לטיול זה יצאנו ביום רביעי (27/6/2018). היינו שלושה מיכאל סופר, עמית פינקלשטיין ואני.

שבוע קודם טיילנו בפינה הצפון מזרחית של השרון והפעם בחרנו לדווש בקצה השני של השרון, בפינה הדרום מערבית שלו.

*****

*****

המסלול,
מעגלי נגד כיוון השעון

 מסלול זה דומה למסלולי טיולים  קודמים באזור שתועדו
* בשטחים הפתוחים ובמרחב הבנוי בין נחל הירקון וחוף הים ובין גליל ים ורמת השרון (אפריל 2016)
* צפון תל אביב – פארק הירקון, השכונות, החוף, הנמל והרחובות (ספטמבר 2016)

מבט על

******

המסלול בחתך רוחב של השרון

*****

סיפור הדרך
יציאה משכונת ישגב
פאתי רמת חייל,
דרך צהלה, לשטחים הפתוחים,
חציית כביש 5
מזרח רמת השרון,
חציית רמת השרון
ממזרח למערב
דרך רחוב ביאליק ורחוב ויצמן,
בין מחנות גלילות
מעבר מעל מסילת הברזל ונתיבי איילון
מערבה לעבר מתחם סינמה סיטי
חציית כביש החוף
מערבה לחוף הים
מחוף הצוק דרומה לחוף תל ברוך
דרומה עד שפך הירקון
מזרחה לאורך הגדה הצפונית
חציית פארק גני יהושע
עשר טחנות
חזרה לשכונת ישגב

*****

קטעי המסלול, המקומות והמראות

קטע המסלול הראשון והאחרון בישגב ובפאתי רמת חיל

*****

ישגב היא שכונה בתל אביב, הגובלת באזור תעשייה עבר הירקון מדרום וממזרח, בשכונת רמת החייל מצפון ובשיכון דן ממערב. השכונה נוסדה בשנת 1952 על ידי ארגון עובדי המדינה, ונקראה תחילה "שיכון ישגב" ראשי התיבות של שמות ארבעת המייסדים יפרח, שניר, גילרמן, בוכוייץ. הבתים היו משותפים – שתי קומות ושמונה דירות לבלוק – והם מצויים ברחובות הרוגי המלכות, עולי הגרדום וניסן. מסביב לשיכון ישגב היו כמה שיכונים קטנים נוספים: מצפון "מעונות" – רחובות נמירובר, ליפא, לויטה, מדרום "סלע" – רחובות הגולן, ניסן, רוזוב, ממערב "יוגוסלבים"- רחובות הגולן, טובים, גולי אריתריאה, ו"שנחאי" – רחובות הגולן, הרוגי המלכות, גולי קניה; בכולם בתים דו-משפחתיים חד קומתיים. בשנים האחרונות מקובל לקרוא לכל המכלול הזה "שכונת ישגב". בשנת 1964 הוקם במרכז השכונה בית הספר היסודי ישגב. עד אז למדו הילדים בבית הספר דן הסמוך (היום תיכון עירוני י"ד).

******

רמת החייל היא שכונה בצפון-מזרח תל אביב; אחת משכונות עבר הירקון. סמוך לשכונה ממוקם אזור תעשייה עבר הירקון, המהווה מרכז לחברות היי-טק שונות, ומכונה לעיתים גם הוא בשם "רמת החייל". שמה של השכונה ניתן לה להנצחת חיילי צה"ל שלחמו במלחמת העצמאות. במשך שנים רבות הייתה מחלוקת סביב שם השכונה. רבים כתבו את שמה בטעות עם גרשיים ("רמת החי"ל"), מתוך הנחה שהשכונה נקראה על שם הבריגדה היהודית, שכונתה גם "חטיבה יהודית לוחמת", או בראשי תיבות – "חַיִ"ל". טעות זו אף התקבעה בשילוט רשמי של העירייה. בשנת 2010קבעה ועדת השמות של עיריית תל אביב-יפו, בעקבות בדיקה בארכיונים, כי השם הנכון הוא רמת החייל, ללא גרשיים.
שכונת רמת החייל נוסדה לאחר מלחמת השחרור, בשנת 1949. השכונה נבנתה על ידי חברת "דיור למשוחררי מלחמה" עבור נכי מלחמת השחרור, משוחררי צה"ל. בתחילה, סרבה עיריית תל אביב-יפו לספח את השכונה לשטח שיפוטה המוניציפלי, אף על פי שהשכונות השכנות לה, צהלה ושיכון דן, נכללו בשטחה של תל אביב. עיריית רמת גן שביקשה לספח את רמת החייל לשטחה, דאגה לצורכי השכונה, סללה כבישים, סיפקה מים, אספה אשפה וכו'. לבסוף, הורה משרד הפנים לספח את השכונה לתל אביב. בשכונה לא היו שירותים בסיסיים, ולכן התושבים נאלצו להשיג את השירותים הבסיסיים בשכונות סמוכות. הילדים שהיו בגיל בית הספר הלכו לבתי הספר שבשיכון דן. תחנת טיפת חלב לא הייתה. העירייה הפנתה את התושבים לתחנת טיפת חלב במעברת יד המעביר (היום שכונת נווה שרת).
לשכונה היה ועד שדאג, לאחר מאבקים קשים, להשיג שירותים שונים כמו גן ילדים, בית ספר, צרכניה, ושירותי בריאות. בתחילת 1952 נפתחה במקום תחנת טיפת חלב. יותר מאוחר, נפתחה כיתת לימוד בצריף קטן ברח' ק"ם, שהתרחב לשני צריפים ובהמשך נבנה בית ספר רמת החייל. ב-1958 נפתח גן ילדים מעבר לרחוב מול בית הספר. לאחר מכן כבישים נסללו, אספקת המים והחשמל הוסדרו ותחבורה ציבורית הגיעה לשכונה. נפתח סניף של קופת חולים כללית. ברח' הראל הוקצה שטח מיוחד שייעודו היה אספקת מזון לציבור ונפתחה הצרכניה שתושבי השכונה קנו את המניות שלה. עם השנים הצרכניה הפכה לסופרמרקט שמשרת עד היום את התושבים. הודות לסעדיה שושני, שהיה ראש מחלקת הגינון בעירייה, זכתה השכונה לגן ציבורי שנקרא על שמו "גן שושני". גן זה אף זכה לאחר הקמתו בפרס על יופיו.
מקור והרחבה

מראות בוקר

****

אזור שכונות צפון מזרח תל אביב בתקופת המנדט לא בנוי

תחילת הבנייה בצפון תל אביב בראשית שנות ה-50', קודם היו מעברות

מרחב הטיול שנות ה-60'

קטע המסלול בתוך צהלה

צהלה היא שכונה בצפון-מזרח תל אביב-יפו, על גבול רמת השרון. השכונה, שהוקמה בשנת 1951, נועדה לאכלס אנשי צבא וביטחון, ולכן נקראה על שם צה"ל. בשכונה כ-500 בתים, רובם בתים חד משפחתיים ומיעוטם בתים דו-משפחתיים. מבנה רחובותיה העקלתוני – כל הרחובות מובילים בחזרה לרח' צה"ל, הרחוב הראשי, ששני קצותיו נועדו להיות שערי השכונה.
השכונה מאורגנת כאגודה שיתופית לשיכון. תושבי השכונה משלמים מיסי חבר שנתיים לאגודה, ובוחרים את ועד האגודה. על הניהול השוטף מופקד מנהל שכיר. פעילויות ועד האגודה כוללת ייצוג השכונה מול עיריית תל אביב-יפו ומנהלת הרובע; תיאום וסיוע לפעילות הגופים הציבוריים הפועלים בשכונה, כמו בית הספר היסודי "צהלה", בית הכנסת, "בית-הנוער", המרכז הקהילתי ועוד. המרכז המסחרי בשכונה שייך לאגודה ומנוהל על-ידה, ומרכז הספורט הנקרא "מועדון ספורט צהלה" שייך במשותף לאגודה ולתושבים.
מקור והרחבה

פארק צהלה

ביציאה מצהלה מזרחה לשטחים הפתוחים, אין ספק שאנו בגבעות החול האדום של השרון

צפונה לעבר כביש 5

השטחים הפתוחים בין צהלה ורמת השרון ומיקום אתר החפירה האריכאולוגית

מיקום החפירה

מבט על גבעות צהלה מכיוון צפון מזרח

הגשר מעל כביש 5

מבט מהגשר דומה לכיוון גבעות צהלה

מבט מזרחה על כביש 5

כביש 5 או כביש חוצה שומרון הוא כביש רוחב המחבר את צפון תל אביב במערב לאריאל וליישובי השומרון במזרח. הקטע המערבי של כביש 5 נסלל בין 1965 ל-1967 כחלק מכביש שקישר בין צומת גהה לאזור גלילות בתוואי הנוכחי של כביש 4 וכביש 5, ובמסגרתו הוקם צומת גלילות. עם סלילתו של כביש מרעננה לכיוון צומת גהה ב-1968, הוקם צומת מורשה כמפגש דרכים תלת כיווני והיווה את קצהו המזרחי של כביש שסווג בהמשך ככביש 5, אך אז כונה "כביש גהה" או "המשך כביש גהה". בשנת 1971 הורחב הכביש על ידי הוספת נתיב נוסף מצד צפון בצמוד לבתי רמת השרון, למורת רוחם של התושבים אשר אף פנו לבג"ץ בעניין. ועדת איכות הסביבה של הכנסת המליצה להקים סוללה בגובה 8 מטרים שתחצוץ בין הכביש ובתי התושבים. הקטע בין מחלף מורשה למחלף קסם, לאורך חלק ממנו רכבנו, נסלל ב-1985 ונפתח באוגוסט 1987. עד לסלילתו היה כביש 481 ("ציר ז'בוטינסקי") הדרך המקשרת בין ראש העין ויישובי דרום השרון לתל אביב. בעת פתיחת הכביש טענו גורמים בשמאל שסלילת הכביש היוותה בזבוז כספי ציבור מטעמים פוליטיים, אך במע"ץ טענו שמעבר לחשיבות של סלילת כביש מהיר בין תל אביב ובקעת הירדן יש צורך בכביש כדי להקל את העומס בכביש 481. בתחילת שנות ה-90 התבצעו פרויקטים להסבת צמתי הכביש למחלפים. ב-1994 נחנך מחלף הכפר הירוק, ב-1995-‏1996 נחנך מחלף מורשה וב-1997 נחנך מחלף ירקון. בסוף שנות ה-90 הוסב מחלף קסם לקראת סלילת כביש 6, נסלל נתיב נוסף בדרך שבין מחלף קסם למחלף מורשה, ונבנה מחלף תקווה המשרת את מערב פתח תקווה ואת אזור התעשייה קריית אריה. המשך כביש 5 מזרחה מצומת קאסם עובר בתוך הגדה המערבית.

מבט מערבה על כביש 5

קטע המסלול בתוך רמת השרון

****

רמת השרון משתרעת על פני שטח של כ-16,800 דונמים, חלקם בגבעות החול האדום של השרון וחלקם באבוס החוף. הנקודה הגבוהה ביותר נמצאת בסמוך לכיכר העצמאות, וגובהה 88 מ` מעל פני הים ואילו הנקודה הנמוכה ביותר נמצאת בקצה הדרום-מזרחי של המושבה, בסמוך לבית העלמין, וגובהה 12 מ` מעל פני הים.
רמת השרון גובלת במזרח בהוד השרון, בדרום-מזרח בפתח תקווה, בדרום ובדרום-מערב בתל אביב-יפו, בצפון-מערב בהרצליה ובקיבוץ גליל ים (שהוא חלק מהמועצה האזורית חוף השרון) ובצפון בהרצליה. בעוד שעם הרצליה יוצרת רמת השרון רצף של שטח בנוי, והשטח הבנוי של תל אביב מתקרב אליה בהדרגה, אין רצף דומה בינה לבין הוד השרון ופתח תקווה. רמת השרון מוקפת משני צדדיה במתקנים ביטחוניים: במזרח מתחם התעשייה הצבאית (תע"ש רמת השרון) ובמערב מחנות גלילות (בסיס מודיעין, בסיס ההדרכה וחצר המכללות) ומטה המוסד.

*****

שטח היישוב
רוב השטח הבנוי של רמת השרון מרוכז בצורת האות "L", שרגלה האופקית מצפון לכביש 5 וממערב לכביש 4 ורגלה האנכית בין כביש 5 להרצליה, לאורך רחוב סוקולוב. רובו של השטח הבנוי מיועד למגורים, למעט אזור תעשייה קטן המיועד לתעשייה זעירה מצפון לשכונת נווה מגן, ואזור תעשייה גדול יותר, דרומית לשכונת מורשה. רוב הבנייה היא צמודת קרקע, אך לאורך הרחובות הראשיים (סוקולוב, ביאליק, ויצמן, אוסישקין והראשונים), ברובע הדר, ובשכונת מורשה נפוצים יותר בתים משותפים. שני הרחובות המסחריים העיקריים הם סוקולוב ואוסישקין המקבילים זה לזה, ובנוסף להם קיימים בשכונות שונות מתחמים מסחריים קטנים יותר. ממערב לשטח הבנוי משתרעים שדות חקלאיים, אותם חוצים נתיבי איילון, מספר מתחמים בנויים נוספים – מחנות גלילות, הכוללים בין היתר את בה"ד 15 ואת המכללות הצבאיות, מתחם הסינמה סיטי, וגם מטה המוסד. מדרום לכביש 5 שוכנים בעיקר אזורים חקלאיים ושטחים פתוחים, המשתרעים עד שכונותיה הצפוניות של תל אביב – צהלה, המשתלה, תל ברוך צפון ורמת אביב ג`. עד שנות ה-90 היו מכוסים חלקים ניכרים מהשטחים הפתוחים בפרדסים, אך אלה נעקרו. עיריית רמת השרון מקדמת תוכנית להסב את השטח ל"רצועת נופש", ולצדה שכונות מגורים חדשות. פרט לשטחים הפתוחים נמצאים בסמוך לכביש 5 גם מרכז הטניס, כפר הנוער הכפר הירוק וחוות הגז והדלק פי גלילות (שפונתה בשנת 2004). כיום שוכנים בשטח זה, בין היתר, שטחי אכסון ומסירה גדולים של כלי רכב. בקצה הדרומי של רמת השרון שוכנת שכונת נווה גן, המהווה מובלעת בין בית העלמין קריית שאול לבין שכונת תל ברוך צפון, שניהם בתחום השיפוט של תל אביב. שכונה זו, שכללה בתחילה רק בתים צמודי קרקע, הורחבה משמעותית בעשור הראשון של המאה ה-21, ונבנו בה בתי מגורים רבי קומות. ניתוקה של השכונה מרמת השרון גופא יצר לאורך השנים בעיות באספקת שירותים לשכונה. גם כיום, אין בה מרכז מסחרי ובית ספר יסודי נמצא בשלבים מוקדמים של הקמה. בחלק שמצפון-מזרח לשטח הבנוי נמצאים מפעלי תע"ש, המשתרעים על שטח של כ-6,000 דונם בתחום השיפוט של רמת השרון, הוד השרון והרצליה. מאז 1991 מקודמת תוכנית מתאר מקומית (מש/1) שבבסיסה פינוי המפעלים, והקמתן של 23 אלף יחידות דיור, לצדם של מבני ציבור ושטחים פתוחים. בשנת 2005 החליטה ועדת השרים לענייני הפרטה להעביר את המפעלים לנגב עד שנת 2010, בכפוף לפתרון בעיות איכות הסביבה באזור. מחלוקות בנוגע למימון סקרי הקרקע מעכבות בשלב זה את התוכניות. ממזרח לכביש 4 נמצא חלק נוסף ממתחם תע"ש, בית העלמין, מכון לטיהור שפכים ושטחים חקלאיים.

רמת השרון בתקופת המנדט

אבני דרך בהתפתחות המושבה בתקופת היישוב ואחרי הקמת המדינה ראו
בשטחים הפתוחים ובמרחב הבנוי בין נחל הירקון וחוף הים ובין גליל ים ורמת השרון

שדרות ביאליק מול בניין עיריית רמת השרון

גן הפסלים ברחוב וויצמן

מיצג תולדות רמת השרון

*****

*****

כל מילה מיותרת

שטחים החקלאיים במערב רמת השרון

*****

*****

מעל נתיבי איילון ומסילת הברזל הנמצאים באבוס המזרחי

נתיבי איילון הם חוט השדרה תחבורתי  של מטרופולין תל אביב. ציר נתיבי איילון מורכב מהקטע המרכזי שעובר בתוך העיר תל אביב לאורך אפיק  נחל איילון שהיה ידוע בעבר כוואדי מוסררה". רעיון לנצל את ואדי מוסררה לתחבורה עלה כבר במהלך בשנותיה הראשונות של המדינה, במסגרת הפרויקט חציית תל אביב, אך רק בשנת 1964  החליטה הממשלה על קידום המיזם. בשנת 1967  נעשתה בדיקת היתכנות וכדאיות כלכלית שבעקבותיה התקבל מלווה של 20 מיליון דולר מהבנק העולמי. הפעולות הראשונות שנעשו היו הסדרת נחל האיילון בתוך תעלה לאחר שבמשך שנים הוא היווה מטרד והציף את שכונות תל אביב. כבר מראשיתו תוכנן המיזם לכלול כביש שיגיע עד חדרה. כדי לבצע את הפרויקט הוקמה בשנת 1970 חברת נתיבי איילון בבעלות שווה של ממשלת ישראל ועיריית תל אביב. בשנת 1978, בעת סלילת כביש 1 לירושלים חובר הכביש לתחילתו של מחלף קיבוץ גלויות. באפריל 1982 נפתח הקטע הראשון של הכביש בין מחלף השלום להלכה. קטע הכביש המרכזי נפתח סופית לתנועה ביולי 1991 עם חנוכת קטע רוקח-גלילות.

מיקום הכפר ג'ליל ביחס למסלול שחצה את אדמותיו

הכפר ג'ליל שכן על גבעת כורכר כ-1.5 ק"מ מחוף הים וכ-2 ק"מ על רכס הכורכר במקום בו נמצא מחלף הסירה ממערב למושבה הרצליה שהוקמה בשנות ה-20'. הכפר הוקם בתקופה העת'מאנית ונקרא על שמו של שיח' צאלח עבד אל-ג'ליל, שקברו נמצא בכפר. הכפר סומן במפת סקר שערכה הקרן המלכותית הבריטית לחקירת ישראל  Survey of Western Palestine משנת 1881.
בתקופת המנדט הבריטי הכפר פוצל לשתי יחידות מוניציפאליות: ג'ליל אל-קבליה (הדרומי) וג'ליל א-שמאליה (הצפוני), וחלוקה זו מופיעה בסטטיסטיקה הבריטית הרשמית וכן במפות של שנות הארבעים. יש מקורות המתייחסים אל שני הכפרים בנפרד ואחרים מתייחסים לכפר כאל יחידה אחת.
לפי סקר הכפרים שבצעה ממשלת ארץ ישראל המנדטורית שטח שני הכפרים יחד היה 17,657 דונם, מהם 15,207 דונם בכפר הדרומי, ו-2,450 דונם בכפר הצפוני. בשנת 1948 התגוררו כ-560 נפש בכפר הדרומי, וכ-220 נפש בכפר הצפוני. הכפר הדרומי היה אם כן גדול יותר, גם בשטח וגם באוכלוסיה. תושבי שני הכפרים היו מוסלמים, ועסקו בחקלאות ודיג. בתיהם היו בנויים מלבני חימר או בטון.
על פי תכנית החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 הכפר נכלל בתחומי שטח המדינה היהודית. מספרים שככל הנראה הכפר לא לקח חלק בלחימה שפרצה בדצמבר 1947 ותושביו היו באופן כללי ביחסים טובים עם המתיישבים היהודים של הסביבה (גליל-ים, הרצליה, רמת השרון). ב-28 בינואר 1948 נערכה פגישה גדולה בביתו של השומר המיתולוגי אברהם שפירא בפתח תקוה, בו נועד אחד מנכבדי הכפר, ג'מיל ג'אסר, ונציגי הכפרים שיח' מוניס ואבו כישכ, עם קצינים הגנה ושירות המודיעין (ש"י). כנראה הם הביעו את רצונם ביחסי ידידות, שיתוף פעולה ומניעת כניסת לוחמים זרים לכפרים שלהם. מאז נערכו עוד פגישות בין הצדדים. לימים, המציאות הייתה אחרת באפריל 1948, בעקבות כיבוש הכפר שיח מוניס וכפרים נוספים תושבי ג'ליל עזבו את כפרם. למעוניינים: חוברת עדויות שאספו חברי עמותת "זוכרות" מפליטי ג'ליל שחיים בישראל ופורסמה בשנת 2004
בסוף מאי 1948 הוקם על אדמות הכפר מחנה שבויים מס' 791 בו שוכנו גברים ערבים שנתפסו לאחר כיבוש כפריהם וחיילי צבאות ערב. בשיאו איכלס המחנה כ-2,000 אסירים. המחנה נסגר באפריל 1949. לאחר מלחמת העצמאות הועברו קרקעות הכפר ליישובים הסמוכים גליל ים, הרצליה ורמת השרון ואפשרו את הרחבתם. על קרקעות הכפר הוקמו גם מחנות גלילות. בתחילת שנות האלפיים הוקם מתחם הסינמה-סיטי על אדמות הכפר. רוב בתי הכפר, המסגד ובית הקברות נהרסו. על הגבעה שבו שכן הכפר עומד היום מיכל ומעליו תמונה של הרצל ואילו חלקים אחרים מממנה הוסרו לשם בניית מחלף הסירה. חלק אחר של אתר הכפר משמש כמזבלה. ליד חניון הסינמה-סיטי, נשאר שלד של בית וייתכן וכמה מבנים נמצאים בתוך מחנה גלילות.  המעוניינים ראו גם סיבוב באיג'ליל / סינמה סיטי בצומת גלילות

מבט אל שטחי קבוץ גליל ים

מבט צפונה מעל גשר החוצה את כביש החוף, כביש 2

כביש 2  ידוע גם בשם "כביש החוף" ולעתים בשם "כביש חיפה-תל אביב החדש". תוואי הכביש עובר בין רכס הכורכר המערבי למרכזי שבמישור החוף. עד הקמת המדינה כביש תל אביב עבר דרך רמת גן, בני ברק, פתח תקווה ולאורך השרון – כביש תל אביב חיפה הישן הוא כביש 4. לאחר הקמת המדינה נסלל כביש 2 שהחליף את כביש 4 ככביש החוף הראשי בקטע שבין תל אביב לחיפה. כביש 2 נסלל במספר שלבים מתל אביב צפונה. על סלילת הקטע מתל אביב עד נתניה הוכרז באוגוסט 1949 והעבודות החלו בנובמבר 1949 במקביל בנתניה ובתל אביב. עד מרץ 1950 נסללו יותר ממחצית הכביש וביולי 1950 הוא נפתח לתנועה. על סלילת הקטע ממחלף נתניה עד חדרה הוכרז בינואר 1950‏ ומכרז יצא במאי 1951. אולם העבודות על הכביש התעכבו זמן רב. בתחילה נסלל הכביש מנתניה עד כפר ויתקין ואף זופת קטע של שני קילומטר, אולם בשנת 1955 העבודות נפסקו למספר חודשים בגלל חוסר תקציב. עם חידוש העבודות התרכזה העבודה בבניית גשר גדול מעל נחל אלכסנדר. בשנת 1957 הושלמה הכנת תוואי הכביש לקראת זיפותו‏, אולם בהיעדר תקציב נדחה זיפות הכביש לשנת התקציב הבאה. בינתיים שימש הכביש לנסיעה בעת שכביש 4 המקביל הוצף. עבודות הזיפות החלו ביולי 1958 והוא נחנך בינואר 1959. במהלך שנת 1963 הורחב הכביש לדו-מסלולי בכל כיוון. הקטע עד נתניה נחנך באוקטובר 1964 ובאמצע שנת 1965 נפתח המסלול הנוסף עד גבעת אולגה, למעט מעל נחל אלכסנדר בגלל הצורך להרחיב את הגשר מעל הנחל. אולם מהר מאוד קצב התנועה גבר והביא בשעות העומס לפקקים לאורך הקטע, בכניסה לכפר ויתקין, בכניסה לנתניה, בכפר שמריהו, בכניסה להרצליה ובצומת גלילות. הקטע מחדרה עד לחיפה נפתח לתנועה ב-1969. הקטע האחרון התבסס על מחלפים. במסגרת בניית קטע זה נבנה מחלף זכרון יעקב שהיה המחלף הראשון בישראל שנפתח לתנועה במפגש דרכים בין עירוניות. בשנות ה-80 וה-90 הוסבו גם שאר הצמתים בקטעים הוותיקים למחלפים, וקטע הכביש מתל אביב למחלף נתניה הורחב לשלושה נתיבים בכל כיוון, ונתיב רביעי לכל כיוון ממכון וינגייט עד מחלף פולג. בינואר 2013 הפך רשמית הקטע שבין מחלף קיסריה למחלף עתלית לדרך מהירה המסומנת בתמרור הרשמי המיועד לכך, ובכך המהירות המרבית המותרת בקטע זה עלתה ל-110 קמ"ש. בשאר קטעי הכביש המהירות המותרת היא בין 90 ל-100 קמ"ש. החל מיוני 2013 ביצעה חברת נתיבי ישראל הרחבה של הכביש בין מחלף נתניה למחלף חבצלת, באמצעות הוספת נתיב נסיעה שלישי, שנחנך במרץ 2015.‏ מקור

מבט דרומה מעל גשר החוצה את כביש החוף, כביש 2

אנדרטת אוטובוס הדמים

פיגוע כביש החוף ידוע גם בשם פיגוע אטוטבוס הדמים – ביום שבת אחר הצהריים, 11 במרץ 1978, הגיעה לחוף מעגן מיכאל בסירות גומי אחד עשר מחבלי הפת"ח שיצאו לדרכם מנמל צור שלושה ימים קודם לכן. הם הגיעו לחוף שמורת הטבע מעגן מיכאל, לאחר ששהו יומיים בים ואיבדו את דרכם ואת שנים מחבריהם שטבעו בדרך. בחוף פגשו המחבלים את צלמת הטבע גייל רובין שעסקה בצילומי טבע בקרבת החוף. הם רצחו אותה והמשיכו בצעדה לעבר כביש החוף. סמוך לשעה 16:30 עצרו מונית שחלפה בכביש. שנים מהם נכנסו למונית וביחד עם הנוסעים שבה החלו להתקדם דרומה לתל אביב. היתר עצרו אוטובוס של מטיילים שהיה בדרכו לחיפה. באוטובוס היו חברי "חוג המשוטטים" של "אגד", עובדי החברה ובני משפחותיהם, שהיו בדרכם חזרה הביתה מיום טיול במערת הנטיפים. הם עצרו את האוטובוס ביריות, התפרצו פנימה ודרשו מהנהג לנסוע לתל אביב. לאחר מכן הם כפתו את ידי הגברים. במהלך הנסיעה ירו המחבלים מחלונות האוטובוס לעבר מכוניות חולפות. מהירי נהרגו ארבעה אנשים. ליד צומת אולגה חברו המחבלים למונית בה היו שני המחבלים האחרים. הם העלו את כל נוסעי המונית לאוטובוס והמשיכו לדהור דרומה תוך שהם ממשיכים לירות מחלונות האוטובוס לעבר כלי רכב אחרים. במהלך הנסיעה הבחינו המחבלים באוטובוס "אגד" נוסף שניסה להימלט מהם. היה זה אוטובוס "אגד" בקו 901 מתל אביב לחיפה. נהג האוטובוס, ששמע על התקפת המחבלים, הסתובב והחל נוסע במהירות דרומה. המחבלים רדפו אחרי האוטובוס עד שהצליחו לעצור אותו. נוסעי קו 901 הועלו לאוטובוס חוג המשוטטים, והם המשיכו לדהור לעבר תל אביב. כל ניסיונות המשטרה לעצור את האוטובוס עלו בתוהו עד שלבסוף, מעט צפונית מצומת גלילות בפאתי תל אביב מול המקום שבו שוכן כיום סינמה סיטי, ירו השוטרים בגלגלי האוטובוס והוא נעצר. בין המחבלים לבין כוחות משטרה שהיו במקום התפתח קרב יריות ארוך. חלק מהמחבלים פרץ החוצה מהאוטובוס, השאר החלו לירות לעבר הנוסעים, שניסו להימלט. לבסוף פוצצו המחבלים את האוטובוס על כל נוסעיו והוא הפך למלכודת אש גדולה. רוב נוסעי האוטובוס נהרגו, בנוסף לחייל צה"ל שהיה במקרה במקום והסתער באופן עצמאי על האוטובוס החטוף. אסף חפץ, מפקד הימ"מ, שהגיע למקום לפני הכוחות מיחידתו, ניהל קרב פנים אל פנים כנגד שישה-שבעה מחבלים, במהלכו הרג שני מחבלים ושבה אחד‏ חפץ נפצע במהלך הקרב ואיבד את השמיעה באוזן אחת. בזכות גילוי אומץ לב בעת הקרב, הוענק לו עיטור האומץ מטעם משטרת ישראל.‏ בטבח נרצחו 35 איש ונפצעו 71. עקב חוסר ודאות באשר לגורל המחבלים שהיו באוטובוס, הוטל עוצר על יישובים באזור גוש דן ודרום השרון, ונערכו סריקות אחר המחבלים (שלא נמצאו, וכנראה נהרגו, מלבד שניים שנותרו בחיים. בתגובה לפיגוע זה, ולפיגועים אחרים, יצאה מדינת ישראל למבצע ליטני בדרום לבנון. במקום שבו הגיע האוטובוס לסוף דרכו הוקמה בשנת 1982 האנדרטה לזכר הנספים, שעוצבה על ידי הפסל יצחק שמואלי.

קטע המסלול לאורך חוף הים

קטע המסלול לאורך חוף הים

חוף תל ברוך

צילום מזכרת מחוף תל ברוך

מול שפך הירקון

לאורך הגדה צפונית של הירקון בתקופת המנדט

פארק גני יהושע חולש על שטח של 3,750 דונם, והוא משתרע ממחלף גהה במזרח ועד שפך הירקון במערב. הרעיון להקים את הפארק עלה בתקופתו של ראש העיר הראשון, מאיר דיזנגוף, בשנת 1929. כבר בימיה הראשונים של המדינה החליט דוד בן גוריון, להקצות את שטח הפארק לרשות עיריית תל אביב תמורת לירה אחת לדונם. הכוונה הייתה כי בתחום שמשני צדי הירקון לא ייבנו בתים, והאזור יישאר פתוח ויהיה מרכז השטחים הירוקים של העיר. בשנת 1950 החל הרעיון לקרום עור וגידים. טקס נטיעת העצים בפארק נערך ב-5 ביולי 1951, בקרבת החיבור של נחל איילון לירקון. בשנת 1962 מונתה ועדה להרחבת הפארק הלאומי שהחליטה להקים בו שורת מתקני שעשועים, ובהם רכבת קטנה ותאטרון לילדים, וכן מתקנים למחנאות. בעשורים הראשונים עובד שטח הפרק על ידי חקלאים שנאלצו בשנות ה-60 להתפנות מהמקום. בסוף שנות ה-60 החליט ראש עיריית תל אביב יהושע נמיר לקדם את המשך הקמת הפארק. הביצוע היה בהמשך הזמן, בימיו יהושע רבינוביץ, ראש עיריית תל אביב בשנים 1974-1969, שעל שמו נקרא הפארק "גני יהושע" בשנת 1982. בשנת 1977 הוקם בפארק אגם מלאכותי, בשנת 1978 הוקמו הספורטק וגן הוורדים. עם השנים התפתח הפארק בשטחים שבמערבו ובמזרחו, הוקמו בו הגנים הייחודים , שוקם אתר שבע טחנות והושלם פרויקט "ראש ציפור" (המרחב בין נחל איילון לירקון) שהפך ממקום פרוע לאזור מטופל ומטופח.
האזור הפעיל ביותר בפארק נמצא בעיבורו ומשתרע על שטח דשא של כ-2,000 דונם מתוכם כ-1,200 דונם של מדשאות, והיתר חורשות, שיחים, ערוגות, פרחים ומתקנים שונים לרווחת הקהל. ברחבי הפארק ניתן למצוא מגוון אתרים לפעילויות שונות כמו: אזור לפיקניקים, מסלולי ריצה והליכה ושבילי רכיבה על אופניים החולפים ברחבי הפארק. הפארק קולט מדי שנה מאות אלפי מבקרים בסופי שבוע, בחגים ובאירועים מיוחדים. במדשאות שבתאטרון הפתוח נערכים מופעי מוסיקה תחת כיפת השמים ,של אמנים מהארץ ומהעולם. גם קבוצות כדורגל מתאמנות במקום, תנועות נוער מקיימות פעילויות שונות וגופים שונים עורכים ימי כיף. פארק הירקון מציע למבקרים בו שלל אפשרויות לבילוי משפחתי, באזורים הפתוחים ולאורך הנחל. להשקיית הפארק נדרשת כמות של כ-7,000 מ"ק מים בשנה. בעתיד מתוכננת הקמת מערכת השקיה שתתבסס על קולחים מטוהרים שיגיעו מאזור רמת השרון ורמתיים.

*****

מיקום עשר טחנות

בריכת עשר טחנות

****

מיקום עשר טחנות במאה ה-19 בדרך מיפו לשכם

*****

אי הירקון שנוצר כתוצאה מהסטת אפיק הירקון בעשר תחנות בעקבות בניית הסכר

הערוץ המוסט של הירקןן

גשר הירקון על דרך הרצליה

גשר הירקון החדש המחבר בין תחנת רכבת בני ברק ובין אזור תעשיית עילית ברמת חייל

מבט מזרחה מעל גשר הירקון החדש המחבר בין תחנת רכבת בני ברק ובין אזור תעשיית עילית ברמת חייל

מבט מערבה מעל גשר הירקון החדש המחבר בין תחנת רכבת בני ברק ובין אזור תעשיית עילית ברמת חייל

****

פינת הרחובות לקראת סיום

*****

סוף דבר

טיול קיץ זה נמשך ארבע שעות
מתוכן רכבנו פחות משלוש שעות
ויתרת הזמן הוקדשה לעצירות

למרות שבאזור זה רכבנו מספר פעמים,
גם הפעם למדנו עוד
מסתבר שאין סוף לאפשרות הלימוד ולהעמקה

תודה 

למיכאל סופר שהוביל והסביר, 
ובעיקר סיפר של מקום מגוריו ישגב,
אותו לא עזב מאז הגיע אליו כילד 
וגם על שאירח אותנו לקפה בחצר ביתו אחרי
וכמובן לעמית פינקלשטיין, שותף נאמן לטיולים

התיעוד להלן הוא של שני סיורים ברכב שהתקיימו ברצף, ביום ראשון (17/6/2018) וביום ראשון (24/6/2018)

בסיורים אלה השתתפו גם שני חבריי ליאור פרי ורז גורן. כאן כבר בפתיחה ברצוני להודות להם מקרב לב על השתתפותם, על על סבלנותם לשמוע את דברי וגם להוסיף ולהשמיע מהידע שלהם .

*****

סיורים אלה היו במסגרת הכנה רחבה לסיור של קהילת אזרחי – ביטחוני (האגודה הסוציולוגית הישראלית) במרחב התפר  שאוביל ואדריך בהמשך הקיץ.

מרחב התפר – הוא המרחב בו נמצא "הקו הירוק" שהוא קו שביתת הנשק בין ישראל ובין ממלכת ירדן שנקבע באביב 1949 ושימש כקו גבול עד מלחמת ששת הימים בתחילת קיץ 1967. במרחב התפר נמצאת  גם גדר ההפרדה, שנקראת גם גדר הביטחון. שנבנתה בראשית שנות האלפיים בעת אירועי האינתיפאדה השנייה. מהלך הקו הירוק ומהלך תוואי הגדר אינם בהכרח זהים וחופפים. המרחב ביניהם והמרחב המשתרע משני צדדיהם הוא מרחב התפר. מדובר על התפר בין השטח הריבוני של מדינת ישראל ובין האזור שמעבר אליו ושכינויו הוא בהתאם לעמדה הפוליטית. יש ויקראו לו הגדה המערבית (השטחים הכבושים או השטח המחוזקים) ויש כאלה שיקראו לו יהודה ושומרון (השטחים המשוחררים). רוחבו של מרחב התפר משתנה מאזור לאזור ממאות מטרים עד מספר קילומטרים

*******

מטרת הסיור
להציג ובעיקר להתרשם משילוב ההיבטים הגאוגרפיים של מרחב התפר להן:

 אזורים גאוגרפיים פיזיים

****

 

* מערך הכבישים והדרכים 

* המערך היישובי בתחום מדינת ישראל בעבר ובהווה:
– יישובים ערביים שהועברו לישראל בהסכם שביתת הנשק עם ירדן אביב 1949.
– יישובים חקלאיים שהיו יישובי ספר בשני העשורים הראשונים (1949 – 1967)
– יישובים פרבריים שהוקמו משנות ה70' ואילך במסגרת שדירת הכוכבים

* המערך היישובי בתחום הגדה המערבית / איו"ש בעבר ובהווה
– היישובים הערבים: הערים קלקיליה וטול כרם והיישובים הכפריים
– היישובים הישראלים, המכונים התנחלויות, שהוקמו משנות ה-70' ואילך

מיקום תוואי הקו הירוק ומיקום תוואי גדר הביטחון (גדר ההפרדה)

מרחב הסיור על גבי מפת הסכם שביתת הנשק ישראל ירדן משנת 1949

תוואי הקו הירוק ערב מלחמת ששת הימים

תוואי גדר ההפרדה ביחס לקו הירוק

****

כביש 6 קיים נסלל במחצית השנייה
של שנות ה-90'.
קיים פחות משני עשורים!!

 

 

* סוג ופריסת תשתיות ביטחון (תצפיות, גדרות, דרכים, שערים)

* מיקום סוגי המעברים בין תחום מדינת ישראל ובין הגדה המערבית.

* שיקולים גיאו- אסטרגיים, גיאו- פוליטיים וגיאו-טקטיים בארגון וניהול המרחב

********

בשנים האחרונים במרחב זה בוצעו מספר טיולים אופניים עם רז גורן (כולם, למעט אחד)
והם אלה תועדו בהרחבה בסדר מדרום לצפון
* ארץ מודיעין (יוני 2015)
* מעינת למערב נחל שילה והגבעות שמדרום לראש העין  (נובמבר 2017)
* במרחב התפר בין "הכפרים", כפר סבא וכפר קאסם (נובמבר 2016)
* במרחב התפר בין הקו הירוק לגדר ההפרדה, בין קיבוץ איל ובין היישוב הקהילתי סלעית (אוגוסט 2016)
* בשולי מרזבת השרון ובמורדות השומרון הנושקות לה, בין ניצני עוז ובין מגל (יולי 2016)
* מרחב התפר בצפון מערב שומרון: מענית – מצר/מייסר – אום אל-קוטוף/חריש (נובמבר 2016)

בתיעוד טיולים אלה מובא תיעוד נוסף רחב !!

מסלול

מבט על

תקופת המנדט

רקע כללי

מרחב התפר

היווצרות מרחב התפר (1994-1999)
עם תחילת המשא ומתן עם הפלסטינים השתנתה ועומעמה בהדרגה ההתייחסות לקוֿ הירוק; אט אט הוא כונה קו התפר, הקו המפריד בין תחום מדינת ישראל ובין איו"ש, ומרחב החיץ משני צדדיו היה למרחב התפר. למרחב התפר לא היה תיחום ברור והוא היה נטול עומק, וההתייחסות אליו לא הייתה חדֿערכית.
התוויית מרחב התפר בתחילה ובניית הגדר והמכשול יצרו תופעה גאוגרפית ביטחונית דומיננטית שהיקפה, אולי, גדול מהיערכות והפריסה בנגב לאחר היציאה מסיני. מדובר בחיץ שלממסד הישראלי היה אינטרס דווקא לטשטש. אם הקוֿהירוק היה קו תיחום שהיה לו תוקף, הרי מרחב התפר נועד לערפל אותו, ובעקיפין לגרום למחיקתו מסדר היום. מנימוקים ביטחוניים, ליתר דיוק מדיניים, נבנו יישובים חדשים סמוך לתוואי הקוֿהירוק. ממזרח לו בתוך השומרון נבנו היישובים אלפי מנשה, אורנית, שערי תקווה, בית אריה ועוד. ממערב לקו נבנו יישובי הכוכבים, מכבים בדרום ועד קציר בצפון. זאת ועוד; כבישים רבים נסללו לחיזוק הקשר בין התנחלויות בגדה ובין תחום הקוֿהירוק. חלקם היו חוצים, עוקפים, ומְבתרים אזורים צפופי אוכלוסייה פלסטינית. עתה היו הם אמורים להיות בעצם כבישים בלי מוצא, או כבישים שמגיעים למעברי הגבול, שכן הקוֿהירוק אמור לשמש גבול המפריד בין הפלסטינים לישראל אך לא בין ישראל לפלסטינים, שכן מֵעבר לגדר עדיין מתגוררים מאות אלפי ישראלים.
כבר במאי 1994, לקראת החתימה על הסכם עזה ויריחו תחילה, גובשה תכנית לאבטחת מרחבֿהתפר והיו לה משמעויות רבות בתחום התשתית, והיו בה גם מנדבכי תפיסת הביטחון ליום שאחרי יישום ההסכמים. מטרת התכנית הייתה להגביר את רמת הביטחון בתחום ישראל על ידי פיקוח, בקרה ושליטה על אוכלוסייה ועל כלי רכב שיחצו מעברים שימוקמו בצירים מתחום איו"ש. התכנית לא מומשה. לעומת זה, במרחבֿהתפר הוקמו 30 מעברים שבהם תשתית הבינוי הייתה מזערית, אם בכלל. עם התגברות הפעילות החבלנית ממחסומים אלו נועדו לאכוף את הסֶגר על שטחי איו"ש שהוטל מדי פעם.
בֿ31 בינואר 1995, עשרה ימים לאחר הפיגוע בצומת בית ליד, קבעה הממשלה שיש צורך להפריד את ישראל מאיו"ש ורצועת עזה. ועדה בראשות השר לביטחון פנים משה שחל (ועדת שחל, אחת מהשתיים שבחנו את הדרכים ואת התהליכים להפרדה), גיבשה תכנית על בסיס העקרונות האלה: כניסת פלסטינים לתחום ישראל תהייה לפי היתר ודרך מעברים בלבד; כניסת כלי רכב והעברת סחורות תצומצם ותהייה מבוקרת; כניסת מסתננים וכלי רכב לשטח שבין המעברים מאיו"ש לישראל תימנע ככל האפשר. יישום התכנית היה צריך להיות תוך שיפור התיאום המבצעי בין הצבא למשטרה ותוך הקמת מעברים שתפעיל המשטרה; ביצוע פעילות ביטחון קבועה על ידי הצבא באזורים שבין המעברים והקמת מכשול פיזי על צירי הגישה ודרכי העפר מאיו"ש. אשר לתפר סביב ירושלים המליצה הוועדה על פריסת כוחות משטרה ומג"ב בעיר ועל בניית שישה מעברים וניתוב התנועה הפלסטינית אליהם תוך ניתוק דרכי הגישה האחרות. מימוש התכנית הוערך על ידי משרד האוצר בסכום של כֿ2 מיליארד שקל. העלות הגבוהה מנעה יישום התכנית.
בֿ28 בנובמבר 1995 הנחה ראש הממשלה ושר הביטחון שמעון פרס להקים צוות מצומצם שיבחן חלופות לתפיסת הביטחון בקו התפר. בֿ8 בינואר 1996 הציגה ועדה בראשות סגן הרמטכ"ל, אלוף מתן וילנאי, את מסקנותיה. אלה היו כי מרבית האירועים בתוך הקוֿהירוק היו בתחום הפשיעה הפלילית ולכן את המענה צריכה לתת המשטרה שתסתייע בגורמי הביטחון האחרים. גם תכנית זו לא מומשה.
עד שנת 1997 נעשה מעט מאוד בנושא אבטחת מרחב התפר. בראשית שנה זו, בד בבד עם הפעלת המעברים המאולתרים על ידי הצבא, החליט המשרד לביטחון הפנים להגביר את פעילות הביטחון השוטף במרחב התפר, ולפרוס בו את יחידות משמר הגבול הפועלות במחוזות המשטרה המשיקים אליו (צפון, מרכז ודרום). לצורך זה הוקמה במשמר הגבול מסגרת ארגונית חדשה – חטיבת מרחב התפר. שלוש המסגרות המרחביות שלה הופעלו על ידי מחוזות המשטרה, שקצה תחום אחריותם היה הקוֿהירוק. מפקדת מג"ב צפון מוקמה ליד גן נר שבמורדות הגלבוע; מפקדת מג"ב מרכז מוקמה במתקן שירות בתי הסוהר הסמוך לקיבוץ אייל; מפקדת מג"ב דרום מוקמה במבנה משטרת הטיגרט בבית גוברין. כמו כן הוקמו במשטרה יחידות ללחימה בפשיעת רכוש כגון גנבת כלי רכב, שהתנקזה למרחב התפר.
על אף התכניות שגובשו, התשתית הביטחונית שנבנתה במרחב התפר בעת הזאת הייתה קטנה וכללה רק שתי גזרות. האחת, לאורך 30 ק"מ של הקוֿהירוק בשרון – מנחל בחן בצפון (ליד טול כרם) ועד נחל קנה בדרום (בסמוך לקלקיליה); השנייה, בגזרה שבה החיכוך עם הפלסטינים היה גדול מאוד, נסללה דרך מערכת ובשלושה מקטעיה, בפאתי היישוב בת חפר, בקו המשיק בין קלקיליה לקטעי כבישי השרון המזרחי (כביש 444 וכביש 6) ובפאתי היישוב מתן, נבנו נוסף על המערכת, גם חומת ביטחון למניעת ירי מנשק קל. על תוואי הקוֿהירוק ממעלה גלבוע ועד מלכישוע נסללה מתקציבי היחידה להתיישבות במשרד הביטחון וקק"ל דרך פטרולים חדשה באורך 15 ק"מ.
בקיץ 1997 בדק משרד מבקר המדינה את היערכות צה"ל במרחבֿהתפר באיו"ש. על פי הממצאים שהובאו בדוח מבקר המדינה נמצא שעל אף התכניות שהוכנו, פעילות הביטחון השוטף של צה"ל במרחבֿהתפר הייתה מצומצמת ותרומת המחסומים להתמודדות עם האיומים הייתה קטנה ביותר. מציאות זו לא השתנתה שנים לאחר מכן, עד פרוץ האינתיפדה השנייה בשלהי שנת 2000. נראה כי שתי הסיבות העיקריות שבעטיין צה"ל התקדם ביישום בניית מרחבֿהתפר אך במעט, היו חוסר בתקציב ומסר סמוי, שמשמעו – יצירת מרחבֿהתפר תנתק בעצם את היישובים הישראליים באיו"ש מהמדינה. לכן, הפעילות להקמת מרחבֿהתפר בשנים אלה הייתה בעצם ברמה התודעה וכמעט לא מומשה הלכה למעשה.

**********

ההיערכות הראשונה במרחב התפר
בנובמבר 2000, שבועות מעטים לאחר תחילת העימות, במסגרת מדיניות ההיפרדוּת מהפלסטינים שיזם ראש הממשלה אהוד ברק ("אין עם מי לדבר", "אנחנו פה והם שם"), הוא אישר להקים בחלק ממרחב התפר (בגזרה המשתרעת ממי עמי בצפון השומרון ועד לטרון) מכשול נגד מעבר כלי רכב ולהגדיל את מספר פלוגות משמר הגבול בפעילות הביטחון השוטף. בפברואר 2001 נערכו בחירות ולפיכך הוקפאה הקמת המכשול. בינתיים הלכו והתעצמו הפיגועים בתוך ישראל. באותה עת טרם גובשה מדיניות להגנה על מרחבֿ התפר.
בֿ2 ביוני 2001, בעקבות הסלמת הטרור ולאחר הפיגוע שהתרחש ערב קודם לכן במתחם הדולפינריום בתל אביב, אישרה ועדת השרים לענייני ביטחון למערכת הביטחון "להיכנס באופן הדרגתי לסוגיית קו התפר. בהנחיית ראש הממשלה אריאל שרון בחנה המועצה לביטחון לאומי חלופות להתמודדות עם האיומים שנבעו מהעובדה שמרחב התפר במתכונתו איננו משמש חיץ יעיל למשימת חסימת הטרור. בֿ18 ביולי 2001, בעקבות המלצות המועצה, אישרה ועדת השרים לביטחון תכנית לאבטחת מרחב התפר שכללה כמה מרכיבים: תגבור ההיערכות והפריסה של הכוח, הקמת מפקדה אזורית של צה"ל שתפעל ממזרח לקוֿהירוק בהקבלה לפעילות מול מפקדת מג"ב שכוחותיה פעלו ממערב לו, ואף הם תוגברו בהדרגה התיאום המבצעי בין צה"ל ובין מג"ב נעשה עקב כך להיות כוללני ולא רק מבצעי קביעת שטחים סגורים באזורים מסוימים ואכיפת האיסור להימצאו בהם; בניית מכשול נגד רכב ונגד בני אדם ובניית מעברים דרכם תתנקז התנועה מהשטחים לישראל.

                                               גדר ההפרדה       

צעדים ראשונים לבניית גדר ההפרדה
ההחלטה על בניית גדר ההפרדה כמכשול פיזי במרחבֿהתפר התקבלה לבסוף בקיץ 2002, בעת שפעולות הטרור הפלסטיניות נגד העורף האזרחי הישראלי היו בשיאן. המספר הרב של הנפגעים העלה לסדר היום ולשיח הציבורי והפוליטי את עובדת היות מרחבֿהתפר פרוץ ואת הצורך המידי לבנות מכשול פיזי שימנע מעבר מחבלים ושוהים בלתי חוקיים לשטח מדינת ישראל.
בֿ14 באפריל 2002, כשבועיים וחצי לאחר הפיגוע הקשה בליל הסדר במלון פארק בנתניה, אישרה ועדת השרים לענייני ביטחון להתחיל להיערך להקמת גדר בכמה קטעים שנחשבו פרוצים במיוחד. אולם מערכת הביטחון המליצה לבנות מכשול לאורך מרחב התפר כולו על מנת שיהווה חיץ יעיל. בֿ23 ביוני 2002 אישרה הממשלה לבצע את שלב א' בבניית הגדר מהאזור שממול ג'נין ועד אלקנה שבמורדות הדרום מערביים של השומרון וגם בגזרות הדרומית והצפונית בעוטף ירושלים. עוד החליטה הממשלה כי המשך תוואי הגדר ייקבע על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון. בֿ14 באוגוסט 2002 חזרה הממשלה ואישרה את התוואי המדויק, אולם עם תחילת העבודות בשטח התארך התוואי מעבר למה שאושר בממשלה. בדצמבר 2002 אישרה הממשלה את בניית שלב ב' – מאזור חבל תענך מזרחה, לאורך הגלבוע, עד לאזור שמדרום לטירת צבי שבעמק בית שאן.
גדר ההפרדה נועדה להיות מערכת ברוחב ממוצע של 60 מטר, אם כי בקטעים אחרים רוחב המכשול הגיע עד 100 מטר. באמצע המערכת נבנתה גדר ראשית "חכמה", המתריעה על כל ניסיון לעבור אותה, ומרכיביה האחרים הם דרך פטרולים משני צדי הגדר – דרך טשטוש בצד ישראל, ומצד איו"ש גדרות תיל בגובה 3 מטרים להרתעה, ותעלה סמוכה לגדר הראשית למניעת גישת כלי רכב אליה. מלבד זאת מוקמו אמצעי תצפית והתרעה בנקודות שולטות בצד הישראלי. בשל אילוצים טופוגרפיים נבנתה בחלקים מסוימים של מערכת זו כמכלול צר הכולל רק חלק מהמרכיבים התומכים בגדר. בקטעים שבהם חופף תוואי המערכת לקוֿהירוק, ובכמה אזורים נוספים, נבנה ממזרח לה מכשול עומק – מכשול בלי גדר, שתכליתו לתעל את התנועה באזורים אלה לכמה נקודות פיקוח ביטחוניות. באזורים שונים השתלב המכשול העיקרי עם חומה נגד ירי, או קיר חוסם אחר, שנבנה במקום כבר בשנות התשעים.
בֿ31 ביולי 2003, כשנה לאחר מתן האישור, הסתיימה בניית שלב א' מסאלם ועד אלקנה באורך 123 ק"מ, ובשתי גזרות נפרדות בתחום עוטף ירושלים (צפונית ודרומית) באורך כולל של כֿ18 ק"מ. 8 ק"מ נבנו עם חומת בטון למניעת ירי בכינון ישיר לתחום ישראל. לאורך התוואי הוקמו עשרות שערים למעבר חקלאים פלסטינים לאדמותיהם, ועוד נקודות ביקורת להולכי רגל ורכב. על פי התכנון, עד סוף שנת 2003 הושלמה בניית שלב ב', מסאלם מזרחה דרך הגלבוע לעמק בית שאן, באורך 45 ק"מ.

 

******

החלטות על קטעים נוספים. בֿ19 באוגוסט 2003 אישרה ועדת השרים לענייני ביטחון את המשך בניית הגדר בעוטף ירושלים ולהוסיף לה עוד לאורך 68 ק"מ. על יסוד החלטה זו החלו עבודות הבנייה, אולם חלקן התעכב זמן רב בעקבות עתירות שהוגשו לבג"ץ.
בֿ1 באוקטובר 2003, פחות מחודש לאחר שני פיגועי ההתאבדות בתחנות אוטובוס בצריפין ובבית קפה בירושלים, החליטה הממשלה על המשך בניית הגדר: שלב ג' מאלקנה במערב השומרון לכיוון מחנה עופר שבצפון ירושלים, בתוואי שיכלול גם את אריאל ועוד יישובים במערב השומרון, ובזאת ייווצרו מובלעות פלסטיניות; ושלב ד' מאזור הר גילה בדרום ירושלים, סביב הרי חברון ועד אזור מדבר יהודה מצפון לערד. באותה עת טרם נקבע התוואי הסופי וגם לא נקבע לוח זמנים מפורט לביצוע, אף שהעבודה בקטעים מסוימים החלה כבר חודש לאחר מכן. התכנון היה שלאחר שיושלמו כל ארבעת השלבים, יהיה אורך מכשול קו התפר
כֿ600 ק"מ – כמעט כפול מתוואי הקוֿהירוק לאורך הגדה המערבית. בהחלטת הממשלה זו הודגש כי המכשול שיוקם, כמו הקטעים האחרים שכבר נבנו, יוגדר כתשתית ביטחונית והוא לא יבטא גבול מדיני. משרד הביטחון הונחה כי בתכנון המפורט ייעשה כל מאמץ לצמצם את ההפרעות למרקם חיי הפלסטינים.
בֿ18 בדצמבר 2003, עם התגברות הביקורת הבין לאומית על בניית הגדר, החליטה עצרת האו"ם לבקש מבית הדין הבין לאומי לצדק (ICJ – International
Court of Justice) בהאג, חוות דעת על ההשלכות המשפטיות של בנייתה בשטח הגדה המערבית וסביב ירושלים. דיוני בית הדין הבין לאומי בהאג שהחלו בפברואר 2004 לא גרמו להפסקת העבודות הבנייה. אולם הן הופסקו בקטעים מסוימים בעקבות צווי ביניים שהוציא בית המשפט העליון לבקשת עתירות של תושבי הכפרים וארגונים אחרים.

 *******

מעורבות משפטית. במרס 2004 נטען בעתירה שהוגשה לבית המשפט העליון לצדק כי תוואי הגדר באזור שמצפון מערב לירושלים, ליד מבשרת ציון, יפגע קשה ובאופן לא מידתי בזכות הקניין של תושבי הכפרים הסמוכים אליו. תשובת המדינה הייתה שהמכשול נועד לעכב חדירה לפרק זמן שיאפשר לכוחות הביטחון להגיע אליה, וזאת הסיבה למיקומו. משלא הושגה פשרה בין הצדדים קבעו השופטים שעד שתתקבל החלטה העבודות לא תימשכנה. החלטת בית המשפט העליון לעתירה ניתנה בֿ30 ביוני 2004. פסק הדין שניתן לא היה רק בהקשר לעתירה זו אלא היה גם פסק דין עקרוני. שלושת שופטי בית המשפט העליון: אהרן ברק, מישאל חשין ואליהו מצא פסלו 30 ק"מ מתוך 40 ק"מ של תוואי הגדר, בקטע שבין מכבים במערב לגבעת זאב במזרח. הם פסקו שקביעת התוואי לא נעשתה תוך איזון נאות בין צורכי הביטחון לצורכי האוכלוסייה, ואם תיבנה הגדר בתוואי שנקבע לכך היא תפגע יתר על המידה באוכלוסייה הפלסטינית. הם דרשו ממשרד הביטחון להכין תוואי חלופי לגדר באזור. יום למחרת מתן החלטת בג"ץ הנחה ראש הממשלה אריאל שרון את מערכת הביטחון לתכנן תוואי חדש לקטע הנדון ולבחון את ההשלכות על קטעים שטרם נבנו, כך שלא יפגעו במרקם החיים של האוכלוסייה הפלסטינית.

 ******

ההתנתקות והמשך בניית הגדר. בֿ6 ביוני 2004, לאחר כמה חודשים של דיון וּויכוח פוליטי וציבורי, החליטה הממשלה על מהלך מדיני חד צדדי – התנתקות מרצועת עזה ומאזור צפון השומרון. בהחלטה זו נקבע גם כי תימשך בניית הגדר. החלטת הממשלה בעניין ההתנתקות, שכרכה אותה עם המשך בניית הגדר, נתנה משנה תוקף להחלטות הקודמות וסימנה את היעד הסופי – השלמת בנייתה סביב כל אזורי יהודה ושומרון וגושי היישובים הגדולים בתוכם. מצמצום הפיגועים כבר בקיץ 2004 היה אפשר ללמוד על האפקטיביות של גדר הביטחון. קיום הגדר סביב השומרון גרם לכך שנתיבי המחבלים התארכו והם נותבו עתה לכיוון ירושלים, בשל קלות החדירה היחסית ממנה לתחומי ישראל. לפיכך נדרש מאמץ להשלמת הגדר גם בעוטף ירושלים.

 ******

פסיקת האג. בניגוד לדעת הממשלה, שראתה חשיבות בהקמת הגדר, חשבו שופטי בית הדין הבין לאומי בהאג אחרת. בֿ9 ביולי 2004 הם פסקו וקבעו כי בניית הגדר נוגדת את החוק הבין לאומי, שכן היא מספחת חלקים מהגדה המערבית. בהחלטתם הם ציינו כי איֿאפשר להצדיק את הבנייה בטענה של הגנה עצמית וכי יש להפסיקה לאלתר, להרוס את החלקים שנבנו ולפצות את הפלסטינים שנפגעו ממנה. הממשלה המעיטה בערך הפסיקה והתייחסה אליה רק כפגיעה בתדמית המדינה. הערכתה הייתה שהיא לא תתורגם להחלטה מחייבת של האו"ם, בין השאר בזכות הפעילות המדינית כלפי הממשל בארצות הברית, מדינות האיחוד האירופי ומדינות נוספות. הממשלה התעלמה מהפסיקה. מבחינתה, הפיגועים שנמשכו תוך כדי דיוני בית הדין הבין לאומי ואחריהם, הצדיקו את המשך הבנייה של הגדר. באופן עקיף אפשר לראות בהחלטת בית הדין הכרה דהֿפקטו בגבולות הקוֿהירוק.

 *******

המשך העבודות, הסדרת "האצבעות". בחודשים יולי ואוגוסט 2004 בחנה מערכת הביטחון מחדש את התוואי לגדר בקטעים המתוכננים. כך בוצעו שינויים לא רק בקטע שנדון בבג"ץ אלא גם בקטעים אחרים. הקו המנחה היה על פי עקרון המידתיות שקבע בג"ץ, ושיקולים ביטחוניים לעומת שיקולים הומניטריים. השינויים שנעשו בתוואי היו בעיקר בהצמדתו לקוֿהירוק, הוצאת התנחלויות מתחומי הכלת הגדר וביטול המובלעות הפלסטיניות וגדרות עומק שתוכננו במקור. בֿ9 ספטמבר 2004, בדיון שקיים ראש הממשלה אריאל שרון עם בכירי מערכת הביטחון והמערכת המשפטית, הוצג התוואי להמשך בניית שלב ג' ושלב ד' (ראו לעיל), שתוקן לאחר בחינת המשמעויות שנבעו מפסיקת בג"ץ מיוני 2004. עוד נקבע שגושי ההתנחלויות (האצבעות) אריאל, מעלה אדומים וגוש עציון ייכללו במרחב ההגנה של הגדר.
בישיבת הממשלה בֿ20 בפברואר 2005, שעסקה בפינוי היישובים על פי תכנית ההתנתקות, אושר גם תוואי הגדר שתוקן. לעומת תוואי הקודם שאושר באוקטובר 2003, התוואי החדש שאושר עתה הוצמד לקוֿהירוק. התוואי באזור גוש עציון שוּנה והוא לא כלל ארבעה כפרים פלסטיניים שהיו מעין מובלעת. גם בדרום הר חברון הוזז התוואי והוצמד לקוֿהירוק, והתנחלויות באזור הוצאו מתחום הגדר. כמו כן הקיף התוואי החדש גם את העיר מעלה אדומים וההתנחלויות הסמוכות לה. עוד נקבע שממזרח לגדר שתיבנה באזור מעלה אדומים, ייסלל כביש הטבעת והוא יאפשר תנועה רציפה בין יהודה לשומרון; כך יימנע מעבר הפלסטינים לתחום ירושלים. הגדר נעשתה אפוא כלי מדיני ראשון במעלה, ולמעשה היא יכולה ליצור בשטח קנטוניזציה פלסטינית.

 *******

התייחסות לפסיקת האג. בֿ23 בפברואר 2005, לאחר אישור התוואי החדש שלהלן על ידי הממשלה, הגישה פרקליטות המדינה לבג"ץ את דעתה על החלטת בית הדין הבין לאומי בשאלת הגדר. במסמך כלולה גם תשובת המדינה לצו עלֿתנאי בסוגיה מדוע הגדר אינה נבנית בתוואי הקוֿהירוק אלא בשטחים הנתונים לתפיסה
לוחמתית תשובת המדינה הייתה שהחלטת בית הדין הבין לאומי איננה רלוונטית ו"לוקה הן בחלקה העובדתי, שכן היא התקבלה על סמך נתונים חלקיים ולא מעודכנים, והן בחלקה המשפטי, באופן המונע אפשרות להסתמך על קביעותיו". טענת המדינה הייתה שתוואי הגדר שוּנה כמה פעמים לעומת זה שנבחן על ידי שופטי בית הדין הבין לאומי, ואילו התוואי החדש שאישרה הממשלה, מקרב את הגדר לקוֿהירוק במרבית חלקיה.

המשך הפעילות. עד קיץ 2005 התקדמו עוד עבודות הבנייה. הן התאפשרו בין השאר בגלל דחיית בג"ץ את העתירות שהוגשו לו. עד לאותו זמן נבנתה גדר באורך 213 ק"מ – מעמק בית שאן ועד אלקנה ובשני קטעים סביב ירושלים; 190 ק"מ מהגדר נמצאו בשלבי עבודה שונים: בין אלקנה לירושלים, כמה קטעים בעוטף ירושלים, בין גוש עציון למצדות יהודה, ובאצבעות סביב ההתנחלויות אריאל ועמנואל שבשומרון. זאת ועוד; בֿ22 באוגוסט 2005 אישר היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, להתחיל לבנות את הגדר ממזרח לירושלים.
בֿ28 באוגוסט 2005, כשנה לאחר הפיגוע הכפול בבאר שבע, התרחש בתחנה המרכזית בעיר פיגוע נוסף. כמו בפיגוע בשנת 2004, הגיע המחבל לעיר מדרום הר חברון, אזור שבו טרם הוקמה הגדר. על פי התכנית, תוואי הגדר סביב הר חברון חולק לקטעי משנה (מצפון לדרום ולמזרח): מהיישוב נחושה ועד לקיבוץ שומריה, באורך 32 ק"מ, נמצא באותה עת בשלבי עבודה מתקדמים; בין שומריה למצודות יהודה (באזור יתיר), הקטע היה בשלבי בנייה כמעט סופיים; הקטע מיתיר ועד למצוק העתקים שבדרום מדבר יהודה טרם תוכנן, שכן הוא היה שנוי במחלוקת מטעמי שמירת טבע וטופוגרפיה.

 ******

פסק דין המובלעות. בֿ15 בספטמבר 2005 ניתן פסק עקרוני נוסף של בית המשפט העליון לעתירה שהגישו תושבי חמישה כפרים פלסטיניים במובלעת אלפי מנשה, שהופרדו משטחי הגדה בכלל ומהמרכזים העירוניים הקרובים להם בפרט. טענתם הייתה שלמדינה אין סמכות להקים את הגדר מעֵבר לקוֿהירוק ושהשיקול להקמתה הוא מדיני ולא ביטחוני. הם הסתמכו גם על פסיקת בית הדין הבין לאומי שקבע כך. לצד דרישתם לפסול את התוואי הוצגה גם דרישה חלופית לצמצם את שטח המובלעת כך שהגדר תקיף רק את היישוב אלפי מנשה ולא את כפריהם. תשעת שופטי בית המשפט העליון: הנשיא אהרן ברק, המשנה לנשיא מישאל חשין, השופטת דורית בייניש, השופטת איילה פרוקצ'יה, השופט אדמונד לוי, השופט אשר גרוניס, השופטת מרים נאור, השופט סלים ג'ובראן והשופטת אסתר חיות קיבלו פה אחד את העתירה וקבעו כי על המדינה לשקול מחדש את החלופות לבניית הגדר באזור, כך שהפגיעה בחיי התושבים תקטן. עוד נפסק כי יש לקבוע חלופה ולפיה המובלעת תכלול רק את היישוב אלפי מנשה תוך העתקת הכביש המחבר אותו לישראל בתוואי אחר. עוד קבעו השופטים, בניגוד לפסיקת בית הדין בהאג, כי לישראל ישנה סמכות עקרונית להקים גדר בגדה, מעבר לקוֿהירוק, לצורך שמירה על הביטחון, שכן לפי המשפט הבין לאומי, המפקד הצבאי בשטח הכבוש מוסמך להקים גדר הפרדה כדי להגן על חייהם וביטחונם של התושבים.

המשך הפעילות. בראשית שנת 2006, כשלוש שנים וחצי מתחילת הבנייה, הושלמו כֿ300 ק"מ מהגדר בלבד. בֿ17 באפריל 2006, אחרי תקופת שקט של כמה חודשים, התרחש פיגוע ברחוב נווה שאנן בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. המחבל המתאבד, כמו האחרים שלפניו, נכנס לישראל דרך אזור עוטף ירושלים, שבו טרם הושלמה בניית הגדר. בעקבות הפיגוע חזרה והועלתה ביקורת על הסחבת בהשלמת בנייתה על ההתקדמות הבנייה באותו הזמן אפשר ללמוד מהדיווח של שר הביטחון שאול מופז בדיון שקיים ראש הממשלה אהוד אולמרט בֿ26 באפריל
2006. בדיון גם הוצגה תמונת מצב הבנייה של הגדר בעוטף ירושלים, שבו הפרצות היו באורך של כֿ5.1 ק"מ ורובן מצויות בצפון – בין ענאתא ובין שועפט ובקטעים מסוימים בהר הזיתים. כדי למנוע כניסת מתאבדים לישראל דרך הפרצות הנחה ראש הממשלה את מערכת הביטחון להציב גדרות זמניות, כוחות מתוגברים ואמצעים אלקטרוניים. כמה ימים לאחר מכן אישרה הממשלה עוד שינויים בתוואי הגדר שהציעה מערכת הביטחון, בין השאר מתוך כוונה לכלול כמה שפחות תושבים וקרקעות פלסטיניים בתחום הגדר, וגם כדי לא לפגוע, עד כמה שניתן, במרקם חייהם.

היבטים משפטיים נוספים. בֿ8 במאי 2006, יום למחרת היכנסו לתפקיד שר המשפטים, כינס חיים רמון דיון ובו הוא ביקש ללמוד מאנשי משרדו ונציגי מערכת הביטחון על הבעיות המשפטיות המעכבות את המשך העבודות. בדיון התחייבו נציגי מערכת הביטחון שעד סוף שנת 2006 יסתיימו כֿ95 אחוז מעבודות הבנייה. אולם בֿ15 ביוני 2006, לאחר פסיקת שלושת שופטי בית המשפט העליון הנשיא אהרן ברק, השופטת דורית בייניש והשופטת איילה פרוקצ'יה לא היה ברור אם תתממש התחייבות זו. בפסק הדין לעתירה הם קבעו שקטע הגדר שנבנתה ממזרח להתנחלות צופין ובסמוך לכפרים עזון ונבי אליאס, תפורק בתוך שישה חודשים מרגע שתושלם הקמת גדר חלופית, בתוואי הקרוב יותר להתנחלות. השופטים מתחו ביקורת חריפה על המדינה שהסתירה מבג"ץ בדיונים קודמים את העובדה שהתוואי הנוכחי נקבע על בסיס תכנית מתאר להרחבת ההתנחלות, ולא משיקולים ביטחוניים בלבד, כפי שנטען. בעקבות המבוכה שנגרמה למשרד הביטחון מפסק דין זה, ועקב עתירות נוספות] שהוגשו לבג"ץ, הודיע שר הביטחון עמיר פרץ על בחינה מחדש של תוואי הגדר. כוונתו הייתה לוודא שהתוואי תואם את הנחיות בג"ץ והממשלה, והמשך הבנייה יהיה לפי צרכי הביטחון ולא לצורכי הרחבת התנחלויות וייעשה בלי שיפגעו ללא לצורך במרקם החיים של האוכלוסייה הפלסטינית.

פעילות עד סוף שנת 2006. במחצית השנייה של שנת 2006 נמשכה בניית הגדר בכמה קטעים לאחר דחיית בג"ץ את העתירות שהוגשו נגד התוואי המתוכנן. בד בבד עם תנופת הבנייה נאלצה מערכת הביטחון לפרק חלק מקטעי הגדר וזאת בעיקר בגלל כמה פסקי דין שניתנו בהקשר זה, וגם בגלל פירוק שיזמה מערכת הביטחון בשנת 2004. פירוקים אלה נוספו לתכנון מחדש של כמה קטעי גדר.
בדצמבר 2006 ניתן למערכת הביטחון אור ירוק להמשיך לבנות את הגדר בצפון עוטף ירושלים, בקטע הסמוך ליישוב אֿרם. זה היה בעקבות פסק דין אחוד שניתן לשלוש עתירות שהוגשו לבג"ץ על ידי פרטיים, המועצה המקומית אֿרם, האגודה לזכויות האזרח ועמותת במקום – מתכננים למען זכויות תכנון. בעתירות נטען כי הגדר המהווה חלק משמעותי ביותר בעוטף ירושלים, תפריד את היישוב אֿרם, שמתגוררים בו כֿ58,000 תושבים, מירושלים המזרחית ומחלק מהיישובים הסמוכים לו, באופן שיגרום לפגיעה בתושבי המקום. פסק הדין ניתן על ידי שבעה שופטי בית המשפט העליון: הנשיא בדימוס אהרן ברק, הנשיאה דורית בייניש, השופטת איילה פרוקצ'יה, השופט אדמונד לוי, השופט אשר גרוניס, השופטת מרים נאור והשופטת אסתר חיות. גם פסק דין זה הוא עקרוני, שכן העתירות נוגעות במרקם חיים עירוני. מרבית העותרים הם ערביי מזרח ירושלים תושבי ישראל, שיצאו מהעיר מרצונם והתגוררו באזור ושמרו על מעמד התושבוּת הישראלית. הם ביקשו שגדר הביטחון באזור לא תפריד בינם לבין ירושלים. כמו כן, ייחוד העתירה הוא בכך שחלקו של התוואי שנדון בה (המערבי) עבר בתחום ישראל. בפסק הדין קבעו השופטים כי הקמת הגדר באזור תפגע במקורות פרנסתם ובנגישות התושבים למוסדות חינוך ובריאות ומוסדות לקבלת שירותים עירוניים וממשלתיים. אולם עקרון העל של ביטחון החיים הוא המכריע, כדברי בית המשפט: "אי הקמתה של הגדר בצפון ירושלים תביא לפגיעה קשה בביטחונה של ישראל ובביטחונם של תושביה". השופטים קבעו שאין זה נכון להתערב בשיקול דעתה של המדינה בנוגע לתוואי של הגדר באזור וקבעו כי עמדת המדינה היא מידתית ולפיכך הם דחו את העתירה. עד סוף שנת 2006 כֿ402 ק"מ מתוך 790 ק"מ של גדר שתוכננה להיבנות היו בכשירות מבצעית, 34 ק"מ מהם היו קיר מגן.

מדבר יהודה. בראשית שנת 2007 נמשכה בניית הגדר, ובין השאר גם במדבר יהודה, בקטע שבין מצודות יהודה במערב והר חולד ומעלה נחל חבר במזרח. על בנייה זו נמתחה ביקורת מכמה מדענים, שטענו שהיא פוגעת באזור בעל ייחוד נופי. לטענת החברה להגנת הטבע לא עמדה מערכת הביטחון בסיכום שלפיו בקטע זה יותקנו כחלופה לגדר אמצעים אלקטרוניים לאיתור מסתננים, תוך סלילת דרך משודרגת שתאפשר ניידות מהירה ממקום למקום. בעקבות מחאה זו פנו כמה חברי כנסת לשר הביטחון עמיר פרץ וביקשו שיפעל לעצירת הבנייה. בֿ9 בינואר 2007, כמה ימים לאחר תחילת העבודות באזור, כינסו יושבי ראש השדולה החברתיתֿסביבתית בכנסת, ח"כ הרב מיכאל מלכיאור (העבודה) וח"כ דב חנין (חד"ש), דיון ובו ביקשו לדעת כיצד צה"ל מתכוון לצמצם את המפגעים הסביבתיים שצפויים להיווצר באזור בעקבות בניית הגדר. באותו יום הודיע שר הביטחון על כוונתו להקפיא את הבנייה במדבר יהודה בקטע המדובר. השר הורה לגורמי מערכת הביטחון לבחון מחדש את התוואי ולהציע חלופות בהקדם. בחברה להגנת הטבע בירכו על החלטת שר הביטחון.

תיקון נוסף של התוואי. בחודש ינואר 2007 אישר ראש הממשלה אהוד אולמרט את חיבור ההתנחלויות ניל"י ונעלה כמובלעות ישראליות למודיעין עילית. בכך הוארך תוואי הגדר עוד בֿ12 ק"מ, מעבר לזה שאושר באפריל 2006. מלבד השינוי בתוואי ובשל הכוונה לסלול לצד הכביש הירדני הקיים (כביש 446), כביש חדש ממודיעין עילית לעופרים, תיווצר באזור מובלעת לחמישה כפרים פלסטיניים ובהם כֿ20,000 תושבים (וראו להלן). על הכביש יגן צה"ל, ולא תורשה בו תנועת כלי רכב פלסטיניים שיחצו אותו מזרחה בשני מעברים תת קרקעיים.

מובלעות פלסטניות. בניית הגדר יצרה מובלעות טריטוריאליות של יישובים פלסטיניים. הצפי הוא שעם סיום העבודות ייכללו בתוכה 22 מובלעות של כפרים פלסטיניים ובהם כרבע מיליון נפש, וזאת מלבד כרבע מיליון תושבים פלסטיניים בירושלים, שיישארו בצד הישראלי. למעשה, במרחב יהיו ייווצרו שני סוגי מובלעות. האחד, מובלעת תפר המצויה במרחבֿהתפר. מדובר ביישובים פלסטיניים המצויים בצד הישראלי של הגדר, מעבר לקוֿהירוק, שבינם ובין שטח ישראל אין גדר מפרידה. שגרת חיי התושבים במובלעות האלה מופרעת לנוכח העובדה כי כדי להגיע לשטחי הרשות הפלסטינית הם נדרשים לחצות מעברים מיוחדים הנסגרים לפנות ערב. לחלופין, תושבי כפרים אלה אינם מורשים גם לחצות את הקוֿהירוק בלא אישורים מיוחדים. זאת ועוד; הם זקוקים לאישורי שהייה מוגבלים בזמן, הניתנים בדרך כלל לשנתיים, כדי לגור בבתים שלהםֿעצמם (!). אם הם רוצים להזמין לביתם אורחים החיים בגדה הם זקוקים להשיג בעבורם אישורים מיוחדים. לאחר פסיקת בג"ץ משנת 2004 בעניין בית סוריק, שבה נקבעה החובה לשמור על מרקם החיים של הפלסטינים, השתדלה מערכת הביטחון לצמצם ככל האפשר את כמות מובלעות תפר. אף על פי כן נותרו מובלעות מסוג זה. הסוג האחר הוא מובלעות פנימיות המצויות בתחום השטח הפלסטיני, חלקן משיקות לקוֿ
הירוק. במובלעות מסוג זה היישובים הפלסטיניים מוקפים מעבריהם בגדר, ורק פתח יציאה אחד, תתֿקרקעי או עילי המוגדר ציר מרקם החיים, מאפשר להם תנועה אל התחום הפלסטיני הרציף שמעֵבר למובלעת.

הגברת מעורבות בתי המשפט. על היקף ההתנגדות האוכלוסייה הפלסטינית לבניית הגדר בטענה שהיא מספחת את שטחיה לתחום מדינת ישראל (לדעתם במסווה ביטחוני), ניתן ללמוד ממספר העתירות הגדול שהם הגישו בעניין זה לבג"ץ. רובן עסקו בחוקיות בניית הגדר באזורים חקלאיים. עותרים שמעמדם תושבים מוגנים הלינו על כך שהגדר תפריד בין כפריהם ולבין קרקעותיהם או שתפגע במרקם החיים. הם ביקשו לבטל או להרחיק את הגדר מתחומם, תוך השארתם בצד הפלסטיני. לאחר מכן התרבו עתירות של תושבים מוגנים אשר דווקא ביקשו לשנות את תוואי הגדר באופן שהם יישארו דווקא בצד הישראלי של הגדר. אחר כך הוגשו עתירות של יהודים המתגוררים באזור, שהלינו על שהגדר השאירה אותם בתחום איו"ש או שתוואי הגדר עובר קרוב מאוד ליישוביהם. לבסוף הוגשו העתירות של תושבי אֿרם העירוניים, כנזכר לעיל.
כפי שצוין בהחלטת בג"ץ בעניין אֿרם, מאז החלטת ממשלת ישראל על הקמת הגדר ועד מחצית דצמבר 2006 הוגשו לבית המשפט הגבוה לצדק 115 עתירות. מתוכן 28 הסתיימו בהסדרי פשרה או במחיקת העתירה, 41 עתירות הסתיימו בפסקי דין, וֿ46 עתירות היו עדיין תלויות ועומדות. לעומת זאת, לפי נתונים שהציג משרד הביטחון, עד סוף מאי 2007 הוגשו 148 עתירות, ובאותו זמן הושלם הטיפול בֿ108 מהן ועדיין היו עומדות ותלויות עוד 40 עתירות, מרביתן נגד תוואי הגדר והשאר בסוגיית מרקם החיים.
הגדר כשימוש קרקע ביטחוני, אולי החשוב והגדול ביותר שהוקם על ידי מערכת הביטחון בשנים האחרונות, הפכה אפוא יותר ויותר מעניין ביטחוני גרידא לעניין משפטי. כיוון שכך מצא עצמו בית המשפט הגבוה לצדק בגישה דעתנית לעניין הגדר. כך היה בג"ץ מעורב עד לשיקולים המיקרוֿטקטיים של תכנון והקמת גדר ההפרדה, מיקום שערים, דרכים חקלאיות, אופן הגישה לשטחים החקלאיים ועוד, והכול בשל הפגם בשיקולי המידתיות הנדרשת ממתכנני התוואי. הממשק בין הצרכים הביטחוניים לפגיעה באוכלוסייה הפלסטינית, הן בקניינה והן בשגרת חייה גרם בעצם להפקעת שיקול הדעת הבלעדי בתכנון התוואי ובמימושו ממערכת הביטחון למגרש המשפטי.
על פי נתוני משרד הביטחון הושלמה בשלהי שנת 2006 בניית כמחצית מגדר ההפרדה; שאר קטעי הגדר נמצאו בשלבי תכנון, אישור משפטי וביצוע.

שנת 2007. באפריל 2007 נבחנה במערכת הביטחון הצעה להקפיא לטווח ארוך את התכנית שעליה החליטה הממשלה שנה קודם לכן, לבניית שתי אצבעות במערב השומרון – אחת מבית אריה לאריאל והאחרת מאלפי מנשה לקדומים. לחלופין הוצע לסגור את הפרצה שנותרה בגדר בין אזור אלקנה לביתֿאריה, ובה בעת להקים שלושה שטחים ביטחוניים מיוחדים (שב"מים) שיוקפו בגדר במרחק של 400 מטר מעבר לקו תיחומי היישובים: סביב אריאל, סביב ההתנחלויות עמנואל וקרני שומרון, ובאזור בין היישובים בית אריה ועופרים. במחצית הראשונה של שנת 2007 נמשכו עבודות בניית הגדר בעצלתיים.

בקיץ 2007 ניתנו עוד כמה פסקי דין של בית המשפט הגבוה לצדק. פסק דין אחד מורה למערכת הביטחון לשנות קטע מן התוואי באזור הכפר נעלין, שבו הושפע מיקום הגדר מתכנית לבנייתה של שכונה חדשה במודיעין עילית. בפסק דין אחר קבע בית המשפט כי משרד הביטחון וצה"ל נמנעו מלמלא אחר פסיקה מפורשת שניתנה בדצמבר 2006 לפרק תוך שישה חודשים את מעקה הביטחון שבנה הצבא בדרום הר חברון. פסק דין החדש ניתן בעקבות עתירה של האגודה לזכויות האזרח לפי פקודת ביזיון בית המשפט. לפיכך הורה בית המשפט על פירוק הגדר תוך 14 ימים בלבד. בפסק דין נוסף דחו שופטי בג"ץ שתי עתירות נגד התוואי המתוקן של גדר ההפרדה באזור ההתנחלות אלפי מנשה שעליו החליטה הממשלה במאי 2006. בתחילת ספטמבר 2007 פסקו שוב שופטי בג"ץ שעל המדינה לפרק קטע מתוואי גדר ההפרדה. הפעם באורך של 1.7 ק"מ באדמת הכפר בילעין המקיפה חלק משכונת מתתיהו מזרח במודיעין עילית.

במזרח עוטף ירושלים הסתיימה במחצית שנת 2007 כמעט לחלוטין סלילת קטע כביש 45 (כביש הטבעת המזרחית) שבין ענתות לאֿזעים, ששולב בתוואי הגדר באזור זה. במקור יועד כביש זה להיות חלק מכביש הטבעת של ירושלים במסגרת תכנית להקלת עומסי התנועה בעיר. אבל בעקבות האינתיפדה השנייה הוסב שימושו לחלק ממערכת ההפרדה. באמצע הכביש נבנתה חומה כדי להפריד בין תנועה של ישראלים ושל פלסטינים (פלסטינים ממזרח וישראלים ממערב). באותו הזמן, הושלם רק קטע הכביש ששימש לתנועת ישראלים, בקטע המחבר את יישובי המועצה האזורית מטה בנימין עם ירושלים. בו בזמן הושלמה בניית המרכיבים הביטחוניים בצד שבו ינועו הפלסטינים – תחילה תושבי הכפרים הסמוכים, ענתא, חיזמה ואֿזעים, ולאחר מכן מאזור רמאללה בצפון לעבר בית לחם בדרום, כבישים העוקפים את ירושלים. אז נדרשה בניית מעבר ליד מצודת אדומים שיאפשר בדיקת הנכנסים לירושלים והשלמת מכשול. נראה כי מטרת הכביש אינה רק ביטחונית והוא נועד לאפשר את בניית השכונה החדשה של מעלה אדומים באזור E1 ובכך ליצור את הרצף הטריטוריאלי לעבר ירושלים.
העבודות להשלמת בניית הגדר בשנת 2007 היו מועטות, ועד סוף השנה נבנו פחות משני שלישים מאורכה. בארבעה קטעים טרם נבנתה הגדר: מערב השומרון ("אצבעות"); סביב מעלה אדומים; סביב גוש עציון; מדבר יהודה, ממצדות יהודה מזרחה בואכה ים המלח. שלוש סיבות היו לכך: (א) הממשלה לא אישרה את הבנייה באזורים השנויים במחלוקת מדינית (מערב השומרון וסביב מעלה אדומים) וזאת כדי להימנע מעימות עם ארצות הברית על רקע ההכנות לוועידת הפסגה הבין לאומית (ועידת אנאפוליס), שהתקיימה בסוף שנת 2007; (ב) ההמתנה להחלטות בג"ץ – עד קיץ 2007 טרם ניתנו פסקי דין בעניינן של עשרים ושש עתירות הנוגעות לתוואי הגדר ובהן עתירות לגבי התוואי סביב גוש עציון, ועוד שתים עשרה עתירות שעניינן מרקם החיים; (ג) הסטה תקציבית – כספים שיועדו למימון הבנייה הועברו למימון התעצמות צה"ל לאחר מלחמת לבנון השנייה והמתיחות הצבאית עם סוריה. באוקטובר 2007 הייתה הערכה שעד סוף השנה תיעצר הבנייה בגלל היעדר תקציב.

שנת 2008. עד קיץ 2008 הייתה התקדמות בניית הגדר מועטה, ובארבעה האזורים (ראו לעיל) טרם החלה הבנייה. איֿהשלמת הבנייה המשיכה לנבוע משני טעמים: (א) תוואי שאינו מוסכם הן בגלל מחלוקת מדינית – מצד אחד התנגדות בין לאומית ובעיקר של ארצות הברית ומצד אחר בגלל לחץ אפשרי של גורמי ימין ומועצת יש"ע שלא לבנות את הגדר על תוואי הקוֿהירוק, ובגלל התנגדות חזויה של בג"ץ שעל שולחנו נותרו עדין עתירות נגד בניית הגדר במרחק גדול מהקוֿהירוק; (ב) שיקולים כלכליים – הרגיעה הביטחונית, ובעיקר הירידה במספר הפיגועים, הפחיתו את הלחץ הציבורי, והדבר אִפשר למשרד האוצר להקטין את התקציב לפרויקט.

סיכום: באוקטובר 2003, כאשר אישרה הממשלה את הקמת השלב האחרון של הגדר, נקבע כי תאריך היעד יהיה סוף שנת 2005; אולם הוא לא מומש. עם זה גדר ההפרדה נעשתה עובדה ביטחונית ומדינית מהותית. הגדר מלוּוה בכמה מעברי גבול המאפשרים תנועה מבוקרת בין השטחים לישראל. הגדר נעשתה מחסום כלכלי ואקולוגי ולא רק חיץ ביטחוני ומדיני. ואולם זו גדר כלפי ערבים בלבד. המעבר ליהודים הוא חופשי. אולם בקיץ שנת 2008 איֿאפשר עדיין לנקוב במועד לסיום הפרויקט. מקובלת היא ההערכה שהשלמת הבנייה תהייה באחד משני התרחישים: או חלק מהסכם עם הפלסטינים או כמהלך חד^–צדדי של ישראל בגלל התגברות הטרור כמו זה שהתרחש באביב 2002. השלמת בניית הגדר נמשכה בעצלתיים עוד מספר שנים

המעברים וניהולם

בד בבד עם התקדמות בניית גדר ההפרדה ניתנה הדעת בשנת 2003 גם למעברים שמוקמו לאורכה, ודרכם זרמה התנועה משטחי הרשות הפלסטינית לישראל ולהפך. במאי שנה זו החליטו שר הביטחון ושר התחבורה להעביר לרשות שדות התעופה את האחריות לתכנון, לבניית מסופי המעברים ולהפעלתן. המעברים החדשים נבנו על פי הדגם של מסוף קרני. על רש"פ הוטל לתכנן ולבנות שני מעברי סחורות לאיו"ש, מעבר שער אפרים במזרח השרון, בין טייבה וטול כרם ומעבר בזק בצפון בקעת הירדן. בשנת 2004 הוקמה במשרד הביטחון מנהלת המעברים לריכוז הקמתם המעברים ושדרוגם הטכנולוגי עד להעברתם להפעלת רשות שדות התעופה. התכנית הייתה שבניית המעברים החדשים תסתיים עד סוף שנת 2006 בהתאם להשלמת בניית הגדר.
התכנית שגיבש משרד הביטחון הייתה לבנות 35 מעברים ובהם ארבעה סוגי מסופים: (א) מסופי מטען לפי הדגם של מעבר קרני שבהם הסחורה בשיטת גב אל
גב –  מהמשאיות הישראליות לפלסטיניות ולהפך. צמוד למסופי המטען יהיו גם מתקנים ונקודות מעבר לחומרי בניין ודלק; (ב) מסוף לכלי רכב ולנוסעים ישראלים הכולל נקודות ביקורת שדרכן יעברו מתנחלים וכל נושאי תעודות זהות ישראליות (לא כולל ערביי מזרח ירושלים) במכוניותיהם, ואליהן לא יורשו להגיע כלי רכב בעלי לוחיות זיהוי של השטחים; (ג) מעברי ביקורת לפלסטינים שימוקמו במקרים רבים סמוך, ולפעמים בצמוד, לנקודות המעבר לישראלים, אבל יופרדו מהן לחלוטין; (ד) שערים חקלאיים המיועדים לשרת חקלאים פלסטינים בשעות מסוימות, על פי עונות החקלאות.
ביוני 2005 הוקמה במשרד הביטחון מינהלת המעברים במטרה לאזרח את פעילות המעברים היבשתיים (בין ישראל לרש"פ). התכנית של מנהלת המעברים הייתה שעד שנת 2009 יישארו מעברים מעטים בלבד באחזקת והפעלת צה"ל. המעברים הראשונים שעברו לידיים אזרחיות היו מעבר שער אפרים (בסמוך לטול-כרם) ומעבר ארז (בסמוך לרצועת עזה). בשנת  2009 זכתה המינהלת למעמד של יחידת סמך במשרד הביטחון ושמה הוסב לרשות המעברים היבשתיים. ראשה כפוף ישירות למנכ"ל משרד הביטחון. רשות המעברים היבשתיים פועלת בהתאם למדיניות משרד הביטחון והנחיות המשטרה והשב"כ.
התהליך אזרוח המעברים, התבצעה החלפה של החיילים המפעילים את המעבר בתחומי האבטחה, הבידוק והזיהוי, בכוח אדם אזרחי המוכשר באופן ייעודי ומקצועי בתחום הביטחון ותפעול המעברים. במקביל, נרכשות ומוטמעות מערכות טכנולוגיות מהמתקדמות בעולם על מנת לייעל ולפשט את תהליך תנועת הסחורות והולכי הרגל במעברים. בתום תהליך,האזרוח, האחריות הכוללת להפעלת המעברים עברה מידי צה"ל לידי רשות המעברים היבשתיים. כוח האדם במעברים המאוזרחים מורכב ממנהלים, עובדי משרד הביטחון (מנהל מעבר, קב"ט ומנהל תפעול) ולצידם עובדי חברות שמירה ואבטחה אשר זכו במכרז משרד הביטחון. הסמכות להפעלת המעבר על ידי כוח אדם אזרחי, מוענקת מתוקף החלטת ממשלה ב/43, המסדירה את תהליך הפעלת המעברים המאוזרחים ואת הגורמים המנחים את רשות המעברים היבשתיים (שב"כ ומשטרת ישראל).
יתרונות אזרוח המעברים הם יצירת רמת ביטחון גבוהה לצד רמת שירות גבוהה וכוח אדם מקצועי, ביטול החיכוך של חיילי צה"ל עם אוכלוסיות אזרחיות,רכישה והפעלה של טכנולוגיות מתקדמות, גמישות תפעולית והתאמת הפעילות לצרכים משתנים,צמצום גניבות רכב (בשיתוף משטרת ישראל). צמצום מעבר סחורות, מזון ותרופות בלתי מורשים ובלתי מבוקרים ומניעת הכנסת חומרים מסוכנים ודו שימושיים לשטחים. צמצום "הסחר השחור" (העלמת מיסים), שעל פי דו"ח מבקר המדינה ורשויות אומדו בכ- 4 מיליארד ₪ בשנה. כיום רשות המעברים היבשתיים אמונה על 15 המעברים האזרחיים הבאים חלקם בתחום מרחה הסיור:
1. מעבר אייל (בעבר נקרא מעבר גן חיות קלקיליה)
2. מעבר אליהו
3 מעבר ארז (רצועת עזה)
4 מעבר גלבוע (בעבר נקרא מעבר ג'למה)
5. מעבר הבקעה
6. מעבר חוצה שומרון
7. מעבר חשמונאים
8. מעבר כרם שלום (רצועת עזה)
9. מעבר מיתר
10. מעבר מכבים
11. מעבר מצדות יהודה
12 מעבר ריחן
13 מעבר שער אפרים
14. מעבר תרקומיא
15 מעבר ל"ה

 

 

מרחב התפר מול מטרופולין תל אביב 

******

מרחב התפר מול השרון

******

****

קו גדר ההפרדה והקו הירוק
מובלעת מודיעין עילית 

*****

התחלה צומת שילת
תצפית מהגדר המערבית של היישוב חשמונאים
סיבוב במודיעין עילית (קריית ספר)
תצפית בקצה המזרחי של מודיעין עילית
צפונה בכביש 446 מעבר חשמונאים

******

*****

מיקום מעבר חשמונאים

*****

מבט מחשמונאים לכפר אל מידיה , צילם רז גורן

צילום רז גורן

אל מידייה, צילום רז גורן

פנורמת מבט מחשמונאים צפונה צילום רז גורן

מבט על קטע הגדר והחומה מצפון לחשמונאים ומדרום לנעלין

מבט על טע הגדר והחומה מצפון לחשמונאים ומדרום לנעלין

מבט על קטע הגדר ממודיעין עילית לעבר דיר קאדיס

שער חקלאי במודיעין עילית מדרום לדיר קדיס

מבט על הגדר ממודיעין עילית מזרחה לעבר בילעין

הקצה הצפוני של מודיעין עילית למול דיר קאדיס

מבנה משטרת דיר קאדיס ששימשה את צבא הלגיון הירדני ונבנתה בתקופת השלטון הבריטי

הפינה המזרחית של מודיעין עילית למול בילעין

******

*****

*****

מוֹדִיעִין עִלִּית היא עיר חרדית, הממוקמת בהרי בנימין סמוך (ומחוץ) לקו הירוק, כ־6 קילומטרים צפונית-מזרחית לעיר מודיעין-מכבים-רעות וכ-3 ק"מ מערבית לכפר הפלסטיני בלעין. מודיעין עילית הוכרזה כעיר בשנת 2008‏, והיא היישוב הישראלי הגדול ביותר ביהודה ושומרון. בשנת 2017 התגוררו בה כ־66,000 תושבים בכ־11,300 בתי אב.
מודיעין עילית נקראה במקור בפי בני המקום והציבור החרדי בארץ בשם קריית ספר, אולם ועדת השמות הממשלתית פסלה את השם משום שזה היה שמה של חברת הבנייה שבנתה את הפרויקט ומשום שקריית ספר המקראית רחוקה מאזור זה (והיא באזור חברון). השם שהתקבל באופן רשמי לקריית ספר עם השכונות הסמוכות הוא מודיעין עילית – כשם העיר הסמוכה מודיעין.
העיר נוסדה ב-1990 על ידי מספר יזמי נדל"ן חרדיים בעלי קרקעות בפאתי היישוב מתתיהו באמצעות "חברת קריית ספר בע"מ" התשתיות הכבישים ומבני הציבור נבנו על קרקעות פרטיות. באוקטובר 1993 הקים משרד השיכון מנהלת הקמה ליישוב, היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1996, ולעיר במרץ 2008. מודיעין עילית הייתה המועצה המקומית הגדולה בארץ עד הכרזתה כעיר.
הקמתה התאפיינה בנתוני פתיחה מאתגרים במיוחד: עיר שנבנתה על קרקעות פרטיות ללא ליווי ממשלתי, ללא תוכניות אב, וללא סיוע של מינהל מקרקעי ישראל, בנוסף לכך, קופת פיתוח העיר נמצאה מרוששת מחוסר הכנסות בסיסי. הסיבות להיעדר הכנסות נובע מחוסר בהיטל השבחה וחילף היטל השבחה, וכן מצב סוציו-אקונומי של תושביה במדרג 1 (הנמוך ביותר). אולם העיר התפתחה מהר ובהצלחה. מודיעין עילית זוכה מדי שנה בפרס ניהול תקין על ידי שר הפנים (היחידה עם דירוג סוציו-אקונומי 1 שזכתה לפרס זה).
בשנת 2005 החלה העיר להתרחב לכיוון מזרח על ידי בניה של מאות יחידות דיור, על אדמות שתושבי הכפר הסמוך בלעין טענו לבעלות עליהן. לאחר מספר עתירות לבג"ץ ועיכוב של למעלה משנה וחצי במהלכו נאסר אכלוס הדירות והמשך הבניה, ולאחר הכנת תוכנית מתאר חדשה שתיקנה את הפגמים שנפלו בקודמתה, וקבעה כי יושב המצב לקדמותו במובלעות של קרקע פרטית השייכות לפלסטינים והן יגודרו ותובטח נגישות אליהן, נקבע כי הבנייה במקום חוקית והותרו המשך האיכלוס והבנייה.
גדר ההפרדה באזור, שעלתה לכותרות לאור המאבק של תושבי הכפר בילעין, תוכננה ונבנתה תחילה תוך התחשבות בצרכי התפתחותה העתידית של העיר ולא רק על פי שיקולים ביטחוניים. בעקבות פסיקת בג"ץ, חויב אלוף הפיקוד לתכנן מחדש את תוואי הגדר באופן שלא יתחשב בטובת התפתחות העיר, אלא בתוואי ביטחוני בלבד, ובהתאם לכך נבנתה הגדר בצמוד לבתי התושבים והופקעו קרקעות שאושרו לבניה. באותה פסיקה איפשר ביהמ"ש לבעלי הקרקעות להגיש בקשה לפיצוי.
העיר מאוכלסת בקהילות חרדיות מכל קשת הציבור החרדי. הייצוג הקהילתי הגדול הוא מהמגזר הליטאי, המתרכז בשכונה הגדולה בעיר, קריית ספר. עם זאת, ישנם גם קהילות שונות ומגוונות, כמו קהילות הספרדים, התימנים ועוד. וכן קהילות חסידיות שקבעו את משכנם בעיר.
עם הקהילות החסידיות בעיר נמנות חצרות החסידים הגדולות בארץ: קרלין סטולין, ברסלב, ויז'ניץ, בויאן, ביאלא, אלכסנדר, סדיגורה, בוהוש ועוד. בעיר גם ממוקמת חצרו של האדמו"רמיערוסלב תושב שכונת ברכפלד ובית מדרשו של האדמו"ר מאונגוואר תושב שכונת גרין פארק. בשלהי שנת 2008 הוקמה בשכונת ברכפלד הספרייה החסידית על ידי בית חב"ד מודיעין עילית.
מקור

*****

תוואי ראשון של הגדר מול ביליעין שנפסל על ידי בית המשפט העליון

מבט ממודיעין עילית לעבר חרבתא, צילום רז גורן

גזרת הקו הירוק במורדות בנימין והשפלה הצפונית

*****

הגדר

הגדר הקו הירוק
במורדות בנימין והשפלה הצפונית
למול שטח אימונים מתקן אדם

****

המשך צפונה בכביש 446 צפונה דרך עופרים ובית אריה
המשך צפונה וחציית ערוץ נחל שילה

*****

נַחַל שִׁילֹה הוא אחד מארבעת יובליו הראשיים של נחל הירקון (האחרים הם נחל איילון, נחל רבה ונחל קנה). הנחל מנקז 400 קמ"ר שהם כ-22% משטח אגן הניקוז של נחל ירקון (1805 קמ"ר). ראשיתו של נחל שילה במזרח עמק שילה בשומרון והוא זורם מערבה צפונית לאלעד, עד להתחברותו עם נחל הירקון כ-3 קילומטר מזרחית למחלף מורשה. אורכו מגיע לכ-50 קילומטר, ולצידו אתרי מורשת, טבע ונוף מרשימים, בהם יער נחשונים, יער קולה, מגדל אפק ודיר קלעה.
את ערוץ נחל מחלקים לשני קטעים: נחל שילה עליון – תחילתו, כאמור בעמק שילה שבשומרון בגובה של כ-700 מטר מעל פני הים שם הוא נקרא בערבית ודי עלי, הנחל זורם לכיוון מערב ומתחתר בנפתולים מרהיבים בנוף הררי שמרובים בו כרמי הזיתים ואוסף אליו ואדיות נוספים, שמו הערבי משתנה לאורכו, מצפון למעלה לבונה הוא נקרא ודי עמוריה, בהמשך הוא נקרא ודי אל מישה ולאחר מכן הוא נקרא ודי קרות בני זיד וודי בורקין על שם היישובים שמעליו, מצפון לקיבוץ נחשונים יוצא הנחל למישור החוף לאחר שהשלים ירידה של כ-650 מטר לאורך קו אווירי של כ-35 ק"מ ובפועל ערוצו ארוך הרבה יותר עקב הנפתולים הרבים. נחל שילה תחתון – עם היציאה מהרי השומרון משתנה אופיו הקניוני של הנחל והוא זורם לכיוון צפון מערב בנוף של שדות מעובדים מצפון וממזרח לפתח תקווה ואוסף אליו בדרכו את נחל מזור ונחל עזר עד שפכו לירקון מצפון לפתח תקווה כ-3 ק"מ מזרחית לצומת מורשה, בחלק זה בעיקר בחלק הקרוב לירקון קיימים מים בערוץ הנחל במשך מרבית החורף והאביב.
באזור "הדום השומרון" ממערב לגדר ההפרדה זורם הנחל בנוף טרשים, הנחל חסר מעיינות, גדותיו מכוסים בתה עשבונית ולאורך הערוץ שיחי אברהם. בשנים האחרונות התרבו באזור הצבאים ובעלי חיים נוספים כגון דרבנים. חלקו התחתון של נחל שילה עובר בנוף מישורי של שדות מעובדים, לאורכו של הנחל חישת קנים, באפיקו, בעיקר בקרבה לירקון שלוליות רבות המהוות מקום רבייה לדו-חיים.
לנחל וגדותיו חשיבות אקולוגית רבה הן כחלק מהמסדרון האקולוגי שלאורך ציר הגבעות והן כמסדרון אקולוגי המקשר בין הרי השומרון למישור החוף, העובדה שמרבית שטחו של הנחל עובר באזור שהפגיעה בו מעטה מעצימה חשיבות זאת. על מנת להגן על נופי הנחל והחי והצומח שבו הוכרזו או מתוכננות שמורות הטבע הבאות: שמורת טבע נחל שילה עלי, (מוכרזת 1992), שמורת טבע נחל שילה (מתוכננת), גן לאומי מגדל אפק (מוכרז 2005), שפך נחל שילה לירקון מוגן במסגרת גן לאומי ירקון (מוכרז 2002) ובחלקו עתיד להיות במסגרת פרק עירוני פ"ת, יחד עם זאת נפגעו בשנים האחרונות מעינות בחלקו העליון של הנחל על ידי פעולות פיתוח חקלאיות פלסטיניות ובהדום השומרון.

*****

תקופת המנדט

כניסה ליישוב פדואל ותצפית במרפסת של המדינה לעבר גוש דן ונתב"ג
המשך צפונה בכביש 446 עד כביש חוצה שומרון (כביש 5)

****

*****

*****

פְּדוּאֵל היא התנחלות בעלת אופי דתי לאומי במתכונת יישוב קהילתי השוכן בדרום מערב הרי השומרון ושייך מוניציפלית למועצה אזורית שומרון שבמערב השומרון. סמוך ליישוב, עלכביש 446, נמצאים היישובים עלי זהב, לשם וברוכין. היישוב מונה כ-390 משפחות (נכון לשנת 2018), והוא מדורג בין שלושת היישובים המובילים ברמה הסוציו-אקונומי במועצה האזורית שומרון.
המרפסת של המדינה כינוי שנתן אריאל שרון לתצפית בפדואל, ממנה ניתן לראות אזור רחב במישור החוף, מחיפה ועד אשקלון. במקום הוקם מצפור לשימוש המבקרים הרבים.

*****

*****

תצפית לעבר דיר בלוט ומגדלות אפק ראש העין ופתח תקווה

*****

*****

מבט על מחנה נחשונים  והעיר אלעד והלאה לעבר פתח תקווה וגוש דן

מחנה נחשונים הוא מחנה המשמש כיחידת מחסני חירום ימ"ח לאחת עוצבות צה"ל. המחנה הוא אחד מארבעה מחנות שנבנו במימון אמריקאי בעקבות הסכם ואי שנחתם בשנת 1998. (השלושה האחרים הם בסיס חטיבת גולני שנבנה ברגבים, בסיס חטיבת הצנחנים שנבנה בשומריה ובסיס חיל המודיעין בהר אורה). בנייתו החלה בשנת 2001 והוא נחנך בשנת 2005 ‏. בניית הבסיס היוותה פרויקט בינוי בהיקף נרחב, והבסיס הוא הגדול ביותר שהקים צה"ל מאז אמצע שנות השמונים. שטח הבסיס כ-1,700 דונם והוא כולל מעל 220 מבנים. במסגרת בנייתו נסללו כ-27 ק"מ של דרכים חדשות. המחנה כולל מחסנים רבים ובהם ציוד רב המיועד לחיילי המילואים שיגיעו לבסיס ביום פקודה. בבסיס מערכות ממוחשבות רבות והוא נחשב חדשני ביותר.

מבט על מחנה שילה והעיר אלעד, צילום רז גורן

מבט מאופק לאופק

מבט דרומה מהמרפסת של פדואל אל בית אריה ועופרים

קו ירוק ותוואי החומה באזור ממזרח לראש העין

****

תקופת המנדט

המרחב בו נמצא היישוב ראש העין בתקופת המנדט, בין כפר קאסם למג'דל יבה

מערבה בכביש 5 אל מעבר חוצה שומרון
מערבה לפאתי ראש העין וכפר קאסם
צפונה בכביש 444 דרך מחלף קסם
ומחלף ג'לגולגיה עד מחלף נווה ימין מול קלקיליה

• 

  *****

  

  ******

  

  תקופת המנדט

  

  מעבר חוצה שומרון

   

  הקו הירוק בגזרת קלקילה – כפר קאסם

  

  ****

  מזרחה על כביש 55 מדרום לקלקיליה
  מעבר אליהו
  מסרחה לקלקיליה
  מעבר צופים
  עליה ליישוב צופים לתצפית 
  מערבה על כביש 5504 עד מעבר איל
  צפונה על כביש 444

  

  ***** 

  

  *****

תקופת המנדט

כביש 444, המוכר גם בשם "כביש המחצבות" בשל המחצבות הרבות השוכנות לאורך חלקו הדרומי, הוא אחד מכבישי האורך החשובים באזור המרכז. כביש זה עובר בתוואי דרך הים ההיסטורית. בימי המנדט, עד לסלילתו של כביש 4 בשנות השלושים, הוא שימש ככביש האורך של מישור החוף המרכזי. תוואי הכביש עובר בחלקה הדרומי של דרך ישנה יותר, שיצאה מלוד ועברה דרך קלקיליה, טול כרם, שוויכה, קאקון, באקה אל גרביה והמשיכה עד לאזור נחל עירון. בעקבות המרד הערבי הגדול בשנת 1936 והתקפות על יהודים שנסעו בדרך זו, נסלל כביש 4, המקביל לה.
בעקבות מלחמת העצמאות והסכמי שביתת הנשק שלאחריה וסימון הקו הירוק כקו הגבול בין ישראל לירדן, עבר רובו של הכביש לחזקתה של מדינת ישראל, למעט קטעים קצרים באזור קלקיליה וטול כרם. הכביש נותק לשלושה חלקים: חלק ראשון מלוד עד קלקיליה, חלק שני מקלקיליה עד טייבה וחלק שלישי מזמר עד נחל עירון. לחלקים אלו נסללו מעקפים. בנוסף נסלל בשטח השומרון והשלטון הירדני כביש חדש שקישר בין טול כרם לעזון ולקלקיליה, כתחליף לקטע טול כרם-קלקיליה שהועבר לישראל. סלילת המעקף הירדני נעשתה במימון חלקי של מדינת ישראל.
כביש 444 מורכב מאז בניית גדר ההפרדה משני קטעי כביש מנותקים המופרדים ביישוב קלקיליה בין צומת נווה ימין לצומת אייל. לקטע זה קיים מעקף מערבי דרך פאתי כפר סבא ומעקף מזרחי דרך מחסום שער אליהו ומחסום צופים.
כביש 6 נבנה במקביל לכביש 444, ובמסגרת עבודות סלילתו של הראשון, שונה גם התוואי של כביש 444, כחלק מהתפיסה שהכביש ישמש ככביש שירות של כביש 6. בתוואי הצפוני של הדרך עובר כיום כביש 574, המתחיל בצומת בארותיים בפאתי העיר טול כרם, מתחבר לכביש המקורי בפאתי זמר וממשיך בתוואי המקורי עד אזור נחל עירון.

המעברים סביב קלקילה

תוואי הגדר והחומה סביב קלקיליה

צוּפִים (בעבר נקראה צופין) היא התנחלות אשר הוקמה בשנת 1989 על ידי ארגון אמנה. היישוב ממוקם בחבל השומרון, משתייך למועצה אזורית שומרון ושוכן צפונית לאלפי מנשהודרום-מזרחית לכוכב יאיר צור יגאל, בין קלקיליה לג'יוס. היישוב ממוקם בצידה המערבי של גדר ההפרדה וצמוד לכביש 6 ולמחלף אייל.
שמו הזמני של היישוב היה "צופים", על פי הנאמר בספר שמואל א': "וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי" (ספר שמואל א', פרק א', פסוק א'). ועדת השמות הממשלתית החליטה על השם הקבוע "צוּפִין", שהוא גרסה עברית לשם חרבת צופין הסמוכה, אך תושבי המקום המשיכו להשתמש בשם "צופים", ובסופו של דבר השם התקבל על ידי ועדת השמות הממשלתית.
היישוב מאופיין בבנייה של בתים צמודי קרקע בשיטת "בנה ביתך". על פי נתוני הלמ"ס, נכון לשנת 2012 היישוב מונה 1,484 נפש. ביישוב קהילה מעורבת (דתיים 45%, חילונים 55%) המנהלים אורח חיים משותף. מתחילת שנת 2009 היישוב בתנופת בנייה וקליטה גדולה. ביישוב מרפאת שירותי בריאות כללית, גני-ילדים, מעונות-יום, ומרכז רב-תכליתי בו מתקיימים חוגים ופעילויות העשרה לילדים, נוער ומבוגרים.
גדר ההפרדה נבנתה ממזרח ליישוב, ומיקומה הראשון, שנקבע על בסיס תוכנית מתאר להרחבת ההתנחלות, נפסל על ידי בג"ץ

מבט מצופים אל שער איל בצפון קלקיליה

מבט מצופים לעבר קלקילה צילום רז גורן

מבט מצופים מערבה

מבט מצופים אל עבר כפר סבא

****

צילום רז גורן

מבט מצופים צפונה אל צור נתן, צילום רז גורן

גזרת הקו הירוק בין טייבה וטול כרם

******

צומת הכניסה לכוכב יאיר
עלייה לתצפית בצור יצחק מול טייבה
מזרחה לסלעית לתצפית 

*****

******

******

צור יצחק הוא יישוב קהילתי הנקרא על שמו של יצחק רבין ונמצא בתחום המועצה אזורית דרום השרון. היישוב נבנה ותוכנן על ידי משרד הבינוי והשיכון כאחד מיישובי הכוכבים וחלק מהרעיון להקים במקום עיר שתכלול גם את כוכב יאיר וצור יגאל ותכלול אוכלוסייה של 40,000 נפש. הרעיון המרכזי שעמד מאחורי הקמת היישוב, היה בין היתר להגביר את הנוכחות היהודית במרחב התפר ובמיוחד לסמן ובעיקר לתחם את קצה תחום ההתפשטות של העיר טייבה שנמצאת מצפון ולמנוע ממנה לצמוח במעלה הרכס. בשנת 2005 הונחה אבן הפינה ליישוב. אכלוס היישוב החל בחודש יוני 2007, וכלל 60 משפחות. בדצמבר 2013, היישוב כלל כ-1000 משפחות ומאז נמשכה הבנייה והיישוב קלט תושבים נוספים. היישוב מאופיין באוכלוסייה צעירה המורכבת, ברובה, ממשפחות צעירות. ביישוב ממשיכות להבנות מאות יחידות דיור (במספר פרויקטים שונים) ובעתיד מתוכננות כ-2650, רובן בבנייה רוויה. כמו כן קיימת ביישוב שכונה של בתים צמודי קרקע. עוד בתכנון הקמת מוסדות חינוך ומבני ציבור.
בתחילת שנת 2015 החלה לפעול ועדת גבולות שהוסמכה על ידי שר הפנים לדון בשינוי תחום השיפוט בין המועצה המקומית כוכב יאיר-צור יגאל לבין המועצה האזורית דרום השרון. הנושא העיקרי שעמד על הפרק היא השאלה האם היישוב צור יצחק, המאופיין ברובו בבנייה רוויה ויש בו למעלה מ-1,400 דירות, ששייך כיום למועצה האזורית דרום השרון – יועבר לתחום אחריותה של המועצה המקומית כוכב יאיר-צור יגאל. דיוני הוועדה עוררו סערה בקרב תושבי כוכב יאיר-צור יגאל. במועצה המקומית שהוקמה, כאמור בשנת 2003, טענו שמהלך האיחוד יגרום לגירעון תקציבי מסוכן של מיליוני שקלים בכל שנה ומוטט אותה . לעומת זאת, במועצה האזורית דרום השרון קדמו את תהליך ההיפרדות מהיישוב צור יצחק בטענה שמדובר ביישוב עירוני שאינו תואם ואינו שיך למועצה האזורית שיישוביה הם כפריים. מסתבר שתושבי צור יצחק יזמו את הפנייה לשר הפנים להקמת הוועדה כשלב בהפיכת היישוב ושאיפתם היא להפוך ליישוב עצמאי. בדיוני וועדת הגבולות עלה עלה נושא נוסף והוא כוונת משרד הבינוי והשיכון לקדם בנייה של אלפי יחידות דיור נוספות בין כוכב יאיר לצור יצחק על שטחים שנמצאים כיום בשטחה של מועצה אזורית דרום השרון, מעובדים על ידי תושבי צור נתן ואמורים, כך משתמע מדיוני ועדת הגבולות, להתכנס גם הם למועצת כוכב יאיר-צור יגאל שתהפוך לעיר. להרחבה בעניין

צור נתן הוא מושב שיתופי הנמצא בתחום המועצה אזורית דרום השרון. היישוב קרוי על שם נתן סימונס (שמעון) מקנדה. היישוב הוקם ביוני 1966 כהיאחזות נח"ל מטעם ה"מחנות העולים". צור נתן הייתה ההיאחזות השישית במספר בתכנית "מצודות הספר" (במסגרת זו הוקמו ההיאחזויות בירנית, אלמגור, מעלה גלבוע, מי עמי ומודיעין). היאחזות צור נתן הוקמה כחלק מדרישת צה"ל לסתום פרצת גבול לאורך 12 ק"מ בין קיבוץ איל בדרום למושב שער אפרים שהייתה מועדת לפורענות ולחדירת מפגעים מהשומרון. היישוב ואוזרח כחודשים לאחר מלחמת ששת הימים באוגוסט 1967 על ידי בוגרי תנועת הנוער בית"ר. אוכלוסייתו לא השתנתה רבות במשך השנים, שכן המושב כמעט ולא קלט משפחות חדשות, במושב 38 משפחות בסיס וכיום מונה היישוב כ-280 נפש.

*****

תוואי הגדר ממזרח לטייבה

סלעית קרויה על שם הסלעים- סלעי הגיר הקשה שטרשיהם מכסים שטחים נרחבים במערב השומרון. סלעית הוא גם שמה של ציפור מצויה בארץ. ראשיתו של היישוב בהיאחזות נח"ל (גרעין של "בני עקיבא") שעלתה על הקרקע בדצמבר 1977 על שרידי בסיס של הלגיון הירדני שישב במקום עד מלחמת ששת הימים. מטרת הקמת הישוב היתה להוות חיץ בין האוכלוסייה הערבית משני עברי קו הירוק. ב-29 באוגוסט 1979 אוזרח המקום כמושב עובדים חילוני.  זהו "מושב עובדים" היחידי בתחום מועצה אזורית שומרון. בהמשך הזמן עלו אליו 15 משפחות המתיישבים הראשונים. במהלך 10 השנים הראשונות התרחב המושב ל- 60 משפחות כאשר למחציתן משקים פעילים ובהם חממות פרחים וצמחי בית, לולים ותעשייה, כולם ממוקמים בכניסה למושב, מחוץ לאזור המגורים. כל 60 המשפחות חברות באגודת סלעית כפר שיתופי ("האגודה החקלאית"). במסגרת תוכנית ההרחבה של המושב הוקמה ב- 1996 אגודת "קהילת סלעית". בקהילת סלעית חברות כל 60 המשפחות של האגודה החקלאית וכל המשפחות שהצטרפו לישוב מאז 1996 ועד כה. בסך הכל מונה הישוב היום 108 משפחות. בתוכנית ההרחבה המתוכננת יקלטו לישוב עוד כ- 60 משפחות של בני סלעית (בנים ממשיכים) וכ-120 משפחות חיצוניות.

תצפית מהקצה המזרחי של סלעית

מבט מסלעית צפונה לעבר א-רס

****

כפר צור ממזרח לסלעית

*****

מבט מסלעית לעבר טייבה, צילום רז גורן

מיקום מעבר שער אפרים ומעבר תאנים

צפונה בכביש 444 דרך טייבה
סיבוב בפאתי מעבר שער אפרים
מזרחה בכיש 574 עד מעבר תאנים
 בכביש 5614 דרך שער אפרים וקלנסואה
לכביש טול – כרם נתניה
צומת ניצני עוז
אזור התעשייה ניצני שלום
דרומה על דרך עפר הצמודה לגדר
עד הצד הצפוני של מעבר אפרים
חזרה לכביש 57 וצפונה בכביש 444
כניסה ליד חנה ולבת חפר

*****

*****

מבט על מעבר שער אפריים

צומת ניצני עוז כביש 57

כביש 57 הוא כביש ארצי רוחבי המוביל מנתניה בשרון לאזור טול כרם, מערב השומרון ושכם ועד גשר אדם בבקעת הירדן. הכביש קיים באורכו המלא לפחות מתקופת המנדט הבריטי וחלקים ממנו אף ישנים יותר. מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 הכביש חולק לשלושה קטעים נפרדים, האחד מנתניה ועד מחלף ניצני עוז בכביש 6, השני משם ועד מחסום צה"ל בבקעות שבמזרח השומרון, והשלישי משם ועד לגשר אדם. תוואי הכביש ההיסטורי שבין ניצני עוז לבין בקעות עובר דרך טול כרם ושכם ונמצא ברובו בשטחי A או B של הרשות הפלסטינית. הוא אינו מסומן עוד ככביש 57, וחלות בו מגבלות תנועה שונות. בעקבות האינתיפאדה השנייה ובניית גדר ההפרדה נחסם קטע הכביש בגדר בסמוך לנקודת הכניסה לאזור תעשייה ניצני שלום, והוא נותק מחלקו המזרחי שהמשיך לטול כרם. נכון ל־2016 במקום מתאפשרת כניסת ערבים-ישראלים בלבד לטול כרם, אך אין מתאפשרת יציאה.
תוואי הכביש המערבי היה ועדין "המותניים הצרות" של המדינה, שכן אורכו כ-15 קילומטר ממרכז נתניה ועד ניצני עוז ומבואות טול כרם, שם, כאמור, עבר הגבול עם ירדן עד מלחמת ששת הימים. בעקבות מלחמת העצמאות נקטע הכביש בנקודת הגבול, וחולק לכביש ישראלי קצר בין נתניה לקו הירוק, וכביש ירדני בין טול כרם לשכם וגשר אדם. במלחמת ששת הימים נכבש חלקו המזרחי של הכביש, ששימש כציר התקדמות של חטיבה 5 מהשרון לעבר השומרון, והכביש עבר לשליטה ישראלית מלאה. כיום חלק זה של הכביש הוא דו מסלולי. לקראת פתיחת כביש 6, החליטה הממשלה בשנת 2001 על הרחבת הכביש לדו מסלולי וסלילת כביש עוקף לכפר יונה שיחליף את התוואי הנוכחי המפריד בין רובה של כפר יונה לשכונה צפונית קטנה. בעוד שהכביש הורחב לדו-מסלולי, סלילת הכביש העוקף התעכבה. עד היום טרם הסתיים תכנונו וסלילתו דורגה כבעלת חשיבות נמוכה יחסית.

צומת ניצני עוז

****

מבנה תחנת הרכבת המדנטורית בפאתי טול כרם

מבנה תחנת הרכבת בטול כרם מצפון לאזור תעשיה נצני שלום

*****

כביש הכניסה המערבית לטול כרם המשך של כביש 57 מנתניה וצומת בית ליד. חסום!

*****

חיבור מסילות הברזל בטול כרם

דרך העפר בין כביש 6 ובין חומת טול כרם

קטע החומה הפינה הדרום מערבית של טול כרם

גשר כביש 6 ויסודות גשר הרכבת המנדטורית מעל נחל תאנים (יובל של נחל אלכסנדר)

****

מבט על גשר הרכבת המנדטורית מעל נחל תאנים

יסודות גשר הרכבת מעל נחל תאנים

****

*****

****

****

*****

שער הכניסה הצפוני למסוף שער אפרים

מסוף שער אפרים

החומה והגדר בפינה הדרום מערבית של טול כרם

יד חנה היום הוא כפר שיתופי קהילתי הנמצא בתחום המועצה אזורית בעמק חפר. מאז היווסדו ועד 2005 היה קיבוץ. הקיבוץ נוסד בשנת 1950 כאחד מקיבוצי הספר הקדמיים מול הקו הירוק.  הקיבוץ הוקם על-ידי חברי גרעין "אף-על-פי" שכלל ניצולי שואה מהונגריה שהתארגנו במסגרת הקיבוץ המאוחד. הקיבוץ נקרא על שם חנה סנש – ילידת הונגריה הייתה לוחמת ומשוררת יהודייה, מצנחני היישוב, שהתנדבה לשרת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה נגד גרמניה הנאצית. צנחה לשטח הונגריה הכבושה, נתפסה, נחקרה בעינויים והוצאה להורג.
המחלוקות בין חברי הקיבוץ, במחצית הראשונה של החמישים, מספר שנים לאחר הקמתו קרעו אותם. המחלוקות נבעו ממשפט הרופאים היהודים בברית המועצות, משפטי פראג (ובהם משפטו של בכיר מפ"ם מרדכי אורן, שהורשע בריגול לטובת הציונות על-ידי שלטונות צ'כוסלובקיה הקומוניסטית) ועמדת ישראל ביחס לגוש המזרחי. הרוב ביניהם – כ-120 חברים לערך – הלכו יחד עם סנה, הצטרפו לסיעה שהקים, 'מפלגת השמאל הסוציאליסטי', ולבסוף הצטרפו עמו למפלגה הקומוניסטית. כך קיבל יד חנה את הכינוי ה"קיבוץ הקומוניסטי היחידי". בהמשך השנים מאז ביד חנה נקלטו גרעיני נח"ל של ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי (בנק"י).
מיעוט מהחברים נשאר נאמן לקיבוץ המאוחד שהיה חלק מתנועת אחדות העבודה ופרש. הם הקימו בסמיכות את היישוב 'יד חנה סנש מאוחד. קיבוץ זה לא החזיק מעמד ובשנת 1972 ועל מקומו נבנה כשנע עשורים מאוחר יותר היישוב בת חפר.
בעניין זה כדאי להזכיר את ספרה של כרמית גיא מסע ליד חנה (עם עובד, 1992), זה הוא ספר אוטוביוגרפי המתאר את הרקע וההשלכות שהיו לפילוג בקיבוץ יד חנה בראשית שנות ה-50. כרמית גיא נולדה בגבעת חיים להורים ניצולי שואה יוצאי הונגריה. חודשים אחדים אחרי לידתה עברה המשפחה לקיבוץ יד חנה שהוריה נמנו עם מייסדיו. גדלה והתחנכה ביד חנה עד 1965, מועד בו עברה לבת ים.
בשנת 2005 חל שינו נוסף. ביד חנה נקלטו 30 משפחות של מפונים מצפון השומרון וחבל עזה (רובם מחומש). מאז סיווג היישוב שונה מקיבוץ לכפר שיתופי קהילתי ושם האגודה השיתופית שונה ל"יד חנה-חומש". ב-2010 היישוב התרחב עד ל-300 משפחות.

האנרטה לזכר אברהם ג'ורי יד חנה

****

*****

מבט מיד חנה לטול כרם

*****

מבט מיד חנה לבת חפר

מבט מיד חנה לבת חפר  ומאחור טול כרם

המסלול בבת חפר

גדר בבת חפר ומאחור חומת הביטחון

הרחוב במזרחי של בת חפר מול החומה

מכון טיהור שפכים נחל שכם מדרום לבת חפר

נחל שכם הוא נחל הזורם בשומרון, ואחד מיובליו העיקריים של נחל אלכסנדר  . ראשיתובאזור העיר שכם בין הר גריזים והר עיבל ומכאן שמו. אל הנחל חוברים יובלים נוספים המנקזים את האזור שמצפון מערב לשכם, עד לסילת א-ד'אהר. הנחל זורם בבקעה רחבה משכם מערבה ועד רמין, שם הוא מתחתר במעבר צר עד ענבתא, שכיוונו צפון מערב. לאחר מכן שב הנחל לזרום מערבה עד לנור א-שמס, שם מגיע הנחל למישור. הנחל חולף מצפון לטול כרם ומדרום לשוויכה, חוצה את גדר ההפרדה מדרום לבת חפר, ונשפך לנחל אלכסנדר ממזרח לגן יאשיה. אורכו מראשיתו ועד לנקודת החיבור עם נחל אלכסנדר כ-30 ק"מ.
במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 הנחל זוהם במי שפכים מאזור שכם וטול כרם, כולל פסולת תעשייתית של בתי בד, והיה גורם הזיהום המרכזי של נחל אלכסנדר. בשנת 1996 יזמה המועצה האזורית עמק חפר בשיתוף פעולה עם עיריית טול כרם, קק"ל והמשרד להגנת הסביבה פרויקט לשיקומו. הוקם מתקן לטיהור שפכים בסמוך לבת חפר, שמטהר את מרבית השפכים (מט"ש יד חנה). במהלך שנת 2012 פונו מאפיק הנחל כ-75,000 קוב בוצה מזוהמת ופסולת על ידי יחידת תיאום פעולות הממשלה בשטחים של משרד הביטחון.

הקצה הדרום מזרחי של בת חפר

בת חפר הוא היישוב הגדול ביישובי המועצה אזורית עמק חפר. הישוב נוסד ועלה על הקרקע בשנת תשנ"ה (1995) במסגרת תוכנית "יישובי הכוכבים", שהוביל ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון. הישוב אוכלס על ידי עשר המשפחות הראשונות ביום ט"ו באב תשנ"ו, 31.07.1996. כיום מתגוררות בישוב כ- 1,350 משפחות, שהם כ- 6000 נפש, כולם בבתים צמודי קרקע. בת חפר ממוקם כ- 15 ק"מ (בקו אווירי) מזרחית לנתניה, ומשתרעת לאורך חומת ההפרדה, בצידו המערבי של הקו הירוק ההיסטורי, על שטח של כ- 950 דונם. צורת היישוב נראית מהאוויר כמעין "שופר", שבמרכזו המבנים הקהילתיים והצבורים. נקודת שיא הגובה בישוב (נ.טריג 870) מתנשאת לרום של 60.3 מטר מעל פני הים. מצפון מתוחם הישוב על ידי השטח בו היו מטעי האבוקדו של  קיבוץ בחן (המקום מיועד נכון להיום להרחבת הישוב), ממערב על ידי כביש חוצה ישראל (כביש 6), מדרום על ידי נחל שכם, וממזרח על ידי חומת ההפרדה, בתוואי הקו הירוק.

****

השם בת חפר הוא רעיון של עמוס דגני, ראש המועצה דאז, שחשב על שם מתאים לישוב החדש "כבת של עמק חפר", וכך עלה במוחו הרעיון לקרוא לישוב "בת חפר". שם זה עבר את אישור הכנסת. עד שנתקבל האישור הרשמי במסמכים הממשלתיים הרשמיים, נקראה בת חפר בשם סוכו להלן. השם בת חפר אומנם  סמלי, אך בעל זיקה מובהקת להיותו של הישוב שוכן במזרח עמק חפר, סמוך לאזור נחלתן ההיסטורית של בנות חפר, נינות מנשה בן יוסף, בנחלת מנשה: "מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה הן  בנות צלופחד בן חפר בן מנשה בן יוסף בן יעקב, ומכאן שמו. וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף… מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה… אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר… תְּנָה לָנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ ("במידבר", כז, א-ד).
בת חפר נבנה מערבית ובצמוד לקו הירוק, כאמור, במקום בו שכן קודם לכן קיבוץ "יד חנה סנש", שנפרד כמה שנים קודם לכן מקיבוץ האם שלו, יד חנה, תוך כדי מחלוקת אידיאולוגית עזה. "יד חנה סנש" לא הצליח לשרוד זמן רב, והתפרק סופית בשנת 1972. בת חפר הוקם כחלק מתוכנית ישובי הכוכבים של אריאל שרון, על שרידי קיבוץ "יד חנה סנש", ומבנה מועדון הנוער של היום – הוא המבנה היחיד ששרד מאותה תקופה. תחילה נקרא בת חפר על ידי הגורמים הממשלתיים – משרד השיכון ומנהל מקרקעי ישראל – בשם סוכו (ענף של אילן), בעקבות שם הישוב הקדום "שוכה", ממנו בא אנטיגונוס איש סוכו, מאנשי "כנסת גדולה". השם נבע מהעובדה, שיש חוקרים המזהים את מיקומה של שוכה בשמו של הכפר הערבי שוויכה, השוכן כ 1000 מטרים מזרחית לבת חפר, מעברו של הקו הירוק. עם פירוק "יד חנה סנש" הועברו אדמותיה לרשות קיבוץ "רגבים", כך שבת חפר הוקם בעצם על אדמות קיבוץ "רגבים". בת חפר החלה לעלות על הקרקע בשנת תשנ"ה 1995, לאחר שמספר חברות קבלניות זכו במכרזים להיות  חברות משכנות מטעם משרד השיכון, ונכנסו לעבודות הקמת תשע מתחמי שכונות. השכונה העשירית נבנתה כשכונת "בנה ביתך", כאשר רבים מתושביה היו "בנים ממשיכים", בני ישובי עמק חפר הוותיקים. במקביל לחברות הקבלניות, נבנו בישוב התשתיות והפיתוח. הישוב בנוי על שטח מישורי, השדרות והרחובות הראשיים בישוב מצופים אספלט, וכל האזורים הפנימיים מרוצפים באבנים משתלבות (רחובות הולנדים). בישוב כ- 100 דונם שטחי נוי ציבוריים, ובתוכם פזורים מספר גינות ומתקני שעשועים לילדים. בנוסף, קיים בישוב פארק ענק בן כ – 110 דונם, המשתרע לאורך הגדר המערבית, בסמוך לכביש 6, ובתוכו אמפי תיאטרון, מגרש גלגליות, מתקני כושר ומשחקים. צביון הישוב הוא חילוני, כאשר כ-10% מהאוכלוסייה הנה בעלת צביון דתי. שני הצבורים חיים בהרמוניה יוצאת דופן.
במהלך התקופה בה נבנתה החומה והמעבר היה חופשי מכיוון טול-כרם ושוויכה, סבלה בת חפר מפריצות וגניבות כלי רכב רבים.. העקבות, רובן ככולן, הוליכו מזרחה. בעקבות מאורעות "מנהרת הכותל", ספטמבר 1996, ראש המועצה דאז, נחום איצקוביץ, לחץ על מערכת הביטחון להשלים את חומת ההפרדה. כך, כבר בשנת 1996, הושלמה בבת חפר אחת משתי חומות ההפרדה הראשונות בארץ. החומה נמתחה לאורך כ-1.7 ק"מ, על תוואי הקו הירוק, מול הכפר הערבי-פלסטיני הגדול שוויכה. עם השלמת הגדר והחומה, חל מפנה משמעותי לטובה, רמת הביטחון עלתה, ונפסקו הגניבות והפריצות כמעט באופן מוחלט. במאורעות 2000 (האינתיפאדה השנייה) התגלתה חומת ההפרדה כהכרחית, והייתה חיונית ביותר להמשך התנהלות החיים השלווים בישוב. לאחר מאורעות 2000, הוארכה החומה בעוד כ 500 מטר ובשנת 2006 הוגבהה לכל אורכה. כיום מהווה החומה חלק מגדר ההפרדה הארצית.
עם שיפור המצב הביטחוני, לאחר מבצע "חומת מגן", החל בבת חפר גל ביקושים גבוה מאד לבתים. מחירי הבתים בישוב האמירו באופן משמעותי, בת חפר הפכה למקום מגורים איכותי ומבוקש מאוד, וכיום הביקוש לבתים בישוב עולה עשרת מונים על ההיצע. תקופת המאורעות, כמו גם המאבק המוצלח לצמצום ההשפעות של כביש 6, שהביא להנמכת תוואי הכביש  באופן משמעותי, גיבשו את קהילת בת חפר ותרמו באופן משמעותי לקשר בין התושבים. מעז יצא מתוק. השפעת כביש 6 על הישוב חיובית ביותר, ובת חפר, השוכנת סמוך למחלף ניצני עוז, הפכה נגישה וקרובה יותר לכל מקום בארץ. בשנים האחרונות הולכת ותופסת בת חפר את מקומה כבירת עמק חפר, והיא ידועה כישוב ששוררת בו אווירה מצוינת לצמיחת משפחות באווירה קהילתית, ירוקה ואכפתית, וכאחד הישובים הקהילתיים האיכותיים בישראל. עקב הצרכים והביקוש החיצוני ההולך וגובר, שוקדים פרנסי הישוב כיום על תוכניות ההרחבה לבת חפר, וקידום בניית הבריכה והמרכז המסחרי.
במהלך ינואר בחורף  2013 הנחל נסתם בחלק בו חוצה את חומת ההפרדה, כתוצאה מסחף וחקלאות, כך שהחל להיווצר אגם מצידה המזרחי של חומת ההפרדה (ששימשה כסכר), מה שלבסוף ערער את יסודותיה ומוטט אותה וכך גל "צונאמי" גרם להצפות בתים רבות ולנזק רב לרכוש בחלקה הדרומי של בת חפר.  ההצפות הובילו לאירוע בו טבעו למוות שתי נשים פלסטיניות באזור טול כרם.

*****

גזרת הקו הירוק בין טול כרם ובין בקעה אל ע'רביה

*****

תוואי הגדר והקו הירוק מצפון לטול כרם

*****

אחרי בחן
צפונה ליישובי זמר ותצפית במרג'ה ואיבתאן
צפונה על כביש 574 מול זייתא

****

****

*****

תחום המועצה האזורית זמר

זמר היא מועצה מקומית בנמצאת בתחום מחוז המרכז ושטח שיפוטה משתרע על כ- 12,500 דונם. ממערב ומדרום גובלת זמר עם המועצה האזורית עמק חפר  ממזרח – גדר ההפרדה ושטחי הרשות הפלשתינאית; מצפון – בקעה אל-גרביה וג'ת. מתגוררים בה כ-6,500 נפש. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1988. שם המועצה המקומית נקבע לפי שמו של הוואדי שעובר סמוך לארבעת הכפרים – ואדי זמר (חלק מנחל חביבה) בחירת השם נעשתה כפשרה בין עמדת משרד הפנים שדרש שם עברי למועצה המקומית, לעמדת ראשי הכפרים שדרשו לקבוע שם ערבי. כיוון ששמו של הוואדי כמעט זהה בעברית ובערבית, התקבלה ההחלטה לקרוא למועצה המקומית החדשה בשמו. מועצה מקומית זו, כאמור הוקמה מאיחוד וצירוף הכפרים ימה, ביר א-סיכה, מרג'ה,  איבתאן. עד הקמת המועצה המקומית זמר השתייכו כפרים אלה למועצה האזורית עמק חפר. ארבעת הכפרים, על אף פריסתם הרחבה, מחוברים בתחום הבינוי והפיתוח, שרותי ציבור, תשתיות, מדיניות ופוליטיקה מקומית וכיו"ב. שטח המועצה המקומית זמר מורכב ברובו משטחים פתוחים (שטחים שאינם בנויים), שמרביתם משמשים או בעלי ייעוד חקלאי. כ-400 דונם בתחומי המועצה המקומית זמר נמצאים בבעלות קק"ל. רובו של שטח זה הינם מטעי זיתים שחלקם מתוחזקים ומעובדים ע"י חקלאים בחוזים מול קק"ל, וחלקם בלתי מתוחזקים.
המועצה המקומית זמר הינה הרשות המקומית הערבית הראשונה שהצטרפה למהלך המקודם בשנים האחרונות ע"י מרכז המועצות האזוריות – הכנת תכניות אב לפיתוח בר קיימא. על אף שזמר הינה מועצה מקומית ולא אזורית, כאמור, היא בעלת מאפיינים דומים מבחינת אופי ופריסת השטח הבנוי והפתוח. בנוסף, בשנים האחרונות התרחשו בזמר מספר תהליכים ומגמות, ביניהם: עליית המודעות הציבורית לנושאים סביבתיים וקיומו של ר.ק.מ.ה אשר יצר גרעין של פעילים "איכפתניקים"; הקמתה של יחידה סביבתית טייבה-זמר אשר כבר מראשיתה פועלת בשטח לצמצום מפגעים סביבתיים; וחשוב מכל – מחויבותם של ראשי המועצה (על אף שהתחלפו בתדירות גבוהה בשנה וחצי האחרונות) והעובדים לקידום הנושא לכל אורך הדרך. כל הגורמים שצוינו יצרו ביחד "מוטיבציה" לכניסה לתהליך זה, וזאת במקביל לקידומה של תכנית המתאר לישוב.

*****

מבט מאיבתאן לעמק נחל חביבה מעבר לגדר הביטחון ולעבר עתיל

*****

חממות הפלסטינים מעבר לגדר הביטחון

****

פיתול הגדר למול הפר זייתא

כניסה לבקעה אל ע'רביה
מזרחה בבקעה אל מעבר נזלת עיסא
צפונה לאורך החומה בבקעה אל ערביה
מעבר ביישוב בקעה אל ערביה לכביש 574
צפונה דרך יישובי מוא"ז מנשה עד צומת חריש

*****

*****

תקופת המנדט

תוואי בתוך בקעה אל ע,רביה

****

****

בחומה בתוך בקעה אל ע'רביה

מעבר בקעה

מעבר בקעה, צילום רז גורן

מעבר בקעה

בית בנזלא עיסא המשולב בתוואי החומה על תוואי המדויק של הקו הירוק

*****

חומה בבקעה אל ע'רביה

סוף דבר

בשני  סיורי הכנה אלה "טעמנו" מעט ממרחב התפר.

תיעוד זה הוא תמצית שבתמצית
שנועדה לעורר את הסקרנות!!

עדין רב הנסתר על הנגלה 

מן הראוי להעמיק ללמוד את מורכבות אזור זה
ולהכיר לעומק את שפע המקומות הנמצאים
ולהבין את התמורות הרבות שחלו
בדמותו בעשורים האחרונים.
ימים יגידו איזה שינויים, אם בכלל,
יתחוללו בו ומה יהיה אופיו.

מרחב התפר

הקרוב ללב הפועם של המדינה

ראוי שיקרא "עוטף ישראל" 

לטיול זה יצאנו ביום רביעי (20/6/2018). יוזמה לטיול הייתה היא של ידידי דורון קדמיאל. הוא עבר הסבה מרכיבה על אופנוע לרכיבה על אופניים. הוא הזמין אותי להסתובב במרחב מגוריו ביישוב פרדס חנה – כרכור ובשטחים הפתוחים סביבו. שמחתי שגם רז גורן ועמית פינקלשטיין נאותו להזמנה והצטרפו.

******

בטיול זה בקשנו להרחיב את הידע והכרה של אזור בו טיילתי מספר פעמים בעבר : מעין שמר דרך ברקאי לגבעת עדה והלאה לפרדס חנה וכרכור באפריל 2017: מגן שמואל סביב ובתוך פרדס חנה, בנובמבר  2015, סובב גבעת עדה וכפר גליקסון, אפריל 2015.

*********
המסלול,
מעגלי עם כיוון השעון

*****

האזור הגאוגרפי,
צפון השרון הנושק למערב רמות מנשה

*****

*****

*****

לפני היציאה

מבט מזרחה, צילום רז גורן

המסלול בתוך כרכור

יציאה מרח' הערבה בקצה המזרחי של כרכור
מערבה ברחוב אחוזה
צפונה ברחוב במושב
מערבה ברחוב הבנים עד כיכר רחוב המייסדים
המשך מערבה בחוב הבנים
עד דרך הנדיב כביש 652 בין פרדס חנה ובינמינה.

******

כרכור הוא אחד היישובים היהודיים המעטים שאימצו לעצמם את השם הערבי של המקום אף שאין לו זיקה לשפה העברית או להיסטוריה יהודית. כרכור היה כפר ערבי ששכן בסמוך למקום בו ממוקמים כיום קיבוץ עין שמר ומושב גן השומרון. עד לאחרונה, הגיאוגרף עמירם גונן (בן כרכור) סבר שהערבים שהתיישבו במקום היו ככל הנראה אריסים שעברו או הועברו מחווה פרטית במצרים של אדם ממוצא ארמני בשם גרגור או גרגורי (עזבת כרכור), כחלק מיוזמה שלמוחמד עלי ובנו איברהים פאשה, שליטי מצרים בשלהי התקופה העות'מאנית. השם גרגור שובש על ידי הערבים לכרכור. בשיחה שקיימתי איתו (21/6/2018) הוא סיפר שגרסה זו אינה תקיפה. בעקבות המשך המחקר, מצא שמייסדי הכפר היו נובים שהגיעו לארץישראל בימי שלטון מוחמד עלי בין השנים 1830 ל-1840 . מוצאם מנוביה בדרום מצרים. שם הואדיות נקראו כרכור. הכפר המצרי, יותר נכון נובי, כרכור, שרד שנים מעטות. כבר בתקופת סקר  ה- P.E.F בראשית שנות ה-70 של המאה ה-19 היה נטוש. שם הכפר נותר וסומן על המפה.  

הכפר כרכור וסביבתו בשלהי המאה ה-19

ההתיישבות היהודית בכרכור קשורה בהתעוררות בקרב יהודי רוסיה בסוף המאה ה-19 ובתנועת חובבי ציון, שהביאו בין השאר גם לייסוד רחובות וחדרה – "המושבות העצמאיות", שאינן תלויות בברון דה רוטשילד. אדמות כרכור נרכשו על ידי ההסתדרות הציונית באמצעות חברת הכשרת הישוב, ממוסטפא חפיז פשה מג'נין ועבדול האדי קאסם מחיפה.
בדצמבר 1912 נרכשו כ-11,000 דונם של אדמות "קרקור". רכישה זו הייתה הגדולה ברכישות שנעשו על ידי ההסתדרות הציונית עד אותו זמן, והמימון שלה היווה אתגר לגוף הצעיר. לצורך מימון הרכישה נעשו תחילה ניסיונות, על ידי מנחם אוסישקין ויחיאל צ'לנוב, לגייס את הכסף הדרוש בהלוואת גישור מיהודים עשירים שחיו באימפריה הרוסית ומגורמים ישוביים שפעלו ברכישת קרקעות כגון: חברת גאולה ואגודת נטעים. ניסיונות אלה כשלו וארתור רופין, חבר ההסתדרות, פנה למדור הפלשתינאי של יק"א בפריז, וקיבל הלוואה על סך של 350 אלף פרנק להחזר בשלושה תשלומים תוך שנה וחצי. שטחי הקרקע שנרכשו באותה שנה בכפר אוריה והאדמה בכרכור שמשו כבטוחות להלוואה. באותה תקופה יק"א לא הייתה מעוניינת בייזום מושבות חדשות, אך היה לה עניין בהקמת  משק מטעים מכניס, בניהול הפקידות שלה. שיתוף פעולה זה בין המוסדות הציונים לבין יק"א לא היה טריוויאלי, לאור ניגודים רבים בהשקפותיהם של יק"א וההסתדרות הציונית על עתיד ישוב הארץ ואופן הגשמתו. מימוש הרכישה הצריך, יחד עם השגת האמצעים הפיננסיים, גם איתור יהודים אשר ניתן לרשום על שמם את האדמה הנרכשת, בהתאם לחוק העות'מאני. הפתרון לכך נמצא כאשר כחצי מהקרקע הנרכשת – החלק הדרומי שלה, עליו עומד היום מושב גן השומרון – נמכרה ליצחק שלזינגר, יהודי אמיד מסיביר, ואת המחצית השנייה, שרובה נמכרה ל"אחוזת לונדון הראשונה", רשמו על שם מקס בודנהיימר כנאמן. בספטמבר 1913 נרכשו 4000 דונם אדמות "ע'ביה", מצפון לשטח הנ"ל. גם המימון לרכישה זו נעשה בדרך של הלוואה של 80,000 פרנק מיק"א.
לאחר הרכישה הראשונה, מסר "המשרד הארצישראלי" את שמירת האדמות ועיבודן לקבוצה מחברי "השומר", אשר התחייבו לסמן את גבולות השטח בעצי אקליפטוס, ולעבד את האדמה עיבוד ראשוני, שכלל ניקוי וחריש כְּרָב (חריש ללא זריעה) לחידוש פוריותה. מטרות נוספות לעיבוד היו למנוע מהשלטון הטורקי להחרים את האדמה אם לא עובדה שלוש שנים ("מחלול"), וכן להבהיר לרועים הטורקמנים את הבעלות היהודית החדשה על האדמות. הטורקמנים הורשו להמשיך לרעות את עדריהם באזור תמורת "מס מרעה" של "טלה לעדר". בתחילה התגוררו אנשי השומר בחושות שהשאירו אחריהם התושבים הערבים, שהיו במצב תחזוקה גרוע ומטים ליפול. כממונה על השומרים, וכ"מוכתר כרכור" – מתווך רשמי בין התושבים לשלטונות הטורקיים בענייני מסים ואישורים – מונה יעקב סמסונוב. כבר בתחילת הדרך פרץ סכסוך סביב סוגיית העבודה העברית בין סמסונוב, אשר טען  יחד עם איכרי חדרה, אשר להם הוחכר השטח, שלא ניתן למצוא פועלים עבריים לכל העבודות הנדרשות, ולכן העסיקו גם פועלים ערבים, לבין חברי "השומר" ו"המשרד הארצישראלי" שדרשו מסיבות אידאולוגיות שהעבודה תיעשה אך ורק על ידי יהודים.

******

בהמשך, בשנים 1913 ו-1914, מכרה "הכשרת היישוב" את הקרקעות לשלושה גורמים של מתיישבים: הוועד האודסאי– קבוצת יהודים מרוסיה, מיסודה של אגודת חובבי ציון; ב-1913 קנה בא-כוחם, הד"ר חיים חיסין, 550 דונם ראשונים מאדמות כרכור; יצחק שלזינגר– יהודי רוסי, יליד העיירה נייסביז, שרכש בפברואר 1913 כ-5,700 דונם מאדמות כרכור; אחוזת לונדון א'(The First London Achuzah Company, Ltd.) – קבוצה של כ-100 יהודים ציונים מאנגליה, שרכשה במרץ 1914 את כ-5,100 הדונם הנותרים מאדמות כרכור ו- 3,600 מאדמות ע'ביה (שהייתה  מכוסה באלונים שהטורקים כרתו במהלך מלחמת העולם לצורך הסקת קטרי הרכבת). שלזינגר היה הראשון מבין השלושה לפעול בשטח. הוא מסר את האדמה לזאב בן-יהודה, איכר מחדרה, אשר הקים בה את משק "אבן יצחק". הקבלן טוביה קרופיק מזכרון יעקב בנה במשק בתים לפועלים.
מלחמת העולם הראשונה גרמה לעיכוב ההתיישבות בשטחי אחוזת לונדון. כאשר בריטניה הצטרפה למלחמה באוגוסט 1914, נותק קשר הדואר בין "המשרד הארצישראלי" לבין "אחוזת לונדון". ערבים מהסביבה ניסו לפלוש לאדמות הלא-מעובדות של כרכור. בנוסף פגעה בארץ בחודשים מרץ-אפריל 1915 מכת ארבה קשה, והמלחמה גרמה גל של מחלות מידבקות כגון טיפוס הבהרות וטיפוס הבטן שפגעו בתושבי הארץ, ובכללם גם בתושבי  כרכור.
בשנת 1917 איבד יצחק שלזינגר את כל רכושו במהפכה הרוסית. הוא מכר חלק מחלקתו לקרן הקיימת לישראל, ועל חלק מאדמות אלה, יחד עם חלק מאדמות "הוועד האודסי", הוקמו קיבוץ עין שמר (1927) ומושב גן השומרון(1934).
רק לאחר תום המלחמה התחדשה הפעילות של "אחוזת לונדון" במקום. בלונדון התבצעה הנפקה של מניות נוספות, מספר החברים גדל, וההנהלה כללה חברים ותיקים וחדשים. שני חברי אחוזה מאדינבורג, לוין ושולמן, באו לארץ ישראל כדי לראות את הנחלה, אך נספו במגפה בדרכם חזרה לאנגליה. בידי חברי אחוזה באנגליה היו תוכנית פיתוח של ד"ר זגורודסקי, לפיה תוקם בכרכור "מושבה מודרנית". האדמה מגוונת. מצד מערב אדמת חול, שטובה למטעים. במרכז – חמרה, שטובה לגידולי שדה. במזרח – אדמת טרשים. היה ברור לכול, שיש לטעת אקליפטוסים כדי לסמן את גבולות השטח. תוכניתו של זגורודסקי מפורטת, אך חברי אחוזה היו מן המעמד הבינוני, וכולם בעלי משפחות, עסקים ובתים, והתארגנותם לעלות לארץ ולכרכור איטית. הוחלט לשלוח את ישראל עוזרמן, יהודי יליד רוסיה שהיגר לאנגליה, שיצטרף לברשך-דייויס, לוינסון, שנברג והאריס שכבר נמצאו בארץ (בתל אביב), כדי לנהל את הקמת המושבה, והוא עלה לארץ ישראל ב-2 בפברואר 1920. חברי אחוזה התמודדו עם דרישת הכשרת היישוב לתשלום ריבית וחוב במחלוקת, וגם זה היה גורם מעכב. מאורעות 1921, בהן כרכור המבודדת נמצאה מחוץ למעגל המאורעות, אך קרבתה לוואדי עארה ולשבטים טורקמנים, צ'רקסים ובדואים מוחשית מאד, והיא הייתה חשופה לגניבות כל הזמן. המאורעות הביאו לשינוי התוכנית של זגורודסקי, ולהחלטה שבניית בתי המושבה תיעשה במרוכז כך שהבתים יהיו קרובים זה לזה.
עם שוך המאורעות הסתבר כי כרכור נמצאת על גבול תפוצת המלריה, וכי "אקלימה אינו בריא". עם זאת, על השטח עבדו כל הזמן פועלים – חלקם נטעו אקליפטוסים, חלקם קדחו בחיפוש אחרי מים, וחלקם עסקו בבנין. עוזרמן והפועלים התגוררו בבתי שלזינגר (חצר עין שמר). לעזרתם שלח אייזן מלונדון משלוח של צריפי עץ, ועם הגעתם הושלמה גם בנייתו של "בית אחוזה". ב-1929 הפך "בית אחוזה" לבנין ציבורי, שבו שכנו גן הילדים, בית הספר, בית הכנסת, המרפאה ומגורי הרופאה, וכן משרד המושבה וסוכנות הדואר ובו הטלפון היחיד במושבה. אולם, העיכוב בעלייתם של חברי אחוזה, הקושי התזרימי ותנאי החיים הספרטנים הכריעו את עוזרמן, והוא התפטר במחצית השנייה של 1923. החברים האחרים בארץ התארגנו "לעלות" לכרכור. דוד ברשך-דייויס, שיש לו מסחר בתל אביב, הקים משתלת הדרים באדמת החול של ר'ביה; לוינסון התעתד לבנות בית בכרכור, ושפניצקי פיתח את העבודה והנטיעה על חלקתו. אך הראשון שעבר לגור בכרכור בבית משלו היה הריס (הראשון לבנות את ביתו היה לוינסון, אך לא עבר לגור בו). ביתו עומד זהה לזמן סיום בנייתו, בחלק הצפון מזרחי של מפגש רחוב המייסדים ודרך הבנים, מול "בית אחוזה", המשמש ספריה ציבורית. אחרי הריס הגיע משה בדש, ואחריו שלושת אחיו, אחותו והוריהם. הם אכלו את מה שהם מצליחים לגדל בגינת הירק, ולא בחלו בשום עבודה. בשנים 1924–1926 הגיעו משפחות בנדס (שני אחים ואב), בר, טיצ'ר, שפניצקי, אלפרט, פונר, שפהרד, אינוולד (הבן).
כדי להגביר את קצב ההתיישבות, הגיעו חברי אחוזה להסכם עם הקרן הקיימת בנובמבר 1924 בדבר מכירת 2,000 דונם מתוך אדמת כרכור להקמת מושב. מחצית משפחות המושב היו עתידים להיות מחברי אחוזה, ומחציתן מועמדים של המרכז החקלאי. ביולי 1925 קיבלו החברים את הכספים לבנין רפתות, ובקיץ 1926 קיבלו תקציב לבניית הבתים. המושב מנה 10 משפחות, אך לא הצליח להתרחב, וסופו שנבלע כחלק מהמושבה, ומקומו מונצח כרחוב המושב, שהוא חלק מהמושבה.
באמצע שנות ה-20 ציר כלכלתה העיקרית של כרכור נעשה הפרדס. בארות המים עדיין לא שפעו מים, אך הנטיעה החלה. היו אלה שנים של "בום" בהדרים בארץ, לאחר יישום תגליתו של אהרון אהרונסון כי תפוזי השמוטי (ששווקו כתפוזי Jaffa) הם זן ששורשיו צומחים לעומק רב ויכולים להגיע למי התהום הנמוכים בשרון.
בראשית שנות ה-30 היו היחסים בכרכור בין חברי אחוזה לפועלים מעורערים. הפועלים טענו שוועד המושבה אינו מייצג אותם וכי הוא נבחר בזכות בעלי אחוזות המתגוררים בחוץ לארץ. בשנת 1934 החלה להתאכלס בכרכור שכונה חדשה של פועלים שיועדה ל-64 משפחות. תושבי השכונה הקימו בית ספר נפרד עבור ילדיהם, דבר שעורר עליהם את קצפו של ועד המושבה/

המושבה כרכור באמצע שנות ה-40'

אחד הבתים הראשונים ברחוב המייסדים, בית האריס (כנראה מ 1920)

בחזית בית האריס

צילום רז גורן

הספרייה שהייתה הבית הציבורי הראשון במושבה כרכור

יד לשילוב . של מה נשאלנו? לא ידענו…15 שנים לאיחוד בין פרדס חנה וכרכור

האיחוד – עוד בשנת ה-50 עלה הרעיון לאחד את פרדס חנה וכרכור, אולם הרעיון ירד מהפרק בגלל שבפרדס חנה שלטה מפא"י בעוד בכרכור שלטה מפ"ם. אולם לאחר שבבחירות ב-1959 גברה מפא"י גם בכרכור, החל הרעיון לאחד את הרשויות לתפוס מהלכים. רעיון האיחוד עלה בתחילת 1962 ביוזמת משרד הפנים שפעל לצמצום מספר הרשויות בישראל. אולם לאור התנגדות של ותיקי כרכור, באפריל 1962 הצביעה מועצת כרכור נגד הצעת משרד הפנים לאחד את פרדס חנה עם כרכור והאיחוד לא יצא אל הפועל. הנושא הועלו שוב על ידי משרד הפנים בשנת 1967 ובשנת תשכ"ט- 19699 ביוזמת "מרכז השלטון המקומי" אוחדו שתי מושבות והפכו ליישוב אחד, פרדס חנה כרכור.
העיכובים בהתפתחותה של כרכור, עילת האיחוד, נבעו מאופייה המיוחד של ההתיישבות. לאורך כל שנותיו סבל חלום כרכור משלושה מכשולים עיקריים: מחסור במים, בעיות ביטחון חמורות מצד הבדואים, והתיישבות דלילה – המתיישבים היהודים מאנגליה לא הגיעו בקצב הרצוי, והנחלות נשארו ריקות. כרכור עלתה על דרך המלך כאשר נכנסו הקרן הקיימת וקרן היסוד, והחלקות נמכרו לאנשים שהיו מוכנים להתיישב מיד במקום, לעבד את האדמה ולהפיק ממנה תנובה.

צילום רז גורן

איקליפטוס הענק

בתוך פרדס חנה 

מערבה ברחוב הבנים בפרדס חנה
חציית כיכר דרך הדקלים
מערבה בדרך הבנים חציית כיכר 8
המשך מערבה דרך המרחב
פנייה לרחוב הראשונים
צפונה ברחוב החורש
דרומה רח' רבי עקיבא נקרא רחוב הוואדי בו ערוץ בין הנתיבים 
מזרחה ברחוב החרובים
חציית רח' הנדיב ממערב למזרח
מזרחה ברחוב השדה
צפונה מערבה בדרך עפר עד מתחם ביג  
מזרחה ברחוב תדהר וכניסה למתחם מחנה בריטי נטוש.
חזרה לרחוב תדהר
המשך צפון מזרח ומעבר ליד מתחמי מוסד נוער ובי"ח נווה שלווה

המסלול בתוך פרדס חנה

חורש האלונים בשלהי המאה ה-19 במקום בו משרעת פרדס חנה

היישוב פרדס חנה קרוי על שמה של חנה רוטשילד, בתו של הברון נתן מאיר רוטשילד, דודו של הנדיב הידוע, הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. בכך הצטרפה פרדס חנה לשרשרת יישובים הנקראים על שם בני משפחתו של "הנדיב הידוע": זכרון יעקב, בנימינה, גבעת עדה, ובאזור אחר של ישראל, מזכרת בתיה. המלה "פרדס" שבשם היישוב מתייחסת להדרים, שהיו ענף הפרנסה העיקרי שתוכנן לתושבי היישוב החדש.
עם סיום מלחמת העולם הראשונה, ב-1917, החל ענף הפרדסנות בארץ לפרוח. בכל מושבות יהודה, השרון והשומרון נטעו פרדסים. נטיעת הפרדסים ועיבודם נעשו בשיטות חדשות. הפרדסים אפשרו קליטת אלפי עולים, וכך ענף ההדרים נעשה לגורם ראשון במעלה בפריחה כלכלית בארץ, וענף יצוא עיקרי. הנס הכלכלי של "תפוזי יפו" היה סמל לחידוש היישוב בארץ ישראל. על רקע זה תוכננה הקמת המושבה פרדס חנה על ידי פיק"א. פרדס חנה היא, אם כן, המושבה הראשונה שהקמתה תוכננה מראש, ואדמתה נרכשה לצורך מימוש תוכנית זו. הרכישה בוצעה על ידי פיק"א. והרעיון היה לאתר אדמה שתהיה חלק מגוש התיישבות קיים – כאן חדרה, כרכור וזכרון יעקב. מקור הפרנסה העיקרי שתוכנן היה, כאמור, פרדסי הדרים.  אבן הפנה למושבה נורתה במחצית אוגוסט 1928, ובמרץ 1929 השתכנו בה 15 המשפחות הראשונות. כחלק מתכנית היישוב הכשירה פיק"א שטח – היום רח' הראשונים בפרדס חנה – שבו נבנו בתים צנועים עבור פועלים, שתפקידם היה לעבוד עבור פיק"א בהכשרת השטח החקלאי. בנוסף הוכשרו שני אזורים סמוכים זה לזה ומקבילים, שנועדו לבעלי הון. בשטח אחד – היום חלק מרח' הנדיב – קבוצת ה-800, בשל 800 לא"י שהמתיישבים התחייבו לשלם לפיק"א בתמורה לשטח שהם רוכשים ממנה במושבה, וקבוצת ה-500 – היום רח' הדקלים בקטע שבין רח' החרובים לסוף "גן איתין" – מאותה סיבה. יצוין כי בין חברי קבוצת ה-800 היו גם כמה פליטי פרעות תרפ"ט ממוצא, ובהם ילדי משפחת מקלף.
כשנתיים לאחר מכן, ב-1931, נוסדו שכונות תל צבי (הצפונית והדרומית), על שם צבי פרנק, המנהל הכללי של פיק"א. השכונות נוסדו בשיתוף פעולה בין פיק"א לבין "בנק משכנתאות ואשראי", ונועדו למגורי פועלים חקלאים, שיעברו תקופת ניסיון בדרך אל התיישבות הקבע.
עם עליית הנאצים לשלטון פנתה הנרייטה סאלד לוועד המושבה כדי לעזור באימוץ קבוצת בני נוער שבאה מגרמניה. קבוצה זו נקלטה בין משפחות המושבה. באותה שנה, 1933 הוקמה בפרדס חנה שכונת מגד. שכונה זו נוסדה בתחילה כחווה בשם "אחוזת מגד" – יוזמה של ד"ר זאב ברין, מייסד חברת מטעי פרי ההדר "מגד". בשנת 1939 הצטרפה החווה לפרדס חנה והייתה לחלק אינטגרלי מהישוב. ב-1938–1937, כשהסכנה ליהודי גרמניה החלה להפוך למוחשית יותר, הוקמה שכונה ברחוב הבטנים, שנועדה לקליטת עולים "יקים". שכונה נוספת שהוקמה באותה תקופה הייתה "תל שלום", שנבנתה על ידי משפחת מאייר.

שכונות פרדס חנה וכרכור בימיה הראשונים של המדינה

*****

בשנת 1943 הגיעה לפרדס חנה קבוצת יהודים מתימן, שנחתה דרך הים בעתלית. באפריל 1944 פנה ועד המושבה לפיק"א, וזו נענתה לבקשתו והקצתה שטח אדמה שעליו הוקמה שכונת מגורים לעולים מתימן, שנחנכה כחודש לאחר חג החנוכה של שנת 1945, ב-17 בינואר 1946.
שכונה יוצאת דופן באופן הקמתה היא שכונת נווה אשר, בדרום פרדס חנה. באמצע שנות ה-40 השיבה פיק"א בשלילה על בקשתו של הוועד להקצות שטח לבניית בתים לפועלים השכירים ולפקידים, וזאת משום שהם אינם גורם יצרני, והדבר סתר את מטרות המושבה בתוכניתה של פיק"א. אנשי המושבה לא אמרו נואש, ופנו לקרן הקיימת, אשר רכשה עבורם אדמה מידי ניסן רוטמן, תושב חדרה. השכונה קרויה על שמו של אשר ברודצקי, חבר הנהלת הסוכנות בלונדון. כעבור כעשור, שוכנו בשכונה גם עולים חדשים שפונו ממרכז העולים.
בשנת 1934 הקימה התאחדות האיכרים, בשיתוף עם בית הספר הריאלי בחיפה, את בית הספר התיכון החקלאי פרדס חנה.
בשנות המרד הערבי – שנות המאורעות – 1936-9 נפגע ענף הפרדסנות באופן קשה: פועלים הותקפו, 40 בתי אריזה חובלו ונשרפו, כ- 100,000 עצי הדר נעקרו, נגדעו והושחתו. דרכי התחבורה – בעיקר מסילות הברזל – חובלו. באפריל 1936 השביתו הערבים את נמל יפו, אך חודש לאחר מכן כבר הוקם נמל עברי בתל אביב.  שנות מלחמת העולם השנייה שוב הביאו לפגיעה בענף, בשל חוסר היכולת ליצא את הפרי לאירופה, אך עם תום המלחמה התאושש והיה לענף המכניס ביותר בחקלאות. באותה עת נבנו סביב פרדס חנה מספר מחנות בריטיים והבולט בינהם שדה תעופה עין שמר
בתש"ה (1945) הוקמה במושבה מדרשיית נעם, הישיבה התיכונית השנייה, שהייתה גם פנימייה, נחשבה במשך שנים רבות לאחד המוסדות היוקרתיים בציבור הדתי.
בפרדס חנה הוקם מחנה עולים וכן, הוקמה בשנות ה-50 מעברה, אשר במרוצת השנים נכללה בשטח היישוב. כמו כן סופחו ליישוב גם היישובים הזעירים, תל שלום ונווה אפרים. ר ק אחרי קום המדינה הסכים ועד המושבה לקבל מעמד רשמי של מושבה.

המושבה פרדס חנה בשנות הארבעים

בנין המועצה המקומית פרדס חנה

בית הכנסת המרכזי

בית יד לבנים

לקראת מעבר בכיכר 8

כיכר 8

צילום רז גורן

תמונת מצב ערב מלחמת העצמאות

החלק הדרומי של מחוז חיפה

****

*****

פרדס חנה בראיית ההתיישבות היהודית בעשור טרם הקמת המדינה

רחוב הראשונים

צילום רז גורן

רחוב הראשונים פינת תרפ"ט, שנת ייסוד פרדס חנה

המסלול ברחובות הראשונים, ר' עקיבא וחרובים

אחד ממבנים הראשונים, מוזנח וזנוח. חבל!, צילום רז גורן

רחוב עקיבא, נקרא רחוב הואדי

באר בחצר הפרטית, אחת מארבע

הבאר ברחוב חרובים המשוקמת

הבאר ברחוב חרובים, מוזנחת

על דרך הסולינג אל מתחם המחנות הבריטיים בצפון פרדס חנה

*****

בזמן מלחמת העולם השנייה נבנו מספר מחנות צבא בריטיים מצפון ומדרום למושבה פרדס חנה. בצפון המושבה נבנו מספר מחנות ממערב וממזרח לדרך המחברת בין פרדס חנה ובין בנימינה, בדרום המושבה נבנה מחנה 80. הם היו חלק ממערך המחנות בצפון השרון שכלל את אלה שנבנו סמוך לתחנת הרכבת חדרה מזרח ובסמוך לשדה התעופה עין שמר שהיה השדה המרכזי של חיל האוויר המלכותי בארץ ישראל. אחרי הקמת המדינה המחנות הצפוניים שמשו להקמת שתי מעברות.

****

שרידי מחנות

צילום רז גורן

המעברות בפרדס חנה וכרכור שהוקמו על בסיס מחנות הצבא הריטי

באר נוספת הרביעית

יד לחיל הבודד

***

מגדל המים ששימש את המחנות מצפון למושבה

*****

צילום רז גורן

בין נחלי מנשה לשמורת אלוני יצחק

המשך מזרחה לנחל משמרות
מערבה לאורך יובל נחל משמרתו וחצייתו
הלאה לעבר סכר נחל משמרות
צפונה וחציית נחל ברקן מדרום לצפון
הלאה מזרחה עד יער אלוני יצחק
סיבוב בסינגל אלוני יצחק המערבי
יציאה מהסינגל לרגלי קבוץ כפר גליקסון
התחברות לדרך סולינג
כיוונה צפון – דרום שנקראה דרך מחברת פרדס חנה וגבעת עדה.
דרומה בדרך עד מצפון לח' בינה מערבה

******

גשר נחל משמרות

******

מפעל "נחלי מנשה" הוא מפעל מים שתכנן על ידי תה"ל (תכנון המים בישראל) והוקם ומופעל על ידי חברת מקורות מאז מחצית שנות ה-60'. מפעל זה האוסף את מי הנגר של הנחלים היורדים מרמות מנשה מערבה והם נחל תנינים, נחל עדה, נחל ברקן, ונחל משמרות . המפעל מנצל את המבנה הטופוגרפי של רמות מנשה, שקו פרשת המים  שלה עובר קרוב מאוד לשוליה המזרחיים, כך שכשלושה רבעים ממי הגשמים היורדים באזור (כ-600 מ"מ בממוצע שנתי) זורמים אל נחלים אלה מערבה, לעומת רק כרבע הזורמים מזרחה לנחל הקישון. המים מוזרמים בתעלות  הטיה למאגר שיקוע בחולות קיסריה. מהמאגר המים מחלחלים לאקוויפר מתקופת הפלייסטוקן שמתחת לחולות. קידוחי הפקה מאפשרים שאיבת מים מהאקוויפר במשך כל חודשי השנה.
מקור והרחבה: מסמך יחידת דוברות של חברת מקורות משנת 1994

צילום רז גורן

עץ הדולב הענק על סכר נחל מעברות

בדרך בין ערוץ נחל משמרות ונחל ברקן

חציית נחל ברקן מדרום לצפון

בדרך לשמורת אלוני יצחק

****

צילום רז גורן

צילום רז גורן

בתוך הסינגל

אלון מצוי הוא העץ השכיח ביותר בחורש הארצישראלי הטיפוסי. זה עץ או שיח גבוה, ירוק-עד. כשהוא גדל ללא הפרעה הוא עשוי להגיע לגובה של 15 מ', לגזע בקוטר של 2 מ', לצמרת בקוטר של 30 מ' ולגיל של 850 שנה (נמדד באלון המכונה "אשל אברהם" באלוני ממרא ליד חברון). עליו קטנים, אורכם 1.5–4 ס"מ, צבעם ירוק כהה והם קשים. מקובל כי הצומח העצי הימתיכוני מאופיין על-יד צמחים עם עלים קטנים וקשים, והרי זה עץ ימתיכוני טיפוסי. העלים מסורגים (להבדיל מן העלים הדומים של בר-זית, שהם נגדיים), לעיתים מעט גלוניים בכל שטחם. הם קירחים ומבריקים בשני צידיהם, שפתם משוננת–קוצנית. בצעירותם הם רכים וגונם ירוק בהיר ורענן. משך חיי עלה שנתיים–שלוש, ואז הוא נושר (אף שהעץ נחשב "בלתי נשיר", כלומר שלעולם אין הוא משיר אל כל עליו בבת-אחת). בחורש אלונים מפותח – רכה הקרקע מתחת לעצים ממרבד עבה של עלים שנשרו, והם מרקיבים בדרגות שונות עד שהופכים לאדמת-יער פוריה. בולטת שׁוֹנוּת רבה בצורת העלה בתוך האוכלוסיה. צבע קליפת הענפים אפור בהיר, וקליפת הגזעים חומה כהה ומחורצת. הצמח מופיע בדרך כלל כשיח גבוה, אך לאחר גיזום מתאים הוא גדל לעץ גבוה, שגזעו זקוף וצמרתו עגולה. ידועות קבוצות אחדות של עצים מרשימים כאלה, המגיעים לגובה 10 מ', למשל סביב מערת פער שליד קיבוץ סאסא, ביער ברעם, בחורבת סרטבא, בחורשת הארבעים בכרמל, במעמד הברית בין הבתרים בחרמון (שם גדל הפרט עם הגזע העבה ביותר, קוטרו 2.5 מ'), ליד קברו של נבי חזורי במורדות החרמון, ביער אודם בצפון הגולן, בשמורות אלונה, אום-ריחאן, עין חמד, אלוני ממרא. ידוע גם "האלון הבודד" במרכז גוש עציון, שגילו נמדד ונמצא שהוא בן 600 שנה.
אלון מצוי פורח בחודשים מרס–אפריל, יחד עם לבלוב העלים. הפרחים הזכרייםערוכים בקבוצות של עגילים רפים המפיצים את האבקה ברוח. הפרחים הנקבייםזעירים, והם מופיעים יחידים או בזוגות על ענפונים בחיק העלים המלבלבים. לאחר שנה מגיעים הבלוטים לצורת כדור בקוטר 2–3 ס"מ בצבע אפור – ירוק כמו קליפת הענפים, ורק אחרי עוד חצי שנה, בסתיו, הם מבשילים לבלוטים חומים קטנים היושבים בתוך ספלול עמוק בצבע ירוק בהיר. פחות מחציו של הבלוט בולט החוצה מהספלול. קשקשי הספלול מזדקרים. יש רבגוניות רבה בפרטי צורות הפרי, מונים 9 זנים שונים לפי צורת הבלוט והספלול. הבלוט נובט בנקל כשהוא נטמן בקרקע לחה בשבועות הראשונים להבשלתו. הנבט מתפתח לאט, אך שולח במהירות שורש אנכי ארוך לתוך הקרקע.
אלון מצוי הוא העץ השכיח ביותר בצמחיית הבר של ארץ-ישראל. הוא מרכיב חשוב של החורש הים-תיכוני בהרי הגליל, הגולן, הכרמל, השומרון ויהודה. תפוצתו העולמית מזרח ים-תיכונית. הוא מתחדש אחרי כריתה או שריפה או רעיית-יתר, אך הוא גדל אז בצורת שיח נמוך, מסועף וסבוך, רב-גזעים. עליו אינם טעימים לחך הצאן והבקר, אך בשעת הדחק, באין מזון אחר (במיוחד כשפני הקרקע מכוסים בשלג) – לא יבחלו בעלי האלון. עדויות שונות מרמזות כי המין היה נפוץ עוד יותר בארץ עד להשמדה לצורכי הסקת קטרי-רכבת בשנות מלחמת העולם הראשונה, ונמשכה עם בירוא יערות לצורכי התיישבות.
עצים מן הסוג אלון הם מחשובי העצים בעולם, יש המכתירים אותו בתואר "מלך העצים". הסוג כולל 450 מינים, בארץ 5, מהם 2 רק בחרמון. יש אלונים גבוהים למדי, רחבי-צמרת, מאריכי-ימים. מיני אלון שכיחים כעצים שולטים ביערות נשירים של אזורים ממוזגים וקרים בחצי הכדור הצפוני, וביערות ירוקי-עד באזורים ימתיכוניים. השם העברי גזור משם האלוהות, והוא נזכר בתנ"ך פעמים רבות כסמל לחוסן, כמקום לפולחן וכחומר-גלם לפיסול ולתעשייה (משוטים).
העלים של כל מיני הסוג משוננים או מפורצים, לרובם עלים גדולים יותר מאלה של המינים שלנו. הפרחים זעירים, ירוקים, לא בולטים, מואבקי-רוח. הפרחים חד-מיניים,העצים חד-ביתיים. הפרי כולל זרע בודד גדול (בלוט), עטוף בחלקו התחתון במבנהמעוצה דמוי ספל הנקרא בעברית ספלול. העץ פורח בראשית האביב, מבשיל את פריו בסתיו הבא או של השנה שאחריה.
אלונים הם המקור החשוב ביותר של עצה כבדה, קשה וצפופה, חזקה ועמידה בלחץ. העצה משמשת לאמנות הגילוף של פסלים ועיטורים, לייצור רהיטים, לבנייה, לתעשיה ולייצור פחמים. ערביי הארץ התקינו מענפי אלון ברך למחרשה ועול לשור ומטה למשען לזקנים. אין כעצת האלון לשיפור טעמו של יין. מפיקים מאלון חומרי בירוס (לעיבוד עורות). קליפתו העבה של מין מערב-ימתיכוני של אלון היא המקור לשעם לייצור פקקים לבקבוקים. מינים שונים של אלון משמשים ברפואה העממית. בלוטיםשל מינים אחדים נאכלים בשעת הדחק כ"לחם-עוני" כשהם קלויים. אלונים ידועים גם כעצי-נוי חשובים, אך בארץ שימושם זה מצומצם.
מספר הכרומוזומים 2n=24. המינים השונים דומים מאוד זה לזה, ונוסף לכך הקושי, שבתוך אוכלוסיות אותו מין מופיעה שׁוֹנוּת רבה בצורות העלה, הגזע והפרי.
האלון נזכר במקורות ישראל פעמים רבות ובהקשרים שונים. יש יסוד מבוסס להניח כי הכוונה היא לעץ האלון של היום: התלמוד מונה את האלון בין עשרת מיני הארזים ומפרש: אלונים עם בלוטים.  נביאים השתמשו בו כמטפורה לחוזק ולחוסן: "על כל ארזי הלבנון הרמים והנשאים ועל כל אלוני הבשן" (ישעיהו ב' יג). גם הנביאים: עמוס, זכריה יחזקאל ועוד, מזכירים בנבואותיהם את האלון. עץ האלון שימש לגילוף פסלים, וכמקום לפולחן אלילי. אנו יודעים גם כיתחת האלון נקברה דבורה, מינקת רבקה (בראשית לה,ח'). ענפי האלון נפסלו לשימוש בין עצי המערכה של המזבח (תוספתא מנחות ט' יג), יש המסבירים זאת :כיוון שאינו דולק יפה ויש המסבירים מפני "ישוב הארץ" (ספרא ויקרא פו'ג'). בתלמוד ישנה התייחסות לעפצים הרבים המצויים על עצי האלון (בעיקר על אלון התבור ואלון התולע) שהיה להם שימוש כלכלי בתעשיית עיבוד העור וכתוספת לדיו.
המקור מייק לבנה אתר עץ השדה

*****

כְּפַר גְּלִיקְסוֹן הוא קיבוץ שנוסד בשנת 1939 כישוב חומה ומגדל. בשנים 1935-39 התקבצה בדגניה קבוצת חלוצים יוצאי "הנוער הציוני" מהונגריה ורומניה קבוצת "למקור" – להכשרה לקראת התיישבות. מכאן עברו לכפר שמריהו, חברים נוספים הצטרפו אליהם בהמתנה לקבלת מקום להתיישבות קבועה. שם גם נולדו הילדים הראשונים. בחג השבועות תרצ"ט 1939 עלו על הקרקע, על אדמת פיק"א, סמוך לקיבוץ משמרות. הקיבוץ הוא אחד מישובי "חומה ומגדל". השם "למקור" שונה "לכפר גליקסון" על שמו של משה גליקסון שהיה עורך עיתון "הארץ" וממנהיגי "העובד הציוני" שנהרג באותו יום בתאונת דרכים. חמש שנים ישבו החברים "במחנה הישן" בתנאים קשים, באוהלים וסוכות, צריף אחד שימש כחדר אוכל. חלק מהחברות והילדים נשארו בכפר שמריהו. בשנת 1944 עזבו חברי הקיבוץ את מקומם ועלו על הגבעה ממזרח והקימו את יישוב הקבע על מנת שישמש כעורף לגבעת עדה סמוך לכפר קרע. כאן נבנו הבתים הראשונים. 
1948 במלחמת העצמאות נמצא הצבא העירקי בתוך כפר קרע והקיבוץ שימש עמדה קדמית. חברי הקיבוץ, יחד עם לוחמי פלמ"ח, כבשו מוצבים סביב כפר קרע וכך הרחיבו והרחיקו את הגבול שנקבע אחרי מלחמת העצמאות. בשנת 1952 התחולל משבר חברתי – קיבוץ? או מושב? הרוב הכריע בעד הקיבוץ והחברים שתמכו במושב עזבו. 1957-59 הגיעו ההשלמות הראשונות. גרעין "לפידים" מאלוני יצחק וגרעינים מאורוגוואי. אחריהן הגיעו השלמות בודדות מארצות שונות – קנדה, ארצות הברית ועוד.
כיום מתגוררים בכפר גליקסון כ-300 תושבים. הקיבוץ מתפרנס בין היתר מחקלאות – רפת "גל-ים" וגידולי שדה, תעשייה – מפעל אומגה לייצור חומרי יצירה, מעונות יום לילדים, לינה כפרית, בריכת שחייה למנויים ועוד.
מקור והרחבה אתר הקיבוץ 

מיקום ותחום הקיבוץ כפר גליקסון

המיקום הראשון של קיבוץ מקור באדמות פיק"א שהפך להיות כפר גליקסון שעבר לגבעת

על גשר נחל ברקן בדרך מצפון לדרום

*****

אלון לצד הדרך מגבעת עדה לפרדס חנה. אולי אלון תבור

אלון התבור הוא עץ העשוי להגיע לגובה של עשרה מטרים ויותר, וגזעו – להיקף של 6 מ'. הענפים יוצרים צמרת כדורית. צבע הקליפה של הענפים והגזע אפור–חום כהה, והיא קשה וחרוצה בחריצים עמוקים. אורך העלים 5 עד 10 ס"מ, והם קשים, ביציים, שפתם משוננת עד מפורצת, מעט קוצנית. הם נישאים על פטוטרת קצרה. סידור העלים מסורג. צידו העליון של העלה מבריק, צדו התחתון לביד, והלבד איננו יורד בשפשוף. לעתים קרובות יש על העלים עפצים בצורות אופייניות. העץ נשיר, אך יש הבדלים ניכרים בתאריכי הנשירה והלבלוב בין פרטים שונים. גילו של העץ הזקן ביותר בארץ, ליד קברו של רבי אבא חלפתא בגליל בתחתון, נמדד ונמצא מעט למעלה מ-500 שנה. 
אלון התבור פורח במארס–אפריל, עם תחילת לבלוב העלים. הפרחים חד-מיניים, זעירים, ירוקים, לא בולטים, מואבקי-רוח. העצים חד-ביתיים, היינו פרחים זכרייםופרחים נקביים פורחים באותו פרט. הפרחים הזכריים ערוכים לאורך ענפים רכים באורך כ-5 ס"מ, צבעם ירוק בהיר, והם נקראים עגילים. הם ערוכים בקבוצות ומפיצים הרבה אבקה הנישאת ברוח. הפרחים הנקביים ערוכים עד 3 בקבוצה, קטנים מאוד, נישאים על עוקצים קצרים. הפרי הוא בלוט, והוא כולל זרע בודד גדול, עטוף בחלקו התחתון במבנה מעוצה דמוי ספל הנקרא ספלול. התפתחות הבלוט מההפריה ועד לפרי בשל נמשכת שנה וחצי. הבלוט גדול, אורכו עד 5 ס"מ, עם הבדלים גדולים בין עץ לשכנו. הבלוט עבה וקטום בראשו, בולט מתוך הספלול כדי מחציתו. הבלוטיםמופיעים יחידים או בזוגות. קשקשי הספלול ארוכים, כפופים לאחור או אף מסולסלים. הבלוטים מבשילים ונושרים בסתיו. הם מאבדים את כושר הנביטה תוך שבועות בודדים. מצליחים לנבוט אלה המתכסים בשכבת עלים שנשרו, המגינה עליהם בפני התייבשות. חלק מהבלוטים מופצים על-ידי עורבנים, הקוברים אותם באדמה בתור מחסן נס, וכך "זורעים" אותם בעומק המתאים, ושוכחים לפעמים לשוב ולאסוף אותם. בזמן הנביטה נשארים הפסיגים בתוך הקליפה, והנבט שולח שורשון ארוך למצע ונצרעם עלים כלפי מעלה. 
אלון התבור הוא עץ שליט בחברת אלון התבור והלבנה הרפואי ובחברת אלון התבור ואלה אטלנטית, היוצרות יער-פארק. זו תצורת-צומח שבה מרוחקים העצים זה מזה, וביניהם משתרעים משטחי עשבוניים. חברה זו מפותחת בשטחים נרחבים במערבו של הגליל התחתון (בגבעות אלונים–שפרעם) ובמרכז הגולן (יער יהודיה). בעבר כיסויערות של אלון תבור שטחים נרחבים גם במישור החוף, אך הם הצטמצמו מאוד כתוצאה מכריתה ובירוא. יש שרידים של יער זה בפארק השרון מדרום ליער חדרה ובמקומות נוספים. מפורסמות קבוצות של עצים גדולים ממין זה ששרדו ליד מקומות מקודשים כגון חורשת טל בעמק החולה וחורבת צ'רקס בשרון. המין גדל לרוב רק מתחת לרום 500 מ', ונראה שהוא חובב-חום. אין לו העדפות מיוחדות לקרקע, גדל בקרקעות גיר, בזלת, חול ועוד. תפוצתו העולמית של המין מצומצמת למזרחו של הים התיכון, רק בין טורקיה לבין ארץ-ישראל. 
עצי אלון התבור נכרתו רבות בעבר לצורך ייצור פחמים ולשימוש בעץ הקשה שלהם לייצור כלי עבודה. מפיקים מהם גם חומרי בירוס לעיבוד-עורות. בכפרים ערבים נעזרים בחליטות מעלי האלון ומבלוטיו לטיפול נגד נשירת שיער, להורדת לחץ דם ולריפוי דלקת עיניים. הבלוט נאכל אחרי קלייה. טעמו נסבל, אך אינו משובח. מן העפצים מפיקים בכפרים תרופות לדלקת-עיניים, פצעים, בעיות בדרכי הנשימה ודרכי העיכול. 
האלון מוזכר בתנ"ך ובמקורות מספר פעמים רב. האבות נהגו לקרוא לאלונים השונים בשמות שונים כנקודות ציון למקומות ואירועים שקרו שם, כמקום של עבודה זרה ואף כשמות פרטיים של אנשים: (דברי הימים א פרק ד',לז') מוזכר אילן יוחסין זה:"וזיזא בן-שפעי בן-אלון בן-דידיה בן-שמרי בן-שמעיה".. דבורה הנביאה שפטה תחת האלון ועוד. אלון התבור מוזכר גם כנקודת ציון בדרכו של שאול, לאחר שהאחרון נמשח למלך ע"י שמואל בגבול נחלת בנימין. הוא התבקש ללכת משם לפי ההוראות הבאות: …" וחלפת משם והלאה ובאת עד אלון תבור ומצאת שם שלושה אנשים עולים אל בית האלוהים"…(שמואל א פרק י,ג') האלון נחשב כעץ "מקודש" בדתות שונות והינו סמל לאדם גבוה ומכובד
המקור מייק לבנה באתר עץ השדה 

בדרך אל תחנה, צילום רז גורן

אחת תחנות האוטובוס. חידה מדוע הן שם

בדרך לעוד תחנה

עוד אחת

מכפר פינס למזרח כרכור

דרומה ולצומת כביש עין עירון – כפר פינס
מעבר בתוך כפר פינס (אינו אפשרי בשבת)
ביציאה מהמושב מזרחה בשביל האלונים עד שרידי עמדת השמירה
דרומה בפאתי שכונות נווה עובד ונווה מרדכי  
עליה לתצפית אלון הבודד שנמצא במקום הנקרא שייך כרכור
ירידה עד לרחובות כרכור לנקודת ההתחלה

מכפר פינס למזרח כרכור

כְּפַר פִּינֶס הוא מושב דתי הנקרא על שם הרב יחיאל מיכל פינס, סופר ועסקן מאנשי חובבי ציון, והוקם בידי עולים ממרכז אירופה בשנת 1933. כפר פינס הוקם על ידי אנשי הפועל המזרחי שביקשו לחבר תורה ועבודה בארץ ישראל, בדומה לשכניו כפר הרא"ה ושדה יעקב. בכפר אולפנא לבנות, אולפנת כפר פינס, אשר הוקמה על ידי הרב אלי ששר והייתה לאם האולפנות. במושב כמאה ושלושים משפחות, המקיימות אורח חיים דתי לאומי על גווניו השונים. בעבר מרבית התושבים עסקו בחקלאות ולשם כך אף הוקמה אגודה שיתופית חקלאית. כיום רק מיעוט התושבים מתפרנסים מחקלאות, שבעיקרם מטעי אבוקדו, פרי הדר, חממות וגידולי שדה, כמו גם לולים לביצים, פטם ושתי מכוורות.

מיקום ותחום כפר פינס

*****

*****

צילום רז גורן

צילום רז גורן

/****

שרידי עמדת השמירה של כפר פינס שנבנתה בזמן מאורעות 1936 – 1939, אולי אחריהן

שדה הסולניום הזיתני מצרי מול כפר פינס סולנום זיתני הוא צמח רב-שנתי, פולש מאמריקה. שכיח בעיקר בסביבת אסמים, רפתות ולולים. הצמח נושא שיכים, אך אלה חלשים, ישרים ואינם מציקים. העלה מוארך. העלים הזכירו (למי שקבע את שמו המדעי של המין) את עלי עץ-השמן, ועץ-השמן עורבב בטעות עם עץ הזית, וכך נקבע שמו העברי על שם הזית, למרות שאין כל דמיון ביניהם. סולנום זיתני שופע פריחה עשירה ויוצר מרבדי-פריחה הזוהרים למרחוק במשך כל הקיץ, ממאי עד אוגוסט. הפרח יפה, סגול בהיר עם מרכז צהוב. קוטרו 2 ס"מ. הכותרת גלגלית, עם 5 אונות, מקומטת מעט. במרכז הפרח מתבלטים 5 אבקנים צהובים צמודים אל עמוד-העלי כחרוט. הפרי כדורי מושלם, צהוב, קוטרו 1 ס"מ. סולנום זיתני גדל בישובים חקלאיים ובסביבתם בכל חלקי צפון הארץ ומרכזה, חודר אף לצפון הנגב. מעניינת הדינמיקה של אוכלוסיותיו בארץ: הוא גדל בכתמים צפופים בני עשרות או מאות פרטים על פני שטח של 10X10 מ' או כיו"ב, מתמיד לגדול באותו שטח שנה אחרי שנה במשך כתריסר שנים, ואחר נעלם. מסתבר שהוא פולש שוב ושוב מחדש כשהוא נלויה אל זרעי מספוא מיובאים. סולנום הוא סוג רב-מינים (1,700 לפי חלק מהמקורות), ובו בין היתר צמחי תרבות חשובים שמוצאם מאמריקה: תפוח-אדמה (סולנום הפקעות), חציל. בעבר נכללו בו גם עגבניה ופלפל, לאחרונה הופרדו אלה לסוגים בפני עצמם. כן נהוג לגדל מינים אחדים של צמחי נוי מהסוג סולנום. בארץ גדלים בר 4 מינים, ועוד 2 מינים גֵרים. חומרי הרעל נמצאים בכל חלקי הצמח בעיקר בפרי לא בשל. החומרים הרעילים הם: סולנין, אלטרופין, ועוד חומרים ציאניניים. אכילת חלקים מהצמח עלולה לגרום למוות. ציפורים ועטלפים אוכלים בהנאה מהפירות הבשלים של מיני סולנום מסויימים, וכך מפיצים אותם. כתב מייק ליבנה אתר צמח השדה

האלון הבודד, מקום המצויין שיח כרכור. זה היה בית הקברות של הכפר כרכור

צילום רז גורן

צילום רז גורן

מבט מערבה אל קצה המזרחי של כרכור

סוף דבר

טיול זה הסתיים אחרי 3 ורבע שעות
מתוכן רכבנו שעתיים ורבע

*****

היה לנו טיול מעניין
הכרנו עוד פינות נחמדות בכרכור ופרדס חנה,
ראינו את שרידי המחנות הבריטיים ששימשו כמעברות
דיוושנו לאורך נחלי מנשה,
נהנינו מזיו אלוני יצחק
גם תחנות אוטובוס מסתוריות ראינו.
עדין אין אנו יודעים מה פשרן

*****

היה זה טיול נעים, קליל באזור יפה
במזג אוויר נעים
ובעיקר עם חבורה מתעניינת
האם צריך עוד משהו?

******

תודה 

לדורון שיזם את הטיול, הוביל
וארח אותנו לקפה ואבטיח אחרי 

לרז שצילם וזה אלבומו, 
הוביל בסינגל ותיעד כהרגלו 

ולעמית הצלע הרביעית בחבורה

לטיול זה יצאנו ביום שישי (15/6/2018). היה זה טיול החמישי בסדרת "דיוושי גולן" אותם מוביל איש רמת הגולן, מדריך ידיעת הארץ והאופניים גיל מועלם מאז אוקטובר 2016.

****

יחד עם גיל (גבעת יואב) היינו עשרה אנשים: צביקה אסף ומשה כ"ץ (קיבוץ אפק)עילם רן (טבעון), לוי אבנון (חמדיה), יואל שדה (מצפה אבי"ב) רון בן יעקב (רעות), ארנון אשל (גבעת אבני), בועז בן חורין (הרצליה) ואני (מבשרת ציון)

התכנסנו בשעת בוקר בפאתי חורשת דלווה שגיל תיאר אותה "מתנמנמת תחת מעטה אבק ושרידי טיפות הגשם מיום אתמול".

מתארגנים ליציאה, צילום רון בן יעקב

*****

המסלול מעגלי

נגד כיוון השעון
גרסה שלי 

גרסת מטייבי הדיווש

מהלך המסלול:

טיפוס וירידה מהר יוסיפון,
עליה ורכיבה על רכס חזיקה
והר בני רסן,
ירידה לעין זיוון,
רחצה בעין מוקש ,
עליה לחצי הגובה של הר אביטל ,
שוב טיפוס והקפת הר בנטל,
ומשם חזרה לאורטל
דרך מאגר אורטל
ופאתי הכפר הנטוש דלווה.

****

האזור הגאוגרפי:
מרכז רמת הגולן

*****

רמת הגולן היא יחידה גיאוגרפית ששטחה כ-1250 קמ"ר ואורכה כ-60 ק"מ היא רמה מישורית בזלתית המשתפלת מצפון לדרום. בדרומה גובה המישור כ-300 מטרים מעל פני הים, ובצפונה מגיעה הרמה לגובה של כ- 1,100 מטרים מעל פני הים. מן המישור מתרוממים פסגות הרי געש הנמשכים בשתי שורות מקבילות מאזור ברכת רם בצפון ועד הר פרס ותל א-סאקי בדרום.
גבולה המערבי של רמת הגולן עובר לאורך בקע השבר הסורי אפריקאי מדרום הכנרת, דרך מפתן כורזים ועמק החולה. הגבול הגאוגרפי הצפוני המפריד בין רמת הגולן לבין הר החרמון הוא נחל סער. במזרח גבול חבל הארץ אינו חד-משמעי, ומקובל לומר שהגבול עובר לאורך נחל רוקד ונחל עלאן . הגבול הגיאוגרפי הדרומי עובר לאורך הבקעה בה נמצא ערוץ נחל הירמוך.

*****

הגולן הוא רמת בזלת מישורית הכוללת הרי געש הנמשכים בשתי שורות מקבילות, מאיזור ברכת-רם ועד הר פרס ותל א-סקי מזדקרים מעליה. הרי הגעש והבזלת מעידים על פעילות טקטונית באזור, הקשורה ב"שבר הסורי אפריקאי". שבר זה יצר את בעת השקע, החוצה את ארצנו מצפון לדרום, והוא שהשפיע גם על האזורים שממערב וממזרח לו. במצוקי עמקיהם של נחלי השוליים, שהתחתרו בתוך שפכי הבזלת, ניכרת תופעה של היסדקות לעמודים אנכיים מצולעים, לעיתים הם משושים משוכללים ("בריכת המשושים"). בגולן ובבשן נבעו סדקים ארוכים, המתמשכים מצפון צפון-מזרח לדרום דרום-מערב, ולבה; שעלתה בהם בקילוחים, השתפכה וזרמה על פני השטח, מילאה את המקומות הנמוכים,. בסופו של דבר הפכו שפכי הלבה, שהתרבדו זה על גבי זה, לרמת בזלת מישורית נרחבת (מהגדולות בעולם). פעילות הגעש נמשכה עד לפני אלפי שנים אחדות – ובסופה , משנסתתמו הסדרים, נותרו לאורכם נקודות חולשה בודדות שבהן אירוע התפרצויות געש והתפוצצויות. סלעי הפרץ ("פצצות" ו"טיפות" געש, חצץ ואפר וולקאני) שהועפו לגובה רב, נערמו מסביב ללוע ההתפרצות, וכתוצאה מסדרת התפרצויות חוזרות ונשנות נוצרו הרי געש, שרובם ניכרים בצבעם האדמדם. במקומות אחדים מצויים לועות געש, שנוצרו על ידי התפוצצות חד פעמית, בלי שייערם סביבם הר געש (בפי תושבי האזור הם מכונים בשם ג'ובות"). בין הרי הגעש מכוסה, לעיתים, רמת הגולן באבק געש פורה (כמו מדרום לקונטיירה). מן החומרים הבונים את הרי הגעש, כורים היום לצורך בנית בידוד, סלילת דרכים וחקלאות, אלא שאין היא עמוקה למדי. בגולן העליון (מקו צינור הט.ע.פ. ליין צפונה) משתרעים שטחי טרשי בזלת גדולים, המחייבים הכשרת קרקע יסודית ואילו בדרומו של הגולן התחתון מצויים שטחים מישוריים גדולים, הנוחים מאוד לעיבוד.

*****

אזור אגני נחלי הבטיחה:
יחידת הנוף של הגולן
בה נמצא מרחב המסע

אגני נחלי הבטיחה – אזור זה כולל את האגנים של נחלי משושים, יהודיה, דליות ושפמנון. נחל משושים הוא הגדול מכולם, ומלבד הירדן הוא הנחל הגדול ביותר הנשפך לכנרת. למרות הפרשי הגבוה הניכרים – מ 1,200 מ' עד מינוס 200 מ' – לאורך כ-30 ק"מ, האזור הוא בעל שיפוע מתון. המסלע הוא אחיד, כמעט כל האזור מכוסה שפכי בזלת בעובי של 100 עד 300-400 מ'. בחלוק הדרומי חשפו ההעתקים סלעי משקע גירניים מגיל ניאוגן. מבחינה טקטונית ניכרים בחלק התחתון שברים אלכסוניים מצטלבים, הקשורים לקו השבירה של בקעת הירדן. העתקים אלה מתווים את הדגם המעוין של רשת הנחלים. הביתור הרב הנגרם על ידי התחתרות הנחלים גורם לסחיפה רבה ולמיעוט קרקעות באיזור זה. הזרימה בנחלים היא שטפונית בעיקרה, אך מעינות בזלתיים בעלי ספיקה קבועה מזינים זרימות קטנות במשך כל ימי השנה במרבית הנחלים. הפעילות האירוזיבית היא ניכרת. חתירת הנחלים יצרה באפיקי הבזלת בריכות ומפלים רבים, כגון בריכת המשושים, מפל הזויתן והבריכות הרבות שבו, מפלי יהודיה ובריכותיו. בגובה של 0 עד 200 מ' מעל פני הים (200 עד 400 מ' מעל גובה הכנרת) שרד יער-פארק של אלון התבור – יער יהודיה – המכסה שטח של 17,000 דונם. היסודות המאפיינים יחידה זו הם החורש של איזור יהודיה ובריכות המים שבנחלים.

*****

****

*****

*****
מרחב המסע
זירה הדרומית
של קרבות רמת הגולן
במלחמת יום הכיפורים

*****

*****

*****

****

******
משבצת המסע 
בשולי שטחי האימונים
של צה"ל ברמת הגולן

*****

לאחר כיבוש רמת הגולן במלחמת ששת הימים, המציאות הפיזית שהייתה ברובה ריקה מאוכלוסייה או מעיבודים חקלאיים, הולידה את ראשית הקונפליקט בין האזרחים לצבא. אזור רמת גולן קסם למוסדות המיישבים, ובתמיכת הממשלה ביקשו לנצל את השטח הריק והנוח יחסית להתיישבות ולחקלאות. הדבר נעשה בשלבים. במרוצת השנים, משנת 1967 ועד שנת 1973, טרם מלחמת יום הכיפורים, הוקמו כתריסר יישובים חדשים ובכללם היאחזויות נח"ל. השטחים הפתוחים המישוריים נוצלו על ידי המתיישבים לגידולי פלחה, במדרונות המתונות של הבזלת ניטעו מטעים ורובם שימשו למרעה הבקר. יחידות הצבא שחנו במחנות לאורך הרמה והיו בכוננות למקרה של פעילות ביטחונית ניצלו את השטחים הפתוחים הסמוכים למטרות אימונים. במרוצת השנים נסגרו בצו המושל הצבאי לצורכי אימונים כ-ֿ20 אחוז משטחי רמת הגולן, ובכללם העיר הנטושה קוניטרה ששימשה עד מלחמת יום הכיפורים לאימוני לחימה בשטח בנוי. שְנִיוּת זו של השימוש הכפול בשטח, לצורכי אימונים, אך גם למטרות חקלאיות ארעיות, בעיקר מרעה בקר, על אף היותו ריק מאוכלוסייה, יצרה בהמשך עימות בין הצבא למתיישבים, אותו כינה אלוף פיקוד הצפון בראשית שנות השבעים, מרדכי גור, "הוויכוח – הטנקים מול פרות".
הרחבה נוספת של שטחי אימונים נעשתה בעקבות חתימת הרמטכ"ל רא"ל רפאל איתן ביולי 1982 על צו סגירת שטחים ברמת הגולן. חתימת הרמטכ"ל על צו זה נדרשה לאחר השינוי במעמד הגולן שהוחל עליו שנה קודם לכן החוק הישראלי, חוק רמת הגולן. צו זה החליף את הצו הקיים של אלוף פיקוד הצפון שנחתם מכוח סמכויותיו כמפקד הצבאי של האזור. על פי הצו החדש נסגרו שטחים, בעיקר ברצועה שבמרכז רמת הגולן – מהר אודם וקלע בצפון, דרך אזור נפח במרכז ועד אזור הר פֶּרֶס וגבעת אורחה בדרום. אלה היו שטחי אימונים שיחידות צה"ל התאמנו בהם מאז תום מלחמת ששת הימים. רצועת שטחי אימונים זו הייתה אזור שהנוכחות האזרחית בו הייתה דלילה יחסית, פני השטח טובים לתמרון שריון, ורוחב רמת הגולן בה הוא הגדול ביותר, נתון חשוב לעניין טווחי בטיחות ירי. חתימת הרמטכ"ל על צו סגירת השטחים ברמת הגולן קיבעה את הנתון שהשטחים שנסגרו לצורך אימונים היוו חמישית משטח הרמה, עובדה שעתידה במרוצת השנים להחריף את העימותים עם צורכי ההתיישבות האזרחית ועם השמירה על ערכי טבע ונוף.

*****

מאמצע שנות השבעים החל ברמת הגולן תהליך פיתוח אזרחי מואץ, בד בבד עם הגדלת הנוכחות הצבאית. שני תהליכים מנוגדים אלה גרמו ל"מאבק" על שימושי הקרקע ולהפרעה בשטחי האימונים. לאחר מלחמת יום הכיפורים הרבו יחידות העוצבה המשוריינת הסדירה שהוצבה ברמת הגולן להתאמן בשטחי האימונים הצמודים למחנותיהם, הן לצורכי הכשרה הן לצורך שמירה על כשירות מבצעית. שטחי האימונים ברמת הגולן, ובעיקר אלה שבמרכזה, נוצלו באופן אינטנסיבי גם בשל גודלם שאִפשר אימוני תמרון וירי. כדי להגדיל את התחום והרצף שלהם נחסמו מדי פעם כבישי הגולן. כך יכלו כוחות גדולים לערוך בהם תרגילים צבאיים. לנוכח תנאי השטח המיוחדים של רמת הגולן נערכו בהם במחזוריות תלת חודשית אימוני הקיץ והחורף של חטיבות חיל הרגלים. שהייתן ברמת הגולן נוצלה לשילוב של אימונים ומוּכנוּת בכוננות ללחימה. בתוך שטחי האימונים נבנו יעדים שדימו את שדה המלחמה הסורי. רמת הגולן הייתה לשדה אימונים אידאלי עבור הצבא.
לאחר הסכמי הפסקת האש עם הסורים (1974), נעשו ברמת הגולן תיקוני גבול מזעריים, בעיקר בשתי גזרות – פתחת קונטרה ופתחת רפיד. עקב החזרת שטחים אלה לסוריה החלה מקננת אצל המוסדות האזרחיים התחושה שבעתיד עלולים להימסר לה שטחים נוספים במרכז רמת הגולן שהיה ריק מיישובים ובו נמצאו שטחי אימונים. לפיכך הם החליטו לעבות את האזור. ואכן הוקמו במרכז הרמה כמה יישובים.
בשלהי שנות השבעים ציין אלוף פיקוד הצפון, אלוף אביגדור בן-ֿגל, כי אחת הבעיות של מתכנני האימונים ברחבי רמת הגולן הייתה ניהול תרגילי אש בקרבת יישובים חקלאיים המעבדים שטחי אדמה גדולים. לכאורה היה אפשר להבין מדבריו, שהיישובים מפריעים לפריסת הצבא, אולם דווקא מהבחינה הביטחונית אי ֿאפשר לוותר עליהם, שכן הם משמשים קו הגנה לשעת חירום מאחורי קו ההגנה הצבאי. דעתו הייתה שההגנה המרחבית, כפי שטיפח אלוף פיקוד הצפון שקדם לו, אלוף רפאל איתן, הפכה כל נקודת יישוב ליחידה צבאית המסוגלת להגן על עצמה. אלוף בן גל ביקש לשמר מצב זה. אלוף פיקוד הצפון ניצב בפני הבעיה כיצד לפרוס את שטחי האימונים ברמת הגולן. באותם הימים היה נהוג לסגור מדי פעם כמה מהשטחים המצויים בתוך אזורי מרעה או הגידולים החקלאיים שנדרשו לביצועם או ליצירת טווחי ביטחון. לפיכך עלתה השאלה האם לא ראוי לסגור אותם לצמיתות. נציגי היישובים מחו לפני אלוף הפיקוד שייגרם להם נזק כלכלי בגין הפסד השטחים. אלוף הפיקוד הסכים לוותר על השטחים שתוכננו להיות שטחי אימונים.

שטחי אימונים

בראשית שנות השמונים, לאחר החלת חוק רמת הגולן (1981), הגבירו תהליכי הפיתוח מצד המוסדות המיישבים ויישובי מרכז וצפון רמת הגולן את החיכוך שבין האזרחים ובין גורמי הצבא מפיקוד הצפון. ממשק זה שבין הפעילות הצבאית האינטנסיבית לזו האזרחית, השפיע מאוד על מערך שטחי האימונים והפעילות הצבאית והאזרחית בתוכם ובשוליהם. היישובים החקלאיים ניצלו כל פיסת אדמה לצורך קיומם. ביזע הם עיזקו את הקרקע הסלעית, ניכשו את העשבייה והקימו מטעים, כרמים ושטחי מרעה לבקר. כמו כן רעו עדרי הבקר של יישובי הגליל העליון ועמק החולה במורדותיה המערביים של הרמה, בקצה המערבי של שטחי האימונים, בין שדות מוקשים סוריים ובשטחים שהצבא פינה ממוקשים. בגלל הקשר הבלתי אמצעי שנוצר בין המפקדים למרכזי היישובים ורכזי הביטחון השוטף, הייתה התנהלות החקלאים ברמת הגולן מול הצבא לעניין הפעילות בשטחי האימונים הדוקה וחריגה בשונה מאזורים אחרים בארץ. סגירת צירים, שימוש בשטחי כינוס, או אזורים לפריקת כלי רכב משוריינים בסמוך ליישובים, קביעת סידורים מיוחדים למניעת פגיעה בכבישים בגלל חצייתם על ידי שרשראות כלי רכב קרביים, ושילוב מסיבי של היישובים בהגנה המרחבית – כל אלה הידקו את הקשר שבין היישובים לצה"ל. לכן גם הפניות בממשק הקשור לפעילות בתוך שטחי אימונים לצרכים חקלאיים נעשו בדרך כלל על ידי דרג המתיישבים המקומי בתמיכת המוסדות המיישבים ישירות לאלוף פיקוד הצפון או למפקד העוצבה ולא "בצינורות העבודה המקובלים" – באמצעות פנייה מסודרת למשרד הביטחון או למטכ"ל.
מבחינת המתיישבים שיטת "סאלמי" זו שנקטו בה הניבה תוצאות חיוביות. ראשית מוקם היישוב בתוך שטח האימונים, בדרך כלל בקצהו. לאחר מכן פנו הגורמים האזרחיים וביקשו להקטין את היקף הפעילות בגלל הרעש וההפרעה לשגרת החיים שנבעו מהאימונים. לצבא לא היה עניין להתעמת עם התושבים ולכן הוקטן נפח האימונים באזורים אלה. עם ירידת אינטנסיביות האימונים היה אפשר לחדור לשטחים לצורכי עיבודים חקלאיים, נטיעת מטעים וכרמים, ובעיקר מרעה בקר, ולצורך אחזקתו הוכנסו שקתות, גדרות בקר, נקודות האבסה, ואף נבנו מאגרי מים. לא אחת קרה שהעדרים חצו את התחום שסימנו הרועים, ומקצתם אף נהרגו מהירי. האוכלוסייה הדרוזית בצפון רמת הגולן נהגה באופן דומה. רועים משני הכפרים הדרומיים, מסעדה ובוקעתא, מגדלי עדרי הבקר, רעו בשטחי האש שבצפון רמת הגולן, חדרו לשטחים אלה וכמו היהודים הציבו בהם שקתות, גידור ותשתית למכלאות הבקר.

*****

בשלהי שנות השמונים פגע הקיום של הצבא וההתיישבות זה ליד זה ברמת הגולן ביכולת הסדירה של האימונים. ההבנות שסוכמו בדרג המקומי יצרו סדר שסייע לכלל הגורמים להימנע מתקלות בשל הקרבה המסוכנת שבין פעילות הצבא לזו של האזרחים, אך בה בעת הוא הפריע באותה מידה ופגע בתפקוד הצבא. לצה"ל הייתה מלוא הסמכות לשימוש בשטח בלי הפרעה אך זו לא נוצלה. הצבא ניסה להגיע לפתרון שיהיה מוסכם גם על הגורמים האזרחיים. ברקע עמד הצורך הצבאי להמשיך ולהתאמן ברמת הגולן בשילוב עם כוננות מול הצבא הסורי. אבל על האימונים הוטלו הגבלות בגלל צמצום כיווני הירי עקב הימצאות היישובים בשולי שטחי האימונים, או בשל מגבלות תמרון בגלל הימצאות שטחי מרעה או בגלל הימצאות מאגרי מים. כדי לשנות את המצב הכינה מפקדת חילות השדה, בשיתוף מפקדת פיקוד הצפון ומפקדת האוגדה, תכנית אב לארגון מחדש של שטחי האימונים ברמת הגולן. התכנית שיקפה מצד אחד את הצרכים הצבאיים שקיימים והעתידיים, ומהצד האחר את האילוצים שיצרה המציאות האזרחית. משהוצגה התכנית לראשי המועצה האזורית גולן, הם ציינו שמשנת 1968 ועד שנת 1982 הם עיבדו ופיתחו את כל שטחי הרמה בלי הפרעה. שטחים שהיו בשימוש צה"ל הוקצו גם להם על ידי ממ"י באמצעות רשות המרעה. לטענתם סגר צה"ל מדי פעם בתיאום אתם, חלק מהשטחים לצורכי אימונים. לדבריהם, ההגבלה עליהם החלה בשנת 1982, לאחר קבלת חוק רמת גולן, הרמטכ"ל הוציא צו סגירה קבוע לשטחים שנועדו לאימונים. כן טענו שלהבנתם שטחים שפותחו בעבר לשימוש חקלאי ומשמשים גם לאימוני צה"ל הם "שטחים משותפים". הם הציגו את דרישותיהם כדי לאפשר המשך שימוש חקלאי במקביל ולצד האימונים. לדבריהם ניתן היה להגיע להסכמות והבנות להמשך שיתוף הפעולה. כך ביקשו שייקבע נוהל מפורט לשימוש בכל שטח אימונים – ייאסר ירי תותחים וטנקים סמוך ליישובים לאחר השעה 23:00; ישולמו פיצויים בגין פגיעה בתשתית חקלאית בתוך ומחוץ לשטחי אימונים; ייקבע תוואי גידור הבקר בתוכם; תוסדר הרעייה בזמן שלא יתקיימו אימונים; ייקבע מנגנון לתיאום כניסה לשטחי אימונים ול"שטחים משותפים". עוד ביקשו שאם יומרו שטחים חקלאיים ויוסבו למטרות אימונים תממן מערכת הביטחון את עלות השקעות החקלאים שלא מומשו.
גם נציגי המועצה האזורית גליל עליון (כמייצגת את הקיבוצים שמיר, להבות הבשן, גונן ושניר) התייחסה לפרטי התכנית, ובעיקר לרעייה של עדרי יישובי המועצה בשטחי האימונים במורדות הצפוןֿמערביים של הגולן. לטענתם, שטחים אלה הוקצו להם על ידי משרד החקלאות עוד בשנת 1969, שנים לפני הוצאת צו הסגירה. כבר טענו שהרחבת שטחי האימונים במדרונות המערביים תקרב את האימונים ליישובים. הם דרשו לדעת מהי רמת הסיכון של היישובים לנוכח החריגות שבוצעו גם בלי הרחבת שטחי האימונים. כמו המועצה האזורית גולן, גם הם דרשו לקבוע הסדרים לביצוע האימונים בשטחי האימונים הקיימים, לקבוע דרך לפצות את החקלאים עקב נזקים (שרפות והרס תשתית חקלאית) שנגרמו בעבר עקב האימונים וכן למסד את התיאום בין מפקדת האוגדה ובין היישובים למנוע אימון מחוץ לשטחים הסמוכים ליישובים. בדצמבר 1992, עם גמר הכנת התכנית, לאחר שיושבו ההדורים, היא סוכמה על דעת כולם, וכן נקבע נוהל לאופן ליבון בעיות בזמן אמתי לכשיתעוררו בעתיד מחלוקות.

המקור: עמירם אורן ורפי רגב (2008) ארץ בחאקי, ירושלים: הוצאת כרמל

*******
קטעי המסלול, המקומות והמראות

******

ההתחלה ירידה מהירה למרגלות הר שיפון
פנייה מזרחה
דרומה וטיפוס לפסגת הר יוסיפון,
תצפית בפסגת יוסיפון
ירידה חזרה והמשך מזרחה לעבר כביש 98

לדאבוני, אני לא עליתי עד הפסגה. נגמר לי הכוח בשליש העליון וחזרתי בדרך המסומנת במפה

******

מבט מצפון מערב על הר שיפון

במורד הדרך לצד הר שיפון

צילום רון בן יעקב

המשך הדרך

פנייה מזרחה לעבר הר יוסיפון

התחלת הטיפוס להר יוסיפון

מבט אל הר שיפון מכיוון מורדות יוסיפון

הפיצוי לכולם על המאמץ בטיפוס,
חוץ ממני,
הגיע מפסגת הר יוסיפון
שם נשקפו מרחבי הגולן והגליל
ורוח צוננת שעזרה
להתאושש מהמאמץ.

מבט על מאגר יוסיפון מראש הר יוסיפון, צילום גיל מועלם

*****

מבט על עמדות הביצורים בשטח האש לרגלי הר יוסיפון, צילום גיל מועלם

מבט על הר איבטל מראש הר יוסיפון, צילום גיל מועלם

הירידה מזרחה מהר יוסיפון
הייתה לא פשוטה,
השביל התלול רצוף הדרדרת, חריצים ובולדרים
סיפק אתגר שהעלה את האדרנלין.

שרידי ברכת חורף לצד שרידי הכביש המוביל מזרחה עד מפגש עם כביש 98

מזרחה במעלה שרידי הכביש המוביל מזרחה עד מפגש עם כביש 98

ברכה בצד השני של הדרך

חזרה לציר שרידי הכביש המוביל מזרחה
עד מפגש עם כביש 98,
במקום עמדת הסברה
המספרת על מלחמת יום הכיפורים
ועל מארב הטנקים שהציבה פלוגת "טייגר" .

עמדת המסבירן, צילום רון בן יעקב

כוח טייגר – פלוגה ג' בגדוד 82 בחטיבה 7 בפיקוד מאיר זמיר שסופחה לגדוד 77 של החטיבה שהשמידה כ-60 טנקים סוריים, ובכך סייעה לבלימת הטנקים של חטיבה 43 הממוכנת הסורית,שניסתה לפרוץ מדרום לקוניטרה באגפו הדרומי ביותר של קרב עמק הבכא. בלילה הראשון של המלחמה טמנו הטנקים של פלוגת טייגר מארב לגדוד של חטיבת השריון הסורית מס' 43, שהצליח לפרוץ את הקו הסגול בציר פתחת כודנה, מדרום לאלוני הבשן של היום. את המלחמה סיימה פלוגתו מבלי שאיבדה חייל או טנק.
להרחבה נוספת

מקשיבים להסבר כל כוח טייגר

******

מבט לעבר רכס בשנית (חזיקה)….היעד הבא לטיפוס

מתארגנים להמשך

חציית כביש 98
המשך טיפוס לצפון מזרח
עלייה מתונה על דרך רצופת אבנים
בהמשך דרך עפר
אל פסגת רכס החזקה

*****

חציית כביש 98 ממערב למזרח לקראת העליה

מטפסים

בנקודת עצירה

נקודת עצירה לצורך
הסבר על עצי החורש במקום
אלון תולע ואלון מצוי,
אגס סורי,אלה אטלנטית,
ועוד…

טריפל "אגס סורי"

אגס סורי הוא עץ נמוך ויפה, נשיר-חורף. הוא מתנשא על גזע יחיד, וצמרתו כדורית וסבוכה, קוצנית מעט. העלה ירוק, רך, חלק, מבריק, אזמלי צר, משונן עדינות לכל אורך שפותיו. בבסיסו עלי-לואי נשירים. העלים ערוכים באגדים (דורבנות) היוצאים מענף מקוצר. העלים שעירים בצעירותם, מתקרחים בהמשך. קצות הענפים קוצניים. העץ מתרבה וגטטיבית באופן נמרץ ויוצר לפעמים גושים המשתרעים על פני שטח נרחב. 
אַגָּס סוּרִי נחבא בין עצי החורש, מתבלט רק בחודשים מרס–אפריל, עת מכוסה העץכולו בפריחה צחורה מרהיבה. הפריחה מתרחשת בעוצמה מרשימה יחד עם לבלוב העלים או אף לפניהם, מה שמגביר את האפקט הוויזואלי של הפריחה, שאינה נמהלת בעלים ירוקים. הפרח אופייני למשפחתו, הוורדניים, דומה לפרח של שקד, עוזרר, תפוח, שזיף. קוטרו 2 ס"מ. יש לו 5 עלי גביע מאוחים שעירים, משולשים, עם חוד בקצה; 5 עלי כותרת מפורדים לבנים לגמרי (לא ורודים ככותרת השקד), עגולים, עם ציפורן קצרצרה. הפרח מתגוון בזכות האבקנים הארגמניים. השחלה תחתית. הפרח נישא על עוקץ ארוך. הפרחים ערוכים בקבוצות צפופות, בגושים כדוריים. ריח הפרח לא נעים. ההאבקה הדדית בלבד, כי העֱלי של הפרח אינו יכול להיות מופרה מאבקת פרח מאותו עץ (עקרוּת עצמית). ההאבקה נעשית על-ידי חרקים שוחרי אבקה או צוף, בעיקר דבורים. 
אגס סורי מבשיל את פריו בסוף הקיץ (אוגוסט–ספטמבר). הפרי ירוק, קטן, אורכו עד 4 ס"מ, צורתו אגסית, ואין לטעות בו. כשהפרי מבשיל נוטה צבעו לצהוב או חום, הוא מתרכך מעט, ואז הוא טעים וטוב למאכל, אך אין הוא משתווה לזנים תרבותיים משובחים. בציפתו יש "כתמים" קשים, הם תאי-אבן. הפרי האמיתי מבחינה בוטנית הוא רק החלק הפנימי, הגלדני, המכיל את הזרעים; ואילו הציפה, החלק הבשרניוהאכיל של הפרי, מתפתחת מתושבת הפרח, כמו בתפוח, ולא מהשחלה, והמדע מסרב להתייחס אליה כאל פרי אמיתי. 
העצה של האגס נחשבת למשובחת במיוחד לגילוף ולהכנת מכשירי שרטוט עדינים ומדויקים. 
אגס סורי נפוץ בארץ באיזור ההרים הימתיכוניים לכל אורכו, מיהודה ועד לגליל ולחרמון, בעיקר ברום שמעל 600 מ'. תכופות הוא מלווה של אלון תולע. 
תפוצתו העולמית מצומצמת להרי צפון המזרח התיכון. מינים נוספים של אגס גדלים בהרי המזרח התיכון, בארץ רק מין בר אחד. ממיני הבר פותחו עוד בימי קדם זנים תרבותיים, וגם אגס סורי נחשב לאחד ממיני המוצא לאגס התרבותי. הוא מתאים לשמש כנה להרכבת זנים תרבותיים. 
אגס תרבותי מטופח בארצות רבות ונחשב לפרי מעודן ונחשק. יבולו העולמי הוא 19,000,000 טון, בארץ 27,000 טון. 
בסוג 25 מינים או יותר, בארץ מין בר אחד.
המקור מייק לבנה אתר עץ השדה

ממשיכים עוד בטיפוס

מתקדמים בעליה

עצירה לפני המשך העלייה, צילום גיל מועלם

טיפוס אחרון., צילום גיל מועלם..

*****

הגענו לפסגה

בדרך להתכנסות להפסקה

על הרכס נשבה לה רוח נעימה
שהזמינה אותנו לשבת לארוחת בוקר,
דיונים וסיפורי גבורה…שלנו…
על העליות הקודמות כמובן.
אחרי ההפסקה צפינו
לעבר השכנים הסורים,
דיברנו על טורבינות הרוח הקיימות 

חוות הרוח בהר בני רסן היא חווה של עשר טורבינות רוח לייצור חשמל, השוכנת בגובה של 1,050 מטרים מעל פני הים. היוזמה להקמת החווה החלה בשנת 1984 כתוצאה משיתוף פעלה של אגודת המים האזורית "מי גולן", משרד האנרגיה והשירות המטאורולוגי הישראלי. רמת הגולן והר חרמון נסרקו כדי למפות את משטר הרוחות השורר בהם, וקו התלים הישראלי הסתמן כבעל תנאים אופטימליים לניצול אנרגיית הרוח. טורבינה נסיונית בודדת הוקמה בשנת 1985 על הר בני צפת שליד אלוני הבשן, מקום בו מהירות הרוח הממוצעת היא 7.2 מטרים/שנייה. בשנת 1992 הוקמה חוות הרוח על הר בני רסן שבו מהירות הרוח הממוצעת מגיעה ל-8.2 מטרים/שנייה בממוצע. עלות הקמת החווה עמדה על כ-6 מיליון דולר. הטורבינה הבודדת בהר בני צפת נפלה במהלך חורף 1993 אך הוקמה מחדש. בחוות הרוח עשר טורבינות הניצבות במרחק של 100 מטרים זו מזו לאורך ציר דרום-צפון. גובה כל טורבינה הוא 30 מטרים ומשקל העמוד הנושא אותה הוא 70 טונות. כל רוטור עשוי משלושה להבי פיברגלס. אורכו של כל להב הוא 18 מטרים ומשקלו 1,200 ק"ג. לכל טורבינה מערכת ייצור חשמל נפרדת הכוללת גנרטור בהספק של 600 קילו ואט. סך הכל מייצרת החווה חשמל בהיקף 12 מיליון קילוואט־שעה בשנה, הנמכר לחברת החשמל, ומשמש בראש וראשונה את מפעלי ויישובי הסביבה. הכנסותיה השנתיות של החווה עומדות על כמיליון דולר.
מקור 

דיברנו גם על התוכניות הנוספות
להקמת טורבינות רוח
בעמק חרוד  בתל פראס  
ולשדרג את הטורבינות הקיימות לגדולות יותר
ולהקים מאות נוספות באיזור הגליל והגולן.

על פסגת הרכס

לאחר ההפסקה ירדנו  בדרך נוחה לכיוון עין זיוון,
חצינו מישור פתוח בו נמצאים צבאי רמת הגולן 

התחלת הירידה לעבר עין זיוון

קיבןץ עין זיוון

עין זיוון (עֵין זִיוָן) הוא קיבוץ של תנועת התק"ם בעבר השתייך לתנועת הקיבוץ המאוחד ונקרא על שמו של כפר צ'רקסי סמוך, הקרוי על שם עשב הזון. הקיבוץ נמצא דרומית להר אביטל, בגובה של 960 מטרים מעל פני הים, כ- 2 ק"מ מערבית לקונייטרה.
הגרעין הראשון של הקיבוץ שהיה מורכב מבני קיבוצים וכן מתנדבים מחו"ל התיישב ב-23 בינואר 1968 בבתיו הנטושים של הכפר הצ'רקס. תחילה שימשה הבאר במקום את המתיישבים, אולם בסוף הקיץ היא יבשה ומים הובאו לקיבוץ בכבאית עד להשלמת הנחת צינור מים על ידי מקורות שהוביל מים מברכת רם^[ לאחר שלוש שנים הוכרז הקיבוץ על ידי התנועה הקיבוצית כיישוב קבע.
כלכלת היישוב מתבססת על מטעי תפוחים ודובדבנים וזנים נשירים נוספים כגון נקטרינות ואפרסקים. בנוסף לכך יש לקיבוץ כרמי ענבים ליין, ושותפויות כלכליות ביקבי רמת הגולן, מחלבות רמת הגולן, עוף הגליל ועוד. ביישוב פעל בעבר מפעל הנעליים "זיוונית" וקודם לכן התקיים בו מפעל "סנדלי דפנה" שהיה שלוחה של מפעל הנעליים בדפנה, עשה עבורו עבודות גימור וייצר מוצרי הנעלה מפלסטיק. בעקבות קשיים כלכליים נסגר מפעל זיוונית ופעילותו הועברה למפעל האם בדפנה.
הקיבוץ מסווג כיום כקיבוץ מתחדש, והוא פותח את שעריו להרחבה קהילתית למשפחות צעירות.

ממול לכניסה לעין זיוון נכנסנו
אל חורשת ההנצחה
לזכרם של נופלי
גדוד הסיור 134 .

בחורשה ממול לכניסה לעין זיוון, אנדרטת גדוד 134

גדס"ר 134 הוקם ב-1972 כחלק מאוגדה 36. במלחמת יום הכיפורים לחם הגדוד במסגרת חטיבה 179 בפיקודו של רן שריג והשתתף קרבות הבלימה והדיפת הצבא הסורי בגזרת חושניה. הגדוד כלל טנקים, נגמ"שים וג'יפים. בפריצה לסוריה היה הגדוד הכוח המוביל בהבקעה לכיוון חאן ארנבה וסבל אבדות כבדות. 35 מלוחמי הגדוד נהרגו במלחמה זו. שמונה מהם נהרגו מפגיעה בנגמ"ש שלהם ערב הפריצה לסוריה. לאחר המלחמה פורק הגדוד.

עלינו על הכביש
ורכבנו מזרחה אל עין מוקש.

****

בכניסה לעין מוקש

עין מוקש ,אחת מבארות המים של הכפר הצ'רקסי הנטוש זיוון  שהיה אחד משנים עשר כפרים של ההתיישבות הצ'רקסית ברמת הגולן עליה נכתב בתיעוד טיול מדרונות מרכז הגולן, בין קצרין במערב ובין חושניה והר יוסיפון במזרח. בשנת 1967 התגוררו במקום כ-100 משפחות שהתפרנסו מגידול בקר ופלחה. לאחר מלחמת ששת הימים נותרו התושבים במקום, אולם בגלל חששות מפני העתיד במקרה שצה"ל יעזוב את רמת הגולן הם עזבו את הכפר כמו שאר תושבי ההתיישבות הצ'רקסית ברמת הגולן ועברו לסוריה

*******

עין מוקש בור עמוק מלא במים בד"כ שמהווה נקודת משיכה למעוניינים בשחיה מרעננת,הבאר נמצאת בלב שטח ממוקש ולכן הגישה היתה אסורה במשך שנים ארוכות,מועצה אזורית גולן וצה"ל פילסו את הדרך ואת השטח סביב הבאר ויצרו אתר ששווה לבקר בו.

*****

****

****

*****

זהו…חאלס…יוצאים מהמים

לאחר הרחצה
חזרנו על הכביש לצומת עין זיוון
כולם, למעט משה ואני
המשיכו צפונה על הדרך
המטפסת אל הר אביטל
וחולפת לצד יער אביטל
עד צומת הדרכים
שם ירדו וחברו אל שביל הגולן
דרכו הגיעו עד לכיכר בנטל.

******

משה ואני המשכנו על כביש 98
הצופה אל בקעת קוניטרה
ומשם טיפסנו דרך לוע אביטל עד לכיכר בנטל

*****

תצפית על הפארק הוולקני

מבט על בקעת קוניטרה

פסל נאדעה כהן                     

פסל נאדיה מחכה לאלי כהן: מזה שנים ממתינה נאדיה כהן אלמנת המרגל הישראלי אלי כהן להשבת גופת בעלה מסוריה ולהביאו למנוחות בקבר ישראל. הפסל יובל ("יובי") לופן יצר את הפסל המתאר כמיהתה והמתנתה של נדיה לשובו של בעלה. הפסל הוצב בשלהי 2016 במקום הצופה אל בקעת קוניטרה, אזור בו פעל  אלי כהן

*****

*****

מבט מזרחה לבקעת קוניטרה

מבט צפונה לבקעת קוניטרה והלאה לחרמונית

****

צילום גיל מועלם

מבט על על לוע אביטל

עקב שעת הצהריים המאוחרת יחסית
נאלצנו לוותר על העליה להר בנטל
ואז הכרזנו על הפסקת מנוחת צהריים.
מנוחה נעימה בצל העצים,נעימה

מנוחה המדוושים בצל כיכר בנטל

ההפסקה הייתה נעימה
עד כדי כך שהיה קשה לקום,
קמנו והמשכנו
בירידה אל דרך העפר
המובילה למאגר אורטל

****** .

בדרך למאגר אורטל

מתקדמים למאגר

מאגרי מים ברמת הגולן – רמת הגולן סובלת מכמה בעיות באספקת המים ומחיר המים בה יקר יחסית, מכמה סיבות, בהן הצורך בהשקעה מאסיווית בבניית מאגרים וקידוחים עמוקים, הפריסה הרחבה של האזור, העדר אלטרנטיות של מים מושבים וחוסר הכדאיות שבהשקעות כבדות על כמות מים קטנה. עם תחילת ההתיישבות הישראלית בגולן, אחרי מלחמת ששת הימים, הוזרמו לרמה מים מהכנרת לשימושים חקלאיים וביתיים, אך כשהתפתחה החקלאות, התברר חוסר הטעם שבהובלת המים מהכנרת בעלייה אל הגולן בעוד מי הנחלים זורמים אל הכנרת. אגודת המים מי גולן הקימה מאגרים בוואדיות שיאגרו את מי הגשמים לפני שיזרמו לכנרת. מרבית המאגרים בבעלות האגודה, ומקצתם בבעלות חברת מקורות. בסך הכול הפוטנציאל במאגרים אלה הוא כ-38 מיליון מ"ק מים. האגודה הקימה מאז היווסדה כ- 80 מתקנים להפקת מים, וגם דאגה לחלוקה מושכלת של המים לצורכי החקלאים. היא הקימה 14 מאגרים בהיקפים של 7,500-350 אלף מ"ק ושלושה קידוחים בעומקים של 300 מטר באדמה הבזלתית בגולן. להובלת המים בין המאגרים משתמשת מי גולן בקו צינור נפט.  אגודת מי גולן, שבבעלות 27 היישובים החקלאיים ברמה, מספקת בשנים האחרונות כמעט את כל צריכת המים לחקלאות ליישוביה, פרט למערכת ההולכה, ששייכת לחברת מקורות. האגודה מחזיקה כיום מערכת מפעלי מים, הכוללת 11 מאגרי מי שטפונות, שלושה מאגרים להשבת מי קולחין וקידוחים המספקים את המים לחקלאות בגולן. מכיוון שהחקלאות מהווה חלק מרכזי בפרנסת תושבי רמת הגולן, הוקם באזור מפעל מים בעידוד המוסדות ובהשתתפותם כדי לפתח תשתית אספקת מים שתהיה תלויה פחות בכנרת ותיתן מענה לפיתוח החקלאי.

****

מבט מצפון על מאגר אורטל

לפני מאגר אורטל פנינו דרומה ,
חצינו ערוץ קטן ובוצי

מעבר הכרחי…

ממשיכים לעבר אורטל

צילום גיל מועלם

****

בפאתי הכפר דלווה

מתקרבים לאורטל

והמשכנו בין חורשת האורנים
לבין פאתי הכפר דלווה אל הסיום.

דרומה לצד כרמי אורטל

רגע לפני סיום,
עצרנו להמתיק את הטיול
בקטיף וטעימת דובדבנים

תדרוך לקראת קטיף: מה מותר, לקטוף לאכול כן, לקחת לא

תופסים עמדה…

*****

*****

****

מבט על על קיבוץ אורטל

אוֹרְטַל הוא קיבוץ המשתייך לתנועה הקיבוצית ובעבר לקיבוץ המאוחד ממוקם בין הר שיפון להרים אביטל ובנטל. מיקומו בגובה 915 מטר מעל פני הים. כקילומטר וחצי מדרום לקיבוץ נמצאת שמורת הר שיפון. שם הקיבוץ הוצע על ידי עזריה אלון כ"אור-טל" בשל קרבתו להרי אביטל ובנטל. סמוכים לאורטל הקיבוצים שהיו גם שייכים לתנועת הקיבוץ המאוחד: עין זיוון, מרום גולן ואל-רום. 
ב-1976 התגבש הגרעין ביוזמת הקיבוץ המאוחד במטרה להתיישב בתל קטיף שבמרכז רמת הגולן, אך המקום לא אושר להתיישבות. בספטמבר 1977 עלו החברים כקיבוץ עצמאי למרום הגולן, לשכונת נעורים שפינו חברי מושב יונתן. ההחלטה בדבר הקמת היישוב התקבלה במהירות, והביצוע אף הוא התקדם במהירות רבה. את הקיבוץ הקימו שלוש חבורות של יוצאי צבא עירוניים וגרעיני נח"ל של "הצופים", תוך ליווי של קיבוץ בית השיטה^[2]. בתחילת יוני 1978 עברו החברים לנקודת קבע שקבוצת בנייה משלהם בנתה במו ידיה לידהר שיפון, והקיבוץ נחנך רשמית בספטמבר 1978. בשנים הראשונות פעל בקיבוץ מפעל הנעליים "קל טל", לייצור נעליים עם סוליות עץ, שנרכש מקיבוץ דפנה.
היישוב שומר על האופי הקיבוצי. ענפי המשק כוללים מטעים, כרמי יין, אירוח כפרי ושותפות בבית האריזה הגדול בישראל, "פירות הגולן". בקיבוץ נמצאת רפת הצפון שהפכה לאתר תיירות, ובה שותפים שלושה מקיבוצי צפון הגולן – מרום גולן, אל רום ואורטל.

*********
סוף דבר

אחרי שש ושלוש רבעי שעות הסתיים הטיול
הרכיבה נמשכה כארבע ורבע שעות
והעצירות וההפסקות כשעתיים וחצי

******

מזג אוויר היה נפלא
לא חם וקריר במקומות הגבוהים

*****

המשכנו ללמוד ולהעמיק
את ההכרה עם חבל ארץ מופלא זה

****

השקענו לא מעט אנרגיה 
אבל, היה שווה מאוד.

*****

כמו כל הטיולים הקודמים ברמת הגולן,
גם טיול זה היה חוויה מלהיבה

******

תודה 

תודה לגיל המדריך המופלא
המכיר את משעולי הגולן,

היודע להוביל בחן ובתבונה
ושהשכיל אותנו
תודה מגיעה לו גם על האירוח שלי
בביתו לפני הטיול ואחריו

******

תודה לכל המשתתפים
שיצרו חבורה נעימה ומפרגנת

*****
תודה לאלה שרכבו לידי מאחור וסייעו שנדרש

*****
תודה לגיל ולרון על תרומת צילומיהם לתיעוד הטיול

זיכרון טיול זה ילווה אותי ימים רבים

.

לטיול זה ביום ראשון (10/6/2018) יצאנו דורון דורי ואני. היה זה יום חם מאוד ולכן התחלנו בשעות הערב המוקדמות טרם השקיעה.

הפעם בחרנו להסתובב בדרום מרכז העיר ובעיקר בין השכונות הוותיקות. כדי להגדיל את אורך המסלול עברנו לקראת סיום גם במרכז העיר.

*****

*****

******

המסלול,
מעגלי בתחילה עם כיוון השעון
ובהמשך נגד כיוון השעון

******

מבט על מסלול הטיול

מסלול הטיול על רקע
מפת ירושלים בעשור האחרון של תקופת המנדט

המקומות והמראות

מסלול הטיול

התחלה מגן השושנים ברחוב דובנוב לעבר מתחם התיאטרון, משכן הנשיא ושכונת טלביה

מבט על

חזית תיאטרון ירושלים, התיאטרון העירוני של ירושלים, השוכן בשכונת טלביה בעיר, בסמוך למשכן בית הנשיא. מאז היווסדו, תיאטרון ירושלים התפתח להיות אחד משני מתחמי התרבות והאמנות הגדולים בישראל (השני: מרכז גולדה בתל אביב). המתחם נותן במה לכל אמנויות הבמה, המסך, האמנות החזותית והאמנות הפלסטית ומציג שפה אמנותית עדכנית. הוא מעניק לקהל מתרחב של שוחרי אמנות ותרבות, חוויה תרבותית כוללת וחושף אותו ככל האפשר לשיח, לאתגרים וליצירה התרבותית העכשווית בארץ ובעולם. מדי ערב מועלות במתחם הצגות של מיטב התיאטראות וקבוצות התיאטרון בארץ, מופעי מחול של להקות מובילות מהארץ ומהעולם, קונצרטים, מופעי מוזיקה, מפגשי תרבות, מופעי בידור וסרטי איכות. בד בבד מוסיף התיאטרון לפתח הפקות מקור, פסטיבלים ואירועים מיוחדים. בשנת 1958, עיריית ירושלים, בראשותו של מרדכי איש שלום, הכריזה על תחרות עיצוב לתיאטרון עירוני. האדריכלים מיכאל נדלר, שולמית נדלר ושמואל ביקסון זכו בפרס הראשון. טדי קולק, הגה יחד עם ידידיו הנדבנים מיילס מ. וגיטה שרובר, את רעיון הקמתו של תיאטרון ירושלים, ותרומתה של משפחת שרובר אפשרה את בנייתו של האגף המרכזי של הבניין. הנחת אבן הפינה לתיאטרון התקיימה באוקטובר 1964. הבניין נחנך בחודש אוקטובר 1971, ובו אולם אחד – תיאטרון שרובר ובו 970 מקומות ישיבה. במהלך שנות ה-80, בסיוע תרומות של משפחת קראון משיקגו ומטעם הקרן לירושלים, נבנה אגף נוסף בתיאטרון, אשר נחנך בפברואר 1986, וכולל 3 אולמות נוספים: אולם הנרי קראון – 760 מקומות, אולם רבקה קראון – 450 מקומות ישיבה, והתיאטרון הקטן – 117 מקומות ישיבה. התכנון של האגף החדש בוצע על ידי משרד האדריכלים המקורי. מאוחר יותר, נפתח אולם נוסף, האולפן- BLACK BOX, ובו עד 280 מקומות ישיבה, המשמש למופעים שונים ומגוונים. במתחם התיאטרון שוכן גם בית קפה, חנות ספרים ותקליטורים ואכסדראות מרווחות שעל קירותיהן מוצגות תערוכות אמנות מתחלפות.

כל ירושלים אתר בניה אחד גדול, מבט מרחבת התיאטרון לכיוון שכונת ארנונה

חזית  משכן הנשיא (הידוע גם בשם בית הנשיא או משכן נשיאי ישראל), נמצא ברחוב הנשיא בשכונת טלביה בירושלים, ומהווה הן את מעונם הרשמי והן את משרדם של נשיאי מדינת ישראל החל משנת 1971 . בזמן כהונתו של הנשיא הראשון, חיים ויצמן, שימש מעונו הפרטי של הנשיא ברחובות כמשכן הנשיא. בהמשך, עם היבחרו של הנשיא השני, יצחק בן צבי לנשיאות, עבר משכן הנשיא לשכונת רחביה בירושלים, למתחם הצריף בו התגורר עם אשתו. המדינה רכשה אז מבנה סמוך (בית ולירו) כדי להכיל את צוות משכן הנשיא במתחם אחד. בן צבי נבחר לשלוש קדנציות, ולאורך 11 השנים בהן כיהן כנשיא סירב בתוקף לעבור למבנה ממלכתי אחר בבירה. רק לאחר מותו ב-1963, ועם היבחרו של שז"ר לנשיאות, הוחלט על מעבר משכן הנשיא למקום אחר.
אחרי מלחמת ששת הימים יזם שר המשפטים דאז, י"ש שפירא, תוכנית להעביר את בית הנשיא למזרח ירושלים. אך היוזמה לא יצאה לפועל, והתקבלה ההחלטה לבנות את משכן הנשיא בטלביה. בנייתו של משכן הנשיא הושלמה בשנת 1971, על פי תוכניתו של האדריכל אבא אלחנני. המשכן משמש למגורי הנשיא ומשפחתו, ובו ממוקמת לשכתו ומשרדי אנשי צוותו. במשכן גם מארח נשיא המדינה את אורחיו, דיפלומטים ואנשי ממשל של מדינות שונות, והוא כולל מספר אולמות קבלת פנים. בכל שנה בחג הסוכות מארח נשיא המדינה תושבים בסוכתו במשכן. עם כינונה של ממשלה חדשה משמש אולם קבלת הפנים לתצלום המסורתי של הממשלה עם נשיא המדינה.

שכונת טלביה

שכונת טלביה

טַלְבִּיֶה היא שכונה הגובלת בצפון עם שכונת רחביה, בדרום עם שכונת קטמון, בצדה המזרחי נמצא גן הפעמון, ובמערבה משכן הנשיא ומוסדות התרבות שסביבו. השכונה הוקמה בשנות ה-20 של המאה ה-20, ואוכלסה בעיקר בידי תושבים ערבים-נוצרים אמידים. במהלך מלחמת העצמאות נטשו התושבים הערבים את בתיהם, והשכונה אוכלסה בתושבים יהודים.

שכונת טלביה בראשיתה, 1926

שכונת טלביה בעשור האחרון של תקופת המנדט

תוספות בניה בשכונת טלביה

מבט ממערב לעבר המקום בו נמצא בעבר בית החולים למצורעים, בית הנסן

המסלול בשכונת קטמון בואכה מנזר סן סימון.

קטמון (או גונן בשמה העברי הרשמי) היא שכונה בדרום-מרכז ירושלים. בקרב ירושלמים מקובל גם לכנותה קטמון הישנה, להבדילה מרצף שכונות הלוויין שלה "הקטמונים" (או "גוננים" – גונן א'-ט') שנבנו בשנות ה-50 של המאה ה-20 מדרום-מערב לקטמון כשיכונים לעולים חדשים. השם "קטמון הישנה" נועד לייחד את שכונת קטמון המקורית וההיסטורית, אשר בתיה הראשונים הוקמו סמוך למנזרסן סימון, ונבדלת מן "הקטמונים" גאוגרפית, היסטורית, אדריכלית וסוציו-אקונומית. מנזר סן סימון תוחם את השכונה ממערב, מצפון לה טלביה וקריית שמואל, ממזרח המושבה היוונית והמושבה הגרמנית ומדרום ומדרום-מערב שכונת גוננים או קטמונים. שני הרחובות המרכזיים בה הם רחוב רחל אמנו המחבר אותה עם רחוב עמק רפאים ורחוב כובשי קטמון המחבר אותה אל רחוב הפלמ"ח שבצפון. ישנן כמה גרסאות למקור השם "קטמון". במדריך ירושלים המקורי של זאב וילנאי משנת 1946, השם קטמון הוא ערבי ונגזר מהמילה "קאטמה" – היינו לשבור, רמז למחצבות בסביבה שבהן שברו וחצבו אבנים לבניין. הגרסה השנייה היא הצעתו של דוד קרויאנקר, כי מקור השם במילה היוונית "קאטאמונאס", שפירושה אדם העובד את האל בהתבודדות. הגרסה הרווחת כיום לפירוש השם קטמון היא בצירוף "קאטו מונאסטירי" שפירושו ביוונית "סמוך (מתחת) למנזר", הוא מנזר סן סימון. מקור שמה העברי של השכונה גונן, שלא נקלט בקרב תושבי העיר, נגזר מהיותה שכונת ספר עד 1967, והתגוננותה מפני התקפות הירדנים. מרבית רחובות השכונה קיבלו שמות מתקופת מלחמת השחרור ותקומת ישראל: "השיירות", "מחלקי המים" (בתקופה שבה ירושלים הייתה במצור והמים חולקו במשאיות לשכונות), המצור, "יורדי הסירה", "משמר העם", "החי"ש", "הפורצים" (על שם גדוד של הפלמ"ח), "הפלמ"ח", "הגדוד העברי", "כובשי קטמון", "כ"ט בנובמבר", "החי"מ", "הל"ה", "הגדנ"ע", "חיל נשים", "תל-חי", "בית אשל", "יד מרדכי" ו"נגבה" (שלושה יישובים שעמדו בפני התקפות קשות במלחמת השחרור), "מבצע קדש" ו"נתיב זהרה", על שם זהרה לביטוב. מקור והפניות

מתחם מנזר סן סימון

****

שכונת קטמון, המושבה היוונית ומנזר סן סימון בשנת 1926.

קטמון התחילה להתפתח כשכונה ערבית החל משנת 1900 בערך. האדמות עליהן נבנתה השכונה היו שייכות בעבר לפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית, שהחלה למכור כמה מנכסיה עקב משבר כלכלי אליו נקלעה בשלהי המאה ה-19. היא העדיפה להתחיל במכירתן של קרקעות אלה, משום שהיו רחוקות מהעיר העתיקה, ולכן נחשבו פחות קדושות. הריחוק של השכונה מן העיר קסם לערבים, שנענו למודעות שהציעו להם לגור בסביבה עם "אוויר נקי" ושאליה ניתן להגיע "בכביש עגלה" (כלומר: דרך סלולה). החלקות היו גדולות (כ-500 מטר רבוע), ואפשרו בניית בתים גדולים. היהודים, לעומתם, העדיפו שלא לרכוש קרקעות באזור זה, משום ששכן בסביבתן של שכונות נוצריות. אחרי מלחמת העולם הראשונה התפתחה וצמחה השכונה, שלפני המלחמה הספיקו להיבנות בה רק בתים בודדים. רבים מהבתים שנבנו הם בתים מפוארים מאוד וברובם גרו משפחות ערביות-נוצריות. היא נחשבה כשכונה של החברה הערבית-נוצרית הגבוהה, בה התגוררו פקידים שעבדו בשירות המנהל והצבא הבריטי. אחד התושבים הידועים בשכונה היה ח'ליל אל-סכאכיני, סופר, מחנך, ומנהיג לציבור הערבי-נוצרי. נציגויות דיפלומטיות זרות התמקמו בה ובהן מדינות ערביות כמו עיראק, סוריה ולבנון. בניין הקונסוליה האיטלקית שהוקם באותו תקופה, משמש אותה עד היום.
הגיוון בארצות המוצא ובעדותיהם של תושבי השכונה (היו ביניהם יוונים-אורתודוקסים, קתולים, ארמנים ועוד), והיותם משכילים, הקנתה לשכונה אופי קוסמופוליטי. ילדי השכונה למדו בבתי ספר פרטיים, שבחלקם שפות הלימוד היו אנגלית,גרמנית או איטלקית. הפעילויות התרבותיות היו מערביות באופיין, ורבים מתושבי השכונה היו חברים במועדון ימק"א. הלבוש המקובל היה אף הוא מערבי באופיו: שמלות מעוצבות לנשים וחליפות ועניבות לגברים. בשכונה פעלו גם מספר בתי מלון קטנים ובהם סמירמיס שפוצץ בתחילת 1948 על ידי ההגנה. בשכונה היה גם בסיס ומועדון ספורט בריטי, שבחלקו הפך לאחר קום המדינה למגרש קטמון של קבוצת הפועל ירושלים. לימים הוקמו במקום בתי דירות. הבניה בשכונה הייתה בשני סגנונות עיקריים, בינלאומי ואקלקטי. המבנים המפוארים יותר נבנו בסגנון האקלקטי, וכללו אלמנטים כגון מדרגות כניסה מפוארות, מרפסות, קשתות והקפדה על פרטים. הסגנון הבינלאומי אפיין את בתי הדירות, שכללו אלמנטים כמו קווים ישרים לצד מרפסות קמורות, וחלונות מאורכים לאורך חדרי המדרגות. מקור והפניות 

שכונת קטמון ומנזר סן סימון בעשור האחרון של תקופת המנדט

החזית המערבית של מנזר סן סימון

חזית במערבית, צילום דורון דורי

הקיר המזרחי של מנזר סן סימון

צילום דורון דורי

מלחמת העצמאות עמדה השכונה כחיץ בין השכונות העבריות שבדרום העיר – מקור חיים, תלפיות וארנונה – לבין רחביה ומרכז העיר, ולכן הוטל על ההגנה לכבוש את מנזר סן סימון החולש עליה ממערב. במהלך החודשים הראשונים של 1948, החלו תושביה הערבים של קטמון לנטוש אותה. תהליך העזיבה החל בעקבות הבהלה הרבה שעורר פיצוץ מלון סמירמיס בו נהרגו 26 איש. במהלך חודש ינואר עזבו משפחות רבות נוספות. ב-10 בפברואר כללו הבריטים את חלקה המזרחי של השכונה ב"אזור ביטחון A", שהוקף בגדר תיל והכניסה אליו נאסרה, פרט לתושביו הערבים. ב-8 במרץ הורתה הוועדה הלאומית בירושלים על פינוי הנשים הילדים והזקנים על מנת למנוע הפרעה ללחימה. התקפת הפלמ"ח על שייח' ג'ארח ב-25 באפריל זירזה גם היא את תהליך הבריחה. ערב כיבוש השכונה בסוף אפריל נותרו בשכונה רק לוחמים מהכפרים הערבים הסמוכים בראשות איברהים אבו דאיה שהגנו על השכונה. בין 26 ו-27 באפריל, במסגרת מבצע יבוסי, ניסה "גדוד הפורצים" של חטיבת הראל לכבוש את המנזר לראשונה, אך כוחות צבא ההצלה שהיו במקום הדפו אותם. ב-29 וב-30 באפריל שוב הסתער הגדוד וכבש את המקום, אך נתקל בהתקפות נגד חוזרות ונשנות, ובמקום הייתה מלחמת התשה בלתי פוסקת. בסופו של דבר, הצליחו כוחות גדוד הפורצים להדוף את כוחות צבא ההצלה ולהשתלט על המנזר. מקור והפניות

המסלול בקטמונים

מבט על הקטמונים

חדש וישן בקטמונים

קטמונים,

אחת מהגינות הציבוריות, מיני רבות בקטמונים, צילום דורון דורי

בתוך בית צפפה, בחלק שהיה בידי ישראל 1949 – 1967

בית צפאפא יא שכונה ערבית השוכנת בדרום ירושלים, בין השכונות קטמונים, פת, גילה ותלפיות. השכונה תחומה ממזרח על ידי דרך חברון, וישיבת איתרי וגבעת המטוס הנמצאים גם הם ממערב לדרך חברון. מדרום תחומה השכונה בידי שכונת גילה, כאשר בדרום מזרח מגיעים בתי השכונה עד קרוב לדרך חברון וכביש 60. מצפון תחומה השכונה בידי אזור התעשייה תלפיות, ושכונות קטמון ופת. במערב תחומה השכונה בידי שכונת שרפאת וכביש גילה. תחילתה של השכונה בכפר ערבי ששכן כ-4 ק"מ מדרום-מערב לעיר העתיקה של ירושלים, על אפיק נחל רפאים. במקום מערות קבורה קדומות, ושרידים של כנסייה ביזנטית. כן מצויים במרכז העתיק של השכונה שרידי מבנים מהתקופה הצלבנית. תושבי הכפר אחזו בבעלות על אדמות עמק רפאים שהשתרע מצפון-מזרח לכפר, לעבר ירושלים. בסוף המאה ה-19 מכרו תושבי הכפר אדמות בצפון העמק לגרמנים הטמפלרים, שייסדו במקום התיישבות בשם "רפאים" (לימים נודעה בשם המושבה הגרמנית), ובהמשך נמכרו אדמות נוספות בעמק ככל שהתפשטה ההתיישבות בירושלים החדשה שמחוץ לחומות העיר העתיקה. הקמת שכונת קטמון קרבה את גבול ירושלים אל הכפר, אך עד סוף תקופת המנדט הבריטי עדיין היה הכפר מנותק מן העיר ולא היווה חלק ממנה. בשטח הכפר עברה מסילת הרכבת לירושלים, שנתיבה בחלק המתקרב לעיר היה לאורך אפיק נחל רפאים. מקור והפניות

הכפר בשנות ה-40'. בינואר 1948 תקפו אנשי ההגנה את בית צפאפא ופוצצו מספר בתים, לאחר שראו בה ריכוז של לוחמים שהתכוונו לתקוף את מקור חיים. לאחר כשבועיים תקפו כוחות ההגנה שוב, פוצצו בתים והרגו את מפקד הכנופיות באזור. בהמשך מלחמת העצמאות הלכו חלק מהגברים בכפר לסייע בהגנה על קטמון וחמישה מהם נהרגו בקרבות מבצע יבוסי. לאחר נפילת קטמון הגיעו פליטים רבים לבית צפאפא. עם התקדמות החזית לאזור שבין מקור חיים לבית צפאפא ברחו חלק מתושבי בית צפאפא לבית לחם, אך הכפר עצמו לא נכבש בידי צה"ל, והתושבים שברחו חזרו אל הכפר כשהלחימה שככה. חלקם חזרו דרך מעבר מנדלבאום במסגרת איחוד משפחות. בסיום מלחמת העצמאות בשנת 1948 נותרה בית צפאפא בידי ירדן, וקטע מסילת הרכבת שחצה את הכפר היה בשליטת הירדנים. בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות נקבע כי המסילה תעבור לידיים ישראליות, מה שהעביר לשליטת ישראל גם את חלקו הצפוני של הכפר. תמורת זאת העבירה ישראל לירדן את בית איכסא. כ-300 מתושבי החלק הצפוני עברו לחלק הדרומי כדי שתהיה להם גישה לקרקעותיהם. מקור והפניות

בית צפפה בצד שהיה בידי ישראל 1949 – 1967

מזכרת מפואד ועלי תושבי בית צאפפה שסיפרו לנו על חוויותיהם כילידים שהכפר היה חצוי ולאחר איחודו

הכפר החצוי למשך 19 השנים משנת 1949 ועד למלחמת ששת הימים בשנת 1967, היה הכפר חצוי בין שתי המדינות כאשר חלקו הדרומי (כ-1500 תושבים) בשטח ירדן, וחלקו הצפוני (כ-500 תושבים) בשטח ישראל. בין חלקי הכפר הוקם גדר תיל במקביל למסלול מסילת הרכבת, שהיה חלק מהקו העירוני. הגדר הפרידה משפחות וחמולות. לתושבי החלק הישראלי של הכפר ניתנה אזרחות ישראלית. במאי 1949 הוקמה בכפר תחנת משטרה ישראלית והוא לא נכלל בממשל הצבאי. בשנת 1951, עם הרחבת גבולות ירושלים מערבה, הוכללה גם בית צפאפא הישראלית בתחומי העיר והייתה לשכונה ערבית מבודדת יחסית בדרום ירושלים. לאחר איחוד ירושלים בשנת 1967 אוחד הכפר מחדש לשכונה ירושלמית, והוסרה הגדר שהפרידה בין שני חלקי השכונה. כיום עובר רחוב "איחוד הכפר" בתוואי בו ניצבה הגדר. בספטמבר 1967 נפתח בית הספר בצד הירדני כבית ספר ממלכתי ישראלי, ראשון לבתי הספר במזרח ירושלים. בשנות ה-70 נבנה בשכונה בית ספר חדש, אך השכונה טרם חוברה אז למערכת הביוב העירונית.  אדמות של תושבי הכפר הופקעו בשנות ה-70 לצורך סלילת הכביש לגילה. עם התפשטותה של ירושלים לכיוון דרום השתלבה השכונה המאוחדת באופן מוצלח בתוך המרקם העירוני של ירושלים, ושופרו דרכי הגישה אליה וממנה. כיום ממוקמת השכונה בין השכונות קטמונים, פת, גילה ואזור התעשייה תלפיות. בשכונה מתגוררים גם כמה עשרות משפחות נוצריות ומספר דומה של משפחות יהודיות. השכונה היא יעד מועדף לערבים ישראליים המבקשים לגור בירושלים. מקור והפניות

מפארק המסילה אל מקור חיים, המושבה היוונית, רחוב עמק רפאים, המושבה הגרמנית

קטע פארק המסילה ממזרח לבית צאפפה

צופה ותר אובייקטים לצילום

במתחם התחנה הראשונה

במתחם התחנה חוזרים משבוע הספר העברי

מזכרת בהפסקה במתחם התחנה הראשונה

בגן למול משכנות שאננים צופה לעבר חומת העיר העתיקה, צילום דורון דורי

מבט על מתחם מגדל דוד והחומה המערבית של העיר העתיקה

החלק האחרון של המסלול במרכז העיר

קטע המסלול פארק ממערב משכנות שאננים וימין משה למול חומות העיר העתיקה

מבט על על הגינה

קטע המסלול במתחם בריכת ממילא ובית הקברות

מבט על בבריכת ממילא ומתחם בית הקברות המוסלמי. בריכת ממילא היא מקווה מים עירוני עתיק מעשה ידי אדם במרכז ירושלים. הברכה ממוקמת במזרחו של גן העצמאות, בתחומו של בית הקברות ממילא בין רחוב הלל לרחוב אגרון. הבריכה שימשה כחלק ממערך הובלת המים לירושלים מימי החשמונאים ועד ימי הבריטים. כיום, עם בינוי אגן ההיקוות שלה וסתימתן של אמות עתיקות, הברכה ריקה, אך בחורף היא מתמלאת מעט מי גשמים ומקבלת מאפיינים טבעיים של שלולית חורף

מתחם ממליא 1926

בריכת ממילא, צילום דורון דורי

*******

סוף דבר

*****

הטיול נמשך כשלוש שעות
מתוכן שעה עצירות

*******

היה זה עוד טיול
מיני רבים

שמטרתם להכיר לחוות 

מקומות בירושלים

*****

היה מעניין

*****
גם הפעם
נעמה לי חברתו
של דורון דורי
בן ירושלים,
הצמא לדעת
ולהכיר את העיר

*****

נמשיך הלאה
יש עוד הרבה
מה לראות .

לטיול זה יצאנו ביום שני (4/6/2018). אחרי מספר חודשים של הפסקה, רז גורן ואני את שגרת טיולי אמצע השבוע. הצטרפו אלינו חבריי ארז צפדיה (עומר), דוד מאיר (נגבה) ודורון דורי (ירושלים).

בעיצה אחת קבענו שנדווש בשפלה הגבוהה במרחב בין בית גוברין ובין נחושה. רז תכנן מסלול וכמובן הוביל אותנו.

******

המסלול,
מעגלי, עם כוון השעון

*******

מסלול זה דומה מאוד לזה שבטיול 
בחבל עדולם וסביבתו, בין בית גוברין ונחושה, (יולי 2015)

צומת גוברין, התחלה וסיום

******

האזור הגיאוגרפי
השפלה המרכזית

*****

השפלה, או שפלת יהודה, היא אזור גאוגרפי המשתרע בין הרי יהודה למישור החוף. מבחינה מורפולוגית השפלה היא אזור מעבר בין הרי יהודה הגבוהים ממזרח לבין מישור החוף הנמוך ממערב מתוך ארבעה גבולות של השפלה, רק הגבול המזרחי ברור ומוגדר והוא הגבול עם הרי יהודה שעובר בתחתית ולאורך כפיפת האנטיקלינה שלהם. כפיפה זו יצרה הפרשי גבהים ברורים בין ההר לגבעות השפלה. לדוגמה, בעוד שהרי חברון מתנשאים לרום של 900 מטר מעל פני הים, הרי אזור בית גוברין מתנשא רק לגובה של כ- 450 מטר מעל פני הים. דוגמה נוספת להפרשי הגבהים ניתן למצוא בירידה מגובה של כ- 800 מטר מעל פני הים באזור בית אל לגובה של כ- 250 מטר מעל פני הים באזור לטרון. שלושת הגבולות האחרים של השפלה אינם ברורים. הגבול המערבי אמור לעבור בנקודת החיבור הנמוכה בין סלעי הקרטון והנארי לבין אדמות הסחף של מישור החוף. אך לאור התרחבות מניפות הסחף, קיימת חדירה של אדמות אלו לאזור הקירטונים. גם הגבול הצפוני אינו ברור וחד וכך גם הגבול הדרומי.
מבחינה טופוגרפית ומבחינת הרום מעל פני הים, יחידות הנוף של אזור הדום הר שומרון דומה לאזור השפלה. מבחינה גיאולוגית – זמן היווצרות ומסלע והתהליכים שעיצבו את שתי יחידות הנוף קיימים הבדלים. הגבול בין שתי יחידות הנוף הוא גבול תפוצתם של הסלעים השונים המרכיבים את יחידת הנוף הצפונית (הדום הר שומרון והשפלה).
בעוד שהיחידה הצפונית של הדום הרי השומרון מורכבת מגיר ודולומיט הרי השפלה מורכבת מסלעי קרטון ומכוסה בנארי. מבחינה גיאוגרפית מדובר על אזור מעבר אפק – ראש העין עמק איילון ותוואי נחל איילון.
גם גבולה הדרומי של השפלה אינו ברור וחד משמעי. כיום, מקובל שהגבול הדרומי עובר לאורכו של נחל שקמה. הגבול אינו ברור וחד משמעי כיוון שגם בבקעת באר שבע ניתן למצוא את מאפייני סלעי הקרטון של שפלת יהודה ומנגד באזורי השפלה שמצפון לנחל שקמה ניתן למצוא הרבדות לס.
בנוסף, גם מבחינה טופוגרפית וגם מבחינה נופית אזור להב – גבעות גורל הוא המשך רציף של השפלה. השפלה היא יחידת נוף הנטויה מכיוון מזרח לכיוון מערב. השתפלות זו מתחילה מגובה של כ- 450 מטר מעל פני הים ועד לגובה של כ- 150 מטר מעל פני הים.
מבחינה הנדסית ניתן לדמות את השפלה למשולש מאורך שבסיסו בדרום וקודקודו בצפון. אורכה של השפלה כ- 50 ק"מ ורוחבה הממוצע נע בין 12 ק"מ ל – 15 ק"מ. קיימות מספר אפשרויות לחלוקתה של השפלה. מבחינה אורכית נהוג לחלק את השפלה לשתי רצועות אורך: הראשונה, השפלה הגבוהה (המזרחית) שהיא רצועה הבנויה מגבעות מעוגלות שביניהן מתפתלים נחלים. גובהה של רצועה זו כ- 450 מטר מעל פני הים. הרצועה מורכבת מסלעים קירטוניים, בדרך כלל עם כיסוי נארי. הצמחייה האופיינית באזור זה היא שיחם ובתה ים תיכונית. השניה, השפלה הנמוכה (המערבית) שהרום שלה מגיע ל- 250 מטר מעל פני הים. נופה מתון יותר והתעבורה ביחידה זו נוחה. חלקים נרחבים מהיחידה מכוסים באדמות סחף המאפשרות עיבוד חקלאי. הצומח האופייני באזור זה הוא שיחייה, בתה וצומח עשבוני. בקו הגבול בין שתי רצועות אלו ניתן למצוא את התלים הגדולים כגון: צרעה, בית שמש, עזקה, גודד מראשה ועוד. מבחינה רוחבית ניתן לחלק את השפלה לשלוש יחידות נוף רוחביות: השפלה הצפונית המשתרעת בין נחל שילה לנחל שורק והיא צרה והיא ממוקמת מול ההתרוממות של בית אל. השפלה המרכזית המשתרעת בין נחל שורק לנחל האלה. השפלה הדרומית המשתרעת בין נחל האלה לבין מורדות הדרומיים של גבעות גורל המשקים לבקעת באר שבע.

*****

******

דמות המרחב,

*****

בתקופה הצלבנית
יישוב בית ג'ברין בצומת הדרכים

****

היישובים במאה ה-19,
בית ג'יברין ודיר נחאס

*****

חלק מנפת בית גי'ברין
בקצה המזרחי של מחוז עזה

*****

*****

****

תקופת השלטון הבריטי

*****

בית ג'יברין היה כפר ערבי גדול, ששכן 21 קילומטרים מצפון מערב לחברון. הכפר נכבש בידי צה"ל במהלך מלחמת העצמאות במבצע יואב ותושביו לא הורשו לחזור. מקור שמו של הכפר הוא השם המקראי בית גוברין. הכפר נבנה באזור בו הייתה התיישבות עוד מימי קדם. התיישבות ראשונה באזור הכפר הייתה בתקופה הכנענית. במאה ה-8 לפנה"ס הכפר היה חלק מממלכת יהודה והוכר כעיר הקדומה בית גוברין. בימי המלך הורדוס היה המרכז המנהלתי של נפת אדום. לאחר המרד הגדול, הרומאים כבשו את הכפר והפכו אותו לקולוניה רומאית ולמרכז מנהלי מרכזי, אשר נקרא "אלותרופוליס". בראשית המאה ה-7, הכפר נכבש על ידי המוסלמים, שהונהגו על ידי עמר אבן אל-עאץ. תחת השלטון הצלבני, שכבש את הכפר במאה ה-11, הכפר הדרדר מבחינה כלכלית, אך התפתח מחדש לאחר הכיבוש הממלוכי. בתקופת השלטון הע'ותמני הוטלו על הכפר מסים מסחריים. במהלך המאה ה-19, על רקע המסים הללו, מרד הכפר, שהונהג על ידי משפחת אל-עזי (כיום מן היישוב אל עזי), בע'ותמאנים. מרי זה הסתיים בהגליה והוצאה להורג של מנהיגים מקומיים. במרץ 1912 הוחל בנטיעת אקליפטוסים בכפר כדי להאבק נגד התפשטות מחלות בכפר. תחת שלטון המנדט הבריטי, השתייך הכפר לנפת חברון ושימש שוב כמרכז אזורי. בשנת 1942 הקימו הבריטים תחנת משטרה בסמוך לכפר. על פי סקר הכפרים משנת 1945, אדמות שנפרשו על פני 56,185 דונם (56.1 קמ"ר), מהן 0.28 קמ"ר שטח בנוי, והשאר אדמות חקלאיות.
בתוכנית החלוקה של האו"ם מ-1947, הכפר יועד להיכלל במדינה הערבית. ב-27 באוקטובר 1948, במהלך מלחמת העצמאות, לאחר שלוש התקפות מצריות מכיוון בית ג'יברין, כבשה חטיבה 8 של צה"ל את מבנה המשטרה הבריטי הסמוך לווילה ובהמשך את הכפר. תושביו נמלטו מזרחה והיו לפליטים החיים כיום בעיקר במחנות אל-פוואר ובית ג'יברין בדרום הר חברון. ב-1949 התיישבו יהודים בכפר והקימו בו את קיבוץ בית גוברין. חלק משטח הכפר הפך לגן הלאומי בית גוברין ובחלקו הצפוני של הגן עומדים על תילם אחדים ממבני הכפר ובית הקברות. קברו של הש'יח תמים א-דרי שוכן מערבית לקיבוץ.

******

דיר נַחַ'אס היה כפר ששכן בראש גבעת-גיר, 20 ק"מ מצפון-מערב לחברון והשקיף צפונה לעבר ואדי בית גִ'בּרין. יתכן שמקור החלק השני של השם במילה השמית המשותפת לנחושת.  במחצית שנות ה-40- התגוררו בכפר כ-600 תושבים, מוסלמים כולם. אדמות-הכפר, בעל הצורה המלבנית, השתרעו באותה עת על 14,476 דונם. תושביו עסקו בעיקר בחקלאות ובגידול בעלי-חיים. הם גידלו בעיקר דגנים, זיתים וענבים. על האדמות שלא עובדו גדלו עצים, שיחים ועשב בר, והן שימשו למרעה לעזים וכבשים. על אדמות-הכפר היו כ-15 אתרים ארכיאולוגיים, כולל האתר עליו נבנה הכפר עצמו. הכפר נכבש ב-29 באוקטובר 1948, בשלב השלישי של מבצע יואב, בידי יחידות שהתקדמו לכיוון חברון. על אדמות הכפר לא הוקמו ישובים ישראלים. [מושב] נחושה הוקם ב-1982 שלושה ק"מ ממערב לאתר-הכפר, בו נותרו רק מספר בתים נטושים, עיי-חורבות ומערה מגודרת. האדמה שמסביב מעובדת בידי חקלאים ישראלים.

הקצה המערבי של נפת חברון

******

אזור ריק מהתיישבות יהודית

העשור הראשון,
אזור ספר מול הר חברון,
כמעט ריק לחלוטין מהתיישבות

*****

*****

******

קטעי המסלול, המקומות והמראות

******

******

קטע ראשון, במרחב נחל גוברין

קטע המסלול דומה לחלק הראשון בטיול
בין בית גוברין, לכיש ומרישה (נובמבר 2014)

*****

* יציאה ממתחם תחנת הדלק שבצומת גוברין
* חצית הכביש לבית ניר
* צפונה על הדרך המקבילה ממערב לנחל גוברין
* חציית נחל גוברין לרגלי תל בורנה
* מזרחה על הדרך עד כביש "צומת גוברין-בית ניר"
* מעט דרומה בשולי הכביש
* מזרחה על דרך 4X4 לעבר חרבת אלים
* דרומה על דרך הנוף גוברין – משואה
* פניה לכיוון לדרום מזרח על החוצה את השלוחה מצפון לקיבוץ בית גוברין
* בנקודה הגבוהה ירידה מזרחה עד כביש 38
* מעט צפונה בשולי כביש 38
* חזרה לדרך ממערב לכביש עד באר רסק
* יציאה מהפשפש לעבר מגרש חנייה

******

דמות המרחב בקטע הראשון של המסלול בחיבור בין קצה גבעות השפלה ובין מישור החוף

בֵּית גֻּבְרִין הוא קיבוץ ששטחו כ-20,000 דונם. מקור השם, מארמית, הוא "בית הגברים". קיבוץ בית גוברין נוסד בשנת 1949, על אדמות הכפר הערבי בית ג'יברין, להלן, שנכבש על ידי חטיבה 8 ב-27 באוקטובר 1948. הקיבוץ השתייך ל"קיבוץ המאוחד" ולאחר מכן לתק"ם. בשנת 2004 עבר הקיבוץ שינוי באורחות חיים והפך מקיבוץ מסורתי לקיבוץ משתנה. בשנים 2006 – 2007 עבר הקיבוץ הליך של שיוך בתי המגורים לחברים. הקיבוץ מתאפיין בכמה מרכיבים ייחודיים הקיימים בנופו: מבנים עתיקים, אחד מהם שימש בית משפט בתקופה העות'מאנית, עצי זית וותיקים וממצאים ארכאולוגיים. ברחבת חדר האוכל של הקיבוץ מוצג חלק מקורת גג מעוטרת (אפריז) של אכסניה מהמאה ה-4 עם הכיתוב: "בימיו של סלאוויס קינטיאנוס והקומס והדוכס המזהיר ביותר נבנתה האכסניה מהיסוד". כמו כן ישנם בקיבוץ פריטים אדריכליים של מתקנים חקלאיים מן התקופה הקדומה

*******

תדריך לפני יציאה

לאורך ערוץ נחל גוברין בשעת זריחה

נחל גוברין הוא חלק מאגן הניקוז של נחל לכיש שהוא נחל אכזב ברובו, וזורמים בו בעיקר מי שיטפונות. אורכו הוא כ 70 ק"מ ואגן היקוותו משתרע על 1,020 קמ"ר. הנחל מתחיל את דרכו במורדות המערביים של הרי חברון.  אגן הניקוז של הנחל מורכב מארבע יחידות נוף אורכיות הנחצות ע"י נחל לכיש ויובליו והן מורדות ההר, גבעות שפלת יהודה, מישור החוף הצפוני ורצועת החול. נחל לכיש נשפך לים בחוף אשדוד בין הנמל ואזור התעשיה בצפון ובין השטח העיר. אל אגנו של נחל לכיש מתנקזים שני ערוצים גדולים נחל אלה ונחל גוברין.

******

******

נחל גוברין שראשיתו בהדום הר חברון באזור תרקומיא ואליו מתחבר נַחַל פּוֹל שראשיתו בגבעות מצפון למרישה והמתנקז אל נַחַל גַּת; נַחַל מָרֵאשָׁה ואליו מתנקז נחל שחריה; נחל יואב שראשיתו בגבעות מדרום מזרח לקריית גת המתחבר לנחל דגנים באזור נגבה. נחל גוברין מתחבר אל נחל לכיש ליד מושב משואות יצחק. השני,נחל האלה הוא מנקז את מורדות הר חברון, הדום ההר חברון, גבעות השפלה ומישור חוף פלשת עד הים. הוא קרוי על שם עמק האלה בתחומו הוא עובר. אורכו של הנחל הוא כ-50 ק"מ ותחילתו  ממערב לקו פרשת המים במספר יובלים המנקזים את אזור בית אומר וחלחול בין גוש עציון וחברון המתחברים מצפון מערב לעיירות נובא וחרס. מנקודת המעבר בין ההר לשפלה זורם הנחל בכיוון כללי צפון-מערב, דרך עמק האלה מעט ממערב לקיבוץ נתיב הל"ה מתחברים אליו  נחל עציונה ונחל סנסן המנקזים את המורדות הצפון מערביים של הרי חברון מגוש עציון, ביתר עילית, חוסן וצור הדסה. בסמוך לתל עזקה מתחבר אליו נחל חכליל המנקז את אזור גבעות נחושה תל עזקה ובאזור שדות מיכה מתחבר אליו נחל מיכה; ממזרח לתל צפית מתחבר אליו נחל לוזית המנקז את רמת אבישור וגבעות לוזית שאליו הצטרף נחל בלען היורד מכיוון בית ניר; וממערב לתל צפית מתנקז אליו נחל צפיתה; במישור החוף ממערב לכביש 6 ומסילת הברזל מתנקז אליו נחל ברקוס. בהמשך דרכו עובר הנחל מעט מצפון לקריית מלאכי ומדרום לבסיס חצור ובסמוך למאגר חצור מתחבר אליו נחל ברקאי המנקז את אזור גבעות חרובית וכפר מנחם והמישור בין חפץ חיים וצומת ראם. . יובליו  העיקריים הנוספים מצפון לדרום הם נַחַל דִּכְרִין שראשיתו בגבעות ממזרח לבית ניר;נחל עוזרר שראשיתו בגבעות מדרום לבית ניר; נחל האלה ונחל ברקאי מתנקזים אליו בקרבת גשר "עד הלום".
מאזור כביש אשדוד-אשקלון זורם נחל לכיש במרזבה לכיוון צפון, כשממערב לו חולות אשדוד. לאחר כ-5 ק"מ, בחלקו האחרון של הנחל, יוצר הנחל "ברך" גדולה, שבה משתנה מהלכו של הנחל. מגשר עד הלום ועד ניר גלים זורם הנחל בכיוון דרום-צפון. מניר גלים ועד חוף הים זורם הנחל בכיוון כללי מערבה. הקטע המזרחי מהווה הנחל גבול שיפוט של העיר ואילו הקטע הצפוני מהווה גבול השטח הבנוי של העיר, ומצפון לו משתרע אזור התעשייה. קטע זה של הערוץ הוא גם הגבול בין חולות אשדוד בדרום לחולות יבנה שמצפונו.

*****

לאורך ערוץ נחל גוברין, צילום רז גורן

למול תל בורנה. הפעם לא עלינו עליו. על התל בנובמבר 2012 בטיול בתפר בין השפלה למישור החוף, בין בית גוברין לגלאון אז טרם הקלטתי את מסלולי הרכיבה. מסלולו: יציאה מבית גוברין צפונה לאורך נחל גוברין – תל בורנה – מערבה לעבר גלאון – דרומה טיפוס לשלוחות ממערב בית גוברין  וחזרה דרך שלוחת ח' פוליים ושולי יער גוברין ארכיון התמונות 

המשך מזרחה למול תל בורנה, צילום רז גורן

מבט דרומה מהדרך לכיוון כביש בית גוברין – בית ניר

המשך מזרחה לאחר חציית כביש בית גוברין – בית ניר

חלק דרומי של פארק בריטניה

פארק בריטניה נמצא בשפלת יהודה, המהווה מדרגת ביניים החוצצת בין מישור החוף במערב והרי יהודה במזרח. רוב הסלעים החשופים בפארק בריטניה הם סלעי קירטון עם מעט צור, ששקעו בתקופת האיאוקן.  בפארק זה הוגדרו ארבעה אזורים: החלק היערני – יער משואה, בצפון הפארק, משתרע על פני כ-16,000 דונם. באזור הזה פיתחה קק"ל את מרבית החניונים לקליטת קהל. ליבת הפארק – זהו חלק הפארק השוכן בסביבות עיי כידון. מרחב זה מאופיין בחורש טבעי ובבוסתנים והוא נועד לשימור ולטיולים ברגל. אזור הבוסתנים – אזור הבוסתנים, השוכן במערב הפארק, נועד בעיקר לשימור וללימוד תרבות החקלאות המסורתית וללימוד התרבות הזו. הפיתוח בחלק זה הוא מזערי. רמת אבישור – זהו האזור הגבוה בפארק. החלק הדרומי של הרמה, המכוסה בחורש טבעי מפותח, נועד בעיקרו לשימור ולטיולים ברגל. לאורך הרכס הזה סללה קק"ל את דרך הפארק. הדרך, שאורכה כ-20 ק"מ, עבירה לכל רכב. 
רמת אבישור יוצרת מדרגה ברורה בנוף המפרידה בין השפלה הגבוהה לנמוכה. בקצה הצפוני של הרמה מתנשא תל עזקה. בקצה הדרומי שלה בולט תל גודד. מדרגת רמת אבישור החלה להיווצר לפני כ-25 מיליון שנים (תקופת המיוקן). באותה תקופה עלו פני הים. גלי הים "גילחו" וגידדו את החלק המערבי של גבעות השפלה. המורדות המערביים של רמת אבישור מציינים את קו החוף הקדמון של אותם ימים.
מקור והרחבות אתר קרן קיימת

*****

טיפוס דרומה על קטע דרך נוף בית גוברין – מצפה משואה (סימון ירוק)

לפני שעוזבים אץדרך נוף ביץגוברין – מצפה משןאה ופונים מזרחה, צילום דורון דורי

הסבר על עמק התלם בו עובר כביש 38

למול בקעת גוברין בעמק התלם בו עובר כביש 35

עמק התלם לאורך השפלה ועמקי הרוחב – קו המגע בין סלעי הגיר והדולומיט הקשים של הרי יהודה לבין סלעי הקרטון הרכים יוצר קו חולשה אופייני שתהליכי הסחיפה בו מואצים ומוגברים. קו מגע זה בין סלעים קשים ורכים מאפשר את יצירת עמקי התלם הנמשכים מכיוון צפון לדרום ובניהם אוכפים נמוכים והם עמק איילון, עמק נחל שורק, עמק האלה, עמק גוברין ועמק יבל.

****

*****

קטע שני,
גבעות וערוצי הנחלים עדולם 

*****

* חציית כביש 38 וצפונה בשולי הכביש
* טיפוס מזרחה בערוץ למרגלות גבעות אחליי
* באוכף גלישה צפונה לעבר כביש הגישה ליישוב נחושה
* מזרחה במעלה הכביש לכיוון היישוב
* צפונה במעלה הדרך בשמורת חורש עדולם
* גלישה באוכף והתחברות לדרך סלולה בעמק נחל חכליל
* מעט צפונה והמשך צפון מזרח על הכביש עד החנייה ליד חרבת פטום
* טיפוס בסינגלים עדולם וקנים עד המערות בעיר המתים של חרבת בורגין
* ביקור בשתי מערות קבורה
* ירידה דרומה וטיפוס מצפון לחרבת יונים עד דרך הפטרולים
* דהרה דרומה בדרך דרך הפטרולים מעל ערוץ נחל כפר בייש עד כביש 35

*******

אופי המרחב בו עובר קטע המסלול השני, גבעות מיוערות בחוקש טבעי ויער נטוע ובערוצי הנחלים משבצות חקלאיות

******

החלק הדרומי של פארק עדולם

פארק עדולם משתרע באזור של גבעות עגולות ונמוכות, המכוסות ברובן חורש ים תיכוני. הגיאיות שבין הגבעות מעובדים זה מאות ואלפי שנים, ומגדלים בהם בעיקר חיטה וכרמים. בחורף ובאביב מתכסות הגבעות בפריחה ססגונית.נחל האלה (כביש 375) מציין את גבולו הצפוני של הפארק ונחל גוברין (כביש 35) את גבולו הדרומי. כביש בית גוברין-בית שמש (כביש 38) תוחם את הפארק במערב והקו הירוק מציין את תחומו המזרחי. פארק עדולם, המשתרע על פני כ-50,000 דונם, בנוי גבעות נמוכות, המתנשאות כ-400 מטר מעל פני הים. חלקו הצפוני של הפארק נמצא באגן הניקוז של נחל האלה ואילו חלקו הדרומי באגן הניקוז של נחל גוברין. שני הנחלים הם יובלים של נחל לכיש, הנשפך לים התיכון בחוף אשדוד.
פארק עדולם, כמו שפלת יהודה כולה, הוא קער גיאולוגי. בתקופת האיאוקן (לפני 56 עד 34 מיליון שנה), כאשר המזרח התיכון כולו היה נתון להצפה ימית נרחבת, שקעו באזור סלעי קירטון וחוואר, ובהם כמויות משתנות של צור. סלעים אלה נסחפו ברובם מהקמרים, כגון הקמר של הרי יהודה, אך הם נשמרו בקערים של שפלת יהודה, שבהם כלול פארק עדולם.
סלעי הקירטון בפארק מתחלקים לשתי תצורות – מרשה ועדולם. תצורת מרשה עשויה סלע מסיבי, בלתי משוכב, המורכב בעיקר מקירטון ומחוואר. העובי המשוער של תצורה זו הוא 180 מטר. תצורת עדולם, הקדומה יותר, נחשפת בעיקר בחלקו המזרחי של הפארק. סלעי תצורת עדולם צהבהבים יחסית ובנויים קירטון גירי וקירטון ומופיעים בשטח בשכבות דקות לסירוגין, שבהן בולטות עדשות של צור. הסלעים של תצורת עדולם סדוקים ומאפשרים למי הגשם לחלחל לעומק.

*****

גבעות פארק עדולם מכוסות בעצי חרוב מצוי וביניהם שיחים גדולים של אלת המסטיק. ככלל, החורש נמוך, אך אחדים מעצי החרוב מגיעים לממדים גדולים במיוחד. סוג זה של חורש מאפיין את האזור היבש והחם יחסית של האקלים הים תיכוני. לאחר מאות שנים של דיכוי ניתנת עתה לחורש הזדמנות לחדש את פניו בפארק עדולם. תופעה זו בולטת במיוחד במדרונות הפונים צפונה, שבהם שוררים תנאי לחות גבוהים יותר, ובהם נפוצים יותר כיום אלון מצוי ואלה ארץ ישראלית, המלווים באשחר ארצישראלי ובר זית מצוי. במדרונות התלולים שבהם סלע הנארי הקשה אינו קיים, שולטים שיחים נמוכים, בעיקר סירה קוצנית. שיחים אחרים שנפוצים בפארק הם מרווה משולשת ואזוב מצוי. בסוף החורף ובאביב מתכסה הפארק בשפע של פריחה עונתית.
מקור והרחבות אתר קק"ל

מבט אחרון מערבה לעבר עמק התלם, צילום רז גורן

עצירה להסבר קצר על המקום, צילום דורון דורי

במעלה גבעות עדולם

****

המשך הטיפוס מצפון לכביש הגישה לנחושה

גלישה לעבר עמק החל חכליל

מתגלגלים בחורש, צילום רז גורן

צילום רז גורן

במורד החורש , צילום רז גורן

בצל עץ נחרוב מצפון לערוץ נחל חכליל

*****

*****

מבט על הגבעה בה נמצאת ח' בורגין. בחורבה נערכו חפירות ארכיאולוגיות ונחשפו שרידים מרתקים ובהם מערות קבורה, מערות פעמון, שרידי בתי מגורים מהתקופה הרומית, שרידי כנסייה ומחילות מסתור. מראש הגבעה נשקפת תצפית מרהיבה על מרחבי שפלת יהודה. הארכיאולוגים בועז זיסו ואמיר גנור מרשות העתיקות זיהו את חורבת בורגין עם כפר ביש. יישוב בשם זה מזכיר יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון בן התקופה הרומית, בספרו מלחמות היהודים. כפר ביש, עיירה גדולה ומבוצרת, נכנעה ללגיון הרומי החמישי, שערך מסע צבאי באזור בימי המרד הגדול (מאה ראשונה לספירה).

כניסה למערת העמוד

*****

דרומה על דרך הפטרולים

דרך הפטרולים בעשור שקדם למלחמת ששת הימים

מבט מדרך הפטרולים מערבה לעבר נחושה

נְחוּשָׁה הוא יישוב קהילתי דתי במועצה אזורית מטה יהודה. היישוב נמצא כחמישה ק"מ צפונית מזרחית לבית גוברין שליד עמק האלה. מקור השם "נחושה" הוא מהפסוק: "מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחֲתָה קֶשֶׁת נְחוּשָׁה זְרוֹעֹתָי,". ייתכן ששמו בעקבות עיר נחש, הנזכרת בנחלת שבטי יהודה (דברי הימים א ד, יב).
נחושה נוסדה לראשונה בספטמבר 1955 כהיאחזות נח"ל על ידי גרעין של הנוער העובד הדתי. בשנת 1957 אוזרחה ההיאחזות והפכה למושב שיתופי, אך דרכו לא צלחה וגם ליווי מצד אנשי משואות יצחק לא הועיל, ואנשי המקום נטשו אותו. קרקעות המקום בהיקף של כ-7,000 דונם הוחזקו כפיקדון על ידי אנשי משואות יצחק. ניסיון להפעיל במקום חווה לגידול בקר לא הצליח ורעיון שהועלה בשנת 1964 להקים במקום חוות בוקרים של עולים מארגנטינה לא יצא אל הפועל. נחושה הוקמה מחדש כמושב עובדים של ארגון המושבים של הפועל המזרחי שכלל 30 נחלות, בשנת 1981. בשנת 1994, אושרה הפיכת המושב ליישוב קהילתי המכיל 200 מגרשים למגורים לצד 50 נחלות חקלאיות. היישוב החל בקליטת משפחות באתר מגורונים זמני והנחלות החקלאיות הפנויות הוקצו בתחילת שנות ה-2000. בשנת 2007 החלה החטיבה להתיישבות בשיווק המגרשים למגורים והבתים התאכלסו בשנים2012-2011. כיום גרות בנחושה כ-300 משפחות דתיות לאומיות. במקום בית ספר אזורי ממלכתי דתי (בית ספר "האלה") לכיתות א-ו.

*****

כפר זוהרים, השוכן במרחק של קילומטר וחצי דרומית-מערבית למושב נחושה שבחבל עדולם, הוא כפר נוער חינוכי המיועד לנוער חרדי בסיכון בנשיאותו של הרב יצחק דוד גרוסמן. כפר זוהרים היה בעבר כפר לטיפול בנפגעי סמים, הוקם בשנת 1993 כנראה, על ידי אנשי הפנתרים השחורים, שהשתלטו על המקום והקימו מוסד טיפולי בשם "כפר זוהרים" על שם הזמר זוהר ארגוב שהיה מכור להרואין והתאבד. מקימי המוסד לא הצליחו לנהל אותו, והניהול עבר לעמותת מתנדבים בשם "רמות יהודה", שזכתה לסיוע מהרשות הלאומית למלחמה בסמים. שמו של המקום שונה ל"רמות יהודה-זוהרים". במקום התגוררו כ-80 מטופלים, במסגרת טיפול שנמשך שנה וחצי. כמו כן, היה בכפר מרכז חירום לטיפול מיידי במכורים לסמים שנמצאים בסכנת חיים. ב-2011 נקלע המקום לקשיים ועמד על סף פשיטת רגל. לאחר פניה לרב יצחק דוד גרוסמן, הסכים הרב לשקם את העמותה תוך כדי החלפת חברי ההנהלה וגיוס תרומות להצלת המקום וזאת על מנת להופכו לכפר נוער לילדים מבתים חרדיים שנפלטו ממסגרות חינוכיות. כפר הנוער לנוער חרדי בסיכון שם לו למטרה גם את ההיבט השיקומי של הנערים, חידוש הקשר עם משפחותיהם וגם את ההיבט הלימודי-אזרחי, הכוונה לתעודת בגרות מלאה וגיוס לצה"ל.

****

קטע שלישי,
רכס הר אזרוע ועמקי הנחלים

*******

* חציית כביש 35
* מזרחה על הדרך הלבנה עד בריכת צאנן
* טבילה במימי הבריכה.
* המשך חזרה ומערבה דרך הלבנה
* טיפוס בדרך הפטרולים שמעל ערוץ נחל צנובר על מדרון נחל אזרוע
* דהירה מערבה על דרך הפטרולים.ה
* מערבה בדרך 4X4 בערוץ נחל עד מול מתקן אימונים לחימה בשטח בנוי
* המשך מערבה לעבר אוכף לתצפית על תל מרישה ושרידי כנסיית סנטה אנה הצלבנית
* הלאה מערבה והתחברות  לכביש המרכזי של גן  לאומי בית וברין
* צפונה עד צומת גוברין וחזרה למתחם תחנת הדלק.

******

מבט על מרחב קטע שלישי, משבצות חקלאיות בערוצי הנחלים

*****

חציית כביש 35 מצפון לדרום

הצטרפתי לחצייה….צילום דורון דורי

שכשוך בבריכת צאנן

קטע המסלול לבריכת צאנן

צילום, דורון דורי

*****

****

גם אני…

בטיפוס במעלה הר אזרוע

גלישה מהר האזרוע לאחר הפנייה מדרך הפטרולים, צילום רז גורן

הגעתי…צילום רז גורן

המשך מערבה לאחר הפניה מדרך הפטרולים

למול מתקן האימונים ללוחמה בשטח בנוי של מתקן אימונים

למול תל מרישה, צילום רז גורן

******

סוף דבר

לאחר חמש שעות הסתיים הטיול.
מתוכן שעה וחצי עצרנו
לצילום, הסבר ולטבילה

***********

היה זה טיול מענג במזג אוויר נפלא,
לא חם, לא לח
ושמים לעיתים בהירים לעיתים מעט מעוננים.
מזג אוויר שכזה כל הקיץ יכול להיות משאלת לב בלבד…..
אין סיכוי שישרור
אנחנו זכינו!

*******

היה זה  טיול כיף
באחד האזורים היפים והנעימים של הארץ
במרחב הפתוח.
שהטופוגרפיה בו מגוונת,
רובו מכוסה חורש ים תיכוני
וחלקו חורש נוטע
בעמקי הנחלים משבצות חקלאיות

********

תודה

לרז גורן,
מתכנן המסלול שהמוביל,
וגם השתתף בהסבר
תיעוד המסלול באתר שלו
ותרם את אלבום התמונות לתיעוד
לדורון דורי שגם תרם אלבום תמונותיו

וכמובן לכולם
שהיוו חבורה נעימה,
מפרגנת ומסייעת שנדרש

לטיול זה ביום שבת (02/06/2018)  יצאנו רוני (הבת שלי) ואני.

הפעם החלטנו לתור בחלקה הדרום מזרחי  של העיר.

*****

מוקדם, עם אור ראשון הגענו לעיר וחנינו ברחוב סמוך לבית הנשיא בשכונת קריית שמואל.

*****

המסלול,
מעגלי נגד כיוון השעון

****

בתחילת התגלגלנו לשכונת טלביה (קוממיות)
ומשם למתחם התחנה הראשונה.
טיפסנו לשכונת אבו טור (גבעת חנניה)
וממנה המשכנו לאורך הטיילת
בואכה מטה משקיפי האו"ם.
חצינו את שכונת ארמון הנציב
בירידה מצפון לדרום ומצומת הכניסה לצור באהר
טיפסנו בכביש העוקף לרמת רחל.
שם קפצנו לתצפית מזרחה
לעבר הרודיון ויישובי המדרגה העליונה של מדבר יהודה.
חזרנו לשכונת ארנונה לראות את השגרירות של ארה"ב.
המשכנו הלאה לשכונת תלפיות.
חזרנו דרך בקעה, פארק המסילה
שכבר היה שוקק אצנים והלכים
ולסיום עברנו דרך שכונת קטמון

מבט על המסלול וסביבתו

יותר ממחצית המסלול
באזור שהיה בעשורים הראשונים,
בעת שירושלים הייתה חצויה,
מעבר לקו שביתת הנשק

******

מסלול הטיול על רקע מפה
של העיר בשנות ה-40'
עשור לפני הקמת המדינה

קטע המסלול הראשון
מבית הנשיא
לעבר שכונת טלביה,
פאתי המושבה הגרמנית
למתחם התחנה הראשונה

*****

*****

מבט אל הר ציון מכיוון טלביה

פינת זיכרון בפאתי מתחם התחנה הראשונה בקצה רחוב עמק רפאים, אחת מיני רבות בעיר

חזית שער הכניסה למתחם התחנה הראשונה

*****

שכונת אבו תור

קטע המסלול
בשכונת אבו תור (גבעת חנניה),
טיילת פארק השלום
עד מטה משקיפי האו"ם 

*****

****

שכונת אבו תור -הידועה גם בשם גִּבְעַת חֲנַנְיָה, היא שכונה חצויה יהודית-ערבית בירושלים, מדרום לעיר העתיקה. היא תחומה מצפון על ידי גיא בן הינום, ממערב על ידי דרך חברון ומתחם הרכבת, ומדרום על ידי נחל אצל, יער השלום וטיילת שרובר. השכונה שוכנת במרומי גבעת אבו תור, שגובהה 777 מ' מעלפני הים. מצפון נשקפים העיר העתיקה וחומותיה, הר הבית והר ציון, ממזרח נשקפים שכונת סילוואן ונופי מדבר יהודה, ומדרום ארמון הנציב ותלפיות מזרח.
בין השנים 1948–1967 הייתה השכונה חצויה בידי "הקו העירוני" בין מערב ירושלים הישראלית למזרח ירושלים הירדנית, לאחר שהחלק העליון המערבי של השכונה נכבש על ידי ישראל במלחמת העצמאות ואילו החלק התחתון נכבש על ידי ממלכת ירדן. חלקה היהודי של השכונה הוא כיום שכונת יוקרה, ובה וילות ערביות לצד בתי דירות מודרניים הבנויים בסגנון שמשתלב באופי השכונה.

מתחם בתי הקולנוע יס פלנט בדרך חברון בסמוך לשכונת אבו טור

מבט מזרחה לעבר כפר סילוואן מטיילת  שרובר הממוקמת בשכונת תלפיות מזרח, מערבית לטיילת האז. הטיילת נבנתה במימון קרן גבריאל שרובר, וקרויה על שמו של גבריאל שרובר, בנה של הנדבנית גיטה שרובר. בנייתה החלה ב-1987, והיא נחנכה שנתיים לאחר מכן. הטיילת נבנתה על פי תוכניות של אדריכל הנוף שלמה אהרונסון. הטיילת ממוקמת בין קצה טיילת האז על רכס הר העצה הרעה בקרבתארמון הנְציב לבין רחוב נעמי בשכונת אבו תור. הטיילת אמורה לדמות שני עולמות שונים בו זמנית: האחד דמוי-מדבר וכפרי, ואילו השני עירוני ומתוחכם. המתח בין שני העולמות מתאפשר בין הקרבה לעיר מחד, והצמחייה והקרבה למדבר מאידך. לאורך הטיילת נבנו פרגולות המצלות על ספסלים הצופים לעבר יער השלום, הר הזיתים והרי מואב. במרכז הטיילת נבנתה רחבה למופעים, ומולה ספסלי אבן. לצדי הרחבה מצויים חדרי הלבשה. בעת בניית הטיילת נטעו לאורכה שבעת המינים וכן למעלה מ-600 עצי זית, עצי חרוב ודובדבן. בנוסף, בטיילת אף שוחזר מוביל מים מימי בית שני שנועד להביא מים לירושלים מכיוון דרום. טיילת שרובר היא אחת מארבע היצירות הארכיטקטוניות שנבחרו לייצג את ישראל בביאנלה של ונציה בשנת 1991.

מבט צפונה מתצפית טיילת ארמון הנציב

מבט מתצפית ארמון הנציב על דרום העיר העתיקה ושכונת אבו טור הערבית וסילוואן

קטע המסלול
ממטה משקיפי האו"ם (ארמון הנציב)
דרך
שכונת תלפיות מזרח (שכונת ארמון הנציב)
לרמת רחל
ופארק השלום
במקום בו נמצא מוצב הפעמון הירדני

****

*****

הכניסה למטה משקיפי האו"ם. ארמון הנְציב הוא מבנה שלטון שהוקם בירושלים בתקופת המנדט הבריטי לשמש כמקום מגוריו וכלשכתו של הנציב העליון הבריטי. בפי שלטונות המנדט נקרא המבנה "בית הממשלה" (באנגלית: Government House). מתחם ארמון הנציב נמצא על פסגת הר אצל, הידוע גם בשמות "ג'בל מוכאבר" (בערבית ההר הכביר), "הר העצה הרעה", ו"רכס ארמון הנציב". רכס ההר צופה מדרום-מזרח על העיר העתיקה. כיום ארמון הנציב בבעלות מדינת ישראל, ומשמש כמטה ארגון הפיקוח על הפסקת אש של האומות המאוחדות (UNTSO).

*****

מבט מדרום על מטה משקיפי האו"ם

****

מבט על הדרך העולה מעלה לרמת רחל

מבט על צור באהר משכונת ארמון הנציב

מבט על מזרח צור באהר משכונת ארמון הנציב. צוּר באהִר  הוא כפר ערבי ושכונה במזרח ירושלים. השכונה קרובה לשכונות תלפיות מזרח, הר חומה וקיבוץ רמת רחל. הכפר סופח לשטח המוניציפלי של ירושלים לאחר מלחמת ששת הימים.

הירידה למורד שכונת ארמון הנציב למול צומת הכניסה לצור באהר והלאה מערבה בכביש העוקף לכיוון רמת רחל

מעט אודות רמת רחל

אנדרטת יער השלום

עמודי הזית הוא פסל סביבתי השוכן במרכזו של פארק עמודי הזית, ממזרח לקיבוץ רמת רחל. הפסל עוצב על ידי הפסל רן מורין בשנת 1991. הוא עשוי משלושה עמודים שגובהם 15 מטרים והוא נראה היטב מרחבי ירושלים. בראש כל עמוד צומח עץ זית בן עשרות שנים וענפי שלושת העצים מתחברים זה לזה. בבסיס העמודים שלוש מדרגות המובילות אליהם, ומתחת להן מערך ממוחשב הדואג לדישון עצי הזית שבראש העמודים ולהשקייתם. בכניסה לרחבת הפסל נצבים שני עצי זית נוספים הצומחים מתוך פירמידות עשויות אבנים לא מסותתות. ענפי שני העצים מתחברים זה לזה ויוצרים מעין שער כניסה לאתר. סביב הפסל נטועים כ-200 עצי זית ב-27 שורות בתוכנית מעגלית המובילה לעמודי הזית, ושלושה שבילים מרכזיים מובילים ממנו בצירים המכוונים לאתרים משמעותיים בנוף: "ציר ההרודיון", "ציר בית לחם" ו"ציר ים המלח".לדברי יוצר האתר, עץ הזית הוא "סמל לחוסן, לפוריות ולשלום". למאפיינים השונים של הפסל ישנן פרשנויות שונות; יש הרואים בשלושת עצי הזית שבראש העמודים את שלוש הדתות – יהדות, נצרות ואסלאם, וכן אלגוריה לעם ישראל, שעל אף שגורש מהארץ הוא שב לחיות בה. יש הרואים בפסל המחשה לניתוק השורשים מהקרקע, והחייאתם באמצעות הטכנולוגיה – סמל לציונות. ישנם המצביעים על המיסטיות של הספרה 3, כמתווה דרך-אמצע בין כוחות מנוגדים ומביאה לידי הרמוניה ושלום.

****

מבט דרומה לעבר בית סחור והלאה לזעתרה ולהורדיון

מבט מזרחה לצור הבאהר

צילום למזכרת מהתצפית היפה

מסימני תחילת הקיץ

קטע המסלול מרמת רחל
לעבר מתחם שגרירות ארה"ב
בשכונת ארנונה,
הלאה בשכונת תלפיות
עד דרך חברון

****

****

מבט מזרחה מרמת רחל דרך שרידי מטעי הקיבוץ אל עבר שכונת ארמון הנציב

אַרְנוֹנָה (לעיתים נקראת בשם "תלפיות") היא שכונה בדרום ירושלים הממוקמת בין אזור התעסוקה תלפיות לבין קיבוץ רמת רחל. בשנות ה-90 נעשתה הפשרת קרקעות לבנייה בהיקף נרחב בשכונה, דבר שהביא לעליית מחירים והפך את ארנונה לשכונה יוקרתית מהיקרות בירושלים. החל ממאי 2018, החלה לפעול במתחם השכונה השגרירות האמריקאית בישראל לאחר שהועברה לירושלים מתל אביב.

קצה מתחם השגרירות של ארה"ב שניתן היה לצלם

כל מילה מיותרת

בית ש"י עגנון בשכונת תלפיות. תַּלְפִּיּוֹת היא ותיקה, השוכנת בגבולה הדרום-מזרחי של העיר. השכונה התפתחה בתקופת המנדט, וכוללת אזור מגורים ירוק ופסטורלי. יחודה של תלפיות הוא בהיותה השכונה היחידה בירושלים שתוכננה כ"עיר מודרנית" בת כ-800 בתי אב עוד לפני תקופת המנדט (דבר שלא התגשם), וכן בעמידתה רבת-השנים כשכונת סְפר בגבול העיר.  בנייתה של השכונה החלה ב-1921, בתכנונו של האדריכל ריכרד קאופמן כיישום של התפיסה האדריכלית הקרויה "עיר גנים".

דרך חברון 123

רגע, כבר ממשיכים

*****

מבט דרומה

מבט צפונה

חלק משיכוני א.ת. תלפיות בין דרך חברון לדרך בית לחם

קטע המסלול האחרון
מדרך חברון לשכונת בקעה,
לפארק המסילה,
לרחוב עמק רפאים
ושכונת קטמון וחזרה

*****

*****

אתנחתא להפסקת תה בפארק המסילה

עצי הדולב בשיא עלוותם

******
סוף דבר

.טיול זה התנהל בנחת
הוא נמשך שלוש ורבע שעות
מתוכן כשעה עצירות.

לטיול זה יצאנו ביום חמישי (31/5/2018). לאחר פגרה של חודשיים, חזרתי לשגרת טיולי אמצע השבוע.

הקבוצה כללה תשעה אנשים שהתקבצו מוקדם הבוקר ממקומות שונים מהדרום, המרכז והצפון ובניהם מוטי ארמלין (גילון), ענת פלד (צורית), לוי אבנון (חמדיה), אופיר בר (יקנעם מושבה), רון בן יעקב (רעות- מודיעין), לייזר קוברסקי (שובל), צבי לוריא (עין חרוד), איל אופק (עמיקם  ואני (מבשרת ציון.

איל אופק הוא היוזם של הטיול היום. הוא שהוביל אותנו בדרכי הר חורשן, גבעות אלונה ועמקי הנחלים דליה ותנינים שבמערב רמות מנשה.

******

******

*****

המסלול

****

המסלול חופף / זהה / סמוך לקטעי טיולים קודמים באזור והם
* מגבעת עדה דרך פאתי כפר קרע למעיינות חבל אלונה: עין ניל"י, עין עמיקם ועין אביאל  (יוני 2017)
* בגבעות אלונה בין עמיקם, גבעת ניל"י ואביאל (מרס 2017)
* שלכת האלונים בהר חורשן ובכתף הכרמל (ינואר 2016)

*****

רמת מנשה

רמת מנשה היא מרחב של נוף פתוח סמוך למרכז הארץ ולמטרופולין חיפה, אזורים  הבינוי והפיתוח הוא רב. הרצף הפתוח מאפשר קיום למיני חי וצומח במערכות אקולוגיות ברות קיימא. יש בה מכלול של מערך יישובי המשולב ב משאבי טבע, נוף ומורשת. כל אלה הופכים את רמת מנשה  לגן עדן לחובבי טבע, למטיילים, לרוכבי אופניים ורוכבי סוסים

*****

גאולוגיה, טופוגרפיה (תבליט ותכסית) – רמת מנשה היא קער בין קמרי הכרמל והר אמיר, המתרומם מעל עמק יזרעאל לאורכו של העתק יגור-מגידו.  כלפי דרום מערב משתפלת רמת מנשה במתינות וכמו נטמעת בבקעת הנדיב וצפון השרון. הקער של רמת מנשה נמצא בין שני קווי שבר שלאורכם נמצאים עמקי נחל מפרידים אותו מהקמרים ביניהם הוא נמצא. בצפון, נחל תות בינו ובין הכרמל ובדרום, נחל עירון בינו ובין גבעות עירון והר אמיר. רמות מנשה הם בעצם חלק מרכס הכולל את הר אמיר, רמות מנשה והר הכרמל החורג מהכיוון הכללי של שדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל שכיוונה דרום-צפון. רכס זה סוטה בצפון השומרון ופונה לצפון-מערב ושוקע בתלילות אל הים ויוצר הפרדה ברציפות מישור החוף בישראל.
הקער גאולוגי בו משתרעת רמת מנשה נטוי, אורכו כ-18 ק"מ (קו דרום-צפון) ורוחבו כ-12 ק"מ (קו מערב-מזרח) והוא בנוי סלעים שלישונים בלתי מקומטים, גיר רך וקרטון המכוסים אדמת רנדזינה אפורה וכל אלה היוצרים נוף מעוגל ורך. גובה  חלקה הדרומי של רמת מנשה הוא 300 – 400 מ' וגובה חלקה הצפוני 250 – 300 מ'.

*****

התכסית העיקרית של רמת מנשה היא יערות פארק של אלון תבור וכוללת גם שטחי בתות נרחבים עתירי פריחה, יערות נטע-אדם, שדות וכרמי זית, ביניהם שזורים שרוכים דקים של צומח גדות לאורכם של נחלים.

מרחב הטיול, חורש טבעי, יער נטוע ומטעים

יחידות הנוף 

סקר משאבי הטבע והנוף של רמת מנשה שביצע מכון דש"א, שמתבסס גם על הספרות הגאוגרפית, הבחין ברמת מנשה עשרים ואחת יחידות נוף עיקריות ברמת מנשה שהוגדרו בשטח על פי מאפיינים של תבליט, תכסית, רציפות ואחידות נופית ושימושי שטח עיקריים. על פי מיקומן של יחידות ניתן לקבצן לשש קבוצות: (1) היחידות שמצפון-מזרח וממזרח לקו פרשת המים, (2) המתלולים התוחמים את רמת מנשה כלפי הר אמיר בדרום, (3) מרחב  הרמה (4) השלוחות המרכזיות והמערביות והערוצים ממערב לקו פרשת המים (5) הגבעות המערביות ועמקי הנחלים (6) הר חורשן. בטיול זה עברנו ביחידות הנוף של שתי הקבוצות האחרונות

היישוב עמיקם,
גבעות אלונה,
גבעות מנשה
הר חורשן
ועמקי הנחלים

אלונה – איזור גבעי המתרומם ממזרח לבקעת הנדיב, מופרד לשלשה גושי גבעות המנותקים ביניהם בעמקי הנחלים תנינים ועדה. הגבעות מעוגלות או אליפטיות חרוצות על-ידי ערוצים המתנקזים לכל הכיוונים ויוצרים כיפות המופרדות זאת מזאת בעמקים קטנים. הגבעות מצמיחות חורש מגוון, יער פארק של אלון תבור, בתות עשבוניות ושיחיות של אשחר. העמקים מעובדים: מטעים, כרמים ושדות. רוב השטח שאינו מעובד משמש למרעה בקר
גבעות מנשה – מקבץ של גבעות המתנשאות בתלילות מעל נחלי דליה ומנשה. השתפלות הדרגתית ומדרונות מתונים מאפיינים את עורפן של הגבעות שאינו מופנה כלפי נחלי דליה ומנשה. במתלולים מודגש שיכוב בולט של סלעי קירטון, צור וגיר. התכסית הצמחית כוללת יער פארק של אלון תבור ומיגוון של בתות, שיחייות ויער נטע -אדם.
הר חורשן – גוש מורם מעל סביבתו, מכוסה בצומח עצי מפותח : חורש אלון מצוי ואלה א"י במפנים הצפוניים ופארק מגוון וצפוף יחסית של אלון תבור במפנים הדרומיים
עמקי הנחל – עמקים אלוביליים מתונים במורד הנחלים דליה, תנינים, עדה, ברקן ועירון. חלק ניכר מהשטח מעובד

 

דמות האזור בעבר
שלהי המאה הי"ט

מרחב הטיול שלהי המאה ה-19

המערכת היישובית במחוז חיפה של סנג'ק עכו

תקופת שלטון המנדט הבריטי

מרחב הטיול בשלהי תקופת השלטון המנדטורי

מנהלתית, המרחב חלק ממחוז חיפה

אזור בו לא התקיימה התיישבות יהודית

המרחב ערב מלחמת העצמאות

תקופת מדינת ישראל

מרחב הטיול לאחר מלחמת העצמאות

שני עשורים הראשונים במרחק לו רב מקו שביתת הנשק

שנות ה-70'

מרבית מרחב הטיול
בתחום מועצה אזורית אלונה

 

המועצה אזורית אלונה היא אחת המועצות האזוריות הקטנות בארץ ותחום שיפוטה הוא כ-21,000 דונם. מועצה אזורית זו כוננה בשנת 1953 וכוללת שלושה מושבים סמוכים זה לזה: עמיקם, אביאל וגבעת נילי, בהם מתגוררים כ-2,5000 נפש וכולם משתייכים לתנועת ההתיישבות של הזרם הרביזיוניסטי בציונות – לתנועת יישובי חירות-בית"ר. חלק קטן מאוכלוסיית המושבים עוסקת בחקלאות ובעיקר בגידול כרמים ועצי פרי נשירים.

בסמל המועצה האזורית אלונה באיים לידי ביטוי שלושה מאפיינים בולטים שלה: עץ האלון, הדומיננטי בחורש שבשטח המועצה בכלל ובפארק אלונה בפרט; אשכול הענבים המסמל את הדומיננטי של יישוביה ומפת ארץישראל השלמה בשני גדות הירדן, סמל תנועת החירות שאליה השתייכו תושבי היישובים בעת הקמתם.

 

התארגנות בחצר ביתו של איל אופק בעמיקם

עמיקם – מושב המשתייך לארגון יישובי חירות – בית"ר. השם סמלי. המושב הוקם בשנת 1950 על אדמות הכפר הערבי הנטוש צברין על ידי עולים יוצאי רוסיה שהתגוררו בסין (חרבין ומנצ'וריה) אליה ברחו אחרי המהפיכה הבולשביקית ואליהם הצטרפו עולים מצפון אפריקה ובשנת 19566 גם מספר משפחות שעלו מפולין. היום מספר החקלאים ביישוב קטן ביותר. רוב התושבים כבר לא רויזיוניסטים והענף העיקרי הוא אנשי צבא לשעבר ואנשי הייטק בהווה.

קטע המסלול:
מזרח גבעות אלונה
גבעות מנשה
ועמקי נחל דליה
ונחל מנשה

****

עין צבארין בעיי הכפר צברין

הכפר ח' צאברין ישב על שתי גדותיו של ואדי אל-תין, שהוא אחד מיובליו של נחל תנינים. במקורו היה הכפר בתחום ממלכת ישראל שתושביו, כנראה הפכו להיות שומרונים. הכפר כונה בפי הצלבנים סאבארים. בסמוך לו היתה באר בנויה גדולה, וסופר שממנה נלקחו המים עבור האקוודוקט של קיסריה. בסוף המאה ה-19 חיו כ-600 אנשים בכפר בבתי אבן ובוץ ובשנים 1944-45 חיו בכפר 1,670 מוסלמים ו-30 נוצרים. אדמות הכפר השתרעו על 25,307 דונם, בכפר נבנה בית-ספר יסודי לבנים והיו בתחומו מספר ואדיות ומעיינות אשר סיפקו מים. בני הכפר עסקו בעיקר בחקלאות ובגידול בעלי-חיים, וגידלו דגנים, ירקות וזיתים.
את כפר זה כבשו יחידות אצ"ל ב-12 במאי 1948, בשלהי קרב משמר העמק וטרם הקרב ולאחריו תושבי הכפר נמלטו. זמן קצר לאחר מכן נהרס הכפר. על אדמות הכפר, מצפון-מזרח לאתר הכפר נבנה בשנת 1949 קיבוץ רמות מנשה ועל אדמות הכפר כקילומטר מדרום לו נבנה מושב עמיקם בשנת 1950.

בכניסה לסבך הצמחיה (בעיקר פטל קדוש) בתוכה נמצאת בריכת עין צאברין. אין מטייל שיישאר שוה-נפש כלפי הפטל. ההולך לאורך גדות נחלים עם צומח סבוך הכולל פטל יצעד בזהירות מרובה, כדי להימנע ממפגש עם הענפים הגמישים והקוצניים של הצמח. די להיתקל בהם פעם אחת כדי לזכור איך חרצו ופצעו הקוצים המאונקלים את העור. מצד שני יתעכב המטייל בסתיו לחפש את פרי הבשל, השחור והרך, כקערת-פירות שמגיש לו הטבע.
פטל קדוש הוא שיח ירוק-עד סבוך, היכול לתפקד גם כמטפס. ענפיו גמישים, ארוכים וקוצניים –הקוצים עבים ומאונקלים. גובהו הרגיל 2 מ', עשוי להגיע עד 5 מטר. העלים מסורגים. העלה מורכב-מנוצה, מספר העלעלים בין 3 ל-7. העלעלים מעוגלים, שפתם משוננת. הם ירוקים, מחוספסים בצידם העליון, בצד התחתון בולטים עורקי העלה ולאורך העורק הראשי מזדקרים קוצים קטנים. מתחת לבסיס הפטוטרת יוצא קוץ מאונקל גדול הפונה אחורה.
פטל קדוש פורח כחצי שנה, מאפריל עד ספטמבר. הפרחים דו מיניים, צבעם לרוב ורוד, לעיתים סגול או לבן. קוטרם 2 ס"מ, והם ערוכים בקבוצות בחיק עלה או בראש ענף. ענפי התפרחת לבידים, שערותיהם מהודקות. הפרח ורדרד, טיפוסי לורדניים, כמו בתפוח, אגס, שזיף: עלי הגביע 5, נטויים אחורה, אינם נושרים לאחר ההפריהוהם מהווים בסיס לפרי. עלי כותרת 5, מפורדים, מקומטים, מפותלים או גלוניים או ששפותיהם גלולות אחורה. הם נושרים אחרי ההפריה. האבקנים רבים, ורודים. השחלה עילית, בנויה מעלי שחלה רבים מפורדים. הפרחים מואבקים בעיקר על-ידי דבורת הדבש, גם על-ידי דבורים גדולות (דבורת העץ, בומבוס) וחרקים אחרים. הפרי מקובץ, כלומר הוא מתפתח מעליים רבים היושבים על מצעית קמורה, והוא בנוי מהרבה יחידות חד-זרעיות. הפרי מבשיל בחודשים אוגוסט–ספטמבר. צבעו משתנה מירוק לאדום, ובהבשילו צבעו סגול–שחור מבריק. עם ההבשלה עולה ריכוז הסוכר בפרי והוא מושך אליו ציפורים הנזונות מהפרי (וגם מטיילים מלקטי-מזון). בקיבת הציפור מעוכלים החלקים העסיסיים, בעוד שהזרעים יוצאים שלמים בלשלשת. דרך נוספת להפצת הצמח היא ברביה אל-מינית, באמצעות קנה-שורש או ענפים. ענף הנוגע בקרקע או במים משתרש ויכול לגדול כיחידה עצמאית.
פטל קדוש נפוץ ברוב אזורי הארץ מהצפון ועד פלשת. הוא גדל לאורך גדות נחלים, בביצות ובאדמות כבדות שעומדים בהן מים למשך זמן רב. הוא צומח גם לאורך תעלות שניטשו, שנים רבות אחרי שיבשו בהן המים.
תפוצתו העולמית משתרעת בארצות שסביב הים התיכון, באירופה ובמזרח התיכון.
במסורת היהודית והנוצרית מיוחס הפטל הקדוש לסנה הבוער, ומכאן שמו "קדוש". המנזר בסנטה קתרינה בסיני נקרא מנזר הסנה הבוער, ובגינתו מטפחים את הפטל בתור סנה. שימושי הצמח רבים: מהענפים הגמישים קולעים סלים; מן הפירות המתוקים רוקחים סירופ ומרקחות; משרה מהצמח משמשת לטיפול רפואי בכיבים, טחורים, דלקת ושיעול; טוב גם להמסת אבני-כליה, נגד כוויות, סכרת, שלשול והשתנת-יתר. הערבים מכנים את הצמח בשם "עוליק", כי ענפיו עם הקוצים המאונקלים משמשים כדי לדוג עלוקות מהגרון.
בסוג 250 מינים, רובם גדלים באזורים ממוזגים צפוניים. תורבתו מהם מינים למאכל ולתעשיית מיץ וריבה.
ש הסבורים כי הסנה הוא שיח הפטל. (לכן הקדוש) "וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בוער באש ואיננו אוכל" (שמות ב'). ישנן פרשנויות רבות המסבירות למה דווקא הסנה והפטל… (שמות רבה) ."מה הסנה הזה עושה קוצין ועושה ורדין, כך ישראל יש בהם צדיקים ורשעים". יש גם דעות אחרות לזיהוי הסנה.
המקור: ערגה אלוני אתר צמח השדה

בתוך הסבך

בריכת עין צאברין, נקודת איגום של המים בסביבה שהובלו בתוך מנהרות והלאה לאמת המים לקיסריה. ייתכן וזו אחת מנקודות ההתחלה של האמה להרחבה ראו עזריאל זיגלמן ויהושע (שוקה) רווק (1993), "מפעלי המים הקדומים באזור נחל תנינים עליון" בתוך נקרות צורים כתב העת לחקר מערות, מס'  19 בהוצאת החברה להגנת הטבע, עמ' 27 – 43

צפונה במזרח גבעות אלונה

במעלה במערב אחת מגבעות מנשה

*****

קצה העליה

קטע המסלול:
עמק נחל דליה,
לאורך המדרון הצפוני
של הר חורשן
וטיפוס אל פסגת ההר

******

הברוש בנחל דליה

ממשיכים הלאה

מיד חצייה ראשונה של נחל דליה מכיוון דרום לצפון. בהמשך תהייה עוד חצייה

העליה לאחר חציית נחל דליה

המאסף עבר….

העליה לאחר חציית נחל דליה

דומה לעבר חצייה שניה של נחל דליה

*****

חצייה שניה של יובל של נחל דליה, מכיוון צפון לדרום. נראה שהשם שבמפה הוא עין חג אז יתכן וזה נחל חג.

ענת מוכיחה את יכולותיה והן רבות….

****

*****

בוצין מפורץ – משפחת הלועניתיים השם העממי נר דוד (כפי שיסופר בהמשך). זהו צמח דו-שנתי זקוף, גובהו עשוי להגיע עד 1.5 מ'. בשנתו הראשונה הוא מוציא רק עלים בשושנת, והם ירוקים במשך כל הקיץ. בשנתו השניה הוא מעלה עמוד-תפרחת מסועף כמנורה (יש המציעים אותו, ולא רק את המרווה, כצמח ששימש דגם למנורת בית-המקדש). עליו התחתונים גדולים (אורכם 30 ס"מ ויותר), ביציים, מפורצים, גלוניים, פטוטרתם רחבה או חסרה. עלי הגבעול קטנים יותר, סורחים (בסיסם יוצר כנפיים לאורך הגבעול). בחוף הים גדל טיפוס שגבעוליו שרועים. הגבעולים והעלים מכוסים שערות מסועפות (כוכביות) אפורות–צהבהבות, בלתי נעימות למגע ומסוכנות לעיניים.
בוצין מפורץ פורח באביב ובקיץ, מאפריל עד נובמבר, בעיקר ביוני–יולי. הגביע קצר, אורכו 3 מ"מ. הכותרת גלגלית, קוטרה עד 2.55 ס"מ. חמשת עלי-הכותרת פרושים, כמעט סימטריים, מאוחים בבסיסיהם. זיריהם של חמשת האבקנים שעירים מאוד, שערותיהן ארגמניות. אין צוף, הפרח מואבק על-ידי דבורים אוספות-אבקה. הפרי הלקט כדורי קטן, קצר מהגביע העוטף אותו. בוצין מפורץ שכיח מאוד, והוא אולי השכיח במיני הבוצין בארץ, ותפוצתו רחבה ביותר. הוא גדל במגוון בתי-גידול, הן טבעיים והן מלווי-אדם, ובקרקעות שונות. שכיח במיוחד בצידי דרכים, במעזבות ובריכוזי אשפה. גדל כמעט בכל אזורי הארץ, פרט לדרום הנגב ולמרומי החרמון, אך במיוחד בתחום הים-תיכוני, בהרים ובשפלת החוף של צפון הארץ ומרכזה.  לפרחים תכונה מיוחדת ומוזרה: אם פוגעים באחד מעלי הכותרת, נושרים כל העלים כאחד.
ברפואה העממית משתמשים במשרה שלו דוקא לריפוי מחלות-עיניים, וכן לפגעי-עור, אך מזהירים לסננה היטב. עוד על פולקלור ורפואה עממית של הבוצין ר' בספרו של אמוץ דפני "פרחים, סגולות ואגדות" ע' 42. בסוג בוצין 350 מינים, בארץ 16. בוצין משמעו נר (בארמית), והשם מדמה את הפרח הצהוב, הנישא על גבעול זקוף, לשלהבת נר.
הצמח במקורות – בימי קדם היו מכינים מעלי הבוצין היבשים פתילות להדלקת מנורות השמן.  יש המפרשים כי הבוצין הוא פתילת המדבר המוזכרת במשנה בתור צמח שאין להדליק בו נרות שבת, כנראה מחשש לנזק לעיניים.  "אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן.. ולא בפתילת המדבר" (מסכת שבת, ב', א')
עלי הצמח השעירים עלולים לגרום לדלקות ואף לעיוורון (מכאן השם הערבי עוורון). זרעי הצמח אף הם רעילים.  השם – בוצין – פירושו נר בארמית ("בוצין נהורא" פירושו נר למאור), ומקורו תלמודי. שם זה ניתן לבוצין על שום פרחיו שצבעם צהוב עז וצורת התפרחת מזכירה מנורה.
יש אומרים כי צורת המנורה שהייתה במשכן ובבית המקדש, ונאמר עליה "כפתור ופרח, כפתור" … דומה למבנה הבוצין.
הסקירה באדיבות משה כץ שציטט וסיכם מהאתר צמח השדה

הפסקת מישמש

המישמש הוא עץ נשיר, ומוצאו כנראה בסין. זה אלפי שנים הוא ידוע בתרבות יפן וסין. משם נפוץ למרכז אסיה, לארמניה, וממנה במאה הראשונה לארצות האימפריה הרומית, שם היה ידוע בשם ארמניאקה, ומכאן שמו המדעי.
המישמש נפוץ כיום כגידול מטע מסחרי ברוב הארצות שאקלימן ממוזג, ובחלק ניכר מהמדינות שאקלימן סובטרופי. הסחר הבינלאומי במישמש נעשה בעיקר במוצריו: שימורים, פרי מיובש וריבות.
בארץ ישראל לא חדל גידול עצי מישמש בכל הדורות. בכפרי הערבים בארץ היו נפוצים אלפי עצים מזנים מקומיים, כמו לוזי, חמאוי, או בלדי. רובם מבשיל מוקדם מאוד, טעמם טוב וגם הגלעין שבהם ראוי למאכל, אבל פריים קטן ומתקלקל מהר ויבולם מועט, במידה שאינה מצדיקה את גידולם במשק חקלאי מודרני.
מאז שנות החמישים ניטעו אלפי דונמים של מישמש מזן המצטיין ביבוליו ובפריו הגדול, הזן רעננה, שאינו אלא הזן הספרדי קאנינו. פריו מוצק, מתוק-חמצמץ, והוא מתאים מאוד גם לשימורי לפתנים, ובמידת-מה גם לייבוש. גלעינו מר ואינו ראוי למאכל. הפרי מבשיל מאמצע מאי עד סוף יוני, בהתאם לאזור.
בשנות השמונים והתשעים ניסוי לאקלם עשרות זנים מחו"ל, אבל מעטים מאוד הצליחו. לכן, מסוף שנות התשעים קיימת תוכנית טיפוח בארץ, ופירותיה יורגשו בשוק בשנות האלפיים.
קוטפים את הפירות לאחר שהבשילו על העץ וקיבלו צבע תרוג, כאשר רק אז מקבל הפרי את מלוא מתיקותו וטעמו. הפרי נשמר 4-3 שבועות בקירור ב0- מ"צ וימים אחדים במקרר ביתי. המישמש מצטיין בשיעור רב של קרוטין, שהופך בגוף לוויטמין A, וכן הוא עשיר באשלגן. הפרי מתאים לא רק למאכל טרי, כי אם גם לייבוש – גם ביתי – להכנת ריבות ומרקחות מעולות, לאפייה ולהכנת משקאות שונים. בעולם נפוץ מאוד ייצור מישמשים מיובשים ולפתן משומר, וכן מרבים לייצר קמרדין או לדר – יריעות שהוכנו מעיסת מישמש מיובשת בשמש. במטבח האתני נוהגים להוסיף את המישמשים המיובשים למאכלי קדרה, בעיקר עם בשר כבש, המעדנים את התבשיל, מוסיפים לו מתיקות וסמיכות. נוהגים למלא את חצאי המישמשים המיובשים במליות שונות, מתוקות ומלוחות, ולהגישם קרים או חמים.
המקור מועצת הצמחים

****

בדרך מערבה למול בת שלמה

דרומה לעבר הר חורשן

מטעי המשמש למול החורש הטבעי

קטע המסלול במעלה הר חורשן

*****

מטפסים מעט על דופן ההר בין עצי החורש הטבעי, הים תיכוני

 

אזורי החורש הים תיכוני

חברת הצומח מתפתחת בהדרגה; כל חברה משנה את תנאי בית הגידול ופותחת אותו לכניסתה של החברה הבאה. התפתחות זו נקראת סוקצסיה, והיא מתקיימת בכל בית גידול. החברה האחרונה בשלבי ההתפתחות, בה אין יותר שינויים בתנאי בית הגידול, והיא נשארת קבועה נקראת חברת הקלימקס. התפתחות החורש באזור הים-תיכוני מתוארת בארבעה שלבים עיקריים, שביניהם יכולים לבוא לעיתים שלבי משנה.
1. בָּתָה  שהיא תצורת צומח בה שולטת בשטח חברת צמחים שיחניים נמוכים (עד כ-50 ס"מ), יחד עם צמחים עשבוניים; גאופיטים (צמחים בעלי אבר אגירה תת-קרקעי), המיקריפטופיטים, צמחי שושנת ועשבוניים חד שנתיים. חלק ניכר מהשיחים בתצורה זו משירים את עליהם בקיץ או מחליפים את עליהם בין החורף לקיץ. התנהגות זו, מסייעת להם להתמודד עם החום והיובש השוררים בקיץ באזורים אלו.
2. גרִיגָה היא תצורה פתוחה, בה שולטים שיחים מעוצים קטנים בגובה שבין 50 ל-150 ס"מ, בדרך כלל בעלי עלים נוקשים, יחד עם צמחים נמוכים יותר – בני שיח הדומים בתכונותיהם לשיחים הגדולים יותר, וצמחים עשבוניים. תצורה דומה מאוד לגריגה היא הנקראת טומיירס (tomillares) מצויה בעיקר בספרד, נשלטת בעיקר על ידי בת קורנית.
3. יער פתוח, הנקרא גם יער פארק, הוא תצורה של עצים נמוכים בעלי גזע בודד, מפוזרים יחסית בשטח. בשטחים שבין העצים צומחים שיחים נמוכים ועשבוניים. תצורה זו אינה שלב הכרחי בהתפתחות החורש הים-תיכוני, ופעמים רבות עוברת תצורת הצומח משלב הגריגה לחורש, מבלי להתפתח ליער פארק.
4. חורש – תצורה צפופה של עצים קטנים (עד כ-4 מטר), מרובי גזעים, בעלי עלים קשים, יחד עם שיחים גבוהים ונמוכים – קשי עלים גם הם, עשבוניים שונים ומטפסים. בתצורה זו, מעורבות זו בזו שכבות הצומח, ואיפיונן לא מוגדר. בתנאים מסוימים, יכול החורש להתפתח ליער – תצורה של עצים גבוהים יחסית, צפופים, ובעלי גזע יחיד.
מקור, הרחבה והפניות 

בעליה לעבר הדופן הצפוני של הר חורשן

*****

הטיפוס במעלה הר חורשן

הפסקה בסיבוב…

אתנחתא לפני המשך הטיפוס לפסגת הר חורשן

זמן הדיווח

ראש הר חורשן

באר ללשם

אבן הריחיים במורד הצפוני של הר חורשן

קטע המסלול:
מערב גבעות אלונה
ועמק נחל תנינים

*****

דומה חזרה בינות הכרמים ועצי החורש

הפסקת אוכל והפעם מחפשים שזיפים

גן אהוד שנבנה לזכר אהוד אפרתי שנהרג בעזה באוקטובר 2007 במהלך שירות מילואים. הגן שנבנה על ידי משפחתו מזכרון יעקב העוסקת בחקלאות. מיקום הגן נקבע במקום בחורשת עצי אלון הצופה אל הכרמים והשדות, שטחים חקלאים שאליהם היה מחובר אהוד שהיה אגרונום בהכשרתו. המקום הוכשר שיהיה נעים והשהייה בו תהייה נוחה. במקום הותקנו שירותים וברזיות, ספסלי עץ וכסאות נדנדה, משחקים לילדים, מתקני מנגל, שולחנות פיקניק ואפילו מתקנים להחזקת אופניים.

מבסוטים….

אלון מצוי משרידי חורש אלונה שרובו נכרת בימי מלחמת העולם הראשונה

בירידה לעבר עמק נחל תנינים

עין אביאל….מה קרה מוטי?

מבסוטים…

נחל תנינים מבט לכיוון מזרח מעל סוללת הסכר

עצירה לשיחת עבודה….

*****

שיח אברהם בגדת נחל תנינים – שיח אברהם שיח מסועף של גדות-נחלים, גובהו 2 מ'. גדל הן בנחלים הזורמים כל השנה, והן בכאלה הזורמים רק בחורף. ניכר בנקל לפי עליו המאוצבעים: העלה כפני, מחולק ל-5–7 אונות אזמליות צרות וארוכות, מפורדות, היוצאות מנקודה אחת. העלים נגדיים. העלה לביד בצידו התחתון,ירוק כהה בצידו העליון. השיח עומד בשלכת-חורף, ואז אפשר לזהותו לפי אשכולות פירותיו היבשים. פורח בקיץ, מיוני עד ספטמבר, ומשמש צמח-דבש חשוב בעונה יבשה זו. הכותרתדו-שפתנית, צבעה סגול, אורכה 8 מ"מ. הכותרת בולטת מתוך גביע פעמוני, ו–4 האבקנים בולטים מתוך הכותרת. התפרחת יפה, והיא אחת הסיבות לשימוש בצמח בגינות-נוי. הפרי בית-גלעין כדורי קטן, יבש וריחני. מענפיו קולעים סלים, ופירותיו משמשים תבלין. מן הזרעים הפיקו בעבר חומר, שהאמינו כי הוא מפחית את המשיכה המינית. שמו כרוך בנסיון לזהותו עם הסבך שנאחז בו האייל בפרשת עקידת יצחק. במסורת הנוצרית הוא מסמל כנראה את ישו, "שֶׂה האלוהים", שהקריב עצמו כדי להציל את האנושות. במסורת הערבית הוא מסמל את התום.
גדל בבתי-גידול מתאימים בכל חלקי הארץ פרט למדבר הקיצוני. שיח-אברהם מחלק את הנוף עם הרדוף הנחלים, לא ברור בדיוק איך: בנחל כזיב גדל בעיקר שיח-אברהם, ומעט מאוד הרדוף; בנחל בצת משגשג ההרדוף בכל עוזו, ומעט מאוד שיח-אברהם.  מין נוסף, שיח-אברהם קיפח, דומה לו מאוד, מעט גבוה יותר, גדל ליד מים אך ורק בבקעת הכנרת ובבקעת החולה, וקשה להבדיל ביניהם.  ברפואה העממית הוא משמש נגד כאב-ראש, כאבי פרקים, כאב-בטן והרעלות. הוא טוב גם לחיזוק שורשי השיער ולשיפור הראייה.  בסוג 250 מינים, בארץ 2.
הצמח ידוע כבר מימי קדם כמדכא את היצר המיני וכסמל לצניעות. נשים ביוון העתיקה פזרו ענפים מהצמח לשמר את צניעותן. לפי פליניוס, חוקר הטבע הרומי, פירות הצמח הם סמל לנאמנות והונחו על מיטותיהן של החיילים שיצאו לקרב. נזירים באירופה, בימי הביניים, השתמשו בפירות שיח אברהם להשקטת היצר וכתחליף לפלפל והצמח כונה, בהתאם, "פלפל הנזירים". הפירות אכן מכילים חומרים המשפיעים על מערכת הרבייה של האדם והוא נמצא בשימוש נרחב ברפואת העשבים החל מהסדרת אורח נשים וכלה בהגברת שפיעת החלב והסדרת מערכת העיכול. שמו המדעי של הצמח הוא:Vitex angus castus , יש הסוברים שהפירוש הוא "צמח החיים של השה התמים" ( =vitaחיים,angus =שה , castus =צנוע ). זאת מאחר ומי שיאכל מהצמח יהיה "תמים כשה". מקור אחר טוען ששם הסוג נובע מהשורש "" vieo שמשמעו לארוג או לקשור, על שום השימוש בענפים הצעירים למעשי קליעה.
יש הכותבים שהשם העברי מקורו באגדה שזה השיח בו הסתבך האייל במעשה העקדה ולפי אחרים התיר הצמח את שרה מעקרותה. השם "אילן אברהם" מופיע במקורותינו כבר במאה ה -13.  השיח מרובה פרחים עתירי צוף ומשמש מקור חשוב לדבורים ופרפרים העטים עליו בשמחה בעונה מיעוטת פרחים זו. למרות שבית גידולו המקורי הוא גדות נחלים, הצמח בעל דרישות צנועות ומשמש לשיקום דרכים ומצליח היטב בגינות.
המקור

מוטי מחפש את התות האוזבקי

 

*******

סוף דבר

היה זה טיול נהדר
מבית היוצר של איל אופק
מזג אוויר היה נפלא, נפלא.
הקרירות הנעימה הייתה מענגת. 

 

*******

כרגיל, בטיולים שכאלה,
גם זה היה ארוך בזמן
הוא נמשך שבע וחצי שעות
מתוכן למעלה משלוש שעות עצירות.

********

במסלול עלינו וירדנו הרבה בהתאם לטופוגרפיה,
חצינו נחלים בהם נותרו מים,
עברנו בחורש הטבעי
ובין מטעי הפרי
במטעים "התכבדנו" בשאריות הקטיף
מישמשים, נקטרינןת, אפרסקים,
שזיפים ותות אוזבסקי
הכל היה בטעם גן עדן.
בסוף חששנו שמא הגזמנו

.

*********

בסיום הטיול התארחנו לקפה ושיחה
בחצר ביתו של  אביק שוורצברג 
(הממונה על התיירות במוא"ז אלונה)
שוחחנו מעט קידום תיירות אופניים
בישראל בכלל ובפארק אלונה בפרט.

************

*********