לטיול זה יצאנו רז גורן, תני גזית ואני ביום שלישי (12/7/2016). את הרעיון והתכנית לטיול זה רקמנו רז גורן ואני כמה ימים לפני. בשיחה הוא אמר לי שביום זה הוא יהיה בחופש. הוא שאל אם יתאים לי שנצא ביחד לטיול. הסכמתי. לנוכח מגבלות הזמן חשבתי שכדאי שנטייל באזור קרוב למקום מגוריו, לאזור פחות מוכר. שוחחנו והצעתי לו את המסגרת הכללית למסלול באזור שרציתי שנהייה בו ואת המקומות שחשבתי כדאי שנעבור בהם. אחרי כמה שעות רז שלח לי את הצעת המסלול שהכין על בסיס היכרות חלק מהשטח. התלהבתי מהרעיון שנרקם. בערב פנה אלי תני גזית וכך כתב: בשבוע הבא מיום שני אני בחופש . באם יש לך איזה תכנון לרכיבה שאני יכול להשתלב ולהצטרף אליך , אשמח מאוד". בלי לחשוב פעמיים הצעתי לו להצטרף. הוא נענה.

 

זה היה מסלול הטיול

 

אזור הטיול

מסלול היה באזור מעניין מעניין רווי תוכן דרכו למדנו על משבצת ארץ שאני חושב (אפשר אפילו לומר בטוח) שאינה ידועה ואינה מטוילת בכלל וברכיבה באופניים בפרט ומשתרעת במזרח השרון ובמורדות הנמוכים ביותר של מערב השומרון.

.

 

אזור הטיול נמצא בשני צדדיו של כביש 6 מצפון לכביש 57.

 

אזור הטיול נמצא בשוליים המזרחיים של השרון מצפון לעיר טול כרם

 

עיון גאוגרפי מדוקדק יותר מצביע על כך שחלק ניכר מאזור הטיול היה במרזבת השרון שהיא רצועה האורך המזרחית לאורכו של השרון (האמצעית היא גבעות החול והמערבית היא רכסי הכורכר והאבוסים ביניהם).

 

המרזבה מכוסה בחולות האדומים ובאדמות סחף כבדות – בחלקן אדמות טרה רוסה, שמקורן בסחף נחלים. גובה פני המרזבה נע בין 60-25 מ' ויש לה שיפוע מתון לכיוון מערב המשפר את תנאי הניקוז. הגבול בין גבעות החול האדום ובין המרזבה אינו בולט ולעתים יש עירוב של קרקעות לאורך קו החיבור. באזור המגע עם ההרים קיימות מניפות סחף המביאות גם חלוקי נחל וחצץ. בקטעים המערביים יותר מכוסים החלוקים ושברי האבנים בקרקעות ובחולות. פוריותן של אדמות המרזבה והעובדה שלא נוצרו בהן ביצות הביאו לעיבוד אינטנסיבי מאוד של השטח לאורך הדורות. בתקופות היסטוריות מסוימות היה השטח שלמרגלות ההרים, מרכזו של היישוב וציר מעבר חשוב בין צפון הארץ ודרומה. כאן עברה דרך הים ולכאן גלשו יישובי הבת של אזור ההר במאות הקודמות.

 

אזור הטיול עבר בשני קטעים בקצוות אגני הניקוז של נחל אלכסנדר ונחל חדרה.

 

בהיבט היישובי אזור הטיול משתרע בתחום המזרחי של המועצה אזורית עמק חפר ובתחום המועצה המקומית זמר המאגדת ארבעה כפרים ערביים ועליה נרחיב בהמשך.

 

אזור הטיול היה אזור ספר הסמוך לקו שביתת הנשק עם ירדן במשך שני עשורים, בין מלחמת העצמאות ובין מלחמת ששת הימים.

 

 

 

אחרי מלחמת ששת הימים היה זה אזור מעבר לעבר השומרון. בתחילת העשור הקודם, בימי האינתיפאדה השניה נבנתה בו גדר הביטחון שנקראת גדר ההפרדה.

 

המסלול, קטעיו, המקומות והנקודות לאורכו

את הטיול התחלנו בשולי מגרש חניה נעול סמוך למרכז המסחרי בצומת הכניסה לניצני עוז בכביש 57 .

 "ניצני עוז" המושב נמצא בתחום המועצה האזורית לב השרון עוסק בחקלאות והענפים המובילים: רפתות, לולים, חממות פרחים, ייצור שמן זית וגידולי ירקות. יישוב ממוקם בצמוד לטול כרם והקו הירוק – קו הגבול הישן בין ישראל לירדן שנקבע בהסכמי שביתת הנשק בשנת 1949 והתקיים עד מלחמת ששת הימים ולכן ספג עד אז פגיעות קשות והסתננויות. ממזרח ליישוב ממוקם מחלף ניצני עוז שעל כביש 6, גדר ההפרדה ואזור תעשייה ניצני שלום. המושב הוקם בשנת 1951 כהיאחזות נח"ל.  שמו של המושב סמלי ומציין גבורה ועוז. לגרעין הוצעו מספר נקודות התיישבות שונות הממוקמות באזורי גבול ברחבי הארץ, הם בחרו דווקא בנקודת התיישבות זו. כי בסיורם באזור הם גילו שיח עגבניות עמוס בעגבניות, גדל פרא והופתעו לטובה, הם הבינו כי אם שיח הצליח עגבניות להצמיח באדמה לא מעובדת – זה סימן שהאזור טוב לגידולי החקלאות. בשנת 1953 הצטרפו לגרעין הקט שתי קבוצות עולים חדשים מתוניסיה שהגיעו מהמושבים פתחיה וצרופה. זו הייתה תוספת משמעותית לגרעין שהחל את דרכו כמושב לכל דבר. 

כביש 57 הוא כביש ארצי רוחבי המוביל מנתניה בשרון לאזור טול כרם, מערב השומרון ושכם ועד גשר אדם בבקעת הירדן. הכביש קיים באורכו המלא לפחות מתקופת המנדט הבריטי וחלקים ממנו אף ישנים יותר. מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 הכביש חולק לשלושה קטעים נפרדים, האחד מנתניה ועד מחלף ניצני עוז בכביש 6, השני משם ועד מחסום צה"ל בבקעות שבמזרח השומרון, והשלישי משם ועד לגשר אדם. תוואי הכביש ההיסטורי שבין ניצני עוז לבין בקעות עובר דרך טול כרם ושכם ונמצא ברובו בשטחי A או B של הרשות הפלסטינית. הוא אינו מסומן עוד ככביש 57, וחלות בו מגבלות תנועה שונות. בעקבות האינתיפאדה השנייה ובניית גדר ההפרדה נחסם קטע הכביש בגדר בסמוך לנקודת הכניסה לאזור תעשייה ניצני שלום, והוא נותק מחלקו המזרחי שהמשיך לטול כרם. נכון ל־2016 במקום מתאפשרת כניסת ערבים-ישראלים בלבד לטול כרם, אך אין מתאפשרת יציאה.
תוואי הכביש המערבי היה ועדין "המותניים הצרות" של המדינה, שכן אורכו כ-15 קילומטר ממרכז נתניה ועד ניצני עוז ומבואות טול כרם, שם, כאמור, עבר הגבול עם ירדן עד מלחמת ששת הימים. בעקבות מלחמת העצמאות נקטע הכביש בנקודת הגבול, וחולק לכביש ישראלי קצר בין נתניה לקו הירוק, וכביש ירדני בין טול כרם לשכם וגשר אדם. במלחמת ששת הימים נכבש חלקו המזרחי של הכביש, ששימש כציר התקדמות של חטיבה 5 מהשרון לעבר השומרון, והכביש עבר לשליטה ישראלית מלאה. כיום חלק זה של הכביש הוא דו מסלולי. לקראת פתיחת כביש 6, החליטה הממשלה בשנת 2001 על הרחבת הכביש לדו מסלולי וסלילת כביש עוקף לכפר יונה שיחליף את התוואי הנוכחי המפריד בין רובה של כפר יונה לשכונה צפונית קטנה. בעוד שהכביש הורחב לדו-מסלולי, סלילת הכביש העוקף התעכבה. עד היום טרם הסתיים תכנונו וסלילתו דורגה כבעלת חשיבות נמוכה יחסית.

.

 הנקודה הראשונה בה עברנו נמצאה בסמוך למקום ההתכנסות והייתה אנדרטה לזכר נופלי חטיבה 5 בקרבות מלחמת ששת הימים במערב השומרון .

 

שני הקטעים הראשונים של מסלול הטיול נראים, לכאורה, לא הגיוניים, חלק מהמסלול היה בצד הכביש האזורי הראשי (כביש 5714) ובנוסף קו המסלול היה זיג זג. הסיבה לכך נובעת מהאילוצים שהכתיבו גדרות היישובים יד חנה ובת חפר שהכניסה אליהם הייתה אפשרית רק דרך השער המרכזי שלהם וגם כביש 6 שהחצייה שלו הייתה אפשרית על גבי הגשר של כביש הנ"ל.

 

זה היה הקטע הראשון של המסלול שהמוקד שלו היה סיבוב ביישוב יד חנה

 

חצינו את צומת ניצני עוז ורכבנו לצד כביש 5714 מאות מטרים ירדנו ממנו. כבר בתחילה חצינו מכשול שהיה תעלה בה עובר יובל, ללא שם המתנקז לנחל אלכסנדר. המשכנו מזרחה בדרך במטע אבוקדו עוד מאות מטרים.

 

פנינו צפונה והגענו לקצה הדרום מערבי של יד חנה ושם יש שער. אבל הוא היה סגור. נאלצנו לרכב מערבה חזרה לכביש.

 

רכבנו צפונה בצד הכביש ונכנסנו בשער הכניסה ליד חנה שתולדותיו מעניינות ביותר.

 

יד חנה היום הוא כפר שיתופי קהילתי הנמצא בתחום המועצה אזורית בעמק חפר. מאז היווסדו ועד 2005 היה קיבוץ. הקיבוץ נוסד בשנת 1950 כאחד מקיבוצי הספר הקדמיים מול הקו הירוק.  הקיבוץ הוקם על-ידי חברי גרעין "אף-על-פי" שכלל ניצולי שואה מהונגריה שהתארגנו במסגרת הקיבוץ המאוחד. הקיבוץ נקרא על שם חנה סנש – ילידת הונגריה הייתה לוחמת ומשוררת יהודייה, מצנחני היישוב, שהתנדבה לשרת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה נגד גרמניה הנאצית. צנחה לשטח הונגריה הכבושה, נתפסה, נחקרה בעינויים והוצאה להורג.
המחלוקות בין חברי הקיבוץ, במחצית הראשונה של החמישים, מספר שנים לאחר הקמתו קרעו אותם. המחלוקות נבעו ממשפט הרופאים היהודים בברית המועצות, משפטי פראג (ובהם משפטו של בכיר מפ"ם מרדכי אורן, שהורשע בריגול לטובת הציונות על-ידי שלטונות צ'כוסלובקיה הקומוניסטית) ועמדת ישראל ביחס לגוש המזרחי. הרוב ביניהם – כ-120 חברים לערך – הלכו יחד עם סנה, הצטרפו לסיעה שהקים, 'מפלגת השמאל הסוציאליסטי', ולבסוף הצטרפו עמו למפלגה הקומוניסטית. כך קיבל יד חנה את הכינוי ה"קיבוץ הקומוניסטי היחידי". בהמשך השנים מאז ביד חנה נקלטו גרעיני נח"ל של ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי (בנק"י).
מיעוט מהחברים נשאר נאמן לקיבוץ המאוחד שהיה חלק מתנועת אחדות העבודה ופרש. הם הקימו בסמיכות את היישוב 'יד חנה סנש מאוחד. קיבוץ זה לא החזיק מעמד ובשנת 1972 ועל מקומו נבנה כשנע עשורים מאוחר יותר היישוב בת חפר.
בעניין זה כדאי להזכיר את ספרה של כרמית גיא מסע ליד חנה (עם עובד, 1992), זה הוא ספר אוטוביוגרפי המתאר את הרקע וההשלכות שהיו לפילוג בקיבוץ יד חנה בראשית שנות ה-50. כרמית גיא נולדה בגבעת חיים להורים ניצולי שואה יוצאי הונגריה. חודשים אחדים אחרי לידתה עברה המשפחה לקיבוץ יד חנה שהוריה נמנו עם מייסדיו. גדלה והתחנכה ביד חנה עד 1965, מועד בו עברה לבת ים.
בשנת 2005 חל שינו נוסף. ביד חנה נקלטו 30 משפחות של מפונים מצפון השומרון וחבל עזה (רובם מחומש). מאז סיווג היישוב שונה מקיבוץ לכפר שיתופי קהילתי ושם האגודה השיתופית שונה ל"יד חנה-חומש". ב-2010 היישוב התרחב עד ל-300 משפחות.

 

רכבנו לאורכו של היישוב יד חנה ובחלק המזרחי בקרנו אנדרטה קטנה המקדשת לזכרו של אברהם ג'ורי שנפילתו היה אירוע מכונן בתולדות המפלגה הקומוניסטית הישראלית

 

 

ביום שלישי, 8 בדצמבר 1964, עורערה השלווה בשדות קיבוץ יד-חנה. אברהם ג'ורי, חייל נח"ל בן 20, שמע ירייה והגיע בבהילות לבדוק מה אירע לחבר הקיבוץ, טרקטוריסט בשם ישי שוסטר, שיצא לזריעה בשדה הכרוב של הקיבוץ, ואשר עליו שמר חייל נח"ל אחר בן-מחזורו של ג'ורי, נעים ירמיהו. מעט לפני שנשמעה הירייה, נופפו אל עבר הטרקטוריסט שני לגיונרים ירדנים חמושים, ששהו מעבר לגבול. זמן קצר אחר כך, נורה נעים הנחל"אי. עשר דקות אחרי שתיים בצהריים נשמע ירייה נוספת. ג'ורי, שנחלץ להגיע למקום יחד עם שוטרי משמר הגבול, נורה אף הוא בבטנו על-ידי צלף ירדני מטול כרם השכנה ליד-חנה – וקרס ארצה. כעבור שעות מספר נקבע ממותו בבית-החולים 'מאיר' בכפר-סבא.

 

בשנת 1949, והוא בן חמש בלבד, עלה אברהם ג'ורי לישראל ממצרים. כבר כשלמד בתיכון 'אורט' המקומי בחולון, שם התגורר עם משפחתו הגדולה ברחוב הנרייטה סאלד אשר בעיר, הצטרף לתנועת הנוער המפלגתית של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). כאשר הגיעה שעתו להתגייס לצה"ל, הצטרף אל גרעין הנח"ל של בנק"י אשר עשה בקיבוץ יד-חנה, יחד עם הנחל"אי אפרים סנה, הבן של מנהיג המפלגה משה סנה, לימים שר וחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה. הוא הצטרף חיש-מהר למזכירות המשק כמכונאי ויצא לאבטח את עובדי השדה ביד-חנה, ובייחוד הטרקטוריסטים.

 

 

אברהם ג'ורי, כאמור, הובא אתמול למנוחות בבית הקברות הצבאי שבקריית-שאול ולווייתו נערכה בטקס צבאי מלא. קברו נכרה בשורת הקברים של חללי ההתקפה הסורית זמן קצר לפני כן. הלווייתו של ג'ורי ביטאה אולי יותר מכל את האנומליה הישראלית של אותן שנים: חיילי מג"ב וצה"ל לצד חברי הכנסת של מק"י, ובהם ח"כ תופיק טובי, חברים יהודים במפלגה וחברי ערבים מיישובי המשולש ומנצרת, קיבוצניקים מיד-חנה ועירוניים נאמני ד"ר משה  סנה. בטקס ההלוויה יחידת צה"ל ירתה שלוש אלומות-אש ומשלחות סניפי הנוער שרו את האינטרנציונל ואת 'התקווה'". בעקבות ההלוויה נודע כי יחידת הנח"ל שהוצבה ביד-חנה הוקמה כתוצאה מהסכמה בין מנהיג מק"י, ח"כ ד"ר משה סנה, לבין סגן שר הביטחון, שמעון פרס, שתכליתה הייתה הסדרת שירותם הצבאי של חברי תנועת הנוער של המפלגה, בנק"י. ההסכם ביניהם נחתם בשנת 1961, וכעבור שנה יצא מן הכוח אל הפועל. הידיעה על כך ומותו של ג'ורי האיץ את הפילוג במק"י ביוני 1965 בין הרוב היהודי בהנהגת משה סנה שהקים את מק"י (מפלגה קומינסטית ישראלית) לבין הרוב הערבי ועמו קומץ יהודים בראשות מאיר וילנר ותופיק טובי שהקים את רק"ח (רשימה קומינסטית חדשה). להרחבה על האירוע

 

בביקור באתר התרשמנו לרעה מהעליבות של המקום וליבנו נחמץ. חזרנו ורכבנו אל לשער היישוב כדי לצאת ממנו. בדרך יכולנו להתרשם משיירי תקופת הקמתו של הקיבוץ שעומדים בניגוד לדמותו ומראה חלק מהיישוב היום.  נדמה שמייסדי הקיבוץ מתהפכים בקברם אם יודעים איזה תהפוכות עבר המקום!

 

 

יצאנו מיד חנה. שוב רכבנו לצד הכביש. חצינו את הגשר מעל נחל שכם. ירדנו מהכביש ורכבנו לעבר נחל שכם.

 

 

נחל שכם הוא נחל הזורם בשומרון, ואחד מיובליו העיקריים של נחל אלכסנדר  . ראשיתובאזור העיר שכם בין הר גריזים והר עיבל ומכאן שמו. אל הנחל חוברים יובלים נוספים המנקזים את האזור שמצפון מערב לשכם, עד לסילת א-ד'אהר. הנחל זורם בבקעה רחבה משכם מערבה ועד רמין, שם הוא מתחתר במעבר צר עד ענבתא, שכיוונו צפון מערב. לאחר מכן שב הנחל לזרום מערבה עד לנור א-שמס, שם מגיע הנחל למישור. הנחל חולף מצפון לטול כרם ומדרום לשוויכה, חוצה את גדר ההפרדה מדרום לבת חפר, ונשפך לנחל אלכסנדר ממזרח לגן יאשיה. אורכו מראשיתו ועד לנקודת החיבור עם נחל אלכסנדר כ-30 ק"מ.

במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 הנחל זוהם במי שפכים מאזור שכם וטול כרם, כולל פסולת תעשייתית של בתי בד, והיה גורם הזיהום המרכזי של נחל אלכסנדר. בשנת 1996 יזמה המועצה האזורית עמק חפר בשיתוף פעולה עם עיריית טול כרם, קק"ל והמשרד להגנת הסביבה פרויקט לשיקומו. הוקם מתקן לטיהור שפכים בסמוך לבת חפר, שמטהר את מרבית השפכים (מט"ש יד חנה). במהלך שנת 2012 פונו מאפיק הנחל כ-75,000 קוב בוצה מזוהמת ופסולת על ידי יחידת תיאום פעולות הממשלה בשטחים של משרד הביטחון.

לאחר המעבר תחת לכביש 6 הגענו למפל נחל שכם המשופע באפיק הנחל וחמישה מטרים גובהו .נפילת המיים מתקיימת רוב חודשי השנה (למעט מס' שבועות בימי החורף). המפל נוצר באופן מלאכותי כתוצאה ממאבק ציבורי מוצלח של תושבי בת חפר להנמכת תוואי כביש 6.

הגענו לקצה הדרך מול שער נעול של היישוב בת חפר המתחבר לגשר מתכת מעל נחל שכם. הגשר מיועד להולכי רגל ורוכבי אופנים ומחבר בשביל פנימי את יד חנה עם בת חפר ומכאן שמו יב"ש – יד חנה- בת חפר – שכם. בין הגדרות יכולנו לראות את פאתי טול כרם.

חזרנו מערבה. חצינו שוב המעבר מתחת לגשר כביש 6 דרכו הגענו לגדר בת חפר. עלינו בדרך עפר ובהמשך על שרידי כביש אספלט והתחברנו לכביש 5714.

עלינו על גשר כביש 5714 העובר מעל כביש 6.

עלינו על הגשר כדי להגיע לכניסה ליישוב בת חפר.

רכבנו מרחק קצר ונכנסנו בשערי היישוב בת חפר.

בת חפר הוא היישוב הגדול ביישובי המועצה אזורית עמק חפר. הישוב נוסד ועלה על הקרקע בשנת תשנ"ה (1995) במסגרת תוכנית "יישובי הכוכבים", שהוביל ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון. הישוב אוכלס על ידי עשר המשפחות הראשונות ביום ט"ו באב תשנ"ו, 31.07.1996. כיום מתגוררות בישוב כ- 1,350 משפחות, שהם כ- 6000 נפש, כולם בבתים צמודי קרקע. בת חפר ממוקם כ- 15 ק"מ (בקו אווירי) מזרחית לנתניה, ומשתרעת לאורך חומת ההפרדה, בצידו המערבי של הקו הירוק ההיסטורי, על שטח של כ- 950 דונם. צורת היישוב נראית מהאוויר כמעין "שופר", שבמרכזו המבנים הקהילתיים והצבורים. נקודת שיא הגובה בישוב (נ.טריג 870) מתנשאת לרום של 60.3 מטר מעל פני הים. מצפון מתוחם הישוב על ידי השטח בו היו מטעי האבוקדו של  קיבוץ בחן (המקום מיועד נכון להיום להרחבת הישוב), ממערב על ידי כביש חוצה ישראל (כביש 6), מדרום על ידי נחל שכם, וממזרח על ידי חומת ההפרדה, בתוואי הקו הירוק.

רחובות בת חפר מסודרים על פי האות הראשונה של שמם, מ- א' ועד ח' ומצפון לדרום.

השם בת חפר הוא רעיון של עמוס דגני, ראש המועצה דאז, שחשב על שם מתאים לישוב החדש "כבת של עמק חפר", וכך עלה במוחו הרעיון לקרוא לישוב "בת חפר". שם זה עבר את אישור הכנסת. עד שנתקבל האישור הרשמי במסמכים הממשלתיים הרשמיים, נקראה בת חפר בשם סוכו להלן. השם בת חפר אומנם  סמלי, אך בעל זיקה מובהקת להיותו של הישוב שוכן במזרח עמק חפר, סמוך לאזור נחלתן ההיסטורית של בנות חפר, נינות מנשה בן יוסף, בנחלת מנשה: "מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה הן  בנות צלופחד בן חפר בן מנשה בן יוסף בן יעקב, ומכאן שמו. וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף… מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה… אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר… תְּנָה לָנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ ("במידבר", כז, א-ד).

בת חפר נבנה מערבית ובצמוד לקו הירוק, כאמור, במקום בו שכן קודם לכן קיבוץ "יד חנה סנש", שנפרד כמה שנים קודם לכן מקיבוץ האם שלו, יד חנה, תוך כדי מחלוקת אידיאולוגית עזה. "יד חנה סנש" לא הצליח לשרוד זמן רב, והתפרק סופית בשנת 1972. בת חפר הוקם כחלק מתוכנית ישובי הכוכבים של אריאל שרון, על שרידי קיבוץ "יד חנה סנש", ומבנה מועדון הנוער של היום – הוא המבנה היחיד ששרד מאותה תקופה. תחילה נקרא בת חפר על ידי הגורמים הממשלתיים – משרד השיכון ומנהל מקרקעי ישראל – בשם סוכו (ענף של אילן), בעקבות שם הישוב הקדום "שוכה", ממנו בא אנטיגונוס איש סוכו, מאנשי "כנסת גדולה". השם נבע מהעובדה, שיש חוקרים המזהים את מיקומה של שוכה בשמו של הכפר הערבי שוויכה, השוכן כ 1000 מטרים מזרחית לבת חפר, מעברו של הקו הירוק. עם פירוק "יד חנה סנש" הועברו אדמותיה לרשות קיבוץ "רגבים", כך שבת חפר הוקם בעצם על אדמות קיבוץ "רגבים". בת חפר החלה לעלות על הקרקע בשנת תשנ"ה 1995, לאחר שמספר חברות קבלניות זכו במכרזים להיות  חברות משכנות מטעם משרד השיכון, ונכנסו לעבודות הקמת תשע מתחמי שכונות. השכונה העשירית נבנתה כשכונת "בנה ביתך", כאשר רבים מתושביה היו "בנים ממשיכים", בני ישובי עמק חפר הוותיקים. במקביל לחברות הקבלניות, נבנו בישוב התשתיות והפיתוח. הישוב בנוי על שטח מישורי, השדרות והרחובות הראשיים בישוב מצופים אספלט, וכל האזורים הפנימיים מרוצפים באבנים משתלבות (רחובות הולנדים). בישוב כ- 100 דונם שטחי נוי ציבוריים, ובתוכם פזורים מספר גינות ומתקני שעשועים לילדים. בנוסף, קיים בישוב פארק ענק בן כ – 110 דונם, המשתרע לאורך הגדר המערבית, בסמוך לכביש 6, ובתוכו אמפי תיאטרון, מגרש גלגליות, מתקני כושר ומשחקים. צביון הישוב הוא חילוני, כאשר כ-10% מהאוכלוסייה הנה בעלת צביון דתי. שני הצבורים חיים בהרמוניה יוצאת דופן.

במהלך התקופה בה נבנתה החומה והמעבר היה חופשי מכיוון טול-כרם ושוויכה, סבלה בת חפר מפריצות וגניבות כלי רכב רבים.. העקבות, רובן ככולן, הוליכו מזרחה. בעקבות מאורעות "מנהרת הכותל", ספטמבר 1996, ראש המועצה דאז, נחום איצקוביץ, לחץ על מערכת הביטחון להשלים את חומת ההפרדה. כך, כבר בשנת 1996, הושלמה בבת חפר אחת משתי חומות ההפרדה הראשונות בארץ. החומה נמתחה לאורך כ-1.7 ק"מ, על תוואי הקו הירוק, מול הכפר הערבי-פלסטיני הגדול שוויכה. עם השלמת הגדר והחומה, חל מפנה משמעותי לטובה, רמת הביטחון עלתה, ונפסקו הגניבות והפריצות כמעט באופן מוחלט. במאורעות 2000 (האינתיפאדה השנייה) התגלתה חומת ההפרדה כהכרחית, והייתה חיונית ביותר להמשך התנהלות החיים השלווים בישוב. לאחר מאורעות 2000, הוארכה החומה בעוד כ 500 מטר ובשנת 2006 הוגבהה לכל אורכה. כיום מהווה החומה חלק מגדר ההפרדה הארצית.

עם שיפור המצב הביטחוני, לאחר מבצע "חומת מגן", החל בבת חפר גל ביקושים גבוה מאד לבתים. מחירי הבתים בישוב האמירו באופן משמעותי, בת חפר הפכה למקום מגורים איכותי ומבוקש מאוד, וכיום הביקוש לבתים בישוב עולה עשרת מונים על ההיצע. תקופת המאורעות, כמו גם המאבק המוצלח לצמצום ההשפעות של כביש 6, שהביא להנמכת תוואי הכביש  באופן משמעותי, גיבשו את קהילת בת חפר ותרמו באופן משמעותי לקשר בין התושבים. מעז יצא מתוק. השפעת כביש 6 על הישוב חיובית ביותר, ובת חפר, השוכנת סמוך למחלף ניצני עוז, הפכה נגישה וקרובה יותר לכל מקום בארץ. בשנים האחרונות הולכת ותופסת בת חפר את מקומה כבירת עמק חפר, והיא ידועה כישוב ששוררת בו אווירה מצוינת לצמיחת משפחות באווירה קהילתית, ירוקה ואכפתית, וכאחד הישובים הקהילתיים האיכותיים בישראל. עקב הצרכים והביקוש החיצוני ההולך וגובר, שוקדים פרנסי הישוב כיום על תוכניות ההרחבה לבת חפר, וקידום בניית הבריכה והמרכז המסחרי.

נכנסנו לתוך בת חפר ורכבנו לעבר "פארק דרך ארץ", שהוקם על ידי חברת "חוצה ישראל" להנאת תושבי המקום. הם שינו את את שמו לפארק "אגדשא". הפארק משתרע לאורך חלקו המערבי של הישוב. אורכו כמעט 2 ק"מ והוא חוצץ בין כביש 6 לבת חפר.

במהלך ינואר בחורף  2013 הנחל נסתם בחלק בו חוצה את חומת ההפרדה, כתוצאה מסחף וחקלאות, כך שהחל להיווצר אגם מצידה המזרחי של חומת ההפרדה (ששימשה כסכר), מה שלבסוף ערער את יסודותיה ומוטט אותה וכך גל "צונאמי" גרם להצפות בתים רבות ולנזק רב לרכוש בחלקה הדרומי של בת חפר.  ההצפות הובילו לאירוע בו טבעו למוות שתי נשים פלסטיניות באזור טול כרם.

זה היה תוואי המסלול שלנו בבת חפר. חזרנו לכניסה של היישוב דרך אמפי של בת חפר בו יש תצפית נוף יפה על בת חפר ומערב השומרון. אומרים שבמים בהירים ניתן לראות את הפסגה הגבוה בשומרון- פסגת הר עיבל במזרח (940 מ' )ואת מגדל אשכול – של אוניברסיטת חיפה בצפון מערב.

 

יצאנו מבת חפר. שוב רכבנו קטע קצר על הכביש. ירדנו לשדה בצידו. התקדמנו צפונה עד הדרך בשולי השדה לצד הגדה הדרומית של נחל בחן שאף הוא חלק מאגן הניקוז של נחל אלכסנדר.

 

פנינו ימינה לכיוון מזרח ומכאן החל קטע המסלול שכלל שני חלקים אחד ממערב לכביש 574 ושני ממערב לו.

 

 

הדרך בה רכבנו הייתה מתחת לגבעות עליהן משתרע קבוץ בחן. 

קיבוץ בחן נמצא בתחום המועצה אזורית עמק חפר נוסד בשנת 1954 על ידי גרעין נח"ל של תנועת הנוער היהודית הציונית "החלוץ למרחב" של יוצאי ארגנטינה. הקיבוץ נקרא בשם הסמלי – בחן, שפירושו מגדל תצפית (מוזכר במקורות בישעיהו פרק כ"ח פסוק טז: "לכן, כה אמר אדני יהוה, הנני יסד בציון, אבן; אבן בחן פנת יקרת, מוסד מוסד–המאמין, לא יחיש."), וזאת על שום הגבעה (תל בחן) אשר היוותה מקום תצפית בימי מלחמת העצמאות גבעה "משלט 82". גבעה זו מתנשאת לגובה של 82 מטר מעל פני הים, צופה על כל עמק חפר ומישור החוף במערב ועל צפון השומרון במזרח. בקיבוץ בחן מתגוררים כ-400 איש, אישה, זקן וטף חברי קיבוץ ותושבים. כביש 6 הפך את המיקום האטרקטיבי של קיבוץ בחן לאטרקטיבי אף יותר, גם לפני סלילת כביש 6 זמן הנסיעה מקיבוץ בחן לתל אביב היה כ-40 דקות (תלוי במועד – כ-45 ק"מ למרכז תל אביב), כ-40 דקות נסיעה מקיבוץ בחן לחיפה וכשעת נסיעה מקיבוץ בחן לירושלים, כיום בעזרת כביש 6 זמני הנסיעה מתקצרים אף יותר. בשנים האחרונות עבר הקיבוץ שינויים ותהליכים רבים והיה ל"קיבוץ מתחדש". חברי הקיבוץ קיבלו עצמאות כלכלית וענפי המשק הופרטו או נסגרו. בוצע "שיוך דירות" לחברי הקיבוץ והרחבת הישוב הביאה עימה אוכלוסיה חדשה של משפחות צעירות שהגדילה משמעותית את מספר התושבים המתגוררים בקיבוץ בחן ובמיוחד את השכבות הצעירות. בעקבות תסבוכת כלכלית עליו ניקלע הקיבוץ מונה בשנת 2012 על ידי "רשם האגודות השיתופיות" מפרק מפעיל לקיבוץ. כיום אין "מוסדות" או בעלי תפקיד בקיבוץ ולמעשה הקיבוץ חדל להתקיים כקיבוץ אך חי ומתפתח כישוב בו קהילה משגשגת ואיכותית. את הישוב מנהל מוניציפאלית הועד המקומי ומזכירתו הממונה על ידי המועצה המקומית עמק חפר מוציאה לפועל את החלטות הועד.

 

המטרה שלנו הייתה להגיע אל מבנה קבר שיח ג'מאל א- דין הנמצא במדרונות למול הדרך. אולם בגלל הגדרות נאלצנו להקיף את הגבעה ולטפס אל מקבץ הבתים שנקרא ח' סיב. אל קבר השיח הגענו ממזרח ואלה המראות בדרך.

 

יצאנו ממתחם קבר השיך וחזרנו דרך כרם הזיתים הנמצא מדרום לגבעה עליה נמצא חרבת סיב

 

הגענו לקטע כביש סלול, כביש 574 שבעבר חיבר בין טול כרם בדרום ובין בקעה אל ערביה בצפון.

 

הכביש נחסם עם קביעת קו שביתת הנשק בשנת 1949, נפתח לאחר מלחמת ששת הימים עם ביטול הקו הירוק.

 

 

הכביש התקיים עד ראשית שנות האלפיים, עד ימי האינתיפאדה השנייה ואז נחסם שוב בעקבות בניית גדר ההפרדה.

 

כבר בעליה לעבר ח' סיב וקבר השיח ובהמשך על תוואי כביש 574 עזבנו את מרזבת השרון וטיפסנו אט אט על מורדות הנמוכות של הרי השומרון הנושקות למרזיבה. בדרך על הכביש מול בחן פנינו מזרחה והתחלנו לטפס בעליה.

 

ניצלנו את העצירה הראשונה להסדרת הנשימה לתצפית מרשימה לכיוון העיירה שוויכה הנמצאת בתחום הרשות הפלסטינית מעבר לגדר ההפרדה.

 

לאחר ההפסקה המשכנו בטיפוס בחלק השני של הגבעה

 

בקצה העליה הגענו לפאתי מרג'ה ועליו יורחב להלן.

 

כפי שניתן ללמוד מהמפות לעיל בהן הוצג הקו הירוק ובמפה למטה קטע זה של הרכיבה וזה שאחריו היה בשטח "הבטן" של הקו הירוק שנקבעה בהסכם שביתת הנשק בין ישראל ובין ירדן בשנת 1949 שכוללת את היישובים במורדות השומרון. בסיום הלחימה בחזית זו במלחמת העצמאות נוצר מצב בו קו הכוחות של צה"ל נמצא מערבית לגבול תכנית החלוקה של האו"ם וממזרחו נמצאו כוחות צבא של מדינת עיראק. במשא ומתן על הסכמי שביתת הנשק הצליחה ישראל בדרישה שקו גבול יעבור בגבעות מעל מזרח השרון וירחיב את המותניים הצרות של המדינה. להרחבה דיון על הסוגיה מדוע הקו הירוק בגוש זמר-בחן עושה בטן מזרחה

 

 

זה המסלול בו רכבנו בתחום הבטן של הקו הירוק התחומה כעת על ידי גדר ההפרדה

 

כפי שנתן לראות יש פער מסוים בין תוואי הקו הירוק ובין גדר ההפרדה שנבע מצרכים ביטחוניים טקטיים מבצעים

 

בתוך הבטן נמצאים ארבעה כפרים ערבים ימה, ביר א-סיכה, מרג'ה ואיבתאן ובשניים האחרונים עברנו. ארבעתם מאורגנים מועצה המקומית זמר וזה שטחה.

 

זמר היא מועצה מקומית בנמצאת בתחום מחוז המרכז ושטח שיפוטה משתרע על כ- 12,500 דונם. ממערב ומדרום גובלת זמר עם המועצה האזורית עמק חפר  ממזרח – גדר ההפרדה ושטחי הרשות הפלשתינאית; מצפון – בקעה אל-גרביה וג'ת. מתגוררים בה כ-6,500 נפש. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1988. שם המועצה המקומית נקבע לפי שמו של הוואדי שעובר סמוך לארבעת הכפרים – ואדי זמר (חלק מנחל חביבה) בחירת השם נעשתה כפשרה בין עמדת משרד הפנים שדרש שם עברי למועצה המקומית, לעמדת ראשי הכפרים שדרשו לקבוע שם ערבי. כיוון ששמו של הוואדי כמעט זהה בעברית ובערבית, התקבלה ההחלטה לקרוא למועצה המקומית החדשה בשמו. מועצה מקומית זו, כאמור הוקמה מאיחוד וצירוף הכפרים ימה, ביר א-סיכה, מרג'ה,  איבתאן. עד הקמת המועצה המקומית זמר השתייכו כפרים אלה למועצה האזורית עמק חפר. ארבעת הכפרים, על אף פריסתם הרחבה, מחוברים בתחום הבינוי והפיתוח, שרותי ציבור, תשתיות, מדיניות ופוליטיקה מקומית וכיו"ב. שטח המועצה המקומית זמר מורכב ברובו משטחים פתוחים (שטחים שאינם בנויים), שמרביתם משמשים או בעלי ייעוד חקלאי. כ-400 דונם בתחומי המועצה המקומית זמר נמצאים בבעלות קק"ל. רובו של שטח זה הינם מטעי זיתים שחלקם מתוחזקים ומעובדים ע"י חקלאים בחוזים מול קק"ל, וחלקם בלתי מתוחזקים.
המועצה המקומית זמר הינה הרשות המקומית הערבית הראשונה שהצטרפה למהלך המקודם בשנים האחרונות ע"י מרכז המועצות האזוריות – הכנת תכניות אב לפיתוח בר קיימא. על אף שזמר הינה מועצה מקומית ולא אזורית, כאמור, היא בעלת מאפיינים דומים מבחינת אופי ופריסת השטח הבנוי והפתוח. בנוסף, בשנים האחרונות התרחשו בזמר מספר תהליכים ומגמות, ביניהם: עליית המודעות הציבורית לנושאים סביבתיים וקיומו של ר.ק.מ.ה אשר יצר גרעין של פעילים "איכפתניקים"; הקמתה של יחידה סביבתית טייבה-זמר אשר כבר מראשיתה פועלת בשטח לצמצום מפגעים סביבתיים; וחשוב מכל – מחויבותם של ראשי המועצה (על אף שהתחלפו בתדירות גבוהה בשנה וחצי האחרונות) והעובדים לקידום הנושא לכל אורך הדרך. כל הגורמים שצוינו יצרו ביחד "מוטיבציה" לכניסה לתהליך זה, וזאת במקביל לקידומה של תכנית המתאר לישוב.

 

כאמור, בין הכפרים משתרעים כרמי זיתים, בהם פזורים פה ושם מבנים עתיקים ולצידם עצי בוסתן. הגבוה בארבעת כפרי המועצה הוא הכפר מרג'ה בו עברנו בתחילה ומפינות שונות בכפר יש תצפיות יפות לעבר השרון ולעבר סהל איבת'ן שהיא בקעה המשתרעת במוצא נחל חביבה מהשומרון, בין הכפר עתיל במזרח לקו מגל – ימה במערב. אלה המראות ברכיבה בתוך מרג'ה ואיבתין ובבקעת נחל חביבה.

 

ירדנו ממרג'ה צפונה

 

נכנסנו לתוך סהל אביתאן שהוא קטע מנחל חביבה המהווה חלק מאגן הניקוז של נחל חדרה.

 

נחל חביבה הוא כאמור, אחד מיובליו הגדולים של נחל חדרה. ראשיתו של הנחל בצפון השומרון, ואחרי שהוא יוצא למישור החוף הוא פונה צפונה ליד קיבוץ להבות חביבה, ונשפך לנחל חדרה בקרבת צומת חביבה. בנחל זורמים מים כל השנה, הן ביוב המגיע מכפרי צפון השומרון והן מעיינות קטנים המאפיינים את נחלי האזור. נחל חביבה הוזנח במשך שנים ארוכות, עד שגובשה תוכנית ליצירת ריאה ירוקה בגדת הנחל. בחלקו התחתון של הנחל פותח בשנים האחרונות פארק קטן ובו מסלול הליכה, נטיעות צעירות ושולחנות אבן להנאת המטיילים. 

 

 

בקצה הדרך הגענו לכביש 574. חצינו אותו למרגלות הפינה הדרום מזרחית של הגבעה עליה נמצא קיבוץ מגל. המשכנו מערבה בקו ישר עמק ערוץ נחל חביבה בין המטעים ובין הגדר התוחמת את קיבוץ מגל.

 

קיבוץ מגל בתחום המועצה אזורית מנשה, ומהווה את הגבול הדרומי שלה עם עמק חפר. הקיבוץ הוקם בשנת 1953 כהיאחזות נח"ל על גבעה המשקיפה על הקו הירוק והרי השומרון מעל עמק ערוץ נחל חביבה. מקור השם הסמל של הנח"ל – מגל וחרב. הקיבוץ יושב על גבעה הידועה ממלחמת העצמאות כ- "מישלט 86" -על שום גובה הגבעה מעל פני הים (86 מטר). תחילה יושב הקיבוץ על ידי גדוד צופים, אך כשהם עזבו החלו להתיישב בו גרעיני נח"ל שהמשיכו להגיע אליו עד שנות ה-80. הקיבוץ משתייך לתנועה הקיבוצית ובעבר לאיחוד הקבוצות והקיבוצים. בעבר הייתה פרנסת הקיבוץ מפרדס הדרים, מטעי אבוקדו וכותנה וגידולי שדה אחרים. היום מגדל הקיבוץ זיתים, שקדים, ורימונים. בקיבוץ מייצרים ומשווקים שמן זית וכן מספקים שירותי קייטרינג לסביבה. החל משנות ה-70 מתבסס הקיבוץ על מפעל "נטפים", שבשיתוף עם קיבוץ חצרים יפתח והוא תאגיד בינלאומי למוצרי השקיה וטיפטוף, ונחשב למפעל הקיבוצי המצליח ביותר. החל מסוף שנות ה-90 החלה בקיבוץ הפרטה וכיום הוא מופרט כמעט לחלוטין, ונחשב למבוסס כלכלית. בשנת 2005 החל פרויקט הרחבה לצד הקיבוץ: תושבי הקיבוץ ביחד עם תושבי ההרחבה יהוו אגודה שיתופית, אשר תדאג לכלל הנושאים המשותפים לקיבוץ ולהרחבה. התושבים הראשונים מאכלסים את ההרחבה החל מאפריל 2009.

 

זה היה המסלול בקטע זה שבחציו עברנו בגשר כביש 6 מעל נחל חביבה

 

לאחר המעבר מתחת לכביש 6 רכבנו דרומה לצידו ועלינו למתחם תחנת הדלק להפסקה קצרה.

 

לאחר ההפסקה החליט רז לקצר את המסלול. היה מאוחר. הוא ויתר על המשך הדרך לכיוון להבות חביבה. לא נורא! לא הייתה ברירה זו הייתה זכותו כמוביל הטיול להחליט. המשכנו מערבה ורכבנו לצד סוללת מאגר חביבה.

 

 

הגענו למול הפיתול של כביש 581 בקטע בין המעפיל ובין גבעת חביבה. עקפנו את פיתול וירדנו דרומה. בשנה שעברה רז ואני רכבנו בדרך זו בכיוון הפוך. בטיול הנוכחי רכבנו כמה מאות מטרים לצד סוללת מסילת הברזל המזרחית שנבנתה בתקופת המנדט.

 

 

 

במקורה מסילת הברזל הקרויה "המסילה המזרחית" נבנתה על ידי התורכים בזמן מלחמת העולם הראשונה לכיוון יערות האלונים באזור חדרה על מנת לכרותם שישמשו להסקת דודי הקיטור של קטרי הרכבת ועל מנת לספק עצים לבניית המסילה דרומה לעבר חצי האי סיני. מטרת הקו שסללו התורכים הייתה לשנע גייסות לחזית הדרום מול כוחות הממלכה המאוחדת שהתחילו להתקדם לעבר א"י מכיוון מצרים. בראשית שנות העשרים, לאחר שכבשו את הארץ, סללו הבריטים מחדש את המסילה  מלוד לעבר מזרח חדרה והמשיכו אותה לעבר חיפה. לאורך תוואי מסילה המזרחית נבנו מחדרה דרומה עד לוד מספר תחנות ליד הכפר קאקון במזרח עמק חפר, בטול כרם, קלקליה, ראס אל עין, ברנתיה וליד כפר גיניס (ליד שדה לוד) שממנה יצאו שתי שלוחות אחת למחצבות האבן בסמוך לבית נבאללה ואחרת לכיוון מחנה תל לווינסקי (תל השומר).

 

 

 

 

עם הקמת המדינה נשארה כמעט כל המסילה בתחומי מדינת ישראל למעט קטע קצר סמוך לטול כרם. לצורך חידוש תנועת הרכבות, נבנתה מסילה שעקפה את טול כרם ממערב. אז נפתח הקו מחיפה דרך ראש העין ומשם דרך מסילת הירקון אל תל אביב. מסילה זו אפשרה תנועת משאות לעבר נמל חיפה ותנועת נוסעים שפסקה בהדרגה עד 1968. כיום ישנה תכנית לשקם את קו הרכבת המזרחי מחדרה לראש העין. הכוונה הייתה שתתחיל לפעול בשנת 2018. המציאות מלמדת, שאין תיאום בין התכניות ובין התקציבים. עוד חזון למועד. יום אחד זה אולי יקרה. השאלה מתי? לאלוהים הפתרונים.

 

המשכנו הלאה ונכנסנו לתחום מושב אומץ. קטע זה היה בהתאם לבקשתי לעבור בתוך מושב זה. לא הצטערנו!

 

אומץ המושב הנמצא בתחום המועצה אזורית עמק חפר. המושב נוסד בשנת 1949 על ידי קבוצת חיילים שהשתחררו מהצבא לאחר מלחמת העצמאות, וביקשו להקים התיישבות חקלאית. הקבוצה הראשונה התבססה על יוצאי רומניה והונגריה. המקום נבחר בשל קרבתו לתל קקון להלן כפר ערבי שכל תושביו ברחו כאשר הכפר נכבש על ידי חטיבת אלכסנדרוני. המשפחות המייסדות הראשונות התגוררו עד לבניית הבתים במבנים הנטושים בתל קקון. מקור שמו של המושב הוא כפול: גם פסוק מספר איוב "…וטהר ידיים יוסיף אומץ…", וגם בגלל שנוסד על ידי חיילים משוחררים יוצאי גדוד 32 חטיבת אלכסנדרוני, ולכן נקרא בראשי תיבות: ארגון משוחררי צה"ל. שטח המושב כ-2,800 דונם שעליהם 62 משקים המאוגדים באגודה שיתופית חקלאית. ב-1992 הצטרפו כ – 40 בתים צמודי קרקע של תושבים חדשים. בשנת 2002 החלה הרחבה נוספת של עוד כ-32 מגרשים לבני המושב ובעתיד מתוכננת עוד הרחבה של כ-36 מגרשים נוספים המיועדים לבני המושב. בתחילת הדרך עסקו רוב החברים בחקלאות. במהלך העשורים האחרונים חל שינוי וכיום רוב החברים אינם מתפרנסים עוד מחקלאות ופנו לעיסוקים אחרים גם מחוץ למושב. במושב כ-370 דונם אבוקדו, וכ-200 דונם הדרים. בנוסף ישנם כ-40 דונם חממות ירקות, כ-60 דונם בתי רשת פרחים וכ-60 דונם מטעים שונים. משק החלב עדיין פועל בחלק מהמשקים והוא מונה כ-700 פרות אשר מניבות כ-7 מיליון ליטר חלב בשנה. ישנו גם מרכז מזון לייצור מזון לבעלי החיים – בעיקר פרות – המשווק את תוצרתו לישובים באזור, וממוקם לצד תל קקון.

 

 

יצאנו מתחום מושב אמץ ורכבנו קטע קצר על כביש 5803 ונכנסנו לתחום הגן הלאומי קקון על חלק מעיי הכפר הערבי קקון ובמרכזו המבצר הצלבני.

קאקון היה כפר ערבי גדול בעמק חפר כשישה קילומטרים צפונית-מערבית לטול כרם. הכפר השתייך לנפת טולכרם במחוז שומרון (1945), שטחי אדמותיו היו 41,767 דונם על פי סקר הכפרים שנערך בשנת 1945, ומנה 1970 נפשות. הכפר נבנה סביב מבצר ממלוכי שיסודותיו מהתקופה הצלבנית, בראש תל קאקון המתנשא לגובה 52 מ'. במהלך מלחמת העצמאות ב-5 ביוני 1948 נכבש הכפר, תושביו עזבוהו ולא הורשו לחזור אליו. כיום שוכנים על אדמות הכפר המושבים גן יאשיה, אומץ, עולש, וחניאל, ושטחי המועצה האזורית עמק חפר

ההיסטוריה של קאקון כמקום יישוב מגיעה ככל הנראה עד לתקופת השלטון הרומי  אך במקום לא נותרו שרידים מתקופה זו. בתקופת שלטון הצלבנים בנה המסדר הטמפלרי מצודה בראש גבעה במקום, שכונתה קקו. הממלוכים, בראשות השולטן ביברס, כבשו את המצודה בשנת 1260, שיקמוה והפכו את הכנסייה שבה למסגד. השלטון הממלוכי עודד הגירה למקום ותרם להפיכתו למרכז מסחרי על הדרך הראשית שחיברה בין דמשק למצרים, דרך הים. בראשית המאה ה-14 נבנה בו חאן בפקודת מושל עזה. בתקופה הממלוכית בוצרה קאקון והייתה למרכז צבאי ומנהלי. לאחר הכיבוש העות'מאני במאה ה-16 הפכה קאקון לבירת נפה במחוז נאבלס. בתקופה זאת מנה היישוב במקום 127 תושבים בלבד. בשנת 1799 נערך בקרבת קאקון קרב שבו הובס הצבא העות'מאני על ידי צבא נפוליאון בדרכו לעכו. בשנות השלושים של המאה ה-19, בשנות השלטון המצרי בארץ, נהרס הכפר בידי צבאו של איברהים פאשה במסגרת דיכוי מרד הפלאחים. הכפר יושב מחדש שנים אחדות לאחר מכן בידי מהגרים ממצרים וכנראה גם תושבים מהכפרים הסמוכים שויכה ודיר אל-ע'צון. בתי הכפר שכנו סביב המצודה הצלבנית-ממלוכית שבמקום. תושבי הכפר היו מוסלמים שעסקו בעיקר בחקלאות.

בסוף המאה ה-19 עמד בראש הכפר השייח' עבד אל לטיף אבו הנטש ששלט באזור והיה גובה מס מעבר מעוברי הדרך בין חיפה ליפו. בין אבו הנטש לאנשי המושבה היהודית חדרה התגלע סכסוך בעקבות העברת השמירה במושבה מאנשי קאקון לאנשי אגודת השומר; במסגרת הסכסוך נעשו ניסיונות של אנשי אבו הנטש לפגוע במושבה, ובתקופת שלטון המנדט הבריטי נקנס הכפר בקנס קולקטיבי של 1,000 לירות בעקבות תקיפת המושבה במהלך מאורעות 1921. בשנת 1931 מנו תושבי הכפר 1,367 נפש. בשנת 1932 רכש יהושע חנקין כ-4,600 דונם בקצה הצפוני של הכפר מתוך 41,767 דונם אדמות הכפר, עליהן הוקמו פרדסים. במרד הערבי בשנות ה-30 היו רבים מתושבי הכפר פעילים ועסקו בחבלה במסילת הברזל, בעמודי חשמל ובקווי טלפון הסמוכים לכפר. נגד המורדים פעלו כוחות בריטיים-יהודיים משותפים. הפרדסים שנטעו יהודים בצפון הכפר ננטשו בתקופה זאת. ב-1942 רכשה הקק"ל את האדמות שרכש חנקין. בשנת 1945 הוקם על אדמות אלה קיבוץ המעפיל. בשנה זאת מנו תושבי קאקון כ-1,970 נפש, והכפר היה מהגדולים באזור השרון.

באדמות הכפר קאקון ובעמק שסביבו גודלו על ידי התושבים הערביים אבטיחים מיוחדים בטעמם, מתוקים וגדולים, ששמם יצא לטובה לא רק בארץ ישראל אלא גם במצרים. האבטיחים גודלו רק במי הגשם ובמי הטללים, ללא השקיה נוספת. בעת הבשלתם הם היו נאספים ומובלים בשיירות גמלים, במורד נחל אלכסנדר, עד למינת אבו זבורה, המפרץ הקטן שבמכמורת. נציב מכס ומס עות'מאני מיוחד הוצב לצורך פיקוח על יצוא האבטיחים מקאקון, והוא ישב בח'ירבת סמארה, שכונתה גם בשם חאן אל בטיח, אכסניית האבטיחים. חורבות בית המוכס ניצבות עד היום בצד כביש החוף, בסמוך לגשרי הכביש והרכבת מעל נחל אלכסנדר. האבטיחים היו מוטענים על הגמלים בשקי רשת מיוחדים, הגמלים היו מוכנסים למי הים, וכשצפו שקי האבטיחים, היו הספנים דוחפים אותם לעבר הסירות שבאו במיוחד מעזה ומפורט סעיד. בגמר ההטענה היו שיירות הגמלים שבות לקאקון, לאורך הנחל. והספינות העמוסות באבטיחי קאקון הפליגו לעזה ולפורט סעיד.

 

זו הייתה דמותו של האזור בו נמצא הכפר קקון ברבע האחרון של המאה ה-19 כפי שניתן ללמוד ממפת הקרן לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה.

 

טרם העליה לתל בקרנו ברחבת האנדרטה לזכר הנופלים מחטיבת אלכסנדרוני בקרב שנערך במקום בקיץ 1948.

 

 

במלחמת העצמאות נכבש המקום על ידי צה"ל בקרב כבד מול כוחות צבא עיראקיים. ההחלטה על כיבוש קאקון הייתה במסגרת הנחיות תכנית ד' של המטכ"ל וזאת כדי להרחיב את אזורי השליטה כדי להיערך טוב יותר מול הצבאות הערביים הסדירים. המערך הערבי במשולש הגדול היה מבוסס על מורדות ההרים המערביים, מזרחית לציר הכביש המוביל מהעיר לוד וצפונה דרך קלקיליה– טול כרם– ואדי ערה (כביש 444 של היום). מערך זה נסתייע בשרשרת בסיסים ממערב לכביש זה, ששימשו כעמדות קדומניות למערך העיקרי של האויב ובה בעת קרש קפיצה לעבר השפלה שבידינו. קאקון הייתה נקודת משען בולטת וקדמית של חזית מערבית של המשולש הגדול. הכפר קאקון היה בנוי על כיפה בולטת במישור. מיקומו הקנה לו שליטה טובה על כל סביבתו. הסובל העיקרי ממיקומו של הכפר היה קיבוץ המעפיל שהיה מצפון מערב אליו. במשך למעלה מחודשיים – מאז התקפת המקומיים על הקיבוץ בחודש מארס – נאלצו חברי הקיבוץ להתחפר עמוקות וכמעט בלתי אפשרי היה לנוע בתחום המשק בשעות היום. כוח האויב נאמד ב- 200 לוחמים מקומיים, בתוספת כוח עיראקי סדיר וכן היה באזור כוח משוריין עיראקי. התקבלה החלטה על כיבוש הכפר קאקון והסרת האיום מעל קיבוץ המעפיל. הפעולה תוכננה להתבצע בלילה שבין 4 – 5 ליוני 1948. המשימה הוטלה על גדוד 33 שתוגבר בפלוגה מגדוד 32 של החטיבה, בסוללת תותחים ובסוללת מרגמות 120 מ"מ. שתי פלוגות יועדו לכבוש את הכפר בתנועת מלקחיים, בסיוע ארטילרי. פלוגה אחת נועדה להבטחת אזור הפעולה, למקש דרכים ולמנוע הגעת תגבורות לאויב ופלוגה אחת כעתודה כללית. לאחר מסע התקרבות שקט וממושך – לפנות בוקר ובחשכה מלאה, הסתערו הכוחות בתאום מלא על עמדות האויב. הקרב היה כבד ביותר, האויב גילה התנגדות עיקשת ובמקרים רבים היו קרבות פנים אל פנים. הקרב נמשך כל שעות היום והחל משעות הבוקר המוקדמות החלה הפגזה ארטילרית כבדה ושורה ארוכה של התקפות נגד של מקומיים וכוחות סדירים עיראקיים, בסיוע שריון והפצצה מן האוויר של מטוסי הפצצה עיראקיים, שנמשכו כל היום. הקרבות שככו בשעה 17.00 לערך, לאחר שכל התקפות האויב נהדפו. לאויב היו אבידות רבות מאד. הייתה זו המפלה הגדולה ביותר של הצבא העיראקי בכל מלחמת העצמאות. כיבוש קאקון שיפר מאד את המצב בחלק גדול מגזרת החטיבה והסיר את האיום מעל ישובים רבים באזור. בקרב זה נפלו 16 לוחמים.

 

עלינו לראש תל קקון לתצפית על הסביבה

לאחר הירידה מתל קקון התחלנו בקטע הלפני אחרון של הטיול.

 

 

נכנסנו לתחום מושב גן יאשיה ועברנו דרכו.

 

מושב גן יאשיה נמצא בתחום המועצה האזורית עמק חפר. ראשוני המתיישבים בגן יאשיה עלו לקרקע ב-1949 – קבוצה של חברי גרעין שגובש בגדוד ה-6 של הפלמ"ח, אשר עם שחרורם מהצבא התאחדו עם גרעין של נוער חלוצי יוצאי רומניה. בתחילה נקרא המקום "נחל ראובן", על שם "נבי רובין" באזור פלמחים, שבו התגבשה הקבוצה. מאוחר יותר ניתן השם "גן יאשיה" על שם יאשיה וודג'ווד, שר בממשלת הלייבור הבריטית וידיד של העם היהודי והמפעל הציוני. בשנתיים הראשונות חיו כ"משבוץ", ועם בניית הבתים הראשונים ב-1951 עברו למעמד של מושב עובדים. בתחילה עבדו כשכירים בקיבוצים באזור או בפרדסי קק"ל, וחלקם בחקלאות משותפת. לאחר שנבנו בתי הקבע והוקמה רשת מים להשקיה חקלאית, התחילו לגדל גידולי שדה ולהקים רפתות. עד 1978 ריכזו את החלב במחלבה משותפת. במרוצת השנים נוספו ליישוב קבוצות עולים ממרוקו, טוניס, פולין ורוסיה, והוא משך גם משפחות עירוניות כחלק מהתנועה הכללית מהעיר לכפר. בשנים האחרונות התווספה למושב אוכלוסייה צעירה ואיכותית מכל קצוות הארץ, והיא שותפה לפעילות המבורכת והתוססת שבמקום. כיום מונה המושב כ-900 תושבים. חלקם עוסקים בענפי החקלאות השונים: לול, רפתות, דיר צאן, מטעים ופרדסים, ירקות ופרחים. אחרים עוסקים במגוון רחב של מקצועות ועיסוקים.

 

לאחר דיווש בחורשת האקליטוסים המרשימה פנינו מזרחה ועלינו על הדרך הצמודה מצד דרום לנחל בחן. רכבנו לארוכה מזרחה והגענו לשרידי גשר מסילת הברזל המזרחית ולצידו עמדת משמר פילבוקס.

 

 

התקדמו דרומה לאורך קילומטר בדרך הצמודה למסילת הברזל. הגענו לערוץ נחל שכם. רכבנו מערבה חשבנו בטעות במורד הנחל נוכל למצוא מעבר.  לגדה הדרומית.

 

טעינו חזרנו מזרחה ורכבנו לעבר כביש 5714

הרכיבה בקטע זה הייתה מהירה ומאומצת חלקה בתוך דרך השדה. הגעתי לכביש עם התכווצות שרירים חזקה ביותר. כנראה שזו נגרמה בגלל המאמץ והמצטבר לכל מסלול הטיול וגם בגלל החום שצבר הגוף והזעת יתר ואיבוד מלחים. שם תני סייע הוציא מתרמילו מלח בישול וגלולת  מגנסיום ונתן לבלוע. תוך דקה אולי שניים ההתכווצות חלפה.

 

לאחר התאוששות רכבנו שוב בצד הכביש דרומה. חלפנו על  פני הכניסה ליד חנה. המשכנו לצומת ניצני עוז. חצינו את כביש 57 והגענו לנקודת הסיום.

 

 

אפילוג 

היה לנו טיול מעניין ביום קיץ. מזג האוויר במרבית הזמן היה נעים וסביר. בשעה וחצי האחרונה היה קצת חם מאוד וגם לח. כ

 

כמעט כל תוואי המסלול היה בשטח מישורי, רובו בשטח הפתוח ומיעוטו בתוך השטח הבנוי. רכבנו גם בצד הכביש. זה לא היה נעים. זה היה הכרח שנבע מהצורך להקיף את גדרות היישובים. 

 

רז גורן סיכם בקצרה את הטיול: "כ 41 ק"מ , עם מעט עליות באיזור לא מטויל ומצד שני מלא הסטוריה , אתרים מעניינים ותצפיות"

 

אהבתי את אשר כתב תני גזית אחרי הטיול וכך הוא סיכם אותו "כבר הרבה זמן שאני רוצה להצטרף לעמירם אורן לאחד מטיולי הרכיבה שלו . היום התמזל מזלי, עמירם אורן  ורז גורן רכבו באזור בת חפר, רכיבת מחקר ואני הצטרפתי אליהם. כמות המידע שזרמה שם על התיישבות ובניה, על קיבוצים וישובים, על נחלים וגאוגרפיה יותר גדולה מהמים שזורמים בנחל אלכסנדר .
יום מהנה מאוד מבחינתי, גם לרכוב וגם ללמוד."

 

לסיכום ובקצרה, היה זה טיול מופלא להוספת נדבך בידיעת הארץ והכרתה עם חבורה מצומצמת ונעימה המשלב ספורט.