בכל טיול, רכיבה, סיור או שיטוט, יש רצון גם לחדש.

הכוונה היא להכיר מקום חדש או וגם נתיב או מסלול שטרם עברנו בו.

כך היה לנו, ברכיבה ביום שבת, 28 אוקטובר 2023, היום ה-22 של המלחמה הארורה.

בשעת בוקר מוקדמת, של יום סתו של קיץ חם, יצאנו מיכאל סופר, יונה בקלצ'וק ואני  לדרך בנתיב המוצג במפה להלן, כולו מצפון ומעבר לירקון.

ברכיבה במסלול זה היו לנו שלושה חידושים.

בתחילה הכרנו שבילי אופניים נהדרים בשכונות צפון העיר.

החידוש העיקרי, עברנו לאורכו של קטע חדש של טיילת העיר.

החידוש השלישי, ראינו את סיום עבודות השיקום של עשר טחנות, שאת תחילתן ראינו הרכיבה לפני שנה עבר הירקון ונחל הירקון, ראשית סתו תשפ"ג

תיעוד זה מתמקד בקטע החדש של הטיילת בו רכבנו מחוף הצוק בצפון ועד חוף תל ברוך בדרום.

קטע טיילת זה נפתח לציבור במחצית ספטמבר 2023 לאחר עשור של עבודות תכנון, גינון, סלילה ופיתוח.

קטע זה עובר בדיונות מעל מצוק חוף הים ואורכה כשני קילומטרים ובו שבילי הליכה ורכיבה, פינות ישיבה מול הים.

כל מילה נוספת על קטע זה מיותרת, הצילומים הבאים יעידו על יופיו ועל הכיף לנוע בו ברגל או ברכיבה.

*

המסלול, ראשיתו משכונת ישגב נגד כיוון השעון

*****

בכניסה לחוף הצוק

****

תחילת הטיילת בחוף הצוק

****

*

*

צילום יונה בקלצ'וק

*

****

*

*

*

****

*

צילום יונה בקלצ'וק

*****

*

***

*

צילום יונה בקלצ'וק

*****

*

*

*

*

******

*

*

*

****

*

****

חוף תל ברוך

סוף

הקטע החדש
משלים רצף של
טיילת לאורך
כל חוף תל אביב,
מיפו בדרום
ועד חוף הצוק בצפון

הרכיבה בקטע החדש
הייתה תענוג,

המראות בה וממנה
נפלאים,

לא שבענו,
נחזור אליה בקרוב

****

תודה לך מיכאל
שהובלת אותנו
במסלול חידושים אלה

תודה לך יונה
שהצטרפת אלינו

רכיבה וצילום הם "שילוב ראוי", גם פעילות גופנית, גם תנועה וטיול וגם צילום.

ביום חמישי, 26 באוקטובר 2023, היום ה-20 של המלחמה, בשעות האור האחרונות, יצאתי להתאוורר ברכיבת/צילום במרכז ירושלים.

התחלתי בשכונת רחביה, דרך גן העצמאות הגעתי לקצה רחוב יפו מול חומות העיר העתיקה.  המשכתי ודרך כיכר העירייה הגעתי למתחם הקמפוס החדש של בצלאל במגרש הרוסים. ירדתי חזרה לכיכר ציון ומשם לאורך רחוב יפו המשכתי לעבר שוק מחנה יהודה.  חציתי את השוק וחזרתי לנקודת ההתחלה.

רכיבה זו הייתה גם המשך החזרה לכושר והייתה קצרה בזמן (פחות משעתיים) במרחק (6.5 ק"מ).

במהלך הרכיבה עצרתי פעמים רבות וצלמתי להנאתי.

*

*****

*

*

*

*

*****

*

*****

*

*

*

*

****

****

*****

*

*

*

*****

*

*

*

*****

*

*

*****

*

*****

*

*

****

*

******

*

*

*

*

*

*

*

*

*

**********

*

*

*

*****

*

*

****

*

*

*

*

*****

סוף

החלטתי לחזור לרכוב על האופניים על מנת לשמור על שפיות בימי מלחמה אלה ולעסוק מעט בפעילות גופנית.

ביום רביעי 24 באוקטובר 2023, לאחר שנה של הפסקה, יצאתי לרכיבה הראשונה.

קודם, האופניים הוחזרו לכשירות על ידיו של המכנופן המוכשר איברהים (אופני ההר).  בהזדמנות זו גם צלמתי אותו.

על מנת להסתגל חזרה לאופנים ולהיכנס לכושר בהדרגה, רכבתי מעט ( 5 ק"מ עם מעט עליות) בשכונת מגוריי שברכס חלילים שבמבשרת ציון.

שמחתי לרכוב וגם נהניתי ממראות של תחילת השלכת בשעת אחרי הצהרים המאוחרת.

*

*

*

*

****

*

******

*

*

*

*

*

*

*

******

*

*

*

*

*

סוף 

הכינוי המקובל והשגור בפי כל ליישובי הספר מול רצועת עזה הוא "עוטף עזה".

המונח "עוטף עזה" אינו הגיוני, הם אינם מגינים על עזה.

יש לשרש את המונח "עוטף עזה אחת ולתמיד!

יישובים אלה הם חלק ממערך "עוטף ישראל".

נכון וראוי לכנות אותם יישובי הספר בצפון מערב הנגב

יישובים אלה נכללים בתחומי ארבע מועצות אזוריות.

מועצה אזורית אשכול היא הגדולה מבין הארבע.

שלוש המועצות האחרות שנושקות לגבול הרצועה הן: מועצה אזורית שדות נגב, מועצה אזורית שער הנגב ומועצה אזורית חוף אשקלון.

בשבת השחורה והארורה, שמחת תורה תשפ"ד הופקרו יישובים וספגו מכה קשה. אנשי חמאס הרגו מאות מתושבי יישובי המועצה ואלה הם. כמו כן נחטפו מבוגרים, נשים וטף לרצועת עזה ושרפו בתים רבים והפכו חלק מהקיבוצים ל עיי חרבות.

שטח המועצה האזורית מול רצועת עזה וגבול מצרים

מועצה האזורית אשכול היא המאוכלסת ביותר בנגב, המונה כ- 16,000 תושבים המתגוררים בקיבוצים, במושבים ובישובים קהילתיים.

 

המועצה האזורית הוקמה בשנת 1951 בשם "חבל מעון", על-שם היישוב העתיק מעון שהיה קיים בתחומה.

 

ב-19 באוגוסט 1969 הוחלף שמה ל"מועצה אזורית אשכול" לזכר לוי אשכול, ראש ממשלת ישראל, שנפטר זמן מה קודם לכן.

הפרנסה העיקרית של תושבי מועצה אזורית אשכול היא חקלאות,

 

אשכול היא המועצה החקלאית הגדולה ביותר בארץ ומספקת 60% מהתוצרת החקלאית של מדינת ישראל.

 

ברוב הקיבוצים קיימים גם מפעלי תעשייה, וביישובים הקהילתיים הפרנסה המרכזית היא שירותים.

יישובי המועצה האזורית אשכול

ציר התנועה המרכזי החוצה את האזור הינו כביש 232, המחבר את המועצה עם מרכז הארץ.

 

מרכז המועצה נמצא במרחק של 35 דקות מבאר שבע, 75 דקות מתל אביב, 20 דקות ממכללת ספיר ושדרות, 40 דקות מאשקלון.

כביש 232, הציר המרכזי לאורך שטח המועצה. ממערב ומצפון לו למול הרצועה נמצאים מרבית הקיבוצים מדרום נמצאים המושבים

*

היישובים בתחום המועצה האזורית הוקמו בהדרגה מאז העשור טרם הקמת המדינה .

 

בשנות ה-40' של המאה העשרים בזמן מהקמת שלושת המצפים בנגב והוקם מצפה גבולות לימים קבוץ גבולות

 

במוצאי יום כיפור תש"ז במסגרת הקמת י"א הנקודות  הוקמו אורים, נירים ובארי ואחריהם הוקמו מבטחים וצאלים.

 

לאחר הקמת המדינה בשהות ה-50' וה-60' הוקמו מרבית יישובי המועצה הקיבוצים מגן, ניר יצחק, רעים, עין השלושה, כיסופים, ניר עוז והמושבים  עמיעוז, ישע, כרם שלום, אוהד, תלמי אליהו, צוחר ושדה ניצן.

 

בסוף שנות ה-70' וראשית שנות ה-80' במסגרת פינוי פתחת רפיח היא חבל ימית הוקמו יישובים חדשים והם המושבים עין הבשור, תלמי יוסף ופריגן ודקל  והקיבוצים חולית, וסופה והמושבים החדשים בחבל שלום: יבול, שדי אברהם, יתד ומאוחר יותר גם אבשלום.

 

לאחר פינוי גוש קטיף בעשור הראשון של שנות ה-2000 נבנו הישובים נווה, בני נצרים ושלומית.

הקיבוצים בצפון שטח המועצה

בארי – קיבוץ בארי (הנקרא על שמו העברי של ברל כצנלסון) עלה על הקרקע על אדמות נחביר שעל גבול רצועת עזה, במוצאי יום הכיפורים תש"ז (1946), כחלק ממבצע 11 הנקודות ליישוב הנגב. הקבוצות המייסדות הן: בוגרי "הנוער העובד" וקבוצת "הצופים" ב', שהתאחדו עם חניכי תנועת "החלוץ" מבבל. עד העלייה על הקרקע התארגנו החברים בפלוגת עבודה במושבה גדרה. חלקם עבדו בפלוגת העבודה בסדום. במלחמת העצמאות נהרסו מבני היישוב, כתוצאה מהפגזות המצרים, והחברים בילו את תקופת המלחמה בבונקרים ובתעלות לחימה. עם גמר המלחמה היישוב העתיק את מקומו ליישוב הקבע – 2 ק"מ מזרחה מנחביר. לקיבוץ משק חקלאי הכולל גידולי חיטה, תפו"א, חמניות, בוטנים, גרעיני אבטיח, פרדס, מטעי חוחובה ואבוקדו. הענף העיקרי במשק הוא דפוס בארי – הדפוס הראשון בנגב.

 

רעים – קיבוץ רעים נוסד בשנת 1949, בידי גרעין של תנועת הצופים ו' ששירת בפלמ"ח. בשעת העלייה היו בגרעין מאה חברים. בתחילה הוא נקרא "תל רעים" על שם תל גמה שליד היישוב. מאוחר יותר הוסב שמו לרעים, ששמו הערבי הוא "תל אלג'אמע" ("תל החבורה" או "תל הרעים"), לזכר חברי הגרעין המייסד שנפלו במלחמת העצמאות. במשך השנים קיבוץ רעים התבסס בעיקר על קליטה של גרעיני נח"ל מתנועות הנוער השונות: הצופים, הנוער העובד, המחנות העולים וגרעינים פרטיים. לצד אלו קלט הקיבוץ עולים חדשים ממדינות שונות באירופה ומצפון אפריקה וחברי תנועות נוער ישראליות. קיבוץ רעים הוא קיבוץ שיתופי. . פרנסת הקיבוץ נשענת על ענף החקלאות (פרדסים וגידולי שדה) ובעלי חיים (רפת, לולים ועוד) בשיתוף פעולה עם קיבוצים נוספים. כמו כן קיימים שני מפעלי תעשייה בקיבוץ: האחד מפעל לעיבוד מתכת בקרני לייזר ("ישרלייזר רעים") והשני, מפעל "ישרביג" העוסק בייצור מבלטים לתעשיית הקרטון. חברי הקיבוץ עובדים בכל הענפים וגם בעבודות חוץ, בענפי השירות וענפי עזר כמו במכבסה, במוסך, בנגריה, בבניין, במשרד החינוך, אצל מעסיקים פרטיים, במפעלים אזוריים ובמקצועות חופשיים נוספים. הקיבוץ מחזיק בחלק מהבעלות של א.ב מתכננים, אחת מחברות התכנון הגדולות בישראל.

 

כיסופים – הקיבוץ נוסד בשנת 1951, על ידי גרעין תנועת נוער מארצות הברית ואמריקה הדרומית. שטחי הקיבוץ משתרעים על כ-9,500 דונם. בעשרות משנותיו הראשונות פעל בקיבוץ מפעל לייצור משקפיים. ענפי החקלאות הם רפת, לול, מטע אבוקדו, פרדסים וגידולי שדה. בכיסופים מוזיאון ובו ממצאים ארכאולוגיים מן האזור (באר שמע ועוד), בשדות הקיבוץ נמצאה בשנות ה-70 של המאה ה-20 שרידיה של כנסייה ביזנטית שרצפתה כללה תיאור של בעלי חיים במחזות ציד וחיים שלווים.

ערוץ נחל הבשור

הקיבוצים והמושב במרכז תחום המועצה

עין השלושה – עין השלושה (עֵין הַשְּלֹשָה) הוא קיבוץ מתחדש השייך לתק"ם הנוער הציוני. הקיבוץ הוקם ב-1950 על ידי בני גרעין של הנוער הציוני מאמריקה הלטינית. בני הגרעין הגיעו לאכלס את קיבוץ נוה יאיר שהוקם כשנה קודם וסבל מקשיים. לאחר מספר חודשים עבר הגרעין המייסד למקומו הנוכחי וייסד את קיבוץ עין השלושה. שם הקיבוץ הוא לזכר שלושה מחברי הגרעין המייסד שנפלו במלחמת העצמאות.

 

נירים – הקיבוץ הוקם על ידי גרעין "ניר" של השומר הצעיר, שעבר הכשרה בניר דוד. הקיבוץ התארגן ביולי 1946 בראשון לציון ושלח את ראשוני חבריו לגבולות. לאחר שהות של מספר חדשים במצפה גבולות, יצאו חברי נירים במוצאי יום הכיפורים תש"ז, 6 באוקטובר1946, במסגרת עליית 11 הנקודות לנגב הצפוני והתיישבו על 1600 דונם במקומו הראשון של הקיבוץ (ליד קיבוץ סופה של היום), שנקרא דנגור במלחמת העצמאות עמד בקרב נגד הצבא המצרי ויכל לו. לאחר המלחמה, בתחילת 1949 עבר הקיבוץ למקומו הנוכחי ובשטחו המקורי הוקם הקיבוץ ניר יצחק. שטח הקיבוץ הוא כ-22,000 דונם. עיקר פרנסתו של נירים היא על החקלאות. ענף גידולי השדה חולש על שטחים נרחבים וגידולים מגוונים ומעסיק עובדים מקצועיים רבים, מרביתם בני הקיבוץ. בנירים ענפים חקלאיים נוספים, כמו מטע האבוקדו, החממות והרפת. לקיבוץ שותפות במפעל 'נירלט' ובנוסף, חלק נכבד מחבריו מוצא את פרנסתו מחוץ לקיבוץ בעבודות בתחומי החינוך והאקדמיה, החקלאות, הרווחה ובריאות הנפש, ההנדסה והטכנולוגיה. להרחבה ראו קיבוץ נירים שבמישור חוף הנגב וגם שדות קיבוץ נירים בעוטף ישראל שבנגב המערבי וגם אתר אנדרטת נירים על אדמות דנגור, צמוד לקיבוץ סופה וגם מאגר נירים ועוד בקטע התיכון של דרך הבשור

 

ניר עוז – ניר עוז הוקם בספטמבר 1955 על ידי גרעין של הקיבוץ הארצי, כהיאחזות נח"ל ה-15 והקיבוץ ה-70 של הקיבוץ הארצי. טקס העלייה על הקרקע התקיים ב-29 בספטמבר 1955.  לקיבוץ הוקצו בראשיתו 6,000 דונם והוא יועד להתבסס על לול, רפת, גידולי שדה, בעיקר שעורה, ומטעים. העלייה על הקרקע התאפשרה הודות לצינור מפעל ירקון-נגב שסיפק מים להשקאת 200 דונם שלחין באזור. באפריל 1957 הגיע למקום גרעין הקבע של הקיבוץ. שטח הקיבוץ הוא כ-20,000 דונם. ענפי החקלאות של הקיבוץ. כוללים: פלחה, שלחין, מטעים, בקר (עגלים לבשר) ולול. בקיבוץ נמצא מפעל נירלט לייצור חומרי איטום סיליקוניים, צבעים וחומרי בניין, וגם חברה לתכנון ופיתוח הנדסי. להרחבה ראו קיבוץ ניר עוז בגבול הנגב המערבי וגם גן הפסלים בחצר הבית הלבן במשבצת ניר עוז

 

מגן – את קיבוץ מגן ייסדו בני גרעין של השומר הצעיר מרומניה שחלקם שהו כשנה במחנות המעצר בקפריסין, אליהם הצטרפו בני גרעינים של השומר הצעיר מילידי הארץ ובהמשך בני ובנות גרעינים ממערב אירופה. העלייה על הקרקע הייתה בתאריך 16 באוגוסט 1949 על שרידי משלט שיח' נוראן, שנכבש בראשית דצמבר 1948, במהלך מבצע אסף על ידי גדוד 89 של חטיבה 8, חטיבת יצחק שדה. גבעת השיח' היא הנקודה הגבוהה ביותר באזור ומשמשת נקודת תצפית אל עבר יישובי המועצה האזורית אשכול ודרום רצועת עזה. הקיבוץ נמצא בצמוד למוסדות ציבור רבים, בהם משרדי המועצה האזורית, בית הספר היסודי המשמש את ישובי המועצה, בית הספר התיכון של המועצה ותיאטרון הנגב, ומקהלת אשכול. שטחו החקלאי של הקיבוץ עומד על כ־8,500 דונם. באפריל 2023 עבר הקיבוץ הפרטה, במתכונת של קיבוץ מתחדש. מקורות ההכנסה המרכזיים של הקיבוץ הם מפעל "מגן אקו-אנרג'י" (קודם לכן "פלסטיק מגן") לייצור מערכות אנרגיה סולארית; חקלאות – גידולי שדה (תפוחי אדמה, בוטנים, צנוניות, חיטה, גזר), רפת (בשיתוף הקיבוצים גבולות ובארי), והכנסות מעבודות חוץ.

 

עין הבשור – עין הבשור משתייך לתנועת המושבים, והוקם בשנת 1982 על ידי קבוצת מפונים מחבל ימית שבסיני, מהמושבים שדות, חרובית, נביעות, אוגדה, פריאל, ימית, זהרון, דקלה, נתיב העשרה ותלמי יוסף. תחילה היו במושב 72 משקים. בשנת 2000 אישרה הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה את הרחבת המושב בכ-80 משקים נוספים.^] ב-2004 חתמו המועצה האזורית אשכול, משרד הבינוי והשיכון, ומינהל מקרקעי ישראל, על הסכם להגדלת המושב ל-235 משפחות. בפרויקט בו התווספו 80 המשקים, ו-80 יחידות דיור במסגרת פרויקט "בנה ביתך". אוכלוסיית המושב מונה כ-1,100 אנשים והוא היישוב השני בגודלו מבחינת אוכלוסייה במועצה האזורית אשכול. רוב התושבים עוסקים בענפי חקלאות שונים כגון גידול תבלינים, פרחים, ירקות ועופות. בעין הבשור יש מפעל לאוטומציה בחקלאות וכן בקתות לאירוח כפרי.

הקיבוצים בדרום שטח המועצה

ניר יצחק – הקיבוץ הוקם ב-8 בדצמבר 1949, ב"דנגור", הנקודה בה הייתה נירים עד לאחר מלחמת העצמאות. מקימיו היו בני גרעין א"י ט"ו של השומר הצעיר, והיה בהם רוב לקו השמאלי יותר של מפ"ם שבין השאר הצדיקו את האשמות הקומוניסטים במשפטי פראג. אל המייסדים הצטרפו בראשית שנות ה-50 גרעין "גבולות" של צברים מחיפה וכן עולים מבולגריה, רומניה וארגנטינה^]. בתחילה נקרא הקיבוץ "דנגור" ובשנת 1953 הומר שמו ל"ניר יצחק", לזכרו של יצחק שדה. בשנותיו הראשונות התקשה הקיבוץ למצוא אפיק לפרנסתו, שכן בגלל מיקומו הדרומי לא היו במקום מספיק משקעים לחקלאות, והוא נאלץ לעבד אדמות הרבה יותר צפונה. כמו כן, סבל הקיבוץ מסופות חול ומהיבלית שהשחיתה יבולים. צינור המים של מפעל ירקון-נגב לא הגיע עד הקיבוץ והוא נאלץ להמשיך להתמודד עם מנת המים הדלה שלו, גם לאחר שיישובים אחרים בנגב קיבלו הקצבות גדולות יותר של מים. בנוסף, פעילות המסתננים והפדאיון הטרידה את הקיבוץ. כיום בקיבוץ ישנם כ- 400 חברים, וכן מועמדים לחברות, צעירים לאחר הצבא והורי חברים, ובסה"כ מתגוררים בקיבוץ כ-600  נפשות. ענפי המשק העיקריים כוללים גידולים חקלאיים: תפו"א, גזר, בוטנים, פקעות, צנוניות וחיטה, וכן פועלים בקיבוץ רפת ולול. בקיבוץ מפעל תעשייה אחד: "כימדע" – מפעל כימיקלים עדינים לתעשיית התרופות.

 

סופה – ראשיתו של היישוב בהיאחזות נח"ל בשם "נח"ל סוכות" שעלתה לקרקע בפתחת רפיח בשנת 1974. ההיאחזות אוזרחה ב-17 בינואר 1977, והייתה לקיבוץ יחיד בפתחה שהורכבה ממושבים. בעקבות חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים בשנת 1982 הסכימו חברי הקיבוץ בלחץ תנועת האם, איחוד הקבוצות והקיבוצים, לעבור מחבל ימית לחבל שלום. הבתים בפתחת שלום נבנו בשנת 1981, אך חברי הקיבוץ החליטו לעבור רק ממש לקראת פינוי סיני בשנת 1982, ובינתיים החלו לעבד את האדמות בפתחת שלום במקביל למגורים בסיני. באותה תקופה היו בקיבוץ כ-75 חברים ומועמדים. בשנת 2000 הופרט הקיבוץ והוגדר כקיבוץ מתחדש. בשנת 2017 פתח הקיבוץ את שעריו לקליטה. קיבוץ סופה מספר מקורות הכנסה שרובם מאורגנים כתאגידים עסקיים נפרדים, יחד עם שותפים: חקלאות: ענף גידולי שדה, מטע מנגו, פרדס ושטחים חקלאיים בסדר גודל של 5000 דונם המנוהלים בשיתוף פעולה פורה עם הקיבוצים צאלים וגבולות. רפת פרות (הממוקמת מחוץ לקיבוץ), ענף לול, משתלה ובית רשת לגידול צמח ההיפרקום, תעשייה: מפעלי פולישק תעשיות פלסטיק. אחרים: שירותים מוניציפליים, חינוך ויזמויות פרטיות של תושבי האזור ועסקים פרטיים.

 

חולית – קיבוץ חולית הוקם בשנת 1977 כהיאחזות הנח"ל "אחימר" בחבל ימית. בשנת 1982 לאחר חתימת הסכמי השלום עם מצרים הועתק הקיבוץ למיקומו הנוכחי, בו עמד בעבר עץ אשל יחיד, שהיום נמצא במרכז הקיבוץ. בקיבוץ חיה קהילה צעירה וצומחת של 81 חברים, חדשים וותיקים, אשר פועלים יחדיו לבניית הקהילה. הקיבוץ מתפרנס בעיקר מחקלאות ותעשיה מסורתית. בקיבוץ פועלים רפת חלב, מטע/פרדס, מפעל "זקסנברג" חולית, ושדות חקלאיים המקיפים את הקיבוץ. בקיבוץ חולית פועלות גם שתי מסגרות חינוכיות: מכינת הנגב בחולית- מכינה קדם צבאית למנהיגות חברתית , ותוכנית "מאהל ומגדל"- תוכנית עבודה מועדפת בחקלאות של ארגון השומר החדש. קיום תוכניות חינוכיות הפונות החוצה לחברה הישראלית היא אחת ממטרות הקיבוץ.

 

כרם שלום – ראשית היישוב  בשנת 1956 עת הוקמה במקום היאחזות נח"ל שנקראה "כרם אבשלום", כהד לשם הקודם, על שמו של אבשלום פיינברג שנפל לא הרחק משם. ההיאחזות הוקמה על ידי גרעינים של הצופים הדתיים, בני עקיבא ונוער עולה משדה אליהו. מספר חודשים לאחר העלייה לקרקע שונה השם מכרם אבשלום לכרם שלום. בהמשך החזיקו את ההיאחזות בסבב גרעינים של הקיבוץ הדתי, תנועת המושבים והקיבוץ הארצי. החל מנובמבר 1957 הוחזק המקום באופן קבוע על ידי גרעינים של הקיבוץ הארצי. על פי התוכנית, היה אמור היישוב להתאזרח בשנת 1960, אולם הדבר לא יצא אל הפועל. ההיאחזות אוזרחה בשנת 1968. הקיבוץ עבר לנקודת הקבע שלו בשנת 1971. המתיישבים הראשונים היו גרעין בני קיבוצים של השומר הצעיר אשר ניסו לשחזר את הקיבוץ האידאולוגי של ראשית ההתיישבות. שנה לאחר האזרוח נקלט גרעין נוסף של בני קיבוצים ובשנים שלאחר מכן שני גרעינים של נוער עירוני, שלא היו חברי תנועת נוער. שני הגרעינים הללו התפרסמו לימים כחממה של מובילי תרבות. בשנות השבעים נודע כרם שלום, על ארבעת גרעיניו, כמעוז של אידאולוגיה שמאלנית ויונית, וחברי הקיבוץ הובילו הפגנות, אירועים ועצומות – בין היתר כנגד ההתנחלויות ברצועת עזה ובצפון סיני. בשנת 1995 התפרק הקיבוץ לאחר שנקלע למשבר חברתי וכלכלי אשר בעקבותיו מרבית חבריו עזבו אותו. מספר חברים נשארו לגור במקום ואליהם הצטרפו במשך הזמן עולים חדשים מחבר המדינות. הקיבוץ במתכונתו הנוכחית הוקם בשנת 2001 במסגרת תוכנית לשיקומו. במסגרת התוכנית נחתם חוזה בין הקיבוץ הארצי, קיבוץ ניר יצחק השכן והאגודה השיתופית כרם שלום (הגוף הכלכלי של היישוב). על פי ההסכם, ניר יצחק, לקח על עצמו את שיקום הקהילה והמשק בכרם שלום, וקבל למשך חמש שנים את ניהול השלחין של הקיבוץ. הקיבוץ הצליח להשתקם וקלט חברים חדשים. בתחילת 2012 בגלל מיעוט אוכלוסייתו  הקיבוץ נכנס לרשימת היישובים בתת-אכלוס של משרד החקלאות, הקיבוץ ביקש לנסות ולמשוך תושבים חדשים, אך הממשלה סירבה לסייע במיגון הבתים שמיועדים לקליטה של חברים חדשים והקיבוץ נתקל בקשיים בגיוס תושבים חדשים בגלל קרבתו לעזה. מציאות זאת השתנתה בשנת 2017, אז הוחל בקליטת משפחות דתיות (בני עקיבא) במקום, במטרה להגדיל את היישוב, בשיתוף פעולה עם הקיבוץ הדתי. כיום הקיבוץ ממשיך לקלוט משפחות חדשות.

 

מעבר כרם שלום – המעבר הוקם בסוף 2005 לאחר פינוי רצועת עזה, הוקם לקיבוץ כרם שלום. זה מסוף גדול למעבר סחורות המאפשר מעבר מטען מישראל לרצועת עזה ולמצרים, ולהפך.

*

הקיבוצים במזרח שטח המועצה

גבולות – קיבוץ גבולות הוקם בשנת 1943, כמצפה חקלאי והיה אחד משלושת המצפים הראשונים שנבנו בנגב. היום הוא קיבוץ מתחדש, חילוני, פלורליסטי, מכיל ומכבד. לפני מספר שנים קיבוץ גבולות ביצע שינוי מהותי באורחות החיים שלו וכחלק מאותו שינוי הוא החליט לקלוט אנשים חדשים לחברות מלאה. החברים החדשים יצטרפו כבעלי חובות וזכויות שווים ויבנו כאן את ביתם. הקיבוץ הוא גוף אוטונומי בסביבתו ולכן בתור שכזה משתדלים לקיים מערכת שירותים מלאה ופעילה במגוון רחב של תחומים. להרחבה ראו קיבוץ גבולות בדיונות שבקצה הארץ הנושבת

 

צאלים – הקיבוץ נוסד בינואר 1947 על ידי גרעיני תנועת נוער ממזרח אירופה ומצפון אפריקה. חלק מחברי הקיבוץ הקימו את הנקודה בנגב והתיישבו בה בחודש זה, ושאר חברי הקיבוץ התיישבו בינתיים, באפריל 1947, ליד רחובות, מערבית לגבתון, כקבוצות עבודה, עד שהנקודה תוכשר לקלוט את כולם. היישוב הוקם בהמשך למגמה שהנחתה את ייסוד אחד-עשר היישובים בנגב, ואיתו הוקמו גם מבטחים ועלומים. חשיבותם של יישובים אלו הייתה שהם עלו כהיאחזויות שעל קו המים לנגב, עורק החיים של יישובי הנגב טרום הקמת המדינה ובעת מלחמת העצמאות. ביישוב הוקמו גם מתקנים לאגירת מים ומגדל מים אליו הוזרמו מים מהשלוחה המערבית של קו המים. במלחמת העצמאות שכנה במקום מפקדת הגדוד השמיני של חטיבת הנגב. לאחר המלחמה עברו במרץ 1949 כל חברי צאלים, הן אלה שבנגב והן אלה שליד רחובות, אל הקיבוץ כפר החורש שליד נצרת, שסבל מעזיבת תושבים. עם עזיבת אנשי צאלים את הנקודה בנגב, או קצת לפני עזיבתם, הגיעה במקומם קבוצה של עולים צעירים, ניצולי השואה ממזרח אירופה, ויישבו את המקום. מיקומו הקבוע של הקיבוץ הוא מעט מדרום למיקומו בהתחלה. באתר המקורי נשארו כמה שרידים, אחד מהם הוא בית הביטחון הישן, שהוכרז כאתר לאומי. אוכלוסיית הקיבוץ מונה כ-430 תושבים. בקרבת הקיבוץ שוכן המרכז הלאומי לאימונים ביבשה של צה"ל, המכונה על שם הקיבוץ גם בשם "מחנה צאלים".

 

אורים – קיבוץ אורים עלה על הקרקע במסגרת מבצע 11 הנקודות במוצאי יום כיפור 1946 . הגרעין המייסד של קיבוץ היו חניכי תנועות הנוער החלוציות יוצאי בולגריה. החל מראשית שנות ה 50- נקלטו בקיבוץ גרעיני נוער מעליות שונות בעיקר יוצאי צפון אמריקה, כמו גם בוגרי תנועת הנוער העובד וקבוצות נוספות. כיום מונה קיבוץ אורים 173 חברים – כ 450- תושבים. הקיבוץ הינו "קיבוץ מתחדש" המתאפיין בשמירה על ערבות הדדית מקיפה מאד ורצון עז להצמיח את הקהילה הקיבוצית. קיבוץ אורים מתבסס כלכלית על שני ענפים עיקריים: "גד"ש אור"ה" – תאגיד חקלאי ועוד מפעל תעשייתי "נועם-אורים". יחד איתם לקיבוץ משק מגוון הכולל רפת, לול הטלה, מפעל לאריזות , אורחן וענף תיירות. כמו כן מפעיל הקיבוץ תחנת דלק בשותפות עם חברת דור אלון. כמו כן עובדים חברים רבים במשרות שונות מחוץ לקיבוץ.

שלושת גושי המושבים בתחום המועצה

המושבים בגוש הוותיק שהוקמו בשנות ה-50' וה-60' ואף אחרי מלחמת ששת הימים נקראים גם יישובי צחר

מבטחים – מושב מבטחים הוקם בשנת 1950 והוא המושב הוותיק במועצה האזורית אשכול וכמו כן היישוב בעל מספר החקלאים הרב ביותר במועצה. היישוב ממוקם על גבעה ובמרכזו נמצאת הנקודה הגבוהה באזור. אופי היישוב מסורתי-חילוני. במרכזו שופץ מתחם שהיה בעבר בית הספר האזורי ונקרא היום פארק המייסדים. ביישוב מתפרנסים בעיקר מגידול ירקות, ועוד מקצועות חופשיים. להרחבה ראו המושבים שדה נצן ומבטחים שבמישור חוף הנגב

 

שדה ניצן – היישוב נוסד בשנת 1973 על ידי עולים מאנגליה ומארצות הברית. שטח המושב הוא כ-3,000 דונם. תושבי המושב מתפרנסים בעיקר מחקלאות. המושב נחשב היום לאחד מאחרוני המושבים השיתופיים, אומנם הוא איננו שיתופי לגמרי אך קיימים בו עדיין יוזמות ומפעלים ברוח השיתופית של פעם. במושב הוקם מפעל לירקות טריים קצוצים, המשווקים בקירור. בתחילת דרכו נקרא המפעל א.נ.פ. בע"מ, על שם בעלי החברה, אבי ונורית פרחי. במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 נרכש המפעל על ידי חברת שטראוס ושמו שונה לשטראוס בריאות ירקות טריים בע"מ.להרחבה ראו המושבים שדה נצן ומבטחים שבמישור חוף הנגב

*

ישע – מושב ישע (נקרא בעבר "מבטחים ג'") הוקם בשנת 1957 ומייסדיו היו ילידי מצרים שגורשו לישראל לאחר מבצע קדש. במושב מתגוררים כ-400 תושבים ואופי הקהילה הינו חילוני. המושב מספק לתושביו מספר שירותים קהילתיים כגון: צרכניה, בית כנסת, מגרשי ספורט וגן שעשועים.

 

עמיעוז – מושב עַמִּיעוֹז הוקם לראשונה ב־1956 על ידי יהודים שעלו לארץ ממצרים ורומניה. כאשר לא הצליחו להתיישב במקום עזבו בהשאירם ארבע  משפחות המהוות את אחד הגרעינים ביישוב כיום. בשנת 1961 נעשה ניסיון ליישב במקום היאחזות של חסידי ויז'ניץ, שהתגייסו לצבא לשם כך, אך הניסיון נכשל והחסידים עברו למושב קוממיות. אחריהם בשלהי שנת 1962 הגיעה קבוצת עולים ממרוקו, שבעזרת הסוכנות היהודית הקימו במקום ישוב פורה ומצליח.

 

אוהד – אוהד היה מבני שמעון שהאזור היה בתחום נחלתו. המושב הוקם בשנת 1966 לאחר מלחמת ששת הימים. הוחלט להקפיא האכלוס ורק בשנת 1969 התחילו להגיע משפחות. 15 משפחות ראשונות מבני מושבי הדרום עלו בספטמבר דרך סוכנות תנועת המושבים, עד שנת 1974 הצטרפו למושב כ-30 משפחות. המושב הוא מושב חקלאי על כל המשתמע מכך, במושב 50 משקים המבוססים בעיקר על גידולי ירקות ופרחים. חלקות הגידול מרוכזות ביחידות גדולות מחוץ לאיזור המגורים, וביניהן מתוחה רשת כבישי בטחון המאפשרת גישה נוחה לכל חבר ליחידת משקו.

 

תלמי אליהו – המושב נקרא על שמו של אליהו קראוזה, מנהל בית הספר החקלאימקוה ישראל בתקופת מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. המושב הוקם בסוף שנות ה-60 תחת השם "בשור ג". בתחילת שנת 1970 יושב על ידי גרעין "ארנון" שהיה מורכב בעיקר מעולים צעירים מצרפת ושמו נקבע כ "תלמי אליהו". המושב הוקם כמושב שיתופי אך די מהר הפך למושב עובדים. בשנותיו הראשונות הצטרפו אליו קבוצות נוספות של עולים מצרפת.

 

צוחר – צֹוחַר הוא יישוב קהילתי ומתגוררות בו כ-150 משפחות בהן דתיים, חילוניים ומסורתיים.. היישוב הוקם בשנת 1973 כמרכז למושבי חבל אשכול, ונקרא על-שם צֹחַר, אחד מבניו של שמעון, שנחלתו שכנה בסמוך לאזור זה. במהלך גלי העלייה של שנות ה-90, השתכנו עולים מאתיופיה בשכונת קרוונים ביישוב. שכונה זו פונתה לאחר מספר שנים. בספטמבר 2014, עם תום מבצע צוק איתן, עברה לשכונת הקרוונים קבוצה בת 60 חברים מבאר שבע.בנובמבר 2020, אישרה ממשלת ישראל תוכנית סיוע ליישובי עוטף עזה, במטרה התכנית לחזק את השלטון המקומי, רשתות התמיכה הקהילתית ופיתוח הכלכלה המקומית. בשנת 2021,החל היישוב בהרחבה הנקראת "צוחר החדשה", וכוללת 73 מגרשים אשר מיועדים לבניה בשכונה ג' בסמיכות לבית הספר היסודי "יובלי הבשור". יישוב מרכזי בסביבתו נמצאים בו המרכז הרפואי אשכול, בית הספר היסודי לילדי המושבים "יובלי הבשור", תיכון "מקיף הבשור", הספרייה האזורית ואולם ספורט מתקני ספורט ושעשועים ואולפן למוזיקה ולמחול.

מושבי חבל שלום שהוקמו בסוף שנות ה-70' ותחילת שנות ה-80' בעקבות פינוי פתחת רפיח במסגרת הסכם השלום עם מצרים

*

אבשלום – שם המושב הינו ע"ש אבשלום פיינברג ז"ל מקבוצת ניל"י שסייעה לכוחות הממלכה מאוחדת בזמן מלחמת העולם הראשונה בהעברת ידיעות. האגדה מספרת שבאחת הפעמים שהם עברו למצריים הם נתגלו ליד רפיח ואבשלום נורה ונקבר באותה סביבה. על קברו של אבשלום גדל דקל. אתר מסויים אותר ונקרא על שמו "דקל אבשלום", עקב קרבת האירועים נקרא היישוב על שמו. הרעיון ליישוב הינו משנת 1979, במסגרת המשא ומתן על הסכם השלום עם מצריים ופינוי חבל ימית, תוכנן חבל שלום כאיזור חלופי ליישובי חבל ימית , מעבר לגבול המצרי בתוך ישראל. בשנת 1990, עם פרוץ גל העלייה הגדול מחבר העמים ניבנו תשתיות ועליהן 100 קרוואנים שבהם אוכלסו משפחות עולים מחבר העמים. בשנת 1991 ניבנו בסמוך 50 הבתים הראשונים שכיום מאוכלסים ברובם באותן משפחות.

 

דקל – מושב הוקם ע"י גרעין מפוני ימית בפסח 1982. כיום במושב חיות כ-100 משפחות בחתך גילאים רחב – משפחות מייסדים ומשפחות חדשות, ותיקים וילדים בכל הגילאים. קהילת דקל מאוד פלורליסטית ודעות שונות חיות בה בשכנות טובה, אך בד בבד היא מתאפיינת בהכרה ציונית, שמירה על איכות הסביבה והסתייגות ממגמות קיצוניות לסוגיהן.

 

יבול – מושב יבול הוקם בשנת 1977 לאחר שגרעין המשפחות המייסדות מתנועת האיחוד החקלאי אזרחו את היאחזות "נח"ל מורג" (לימים מורג) ברצועת עזה. הובטח להם כי ישבו במקום באופן זמני בלבד ולאחד שמונה חודשים ייבנה עבורם ישוב קבע בפתחת רפיח, אד כשנחתמו הסכמי קמפ דייוויד בסוף 1980 הוקפאה התוכנית. לאחר שנתיים וחצי במקום דרשו לעבור לחבל שלום שהוקם באותה עת. המושב עלה על הקרקע בחבל שלום ב-22 באוקטובר 1981. היישוב מונה כ-45 נחלות (משקים). כמחצית מתושבי יבול עוסקים בחקלאות והשאר בעבודות שונות בסביבה או בערים הקרובות.

 

יתד – מושב יתד הוקם בשנת 1981 ע"י גרעין של בני מושבים, וכיום הוא מונה מעל 600 תושבים כאשר הקהילה בתחומו בעלת אופי חילוני ברובה.

 

תלמי יוסף – המושב נקרא על שמו של יוסף ויץ, מראשי הקרן הקיימת לישראל. התושבים במושב מתפרנסים בעיקר מחקלאות. תלמי יוסף בפתחת שלום הוקם עבור מתיישבי תלמי יוסף בסיני שפונו ממנה בעקבות חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים. סיכום על הקמת היישוב החדש הושג עוד בשנת 1979, ובכך היה תלמי יוסף מהיישובים הראשונים שהגיעו לסיכום על מעבר משותף לחבל שלום. בפברואר 1980 הוחל בהקמת המושב החדש בחבל שלום. הקמת המושב הותנתה במציאת 30 משפחות המעוניינות לעבור אליו, אולם גיוס המשפחות נתקל בקשיים מפני שהזכאים לפיצויים, שהגיעו למושב בסיני לפני אוקטובר 1978, נדרשו לוותר על הפיצויים אם יבקשו לעבור למושב בחבל שלום. אחרי פינוי סיני במאי 1982 קם המושב החדש בחבל שלום, והחל בגידול עגבניות לייצוא. בשנת 1983 נקלע המושב, יחד עם שאר המושבים בחבל שלום, לחובות, עקב ירידה במחירי הירקות, זינוק באינפלציה ומגבלה על מכסות הייצור. לאחר שהפגינו במעבר רפיח הובטח לתושבים סיוע מיידי, אך הקשיים נמשכו לאחר שבעקבות האינתיפאדה הראשונה לא יכלו להעסיק פועלים מעזה. רוב חובות מושבי חבל שלום נמחקו בהמשך בהסדר חובות המושבים. בשנת 2000, הוכרז על תכנית הרחבה למושב, שמנה אז 40 משקים ברחוב אחד, והוחלט על הקמת רחוב שני ובו נחלות בשטח 10 דונם. בשנת 2006 אישר מינהל מקרקעי ישראל את ההרחבה לאחר שחרור שטחי אש לטובת שטחים חקלאיים נוספים, ולאחר שמשרד החקלאות אישר מכסה חדשה של 1.4 מיליון קוב מים למושב. 

 

פרי גן – מושב פרי גן הוקם על ידי יוצאי מושב פרי גן (סיני) ששכן בחבל ימית. הגרעין המייסד התארגן במושב שדה עוזיה, עלה על הקרקע במקום זמני בפתחת רפיח בשנת 1978, ובשנת 1981 עברו ליישוב הקבע במקום הנוכחי. התושבים מתפרנסים בעיקר מגידול ירקות ופרחים.

 

שדי אברהם – שְׂדֵי אַבְרָהָם הוא מושב ונקרא על שמו של אברהם הרצפלד, מראשי תנועת העבודה. שמו המקורי של המושב בהקמתו היה "יסודות הדרום", לאחר זמן מה שונה ל"שדי אברהם". המושב נוסד בשנת 1981. התושבים עוסקים בעיקר בגידולים חקלאיים.

אנדרטת אוגדת הפלדה

אנדרטת אוגדת הפלדה –  האנדרטה מנציחה את נופלי אוגדה 84 בקרב רפיח ובהמשכו במלחמת ששת הימים. היא העתק של זו שהייתה קיימת בימית עד להריסת העיר עם פינוי סיני בעקבות הסכם השלום עם מצרים בשנת 1982. וראו אנדרטת אוגדת הפלדה לצד כביש כרם שלום – סופה

היישובים החדשים בחולות חלוצה שהוקמו לאחר ההתנתקות מגוש קטיף

בני נצרים – היישוב קם לאחר ההתנתקות מגוש קטיף ע"י משפחות מנצרים. בבני נצרים התורה היא מרכז חיי הישוב בלימודה וקיומה. בישוב מוסדות חינוך מגיל הרך עד תיכון. כמו כן קיימים בישוב שירותי ציבור הכוללים מכולת, קופת חולים, מרפאת שיניים, ספריה ומשחקיה. בישוב קימת חקלאות ציבורית וחקלאות פרטית.

 

נווה – נווה הוקם לאחר ההתנתקות מגוש קטיף. אז התגבש גרעין של משפחות שבחרו בחיים ועלו על הקרקע הבראשיתית של חולות חלוצה. אל הגרעין הראשון הצטרפו לאורך השנים עוד עשרות משפחות. החזון של הישוב הוא בניית קהילה תורנית ועל יסודות של יראת שמים, אשר מגמתה הקמת התיישבות חקלאית כערך תורני וכהגשמת חזון תחיית עם ישראל. ביישוב הוקמו מגוון מוסדות חינוך ביניהם מכינה קדם צבאית-"עצם", אולפנה, ישיבה, בתי ספר יסודיים. כמו כן ביישוב יש מקווה נשים וגברים, מדשאות, פארקים, ג'ימבורי וספרייה.

 

שלומית – שְׁלוֹמִית הוא יישוב קהילתי דתי המונה כ-400 נפשות, ושותפים להקמתו מועצה אזורית אשכול, החטיבה להתיישבות, תנועת אמנה והמשרד לפיתוח הנגב והגליל והוקם לאחר פינוי גוש קטיף .

 

להרחבה ראו בני נצרים, נווה ושלומית שבחולות חלוצה למול גבול מצרים

*

סוף 

 

קיבוץ ניר עוז שבנגב המערבי מול רצועת עזה הוא אחד המקומות המופלאים והיפים במדינה ראו קיבוץ ניר עוז בגבול הנגב המערבי, מלחמת "השבת השחורה"

 

במלחמה הארורה שהחלה ביום שבת, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023 ספג ניר עוז מכה קשה ואכזרית.

 

אנשי חמאס הארורים הרגו עשרות אולי מאות מחבריו, חטפו מבוגרים, נשים וטף לעזה ושרפו בתים רבים. חלק גדול מקיבוץ ניר עוז היום הוא עיי חרבות.

 

חיים פרי מקים גן הפסלים במתחם הבית הלבן הנמצא במשבצת הקרקע של ניר עוז הוא בן החטופים לעזה.

 

לפני שנה, סמדר בן דור, דן גזית (גבולות) ואני, זכינו לפגוש אותו בגן הפסלים במסגרת הביקור בניר עוז במסגרת האירוח בקיבוץ אצל יוכקה ועודד ליפשיץ וגם הם בין החטופים ראו יוכקה ועודד ליפשיץ חברי ניר עוז, אנשים נפלאים חטופים בעזה

 

אני חרד לגורלו של חיים פרי כמו גם לגורלם של יוכקה ועודד ליפשיץ ומצטערים על הרצחה כרמלה דן שפגשנו.

 

אני מתפלל לחזרתם כמו לשאר החטופים ומקווה שקיבוץ ניר עוז ישתקם ויפרח מחדש.

 

להלן התיעוד שנכתב על גן הפסלים במתחם הבית הלבן וקורות האזור.

 

בסייפא של התיעוד כתבתי "מומלץ להגיע לבקר במקום תיאום עם חיים פרי בטלפון לבטח הוא ישמח לפתוח את שעריו ולספר עליו!"

 

מי ייתן וחיים פרי יחזור בריא ושלם וימשיך לקבל אורחים בגן הפסלים.

********

קיבוץ ניר עוז שבמישור חוף הנגב מול רצועת עזה וסביבתו הקרובה הוא המקום בו סמדר בן דור (מבשרת ציון), דן גזית (גבולות) ואני התארחנו ביום רביעי, 19 באוקטובר 2022.

בשעת הצהרים, לאחר ביקור בשרידי בית הכנסת במעון, המשכנו יחד עם עודד ליפשיץ (המארח), שרגא נגב וחיים פרי והגענו למתחם  הבית הלבן.

מפיו של חיים פרי שמענו על המקום שבעבר שימש בית הספר של הכפר אבו סיתה והיום משמש כגן פסלים.

צילום סמדר בן דור

סיפורו של המקום בתמצית:

הבית הלבן, היה בית ספר של הכפר מעין בתקופה המנדט הבריטי.

 

הבית הלבן נבנה בשנת 1920 על ידי שיח' חסן אבו סיתה.

 

בתאריך 14 במאי 1948 במלחמת העצמאות, בפשיטה של צה"ל במסגרת מבצע אסף, הכפר מעין נכבש וננטש יחד עם הצבא המצרי שנסוג לעזה.

 

הבית הלבן הפך למשלט צבאי מול גבול רצועת עזה.

 

החל משנת 2000 חבר קיבוץ ניר עוז, חיים פרי וחברים נוספים טיפחו את המקום והפכו אותו לגלריה לאמנות ולגן פסלים.

 

בגן הפסלים כארבעים עבודות פיסול של אמנים מכל הארץ.

 

במקביל, לאחר שיפוץ יסודי של המבנה, הוא החל לשמש כגלריה לציור, צילום ופיסול קטן.

 

במשך השנים הוצגו עשרות תערוכות של אמנים מכל חלקי הארץ.

לאחר מכן שוטטנו בין הפסלים וסמדר ואני צלמנו כמעט את כולם.

*******

להלן מובא בהרחבה סיפורו של המקום ובהמשך מוצגים צילומי הפסלים

*******

חרבת מעין אבו סיתה

לאחר דיכוי מרד הערבים והדרוזים בשומרון וארץ ישראל, בשנת 1838 אבראהים פאשא הגלה חלקים ממשפחת ג'רר ששלטה החל מהמאה ה-18 בהרי שכם וחברון לאזורים שונים בארץ.

 

פעולה זו השתלבה במסגרת הרפורמה העות'מאנית ליישוב הנוודים הבדואים ביישובי קבע.

 

פלג ממשפחת ג'רר, משפחת/שבט אבו סיתה הוגלתה לשולי האימפריה העות'מאנית שעל גבול המדבר, לכפר מעין בצפון הנגב, מזרחית לעבאסן כ-20 ק"מ דרומית מזרחית מעזה.

 

חלקים אחרים של משפחת ג'רר הוגלו לעמקי סנור ודותן.

 

שבט אבו סיתה התבסס בכפר מעין בבתים מלבני בוץ ואוהלים, סביב בארות קדומים שהיו במקום.

 

הכפר השתרע על מאות דונמים בגזרה המוגדרת בטרפז שבין עין השלושה, תל ג'מה, מגן (שיח' נוראן) ועבסן שברצועת עזה.

מיקום הכפר ביחס לבית הספר

בצפון מזרח לכפר, ממזרח לתל ג'מה, על גדת נחל הבשור התבסס הכפר אבו בקרה ובדרום מזרח לכפר מעין באזור צומת גבולות התמקם הכפר הגדול אל שועות. מזרחה מהכפר אל שועות על הגדה השמאלית של נחל בשור הוקם הכפר רואיביה. באותה תקופה הוקמו עוד שמונה כפרים בחבל הבשור, בשליש האחרון של המאה ה-19 ביוזמת ובעזרת העות'מאנים.

*

המהנדס והגאוגרף סלמן אבו סיתה מתאר בספרו (Mapping My Return: A Palestinian Memoir) שבפי משפחת אבו סיתה, הכפר נקרא אל מעין-אבו סיתה.

 

בספרו סלמן אבו סיתה מציע שתי גרסאות לשם אבו סיתה:
1. סיתה בערבית זו הספרה 6. אבו סיתה משמעו, אבי השישה. לדברי סלמן אבו סיתה בספרו, לסבא רבה שלו היו שישה בנים.
2. על פי סלמן אבו סיתה, לסבא רבה שלו היו שישה שומרי ראש שהוא אמץ כבניו ומכאן השם אבו סיתה.
דן גזית, העלה גרסה נוספת, שהשם נובע מהימים שאבראהים פאשא היגלה מהרי חברון ושכם שש משפחות/כפרים של משפחת ג'רר המורחבת. הסבא רבה של סלמן עמד בראש הכפר השישי ועל כן אמץ לעצמו את השם אבו סיתה.

 

סלמן אבו סיתה מתאר את הפסטורליה שהייתה בכפר. בין היתר הוא מתאר שאביו שיח' חסן אבו סיתה ובן דודו חפרו בכפר באר בעומק 95 מטר, עד שהגיעו לשכבה עשירה במים. מעל הבאר הותקנה משאבה שהופעלה על ידי מנוע דיזל.

 

סלמן אבו סיתה, נולד בשנת 1937 בכפר וכשבגר למד בבאר שבע עד גיל 11. לאחר מלחמת העצמאות כשמשפחתו ברחה לרצועת עזה עם הצבא המצרי, המשיך את לימודיו במצרים. הוא השלים לימודי הנדסה אזרחית באוניברסיטת קהיר ואת הפרופסורה שלו בהנדסה אזרחית השלים באוניברסיטת לונדון, בלונדון. נכון לשנות האלפיים סלמן אבו סיתה היה ממובילי תנועה החרם כנגד מדינת ישראל ה-BDS בלונדון ובקנדה.

 

בשנת 1920 אביו גם הקים את בית הספר בכפר מעין.

 

סביב הכפר באביב, היו שדות חיטה גבוהה מאופק לאופק, כרמים ומטעי שקדים, תמרים תאנים וזיתים.

 

וותיקי קיבוץ נירים שעברו מדנגור לבית הלבן, חיים שילה ("סולו") ואריה שרייבר טוענים, שלפני שהם הגיעו למקום לא היו פה כמעט אנשים. רובם היו בדואים, ומשפחת אבו סיתה הייתה בכלל משפחת פשע שהתעסקה בפרוטקשן והתנכלה לתושבים באזור.

זירת קרב במלחמת העצמאות 

מאז הכרזת העצמאות ועד למבצע יואב נחשב צפון מערב הנגב לזירה צדדית של המלחמה, בה פעלו, מצד הערבים, בעיקר כוחות האחים המוסלמים המצרים, ואילו צה"ל הסתפק בהרחקתם הזמנית מן היישובים ומצינור המים המוביל לגוש גבולות.

 

בעקבות מבצע יואב, המצרים תפסו את התלים שייח' נוראן, חירבת מאעין, תל אל-פארעה ותל ג'אמה, אשר ממערב לוואדי שללה (נחל הבשור), ובכך הפרידו בין כוחות צה"ל בבארי ונירים (שבאותו הזמן ישב באזור קיבוץ סופה של ימינו).

 

צה"ל חשש כי היערכות מצרית זאת תהווה ראש גשר להתקפה על באר שבע, או לחלופין, כאמצעי לריתוק כוחות צה"ל במטרה להקל על כיס פאלוג'ה.

 

אפשרות נוספת ממנה חששה ישראל, הייתה שימוש באותם תלים כבסיס לקו הגנה חדש, עזה-ביר עסלוג' (רביבים). קו כזה יכול לבסס טענה מצרית לאחיזה בכל שטחי הנגב שמדרום וממערב לו, בהסדרים מדיניים עתידיים, אשר החלו להסתמן באותה העת.

 

ישראל שאפה, לפיכך, להסיג את הכוחות המצריים, לפני שהם יתבססו לאורך קו ההגנה החדש.

 

לצורך כך, מבצע אסף תוכנן, והחלו הכנות לקראתו, במהלך נובמבר 1948, זמן קצר לאחר שהסתיים מבצע 'יואב'.

 

על מנת להפתיע את המגינים, יחידות צה"ל הועברו דרך באר שבע, זמן קצר לאחר שנכבשה, לאגף הדרומי של הצבא המצרי, על מנת לתקוף צפונה (המצרים ציפו להתקפות מצפון וממזרח).

 

צעד נוסף שנקטה ישראל על מנת לשמר את גורם ההפתעה, היה איסור שהטילה על משקיפי האו"ם לנוע במרחב שבין באר שבע לנירים.

 

המבצע נקרא מבצע אסף על שם אסף שכנאי, שנפל שנה קודם לכן בראש כיתת פלמ"ח שאיבטחה את קו צינור המים ליד הכפר שועוט (כיום, מדרום לעין הבשור) שהיה בשטח המבצע.

 

המשימה הוטלה על כוח בפיקודו של יצחק שדה, שבו נכללו גדוד הפשיטה 89 מחטיבה 8, מתוגבר בשני זחל"מים נושאי תותח 6 ליטראות, של גדוד 82. בהמשך, השתתף במבצע גדוד מרגמות 88 של החטיבה. כן השתתף במבצע גדוד 13 מחטיבת גולני שהורדה לנגב זמן קצר קודם לכן.  הכוחות המיועדים למבצע צוידו בכמות גדולה יחסית של נשק נ"ט ולרשות הכוח התוקף היה סיוע ארטילרי של גדוד תותחנים 402 השתתפו במבצע כוחות רפואה, הנדסה ומשטרה צבאית. הכוח המצרי כלל גדוד חי"ר, 12 טנקים ומספר לא ידוע של שיריוניות. לאלה יש להוסיף כוחות, בגודל לא ידוע, של 'האחים המוסלמים', תחת פיקוד מצרי.

 

תוכנית המבצע התבססה על שתי הנחות שהתאמתו במלואן. הראשונה הייתה כי המצרים לא יגנו בעוז על המשלטים שתפסו, והשנייה, כי על הכוחות יהיה להתמודד בשלב השני עם אויב המצויד בשפע יחסי של שריון. כיוון שכך, הוטל על כוח נייד, גדוד 89, לכבוש את אותם משלטים, ועל כוח רגלי, מצויד באמצעי נ"ט, גדוד 13, להאחז בהם תוך היערכות להתקפת שריון אפשרית. לקראת יום הקרבות האחרון גובשה תוכנית חדשה לצורך הכרעת הקרב.

 

המבצע החל ב-5 בדצמבר 1948. על גדוד הפשיטה המשוריין 89, שיצא מגבולות, הוטל לכבוש את התלים ועל גדוד 13 של חטיבת גולני, שיצא מאורים, הוטל להתבסס על המשלטים ולהיערך להגנה. השלב הראשון התנהל בהצלחה וללא נפגעים. פלוגת החרמ"ש של גדוד 89 כבשה את שייח' נוראן והמצרים שהיו במקום נמלטו. פלוגה אחרת של הגדוד תפסה את חירבת מאעין (בין נירים וניר עוז) שנמצאה נטושה. סיור שעלה על תל אל-פארעה מצא גם מקום זה נטוש. במקביל לביצוע שלב זה, נערכה הפגזת הסחה על נוסייראת ואל-בורג'. בעבסאן (ממזרח לבני סוהילה) נערכה, בבוקר ה-6 בדצמבר, פשיטה על ידי פלוגת ג'יפים של גדוד 89. הפלוגה פתחה באש על היעד, נענתה באש חזקה, ועזבה את המקום. למחרת כבש גדוד 89 גם את תל ג'אמה. כוח 'האחים המוסלמים' שבמקום נמלט. לאחר כיבוש המשלטים, חיילי 'גולני', אשר קיבלו על עצמם את החזקתם, התבססו בעיקר בשייח' נוראן (גבעה ועליה קבר שיח הנמצאת כיום בתוך קיבוץ מגן) ובחירבת מאעין

 

למחרת, בבוקר יום 6 בדצמבר, החלו המצרים בהתקפות בלתי פוסקות על שייח' נוראן וחירבת מאעין מערבית לו; התקפות שלוו בהפגזות תותחים ומרגמות. המצרים השתמשו בפעם הראשונה בשמונה טנקים מסוג לוקסט M22 שאגפו משני צדיו את משלט חירבת מאעין והתקדמו אל שייח' נוראן, במטרה לכבוש את המקום. אש המגינים בלמה אמנם את חיילי שנעו ברגל אולם הטנקים המשיכו להתקדם. הטנקים שתקפו מדרום מזרח נבלמו והטנקים שתקפו מצפון נסוגו לאחר שתותח נ"ט שהיה על המשלט פגע באחד מהם. בשעה 16:00 המצרים פתחו בהתקפה נוספת. כוח החי"ר הצליח הפעם להגיע עד לפאתי המשלט, וטנק מצרי פרץ והגיע כמעט עד קבר השייח', אך נפגע מפגז פיא"ט וההתקפה נשברה. לחיילי גולני בשני המשלטים היו חמישה הרוגים. בלילה פונו הפצועים ונערכה התבססות והתבצרות לקראת יום הלחימה השלישי. הטנקים המצרים אמנם נסוגו, אך החי"ר המצרי נותר בסמוך למשלטי חירבת מאעין ושייח' נוראן, ונראה בעליל כי הקרב לא הוכרע.

 

 

לקראת ה-7 בדצמבר נערך צה"ל לחידוש הקרבות הצפוי, תוך הפקת לקחים מיום האתמול. הלקח העיקרי היה הצורך לשתף את גדוד 89 שנעדר מקרבות יום ה-6 בדצמבר. גדוד זה היה עסוק בכיבוש תל ג'אמה, ובנוסף, לא יכל לחצות את ואדי שללה הממוקש. כיוון שכך, פרט לפלוגה המסייעת, אשר נשארה בתל, רוכז יתר הגדוד באזור גבולות בשעה 05:30. בשעות לפני הצהריים ערכו המפקדים סיור בשטח וצפו על הכוחות המצריים שנותרו בשטח לאחר התקפת יום האתמול. המצרים, מצידם, ריכזו בשעות הבוקר, ממערב לחירבת מאעין, כוח גדול של שריון ורגלים להתקפה מכרעת על שייח' נוראן וחירבת מאעין. הכוח היה מוסתר על ידי סוללת הרכבת הטורקית, אולם בשעה 14:00, מטוס סיור גילה אותו והצניח את הידיעה לגדוד הפשיטה המשוריין. כן דיווח המטוס אודות שיירה ובה 15 משאיות, העושה דרכה למקום מכיוון בני סוהילה. תוך כ-15 דקות התארגן הגדוד להתקפה, ותוך כדי כך פתח צה"ל באש תותחים, על מנת להסתיר מעיני המצרים את תנועת הגדוד. במקביל, ולאותה מטרה, פתח הכוח שעל שייח' נוראן באש על הכוח המצרי שממערב לו.

 

 

לקראת ההסתערות הופסקה אש התותחים. עם הפסקת ההפגזה, כאשר הגדוד המצרי היה ערוך כבר במבנה קרבי והתכונן לצאת להתקפה, פתח גדוד 89 בהתקפת נגד מקבילה, לכיוון מערב, תוך עקיפת חירבת מאעין מדרום. ההתקפה התנהלה כאשר שתי פלוגות מסתערות מלפנים: פלוגת השיריוניות בצפון, ופלוגת חרמ"ש בדרום. פלוגת חרמ"ש נוספת נעה לאחר שתי הפלוגות המובילות, ואילו הג'יפים שימשו ככוח הטרדה, וכן לאבטחת האגפים של הכוח התוקף. קו ההגנה המצרי נפרץ, וכאשר הגיעו התוקפים אל מעבר לקו זה, פגשו בדרכם כוחות מצריים שלא היו ערוכים להגנה, ואלה נמלטו. המצרים נפוצו לכל עבר כשהם משאירים בשטח כ-100 הרוגים. סמוך לעבסאן נפסקה הרדיפה, כיוון שבמקום היה מערך נ"ט מצרי. לגדוד 89 היו בקרב זה שני פצועים קל.

 

מבצע אסף שנחשב לאחד המבצעים המבריקים ביותר של צה"ל במלחמת העצמאות.  דחק את הכוחות המצריים מערבה, אל תחומי רצועת עזה של ימינו, ולמעשה המבצע עיצב את גבולה הדרומי מזרחי של הרצועה עד ימינו.

 

מבצע אסף השיג את מטרתו. תוכניות המצרים השתבשו והוכשרה הקרקע למבצע חורב. בנוסף, נראה כי מבצע זה סייע לטעת בלב המצרים את הרושם המוטעה כי המאמץ העיקרי הישראלי במבצע 'חורב' יכוון לעבר אזור עזה, דבר שסייע למהלכיו הראשונים של 'חורב'. מספר טנקים מצריים נפלו שלל בידי צה"ל, ועלה הרעיון לשלבם בשורותיו עם ארגונו מחדש של חיל השריון ב-1949.

 

מקור והרחבה ראו אלון קדיש (2019) מבצע "אסף" – ממהלך טקטי למבצע מערכתי של יגאל אלון בתוך "יסודות", גיליון 1 :לחימה, למידה והפקת לקחים (יגאל אייל ואלי מיכלסון, עורכים) הוצאה: מודן הוצאה לאור (בן -שמן) ומשרד הביטחון ההוצאה לאור.

המקום לאחר מלחמת העצמאות

כשחלוץ חברי קיבוץ נירים, שנהרס במלחמת העצמאות הגיעו למקום מגבעות דנגור, הם ראו את החיטה הגבוהה שצמחה במקום ואת באר המים השופעת.

 

הם החליטו מיידית שיש להעביר את נירים למקום.

 

בהסכמת המוסדות המיישבים הוחלט שחברי נירים יחליפו את חיילי צה"ל שישבו במשלט.

 

באפריל-מאי 1949, חברי הקיבוץ התיישבו בבית הלבן וסביבו עד שהקימו את קיבוץ נירים בגבעה הסמוכה שמצפון מערב.

 

בתחילת שנת 1950. מאידך היחידה הצבאית שהחזיקה במשלט הבית הלבן עברה לנקודה ההרוסה בגבעות דנגור.

 

בשנות החמישים ועד שנות השמונים של המאה ה-20, לאחר הקמת קיבוץ נירים וקיבוץ ניר עוז, צה"ל שב והתמקם סביב הבית הלבן ששימש נקודת יצאה לפשיטות כנגד הפדאינים ומשלט להגנה על קו הגבול מול חאן יונס, עבסאן וחזיאעה שברצועת עזה.

 

נכון לשנת 2000 מקצת מפליטי הכפר מעין התגוררו  בחאן־יונס, עבסאן וח'רבת חיזעה, שברצועת עזה.

הבית הלבן הפך לגלריה לאומנות ומסביבו גן פסלים

בשנת 2000 התחילו חיים פרי מקיבוץ ניר עוז וחברים נוספים לעבוד במקום, לשפץ את המבנה לנקות את השטח ולהקים גן פסלים סביב הבית הלבן ולהציב בו עבודות פיסול ראשונות.

 

חיים פרי (1944) נולד בגבעתיים. בשנת 1965 לאחר הצבא הגיע לניר עוז.  במקביל לעבודתו בקיבוץ עסק  לא מעט בקולנוע, כתיבה בימוי הפקה וגם הוראה בבית הספר האזורי ואחר כך במכללת ספיר. אל הפיסול הגיע יחסית די מאוחר, רכש מיומנות בעבודתו כמסגר בכל תהליכי עיבוד המתכת ריתוך חיתוך חריטה ועוד.

 

חומר הגלם המצוי בשפע בחצר הקיבוצית נתנו לו אפשרויות ליצור ולעצב בסגנונות רבים. גם גן הפסלים וגם הגלריה הוקמו רק בכוחו לאט לאט. עוד פסל ועוד עבודה. תערוכה ועוד תערוכה.

 

עשרים ושלוש שנות עבודה בגלריה ובגן הפסלים להנאת כל תושבי האזור וגם למבקרים הרבים המגיעים מכל קצווי הארץ.

 

בגן הפסלים כארבעים עבודות פיסול של אמנים מכל הארץ.

 

במקביל, לאחר שיפוץ יסודי של המבנה, הוא החל לשמש כגלריה לציור, צילום ופיסול קטן.

 

במשך השנים הוצגו עשרות תערוכות של אמנים מכל חלקי הארץ.

 

גן הפסלים הכולל עבודות של  אלה הבאים:
דב הלר,
חיים פרי,
מנשה קדישמן,
דינה מרחב
מרגה וישראל פישטיין
דב אמיתי
חיים טדגי
זאב קרישר
אמציה ויזל
אורי דן
נועם רבינוביץ
אילן גרבר
ורדה גיבעולי
יונינה למדן
ראניה עקל.
הקטור רויטמן.
מיכל אביטל
אריה ברזילי
אמנון ברזילי.
דליה מרחב,

 

בגלריה עצמה מוצגים בעיקר ציירים וצלמים. תפיסת העולם של הגלריה מאוד פלורליסטית. אין קו מנחה קשיח. כל האמנויות באות בחשבון: ציור, פיסול, צילום ועוד. עם זאת הגלריה שמה דגש על אמנים צעירים ועל אמנים מהאזור. אוצרים: חיים פרי, נעמית דקל חן

בקיץ 2019 נחנכה בגלריית הבית הלבן תערוכה שמספרת את סיפורו של הכפר הפלסטיני אל־מעין, שעל פי הטענה שכן באזורי הקיבוצים ניר־עוז ונירים, וחרב במלחמת העצמאות.

 

את  התערוכה יזם איתן ברונשטיין־אפירסיו, ממייסדי ארגון "דה־קולונייזר" העוסק בהנצחת "הנכבה" בתוך ישראל, ואף תומך בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. בעבר הוא נמנה עם מייסדי ארגון "זוכרות".

 

התערוכה לדבריו, ליצור "ניסיון להתגבר על הקיטוע האלים של המרחב באמצעות כוח צבאי".

 

עם פתיחת התערוכה אמר חיים פרי "אני משאיל את הגלריה הזאת כי חשוב לי שידעו את ההיסטוריה של המקום. אפשר לריב עם יוצר התערוכה, אפשר להסכים איתו, אבל אני נותן לו במה חופשית. אנחנו יודעים שהיה שם כפר ומכירים חלק מהתושבים שהיו שם. אנחנו ודאי לא מסכימים לגלגל את ההיסטוריה אחורה. אולי יוצר התערוכה רוצה בכך, אבל אנחנו ודאי שלא. הוא יציג את דבריו בתערוכה, ואנחנו נוכל להתווכח על הדברים".

 

מקור 

אומנות, חקלאות וביטחון בכפיפה אחת

צילומים של סמדר בן דור

******

סוף דבר

*****

סיפורו של הבית הלבן
מעניין ביותר,
לא הכרתי אותו קודם!

******

מפעל קיבוץ הפסלים למקום
ראוי לכל הערכה.

*****

גן הפסלים מרשים ביותר
ומשתלב היטב בנוף 

****

מומלץ להגיע לבקר במקום
בתיאום עם חיים פרי
טלפון 054-7916620
לבטח הוא ישמח לפתוח
את שעריו ולספר עליו!

******

תודה לחיים פרי שאירח
וסיפר לנו את סיפור
אודות המקום והיצירות המוצגות בו.

******

תודה לסמדר בן דור
שסייעה בצילום הפסלים

*****

 

קיבוץ נירים הוא אחד מהיישובים שנמצא בגבול הנגב המערבי, שבטעות שאינה ברורה ולא ניתן לקבלה,  נקרא עוטף עזה.

 

קיבוץ נירים נמצא קרוב וסמוך לקיבוץ ניר עוז 

 

במלחמה הארורה שהחלה ביום שבת, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, גם קיבוץ נירים ספג מכה קשה.

 

אנשי כיתת הכוננות ולוחמי צה"ל הגנו בחירוף נפש על הקיבוץ.

 

אנשי חמאס הארורים "הצליחו" להרוג מקרב חברי הקיבוץ אב ובתו וחבר נוסף ושני אורחים..

 

בקרב מול החמאס נהרגו שלושה: מפקד החטיבה הדרומית של אוגדת עזה, נהגו והקשר.

 

נחטפו ונלקחו בשבי אם ובנה , זוג נשוי, ואורחת שבעלה נרצח – הנשים הוחזרו ושני הגברים עדיין חטופים.

 

עם שוך הלחימה כל חברי הקיבוץ התפנו ממנו לבתי מלון באילת או לבתי קרוביהם בארץ.

 

בקבוץ נותרו ארבעה חברים, מספר עובדים זרים ברפת והוא הפך למעוז צבאי.

 

כנראה שגם חלק מבתי הקיבוץ נפגעו בלחימה ועדיין לא ברור מה היקף הנזק.

 

להלן תיעוד הביקור בקיבוץ נירים בנובמבר 2020 שהוא הראשון אודות הקבוץ וסביבתו

*******

תיעוד זה הוא, הראשון מבין ארבעה אודות קיבוץ נירים וסביבתו והנוספים הם:

שדות קיבוץ נירים בעוטף ישראל שבנגב המערבי

מאגר נירים ועוד בקטע התיכון של דרך הבשור

אתר אנדרטת נירים על אדמות דנגור

ביום שני 30 בנובמבר 2020 ביקרנו סמדר בן דור ואני בקיבוץ נירים במסגרת המיזם יישובים כפריים – ריכוז ביקורי מפגש/תיור/צילום.

היה זה אחד הביקורים הראשונים של המיזם שהחל מספר חודשים קודם לכן.

ארנון אבני הוא שאירח אותנו.

ארנון אבני מתגורר בקיבוץ מאז שנולד השנת 1953. ארנון שהיום הוא גם סבא גדל בקיבוץ כילד, נער וחייל, התחתן והקים משפחה. ארנון במקצועו הוא גרפיקאי שהחל את דרכו בעיתון על המשמר ובהמשך התפתח והפך להיות קריקטוריסט וגם צלם. ארנון עסק ועוסק בעוד נושאים שונים.

בתחילה שוטטנו עם ארנון בחצר הקיבוץ.

בהמשך יצאנו לתור במרחבי השדות של הקיבוץ המתפרסים עד גבול רצועת עזה .

בשעת אחר הצהרים המשכנו ונסענו לאורך הקטע האמצעי של דרך נוף נחל הבשור.

****

מיקום קיבוץ נירים

קיבוץ נירים נמצא במישור החוף הנגב בנגב המערבי,  ונכלל בתחומי המועצה האזורית אשכול.

****

****

****

הקיבוץ נוסד בשנת 1946 על ידי גרעין של השומר הצעיר.

 

מקור שמו של הקיבוץ בגדוד 'ניר' של השוה"צ שחלק מחבריו היו בין מקימי הקיבוץ.

 

במוצאי יום כיפור של שנת 1946, במסגרת מבצע 11 הנקודות, עלה הקיבוץ על הקרקע באזור דנגור.

 

בראשית דרכו הצטרפו אל הגרעין המייסד של הקיבוץ שלוש קבוצות נוספות: ההכשרה הבולגרית שישבה במסילות, והשלמות של צעירים ניצולי שואה מהקיבוצים כפר מסריק ועין החורש.

 

יום לאחר הכרזת העצמאות, נלחמו חברי נירים בגבורה בפני התקפה של כוח משוריינים מצרי ראו אתר אנדרטת נירים על אדמות דנגור

 

בשנת 1949 העתיק הקיבוץ את מקומו כ-20 ק"מ צפונה לאזור 'חירבת מעין', בו הוא שוכן עד היום.

 

מייסדי הקיבוץ ואלה שהצטרפו אליהם יחד בנו והפריחו את האזור המדברי בו שוכן הקיבוץ, תוך התמודדות לאורך שנים ארוכות עם התלאות הבטחוניות שבחיים על הגבול.

 

עם השנים גדל הקיבוץ והתרחב, נולדו בו בנים והתווספו אליו גרעינים נוספים, מישראל ומדרום אמריקה.

נירים וסביבתה בתום העשור הראשון

דמות נירים כיום

****

עיקר פרנסתו של נירים היא על החקלאות.

 

ענף גידולי השדה חולש על שטחים נרחבים וגידולים מגוונים ומעסיק עובדים מקצועיים רבים, מרביתם בני הקיבוץ.

 

בנירים ענפים חקלאיים נוספים, כמו מטע האבוקדו, החממות והרפת, שהישגיהם המקצועיים הם מהטובים בארץ.

 

נירים הוא גם אחד מהמשקים האורגניים הגדולים ביותר במדינת ישראל.

 

לקיבוץ שותפות במפעל 'נירלט' ובנוסף, חלק נכבד מחבריו מוצא את פרנסתו מחוץ לקיבוץ בעבודות בתחום החינוך והאקדמיה, החקלאות, הרווחה ובריאות הנפש, הנדסה, טכנולוגיה וחקלאות.

 

כיום מונה הקיבוץ כ-400 נפש, מתוכם כ-200 חברים, עוד 100 ילדים ו-40 תושבים המתגוררים במקום ונהנים מחיי קהילה עשירים וסביבה ירוקה ופורחת.

 

בשנים האחרונות עובר הקיבוץ תהליך של שינוי אורחות החיים, ומעבר מקהילה שיתופית לקהילה המקיימת ערבות הדדית במודל 'רשת ביטחון'.

 

מטרתו המרכזית של תהליך השינוי: לעודד צמיחה דמוגרפית וקליטת בנים, בשאיפה להמשיך לקיים במקום קהילה רב-דורית משגשגת.

 

מקור אתר נירים ראו להרחבה קצת היסטוריה 

*****

זמן המראות
התמונות תדברנה בעד עצמן

*****

בין בתי הקיבוץ

מבט ממעל

***

***

***

****

***

****

***

***

****

***

****

***

***

***

***

***

*****

אומנות על קירות המקלט
פרי מכחולו ודמיונו של ארנון אבני

***

***

***

****

****

***

***

****

****

***

******

המשך השיטוט 

****

***

****

***

***

***

****

****

***

*****

פינת זיכרון

ב- 26 באוגוסט 2014, מבצע 'צוק איתן' עמד להסתיים בהפסקת אש.

 

חמאס ניסה להשיג יתרון תודעתי והיום נפתח בירי רקטות ופצצות מרגמה.

 

פצצה כזו של 120 מ"מ פגעה בקו חשמל מרכזי של הקיבוץ והפסיקה את זרם החשמל.

 

למרות הסכנה, בשעות הצהרים המאוחרות הגיע צוות טכנאים של חברת חשמל לתקן את התקלה.

 

בזמן שהם עבדו נמצאו לידם מספר אנשים מנירים,  רכז המשק גדי ירקוני, רכז הביטחון זאביק עציון וממנהל המוסך והמסגרייה שחר מלמד ואחרים.

 

ואז, נשמעה אזעקה 'צבע אדום'. כולם מיהרו  לרוץ לתפוס מחסה במבנה בטון הקרוב אך, פצצת המרגמה הקדימה את השלושה.

 

גדי נפצע ואיבד את רגליו. שחר וזאביק נהרגו.

 

שעה לאחר האירוע הסתיים סבב הלחימה, אחרי 50 ימי לחימה.

****

*****

לפני סיום צילום פורטרט

***

***

הסטודיו של ארנון

מבנה הסטודיו היום, היה בית הילדים בו גדל ארנון ובהמשך הפך לבית הספר ואולי פעם יוסב להיות בית הורים בקרבה למרפאה.

את הקריקטורה השבועית שארנון שהכין לעיתון התנועה הקיבוצית "הזמן הירוק", ראינו על "שולחן העבודה"

חלק העבודות מעיסת נייר שנים קודמות

*****

סוף דבר

בשעות אחר הצהרים סיימנו את הביקור

***

*****

יצאנו בדרכינו חזרה לבית
מבסוטים ועליזים:
שמחנו להכיר את ארנון אבני,
התרשמנו מכישרונותיו ופעליו
ונהנינו לשוחח אתו בעניינים ונושאים שונים
ובמיוחד אלה הנמצאים על סדר היום.
שמחנו גם ללמוד על קיבוץ נירים
ולשוטט מעט במשעוליו ובסביבתו הקרובה 

******

תודה ארנון! 

 

מראות באזור נירים ועל ראשיתו ראו

 

שדות קיבוץ נירים בעוטף ישראל שבנגב המערבי

 

מאגר נירים ועוד בקטע התיכון של דרך הבשור

 

אתר אנדרטת נירים על אדמות דנגור

יוכקה ועודד ליפשיץ מקיבוץ ניר עוז הם אנשים נפלאים.

 

זכיתי להכיר אותם ולהתיידד איתם בשנה האחרונה בתחילה בביקור ניר עוז ובהמשך כעבור מספר חודשים, עת הגעתי אליהם שוב ובמשך יום שלם צלמתי אותם במסגרת מיזם אדם בסביבתו.

 

ביום שבת, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, עת החלה המלחמה הארורה,  התקשרתי אליהם מספר פעמים ולא נעניתי כך גם ביום למחרת.

 

התחלתי לדאוג לשלומם בעקבות דיווחים בתקשורת על כך שאנשי חמאס הארורים הרגו עשרות אולי מאות מחברי ניר עוז, חטפו מבוגרים, נשים וטף לעזה ושרפו בתים רבים והפכו חלק גדול גדול מקיבוץ לעיי חרבות.

 

ניסיתי לברר עם חברים מה עלה בגורלם של יוכקה ועודד ליפשיץ, לא קיבלתי תשובות מוסמכות.

 

בשעת לילה ביום שני, 9 באוקטובר 2023 פנה אלי גדי עמיחי, אחיין של עודד,שוכתב לי כך: "שלום עמירם, שמי גדי, צילמת את הדודים שלי, עודד ויוכקה ליפשיץ בקיבוץ ניר עוז לפני חצי שנה. הם נחטפו (ככל הנראה) בשבת האחרונה. כתבתי פוסט והשתמשתי באחת התמונות שצילמת ואהבתי.

 

בעקבות תשובתי, הוסיף וכתב "בניר עוז היו זוועות נוראיות. משפחות שלמות שנרצחו. כל הקיבוץ שרוף. חטופים. אין לתאר. יתכן והתמונות שלך הם התיעוד היחידי שנשאר לעבודות של יוכקה, כל הבית שם שרוף. "זכרתי שסיפרו לי על הביקור ועל התמונות, זוכר שעוד אז מאד אהבתי את התמונה שצלמת וששיתפתי."

 

בין לבין למדתי על מצבם על עוד שניים  מהאנשים שפגשתי ביקור ניר עוז לפני שנה, חיים פרי חטוף וכרמלה דן נרצחה.

 

על חטיפתם של יוכקה ועודד למדתי גם מכתבתו של נחום ברנע "חרבן הבית" ביום שישי 13 באוקטובר 2023.

 

ביום ראשון, 15 באוקטובר 2013 פרסם ברוך קרא בחדשות 13 את הכתבה על המפגש האחרון של מקימי ניר עוז  ועל הפסנתר של עודד ליפשיץ שהפך לסמל הטבח.

 

ביום  שני 16 באוקטובר 2023 בעקבות שיחה עם גדי עמיחי הוא כתב לי שמהצבא הודיעו להם כי יוכקה ועודד חטופים אבל בעצם לא הודיעו כלום.

 

אני דואג לגורלם של יוכקה ועודד
כמו לשאר החטופים והנעדרים
ומייחל ומקווה
שיחזרו במהרה בריאים ושלמים. 

***********

להלן התיעוד שנכתב בעקבות הביקור אצל יוכקה ועודד ב-22 באפריל 2023 ובו משולבים צילומים רבים.

"אדם בסביבתו" הוא אחד מסוגי הצילום שאני אוהב לעסוק בהם.

מדובר על צילום אדם במרחב האישי שלו, המקום בו הוא חי או פועל.

לאחרונה אני מתמיד לעסוק בסוג צילום זה.

עד כה, פרסמתי מעט מעבודותיי המוקדשות לאדם בסביבתו

ביום חמישי  20 באפריל 2023 הגעתי לצלם את יוכקה ועודד ליפשיץ חברי קבוץ ניר עוז.

הכרתי אותם לפני מספר חודשים, באוקטובר 2022, בעת ביקור/ מפגש בקיבוץ ניר עוז אז עודד ליפשיץ אירח, הפגיש אותנו עם כמה חברי הקיבוץ והוביל אותנו בתוכו ובסביבתו הקרובה. ראו קיבוץ ניר עוז שבמישור חוף הנגב מול רצועת עזה וסביבתו הקרובה וגם גן הפסלים בחצר הבית הלבן במשבצת ניר עוז

בסיום הביקור קבענו שאגיע אל יוכקה ועודד ליפשיץ שוב ואצלם אותם בביתם ובחצר המעניינת שלהם וגם אצלם את יוכקה עם מקצת מעבודותיה כצלמת.

להלן חלק קטן מתוך עשרות הצילומים שנעשו במשך מספר שעות שהתארחתי אצלם.

יוכקה ועודד ליפשיץ הורים לארבעה ילדים. יש להם עשרה נכדים ונינה אחת

עודד ליפשיץ נולד (1940) וגדל בחיפה.

 

בנערותו הצטרף לתנועת השומר הצעיר.

 

הוא המשיך וחבר לגרעין המייסד של ניר עוז באביב 1957.

 

עודד חבר בקיבוץ מאז הגיע אליו.

 

הוא פעל בשורה של תפקידים מזכיר, מרכז, גזבר, יו"ר ועדת חינוך, יו"ר כלכלי.

 

ברבות השנים בהמשך הוצע לו לשמש רכז הדור הצעיר במפ"ם אך סירב, היה עיתונאי בעיתון על המשמר (1983 – 1995),

 

עודד הגיש בין 10ל- 20  כתבות בתוכנית "שעה קלה על כלכלה" בגלי צה"ל שכל אחת מהן הייתה אחד הנושאים.

 

עודד שירת בצה"ל כלוחם בגדוד נח"ל המוצנח (גד 50) ולחם בארבע מלחמות: מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה.

יוכקה (יוכבד) לפשיץ (1938) נולדה בתל אביב וגדלה בראשון לציון.

 

משפחתה הייתה חרדית. אביה היה סולן מקהלת חסידי גור. הוריה עלו לישראל בשנת 1933, אביה היה חבר בהכשרה של הגרעין שנועד להקים את לקיבוץ חפץ חיים של תנועת אגודת ישראל אולם, בגלל התנגדות האם הם לא הצטרפו. הם הגיעו לתל אביב ובשנת 1939 עברו לראשון לציון. . עם סיום מלחמת העולם השנייה במחצית שנות ה-40' לנוכח השואה בכלל והשמדת משפחתה, הוריה עזבו את הדת והפכה לחילונית סוציאליסטית.

 

יוכקה למדה בתיכון קיבוץ תל עמל (נקרא גם ניר דוד).

 

בצעירותה הייתה חניכת השומר הצעיר ובשנת 1957 הצטרפה לגרעין המייסד של קיבוץ ניר עוז. מאז היא חברה בו.

 

בשנת 1970 סיימה לימודיה בסמינר הקיבוצים והוסמכה להיות מורה לחינוך גופני. בין השנים 1984 ל- 1990 למדה צילום בבית הספר קמרה אובסקורה בתל אביב.

 

במהלך השנים עבדה בלול, הייתה אקונומית, עסקה בהנהלת חשבונות. היא הייתה מורה לחינוך גופני וגם מורה לצילום בבית ספר התיכון האזורי מעלה הבשור.

*

*

*

בתחילת שנות ה-70' עודד ליפשיץ עסק בפעילות פוליטית. אז פעל באופן נמרץ, אינטנסיבי ומתמשך במחאה נגד גרוש הבדואים בפתחת רפיח בשנת 1972.

 

הוא פעל בשיתוף עם מוטי כנען מקיבוץ כרם שלום ולטיף דורי מרמת גן, ראש המחלקה הערבית במפ"ם. השלושה קבלו גיבוי מתנועת הקיבוץ הארצי ומהמפלגה.

 

במזכירויות ובמרכזי התנועה והמפלגה התקבלו, בהחלטות רשמיות, מפורטות ותקיפות של התנגדות לגירוש ותמיכה במאבק נגדו להחזרת הבדואים לבתיהם ולאדמותיהם, שפורסמו בפומבי בתקשורת.

 

באותה תקופה עמד לרשות עודד רכב של הקיבוץ הארצי  לצורך תפקידו כמדריך חברתי בכרם שלום. הוא קיבל היתר להשתמש ברכב הזה ללא הגבלה ובכל הארץ לפעילותי נגד הגירוש: פגישות  עם מנהיגי הבדואים בפיתחת רפיח, פגישות עם פוליטיקאים ועיתונאים בתוך ישראל ובסיורים אתם ועם קבוצות של מתעניינים בשטחי הפיתחה וכו'. גם לטיף דורי השתמש בתקציבי המחלקה העקבית של מפ"ם בפעילותו נגד הגירוש.

 

מפ"ם מימנה את העתירה לבג"צ של תשעה ראשי שבטים בפתחת רפיח נגד הגירוש. רוב שרי מפ"ם והחכ"ים שלה, כמו גם רוב ראשי ופעילי הקיבוץ הארצי תמכו בנו וסייעו לנו בממשלה, בכנסת ובזירה הציבורית.

*

*

*

*

*

יוכקה החלה את דרכה כצלמת כתחביב אותו הפכה למקצוע בעקבות לימודי הצילום.

 

לדידה, הצילום שלה הושפע מתורת הזן, מתוך הסתכלות פנימית לתוך הנושא.

 

מושאי הצילום שלה הם דומם ונוף.

 

עבודותיה הוצגו בתערוכות של בית הספר בו למדה.

 

התערוכה "אצל משפחתי בפולין" הוצגה בסינמטק התל בשנת 1992, עותק מתערוכה זו מוצג במוזיאון היהודי בלוס אנגלס בארה"ב.

 

צילומיה הוצגו גם בגלריית הקיבוץ הארצי בתל אביב

*

*

*

*

*

*

********

*

*

*

*****

גם נהניתי מהביקור וגם שמחתי לצלם

תודה לכם יוכקה ועודד
על האירוח הלבבי
ועל האפשרות לצלם אתכם

מושב נתיב העשרה שנמצא בדרום מישור החוף מול וצמוד לצפון רצועת עזה הוא אחד המקומות המופלאים והיפים במדינה.

 

במלחמה שהחלה ביום שבת, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023 גם מושב נתיב העשרה עמד במערכה מול אנשי חמאס הארורים שיצאו למסע הרג וביצעו טבח ביישובי העוטף.

 

בבוקר שבת חדרו לנתיב העשרה כ־35 מחבלים, שישה מהם עם מצנחי רחיפה, השאר במכוניות דרך הגדר הפרוצה.

 

במשך שש שעות אנשי כיתת הכוננות לחמו מול מתקפת המחבלים הרצחנית והצילו את המושב ומנעו טבח המוני בתושביו.

 

להרחבה ראו ליל הבדולח של נתיב העשרה: הגבורה העילאית של אנשי המושב צמוד הגדר – שנתקלו ראשונים

 

במושב נתיב העשרה מתגוררת משפחת בן דודי, בני ברייר.

 

בזמן הלחימה שוחחתי איתו מספר פעמים בזמן שנמצאו בממד הנעול בביתם.

 

כוחות צה"ל הגיעו לנתיב העשרה רק בשעות הצהריים.

 

בשעת ערב רבים מתושבי המושב עזבו אותו וביניהם גם משפחת בן דודי.

 

עשרים מתושבי המושב נהרגו.

רגע לפני שהשבת נכנסה (13/10/202) תושבי נתיב העשרה שנמצאו במעלה החמישה הדליקו נרות זיכרון לזכרם של הנרצחים במושב ובכל עוטף עזה.

 

*******

באחד מביקוריי אצל בן דודי, ביוני 2021, הסתובבתי אתו ביישוב וסביבו  ואף נפגשתי עם כמה מחבריו.

 

להלן, תיעוד הביקור ממנו ניתן להתרשם מיישוב זה.

********

תיעוד זה, נכתב בעקבות ביקור/שיטוט/צילום בנתיב העשרה, ביום רביעי 9 ביוני 2021.

תיעוד זה הוא חוליה נוספת של תיעודי סדרת ביקור/שיטוט/צילום ביישובים הכפריים שנעשו עד כה וייעשו בעתיד.

בנתיב העשרה וסביבתה טיילתי בעבר בשני טיולים רכיבה: חולות מרחב שקמה בין נתיב העשרה בין חוף זיקים דרך שמורת כרמיה (מרץ 2017) מנתיב העשרה דרך רכס גברעם לגבעות חוליקת (מרץ 2015)

אל נתיב העשרה הגעתי הפעם לבד.

ושם התארחתי אצל בן דודי, בני ברייר (1969), המתגורר ביישוב עם משפחתו מאז שנת 1999.

לפנות ערב, בשעתיים האחרונות של האור, יצאנו לסיור ביישוב, בתוך השטח הבנוי ובשטחים הפתוחים סביבו.

ראינו את דמותו הפיסית של היישוב כולל את בתי המידות נרחבים, השטחים הציבוריים רבים, המיגוניות בשלל צבעי הקשת המוצבות בכל פינת רחובות.

הגדרות הם חלק בלתי נפרד מהנוף של יישוב הספר שחומות ביטון גבוהות מפרידות בינו ובין גבול הרצועה.

בשולי המושב, בדרום מזרח ובצפון מערב משתרעים שטחי החממות.

תיעוד זה כולל מידע אודות נתיב העשרה וצילומי מראות הסיור ביישוב

*******

***

נְתִיב הָעֲשָׂרָה  הוא מושב המשתייך לתנועת המושבים והוא חלק מהמועצה האזורית חוף אשקלון אוכלוסייתו עומדת על כ-1000 איש.

 

ראשיתו של המושב בשנת 1973 כמושב בחבל ימית בחוף הצפון מזרחי של סיני. המושב נקרא "עשרה" לזכר שלושה אנשי צוות אוויר ושבעה חיילי יחידת לוחמה אלקטרונית של חיל האוויר ששבו ממשימה מבצעית שמסוק היסעור בו טסו  התרסק ליד אל עריש  ב-8 ביולי 1971. עשרת ההרוגים היו: סמל גינגולד יצחק ("איציק"), סמל זלצהנדלר מאיר, סמל ישינסקי גיורא יואל, רב טוראי מוצפי רפאל, סמל נברה גדי, סמל נודל ישראל, סגן עמית (הירשמן), יחיאל ("צ'יכו"), סגן קינן (קאופמן) אביב, סגן שגיא (סגלצ'יק) שרגא, סגן תמיר (כצלנסון) דוד דב.

 

המושב התקיים בחבל ימית פחות מעשור. הוא פונה ונהרס עם יישום הסכם השלום עם מצרים.

 

בשנת 1982 הוקם המושב מחדש במקומו הנוכחי על ידי 70 משפחות שפונו מחבל ימית. כל משפחה קיבלה משק חקלאי והיישוב החדש הוכר כאגודה חקלאית.

*****

מיקום הדיונות של מישור חוף הדרומי 

****

איתור גבעה הצופה לים

***

*****

המקום בעבר
בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים

****

ערב יישום תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה (קיץ 2005), העלתה הרשות הפלסטינית תביעות טריטוריאליות על שטחים "כבושים" מצפון וממזרח לרצועת עזה, בתוך שטח מדינת ישראל. בשטחים אלה נכלל בין היתר גם היישוב נתיב העשרה. תביעה זו נדחתה על הסף.

 

בדצמבר 2012, חמאס יצא בתביעה טריטוריאלית דומה כלפי ישראל. ממשלת חמאס לא קיבלה קיבלה את קו הגבול הקיים כיום בין רצועת עזה לישראל, ודרשה נסיגה ישראלית לקו הפסקת האש משנת 1949 ("הסכם רודוס"). על פי הפרשנות הפלסטינית שטח רצועת עזה צריך להיות גדול יותר בכ-200 קמ"ר בתוך שטח ישראל. גם תביעת זו נדחתה.

 

****

******

בשנות התשעים הוכשרו קרקעות לכ-70 משקים נוספים (ללא קרקע חקלאית) על מנת לספק מגורים ל"בנים ממשיכים". כיום, רק קרוב למחצית ממשפחות אלו עוסקות בחקלאות (כגון גידול פרחים, ירקות ותבלינים) שנועדו הן לייצוא והן לשוק המקומי.

 

בעקבות החלטה להרחיב את היישוב הוכשרה הקרקע מסביבו להרחבה, ובמסגרתה נעשו עבודות להעתקת גדר, סלילת שביל ביטחון וכביש היקפי ונטיעת יער בין היישוב לגבול עם עזה.

 

כמו כן הוקמו ביישוב גם מאגר מים, פארק ומצפור על ידי קק"ל. עם סיום העבודות הוצעו למכירה 71 מגרשים המיועדים לבנייה עצמית של בני ובנות המשפחות ביישוב. המגרשים, בני חצי דונם כל אחד, הוקמו על גבעה שצופה אל בית חנון, נמכרו תמורת כרבע מיליון שקלים, ונרכשו ברובם על ידי בני המייסדים. המכירה הסתיימה ברובה בשנת 2017 ובניית השכונה החלה באותה השנה.

*****

מראה היישוב 

****

מאז נסיגת צה"ל מרצועת עזה במהלך אוגוסט וספטמבר 2005, הפך נתיב העשרה ליישוב הקרוב ביותר לגבול החדש (מרחק של כ-100 מ'). היישוב מהווה מטרה לרקטות קסאם ופצצות מרגמה, וכן לירי נק"ל ומטענים מצד ארגוני טרור ברצועת עזה. רקטת קסאם שפגעה בבית ביישוב ב-14 ביולי 2005 גרמה למותה של דנה גלקוביץ', בת 22. ב-18 במרץ 2010 נהרג מרקטת קסאם פועל תאילנדי שעבד ביישוב.

המקום בו נפגע רכב צה"ל במלחמת שומרי החומות (2021)

מערום שרידי הפגע והרשע

****

*****

בתים וחצרות

***

****

***

***

***

****

****

***

****

****

*******

מיגוניות בכל פינה

****

****

***

מיגונית בלי מגן לראש, הפועלים התאילנדים כנראה חסינים

****

****

****

*******

גדרות וחומות
כי מדרום תפתח הרעה 

****

****

****

****

****

*******

שטחים ציבוריים

****

****

***

****

***

****

****

****

*****

הנוף מסביב

בני הנהג, המוביל והמסביר. אין עליו!

מבט לעבר בית חנון

שטחי החממות מדרום מזרח הצמודים למעבר ארז

****

****

****

אלוף-משנה (במיל') ניר פרס, כונה "אביר המודיעין הימי" והיה אחראי לסיכולו של גדול פיגועי הטרור הימי בישראל.

 

פרס החל את דרכו כלוחם בחיל הים, ולאחר מכן הצטרף למספן המודיעין בחיל. בעת תפקידיו הרבים היה אחראי גם לסיכול פיגועים ימיים. אחד מהם אירע בשנת 1990, אז מחבלים שהורדו במספר סירות מהירות מספינת-אם שיצאה מלוב ניסו להגיע לחופי תל אביב במטרה לבצע פיגוע. ספינות דבור של חיל הים רדפו אחרי הסירות המהירות והצליחו ללכוד אחת מהן בים, בזמן שסירה אחת נחתה בחוף ניצנים. כוחות חי"ר ומסוקים רדפו אחרי המחבלים ולכדו אותם, במבצע בו נהרגו ארבעה מחבלים, 12 נוספים נתפסו ואחד נמלט בסירה המתדלקת למצרים. אלוף-משנה פרס היה הקצין שהקפיץ את כוחות העילית של צה"ל על בסיס מידע מודיעיני מדויק, ועל חלקו בפרשה הוא קיבל צל"ש ממפקד חיל הים דאז, האלוף מיכה רם.
ראו בהרחבה על מבצע "אבק דרכים" לפעילות הסיכול של חיל הים כנגד מחבלים פלסטינים,

 

בתפקידו האחרון כיהן פרס כראש מפקדת התיאום של צה"ל ברצועת עזה בתקופות שנחשבו לסוערות ביותר – בהן נדרש לתאם פעולות הומניטריות מול הפלסטינים ברצועת עזה לאחר עליית חמאס לשלטון. במסגרת תפקידו היה פרס אחראי על העברת סחורות לרצועת עזה, אישורי כניסה של חולים ואח"מים פלסטינים לישראל ובניית תשתיות ברצועה.

 

עם סיום תפקידו הצטרף פרס לצוות המשרד לפיתוח אזורי בראשות השר סילבן שלום, אך נאלץ לפרוש מתפקידו לאחר שהתגלה כי הוא סובל ממחלה קשה, אשר הכריעה אותו ב-19 בינואר 2021. היום הוא הובא למנוחות בבית העלמין במזכרת בתיה ומאות ליוו אותו בדרכו האחרונה, כשבמעמד נכחו גם קצינים בכירים בצה"ל.

 

המקור  וגם ראו עוד 

***

****

מבט מעל על שטחי החממות מצפון מערב לעבר נחל שקמה

שטחי החממות המשתרעים לכיוון צפון מערב

***

*****

"נתיב לשלום"
מרכז מבקרים

***

וחומה 

****

****

***

***

"נתיב לשלום"- הינה יצירת פסיפס משותפת, של אלפי אנשים יחדיו, למען התקווה, האהבה והשמחה בין בני האדם, היצירה נמצאת על חומת הגבול המפרידה בין רצועת עזה לישראל, בסמוך לבתי מושב נתיב העשרה. היצירה הנראית למתבונן משני צידי החומה, משתרעת על גבי חומות המגן האפורות ומשנה לחלוטין את אווירת המקום.​

****

***

****

***

****

הביקור במרכז המבקרים "נתיב לשלום" כולל הצגת סרט על החיים בעוטף עזה "החיים בצל החומה".

צמרת מארחת אותנו לביקור קצר

 

צמרת זמיר  יזמת הפרויקט, נשואה ואמא לארבעה, גרה במושב נתיב העשרה מזה 20 שנה, מספרת על החיים בצל החומה, המצב הביטחוני, האירועים ההיסטוריים שמתרחשים באיזור, ומעל הכל על החיים היפים במושב, אופטימיות ותקווה לעתיד שקט וטוב.

אולם התצוגה במרכז המקברים

****

 

​בפרויקט ייחודי זה, מוזמנים המבקרים לקחת חלק פעיל ביצירת קיר לשלום, כל אורח כותב משאלה אישית על גבי אריח פסיפס צבעוני ומדביקו על גבי חומת הבטחון.

 

חלקי הפסיפס מיוצרים בעבודת יד בסדנת נתיב לשלום, בין החלקים הצבעוניים והאופטימים. ניתן למצוא עיצובים שונים כגון פרחים ופרפרים, חלקי פסיפס עם המילה שלום בשפות שונות ועוד.​

****

 

כל אחד יכול לחלום ולרצות שלום, בחומת נתיב לשלום כולם יחד יוצרים תקווה משותפת. יצירה משותפת מביאה עוצמה, מספר החלקים על החומה , מרמז לנו על הכמות העצומה של המבקרים שבחרו להטביע חותמם ומשאלותיהם לעתיד טוב יותר, כל משתתף לוקח עימו את התקווה לשלום וממשיך להפיצה בדרכים נוספות.

על אפשרויות הביקור בנתיב השלום ראו בקישור 

לפני פרידה, לפני חשיכה מזכרת מבני ברייר ואורי זמיר (בעלה של צמרת)

*****

סוף היום סוף הביקור

*****

*****

סוף דבר,

הביקור הקצר בנתיב העשרה
אפשר לפתוח צוהר ולהביט
על דמותו של יישוב ספר מפואר,
תרתי משמע,
שעומד כבר שנים רבות,
חדשים לבקרים
תחת מתקפות אש רצחניות.
נדמה שמעטים ובודדים בארץ הם
יישובים כמו נתיב העשרה
שמנהלים שגרת חיים
בצל המלחמה

*******
תודה לך בני על האירוח!
תודה לצמרת ואורי זמיר
שאפשרו הצצה למפעל חייהם 

קיבוץ ניר עוז שבנגב המערבי מול רצועת עזה הוא אחד המקומות המופלאים והיפים במדינה.

 

במלחמה הארורה שהחלה ביום שבת, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023 ספג ניר עוז מכה קשה ואכזרית.

 

אנשי חמאס הארורים הרגו עשרות אולי מאות מחבריו, חטפו מבוגרים, נשים וטף לעזה ושרפו בתים רבים. חלק גדול מקיבוץ ניר עוז היום הוא עיי חרבות.

 

לפני שנה, סמדר בן דור, דן גזית (גבולות) ואני, זכינו לבקר בניר עוז ולהתארח אצל יוכקה ועודד ליפשיץ. ביקור זה נמשך שעות רבות, במהלכו פגשנו מספר חברים, שוטטנו בו והתרשמנו מיופיו.

 

אני חרד לגורלם של החברים שפגשנו. חלקם, כנראה נחטפו.

 

אני מתפלל לחזרת החטופים ומקווה שהקיבוץ ישתקם ויפרח מחדש.  

 

להלן התיעוד שנכתב על הביקור בקיבוץ לפני כשנה הכולל מידע אודותיו וצילומים רבים.

******************

אחד המזמים בהם אני עוסק בשנים האחרונות הוא ביקור מפגש/סיור/צילום ביישובים הכפריים 

מטרת מיזם זה היא הרצון להכיר היישובים שיש מה לשמוע, לראות ולצלם בהם. הכוונה לדעת אודות היישוב: הקמתו, אבני דרך ואירועים משמעותיים בהתפתחותו; להיחשף לדמות ולרוח היישוב בנושאי חברה וקהילה, הווי ומסורת, חינוך, תרבות, משק וכלכלה; להיפגש עד כמה שניתן, עם אנשים מעניינים מהיישוב בתחומי האמנות, הרוח והאידאולוגיה, חקלאות ותעשייה, תרבות, חינוך, עשייה ציבורית או פוליטית ועוד; ולהתרשם מפניו הפיסיים של המקום בשיטוט בין מבניי ציבור, אזורי מגורים, מוסדות החינוך,  נקודות מורשת, בתי עלמין, תצפיות ועוד.

ביום רביעי, 19 באוקטובר 2022, התארחנו סמדר בן דור (מבשרת ציון), דן גזית (גבולות) ואני אצל עודד ליפשיץ בקבוץ ניר עוז.

את הביקור תיאם דן גזית שלקח על עצמו את המשימה, לתאם ביישובי המועצה האזורית אשכול.

בשעת בוקר הגענו לביתם של יוכקה עודד ליפשיץ ושם החל הביקור.

בשיחת היכרות עודד ליפשיץ הציג את עצמו.

צילום סמדר בן דור

עודד ליפשיץ נולד (1940) וגדל בחיפה. בנערותו הצטרף לתנועת השומר הצעיר והמשיך וחבר לגרעין המייסד של ניר עוז באביב 1957. הוא חבר בקיבוץ מאז הגיע אליו ופעל בשורה של תפקידים מזכיר, מרכז, גזבר, יו"ר ועדת חינוך, יו"ר כלכלי. בהמשך הוצע לו לשמש רכז הדור הצעיר במפ"ם אך סירב, היה עיתונאי בעיתון על המשמר (1983 – 1995), הגיש10 – 20  כתבות במהלך כשנה  בתוכנית "שעה קלה על כלכלה" בגלי צה"ל שכל אחת מהן הייתה אחד הנושאים. עודד שירת בצה"ל כלוחם בגדוד נח"ל המוצנח (גד 50) ולחם בארבע מלחמות: מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, יום כיפור, לבנון הראשונה.

המשכנו והגענו לחצר ביתו של רן פאוקר

רן פאוקר (1940) בן של אחת ממשפחות היקים שהקימו את נהריה, בוגר בית הספר החקלאי כדורי (1957) שהיה חבר בגרעין הראשון המייסד של ניר עוז ומשנת 1962 ועד שפרש לגמלאות היה רכז הנוי של ניר עוז

 

שם שמענו מפיו כיצד בעצת אביו יעקב פאוקר, שהיה מומחה לגינון ואגרונום תכנן ויצר את הנוי ואת נטיעת העצים בניר עוז בהתאם לתוכנית האדריכלית עוד לפני בניית בתי הקבע. בזכות מומחיות ורמה מקצועית גבוהה, הבן והאב יצרו בניר עוז נווה מדבר חריג ביופיו. הדבר ניכר בגיוון הצמחיה, במיני העצים הרבים ובשילוב ביניהם.

כמו כן רן סיפר לנו בהרחבה על פרויקט “גינון בר-קיימא” ארוך טווח ליצירת “נווה מדבר אקולוגי חסכוני במים” הנקרא הגן הבוטני נקודה ירוקה. יחד איתו יצאנו לשוטט בסיבוב קצר בגן.

חזרנו לחצר המשק ופגשנו את שלמה מרגלית, אף הוא חבר הגרעין המייסד של ניר עוז שהציג לנו את מחנה מחלקת נח"ל שנשאר כמו שהיה בזמן שפעל והוא היחיד שנותר בשלמותו.

המפגש עם שלמה מרגלית, צילום סמדר בן דור

יחד עם שלמה מרגלית, כרמלה דן ועודד ליפשיץ נכנסנו לראות את המוזיאון הקטן בו מוצגים פרטים המתארים את ההיסטוריה של הקיבוץ.

המשכנו והגענו למתחם חדר האוכל, התרשמנו מהחצר סביבה אותה תכנן ויצר האומן אורי דן,  בעלה של כרמלה.

נכנסנו לחדר האוכל לסעוד את ארוחת הצהרים. יוכקה ליפשיץ הצטרפה אלינו.

לאחר הארוחה נסענו לראות את שרידי בית הכנסת במעון. שרגא נגב חבר הקיבוץ ודן גזית סיפרו לנו על האתר ורצפת הפסיפס שנמצאה בו.

צילום סמדר בן דור

המשכנו ונסענו עם האומן חיים פרי לראות את חצר הבית הלבן שבעבר שימש בית הספר של הכפר אבו סיתה והיום משמש כגן פסלים.

מפיו של חיים פרי שמענו על המקום ועל גן הפסלים. שוטטנו ביניהם וצלמנו כמעט את כולם.

צילום סמדר בן דור

נפרדנו מחיים פרי ושרגא נגב ונסענו לסיבוב קצר להתרשם מהשדות הנרחבים של ניר עוז המשתרעים עד גבול הרצועה.

חזרנו לחצר משק והמשכנו לצלם כמו כן עברנו באחד השבילים על מנת להתרשם מהנוי המרהיב של המקום.

בחלקו האחרון של הביקור חזרנו לביתם של יוכקה עודד ליפשיץ. 

בחצר ביתם התרשמנו מאוסף הקקטוסים הענק ומאוסף הגרוטאות שהפך ליצירות אומנות.

בתוך ביתם שמענו על דרכה של יוכקה ליפשיץ בעולם הצילום והפרויקט שיצרה אצל משפחתי ז"ל. בגלל קוצר הזמן החלטנו שאגיע לביקור נוסף לצלם בנחת אותה ואת יצירתה.

לקראת סיום שמענו מעודד בפירוט על פעילותו הנמרצת, האינטנסיבית והמתמשכת במחאה נגד גרוש הבדואים בפתחת רפיח בשנת 1972 בה עסק בשיתוף עם מוטי כנען מקיבוץ כרם שלום ולטיף דורי מרמת גן, ראש המחלקה הערבית במפ"ם.

השלושה קבלו גיבוי מהקיבוץ הארצי וממפ"ם. בשניהם התקבלו, במזכירויות ובמרכזים, החלטות  רשמיות, מפורטות ותקיפות של התנגדות לגירוש ותמיכה  במאבק נגדו להחזרת הבדואים לבתיהם ולאדמותיהם,  שפורסמו בפומבי בתקשורת. באותה תקופה עמד לרשות עודד רכב של הקיבוץ הארצי  לצורך תפקידו כמדריך חברתי בכרם שלום. הוא קיבל היתר להשתמש ברכב הזה ללא הגבלה ובכל הארץ לפעילותי נגד הגירוש: פגישות  עם מנהיגי הבדואים בפיתחת רפיח, פגישות עם פוליטיקאים ועיתונאים בתוך ישראל ובסיורים אתם ועם קבוצות של מתעניינים בשטחי הפיתחה וכו'. גם לטיף דורי השתמש בתקציבי המחלקה העקבית של מפ"ם בפעילותו נגד הגירוש. מפ"ם מימנה את העתירה לבג"צ של תשעה ראשי שבטים בפתחת רפיח נגד הגירוש. רוב שרי מפ"ם והחכ"ים שלה, כמו גם רוב ראשי ופעילי הקיבוץ הארצי תמכו בנו וסייעו לנו בממשלה, בכנסת ובזירה הציבורית.

 

בשעת האור האחרונה הסתיים הביקור, נפרדנו מיוכקה ועודד ויצאנו לדרכנו.

עוד בטרם עזבנו את חצר המשק, עברנו שוב מול הממגורה וצפינו בהנאה על המראות המוארות בקרני השמש.

******

להלן מובאים המידע עליו שמענו במהלך הביקור
וכן צילומים רבים שנעשו במהלכו.

*****  

ניר עוז הינו קיבוץ חקלאי חילוני,
הקיבוץ מונה 400 תושבים (מתוכם 135 חברים),
בקיבוץ מתגוררות 90 משפחות,  

****

ניר עוז הוא קיבוץ מתחדש
שהופרט בראשית שנת 2021
הקיבוץ כיום הוא
לא שיתופי ולא שוויוני
שהשכר בו דיפרנציאלי. 

*******

מיקום ניר עוז במישור חוף הנגב 

****

איתור ניר עוז
כ – 20 ק”מ ממערב לאופקים
כ-3 ק"מ ממערב למגן
וכ-2 ק"מ מדרום לנירים

קיבוץ ניר עוז נכלל
בתחום המועצה אזורית אשכול

ביקורי מפגש/סיור/צילום ביישובי המועצה האזורית אשכול
* קיבוץ נירים שבמישור חוף הנגב וגם שדות קיבוץ נירים בעוטף ישראל שבנגב המערבי (דצמבר 2020)
* עזוז, יישוב קהילתי קטן ומבודד בנגב המערבי (דצמבר 2020)
* קיבוץ גבולות בדיונות שבקצה הארץ הנושבת (אפריל 2021)
* בני נצרים, נווה ושלומית שבחולות חלוצה למול גבול מצרים (אפריל 2021)
* המושבים שדה נצן ומבטחים שבמישור חוף הנגב (מאי 2021)

 *******

ימים ראשונים

קיבוץ ניר עוז הוקם ב-1 באוקטובר 1955 כהיאחזות נח"ל של הקיבוץ הארצי .

 

חיילי ההיאחזות היו בוגרי תנועת "השומר הצעיר" בישראל

 

ההיאחזות אוזרחה חודשיים לאחר הקמתה ב-1 בדצמבר 1955.

 

בשנתיים הראשונות, הקיבוץ הוחזק בידי גרעיני נח"ל.

 

במאי 1957 הגיע לניר עוז גרעין הקבע הראשון מבוגרי "השומר הצעיר" מהקנים נהריה, חיפה, חדרה, כפר סבא-רמתיים, ראשון לציון וירושלים.

קיבוץ ניר עוז וסביבתו בשנתו הראשונה

 

בהתאם להחלטות הוועד הפועל של הקבוץ הארצי הוטל על קיבוץ עין השופט לאמץ את קיבוץ ניר-עוז במסגרת מפעל ש.ש.ש (מפעל שנת שירות שלישית) – מפעל שהוא ביטוי לעזרה הדדית במסגרת הקיבוץ הארצי ובעיקר עזרה ואימוץ קיבוצים צעירים הפלוגה הראשונה יצאה ב-1960 ומנתה שניים עשר חברים יוצאי צבא. מעין השופט הגיעו לניר עוז ארבע פלוגות.

 

במהלך השנים נוספו לחברי גרעין ניר-עוז גרעינים נוספים מתנועת השומר הצעיר בערי הארץ.

 

עם הזמן הגיעו חברים מארצות שונות. תוספת כוח האדם שינתה את פני המקום ללא הכר.

מוצגים מימים ראשונים

 

ניר-עוז כיום, כפי שנכתב באתר הקיבוץ, הוא קיבוץ איכותי, מבוסס כלכלית וחברתית.

 

קיבוץ ניר עוז הינו בעל משק מגוון ומפותח. 

 

שמירה על אורח חיים קיבוצי הינו ממאפניו הבולטים של קיבוץ ניר עוז.

 

הקיבוץ בולט גם בתרבות המשותפת שהוא מקיים. השיתוף מתבטא גם בעצם שילוב הדורות המתקיים בקיבוץ ובקהילתו ברבדים רבים. 

 

בהמשך לכך בשנים האחרונות פועל הקיבוץ לקלוט ולהרחיב את שורותיו.

 

שטח הקיבוץ הוא כ-20,000 דונם.

 

בקיבוץ: מרפאה, בריכה, גן משחקים, צרכניה, מוסך, חדר אוכל, חדר כושר, גן אקולוגי.

 

תעסוקה היא בקיבוץ וסביבתו: חקלאות (פלחה, שלחין, מטעים, בקר (עגלים לבשר) ולול), תעשייה (מפעל ‘ניר לט’), שירותים, חינוך.

 

הקיבוץ ישנן יזמויות בתחומים שונים, אומנות, יצירה, הי-טק, טיפולים אלטרנטיביים, ליצנות רפואית, נגרות ועוד. וגם חברה לתכנון ופיתוח הנדסי.

***

***

***

***

חדר האוכל, צילום סמדר בן דור

***

***

***

***

שדות ניר עוז

גידולי שדה ניר עוז מגדלים על פני שטח של כ-16,000 דונם מגוון גידולים חקלאיים כגון תפו"א, חיטה, גזר, צנוניות, בוטנים וחמניות

 

רפת בשותפות הקיבוצים ניר עם, ניר עוז כ-400 חולבות

מפעל נירלט עוסק בייצור חומרי איטום סיליקונים, צבעים וחומרי בניין ונחשב לחברה השנייה בגדולה, לאחר טמבור, ומחזיקה בנתח שוק של 30% משוק הצבעים בישראל.

במרץ 2021, ארבעים שנים לאחר שמפעל יצרנית הצבעים הוקם, חברת אינרום, השותפה בנירלט, רכשה את אחזקותיהם של שני הקיבוצים ניר עוז ונירים (38%) לפי שווי חברה של 700 מיליון שקל. בתמורה, קיבלו הקיבוצים 13% ממניותיה של אינרום, בשווי 226 מיליון שק

****

מערכת החינוך 

מערכת החינוך פועלת בניר-עוז עד כיתה א’.

 

בכיתה א’ עוברים הילדים ללמוד בבית הספר היסודי האזורי הקיבוצי  “שחר-אשכול”.

 

החל מכיתה ז’ עוברים הילדים ללמוד בבית הספר משותף “נופי-הבשור” של כל קיבוצי ומושבי המועצה האזורית אשכול.

הייחוד של ניר עוז 

במשך שנים רבות אחד מסימני ההיכר הבולטים של ניר עוז כקיבוץ הייתה מערכת יחסים חברתית איתנה שנתמכה במערכת תרבותית פעילה ביותר.

 

הגרעין החברתי הראשוני הורכב ברובו מעירונים ילידי הארץ שבחרו לעזוב את בתיהם וליצור חברה קיבוצית שונה מאורח החיים בו גדלו בעיר.

 

כיום ניר- עוז הוא יישוב מגוון מבחינה חברתית.

 

ניר עוז חוגג ביחד את כל חגי ישראל, תוך הקפדה על יצירת תרבות מקומית ייחודית.

תקוות ושאיפות

קיבוץ ניר עוז עוסק בקדחתנות בקליטת משפחות.

 

הקיבוץ זקוק להגדלת האוכלוסייה ולתגבור משמעותי של מספר הילדים ודור ההמשך.

 

הקיבוץ מעוניין בקליטה לחברות.

ניר עוז גן פורח 

***

נקודה ירוקה

בקיבוץ ניר עוז מתקיים פרויקט “גינון בר-קיימא” ארוך טווח ליצירת “נווה מדבר אקולוגי חסכוני במים” הנקרא הגן הבוטני נקודה ירוקה

 

לטובת האקלום והניסוי האקולוגי החסכוני במים(גינון חסכוני במים, גינה חסכונית במים), הוקצו  120 דונם משטחי הקיבוץ, ונבדקה ונבדקת יכולתם של 950 מינים להסתפק במעט מים.

 

מטרת הניסוי היא להשיג סביבת חיים נעימה עם הקטנת האבק באוויר, כל זאת בעלות אחזקה נמוכה.

הפרויקט מתקיים משנת – 1960, ומשלב יישום של הניסיון, שנרכש בגן הקיבוץ תוך לימוד ובדיקה של היבטים שונים בטיפוח הגן בנושאים הבאים:.
* ניהול איכות
* אקלום צמחים.
* בחירת דשא זנים ומינים,
* צריכת-מים והשוואה לפרמטרים אקלימיים, והשפעת תשתית על צריכת המים
* בדיקת עומק שורשים של עצים,שיחים ודשא
* שיטות השקיה- השוואה בין טפטוף להמטרה
* דיוק הוצאה של מפזרי מים פיזורם.
* עונת שתילה
* איסוף מי-נגר (33.000 מ”ק ממוצע לשנה)
* שיטות המגדילות את כמות המים הזמינים.
* אגרו-טכניקות לחיסכון במים ולהקטנת שימוש בחומרי הדברה כימיים (כולל תשתיות,הזנה,ותוספים לקרקע).
* חיפוי קרקע
* “אפקט המטרייה”

התכנון החסכוני במים נעשה על-יד י האדריכל חיים כהנוביץ’. הוכח שניתן, גם בנגב, לקיים גן באיכות טובה בכ-50% מכמות המים המושקת בדרך-כלל בגנים במרכז הארץ ובצפונה.

 

גן האקלום בקיבוץ ניר-עוז מתפקד כמעבדה לגינון אקולוגי חסכוני במים. הפרוייקט מתבצע בשיתוף המכונים לחקר המדבר ע”ש   י. בלאושטיין – אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. הגן משמש אתר למידה והתרשמות עבור חוקרים, גננים, מורים ותלמידים מהארץ ומחו”ל.

***

צילום סמדר בן דור

***********

צילום סמדר בן דור

 

אורי דן נולד ב-17 בספטמבר 1944 בטוניס, בשם אריק ג’אווי, בנם של ויליאם וג’נט. בגיל שש עלתה משפחתו לקבוץ דן, שם עוברת שמו לאורי דן.

 

אורי גדל והתחנך בקבוץ דן ואחר-כך בעין החורש, כילד חוץ.  בכיתות י”א, י”ב התגורר בחדרה, שם הצטרף לשומר הצעיר.

 

בשנת 1962 אורי הגיע לקבוץ ניר-עוז עם גרעין “צבר”.  התגייס לנח”ל המוצנח ועבר קורס קצינים.  במהלך השירות השתתף במלחמת ששת הימים, יום כיפור ומלחמת ההתשה.  הקרב על כיבוש הכותל השאיר על אורי חותם עז במשך כל חייו.

 

בניר-עוז הכיר את כרמלה והקים את משפחתו.

 

למד אומנויות בבצלאל ובשנת 1970 היה מורה ומחנך ב”מעלה הבשור”, והקים את מגמת הקולנוע.  תחום בו עסק עד יומו האחרון – תיעוד אירועים גדולים כקטנים בחיי הקיבוץ, עריכת סרטים לחגים, לחתונות ולארכיון.

 

ב-1980 יצאה המשפחה, בפעם הראשונה, לשליחות במרסיי מטעם תנועת השומר הצעיר.  ב-1990 יצאו בפעם השנייה לשליחות בפריז.

 

כל חייו בניר-עוז אורי היה מעורב ופעיל בקיבוץ וכיהן בתפקידים שונים.

 

בשנת 2008 נבחר לרבש”צ.  תפקיד בו כיהן שבע שנים.  שנים בהן חווינו את מבצע “עופרת יצוקה”, “עמוד ענן”, “צוק איתן” ועוד הרבה ימים של מתיחות ואי שקט בין מבצע למבצע. אורי היה הרבש”צ המבוגר ביותר בארץ, השקיע בתפקיד זה עד גיל 70 ופעמיים זכה באות הצטיינות על תפקודו.  בגיל 70 פרש לגימלאות והתמקד בליווי והדרכת קבוצות הש.ש.

 

הוא חלה במחלת הסרטן, ולאחר סדרת טיפולים גופו היה כבר נקי מסרטן. מותו ב-6 בינואר 2017 התרחש בפתאומיות, ללא סימנים מוקדמים. האבל והצער עצומים.

כאמור, בשנת 1957 אוזרחה היאחזות הנח"ל ניר עוז והפכה לקיבוץ; עקב כך, הוחל בסלילת כביש-גישה אליו מכביש 2410 – המכונה בפי תושבי האזור "כביש הפרסה" – ישירות אל שער הקיבוץ.

 

אז, הופעל דחפור ליישור התוואי שיצא מכביש הפרסה דרומה,  אך לאחר כ-200 מטרים – הדחפור העלה שברי רצפת פסיפס. התברר כי הדחפור חדר לרצפה בפינתה הצפון-מערבית, וחלף בקו ישר  עד קרוב לאמצע הצלע הדרומית של מלבן הרצפה. אמנם כ-40% מהרצפה הושחתו, אך מאחר והרצפה מעוטרת בצורה סימטרית, הנזק נסבל.

 

אורכו של המבנה 17 מטרים ורוחבו 15 מטרים. תקרתו הייתה עשויה קורות עץ וטין, והיו בו שלוש סיטראות שביניהן הפרידו שתי שדרות ובכל אחת מהן ארבעה עמודים. באמצע המאה ה-6 נפרץ הקיר הצפון-מזרחי של מבנה בית הכנסת והותקן בו אפסיס הפונה לכיוון ירושלים.

בניקוי הראשון כבר אובחנו המנורה בעלת שבעת הקנים ומעליה הכתובת הארמית באותיות עבריות, אך מרוב ההתלהבות (בית-כנסת יהודי!) והבהילות (מע"ץ לחץ להמשיך בסלילה) – בוצעה באתר חפירה ארכיאולוגית מרושלת, בכייה לדורות: עקב כך, לא ברור אם המבנה כלל רק את האולם בעל הפסיפס, או גם שתי סיטראות מרוצפות באבן. גם מיקומה של תעלת-אבן, שסיפקה מים מבור-אגירה לאגן טבילה מדורג ("מקווה?") במזרח האתר, לא סייעה להבנת גודלו והיקפו של המבנה. מכל מקום, באחד מהחיטוטים שנערכו במערבו של המבנה (להכנת פודיום לנוחיות המבקרים) – נראה שממערב לבית הכנסת היה קיים אגף נוסף.

בית הכנסת נמצא ביישוב יהודי בשם מעון המזוהה עם "מנואיס" שבמפת מידבא. היישוב הגיע לשיאו בתקופה הביזנטית במאות ה-5 וה-6, אולם למעט שרידי בית כנסת, כל שנותר ממנו הוא בור מים ושני מבנים.

 

מכל מקום, התעוררה התרגשות גדולה עקב גילוי בית-כנסת יהודי קדום, הראשון שהתגלה בדרום הארץ, באזור ("ארץ גרר"). חבל-ארץ זה נחשב במסורת ובכתובים כחלק מארץ ישראל שיהודים לא התגוררו בו במהלך התקופה הביזנטית; עד כדי כך, שנופק שטר-כסף ועליו עיטור שעובד מהפסיפס, ונשא כתובת הסבר: "בית הכנסת העתיק בנירים"… (כנראה שבמדינתנו הצעירה לא היו רבים שידעו לקרוא מפות…).

 

אורכה של הרצפה עמד על 10.2 מטרים ורוחבה היה 5.4 מטרים, אך רק מחציתה המערבית השתמרה. בפסיפס נראית גפן שענפיה יוצאים מתוך אמפורה ונושאים 55 עיגולים ב-11 שורות, שבתוכם פירות ובעלי חיים. בחלקו התחתון של הפסיפס נראה טווס ובחלקו העליון מנורת שבעת קנים, שני אריות, סמלו של שבט יהודה, וכן שני עצי דקל, שופר, לולב, אתרוג וסמלים יהודיים נוספים.

 

כתובת בארמית שרדה בחלקה והיא מציינת את מממני הפסיפס ומברכת את הקהילה כולה: "(ד)כירין לטב כל קהלה / (די) עבדו הדן פספה / וכן דאישין תמה ויהודה /תיהבו תג תרי דינרין" כלומר "זכורים לטוב כל בני הקהילה שעשו פסיפס זה. וכן דאישין, תומה ויהודה שתרמו סך שני דינרים". על הרצפה נמצאו מספר ממצאים נוספים ובהם מטבעות, חפצים שהיו ככל הנראה חלק מארון הקודש, קמעונות ושברי נרות חרס וזכוכית.

 

רצפת בית הכנסת דומה בסגנונה לרצפת פסיפס שהתגלתה בשרידי כנסייה בחירבת שלאל, כיום בגן לאומי אשכול, כתשעה ק"מ ממזרח למעון. חיילים אוסטרליים גילו את הפסיפס בחירבת שלאל במלחמת העולם הראשונה ב-17 באפריל 1917, והוא הועבר לקנברה בירת אוסטרליה, ושובץ שם באנדרטת המלחמה של אוסטרליה. על גבי הפסיפס בשלאל נמצאה הערה המתארכת את יצירתו לשנת 561 או 562 לספירה. ייתכן ששני הפסיפסים הורכבו על ידי אותו האמן בשליש השלישי של המאה ה-6.

 

רצפת פסיפס מעוטרת מאותה תקופה נמצאה גם בכנסייה ביזנטית ליד כיסופים. כנסייה זו כמו בית הכנסת במעון היו חלק מההתיישבות הצפופה שהתקיימה בתקופה זו, באזור שבין עזה לבאר שבע.

 

כאשר הוסרה הרצפה והועברה לירושלים לשיפוצים – התגלתה מתחתיה רצפת פסיפס קדומה יותר, אך באבן "טבעית", ללא צבע. באותה ההזדמנות שנחשפה התשתית, נבנה על-ידי רשות העתיקות גג-בטון, הנתמך בעמודים מאסיביים, כדי "להגן על הפסיפס". אך אבוי – המשקל האדיר של הבטון התחיל לגרוף לעומק את הפסיפס בהיקפם של העמודים; העמודים ננעצו לעומק באדמת החורבה, סדקו את גג הבטון ומי הגשמים (שחדרו מהגג) הגדילו את הנזק.

 

בצער רב סולק גג הבטון, רצפת הפסיפס עשתה שוב "טיול שיפוצים" לירושלים, וגג חדש וקל יותר הוקם באתר, הפעם גם עם תוספות לגישה נוחה ובמת-הסברים נעימה.

 

"טיולי" הרצפה וחיטוטי-אספנים בה גרמו נזקים; תלונות למועצה האזורית לא הועילו. הארכיאולוג דן גזית, ניסה להפעיל מכר משרות המילואים, יהודי דתי שערך טור בעתון "הצופה", כדי שיתלונן במשרד הדתות (אולי יממנו שומר?), אך הללו הודיעו כי "למשרד הדתות אין עניין בבתי-כנסת ארכיאולוגיים"…

 

סיפור מעניין נולד בקריאת כתובת ההקדשה שבראש הפסיפס. כנראה שמשבץ הפסיפס בתשתית המלט, בעודה טרייה, לא רק שלא קרא ארמית (או עברית), אלא גם לא הבין את משמעות האותיות שהוגשו לו – בוודאי על פתק. התוצאה היתה – ארבע שורות, מלאות עיוותי כתיבה ושגיאות-כתיב. המחצית השנייה של השורה הרביעית היא בליל של סימנים ללא פשר, אולי תאריך בניית הפסיפס לפי ספירה מסויימת, שלצערנו לא שרד. השאלה הנשאלת היא: איך כל זה לא הפריע לקהל המתפללים? (והאם גם הם לא הצטיינו כל-כך באוריינות…).

 

כתובת ההקדשה מנתה גם ארבעה שמות של אישים (אשר רק שלושה מהם שרדו), כנראה בעלי-הון אשר תרמו מכספם להקמת הרצפה; לפחות שניים מהם נראים כשמות נבאטיים – אישו ותמה. אם אכן זאת היא משמעותם, יש להתייחס לשמות נוכריים בבית כנסת יהודי התייחסות מיוחדת, כי בימי קדם – שמות אנשים תאמו את לאומיותם. מכל מקום, חשוב לציין את העובדה כי בתוך 55 העיגולים (שנוצרו מגפן המשתרגת מתוך אמפורה שבמרכז למטה ) – מתוארים רק בעלי-חיים.  ברצפה אין כלל דמויות-אדם, לעומת שאר הרצפות מסוגה בסביבה הקרובה (רצפת שלאל מאזור פארק אשכול, כנסיית המנזר בח'רבת אל פאר = באר שמע) וכן בעוד כ-10 שרידי רצפות דומות ברחבי הארץ; מכאן אנו מסיקים כי דגם זה היה חביב למדי מחד גיסא, וגם הותאם על-ידי יוצריו לאמונותיהם ולדרישותיהם של המזמינים מאידך גיסא.

 

יש להדגיש, כי שרידי בית הכנסת העתיק במעון הם רק חלק קטן מערכו הארכיאולוגי של האתר הנרחב, המשתרע על יותר מחמשת אלפי דונמים. חפירה ארכיאולוגית (בניהול פרחיה נחשוני) לאורך קטע מ"כביש הרעב", מצפון ל"בית הלבן" (שהיה בית הספר של הכפר ח'רבת מעין אבו סיתה), הבהירה כי קיים בו רצף יישובי, כמעט ללא הפסקה, מהתקופה הפרסית (המאה החמישית – רביעית לפני הספירה) ועד ימינו. מצפון לכביש הפרסה, מול הכניסה לכביש לניר עוז, קיימים שרידי כנסייה גדולה. בחלקו המערבי של האתר נותרה עד ימינו באר עתיקה שופעת; יתכן והיא המפתח לתולדות הישוב הפורח מעון.

 

ומשהו לנשמה: כ-50 מטרים מדרום-מזרח לבאר, סמוך למשוכת צברים, בעונת הפריחה של הכלניות האדומות הצובעת את חבל הבשור כולו באדום – קיים אי בודד של כלניות צבעוניות אחרות! אתם סקרנים לדעת את צבעם? הנכם מוזמנים לבדוק…

 

המקור דברים שאמרו שרגא נגב דן גזית בזמן הסיור ודברים שכתב דן גזית ב-24 באוקטובר 2022

הבית הלבן בח'ירבת מעין

הבית הלבן בח'ירבת מעין נמצא
בלב אדמות הפלחה של קיבוץ ניר עוז,
בגבול שטחי הפלחה שבין קיבוץ ניר עוז לקיבוץ נירים.

בית הלבן, היה בית ספר של הכפר מעין בתקופה המנדט הבריטי. הוא נבנה בשנת 1920 על ידי שיח' חסן אבו סיתה.

 

בתאריך 14 במאי 1948 במלחמת העצמאות, בפשיטה של צה"ל במסגרת מבצע אסף הכפר מעין נכבש וננטש יחד עם הצבא המצרי שנסוג לעזה.

 

הבית הלבן הפך למשלט צבאי.

 

החל משנת 2000 חבר קיבוץ ניר עוז, חיים פרי וחברים טיפחו את המקום והפכו אותו לגלריה לאמנות ולגן פסלים.

 

בגן הפסלים כארבעים עבודות פיסול של אמנים מכל הארץ. במקביל, לאחר שיפוץ יסודי של המבנה, הוא החל לשמש כגלריה לציור, צילום ופיסול קטן. במשך השנים הוצגו עשרות תערוכות של אמנים מכל חלקי הארץ.

**

צילום סמדר בן דור

 

פירוט על הבית הלבן ראו גן הפסלים בחצר הבית הלבן במשבצת ניר עוז

 

*******

כמעט סוף הביקור
בחצר ביתם של
יוכקה ועודד ליפשיץ

גן הקטוסים שתכנן רן פאוקר

*******

גירוש הבדואים מפתחת רפיח בשנת 1972 

בינואר 1972, במבצע חשאי ומזורז, גירש צה"ל אלפי בדואים מאדמתם ב"פתחת רפיח"  (הפינה הצפון-מזרחית של חצי האי-סיני, שמשתרעת לאורך חוף הים התיכון, דרומית-מערבית לרפיח). והרס את בתיהם.

 

על פי ההערכות, בין 6,000-20,000 איש. בחודשים הבאים דחפורי הצבא רמסו את כל המטעים החקלאיים של הבדואים והכינו את הקרקע (בתיאום עם הסוכנות היהודית) להתיישבות יהודית: מושבים, קיבוצים, ולבסוף העיר שנתנה לאזור את שמו החדש – חבל ימית.

 

את המהלך הובילו שר הביטחון משה דיין ואלוף פיקוד הדרום אריאל שרון.

 

לרמטכ"ל החדש, דאז, רב אלוף דוד אלעזר, נודע הדבר רק לאחר מעשה והוא מינה ועדה לחקור את העניין. דו"ח ועדת החקירה הצבאית הוגש לו ב-9 במרץ 1972. הדו"ח לא פורסם עד 2016 בעקבות פסיקה בעתירה שהגישו החוקרים דוד קרצ'מר וגרשום גורנברג (ראו מאמרם, ב"משפט ומימשל", כרך י'ז, חוברת 1-2 , תשע"ו.)

 

העיתונים לא דיווחו דבר. ובכל זאת דלפו ידיעות – דרך חברי קיבוצים בשטח הישראלי, שעמדו בקשרי ידידות עם הבדואים שגורשו. עדויות של חברי קיבוצים שסיירו בשטחים שגודרו סיפרו על בולדוזרים שדורסים מטעים, בקתות של בדואים ובורות מים.

 

העיתונים היו מגוייסים לחלוטין לתעמולה הרשמית: ישראל ה"נדיבה" הציעה פינוי ופיצוי כספי, הבדואים הסכימו ברצון, וגם קיבלו רשות להמשיך לעבד את אדמותיהם המגודרות. האמת הייתה שרוב הבדואים סירבו לפיצוי שכן לא ויתרו על זכויותיהם בקרקעות, ובאוגוסט 1972 בולדוזרים של צה"ל רמסו את גידולי החקלאות בשדות הבדואים הנטושים. למעשה המדינה לא הציעה לבדואים פיצויים על הקרקע שגורשו ממנה אלא רק על שטחי העיבוד החקלאי; הנחת המוצא, כאן כתמיד, הייתה שלבדואי אין זכויות מקרקעין קבועות, ואין זה משנה אם הוא ומשפחתו ישבו במשך דורות במקום.

 

עודד ליפשיץ, שליווה את הבדואים במאבקם העיד "למפונים הוקם כפר ברצועה והוקצו להם שטחים ומים למשקי עזר. זה היה חריג חיובי, למרות שזו הייתה תוכנית רמייה, שנועדה ליצור רושם מטעה, שהעוול כאילו תוקן. רק עשירית מהמפונים זכו לבתים, שהיו בקתות עלובות, הפיצוי הכספי היה סמלי ומכסות המים והקרקע היו מגוחכות." שלוש שנים לאחר מכן, ב-1975, עדיין עקרו בולדוזרים ישראלים מטעי פירות של הבדואים, כדי להכשיר שטחי עיבוד להתנחלות-קיבוץ סופה, וגם הרסו מסגד של הבדואים.

 

תשעת השייח'ים של השבטים שגורשו עתרו לבג"ץ וביקשו צו שיורה לשר הביטחון, משה דיין, ולאלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, לאפשר להם ולבני משפחותיהם לחזור למקומות מגוריהם בפתחת רפיח.

 

תשובת המדינה התבססה על תצהירים שכתב ראש אג"מ, אלוף ישראל טל.  הקו הרשמי היה, כמובן, שגירוש הבדואים נבע משיקולים בטחוניים טהורים. אלוף טל קבע בתצהיר שלו שפתחת רפיח הפכה לחממה של טרור – בין ביוזמה ובין בסיוע של תושבי האזור: מיקוש דרכים, ירי על כלי רכב, חבלה במבנים ומתקנים, ומתן מסתור לאנשי מודיעין מצרי. התצהיר של טל עמד בסתירה גמורה לדו"ח ועדת החקירה של אלוף אהרון יריב, שנכתב מיד אחרי האירועים בפתחה. טל הציג את המאבק בטרור כיסוד החלטתו של אלוף הפיקוד שרון. אך בעדותו של שרון עצמו בוועדת יריב, אין שום זכר לטרור. שרון העיד כי "לאור הצורך להקים יישוב נוסף בפתחת רפיח הורה פיקוד הדרום לממש הפקעה שבוצעה בזמנו ולא מומשה בשלמותה". זאת ועוד, צו ההפקעה המקורי (שעל פיו כביכול פעל שרון) היה מצומצם בהרבה מן השטח שגודר, כפי שמצאה הוועדה, כך שמעדות שרון עלה, כי לא היתה מניעה להשיב בדואים לשטחים שגודרו בטעות. שרון גם הסביר לוועדה שלא עדכן את מתאם הפעולות גזית על הפעולות כיוון  שהפיקוד "רק יזם פעולה התיישבותית", בשעה שההוראות מחייבות לעדכן את מתאם הפעולות בשטחים רק "בנושאים הקשורים בפעילות בטחונית ובהטלת סנקציות". משמע: הפעולה ההתיישבותית לא היתה קשורה בפעילות בטחונית.

 

בג"ץ דחה את עתירת הבדואים. בראש צוות השופטים ישב משה לנדוי ולצידו ישבו אלפרד ויתקון ויצחק קיסטר. בית המשפט לא אפשר לעותרים לחקור את כותבי התצהירים או לבקש תצהירים נוספים שעשויים לשנות את התמונה שהוצגה בפניו.

 

בכל ההמולה הזאת התבלטו כמה אנשי מצפון עקשנים, חברי קיבוץ שלא נשאו בשום תפקיד רשמי, ובכל זאת לא הפסיקו "להציק" להנהגה ולציבור ולהזכיר את העוול שנעשה בפתחה. כאמור, שניים מהם היו עודד ליפשיץ מניר-עוז ומוטי כנען מכרם-שלום ואיתם פעל לטיף דורי מרמת גן, ראש המחלקה הערבית במפ"ם. ליפשיץ היה ממארגני הכנס בניר-עוז ובמרץ 1972 גם פרסם מאמר נוקב על הגירוש. בנוסף הם הקימו את "פיתחה טורס", והזמינו עיתונאים, פוליטיקאים, אנשי שמאל וחברי קיבוצים, תנועות מחאה ותנועות נוער לסיורים מודרכים בשטח, כדי שיראו במו עיניהם את ההרס וייפגשו את המגורשים.  ביולי 1973 הכינה הקבוצה של ליפשיץ, כנען ודורי כנס מחאה נוסף. הם דיווחו לעיתונים על הקשחת היחס של הצבא לבדואים בפתחה: שעות הכניסה לשטחי העיבוד צומצמו מ-14 ל-8 ביממה, הצבא הציק להם בחיפושים ובדיקות, והעיקר – השלטונות הפעילו  לחצים ואיומים על הבדואים שימכרו את הקרקעות שטרם הופקעו.

 

הכנס השני בניר-עוז נערך לאחר שלושה חודשים, ועמד בסימן רדיקליזציה. 500 משתתפים הגיעו מ-20 קיבוצים של הקיבוץ הארצי, וכן 10 שייח'ים מאזור פתחת רפיח. אחד השייח'ים סיפר שזומן לשיחה עם המושל הצבאי, וזה ציווה על שבטו להתפנות בתוך מספר ימים מאדמתם, ולא – יובאו חיילים דרוזים שעלולים להרוג אותו. דוברים יהודים קראו לחדול מדיבורים ולעבור למעשים. בין ההצעות: לחבל במנועי הטרקטורים שיגיעו לפנות את הבדואים המסרבים למכור את אדמתם, להישכב מתחת לגלגליהם, ולפתוח בשביתת רעב. ההחלטה שהתקבלה, למורת רוחה של הנהגת הקיבוץ הארצי, קראה "לכל הקיבוצים שהשתתפו בכינוס ניר-עוז לצאת לשטח כדי למנוע את הנישול, במידה שיימשך".

 

כנס ניר-עוז התקיים ב-4 באוקטובר 1973. יומיים לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים; אבק הקרבות, מאות ההרוגים ואלפי הפצועים, קברו את מחאת הקיבוץ הארצי, כפי שקרה גם למחאת הפנתרים השחורים. "פתחת רפיח" הפכה ל"חבל ימית", והבדואים נשכחו מלב.

 

ב-1975 גובשה תכנית לגרש עוד קהילה בדואית, של כ-800 נפשות, מאבו שינאר, ששכן בין העיר ימית לבין חוף הים, וזאת "כדי למנוע אי נעימות לתושבים שיילכו לרחוץ בים". ליפשיץ וכנען התריעו ומחו כנגדה, ועל פי זכרון הדברים שכתב ליפשיץ במלאת 30 שנה לגירוש, התערבותם סיכלה את התכנית. חשוב לציין שלפעילי השומר הצעיר המצפוניים האלה לא היה גיבוי. למעשה, הקיבוץ הארצי ב-1975 בחן אפשרות להקים התנחלות בפתחת רפיח – "לבל יפסיד משהו בחלוקת שלל הקרקעות והתקציבים", כתב בלעג בעז עברון. הצעירים סיכלו את היוזמה

 

מקורות והרחבה
* עידן לנדו "הגירוש מפתחת רפיח ותורת האי-ידיעה הציונית"
* מכון עקבות הגירוש מפתחת רפיח: דו"ח ועדת החקירה
* אנשיל פפר וחמי שלו עשרות בדואים מתו ב-1972 לאחר שגורשו מבתיהם בסיני בשל תרגיל צה"לי סודי
* קמ"ש חן יצחק, תובע צבאי בפרקליטות מרכז וח"א פרשת אבו חילו
 * עודד ליפשיץ, השיבה לרפיח, הדף הירוק, 7.2.2002

השלט שנותר ממושב שדות, צילום סמדר בן דור

******

דקה אחרונה

*****

סוף דבר

****

הביקור/מפגש/סיור/צילום
בקיבוץ ניר עוז
היה מגוון, מעניין, מרתק ומרגש

****

בסוף היום ניתן לומר
שנפתח לנו צוהר
כדי שנוכל להביט על היישוב

****

למדנו והכרנו
עוד חלק מתמונת הפסיפס
של ההתיישבות החקלאית בנגב המערבי
מול גבול רצועת עזה

****

התרשמנו מאוד
מהמעט האנשים
איתם נפגשנו שהם
חלוצים, אידאולוגים ואנשי מעשה
****

ניר עוז הוא מקום פורח
תרתי משמע

****

מדהים היה להיווכח
שבמדבר נוצר נווה מדבר
שהוא גן עדן!!!

****

המפגש עם עודד ליפשיץ,
איש מעורר הערכה וכבוד,
היה נעים ביותר

*****

דברי תודה

****

תודה לך עודד ליפשיץ,
על האירוח החם, הנדיב ולבבי,
על בניית תכנית ביקור מגוונת,
על התיאום המפגש, ועל הדברים שספרת לנו

***
כל האנשים שנפגשנו
רן פאוקר, שלמה מרגלית,
כרמלה דן, שרגא נגב,
חיים פרי ויוכקה ליפשיץ,
תודה לכם שהקדשתם לנו
מזמנכם סיפרתם והסתובבתם איתנו

****

תודה לך ידידי דן גזית
שתאמת את הביקור,
הצטרפת אלינו והוספתו לנו
מידע על מנת להרחיב את היריעה

****

תודה לך סמדר בן דור,
שהתפנית מעיסוקייך
הצטרפת אלינו,
הוספת עניין וסייעת בצילום

****
תם ולא נשלם
בזמן הקרוב אגיע שוב לניר עוז
והפעם אתרכז בצילום המקום
וצילום יוכקה ליפשיץ ועבודותיה.

קיבוץ ניר עוז שבנגב המערבי מול רצועת עזה הוא אחד המקומות המופלאים והיפים במדינה.

 

במלחמה הארורה שהחלה ביום שבת, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023 ספג ניר עוז מכה קשה ואכזרית.

 

אנשי חמאס הארורים הרגו עשרות אולי מאות מחבריו, חטפו מבוגרים, נשים וטף לעזה ושרפו בתים רבים. חלק גדול מקיבוץ ניר עוז היום הוא עיי חרבות.

 

לפני שנה, סמדר בן דור, דן גזית (גבולות) ואני, זכינו לבקר בניר עוז ולהתארח אצל יוכקה ועודד ליפשיץ. ביקור זה נמשך שעות רבות, במהלכו פגשנו מספר חברים, שוטטנו בו והתרשמנו מיופיו.

 

אני חרד לגורלם של החברים שפגשנו. חלקם, כנראה נחטפו.

 

אני מתפלל לחזרת החטופים ומקווה שהקיבוץ ישתקם ויפרח מחדש.  

 

להלן התיעוד שנכתב על הביקור בקיבוץ לפני כשנה הכולל מידע אודותיו וצילומים רבים.

******************

אחד המזמים בהם אני עוסק בשנים האחרונות הוא ביקור מפגש/סיור/צילום ביישובים הכפריים 

מטרת מיזם זה היא הרצון להכיר היישובים שיש מה לשמוע, לראות ולצלם בהם. הכוונה לדעת אודות היישוב: הקמתו, אבני דרך ואירועים משמעותיים בהתפתחותו; להיחשף לדמות ולרוח היישוב בנושאי חברה וקהילה, הווי ומסורת, חינוך, תרבות, משק וכלכלה; להיפגש עד כמה שניתן, עם אנשים מעניינים מהיישוב בתחומי האמנות, הרוח והאידאולוגיה, חקלאות ותעשייה, תרבות, חינוך, עשייה ציבורית או פוליטית ועוד; ולהתרשם מפניו הפיסיים של המקום בשיטוט בין מבניי ציבור, אזורי מגורים, מוסדות החינוך,  נקודות מורשת, בתי עלמין, תצפיות ועוד.

ביום רביעי, 19 באוקטובר 2022, התארחנו סמדר בן דור (מבשרת ציון), דן גזית (גבולות) ואני אצל עודד ליפשיץ בקבוץ ניר עוז.

את הביקור תיאם דן גזית שלקח על עצמו את המשימה, לתאם ביישובי המועצה האזורית אשכול.

בשעת בוקר הגענו לביתם של יוכקה עודד ליפשיץ ושם החל הביקור.

בשיחת היכרות עודד ליפשיץ הציג את עצמו.

צילום סמדר בן דור

עודד ליפשיץ נולד (1940) וגדל בחיפה. בנערותו הצטרף לתנועת השומר הצעיר והמשיך וחבר לגרעין המייסד של ניר עוז באביב 1957. הוא חבר בקיבוץ מאז הגיע אליו ופעל בשורה של תפקידים מזכיר, מרכז, גזבר, יו"ר ועדת חינוך, יו"ר כלכלי. בהמשך הוצע לו לשמש רכז הדור הצעיר במפ"ם אך סירב, היה עיתונאי בעיתון על המשמר (1983 – 1995), הגיש10 – 20  כתבות במהלך כשנה  בתוכנית "שעה קלה על כלכלה" בגלי צה"ל שכל אחת מהן הייתה אחד הנושאים. עודד שירת בצה"ל כלוחם בגדוד נח"ל המוצנח (גד 50) ולחם בארבע מלחמות: מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, יום כיפור, לבנון הראשונה.

המשכנו והגענו לחצר ביתו של רן פאוקר

רן פאוקר (1940) בן של אחת ממשפחות היקים שהקימו את נהריה, בוגר בית הספר החקלאי כדורי (1957) שהיה חבר בגרעין הראשון המייסד של ניר עוז ומשנת 1962 ועד שפרש לגמלאות היה רכז הנוי של ניר עוז

 

שם שמענו מפיו כיצד בעצת אביו יעקב פאוקר, שהיה מומחה לגינון ואגרונום תכנן ויצר את הנוי ואת נטיעת העצים בניר עוז בהתאם לתוכנית האדריכלית עוד לפני בניית בתי הקבע. בזכות מומחיות ורמה מקצועית גבוהה, הבן והאב יצרו בניר עוז נווה מדבר חריג ביופיו. הדבר ניכר בגיוון הצמחיה, במיני העצים הרבים ובשילוב ביניהם.

כמו כן רן סיפר לנו בהרחבה על פרויקט “גינון בר-קיימא” ארוך טווח ליצירת “נווה מדבר אקולוגי חסכוני במים” הנקרא הגן הבוטני נקודה ירוקה. יחד איתו יצאנו לשוטט בסיבוב קצר בגן.

חזרנו לחצר המשק ופגשנו את שלמה מרגלית, אף הוא חבר הגרעין המייסד של ניר עוז שהציג לנו את מחנה מחלקת נח"ל שנשאר כמו שהיה בזמן שפעל והוא היחיד שנותר בשלמותו.

המפגש עם שלמה מרגלית, צילום סמדר בן דור

יחד עם שלמה מרגלית, כרמלה דן ועודד ליפשיץ נכנסנו לראות את המוזיאון הקטן בו מוצגים פרטים המתארים את ההיסטוריה של הקיבוץ.

המשכנו והגענו למתחם חדר האוכל, התרשמנו מהחצר סביבה אותה תכנן ויצר האומן אורי דן,  בעלה של כרמלה.

נכנסנו לחדר האוכל לסעוד את ארוחת הצהרים. יוכקה ליפשיץ הצטרפה אלינו.

לאחר הארוחה נסענו לראות את שרידי בית הכנסת במעון. שרגא נגב חבר הקיבוץ ודן גזית סיפרו לנו על האתר ורצפת הפסיפס שנמצאה בו.

צילום סמדר בן דור

המשכנו ונסענו עם האומן חיים פרי לראות את חצר הבית הלבן שבעבר שימש בית הספר של הכפר אבו סיתה והיום משמש כגן פסלים.

מפיו של חיים פרי שמענו על המקום ועל גן הפסלים. שוטטנו ביניהם וצלמנו כמעט את כולם.

צילום סמדר בן דור

נפרדנו מחיים פרי ושרגא נגב ונסענו לסיבוב קצר להתרשם מהשדות הנרחבים של ניר עוז המשתרעים עד גבול הרצועה.

חזרנו לחצר משק והמשכנו לצלם כמו כן עברנו באחד השבילים על מנת להתרשם מהנוי המרהיב של המקום.

בחלקו האחרון של הביקור חזרנו לביתם של יוכקה עודד ליפשיץ. 

בחצר ביתם התרשמנו מאוסף הקקטוסים הענק ומאוסף הגרוטאות שהפך ליצירות אומנות.

בתוך ביתם שמענו על דרכה של יוכקה ליפשיץ בעולם הצילום והפרויקט שיצרה אצל משפחתי ז"ל. בגלל קוצר הזמן החלטנו שאגיע לביקור נוסף לצלם בנחת אותה ואת יצירתה.

לקראת סיום שמענו מעודד בפירוט על פעילותו הנמרצת, האינטנסיבית והמתמשכת במחאה נגד גרוש הבדואים בפתחת רפיח בשנת 1972 בה עסק בשיתוף עם מוטי כנען מקיבוץ כרם שלום ולטיף דורי מרמת גן, ראש המחלקה הערבית במפ"ם.

השלושה קבלו גיבוי מהקיבוץ הארצי וממפ"ם. בשניהם התקבלו, במזכירויות ובמרכזים, החלטות  רשמיות, מפורטות ותקיפות של התנגדות לגירוש ותמיכה  במאבק נגדו להחזרת הבדואים לבתיהם ולאדמותיהם,  שפורסמו בפומבי בתקשורת. באותה תקופה עמד לרשות עודד רכב של הקיבוץ הארצי  לצורך תפקידו כמדריך חברתי בכרם שלום. הוא קיבל היתר להשתמש ברכב הזה ללא הגבלה ובכל הארץ לפעילותי נגד הגירוש: פגישות  עם מנהיגי הבדואים בפיתחת רפיח, פגישות עם פוליטיקאים ועיתונאים בתוך ישראל ובסיורים אתם ועם קבוצות של מתעניינים בשטחי הפיתחה וכו'. גם לטיף דורי השתמש בתקציבי המחלקה העקבית של מפ"ם בפעילותו נגד הגירוש. מפ"ם מימנה את העתירה לבג"צ של תשעה ראשי שבטים בפתחת רפיח נגד הגירוש. רוב שרי מפ"ם והחכ"ים שלה, כמו גם רוב ראשי ופעילי הקיבוץ הארצי תמכו בנו וסייעו לנו בממשלה, בכנסת ובזירה הציבורית.

 

בשעת האור האחרונה הסתיים הביקור, נפרדנו מיוכקה ועודד ויצאנו לדרכנו.

עוד בטרם עזבנו את חצר המשק, עברנו שוב מול הממגורה וצפינו בהנאה על המראות המוארות בקרני השמש.

******

להלן מובאים המידע עליו שמענו במהלך הביקור
וכן צילומים רבים שנעשו במהלכו.

*****  

ניר עוז הינו קיבוץ חקלאי חילוני,
הקיבוץ מונה 400 תושבים (מתוכם 135 חברים),
בקיבוץ מתגוררות 90 משפחות,  

****

ניר עוז הוא קיבוץ מתחדש
שהופרט בראשית שנת 2021
הקיבוץ כיום הוא
לא שיתופי ולא שוויוני
שהשכר בו דיפרנציאלי. 

*******

מיקום ניר עוז במישור חוף הנגב 

****

איתור ניר עוז
כ – 20 ק”מ ממערב לאופקים
כ-3 ק"מ ממערב למגן
וכ-2 ק"מ מדרום לנירים

קיבוץ ניר עוז נכלל
בתחום המועצה אזורית אשכול

ביקורי מפגש/סיור/צילום ביישובי המועצה האזורית אשכול
* קיבוץ נירים שבמישור חוף הנגב וגם שדות קיבוץ נירים בעוטף ישראל שבנגב המערבי (דצמבר 2020)
* עזוז, יישוב קהילתי קטן ומבודד בנגב המערבי (דצמבר 2020)
* קיבוץ גבולות בדיונות שבקצה הארץ הנושבת (אפריל 2021)
* בני נצרים, נווה ושלומית שבחולות חלוצה למול גבול מצרים (אפריל 2021)
* המושבים שדה נצן ומבטחים שבמישור חוף הנגב (מאי 2021)

 *******

ימים ראשונים

קיבוץ ניר עוז הוקם ב-1 באוקטובר 1955 כהיאחזות נח"ל של הקיבוץ הארצי .

 

חיילי ההיאחזות היו בוגרי תנועת "השומר הצעיר" בישראל

 

ההיאחזות אוזרחה חודשיים לאחר הקמתה ב-1 בדצמבר 1955.

 

בשנתיים הראשונות, הקיבוץ הוחזק בידי גרעיני נח"ל.

 

במאי 1957 הגיע לניר עוז גרעין הקבע הראשון מבוגרי "השומר הצעיר" מהקנים נהריה, חיפה, חדרה, כפר סבא-רמתיים, ראשון לציון וירושלים.

קיבוץ ניר עוז וסביבתו בשנתו הראשונה

 

בהתאם להחלטות הוועד הפועל של הקבוץ הארצי הוטל על קיבוץ עין השופט לאמץ את קיבוץ ניר-עוז במסגרת מפעל ש.ש.ש (מפעל שנת שירות שלישית) – מפעל שהוא ביטוי לעזרה הדדית במסגרת הקיבוץ הארצי ובעיקר עזרה ואימוץ קיבוצים צעירים הפלוגה הראשונה יצאה ב-1960 ומנתה שניים עשר חברים יוצאי צבא. מעין השופט הגיעו לניר עוז ארבע פלוגות.

 

במהלך השנים נוספו לחברי גרעין ניר-עוז גרעינים נוספים מתנועת השומר הצעיר בערי הארץ.

 

עם הזמן הגיעו חברים מארצות שונות. תוספת כוח האדם שינתה את פני המקום ללא הכר.

מוצגים מימים ראשונים

 

ניר-עוז כיום, כפי שנכתב באתר הקיבוץ, הוא קיבוץ איכותי, מבוסס כלכלית וחברתית.

 

קיבוץ ניר עוז הינו בעל משק מגוון ומפותח. 

 

שמירה על אורח חיים קיבוצי הינו ממאפניו הבולטים של קיבוץ ניר עוז.

 

הקיבוץ בולט גם בתרבות המשותפת שהוא מקיים. השיתוף מתבטא גם בעצם שילוב הדורות המתקיים בקיבוץ ובקהילתו ברבדים רבים. 

 

בהמשך לכך בשנים האחרונות פועל הקיבוץ לקלוט ולהרחיב את שורותיו.

 

שטח הקיבוץ הוא כ-20,000 דונם.

 

בקיבוץ: מרפאה, בריכה, גן משחקים, צרכניה, מוסך, חדר אוכל, חדר כושר, גן אקולוגי.

 

תעסוקה היא בקיבוץ וסביבתו: חקלאות (פלחה, שלחין, מטעים, בקר (עגלים לבשר) ולול), תעשייה (מפעל ‘ניר לט’), שירותים, חינוך.

 

הקיבוץ ישנן יזמויות בתחומים שונים, אומנות, יצירה, הי-טק, טיפולים אלטרנטיביים, ליצנות רפואית, נגרות ועוד. וגם חברה לתכנון ופיתוח הנדסי.

***

***

***

***

חדר האוכל, צילום סמדר בן דור

***

***

***

***

שדות ניר עוז

גידולי שדה ניר עוז מגדלים על פני שטח של כ-16,000 דונם מגוון גידולים חקלאיים כגון תפו"א, חיטה, גזר, צנוניות, בוטנים וחמניות

 

רפת בשותפות הקיבוצים ניר עם, ניר עוז כ-400 חולבות

מפעל נירלט עוסק בייצור חומרי איטום סיליקונים, צבעים וחומרי בניין ונחשב לחברה השנייה בגדולה, לאחר טמבור, ומחזיקה בנתח שוק של 30% משוק הצבעים בישראל.

במרץ 2021, ארבעים שנים לאחר שמפעל יצרנית הצבעים הוקם, חברת אינרום, השותפה בנירלט, רכשה את אחזקותיהם של שני הקיבוצים ניר עוז ונירים (38%) לפי שווי חברה של 700 מיליון שקל. בתמורה, קיבלו הקיבוצים 13% ממניותיה של אינרום, בשווי 226 מיליון שק

****

מערכת החינוך 

מערכת החינוך פועלת בניר-עוז עד כיתה א’.

 

בכיתה א’ עוברים הילדים ללמוד בבית הספר היסודי האזורי הקיבוצי  “שחר-אשכול”.

 

החל מכיתה ז’ עוברים הילדים ללמוד בבית הספר משותף “נופי-הבשור” של כל קיבוצי ומושבי המועצה האזורית אשכול.

הייחוד של ניר עוז 

במשך שנים רבות אחד מסימני ההיכר הבולטים של ניר עוז כקיבוץ הייתה מערכת יחסים חברתית איתנה שנתמכה במערכת תרבותית פעילה ביותר.

 

הגרעין החברתי הראשוני הורכב ברובו מעירונים ילידי הארץ שבחרו לעזוב את בתיהם וליצור חברה קיבוצית שונה מאורח החיים בו גדלו בעיר.

 

כיום ניר- עוז הוא יישוב מגוון מבחינה חברתית.

 

ניר עוז חוגג ביחד את כל חגי ישראל, תוך הקפדה על יצירת תרבות מקומית ייחודית.

תקוות ושאיפות

קיבוץ ניר עוז עוסק בקדחתנות בקליטת משפחות.

 

הקיבוץ זקוק להגדלת האוכלוסייה ולתגבור משמעותי של מספר הילדים ודור ההמשך.

 

הקיבוץ מעוניין בקליטה לחברות.

ניר עוז גן פורח 

***

נקודה ירוקה

בקיבוץ ניר עוז מתקיים פרויקט “גינון בר-קיימא” ארוך טווח ליצירת “נווה מדבר אקולוגי חסכוני במים” הנקרא הגן הבוטני נקודה ירוקה

 

לטובת האקלום והניסוי האקולוגי החסכוני במים(גינון חסכוני במים, גינה חסכונית במים), הוקצו  120 דונם משטחי הקיבוץ, ונבדקה ונבדקת יכולתם של 950 מינים להסתפק במעט מים.

 

מטרת הניסוי היא להשיג סביבת חיים נעימה עם הקטנת האבק באוויר, כל זאת בעלות אחזקה נמוכה.

הפרויקט מתקיים משנת – 1960, ומשלב יישום של הניסיון, שנרכש בגן הקיבוץ תוך לימוד ובדיקה של היבטים שונים בטיפוח הגן בנושאים הבאים:.
* ניהול איכות
* אקלום צמחים.
* בחירת דשא זנים ומינים,
* צריכת-מים והשוואה לפרמטרים אקלימיים, והשפעת תשתית על צריכת המים
* בדיקת עומק שורשים של עצים,שיחים ודשא
* שיטות השקיה- השוואה בין טפטוף להמטרה
* דיוק הוצאה של מפזרי מים פיזורם.
* עונת שתילה
* איסוף מי-נגר (33.000 מ”ק ממוצע לשנה)
* שיטות המגדילות את כמות המים הזמינים.
* אגרו-טכניקות לחיסכון במים ולהקטנת שימוש בחומרי הדברה כימיים (כולל תשתיות,הזנה,ותוספים לקרקע).
* חיפוי קרקע
* “אפקט המטרייה”

התכנון החסכוני במים נעשה על-יד י האדריכל חיים כהנוביץ’. הוכח שניתן, גם בנגב, לקיים גן באיכות טובה בכ-50% מכמות המים המושקת בדרך-כלל בגנים במרכז הארץ ובצפונה.

 

גן האקלום בקיבוץ ניר-עוז מתפקד כמעבדה לגינון אקולוגי חסכוני במים. הפרוייקט מתבצע בשיתוף המכונים לחקר המדבר ע”ש   י. בלאושטיין – אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. הגן משמש אתר למידה והתרשמות עבור חוקרים, גננים, מורים ותלמידים מהארץ ומחו”ל.

***

צילום סמדר בן דור

***********

צילום סמדר בן דור

 

אורי דן נולד ב-17 בספטמבר 1944 בטוניס, בשם אריק ג’אווי, בנם של ויליאם וג’נט. בגיל שש עלתה משפחתו לקבוץ דן, שם עוברת שמו לאורי דן.

 

אורי גדל והתחנך בקבוץ דן ואחר-כך בעין החורש, כילד חוץ.  בכיתות י”א, י”ב התגורר בחדרה, שם הצטרף לשומר הצעיר.

 

בשנת 1962 אורי הגיע לקבוץ ניר-עוז עם גרעין “צבר”.  התגייס לנח”ל המוצנח ועבר קורס קצינים.  במהלך השירות השתתף במלחמת ששת הימים, יום כיפור ומלחמת ההתשה.  הקרב על כיבוש הכותל השאיר על אורי חותם עז במשך כל חייו.

 

בניר-עוז הכיר את כרמלה והקים את משפחתו.

 

למד אומנויות בבצלאל ובשנת 1970 היה מורה ומחנך ב”מעלה הבשור”, והקים את מגמת הקולנוע.  תחום בו עסק עד יומו האחרון – תיעוד אירועים גדולים כקטנים בחיי הקיבוץ, עריכת סרטים לחגים, לחתונות ולארכיון.

 

ב-1980 יצאה המשפחה, בפעם הראשונה, לשליחות במרסיי מטעם תנועת השומר הצעיר.  ב-1990 יצאו בפעם השנייה לשליחות בפריז.

 

כל חייו בניר-עוז אורי היה מעורב ופעיל בקיבוץ וכיהן בתפקידים שונים.

 

בשנת 2008 נבחר לרבש”צ.  תפקיד בו כיהן שבע שנים.  שנים בהן חווינו את מבצע “עופרת יצוקה”, “עמוד ענן”, “צוק איתן” ועוד הרבה ימים של מתיחות ואי שקט בין מבצע למבצע. אורי היה הרבש”צ המבוגר ביותר בארץ, השקיע בתפקיד זה עד גיל 70 ופעמיים זכה באות הצטיינות על תפקודו.  בגיל 70 פרש לגימלאות והתמקד בליווי והדרכת קבוצות הש.ש.

 

הוא חלה במחלת הסרטן, ולאחר סדרת טיפולים גופו היה כבר נקי מסרטן. מותו ב-6 בינואר 2017 התרחש בפתאומיות, ללא סימנים מוקדמים. האבל והצער עצומים.

כאמור, בשנת 1957 אוזרחה היאחזות הנח"ל ניר עוז והפכה לקיבוץ; עקב כך, הוחל בסלילת כביש-גישה אליו מכביש 2410 – המכונה בפי תושבי האזור "כביש הפרסה" – ישירות אל שער הקיבוץ.

 

אז, הופעל דחפור ליישור התוואי שיצא מכביש הפרסה דרומה,  אך לאחר כ-200 מטרים – הדחפור העלה שברי רצפת פסיפס. התברר כי הדחפור חדר לרצפה בפינתה הצפון-מערבית, וחלף בקו ישר  עד קרוב לאמצע הצלע הדרומית של מלבן הרצפה. אמנם כ-40% מהרצפה הושחתו, אך מאחר והרצפה מעוטרת בצורה סימטרית, הנזק נסבל.

 

אורכו של המבנה 17 מטרים ורוחבו 15 מטרים. תקרתו הייתה עשויה קורות עץ וטין, והיו בו שלוש סיטראות שביניהן הפרידו שתי שדרות ובכל אחת מהן ארבעה עמודים. באמצע המאה ה-6 נפרץ הקיר הצפון-מזרחי של מבנה בית הכנסת והותקן בו אפסיס הפונה לכיוון ירושלים.

בניקוי הראשון כבר אובחנו המנורה בעלת שבעת הקנים ומעליה הכתובת הארמית באותיות עבריות, אך מרוב ההתלהבות (בית-כנסת יהודי!) והבהילות (מע"ץ לחץ להמשיך בסלילה) – בוצעה באתר חפירה ארכיאולוגית מרושלת, בכייה לדורות: עקב כך, לא ברור אם המבנה כלל רק את האולם בעל הפסיפס, או גם שתי סיטראות מרוצפות באבן. גם מיקומה של תעלת-אבן, שסיפקה מים מבור-אגירה לאגן טבילה מדורג ("מקווה?") במזרח האתר, לא סייעה להבנת גודלו והיקפו של המבנה. מכל מקום, באחד מהחיטוטים שנערכו במערבו של המבנה (להכנת פודיום לנוחיות המבקרים) – נראה שממערב לבית הכנסת היה קיים אגף נוסף.

בית הכנסת נמצא ביישוב יהודי בשם מעון המזוהה עם "מנואיס" שבמפת מידבא. היישוב הגיע לשיאו בתקופה הביזנטית במאות ה-5 וה-6, אולם למעט שרידי בית כנסת, כל שנותר ממנו הוא בור מים ושני מבנים.

 

מכל מקום, התעוררה התרגשות גדולה עקב גילוי בית-כנסת יהודי קדום, הראשון שהתגלה בדרום הארץ, באזור ("ארץ גרר"). חבל-ארץ זה נחשב במסורת ובכתובים כחלק מארץ ישראל שיהודים לא התגוררו בו במהלך התקופה הביזנטית; עד כדי כך, שנופק שטר-כסף ועליו עיטור שעובד מהפסיפס, ונשא כתובת הסבר: "בית הכנסת העתיק בנירים"… (כנראה שבמדינתנו הצעירה לא היו רבים שידעו לקרוא מפות…).

 

אורכה של הרצפה עמד על 10.2 מטרים ורוחבה היה 5.4 מטרים, אך רק מחציתה המערבית השתמרה. בפסיפס נראית גפן שענפיה יוצאים מתוך אמפורה ונושאים 55 עיגולים ב-11 שורות, שבתוכם פירות ובעלי חיים. בחלקו התחתון של הפסיפס נראה טווס ובחלקו העליון מנורת שבעת קנים, שני אריות, סמלו של שבט יהודה, וכן שני עצי דקל, שופר, לולב, אתרוג וסמלים יהודיים נוספים.

 

כתובת בארמית שרדה בחלקה והיא מציינת את מממני הפסיפס ומברכת את הקהילה כולה: "(ד)כירין לטב כל קהלה / (די) עבדו הדן פספה / וכן דאישין תמה ויהודה /תיהבו תג תרי דינרין" כלומר "זכורים לטוב כל בני הקהילה שעשו פסיפס זה. וכן דאישין, תומה ויהודה שתרמו סך שני דינרים". על הרצפה נמצאו מספר ממצאים נוספים ובהם מטבעות, חפצים שהיו ככל הנראה חלק מארון הקודש, קמעונות ושברי נרות חרס וזכוכית.

 

רצפת בית הכנסת דומה בסגנונה לרצפת פסיפס שהתגלתה בשרידי כנסייה בחירבת שלאל, כיום בגן לאומי אשכול, כתשעה ק"מ ממזרח למעון. חיילים אוסטרליים גילו את הפסיפס בחירבת שלאל במלחמת העולם הראשונה ב-17 באפריל 1917, והוא הועבר לקנברה בירת אוסטרליה, ושובץ שם באנדרטת המלחמה של אוסטרליה. על גבי הפסיפס בשלאל נמצאה הערה המתארכת את יצירתו לשנת 561 או 562 לספירה. ייתכן ששני הפסיפסים הורכבו על ידי אותו האמן בשליש השלישי של המאה ה-6.

 

רצפת פסיפס מעוטרת מאותה תקופה נמצאה גם בכנסייה ביזנטית ליד כיסופים. כנסייה זו כמו בית הכנסת במעון היו חלק מההתיישבות הצפופה שהתקיימה בתקופה זו, באזור שבין עזה לבאר שבע.

 

כאשר הוסרה הרצפה והועברה לירושלים לשיפוצים – התגלתה מתחתיה רצפת פסיפס קדומה יותר, אך באבן "טבעית", ללא צבע. באותה ההזדמנות שנחשפה התשתית, נבנה על-ידי רשות העתיקות גג-בטון, הנתמך בעמודים מאסיביים, כדי "להגן על הפסיפס". אך אבוי – המשקל האדיר של הבטון התחיל לגרוף לעומק את הפסיפס בהיקפם של העמודים; העמודים ננעצו לעומק באדמת החורבה, סדקו את גג הבטון ומי הגשמים (שחדרו מהגג) הגדילו את הנזק.

 

בצער רב סולק גג הבטון, רצפת הפסיפס עשתה שוב "טיול שיפוצים" לירושלים, וגג חדש וקל יותר הוקם באתר, הפעם גם עם תוספות לגישה נוחה ובמת-הסברים נעימה.

 

"טיולי" הרצפה וחיטוטי-אספנים בה גרמו נזקים; תלונות למועצה האזורית לא הועילו. הארכיאולוג דן גזית, ניסה להפעיל מכר משרות המילואים, יהודי דתי שערך טור בעתון "הצופה", כדי שיתלונן במשרד הדתות (אולי יממנו שומר?), אך הללו הודיעו כי "למשרד הדתות אין עניין בבתי-כנסת ארכיאולוגיים"…

 

סיפור מעניין נולד בקריאת כתובת ההקדשה שבראש הפסיפס. כנראה שמשבץ הפסיפס בתשתית המלט, בעודה טרייה, לא רק שלא קרא ארמית (או עברית), אלא גם לא הבין את משמעות האותיות שהוגשו לו – בוודאי על פתק. התוצאה היתה – ארבע שורות, מלאות עיוותי כתיבה ושגיאות-כתיב. המחצית השנייה של השורה הרביעית היא בליל של סימנים ללא פשר, אולי תאריך בניית הפסיפס לפי ספירה מסויימת, שלצערנו לא שרד. השאלה הנשאלת היא: איך כל זה לא הפריע לקהל המתפללים? (והאם גם הם לא הצטיינו כל-כך באוריינות…).

 

כתובת ההקדשה מנתה גם ארבעה שמות של אישים (אשר רק שלושה מהם שרדו), כנראה בעלי-הון אשר תרמו מכספם להקמת הרצפה; לפחות שניים מהם נראים כשמות נבאטיים – אישו ותמה. אם אכן זאת היא משמעותם, יש להתייחס לשמות נוכריים בבית כנסת יהודי התייחסות מיוחדת, כי בימי קדם – שמות אנשים תאמו את לאומיותם. מכל מקום, חשוב לציין את העובדה כי בתוך 55 העיגולים (שנוצרו מגפן המשתרגת מתוך אמפורה שבמרכז למטה ) – מתוארים רק בעלי-חיים.  ברצפה אין כלל דמויות-אדם, לעומת שאר הרצפות מסוגה בסביבה הקרובה (רצפת שלאל מאזור פארק אשכול, כנסיית המנזר בח'רבת אל פאר = באר שמע) וכן בעוד כ-10 שרידי רצפות דומות ברחבי הארץ; מכאן אנו מסיקים כי דגם זה היה חביב למדי מחד גיסא, וגם הותאם על-ידי יוצריו לאמונותיהם ולדרישותיהם של המזמינים מאידך גיסא.

 

יש להדגיש, כי שרידי בית הכנסת העתיק במעון הם רק חלק קטן מערכו הארכיאולוגי של האתר הנרחב, המשתרע על יותר מחמשת אלפי דונמים. חפירה ארכיאולוגית (בניהול פרחיה נחשוני) לאורך קטע מ"כביש הרעב", מצפון ל"בית הלבן" (שהיה בית הספר של הכפר ח'רבת מעין אבו סיתה), הבהירה כי קיים בו רצף יישובי, כמעט ללא הפסקה, מהתקופה הפרסית (המאה החמישית – רביעית לפני הספירה) ועד ימינו. מצפון לכביש הפרסה, מול הכניסה לכביש לניר עוז, קיימים שרידי כנסייה גדולה. בחלקו המערבי של האתר נותרה עד ימינו באר עתיקה שופעת; יתכן והיא המפתח לתולדות הישוב הפורח מעון.

 

ומשהו לנשמה: כ-50 מטרים מדרום-מזרח לבאר, סמוך למשוכת צברים, בעונת הפריחה של הכלניות האדומות הצובעת את חבל הבשור כולו באדום – קיים אי בודד של כלניות צבעוניות אחרות! אתם סקרנים לדעת את צבעם? הנכם מוזמנים לבדוק…

 

המקור דברים שאמרו שרגא נגב דן גזית בזמן הסיור ודברים שכתב דן גזית ב-24 באוקטובר 2022

הבית הלבן בח'ירבת מעין

הבית הלבן בח'ירבת מעין נמצא
בלב אדמות הפלחה של קיבוץ ניר עוז,
בגבול שטחי הפלחה שבין קיבוץ ניר עוז לקיבוץ נירים.

בית הלבן, היה בית ספר של הכפר מעין בתקופה המנדט הבריטי. הוא נבנה בשנת 1920 על ידי שיח' חסן אבו סיתה.

 

בתאריך 14 במאי 1948 במלחמת העצמאות, בפשיטה של צה"ל במסגרת מבצע אסף הכפר מעין נכבש וננטש יחד עם הצבא המצרי שנסוג לעזה.

 

הבית הלבן הפך למשלט צבאי.

 

החל משנת 2000 חבר קיבוץ ניר עוז, חיים פרי וחברים טיפחו את המקום והפכו אותו לגלריה לאמנות ולגן פסלים.

 

בגן הפסלים כארבעים עבודות פיסול של אמנים מכל הארץ. במקביל, לאחר שיפוץ יסודי של המבנה, הוא החל לשמש כגלריה לציור, צילום ופיסול קטן. במשך השנים הוצגו עשרות תערוכות של אמנים מכל חלקי הארץ.

**

צילום סמדר בן דור

 

פירוט על הבית הלבן ראו גן הפסלים בחצר הבית הלבן במשבצת ניר עוז

 

*******

כמעט סוף הביקור
בחצר ביתם של
יוכקה ועודד ליפשיץ

גן הקטוסים שתכנן רן פאוקר

*******

גירוש הבדואים מפתחת רפיח בשנת 1972 

בינואר 1972, במבצע חשאי ומזורז, גירש צה"ל אלפי בדואים מאדמתם ב"פתחת רפיח"  (הפינה הצפון-מזרחית של חצי האי-סיני, שמשתרעת לאורך חוף הים התיכון, דרומית-מערבית לרפיח). והרס את בתיהם.

 

על פי ההערכות, בין 6,000-20,000 איש. בחודשים הבאים דחפורי הצבא רמסו את כל המטעים החקלאיים של הבדואים והכינו את הקרקע (בתיאום עם הסוכנות היהודית) להתיישבות יהודית: מושבים, קיבוצים, ולבסוף העיר שנתנה לאזור את שמו החדש – חבל ימית.

 

את המהלך הובילו שר הביטחון משה דיין ואלוף פיקוד הדרום אריאל שרון.

 

לרמטכ"ל החדש, דאז, רב אלוף דוד אלעזר, נודע הדבר רק לאחר מעשה והוא מינה ועדה לחקור את העניין. דו"ח ועדת החקירה הצבאית הוגש לו ב-9 במרץ 1972. הדו"ח לא פורסם עד 2016 בעקבות פסיקה בעתירה שהגישו החוקרים דוד קרצ'מר וגרשום גורנברג (ראו מאמרם, ב"משפט ומימשל", כרך י'ז, חוברת 1-2 , תשע"ו.)

 

העיתונים לא דיווחו דבר. ובכל זאת דלפו ידיעות – דרך חברי קיבוצים בשטח הישראלי, שעמדו בקשרי ידידות עם הבדואים שגורשו. עדויות של חברי קיבוצים שסיירו בשטחים שגודרו סיפרו על בולדוזרים שדורסים מטעים, בקתות של בדואים ובורות מים.

 

העיתונים היו מגוייסים לחלוטין לתעמולה הרשמית: ישראל ה"נדיבה" הציעה פינוי ופיצוי כספי, הבדואים הסכימו ברצון, וגם קיבלו רשות להמשיך לעבד את אדמותיהם המגודרות. האמת הייתה שרוב הבדואים סירבו לפיצוי שכן לא ויתרו על זכויותיהם בקרקעות, ובאוגוסט 1972 בולדוזרים של צה"ל רמסו את גידולי החקלאות בשדות הבדואים הנטושים. למעשה המדינה לא הציעה לבדואים פיצויים על הקרקע שגורשו ממנה אלא רק על שטחי העיבוד החקלאי; הנחת המוצא, כאן כתמיד, הייתה שלבדואי אין זכויות מקרקעין קבועות, ואין זה משנה אם הוא ומשפחתו ישבו במשך דורות במקום.

 

עודד ליפשיץ, שליווה את הבדואים במאבקם העיד "למפונים הוקם כפר ברצועה והוקצו להם שטחים ומים למשקי עזר. זה היה חריג חיובי, למרות שזו הייתה תוכנית רמייה, שנועדה ליצור רושם מטעה, שהעוול כאילו תוקן. רק עשירית מהמפונים זכו לבתים, שהיו בקתות עלובות, הפיצוי הכספי היה סמלי ומכסות המים והקרקע היו מגוחכות." שלוש שנים לאחר מכן, ב-1975, עדיין עקרו בולדוזרים ישראלים מטעי פירות של הבדואים, כדי להכשיר שטחי עיבוד להתנחלות-קיבוץ סופה, וגם הרסו מסגד של הבדואים.

 

תשעת השייח'ים של השבטים שגורשו עתרו לבג"ץ וביקשו צו שיורה לשר הביטחון, משה דיין, ולאלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, לאפשר להם ולבני משפחותיהם לחזור למקומות מגוריהם בפתחת רפיח.

 

תשובת המדינה התבססה על תצהירים שכתב ראש אג"מ, אלוף ישראל טל.  הקו הרשמי היה, כמובן, שגירוש הבדואים נבע משיקולים בטחוניים טהורים. אלוף טל קבע בתצהיר שלו שפתחת רפיח הפכה לחממה של טרור – בין ביוזמה ובין בסיוע של תושבי האזור: מיקוש דרכים, ירי על כלי רכב, חבלה במבנים ומתקנים, ומתן מסתור לאנשי מודיעין מצרי. התצהיר של טל עמד בסתירה גמורה לדו"ח ועדת החקירה של אלוף אהרון יריב, שנכתב מיד אחרי האירועים בפתחה. טל הציג את המאבק בטרור כיסוד החלטתו של אלוף הפיקוד שרון. אך בעדותו של שרון עצמו בוועדת יריב, אין שום זכר לטרור. שרון העיד כי "לאור הצורך להקים יישוב נוסף בפתחת רפיח הורה פיקוד הדרום לממש הפקעה שבוצעה בזמנו ולא מומשה בשלמותה". זאת ועוד, צו ההפקעה המקורי (שעל פיו כביכול פעל שרון) היה מצומצם בהרבה מן השטח שגודר, כפי שמצאה הוועדה, כך שמעדות שרון עלה, כי לא היתה מניעה להשיב בדואים לשטחים שגודרו בטעות. שרון גם הסביר לוועדה שלא עדכן את מתאם הפעולות גזית על הפעולות כיוון  שהפיקוד "רק יזם פעולה התיישבותית", בשעה שההוראות מחייבות לעדכן את מתאם הפעולות בשטחים רק "בנושאים הקשורים בפעילות בטחונית ובהטלת סנקציות". משמע: הפעולה ההתיישבותית לא היתה קשורה בפעילות בטחונית.

 

בג"ץ דחה את עתירת הבדואים. בראש צוות השופטים ישב משה לנדוי ולצידו ישבו אלפרד ויתקון ויצחק קיסטר. בית המשפט לא אפשר לעותרים לחקור את כותבי התצהירים או לבקש תצהירים נוספים שעשויים לשנות את התמונה שהוצגה בפניו.

 

בכל ההמולה הזאת התבלטו כמה אנשי מצפון עקשנים, חברי קיבוץ שלא נשאו בשום תפקיד רשמי, ובכל זאת לא הפסיקו "להציק" להנהגה ולציבור ולהזכיר את העוול שנעשה בפתחה. כאמור, שניים מהם היו עודד ליפשיץ מניר-עוז ומוטי כנען מכרם-שלום ואיתם פעל לטיף דורי מרמת גן, ראש המחלקה הערבית במפ"ם. ליפשיץ היה ממארגני הכנס בניר-עוז ובמרץ 1972 גם פרסם מאמר נוקב על הגירוש. בנוסף הם הקימו את "פיתחה טורס", והזמינו עיתונאים, פוליטיקאים, אנשי שמאל וחברי קיבוצים, תנועות מחאה ותנועות נוער לסיורים מודרכים בשטח, כדי שיראו במו עיניהם את ההרס וייפגשו את המגורשים.  ביולי 1973 הכינה הקבוצה של ליפשיץ, כנען ודורי כנס מחאה נוסף. הם דיווחו לעיתונים על הקשחת היחס של הצבא לבדואים בפתחה: שעות הכניסה לשטחי העיבוד צומצמו מ-14 ל-8 ביממה, הצבא הציק להם בחיפושים ובדיקות, והעיקר – השלטונות הפעילו  לחצים ואיומים על הבדואים שימכרו את הקרקעות שטרם הופקעו.

 

הכנס השני בניר-עוז נערך לאחר שלושה חודשים, ועמד בסימן רדיקליזציה. 500 משתתפים הגיעו מ-20 קיבוצים של הקיבוץ הארצי, וכן 10 שייח'ים מאזור פתחת רפיח. אחד השייח'ים סיפר שזומן לשיחה עם המושל הצבאי, וזה ציווה על שבטו להתפנות בתוך מספר ימים מאדמתם, ולא – יובאו חיילים דרוזים שעלולים להרוג אותו. דוברים יהודים קראו לחדול מדיבורים ולעבור למעשים. בין ההצעות: לחבל במנועי הטרקטורים שיגיעו לפנות את הבדואים המסרבים למכור את אדמתם, להישכב מתחת לגלגליהם, ולפתוח בשביתת רעב. ההחלטה שהתקבלה, למורת רוחה של הנהגת הקיבוץ הארצי, קראה "לכל הקיבוצים שהשתתפו בכינוס ניר-עוז לצאת לשטח כדי למנוע את הנישול, במידה שיימשך".

 

כנס ניר-עוז התקיים ב-4 באוקטובר 1973. יומיים לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים; אבק הקרבות, מאות ההרוגים ואלפי הפצועים, קברו את מחאת הקיבוץ הארצי, כפי שקרה גם למחאת הפנתרים השחורים. "פתחת רפיח" הפכה ל"חבל ימית", והבדואים נשכחו מלב.

 

ב-1975 גובשה תכנית לגרש עוד קהילה בדואית, של כ-800 נפשות, מאבו שינאר, ששכן בין העיר ימית לבין חוף הים, וזאת "כדי למנוע אי נעימות לתושבים שיילכו לרחוץ בים". ליפשיץ וכנען התריעו ומחו כנגדה, ועל פי זכרון הדברים שכתב ליפשיץ במלאת 30 שנה לגירוש, התערבותם סיכלה את התכנית. חשוב לציין שלפעילי השומר הצעיר המצפוניים האלה לא היה גיבוי. למעשה, הקיבוץ הארצי ב-1975 בחן אפשרות להקים התנחלות בפתחת רפיח – "לבל יפסיד משהו בחלוקת שלל הקרקעות והתקציבים", כתב בלעג בעז עברון. הצעירים סיכלו את היוזמה

 

מקורות והרחבה
* עידן לנדו "הגירוש מפתחת רפיח ותורת האי-ידיעה הציונית"
* מכון עקבות הגירוש מפתחת רפיח: דו"ח ועדת החקירה
* אנשיל פפר וחמי שלו עשרות בדואים מתו ב-1972 לאחר שגורשו מבתיהם בסיני בשל תרגיל צה"לי סודי
* קמ"ש חן יצחק, תובע צבאי בפרקליטות מרכז וח"א פרשת אבו חילו
 * עודד ליפשיץ, השיבה לרפיח, הדף הירוק, 7.2.2002

השלט שנותר ממושב שדות, צילום סמדר בן דור

******

דקה אחרונה

*****

סוף דבר

****

הביקור/מפגש/סיור/צילום
בקיבוץ ניר עוז
היה מגוון, מעניין, מרתק ומרגש

****

בסוף היום ניתן לומר
שנפתח לנו צוהר
כדי שנוכל להביט על היישוב

****

למדנו והכרנו
עוד חלק מתמונת הפסיפס
של ההתיישבות החקלאית בנגב המערבי
מול גבול רצועת עזה

****

התרשמנו מאוד
מהמעט האנשים
איתם נפגשנו שהם
חלוצים, אידאולוגים ואנשי מעשה
****

ניר עוז הוא מקום פורח
תרתי משמע

****

מדהים היה להיווכח
שבמדבר נוצר נווה מדבר
שהוא גן עדן!!!

****

המפגש עם עודד ליפשיץ,
איש מעורר הערכה וכבוד,
היה נעים ביותר

*****

דברי תודה

****

תודה לך עודד ליפשיץ,
על האירוח החם, הנדיב ולבבי,
על בניית תכנית ביקור מגוונת,
על התיאום המפגש, ועל הדברים שספרת לנו

***
כל האנשים שנפגשנו
רן פאוקר, שלמה מרגלית,
כרמלה דן, שרגא נגב,
חיים פרי ויוכקה ליפשיץ,
תודה לכם שהקדשתם לנו
מזמנכם סיפרתם והסתובבתם איתנו

****

תודה לך ידידי דן גזית
שתאמת את הביקור,
הצטרפת אלינו והוספתו לנו
מידע על מנת להרחיב את היריעה

****

תודה לך סמדר בן דור,
שהתפנית מעיסוקייך
הצטרפת אלינו,
הוספת עניין וסייעת בצילום

****
תם ולא נשלם
בזמן הקרוב אגיע שוב לניר עוז
והפעם אתרכז בצילום המקום
וצילום יוכקה ליפשיץ ועבודותיה.

אוכלוסיית היישוב תורען שבגליל התחתון מונה ב-15,000 נפש ומתוכה כעשירית היא נוצרית.

במסגרת מיזם יישובי המיעוט הנוצרי בישראל הגעתי לכפר כנא פעמיים: במרס 2020 וראו טורען שבגליל התחתון המרכזי, היישוב והפן הנוצרי שבו  ובספטמבר 2023 וראו טורען, כנסיית הקהילה היוונית -אורתודוכסית

ביום שבת, 30 בספטמבר 2023 הגעתי לתורען שוב והפעם עם ידידי בדר מנסור (נוף הגליל).

יחד עם בדר מנסור בקרתי בקהילה הבפטיסטית.

המארח בקהילה הבפטיסטית היה כהן הדת זיאד פראג' בתחילה הוא סיפר לנו על עצמו.

זיאד פארג' (1978) יליד הכפר תורען למשפחה המשתייכת לכנסייה היוונית – קתולית.

 

אביו היה השמש בכנסייה המקומית ובילדותו זיאד סייע לאביו

 

זיאד פארג' נשוי לרנדה מנצרת ולהם שני ילדים.

 

למד בבית ספר עממי ותיכון בתורען.

 

במקביל, בזמן לימודיו בתיכון הפסיק להשתייך לקהילה הקתולית לאחר מאבק פנימי והתמודדות עם זהותו כנוצרי מאמין.

 

בשנת 1996 בגיל 18, השתתף בכנס צעירים בכפר הבפטיסטים בשרון ושנה לאחר מכן בשנת 1997 הוטבל ועבר להשתייך לזרם הבפטיסטי ונשמע לקריאה האלוהית לשרת את האדון המושיע.

 

המשיך ולמד באוניברסיטת חיפה תואר ראשון (2000) ותואר שני עם תיזה ותעודת הוראה (2006).

 

לאחר מכן למד שנתיים תיאולוגיה לתואר M.A במכללת ספרג'ין באוניברסיטת ווילס והמשיך ולמד במכללה האוונגלית בנצרת (2014).

 

בתחילת דרכו כרועה רוחני פעל בקהילה הבפטיסטית בראמי.

 

בשנת 2016 חזר לכפרו תורען להיות רועה רוחני ובאוקטובר 2019 הוסמך להיות ככהן דת.

 

במקביל, מאז שנת 1999 עובד לפרנסתו כמחנך במשרד החינוך בבית הספר לחינוך מיוחד בבית הספר העירוני בנצרת כרם -א-סחב בו לומדים חרשים וכבדי שמיעה ועיוורים ולקווי ראיה.

 

היום הוא מלמד ארבעה ימים בשבוע ובמקביל משמש כרועה הקהילה בשכר מינימלי.

אחר כך זיאד המשיך וסיפר על הקהילה ופעילותיה  ועל הכנסייה.

לאחר מכן, ביקרנו במתחם בו נמצאת הכנסייה של הקהילה.

מעט אודות הזרם הבפטיסטי

הבפטיזם (Baptism) הוא זרם אוונגלי של הנצרות הפרוטסטנטית הדוגל בטבילה מלאה במים של המאמין המבוגר לאחר שקיבל על עצמו מרצונו את האמונה הנוצרית. בניגוד לזרמים פרוטסטנטיים אחרים, הבפטיסטים אינם מאמינים בתקפות הטבילה של המאמין כתינוק. נוצרי הרוצה להצטרף לשורותיהם מחויב בטבילה מחודשת, לאחר שהביע רצון לטהר את עצמו מעוונותיו, ולהיכנס לעול האמונה.

 

תנועות בפטיסטיות ראשונות החלו להופיע באנגליה כבר במאה השבע עשרה בהשפעת התנועה האנבפטיסטית. חלק מהתנועות הבפטיסטיות, בהנהגתו של ג'ון סמיית', דגלו באמונה בחופש רצון, וחלק דגלו בגזרה קדומה לפי הדוקטרינה הקאלוויניסטית. שתי הקבוצות, כמו קבוצות דתיות אחרות נרדפו על ידי שלטונות אנגליה עד שנת 1689.  השלטונות נקטו נגד הבפטיסטים בחוק שנחקק נגד הדונאטיזם, קבוצה דתית שדגלה בגישה שנוצרים שהתכחשו לאמונתם צריכים לטבול מחדש, שכן טבילתם הראשונה בטלה, ובכך נמצא דמיון בין שתי הקבוצות. מהלך המאה השמונה עשרה והתשע עשרה התקרבו דוקטרינות שתי הקבוצות בבריטניה עד לאיחודן בשנת 1891.

 

הכנסייה הבפטיסטית התפשטה מאנגליה לארצות אחרות, בראש ובראשונה לאמריקה, שם הוקמה הכנסייה הבפטיסטית הראשונה כבר בשנת 1639. בשנת 1832 הוקמה כנסייה בפטיסטית ראשונה באיטליה, בשנת 1834 בגרמניה ובשנת 1888 בספרד. במהלך המאה התשע עשרה המשיכה הכנסייה להתפשט באירופה וברוסיה ובארצות הברית. הכנסייה הבפטיסטית החלה בפעולות המיסיון הנוצרי ברחבי העולם החל ב-1792. מיסיונרים בפטיסטים פעלו משנה זו והלאה בהודו, אפריקה וסין.

 

כיום מרכז הכוח של הכנסייה הבפטיסטית הוא באמריקה הצפונית, שם מספרם מוערך בעשרות מיליונים. קהילות גדולות נוספות קיימות ברוסיה ובאנגליה וגם בישראל.

ראשית הזרם הבפטיסטי בישראל

מקור הסקירה להלן הספר שנכתב בערבית על ידי אינג' בדר מנסור
"תולדות הכנסייה הבפטיסטית בארץ הקודש בשנים 1867-1950",
וראו סקירה על הספר

הזרם הבפטיסטי בישראל התפתח בעשור הראשון של המאה העשרים וגובש בשנת 1923 על ידי מועצת המיסיון הבינלאומית של ועידת הבפטיסטים הדרומית, שתמכה בו עד 1991. מאז, אגודת הכנסיות הבפטיסטיות בישראל (ABC) משמשת ארגון הגג של שבע עשרה קהילות הבפטיסטים הכוללות כ-1000 מאמינים שעברו את תהליך הטבילה ובסך הכל כ-3,000 חברים.

 

הקהילה בפטיסטית הראשונה הוקמה באמצע המאה התשע עשרה בשכם אך חדלה להתקיים לאחר מספר שנים. מייסד הזרם הבפטיסטי בארץ הקודש הוא שוקרי מוסא שהשתייך לקהילה הנוצרית הקטנה בצפת ושהיה יווני – קתולי. הוא חווה את ההשפעות המעשיות של ירידת קרנה והיחלשותה של האימפריה העות'מאנית שבאה לידי ביטוי באכזריות הגוברת של השליטים המקומיים כלפי האוכלוסייה הערבית, בשילוב עם חוסר יכולתם למנוע עוני, מחלה ותחושת ייאוש לגבי העתיד. בשנת 1909 כמו רבים מהערבים הנוצרים בארץ ישראל, סוריה, לבנון, היגר לארצות הברית ובנה את ביתו בטקסס. במהלך ביקוריו בקהילות בפטיסטיות שונות בארה"ב פגש את ד"ר לי סקארבורו, אחד החוקרים הבפטיסטים הידועים ביותר של התקופה. הוא התרשם ממנו והחליט להיות בפטיסט. בשנת 1910 הוטבל על ידי הכומר הבפטיסטי הדרומי המפורסם ג'ורג' וו. טרוט, הכומר של הכנסייה הבפטיסטית הראשונה. שוקרי מוסא שינה את כוונותיו, שוכנע והאמין שעליו לחזור לארץ ישראל ולהפיץ את האמונה של הזרם הבפטיסטי. מוסא חזר לצפת ובמאי 1911 הטביל את ראש הקהילה בצפת בואדי אל-לאימון (נחל עמוד). מאוחר יותר באותה שנה עבר מוסה שוקרי לנצרת וייסד בה הכנסייה הבפטיסטית הראשונה בארץ ישראל.

 

בשנת 1922, מועצת המיסיון של ועידת הבפטיסטים הדרומית בארצות הברית אימצה את אנשי הזרם הבפטיסטי בארץ ישראל בלבנון, וייסדו את 'שליחות המזרח הקרוב'. ארגון זה כלל את הקהילות בפטיסטיות שהוקמו בנצרת (1912), ביירות (1895), רשיע וכפר משקי (1899). בשנת 1923 הגיעו המיסיונרים האמריקאים הראשונים ג'יי וואטס ו-F.B. פירסונס לתמוך בקהילה הבפטיסטית. בשנת 1924 באמצעות תרומה נדיבה ממר וגברת בוטמס מטקסיקנה, על גבול טקסס וארקנסו, רכשה הקהילה הבאפטיסטית בנצרת, משבצת קרקע בסמוך לבאר מרים עליה נבנתה הכנסייה הבפטיסטית הראשונה בנצרת שנחנכה בשנת 1926 וקיימת עד היום.

המשך התפתחות הזרם הבפטיסטי בישראל

מוסה שוקרי נחשב כמטיף מוכשר וכמנהיג כריזמטי שזכה לכבוד והצלחה לאחר שהתמודד עם לעג ובוז ראשוניים. מותו בטרם עת, בשנת 1928 היה לטראומה לכנסייה. ממשיכו, לואי חנה, הבפטיסט הראשון בצפת, נכנס לתפקיד ראש הקהילה בנצרת עד 1937, כשהוא נתמך באופן פעיל על ידי אלמנתו של מוסה – מונירה. הכנסייה בנצרת המשיכה לצמוח וכללה מאות מאמינים, הוקם 'בית ספר גדול של יום ראשון' והוקמה קהילה גם בכפר כנא. במקביל, מיסיונרים בפטיסטים החלו לפעול בירושלים ותל אביב, בעיקר בקרב היהודים שהגיעו לארץ ישראל בשנות ה-30'. בשנת 1933 הוקמה קהילה בירושלים ושנת 1936 הוקמה קהילה בחיפה.

 

בזמן מלחמת העולם השנייה נאלצו המיסיונרים האמריקאים לעזוב את הארץ. עזיבתם ערערה את הקהילות הבפטיסטית, שהיו תלויות בהם ובכספים שהגיעו מקהילות הבפטיסטים הדרומיים בארצות הברית. בית הספר הבפטיסטי של נצרת, שהוקם רק בשנת 1935 כשירות לקהילה הערבית נסגר בשנת 1941. הבפטיסטים מנצרת המשיכו לקיים שירותים בהנהגה מקומית.

 

בתום המלחמה בשנת 1945, הורשו מיסיונרים בפטיסטים לחזור לארץ, ובנצרת נבנה בית יתומים עבור הקהילה. עם תום המלחמה בשנת 1948, חלק הקהילות הבפטיסטיות התפרקו. בין מאות אלפי הפליטים היו גם בפטיסטים ומאמינים אוונגליסטים אחרים מהקהילות בנצרת ובחיפה. כמה מהם הפכו להיות מנהיגי הפליטים בלבנון ובירדן. בנצרת עצמה עסקה הקהילה המצומצמת בחלוקת מזון לפליטים בעיר רובם מוסלמים מהכפרים הסמוכים. בשנת 1950 הגיע לארץ הכומר המיסיונר ד"ר דווייט בייקר. במסגרת פעילותו גדלה הקהילה בנצרת והצטרפו אליה מאמינים חדשים. מוסדות החינוך של הקהילה כמו בית היתומים חזרו לעבוד, ובבית הספר הבפטיסטי בנצרת שנפתח מחדש בשנת 1948, סיים המחזור הראשון.

 

בשנות ה-50' וראשית שנות ה-60' הקהילה הבפטיסטית בישראל החלה לגדול. בשנת 1960, הכומר פואד סכניני הוסמך בכנסייה הבפטיסטית של נצרת. אז הוקמו קהילות בכפרי הגליל בכפר כאנה, טורען, עילבון, ראמה ועכו. הכנסייה הבפטיסטית בחיפה הוקמה מחדש בשנת 1965.  בשנה זו הוקמה 'האגודה של הכנסיות הבפטיסטיות בישראל' (ABC) שכללה את הקהילות בירושלים, נצרת, כנא, טורעאן, עילבון, עכו וגם וכפר הבפטיסטים.

 

ראשיתו של כפר הבפטיסטים הייתה בשנת 1953. אז נרכשה חווה ליד העיר פתח תקווה במרכז הארץ על ידי הבפטיסטים כדי להקים קהילה יהודית נוצרית חקלאית, אך התוכנית לא הצליחה. בשנת 1955 בית היתומים ג'ורג' וו. טרוט עבר לשם מנצרת ובית ספר מקצועי הוקם שם. בית היתומים, ומאוחר יותר בית הספר, שניהם נסגרו בשנות ה-60'. היום כפר הבפטיסטים מרכז התכנסות למאמינים, בין אם מרקע נוצרי או יהודי

 

בשנת 1967 הקהילות הבפטיסטיות בישראל יצרו קשר עם כנסיות בפטיסטיות במזרח ירושלים, בית לחם ורמאללה, ועזה וסייעו להן. קהילות אלה לא הצטרפו לאגודת הכנסיות הבפטיסטיות בישראל, אבל שמרו על קשר הדוק עם הבפטיסטים הערבים בישראל .

 

מסוף שנות ה80' הוקמו קהילות בפטיסטיות חדשות.

 

הקהילה הבפטיסטית המקומית בנצרת היא הכנסייה הבפטיסטית הגדולה בישראל כיום עם כ-80 חברים ומתכנסת באודיטוריום של בית הספר הבפטיסטי נצרת.

הקהילה הבפטיסטית בטורען 

צילום מרס 2020

מיקום המתחם הבפטיסטי ביחס לשאר כנסיות בתורען

 

כאמור הקהילה הבפטיסטית בתורען הוקמה בשנות ה-60' של המאה העשרים.

 

הקהילה הבפטיסטית בתורען, כמו שאר הקהילות של הערבים הבפטיסטיים היא מיעוט שבמיעוט.

 

הקהילה הבפטיסטית בתורען היא אחת משלוש הקהילות הנוצריות בכפר והיא זעירה לעומת השתיים האחרות. היא כוללת בין 60 ל-80 מאמינים מתוכם רק 50 הוטבלו. הקהילה  הגדולה ביותר היא הכנסייה היוונית קתולית המונה כ-1,100 מאמינים, הכנסייה היוונית אורתודוכסית הכוללת כ-400 מאמינים.

 

מרבית מאמיני ההקהילה הבפטיסטית, כמו הנוצרים האחרים בכפר בסמיכות לגרעין הכפר.

 

אסיפת הקהילה מתקיימת ביום ראשון בערב מאחר שמרבית אנשי הקהילה עובדים או לומדים ביום ראשון שבישראל אינו יום שבתון.

 

זיאד פארג' מצר על כך שהקהילה הנוצרית בתורען הולכת וקטנה בעקבות הגירה אל חיפה, נצרת, ואפילו לחו"ל. לדעתו הגירה זו נובעת נובעת  ממחסור קרקע לבנייה. היא גם תוצאה ישירה של החינוך בבתי ספר הכנסייתיים בהם רמת הלימודים גבוהה והישגיהם ניכרים.  לטעמו, עכב  סגירותם והתמקדות באיכות ההשכלה שמעניקים, נוצר ניכור של התלמידים לסביבתם ולחיפוש מקומות מגורים ותעסוקה אטרקטיביים יותר מהכפר בו הם מתגוררים.

 

פעילות הקהילה אותה מוביל זיאד פארג' לשיטתו אינה מיועדת רק לאנשיה. לתפיסתו, השירות צריך להיות לכולם, גם לנוצרים בני הקהילות האחרות ואפילו למוסלמים. לדבריו, הפעילות שמוביל צריכה להיות "אור ומלח לכולם"  וכמובן גשר בין כל האנשים. לדבריו, הקהילה הבפטיסטית היא חלק מרכזי בהווית של הכפר.

בניין כנסיית הקהילה

בראשית דרכה לא הייתה לקהילה בית תפילה והתכנסותה הייתה בבתי חבריה.

 

מתחם הכנסייה נבנה בראשית שנות ה-70' של המאה העשרים על משבצת קרקע שהבפטיסטים האמריקאים רכשו עבורם מבעל קרקע מקומי על ידי החלפה משבצת בשטח בבעלותם בנצרת.

 

בתחילה נבנה במקום גן ילדים שפעל עד שנות ה-90 עת שבוטל ונקבע שהגנים ביישוב יופעלו על ידי הרשות המקומית.

 

במתחם הקהילה מתקיימות אסיפות הקהילה והפעילות השונות, החברתיות של אנשיה וצעיריה.

 

בשנות ה-80' הורחב מתחם הקהילה לממדיו הנוכחיים.

 

במתחם הקהילה נבנה בקומה העליונה מתחם מגורים עבור רועה הקהילה.

 

זיאד פארג' העדיף להמשיך להתגורר בביתו בכפר. לכן, מתחם זה הוסב להיות בית הארחה למתנדבים מחו"ל המקיימים בו בעת לעת סמינרים. הכנסות בית הארחה זה משמשות להגדלת תקציב הקהילה.

 

בזמן הביקור, שלהי קיץ 2023, נעשו במתחם עבודות שיפוצים.

*

****

מזכרת מהביקור

*

*

****

סוף

***

ביקור זה
בקהילה הבפטיסטית
בטורען
הוסיף עוד חלק
מתמונת הפסיפס
של הזרם הבפטיסטי
של הערבים בישראל
שהם בבחינת
המיעוט של המיעוט של המיעוט

הביקור גם השלים
את תמונת הפן הנוצרי
של תורען

****

תודה לך
בדר מנסור
על תיאום הביקור
והצטרפות אליו

תודה לך, 
כהן הדת זיאד פארג' 
על הכנסת האורחים הלבבית
ועל השיחה המעניינת והמרתקת
שהרחיבה ושפכה אור
מעבר לקהילה הבפטיסטית בתורען.   

כפר כנא הוא האתר העיקרי המזוהה, בקרב חוקרים וצליינים מאז ימי הביניים, עם קנה הנזכרת בברית החדשה בו נעשה על ידי ישוע נס החתונה. 

במסגרת מיזם יישובי המיעוט הנוצרי בישראל הגעתי לכפר כנא פעמיים: באוקטובר 2021 וראו כפר כנא בגליל התחתון המרכזי, בקרוב ייהפך לעיר  ובספטמבר 2023 וראו כפר כנא, המנזר היווני – אורתודוכסי

ביום שבת, 30 בספטמבר 2023 הגעתי לכפר כנא שוב והפעם עם ידידי בדר מנסור (נוף הגליל).

יחד עם בדר מנסור בקרתי בקהילה הבפטיסטית.

המארחים בקהילה הבפטיסטית היו שניים.

כהן הדת האני נעמאן בלאן סיפר לנו על עצמו.

כהן הדת האני נעמאן בלאן בן כפר כנא (1968) נשוי, אב לשתי בנות ובן.

 

משפחתו השתייכה לכנסייה הלטינית.

 

עד גיל 14 למד בבית הספר הפרנציסקני ובגיל תיכון עבר ללמוד בבית הספר תיכון מקצועי בנצרת דון בוסקו השייך למסדר הנזירים הסילאזינים.

 

אחרי לימודיו עבד כמסגר ובגיל 25 לזרם הבפטיסטי. אז, עבר לבית לחם ולמד תיאולוגיה במכללת בית לחם הספר הקדוש האוונגלית במשך שנתיים.

 

בשנת 1993 חזר לכפר כנא ושימש עוזר לכהן הדת. לפרנסתו המשיך ועבד כמסגר.

 

אחר כך למד עוד שנתיים במכללה האוונגלית בנצרת. אז, לדבריו, קיבל קריאה אלוהית על מנת שיהיה הרועה הרוחני. משנת 2002 משמש הרועה הדתי והרוחני והמנהיג של הקהילה הבאפטיסיטית בכפר כנא.

אחר כך המשיך וסיפר על הקהילה ופעילותיה  ועל הכנסייה.

גב' לונה מאטר סיפרה על עצמה.

לונה מאטר (1988) בת הכפר כנא.

 

מגיל 19 משתייכת לזרם הבפטיסטי.

 

למדה בבית הספר הנזירות סנט ג'וזף בנצרת.

 

המשיכה ולמדה במכללת ספיר אנימציה וקולנוע ( 2008 – 2013) אחר כך עבדה בבית החולים האנגלי בנצרת.

 

חברה באיגוד הנוער של איגוד הכנסיות הבפטיסטיות בישראל ומרכזת את פעילות הנוער של הקהילה בכפר כנא.

אחר כך גם היא סיפרה על פעילות הנוער בקהילה אותה היא מרכזת.

לאחר מכן, ביקרנו באולמות הכנסייה של הקהילה

מעט אודות הזרם הבפטיסטי

הבפטיזם (Baptism) הוא זרם אוונגלי של הנצרות הפרוטסטנטית הדוגל בטבילה מלאה במים של המאמין המבוגר לאחר שקיבל על עצמו מרצונו את האמונה הנוצרית. בניגוד לזרמים פרוטסטנטיים אחרים, הבפטיסטים אינם מאמינים בתקפות הטבילה של המאמין כתינוק. נוצרי הרוצה להצטרף לשורותיהם מחויב בטבילה מחודשת, לאחר שהביע רצון לטהר את עצמו מעוונותיו, ולהיכנס לעול האמונה.

 

תנועות בפטיסטיות ראשונות החלו להופיע באנגליה כבר במאה השבע עשרה בהשפעת התנועה האנבפטיסטית. חלק מהתנועות הבפטיסטיות, בהנהגתו של ג'ון סמיית', דגלו באמונה בחופש רצון, וחלק דגלו בגזרה קדומה לפי הדוקטרינה הקאלוויניסטית. שתי הקבוצות, כמו קבוצות דתיות אחרות נרדפו על ידי שלטונות אנגליה עד שנת 1689.  השלטונות נקטו נגד הבפטיסטים בחוק שנחקק נגד הדונאטיזם, קבוצה דתית שדגלה בגישה שנוצרים שהתכחשו לאמונתם צריכים לטבול מחדש, שכן טבילתם הראשונה בטלה, ובכך נמצא דמיון בין שתי הקבוצות. מהלך המאה השמונה עשרה והתשע עשרה התקרבו דוקטרינות שתי הקבוצות בבריטניה עד לאיחודן בשנת 1891.

 

הכנסייה הבפטיסטית התפשטה מאנגליה לארצות אחרות, בראש ובראשונה לאמריקה, שם הוקמה הכנסייה הבפטיסטית הראשונה כבר בשנת 1639. בשנת 1832 הוקמה כנסייה בפטיסטית ראשונה באיטליה, בשנת 1834 בגרמניה ובשנת 1888 בספרד. במהלך המאה התשע עשרה המשיכה הכנסייה להתפשט באירופה וברוסיה ובארצות הברית. הכנסייה הבפטיסטית החלה בפעולות המיסיון הנוצרי ברחבי העולם החל ב-1792. מיסיונרים בפטיסטים פעלו משנה זו והלאה בהודו, אפריקה וסין.

 

כיום מרכז הכוח של הכנסייה הבפטיסטית הוא באמריקה הצפונית, שם מספרם מוערך בעשרות מיליונים. קהילות גדולות נוספות קיימות ברוסיה ובאנגליה וגם בישראל.

ראשית הזרם הבפטיסטי בישראל

מקור הסקירה להלן הספר שנכתב בערבית על ידי אינג' בדר מנסור
"תולדות הכנסייה הבפטיסטית בארץ הקודש בשנים 1867-1950",
וראו סקירה על הספר

הזרם הבפטיסטי בישראל התפתח בעשור הראשון של המאה העשרים וגובש בשנת 1923 על ידי מועצת המיסיון הבינלאומית של ועידת הבפטיסטים הדרומית, שתמכה בו עד 1991. מאז, אגודת הכנסיות הבפטיסטיות בישראל (ABC) משמשת ארגון הגג של שבע עשרה קהילות הבפטיסטים הכוללות כ-1000 מאמינים שעברו את תהליך הטבילה ובסך הכל כ-3,000 חברים.

 

הקהילה בפטיסטית הראשונה הוקמה באמצע המאה התשע עשרה בשכם אך חדלה להתקיים לאחר מספר שנים. מייסד הזרם הבפטיסטי בארץ הקודש הוא שוקרי מוסא שהשתייך לקהילה הנוצרית הקטנה בצפת ושהיה יווני – קתולי. הוא חווה את ההשפעות המעשיות של ירידת קרנה והיחלשותה של האימפריה העות'מאנית שבאה לידי ביטוי באכזריות הגוברת של השליטים המקומיים כלפי האוכלוסייה הערבית, בשילוב עם חוסר יכולתם למנוע עוני, מחלה ותחושת ייאוש לגבי העתיד. בשנת 1909 כמו רבים מהערבים הנוצרים בארץ ישראל, סוריה, לבנון, היגר לארצות הברית ובנה את ביתו בטקסס. במהלך ביקוריו בקהילות בפטיסטיות שונות בארה"ב פגש את ד"ר לי סקארבורו, אחד החוקרים הבפטיסטים הידועים ביותר של התקופה. הוא התרשם ממנו והחליט להיות בפטיסט. בשנת 1910 הוטבל על ידי הכומר הבפטיסטי הדרומי המפורסם ג'ורג' וו. טרוט, הכומר של הכנסייה הבפטיסטית הראשונה. שוקרי מוסא שינה את כוונותיו, שוכנע והאמין שעליו לחזור לארץ ישראל ולהפיץ את האמונה של הזרם הבפטיסטי. מוסא חזר לצפת ובמאי 1911 הטביל את ראש הקהילה בצפת בואדי אל-לאימון (נחל עמוד). מאוחר יותר באותה שנה עבר מוסה שוקרי לנצרת וייסד בה הכנסייה הבפטיסטית הראשונה בארץ ישראל.

 

בשנת 1922, מועצת המיסיון של ועידת הבפטיסטים הדרומית בארצות הברית אימצה את אנשי הזרם הבפטיסטי בארץ ישראל בלבנון, וייסדו את 'שליחות המזרח הקרוב'. ארגון זה כלל את הקהילות בפטיסטיות שהוקמו בנצרת (1912), ביירות (1895), רשיע וכפר משקי (1899). בשנת 1923 הגיעו המיסיונרים האמריקאים הראשונים ג'יי וואטס ו-F.B. פירסונס לתמוך בקהילה הבפטיסטית. בשנת 1924 באמצעות תרומה נדיבה ממר וגברת בוטמס מטקסיקנה, על גבול טקסס וארקנסו, רכשה הקהילה הבאפטיסטית בנצרת, משבצת קרקע בסמוך לבאר מרים עליה נבנתה הכנסייה הבפטיסטית הראשונה בנצרת שנחנכה בשנת 1926 וקיימת עד היום.

המשך התפתחות הזרם הבפטיסטי בישראל

מוסה שוקרי נחשב כמטיף מוכשר וכמנהיג כריזמטי שזכה לכבוד והצלחה לאחר שהתמודד עם לעג ובוז ראשוניים. מותו בטרם עת, בשנת 1928 היה לטראומה לכנסייה. ממשיכו, לואי חנה, הבפטיסט הראשון בצפת, נכנס לתפקיד ראש הקהילה בנצרת עד 1937, כשהוא נתמך באופן פעיל על ידי אלמנתו של מוסה – מונירה. הכנסייה בנצרת המשיכה לצמוח וכללה מאות מאמינים, הוקם 'בית ספר גדול של יום ראשון' והוקמה קהילה גם בכפר כנא. במקביל, מיסיונרים בפטיסטים החלו לפעול בירושלים ותל אביב, בעיקר בקרב היהודים שהגיעו לארץ ישראל בשנות ה-30'. בשנת 1933 הוקמה קהילה בירושלים ושנת 1936 הוקמה קהילה בחיפה.

 

בזמן מלחמת העולם השנייה נאלצו המיסיונרים האמריקאים לעזוב את הארץ. עזיבתם ערערה את הקהילות הבפטיסטית, שהיו תלויות בהם ובכספים שהגיעו מקהילות הבפטיסטים הדרומיים בארצות הברית. בית הספר הבפטיסטי של נצרת, שהוקם רק בשנת 1935 כשירות לקהילה הערבית נסגר בשנת 1941. הבפטיסטים מנצרת המשיכו לקיים שירותים בהנהגה מקומית.

 

בתום המלחמה בשנת 1945, הורשו מיסיונרים בפטיסטים לחזור לארץ, ובנצרת נבנה בית יתומים עבור הקהילה. עם תום המלחמה בשנת 1948, חלק הקהילות הבפטיסטיות התפרקו. בין מאות אלפי הפליטים היו גם בפטיסטים ומאמינים אוונגליסטים אחרים מהקהילות בנצרת ובחיפה. כמה מהם הפכו להיות מנהיגי הפליטים בלבנון ובירדן. בנצרת עצמה עסקה הקהילה המצומצמת בחלוקת מזון לפליטים בעיר רובם מוסלמים מהכפרים הסמוכים. בשנת 1950 הגיע לארץ הכומר המיסיונר ד"ר דווייט בייקר. במסגרת פעילותו גדלה הקהילה בנצרת והצטרפו אליה מאמינים חדשים. מוסדות החינוך של הקהילה כמו בית היתומים חזרו לעבוד, ובבית הספר הבפטיסטי בנצרת שנפתח מחדש בשנת 1948, סיים המחזור הראשון.

 

בשנות ה-50' וראשית שנות ה-60' הקהילה הבפטיסטית בישראל החלה לגדול. בשנת 1960, הכומר פואד סכניני הוסמך בכנסייה הבפטיסטית של נצרת. אז הוקמו קהילות בכפרי הגליל בכפר כאנה, טורען, עילבון, ראמה ועכו. הכנסייה הבפטיסטית בחיפה הוקמה מחדש בשנת 1965.  בשנה זו הוקמה 'האגודה של הכנסיות הבפטיסטיות בישראל' (ABC) שכללה את הקהילות בירושלים, נצרת, כנא, טורעאן, עילבון, עכו וגם וכפר הבפטיסטים.

 

ראשיתו של כפר הבפטיסטים הייתה בשנת 1953. אז נרכשה חווה ליד העיר פתח תקווה במרכז הארץ על ידי הבפטיסטים כדי להקים קהילה יהודית נוצרית חקלאית, אך התוכנית לא הצליחה. בשנת 1955 בית היתומים ג'ורג' וו. טרוט עבר לשם מנצרת ובית ספר מקצועי הוקם שם. בית היתומים, ומאוחר יותר בית הספר, שניהם נסגרו בשנות ה-60'. היום כפר הבפטיסטים מרכז התכנסות למאמינים, בין אם מרקע נוצרי או יהודי

 

בשנת 1967 הקהילות הבפטיסטיות בישראל יצרו קשר עם כנסיות בפטיסטיות במזרח ירושלים, בית לחם ורמאללה, ועזה וסייעו להן. קהילות אלה לא הצטרפו לאגודת הכנסיות הבפטיסטיות בישראל, אבל שמרו על קשר הדוק עם הבפטיסטים הערבים בישראל .

 

מסוף שנות ה80' הוקמו קהילות בפטיסטיות חדשות.

 

הקהילה הבפטיסטית המקומית בנצרת היא הכנסייה הבפטיסטית הגדולה בישראל כיום עם כ-80 חברים ומתכנסת באודיטוריום של בית הספר הבפטיסטי נצרת.

הקהילה הבפטיסטית בכפר כנא

מיקום מבנה הקהילה

 

כאמור הקהילה הבפטיסטית הוקמה בשנות ה-60' של המאה העשרים.

 

בראשית דרכה לא הייתה לקהילה בית תפילה והתכנסותה הייתה בבתי חבריה.

 

בהמשך הקהילה החליפה עם משפחת ג'רייסי משבצת קרקע תמורת משבצת בנצרת שהייתה שייכת לכנסייה הבפטיסטית  בנצרת.

 

היום הקהילה כוללת 67 מאמינים שהוטבלו והצטרפו לזרם הבפטיסטי.

 

בפעילותה של הקהילה משתתפים כ-230 מתושבי הכפר חלקם משתייכים לזרם האורתודוכסי.

 

אסיפת הקהילה מתקיימת ביום ראשון בערב.

 

במסגרת הקהילה פועלות שתי קהילות נוער: צעירים גיל 12 – 16  ובוגרים  מגיל 16+ המתכנסות פעם בשבוע. תוכן פעילות הנוער מתמקד בהיבט הדתי והרוחני.

 

הקהילה בכפר כנא השתתפה באיסוף תרומות לקהילות הנוצריות שנפגעו בשנה האחרונה בצפון סוריה ותורקיה.

 

הקהילה בכפר כנא מקיימת אחווח וסולידריות עם תושבי הכפר הנזקקים, גם אלה שאינם משתייכים לזרם הבפטיסטי ואף אלה שאינם נוצרים בין היתר והענקת מנות מזון

*

בניין כנסיית הקהילה

כאמור, מבנה הכנסייה הנוכחי הכולל שלוש קומות נבנה על קרקע שהתקבלה בחילופין עם משפחת ג'רסי

 

הקומה הראשונה בה היה אולם הכנסייה הראשון נבנתה בשנת 1959.

 

בשנת 1961 נבנתה הקומה השנייה שהיום משמשת בית המגורים כל כהן הדת.

 

בשנת 2010 נבנתה הקומה העליונה בה נמצא האולם שבו מתכנסת הקהילה היום.

****

מזכרת מהביקור

אולם הכנסייה הנוכחי בקומה השלישית

אולם התפילה הראשון בקומה הראשונה

****

סוף

***

ביקור זה
בקהילה הבפטיסטית
בכפר כנא
הוסיף עוד חלק
מתמונת הפסיפס
של הזרם הבפטיסטי
של הערבים בישראל
שהם בבחינת
המיעוט של המיעוט של המיעוט

הביקור גם השלים
את תמונת הפן הנוצרי
של כפר כנא.

****

תודה לך
בדר מנסור
על תיאום הביקור
והצטרפות אליו

תודה לכם מארחיי
כהן הדת האני נעמאן בלאן
וגב' לונה מאטר
על הכנסת האורחים הלבבית 

.

כפר כנא הוא האתר העיקרי המזוהה, בקרב חוקרים וצליינים מאז ימי הביניים, עם קנה הנזכרת בברית החדשה בו נעשה על ידי ישוע נס החתונה. 

במסגרת מיזם יישובי המיעוט הנוצרי בישראל הגעתי לכפר כנא פעמיים: באוקטובר 2021 וראו כפר כנא בגליל התחתון המרכזי, בקרוב ייהפך לעיר  ובספטמבר 2023 וראו כפר כנא, המנזר היווני – אורתודוכסי

ביום שבת, 30 בספטמבר 2023 הגעתי לכפר כנא שוב והפעם עם ידידי בדר מנסור (נוף הגליל).

יחד עם בדר מנסור בקרתי במיזם קפלת כנסיית החתונה.

כפר כנא בנצרות

"החתונה בקנה" הוא כינויו של אירוע מחיי ישוע המתואר בברית החדשה ב"בשורה על-פי יוחנן".

 

אירוע זה גם ידוע כאחד מן הנסים של ישו בשם "נס הפיכת המים ליין".

 

על פי האמונה הנוצרית, השתתף ישו בחתונה רבת משתתפים ביישוב קנה שבגליל, שהוא, כפי הנראה, כפר כנא של ימינו, ואולי חורבת קנה צפונה משם. בחתונה ביצע ישו את הנס הראשון שלו ובו הפך מים ליין.

 

"וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי הָיְתָה חֲתֻנָּה בִּקְנֵה אֲשֶׁר בַּגָּלִיל וְאִם יֵשׁוּעַ הָיְתָה שָׁם: וְיֵשׁוּעַ וְתַלְמִידָיו הָיוּ גַּם-הֵם קְרוּאִים אֶל-הַחֲתֻנָּה: וְיֶחְסַר הַיַּיִן וְתֹאמַר אִם יֵשׁוּעַ אֵלָיו יַיִן אֵין לָהֶם: וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ יֵשׁוּעַ מָה-לִי וּלְךָ אִשָּׁה עִתִּי עָדִין לֹא בָּאָה: וְתֹאמַר אִמּוֹ אֶל-הַמְּשָׁרְתִים כְּכָל-אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ: וְהִנֵּה שִׁשָּׁה כְּדֵי-אֶבֶן עֲרוּכִים שָׁם כְּמִשְׁפַּט הַיְּהוּדִים לְטַהֲרָתָם שְׁתַּיִם אוֹ שְׁלוֹשָׁה בָּתִּים יָכִיל כָּל-אֶחָד: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יֵשׁוּעַ מָלְאוּ לָכֶם הַכַּדִּים מַיִם וְיִמְלָאוּם עַד-לְמַעְלָה: וַיֹּאמֶר שֶׁאַבּוּ נָא וְהֵבִיאוּ אֶל-רַב הַמְּסִבָּה וְיָבִיאוּ: וְיִטְעַם רַב הַמְּסִבָּה אֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר נֶהֶפְכוּ לַיְן וְלֹא יָדַע מֵאֵין הוּא וְאוּלָם הַמְּשָׁרְתִים אֲשֶׁר-שֶׁאַבּוּ אֶת-הַמַּיִם יָדְעוּ וַיִּקְרָא רַב-הַמְּסִבָּה אֶל הֶחָתָן: וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּל-אִישׁ יִתֵּן בָּרִאשׁוֹנָה אֶת-הַיַּיִן הַטּוֹב וְכַאֲשֶׁר יִשְׂכְּרוּ יִתֵּן לָהֶם אֶת-הַגָּרוּעַ וְאַתָּה צָפַנְתָּ הַיַּיִן הַטּוֹב עַד-עַתָּה: זֹאת תְּחִלַּת הָאוֹתוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה יֵשׁוּעַ בְּקָנֶה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל וְגָלָה אֶת-כְּבוֹדוֹ וְיַאֲמִינוּ בּוֹ תַּלְמִידָיו."  (הבשורה על-פי יוחנן, 2, 1-11).

 

האירוע הוא הראשון מבין שבעה נסים שביצע ישו והמתוארים על ידי יוחנן.

 

המאורע נתפש כרמז להגשמה של נבואת עמוס (פרק ט', פסוקים י"ג-י"ד) ובראשית (פרק מ"ה, פסוקים י'-י"א) ונבואת יעקב לבניו בראשית (פרק מ"ט, פסוקים י'-י"ב) בהם מופיע שפע של יין כאחד מן הביטויים לבואו של המשיח. כמו כן הפרשנות הנוצרית רואה בחתונה הגשמה של החתונה המשיחית המתוארת בספר ישעיהו (ישעיהו, ס"ב, ד'-ה').

 

מאז, סיפור ברכת ישוע לחתונה מוקרא בכל טקס נישואין נוצרי בעולם ללא קשר לעדת החתן והכלה.

 

האתר הנוצרי המרכזי ביישוב הוא כנסיית החתונה הקתולית, שנבנתה ב 1879 במקום שבו נעשה לפי המסורת נס היין. לידה נמצאת כנסיית גיאורגיוס היוונית אורתודוכסית שנבנתה ב 1886 בתוך מנזר החתונה ובה שני כדי אבן שעל פי האמונה היוונית אורתודוכסית הם הכדים שבהם עשה ישו את נס היין . כמו כם בכפר ישנן גם כנסיית רובע מלכיתית וכנסייה הבפטיסטית.

 

בקנה עשה ישו את הנס הראשון שלו בעת שנתבקש לרפא את בנו החולה של אחד מפקידי המלך:

 

וַיָּבֹא יֵשׁוּעַ עוֹד הַפַּעַם אֶל־קָנָה אֲשֶׁר בַּגָּלִיל אֶל־מְקוֹם אֲשֶׁר שָׂם הַמַּיִם לְיָיִן וַיְהִי אִישׁ מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וּבְנוֹ חֹלֶה בִּכְפַר־נַחוּם׃ וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי־בָא יֵשׁוּעַ מִיהוּדָה לְאֶרֶץ הַגָּלִיל וַיֵּלֶךְ אֵלָיו וַיִּשְׁאַל מֵאִתּוֹ לָרֶדֶת וּלְרַפֵּא אֶת־בְּנוֹ כִּי נָטָה לָמוּת׃ וַיֹּאמֶר אֵלָיו יֵשׁוּעַ אִם־לֹא תִרְאוּ אֹתוֹת וּמוֹפְתִים לֹא תַאֲמִינוּ׃ וַיֹּאמֶר אֵלַיו הָאִישׁ אֲשֶׁר מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִי רְדָה־נָּא בְּטֶרֶם יָמוּת בְּנִי׃ וַיֹּאמֶר אֵלָיו יֵשׁוּעַ לֵךְ בִּנְךָ חָי וְהָאִישׁ הֶאֱמִין לַדָּבָר אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֵלָיו יֵשׁוּעַ וַיֵּלַךְ". הבשורה על-פי יוחנן, 4, 46-50

 

פעם נוספת נזכר כמקום מוצאו של נתנאל, תלמידו של ישו (השליח ברתולומאוס הקדוש):"שִׁמְעוֹן פֶּטְרוֹס וְתוֹמָא הַנִּקְרָא דִידוּמוֹס וּנְתַנְאֵל מִקָּנָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל וּבְנֵי זַבְדַּי וְעוֹד שְׁנַיִם אֲחֵרִים מִתַּלְמִידָיו יָשְׁבוּ יַחְדָּו".הבשורה על-פי יוחנן, 21, 2

 

במאה ה- 17 קיבל היישוב כנא הכרה רשמית ע"י הוותיקן והאפיפיור אישר רשמית כי כפר כנא היא אכן קנא הגלילית ובעקבות זאת הוכנס היישוב לרשימת המקומות הקדושים לנוצרים.

 

לכן, בשל האירוע היחיד של נס החתונה של ישוע בכפר כנא מבקרים בה מאות אלפי תיירים בשנה.

מיזם קפלת כנסיית החתונה.

Cana Wedding Chapel Project
CWC Project

*

*

יזמי המיזם הם בוטרוס מנסור ואחותו סמר מנסור סמאווי שניהם הנכדים מצד אמם למנוחים נאיף ומרים גרייב מכפר כנא.

 

בוטרוס הינו עורך דין ןמנהל תפעולי בבית הספר הבפטיסטי בנצרת ומשמש כנשיא כנס הכנסיות האוונגליות בישראל. אשתו עביר הינה יועצת חינוכית ובעלת תואר שני בתיאולוגיה נוצרית.

 

סמר אחותו היא מהנדסת מזון בהכשרתה ומנהלת מרכז ללימודי תמיכה לתלמידים בכפר כנא ושותפה עם בעלה רג'אי סמאווי שהינו רועה קהילה בפטיסטי במשרד תיירות אוונגלית ,שאותו הם מנהלים.

 

את המיזם הקימו בבית סבם נאיף וסבתם מרים.

 

הסב נאיף היה קצין משטרה בזמן המנדט הבריטי והיווה מעין "מוכתאר" או אישיות נכבדה בעדה הנוצרית בכפר. אשתו מרים ידעה קרוא וכתוב ושפה אנגלית.

הסב נאיף, אשתו מרים בשנת 1941, הצילום באדיבות בוטרוס מנסור

 

השטח הכולל של הקרקע עליה ממוקם הבית הינו 550 מ"ר. הוא נמצא במשטח העיר העתיקה (שטח בנוי).

מיקום המיזם

הרחוב בו נמצא המיזם

 

הבית נבנה ע"י הורי הסבים של היזמים עוד בשנת 1880 באזור העתיק של הכפר הקרוב לרחוב הכנסיות.

 

הבית – ובו שני "עקד" נחשב בזמנו לבית הגדול ביותר בכפר. בנוסף להיותו בית מגורים, בשל מעמדו הרם של בעלו (הסבא נאיף) שימש גם מקום התאספות לקיום סולחות ואירועים חברתיים.

 

הבית הינו כיום בבעלות יורשיהם של המנוחים נאיף ומרים גרייב- ובסה"כ חמישה אנשים אנשים כולל בוטרוס וסמר הנ"ל, שקיבלו את ברכת שאר היורשים להקים פרויקט זה.

 

הבית היה נטוש לכעשר שנים ומצבו של הבית מצריך שיפוץ ושימור רציני. כאמור- שטח הקרקע שעליו ממוקם הבית הינו 550 מ"ר. השטח הבנוי בקומת הקרקע שמופעל כעת הינו כ-150 מ"ר.

הצילום באדיבות בוטרוס מנסור

הצילום באדיבות בוטרוס מנסור

הצילום באדיבות בוטרוס מנסור

כאמור, בכפר כנא קיימות כנסיות החתונה של אורתודוקסים והקתולים. תיירים רבים מגיעים לחדש את נדרי הנישואין שלהם בכפר בגלל השתתפות ישוע בחתונה בכפר והנס שביצע של הפיכת המים אל יין-הנס הראשון שביצע.

 

מיליוני תיירים מגיעים לישראל בשנה, וע"פ סטטיסטיקה רשמית, כשליש הם פרוטסטנטים. כנראה, שמתוך מאות אלפי המבקרים בכפר כנא בשנה, לפחות אותו שיעור מגיע למקום.

 

שתי כנסיות "החתונה" המקומיות בכפר, האורתודוקסית ולטינית, לא מקבלות את התיירים הפרוטסטנטים בתוך כנסיותיהם לצורך קיום טקס משמעותי זה של חידוש נדרי הנישואין. הן מאפשרות לזוגות פרוטסטנטים לקיים את טקס זה בחצר הכנסייה בלבד.

 

לכן אוכלוסיית היעד של הפרויקט הזה הינה תיירים פרוטסטנטים (כולל אוונגליים), אשר מוצאים בבית זה מקום המתאים לאמונתם. הם מקבלים שירותים אחרים ע"פ בקשותיהם אם כי רבים ממבקריו הינם דווקא קתולים.

הצילום באדיבות בוטרוס מנסור

צורת הבנייה של "העקד" בבית מתאימה לנישואין באווירה שמשלבת סגנון קדום מחד וסגנון כנסייתי מאידך.

 

*

היזמים פעלו ליצירת מקום ואווירה מיוחדים לנישואין כולל פריטים בסגנון המאה הראשונה לספירה.

 

כידוע הנוצרים הדתיים בכלל והאוונגלים בפרט שמים חשיבות רבה לאחדות התא המשפחתי בהתאם לדברי ישוע בברית החדשה והבית שם דגש על ערכים אלה בדרכים שונות כדי להעצים החוויה של חידוש נדרי הנישואין.

*

כיום מגיעים לאתר קבוצות ויחידים מכל קשת העדות הנוצריות לקיום חידוש נדרים או אפילו טקס נישואין (עם רועה הקהילה שמגיע עימם).

 

חלק גם עורכים מסיבה עם יין ו/או עוגה בחצר הרחבה של הבית או אפילו ארוחה מקומית טעימה.

 

הבית ממשיך במסורת של היותו פתוח לכל התושבים ומקבל כמובן גם לא נוצרים.

הצילום באדיבות בוטרוס מנסור

הצילום באדיבות בוטרוס מנסור

הצילום באדיבות בוטרוס מנסור

*

*

*****

סוף

****

שמחתי להכיר
עוד חלק מהפסיפס
של הפן הנוצרי של כפר כנא

התרשמתי מהיזם
שנותן מענה לצליינים
אלה שאינם לקיים
את טקס נדר הנישואין
בכנסיות הלטיניות והאורתודוכסית
ואלה המבקשים לקיימו
במקום צנוע המשמר
את מסורת הבנייה העתיקה

******

תודה בדר מנסור
שהראת לי את המקום

תודה בוטרוס מנסור
על העברת מידע אודות המיזם

הרימון הוא אחד משבעת מיני הצומח בהם התברכה הארץ.

הרימון הוא אחד המאפיינים של הסתו בישראל בכלל ושל חגי תשרי בפרט. אין שולחן ראש השנה בלעדיו ובסוכה מקומו אינו נפקד.

הרימון הוא פרי בריא למאכל והמיץ המופק ממנו טעים ומרווה.

הרימון הוא פרי מרהיב בגודלו, בצורתו ובצבעו. במשך דורות הופיע הפרי בפסיפסים.

החיבה שלי לרימון אינה משאירה אותי אדיש אליו.

זמן שיא פריחתו לקראת הקטיף הוא הזדמנות מתאימה להקדשי זמן, לצאת לראות אותו, להתרשם ממנו ולצלם אותו.

ביום רביעי, ד' חוה"מ סוכות תשפ"ד (4 באוקטובר 2023) התארחתי אצל אילה ואיל גזית בביתם בקיבוץ משמר הנגב.

בשעות האור האחרונות יצאנו איל ואני לשוטט ברכב במטע הרימונים המרשים והשדות שבקרבת משמר הנגב וראו שדות משמר הנגב ראשית סתו תשפ"ד

*

*

*

שהגענו למטע הרימונים החלה החגיגה,

עברתי בין העצים, התקרבתי אל הרימונים,

הרכבתי על המצלמה את העדשה המתאימה,

כיוונתי (בסיוע איל) את תאורת המבזק,

עמדתי זקוף על מנת שאראה את שורות העצים,

התקרבתי מאוד אל הרימונים,

גם ישבתי על הכיסא כדי שיהיה בגובה שלהם

ואז כיוונתי צלמתי וצלמתי.

*

אודות הרימון 

רימון מצוי הוא עץ-פרי קטן, לעיתים שיח, נשיר, גובהו 2–6 מ'.

 

רימון מצוי אינו גדל בר בארץ. מוצא הרימון בפרס, משם עבר בימים קדומים מאוד לארצות אגן הים התיכון. הוא גדל בארץ אלפי שנים.

 

הרימון קישוטי בפרחיו ובמיוחד בפירותיו. מקובל הן במטעי-פרי ובבוסתנים והן בגינות-נוי.

 

קצות הענפים קוצניים מעט. העלים נגדיים. העלה אזמלי קטן, רך, קטן, מקומט קמעא, שפתו תמימה. הוא מאדים בלבלובו. מצהיב בשלכת בגוון מיוחד, אופייני.

 

רימון מצוי פורח באביב ומבשיל פירותיו בקיץ, בהתאם לזן.

 

הפרח דו-מיני, נכון או כמעט-נכון. הפרח אדום, גדול, בולט, יפה. קוטרו 5 ס"מ, אורכו גדול עוד יותר. 6 עלי הגביע גלדניים, שאירים בפרי, חובשים לראש הפרי כתר מלכותי. גונם כגונה של קליפת הפרי, בהתאם לזן ולתנאי-הגידול. הכותרת אדומה, עליה עדינים ומקומטים. האבקנים רבים. אין צוף, אך יש שפע של אבקה, והפרח מואבק על-ידי חרקים שוחרי אבקה. השחלה תחתית, ערוכה בשני דורים, החיצוני יוצר את חלקו העליון של הפרי, ובו 5–9 חלקים (מגורות) קונצנטריים, כל אחד מהם מופרד משכניו באמצעות קרום רך שקוף; והפנימי יוצר את חלקו התחתון של הפרי, ובו תמיד שלוש  מגורות. הזרעים רבים, כל אחד מהם לחוד עטוף במעטה עסיסי, מעין ציפה, שהתפתחה מתוך קליפת הזרע. צבעה ורוד או אדום, והיא הנותנת לפרי את טעמו וניחוחו. הפרי כדורי, קוטרו 8–18 ס"מ, משקלו כחצי ק"ג. הזרעים נפוצים על-ידי ציפורים, האוכלות את ציפת הזרע ומפרישות את החלק הקשה.

 

את הרימון מגדלים למכירת פירותיו לאכילה ולמיצוי מיץ. כן מכינים ממנו יין. לאחר קום המדינה ניטעו רימונים על-פני אלפי דונמים, נוצרו עודפים ומטעים רבים נעקרו. טיפוחו בארץ הואץ בעשורים האחרונים בעקבות דרישה של הצרכנים. מעריכים מאוד את ערכו הבריאותי.

 

לרימון זנים רבים, מהם בעלי גרגרים חמוצים, אחרים מתוקים וישנם גם שגרגריהם חמצמצים-מתוקים, והם הטעימים ביותר. הזנים החשובים והנפוצים בארץ הם שניים: ראש הפרד (בערבית ראס אל בארל), שפריו גדול וורוד והוא מבשיל באוגוסט, והזן וונדרפול, זן קליפורני מובחר וגדול מאוד, המבשיל מהמחצית השנייה של ספטמבר.

צילום איל גזית

נוסף לאכילתו כפרי טרי ולשתיית עסיסו מפיקים מהרימון גם ליקר גראנדין, וגם שיכר (יין רימונים).

 

בגינת הנוי מגדלים גם זנים ננסיים.

 

בעבר הכינו דיו ותרופות מן השורש, הקליפה והזרעים.

 

אפשר לאחסן פירות רימון שניים עד שלושה חודשים ללא קירור, וכך יכול הפרי לשמש גם לקישוט, כאשר איכות הפרי משתפרת עם הזמן. אפשר לשמור רימונים בקירור רגיל ארבעה עד חמישה חודשים, ובקירור באווירה מבוקרת אף זמן ממושך יותר.

 

המקור אודי מיכליס ומייק לבנה אתר עץ השדה 

*

הרימון במקורות

כאמור, הרימון שהינו אחד משבעת המינים התברך בפרי עסיסי, טעים ומיוחד וכן בצורה וצבע נאים ומיוחדים.

 

הרימון מוזכר פעמים רבות בתנ"ך ובמקורות בשימושיו השונים: כמזון, כמיץ וכעיטור ארכיטקטוני: במקדש שלמה, במשכן ובפסיפסים שנמצאו (בהם הרימון מזוהה כמו הפרי שלנו), וכמטפורה ליופי ולרומנטיקה, ולקיום מצוות.

 

הביטוי "מלא כרימון" מבטא אדם עם ערכים, תוכן ותורה.

 

נהוג לאכול בראש השנה רימונים כדי שנקיים מצוות ככמות הגרגירים שברימון.

 

בספר שיר השירים אומרת הנערה לנער: "אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי" (שיר השירים ח', ב')

 

יין הרימונים היה פופולרי בימי קדם כמו גם בשנים האחרונות שבהן שבו וגילו את תכונותיו הטובות האנטיבקטריאליות ונוגדות החימצון.

 

בשיר השירים גם מתאר הנער את אהובתו כך: "כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך"..(ן' ז')

 

הרימון היה מוטיב חוזר על עצמו בעיטור שולי המעיל של הכהן הגדול ובמקדש שלמה.

 

"והרימונים מאתיים טרים סביב על הכותרות השנית"…(מלכים א' ז', כ')

 

לשיא הציוריות זכה הרימון כשהמרגלים נשאו אותו שניים במוט בחזרם ממשימת הריגול:".. וישאוהו במוט בשניים ומן הרימונים ומן התאנים…"(במדבר יג', כג')

 

וכן : "הרוצה לראות יופיו של ר' יוחנן, יביא כוס של כסף צרוף וימלאנו גרעינים של רימון אדום, ויעטר כּליל של ורד אדום על פיו, ויניחנו בין חמה לצל – ואותו זוהר מעין יופיו של ר' יוחנן הוא". (תלמוד בבלי, בבא מציעא דף פד ע"א)

 

המקור אתר עץ השדה

*

הוסיף חברי הארכיאולוג דן גזית  (גבולות): "כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך – זהו תיאור מדויק של תכשיט מצרי עתיק, המתואר בהרבה ציורים שם; התכשיט דמוי פלח-רימון היה תלוי מעל הרקה, בדיוק כמתואר בשיר השירים. זה רק מצביע על ההשפעה החזקה של התרבות המצרית על כנען.

עוד על הרימון

למרות יופיו, ערכו הסמלי וטעמו הערב, הרימון הוא פרי בעייתי.

 

מלאכת הקילוף מחייבת דבקות במטרה, המיצים ניתזים והופכים לכתמים, גם עונתו קצרה למדי.

 

המלצת המומחים: הקילוף ייעשה תמיד בתוך הכיור, רצוי תחת מים זורמים. להפרדת הגרגרים מהקליפה, חוצים את הרימון ומקישים עליו בכף לתוך קערה.

 

כאמור, אפשר לסחוט את הרימון למיץ או להשתמש בו כבן לוויה מתאים למשקאות אלכוהוליים ולהוסיפו למאכלי קדרה רבים.

 

כדי לסחוט מיץ רימון שמים את הגרגרים במסננת מעל קערה ומועכים אותם בכוס כבדה או בכל כלי כבד אחר, מבלי לרסק את הגרגרים, המוסיפים למיץ מרירות.

 

אפשר לבשל את הגרגרים תוך מעיכתם במעט מים וסוכר, ולאחר שהמים ספגו את טעם הפרי ואת ניחוחו, מסננים. הטרחה רבה, אבל כדאית לאוהבי המיץ.

 

המקור: אתר מועצת הצמחים

*

פגשנו את עזיז שומר המטע 

*

*

*

*****

*

*

*****

סוף

****

תודה איל,

שווה היה לחכות זמן רב.

כל רגע במטע הרימונים היה עונג צרוף! 

הסתו הישראלי, מתחלק לשני חלקים: הראשון הסתיו הקיצי שראשיתו בחודש אלול, המשכו בחודש תשרי עד מחצית חודש חשון והשני, הסתיו החורפי המתחיל עם רדת הגשמים במחצית חשון ונמשך בחודש כסלו.

התאורה הטובה והמתאימה ביותר לצילום היא בשעות בין הערביים.

ביום רביעי, ד' חוה"מ סוכות תשפ"ד (4 באוקטובר 2023) התארחתי אצל אילה ואיל גזית בביתם בקיבוץ משמר הנגב.

בשעות האור האחרונות יצאנו איל ואני לשוטט ברכב במטע הרימונים המרשים והשדות שבקרבת משמר הנגב.

מרחבי השדות על אדמת הלס בגבעות צפון הנגב המוכנים לזריעה, החצבים הפורחים בשוליהם, מעטה העננים ומשחקי האור וצל בתוכם, השקט שמסביב והשקיעה המתקרבת, כל אלה מסבים לי עונג רב.

****

*

*

*

****

*

*

******

*

*

****

*

****

*

*****

*

*

******

סוף

*****

תודה לכם אילה ואיל על האירוח

תודה לך איל על הסיבוב הנפלא

אהבתי שאת אשר אמרת
"אני שמח מקווה
שמילאתי את המשימה
על הצד הטוב ביותר,
שנהנית מיום סתוי
אבל לא יום סתמי." 

תֵּל יָקְנְעָם הוא תל גדול ואתר ארכאולוגי הנמצא בקצה הצפון מזרחי של רמות מנשה בין העיר יקנעם עילית למושבה יקנעם.

אודה ואבוש, איני יודע מדוע, אבל מעולם לא עליתי עליו.

ביום שני 2 באוקטובר 2003 הגעתי אליו בפעם הראשונה.

בתום סיור בעמק יזרעאל (עמק יזרעאל, ראשית סתיו תשפ"ד וגם עמק יזרעאל, תחילת קטיף הכותנה, סתו תשפ"ד), ידידי אבס מעוז (גניגר) הציע שנעלה אליו כדי להתרשם ממנו כגן ארכאולוגי חינוכי וגם כמקום תצפית מרהיב.

*

הגישה לאתר

גיאוגרפיה 

תל יקנעם נמצא בתפר שבין דרום מזרח הכרמל ובין צפון מזרח רמות מנשה ובין דרום עמק יזרעאל .

*

תל יקנעם נמצא בשולי אחת מהדרכים החשובות ביותר בעת העתיקה אשר וקישרה בין דרך הים (ויאה מריס) והדרך המובילה צפונה לעיר צור.

הנקודה בה נמצא התל הקנתה ליקנעם העתיקה ערך אסטרטגי וכלכלי רב.

האתר 

*

*

האתר משתרע על שטח של כ-40 דונם וגובהו 60 מטרים.

מבט ממעל

הצד המערבי של התל

*

היסטוריה 

תל יקנעם היה מיושב כמעט ברצף במשך 4,000 שנים מאז תקופת הברונזה הקדומה ועד ימי הסולטנות הממלוכית.

*

*

*

*

*

בתקופה הברונזה נקרא האתר במקורות מצריים כעינ-קנעם. המקום מופיע ברשימת הערים אותן כבש תחותמס השלישי מלך מצרים העתיקה באזור ארץ ישראל של ימינו.

 

מקור השם יקנעם בספר יהושע. זו עיר שהובסה על ידי בני ישראל בהנהגת יהושע בן נון. העיר יושבה על ידי בני שבט לוי.

 

העיר מוזכרת פעמיים במקורות רומיים ושרידים של כנסייה ביזנטית נמצאים בראש התל. האתר מופיע באונומסטיקון של אוסביוס מקיסריה בשם קָמוֹנה, בעוד הירונימוס קרא למקום קימֶנַה.

 

לאחר הכיבוש המוסלמי במאה השביעית לספירה נקרא המקום קָיימוּן.

 

לאחר מסע הצלב הראשון וכיבוש הארץ בידי הנוצרים, נקרא האתר קיין-מונס או קיין-מונט. משמעות השם "הר קין" והוא מבוסס על אגדה נוצרית על פיה קין, בן אדם וחוה, נהרג על ידי למך בן מתושאל, אחד מצאצאיו. מקור השם כנראה בעיוות של השם המוסלמי ואולי גם בעיוות של השם קיימום שהופיע באזכורים הנוצריים הראשונים לאתר. בהמשך תקופת הצלבנים התגלגל השם לגרסתו הסופית קיימונט ולמשך תקופה קצרה, העיר הייתה מרכזה של סניוריה קטנה.

 

במאה השלושה עשרה לספירה נכבשה העיר על ידי הממלוכים.

 

בשנת 1799 ציין את האתר פייר ז'אקוטן בשם שאטו ד'אל קירה (Chateau d'El Kireh), שפירושו "הטירה של קירה". מקור השם "קירה" כנראה בכפר אריסים סמוך והטירה המדוברת היא הטירה שנבנתה ככל הנראה על ידי דאהר אל-עומר, שבאותה תקופה עדיין נראתה על פני השטח.

 

במקורות מהמאה ה-19 שם האתר מופיע בגרסאות שונות של השם תל קאמון, שהיה השם הערבי המקומי לאתר.

 

להרחבה אודות ההיסטוריה של התל והפניות

התל וסביבתו בשנות ה-40' של המאה העשרים

ארכיאולוגיה

תל יקנעם נחפר בשתי תקופות עיקריות.

 

בין השנים 1977– 1988התקיימו בתל עשר עונות חפירה בראשות פרופ' א' בן־תור מהאוניברסיטה העברית;

 

בשנת 1993, התקיימה עונת חפירה בראשות מ' אבישר מרשות העתיקות, והועסקו בה מובטלים תושבי יקנעם.

 

בתל נחשפו 23 שכבות יישוב וממצאים מרשימים, ובהם: מערכות ביצור מתקופת הברזל; מבני מגורים, מנהלה ודת מן התקופה הצלבנית; ומצודה מן התקופות הממלוכית והעות'מאנית.

 

להרחבה אודות ארכאולוגיה של התל והפניות

*

למול המגדל הצלבני

*

הכנסייה הצלבנית שנבנתה כנראה על שרידי הכנסייה הביזנטית

*

*

גן ארכיאולוגי חינוכי

בתל יקנעם הוקם גן ארכיאולוגי-חינוכי שהוא פרי יוזמה משותפת לעיריית יקנעם ולרשות העתיקות.

 

מטרת הפרויקט הייתה להכשיר אתר פעיל בשטח התל לטובת תושבי העיר.

 

הרעיון הניצב מאחורי אימוץ האתר הוא חיזוק הזיקה של התושבים אל מורשת העבר של היישוב והגברת המודעות והמחויבות של הקהילה לשמירה על העתיקות.

 

עבודות השימור, הפיתוח והפעילות החינוכית באתר תוכננו כפרויקט מתמשך, כדי לשלב מספר רב של תלמידים. הפעילות החינוכית בתל קשורה לפעילות השוטפת של בתי הספר בעיר.

 

בשנת 2008 בוצע שלב א' של העבודות להכשרת הגן הארכיאולוגי. בשנת 2009 – בוצע שלב ב' ושלב נוסף בוצע בשנת 2010.

 

בתהליך הכשרת האתר השתתפו כאמור, ילדי בתי הספר ביקנעם, מהיסודי עד התיכון. התלמידים היו שותפים בתהליך הלימוד, השימור והפיתוח של האתר.

 

את הפעילות החינוכית ארגן מרכז ארכיאולוגי גליל ברשות העתיקות, והיא כוללה  למידה בכיתות, למידה חווייתית בחפירה, בשימור השרידים ובעיטור השילוט.

 

מינהל שימור ברשות העתיקות מבצע את פעולות השימור ואת פעולות הפיתוח באתר.

 

להרחבה ראו אדר' ערן חמו, שימור וקהילה: מקרה המבחן של תל יקנעם, אתר רשות העתיקות – מינהל שימור, 2013

תצפית

מבט לכיוון כביש 6 בין כרמל לרמות מנשה

מבט לעבר גבעת המורה

מבט לכיוון עמק יזרעאל

מבט לעבר קצה גבעות הגליל התחתון המערבי

סוף,

הביקור בתל יקנעם
היה הפתעה נעימה

שמחתי להכיר את
התל כאתר ארכאולוגי
שהתרשמתי
שלא נחפר עד תום!

התרשמתי מאוד מהאתר
שהוא כגן חינוכי

האתר הוא נקודת תצפית מרשימה

תודה לך אבס שחדשת לי!  

מועד תשרי, הימים לפניהם והימים אחריהם עוד לפני תחילת הגשם, זו העת של קטיף הכותנה.

בשנים האחרונות, לנוכח הביקוש הגדל לכותנה והאפשרות לשימוש במים מושבים, גדל היקף שטחי הגידול של הכותנה בארץ.

בסיבוב בעמק יזרעאל עם חברי אבס מעוז, ביום שני 2 באוקטובר 2023 התרשמנו מהאופן בו קוטפים היום את הכותנה ואורזים אותה למשלוח למנפטות.

*

*

*******

*

*

*****

*

*

*****

*

*

*

*

*

*

*

*****

*

*

*****

*

******

סוף,

בסיבוב זה בשדות הכותנה
למדתי על
השינוי של קטיף הכותנה
מזה שהיה נהוג בעבר

גם נהניתי

וגם שמחתי לצלם.

תודה לך  אבס!

זמן השתנות מזג האוויר בראשית הסתו, חול המועד סוכות תשפ"ד (2 באוקטובר 2023) היה הזדמנות נהדרת לסיבוב ברכב בעמק יזרעאל אותו הוביל חברי אבס מעוז (גניגר).

כל מילה נוספת מיותרת!

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

******

סוף,

אהבתי את הסיבוב,

שמחתי לצלם,

תודה אבס