את המחציבה

ממשיכים ומטפסים

ממשיכים הלאה

 

יצאנו מתחום יער קוממיות והתקדמנו לעבר מתחם מצודת יואב הלוא היא משטרת עיראק סואידן.

מצודת יואב (משטרת עיראק סוידאן) – מצודת משטרה מדגם טיגארט שהוקמה בידי ממשלת ארץ ישראל המנדטורית בסוף שנות ה-30' כלקח והיערכות בעקבות המרד הערבי הגדול. 65 מבני מצודות משטרה דומות מחמישה דגמים נבנו בנקודות אסטרטגיות שונות ברחבי הארץ. מבנה המשטרה הפיל אימה על כל סביבותיה וכונתה גם "המפלצת על הגבעה". במשטרה גרו משפחות השוטרים, ערבים ובריטים. בצאת הבריטים מהארץ ב- 12 במאי 1948, נמסרה המצודה לערבים, ובפלישת המצרים אל הארץ – הם תפסו אותה , הפכוה למעוז מבוצר , והיא שימשה בסיס חשוב לצבאותיהם הפולשים . ממנה התקדמו אל פנים הארץ וממנה הפגיזו קשות את קיבוץ נגבה השכן. עיראק – סואידן  היה השם הערבי של המצודה, כשם כפר ערבי שהיה בקרבתה. במהלך הקרבות  נערכו שבעה ניסיונות לכיבוש המצודה: חמישה ניסיונות של חטיבת גבעתי ו-2 ניסיונות של  חטיבת הנגב. מאז מאי 1948 ובמשך מספר חודשים עד מבצע יואב באוקטובר 1948, המשיכו המצרים בשליטה במצודה ולמעשה ניתקו את הדרך לנגב.

 

 

במסגרת מבצע יואב, במהלך השמיני  הצליחו חבלני גדוד 89 של חטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה לפרוץ אל מבנה המשטרה, דבר אשר הוביל לכניעת הכוח המצרי שאייש את המצודה. כיבוש המצודה סימל את תבוסת הצבא המצרי בנגב.

שם המצודה הוסב למצודת "יואב" – ע"ש כינויו המחתרתי של יצחק דובנו ז"ל, מפקדה הראשון של נגבה במלחמת העצמאות, ואשר נפל על הגנתה. עד 1983 היה כאן בסיס צבאי, ומאז משמש המקום כבית חטיבת גבעתי ובו מוצגת מורשת החטיבה ומונצחים חלליה ממלחמת העצמאות ועד היום. האתר כולל את מבנה המשטרה בו אולמות תצוגה והנצחה, וכן אנדרטה על במה בקצה רחבת טקסים מרוצפת בחצר הבניין. האנדרטה מורכבת משלושה משולשי בטון גדולים, שניים ניצבים זה מול זה כאשר קודקודיהם פונים למבנה והשלישי ניצב ביניהם, ראשו קטום ועל חזיתו סמלי כל יחידות גבעתי. לפני האנדרטה מעמד אבן להנחת נר יזכור ולצידה דגלי ישראל. שני הקירות הגבוהים כאילו בוקעים את המבצר בהפניית קודקודיהם אליו, ומבנם נוגד את הבניין שמולם: המשטרה שטוחה ואופקית, כהה ואפלולית – ומנגד קירות ההנצחה גבוהים, אנכיים, לבנים ומוארים. ביד הזיכרון חידוש וצמיחה – לעומת הקיפאון הדומם של בניין המשטרה. בצידה השמאלי של האנדרטה חדר הנצחה ובו, על קיר אבן, שמות הנופלים באותיות מתכת, מסודרים על פי שנות הנפילה.

לאחר הסבר קצר בפאתי מרכז הנצחה לחללי גבעתי, המשכנו הלאה. למשה מכאן החל הקטע הדרומי של מסלול הטיול.

החלק הדרומי של המסלול

החלק הדרומי של המסלול

חלפנו בפאתי קיבוץ שדה יואב

שדה יואב הוא קיבוץ מתנועת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר השייך למועצה אזורית יואב, הוקם בשנת 1966 ונקרא על שם לוחם הפלמ"ח סגן אלוף יצחק דובנו – ש"יואב" היה שם הצופן שלו – אשר נהרג בעת הגנת קיבוץ נגבה הסמוך, בהפצצות ממשטרת עיראק סואידן.

 

חלפנו ליד אתר המרחצאות חמי יואב  המשכנו ועצרנו למול האנדרטה של החייל המצרי

 

 

שתי אנדרטאות לזכר החייל המצרי הוקמו על ידי המצרים בדרום אנדרטה אחת נמצאת על כביש 35 ליד חמי יואב מול מצודת יואב בתחום המועצה האזורית יואב. האנדרטה השנייה נמצאת בפארק "עד הלום" ליד העיר אשדוד. הקמת האנדרטאות סוכמה במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים לזכר החיילים המצרים שנפלו בקרבות בשנת 1948. האנדרטה ליד חמי יואב מוקדשת לזכר חיילים מצרים שנהרגו בקרב כיס פלוג'ה, האנדרטה בפארק עד הלום היא לזכר חללי הצבא המצרי שנהרגו במקום. בהסכם השלום התחייבה ישראל לשמור על אנדרטאות אלו, ובמקביל התחייבו המצרים לשמור על האנדרטאות שהוקמו לזכר חיילים ישראלים בסיני בטרם נחתם ההסכם. שתי האנדרטאות, שהוקמו בשנת 1989, עשויות אבן גרניט מצרית ועוצבו בצורת אובליסק. על האנדרטה ליד חמי יואב מוזכרים שמותיהם של ארבעה חיילים, שני אלופי-משנה, רב"ט וטוראי. הכתובות על האנדרטה והשילוט במקום הם בעברית, ערבית ואנגלית.

 

 

מהאנדרטה המשכנו לכיוון דרום, לא לפני שהתענגנו על רכב האספנות שחלף לידינו בדרכו למתחם האירועים הסמוך.

 

רכבנו בדרך דרומה אל עבר מאגר זוהר בשדות ממזרח למושב שדה מיכאל ולעיי הכפר כואכב.

 

כוכב מיכאל הוא מושב חקלאי המשתייך למועצה אזורית חוף אשקלון  היישוב הוקם בשנת 1950 כמעברה על ידי עולים מעיראק, אך ננטש לאחר מספר שנים. באותה תקופה נקרא המקום "כוכב", על פי שמו של הכפר הערבי (הנטוש) הסמוך כאוכבה‏. בשנת 1963 יושב המקום מחדש על ידי עולים מארגנטינה, ולשמו של היישוב נוסף "מיכאל" על שמו של סר מייקל סובל (Sir Michael Sobell) – נדבן מבריטניה. כיום ישנה פעילות חברתית במושב, גנים, בריכה, מגרש. בשנת 2005 הורחב המושב (הרחבה קהילתית) והוכשרו 118 מגרשים לבני המושב.

 

ממזרח לכוכב מיכאל שובל

ממול לכוכב מיכאל שובל

כואכב הכפר שכן על קרקע אדומה-חומה, 25 ק"מ מצפון-מזרח לעיר עזה. המקום נודע בפי הצלבנים בשם קוֹקֶבֶּל. ב-1596 חיו בכפר 88 תושבים. הכפר המודרני כַּוְכַּבָּא נבנה סביב אמצע המאה ה-19 באתר של ח'ירבה שנשאה את אותו שם. ב-1931 התגוררו בכפר 522 תושבים ב-121 בתים, שנבנו מבטון ומלבני בוץ וקש. ב-1944-5 עלה מספר התושבים ל-680, כולם מוסלמים, ואדמותיו השתרעו על 8,542 דונם. הכפר חלק בית ספר יסודי עם הכפרים בית טימא וחליקאת. במרכז הכפר ניצבו חנויות, ובחלק המזרחי של אדמותיו היו מעיין ובאר בעומק 70 מטרים. תושבי הכפר עסקו בחקלאות בעל, וגידלו דגנים וירקות. לקרא סוף תקופת המנדט הם החלו לגדל גם פירות, כמו תאנים וענבים, על רוב אדמותיהם. בכפר מצוי אתר ארכיאולוגי עם בריכה, בורות, יסודות בניינים, עמודים וכמה כותרות.
העיתון הפלסטיני 'פילסטין' דיווח על התנגשות שארעה ב-11 בינואר בכביש שמחוץ לכפר, כששיירת משוריינת יהודית הותקפה בידי לוחמים ערבים. תושבי הכפר נמלטו מערבה לעזה ב-13 למאי 1948, כתוצאה מהרס הכפר הסמוך בֻּרֵיר במהלך מבצע ברק. נראה כי כמה תושבים נשארו בכַּוְכַּבָּא גם לאחר מכן. לפי דיווח מצרי נכבש הכפר לראשונה בידי ישראל ב-14 ביוני, תוך הפרה של ההפוגה במלחמה, ותושביו גורשו. הכפר נכבש מחדש ב-8 ביולי בידי גדוד מצרי עם סיוע סעודי, ממש עם סיום ההפוגה הראשונה. ככל הנראה הכפר נותר בידיים ערביות לכל אורך ההפוגה השנייה. ב-20 באוקטובר 1948 במסגרת מבצע יואב נכבש כַּוְכַּבָּא, כמו גם הכפרים בית טימא וחליקאת. ניתן לשער שהתושבים נעקרו מכפרם בשלבים.
מושב כוכב מיכאל הוקם ב-1950 על אדמות הכפר, מדרום-מזרח לאתר הכפר, בו גדלים פרא עצי שקמה וצמחים אחרים. דרך ישנה, קירות קורסים ועיי חורבות ניראים בבירור באזור מיוער של האתר. האדמה הסמוכה מעובדת בידי חקלאים ישראלים. אתר זוכרות

 

התקדמנו ברכיבה לכיוון דרום עד מסילת הברזל בקו קריית גת – אשקלון.

לעבר מאגר זוהר

 

מתקדמים בדרך מערבה

 

הגענו לכביש 232 וחצינו אותו לכיוון מערב מצפון לשרידי הכפר חוליקאת שהיום הם בתחום יער חלץ.

 

חוליקאת  הכפר שכן באזור של גבעות הכורכר ונמצא במרחק 20.5 ק"מ מצפון-מזרח לעיר עזה. הוא נזכר לראשונה בכתובים בסוף המאה ה-19. ב-1931 התגוררו בכפר 285 תושבים ב-61 בתים, שנבנו בצפיפות מלבני בוץ וקש. הכפר התרחב לקראת סוף תקופת המנדט, וב-1944-5 עלה מספר תושביו ל-420, כולם מוסלמים. בכפר היו מספר חנויות קטנות, ומים לצרכים ביתיים סופקו משתי בארות בתחום הכפר. תושבי הכפר עסקו בעיקר בחקלאות בעל וגידלו דגנים ופירות, וכמה מהם עבדו בחברת הנפט הבריטית-עירקית אחרי שזו התחילה לחפש נפט באזור.
כאשר חטיבת הנגב הרסה את הכפר בֻּרֵיר, תושבי הכפרים הסמוכים חלקיאת וכַּוכבא החלו להמלט לכיוון הרי חברון. הדבר ארע ב-13 במאי 1948, במהלך מבצע ברק. הפלמ"ח הקים עמדה בכפר, אך כוחות מצריים כבשו את הכפר מחדש ב-8 ביולי, ממש לפני תום ההפוגה הראשונה של המלחמה, והחזיקו בו עד ההפוגה השנייה. חליקאת נכבש מחדש בידי ישראל ב-19-20 באוקטובר . כיבוש חליקאת איפשר את חידוש הקשר עם יישובי הנגב. על אדמות הכפר לא הוקמו יישובים ישראליים. אתר הכפר מיוער בחלקו, וגדלים בו עצי שקמה ושיחי צבר. אתר זוכרות

 

במעבר הכביש נתנו דעתנו על השליטה המצרית על קטע הכביש לנגב באמצעות המשלטים על ראשי גבעות הכורכר. התקדמנו ועליה לגבעה 138.5.

מבט על גבעה 138.5 ממזרח

עליה לגבעה 138.5

משלטי חוליקאת – השתרעו משני עבריו של כביש 232, שהיה אז הדרך הסלולה היחידה מגוש דן אל הנגב, וחלשו עליו. ממזרח לכביש שכנו גבעה 131.2 הדרומית וגבעה 120 הצפונית לה. בצמוד לכביש, ממערב, שכנה גבעה 128.2, וממערב לה גבעות 120א, 123 וגבעה 138.5 החולשת עליהן. שמות הגבעות נקבעו על פי גובהן במפות הטופוגרפיות שבידי צה"ל. באמצעות תפיסת המתחם ושליטה על הכביש ניתן היה לנתק את יישובי הנגב ודרום מישור החוף ממרכז הארץ ולחבר בין הכוחות המצריים שפלשו לתחום המדינה היהודית לאורך ציר החוף לבין הכוחות המצריים שהגיעו להר חברון.
במהלך מבצע ברק שנערך לפני הכרזת מדינת ישראל בציפייה לפלישת צבאות ערב, כבשו חטיבת גבעתי וחטיבת הנגב את הכפרים ברייר, חוליקאת וכאוכבה והשתלטו על האזור. עם סתימת התעלות ופירוק המחסומים בכביש הנגב נפתחה הדרך לנגב למשך כחודש. ב-8 ביולי 1948 יממה לפני תום ההפוגה הראשונה, פתח הצבא המצרי בהתקפת פתע על עמדות צה"ל בצפון הנגב. המצרים תקפו בקו התפר בין גזרת חטיבת הנגב מדרום לגזרת חטיבת גבעתי מצפון וניתקו את הרצף הטריטוריאלי הישראלי בין הנגב למישור החוף. כדי לא לעבור במפורש על ההסכם עם האו"ם, שתיווך את הפסקת האש, הפעיל הפיקוד המצרי תחילה כוחות סעודיים וסודניים כך שהפרת ההפוגה לא תיזקף לחובת הצבא המצרי הסדיר.
במשלט 138.5 שבחוליקאת החזיקה מחלקה של 30 לוחמים מקיבוצי הדרום שהשתייכו לגדוד השני של הפלמ"ח (חטיבת הנגב). המשלט הותקף על ידי פלוגה סעודית משוריינת בפיקוד הצבא המצרי. יתרון ההפתעה עמד לזכות המצרים ובתום כשלוש שעות לחימה מול כוחות עודפים נסוגו מגיני המשלט לקיבוץ גברעם כשהם נושאים עמם 6 הרוגים ופצועים רבים. הכוחות המצריים תפסו שש גבעות באזור והתבצרו עליהן. בחלק מן המוצבים הוצבו יחידות סודניות וסעודיות. הם הטרידו באש נשק קל ובמרגמות את היישובים גברעם וברור חיל וחסמו את הכביש לנגב.
בליל 17 ביולי 1948, במהלך מבצע מוות לפולש שנועד לפתוח את הדרך לנגב בטרם תיכנס ההפוגה השנייה לתוקפה, ערכה חטיבת הנגב פעולת הסחה אל עבר משלטי חוליקאת אולם כשלה. מיעטו לעסוק בכישלון הקרב, ובניגוד לחללי הקרבות האחרים בחוליקאת, לא הונצחו לוחמיו באנדרטה.
רק בשנת 2010 הוקמה ביוזמת המועצה האזורית שער הנגב אנדרטה לנופלי הקרב באתר הזיכרון המרכזי בחוליקאת, על גבעה 138.5

אתר הנצחה בגבעה 138.5

אתר ההנצחה

 

מבצע יואב (או בשמו המקורי "מבצע עשר המכות") נועד לחבר מחדש את הנגב המנותק לשטח ישראל ולמנוע את מסירתו לערבים על פי תוכנית ברנדוט.

בליל 17 באוקטובר, עם פתיחת מבצע יואב, הטיל מפקד החזית יגאל אלון על חטיבת יפתח לכבוש את חוליקאת. פלוגה מהגדוד הראשון של הפלמ"ח,  הופקדה על המשימה אולם, היא כשלה ולא השיגה את מטרה. יומיים לאחר כישלון התקיפה של חטיבת יפתח הוחלט שוב לנסות לכבוש את משלטי חוליקאת. הפעם הוטלה המשימה על חטיבת גבעתי, שהצטיינה בימים שלפני כן בלחימתה במשלטי הצומת ובכפרים כאוכבה ובית תימה שמצפון לחוליקאת. הכוחות שהופעלו היו גדולים יותר והוקצה להם סיוע ארטילרי. טרם פתיחת הקרב היו במתחם ככל הנראה שלוש פלוגות מצריות ופלוגה סעודית. הן התחפרו על ששת משלטי המתחם ובכפר הנטוש חוליקאת. בקרב היו שני מהלכים מרכזיים: האחד, באחריות גדוד 52, לעבר שלושת המשלטים הצמודים לכביש משני צדיו ולעבר הכפר חוליקאת. השני, בהשתתפות גדוד 54, לעבר שלושת המשלטים המערביים – 120, 123 ו-138.5 השולט עליהם. הקרב ארך כשבע שעות והסתיים עם שחר בכניעת המצרים. הגבעה השולטת, גבעה 138.5, נתפסה כמעט ללא התנגדות. בחסות הלחימה, עוד בטרם הסתיים הקרב, החלו לוחמי חטיבת הנגב לעשות את דרכם דרומה לכיבוש באר שבע במבצע משה שהתרחש למחרת. כיבוש חוליקאת היה המהלך המכריע במבצע יואב והוא נחשב לאחד הניצחונות המשמעותיים במלחמת העצמאות‏. תפיסת המתחם סיימה את כיתור כיס פלוג'ה בו נלכדה חטיבה של הצבא המצרי. כמו כן, נתפס בקרב שלל רב ששימש בחודשים העוקבים להמשך כיבוש הנגב במבצע חורב ובמבצע עובדה. עם זאת, הניצחון הושג במחיר כבד – 28 לוחמי גבעתי נהרגו בקרב וכ-70 נפצעו.

 

באתר 138.5 עצרנו להפסקה ולתצפית על הסביבה ולאחר מכן המשכנו בדרך לכיוון צפון

מבט לכיוון צפון בירידה מגבעה 138.5

 

התקדמנו צפונה חצינה את נחל תימה לעבר יער כוכב

חציית נחל תימה

 

ברכיבה צפונה עברנו ליד מתחם שדה הנפט של חלץ.

חרגול שדה חלץ

מאגרי הנפט הנטושים

 

המשכנו הלאה ועברנו שוב בסמוך לשדה יואב והפעם מצד מערב.

ממערב לשדה יואב

 

התקדמנו והגענו לכביש 35 וחצינו את צומת גבעתי ודרכנו למתחם משלטי הצומת.

חציית כביש 35

בדרך לחלקה המערבי של צומת גבעתי

 

למעשה נכנסנו שוב לחלק הצפוני של המסלול בדרכנו חזרה לנקודת ההתחלה.

החלק הצפוני של המסלול

 

הגענו לגבעה 113 הנקראת גם גבעת ארנון.

בגבעה 113 נמצאת אנדרטה לזכר לוחמי גדוד 51 של חטיבת "גבעתי", שנפלו בקרבות על כיבוש המקום. כאשר המצרים צרו על הנגב, שימשה הגבעה כמשלט חשוב שלהם. מכאן יצאו פעמיים בניסיון לכבוש את נגבה. הגבעה נכבשה במבצע "יואב" ב-15 באוקטובר 1948.  הגבעה נקראת כיום גם "גבעת ארנון", על שם יעקב ארנון, סגן מפקד פלוגה שנפל במהלך כיבוש המוצבים המצריים.

 

בצדה המזרחי של הדרך המסומנת אדום נחשפה גת ביזנטית ענקית, מהיפות ומהמעניינות ביותר שהתגלו בישראל. הגת פעלה בתקופה הביזנטית (מאות 5–7 לספירה), והיא זכתה לשימור בפעולה משותפת של קק"ל ורשות העתיקות. מסביב למשטח דריכה מרכזי, שבו דרכו על הענבים להפקת התירוש, נמצאים חמישה תאים מרוצפי פסיפס, שנועדו גם הם לדריכה. זו היתה גת ציבורית ששימשה את החקלאים באזור. מהממצאים בגת עולה שהתאים לקליטת הענבים קורו בתקרה שמעליה היה משטח דריכה נוסף. התירוש תסס במשך כמה ימים והפך ליין, שהוזרם בצינור עופרת אל המשטח המרכזי ומשם אל שלוש ברכות איגום גדולות ועגולות. מהברכות שאבו את היין. במרכז משטח הדריכה המרכזי נמצא שריד של מכבש, שבו לחצו את שארית המיץ שנותרה בענבים לאחר הדריכה.

 

שרידי הגת

 

המשכנו צפונה בדרך המסומנת אדום והגענו לגבעת תום ותומר, אבל מפאת קוצר הזמן לא נכנסנו אליה

גבעת תום ותומר, גן בוטני לצמחי ארץ ישראל ואתר הנצחה ל-73 נספי אסון המסוקים. במהלך שנות ה-80, הגה חבר קיבוץ נגבה יואב קידר יוזמה להקים באתר השומם גן בוטני לצמחי ארץ ישראל, ואף התחיל בעבודות להקמתו. בשנת 1997, לאחר אסון המסוקים החליט קידר להקים במקום אתר הנצחה לבנו תומר קידר מנגבה וחברו הקרוב תום כיתאין מנוה שלום, שנהרגו באסון. בשל העדרות אתר הנצחה רשמי באותו הזמן, הצטרפו הורים שכולים נוספים ליוזמה של קידר והוחלט להנציח במקום את כל 73 הנופלים. שם האתר נקבע לגבעת תום ותומר על שם שני החברים. קק"ל והמועצה האזורית יואב מלווים את פיתוחו של האתר המיוחד. ליד פתח הכניסה לגן מתנשא עמוד חשמל ענק לגובה כ-64 מ'. העמוד צבוע כחול ותכלת והוא מעוטר ב-73 יונים צחורות ובשורה משירו של נתן יונתן "שיר ארץ": "ארץ שנתנו לה אוהביה כל אשר יכלו לתת". אתר ההנצחה הוא גן בוטני המציג מבחר גדול של צמחי בר מארץ ישראל. בצד השביל שעובר בגן מוצבים אבני גיר המביאות מידע על הנספים באסון וציטוטים מהמקורות ומהשירה העברית. פינת ההנצחה לתום ותומר, בעיצובו של דני קרוואן, נמצאת בצל עצי חרוב ובה שני מעגלי אבנים. תוך כדי סיור מושמע באתר "שיר הרעות".

 

הכניסה לאתר גבעת תום ותומר

 

המשכנו בדרך צפונה ועברנו ליד "גבעה 105" שהייתה משלט במהלך מלחמת השחרור. לאחר קום המדינה שימש כמחצבה לסלעים וכורכר, את שרידיה ניתן לראות עד היום מן התצפית המערבית.

אנדרטת משלט 105.

 

לאחר מכן המשכנו ועלינו לשולי כביש הכניסה לנגבה, רכבנו צפונה בשוליו  והגענו לנקודת הכינוס ושם הסתיים הטיול שלנו.

 

*****

 

הטיול נמשך כמעט חמש שעות, מתוכן שלוש וחצי שעות רכיבה ושעה וחצי עצירות למטרות שונות ובסיומו הייתה לנו הרגשת סיפוק גדולה

למדנו פרק נשכח מתולדות האזור במלחמת העצמאות ובמיוחד חשיבותו לחיבור בין הנגב ומרכז הארץ,
נהנינו מהנוף הפיסי והישובי המיוחד של מישור החוף הדרומי

וגם השקענו אנרגיה.

השילוב של היסטוריה מרתקת, גיאוגרפיה מעניינת, נוף יפה וחברה נעימה הוא ראוי ומרשם לטיול מוצלח. 

  • Eduardo Oxman

    פששש… חבל על הזמן… כמה הסטוריה הבאת… מעניין מרתק מלמד. עשית כבוד לנופלים. לדעתי אחד מדפי הטיול הטובים שכתבת עד כה אם לא ה"-". מוריד את הכובע!!!!

  • yona bakalchuk

    רכיבה עם עמירם במשעולי ישראל מקנה היכרות וידע מעמיק של האזור המסויר בהיבטים הגאוגרפים היסטוריים ואחרים. ברם בגלל אופי הרכיבה והלוז שמכתיב קצב מסוים לא ניתן להתעמק בנקודות משמעותיות בסיור.

    על הפער הזה עמד עמירם ובתאור של הסיור שמופיע באתר יש הרחבה משמעותית של אותן נקודות הן במלל הן בצילום והן במפות עשירות ומפורטות.

    אני מצאתי עוד שיטה להרחיב ולהעמיק ולהנגיש את אותן מקומות למשפחתי וידידי שאינם רוכבים.

    מדי פעם בשבת שלאחרי הרכיבה עם חברי רוני מרום שהוא מורה דרך ("בשביל הדעת " ) ומצטרפות בנות הזוג שמוסיפות את עולם הידע שלהן לטיול אורית מרום (שמצלמת את הטיול ) ועדה (ידע בוטני ) . בהרכב זה החלטנו להרחיב ולהעשיר את המסלול "סובב נגבה " בנקודות שעליהן לא הספקנו להרחיב. רובד נוסף היה הסיפור האישי של אבא שלרוני ז"ל שהשתתף בקרבות כלוחם גבעתי ב 1948 במיוחד בגבעה 69.

    הנקודות הנוספות שהעמקנו בהן :

    1. הגן הבוטני שהוא אתר ההנצחה של "תום ותומר " -שם פגשנו את בני משפחתו של תומר ז"ל מקיבוץ נגבה שהקימו וטיפחו את המקום. מקום מרשים מעורר כבוד ומשמש כמקום אקטיבי וחי להנצחת אותם חללי אסון המסוקים.

    2. נגבה בית הקברות והפסל של רפפורט.- מקום שמור ומרשים שבו רוני מרום סיפר לנו לעומק על הקרבות והאידאולוגיה סביב הסיפור של נגבה.

    3. משטרת עירק סואדן – מצאנו את פתח הכניסה האחורי למקום וראינו את המדרשה הצבאית שפועלת ,במקום שייעודו העיקרי היה אתר הנצחה לחללי חטיבת גבעתי.

    4. חמי יואב – נכנסנו פנימה למדנו על המקום והאפשרויות שבו (כל אחד לפי טעמו )

    5. גבעה 138 חוליקת. – שם פגשנו את שומר הקק"ל שבמקום שסיפר לנו על המקום מנקודת מבטו כיצד נשמר המקום וגם אפשר לנו לטפס על מגדל התצפית שבראשו. מלבד התצפית המהממת גילנו למעלה הפתעה קטנה.

    לסיכום :

    הטיול לאחר הטיול מעצים את החוויה מעשיר אותה ומחבר את המשפחה להווי הרכיבה באופנים עם עמירם.ניתן להגיע להרבה מהאתרים גם למגיעים עם רכב ולרוכבים עצמם נותן סיפוק נוסף.

  • Pingback: מסע רכב בשדות פלשת בזירות הקרב במלחמת העצמאות – חלק שני | עמירם במשעולי ישראל()

  • Pingback: מישור חוף פלשת, בין נגבה ובין גבעה 69, גבעתי ומשואות יצחק | עמירם במשעולי ישראל()