לסיור זה שהתקיים ביום חמישי (29/3/2019) הוזמנתי על ידי חברי יאיר פז.

 

הסיור נערך במסגרת מחנה מחקר גיאוגרפי-עירוני שיאיר מעביר לתלמידיו במכון שכטר.

 

סיור זה הוא המשך לשני סיורי הכנה קודמים במרחב בו מתקיים מחנה המחקר שבוצעו בשבועות הקודמים: הראשון מנזר סן סימון בקטמון, ירושלים והשני שיטוט ברגל במושבה הגרמנית בירושלים.

 

את הסיור הוביל והדריך אילן שטייר, "פעיל חברתי" שהוא תושב השכונה, חוקר היסטוריה עצמאי.

 

******

קטמונים,
גוננים, בשמה העברי
היא שכונה בדרום ירושלים.

שכונת קטמונים מורכבת מתשעה תת-שכונות ומונה כ-25,000 תושבים. השכונה גובלת במזרח במקור חיים, במערב ברמת שרת ובמלחה. מדרום לה מצוי לה פארק המסילה ומעבר לו בית צפאפא, אזור תעשיה תלפיות ושכונת מקור חיים, אילו בצפונה שוכנות קטמון (המכונה "קטמון הישנה") וגבעת הוורדים (רסקו).

השכונה נבנתה על המדרון הרכס היורד אל נחל רפאים שבשלהי המאה ה-19 היה חלק מהעורף החקלאי של העיר העתיקה בו נמצאו קרקעות של תושבי הכפר בית צפפה. מעת זו נבנו בהדרגה המושבה הגרמנית, המושבה היוונית ושכונת קטמון.

הקטמונים נבנו מדרום לשכונת קטמון בראשית ימיה של המדינה. מטרה הוספת של הקמת השכונה במיקום זה הייתה למלא את המרחב עד קו שביתת הנשק עם ממלכת ירדן בבניה ישראלית

תחילת הבניה בשנת 1952 הייתה לשכן את העולים החדשים שהגיעו לישראל. עד למלחמת ששת הימים היתה שכונת גוננים שכונת ספר על הגבול הירדני. היא התגוננה אל מול ההתקפות הירדנים ומכאן שמה החדש – גוננים.

בשנות ה-50' בזו אחר זו נבנו השכונות גונן א', גונן ב', גונן ג', גונן ד, גונן ה' (נקראת סן סימון) וגונן ו' . בסוף שנות ה-50 הוקמה שכונת גונן ח' (רח' השומר ורח' הנוטרים), ובתחילת שנות ה-60 הוקמה גונן ט' שנבנתה בצפיפות גבוהה יותר מאשר השכונות האחרות. שכונת קטמון ז' נבנתה לאחר מלחמת ששת הימים לקראת סוף שנות ה-70 של המאה ה-20 ם וניתן לה שם אחר "פת".
בשכונה נבנו בתחילה מבנים דו-קומתיים שכללו בין ארבע לשמונה דירות, ושהיו בבעלות ציבורית של החברות עמידר ופרזות. הדירות שהוקמו היו קטנות למדי, אך הקרקעות סביבן היו נרחבות יחסית, והן נוצלו על ידי התושבים להקמת בוסתנים בהם גודלו בעיקר גפנים, עצי תאנה, רימון, זית, שקד, לימון ושסק. בשנים מאוחרות יותר נבנו "שיכוני זוגות צעירים" – חלקם בסגנון שיכוני "רכבת" – בני מספר כניסות ובעלי 3 עד 4 קומות, חלקם בחיפוי אבן וחלקם בחיפוי "שפריץ". החל משנות ה-70, נמכרו רוב הדירות לתושביהן, לאחר שהיו בבעלות ציבורית במשך כ-20 שנה.

במשך השנים, בעיקר לאחר מלחמת ששת הימים, חלה התפתחות מאסיבית של אזור דרום ירושלים מבחינה אורבאנית וכלכלית, עם הקמת מרכזי עסקים באזור התעשייה תלפיות ובמלחה, והקמת שכונות חדשות באזור. תהליך זה, בנוסף לסלילת עורקי תחבורה ראשיים בשכונות, הביא להתעוררות בקטמונים. תושבים וצעירים החלו להרחיב את בתיהם ולשפר את איכות החיים. הרחבת הבתים המקוריים נעשתה תוך התפשטות לשטחי הקרקע הצמודים לבתים. כיום קיים קושי להבחין באופיים המקורי של רחובות רבים ובאותם שיכוני וותיקים של ראשית שנות ה-50. התהליך האינטנסיבי של התפתחות שעבר על השכונה שינה את פניה.
מקור ונתונים דמוגרפיים אתר עיריית ירושלים

מרחב הסיור

התחלה פארק המסילה

פארק המסילה כולל את הקטעים הבאים: 1. מתחם "התחנה הישנה" עד דרך בית לחם; 2. קטע דרך בית לחם עד צומת אורנים בו הפארק עובר בקו הגבול בין שכונת בקעה לשכונת המושבה הגרמנית; 3. קטע צומת אורנים עד גשר כביש משה ברעם בו הפארק עובר בין בתי שיכונים של שכונת קטמון ממערב, ושכונת מקור חיים, ולאחר מכן אזור התעשייה והמסחר של תלפיות, ממזרח. בחלקו הצפוני של המקטע (סמוך לצומת אורנים) מתחם פנאי וספורט, שבו מתקני כושר, מתקני משחקים וברזיה; 4. קטע גשר משה ברעם עד גשר דב יוסף. בו עובר הפארק בתוך שכונת בית צפאפא, סמוך למטעי זיתים ובוסתנים; 5 קטע גשר דב יוסף עד גשר תחת דרך דוד בנבנישתי. בתחילת מקטע זה מסתיימת המסילה הישנה המשמשת כאלמנט מרכזי בפארק, ומתחילה המסילה המודרנית. בנקודה זו השביל מתפצל: החלק הצפוני פונה לכיוון שכונת קטמון, ומסתיים במגרש החניה של אצטדיון טדי, והחלק הדרומי ממשיך בין המסילה מצד אחד, ומטעי זיתים מצד שני, תחת דרך בנבנישתי ותחת כביש בגין דרום.

פארק המסילה המשתרע לאורך תוואי  מסילת הרכבת הישנה לירושלים שהפסיקה לפעול בשנת 1998, עקב מצב התחזוקה הרעוע של המסילה. בשנת 2000, הוחלט על חידוש ושיפוץ הקו, אך עיריית ירושלים בראשות אהוד אולמרט התנגדה לפתיחתה מחדש של תחנת הרכבת הישנה על רקע כוונה להפוך את התחנה הישנה למתחם נדל"ן, ורצון למנוע מעבר של רכבות בשכונת המושבה הגרמנית ובקעה ובמקומה הוקמה חדשה, תחנת הרכבת מלחה שנפתחה בשנת 2005, כתחנת הקצה של הקו (כ-5 קילומטר מדרום מערב לתחנה הישנה); כך מסילת הרכבת באזור זה נותרה ללא שימוש. בשנת 2002, החלו עיריית ירושלים והרשות לפיתוח ירושלים לקדם תוכנית פיתוח במתחם הרכבת למגורים, מסחר ומלונאות, וקו רכבת קלה שאמור לעבור בחלקו בתוואי המסילה (הקו הכחול), קו שיחבר את דרום-מזרח העיר (תלפיות והסביבה) אל אזור התעשייה הר חוצבים ושכונת רמות, דרך מרכז העיר. התוכנית כללה גם הזזה של בניין התחנה הישנה כדי לפנות מקום לכביש שיחבר את רחוב דוד רמז עם דרך בית לחם. אך עקב התנגדות מצד תושבי שכונת בקעה והמושבה הגרמנית, המועצה לשימור אתרים והחברה להגנת הטבע שונתה התוכנית. בתקופת ראש העיר אורי לופוליאנסקי, ביקשה עיריית ירושלים לישם תוכנית משנות השמונים ולסלול כביש רחב שכולל ארבעה נתיבים ("כביש 34"), משכונת בקעה ועד סמוך לבית צפאפא. בין צומת הרחובות פת וברעם לכיוון אזור התעשייה תלפיות, ומשם עד צומת אורנים, בכניסה לאזור עמק רפאים. מנגד, התארגנה קבוצת תושבים בקריאה לבטל את הפרויקט ולהסב את תוואי המסילה לפארק ציבורי, והוקם "ועד פארק המסילה" שפעל להקמת הפרויקט.
היוזמה לבניית הפארק התקבלה בוועדת התכנון והבנייה בשנת 2009, והקמתו החלה בשנת 2010. הוא תוכנן על ידי משרד מנעד. באפריל 2013 זכתה עיריית ירושלים בפרס אות העיצוב על הקמת הפארק וביולי 2013 הוענק פרס קרוון לאדריכלות גנים למתכנני הפארק.
תושבי השכונות בדרום ירושלים (המושבה הגרמנית, מקור חיים, הקטמונים, בקעה) באמצעות המנהלים הקהילתיים, בשיתוף עם החברה להגנת הטבע, מעורבים בהחלטות על גורל השטחים הפתוחים לאורך מסילת הרכבת הנטושה ועודדו את העירייה להקים פארק לרווחת התושבים.
בינואר 2016, אישרה הוועדה המקומית לתכנון ובניה של עיריית ירושלים את תוכנית הקו הכחול של הרכבת הקלה בירושלים. אף על פי שבתוכנית המקורית של מערך הרכבת הקלה בירושלים, הוצע להשתמש בתוואי המסילה הישן לרכבת קלה, הוחלט לא לפגוע בפארק המסילה ולהעביר את התוואי המתכנן ברחוב עמק רפאים. כמו כן בוטלה תוכנית "כביש 34" ושטח זה ישמש לתוואי הקו במקביל לפארק המסילה. עם זאת בשתי נקודות קצרות יפגע תוואי הקו בפארק. בתחילת הפארק ליד מתחם התחנה לאורך של כ-300 מטר ובצומת אורנים לאורך של כ-400 מטר.
מקור והפניות 

שוליים דרומיים,
מבט מכיוון פארק המסילה

רחוב מעגלי יבנה וסביבתו

גינה קהילתית היא פרויקט בו מאמצים תושבי אזור מסוים אזור לא בנוי בשכונה והופכים אותו לגינה ירוקה ומטופחת, העומדת לרשות התושבים. הגינה קהילתית נותנת מענה למגוון של צרכים: יצירת מקום מפגש קהילתי, חיזוק הקשרים הבינאישיים של חברי הקהילה, העצמה של האוכלוסיה המקומית, יצירת זיקה של התושבים כלפיי סביבתם, סיפוק אישי מפעולות הגינון והאינטרקציה עם הטבע והאדמה, לימוד והתנסות בתחום הגננות וגידול עצמאי של מזון טרי ואורגני. יום פועלות בישראל כ-200 גינות קהילתיות, אליהן מצטרפות גינות חדשות רבות. חלק מהגינות הקהילתיות מוקמות ונתמכות על ידי ארגונים סביבתיים או מוסדות חינוכיים כגון: בתי ספר, גנים, מתנ"סים ומרכזים קהילתיים, וחלק מהן פועלות באופן עצמאי כיוזמה קהילתית של אדם או קבוצה.

שמות הרחובות

הרחובות בקטמונים קרויים בעיקר על שם מנהיגים וחכמים יהודיים מתקופת בית שני, דוגמת הרחוב הראשי החוצה את השכונה, רחוב רבן יוחנן בן זכאי, והמשכו, רחוב יהודה הנשיא, וכן רחובות נוספים דוגמת רשב"ג, ברוריה, יוסי בן יועזר. שמות הרחובות  האחרים: אלכסנדריון, ברניקי וניקנור הם שמות של יהודים. אלכסנדריון על שמו של אלכסנדר ינאי, ברניקי היתה אחותו של אגריפס השני וניקנור הוא האיש שקברו עם הכתובת "ניקנור בונה ההיכל" נמצאה בהר הצופים ונקראת עד היום מערת ניקנור ובה קבור אושיסקין.

מבנים

מעברים ושטחים ציבוריים

מה יהיה העתיד?

 

את מרבית יום שבת (23/3/2019) הקדשתי לצילום בסביבת מגוריי.

 

השכמתי בזמן אשמורת הלילה האחרונה ויצאתי לעבר הר הצופים לצפות בתחילת הזריחה.

 

אחר כך חזרתי למבשרת ציון לתצפית על עמק הארזים ומשם המשכתי לסטף.

 

בדרך חזרה לבית חזרתי לתצפית על עמק הארזים.

 

בשעות לפני הצהרים יצאתי להתענג על הפריחה בקרבת ביתי ברכס חללים במבשרת ציון

 

 "יבול" צילומי
יפי נפלאות
המזג האוויר והטבע.

 

******

הזריחה
מעל פסגת הר הצופים

******

מבט ממבשרת ציון
ערפל מעל עמק הארזים

******

הטיילת החדשה במעוז ציון

 ******

חניון הסטף וסביבתו 

******
מבט מכיוון המרכז הרפואי עין כרם
לעבר עמק נחל שורק ומבשרת ציון 

*****

פריחת סוף חורף
ותחילת האביב
ברכס חלילים

*****

ההשכמה המוקדמת מאוד
הצדיקה עצמה
כך גם הזחילה
בשעות לפני הצהרים
בין הפרחים

 

 

היום יום שישי (22/3/2019)יצאתי לחזות בתהלוכת עדלאידע פורים במקום מגוריי מבשרת ציון ולצלם בה.

 

התיעוד להלן כולל שלוש קבוצות צילומים:
1. מצגי התהלוכה
2. משתתפי התהלוכה
3. הקהל ונוספים.

 

******

מצגי התהלוכה

 

********

משתתפי התהלוכה

*******

הקהל
ונוספים

 

ביום שלישי (19/3/2019), במזג אוויר נפלא (חמים ובהיר) יצאנו אורי לביא ואני לדיווש צילום בדרום תל אביב.

 

 

בחלק גדול מהמקומות עברתי בטיולים קודמים: האחרון, דרום תל אביב: כפר שלם, שכונת התקווה ושכונת פלורנטין, מאי 2018 והקודם דרום תל אביב ונמל יפו אוגוסט 2015.

 

בטיול זה הצבנו שתי מטרות: האחת, להמשיך ללמוד ולהכיר את דרום העיר תל אביב בכלל ובמיוחד את השכונות והמקומות בהם והשניה להרבות בצילום.

 

*****

****

מסלול הטיול

 

קטעי המסלול , המקומות והמראות

שכונת הארגזים

שכונת הארגזים היא קטנה ושטחה 0.13 ק"מ ריבועים, והיא גובלת בדרך לח"י ובית יעקב בצפון, בלבנה במזרח, בפארק מנחם בגין ונחל איילון בדרום ובשכונת עזרא במערב. נבנתה על שטח שבו נמצא עד מלחמת העצמאות חלק מהכפר הגדול סלמה שנכבש באפריל 1948 במבצע חמץ במסגרתו הורחב התחום הטריטוריאלי הישראלי בדרום תל אביב ונכבשה העיר יפו. לאחר המלחמה שוכנו בבתי הכפר עולים חדשים. חלק מהם הקימו בתים חדשים ובמשך השנים נבנו בשכונה בתים נוספים, חלקם בידי בניהם של התושבים הראשונים וחלקם בידי תושבים חדשים, בהם קבוצת אסירים משוחררים שהתיישבו במתחם המכונה "מתחם אסמל". תושביה הראשונים של השכונה לא הורשו לרשום את נכסיהם, ולא הוכרה כל זכות קניין שלהם שלהם בבתים. למעשה התושבים שהגיעו בהמשך התיישבו במקום ללא היתר לכך, ומשכך, גם הם נעדרי זכויות קניין במקום. התרחבות השכונה נעשתה באופן עצמאי, ללא שהוקמו התשתיות לכך. מרבית רחובותיה אינם אלא שבילים צרים ולא סלולים. בשנת 1991 הוקמו בשכונה  56 מגורונים (קרוואנים) לשיכון עולי יוצאי חבר העמים וזוגות צעירים. בשכונה אין מערכת ניקוז מסודרת  והיא היא סובלת מהצפות כמעט מדי חורף. כבר לפני יותר משני עשורים נעשו מספר ניסיונות ללא המלחה לממש תכניות פינוי – בינוי. נקווה וייתכן שיום אחד תשתנה דמותה של השכונה שיצחק רבין בביקורו בה בשנת 1992 אמר שהיא מזכירה את שכונת ג'באליה בעזה. מקור  וראו בהרחבה עינת פישביין (2003) פינוי-בינוי: סיפורה של שכונת הארגזים, באתר מרכז אדוה

פארק דרום
נקרא גם
פארק מנחם בגין

פארק מנחם בגין, הגן העירוני הגדול נקרא גם פארק דרום, שמו מעיד על מיקומו בדרום העיר והוא גובל בשטחים חקלאיים של מקווה ישראל. הוא ממוקם בין אפיק נחל איילון ושכונות דרום תל אביב, משתרע על שטח של 1,000 דונם כאשר רק כ-500 דונם פותחו. אחזקת הפארק ותפעולו נעשים באחריות חברת גני יהושע מנהלת את פארק הירקון. בפארק מדשאות, מתקני משחקים, אגם לסקי מים בכבלים, היחידי בארץ ומרכז ספורט מגוון. הכוונה שבעתיד פארק זה יהיה חלק מ"החגורה הירוקה" של דרום תל אביב. ויתחבר עם הגן הלאומי הגדול ע"ש אריאל שרון שהמוקד שלו הוא אתר האשפה לשעבר חיריה.

כפר שלם

כפר שלם היא שכונה בדרום מזרח העיר תל אביב במקום בו ניצבת השכונה התקיים עד לשנת 1948 חלק מהכפר  סלמה להלן. במבצע חמץ שהתקיים ב-22 באפריל 1948, נכבש הכפר ותושביו נמלטו ליפו. לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל יושבו במבני הכפר פליטים יהודיים מהאזור ובעולים חדשים, בעיקר משפחות של עולים תימנים, שהגיעו במבצע על כנפי נשרים. בהמשך הוקמו גם צריפים ומבנים ארעיים לקליטת עולים נוספים. שטח הכפר חולק לשלושה אזורים – סלמה א', ב' וג'. בנובמבר 1948 סופחו רוב שטחי הכפר לתל אביב וכשליש מהם (סלמה ג') לרמת גן. מאוחר יותר שונה שם הכפר מ"סלמה" ל"כפר שלם", שהיה מעתה לשכונה תל אביבית צפופה מאוד – בת כ-20,000 תושבים. לבד מבתי הכפר הערבי שנושבו, נבנו על אדמות הכפר השכונות רמת חן, גבעת גאולה, רמת השקמה, שכונת הבולגרים, שכונת חפץ חיים וכן הפארק הלאומי של רמת גן.

סלמה היה כפר ערבי כ-5 קילומטרים מזרחית ליפו, מזרחית וסמוך לשכונת התקווה, שתושביו נמלטו במהלך מלחמת העצמאות. ב-1913 רכשה חברת חברה חדשה לקניית ומכירת קרקעות 2150 דונם מהשייח' של סלמה, סלים. 650 דונם נמכרו לאיכרי פתח תקווה והיתרה לחברת אחוזת קורסק שחזרה בה, מאוחר יותר, מן העסקה. השטח עליו שכן הכפר מצוי היום בתחומן של שלוש ערים שונות – שכונת התקווה ושכונת כפר שלם בתל אביב-יפו, שכונת גבעת גאולה והפארק הלאומי ברמת-גן ודרום גבעתיים.

מרכז הכפר והגרעין ההיסטורי שלו שכן כ-500 מ' מצפון לכביש תל אביב–יהודיה, אך מתצלומי אויר עולה שהשטח הבנוי הרציף הגיע עד לכביש ואף חצה אותו. ממרכז הכפר יצאו שש דרכים עיקריות: מערבה, צפונה-מערבה, צפונה-מזרחה, מזרחה, דרומה, דרומה-מערבה. בתים נבנו לאורך הדרכים שיצאו מן הכפר, כך שהשטח הבנוי קיבל צורה של כוכב. מעבר לשטח הבנוי הרציף היו פזורים בתים בפרדסים ברדיוס נרחב. ריכוזי בתים היו קיימים בחלק המזרחי של הכפר (באזור דרך הטייסים של היום ואף מעבר לו).
מסוף 1947, לאחר החלטת החלוקה של האו"ם, השתתפו חלק מתושבי סלמה בפעילות נגד היישובים היהודיים הסמוכים, וכוחות צבא ההצלה בפיקודו של חסן סלאמה השתמשו בעיירה כבסיס לפעולותיהם כנגד תושבי תל אביב ורמת גן. לאור המצב הביטחוני הרעוע החלו תושבים מסלמה להימלט לכיוון הערים יפו, לוד ורמלה. בשכונות היהודיות הסמוכות הוצבו כוחות מחטיבת גבעתי של "ההגנה". ב-8 בדצמבר 1947תקפו לוחמיו של חסן סלאמה את שכונת התקווה. מתקפה זו הצליחה בשלב הראשון, אך לבסוף נהדפה. בתים רבים בשכונה הועלו באש, ובתים נוספים של תושבי השכונה שברחו, נבזזו. בסוף אותו החודש ביצעו כוחות שכללו יחידות של חטיבת גבעתי והפלמ"ח תקיפה כושלת שכונתה "מבצע יהושע", על חלקה הצפוני של העיירה. בחודשים שלאחר מכן בוצעו תקיפות נוספות של "ההגנה" על סלמה, כמו למשלמבצע נזלת. במשך תקופה זו המשיכו ערביי סלמה לירות לעבר שכונות יהודיות. באפריל 1948 נערכו שתי התקפות נוספות של "ההגנה" על סלמה, שבעקבותיהן התגבר זרם התושבים הנמלטים מהעיירה. ב-28 באפריל 1948, במסגרת מבצע חמץ של "ההגנה" שמטרתו המקורית הייתה כיתור העיר יפו על ידי כיבוש הכפרים הערביים סביבה, טיהור השטח שסביב לה וקידום כניעתה, החלה חטיבת "קרייתי" של ההגנה להטריד את סלמה מכיוון מערב. בעקבות פעילות "ההגנה" נמלטו תושבי הכפר ומגיניו לעבר יפו. בליל ה-29 באפריל תקפו יחידות של חטיבת אלכסנדרוני את העיירה משני כיוונים שונים ומצאוה ריקה מבני אדם.

לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל יושבו מבני העיירה בפליטים יהודיים מהאזור, ובהמשך הוקמו גם צריפים ומבנים ארעיים לקליטת עולים נוספים. שטח הכפר חולק לשלושה אזורים – סלמה א', ב' וג'. בנובמבר 1948 סופחו רוב שטחי הכפר לתל אביב וכשליש מהם (סלמה ג') לרמת גן. כ-500 דונם הוחכרו לחברת "הזרע", שהקימה במקום חווה חקלאית (כיום "חוות שלם"). שטח הכפר כולו הועבר לבעלותהקרן הקיימת לישראל.
בבתים נטושים בפאתי הכפר בתחום רמת גן התיישבו עולים מתימן, בשטח שהפך מאוחר יותר ל"גבעת גאולה". על שטחים חקלאיים של סלמה הוקמו ברמת גן השכונות רמת השקמה, רמת חן והפארק הלאומי. בשנת 1974 הוקם על חלק משטח הפארק הלאומי הספארי.
בתל אביב הוקמו השכונות הבאות על שטחי סלמה: נווה אליעזר, ניר אביב, נווה חן, נווה בארבור, נווה צה"ל, נווה כפיר, לבנה וחלק מיד אליהו.
רחוב "דרך שׂלְמה", העובר בדרום תל אביב, חיבר בעבר את יפו וסלמה ומשמר את שמה של העיירה.
כיום נותרו כמה ממבני העיירה כבתים בשכונת "גבעת גאולה" ברמת גן ובכפר שלם בתל אביב. ברמת השקמה, בפינת דרך הטייסים והרב פרדס ניצב מתחם מגודר ובתוכו עץ שיזף עתיק. בסמוך לעץ עמד עד שנות ה-70 קבר ש'יח. הקבר עמד בפאתי בית קברות מוסלמי, שעליו נבנו חלק מדירות השכונה. רוב בתי סלמה נהרסו במסגרת מבצע "פינוי-בינוי" עם הריסת חלקים נרחבים מכפר שלם ושכונת הארגזים בתל אביב. בנוסף נותרו על תילם מבנה קבר השיח', בית קברות אחד ומסגד העיירה.
מקור, הרחבה והפניות

בעשור השני המדינה ביקשה להרוס את בתי הכפר ולהקים בתים חדשים. ב-1965 נחקק חוק פינוי בינוי והחל תהליך פינויים של התושבים מהשכונה. תהליך זה ידע עליות ומורדות בסוגיית היחס תושבים-מימסד; אחד מאירועי המריבה הקשים אירע בדצמבר 1982, כשתושב השכונה, שמעון יהושע, ניסה למנוע את הריסת ביתו ונורה למוות בידי שוטר. בתחילת שנות ה-90, פונו מאות משפחות שקיבלו פיצויים. רבות מהן קיבלו דיור בשיכונים רבי קומות באזור, שהפכו עד מהרה, עקב צפיפות הדיור, למה שהתושבים מכנים "סלאמס על עמודים" לחלק מן המשפחות איפשרה עיריית תל אביב-יפו להמשיך לגור בבניינים צמודי קרקע. כל שתי משפחות קיבלו מגרש של חצי דונם, ורשות לבנות בית דו-משפחתי. עקב נדירות בתים צמודי קרקע, ומדיניות חילופי האוכלוסין בתל אביב, החליטה עיריית תל אביב-יפו שכל הבתים צמודי הקרקע בתל אביב ישלמו ארנונה אחידה, בלי קשר לשירותים האחרים הניתנים במקום. כ-300 משפחות שלא נכללו בהסדרי שנות ה-90, גרות כיום במתחמים המיועדים להריסה.
מקור, הרחבה והפניות

נווה כפיר היא שכונה השוכנת מדרום וממערב לכפר שלם, ממזרח לשכונת בית יעקב ומצפון לדרך בר לב (דרך לח"י). עד לשנות ה-70 הייתה שכונת כפיר הייתה חלק מכפר סלמה-כפר שלם. בתיה היו בתים חד קומתיים ישנים. באותה עת החלה עיריית תל אביב-יפו לפנות את תושבי סלמה מבתיהם ובנתה עבורם שיכונים סביב הגרעין המרכזי של הכפר. השכונות החדשות שהוקמו הן: נווה אליעזר, ניר אביב, נווה חן, נווה בארבור, נווה צה"ל ולבנה.
השכונה נבנתה בצורה ייחודית כאשר כל בלוק מורכב מעשרה בנינים בני ארבע קומות ובניין גבוה אחד של שמונה קומות. הבלוקים מתעקלים כקוביות וסובבים כמסגרת עם פינות משופעות ובתוך המסגרת ישנה גינת משחקים עם פינת דשא. בסך הכל ישנם בשכונה חמישה בלוקים כאלו. באופן פורמלי מקיפה השכונה רק את הבלוקים האלה ומבנה דיור מוגןלקשישים, אולם נהוג לכלול בה גם בתים נוספים שקמו בשנים האחרונות על חורבות כפר שלם. מקור 

*******

שכונת התקווה

נווה צה"ל גובלת במערב עם שכונת התקווה במזרח עם כפר שלם בצפון עם יד אליהו. הרחובות המקיפים את השכונה הם רחוב גבעתי (בין השכונה לגן התקווה), רחוב ההגנה, רחוב קרייתי ודרך משה דיין (בין השכונה לכפר שלם). שמות הרחובות בשכונה קשורים לביטחון ישראל: אריאל, קרייתי, גבעתי, בן-חיל, אלוף, מעו"ז.
השכונה נבנתה על אדמת שדות ופרדסים שהיו בין שכונת התקווה וגרעין הכפר הערבי הגדול סלמה, בשנים 1950-1951 ונקראה אז שיכון צבא הקבע על ידי שכונת התקווה. לפני 1948 היו בשטח שדות ופרדסים ודרכו חדרו הערבים מסלמה בקרב שכונת התקווה בתחילת מלחמת העצמאות.

 

שכונת התקווה שוכנת בדרום-מזרח תל אביב בגבולות דרך ההגנה בצפון, נתיבי איילון במערב, רחוב גבעתי ורחוב מצובה במזרח, ודרך לח"י בדרום. השכונה נוסדה בשנות ה-30, אך סופחה לתל אביב רק לאחר מלחמת העצמאות.
שכונת התקווה נוסדה ב-1935 על ידי עובדי עיריית תל אביב יוצאי עדות המזרח, ביוזמתו ובמימונו של יהושע ליכטר, שמעון מליחי (מליחי היה המוכתר של שכונת התקווה, אהוב השכונה) וגרשון שץ. ליכטר מליחי ושץ קנו שבעה דונמים של פרדסים מיושבי הכפר הערבי סלמה הסמוך, והעמידו אותם לחכירה. למרות המחיר הזול (3 לירות ארץ ישראליות למגרש) לא היו קופצים רבים. הראשון לרכוש מגרש בשכונה היה נדב זכריה (שמאוחר יותר הפך ל-"מוכתר" הראשון של השכונה), שהתיישב בפאתי השכונה ובנה בה במו ידיו דירת שני חדרים. כאשר פרצו מאורעות 1936, הגיעו לשכונה משפחות נוספות, בעיקר משכונת "כרם התימנים". השם הוא סמלי כסמל לאמונתם של המייסדים בעתיד מזהיר
במהלך מלחמת העצמאות שימשה השכונה חיץ בין תושבי הכפר הערבים לבין תל אביב. בתחילת המלחמה נערכה מכיוון הכפר סלמה התקפה כבדה על השכונה בפיקודו של חסן סלאמה, שנהדפה תוך אבידות כבדות לתוקפים.
לאחר הקמת מדינת ישראל הועברו יושבי השכונה למעברות שיוחדו לעולים מארצות המזרח. כאמור, עד קום המדינה סרבה עיריית תל אביב לספח את השכונה לתחום שיפוטה, וכתוצאה מכך נאלצו התושבים לספק את צורכיהם בכוחות עצמם. הם יצרו מערכת חברתית נבדלת, עד כי בשנות ה-60 (כ-15 שנים לאחר הסיפוח) עדיין ניכרה מגמת התבדלות רבה יחסית של תושבי השכונה.
מקור והפניות

שכונת התקווה היא אחת השכונות היותר קהילתיות של תל אביב. בעבר נחשבה לשכונת עוני והייתה לסמל לקיפוח כלפי עליית המזרח, ובפרט העולים מתימן ומעיראק שמהווים עד היום רוב בקרב התושבים – אבל גם סמל לסירוב שלהם להיכנע לקיפוח.
בשנים האחרונות הושקעו בשכונה עשרות מיליוני דולרים בשיפור תשתיות מים וביוב, סלילת מדרכות והתקנת מקומות חנייה  ושדרוג שוק התקווה.

תחנת רכבת הגנה

תחנת הרכבת תל אביב – ההגנה ממוקמת על דרך ההגנה וסמוכה לתחנה המרכזית החדשה של תל אביב. מקום התחנה הוא על מסילת איילון. מיקום התחנה על מסילת החוף הוא כ-98.5 קילומטר דרומית לתחנת הרכבת חיפה מזרח.
התחנה, אשר נחנכה ב-22 ביוני 2002, תוכננה על ידי "קייזר-קייזר-לקנר אדריכלים". לאחר הוספת המסילה השלישית באיילון, שנפתחה ב-2 בספטמבר 2006, נוסף לתחנה רציף אי חדש.
מתחנת תל אביב ההגנה נבנה גשר רכבת המוביל לצומת חולון, עליו הונחו מסילות בקו הרכבת לתחנת הרכבת ראשון לציון משה דיין ולהמשכו הלאה לאשדוד ואשקלון דרך יבנה מערב וצומת פלשת. במסגרת העבודות על הקו נבנה בתחנה רציף חמישי, שיחד עם רציף 4 משרת את הרכבות בקו. הקו נפתח ב-25 בספטמבר 2011.
באוגוסט 2018 התחילה בנייה של תשתית חישמול עילי בתחנה, כחלק מההכנות להפעלת הקו המהיר לירושלים. התחנה משרתת מספר נוסעים גדול בזכות נגישותה הנוחה בהליכה לתחנה המרכזית החדשה של תל אביב, משם קיים שרות אוטובוסים לכל רחבי גוש דן וישראל.
בתחנה אולם נוסעים סגור במפלס עליון, ממנו יורדים לרציפים באמצעות דרגנועים. בתחנה שני רציפי-אי ורציף צד אחד (חמישה רציפים בסך הכל), אליהם מגיעות חמש מסילות המשרתות אותם: שלוש המסילות המערביות ממשיכות אל התחנה התפעולית תל אביב דרום תפעולית (ומשם הנסיעות ממשיכות במקביל לכביש 1 אל מקטע מסילת הרכבת לירושליםבין תל אביב ללוד) ושתי המסילות המזרחיות ממשיכות אל מסילת הרכבת תל אביב – בני-דרום. בשל הצורך לעלות אל הגשר העובר מעל נתיבי איילון ומסילת האיילון רציפים 4 ו-5 קצרים יותר מרציפים 1-3. התחנה היא תחנת ביניים והתנועה ממנה אפשרית בשני הכיוונים. היציאה מאולם הנוסעים היא ישירות לדרך ההגנה.
במסגרת התוכנית להקמת מסילה רביעית באיילון מתוכננת הוספת רציף ששי לתחנה, על שטח תעלת האיילון. גשר ההגנה יורחב לכיוון צפון ויוכנס בו נתיב אשר ישרת את קרונות המערכת להסעת המונים במטרופולין תל אביב – הקו הסגול, לכשתושלם בנייתו בשנת 2024 לפי הצפי.
מקור

נווה שאנן

נווה שאנן היא שכונת פועלים שהוקמה בדרום תל אביב ב-1921. גבולות השכונה הם רחוב הרכבת מצפון, דרך בגין ורחוב העלייה ממערב, רחוב החרש ממזרח ורחוב דרך סלמה מדרום.
לאחר מאורעות תרפ"א, החליטה קבוצה של מעל 400 יהודים לעזוב את יפו. יושב ראש הוועד של המתיישבים היה העסקן והחוקר יעקב פרמן. לשם כך איתרה הקבוצה את פרדס שייח'-עלי ששכן בסמוך למתחם של תחנת הכוח הראשונה בתל אביב. הפרדס היה תא שטח פורה בגודל של 260 דונם ונהנה מאספקת מים עצמית. את הקרקע רכש עבור הקבוצה בצלאל יפה ובדצמבר 1921 חגגו חברי הקבוצה את השלמת הרכישה של השלב הראשון. חברי הקבוצה, אשר כללה בעלי מקצוע מתחומים שונים, ובהם נגרים, חקלאים, סוחרים ופועלי בניין, שאפו להקים חלופה עירונית למונופול החקלאי שהיה בידיהם של הערבים ביפו והגרמנים במושבה שרונה. בהתאם לכך, הם בחרו, במסגרת תחרות אדריכלית שיזמו, בתוכניתו של האדריכל יוסף טישלר, הידועה כתוכנית "המנורה".
על פי תוכנית המנורה, אשר בנויה למעשה על רעיון קונצנטרי השואב השראה מפרויקטים חקלאיים–עירוניים מוקדמים יותר, כדוגמת אלה שלריכרד קאופמן ואבנעזר הווארד, תוואי הרחובות בנוי בצורת מנורה של חנוכה, אשר השמש במרכזה. רחוב לוינסקי מהווה את "השמש" וממנו יוצאים "קנים": רחובות צרים, אשר מתעגלים בהגיעם לציר שדרות הר-ציון (שדרות ירושלים דאז). עם זאת, התוכנית לא באה לידי מימוש בשל הסיבה שחברי הקבוצה התקשו לרכוש את כל השטחים המיועדים. המיקום הגאוגרפי של התוכנית נקטע למעשה במה שהפך מאוחר יותר לגבול בין יפו לתל אביב. גבול זה, לא רק שחסם ומנע את התממשות החזון האוטופי של הקבוצה, אלא גם יצר את תוואי השטח שהוקצה בשנים מאוחרות יותר לפרויקט התחנה המרכזית החדשה.
בהסתמך על האופי הקונצנטרי של תוכנית השכונה, היווה מרכז ה"מנורה" מתחם שכונתי מקומי, אשר בהמשך נקרא "מתחם ביאליק". מתחם זה כלל בית ספר יסודי שכונתי ע"ש חיים נחמן ביאליק שנבנה ונחנך ב-1930, על מנת לענות על צורכיהם של תושבי השכונה. בד בבד, החלה השכונה גם להינתק משאר אזורי המגורים הסובבים אותה. תושבי השכונה, אשר בחלקם הגדול עבדו בתחומי מלאכה שונים ומגוונים, פתחו את עסקיהם כך שנוצר רצף של בתי עסק קטנים המתמחים במקצועות, כגון: דפוס, ייצור מתכת, מכירת נעליים, נגרות וכדומה. אלה התערבבו עם בתי המגורים, אשר נבנו בבנייה נמוכה ורוויה יחדיו. התרחבותה של שכונת נווה שאנן נרכשו אדמות אבול ג'יבן עליהן נבנתה השכונה החדשה בשנות השלושים על גבעה לצידי הדרך העולה מצומת המסגר – לה גוארדיה (הרחובות ראש פינה, איילת השחר, הגר”א). בשנים 1934- 1936 הוקמו על הגבעה כמה מהבתים המרשימים בעיר שנבנו לפי אדריכלות הסגנון הבינלאומי.
ב-1938 התקבלה ההחלטה לפתוח בשטח הגובל מצפון-מערב לשכונה את תחנת האוטובוסים המרכזית הראשונה של תל אביב ("התחנה המרכזית הישנה"). המניע העיקרי להקמת התחנה בשטח זה נבע מעצם העובדה שהאוטובוסים העירוניים חנו בכיכר המושבות הסמוכה שהיוותה צומת תחבורתי בעיר.

ב-1963 החל להתגבש פרויקט יזמי אחר מדרום לשכונה, הידוע כיום כמתחם "התחנה המרכזית החדשה". מבנה התחנה נמצא על קרקעות שנקנו באותו זמן על ידי היזם אריה פילץ, אשר היה נחוש לנצל את זכויות הבנייה המגיעות לו ולהקים שם טרמינל אוטובוסים בינעירוני, ללא כל התחשבות במצב הסביבה וטובת תושבי המקום. בניית התחנה, הסתיימה ב-1993 ונפתחה ב-18 באוגוסט באותה השנה.
האזור כולו התדרדר בשל חילופי אוכלוסייה, התבלות המבנים הקיימים באזור והזנחתם, ואי ההשקעה של העירייה בתשתיות ושירותים קהילתיים. התחנה החדשה הפכה למוקד אזורי, אשר קיבל גוון רב-תרבותי ומשרת בעיקר את צורכיהם המסחריים של אוכלוסיית הזרים באזור. מתחם ביאליק הפך לאזור פשע, המשמש גם כמקום מפגש לנרקומנים, זונות וחסרי בית. התחנה המרכזית הישנה הפכה אף היא לאזור נטוש, משום שכל תנועת האוטובוסים עברה לתחנה החדשה, ושטח התחנה הישנה הפך לחניון אוטובוסים ומכוניות. ב-2 באוגוסט 2009 נהרסו הרציפים האחרונים שנותרו בתחנה, לאחר ששלושה רציפים נוספים נהרסו ב-2001.
בנוסף, עברה השכונה גם שינויים באופי האוכלוסייה. אם בשנותיה הראשונות של השכונה התושבים המייסדים היו ברובם בעלי מקצועות חופשיים, המתקשרים לתחומי מלאכה ובנייה, הרי שברבות השנים חלקם עזבו את האזור, או שהשכירו את השטחים והמבנים למשפחות אחרות, אשר באו ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר. בשנים המאוחרות יותר האזור הפך לפחות אטרקטיבי בשל התופעות האורבניות השונות שצוינו לעיל, והחל למשוך גורמי פשע, משפחות מעוטות יכולת, ועובדים זרים, בשל שכר הדירה הנמוך יחסית בעיר.
ב-6 בספטמבר 1996 נחנך בשכונה מדרחוב. ב-2005 בית הספר ביאליק הועבר למבנה של בית ספר רוגוזין ברחוב העלייה, וחלק ממבנהו נהרס ומבנה נוסף נשאר ונמסר לשימושה של משטרת ישראל. לידה הוקמה ב-2007 "גינת לוינסקי" – גינה ציבורית עם מגרש ספורט וגן שעשועים. בלב הגינה ממוקמת ספריית גן לוינסקי – מרכז קהילתי עצמאי וייחודי המציע פעילות פנאי ותרבות למגוון הקהילות המתגוררות בשכונה.
לפי תוכנית המתאר תל אביב 5000 שהוצגה ב-2 בפברואר 2010, צפויים נווה שאנן ואזור התחנה המרכזית הישנה לפיתוח כשכונת מגורים, בעיקר למשפחות וצעירים, בשילוב שימושים נוספים. לאורך נתיבי איילון יפותח מרכז עסקים ראשי ויקומו מגדלים. בשטחי התחנה המרכזית יוקם מרכז ציבורי הכולל את בית הספר לאמנות מנשר
מקור, הרחבה והפניות 

שכונת פלורנטין
ורחוב לוינסקי

פלורנטין היא שכונה אשר נקראת על שמו של דוד פלורנטין. השכונה ממוקמת בין הרחובות העלייה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו מצפון ודרך שלמה (סלמה) מדרום.
השכונה הוקמה בשנת 1927 מדרום למסילת הרכבת לירושלים שהובילה אליה מתחנת הרכבת יפו, על-פני פרדס רחב ידיים. פלורנטין נוסדה על ידי דוד אברבנאל והקבלן שלמה (סלומון) פלורנטין, שעלה לישראל מסלוניקי שביוון. את השכונה קראו על שם אביו של שלמה, דוד פלורנטין^] השכונה תוכננה כשכונה בורגנית המשלבת עסקי מלאכה, תעשייה זעירה ומסחר, לצד בניינים בני 3 עד 4 קומות שרחובות צרים ביניהם. בראשיתה אוכלסה פלורנטין בעולים יהודים מיוון, פולין, צפון אפריקה, בולגריה, טורקיה ובוכרה.

לקראת סוף שנות ה-60 של המאה העשרים החלה נטישת השכונה על ידי תושביה המקוריים, שאת מקומם תפסו עסקי מסחר ותעשייה זעירה. בשנת 1991 הכריזה עיריית תל אביב על פרויקט התחדשות אזורי שנמשך עד לסוף העשור ומאז מובילות אותו יוזמות פרטיות הכוללות שיפוץ מבנים ותיקים, בניית בתי דירות, פתיחתם של בתי קפה, מקומות בילוי, גלריות, סדנאות אמנים צעירים וחנויות מעצבים, תוך חיסול התעשיות הוותיקות, כמו ביגוד וריהוט. עלויות המגורים והשכירות, הנמוכות יחסית לשכונות תל אביביות מבוססות יותר, מושכות לפלורנטין צעירים רבים ו"בליינים" החיים בצד האוכלוסייה הוותיקה ההולכת ומצטמצמת. עם זאת, סמיכותה של השכונה לאזור התחנה המרכזית הישנה וריכוזי העובדים הזרים בסביבותיה עדיין לא הצליחו להיטיב עם תדמיתה.
מגמת ההתחדשות עוררה את שוק הנדל"ן בשכונה, וגרמה למספר בעלי בתים להגיש תביעות נגד תושבי שכונה ותיקים החיים בהסכם דמי מפתח, בשאיפה לקבל לראשונה אחרי עשרות שנים תמורה ריאלית לנכסים שברשותם. כתוצאה ממשפטים אלו חלו תמורות דמוגרפיות באוכלוסיית האזור, משפחות מסוימות נאלצו לעזוב וגדל ריכוז הצעירים בשכונה.
באוקטובר 2006, לאחר שעלתה רמת הפשיעה בשכונת פלורנטין, החליטה העירייה לתגבר את המשטרה בשוטרי משמר הגבול. תושבי השכונה, ביחד עם פעילים מארגונים חברתיים, יצאו להפגנות כנגד תוכנית זו. ההחלטה לא בוטלה, אך מאז פעילות המחאה שוטרי מג"ב לא פועלים בשכונה

רחוב לוינסקי

רחוב לוינסקי הוא רחוב מסחרי ראשי בדרום תל אביב הקרוי על שמו של הסופר הציוני היהודי-רוסי אלחנן ליב לוינסקי. זהו רחובה הראשי של שכונת נווה שאנן, והמשכו במתחם "המרכז המסחרי" ושכונת פלורנטין. הרחוב מתחיל ברחוב אילת (חלק מדרך יפו-שכם ההיסטורית) ומסתיים בקצה דרך ההגנה שבסמוך לתחנת הרכבת תל אביב ההגנה.
הרחוב הוקם בשנות ה-20 במסגרת תוכנית המתאר של שכונת נווה שאנן שתכנן האדריכל יוסף טישלר. המתווה העירוני שיצר לשכונה, על בסיס כמה רעיונות חדשניים לתקופה שהושפעו מתוכניות המתאר של ריכרד קאופמן, היה דמוי מנורה בעלת תשעה קנים ורחוב לוינסקי במרכזה, מנקז אליו את כל שאר הרחובות. הרחוב תוכנן כרחוב מסחרי והיווה את מרכזה המסחרי והפיזי של שכונת הפועלים. לאורך חלקו המרכזי פועל עד היום שוק אוכל תוסס המבוסס על רצף של חנויות מזון ייחודיות.
כאמור בסוף שנות ה-60 החלה בנייתה של התחנה המרכזית החדשה של תל אביב בחלקו המזרחי של הרחוב, והיא נפתחה ב-1993. תחנה זו, שהיא אחד המבנים הגדולים בישראל ותחנת האוטובוסים השנייה בגודלה בעולם, מהווה גורם רב השפעה ברחוב ורבים טוענים שהיא הייתה הגורם המכריע בהידרדרות חלקים נרחבים של הרחוב בעשורים האחרונים והפיכת חלק זה, יחד עם השכונה כולה, לאזור מוכה פשע וזנות.
לאורך מרכז רחוב לוינסקי פועל שוק הידוע כ"שוק לוינסקי". השוק פעיל בכל ימות השבוע ומוכר מוצרי מזון. השוק עצמו נמצא לאורך הרחוב בין רחוב העלייה במזרח ורחוב הרצל במערב וחלקו מפוזר גם ברחובות השכנים של שכונת פלורנטין.
השוק הוקם במקביל להקמת שכונת פלורנטין הסמוכה על ידי יהודי סלוניקי שהחלו לעלות לארץ ישראל בשלהי שנות ה-20. עם השנים הצטרפו לסוחרי השוק גם בני עדות אחרות שהעשירו את ההיצע הייחודי. בשוק ניתן למצוא, בין היתר, חנויות ייחודיות של תבלינים, קפה ותה, גבינות ומאפיות בסגנון יווני. השוק פופולרי במיוחד בקרב חובבי קולינריה ושוכנות בו גם עשרות מסעדות המתמחות בעיקר באוכל מזרח-אירופי, טורקי ופרסי. שפים רבים מרבים לערוך את קניותיהם בשוק זה המתחרה מבחינתם בשוק הכרמל בעיר.
המקור

אברהם שטרן ("יאיר") (23 בדצמבר 1907, י"ח בטבת ה'תרס"ח – 12 בפברואר 1942, כ"ה בשבט ה'תש"ב) היה לוחם מחתרת ומשורר יהודי, מייסדו ומפקדו הראשון של ארגון "לוחמי חרות ישראל" (לח"י). נודע גם בשם "יאיר", שהיה כינויו המחתרתי (על שם אלעזר בן יאיר, ממפקדי המרד הגדול נגד הרומאים ומפקד הקנאים במצדה).
שטרן, פעיל באצ"ל, עמד בשנת 1940 בראש קבוצת פורשים שהסתייגו מהתמתנות גישתו של הארגון בכל הקשור למאבק בשלטון המנדט הבריטי והתפלגו לארגון עצמאי שלימים נקרא לח"י. לכל אורך הדרך נרדפו חברי הארגון, ושטרן בראשם, בידי הבולשת הבריטית, שראתה מטרה עליונה בחיסול פעילותו. המצור הלך והתהדק סביב שטרן, עד שבפברואר 1942 נתפס בידי אנשי הבולשת ונרצח בירייה עם לכידתו.
מקור, הרחבה, הפניות 

גרפיטי בשכונת פלורנטין

שכונת פלורנטין משמשת עבור עשרות אמני גרפיטי כמגרש משחקים, קנבס ליצירה ומקום לביטוי יצירתי שלהם, מה שהפך את האזור, בו גם מתגוררים ועובדים מרביתם, למוזיאון רחוב צבעוני יחיד במינו.

******

גרפיטי הוא כל כתובת אותיות הנעשית מתוך כוונה להביע רצון כלשהו, עמדה או ביטוי עצמי. גרפיטי עשוי להיות כתובת סתמית שמטרתה וונדליזם אך ישנה תנועה של ציור גרפיטי כאמנות המשתמשת בכתובות מעוטרות כדי לייצג את שם האמן. בדרך-כלל מדובר בציורים שנעשים ללא הסכמת בעלי הרכוש – ועל כן מדובר בעבירה על החוק ובוונדליזם, אך גרפיטי כשלעצמו ובהסכמה חוקי לחלוטין. עם הזמן השתנתה התפיסה לגבי הגרפיטי, שהפך לאמנות מקובלת במקומות רבים בעולם בדומה לציור קיר ואמנים הפעילים בו קיבלו הכרה וקהל עוקבי.
המילה "גרפיטי" מקורה במילה האנגלית "graffiti" שהיא צורת הרבים של המילה "graffito", אף שלא נהוג להשתמש בצורת היחיד. המילה הגיעה לאנגלית מהאיטלקית ומקורה במילה היוונית "גרפאין" (γραφειν) שפירושה "לכתוב". עוד אפשרות למקור מילה זו היא פירוק המילה ל- "גרף" ו- "טי" הפירוש של זה ביוונית הוא קווי צבע.
בשל היותו של הגרפיטי ציור על רכושו של אחר בניגוד להסכמתו, מדובר בפעולה בלתי חוקית. כדי להילחם בתופעה הקצו ערים רבות קירות מיוחדים למען אמני גרפיטי, מתוך כוונה לאפשר לאמנים לפתח את אמנותם מחד, מבלי שיעברו על החוק מאידך. אחרים מתנגדים לגישה זו בטענה שאפשרות ביצוע הגרפיטי בצורה חוקית אינה מקטינה את ביצועו בצורה בלתי חוקית, וגם משום שמלאי המקום בקירות החוקיים מוגבל ולעיתים ישנו צורך לכסות אחד את השני. יש ערים בהן התארגנו קבוצות של אזרחים נגד גרפיטי, הפועלים באופן שיטתי למחיקת ציורי הגרפיטי.
מקור, הרחבה והפניות

עוד צילומי גרפטי  וגם דרום תל אביב: כפר שלם, שכונת התקווה ושכונת פלורנטין

******

מבנה שוק העלייה שכן ב"מתחם מרכז מסחרי בתל אביב" בפינת הרחובות העלייה, רחוב וולפסון, רחוב צ'לנוב, ורחוב מטלון בדרום תל אביב הוא מתחם השוק הראשון של תל אביב שנבנה בסגנון הבאוהאוס בשנת 1938
"שוק העלייה" נבנה במקום בו עמד לפני כן מבנה "בית הספר לחקלאות ומשק בית" שנועד עבור בנות פועלות. לאחר מכן עבר לשדרות קק"ל (היום שדרות בן-גוריון) במרכז העיר ולאחר מכן אל שכונת נחלת יצחק במזרח העיר. בתחילתה של העיר תל אביב ביקשה עיריית תל אביב להקים שוק קמעונאי מודרני חדש בתווך בין שכונת פלורנטין לנווה שאנן, שיהווה חלופה לשווקים הישנים של שוק הכרמל, שוק בצלאל, ושוק נווה צדק שהיו שייכים באותה תקופה ליפו. את השוק תיכננה המחלקה הטכנית של העירייה, בראשות יעקב בן סירה (שיפמן). שוק העלייה שימש בתור הגילגול הראשון של שוק הסיטונאים שעבר בשנת 1951 לרחוב קרליבך
שוק החדש היה דוגמה מובחרת לאדריכלות הסגנון הבינלאומי של תל אביב בשנות ה-30 ושנות ה-40 עם נפחים מרובעים העושים שימוש נבון באור היום כדי להאיר את החללים הפנימיים, גגונים דקיקים ומעוגלים שרצים לכל אורך החזיתות הראשיות והתאמה מושלמת לפונקציה הנדרשת. העמודים בחללים הפנימיים מוקמו בצורה כזאת שתאפשר גמישות מרבית לחלוקה לדוכנים ומערכת ניקוז חדשנית הותקנה מתחת לרצפתו. והכל תחת קורת גג אחת בתוך מבנה סגור. בחלקו האחורי של השוק הפונה לרחוב צ'לנוב, הוקם שוק סיטונאי שבמרתפיו שוכנו משחטות לעופות שהיו מפגע עירוני והיוו את אחת הסיבות לסגירת המקום ב-1981. העירייה החליטה לקדם תוכניות בינוי למקום והחלה לפצות את בעלי הדוכנים במקביל להפיכת השוק הסיטונאי למגרש חניה.
מבני השוק היו נטושים מאז סגירת השוק, ובשנת 2009 הוחלט שהמבנה הישן ברחוב העלייה ייהרס והקרקע תשמש לבניית מגורים לצעירים. ב-6 באפריל 2012 הרסה עיריית תל אביב את מבנה השוק האחורי בחלק המזרחי. החלק המערבי הפונה לרחוב העלייה מיועד לשימור ושיקום
מקור 

שכונת שפירא

שכונת שפּירא קרויה על שמו של מאיר גצל שפירא, סוחר קרקעות ונדבן יהודי מדטרויט. השכונה נמצאת מדרום לתחנה המרכזית החדשה ודרך שלמה(סלמה) ותחומה על ידי דרך חיל השריון ונתיבי איילון ממזרח, דרך קיבוץ גלויות מדרום ושדרות הר ציון ממערב. מתגוררים בה כיום כ-8,500 תושבים. השכונה התאפיינה בבתים נמוכי קומה אך במרקם עירוני צפוף ואוכלוסייתה נחשבת חלשה במונחים סוציו-אקונומיים. מזה שנים רבות שבניה חדשה בשכונה היא בבתי דירות מודרניים של מספר קומות.
שטחה המקורי של שכונת שפירא היה קטן מהאזור שנקרא בשם זה כיום. גבולותיה שונו מספר רב של פעמים מאז כינונה. בעשור הראשון להקמת מדינת ישראל, עם סיפוחה של יפו לתל אביב, צורפו לתחומה של שכונת שפירא שכונות ותתי-שכונות סמוכות, כגון שכונת פרדס-קטן, כרם-חמד, שכונת שפיר-קליין, שכונת העובד, גבעת משה א' וגבעת משה ב'. שכונת שפירא, כמרבית שכונות הדרום העבריות שצורפו לתל אביב, הפכה לחצר האחורית של העיר, ואליה נקזה האחרונה את כל המטרדים. במובנים רבים, שכונת שפירא לא נתקבלה ולא נטמעה בתל אביב, ומקומה בספרי ההיסטוריה של העיר זכה להתעלמות.

שפירא, איש העלייה הרביעית, רכש בשנת 1924 חלקה בפרדסי אבו כביר, בין יפו לתל אביב, ותכנן לקרוא לשכונה על שמה של בתו, נעמי-מרים שפירא^[2]. שפירא הסתכסך באותה תקופה עם ראש העיר תל אביב מאיר דיזנגוף, על רקע קריאת רחוב על שמו ועל שם אשתו, סכסוך אשר הוביל לשמות יוצאי הדופן של סמטה פלונית וסמטה אלמונית. מחוץ לגבולות העיר יכול היה שפירא להקים את השכונה היהודית ללא התערבותו של דיזנגוף, וכן היה פטור מתשלומי המיסים הגבוהים שהיו נהוגים בעיר. בשכונה מכר שפירא מגרשים קטנים בשטח של רבע דונם.
בימיה הראשונים השכונה גבלה ביישובים ערביים (הכפר אבו כביר, סכנאת חמאד וסכנאת אל אריינה) ובפרדסים. מדרום לשכונה שכן בית הקברות המוסלמי שייח' מוראד, הנמצא כיום בתחומה של השכונה. מול בית הקברות ניצב בעבר בית יצקר, בו התגורר הסופר יוסף חיים ברנר, וכיום ניצב במקום בית הנוער העובד והלומד. באזור היו אחוזות ובייארות, כגון "הבית האדום" שניצב כיום ברחוב ישראל מסלנט.
השכונה יושבה על ידי עולים ממקומות שונים בעולם, ואופייה ההטרוגני נשמר עד היום. תחילה הגיעו אליה פליטים יהודים שעזבו או גורשו מיפו לאחר מאורעות 1921. קבוצת העולים הראשונה שהשאירה את חותמה בשכונה הייתה של עולים מבוכרה, שנוכחותם בולטת במקום גם כיום. עם מייסדי השכונה נמנה גם רבי רפאל פוזיילוב שעל שמו קרוי רחוב בשכונה, שעלה לארץ מסמרקנד שבאוזבקיסטן עם בני משפחתו עוד בשנת 1924. באותם הימים, כמעט מחצית מתושבי השכונה נמנו עם משפחת פוזיילוב. בניו, בנותיו ונכדיו שנישאו רכשו אדמות והרחיבו את שטח השכונה. ב–1945 הקימו רפאל פוזיילוב ובניו את בית הכנסת "אוהל יוסף" פוזיילוב, שבו נערכו תפילות, חגגו את חגי ישראל, השכימו לסליחות וציינו בר מצוות, חתונות, כינוסים ואזכרות.
בשנות השלושים הגיעה לשכונה קבוצה גדולה של יהודים מסלוניקי שביוון. יהודים אלו הקימו בשכונה את בית הכנסת בית תפילה ברח' מקור חיים בשכונה, שזכה לשם "בית הכנסת של הקומוניסטים" משום שבו לא נגבו כספים ולא חולקו משכורות לנושאי תפקידים.
בשנות ה-50 התיישבו בשכונה קבוצה של עולים מהעיר בלך שבאפגניסטן, שאף הקימו בית כנסת ליוצאי עירם ברחוב מאור הגולה.
ב-1934 סופחה אבו כביר ליפו, והשכונה הייתה תחת שיפוטה עד 1948. בשנים שקדמו להקמת מדינת ישראל רבו החיכוכים והתקריות בין הערים והגבול הפך לחזית. מהפרדסים שסביב השכונה נורו יריות על בתיה, ועיריית יפו לא סיפקה שירותים מוניציפליים נחוצים לתושבים. ועד השכונות העבריות שבשטח יפו, ובהן שכונת שפירא, פעל ללא לאות לסיפוח השכונות הדרומיות לתל אביב, אך יפו לא הסכימה להפריד שכונות אלו משטח שיפוטה. כשנכשלו ניסיונות אלו עלתה הצעה להקים במקום מועצה מקומית שלא תהיה שייכת לתל אביב וגם לא ליפו. גם הצעה זו נדחתה, למורת רוחם של תושבי השכונה,
עם החרפת העימות בין היהודים והערבים בארץ החלה לפעול בשכונה ההגנה, שהקימה בה תנועת נוער, ואנשי מחתרת מהאצ"ל והלח"י זכו בה למסתור ולמקום התארגנות. במלחמת העולם השנייה הקימו הבריטים בסיס צבאי בשכונה ובימי תקופת המאבק שלאחר המלחמה היו הבריטים מכריזים על עוצר חדשות לבקרים.
שנות התשעים של המאה ה-20 עם הקמתה של התחנה המרכזית החדשה של תל אביב בשכונת נווה שאנן, בגבולה הצפוני של השכונה, שינתה מאוד את מעמדה ואופייה. עובדים זרים, פליטים ומהגרי עבודה רבים עברו להתגורר בה ובשכונות הסמוכות לה והשפיעו על ההרכב החברתי ואורח החיים באזור. האוכלוסייה החדשה הצטרפה למרקם החברתי הקיים, ויצרה בה שילוב שלל זהויות ורב-תרבויות, שהביא עמו מתחים רבים עם תושבי השכונה הוותיקים ותושבים רבים נטשוה.
בשנת 2006 הגישה עיריית תל אביב תוכנית אב לשיקום השכונה אך תכנון בוסרי הותיר את השכונה עם הבעיות הישנות של שכונות ותיקות מאלו השכונה סובלת עד היום.
מקור, והרחבות והפניות

קטע אחרון
שוב
בגשר ההגנה
ובשכונת התקווה

בני יהודה תל אביב הוא מועדון כדורגל ישראלי שהוקם בשנת 1936 בדרום תל אביב, וממוקם בשכונת התקווה. צבעי הקבוצה הם כתום-שחור ואצטדיונה הביתי הוא אצטדיון בלומפילד, אך בעקבות שיפוצים המתקיימים בו נדדה הקבוצה באופן זמני לאצטדיון המושבה. עד שנת 2004 שיחקה הקבוצה באצטדיון שכונת התקווה, בו ממוקמים מגרשי האימון של הקבוצה ומשרדי המועדון. הרחבה והפניות

בית דני הוא מרכז קהילתי הפועל בשכונת התקווה. בית דני נחנך ב-23 במאי 1979, ונקרא על-שמו של דני מושביץ, בנו של מרק מושביץ, מבעלי "עלית", שנהרג בתאונת מטוס. המגרש נתרם על ידי עיריית תל אביב שסיפקה גם את הציוד ודואגת להפעלת המרכז. להקמה המרכז סייעו משפחת מושביץ, חברת "עלית" וממשלת ישראל.
בית דני משמש מרכז לפעילות חברתית, אמנותית, ספורטיבית, תרבותית והשכלתית בשכונת התקווה ודרום תל אביב, ונחשב לאחד המרכזים הגדולים המובילים בעיר ובארץ. תחומי פעילות במרכז: ספורט: ג'ודו, כדורסל, בית ספר לכדורגל, התעמלות מכשירים, מועדון בריאות וכושר; אמנות: מוזיקה, מחול, אמנות פלסטית, להקת זמר. בבית הספר למוזיקה לומדים כ 350 תלמידים מבני השכונה והאזור. חלקם משתתפים בשלוש תזמורות תלמידים ברמות שונות; השכלה: ספריה אזורית, חוגי מחשבים, חוגי העשרה, שיעורי עזר, חוגים לגיל הרך, פרויקטים לימודיים, פעילות מרכז הורות ומשפחה, תהיל"ה השכלת מבוגרים; פעילות פנאי: מועדון קשישים, הרקדות, הרצאות, פעילות פנאי למבוגרים וחוגים לעולים. במרכז פועל גם שבט צופי "בית דני". מקור 

שכונת עזראהוקמה על ידי יהודים יוצאי ארצות ערב לפני קום המדינה כחלק מהתפשטות שכונת התקווה הסמוכה דרומה. סמוך לשכונה נמצא גשר מעל נחל איילון (היום נקרא גשר קיבוץ גלויות) ששימש את ההולכים בשביל עפר מאבו כביר במערב לכפר סלמה ממזרח לה. בראשית מלחמת העצמאות הוצבו בשכונה כוחות מחטיבת גבעתי של ההגנה שהגנו עליה ועל שכונת התקווה מפני התקפות הערבים משני היישובים הערבים הסמוכים. בשני העשורים הראשונים השכונה גדלה כתוצאה ממעבר עולים אליה מהמעברות. מדי חורף, שוואדי מוסררה, הלא הוא נחל האיילון עלה על גדותיו, סבלה השכונה מהצפות וניתוק ממרכז תל אביב. בלילה הראשון של  מלחמת המפרץ (18.1.1991), נפל בשכונה טיל הסקאד הראשון שפגע במדינת ישראל. הטיל גרם להרס מספר בתים ולמספר פצועים קל, אך לא היו נפגעים בנפש. בשכונה לא היו מקלטים וחלק מהתושבים נפצעו בעת מנוסתם אל המקלט הציבורי. רבים מתושבי השכונה פונו באותו לילה למלונות בתל אביב וחלקם נשארו שם במשך חודשים ואף נדדו ממלון למלון במשך שנים, עד שנבנה ביתם מחדש. לאחר מכן ולאור הרס השכונה, הוחלט לשקם אותה והתשתיות והבתים חודשו. השכונה מתאפיינת בבתים נמוכי קומה ובאוכלוסייה הנחשבת לחלשה במונחים חברתיים-כלכליים.

****

סוף דבר

סיור זה נמשך שלוש וחצי שעות
מתוכן שלוש שעות רכיבה וחצי שעה לעצירות

*****

המטרות שהצבנו הושגו.
תיעוד זה
מעיד כי למדנו עוד
וצלמנו הרבה

****

תודה לאורי לביא שנענה לרעיון
הוביל וגם צילם
ובאלבומו גם שפע צילומים

 

 

סיור קצר ברגל זה במרכז העיר העתיקה של לוד נערך ביום ראשון (17/3/2019).

 

לסיור זה הזמין אותי חברי עומר שדה מדריך מועדון אופניים "רוכבים אל הטבע" הפועל במסגרת מתנ"ס שיקגו בשכונת רמת אשכול. 

 

הסיור החל במתנ"ס שיקגו.

******

המקום והמרחב 

תחום העיר לוד

לוד: שטח שיפוט: 10,000 דונם, אוכלוסיה: כ- 77,000 תושבים, מקור השם: נזכרת לראשונה כאחת מערי כנען שנכבשו ע"י תחותמס השלישי במאה ה- 15 לפנה"ס.
גילה של לוד נאמד בכ-8,000 שנה, וזוהי אחת הערים העתיקות בארץ והיחידה שהייתה מיושבת בכל אחת מהתקופות הארכיאולוגיות וההיסטוריות.

מקום שכונת רמת אשכול
במרחב הערים רמלה ולוד

מקום שכונת רמת אשכול
במרחב הערים רמלה ולוד
מספר שנים לפני מלחמת העצמאות

מקום שכונת רמת אשכול
במרחב העיר לוד

אזור העתיקה  במרחב העיר לוד
מספר שנים לפני מלחמת העצמאות

מסלול הסיור

במסלול דומה עברנו בינואר 2017 בטיול אופניים מבאר יעקב לעמק לוד, העיר לוד ורמלה

האתרים לידם
עברנו או נכנסו בסיור

מראות הסיור

שכונת רמת אשכול

שכונת רמת אשכול נבנתה בראשית שנות השבעים של המאה ה 20 על השטח שהיה פעם העיר העתיקה של לוד. השכונה יועדה לעולים חדשים ועם בנייתה אוכלסו בה בעיקר עולים בברית המועצות ובמיוחד מגיאורגיה. . בשנות ה 80 וה 90 נקלטו עולים מאתיופיה וברית המועצות. חלקם עזבו למודיעין ושוהם ובמקומם הגיעו להתגורר ערבים מהעיר המהווים היום כשני שליש מתושביה. יש מתחים אך גם יש שכנות טובה והתחדשות

מתנ"ס שיקאגו הוקם בשנות ה-70 ע"י תרומת פדרציית יהודי שיקאגו מארה"ב. המתנ"ס שימש את האוכלוסייה היהודית שהתגוררה באותם שנים. בשנות ה-90 המתנ"ס נסגר בגלל המצב הכלכלי של עיריית לוד וחוסר האפשרות שלה שלה לתקצב את המתנ"ס . בשנת 2005 מועדונית "מניפה" החלה את פעילותה במתנ"ס לאוכלוסיית יוצאי אתיופיה המתגוררת בשכונה. בשנת 2010 המתנ"ס חידש את פעילותו כמתנ"ס ביוזמת ה"גרעין התורני " שהגיע לשכונה והוא פועל מטעם רשת המתנס"ים . לאחר מאבק של התושבים הערבים המתגוררים בשכונה  העירייה אישרה את הפעילות במתנ"ס לאוכלוסייה הערבית. מזה מספר שנים גב' פאתן אל זינאתי מנהלת את המתנ"ס. תחת ניהולה המתנ"ס הפך למרכז של פעילות ענפה לכל תושבי השכונה. המתנ"ס מקיים בנפרד פעילות גם לאוכלוסייה הערבית וגם לאוכלוסייה היהודית. ובנוסף ניתנת פעילות ממוקדת ביהודי אתיופיה ביוזמת עמותת "מניפה" שפועלת בתחום הילדים, הנוער, מבוגרים, צעירים וזקנים יחד. מקור

"מועדון אופניים לוד" בהובלת "הקרן לפתוח לוד" הוקם בשיתוף מתנדבים ופעילים, הפקולטה לאדריכלות בטכניון, ביה"ס אלזהרא,  מתנ"ס שיקגו, ועיריית לוד.
המועדון נותן מענה לילדי שכונת "רמת אשכול"  ולתושבי השכונה, לצאת ולרכב בטבע הקרוב והזמין, ומעניק תרבות של בריאות ופנאי באמצעות פעילות חוויתית.
מתחם האופניים הוקם באמצעות תרומה נדיבה, ובשיתוף סטודנטים מהטכניון וילדי השכונה,  הפך למקום יפה הכולל  הקמת גינה בשיתוף הילדים.
מועדון האופניים מהווה מקום מפגש שבו הילדים לומדים לרכב, מתנסים ברכיבת שטח, לומדים לתפעל ולתחזק את האופניים, ולומדים עבודת צוות מהי, כמו גם לקיחת אחריות על הציוד והמתחם כולו. המועדון נותן מענה גם לחברות וארגונים הרוצים לשלב בין סיורים חברתיים, ימי כיף, וימי שיא לחברות שמעוניינות להעניק חוויה מסוג אחר.

******

בית הקשתות
בית הבד להפקת שמן הזית
מכרמי הזייתים הרבים שהיו בסביבת העיר לוד

קבר השיח ממזרח לבית הקשתות

המנזר

מנזר וכנסיית
גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון

כנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון ( "כניסת מאר ג'ריס") היא כנסייה נוצרית אורתודוקסית בלוד. הכנסייה נבנתה לראשונה בתקופה הביזנטית, נהרסה מספר פעמים והוקמה לאחרונה במאה ה-19. הכנסייה שוכנת במתחם "פארק השלום" בעיר העתיקה של לוד, ליד מסגד אל-עומרי ובית הכנסת "שערי שמיים". לכנסייה נודעת חשיבות רבה, בעיקר בקרב נוצרים אורתודוקסים וארמנים.

*****

גאורגיוס הקדוש (בין 275 ל-281 – 23 באפריל 303) הוא קדוש נוצרי הנחשב לקדוש החשוב ביותר בנצרות האורותודוקסית. גאורגיוס הוא הקדוש הפטרון של כמה ארצות: אנגליה, אתיופיה, גאורגיה, מונטנגרו, ליטא וקטלוניה וכן של כמה ערים, ובהן מוסקבה, גנואה ובמברג.
החל מן המאה ה-12 נפוצו אגדות, על-בסיס המסופר בחזון יוחנן (פרק י"ב, 7-9) בברית החדשה, שם מתוארת מלחמתו של שר המלאכים מיכאל בתנין. גאורגיוס על-פי האגדה הציל נערה מידי דרקון אכזר והרג את הדרקון.
אין מקורות היסטוריים מהימנים המספרים את סיפור חייו של גאורגיוס הקדוש. על פי המסורת והאגדות עליו הוא נולד למשפחה נוצרית בסוף המאה השלישית. אביו היה מקפדוקיה ושירת כקצין צבא. אמו הייתה מלוד ולאחר שאביו נהרג במלחמה חזרה אמו לעיר מולדתה עם בנה, שחינכה בעצמה. גאורגיוס המשיך את דרכי אביו, הצטרף לצבא ועלה בסולם הדרגות. בסוף שנות העשרים לחייו הוא כבר נשא דרגת קצונה והוצב בניקומדיה כחבר במשמר האישי של הקיסר דיוקלטיאנוס.
לפי סיפורי הקדושים, בשנת 302 פרסם דיוקלטיאנוס צווים המורים לאסור כל חייל נוצרי בצבא ומחייבים כל חייל אחר להשתתף בפולחן הקיסר ולהקריב קורבן לאלים הרומיים. גאורגיוס הקדוש צווה ליטול חלק בדיכוי הנוצרים אך במקום זאת התוודה כי הוא נוצרי וביקר את החלטת הקיסר. דיוקלטיאנוס ניסה להמיר את דתו של גאורגיוס והציע לו כסף ואדמה כדי שישתתף בפולחן הרומי. גאורגיוס סירב והקיסר ציווה על המתתו בעינויים כבוגד. לאחר עינויים קשים נערף ראשו של גאורגיוס על חומת ניקומדיה ב-23 באפריל 303. הקיסרית אלכסנדרה וכוהן הדת אתנסיוס שצפו בסבלו, השתכנעו ממסירות הנפש שלו והתנצרו גם הם, למרות שידעו כי יוצאו להורג. גופתו של גאורגיוס הובאה ללוד, עיר מולדת משפחתו, ושם הוא נקבר כקדוש מעונה
מקור והפניות

שער הכניסה לכנסייה

בתקופת הקיסר קונסטנטינוס הראשון (306-337) נבנתה באתר כנסייה שלא הוקדשה עדיין לגאורגיוס הקדוש, שכן המסורת הקושרת אותו אל העיר התפתחה רק במאה ה-5 או ה-6. על פי ההיסטוריון אוסביוס מקיסריה, שם הקדוש לו הוקדשה הכנסייה לא פורסם בתחילה מחשש לרדיפות. בהיות גאורגיוס למגן הדת הנכונה, סימלה הכנסייה המוקדשת לו את ניצחון הנצרות על אויביה, ולכן הפכה ליעד לכל מי שביקש לפגוע בנצרות ובנוצרים. הכנסייה נהרסה בשנת 614 בידי הסאסאנים. היא הוקמה שנית ונהרסה בשנת 1010 בפקודתו של השליט הפאטמי אל-חאכם. הצלבנים שייסדו בלוד את הבישופות הלטינית הראשונה בארץ ישראל הקימו את הכנסייה השלישית במקום באמצע המאה ה-12 וזו בוצרה. ב-25 בנובמבר 1177 צרו כוחותיו של סלאח א דין על לוד והצלבנים גברו עליהם והניסו אותם; אולם ב-24 בספטמבר 1191, במהלך מסע הצלב השלישי, הצליח צלאח א-דין להרוס את הכנסייה. בתקופת הממלכה הצלבנית השנייה, נבנתה הכנסייה שוב, אך עם הכיבוש הממלוכי של לוד בשנת 1260 החריב אותה בייברס, והותיר חלק קטן ממנה בהריסותיה, ככל הנראה כדי לבזותה ברבים. בשטח הכנסייה שהרס ציווה בייברס להקים מסגד, ובהקמתו עשו הממלוכים שימוש באבני הגזית, בעמודי הגרניט והשיש ובכותרות הכנסייה ההרוסה. בשטח המסגד שוכנים שרידים של הכנסייה הביזנטית, ובהם גם עמוד ועליו כתובת ביוונית.
במחצית השנייה של המאה ה-19, כאשר העות'מאנים החלו מעבירים שטחים בארץ ישראל לידי מעצמות אירופה, השטח שלא נכלל במסגד הועבר לממשלת יוון, וזו העבירה אותו לפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית אשר קוממה את הכנסייה ב-1872 בעזרת משפחות מונייר וחבש בנות העיר. לצד הכנסייה הוקם גם מנזר.
מקור 

מאחר שבחלק משטחה של הכנסייה הצלבנית שכן המסגד, שוקמו רק הספינה המרכזית ומעבר האורך הצפוני, ושני האפסיסים שבקצותיהם. בשל מגבלות המקום נוצר בית רוחב, שבו רק שני מעברים: המעברים המרכזי והצפוני של הכנסייה ההיסטורית. רק שני האפסיסים, חלק מהקיר הצפוני ושני העמודים נותרו מהמבנים הקדומים, וכתוצאה מכך חלק מהקירות המודרניים מודבקים אל הקירות המקוריים, ורק על אלה המקוריים נראית פטינה.

מעל הכניסה אל הכנסייה קבוע תבליט אבן המתאר את הקדוש קוטל את הדרקון, ועל דלת הכניסה מופיעה המילה היוונית "NIKA" (ניצחון) בשל כך שהכנסייה מסמלת את ניצחון הנצרות.איקונוסטאזיס מפואר חוצץ בין אולם התפילה לאזור המקודש ובו נראים, בין היתר, דמויותיהם של גאורגיוס הקדוש קוטל את הדרקון, מרים, אם ישו אוחזת בישו הילד, ישו המורה, יוחנן המטביל ואיקונין המתאר את הקמת הכנסייה.
במרכז האולם תלויה נברשת זהב גדולה שנתרמה על ידי קהילה יוונית, והיא זהה לזו הנמצאת בכנסיית הקבר. שני גרמי מדרגות במעבר המרכזי מוליכים אל הקריפטה שבה שוכנת מצבת שיש מהמאה ה-19. לפי המסורת קבור ראשו של הקדוש מתחת למצבה, ועליה תבליט של הקדוש במרכזו של אגן שמן לצד הכיתוב ביוונית "ὁ Ἅγιος Γεώργιος ὁ τροπαιο φόρος". ("גאורגיוס הקדוש, מגדלור מאיר").
מקור 

בכל שנה ב-16 בנובמבר נערכות בלוד חגיגות גאורגיוס הקדוש, או "חג סנט ג'ורג'", שכונו אצל ההיסטוריון מוקדסי בשם "עיד ליד" (חג לוד) בחגיגות משתתפים חניכים מכל שבטי הצופים הערבים האורתודוקסים. ביום זה נהוג לציין את העברת ראשו של הקדוש מביתיניה ללוד. האירוע מתחיל בערב שלפני יום החג, ולעתים זובחים החוגגים כבש. ביום האירוע עצמו בשעה 9:00, מתקיימת בכנסייה מיסה חגיגית בנוכחות הפטריארךהיווני-אורתודוקסי וכל הבישופים בארץ

מסגד אל עומרי 

מסגד אל-עומרי או המסגד הגדול (الجامع الكبير) משמש כמסגד יום השישי. המסגד נבנה על ידי בייברס על שטחה המערבי של כנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון ההיסטורית, הגובלת בו כיום בצידו הצפון-מזרחי. המסגד נחנך באמצע שנת 1269.

****

בית הכנסת שערי המזרח ליוצאי הודו

*****

******

חאן חילו

חאן חילו, מבנה חאן השוכן מצפון למסגד אל-עומרי ולכנסיית גאורגיוס הקדושן. החאן הוקם בידי הממלוכים, ופעל גם בתקופת העות'מאנית ובימי המנדט הבריטי.

סוף דבר

סיור קצר ומעניין
הוא הגביר את "התיאבון"
להכיר את העיר לוד –
תחומיה, תולדותיה ומקומותיה
מן הסתם, בעתיד נבצע עוד סיורים בעיר
כך היה לאחר שבועיים בוצע סיור נוסף

לוד, סיור ברגל וברכב בעיר הישנה (חלק ב')

 

****

תודה לעומר שדה
שהזמין  אותי לסיור
ואחריו "גילה"
את חנות הפאלפל הטעים

 

ביום שני (11/3/2019) וביום שני (17/3/2019) ביקרתי את אימי המתגוררת בשדרות הילד מרכז רמת גן.

 

ניצלתי את ההזדמנות שהיו אלה ימים שטופי שמש ויצאתי לשוטט בסביבה הקרובה לביתה.

 

אלה מבין המראת שהנצחתי בצילום.

 

****

*****

******

*****

****

 

 

לטיול דיווש זה יצאנו שני חבריי מהפלג הדרומי, ארז צפדיה ולייזר קוברסקי ואני ביום רביעי (13/3/2019).

 

טרם הטיול קבענו שלא נתכנן את המסלול מראש ונקבל החלטות תוך כדי תנועה.

 

כך היה!

 

המסלול שרכבנו בו היה מגוון ומעניין שכלל מעבר בין השדות המוריקים ותוך חורש, עליה לתל ארכאולוגי ותצפית מרהיבה בראשו וחציית נחל.

 

*****

האזור, מזרח חוף פלשת

המסלול נגד כוון השעון,
התחלה וסיום במושב אחוזם

מסלול הטיול דומה וחופף לחלק לטיול קודם "דרום ירוק" במרחב שקמה, בין ברור חיל ורוחמה, ינואר 2017

דמות האזור בעבר

סוף תקופת השלטון הבריטי

שנותיה הראשונות של המדינה
טרם הקמת חבל לכיש

מרחב שקמה

המונח "מרחב שקמה" מתייחס לרצועת השטחים הפתוחים בתחום אגן הניקוז של נחל שקמה. זהו השטח הפתוח הגדול ביותר במרכז הארץ. אגן נחל שקמה הוא חלק מאזור המעבר בין האקלים הים תיכוני בצפון לאקלים המדברי בדרום. האזור כולל עירוב של שטחים טבעיים, חקלאיים ונטועים נרחבים שבהם משולבים אתרים היסטוריים ואתרי טבע. השילוב בין שטחי חקלאות רחבים ושטחים טבעיים יוצר פסיפס של בתי גידול ונופים מיוחדים במינם: ערוצי נחלים, רכסי כורכר, ביתרונות, רצף תילים ארכיאולוגים, שמורות טבע, פריחה ססגונית, חולות נודדים, יערות נטועים, שרידי יישובים קדומים ואתרי מורשת וטבע רבים נוספים.
להרחבה על מרחב שקמה ראו אתר מנהלת נחל שקמה השוקדת על שימור ערכי הטבע והנוף במרחב שקמה, בד בבד עם פיתוח אקולוגי ותיירותי. משימה חשובה זו נעשית ע"י שיתוף פעולה פורה במסגרת מנהלת הנחל, בה חוברים יחדיו הישובים והקהילות הסמוכות לנחל, מועצות אזוריות במרחב, גופים ממשלתיים, גופים ירוקים ועוד.

נחל שקמה הוא אחד מהנחלים הגדולים, המפותלים והעתיקים היורדים משדרת ההר אל השפלה והלאה למישור החוף הדרומי. שטח אגן היקוות הנחל מעורך בכ- 750 קמ"ר. יובליו העליונים מתחילים בשלוחת דהרייה בדרום הר חברון ויורדים אל השפלה באזור גבעות להב-דביר. כיוון הזרימה הוא מדרום לצפון. במעלה הדרך מכיוון מזרח מצטרפים  לנחל שקמה נחל מגדלית ונחל פורה. באזור עיינות חסי ליד תל חסי נחל שקמה מתלכד עם נחל אדוריים שאגן הניקוז שלו גדול יותר מנקז את המורדות המערביים של הר חברון. מרבית הנחלים המצטרפים לערוץ הראשי של נחל שקמה המאוחד עם נחל אדוריים שכיוונו מזרח-מערב בנוסף לאלה שהוזכרו, מגיעים כיוון דרום וכוללים את  נחל סד, נחל חצב, נחל זדים ונחל חנון. מצפון מנקזים אליו נחל ברור ונחל עובד. בדרכו מערבה נחל שקמה פורץ את רכסי הכורכר ואת החולות ממשיך עד לים, אליו הוא נשפך באזור זיקים.
מקורות המים העיקריים של נחל שקמה הם מי שיטפונות ומספר נביעות באפיק נחל שקמה, נחל אדוריים, נחל פורה ונחל סד. יש הגורסים שהעובדה שיפוע הנחל מתון ובמהלכו נוצרו פיתולים רחבים, מעידים על על היותו נחל קדום. הנחל זרם לכל אורך הזמן לבד ממספר מקומות בהם הייתה הפרעה או סתימה בגלל הצטברות סחף, גלישות עפר, התמוטטויות של מצוקים קטנים אל אפיקו, הצטברות דיונות והחולות הנודדים בתקופות יצירת רכסי הכורכר השונים, ולמעשה חוסמים את הזרימה בנחל כמו ברוב נחלי הארץ.
נחל שקמה נתון לפעילות מרובה של נגר עילי ושיטפונות. שטחי הניקוז הגדולים, עוצמת המשקעים, אדמת הלס האטימה ומיעוט צמחייה הם הגורמים העיקריים לסחיפה ולהיווצרותם של בתרונות. השיטפונות יוצרים בקטעים של הנחל גדות תלולות, עם מצוקים נמוכים. הזרימה החזקה וקרקע הלס האטומה מונעים גם את חלחול המים אל מאגרים תת קרקעיים, אבל מסייעים לאגירת מים בבורות וסכרים.

נחל אדוריים הוא נחל אכזב שאורכו כ-30 ק"מ. יובליו העליונים יורדים בחלקו הדרומי של הר חברון באזור שמדרום לכפר דורא וכולל גם את הגבעות עליהן שוכנים הכפרים השכנים אל-קוסור, אל-מראג'ם, א-טבקה ואל-מאג'ור‏. הנחל ממשיך לאורכו של כביש 3265 וסמוך לכפר בית עווא שבהדום הר חברון מול שקף הוא חותך את כביש 354, חוצה את הקו הירוק ואת כביש 358. בהמשך מתעקל הנחל בתוך יער אמציה, סמוך למושב אמציה. באזור זה מתחברים אליו מכוון דרום נחל דומה ובהמשך נחל כלך. לאחר מספר ק"מ עובר הנחל מתחת לכביש 6 (מצפון למחלף מאחז), סוללת הרכבת לבאר שבע, וכביש 40 (בין מושב אחוזם לשמורת פורה) ושם הוא מצטרף לנחל שקמה שמימיו נאספים למאגר שקמה הנמצא בחולות ממערב לקיבוץ זיקים. בתקופת הגשמים יוצר הנחל, בזכות שטח הניקוז הגדול שלו, זרימה חזקה בערוצו. לאורך הנחל מספר אתרים היסטוריים ובתקופת החורף מתאפיין המקום בפריחה מרהיבה (במיוחד של כלניות) המושכת מטיילים רבים.

אזור החיבור בין נחל שקמה ונחל אדוריים

פירוט המסלול והמראות

קטע הדרך אל יער איתן ובתוכו

איתן הוא מושב דתי המשתייך לתנועת מושבי הפועל המזרחי שהוקם בשנת 1955 על ידי עולים מתוניסיה ובעיקר מהעיר ג'רבה. נוסף אליהם עברו למושב כ-17 משפחות מעולי מרוקו מהמושב עוצם. המושב נמצא בתחום המועצה האזורית שפיר. הוא יישוב חקלאי שעיקר גידוליו הוא פירות הדר, פירות שונים וכן ירקות. 

יער איתן, בעצם חורשה שנטעה בראשית שנות ה-90'. נטעו  מינים רבים של עצים, ובהם איקליפטוס, אורן, אשל ואחרים. החורשה נטעה בארבעה גושים גדולים, לאורך ערוצי נחל קטנים היורדים מצפון לדרום לעבר נחל שקמה במטרה  למנוע את סחיפת הקרקע ואת התחתרות ראשי הערוצים.

קטע חציית נחל אדוריים,
דרומה לעבר נחל שקמה
והלאה לתל חסי

תל חסי מהווה נקודת תצפית שולטת ממנה ניתן להשקיף על מרחבי השקמה. בתל חסי נולדה הארכיאולוגיה הישראלית. בשנת 1890הניח החוקר הבריטי פלינדרס פיטרי בתל חסי את היסוד לחפירות המודרניות בארץ ישראל ובסביבתה, כשהנהיג את קביעת הזמן של כל שכבה על פי כלי החרס שהתגלו בה. פטרי חשב שבתל חסי, השוכן סמוך לנקודת המפגש של הנחלים אדוריים ושקמה, שכנה העיר המקראית לכיש. היישוב הקדום קיבל את מימיו מעינות חסי, הנובעים למרגלות התל. האתר בנוי עיר עליונה (התל), ששטחה כ-16 דונם, ומסביבו שרידי העיר התחתית, שהשתרעה על פני 1000 דונם. רוב שרידי העיר התחתית הוסרו בחריש מודרני. תל חסי היה מיושב לסירוגין מאז התקופה הכלקוליתית ועד סוף התקופה ההלניסטית. בתקופת הברונזה הקדומה השתרע היישוב בשטח התל כולו. בחפירות בתל התגלו שרידי ביצורים, בתי מגורים וחפצים רבים, ביניהם חרס נושא כתובת בכתב יתדות מתקופת הברונזה התיכונה.
החפירות בראש התל גילו מבנה מהתקופה הישראלית הקדומה. ייתכן שזהו המבצר שבנה המלך רחבעם כחלק ממערך הביצורים שהקים בגבולה הדרומי של יהודה. מערך הגנה זה התקיים עד מסע סנחריב (701 לפני סה"נ). בתקופה הפרסית נבנתה בראש התל מצודה קטנה.

עמק נחל שקמה מהווה החטיבה המרכזית והגדולה של נחל שקמה המאופיינת בעמק רחב ידיים שהוא חקלאי ברובו. בחטיבה זו ערוץ הנחל מוסדר ואין לו ערכים מיוחדים למעט אזור שבו בריכות הצפה המשמשות מקום למסתור בעלי חיים. רוב הנחלים מתנקזים ליחידה מדרום: נחל הוגה, נחל נגרף, נחל מרשן, נחל זדים ונחל חצב.  פני הקרקע ביחידה נע בין 50 מ' ל – 90 מ' במעלה הנחל בחלקו המזרחי. בעמק הנחל מופיעות קרקעות חומות כהות קרקעות אלוביות חומות כהות. בשוליים הצפוניים מופיעות גם קרקעות חומות כהות. הנחל עצמו מוסדר באופן כזה שהתפתחות הצומח הטבעי בתוכו ובסביבתו מוגבלת. באפיק שילוב של צומח עשבוני, צומח מעזבות וצומח של בתי גידול לחים. לידו שרידים של נטיעות ותיקות וחדשות. במישור משני צידי האפיק – חקלאות פלחה ושלחין, עם מעט מטעים, בעיקר באזור המערבי.

 

קטע ממערב לתל חסי
מדרום לערוץ נחל שקמה

קטע חציית נחל שקמה
ומזרחה בשביל ישראל
לעבר תל קשת

תל קשת הוא תל קטן שעל פי הידוע לא נעשתה בו חפירה מסודרת. על פי הסקר שנעשה במקום החרסים הם מהברונזה המאוחרת עד לביזנטית. ממצאים פלשתיים נמצאו במקום. ייתכן וזה  היה ישוב קטן זה שהיה קשור ליישוב תל חסי הקרוב

קטע ממזרח לכביש 40,
צפונה לעבר אחוזם

אחוזם (אֲחֻזָּם) הוא מושב עובדים, המשתייך לתנועת הפועל המזרחי, והוא חלק ממועצה אזורית לכיש. המושב הוקם בשנת 1950 בשם "מעגלים" על ידי עולים ממרוקו כמושב של העובד הציוני. ובו מתגוררים תושבים דתיים וחילוניים כאחד. במושב 90 בעלי משקים, 20 משפחות המתגוררות בהרחבה, ועוד 80 יחידות מתוכננות להיבנות.
שמו של היישוב ניתן לו על שם אחד מצאצאיו של יהודה  "בְּנֵי, יְהוּדָה: פֶּרֶץ חֶצְרוֹן וְכַרְמִי, וְחוּר וְשׁוֹבָל…וַתֵּלֶד לוֹ נַעֲרָה אֶת-אֲחֻזָּם וְאֶת-חֵפֶר, וְאֶת-תֵּימְנִי וְאֶת-הָאֲחַשְׁתָּרִי; אֵלֶּה, בְּנֵי נַעֲרָה". (דברי הימים א', פרק ד', פסוקים א'-ו')

*****

טיול זה נמשך שלוש ושלוש רבעי שעה
מתוכן כשעה עצירות, להזדהות,
הסבר וצילום, והפסקה קצרה 

*****

כייף גדול היה לנו ביחד
וברכיבה במרחב הפתוח
בין השדות הירוקים 

 

בצהרי ביום שלישי (12/3/2019) יצאתי עם חברי יאיר פז לשיטוט זה.

 

סיור זה היה הכנה לקראת מחנה מחקר גיאוגרפי-עירוני שיאיר יעביר לתלמידיו במכון שכטר בזמן הקרוב.

 

הפעם הסתובבנו בחלק ממרחב המושבה הגרמנית.

 

כמו תמיד תיעדתי את המראות בצילום.

 

מטרת התיעוד להציג חלק מהתמונות ולשלב בו מעט מידע כללי אודות המקום. .

מרחב השיטוט

מיקום השכונה הגרמנית

תחום המושבה הגרמנית

מעט היסטוריה וגיאוגרפיה

המושבה הגרמנית בירושלים נבנתה על ידי גרמנים חברי כת הטמפלרים ב-1873 הגיעו לארץ ישראל כדי להגשים את משנתם – ישועה באמצעות התיישבות בארץ הקודש. המושבה הגרמנית הייתה אחת מאלה שבנו הטמפלרים בארץ ישראל והן לפי סדר הקמתן  הראשונות, חיפה (1868), יפו (קודם המושבה האמריקאית)(1869), שרונה (1871), ירושלים (1873), כרמלהיים (חיפה 1873); הגל השני, וילהלמה (בני עטרות)(1902), וולהאלה (יפו) (1903), בית לחם הגלילית (1907), ולדהיים (אלוני אבא) (1907), נוירדודף (טירה חיפה) 1907)

מהם הטמפלרים?

טמפלרים הם חברי ארגון המקדש (בגרמנית: Tempelgesellschaft – טמפלגזלשאפט), תנועה דתית פרוטסטנטית שנוסדה בוירטמברג שבדרום גרמניה באמצע המאה ה-19. חברי התנועה פרשו מהכנסייה האוונגלית (לותרנית) של ממלכת וירטמברג. מייסדה ואביה הרוחני של התנועה, כריסטוף הופמן, שאף להכשיר את הקרקע לקראת הביאה השנייה של ישו ולקרב את הגאולה, לפי האמונה הנוצרית.
לפי אמונתם של הטמפלרים, קירוב הגאולה יכול היה להתבצע רק באמצעות מגורים ועבודה קשה בארץ הקודש, בירושלים, שבה הם שאפו לקיים מודל של חיים אידיאליים באמצעות הקמת כפרים יצרניים. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התיישבו מאות טמפלרים במושבות אחדות שהוקמו ברחבי ארץ ישראל, בהן עסקו בחקלאות, במלאכה ובמסחר, וקיימו חיים קהילתיים עשירים תוך יחסי שכנות טובה עם ערבים ויהודים.
מושבות הטמפלרים לפי סדר הקמתן הן אלה הבאות: הראשונות, חיפה (1868), יפו (קודם המושבה האמריקאית)(1869), שרונה (1871), ירושלים (1873), כרמלהיים (חיפה 1873); הגל השני, וילהלמה (בני עטרות)(1902), וולהאלה (יפו) (1093), בית לחם הגלילית (1907), ולדהיים (אלוני אבא) (1907), נוירדודף (טירה חיפה) 1907).
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה החלו חברים מן הקהילות הטמפלריות בארץ ישראל לעסוק בפעילות פוליטית נאצית ואף הצטרפו למפלגה הנאצית. כמו כן התגייסו חלק מבני הקהילה הטמפלרית לוורמאכט. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ריכזו שלטונות המנדט הבריטי את הטמפלרים, שהוגדרו כאזרחי אויב, במחנות מעצר. המושבות החקלאיות שרונה, ולדהיים, וילהלמה ובית לחם הגלילית, הפכו למחנות הסגר. המעצר נבע מחשש שיהוו גיס חמישי. משם גירשו הבריטים את מרביתם לאוסטרליה. תמורת שחרור חלק מהם הוחזרו לארץ בעיקר חיילים יהודיים בצבא הבריטי שהוחזקו במחנה שבויים, וכן יהודים בעלי אזרחות ארץ ישראלית ששהו במחנות מעצר.
ב-17 באפריל 1948 כבשו כוחות ההגנה את המושבות ולדהיים ובית לחם הגלילית, ואחרוני המתיישבים שנותרו במושבות הטמפלרים גורשו מהארץ, תחילה לקפריסין ואחר כך הצטרפו לקרוביהם באוסטרליה.
עם קום המדינה, נכסי המקרקעין של הטמפלרים, שהוגדרו על ידי ממשלת ארץישראל המנדטורית נכסי האויב (הוחזקו על ידי אפוטרופוס על נכסי האויב על פי פקודה שנקבעה בשנת 1939 עם ראשית מלחמת העולם השנייה) עברו להיות רכוש בבעלות מדינת ישראל שהוחזק ונוהל בתחילה על ידי האפוטרופוס על נכסי נפקדים ועם הקמתו הועבר לידי מינהל מקרקעי ישראל.
כחלק מהסכם השילומים בין מדינת ישראל לגרמניה בשנת 1952 הוסכם עקרונית גם על פיצוי שתשלם ישראל לטמפלרים על הרכוש שהיה להם בישראל. תהליך המשא ומתן על גובה הפיצויים והעברת הפיצויים לטמפלרים ארך כעשר שנים. עד שנת 1962 שילמה ממשלת ישראל לטמפלרים וליורשיהם 54 מיליון מארק גרמני (שהיו כשלושה עשר מיליון דולר) כפיצויים בגין אדמותיהם ונכסיהם, סכום שהיה כ-10% מהסכום אותו תבעו הטמפלרים. התשלום לטמפלרים נוכה מתשלום הפיצויים הגרמניים למדינת ישראל.
מקור, הרחבה והפניות

הקרקע עליה הוקמה
מושבה הגרמנית

המושבה נבנתה על שטח קרקע גדול שרכשו הטמפלרים מערביי בית צפאפא בעמק רפאים, כקילומטר מדרום-מערב לירושלים של אותם ימים.

הבנייה נעשתה במתכונת כפר גרמני טיפוסי בחבל וירטמברג שבדרום מערב גרמניה, משם הגיעו מתיישביה, אך תוך שימוש בחומרים מקומיים. מסיבה זו, שלא כבכפר גרמני אופייני, בנויים בתי המושבה הגרמנית בירושלים מאבן ירושלמית, ולא מעץ ומלבנים. מרבית הבניינים הם בני שתי קומות או בתים חד קומתיים ובעלי גגות רעפים. במושבה שני רחובות ראשיים – רחוב עמק רפאים ודרך בית לחם, המחוברים ביניהם ברחובות קטנים. מתיישבי המושבה עסקו במלאכות טיפוסיות לכפריים גרמנים – נגרים, נפחים, איכרים וכדומה, וכן פעלו ביניהם עגלונים, שהפעילו שרותי עגלות בין העיר העתיקה לבין התיישבויות ושכונות מרוחקות יותר.

 

עם הזמן, בנו יזמים ערבים אמידים בתים מדרום לבתי בני הקהילה הטמפלרית. הם נמשכו למיקומו האטרקטיבי של עמק רפאים – על אם הדרך בין ירושלים לבית לחם ובין השכונות המתפתחות קטמון, טלביה ובקעה, שאוכלסו בערבים אמידים מירושלים. לימים, הוחל השם "המושבה הגרמנית" גם על הבתים הערביים שמדרום למושבה הטמפלרית המקורית.

בתקופת מלחמת העולם השנייה רבים מהטמפלרים תושבי המושבה, אשר ממילא נחשבו בעיני השלטונות הבריטיים כנתיני אויב וכגייס חמישי, גילו אהדה למשטר הנאצי. הם הושמו בהסגר, ומאוחר יותר הוגלו לאוסטרליה. הבתים הערביים בדרום המושבה ננטשו במלחמת העצמאות, בדומה לשכונות ערביות אחרות באזור.

*****

לאחר הקמת מדינת ישראל בתי המושבה הגרמנית ייושבו בתחילה פקידי ממשל ישראליים שהועברו לעבוד בשירות הממשלתי בירושלים. לבתים הערביים הסמוכים נכנסו עולים חדשים. עם השנים, הפכה לשכונה מבוקשת בשל הקסם הכפרי שנותר בה, בתיה הציוריים, ומיקומה המרכזי בעיר המתפתחת. שמה הרשמי הוסב ל"עמק רפאים", כשם העמק בו היא שוכנת והרחוב הראשי בה, אך בפי הירושלמים היא עדיין נקראת "המושבה הגרמנית" או פשוט "המושבה".
בשנות ה-60 וה-70 נבנו במושבה בתי דירות בסגנון הישראלי המקובל של אותם זמנים, שלא הוסיפו חן רב למושבה. החל משנות ה-80, עם התפתחות מודעות השימור, נבנים כל המבנים החדשים במושבה בסגנון התואם את רוחה המקורי: בנייה נמוכה, גגות רעפים, חלונות מקושתים, דגש על חצרות וגינון, וכדומה. כך נשמר אופייה המיוחד, כמעין כפר 'מרכז אירופאי' בלב ירושלים, בו שזורים אלמנטים מקומיים.
בעשור האחרון של המאה ה-20 נפתחו במושבה בתי קפה רבים, מסעדות, ברים, ובוטיקים, והיא קיבלה אופי צעיר. רבים אף נוהגים לכנות את המושבה "השיינקין של ירושלים". בעונת האביב והקיץ מרבים להתקיים במושבה פסטיבלים למיניהם בהם 'שוק האיכרים' המפורסם. ב-9 בספטמבר 2003, במהלך האינתיפאדה השנייה, התבצע פיגוע התאבדות בקפה הלל במושבה. למרות זאת, ובעיקר עם סיומה של האינתיפדה, חזרה המושבה הגרמנית להיות אחד האזורים התוססים בעיר אשר מאופיין במבלים רבים בדגש על אוכלוסייה אנגלו-סקסית מן האזור.
מקור והפניות אודות המושבה הגרמנית 

מראות השיטוט במושבה הגרמנית 

*****

******

הספר בו מידע רב אודות
מבניי המושבה וקורותיהם

*****

******

******

******

רחוב עמק רפאים ישר כמעט לחלוטין, ובחלקו הוא מקביל למסילת הרכבת הישנה שהפכה להיות פארק המסילה. קצהו המזרחי הוא בפיצול מדרך בית לחם מול מתחם התחנה הראשונה, מדרום לגן הפעמון. כאן הוא נכנס למושבה הגרמנית, ורחובות קטנים מתפצלים ממנו לשני הצדדים. במרכזו נמצאת כיכר חכמי יוון, בה הוא מצטלב עם רחוב רחל אמנו. מכאן שייכים הבתים למושבה היוונית. קצהו המערבי של רחוב עמק רפאים הוא בצומת אורנים המחבר את הרחובות פייר קניג, אלעזר המודעי, בן זכאי, עמק רפאים ופארק המסילה, בתפר שבין השכונות קטמון, בקעה ומקור חיים.

הקו הכחול ברחוב עמק רפאים

בתחילת פברואר 2019 וועדה המחוזית לתכנון ולבנייה ירושלים אישרה,  בתום הליך מורכב שכלל הערכת חלופות רבות, כי הקו הכחול של הרכבת הקלה יעבור ברחוב עמק רפאים.

במקור תוכנן הקו לעבור לאורך תוואי מסילת הרכבת הישנה לירושלים שהפסיקה לפעול בשנת 1998. אולם, במהלך תכנון הרכבת הקלה הוקם לאורך תוואי מסילת הרכבת הישנה לירושלים פארק המסילה, שהפך מהרה לאטרקציה ולאבן שואבת לתושבים מכל השכונות הסובבות. עקב כך עלתה התנגדות מצד תושבים רבים משכונות בקעה, גוננים והמושבה הגרמנית להעברת הרכבת הקלה בתוואי זה. כתוצאה מכך שונתה התוכנית והוחלט להעביר את תוואי הרכבת הקלה ברחוב עמק רפאים.

להרחבה אודות הקו הכחול ברחוב עמק רפאים

****

הבניין המרכזי של מינהל קהילתי גינות העיר הוא בית יהודית (לשעבר המבנה של מרכז תרבות עמים לנוער) הממוקם ברחוב עמק רפאים 12.
מבנה "בית יהודית" נבנה בשנת 1960 על שטח חקלאי של המושבה הגרמנית על פי תוכניות של האדריכלים מיכאל ושולמית נדלר. המבנה בנוי בסגנון הבינלאומי מודרני שהיה נפוץ בבנייה של שנות ה-60 של המאה ה-20 בירושלים, בניגוד לסגנון הטמפלרי של המושבה הגרמנית : צורתו מלבנית ו"חתוך". מחזיתו חלון מוארך. המבנה בן חמש קומות,  מצופה אבן לבנה חלקה. סגנון הבנייה מזכיר את הסגנון הבינלאומי של בתי תל אביב. ייחודו של המבנה – קומותיו השלישית, הרביעית והחמישית בנויות בסגנון אקווריום מזכוכית.
במקור הוא נבנה על מנת לשמש מקום מפגש בין תרבויות שונות ולשמש כמרכז תרבות לנוער. בשנת 2001 נכנס מינהל קהילתי "גינות העיר" להשתמש במבנה.
בית יהודית שופץ באופן נרחב  בשנת 2008 בעזרת תרומה נדיבה של משפחת קושיצקי וקרן ירושלים. הורדו המדרגות הרחבות שתפסו חלק מהבניין, נוספו מדרגות סטנדרטיות ומעלית, נעשה שיפוץ נרחב בכל חדרי המבנה, שודרגה חצר הכניסה ונפתח "גן שכטר" – גן מיוחד לילדים בחצר האחורית של הבניין. הבניין כיום מעוצב ומתוחזק ברמה הגבוהה ביותר כיאה להיסטוריה שלו ומקומו בעיר. לאחר השיפוץ, כאות תודה למשפחת קושיצקי שונה שם הבניין ל"בית יהודית" כשמה של אם המשפחה.
כיום בית יהודית פתוח כל ימות השנה ומקיים פעילות רצופה מבוקר עד ערב למגוון רחב של אוכלוסיות וגילאים.
המקור

*****

*****

*****

סוף דבר

ברחובות ובסמטאות
המושבה הגרמנית, בכלל  
ובעמק רפאים בפרט
אני מסתובב מעת לעת 
אזור זה הוא
חלק מהמרחב העירוני שלי.
טיילתי בהם בטיולי רכיבה.
כל פעם אני רואה מראות חדשים
ולומד עוד על מקומות.
כך היה גם בשיטוט זה עם יאיר פז. 

 

ביום שני (11/3/2019) ביקרתי את אימי המתגוררת במרכז רמת גן.

 

יצאתי לשוטט בין הבניינים הישנים ובחצרותיהם הסמוכים למקום מגורה ואת שראיתי תיעדתי במצלמתי.

 

גם לכיעור יש חן ויופי!
תקנו אותו אם אני טועה. 

*****

 

לרוב, שאני מגיע בטיולי רכיבה לתצפיות הר הצופים והר הזיתים אני שוהה בהן זמן קצר.

 

ביום שבת (9/3/2019) לשם שינוי, הגעתי אליהן ברכב ונמצאתי בהן זמן ממושך יותר.

 

בצילום התמקדתי בעיקר באנשים שראיתי.

*******

תצפית הר הצופים לרגלי קמפוס האוניברסיטה

 

*****

תצפית במזרח הר הצופים

****

תצפית הר הזיתים

*****

היה מעניין להביט
באנשים שהגיעו מרחבי תבל
לראות את העיר היפה והמרתקת
שאין כמוה בעולם
תענוג היה לצלם

 

לטיול זה יצאנו ביום שישי (8/3/2019) והוא היה חלק מתכנית סיורי הרכיבה העירוניים.

 

סיור זה הוא המשך לסיורים קודמים בהם עברנו בתוך העיר וסביבתה הקרובה ותועדו בהרחבה להלן.
* מזרח מישור חוף דן, בין גני תקווה לבין בני עטרות, מאי 2016
* סובב פתח תקווה, אוקטובר 2016
* בין יובלי הירקון שסביב פתח תקווה ובתוך ראש העין, אוגוסט 2018
* לאורך ובין גדות חלקו המזרחי של הירקון, אוקטובר 2018

 

הפעם היינו ארבעה: יונה בקלצ'וק (המוביל והמסביר), עמית פינקלשטיין, מיכאל סופר ואני.

 

*****

מסלול הסיור,
נגד כיוון השעון
התחלה וסיום
בספורטק קריית אונו

 

העיר פתח תקווה

פתח-תקווה, המכונה "אם המושבות", ומתגוררים בה 263,444 נפש (לפי אתר העירייה) והיא החמישית באוכלוסייתה בישראל. פתח תקווה נוסדה כמושבה חקלאית בשנת 1878 והוכרזה כעיר כבר בתקופת השלטון הבריטי בשנת 1937. מקור השם "פתח־תקווה" לקוח מספר הושע: „וְנָתַתִּי לָהּ אֶת־כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת־עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה” (הושע ב' י"ז).
העיר חברה בארגון פורום ה-15 שנקרא גם פורום הערים העצמאיות, ארגון המאגד 15 ערים בישראל – שהן ערים עצמאיות, כלומר שאינן מקבלות מענקים מהממשלה, כגון "מענקי איזון" או "מענקי פיתוח". הצפונית ביניהן היא חיפה, והדרומית היא באר שבע. הפורום הוקם בשנת 2002.

העיר גובלת בהוד השרון ורמת השרון מצפון, בתל אביב-יפו, בני ברק וגבעת שמואל במערב, גובלת בכמה קיבוצים מהמועצה האזורית דרום השרון (עינת, גבעת השלושה ונחשונים) והמושב כפר סירקין במזרח, ועם גני תקווה, קריית אונו ומועצה אזורית חבל מודיעין (מושב נחלים) מדרום.

מיקום העיר במישור חוף דן

מישור חוף דן הוא בעצם מישור החוף המרכזי,  כלומר אזור משנה של מישור החוף המשתרע בין השרון שגבול תיחומו הדרומי הוא נחל הירקון ובין מישור חוף יהודה שגבול תיחומו הצפוני הוא  נחל שורק. במישור החוף המרכזי כמו בשרון ובמישור חוף יהודה נמצאות מספר יחידות הנוף והן חולות החוף, רכסי הכורכר ואבוסי הסחף ביניהם, גבעות החול האדום והמרזבה המזרחית הנושקת למורדות גבעות השפלה והדום השומרון. בטיול זה דיוושנו חצינו את המרזיבה וגבעות החול

מרחב העיר בראשית שנות ה-70',
שנים בודדות טרם ייסוד פתח תקווה 

 

המתיישבים הראשונים של פתח־תקווה התכוונו בשנת 1872 להתיישב בסביבות העיר יריחו, ובכך להגשים את הנבואה המוזכרת בספר הושע בהקשר לעמק עכור הנמצא באזור זה. השם אותו בחרו המייסדים היה ביטוי לתקווה כי ניתן להפוך מקום מקולל ליישוב פורח. בסופו של דבר רכישת הקרקע בעמק עכור לא התבצעה. המתיישבים הגיעו למישור החוף וקראו למושבה החדשה בשם שתוכנן למושבה ביריחו – "פתח־תקווה". גם במקום זה נמצאה משמעות לשם המושבה, שכן בספר ישעיהו מוקבל עמק עכור לאזור השרון בו היא הוקמה לבסוף: "וְהָיָה הַשָּׁרוֹן לִנְוֵה־צֹאן וְעֵמֶק עָכוֹר לְרֵבֶץ בָּקָר" (ספר ישעיהו, פרק ס"ה, פסוק י').באופן אירוני קיבל השם גם משמעות נוספת, בשל המצב העכור בו מצאו המתיישבים את הירקון, וניסיונם ותקוותם להפוך אותו לפתח לעתיד, להתיישבות יהודית ברחבי הארץ ולתחייה לאומית. מקור

****

המתיישבים הראשונים, יהושע שטמפפר, יואל משה סלומון, זרח ברנט, דוד גוטמן, אלעזר ראב ובנו יהודה ראב ומיכל לייב כ"ץ (זיינגר), הקימו את ישובם על שטח אדמה שהם קנו מבעלי הקרקע של הכפר הערבי אוּמְלָבָּס, אשר גרו ביפו. הכפר עצמו היה כמעט ריק מאריסים, אשר רובם מתו או עזבו את הכפר בשל מחלת המלריה.
לאחר ייסוד המושבה, נחלקו חלוצי פתח־תקווה לשני "מעמדות" : "האמידים התיישבו על הרמה ויקרא המקום בפי הציבור "רמתים" והעניים התיישבו על שפת הירקון ויקראו "ירקונים" – והמקום נקרא "מעמקים"". לאחר גאות מי הירקון נהרסו בתי ה"ירקונים" ורובם נטשו את המקום ועזבו לירושלים. המושבה ננטשה לאחר שלוש שנים.

*****

בתרמ"ג (1883) ניסו לחדש את היישוב בפתח־תקווה. המתיישבים חיפשו מקום רחוק מהמקום הקודם, אותו נאלצו לעזוב בעקבות המחלות. הם חיפשו מקום גבוה, בעל אקלים נוח יותר, שאין לקדחת שליטה עליו. בני פתח־תקווה יסדו את המושבה יהוד, דרומה מהמקום הישן, בקרבת הכפר הערבי יהודייה (היום סביון).
בשנת תרמ"ו (1885/1886) חזרו רוב המתיישבים לפתח־תקווה. במושבה שנבנתה מחדש הבניינים נבנו ביתר יסודיות: מאבני כורכר מסותתות וגגות רעפים. למרות איסור השלטונות הטורקיים על היהודים לבנות בתים מחוץ לערים, הערימו החלוצים על השלטונות, אך אלה ניסו להרוס את הבניינים. הודות להתערבות הקונסול הגרמני וגורמים אחרים, ניצלו הבניינים הקיימים מהרס, אך הבנייה נפסקה

****

בשנת 1887 ביקר הברון רוטשילד בפתח־תקווה והסכים לקחת את המושבה תחת חסותו. 28 משפחות הסכימו לעבור לחסותו של הברון. הם מסרו לו את נחלותיהם ונכנסו לעבוד במשק הכללי של פקידות הברון תוך קבלת משכורת קבועה. הברון תרם לייבוש הביצות ולנטיעת עצי אקליפטוס וגידולים חקלאיים שונים. הברון סיפק לאיכרים סוסים וכלים חקלאיים. שאר המשפחות לא הסכימו לעבור לחסות הברון והמשיכו לקבל תמיכה מסוימת מחובבי ציון.

****

בראשית המאה ה-20 הגיעו לפתח־תקווה אנשי העלייה השנייה, ברובם פועלים. האיכרים נעזרו בפועלים לצורך עיבוד השדות והמטעים, ביניהם ההדרים אשר באותה עת החלו לטעת במושבה, אבל העדיפו פועלים ערביים. המצב הביא למאבק על כיבוש העבודה, והחל משנת 1905 הגיעו למושבה למעלה ממאה איש, שעבורם העבודה לא הייתה רק אמצעי פרנסה אלא דרך להגשמת האידאולוגיה הציונית. בנוסף, היו התנגשויות עם איכרי המושבה שומרי המסורת, שכן רוב הפועלים לא נהגו בהתאם להלכה היהודית. בפורים תרס"ה (1905) הוקמה אגודת הפועלים שנקראה הפועל הצעיר שהפכה להיות מפלגת פועלים ציונית בארץ ישראל, שמטרותיה היו הגשמת הציונות ויצירת חברה עברית עובדת ואשר ראתה מתפקידה לפעול למען כיבוש העבודה במושבות ובערים ולהחייאת התרבות העברית. התנועה הושפעה מאוד מתורתו של א"ד גורדון. בשנת 1930 התאחדה עם "אחדות העבודה" למפלגת פועלי ארץ ישראל, מפא"י, שבראשה עמד דוד בן-גוריון.

******

בזמן מלחמת העולם הראשונה עבר על המושבה משבר כלכלי קשה בהיעדר יכולת לייצא לאירופה את היבול, מכת ארבה שניחתה על השדות, גזירות של השלטון הטורקי ורדיפה של עסקני הציבור, אלא שתושבי המושבה התבקשו לקלוט את פליטי תל אביב ויפו שגורשו מבתיהם.

****

בחודש מאי 1921 החלו פרעות ביהודי יפו, (בהן נרצח בין היתר הסופר יוסף חיים ברנר). ימים אחדים לאחר מכן (ב־5 במאי), תקפו ערביי הכפרים יהודייה, פג'ה, ראס אל־עין ואחרים את המושבה. בפרעות נהרגו ארבעה מתושבי פתח־תקווה. לאחר הפרעות ועקב התרחבותה של המושבה בעקבות העלייה, קיבלה פתח־תקווה מהשלטון הבריטי מעמד של מועצה מקומית ב־1921. בשנת 1926 הוקמה בפתח־תקווה קבוצת מנורה בהנהגת גרשון שץ, שהיוותה את ההתארגנות הראשונה של תנועת בית"ר בארץ ישראל.

****

בשלהי תקופת השלטון העותמני ובראשית תקופת המנדט הוקמו בקרבת המושבה פתח תקווה מספר ישובים חקלאים שהיוו את העורף שלה וביניהם  עין גנים, מחנה יהודה, כפר גנים, כפר אברהם, גבעת השלושה וגת-רימון. הארבעה הראשונים סופחו אליה לאחר זמן מה.

מקור, הרחבה ובעיקר הפניות  וראו גם מוזיאון ראשונים לתולדות פתח תקווה

העיר בתקופת השלטון הבריטי,
חלק ממחוז יפו

מרחב המושבה וסביבתה בשנות ה-40'

*****

במלחמת העצמאות סבלה פתח־תקווה מהתקפותיהם של פורעים ערבים מכפר קאסם והשומרון. בזמן זה פתח תקווה נכללה בתחום נפת ירקון (עין) של חטיבת אלכסנדרוני.

******

אחרי קום המדינה התפתחה העיר במהירות שיא, בעיקר בשל סיפוחן של שכונות שצורפו לתחום השיפוט שלה (מחנה יהודה, קריית מטלון וכפר אברהם), ובשל בניית שכונות חדשות על אדמות שצורפו לשטח העיר (כמו עמישב וקרית אלון). העיר המתפתחת במהרה הפכה עצמה לעיר תעשייה ולכרך גדול, לא אחת על חשבון השטחים הפתוחים והפרדסים ההיסטוריים, שאף האחרונים שבהם נעלמים.

מרחב העיר בעשור הראשון

פתח תקווה
אזור ספר
במשך שני העשורים הראשונים
(1949 – 1967)

******

מהלך שנות ה־90 של המאה ה־20 התיישבו בעיר קרוב ל־40,000 עולים חדשים ממדינות ברית המועצות לשעבר המהווים כ־20% מתושבי העיר

מרחב העיר כיום

בעוד שהעיר זוהתה בעבר עם פרדסים, בתים פרטיים וחקלאות, במאה ה־21 הפרדסים נעקרים לטובת שטחים לשכונות חדשות. הבתים הפרטיים הולכים ונעלמים לטובת בניינים רבי קומות, ומזה זמן רב, תושבי העיר אינם עוסקים עוד בחקלאות. אזורים קטנים המיועדים לשימוש חקלאי מצויים בשולי העיר

קטעי המסלול המקומות והמראות

קטע ראשון, בשולי השכונות הדרומית
כפר גנים ובת גנים,
צמוד לקיר האקוסטי של כביש 471

כפר גנים ג' ("החדשה"/"העיר הירוקה") – מתפרסת מרחוב העצמאות דרום־מערבה עד לשכונת נווה עוז החדשה, החלה להיבנות בשנים האחרונות על שטחים חקלאיים (בעיקר פרדסים) שהיו שייכים לראשוני כפר גנים. בשכונה נפתח "קניון גנים".

 

כביש 471 (המוכר גם ככביש מכבית) הוא כביש רוחב החוצה את מישור חוף דן ממערב למזרח ומקשר בין כביש 40, כביש 6 וכביש 444 במזרח וכביש 4 במערב. תכנון הכביש ככביש מהיר החל בשנות ה-70. הכביש תוכנן להוביל ליישוב עירוני בשם "מכבית" שתוכנן עשור קודם לכן להיבנות בשטחים הפתוחים באזור מדרום-מזרח לאלעד. הכביש נכלל גם בתכנית המתאר הארצית לדרכים (תמ"א 3) שאושרה כבר בשנת 1976. חלפו שנים רבות עד שהחלו העבודות לבנייתו. עבודות התכנון של כביש 6 בשנות ה-90 וסלילתו בשנת 1999 חייבו את זירוז את סלילת כביש 471 כדי לתמוך בהקמת מחלף נחשונים. חלקו המזרחי של הכביש, באזור נחשונים, נחנך בשנת 2002 בסמוך למועד חנוכת הקטע הראשון בכביש 6. אולם, בהמשך השנים התעכב המשך פיתוח הכביש לכיוון מערב. הסיבה לכך הייתה מחלוקת בין משרד הפנים לבין תושבי גת רימון שלא הסכימו להסדר הפינוי שהוצע להם על מנת לאפשר את חיבור חלקי הכביש. ביוני 2006, החליט שר הפנים דאז רוני בר-און על בניית מעקף שיחבר את חלקי הכביש מצפון לבתי גת-רימון, והכביש נפתח באוקטובר 2007. הכביש המשיך לעורר התנגדויות מצד עיריית קריית אונו ועקב כך הקישור לפתח תקווה במחלף אונו נותר סגור זמן רב אך לבסוף נפתח לתנועה בתחילת מאי 2008. ביולי 2010 הוסר צו מניעה שעיכב את המשך פיתוח הכביש מצומת גת רימון עד לצומת שעריה, והוחל בביצוע עבודות הכנה לבניית מחלפים בצמתים אלו, על מנת לאפשר נסיעה רציפה ללא רמזורים לאורך הכביש. כמו כן הסתיים פינוי הבתים האחרונים בגת רימון שמנעו את בניית המחלף. במהלך שנת 2011 נמשכה עבודת שדרוג שני מחלפים, אחד בצומת שערייה בכביש 40 והשני בצומת גת רימון בכניסה לפתח תקווה, כמו כן התבצעו עבודות להרחבת קטע כביש זה. באפריל 2012 נחנך מחלף גת רימון. השלמת הכביש הסתיימה בינואר 2013, והוא הוכרז כדרך מהירה. בזמו הקרוב עם שינוי מספרי הכבישים הארציים מספרו יהיה כביש 47.

בת גנים – שכונה הממוקמת דרומה מחלקו המזרחי של רחוב העצמאות, מתוחמת ברח' זרובבל במזרח ובכביש מכבית בדרום. בתחומיה נמצאת הישיבה התיכונית פ"ת. נבנתה בשנות התשעים. נחשבת לשכונה היקרה בעיר בה גרים גם העשירים והמפורסמים

 

קטע שני,
מדרך זרובבל מזרחה
בתוך שיכון מפ"ם
שכונת אחדות
ובדרום שעריה

שיכון מפ"ם ושכונת אחדות נבנו בשלהי שנות ה-50' וראשית שנות ה-60'

שכונת שעריה שוכנת בדרום מזרח העיר. מקור שמה: שעריה הוא שער י"ה (שער האלוקים). שמו הערבי של האיזור היה שעירה. לא ברור לחלוטין מתי התחילו להתיישב במקום, אך יש הטוענים כי השיכון בשעריה החל בשנת 1924 ע"י אנשי מחנה-יהודה וקיבל תנופה בעליית "מרבד-הקסמים". חלוקת הקרקעות הסתיימה בשנת 1930. שערייה נוסדה כשכונה החל משנת 1934. מספר התושבים כ- 10,000.

קטע שלישי,
שכונות דרום מזרח 
גני הדר
ומזרח לשכונת עמישב

נחל מזור הוא אחד מהיובלים הדרומיים של הירקון ובעצם יובל של נחל שילה. יובליו העליונים של הנחל נמצאים בהדום השומרון, באזור גדר ההפרדה ממזרח לאלעד, כביש 465 (חוצה בנימין) עובר לאורך פרשת המים בינו לבין אגן הניקוז של נחל בית עריף מדרומו, השלוחה שעליה יושב קיבוץ נחשונים מהווה את קו פרשת המים בינו לבין נחל שילה. ממערב לבסיס נחשונים מתחתר נחל מזור ברכס הגבעות הראשון של השומרון ויוצר ערוץ עמוק תוך כדי ירידה תלולה של 80 מ' לאורך שלושה ק"מ כיוון זרימתו ממזרח למערב. עם יציאתו מהשומרון זורם הנחל בערוץ רדוד לאורך השדות שבמרזבה המזרחית מדרום מזרח לצפון מערב לאורך כעשרה ק"מ עד למפגשו עם נחל שילה. ממערב לקיבוץ נחשונים מצטרף לנחל יובלו העיקרי נחל נחשונים, את הנחל חוצה מסילת הרכבת המזרחית בגשר נאה מראשית המאה העשרים לעיל ולאחריה יוצר הנחל אגם עונתי מצפון למושב נחלים, באזור זה קיימים מים באפיק הנחל במשך מרבית חודשי החורף. מצפון לכביש 471 (מכבית) היה הנחל מציף את שכונת עמישב בפתח תקווה ולכן הוסדר הערוץ והפך למעשה לתעלת ניקוז, באזור צומת סירקין יוצא הנחל מתעלת הניקוז ולאורכו שדרת אקליפטוסים, הנחל חוצה את כביש פתח תקווה-ראש העין וזורם במקביל לנחל שילה עוד כ-3 ק"מ עד למפגשם באזור קיבוץ גבעת השלושה.

 

 

עמישב הוקמה כמעברה ביוני 1951 והיא נקראה בראשיתה "מעברת פתח תקווה". עד סוף שנת 1952 הוחלפו כל האוהלים במקום בצריפים שהושכרו לתושבים על ידי עמידר. מעטים מהתושבים עברו לגור במקומות אחרים, ואל המעברה הגיעו תושבים נוספים ממעברות אחרות. באמצע 1953 החליטה ועדת השמות הממשלתית לקרוא לה עמישב לציון נס קיבוץ הגלויות. בתחילת 1955 התגוררו במעברה כ-8,000 תושבים, בצריפים דולפים וללא חשמל. בשנת 1952 ניסה שר הפנים חיים משה שפירא לצרף את המעברה לפתח תקווה אולם בסוף אותה שנה נכנס לתפקיד שר הפנים ישראל רוקח מהציונים הכלליים והנושא לא קודם. שנים עברו והסיפוח בפועל בוצע לאחר הבחירות, בדצמבר 1955. בשנת 1957 הוחל בבניית שיכון לדרי המעברה ועד אמצע 1959 קבלו 400 משפחות במעברה שיכון קבע, בשכונה, בשיכון טפחות, ומחוצה לה. שנים רבות חלפו עד שהסתיימה בניית הקבע והמעברה חוסלה סופית. החל מאמצע שנות ה-70 נבנתה לצידה שכונת הדר גנים

קטע רביעי
שכונות מזרח העיר,
בין שכונת עמישב ושכונת בלינסון
ובתוך הדר גנים

כפר סירקין, מושב עובדים הנמצא בתחום השיפוט של המועצה האזורית דרום השרון. היישוב נקרא על שמו של נחמן סירקין, שהיה מראשי תנועת העבודה הציוניתהמושב גובל בשכונות עמישב ושיכון בילינסון ממערב ומצפון נמצא מחנה סירקין. בתוך השטחים החקלאים המזרחיים של הכפר עוברים כביש חוצה ישראל (מס' 6) ומסילת ברזל. השטחים הדרומיים של הכפר תחומים על ידי כביש 471. אדמות הכפר נקנו על ידי הקרן הקיימת באוגוסט של שנת 1934 מבעלי הקרקע הערבים – עומר אל ביתר ואחרים.  המייסדים היו פועלי בנין ופועלים חקלאים  אליהם הצטרפה קבוצת עולים מגרמניה, עלו לקרקע ביום 1.4.1936. בשנים 1936-1939 הכפר שימש כמאחז יהודי במשך המרד הערבי הגדול, וההגנה השתמשה בו במאבקה בערבים בסביבתו, ולהסלקת כלי נשק בלתי חוקיים. כן שימש הכפר, עד למלחמת השחרור כמוצב החוץ המזרחי של  פתח תקוה והיווה חיץ בין המושבה לבין אזורי ההר שהיה מאוכלסים בכפרים ערבים עויינים.
שטח המשבצת של הכפר כ – 2,000 דונם. כמחצית השטח מהווה אזור המגורים המכונה חלקות א'. המחצית השניה הם השטחים החקלאים הנמצאים בהיקף הכפר. בכפר יש 186 חלקות מגורים בשטח 5 דונם כל אחת (למעט 5 חלקות קטנות יותר). ל – 55 חברים המאוגדים במסגרת האגודה החקלאית קמה יש חלקות נוספות המכונות חלקות ב' ששטחן נע בין דונמים בודדים (לאור הפקעת שטחים) ועד 30 דונם.
כיום מתגוררות במקום כ- 250 משפחות. והוא עומד בפני הרחבה שתכפיל את מספר המשפחות בכפר.

שכונת בילינסון – שכונת מגורים שהוקמה בתקופת המנדט על אדמות שנקנו מהכפר הערבי פג'ה. צמודה לכפר סירקין. השכונה כוללת רק בתים צמודי קרקע. בשנים האחרונות גבר הביקוש לשכונה ובתים קטנים וישנים מפנים את מקומם לבתים מפוארים רחבי מידות.

*****

מחנה כפר סירקין נבנה בראשית שנות ה-40 על ידי חיל האוויר המלכותי הבריטי. בשנים הראשונות של מדינה נמצא בית ספר לטיסה הראשון של חיל האוויר. משנת 1954 ועד שנת 1966 נמצא בית הספר לקצינים עד מעברו למיקומו הנוכחי במצפה רמון. במחנה גדול זה נמצאו מחסני חירום של מספר יחידות לוחמות מקרב מערך המילואים ויחידות נוספות מהמערך הקרבי הסדיר. הבסיס נמצא בלב אזור מאוכלס ומוקף בשכונות בילינסון, קריית אלון, יוספטל, עמישב, הדר גנים ומושב כפר סירקין, תלונות רבות נשמעות מצד שכני הבסיס על הרעש הרב והפגיעה באיכות החיים. שטח הבסיס הוא נכס נדל"ן יקר ערך ושנים רבות מיועד לפינוי לטובת בניה אזרחית. בין משרד הביטחון ועיריית פתח תקווה מתנהל קרב איתנים על התוכנית של הבניה לאחר פינוי המתחם. משרד הביטחון דורש הקמת 12,000 יחידות דיור תמורת פינוי המתחם, לעומת עיריית פתח תקווה שמעוניינת בהקמת 6,000 יחידות דיור בלבד, יחד עם שטחים פתוחים, פארקים ומכללה.

הדר גנים הוקמה בראשית שנות ה־90 בשטחה של שכונת עמישב. השכונה צמחה מאוד וכיום היא עדיין מתרחבת צפונה ומערבה ומתחילה לגבול בצומת סירקין ובשכונת שעריה ובמזרחה מחלפון שמחברה לכביש מכבית (471). השכונה מאופיינת בשלוש שיטות בניה, העיקרית בהם היא השיטה הרוויה. השיטה הנוספת מכונה " גג־גן" – מבנים בני שתי קומות, דירה אחת מעל, כוללת גג, ואחת למטה, כוללת גן. השיטה הנוספת הנפוצה שם היא שיטת הקוטג'ים הטוריים. בסוף שנות ה־90 התרחבה מאוד השכונה ובהמשך רחוב מנחם בגין נבנו מספר מתחמים שכל אחד מהם מיועד לציבור משלו כגון: גני הדר ויוצאי חברון (ליטאים), קריית בעש"ט (חסידים), בינת לעיתים (ספרדים), החושן (דתיים לאומיים), וכן אזור של עולי אתיופיה ואזור של עולי חבר העמים.

קטע חמישי,
מצומת סירקין לעין גנים

עין גנים היה שמושב פועלים שמהווה היום שכונה ורחוב במרכז פתח תקווה. מקובל להגדיר את עין גנים כמושב הפועלים הראשון. שם המושב נועד לתאר את אופיו כעיר גנים ורווחה עבור הפועלים שיועדו להתיישב במקום. מקור השם הוא בעין גנים (אתר מקראי), המוזכר בספר יהושע (י"ט, כא / כ"א, כט).
עין גנים הוקם על ידי הוועד האודסאי שפעל להקים מושב עבור פועלים בני העלייה השנייה בסביבת פתח תקווה. הוועד רכש חלקה של כ-500 דונם מאדמת פג'ה, חלקית בעזרת הלוואה שנתקבלה מהקרן הקיימת, וחילקה אותו לשלושים חלקות שימכרו לפועלים שישלמו עבורו במשך 7.5 שנים. בחול המועד סוכות של 1908 חגגו הפועלים את ייסוד המקום. הפועלים היו בעיקר בני העלייה השנייה, שהועסקו עד כה אצל איכרים במושבה פתח תקווה. עד מהרה הפכה עין גנים למרכז רוחני של ראשי תנועת העבודה
המושב עוצב מתחילתו כרחוב, וחלקות הפועלים השתרעו משני צדיו. הקרקע חולקה שווה בשווה בין שלושים ואחד בתי אב. מצדו הצפוני של הרחוב השתרעו חלקות נוספות ששימשו לעיבוד חקלאי אינטנסיבי יותר ולמרעה. החלוקה המקורית הותירה גם קרקעות במרכז המושב למבני ציבור ולנותני שירות כדוגמת מורים וחנוונים.
ב-1920 התכנס בעין גנים הארגון להקמת מושבי עובדים בארץ ישראל. במהלך שנותיה הראשונות התגוררו בה גם רבים מראשי תנועת העבודה, בהם דוד בן-גוריון, יוסף חיים ברנר ושמואל דיין.
כאמור, בשנת 1937 הוכרזה פתח תקווה כעיר. הכרזה שהגבירה את תנופת הבנייה והביאה לכך שהעיר הלכה וגדלה, והחלה להתקרב אל המושב ו"לבלוע" אותו. בשנת 1939 סופח המושב רשמית לפתח תקווה ומאז החל לאבד את הייחודיות שלו. בשנת 1940 בקשו רבים מעין גנים לעבור להשתייך למועצה הכפרית של פתח תקווה ולא להשתייך לעירייה הכללית. השטחים החקלאים הלכו והצטמצמו עד שלבסוף הפכו כולם לשטחי נדל"ן, כשבהדרגה החלו הבתים המקוריים להיהרס. התופעה הגיעה לשיאה בשנות השמונים
כיום ניתן למצוא רק שרידים מעטים מאוד מהמושב. למעשה הזיכרון המרכזי מהמושב הוא בשמו של הרחוב שפעם היווה אותו. עניין זה הביא לכינוי הידוע "מושב שהוא רחוב".
מקור, הרחבה והפניות

 

אסון הבונים, שאירע ב-11 ביוני 1985, כ"ב בסיוון תשמ"ה, הוא תאונת רכבת שבה התנגשה רכבת באוטובוס שהוביל תלמידים מחטיבת הביניים של בית ספר ברנר בפתח תקווה לטיול שנתי, בקרבת מושבהבונים. באסון נהרגו 22 בני אדם: 19 תלמידים, מחנכת הכיתה, נהגת האוטובוס ואם מלווה. היה זה אסון הרכבת הגדול בתולדות מדינת ישראל, והשני בחומרתו בתולדות הרכבת בארץ ישראל (ב-17 בספטמבר1939 ארעה תאונת הרכבת בצריפין בה נהרגו 29 בני אדם בהתנגשות של רכבת ואוטובוס). הרחבה בעניין

קטע שישי לעבר מרכז העיר

מבנה קולנוע היכל הוקם באמצע שנות הארבעים של המאה הקודמת, ובמהרה הפך לאמצעי הבידור המרכזי שאליו נהרו רבבות מתושבי העיר והסביבה. השטח עליו הוא נמצא היה שייך באותה תקופה להסתדרות העובדים הכללית, ובמהלך השנים נחתמה שותפות עם יזמים פרטיים והמקום פעל במשותף.
במהלך שנות ה-80' רכש יורם גלובוס, יו"ר רשת בתי הקולנוע הארצית "גלובוס גרופ", כמחצית מהשטח שעליו נמצא בית הקולנוע, ומאז הוא הפעיל אותו בשותפות מלאה עם ההסתדרות.
בשנת 1984 התחוללה "פרשת קולנוע היכל" כאשר ראש העירייה דב תבורי החליט לאפשר הקרנת סרטים ב"קולנוע היכל" בליל שבת, בעוד ששומרי השבת, דתיים לאומיים וחרדים, התנגדו לכך. הפרשה התפרסמה והפכה לדוגמה בולטת לנקודת חיכוך בין דתיים לחילונים, ולמקרה-בוחן באשר ליישום ה"סטטוס קוו.
בשנת 2003 הפסיק הקולנוע את פעילותו בשל חוסר רווחיות, וכן בשל הצורך בהשקעה כספית כבדה לאור בעיה בהוצאת רישיונות ההפעלה. בשנת 2009 החלה ההסתדרות לנהל משא ומתן עם גלובוס לצורך הריסתו. כנראה שההסתדרות מעוניינת להשיב לידיה את חלקו של גלובוס, ובכך לאפשר לה להגיש תוכניות בנייה עתידיות מטעמה לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה. המגמה שהסתמנה הייתה להקים על המקום מגדל משרדים. המטרה היא לבצע עסקה נדל"נית משולבת, שתאפשר לקבלן הנבחר לבנות את המגדל. בתמורה תקבל ההסתדרות משרדים בקומה אחת לפחות, ומחצית מהבניין יהיה בבעלותה. מאז שהקולנוע פסק ולפעול ועד רגע זה הבניין עדין עומד נטוש על תילו.

בית הכנסת בית יעקב, המוכר יותר כבית הכנסת הגדול, הוא בית הכנסת המרכזי של העיר פתח תקווה. בית הכנסת שוכן ברחוב חובבי ציון ונקרא על שם ג'יימס (יעקב) מאיר רוטשילד, אביו של הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. בית הכנסת נבנה במשך כעשור, החל משנת 1890, בעקבות קבלת תרומה מאודסה, אך הבנייה נעצרה לאחר כשמונה שנים עקב מחסור בכסף. משהגיע הברון רוטשילד וראה שבניית בית הכנסת נעצרה, תרם את הכסף הדרוש לסיום בניית בית הכנסת, והבטיח שעד ראש השנה יהיה בעיר בית כנסת גדול כמו במקווה ישראל.
מקור והרחבה

 

מבנה משטרת פתח תקווה הוקם על ידי ממשלת  ארץ ישראל  בראשית שנות ה-40 של המאה הקודמת מדגם מצודת טיגרט. מצודת טיגרט זו הייתה אחת מ-65 המצודות שנבנו ברחבי הארץ בצמתים ומקומות אסטרטגים וטקטיים על כבישי האורך והרוחב של הארץ בעקבות הלקחים שהופקו לאחר סיום המרד הערבי הגדול. להרחבה מאמר מצודות טיגרט –  שלטון וביטחון בכפיפה אחת ומאמר נוסף תכנון מבצרי המשטרה ( טגרטים) בארץ ישראל.

קטע שביעי מערבה לפארק פתח תקווה

נווה גן – שכונה קטנה ויוקרתית בצפון העיר פתח־תקווה, מצפון לציר ז'בוטינסקי ומדרום לשכונת אם המושבות. השכונה נחשבת כאחת השכונות הטובות בעיר. בשכונת נווה גן נמצא הבניין הגבוה בעיר.

בית החולים בילינסון המהווה חלק מהמרכז הרפואי רבין (הכולל גם בית חולים השרון ובית חולים שניידר). בית החולים הוקם בין פתח תקווה לתל אביב ב-27 באוקטובר 1936. מטרתו הייתה להעניק שירות רפואי לבני היישוב המתגוררים במושבות השרון. הקמתו של בית החולים התאפשרה הודות לתרומה של פועלי ארץ ישראל שהקדישו שני ימי עבודה כל אחד למטרה זו. בית החולים תוכנן על ידי האדריכלים אריה שרון ובנימין אידלסון, ובתחילה נקרא "בית החולים למושבות יהודה והשרון" וכלל עם הקמתו רק כ-70 מיטות. כשלושה שבועות לאחר הקמתו נפטר ד"ר משה בילינסון, היוזם של הקמת בית החולים ויו"ר הוועד המפקח של קופת חולים, ובית החולים הוסב על שמו. בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים נפתח הבניין המרכזי של בית החולים. בשנת 1955 אני נולדתי בו. מספר שנים קודם נולד בו מיכאל סופר.

קטע שמיני
דרומה לגן יד לבנים
ברמת ורבר
ולגן העצמאות

קטע תשיעי דרומה בכפר גנים א'
לנקודה הגבוהה בעיר
ולהלאה לכפר גנים ג'

כפר גנים ממוקמת בחלקה הדרומי של העיר ונהוג לחלק אותה לשלוש תתי שכונות:
כפר גנים א' (הישנה) החלק הוותיק והגדול ביותר של השכונה. חלק זה מתפרס מרחוב כץ דרום-מערבה עד לרחוב הנשיאים ולרחוב יהלום. בחלק זה מצוי בית חולים השרון. בשכונה 3,111 משקי בית.
כפר גנים ב' חלק שנבנה ברובו בשנות השמונים ומתפרס מרחוב הנשיאים דרומה עד רחוב יטקובסקי בשכונה 1,876 משקי בית.
כפר גנים ג' (החדשה) מתפרסת מרחוב העצמאות / מסקין במזרח, עד לדרך רבין בקצה המערבי של העיר. השכונה החלה להיבנות לפני 12 שנים על שטחים חקלאיים (בעיקר פרדסים) שהיו שייכים לראשוני כפר גנים. כיום מאוכלסת ברובה, אך עדיין נמצאת במהלך בנייה. הוקמה בתחילת שנות ה-2000 על מתחם שהיה כולו פרדסים והפרויקט הראשון בה היה של חברת שיכון עובדים ברח' מייזנר. מתאפיינת בבניה של מבנים עד 9 קומות, לרוב, וכן בתים צמודי קרקע. בשכונה 4,253 משקי בית^[1]. גובלת בכבישי אורך ורוחב מרכזיים כמו כביש 4 ו-471 (מכבית), הגישה לכביש 471 התאפשרה רק לאחר בנייתו של כביש רבין.
בת גנים שכונת יוקרה הממוקמת דרומה מחלקו המזרחי של רחוב העצמאות, מתוחמת ברחוב זרובבל במזרח ובכביש מכבית בדרום. בשכונה ישנם רק בתים פרטיים והרבה רחובות ללא מוצא.

שכונת כפר גנים נולדה כיוזמת חקלאות פרטית. היא נוסדה ב-1926 בידי חברה משכנת ששאפה ליצור שכונת גנים מרווחת עבור חקלאים בני המעמד הבינוני והייתה קשורה בדומה לגת רימון הסמוכה עם עולי העלייה הרביעית. שמה של השכונה מבטא נאמנה את הכוונה הזו. במשך הפרעות של שנות השלושים היוותה השכונה קו מגן דרומי עבור פתח תקווה והונהגה בה חובת שמירה של התושבים. במהלך שנות החמישים יושבו בשכונה עולים חדשים מעיראק ובמהלך שנות השישים נקלטה קבוצה נוספת של דוברי אנגלית. השכונה שהלכה וגדלה החלה "להיבלע" בתוך פתח תקווה. בשנת 1962 אוחדה השכונה עם העיר.
עד שנות השמונים שמרה השכונה מבחינות רבות על צביונה החקלאי אבל החל משנות השמונים החלו להיכרת כל הפרדסים והבתים צמודי הקרקע פינו את מקומם לרבי קומות. בשנות האלפיים החלה להיבנות כפר גנים ג', בנייתה חיסלה סופית את הפרדסים שהשתרעו בעבר על כל השטחים של כפר גנים ב' ו-ג' כמו גם על שטחיה של נווה עוז החדשה, עד לגבעת שמואלו לפרדסיה השכנים של גת רימון. כיום כמעט ולא ניתן למצוא שרידים לשכונה המקורית וגם אם הם בנמצא הם בדרך כלל עומדים לפני הריסה. חלקות פרדס קטנות נותרו באזורי הבנייה בכפר גנים ג' אך אלו צפויים לההרס בקרוב. הזכר המרכזי שנותר מאותה שכונת גנים הוא הדימוי האלטיסטי והאוכלוסייה היחסית חזקה מבחינה סוציו אקונומית

כיכר גורן ברחוב בעצמאות 65, מעוז הדמוקרטיה ווהפגנות נגד השחיתות השלטונית. מקום ההפגנות מוצאי שבת נגד היועמ"ש ד"ר עו"ד אביחי מנדלבליט שהחלו בשלהי שנת 2016 ובזמן הסיור מניינן היה 120.

קטע אחרון,
מכפר גנים ג'
לדרך יצחק רבין
בדרום מערב העיר
וחזרה לספורטק בקריית אונו

*****

סוף דבר

טיול מענג ונעים זה
שנערך במזג אוויר נפלא
נמשך שלוש וחצי שעות
מתוכן שלוש שעות רכיבה
וחצי שעה עצירות בעיקר להסבר וצילום

*****

פתח תקווה היא עיר גדולה, מעניינת,
מגוונת ורווית היסטוריה
בסיור זה היכרנו את שכונות דרום העיר, מזרחה ומרכזה.
אין ספק שעל מנת להכיר אותה יותר,
נדרש לפחות עוד סיור
שיעבור גם בחלקיה הצפוניים של העיר
אליהם לא הגענו הפעם.
נגיע אליהם בזמן הקרוב כדי להשלים את התמונה

*****

תודה
ליונה בקלצ'וק
שנענה בהתראה קצרה לבקשתי
להכין ולהוביל את הטיול
ולעמית ומיכאל חברים
ושותפים לדרך

 

לטיול זה בג'יפ יצאנו גיל מועלם ואני בחלק האחרון של חורף תשע"ט, ביום שלישי (5/3/2019).


התכנון המקורי היה לצאת לטיול אופניים תכננו לרכוב ברמת הגולן אתמול.


שפע הבוץ מנע מאיתנו לממש כוונה זאת.


לחליפין גיל הציע שנצא לטיול בג'יפ לאורך רמת הגולן עד מורדות החרמון ונהינה ממראות החורף ובעיקר מזרימות המים ושפע הפריחה.


כך היה לקראת השעה 10:00 יצאנו לדרך מביתו של גיל בגבעת יואב.

*****

המסלול:
נסיעה מנהלתית
מגבעת יואב
לגבעת אורחה
(תל ג'וחדר)
לאורך ציר הנפט
עד תל פחאר

כביש הנפט (Petroleum Road, מכונה גם ציר הנפט) הוא כביש אספלט אורכי משובש ברמת הגולן בבעלות פרטית באורך של 47 ק"מ, הנמשך מהגבול הסורי סמוך להר פרס במזרח הגולן המרכזי, ועד גבול לבנון בצפונו של הגולן, סמוך לע'ג'ר. שמו של הכביש נגזר מקו צינור הנפט "טראנס-אראביאן פייפליין" (Trans-Arabian Pipeline Company, "צינור הנפט הטרנס-ערבי") שלאורכו הוקם. כביש זה הוא חלק קטן מציר רצוף המלווה את צינור הנפט לכל אורכו.
צינור הנפט הטרנס-ערבי הוקם במסגרת יוזמה משותפת של מספר חברות אמריקאיות, והוא נמתח לאורך 1,214 ק"מ מקייסוימה שבערב הסעודית ועד נמל צידון בלבנון. במלחמת ששת הימים השתלטה ישראל על קטע באורך של 47 ק"מ מהצינור, אך אפשרה את המשך פעולתו. עם זאת, בשל בעיות שונות הלך הצינור ויצא מכלל שימוש, וכיום אינו פעיל עוד. כיום נעשה שימוש בצינור כדי להעביר מים מקידוחים שונים בגולן.
כביש הנפט נסלל ככביש שירות לאורכו של הצינור. אורכו של הכביש המלווה את צינור הנפט בתחומי ישראל הוא 45 ק"מ. 2 הק"מ בקצהו הדרומי נהרסו בהקמת מערכת הקו הראשון בגבול עם סוריה. בנוסף, קטע בן 4 ק"מ בקצהו הצפוני של הכביש אינו נחשב בדרך כלל כחלק מ"כביש הנפט", והוא מוכר כחלק מכביש 999 (כביש הר דב). בשל כך שציר הנפט הוא כביש פרטי שאינו מתוחזק על ידי החברה הלאומית לדרכים בישראל, לא הוצמד לו מספר. הקטע שבין צומת קשת וצומת נפח עובר בשטחי אש ולכן יש לתאם עם רשויות הצבא טרם הנסיעה בו.
בשנת 2015 הסתיימו עבודות שיפוץ על ידי רשות הטבע והגנים. קטע הכביש שבין צומת רוויה לצומת בניאס שופץ והוא בטוח לנסיעה לכל סוגי הרכב. במסגרת העבודות הוקמו ארבעה מצפורים לאורך הקטע. כמו כן הוסרו גדרות בחלק מן התוואי כדי לפתוח מסדרון אקולוגי לאורך הגולן.

*****

המשך:
עלייה לעין פית,
מעל ערוץ נחל סער,
לעבר עין קיניה,
המשך טיפוס לעבר נמרוד,
וגלישה למ'גדל שמס,
לאורך חלקו העליון של נחל סער
עד ברכת רם
סיום במסעדה
חזרה לגבעת יואב

בטיול זה עברנו במקומות בהם רכבנו באופניים בחמישה טיולים קודמים:
* מאלרום דרך מורדות חרמונית אל בוקעתא וברכת רם והלאה למסעדה ויער אודם, יולי 2017
* מצומת נטור (בג'וריה) דרך גבעת אורחה (גו'חדר) לתל פארס, הלאה לח' פרג' וחזרה דרך ציר המפלים, ספטמבר 2017
* מדרונות מרכז הגולן, בין קצרין במערב ובין חושניה והר יוסיפון במזרח, אוקטובר 2017
* געש בגולן, הר יוסיפון, רכס בשנית, עין זיוון, בקעת קוניטרה, לוע אביטל ואורטל, יוני 2018
* צפון רמת הגולן, בין צומת וסט, הר בנטל ויער אודם, אוקטובר 2018

*****

קטעי המסלול והמראות

*****

חלק ראשון,
בגבעת אורחה
כניסה ציר הנפט
עד צומת קשת

במלחמת יום הכיפורים היה חלקו המרכזי והדרומי של "ציר הנפט" בגולן שדה קרב חשוב, הן בקרב לבלימת התקפת השריון הסורי, והן במתקפת הנגד של צה"ל. בשלב הראשון של המלחמה, בליל 6-7 באוקטובר 1973, הצליח הצבא הסורי להבקיע את קו ההגנה של צה"ל בדרום ובמרכז רמת הגולן. בקרב הבלימה הנואש על ציר הנפט וציר פלא מילא תפקיד עיקרי גדוד 266 מחטיבה 179 בפיקוד סא"ל עוזי מור. כל הטנקים שלו נפגעו (להוציא שניים), 20 מאנשיו נפלו בקרב, 42 נפצעו ואחד נפל בשבי. אך לחימת הגבורה שלו עם הלחימה המופלאה של מעט הטנקים הסדירים ("כוח צביקה" ומפקד חטיבה 188), סגרה את הפער, שנוצר במרכז הגולן בעקבות התמוטטות מערך הכוח הסדיר, ואפשרה כניסה מאורגנת לקרב של חטיבות המילואים. על גילוי המנהיגות, אומץ-הלב והגבורה היחידים במינם, שגילה בתנאי לחימה קשים של מעטים מול רבים, קיבל סגן צביקה גרינגולד את "עיטור הגבורה".

****

****

חלק שני,
מצומת קשת עד
מחנה נפח
אגן ניקוז של נחל יהודייה
ונחל זוויתן
חוצה שטח אימונים

****

לאחר כיבוש רמת הגולן במלחמת ששת הימים, המציאות הפיזית שהייתה ברובה ריקה מאוכלוסייה או מעיבודים חקלאיים, הולידה את ראשית הקונפליקט בין האזרחים לצבא. אזור רמת גולן קסם למוסדות המיישבים, ובתמיכת הממשלה ביקשו לנצל את השטח הריק והנוח יחסית להתיישבות ולחקלאות. הדבר נעשה בשלבים. במרוצת השנים, משנת 1967 ועד שנת 1973, טרם מלחמת יום הכיפורים, הוקמו כתריסר יישובים חדשים ובכללם היאחזויות נח"ל. השטחים הפתוחים המישוריים נוצלו על ידי המתיישבים לגידולי פלחה, במדרונות המתונות של הבזלת ניטעו מטעים ורובם שימשו למרעה הבקר. יחידות הצבא שחנו במחנות לאורך הרמה והיו בכוננות למקרה של פעילות ביטחונית ניצלו את השטחים הפתוחים הסמוכים למטרות אימונים. במרוצת השנים נסגרו בצו המושל הצבאי לצורכי אימונים כ-ֿ20 אחוז משטחי רמת הגולן, ובכללם העיר הנטושה קוניטרה ששימשה עד מלחמת יום הכיפורים לאימוני לחימה בשטח בנוי. שְנִיוּת זו של השימוש הכפול בשטח, לצורכי אימונים, אך גם למטרות חקלאיות ארעיות, בעיקר מרעה בקר, על אף היותו ריק מאוכלוסייה, יצרה בהמשך עימות בין הצבא למתיישבים, אותו כינה אלוף פיקוד הצפון בראשית שנות השבעים, מרדכי גור, "הוויכוח – הטנקים מול פרות".
הרחבה נוספת של שטחי אימונים נעשתה בעקבות חתימת הרמטכ"ל רא"ל רפאל איתן ביולי 1982 על צו סגירת שטחים ברמת הגולן. חתימת הרמטכ"ל על צו זה נדרשה לאחר השינוי במעמד הגולן שהוחל עליו שנה קודם לכן החוק הישראלי, חוק רמת הגולן. צו זה החליף את הצו הקיים של אלוף פיקוד הצפון שנחתם מכוח סמכויותיו כמפקד הצבאי של האזור. על פי הצו החדש נסגרו שטחים, בעיקר ברצועה שבמרכז רמת הגולן – מהר אודם וקלע בצפון, דרך אזור נפח במרכז ועד אזור הר פֶּרֶס וגבעת אורחה בדרום. אלה היו שטחי אימונים שיחידות צה"ל התאמנו בהם מאז תום מלחמת ששת הימים. רצועת שטחי אימונים זו הייתה אזור שהנוכחות האזרחית בו הייתה דלילה יחסית, פני השטח טובים לתמרון שריון, ורוחב רמת הגולן בה הוא הגדול ביותר, נתון חשוב לעניין טווחי בטיחות ירי. חתימת הרמטכ"ל על צו סגירת השטחים ברמת הגולן קיבעה את הנתון שהשטחים שנסגרו לצורך אימונים היוו חמישית משטח הרמה, עובדה שעתידה במרוצת השנים להחריף את העימותים עם צורכי ההתיישבות האזרחית ועם השמירה על ערכי טבע ונוף.

************************************

מאמצע שנות השבעים החל ברמת הגולן תהליך פיתוח אזרחי מואץ, בד בבד עם הגדלת הנוכחות הצבאית. שני תהליכים מנוגדים אלה גרמו ל"מאבק" על שימושי הקרקע ולהפרעה בשטחי האימונים. לאחר מלחמת יום הכיפורים הרבו יחידות העוצבה המשוריינת הסדירה שהוצבה ברמת הגולן להתאמן בשטחי האימונים הצמודים למחנותיהם, הן לצורכי הכשרה הן לצורך שמירה על כשירות מבצעית. שטחי האימונים ברמת הגולן, ובעיקר אלה שבמרכזה, נוצלו באופן אינטנסיבי גם בשל גודלם שאִפשר אימוני תמרון וירי. כדי להגדיל את התחום והרצף שלהם נחסמו מדי פעם כבישי הגולן. כך יכלו כוחות גדולים לערוך בהם תרגילים צבאיים. לנוכח תנאי השטח המיוחדים של רמת הגולן נערכו בהם במחזוריות תלת חודשית אימוני הקיץ והחורף של חטיבות חיל הרגלים. שהייתן ברמת הגולן נוצלה לשילוב של אימונים ומוּכנוּת בכוננות ללחימה. בתוך שטחי האימונים נבנו יעדים שדימו את שדה המלחמה הסורי. רמת הגולן הייתה לשדה אימונים אידאלי עבור הצבא.
לאחר הסכמי הפסקת האש עם הסורים (1974), נעשו ברמת הגולן תיקוני גבול מזעריים, בעיקר בשתי גזרות – פתחת קונטרה ופתחת רפיד. עקב החזרת שטחים אלה לסוריה החלה מקננת אצל המוסדות האזרחיים התחושה שבעתיד עלולים להימסר לה שטחים נוספים במרכז רמת הגולן שהיה ריק מיישובים ובו נמצאו שטחי אימונים. לפיכך הם החליטו לעבות את האזור. ואכן הוקמו במרכז הרמה כמה יישובים.
בשלהי שנות השבעים ציין אלוף פיקוד הצפון, אלוף אביגדור בן-ֿגל, כי אחת הבעיות של מתכנני האימונים ברחבי רמת הגולן הייתה ניהול תרגילי אש בקרבת יישובים חקלאיים המעבדים שטחי אדמה גדולים. לכאורה היה אפשר להבין מדבריו, שהיישובים מפריעים לפריסת הצבא, אולם דווקא מהבחינה הביטחונית אי ֿאפשר לוותר עליהם, שכן הם משמשים קו הגנה לשעת חירום מאחורי קו ההגנה הצבאי. דעתו הייתה שההגנה המרחבית, כפי שטיפח אלוף פיקוד הצפון שקדם לו, אלוף רפאל איתן, הפכה כל נקודת יישוב ליחידה צבאית המסוגלת להגן על עצמה. אלוף בן גל ביקש לשמר מצב זה. אלוף פיקוד הצפון ניצב בפני הבעיה כיצד לפרוס את שטחי האימונים ברמת הגולן. באותם הימים היה נהוג לסגור מדי פעם כמה מהשטחים המצויים בתוך אזורי מרעה או הגידולים החקלאיים שנדרשו לביצועם או ליצירת טווחי ביטחון. לפיכך עלתה השאלה האם לא ראוי לסגור אותם לצמיתות. נציגי היישובים מחו לפני אלוף הפיקוד שייגרם להם נזק כלכלי בגין הפסד השטחים. אלוף הפיקוד הסכים לוותר על השטחים שתוכננו להיות שטחי אימונים.

בראשית שנות השמונים, לאחר החלת חוק רמת הגולן (1981), הגבירו תהליכי הפיתוח מצד המוסדות המיישבים ויישובי מרכז וצפון רמת הגולן את החיכוך שבין האזרחים ובין גורמי הצבא מפיקוד הצפון. ממשק זה שבין הפעילות הצבאית האינטנסיבית לזו האזרחית, השפיע מאוד על מערך שטחי האימונים והפעילות הצבאית והאזרחית בתוכם ובשוליהם. היישובים החקלאיים ניצלו כל פיסת אדמה לצורך קיומם. ביזע הם עיזקו את הקרקע הסלעית, ניכשו את העשבייה והקימו מטעים, כרמים ושטחי מרעה לבקר. כמו כן רעו עדרי הבקר של יישובי הגליל העליון ועמק החולה במורדותיה המערביים של הרמה, בקצה המערבי של שטחי האימונים, בין שדות מוקשים סוריים ובשטחים שהצבא פינה ממוקשים. בגלל הקשר הבלתי אמצעי שנוצר בין המפקדים למרכזי היישובים ורכזי הביטחון השוטף, הייתה התנהלות החקלאים ברמת הגולן מול הצבא לעניין הפעילות בשטחי האימונים הדוקה וחריגה בשונה מאזורים אחרים בארץ. סגירת צירים, שימוש בשטחי כינוס, או אזורים לפריקת כלי רכב משוריינים בסמוך ליישובים, קביעת סידורים מיוחדים למניעת פגיעה בכבישים בגלל חצייתם על ידי שרשראות כלי רכב קרביים, ושילוב מסיבי של היישובים בהגנה המרחבית – כל אלה הידקו את הקשר שבין היישובים לצה"ל. לכן גם הפניות בממשק הקשור לפעילות בתוך שטחי אימונים לצרכים חקלאיים נעשו בדרך כלל על ידי דרג המתיישבים המקומי בתמיכת המוסדות המיישבים ישירות לאלוף פיקוד הצפון או למפקד העוצבה ולא "בצינורות העבודה המקובלים" – באמצעות פנייה מסודרת למשרד הביטחון או למטכ"ל.
מבחינת המתיישבים שיטת "סאלמי" זו שנקטו בה הניבה תוצאות חיוביות. ראשית מוקם היישוב בתוך שטח האימונים, בדרך כלל בקצהו. לאחר מכן פנו הגורמים האזרחיים וביקשו להקטין את היקף הפעילות בגלל הרעש וההפרעה לשגרת החיים שנבעו מהאימונים. לצבא לא היה עניין להתעמת עם התושבים ולכן הוקטן נפח האימונים באזורים אלה. עם ירידת אינטנסיביות האימונים היה אפשר לחדור לשטחים לצורכי עיבודים חקלאיים, נטיעת מטעים וכרמים, ובעיקר מרעה בקר, ולצורך אחזקתו הוכנסו שקתות, גדרות בקר, נקודות האבסה, ואף נבנו מאגרי מים. לא אחת קרה שהעדרים חצו את התחום שסימנו הרועים, ומקצתם אף נהרגו מהירי. האוכלוסייה הדרוזית בצפון רמת הגולן נהגה באופן דומה. רועים משני הכפרים הדרומיים, מסעדה ובוקעתא, מגדלי עדרי הבקר, רעו בשטחי האש שבצפון רמת הגולן, חדרו לשטחים אלה וכמו היהודים הציבו בהם שקתות, גידור ותשתית למכלאות הבקר
***********************
בשלהי שנות השמונים פגע הקיום של הצבא וההתיישבות זה ליד זה ברמת הגולן ביכולת הסדירה של האימונים. ההבנות שסוכמו בדרג המקומי יצרו סדר שסייע לכלל הגורמים להימנע מתקלות בשל הקרבה המסוכנת שבין פעילות הצבא לזו של האזרחים, אך בה בעת הוא הפריע באותה מידה ופגע בתפקוד הצבא. לצה"ל הייתה מלוא הסמכות לשימוש בשטח בלי הפרעה אך זו לא נוצלה. הצבא ניסה להגיע לפתרון שיהיה מוסכם גם על הגורמים האזרחיים. ברקע עמד הצורך הצבאי להמשיך ולהתאמן ברמת הגולן בשילוב עם כוננות מול הצבא הסורי. אבל על האימונים הוטלו הגבלות בגלל צמצום כיווני הירי עקב הימצאות היישובים בשולי שטחי האימונים, או בשל מגבלות תמרון בגלל הימצאות שטחי מרעה או בגלל הימצאות מאגרי מים. כדי לשנות את המצב הכינה מפקדת חילות השדה, בשיתוף מפקדת פיקוד הצפון ומפקדת האוגדה, תכנית אב לארגון מחדש של שטחי האימונים ברמת הגולן. התכנית שיקפה מצד אחד את הצרכים הצבאיים שקיימים והעתידיים, ומהצד האחר את האילוצים שיצרה המציאות האזרחית. משהוצגה התכנית לראשי המועצה האזורית גולן, הם ציינו שמשנת 1968 ועד שנת 1982 הם עיבדו ופיתחו את כל שטחי הרמה בלי הפרעה. שטחים שהיו בשימוש צה"ל הוקצו גם להם על ידי ממ"י באמצעות רשות המרעה. לטענתם סגר צה"ל מדי פעם בתיאום אתם, חלק מהשטחים לצורכי אימונים. לדבריהם, ההגבלה עליהם החלה בשנת 1982, לאחר קבלת חוק רמת גולן, הרמטכ"ל הוציא צו סגירה קבוע לשטחים שנועדו לאימונים. כן טענו שלהבנתם שטחים שפותחו בעבר לשימוש חקלאי ומשמשים גם לאימוני צה"ל הם "שטחים משותפים". הם הציגו את דרישותיהם כדי לאפשר המשך שימוש חקלאי במקביל ולצד האימונים. לדבריהם ניתן היה להגיע להסכמות והבנות להמשך שיתוף הפעולה. כך ביקשו שייקבע נוהל מפורט לשימוש בכל שטח אימונים – ייאסר ירי תותחים וטנקים סמוך ליישובים לאחר השעה 23:00; ישולמו פיצויים בגין פגיעה בתשתית חקלאית בתוך ומחוץ לשטחי אימונים; ייקבע תוואי גידור הבקר בתוכם; תוסדר הרעייה בזמן שלא יתקיימו אימונים; ייקבע מנגנון לתיאום כניסה לשטחי אימונים ול"שטחים משותפים". עוד ביקשו שאם יומרו שטחים חקלאיים ויוסבו למטרות אימונים תממן מערכת הביטחון את עלות השקעות החקלאים שלא מומשו.
גם נציגי המועצה האזורית גליל עליון (כמייצגת את הקיבוצים שמיר, להבות הבשן, גונן ושניר) התייחסה לפרטי התכנית, ובעיקר לרעייה של עדרי יישובי המועצה בשטחי האימונים במורדות הצפוןֿמערביים של הגולן. לטענתם, שטחים אלה הוקצו להם על ידי משרד החקלאות עוד בשנת 1969, שנים לפני הוצאת צו הסגירה. כבר טענו שהרחבת שטחי האימונים במדרונות המערביים תקרב את האימונים ליישובים. הם דרשו לדעת מהי רמת הסיכון של היישובים לנוכח החריגות שבוצעו גם בלי הרחבת שטחי האימונים. כמו המועצה האזורית גולן, גם הם דרשו לקבוע הסדרים לביצוע האימונים בשטחי האימונים הקיימים, לקבוע דרך לפצות את החקלאים עקב נזקים (שרפות והרס תשתית חקלאית) שנגרמו בעבר עקב האימונים וכן למסד את התיאום בין מפקדת האוגדה ובין היישובים למנוע אימון מחוץ לשטחים הסמוכים ליישובים. בדצמבר 1992, עם גמר הכנת התכנית, לאחר שיושבו ההדורים, היא סוכמה על דעת כולם, וכן נקבע נוהל לאופן ליבון בעיות בזמן אמתי לכשיתעוררו בעתיד מחלוקות.

****

הקרב על נפח במלחמת יום כיפור היה קרב שריון גדול, שנערך ב-7 באוקטובר 1973. הקרב היה אחד הקרבות המכריעים במסגרת קרבות הבלימה שניהלו כוחות צה"ל נגד כוחות סוריים עדיפים, שחדרו לשטח שבשליטת ישראל ברמת הגולן. מחנה נפח היה ועודנו המחנה הצבאי המרכזי ברמת הגולן. באותה העת הוא שימש כמפקדת אוגדה 36 בפיקודו של תא"ל רפאל איתן, שהייתה האוגדה הסדירה של פיקוד הצפון.
במהלך הקרב הצליחו כוחות שריון ישראליים בסדיר ובמילואים לבלום את המאמץ הסורי להשתלט על מרכז רמת הגולן, ועל צומת הדרכים החשוב סמוך למחנה נפח, למרות שספגו אבדות כבדות במהלכו. במהלך היומיים הבאים המשיכו הסורים לנסות להשתלט על מחנה נפח ועל הרכסים השולטים עליו, אך כל התקפותיהם נבלמו על ידי כוחות צה"ל בגזרה זו. כוחות צה"ל אף עברו למתקפת נגד ועד ה-10 באוקטובר הדפו את הכוחות הסוריים אל מעבר לקו הסגול. הרחבה והפניות. יש המערערים על הגרסה של סיפור הגבורה של כוח צביקה וחשפו את האמת האחרת ראו מה האמת מאחורי "כוח צביקה"? וגם ובכל זאת, גיבור: רק מעטים היו פועלים כמו צביקה גרינגולד

 

***

חלק שלישי
ממחנה נפח לצומת השריון,
הלאה לצומת אמיר (צומת וסט)
הלאה לצומת קלע

****

חלק רביעי,
מצומת קלע
לאורך ציר הנפט
מעל עמק החולה
עד תל פאחר

****

חלק חמישי
עליה לעין פית
מעל ערוץ נחל סער
עלייה לעין קנייה
הלאה לנמרוד

עֵין פִית הוא כפר סורי הרוס בגובה 550 מ' מעל פני הים. הכפר עין פית הוקם, יחד עם הכפר זעורה הסמוך אליו, בתחילת המאה ה-17 על ידי סורים עלווים. על פי מחקר שערך באזור הארכאולוג גוטליב שומאכר בשנים 1884-1885, אנשי הכפר הגיעו מג'בל אל-אנצריה שבצפון-מערב סוריה (מקורם של העלווים) ונקראו לפי שומאכר "נוציירים", שמם הקודם של העלווים. הכפר הוגדר כמשגשג ומוצלח מאוד אשר נשען על גידולים שונים באזור הכפר ובאדמות עמק החולה, בהם; אורז טבק ובוסתנים של עצי פרי וירקות. לפי שומאכר, בתקופה בה ביקר במקום, בעקבות קרבת הכפר לביצות החולה ככל הנראה גם משום עבודת השדות שם, תושבי הכפר לא היו בריאים.
בפברואר – מרץ 1920 התמקמו בכפר אנשי הכנופיות שארגנו את המרד נגד הצרפתים. במפקד שנערך בשנת 1960 נמצא כי התגוררו בכפר 1,523 תושבים. במהלך מלחמת ששת הימים היה הכפר, יחד עם זעורה, אחד מהיעדים של חטיבה 8, כחלק ממאמץ הפריצה העיקרי של צה"ל לרמת הגולן. הכפר נכבש במהלך הקרב על קלע וזעורה וננטש על ידי תושביו. מרבית בתיו פוצצו על ידי צה"ל לאחר המלחמה.
המקור

*****

חַל סַעַר (וָאדִי חַשַׁבֶּה), נחל המהווה גבול גאוגרפי בן רמת הגולן והחרמון, נשפך אל נחל חרמון כ־300 מטר מדרום למעיין הבניאס.מקורותו של נחל סער בעין סער שמדרום לגבעת הצעקות ליד מג'דל שמס. בהמשך מסלול זרימתו הוא מנקז את בקעת יעפורי ומעיינותיה, ממשיך מצפון לברכת רם, ופונה מערבה סמוך לכפר מסעדה. משם הוא עובר ב"תפר" הגאולוגי שבין סלעי הגיר והדולומיט של מורדות החרמון לבין הבזלת של הגולן. נחל סער נחשב כגבול הגאוגרפי בין הגולן לחרמון. בערוץ הנחל ישנם שני מפלי מים גבוהים: מפל רסיסים – כקילומטר ממזרח ל"גשר הידידות" בכביש העולה לעין קיניה, ומפל סער – ממערב לגשר סער צמוד לכביש 989 העולה לנווה אטי"ב. מפלי המים הם תוצאה של ירידה חדה ברום הנחל לאורך מרחק קצר: ירידה של 550 מטר רום לאורך 6 קילומטר בלבד. לפני כ-120,000 שנים פרץ קילוח לבה מאזור ברכת רם. הנחל התחתר בבזלת זו ויצר את הערוץ הנוכחי. מלבד שני המפלים הגדולים ישנם בערוץ הנחל עוד כמה עשרות מפלונים ואשדות מים קטנים.
במדרון הצפוני, למרגלות היישוב עין קיניה, נצפתה תופעה של גלישת קרקע, הקרויה: "הגלישה הגדולה". המסלע במקום הוא חווארי (סנון) ותלול, ולכן כאשר המדרון רווי במים הקרקע "זורמת" במורד המדרון אל ערוץ הנחל.באופן טבעי הנחל הוא נחל איתן שמימיו זורמים כל ימות השנה. אבל כבר לפני שנים רבות השתמשו תושבי הסביבה במי המעיינות של עמק יעפורי כך שהנחל זרם למעשה רק בחורף. בשנות ה-80 התחילו לשאוב מים מהנחל גם בחורף ומאז זורמים בו מים רק כאשר עוצמת הזרימה בו עולה על ספיקת המשאבות (אחרי גשם חזק), או כאשר המאגרים מלאים, לרוב רק במחציתו השנייה של החורף. בשיאה של עונת הגשמים עשויה זרימתו להגיע לשיעור מרשים, והמוני מטיילים פוקדים אז את מפל סער.בצמחייה הטבעית של נחל סער נפגשים צומח הבזלת של הגדה הדרומית עם צומח הגיר והחוואר של הגדה הצפונית, ומעט צומח-נחלים (בעיקר הרדוף) באפיק. בגדה הדרומית (במפנה צפוני) הצומח הוא חלק מיער אודם, המותאם למפנה צפוני תלול: חורש צפוף מאוד וגבוה למדי בשליטת אלון מצוי עם אלון תולע, אלה ארצישראלית עם אלה אטלנטית, הרבה אחירותם החורש, עוזרר קוצני (וגם עוזרר חד-גלעיני), אגס סורי, ער אציל ולבנה רפואי. בתת-יער מתבלטת שרכיה אשונה מפותחת ושופעת. בגדה הצפונית גולש צומח מורדות החרמון. בקטע שבין עין קיניה למפל רסיסים נחשף במפנה זה סלע חווארי, ועליו עולה חורש בשליטת אלון התולע, עם הרבה סחלבים.
המקור

*****

עין קנייה הוא אחד מארבעת הכפרים הדרוזים ברמת הגולן. מילה "קנייא" פירושה "תעלת מים" – בשל תעלות המים הרבות באזור. הכפר שוכן על מורדות רכס החרמון מעל נחל סער, בגובה של 750 מטרים מעל פני הים. הכפר קיים במיקום זה החל מהמאה ה-14.
בכפר נמצא קבר שעואנה. על פי המסורת הדרוזית, קבורה בו בת מבני ישראל אשר הייתה מתלבשת בבגדי בן כדי שתוכל ללמוד את דרכי האלוהים מחבורה של קדושים.
הכפר הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1982 שמספר תושביו כ-2,000 נפש.
המקור

******

נבי אלייה מקום המציין את פעילותו של הנביא אליהו. נמצא ממערב לכפר הדרוזי מסעדה וממזרח לכפר עין קינייה. מעליו תצפית על נוף מרהיב של עמק החולה כולו. הנהגת העדה הדרוזית פיתחה את האתר לקליטת קהל והחברה הממשלתית לתיירות התקינה את דרך הגישה אל האתר. מקור

 

הדרוזים ברמת הגולן – מאז הופעתם במאה ה-11 ועד סוף התקופה העות'מאנית היו הדרוזים מיעוט דתי, הנלחם על קיומו. את ההיסטוריה הדרוזית, את צורת ההתיישבות ואת המבנה הסוציו-פוליטי של הדרוזים ניתן להבין רק תוך התייחסות למערכת יחסים שבין רוב ובין מיעוט – בין ממשלות ובן קבוצות מיעוטים במזרח התיכון. אולם במערכת היחסים של הדרוזים עם סביבתם יש להבחין בין שתי קבוצות בהתאם למיקומן הגיאוגרפי: הקבוצה הראשונה כוללת את הדרוזים המתגוררים במרכזי ההתיישבות הגדולים כגון בהר הלבנון ובהר חורן, והשנייה כוללת את אלה, המתגוררים באזורי הפריפריה של ההתיישבות כגון בכרמל, בגליל ובגולן.
המאורעות החשובים בהיסטוריה הדרוזית התרחשו דווקא במרכזים, והם שעיצבו את המאפיינים העיקריים (הסוציו-פוליטיים והתרבותיים) של הדרוזים. אך למרות השפעתם של המרכזים בלבנון ובחורן על אזורי הפריפריה יש לאלה האחרונים מאפיינים נוספים, שכן הם רגישים יותר לפגיעה מצד שכניהם או מצד המימשל המרכזי.
אולם היישוב הדרוזי שבגולן וזה המצוי למרגלות החרמון בצידו שהמזרח שונים מן היישובים המצויים באזורי פריפריה אחרים משום שהמיקום הגיאוגרפי העניק להם תפקיד חשוב של קישור בין שני מרכזי היישוב הדרוזי שבחורן ובלבנון, בין יישובי הפריפריה שבכליל ובכרמל וכן בין שני יישובי המרכז.
בשנת 1920, עם תחילת תקופת המנדט, התחלק המיעוט הדרוזי במזרח התיכון בין שלוש יחידות פוליטיות: סוריה, לבנון ופלסטין. בכל יחידה חלו תמורות כלכליות ופוליטיות שונות, שהטביעו את חותמן על האוכלוסייה בכלל ועל הדרוזים בפרט. תמורות אלה הוסיפו אִפיונים חדשים לכל אחת מן הקהילות שבשלוש המדינות.
בשנת 1946 קיבלו סוריה ולבנון את עצמאותן ובשנת 1948 הוקמה, יכדוע, מדינת ישראל. בצל הקונפליקט הערבי-ישראלי נפרדו שלוש הקהיליות זו מזו וכל אחת מהן, הנושאת עמה מטען תרבות פרימודאלי זהה, חייבת הייתה להתמודד עם התמורות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות שהתרחשו בארץ-ישראל.
ארבעת הכפרים הדרוזיים שברמת הגולן: מַגְ'דַל שַמְס, מַסְעַדֶה, בּקְעָתָא ועין קִנְיֶה היו עד 1967 חלק בלתי נפרד מן היישוב הדרוזי שבסוריה. חלו עליהם אותן תמורות כלכליות ופוליטיות כמו על שאר הכפרים הדרוזיים שבסוריה והם הושפעו ממערכת היחסים שהתפתחה בין המימשל בדמשק ובין העדה הדרוזית. בשנת 1967 הותק הקשר בין ארבעת הכפרים הללו ובין העדה הדרוזית שבסוריה, אולם בד בבד עם ניתוק זה חודש הקשר עם הכפרים הדרוזיים שבגליל ובכרמל. הניתוק והקשר המחודש נעשו לאחר שכל אחת משתי הקהילות הדרוזיות (הסורית והישראלית) עברה שלבי התפתחות שונים מבחינה כלכלית, חברתית ופוליטית.
הסטטוס של הדרוזים ברמת הגולן עד שנת 1981 היה סטטוס של אוכלוסייה בשטח כבוש. למרות מדיניות "הסיפוח הזוחל", שניהל המימשל הצבאי מאז שנת 1970 , ראו בדרוזים אזרחים סוריים תחת שלטון צבאי ישראלי. אך החל משסוף שנת 1977 ותחילת 1978 החלו מסתמנים ניצנים ראשונים של משבר ביחסים בין השלטון הישראלי ובין האוכלוסייה הדרוזית בגולן – עובדה שהדהימה את אמצעי התקשורת בישראל וגרמה לעיתונאים ולחוקרים לנסות להסביר את המשבר.
בשנת 1981 התקבל חוק הגולן שסיפח למעשה את הגולן למדינת ישראל. הדרוזים ברמת הגולן קיבלו את החוק במחאה חריפה והכריזו על שביתה כללית, אם כי 5 ראשי יישובים דרוזים בגולן הצטרפו כבר ב-11 בינואר 1978 לקריאתם של ראשי היישובים היהודיים בגולן – לספח את הגולן לישראל באופן מלא. לפי הסטטוס קוו הנוכחי, רוב הדרוזים ברמת הגולן מוכרים כתושבי קבע בישראל, אולם לא כאזרחים. הם רשאים לקבל אזרחות ישראלית, אולם רק מעטים מהם, ניצלו את האפשרות. מי שמחליט להתאזרח בישראל מסתכן בהטלת חרם מצד בני קהילתו. ישראל אינה מכירה בדרוזים ברמת הגולן כאזרחים סורים, ורובם מוגדרים כמי שאזרחותם "אינה ברורה". בינם לבין סוריה מתקיים קשר מוגבל, בעיקר באמצעות שליחת צעירים ללימודים באוניברסיטאות בסוריה. הנהגת הדרוזים שמחוץ לרמת הגולן אינה מתערבת בדרך כלל בסוגיית אזרחותם של הדרוזים ברמת הגולן.
ההתעניינות הרבה בדרוזים של רמת הגולן הייתה פוליטית וניסתה להסביר את התנהגותו הפוליטית של מיעוט. אספקטים סוציו-כלכליים והיסטוריים נבדקו רק בעקיפין במטרה להסביר אספקטים פוליטיים. אך למרות חשיבותם של האספקטים הפוליטיים אין מאמר זה עוסק בהם, שכן מטרתו בדיקת ההתפתחות ההיסטורית של היישוב הדרוזי ברמת הגולן תוך התייחסות לאספקטים גיאוגרפיים, כלכליים וחברתיים. הדיון הפוליטי בדרוזים של רמת הגולן מתייחס, כאמור, להתנהגות פוליטית של מיעוט וכך גם האספקטים ההיסטוריים, הגיאוגרפיים, הכלכליים והחברתיים; גם הם יהיו מובנים יותר רק תוך התייחסות להתפתחותו של יישוב מיעוטים. דיון מעין זה, העוסק באספקטים לא פוליטיים, חשוב גם לצורכי דיון בהתנהגות פוליטי, שכן הוא מאיר צדדים רבים של ההתנהגות הפוליטית, שהדיון הפוליטי עצמו אין די בו כדי להסבירם.
מקור והרחבה ראו מאמרו של קייס פירו הדרוזים ברמת הגולן בתוך קובץ ארץ הגולן והחרמון

****

מַסְעָדֶה היא מועצה מקומית ברמת הגולן שבמחוז הצפון בישראל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1982. כל תושבי המקום משתייכים לעדה הדרוזית. הכפר נמצא מדרום לנחל סער וממערב לברכת רם. מסעדה תוארה ב-1884 על ידי שומכר: ”אֶל-מֵסְעַדֶה –מזרעה ובה 60 בקתות נטושות בקיץ, בקרבת בִּרְכֶּת רָם, השייכת למֵגְ'דֵל אֶ-שֵׁמְס השכנה. התושבים משתמשים בבקתות רק בזמן הזריעה והקציר. הדלתות חסומות בבולי עץ או בערימות אבנים. הבקתות עצמן בנויות ללא תשומת לב.". לאחר 1948, כאשר הצבא הסורי הקים במקום מחנה צבאי, התפתח סביבו כפר חדש. ערב מלחמת ששת הימים גרו בכפר 1909 תושבים. רבים מהם עזבו ואחרי המלחמה. נותרו בה 705 תושבים. אל הכפר עברו תושבי סחיתא, שכפרם ניטש. הכפר היה בנוי בצורת פרסה ובמרכזה גיא קטן – ואדי בוג'נג'י – אשר מתנקז אל תוך בולען, המכונה בפי הדרוזים בלוע הותי. רוב בתי הכפר נבנו אבני בזלת ובוץ והיו גם מספר בתי בטון. במזרח הכפר היו שלוש גתות לייצור דיבס. לאחר המלחמה התפתח הכפר במידה רבה. נבנו בו בתים נאים ואוכלוסייתו גדלה ל-3447 תושבים (בדצמבר 2014). בכפר נמצא בית הספר התיכון של כפרי הדרוזים ומשרדי השלטון. בחתך ממערב לכביש, מצפון לתחנת הדלק, נראית שכבת חרסים גולניים מהתקופה ההלניסטית, מונחת על הסלע הטבעי. אין שרידי בנייה ולא ברור גודלו של האתר. אתר 48 מפת ברכת רם 8/3, סקר ארכאולוגי של ישראל.

****

חלק שישי
גלישה למ'גדל שמס,
לאורך חלקו העליון
של נחל סער
עד ברכת רם
סיום במסעדה

מַגְ'דַל שַׁמְס הוא יישוב דרוזי השוכן צפונית לרמת הגולן, במורדות הר חרמון, כמה מאות מטרים מערבית לגבול הסורי. בשנת 1982 הוכרז היישוב, המוכר עד היום בכינוי כפר, כמועצה מקומית.
בכפר מתגוררים כ-11,000 נפש.
מקור שמו של הכפר מג'דל שמס הוא בארמית (ההגייה השתנתה בהשפעת הערבית), ומשמעותו "מגדל השמש", זאת מאחר שבשל גובהו של היישוב (בין 1120 – 1230 מטרים מעל פני הים) מאירות אותו קרני השמש, עם הזריחה, קודם לשאר היישובים בסביבה. היישוב הוא היישוב הגבוה ביותר במדינת ישראל.
יש הסוברים כי שם זה בא לשמר את שמה של "בית שמש" המקראית, הנזכרת בספר שופטים כאחת הערים בנחלת שבט נפתלי.
היישוב נוסד בשנת 1595 על ידי שליט האזור, האציל הדרוזי פחר א-דין אל-מעני השני, על אדמות שהיו בבעלות תושבי הכפר המוסלמי הסמוך, ג'ובתה א-זית, (על אדמותיו הוקם נווה אטי"ב), מתוך מטרה לעבות את היישוב הדרוזי באזור.
חלק מהכפר נבנה על חורבותיו של יישוב יהודי קדום, ונתגלו בו שרידים מהמאות השנייה והשלישית לספירה, ביניהם גם מערת קבורה, המכונה בפי המקומיים; "מקברת אל יהוד" – קברי היהודים.
עד 1967 היה היישוב חלק מסוריה. הוא נכבש במלחמת ששת הימים, חלק גדול מתושביו נהיו לפליטים, ומאז היישוב תחת שליטה ישראלית. מ־1967 ועד 1981 נשלט הכפר על ידי משטר צבאי, ומאז החלת חוק הישראל על הגולן עם חקיקת חוק רמת הגולן ב-1981 הכפר נשלט על ידי שלטון אזרחי.
מ-1981 ועד 2018 מונו ראשי המועצה וחברי המועצה במג'דל שמס וב-3 המועצות הדרוזיות האחרות בגולן על ידי שר הפנים ולא נבחרו בבחירות דמוקרטיות. בבחירות המקומיות של 2018 נערכו לראשונה בחירות במועצות אלו. רוב התושבים במג'דל שמס החרימו את הבחירות,ואחוז ההצבעה בבחירות אלו היה פחות מ-5%.
פרנסתם העיקרית של התושבים היא מחקלאות, בעיקר גידול תפוחים ודובדבנים, במטעים הממוקמים במורדות הכפר, בעיקר בבקעת יעפורי. בחורף מהווה השכרת ציוד גלישה לתיירים הבאים לחרמון הסמוך, כמקור פרנסה נוסף למקומיים. לאחרונה החלה מגמה של פיתוח תיירות והשכרת צימרים.
מקור, הרחבה והפניות

סולטאן אל-אטרש ( 1891-1982‏) הידוע אף בשם סולטאן באשא אל-אטרש היה מנהיג דרוזי בולט, לאומן סורי ומנהיג המרד הדרוזי בשנים 1925-1927. אל-אטרש עמד בראש מאבקים נגד האימפריה העות'מאנית, וצרפת בעת שליטתן בסוריה. אל-אטרש הוא בין הדמויות הבולטות ביותר בהיסטוריה של הדרוזים במאה ה-20, ובעל השפעה מרכזית על גורלו של הר הדרוזים ואף על דרכה של סוריה.
בשנת 1925 הנהיג סולטאן אל-אטרש מרד אשר פרץ בהר הדרוזים והתפשט לכל חלקי סוריה וחלקים מלבנון. מרד זה הוא בין הבולטים במנדט הצרפתי בסוריה ולבנון ובמהלכו נוהלו קרבות עזים בכוחות הצרפתים. ב-23 באוגוסט 1925 הכריז סולטאן אל-אטרש על המרד בצרפתים ועד מהירה פרצו קרבות בדמשק, בחומס ובחמאת. אל-אטרש הצליח לנצח במספר קרבות בתחילת המרד, אולם הצרפתים תגברו את כוחותיהם באלפי חיילים ובציוד חדיש והצליחו לכבוש מחדש את הערים המורדות. בשנת 1927 דוכאו אחרוני המורדים. אל-אטרש נידון על ידי הצרפתים למוות, אולם נמלט מבעוד מועד לירדן. הוא שב לסוריה רק בשנת 1937 לאחר שזכה לחנינה ולאחר שנחתם הסכם העצמאות הסורי-צרפתי בשנת 1936. בשובו חיכה לו קהל המונים. בסוף שנות ה-30 קיים אל-אטרש מגעים עם אבא חושי ממנהיגי היישוב היהודי בארץ ישראל. אל-אטרש נטל חלק פעיל בהתקוממות הסורית בשנת 1945, אשר הובילה לעצמאותה של סוריה. בשנת 1948 הוא קרא לכינונו של צבא ההצלה לשחרורה של פלסטין אליו התנדבו מאות דרוזים צעירים אשר נלחמו במלחמת העצמאות. בתקופת שלטונו של אדיב שישכלי נרדף אל-אטרש בידי השלטונות על רקע התנגדותו למדיניות הממשל. בחודש דצמבר 1954 עזב אל-אטרש את סוריה ועבר לירדן. הוא שב לסוריה רק לאחר נפילת משטרו של שישכלי. בשנת 1958 תמך אל-אטרש ביוזמת הרפובליקה הערבית המאוחדת, והתנגד נחרצות לפילוגה של הרפובליקה בשנת 1961. אל-אטרש נודע אף בזכות תרומתו לפיתוח החברתי של הר הדרוזים.
סולטאן אל-אטרש נפטר ב-26 במרץ 1982 מהתקף לב. במסע הלוויתו השתתפו למעלה ממליון אבלים ונשיא סוריה אל-אסד הוציא מנשר רשמי המכתיר את אל-אטרש למפקד הכללי של המרד הדרוזי.
לנוכח העובדה שאל-אטרש היה אחד המנהיגים הבולטים בהיסטוריה המודרנית של סוריה והעולם הערבי, ובמיוחד בתרבות הדרוזית, פסלים רבים של אל-אטרש ניצבים בכיכרות יישובים בהר הדרוזים, ותמונתו תלויה בבתים רבים באזור. בקהילות דרוזיות בסוריה ומחוצה לה וגם בישראל נקראו על שמו מוסדות ציבור ורחובות. דמותו אף בולטת בפולקלור הדרוזי ונזכרת רבות בשירה העממית. הדרוזים רואים בו מופת לפטריוטיות, אומץ וחילוניות. בעת שהנהיג את המרד הדרוזי נודע אל-אטרש באמרתו "הדת לאל, האומה לכל". בכל נאומיו ופרסומיו הקפיד להימנע מלהידרש לסמלים דתיים. אל-אטרש אף דחה את הצעת הצרפתים להענקת עצמאות להר הדרוזים ודרש את עצמאותה של סוריה כולה. לאחר כינונה של המדינה הסורית סירב אל-אטרש לקבל עליו משרה שלטונית. מקור

ברכת רם היא פנינת נוף המצויה בצפון הגולן, מהווה מסוף המאה ה-19 אתגר לחוקרים, המנסים להבין את אופן יצירתה. הברכה ממוקמת בצפון רמת הגולן, על שולי החרמון. מצפון לברכת רם מצויה בקעת יעפור, אותה מנקז נחל סער, ואלו ממערב ומדרום זורם ואדי אבו סעיד. מעבר לנחלים המקיפים את הברכה מתנשאים הרי געש אחדים: הר כרמים שגובהו כ-1,190 מ' מעל פני הים מדרום, תל אל מנפוח'ה שגובהו 1,210 מ' ממזרח, והר רם שגובהו 1,182 מ' מצפון-מזרח. ברכת רם מצויה בתוך שקע נמוך מפני הסביבה, שבסיסו (ללא מים) מצוי בגובה של 926 מ' מעל פני הים. אורך גוף המים 840 מ', רוחבו 720 מ', היקפו 2,100 מ' ושטחו 0.5 קמ"ר. השוליים המקיפים שת הברכה מוגבהים עד 70 מ' מעל קו המים. אורכו ורוחבו של אזור הברכה (כולל השוליים) כקילומטר אחד, שטחו 0.8 קמ"ר, וזהו גם גודלו של אגן הניקוז של הברכה מפני ששוליה מושלמים ואף לא נחל אחד מתנקז אליה. עומקה הטבעי של הברכה במרכזה היה כ-11 מ' ללא הבדל, כמעט, בין הקיץ לחורף. כיום שונים פני הדברים, שכן הברכה מהווה מאגר מם של אזור צפון הגולן והמשאבות, המזרימות אליה מים בחורף והשואבות ממנה מים בקיץ, מפרות את מאזן המים הטבעי ומשבשות אותו לחלוטין. מבחינה גיאולוגית שייך אזור ברכת רם לשולי האטיקלינה הגדולה של החרמון, שכיוון הציר שלה הוא באזימוט של 60 מעלות. ברכת רם מצויה במורדות הדרומיים-מזרחיים של אנטיקלינה זו, והנטייה באגף זה מתמתנת באזור הברכה עד כדי 15 מעלות. באזור זה חשופים הן סלעי משקע (גיר, חוואר, חול וקירטון) מהיורה ועד האיאוקן והן סלעים בזלתיים צעירים מהפליוקן ומהפלייסטוקן (4 מיליון הנשים האחרונות). כאמור מיקומה של ברכת רם ויופיה הטבעי משכו מאז ומתמיד את החוקרים, שניסו לעמוד על דרך היווצרותה. בעניין זה מן הראוי לציין, שיש להפריד בין דרך היווצרותו של השקע המורפולוגי ובין הדרך שבה הגיעו המים לברכה ודרך יציאתם ממנה.
מקור ולהרחבה על ברכת רם ובמיוחד על החתך הסטרטגרפי הנחשף באזורה  וכן על הבעיות ההידרולוגיות של הברכה והצעה על דרך היווצרתה ראו מאמרו של אריאל היימן ברכת רם – תופעה וולקנית ייחודית בתוך קובץ ארץ הגולן והחרמון המוצג לעיל.

****

לקראת סוף היום:
שקיעה תרתי משמע

לקראת ערב, בעת שישבנו ושוחחנו בביתו של גיל לאחר שחזרנו,הוא קיבל שיחת טלפון. בסיומה אמר לי, חכה אל תמהר לצאת חזרה. יש לנו עוד "הרפתקה קטנה". יצאנו שוב לשטח בקרבת גבעת יואב. ,תוך דקות בודדות גיל חילץ את אילן אדר שהג'יפ שלו שקע בבוץ. "הרווחנו" עוד מראות מופלאים של החילוץ ושל השקיעה.

****

סוף דבר
וקצר ולעניין

היה זה טיול מענג,
מיוחד ויוצא דופן בכל מובן
שעשה הרבה טוב על הנשמה.

****

תודה מקרב לגיל
שהזמין, הוביל והסביר

ביום שבת (2/3/2019), למחרת הפוגה אחרי יומיים גשם, יצאנו אלי שחר (המוביל), איל גזית ואני לטיול אופניים זה.


מאחר וטיילנו באזור זה פעמים רבות, אלי הציע שהפעם נתמקד באתרי פריחה ומקווה מים.


טרם היציאה לשטח הוא הבטיח שמרבית המסלול יהיה על תוואי רכיב, נעבור בין שלוליות וכמעט ולא יהיו קטעי בוץ. עוד הוסיף, "אל תתרשמו מהשמש הזורחת", בשעה 10:00 ירד גשם.


כך היה, תוואי המסלול היה בחלקו על חול מהודק, חלקו על דרכי כורכר, חלקו בשטח בנוי וחלקו בקרקע בוצית.


תחזית הגשם התאמתה. במחצית הדרך ירד גשם קל. גשם קל ירד גם בצהרים, בחצי שעה האחרונה של הטיול.

מסלול הטיול,
בצורת 8 אופקית,
התחלה בתל יצחק,
חלק ראשון נגד כיוון השעון
עד בית יהושע
וחלק שני עם כיוון השעון

האזור גבעות החול
ואבוס המזרחי
במרכז השרון

 

בתחום
מוא"ז לב שרון
מ.מ. אבן יהודה
מוא"ז חוף השרון

מסלול הטיול חופף ודומה למספר טיולים קודמים שתועדו בהרחבה והם:
* גבעות לב השרון, בין ובתוך תל מונד והיישובים סביבה, נובמבר 2018
* נופי קיץ במרכז השרון, אוגוסט 2018
* בין ביצות נחל פולג, לאורך החולות מעל מצוק החוף ובין הפרדסים, פברואר 2018
* מתל יצחק אל מצוק חוף השרון בין מכון וינגייט ושפיים דצמבר 2016
* בתוך מושבות מרכז השרון והמרחב ביניהן, נובמבר 2016
* בלב השרון, במרחב הפתוח, בין היישובים וגם בתוכם, יולי 2016
* לב השרון ממזרח נתניה לפאתי קלנסואה, ינואר 2015
* לב השרון, בין אבן יהודה, בני דרור וקדימה, אוקטובר 2014
* בלב השרון, בחולות הדסים וקדימה, ספטמבר 2015

 

בטיול זה,
בעיצומו של
חורף גשום במיוחד
התמקדנו בעיקר
במראות
אתרי פריחות
מקווה מים

*****

 

על השינוי
בדמותו ואופיו
של האזור

****

היום, אזור מפותח ובנוי
ומעט שטחים פתוחים

בשלהי המאה ה-19, איזור ריק,
בגבעות החול פארק אלוני תבור,
ביצה גדולה בחולות נחל פולג

בתקופת המנדט, אזור התיישבות חקלאית

בשנותיה הראשונות של המדינה,
המשך תנופת התיישבות

*****

מידע אודות
הגאוגרפיה והמקומות
ניתן לראות
בתיעוד הטיולים הקודמים לעיל.

*****

ארבעת קטעי המסלול

******

חלק ראשון,
מתל יצחק מזרחה
עד צומת תל מונד

צבעוני השרון הוא תת-מין של צבעוני ההרים, בעל פרחים קטנים מהפרחים של צבעוני ההרים והעלים זקופים וצרים יותר מאלה של צבעוני ההרים. הפרח דמוי גביע בעל 6 עלי עטיף צבעוניים, כמו כן אין בו את הצבע האדום שחור של צבעוני ההרים.
צבעוני השרון נפוץ בישראל בחולות מישור החוף ובגבעות הכורכר עד הנגב. לרגלי הכרמל גדלה צורה מיוחדת שהיא צורת מעבר עם צבעוני ההרים. הפריחה בחודשים פברואר עד מרץ.

****

 

בן חצב יקנטוני הוא גיאופיט בעל בצל גדול, שושנת עלים ועמוד תפרחת שעשוי להגיע לגובה 1.50 מ' ויותר. הצמח כולו קירח. העלים סרגליים בצבע ירוק כהה בעלי קצה מחודד, העורק המרכזי בולט בצד התחתון. מופיעים בסתיו (אוקטובר –נובמבר) ונובלים לאחר הפריחה, בתחילת הקיץ. גודל העלים תלוי בתנאי הגידול. ככל שהצמחים צפופים יותר ובית הגידול מוצל, יהיו העלים ארוכים יותר. הם יכולים להגיע עד חצי מטר. 
עמוד התפרחת הבודד גדל באביב (פברואר-מארס) ומתארך במהירות. צבע עמוד התפרחת ירוק או סגול. לאחר גמר ההתארכות של העמוד נפתחים דורי הפרחים זה אחר זה, מתחתית התפרחת כלפי מעלה. הפרחים נישאים על עוקצים שאורכם כגודל העטיף לפחות. העטיף כולל שישה עלים בצבע תכול-סגול. לעתים יש פס ירקרק בצדם החיצוני. לפרח שישה אבקנים. לאבקה צבע סגול כהה, אך לעתים האבקהצהובה. ההאבקה ע"י מינים רבים של חרקים הנמשכים לצוף. הפרות נפתחים בתחילת הקיץ (מאי- יוני), ומפזרים את הזרעים ע"י תנועה של עמוד התפרחת ברוח או בעקבות פגיעת בע"ח. 
הצמח ממוצא מזרח ים-תיכוני, נפוץ מהגולן עד הרי יהודה, בהרים ובמישור החוף, בחורשים ובבתות. האוכלוסייה המערבית ביותר נמצאת בקרבת השפך של נחל אלכסנדר. כתוצאה מריבוי וגטטיבי של הבצלים מופיעים הצמחים בגושים צפופים. 
הבצל מכיל חומרי הגנה צורבים. הצמח מריבוי מלאכותי משמש כצמח נוי לקטיף. ככל הגיאופיטים הינו צמח מוגן. 
המקור עמרם אשל ומייק לבנה אתר צמח השדה

 

שפתן מצוי הוא גיאופיט מוזר למראה, שונה מעט מיתר הסחלביים. הפרח מוארך, חום בגוון הנוטה לאדום–סגול, מעורק לאורכו. עלי העטיף מוארכים מאוד ומחודדים, צמודים זה לזה ויוצרים כובע מעל מרכז הפרח. השפית שולחת לשון ארוכה ומחודדת כלפי מטה. במרכזה צומחות שערות ארוכות. יש המדמים את הפרח לאדם מזוקן החובש קסדה. 
חי לרוב בבתי-גידול לחים במקצת. 
אין לשפתן שושנת עלים בבסיסו. הגבעול זקוף, בלתי מסתעף, לאורכו יוצאים 6–8 עלים מוארכים ומרזביים, ובראשו תפרחת עם 5–15 פרחים. גובה עמוד התפרחת 25–45 ס"מ, גונו סגול–חום כצבע הפרחים. פורח בחורף ובעיקר באביב. 
השפתן מואבק על-ידי דבורים בודדות, הנוהגות לקנן בחור באדמה. רוב הדבורים שנמצאו בשפתן הן זכרים. אין לפרח צוף או ריח, ואף אבקתו אינה זמינה לחרקים לאוכלה. נראה שמבנה הפרח וצבעיו מעוררים בדבורים תחושה דומה לחור באדמה, ואכן הן באות אליו למצוא מחסה ללינת לילה, ואף בימי סגריר. כך שאפשר להניח כי השפתן מחקה עבור מאביקיו מפלט ו"בית חם" בצורת חור באדמה. לראשן של דבורים שחסו בשפתן נמצאו דבוקות אבקיות של שפתן. הטמפרטורה בתוך הפרח חמה מעט מזו שבסביבה, בשעור שהוא אולי משמעותי לפעילותן של הדבורים. 
הפקעת חד-שנתית, כמו בסחלביים רבים בארצנו: כל שנה נזון הצמח מהפקעת של השנה שעברה ומרוקן אותה, ויוצר פקעת חדשה שתפרנס אותו בראשית השנה הבאה. אך בשפתן נוצרות לעתים פקעות אחדות לכל צמח בשנה אחת, וכך הוא מתרבה ברביה וגטטיבית וצומח בצברים זהים מבחינה גנטית (קלונים). 
נפוץ בארץ בכל חלקי החבל הימתיכוני. יוצר לעתים כתמים צפופים של מאות פרטים. 
בעולם הוא גדל בארצות שסביב הים התיכון ובארצות המזרח התיכון צפון-מזרחה עד קווקז. בסוג 8 מינים, בארץ רק אחד. 
המקור מיק לבנה אתר צמח השדה

***

אלון התבור – מבין חמשת מיני האלונים שניתן למצוא בארץ ישראל –  אלון מצוי, אלון תבור, אלון תולע, אלון שסוע ואלון הלבנון – אלון התבור הינו הגדול, הרחב והמרשים ביותר. מדובר בעץ גדול ונשיר, שגובהו אף עולה על 10 מ', בעל גזע מרכזי וצמרת רחבה במיוחד. אפילו בלוטיו של אלון התבור גדולים מאוד, והם נחשבים לטעימים ביותר מבין בלוטי האלונים השונים. הוא עץ העשוי להגיע לגובה של עשרה מטרים ויותר, וגזעו – להיקף של 6 מ'. הענפים יוצרים צמרת כדורית. צבע הקליפה של הענפים והגזע אפור–חום כהה, והיא קשה וחרוצה בחריצים עמוקים. אורך העלים 5 עד 10 ס"מ, והם קשים, ביציים, שפתם משוננת עד מפורצת, מעט קוצנית. הם נישאים על פטוטרת קצרה. אלון התבור הוא עץ שליט בחברת אלון התבור והלבנה הרפואי ובחברת אלון התבור ואלה אטלנטית. כל אלה יוצרים את יער-פארק. זו תצורת-צומח שבה מרוחקים העצים זה מזה, וביניהם משתרעים משטחי עשבוניים. חברה זו מפותחת בשטחים נרחבים במערבו של הגליל התחתון (בגבעות אלונים–שפרעם) ובמרכז הגולן (יער יהודיה). בעבר כיסו יערות של אלון תבור שטחים נרחבים גם במישור החוף, אך הם הצטמצמו מאוד כתוצאה מכריתה ובירוא לצורך ייצור פחמים ולשימוש בעץ הקשה שלהם לייצור כלי עבודה. יש שרידים של יער זה בפארק השרון מדרום ליער חדרה ובמקומות נוספים בשרון. מפורסמות קבוצות של עצים גדולים ממין זה ששרדו ליד מקומות מקודשים כגון חורשת טל בעמק החולה וחורבת צ'רקס בשרון. המין גדל לרוב רק מתחת לרום 500 מ', ונראה שהוא חובב-חום. אין לו העדפות מיוחדות לקרקע, גדל בקרקעות גיר, בזלת, חול ועוד. תפוצתו העולמית של המין מצומצמת למזרחו של הים התיכון, רק בין טורקיה לבין ארץ-ישראל. מקור והרחבה גם עוד מקור  מעניין מאוד ומומלץ לקריאה מאמר על שרידי יער אלוני התבור בשרון

*****

חלק שני לאורך
בחורשות בגבעות החול
חורשת עין ורד,
חורשת עין שריד,
חורשת קדימה,
שמורת אלוני קדימה
חורשת אילנות

שום הגלגל נמנה על סוג גדול של גיאופיטים במשפחת הנרקיסיים. כדי להבהיר את עניין השם העממי נדגיש כי בסוג שום יש מינים רבים ושונים: האחד מהם נקרא רשמית בשם "שום הגינה", והוא הידוע במטבח בתור "שום". מין אחר נקרא רשמית בשם "שום נבוב", על שום עליו הנבובים, והוא הידוע במטבח בתור "בצל". גם כרישה היא מין של שום. 
הצמח מגדל בצל באדמה. העלים מרוכזים ברובם בבסיס הצמח, והם צרים וארוכים. התפרחת סוכך כדורי, הנישא לרוב בראש גבעול-פריחה גבוה. התפרחת מלווה בחפים קרומיים (מִתְחָל), העוטפים אותה בעוד הפרחים בניצן. לפרח הבודד 6 עלי עטיף, 6 אבקנים. האבקנים מבשילים לפני הצלקות, ההאבקה הדדית בעזרת חרקים, בעיקר דבורים. למינים רבים יש גם רביה וגטטיבית נמרצת בבצלצולים. 
ריחו של הצמח חריף בזכות תרכובות גופרית שבו. שימושו העיקרי במטבח הוא להעניק ריח וטעם חריפים למזון. בתזונה וברפואה הטבעונית תופסים השום והבצל מקום ראשון במעלה, וקושרים להם כתרים של הענקת בריאות. 
הסוג כולל 300 מינים, הגדלים בעיקר בחצי הכדור הצפוני, מהם 25 מיני-בר בארץ.

מין זה הוא גיאופיט שתפרחתו שונה לחלוטין מאלה של עשרות מיני השום האחרים הגדלים בארץ – היא ענקית, קוטרה 40 ס"מ, ובהתייבש הצמח היא ניתקת מן הצמח ומתגלגלת ברוח ככדור לפזר את זרעיה ("צמח גלגל", השווה לעכובית). הפרח ורוד. עלי העטיף צרים, פרושים לרווחה, במרכזם שחלה ירוקה. 
המקור מייק לבנה, אתר צמח השדה

****

השום תורבת בעת העתיקה והיה נפוץ כצמח מאכל ומרפא בעל סגולות רבות ביבשות השונות.. כבר ביציאת מצרים כבלו אבותינו "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, 
את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים…" (במדבר יא ,ז') 
חז"ל מנו את סגולות השום:" השום משביע ומצהיל פנים ומרבה הזרע והורג כינה שבבני מיעיים" (מסכת בבא קמא פ"ב א') 
הרמב"ם ממליץ על השום כמשפר התיאבון, כח הראיה, מרבה שתן, ומפחית צמא, ומסייע לצלילות הקול. 
השום מקובל מאוד ומשתלב כתבלין ברוב מטבחי העולם. 
רופאים קונבנציונליים ממליצים כיום לאכול שיני שום חיות, מרוסקות, כיוון שחלק מהחומרים הועילים לנו נוצרים כהגנה כאשר השום פצוע… וריוחו נודף למרחוק 
המקור אתר צמח השדה

****

שמורת אלוני קדימה – בשמורה נמצאת חלקת יער אלוני תבור, בת כ- 25 עצים, וצומח עשבוני (בעיקר חילף החולות). לאורך השמורה חולף שביל הליכה באורך כ- 200 מ' מקצה לקצה המתוחם בכבלי מתכת. בצל העצים נמצא ריכוז מרשים של אירוס הארגמן, שהועבר לשמורה משטחי בנייה סמוכים, כבר בתחילת שנות ה- 1980. כמו כן, נלווים מינים נוספים כמו שום תל-אביב, תורמוס ארץ-ישראלי, אלקנת הצבעים ואחרים. באתר נמצא צמח נדיר מאוד בישראל – אספסת איטלקית. השמורה המוכרזת משתרעת כאמור, בשטח כ- 9 דונם. בתכנית המתאר המחוזית, ובתוכנית המתאר המפורטת לקדימה-צורן, מסומנת השמורה בגבולות גדולים יותר של כ- 50 דונם, וייתכן שהשמורה תורחב בעתיד בהתאם לגבולות אלו. כיוון שהשטחים הגובלים בשמורה הינם חקלאיים, יש להניח שהשטח שמיועד להרחבת השמורה יעבור שיקום אקולוגי. השמורה הקטנה סובלת הן מצמחייה פולשת (במיוחד חמציץ נטוי) והן מדריכה ורמיסה ע"י מטיילים.

****

איריס הארגמן הוא גיאופיט מקבוצת אונקוציקלוס, שקנה-השורש שלו מתפצל לשלוחות בקוטר של כ-1 ס"מ. העלים דמויי סרגל, ישרים או כפופים כחרמש, חובקים את הגבעול בשני טורים נגדיים. גבעול יחיד מתרומם לגובה של 20–40 ס"מ, ובראשו פרח בודד. צמחים רבים שנוצרו מפרט בודד ברביה וגטטיבית גדלים יחד בצפיפות – לכולם מבנה גנטי זהה. הגוש הנוצר מהם נקרא בשם "קְלוֹן", כל פרט בתוכו נקרא "נצר". 
איריס הארגמן פורח מינואר עד מרץ, בעיקר בפברואר. הפרח גדול, קוטרו 8 ס"מ, והוא נישא בודד בראש גבעול, עטוף במתחל. הפרח דו מיני. באוכלוסיה מופיעים פרחים בגוונים שונים: מארגמן, דרך צבע יין בוהק בשמש, ועד חום. יש גם מופע נדיר של פרחים צהובים (לבקניים). העטיף בעל שש אונות, שלוש פנימיות ושלוש חיצוניות, כולן דומות זו לזו בצבעיהן. עלי-העטיף החיצוניים רחבים וכפופים לאחור, במרכזם כתם קטיפתי כהה ומתחתיו כתם צהוב הנושא ציצת שערות צהובות עם קצה כהה. עלי-העטיף הפנימיים רחבים וזקופים כדגל. שלושת עמודי-העלי מורחבים כעלי-כותרת וגם צבעם כצבע עלי-העטיף. כל אחד מהם יוצר, יחד עם עלה-העטיף החיצוני המתאים, "מנהרת-האבקה" נטויה, ובתוכה אבקן אחד וצלקת אחת. מנהרה זו משמשת גם מקום לינה לחרקים מאביקים, בעיקר לזכרים של דבורים יחידאיות מהסוג מחושית (Eucera), המוצאים במנהרת-ההאבקה של הפרח מחסה ללילה ולסגריר, ותוך כדי כך מאביקים את הפרח. הפרי הוא הלקט דמוי פלך, ובו שלוש מגורות וכמה עשרות זרעים. 
איריס הארגמן הוא מין אנדמי לארץ-ישראל, והוא שייך לקבוצת אירוסי-ההיכל (ר' להלן, איריס אונקוציקלוס), קרוב למינים איריס שחום ואיריס ירוחם. הוא גדל בקרקעות חול, חמרה חולית וכורכר, נפוץ בדגם כתמי (אוכלוסיות מבודדות, כל אחת מהן כוללת פרטים רבים צפופים) במישור החוף מגדרה, בית עובד וראשון לציון בדרום עד נתניה ואף עתלית בצפון. בתחום זה היה המין שכיח יותר בעבר, כיום נותרו רק 55 אוכלוסיות. המין אנדמי לארץ ישראל ולתחום הנ"ל, והוא צמח מוגן. 
המקור ערגה אלוני, אתר צמח השדה ובו הרחבה אודות הצמח

****

יער אילנות – הגן, המשתרע על פני 130 דונם, נוסד בשנות החמישים של המאה העשרים על ידי אנשי המחלקה לחקר היער של משרד החקלאות.
יער אילנות היה הארבורטום – גן אקלום העצים של ישראל. ואמנם, יערני משרד החקלאות עשו את עבודתם נאמנה. הם אספו כ-700 מינים של עצים מרחבי העולם כולו ושתלו אותם בגן ב-25 חלקות, בהתאם לאזורים הגיאוגרפיים שמהם נאספו העצים. למקום העניקו את השם ההולם "אילנות".  הארבורטום שקק חיים. החוקרים בדקו באילנות את מידת התאמתם של מיני העצים שצמחו בגן ואת האפשרויות לנצלם כעצי יער. המקום שימש מרכז לפעילות המחקר היערני בארץ ונעשו פה עבודות מחקר חשובות באיסוף זרעים, מזיקי עצים ותחומים אחרים הקשורים ביערנות. המגוון העצום של מיני העצים בגן משך למקום סטודנטים מהפקולטה לחקלאות ברחובות, תלמידי תיכון, אדריכלי נוף וחובבי טבע מהארץ ומחו”ל.  בשנת 1986 נסגרה המחלקה לחקר היער והפעילות באילנות נפסקה. המקום ננטש. חלק מהעצים מתו משום שלא התאימו לתנאי האקלים והקרקע שבמקום. אחרים התנוונו מחוסר טיפול. השטח התמלא בעשבייה והגן הנהדר הלך ונשכח.  ביולי 2014 שר החקלאות הכריז על יער אילנות כעל הגן הבוטני ה-11 המוכר בישראל העומד בתנאים היוקרתיים לפי חוק הגנים הבוטניים התשס"ו. להרחבה באתר  קק"ל ומקור נוסף

*****

המועצה הארצית לתכנון ובנייה החליטה בתחילת נובמבר 2016 לקדם את הליכי האישור של תוכנית הפיכת יער אילנות לריאה ירוקה, אזור נופש ופנאי שישרת את היישובים בסביבה ומכונה "אזור נופש מטרופוליני". מדובר בשטח הנמצא בין המועצה המקומית קדימה-צורן לנתניה. בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת הבנייה באזור המרכז בקצב מהיר. כדי לנסות ולשמר חלק מהשטחים הפתוחים הוחלט להגדירם "אזורי נופש מטרופוליני". מדובר באזורים שהם לא שמורות טבע, אבל יש בהם מגבלות על פיתוח שאמורות להבטיח שמרבית השטח יישאר לא בנוי גם בעתיד. אזור נופש מטרופוליני "אילנות" שבו דנה המועצה הארצית השבוע משתרע על שטח של 5,300 דונם. רשות מקרקעי ישראל לא קידמה את התוכנית של שטח זה במשך זמן רב. אולם באחרונה הוחלט לחדש את הליך אישורה בגלל חשיבותה הרבה ובעקבות התוכניות הרבות באזור להרחבת בנייה ביישובים. על פי התוכנית, מרבית השטח יישאר פתוח, אבל ניתן יהיה לבנות בעתיד על 15% ממנו בשטחים הצמודים לישובים קיימים. כמו כן יקוזז חלק מהשטח לטובת בית עלמין חדש בשטח של 325 דונם, וכן לטובת הרחבת כבישים באזור. השטח המיועד להרחבת יער אילנות לא ייפגע ובנוסף יישמר שטח נרחב בסביבות אפיק נחל אילנות. נחל זה אמור להיות המוקד העיקרי לפעילויות נופש ופנאי באזור, ומוצע להקים בו סכרונים כדי למנוע הצפות בזמן החורף, במקום הנוהל המקובל של העמקת האפיק ויישורו כך שהוא הופך לתעלת ניקוז ומאבד את אופיו הטבעי כנחל. בנוסף, מציעה התוכנית לשמר את השטחים החקלאיים, אך להנגיש אותם לציבור. הנגשה זו תתבצע בין השאר באמצעות פיתוח שבילי הולכי רגל ושבילים לרוכבי אופניים. ניתן יהיה להקים מבנים חקלאיים, אבל אלה אמורים להיות מוקמים בשטחים חשובים פחות מבחינת שימור הנוף. למרות החלטת המועצה הארצית לקדם את התוכנית, עדיין לא ברור באופן סופי כמה מהשטחים אכן יישארו לא בנויים. התוכנית צפויה להגיע כעת לדיונים נוספים בוועדת התכנון של מחוז מרכז לפני שהיא חוזרת לאישור סופי של המועצה הארצית.  יתכן והרשויות המקומיות ידרשו להכניס בה שינויים כדי לקדם את צרכי הפיתוח שלהן. בדיון מוקדם בועדה המחוזית העלתה עיריית נתניה כמה דרישות ובהן  להקצות שטח לטובת מפעל בטון שיהיה צמוד לבית העלמין וכן להקים פארק גולף אזורי. גם המועצה הארצית קבעה בהחלטתה שהוראות התוכנית יאפשרו גמישות באופן הפיתוח של השטח, מה שמשאיר פתח לתוכניות בנייה שיכרסמו בעתיד בשטח הנופש המטרופוליני. יש לציין שמערכת התכנון אמורה לקדם בשנים הקרובות תכנון של אזורי נופש מטרופוליני נוספים ובהם אזור הנמצא ליד רחובות ונס ציונה. באשר לשרון, באזור זה כבר החלו פעולות ראשונות לתכנון שונה של העיבוד החקלאי כך שהוא יעודד גם שימור של הטבע. מדובר בפעילות הנקראת "חקלאות תומכת סביבה". בין השאר בוצעה שתילה ניסיונית של צמחי בר לצד גידולים חקלאיים בשדות באזור קדימה ובוצע שיקום של אתר פסולת והפיכתו לבריכת חורף.
המקור: צפריר רינת (עיתון הארץ 13/11/2016)

****

****

חלק שלישי,
מחורשת אילנות
לעבר אבן יהודה
והלאה לבית יהושע

אבן יהודה – הינה מועצה מקומית בשרון המשתרעת על פני שטח של כ-8,200 דונמים כוללת בתחום שיפוטה את כפר הנוער "הדסים" של ויצו הדסה.  היא גובלת במזרח במועצות המקומיות קדימה ותל מונד, בצפון במועצה אזורית לב השרון, במערב בנתניה ובמועצה אזורית חוף השרון בדרום-מערב. באבן יהודה מתגוררים בה כ-13,500 נפש.

****

*****

חלק רביעי במקווה המים
מצפון לנחל פולג,
הלאה בתוך אודים
וחזרה לתל יצחק

 

******

סוף דבר

טיול מענג זה
במזג אוויר חורפי נעים
נמשך כחמש וחצי שעות,
מתוכן
רכבנו ארבע וחצי שעות
ושעה עצרנו
בעיקר לצורכי צילום

****

תודה

לאלי שחר שיזם, הוביל והסביר
לאיל גזית שותף לטיול
למשה כץ שסייע בזיהוי מיני הצמחים