ביום שישי (15/1/2016) לאחר דחייה של שבוע בגלל גשם, חזרנו לטייל ברמות מנשה והפעם בחלק הצפון מערבי שלהם ומשם המשכנו לכתף כרמל.

 

היינו קבוצה של עשרה חברים אוהבי הארץ שהטיול באופנים הוא אמצעי נהדר להכיר אותה. הקבוצה כללה את איל אופק (עמיקם) שהוביל והדריך את הטיול בכישרון רב ובחן, אופיר בר (יקנעם מושבה), טל (מגל), לוי אבנון (חמדיה), ארז בלשאי (תל מונד), רובי שבת (קריית אונו), יונה בקלצ'וק (גני תקוה), יואב מלין (יד בנימין), שרון בן חיים ואני (מבשרת ציון).

 

את הטיול התחלנו במושב עמיקם, דרך נחל דליה טיפסנו להר חורשן ודרכו ודרך השלוחות מדרום מערב לו הגענו לכתף הכרמל בה רכבנו בתחילה בזיכרון יעקב ובהמשך לאורך רמת הנדיב. חזרנו לעמיקם דרך שולי בקעת הנדיב וגבעות חורש אלונה.

 

מסלול הטיול כלל ארבעה חלקים שיוצגו להלן בפירוט.

 

החלק הראשון של מסלול הטיול מוצג במפה להלן.

 

את הטיול התחלנו במושב עמיקם שנמצא בתחום המועצה האזורית אלונה ועליהם נכתב כבר בדף הטיול הקודם.

יצאנו לעבר חלקו הצפוני של המושב וטיפסנו לעבר השלוחה שבמדרונות המערביים נמצאים עיי היישוב הערבי ח' צאברין שהתקיים במקום עד מלחמת העצמאות.

הכפר ח' צאברין ישב על שתי גדותיו של ואדי אל-תין, שהוא אחד מיובליו של נחל תנינים. הכפר כונה בפי הצלבנים סאבארים. בסמוך לו היתה באר בנויה גדולה, וסופר שממנה נלקחו המים עבור האקוודוקט של קיסריה. בסוף המאה ה-19 חיו כ-600 אנשים בכפר בבתי אבן ובוץ ובשנים 1944-45 חיו בכפר 1,670 מוסלמים ו-30 נוצרים. אדמות הכפר השתרעו על 25,307 דונם, בכפר נבנה בית-ספר יסודי לבנים והיו בתחומו מספר ואדיות ומעיינות אשר סיפקו מים. בני הכפר עסקו בעיקר בחקלאות ובגידול בעלי-חיים, וגידלו דגנים, ירקות וזיתים.
את כפר זה כבשו יחידות אצ"ל ב-12 במאי 1948, בשלהי קרב משמר העמק וטרם הקרב ולאחריו תושבי הכפר נמלטו. זמן קצר לאחר מכן נהרס הכפר. על אדמות הכפר, מצפון-מזרח לאתר הכפר נבנה בשנת 1949 קיבוץ רמות מנשה ועל אדמות הכפר כקילומטר מדרום לו נבנה מושב עמיקם בשנת 1950. מקור והרחבה באתר זוכרות.

 

טיפסנו מגובה 100 מ' במעלה השלוחה בכיוון כללי צפון מזרח על דרך הצמודה למכלאת בקר. כלבי השמירה ליוו אותנו בנביחות עד קצה התחום הגדר. משם טיפסנו דרך המדרון הדרומי של הכיפה הידועה בשם נ.ג. 186.

 

העליה לעבר פסגת הגבעה הייתה תלולה ורק בודדים, הצעירים, החזקים והמיומנים הצליחו לרכוב את כל העליה. אני רכבתי אולי מחצית הדרך ואת המחצית השניה עליתי ברגל.

 

המאמץ היה שווה. נ.ג. 186 היא תצפית נהדרת לכל 360 מעלות וניתן לראות בה למרחק רב.

 

בתצפית זו נפגשנו לראשונה עם עץ אלון התבור שילווה אותנו כמעט לכל אורך המסלול

 

לאחר שסיימנו את התצפית במקום ירדנו בזהירות מהכיפה חזרה אל הדרך הראשית ממנו עלינו אליה.

 

המשכנו מזרחה בדרך הראשית, גלשנו בה והתחברנו לדרך המוביל.

 

ירדנו לעבר נחל דליה. רכבנו מזרחה חצינו במעבר תחתי מתחת לקטע 18 של כביש 6 וגם עליו נכתב בדף טיול קודם. טיפסנו אל השלוחה המפרידה בין נחל דליה ובין נחל שלף. מהשלוחה גלשנו לעבר עין מחוללים בנחל שלף למרגלות אתר קיבוץ רמות מנשה.

עין מחוללים שנמצא בנחל שלף ושופע כל ימות השנה קיבל את שמו מפסטיבלי המחולות שהתקיימו באמפי של קיבוץ דליה שבנחל דליה החל משנת שנת 1944. בסוף שנות השישים של המאה הקודמת ידע הפסטיבל העממי את שעותיו היפות, כשלא פחות מ-60 אלף איש התקבצו אל הקיבוץ כדי לחולל, או כדי לצפות בלהקות המחול שהגיעו לשם מכל רחבי הארץ. בספטמבר 2014 במלאות שבעים שנה לכנס המחולות, התקיימה במקום חגיגת ריקודי העם. המטרה הייתה לנסות לשחזר את הימים הגדולים של הפסטיבל.

 

חצינו בזהירות את אפיק הנחל בשולי הבריכה שבו.

המים ברפיק הנחל אינם עמוקים ועם קצת רצון ניתן היה לחצות אותם ברכיבה כפי שהדגים לנו אופיר בר.

לאחר חציית הנחל אי אפשר היה לוותר על תמונה קבוצתית מול המים. המראה והשתקפות מושלמים!

 

 

המשכנו במורד נחל שלף על דרך המוביל הארצי וחלפנו על פני הקצה המערבי של אחת מארבע מנהרות המוביל הארצי שנקראת מנהרת מנשה ב'.

בחלקו הצפוני של מוביל הארצי ישנן ארבע מנהרות והן ממזרח למערב אלה הבאות: מנהרת יעקב (נקראת גם מנהרת עילבון) שהיא חלק מהתוואי הפתוח של המוביל הזורם בתעלה מנחל צלמון עד מאגר אשכול; מנהרת שימרון החוצה את רכס הרי נצרת לעבר עמק יזרעאל; מנהרה מנשה א' שאורכה 6,380 מ', הקצה המזרחי של נמצא בנחל גחר בין הקיבוצים משמר העמק והזורע, כ- 2 ק"מ מדרום לכביש חיפה מגידו. ופתחה המערבי ליד נחל דליה באדמות הקיבוץ רמות מנשה; מנהרת מנשה ב' הנמצאת כ- 2 ק"מ  מדרום- מערב  למנהרת  מנשה א' והתוואי שלה הוא עובר מתחת לקיבוץ רמות מנשה, אורכה כ-360 מ' ותחילתה באזור שבו משנה המובל הסגור את כיוונו מצפון מזרח-דרום מערב, לכיוון צפון – דרום. ממנהרה זו ממשיכים המים את זרימתם הלאה דרומה לעבר ראש העין בצינור הטמון בקרקע.

 

המשכנו בדרך המוביל וחצינו שוב את גשר כביש 6 ופנינו לאפיק נחל דליה. רכבנו מערבה לעבר זוג הברושים הגדלים בו. הברוש הצפוני נחשב לעץ ברוש בקוטר הגדול בארץ.

 

עזבנו את אפיק נחל דליה והתחלנו לטפס לעבר הר חורשן וכאן החל הקטע השני של מסלול הטיול מרביתו בתוך עצי החורש.

שמורת הר חורשן משתרעת על הר חורשן שפסגתו היא בגובה כ-180 מ' ובשלוחות הסמוכות לו וגודלה כ-1,500 דונם. הר חורשן הוא הפינה הצפון מערבית של רמת מנשה והמדרון הצפוני שלו לעבר נחל דליה תלול. המסלע בו הוא של גיר קרטוני שהוא רך יותר מהגיר בכרמל. לכן, אזור השמורה מאופיין בנוף של גבעות מעוגלות בעלות שיפועים מתונים. שמורת הר חורשן עשירה בצומח וחורש סבוך המשתרע הרבה מעבר לגבולות השמורה. החלק המזרחי של הר חורשן נטוע והחלק הדרומי והמערבי החורש הוא טבעי. בין עצי החורש בולטים אלון המצוי שהוא עץ או שיח ירוק עד ומהווה מרכיב מרכזי בצמחייה הים תיכונית בארץ ישראל ופרטים עתיקים שלו קיימים בקרבת מקומות קדושים ברחבי הארץ וגם אלון התבור שגם הוא משתייך לקבוצת האלונים הנשירים. אלון תבור עץ גדול (עשוי להגיע לגובה 10 מטרים ומעלה), בעל נוף רחב וגזע מרכזי המשיל את עליו בחורף. בחורש הר חורשן נכללים גם עצי אלה לסוגיו ליבנה רפואי, חרוב, אשחר, קטלב מצוי ועוד. בעונת הפריחה שבחורף רבים הם הפרחים החד שנתיים שהבולטת היא הכלנית.

 

חורש אלוני התבור היה מקום אידאלי להפסקת שתיה ומנוחה קצרה מהטיפוס עד אז.

אחרי ההפסקה של חצי שעה המשכנו ברכיבה בתחילה לכיוון מערב מערב ובהמשך לכיוון דרום בתוך החורש המסומן במפה יערות אלונה.

בהמשך הדרך נפתח לנו "חלון" גדול דרכו יכולנו לצפות לכיוון היישוב זכרון יעקב וסביבתו ובעצם עד הים.

 

היה זה מקום ראוי להנציח את שני "הנפילים" של הקבוצה שרון בן חיים ויונה בקלצ'וק שאני (1.9 מ') נמוך לידם.

 

בהמשך טיפסנו אל הרמה הקטנה ושם התפתח דיון מעניין על סוגי הבקר לבשר.

 

המשכנו הלאה וחצינו את הרמה לכיוון דרום

לוי אבנון ביקש להתעכב עוד מעט ולהנציח את הביקור שלו במקום. אי אפשר היה לסרב.

המשכנו בחורש מעל חרבת טאטא בה נמצאים שרידי חווה חקלאית מהתקופה הביזנטית. עברנו בתוך מטע נשירים וזה המראה בתוכו.

המשכנו הלאה מערבה והאלונים איתנו

 

המסע בתוך החורש הסתיים בגלישה מערבה במדרון המערבי של שלוחות הר חורשן לעבר זכרון יעקב ובעצם עזבנו בהדרגה את רמות מנשה.

הגענו לגן ירון 

גן ירון נקרא ‬על שם ירון אמיתי ז"ל נפל ב13 באוגוסט 2006 ערב הפסקת האש במלחמת לבנון השנייה, בגיל 45. ירון התנדב והצטרף לחבריו כחובש קרבי בחטיבה הצפונית של הצנחנים. השאיר אחריו אישה ושלושה ילדים. טקס הנחת אבן הפינה לגן התקיים ב-2 באוקטובר 2007 בנוכחות מאות מתושבי המושבה ואורחים רבים והיה אירוע מרגש.

בגן ירון ישנם משחקי חברה וחשיבה מקסימים המבוססים על סלעים ואבנים  מהטבע.

לאחר ביקור בגן ירון המשכנו מערבה ונכנסנו לתוך השטח הבנוי של זיכרון יעקב ומכאן החל הקטע השלישי של מסלול הטיול. בקטע מסלול זה עברנו למעשה לטייל מרמות מנשה בכתף הכרמל.

כתף הכרמל הידועה בשם רמת הנדיב היא החלק הנמוך רכס דרום הכרמל הקרוי גם הכרמל הנמוך והמהווה את אחד משני חלקי הכרמל (האחר הכרמל הגבוהה). רכס דרום הכרמל הוא אזור בעל אופי גבנוני שגובהו נע בין 140 מ' ל-200 מ' המבוסס על על ציר קמר בקו דרום – צפון מזיכרון יעקב בדרום עד לעין הוד בצפון כמוצג במפה. המסלע בגוש זה בניגוד לרמות מנשה, הוא של גיר קשה ודולומיטים מתקופת הקנומן העליון. הקרקע  היא טרה-רוסה.
הקצה הדרומי ביותר של כתף הכרמל נקרא חותם הכרמל. במזרח משתפלת רמת כתף הכרמל אל בקעה פוריה הנקראת בקעת הנדיב ובה שפע כרמים. במערב כתף הכרמל מסתיימת במצוק תלול.

 

רוב המסלול בכתף הכרמל היה ברוב מעגלי כמוצג במפה.

רכיבה בתחילה הייה לאורך רחובה הראשי של זיכרון יעקב (כביש 652)  עד לכניסה למתחם גני הנדיב.

מתחם גני הנדיב הידוע גם בשמות יד הנדיב וגני הברון הוא אחד מפארקי הטבע המסודרים והמטופחים בארץ, שהוקם סביב חלקת הקבר של הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד. משפחת רוטשילד דואגת לטיפוח המקום ומממנת את פתיחת הגנים לקהל הרחב במשך כל השנה, ללא תשלום. גודלו של פארק זה 70 דונם. הגנים מוקפים על ידי שטח פתוח של כ-5,000 דונם, שבילים רבים חוצים אותו לאורכו ולרוחבו, ויוצרים עשרות מסלולי טיול.
קצת היסטוריה – בפברואר 1914, סייר הברון בנימין (אדמונד) דה רוטשילד בכתף הכרמל והביע את רצונו להיטמן למנוחת עולם ב"סלע". בשנת 1936 יזם מר ג'יימס דה רוטשילד את הקמת הגנים הנוכחיים. ההר, המוכר בשמו אום אל עלק, נבחר להיות, האתר שבו יינטעו הגנים, בשל יופיו ובשל מיקומו הגיאוגרפי בין מושבות הברון בשומרון ממזרח (בנימינה, פרדס חנה וגבעת עדה), ואלו שעל חוף הים התיכון ממערב (זכרון יעקב ועתלית). ארבעה עשר ממיטב אדריכלי הארץ הוזמנו להגיש הצעותיהם לתכנון הפרויקט, שהיה אמור לכלול את האלמנטים הבאים: מערת קבר חצובה בסלע, בנויה באיכות גבוהה שתבטיח עמידות, וסביבה גן ופארק יפים ואסתטיים למראה, שפרחים יפרחו בהם כל עונות השנה. האדריכל אוריאל (אוטו) שילר זכה בתחרות והזמין את אדריכל הגנים שלמה ווינברג (ארן) חבר קיבוץ יגור, להשתתף בבחירת הרכבי הצומח השונים ומיקומם בגן. הקמת גני הזיכרון החלה בשנת 1938, אבל עד שנת 1948 לא חלה התקדמות רבה בגלל אירועי המלחמה. אחרי קום המדינה הושלמו התכניות והעבודה החלה שוב. חברת "סולל בונה" מחיפה ובנותיה נשכרו כקבלנים הראשיים. רק אבן וחומרי בניין ארצישראליים שימשו בבנייה. את הפסלים בגן עיצבו רודה וישראל טראוב מזכרון יעקב. העבודה הושלמה לבסוף בשנת  1954, ואז נערכו הסידורים הדרושים להעלאת עצמותיהם של הברון והברונית לקבורה מחדש. הברון ורעייתו נקברו בגני רמת הנדיב באפריל 1954 בטקס ממלכתי. שמו של אתר הזיכרון הוסב, בתוקף חוק שנתקבל, מאום אל עלק, ל"רמת הנדיב."
גני רמת הנדיב מהווים מוקד משיכה למטיילים ולתיירים. באזור הגנים מצויים מסלולי טיול ואתרים ארכאולוגיים. לאורך המסלול שזורים גנים לפי נושאים: גן המפלים, גן הוורדים, גן הדקלים, גן האירוסים וגן הריחות. כמו כן, בגן ישנו אמפיתיאטרון בו נערכים קונצרטים בקיץ.
הרמה עוטה ברובה צומח וחורש ים תיכוני נמוך וביניהם בולטות חורשות של אורנים וברושים. בחורף ובאביב, השדות והחורשים שמסביב לפארק שופעים פריחה.
מקור והרחבה אתר יד הנדיב.

לאחר שחלפנו על פני הכניסה למתחם גני הנדיב המשכנו בכיוון דרום והגענו לחרבת עקב.

חורבת עקב (או בשמה הערבי ’חִרבת מנסור אל-עקב’) היא מהאתרים הארכיאולוגים הראשונים שנחפרו ברמת הנדיב בראשותו של פרופ’ יזהר הירשפלד ז"ל ממחצית שנות ה-80'. עם סיום החפירות הארכיאולוגיות נערכו במקום עבודות לשחזור (חלקי) של הממצאים ובעיקר לשימורם. הממצאים בחורבת עקב נחלקים לשלוש תקופות עיקריות: התקופה הרומית הקדומה, התקופה הביזנטית וימי הביניים. בתקופה הרומית הייתה במקום חווה חקלאית מבוצרת, שככל הנראה ישבו בה יהודים והעדות לכך היא המִקווה שנמצא בחלק הצפוני של המבנה. על פי הסימנים האתר ננטש סמוך לזמן של כישלון המרד הגדול וחורבן ירושלים, בשנת 70 לספירה. אי-אפשר לקבוע בוודאות אם בתקופה הביזנטית (בין המאה החמישית למאה השביעית לספירה) ישבו כאן יהודים. המתקנים החקלאיים היו גדולים ומפותחים מאוד, וכך גם שטח החווה. הייתה גת גדולה לייצור יין, וכנראה הייתה גת נוספת בשימוש. על פי גודלם של הגתות ובורות האיסוף נראה שלייצור היין השתמשו בכלים מכאניים (משקולות לחץ) וכך ייצרו כמות גדולה מאוד של יין. נוסף על כך נמצאו בית בד ובורות לאיסוף מי-גשמים. על פי גודלן של הגתות, אפשר לדמיין את השדות סביב מכוסים בכרמי ענבים ובעצי זית, לראות את עשרות בהמות המשא עולות מן השדות הסמוכים עמוסי ענבים לדריכה בגת. סמוך לקשת המשוחזרת יש קיר ובו חורים המיועדים לקשירת בהמות המשא. לצורך המחשה, חלק זה של האתר הוא כמו מה שנראה בימינו מגרש חניה גדול של מפעל שבו חונות משאיות הממתינות לטעינה של מוצרים המיועדים לאספקה. האתר היה מעין מפעל גדול לאספקת מזון. קיסריה השכנה הייתה בתקופה זו עיר נמל גדולה ומאוכלסת מאוד, ממנה יצאו סחורות בעיקר לרומא. בנוסף לסחורות לייצוא גם העיר עצמה זקוקה לאספקת מזון. חורבת עקב הייתה אחד מהיישובים החקלאיים שסיפקו מזון לעיר הגדולה קיסריה וגם ייצרה סחורות שנשלחו מהנמל. עיקר הייצוא היה שמן זית ויין. בעת ההיא נחשבו מוצרים אלה שיוצרו באזורנו ובארץ ישראל בכלל לאיכותיים ביותר והיה להם ביקוש רב. עם הכיבוש המוסלמי במאה השביעית לספירה נפסק המסחר ביין. על-פי הסימנים ננטש המקום. בימי הביניים שימש המקום ושרידי המבנים כמשכן עונתי ארעי לחקלאים ולרועי צאן. יש עדות כתובה משנת 1873. בשנה זו ביקרו במקום חוקרים של האגודה הבריטית לחקר ארץ-ישראל (Palestine Exploration Foundation). הם תיארו מבנה ובו שתי קשתות המשמש רועי צאן. מקור

 

ליד חרבת עקב עצרנו בתצפית המרהיבה לחוף הכרמל, חוף השרון ובקעת הנדיב. גם התבוננו בגת העגולה במקום.

לאחר ביקור בתצפית המשכנו הלאה. ביציאה מהמתחם התחיל להתפתח (איך אפשר שלא!) ויכוח פוליטי. שאיל קטע אותו שלא יתפתח ויעכב את הטיול.

 

מחרבת עקב גלשנו בכיוון דרום מזרח במדרון ובעצם בחותם הכרמל. עברנו מעל המחציבה המשוקמת שמצפון לבנימינה.

 

בקצה הירידה עקפנו את פארק זבוטינסקי – שוני. בגלל הזמן הקצר לא נכנסנו אליו ולכן לא נרחיב אודותיו. תהייה בעתיד הזדמנות נוספת.

מתחם מבצר שוני שימש בתקופת המנדט הבריטי כבסיס ההדרכה המרכזי של האצ"ל. כיום, בנוסף על הפארק עצמו המשמש כאתר נופש פעיל, פועלים במקום מוזיאון לוחמי האצ"ל בתוך מבנה מהתקופה העות'מאנית, מוזיאון אחיעם לפיסול הכולל פסלי אבן, אורכסטרה ותיאטרון מהתקופה הרומית מהמאה השלישית לספירה, מוזיאון לתולדות ההתיישבות הבית"רית ומוזיאון ארכאולוגי.

 

הגענו לכביש 652 בין זכרון יעקב ובין בנימינה והמשכנו לרכוב לכיוון צפון בשביל אופניים חדש הצמוד אליו עד לתל צור – יישוב 'חומה ומגדל' שנשכח.

 

עקפנו את מתחם בית הספר התיכון וטיפסנו במדרון לעבר עין צור בו נמצאים שרידי בית מרחץ ואמת מים מקומית מתקופת בית שני.

 

לאחר הביקור במתחם עין צור ירדנו במדרון חזרה וחצינו את כביש 652 ומכאן החל הקטע הרביעי של מסלול הטיול כמוצג במפה.

 

לאחר חציית כביש 652 רכבנו בשוליים הצפון מערביים של בקעת הנדיב הנושקים לכתף הכרמל. רכבנו בין כרמי הגפן בשלכת. התקדמנו והגענו למתחם גן אהוד הצופה אל הכרמים והשדות בבקעה.

גן אהוד שנבנה לזכר אהוד אפרתי שנהרג בעזה באוקטובר 2007 במהלך שירות מילואים. הגן שנבנה על ידי משפחתו מזכרון יעקב העוסקת בחקלאות. מיקום הגן נקבע במקום בחורשת עצי אלון הצופה אל הכרמים והשדות, שטחים חקלאים שאליהם היה מחובר אהוד שהיה אגרונום בהכשרתו. המקום הוכשר שיהיה נעים והשהייה בו תהייה נוחה. במקום הותקנו שירותים וברזיות, ספסלי עץ וכסאות נדנדה, משחקים לילדים, מתקני מנגל, שולחנות פיקניק ואפילו מתקנים להחזקת אופניים.

 

מגן אהוד המשכנו לרכוב בכיוון מזרח בשולי המטעים בדרך הצמודה לדופן הדרומית של שמורת בוריקה. הגענו לנחל סנונית שהוא אחד היובלים של נחל תנינים היורד מהר חורשן והתחלנו לרכב בו לכיוון צפון מרחק של כ-2 ק"מ. למעשה הקפנו את אחת השלוחות מצד מערב לצד מזרח. התחלנו לגלוש לעבר סעיף בקעת הנדיב בה נמצא המושב עמיקם.

הגענו למתחם מיי קדם ועל הכביש רכבנו עד למושב עמיקם ושם הסתיים הטיול שנמשך למעלה משש שעות.

 

טיילנו במערב רמות מנשה, דרך נחל דליה טיפסנו להר חורשן ודרכו הגענו לכתף הכרמל בתחילה לזיכרון יעקב ובהמשך לרמת הנדיב. חזרנו דרך שולי בקעת הנדיב וחורש אלונה. המסלול ראוי וכדאי לבצע אותו בשלמות או חלקים רבים ממנו.

 

בסכום הטיול אפשר לומר שהטיול היה מעניין ומגוון שהתקיים במזג אוויר מושלם. היה לנו בטיול הרבה ירוק על הקרקע והרבה כחול בשמים וכמובן מראות יפים כפי שהאזור מכיל ומציע ועל כך ניתן ללמוד מעט התמונות שהוצגו בדף ואלה הנוספות המצויות בגלריה המצורפת.

 

היינו בטיול חבורה מלוכדת ומגובשת ושוב חבל שלא היו איתנו נשים. את הקבוצה הוביל בכשרון ובחן איל אופק שמכיר את האזור ואת השבילים וידע להתוות מסלול המתאים לכולם. על כך הודינו לו בסיום ברוחב לב. אין ספק שנמשיך לטייל איתו.