בין חולדה לבין גזר20 בספטמבר 2015

קובץ GPX להורדה GPSies מרחק: 26.87 ק"מ טיפוס-מצטבר: 250 מטר גלריית תמונות

ביום שישי 18 בספטמבר 2015, בין ראש השנה תשע"ו ליום הכיפורים, חזרתי לטייל בשטח אחרי פגרה ממושכת של מספר שבועות שנבעה בגלל מספר אילוצים (בריאות ואחרים) ועקב תנאי מזג אוויר (חום, ואובך). שמחתי לצאת לטיול זה שנדחה פעמיים. בדיעבד התברר שהעכבה הייתה לטובה. היה לי יותר זמן להתכונן.

 

יצאנו לטיול שלושה: ארז בלאשי מתל מונד ובן ציון זידמן מרחובות ואני. את שניהם הכרתי דרך הרשת החברתית. את ארז פגשתי שבועיים לפני הטיול ואת בן ציון פגשתי לראשונה בתחילת הטיול. למרות הכרות קודמת מועטה ידעתי שיהיה לנו נחמד לטייל ביחד . המכנה המשותף לשלושתנו הוא הרצון לטייל בנחת בקצב סביר בדרכים שמציע השטח, לצקת תוכן ללמוד את האזור בו אנו מטיילים ובעיקר לא לדהור או לגמוע מרחק ארוך. טיילנו במשך כחמש שעות במסלול שאורכו כ-27 ק"מ באזור שרובו גבעות מתונות. בדיעבד הסתבר שלא טעינו. הטיול היה מוצלח, האווירה הייתה נעימה. במהלך הטיול דיברנו על כך שנרצה להמשיך לטייל בסגנון זה. חשבנו שאולי אפילו נרחיב מעט את השורות ונגבש קבוצה קטנה אליה יצטרפו כאלה שיהיה להם עניין בטיול בסגנון כזה.

 

הטיול נערך באזור התפר בין מערב השפלה הנמוכה ובין מזרח מישור חוף יהודה  ותוואי המסלול באזור שבין חולדה בדרום וגזר בצפון במרחב המועצה האזורית גזר.

 

בין חולדה לגזר 18.9.2015

בין חולדה לגזר 18.9.2015

 

המועצה האזורית גזר נוסדה בשנת 1949 ובה מתגוררים כ – 25 אלף תושבים ב-25 יישובים, מהם 15 מושבים, 5 קיבוצים ו – 5 יישובים קהילתיים. שטחה של המועצה האזורית גזר הוא כ – 130 אלף דונם והוא משתרע בתוך 'מרובע' התחום על ידי הכבישים הארציים הבאים: בדרום, כביש 3 בין צומת לטרון וצומת חולדה וכביש 411 בין צומת חולדה עד צומת ברנר; במזרח, כביש 1 ממחלף לטרון עד מחלף דניאל; בצפון, כביש 6 ממחלף דניאל עד מחלף נשרים וכביש 431 ממחלף נשרים עד מחלף רמלה דרום; ובמערב כביש 40 ממחלף רמלה דרום ועד מחלף ברנר. בתחום שטח המועצה, למעט כבישי הרוחב הארציים התוחמים אותו אין כבישי רוחב אזוריים. לעומת זאת חוצים אותו שלושה כבישים בכיוון דרום צפון והם כביש 6, כביש 44, וכביש 424.

 

תחום המועצה האזורית גזר המקור: אתר המועצה האזורית

תחום המועצה האזורית גזר המקור: אתר המועצה האזורית

 

נקודת התחלת הטיול וסיומו הייתה בחנייה שבכניסה לקיבוץ חולדה. הגענו למקום בשעה 06:00 מעט לפני אור ראשון. התארגנו בזריזות וכעבור דקות בודדות יצאנו לדרך. פנינו לכניסת הקיבוץ וחצינו את כביש 411 לכיוון דרום. רכבנו בין שדות הכותנה המושקים ממימיי מאגר חולדה המנקז את נחלי הסביבה ומי שופכין. המאגר משמש למקום קינון מעבר עופות מים. בשלב זה של הטיול לא ידענו שבן ציון הוא אגרונום. הוא הוסיף להסברים הגאוגרפיים אודות הכותנה.

כותנה – שני מיני כותנה עיקריים משמשים לייצור סיבים. המין Gossypium hirsutum שמקורו במרכז אמריקה (עמו נמנה הטיפוס המכונה אקלה – על שם אזור גידול בארה"ב) והוא אחראי ל – 90% מייצור העולמי של כותנה, והמין Gossypium barbadense  שמקורו בדרום אמריקה הטרופית. מין זה מכונה פימה (השם ניתן לכבוד אינדיאנים משבט פימה שעזרו לגדל את הסוג בתחנת ניסיונות של משרד החקלאות האמריקאי באריזונה), או כותנה ארוכת סיב והוא אחראי ל- 3% מייצור הסיבים העולמי. הסיבים המתקבלים מפימה הם סיבי הכותנה האיכותיים ביותר ולכן התמורה למגדל גבוהה בכ- 30% בהשוואה לאקלה. עיקר המאמץ בישראל הוא פיתוח זני פימה איכותיים בהם התמורה למגדל היא הגבוהה ביותר.

בדופן הצפונית של מאגר המים פנינו מזרחה, המשכנו עוד כ-1 ק"מ חצינו את אחד מיובלי נחל שחם שראשיתו בגבעות ממזרח עליהן נמצא היישוב כרמי יוסף. נחל זה מתנקז לנחל שורק באזור כביש 3. התחברנו לדרך הראשית בין השדות ופנינו צפונה. חצינו שוב את כביש 411 ונכנסנו לתוך יער חולדה.

יער חולדה הוא גן לאומי לרווחת הציבור שמנוהל על-ידי קק"ל ומשתרע על פני למעלה מ-200 דונם מצפון לכביש 411 וממערב לנחל שחם בתוכו חניונים ובהם שולחנות פיקניק, ברזי מים. היער נטע במקום בו הוקמה חוות חולדה בראשית המאה ה-20 והוא אחת מאבני הדרך החשובות בתולדות התיישבות הציונית. החווה שוקמה בשנת 1976 והוקם בה מרכז שדה של משרד החינוך ושל הקרן הקיימת  ובשנת 2000 היער נפתח למבקרים.

יער חולדה

יער חולדה

חוות חולדה בראשיתה
1904 – מיד לאחר מות בנימין זאת הרצל החליטה קק"ל על מפעל  "תרומת עצי זית": קרן שתאסוף כספים לטובת רכישת נחלות ונטיעת עצי זיתים.
1905 – בנק אנגלו פלשתינה רכש עבור הקרן הקיימת משבצת של כ-2000 דונם מאדמות הכפר ח'ולדה הנמצאים במרחק של 2 ק"מ מתחנת הרכבת בואדי צראר (תחנת נחל שורק).
1908 – החליט ארתור רופין מנהל המשרד הארצישראלי על הקמת החווה שתכשיר את העולים לעבודת האדמה ולהתיישבות. ההחלטה על הקמת החווה בנוסף לחוות בן שמן שהוקמה באותה עת, נבעה מהחשש שהקרקע בלתי מעובדת תופקע ובגלל שלא נמצא חוכר שישקיע מהונו הפרטי באדמה החרבה.
1909 – נבנתה החווה בה שוכנו קבוצות פועלים שעסקו בנטיעות עצי זית ביער הרצל, בחווה נבנה בית המפואר שנקרא על שם הרצל. מאוחר יותר הוקף המבנה בחומה להגנת החצר. בתחום החצר נבנה מאגר אליו הובאו המים על ידי עגלה רתומה לפרדה מביר א-שחמה (באר שמנה הנקראת היום באר שחם) הנמצאת במרחק כ-300 מ' באפיק נחל שחם ובה החזיקו תושבי הכפר הערבי חולדה. בראשיתה החווה נוהלה על ידי האגרונום לואי בריש, שהתגורר בגפו בקומה השנייה של הבית ולפועלים הותיר את קומת המרתף הצפופה. חוסר ניסיון ומיעוט ידע על תנאי האזור הקשו על עבודת הנטיעות. מתוך 12,000 שתילי הזית, נקלטו רק 3000, האווירה בין המנהל לפועלים הייתה עכורה. מחליפו, האגרונום יצחק וילקנסקי, שינה את המקום והפך את החווה לחוות לימוד. לכרמי הזיתים נוספו עצי בוסתן, חורש ויער, וביניהם שקדים, אורנים, שיטים, ברושים וחרובים, יחד עם לול, רפת, שדות פלחה ותעשייה חקלאית מקומית שהפכו את המקום למשק מעורב.
1912 – תוגברה הנקודה על ידי קבוצה של חלוצים שהקימו בחצר משק חקלאי. אז נעשה ניסיון למצוא מקור מים חלופי לבאר שחם כדי לבטל את התלות בערביי חולדה. בצד נחל שחם נקדחה באר בעומק כ-180 מטרים. הבאר הפיקה מים עשירים בגופרית ובאיכות ירודה.
1914 – עם תחילת  בימי מלחמת העולם הראשונה עזבו מרבית הפועלים או גורשו, והחווה שממה. הפועלים המעטים שנותרו בחווה התמודדו עם מחסור קשה במים.
1915 – הארבה שפשט בארץ כילה גם את הנטיעות החווה.
1918 – בתום המלחמה התיישבו בחוות חולדה קבוצות של חלוצים שהביאו עמם את רעיון הייעור לשם  כיסוי שטחים חשופים. ביער ניטעו בעיקר אורנים, שגידולם עלה יפה. הקבוצות שהו בחולדה פרקי זמן שונים, במהלכם קיבלו הכשרה מקצועית וטיפחו את החווה וענפי החקלאות והייעור שבה.

בית הרצל ביער חולדה

בית הרצל ביער חולדה

 

המשך התפתחותה של חוות חולדה וראשיתו של קיבוץ חולדה
קיץ 1929 – עם תחילת מאורעות תרפ"ט ולאחר טבח חברון, התקפות על יישובים העבריים ופינוי כפר אוריה, הותקפה גם חוות חולדה. הנשים והילדים פונו מבעוד מועד ובמקום נשארו 16 בחורים, שתי נשים ושני ילדים. אחד מאנשי המקום הגיע למפקדת "ההגנה" בתל אביב וביקש עזרה וזו החליטה לשלוח למקום את יעקב אברמסון איש 'השומר', ואת אפרים צ'יזיק שהדריכו את אנשי החווה וארגנו אותם להגנה עליה. ההתקפה על חולדה מצד תושבי הכפרים בסביבה נפתחה ב- 28 באוגוסט לפנות ערב. בתחילה הפורעים העלו את הגורן באש והמשיכו והקיפו את מתחם המשק והחלו לפרוץ אליו. אפרים צ'יזיק פקד לסגת לבית האבן בזחילה. הוא ניהל בעצמו את פעולת הנסיגה מהחצר לבית בלוותו את האנשים. בצאתו בפעם האחרונה מהבית לחצר פגע בו כדור והוא נהרג במקום. המגינים תפסו עמדות סמוך לחלונות הקומה השנייה וצלפו על הערבים הבוזזים. בחצות הגיע כוח הבריטי ודרש להפסיק את האש, משסירבו הערבים להפסיק את ההתקפה פתחו עליהם הבריטים באש ביחד עם המגינים. 40 גופות ערבים נספרו במקום. הבריטים פינו את המגינים אבל סירבו לקחת את גופתו של אפרים צ'יזיק. רק אחרי מספר ימים  חזרו לחולדה כמה מהמגינים ביחד עם בני משפחתו של אפרים והביאו את גופתו החרוכה לקבורה באדמת חולדה. המשק נשרף ונחרב עד היסוד.
1931 – החווה חזרה לפעול כאשר במקום התיישבה קבוצת גורדוניה א' שחבריה עלו בסוף 1929מפולין גליציה ולטביה והתיישבו עם הגעתם לארץ בחדרה, שם המתינו לאפשרות להתיישבות קבע. אנשי הקבוצה החלו בעבודות שיקום החווה ונטיעות ביער השרוף, במטעי הזיתים והפרי ובשדות הפלחה. באותה עת נפטרה המשוררת רחל לזכרה נטעה במקום חורשת עצים.
1936 – עם פרוץ המאורעות פונו ילדי הקיבוץ לקיבוץ נען השכן מחשש של התקפה נוספת על נקודת הישוב, המצויה בלב היער ומוקפת ישובים ערביים. באותה עת ועד סיום המאורעות בשנת 1939הושבתה אספקת אבן ממחצבות ערביות בארץ וחברת סולל בונה פיתחה בחולדה מחצבה כדי לספק חצץ לסלילת דרכים וכבישים. מאוחר יותר ניצלו לוחמי ההגנה את המחצבה לצורך אימוני ירי.
1937 – החליטו יחד מוסדות היישוב וחברי "גורדוניה אנשי הקיבוץ לעזוב את יער הרצל לבנות את המשק בגבעה סמוכה ממערב שהייתה נוחה יותר למגורים ולפיתוח משק חקלאי.
באותה שנה הוצבה על קברו של אפרים צ'יזיק אנדרטה הנקראת אנדרטת העבודה והגנה. האנדרטה פסל אבן, מעשה ידיה של הפסלת בתיה לישנסקי המתאר את  דמויותיהם של אפרים צ'יזיק, אחותו שרה צ'יזיק ודמות נוספת לזכר הנופלים במערכות ישראל. המצבה כמו פסל האריה השואג בתל חי שהוקם ב-1934 מסמלת את עמידת היישובים העבריים מאז תל חי ועד חולדה. בפסל משולבים כלי עבודה, המסמלים את הקשר של מגיני היישוב לחקלאות.

אנדרטת עבודה והגנה ביער חולדה

אנדרטת עבודה והגנה ביער חולדה

1938 – הוחל בהקמת הנקודה החדשה של קבוצת במקום הנוכחי ובהדרגה החלו חברי הקבוצה לעבור אליה. המעבר נמשך שלוש שנים. אולם, המצב הביטחוני לא השתנה וקבוצת חולדה המשיכה להיות מבודדת ומוקפת ישובים ערביים עוינים עד הקמת המדינה. ארבעה מחבריה נהרגו בדרכים בהתקפות של ערביי הסביבה.
בתחילת אוקטובר 1943 – למחרת ראש השנה תש"ד, הוקפה חולדה ע"י מאות חיילים ושוטרים בריטים ונערך בה חיפוש אחר נשק אשר העונש על אחזקתו היה מות. במהלך החיפוש, התפתחה  קטטה בה לקחו חלק חברים וחברות. נמצאה תחמושת וכתוצאה מכך נאסרו שבעה חברים, נערך להם משפט מתוקשר היטב, בבית המשפט בירושלים. החברים נדונו לשנתיים ועד שש שנות מאסר, אותן ריצו עד ששוחררו עם תום מלחמת העולם השנייה.
1948 – במלחמת העצמאות, עם חסימת הדרך לירושלים, היה קיבוץ חולדה לתחנת יציאה והתארגנות הכוחות לפורצי הדרך לירושלים. באזור הקיבוץ נערך אחד משלושת הגדודים שהשתתפו במבצע נחשון בתחילת חודש אפריל.
מבריכת מים עגולה מבטון שבשולי חורשת הזיתים הוזרמו בימי מלחמת העצמאות לירושלים מים בצינור שנקרא "קו השילוח" (ע"ש ניקבת השילוח בירושלים, מימי המלך חזקיהו (700 לפנה"ס בקירוב). הצינור שהונח לאורך דרך בורמה וסיפק מים לירושלים, לאחר שהקו הראשי לעיר נותק. כמות המים שזרמה בקו הייתה  על 100 מ"ק מים לשעה וכנראה הצילה את תושבי ירושלים מצמא.

מערך דרכים לירושלים בזמן מלחמת העצמאות

מערך דרכים לירושלים בזמן מלחמת העצמאות

לאחר סיבוב מקיף ביער חולדה התקדמנו צפונה לאורך שדרת הושינגטוניה המפורסמת.

שדרת הושינגטוניה ביער חולדה

שדרת הושינגטוניה ביער חולדה

דקל ושינגטוניה – המין Washingtonia robusta (וושינגטוניה חסונה) הוא מין של דקל בסוג וושינגטוניה. מקור העץ הוא מקסיקו. גובהו 25 – 35 מ', עלי הוושינגטוניה הם בעלי פטוטרת שאורכה עד מטר, וטרף שאורכו אף הוא עד מטר. אורכה של התפרחת הוא עד שלושה מ', ועליה מספר רב של פרחים קטנים שצבעם לבן ורדרד בהיר שמדיפים ריח מתקתק. צורת הפרי עגולה, קוטרו 6- 8 מ"מ, וצבעו שחרחר. הפרי אכיל, טעמו מתוק ומזכיר מעט את טעם פרי התמר המצוי. משערים כי הוושינגטוניות הראשונות הובאו לארץ על ידי אהרון אהרונסון וניטעו ליד חוות הניסיונות שלו בעתלית, שדרת הוושינגטוניות הזו קיימת עד היום וניתן לראותה מכביש החוף. שדרות עצי וושינגטוניה נמצאות גם בכניסה למקוה ישראל מדרך יפו רמלה, בשדרות ארלוזרוב בעפולה וגם בעמק המעיינות בין טירת צבי ושדה אליהו לאורך הדרך שחיברה בין חוות הטמפלרים.

התקדמנו הלאה בשדרה מולו חלפה קבוצת רצים גדולה. בקצה השדרה הגענו למצפה טל.

מצפה טל אתר הנצחה לסגן טל צמח, בן קיבוץ חולדה שנהרג בימי האינתפאדה השניה,  ב – 19 בחודש מארס 2002 בהיתקלות בחמאם אל מליח שבבקעה. במקום דשא רחב,עצים, עמדת תצפית, מערכת רמקולים עם הסברים ממצים על ההיסטוריה, המיקום הגיאוגרפי ועל תולדות חייו של טל צמח ז"ל.

להפתעתנו ולאכזבתנו לא ניתן היה להסתובב באתר בגלל ההכנות לקראת חתונה שעמדה להיערך במקום בצהרים. מוזר מאוד!  מדוע אתר זיכרון והנצחה משמש גם אתר אירועים?

מצפה טל - אתר זיכרון המשמש גם כאתר אירועים

מצפה טל – אתר זיכרון המשמש גם כאתר אירועים

 

המשכנו הלאה מזרחה. לדאבוני בחרתי להתקדם בדרך אחת ימינה ממה שתכננתי. לקראת הגעה לכביש רמלה – צומת נחשון תקנו את הטעות ורכבנו בשולי כרם הזיתים וחזרנו לדרך. לפני שחצינו את הכביש בן ציון גילה לנו את מקצועו ומאז העשיר את ידיעתנו בבוטניקה. בנקודה זו הוא הסביר לנו על עץ התאנה.

בן ציון קוטף תאנה על מנת להסביר עליה

בן ציון קוטף תאנה על מנת להסביר עליה

תאנה – המין  Ficus carica (פיקוס התאנה) הוא עץ נשיר שמקורו באזורים ההרריים של פרס, עירק וטורקיה. העץ הוא אחד משבעת המינים ומסמל שלום ובטחון. תהליך ההאבקה והפרייה הוא מיוחד במינו ואופייני לכל המינים בסוג פיקוס כמו למשל שיקמה. הפגה היא תפרחת התאנה (פרי מדומה). מבנה מיוחד זה כולל מצעית קעורה דמוית כד חלול כאשר פרחי התאנה נמצאים על השטח הפנימי של המצעית. פתח הפגה סגור ע"י קשקשים המסודרים בצורת רעפים. האבקת הפרחים מתבצעת ע"י צרעות זעירות באורך 2-3 מ"מ ממין Blastophaga psenes. צרעות נקבות מטילות את ביציהן בפרחים הנקביים והצרעות הצעירות מתפתחות בתוך שחלות הפרחים. בו בזמן מתפתחות הפגות ומבשילות. כאשר הצרעות הבוגרות מתחילות לצאת מהפגה הן מתחככות בפרחים הזכריים שבראש הפגה ונושאות את האבקה איתן. עץ זה שתורם את האבקה מכונה עץ זכר. כאשר הנקבות נכנסות לפגה צעירה בעץ אחר הן מאביקות את הפרחים הנקביים באבקה מהפגות בהן הן גדלו. מפרחים מופרים אלו מתפתח הפרי האמיתי של התאנה, זהו פרי זעיר ביותר שמשקלו מיליגרמים ספורים!. עץ זה מכונה עץ נקבה.

 

התקדמנו הלאה וחצינו לכביש רמלה – צומת נחשון כביש 44 שנקרא גם כביש הגבורה

כביש הגבורה שנסלל על בסיס דרך עפר מרמלה לצומת אשתאול כחלק מהדרך לירושלים העוקפת את לטרון. שנחנך בשלהי הקרבות, ב-7 בדצמבר 1948. כביש זה שימש את התנועה לירושלים עד אחרי מלחמת ששת הימים ביוני 1967

 

לאחר שחצינו את הכביש התקדמנו מזרחה בדרך המסומנת ירוק לרגלי הגבעות(200 מ' – 260 מ) עליהם נמצא היישוב כרמי יוסף.

כרמי יוסף, מושבה שנבנתה במחצית הראשונה של שנות ה-80' על ידי התאחדות האיכרים ונקראת על שם יוסף ספיר ז"ל שהיה אחד מנשיאה. הרעיון להקמתה עלה עשור קודם לכן  על ידי "אגודת מים לכורמי סיידון גזר". בספטמבר 1977 אישרת וועדת שרים להתיישבות את הקמתה, בסוף יולי 1980 הונחה אבן הפינה ליישוב ובמרץ, 1983 החלה בניית בתים הראשונים, בספטמבר 1984 נכנסו לגור בביתם בכרמי-יוסף ראשוני המתיישבים. ביישוב מתגוררים כשלושת אלפים נפש.

 

התקדמנו במעלה הדרך חלפנו על פני מטעים מעניינים של פסיפלורה ומורנגה ושוב קיבלנו הסברים מבן ציון אודותיהם.

פסיפלורה – המין Passiflora edulis (שעונית נאכלת) הוא צמח מטפס אשר מטופח מסחרית לשם פריו האכיל. מקור הצמח באמריקה הדרומית והוא מגודל באופן מסחרי גם בארץ. לפסיפלורה יש פרי בעל צורה עגולה עד אובלית, קוטר הפרי 4 – 10 ס"מ, צבעו סגול או צהוב כאשר הוא בשל בהתאם לזן. תוכנו רך עד קשה, נוזלי ובו זרעים שחורים רבים. טעמו מתוק חמצמץ. הפרי מכיל אלקלואידים (תרכובת אורגנית המכילה חנקן) רבים הנגזרים מהאלקלואיד Harman. חלק מתרכובות אלו הם מעכבי MAO (Monoamine oxidase). חומרים אלו מעכבים את הפעילות של משפחת האנזימים Monoamine oxidase. כתוצאה מכך הם מונעים את הפירוק של מוליכים עצביים מונואמיניים (כמו דופמין, סרוטונין ואדרנלין), ובכך מגדילים את הזמינות שלהם. למעכבי MAO היסטוריה ארוכה של שימוש לצורך טיפול בדיכאון, מחל פרקינסון ועוד.
מורינגה – הסוג מורינגה (Moringa) שייך למשפחת המורינגיים. בסוג זה יש 13 מינים. בצמחיית הבר של ישראל קיים נציג של הסוג וזהו המין מורינגה רותמית (M. peregrine) .המין נדיר בארץ וגדל בעיקר בבקעת ים המלח (באזור עין גדי) והערבה. מין נוסף הגדל בארץ הוא מורינגה מכונפת (M. oleifera). מורינגה מכונפת הובאה לארץ בעיקר על ידי עולים מהודו ועל ידי עובדים זרים ממזרח אסיה. מורינגה הוא עץ טרופי שמסוגל לגדול על מעט מים ולשרוד בתנאי בצורת. הצמח הוא מהיר צמיחה וניתן לנצל את כל חלקיו לשימושים רבים. כל חלקי הצמח ניתנים לאכילה לאחר בישול או קלייה. מזרעים יבשים מפיקים את שמן המורינגה האיכותי המשמש גם למאכל וגם לתעשיית הקוסמטיקה.

 

המשכנו מזרחה הלאה ועלינו לראש תל גזר אחד האתרים הבולטים באזור.

במרומי תל גזר

במרומי תל גזר

תל גזר משתרע על פני 130 דונם, ובו נמצאו 26 שכבות יישוב, החל מהתקופה הכלקוליתית (3500 לפני הספירה הנוצרית) ועד לתקופה הרומית (100 לספירת הנוצרים), וכן בדורות האחרונים. גובה התל כ- 230 מ', והוא מתנשא עד לרום 90 מ' מעל לסביבתו. רוב השרידים הם מהתקופה הכנענית התיכונה והמאוחרת, ומהתקופה הישראלית. בתקופות אלו היתה גזר עיר מרכזית וחשובה, ששלטה על צומת דרכים אזורית.
העיר מוזכרת במקורות היסטוריים רבים, ביניהם מכתבי תל אל-עמארנה במצרים (סביבות שנת 1360 לפני הספירה), המקרא, תבליט אשורי המתאר את מסעות תגלת פלאסר, וספר המקבים. במקרא מוזכרת גזר הן בימי יהושע (מלך גזר מוזכר בין המלכים שהיכה יהושע – יהושע י"ב), והן בימי שלמה המלך, אז מוזכרת גזר כעיר כנענית שנכבשה בידי פרעה מלך מצרים כנדוניה לביתו שהתחתנה עם שלמה – "פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם עָלָה, וַיִּלְכֹּד אֶת-גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ, וְאֶת-הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעִיר, הָרָג; וַיִּתְּנָהּ, שִׁלֻּחִים, לְבִתּוֹ, אֵשֶׁת שְׁלֹמֹה. וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת-גָּזֶר" (מלכים א' ט', ט"ז-י"ז). גזר נכבשה בידי שמעון החשמונאי בשנת 142 לפני הספירה, ובמרחב הסמוך התגלה ממצא ייחודי – תריסר כתובות חקוקות באבן, בעברית וביוונית, המציינות את "תחום גזר". כיום ניתן לראות בשטח ארבע כתובות (מחוץ לגן הלאומי), שלוש מהן בתחום יער המגינים והרביעית ביישוב כרמי יוסף. ממצא מעניין נוסף התגלה בחפירות בעיר עצמה, והוא כתובת יוונית בה כתוב "פמפרס (אומר) : מי יתן ותרד אש השמים על בית שמעון". ייתכן שממצא זה מצביע על שבויים יווניים שהוחזקו בעיר לאחר כיבושה בידי החשמונאים. גזר ירדה מגדולתה בתקופה הרומית, עם עלייתה של עיר סמוכה אמאוס באזור מחלף לטרון.
זיהוייה המחודש של העיר היה לראשונה בידי החוקר קלרמון-גנו, בשנת 1871. בשנים 1902-1909 נחפר התל לראשונה בידי החוקר הבריטי מקאליסטר, שמצא באתר, בין היתר, את "לוח גזר" – התעודה העברית הקדומה ביותר שנמצאה עד היום, ומציינת את העבודות החקלאיות שנעשו לאורך השנה. הלוח המקורי נמצא כיום במוזיאון באיסנטבול, והעתק מוגדל שלו הוצב בכניסה למסלול ההליכה בתל. חפירות נוספות בתל גזר בוצעו בשנים 1964-1973. בתחום התל נמצאים כמה אתרים בולטים: מפעל המים הכנעני, השער הכנעני, שער שלמה והמצבות הכנעניות.
מפעל המים נחצב בתקופה הכנענית התיכונה, וכולל פיר ובקרקעיתו מנהרה משופעת היורדת לעומק 40 מ' מתחת לפני השטח – אל מפלס מי התהום. המפעל איפשר לעיר נגישות למקור מים גם בעת מצור. בקרבת מפעל המים נמצא השער הכנעני – שער העיר הכנענית, המחובר בחומה למגדל שמירה גדול. השער והמגדל השתלבו בחומת העיר. השער בנוי לבני בוץ על יסודות אבן, והשתמר לגובה 7 מ'. שמאלה לשער נמצאים שרידי מגדל שמירה ענק, שרוחבו 16 מ' ואורכו 20 מ' – מבנה הביצורים הגדול מסוגו בארץ. ממזרח לשער הכנעני, נמצא "שער שלמה" – השער הדרומי של גזר הישראלית. התנ"ך מספר כי גזר נכבשה בידי מלך מצרים כנדוניה לביתו שהתחתנה עם שלמה (מלכים א' ט'), ולאחר מכן בנה שלמה את גזר. השער דומה לשערים שנחשפו בחפירות חצור ומגידו, ונמצאו עליו עדויות לשריפה עזה – ייתכן שיש לייחס אותה לכיבוש של שישק מלך מצרים, בשנת 925 לפני הספירה הנוצרית.
הסמל המרכזי של גזר עבור המטיילים, הוא "מקדש המצבות" – מתחם פולחני הכולל אגן אבן אחד ועשר מצבות אבן, בגדלים וצורות שונות. ייתכן שהמקדש שימש לכריתת בריתות בין שבטים או בין ערי מדינה, וכן לחידוש בריתות כאלה.
במערב התל נמצאים שרידי קבר שייח', המיוחס לשייח' מוחמד אל-ג'זארלי, ונבנה ככל הנראה לפני שנת 1600, ואילו במזרח התל נמצא מצפור ובו פעמוני רוח.

מבט מתל גזר מערבה

מבט מתל גזר מערבה

 

 

בתל גזר גם נתנו דעתנו על הקרבות לכיבוש הכפרים הערבים במלחמת העצמאות על מנת ליצור רצף במרחב הדרך לירושלים. מבין הכפרים דברנו על הכפר אבו שושה שנמצא במורדות תל גזר ותושביו התנכלו לאנשי קיבוץ גזר.

 אבו שושה –  בתחילת המאה ה-19 חיו בכפר כמאה משפחות בבתי אבן ובוץ. מספר שנים לפני מלחמת העצמאות התגוררו בכפר כנראה 870  תושבים ולהם כשלושת אלפים דונם. בליל 30-31.3.48 במסגרת פעולות מקדימות של מבצע נחשון לשחרור הדרך לירושלים נערכה בכפר אבו שושה בצעו חיילי פלוגה ב' של גדוד 52 מחטיבת גבעתי פעולת תגמול על רצח השומר בשדות גזר עשרה ימים קודם לכן. בפעולה זו פוצצו בית המוכתר והבאר, והוצב מארב לתגבורות ערביות. במבצע ברק ב-14 במאי 1948 נכבש הכפר על ידי חטיבת גבעתי, תושביו ברחו, וחלק מבתי הכפר פוצצו. הרס הכפר תואם עם מתקפה שנעה מזרחה במטרה לכבוש את לטרון. ב-1948 הוקםעל אתר הכפר ההרוס יישוב בשם עמלים שלא החזיק מעמד.

הכפרים הערביים עד מלחמת העצמאות במרחב הטיול המקור: אתר זוכרות

הכפרים הערביים עד מלחמת העצמאות במרחב הטיול המקור: אתר זוכרות

 

ירדנו מהתל מזרחה. אני העדפתי לחזור ולרכב בדרך הסולינג ואילו בן ציון וארז גלשנו לאורך התל ומדרונותיו הדרומיים והמזרחיים.

דרך הסולינג הבריטית מדרום לתל גזר שחיברה בין אבו שושה במערב ובין אל קובב במזרח

דרך הסולינג הבריטית מדרום לתל גזר שחיברה בין אבו שושה במערב ובין אל קובב במזרח

הגענו לעין יָרד שהוא המעיין האחרון הנובע באזור תל גזר (מעיינות נוספים חרבו) בראש נחל גזר, אחד מיובליו של נחל איילון. סביבו יש אחו לח בו גדלים תלתן הביצות, אשבל הביצה, גומא ארוך, טיון דביק ועבקנה שכיח. לצד המעיין, הנובע בבאר בעומק כמטר וחצי, צומחת תאנה וכן נשתלו עצי בוסתן והוצבה פינת זיכרון לחייל איתי שטיינברגר, תושב כרמי יוסף, שנפל במלחמת לבנון השנייה. ליד המעיין הצמח כף-הצפרדע הדגנית – אחד הצמחים הנדירים ביותר בישראל. מין זה לא אותר שוב במקום בשנים האחרונות.

 

בחורשת החרובים בצד דרך הסולינג למול עין ירד עצרנו להפסקת קפה. לאחריה המשכנו מזרחה עד פאתי היישובים משמר איילון וכפר בן נון אולם אליהם לא הגענו. פנינו צפון מערב והתקדמנו לעבר קיבוץ גזר וממנו התקדמנו לעבר בית עוזיאל .

גזר – קיבוץ שהוקם בשנת 1945, על ידי קבוצת עולים מאירופה ונקרא על שם העיר העתיקה גזר הסמוכה  (תל גזר). שמו המקורי של הקיבוץ היה הדסה- גזר, על שם הגרעין שבמקור הורכב ממספר קבוצות שונות שעברו הכשרה לקראת עלייה על הקרקע בקיבוצים שונים. בשנת 1961 עזבו המייסדים את הקיבוץ וגרעין הקיבוץ הוחלף מספר פעמים, עד שלבסוף התיישבו בו קבוצת עולים מארצות הברית (1974)
בית עוזיאל – מושב, שהוקם בשנת 1956 ונקרא על שמו של הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, הרב הראשי הספרדי של מדינת ישראל. במקום מתגוררים כ- 150 בתי אב, אוכלוסייה חילונית ומסורתית

 

מתוך בית עוזיאל עברנו דרומה לשדות הפלפל וחצינו את אחד מיובליו העליונים של נחל עקרון. שם זכינו לעוד הסברים בוטניים על צמחי הנחלים: הקנה המצוי והטיון דביק

טיון דביק – המין Inula viscosa (טיון דביק) הוא בן-שיח רב-שנתי בעל פריחה צהובה וריח עז ביותר. הצמח שכיח מאוד בישראל, והוא נפוץ כמעט בכל אזורי הארץ. גובה הצמח 50 – 120 ס"מ, עליו רכים ומכוסים בצפיפות בבלוטות גדולות אשר מפרישות נוזל ריחני ודביק (מכאן שם המין הלטיני של הצמח). הצמח מקובל מאוד במגוון שימושים עממיים בין ערביי הארץ. לפי ניסים קריספיל העלים משמשים לחבישת פצעים, תמצית עלים משמשת לטיפול בעור יבש, ושאיפת אדי טיון משמשת לטיפול בראומטיזם ובעקרוּת. מחקרים מדעיים שנערכו בשני העשורים האחרונים בישראל הראו שלמיצויים מטיון דביק יש פעילות אנטי-סרטנית.
קנה – המין Phragmites australis (קנה מצוי) הינו עשב מעוצה רב-שנתי גבוה (3 – 5 מ' ואף יותר) השייך למשפחת הדגניים (כמו חיטה). הגבעולים הם קנים חלולים בקוטר 1 – 3 ס"מ. העלים סרגליים, רוחבם 4 ס"מ ואורכם כ- 40 ס"מ. לצמח קנה-שורש זוחל ארוך והוא מתרבה באופן וגטטיבי מקני שורש ומשלוחות. לקנה תפרחת מסוג מכבד גדול (אורכו 20 – 60 ס"מ) אשר מייצר זרעים שנפוצים בקלות ומגדילים את תפוצתו ביעילות. הצמח גדל בגדות נחלים ובשאר בתי-גידול לחים. לפעמים גדל ליד קנה מצוי המין סוף מצוי (Typha domingensis). ברור ששני הצמחים הם מינים שונים לחלוטין, ממשפחות שונות (הסוף הוא ממשפחת הסופיים), שרק גדלים באותו בית גידול. ההבדל העיקרי בין שני הצמחים הוא שלקנה מצוי יש גבעולים חלולים, ולסוף מצוי אין גבעולים על-קרקעיים בכלל, פרט לגבעול הפריחה, וזה איננו חלול.

 

מצומת התקדמנו לעבר המושבים פדיה ופתחיה ועברנו ליד מרכז שיווק הסיטונאי של פרות וירקות 'ביכורי השדה' ונתנו דעתנו גם לשאלה מדוע מיקומו נקבע כאן – במקום נגיש במרכז הארץ שעלות שכירות הקרקע נמוכה.

פדיה מושב המשתייך לתנועת המושבים, והוא מושב חקלאי בעל חלקות אדמה גדולות שהוקם ב-1951 על ידי עולים מעיראק. על אדמות אבו שושה ושמו נלקח מספר מלכים ב, שם הוא מופיע כשם פרטי.
פתחיה, מושב שהוקם בשנת 1951 על אדמותיו של היישוב הערבי אל-נענה, שתושביו ברחו לאזור רמאללה, ירושלים וירדן במהלך מלחמת העצמאות. ליישוב הגיעו עולים מתוניסיה ובשלב מאוחר יותר הצטרפו לישוב עולים מאלג'יריה ומהודו.  תחילה, נקרא היישוב "גזר 10". כיום, תושבי המושב עוסקים בעיקר בגידול ענבים ובעבודות חוץ.

לפני הכניסה למושב זכינו להסבר בוטני נוסף והפעם על קיקיון המצוי

מקשיבים להסבריו של בן ציון על הקיקיון המצוי

מקשיבים להסבריו של בן ציון על הקיקיון המצוי

קיקיון – המין Ricinus communis (קיקיון מצוי) הוא המין היחידי בסוג קיקיון (Ricinus). זהו שיח שמוצאו באפריקה והוא יכול להגיע לגובה של עד 5 מטר. הצמח רעיל לאדם בגלל נוכחות החלבון הרעיל ריצין בקליפת הזרע. מזרעי הקיקיון מפיקים שמן קיק שמשמש ברפואה כחומר משלשל, בתעשיית המזון כתוסף וכחומר מונע התפתחות עובש, ובתעשייה לייצור שמן סיכה, שמן בלמים ועוד. הודו, ברזיל וסין הם מגדלי צמח הקיקיון הגדולים בעולם. הרעיון לייצר דלק משמנים צמחיים הוא לא חדש, וכבר בשנות ה-20 של המאה העשרים בדקו מספר מדינות את האפשרות להשתמש בשמן צמחי כמקור לדלק. בשנת 1937 נרשם הפטנט הראשון בבלגיה לטרנספורמציה של שמן צמחי לדלק המכונה כיום ביודיזל. התהליך התעשייתי הראשון נרשם כפטנט בשנת 1977 בברזיל. בתחילת המאה ה-21 זוהו 21 מדינות בעולם בהן קיימים פרויקטים מסחריים של ביודיזל. בישראל קיימות מספר חברות משמעותיות בקנה מידה עולמי בתחום הביודיזל מצמח הקיקיון. מאמצי הטיפוח של חברות אלו הפכו את השיח הרב-שנתי בגובה מספר מטרים לגידול-שדה חד-שנתי בגובה מספר עשרות סנטימטרים המסיים מחזור גידול במאה ימים.

 

נכנסנו לתוך מושב פדיה ורכבנו לאורכו בכיוון צפון לדרום ועלינו על הדרך לכיוון חולדה. בתחילה רכבנו בין הגפנים לאחר הבציר ובערך במחצית הדרך פנינו מערבה ומצאנו עצמנו בתוך מטע רימונים גדול. שוב הועשרנו בידע על עץ הרימון תוך כדי טעימה של הפרי.

רימון – המין Punica granatum (רימון) הוא עץ/שיח נשיר שמקורו באזורים ההרריים של פרס, עירק וטורקיה. הוא איננו גדל בר בישראל והגיע כנראה מצפון פרס. הפרי הוא ענבה מדומה בעלת מבנה כדורי והוא יכול להגיע למשקל של 1 ק"ג ויותר. הפרי מכיל מאות זרעים בצבע ורוד עד ארגמן. הזרע מכונה אריל (Aril) כמו בפרי הליצ'י, למרות שזהו איננו אריל במובן הבוטני. למעשה, קליפת הזרע (Testa) של הרימון היא עסיסית (כמו אריל) ומכונה סרקוטסטה (Sarccotesta).

במטע הרימונים מדרום לפדיה

במטע הרימונים מדרום לפדיה

טעימה במטע הרימונים מדרום לפדיה

טעימה במטע הרימונים מדרום לפדיה

 

 

בנקודה זו הגענו לחלק האחרון של המסלול גלשנו הכרמים בצידי יובלי נחל השלושה שאף הוא חלק מאגן הניקוז של נחל שורק.

נחל השלושה מנציח את שלושת חברי חולדה אברהם קוצר, יהודה קליינר ונחמן בלוישטין, שנהרגו בהתקפה על רכבם בשובם מהעבודה לקיבוץ בשנת 1938

ירידה דרומה לכיוון נחל השלושה והלאה חזרה לעבר חולדה

ירידה דרומה לכיוון נחל השלושה והלאה חזרה לעבר חולדה

 

לאחר שחצינו את היובל המרכזי של נחל השלושה רכבנו שוב במטעי הרימון עמוסי הפרי. משם הדרך הקצרה הובילה אותנו חזרה לחולדה ושם הסתיים הטיול.

 

בין חולדה לגזר, 18/9/2015

בין חולדה לגזר, 18/9/2015

בין חולדה לגזר, 18/9/2015

בין חולדה לגזר, 18/9/2015

 

אחרי חמש שעות הסתיים טיול של סוף קיץ שהתחיל בבוקר קריר ונעים. במשך הטיול לא היה חם במיוחד. אולם שרידי האובך הגדול משבוע לפני כן בלטו באוויר ועל פני הצמחייה. הגיעה השעה שירד גשם וינקה לנו מעט את האוויר.

לסיכום, היה זה טיול מעניין, נעים ומלמד שהשאיר טעם של עוד טיולים כאלה.