לטיול חורף זה יצאנו ביום שלישי (20/2/2018). בחודש וחצי טרם מסע זה ירד גשם רב, כ-440 מ"מ.

 

 

היינו קבוצה של שנים עשר רוכבים שהגיעו ממקומות שונים מצפון הארץ ומרכזה. חלק מהם גימלאים וחלק עובדים שיצאו ליום חופש. בטיול השתתפו איל אופק (עמיקם), אמנון זוהר (נורדיה), פיפ רותם (סעסא), משה כץ וצביקה אסף (אפק), גיא גולן (נוה זיו), נתי זיו ויעקב פורמן (מולדת), לוי אבנון (חמדיה), חיים רובינצי'יק (ביצרון), אלי פורמברג (תל אביב) ואני (מבשרת ציון)

 

 

את הטיול יזם איל אופק שתכנן את מסלול. הוא הוביל את הקבוצה. לכן, התחלנו ממקום מגוריו במושב עמיקם.

 

******

מסלול הטיול
הכיוון נגד כיוון השעון.

 

 

מסלול הטיול דומה, זהה או קרוב
למסלולי הטיולים האחרים ברמות מנשה המתועדים באתר זה.

* מגבעת עדה דרך פאתי כפר קרע למעיינות חבל אלונה: עין ניל"י, עין עמיקם ועין אביאל
* בגבעות אלונה בין עמיקם, גבעת ניל"י ואביאל
* דרום מזרח רמת מנשה, לאורך נחל קיני ונחל חלמית והרכסים ביניהם
* בין עמיקם ובין גלעד
* מפאתי עמק יזרעאל טיפוס לדרום רמת מנשה והלאה לרום הר אמיר
* במורדות מזרח רמת מנשה, בין מגידו ובין משמר העמק
* בלב רמת מנשה ובשוליה המזרחיים, בין צומת אליקים למשמר העמק
* במורדות המזרחיים של רמת מנשה, בין עין השופט והזורע
* שלכת האלונים בהר חורשן ובכתף הכרמל
* במעלה נחל תנינים, לפסגת רמות מנשה ויער משמר העמק
* מעמיקם לעין השופט ולאורך נחל רז ונחל תנינים
* בין דליה לבין משמר העמק

בתיעוד טיולים זה ניתן ניתן למצוא מידע נוסף
על האזור, על היישובים, על המקומות ועל האתרים 

 

*****

האזור הגאוגרפי: רמות מנשה

כללי – רמת מנשה היא מרחב של נוף פתוח סמוך למרכז הארץ ולמטרופולין חיפה, אזורים  הבינוי והפיתוח הוא רב. הרצף הפתוח מאפשר קיום למיני חי וצומח במערכות אקולוגיות ברות קיימא. יש בה מכלול של מערך יישובי המשולב ב משאבי טבע, נוף ומורשת. כל אלה הופכים את רמת מנשה  לגן עדן לחובבי טבע, למטיילים, לרוכבי אופניים ורוכבי סוסים

*******

 

גאולוגיה, טופוגרפיה (תבליט ותכסית) – רמת מנשה היא קער בין קמרי הכרמל והר אמיר, המתרומם מעל עמק יזרעאל לאורכו של העתק יגור-מגידו.  כלפי דרום מערב משתפלת רמת מנשה במתינות וכמו נטמעת בבקעת הנדיב וצפון השרון. הקער של רמת מנשה נמצא בין שני קווי שבר שלאורכם נמצאים עמקי נחל מפרידים אותו מהקמרים ביניהם הוא נמצא. בצפון, נחל תות בינו ובין הכרמל ובדרום, נחל עירון בינו ובין גבעות עירון והר אמיר. רמות מנשה הם בעצם חלק מרכס הכולל את הר אמיר, רמות מנשה והר הכרמל החורג מהכיוון הכללי של שדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל שכיוונה דרום-צפון. רכס זה סוטה בצפון השומרון ופונה לצפון-מערב ושוקע בתלילות אל הים ויוצר הפרדה ברציפות מישור החוף בישראל.
הקער גאולוגי בו משתרעת רמת מנשה נטוי, אורכו כ-18 ק"מ (קו דרום-צפון) ורוחבו כ-12 ק"מ (קו מערב-מזרח) והוא בנוי סלעים שלישונים בלתי מקומטים, גיר רך וקרטון המכוסים אדמת רנדזינה אפורה וכל אלה היוצרים נוף מעוגל ורך. גובה  חלקה הדרומי של רמת מנשה הוא 300 – 400 מ' וגובה חלקה הצפוני 250 – 300 מ'.

הערוצים היוצאים מקו פרשת המים מערבה הם ארוכים ומתונים ואילו אלה היורדים ממזרח לקו זה מתחתרים לכיוון הקישון והם קצרים ותלולי גדות. מעיינות רבים נובעים בחבל ארץ זה, הם מעיינות שכבה ורובם עונתיים.

 

התכסית העיקרית של רמת מנשה היא יערות פארק של אלון תבור וכוללת גם שטחי בתות נרחבים עתירי פריחה, יערות נטע-אדם, שדות וכרמי זית, ביניהם שזורים שרוכים דקים של צומח גדות לאורכם של נחלים.

שמות – לחבל ארץ זה היו בעבר מספר שמות. הערבים קראו לה "בלאד א-רוחה" והיו שתרגמו זאת "ארץ הרוחות" וזאת בגלל שהרמה חשופה לרוחות העזות שנושבות באזור בחורף. אחרים טענו שהתרגום צריך להיות "ארץ הרווחה" כלומר ארץ של נוף פתוח. אחרים טענו שזאת "ארץ הדרכים", אזור מעבר בין צפון הארץ ומרכזה. השמות העבריים ניתנו לאזור רק שהחלה בו התיישבות בתקופת "חומה ומגדל" במחצית השנייה של שנות ה-30' במאה שעברה. יוסף ויץ מראשי הקק"ל הציע את השם "שפלת שומרון" אך, שם זה לא נקלט. במסמכי קק"ל נקרא האזור בשם זמני "חבל יצחק אוכברג" על שם הנדבן שבתרומתו נקנו הקרקעות עליהן הוקמו דליה וגלעד. השם שנקלט ביישוב העברי היה "הרי אפרים". שם זה היה מקובל שנים רבות אבל הטעות בו הייתה כפולה: באזור אין הרים וזאת לא הייתה נחלת שבט אפרים אלא נחלת שבט מנשה. לכן, קבעה ועדת השמות הממשלתית את השם רמת מנשה המבטא נכונה את אופיו הגיאוגרפי של האזור ואת עברו ההיסטורי, נחלת שבט מנשה.

 

יחידות הנוף

סקר משאבי הטבע והנוף של רמת מנשה שביצע מכון דש"א, שמתבסס גם על הספרות הגאוגרפית, הבחין ברמת מנשה עשרים ואחת יחידות נוף עיקריות ברמת מנשה שהוגדרו בשטח על פי מאפיינים של תבליט, תכסית, רציפות ואחידות נופית ושימושי שטח עיקריים. על פי מיקומן של יחידות ניתן לקבצן לשש קבוצות: (1) היחידות שמצפון-מזרח וממזרח לקו פרשת המים, (2) המתלולים התוחמים את רמת מנשה כלפי הר אמיר בדרום, (3) מרחב  הרמה (4) השלוחות המרכזיות והמערביות והערוצים ממערב לקו פרשת המים (5) הגבעות המערביות ועמקי הנחלים (6) הר חורשן. בטיול זה עברנו רק בחלק מהיחידות הנוף ותיאורן יובא בסיפור הדרך.

 

דרכים, יישובים וצבא – רמת מנשה תחומה במערכת כבישים ארציים: כביש 65 (ואדי ערה), כביש 66 (צ. מגידו – יקנעם), כביש 70 (ואדי מילח)  וכביש 6 (חוצה ישראל) מבתר אותה מדרום לצפון. כבישים אזוריים ומקומיים מחברים בין הישובים הכפריים המפוזרים ברובם בשטחי הרמה ובתפר עם חבלי ארץ סמוכים. הישובים העירוניים פרוסים בשוליים, יוקנעם נצמדת לקצה הצפוני של רמת מנשה והכפרים הערביים, שרובם ככולם הופכים לישובים פרבריים או עירוניים, נמצאים ברצועה הדרום-מזרחית מעל מדרונות נחל בענה ונחל עירון. שטחה של רמת מנשה מתחלק בין תחומיהן של מספר רשויות מונציפאליות: מועצות אזוריות שהגדולה והעיקרית היא מוא"ז מגידו ואחרות הן מוא"ז אלונה, מוא"ז חוף הכרמל, ומוא"ז מנשה; עיריות יוקנעם אום-אל פחם, וכפר קרע; מועצה מקומית ערערה, מועצות מרחביות: בסמ"ה ומעלה עירון. שטח אש נרחב של צה"ל משתרע במחצית הדרומית של רמת מנשה ובצמוד אליו נמצא בסיס האימונים של חטיבת גולני.

תמורות במערך היישובי

 

מרבית המסלול של טיול זה היה בתחום המועצה האזורית מגידו

מועצה אזורית מגידו – נקראת על שם העיר העתיקה מגידו הנמצאת בתחום שטח שיפוטה המשתרע על פני 170,000 דונם בין יקנעם עילית בצפון, עמק יזרעאל ממזרח, ואדי ערה מדרום, ורכס הרי הכרמל ממערב. בשטח המועצה מתגוררים כ-9,600 איש, ב-13 ישובים: 9 קיבוצים, 3 מושבים ומושבה אחת. יותר ממחצית  הישובים קמו עוד לפני כינונה של המועצה. ראשון הישובים היהודיים באזור היה קיבוץ משמר העמק (1926). לאחר כמעט עשור הוקמה המושבה יקנעם (1935) ולידה קיבוץ הזורע (1936). הישוב הראשון שעלה מהעמק אל תוך רמת מנשה היה קיבוץ עין השופט (1937), וסמוך לו הוקם קיבוץ דליה (1939) ושניהם הוקמו בדגם חומה ומגדל. שנתיים לאחר מכן הוקם קיבוץ רמת השופט(1941) ושלוש שנים אחריו קם המושב הראשון במועצה -עין העמק (1944). הקיבוצים גלעד (1945) ורמות מנשה (1948) יחד עם מושב אליקים (1949) השלימו את תמונת ההתיישבות על הרמה, ואת מצבת הישובים בעמק השלימו הקיבוצים מגידו וגבעת עוז (1949) ומושב מדרך עוז (1952).
מועצה אזורית מגידו היא אחת מן המועצות האזוריות הוותיקות ביותר במדינת ישראל, אשר הוקמה בשנת 1945 בזמן שבארץ שלטה ממשלת ארץישראל המנדטורית. לפני הקמתה היה שטח המועצה חלק מן היחידה המוניציפלית "גוש נהלל". בעת הקמתה, כללה המועצה האזורית 3000 תושבים, מחמישה ישובים. בעת הקמתה היא נקראה "מועצת הרי אפרים", זאת על אף שבשטח שיפוטה אין הרים, ושנחלת שבט אפרים המקראית אינה עוברת בתחומה. שם המועצה השתנה ל"מועצה אזורית מגידו" בשנת 1952, אך קיבל תוקף רשמי מוועדת השמות של מדינת ישראל רק בשנת 1954. היישוב הוותיק ביותר במועצה אזורית מגידו הוא קיבוץ משמר העמק, שנוסד בשנת 1926. היישוב הצעיר ביותר הוא מושב מדרך עוז, שנוסד בשנת 1952.
סמל המועצה האזורית מגידו עוצב בשנת 1952 על ידי לאו פלטאו מקיבוץ רמות מנשה. המוטיבים של הסמל כוללים את גבעות האזור, שיבולת חיטה המסמלת את אופיה החקלאי והכפרי של המועצה ואריה מזנק. דמות האריה מועתקת מחותם שנמצא בחפירות הראשונות שנערכו בתל מגידו בשנים 1903-1905 על ידי גוטליב  שומאכר מן הקהילה הטמפלרית בחיפה. החותם המקורי התגלגל לאיסטנבול ועקבותיו אבדו. על החותם נכתב בכתב עברי קדום "לשמע עבד ירבעם", והוא זוהה כשייך לאחד מפקידי ירבעם, מלך ישראל. המקור והרחבה

המועצה האזורית מגידו מנהלת את שטחה כמרחב ביוספרי ולפיכך מוגדרת מועצה אזורית מגידו – מועצה ביוספרית.

מועצה אזורית מגידו – מועצה ביוספרית – מועצה אזורית מגידו כמועצה ביוספרית היא חלוצה בארץ בתהליכי ניהול ציבורי והנחלת אורח חיים מקיים. בשנת 2004 בראשית כהונתו של חנן ארז המועצה אזורית מגידו בשיתוף עם שלמה ברנד מנהל האזור בקק"ל בחרה בתכנית אדם וביוספירה (MAB Man And the Biosphere) של אונסק"ו לכלי אסטרטגי לניהול יחסי אדם וסביבה במועצה. הרעיון המרכזי נובע מהקונפליקט המובנה בין שימור ופיתוח המקבל מענה ואפשרות למציאת פתרונות מיטביים. עקרונות ותפקידי המרחב הם שלושה: (1) שימור מגוון תרבותי ומגוון מינים, (2) קידום פיתוח חברתי וכלכלי (3) תמיכה לוגיסטית של חינוך, ניטור ומחקר. עמידה בתנאי התכנית מחייבת יצירת מערכת כללים וממשק לשמירת האיזון בין הפיתוח והשימור והקמת מנגנון ניהולי ליישומם. ראש המועצה הנוכחי של מגידו, איציק חולבסקי שהחל לפעול בשנת 2014 ממשיך ומקדם את הרעיון. המועצה ברשותו מובילה תהליכים משותפים עם תושבים ובעלי עניין, יוצרת ממשקים וכללים לניהול שטחים פתוחים, מפתחת תכניות חינוך חדשניות, עוסקת בטיפוח המורשת המקומית ופיתוח כלכלי. הקמת המרחב הביוספרי יצרה כלי ניהולי חדשני, שקוף ושיתופי. נוצרו קריטריונים מוסכמים, נוצר מצפן, נוצרו ועדיין נוצרים כלים של תהליכי קבלת ומימוש החלטות משופרים. המצפן (חזון) לטווח הארוך מחד והכלים המעשיים מאידך הם אלו שמאפשרים מימוש ויישום. המקור: אדר' הדס בשן, מהנדסת המועצה האזורית מגידו בין השנים 1993 ו-2013
להרחבה: אתר המועצה האזורית מגידו

 

המסלול, המקומות והמראות

****

חלק ראשון
לאורך נחל תנינים
במעלה שלוחות גלעד

שלוחות גלעד – סדרת שלוחות מאורכות ומתונות המושכות ומשתפלות מערבה, ביניהן מתחתרים ערוציהם המתונים של נחל תנינים עדה וברקן על יובליהם. הטופוגרפיה הולכת ומתמתנת כלפי דרום, הערוצים רדודים ורחבים יותר. גבולה הדרומי של היחידה תחום בקו פרשת המים שבין נחל ברקן, לנחל עירון. הגבול הצפון-מזרחי תחום ברצועת יער נטע-אדם הנטוע מעל נחל חלמית וראש נחל עדה. גב השלוחות מתון, גם מדרונתיהן יוצרים טופוגרפיה מעוגלת ומתונה. השטח אבני בחלקו וניכרים בו שרידיהם של גלי סיקול.
התכסית בעיקרה בתות עשבוניות, כתמים נרחבים של יער פארק של אלון תבור, שיחיות קידה ואשחר א"י, שדות, מטעים וכרמי זית, בחלקה הדרום-מזרחי של היחידה יערות נטע-אדם, בתוך היערות מופיעים נבטים ופרטים צעירים של אלון תבור. כתמי יער הפארק, הנבטים והפרטים הצעירים של אלון התבור מעידים על פוטנציאל השטח.
חלקה הדרומי של היחידה מצוי בתחום שטח אש של צהל.

*****

חלק שני
במעלה נחל ספלול
אל פסגות מנשה
והשלוחות המרכזיות

השלוחות המרכזיות – שלוחות צרות בעלות גב מישורי ומדרונות תלולים יחסית. צירה המרכזי של היחידה הוא נחל התנינים, יובליו העליונים של נחל תנינים שהם רז, ספלול,חלמית מפרידים בין השלוחות. רוב השטח מצמיח בתות עשבוניות ובתות סירה. בערוצים צומח גדות נחלים, חלקו כתמי פטל קדוש ושיח אברהם, חלקו מגוון ועשיר יותר.

שטחי האימונים ברמת מנשה שמצפון לוואדי ערה נקבעו בראשית שנות החמישים שני שטחים סמוכים למטרות אימונים. שניהם, המזרחי (ש"א 105 – 20,000 דונם) והמערבי (ש"א 109 – 17,0000 דונם) מוקמו על קרקעות של נפקדים, בשטחי כפרים נטושים, כופרין, חובייזה ועוד, ועל קרקע שבבעלות פרטית של תושבי כפרי ואדי ערה: אום אל פחם, מעוויה, ערה וכפר קרע ועוד. שטחים אלה נכללו בצו הסגירה משנת 1955. בצו הסגירה של שנת 1976 הוקטן במעט שטחם. במהלך השנים התאמנו בחלקו הצפוני של ש"א 105 יחידות ממחנה ג'וערה ובשניהם יחידות הנח"ל ממחנה 80. בשוליים הדרומיים והמזרחיים של ש"א 109 והמערביים של ש"א 105 מצויים כרמי זיתים של תושבי הכפרים שעיבדו את הקרקעות שבבעלותם בעיבודים שנתיים, לרבות בשטחים שלא להם בקרקעות שבבעלות המדינה. הם גם חדרו לשטחים עם עדרי צאן ובקר ואף הקימו מכלאות בתוך השטח. תושבי הקיבוצים ברמות מנשה נכנסו גם הם לשטח לצורך עיבודים חדֿשנתיים, לרעייה ולהקמת מכלאות. במזרח וצפוןֿמזרח ש"א 109 נטעה קק"ל כמה חורשות. נראה היה שהמצב בשטח יוצא משליטה. באוגוסט 1986, בד בבד עם ביטול שטח 9, הורה שר הביטחון יצחק רבין להגביר את האימונים בשטחי ואדי ערה כדי להציג נוכחות בשטחי האימונים המצויים בסמיכות לריכוזי אוכלוסייה ערבית. בעקבות זאת רוכזו בהם מרבית אימוני יחידות הנח"ל ממחנה 80. בשלהי שנות השמונים, בהמשך להנחיית שר הביטחון, אכן הוגברה הנוכחות, ובשטח התאמנו פלוגות שמוקמו בשלושה משטחים בשולי שטחי האימונים: מצפון ובסמוך לכפר קרע ולעין איברהים; ממזרח לקיבוץ רגבים ומדרום לקבוץ גָלעד (אבן יצחק). אף על פי כן המציאות האזרחית בשטח כמעט לא השתנתה. גם הפעלת הסיירת הירוקה למלחמה בפולשים לא הועילה. במצב זה של כניסות "סיטונאיות" לשטחים הסגורים, שהצבא לא אוכף את מרותו, לא היה אפשר להמשיך.
לנוכח הנחיית שר הביטחון והמציאות בשטח, הוצעו בשנת 1989 בעבודת מטה המשותפת לצה"ל ולגורמים אחרים שלוש דרכי פעולה: האחת, השארת המצב בשטח בלי שינוי והמשמעויות היא באיֿשינוי בנוכחות הצבאית, ועקב זאת יוסרו הלחצים מצד תושבי הכפרים ובאזור ישרור שקט שמחירו הפרת החוק והסדר בריש גלי ופגיעה ביכולת האימונים; השנייה, סילוק הפולשים (הערבים והיהודים) ומימוש צו הסגירה בקפדנות. המשמעויות: יצירת מתח לאומני שמקורו בטענה לקיפוח, וחשש שתושבי הכפרים יראו בצעד זה חלק מתהליך רב שלבי שנועד לנשל אותם מקרקעותיהם ולפגוע במבניהם אף שהם נבנו בלי היתר. ההערכה הייתה שלמתח זה תהיה תהודה קצרת טווח ולא תתפשט לאזורים אחרים. גם קיבוצי רמות מנשה עלולים למחות על מניעת פרנסתם; השלישית, סילוק הפולשים מתחום שטחי האימונים תוך מתן הרשאה לתושבי הכפרים להיכנס למטרות עיבודים ורעייה באופן מבוקר, לפרקי זמן מוגדרים ולפי רישיון. נראה היה שדרך זו תאפשר ניצול יעיל של השטח למטרות אימונים ותאפשר הורדת לחץ מתושבי הכפרים והמשך שקט באזור.
אף אחת משלוש ההצעות לא יושמה. ואולם במחצית הראשונה של שנות התשעים, כדי לממש את ההנחייה להגברת האימונים לנוכח הצרכים בהווה ואלה שייגזרו בעתיד מהסדרים עם הפלסטינים, נבחנה אפשרת נוספת כיצד ניתן להגדיל את יכולת האימון בשטחים אלה. לפיכך, לצורך הגדלת "משפכי בטיחות ירי" והרחבת אימון בנשק מחלקתי, הוצע לחבר את שטחי האימונים ולהכיל את צו הסגירה גם על השטח שביניהם – אדמות אֿרוחה, שטח בהיקף של אלפי דונם. מעמדו הקנייני של שטח הרצף לחיבור כלל כשלושה רבעים מקרקע שבבעלות המדינה וכרבע מקרקע שבבעלות פרטית. החיבור נועד לאפשר ביצוע ירי ממערב, מאזור מאהל רגבים לכיוון מזרח, לעבר ש"א 105. לצורך הקטנת חיכוך עם האוכלוסייה המקומית הוצע לגרוע משוליהם הדרומיים של שטחי האימונים חלקים שאינם בשימוש ושמרביתם קרקע פרטית. כן הומלץ על קביעת הסדרי עיבודים ורעייה לתושבי הכפרים ולקיבוצי הסביבה בשטח החדש. חיבור שטחי האימונים באמצעות סגירת השטח שביניהם הייתה צריכה להיות מנוף להגברת האימונים ושילוב יחידות מתאמנות נוספות לאלה של הנח"ל ממחנה 80.
ביוני 1995, לאחר שתכנית חיבור שטחי האימונים הוצגה לראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, הוציא הרמטכ"ל רא"ל אמנון ליפקיןֿשחק צו סגירה חדש שימנע כניסה לשטח האימונים המורחב ש"א 107, השטח הכולל את ש"א 105 וש"א 109, וגם את השטח המחבר ביניהם. על אף חיבור השטחים, למעשה לא שונתה מתכונת האימונים שהייתה נהוגה טרם החיבור.

שנת 1998 קיבלו הכפריים בעלי הקרקעות הודעות מצה"ל שאל להם לעלות עוד על אדמתם, אלא אם כן יבקשו ויקבלו אישור. הם ראו בצו הסגירה החדש מעין הפקעה של כֿ700 דונם מקרקעותיהם הפרטיות. בספטמבר 1998, בתגובה וכמחאה על הוצאת צו הסגירה והמשמעויות ממנו כפי שהבינו אותן הכפריים ומנהיגיהם, פרצו מהומות שהובילו להתנגשויות אלימות בין התושבים באזור ואדי ערה למשטרה, שנמשכו שלושה ימים. במהלך העימותים הקשים ובעקבות תגובת השוטרים למעשי האלימות נפגעו יותר משלוש מאות בני אדם. עקב האירועים הורה שר הביטחון יצחק מרדכי לא לממש את סגירת השטח שבין השטחים ולהתחיל במשא ומתן עם התושבים הערבים. המשא ומתן בין מדינת ישראל לבין "הוועד הציבורי להגנת אדמות אֿרוחה" והרשויות הערביות בואדי ערה הסתיים בדצמבר 2000 בהסכם הבנות שבו הומלץ גם להגדיל את תחום השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות.
על פי מסמך ההבנות, ובהנחיית שר הפנים חיים רמון, מונה בפברואר 2001 פרופ' יוסף גינת, לשעבר יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, לעמוד בראש ועדת חקירה מוניציפלית. בדצמבר 2002 הגישה הוועדה את המלצותיה. בשל רגישות המצב היא נדרשה על ידי המנכ"ל לבצע בדיקה נוספת. תוצאותיה הוגשו לשר אברהם פורז שאף הוא דרש השלמות שהוגשו בנובמבר 2003. לאחר ההשלמות שביצעה בנובמבר 2003 סיימה הוועדה את עבודתה והעבירה את המלצותיה לשר. הן פורסמו רק במרס 2004. הוועדה המליצה להגדיל את שטח השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות באזור ואדי ערה כך שיכללו גם שטח מתחום שטחי האימונים. בֿ25 במאי 2005, על פי המלצות הוועדה, חתם שר הפנים החדש אופיר פזֿפינס על הצווים והמפות המרחיבים את תחום שיפוט הרשויות המקומיות בוואדי ערה.
הרחבת התחום המוניציפלי של הרשויות הערביות לא פגמה בשטח האימונים והוא ממשיך להתקיים. איחוד השטחים והרחבתם לרצף גדול יותר אפשרו את הנמרצות בשימוש בשטח. באזור רגבים בשוליים המערביים של שטח האימונים הושלמה בשנת 2004 בניית מתקן האימונים החטיבתי של גולני שהועבר ממחנה בזק בצפון השומרון. פעילות האימונים של יחידות מתקן זה מתבססת על השטח המאוחד שהוא בעל טווח נתירי ירי גדול יותר.
המקור עמירם אורן ורפי רגב (2008), ארץ בחאקי, הוצאת כרמל, עמ' 388 – 391

*****

חלק שלישי
גלישה מקו פרשת המים
אל שלוחות מדרך
גבעות הגעשיות
ואשדות משמר העמק
הלאה ליערות משמר העמק
ושלוחות השופט

שלוחות מדרך – סדרת שלוחות מאורכות וצרות בין אגן נחל קיני לבין מדרך עוז, רוב השלוחות כיוונן מדרום לצפון, בגבן מחשופי סלע גדולים ובמדרונותיהן התלולים נחשף שיכוב בולט. חלק נרחב מהשטח נטוע בעיקר במחטניים, יערות וותיקים וצעירים. אשחר א"י, לבנה ואלה א"י הם העצים השכיחים בשטחים של צומח טבעי. מגב השלוחות תצפיות רחבות.
גבעות געשיות –  נוף תוצר פעילות וולקנית בשולי עמק יזרעאל בצפון- מזרחה של רמת מנשה. היחידה אינה רצופה אלא מורכבת משלושה מקטעים מנותקים. חמש גבעות בזלתיות מעוגלות וחשופות כמעט מצומח מעוצה, מתנשאות מעל שטחים מתונים עד מישוריים המאופיינים באדמות כהות שחלקן בזלת בלויה. הנחלים קיני, שלו ומדרך המלווים בקטעים של צומח גדות, בוסתנים וחורש יוצרים רצועה ירוקה המתפתלת בנוף השדות הכהים למרגלות הגבעות הבזלתיות.
אשדות משמר העמק – רצועת כרמי הזית והשקד בצפון-מזרח רמת מנשה המתרוממת מעל עמק יזרעאל בין מדרך עוז להזורע.
יערות מנשה – המדרונות הצפון-מזרחיים של רמות מנשה, חרוצים בנחלים עמוקים תלולי מדרונות,  קרת, השופט, סנין, גחר, זהורה, ג'וערה, משמר, משמר העמק.  בין יובליהם שלוחות צרות וכיפות מעוגלות. חלק מהערוצים מושכים מים כל השנה ובחלקם יש נביעות עונתיות. רובו של השטח מיוער באורנים.

 

ח' בֵּית רֹאשׁ נקראת ח' בֵּית רָאס  שהיא גבעה שלטת בסביבתה, שימשה "כמשלט" של כוחותינו במלחמת השחרור, וסייעה רבות לעמידתה של משמר העמק בקרבות על קיומה. הוחזקה בכל ימי המלחמה ע"י לוחמים חברי הקיבוצים עין השופט, רמת השופט, ודליה ב"תורנות" בניהם.
זהו תל ובו שרידי יישוב בראש גבעה גבוהה (כיום באזור מיוער). השרידים באתר נפגעו פגיעה קשה כשנחפרו בו תעלות קשר והגנה במלחמת העצמאות, ומאוחר יותר בפעולות פיתוח (נטיעת יער ופריצת דרכים). במרכז התל מוטלים פריטי בניה, ששימשו במבני ציבור, וחוליות עמודים אחדות. בשולי התל אותרו שרידים של מבני מגורים מן התקופה העות'מאנית. במדרון המזרחי, התלול, של הגבעה — בורות מים רבים ומערות קבורה חצובות (מהן שהוסבו לשמש לאגירת מים). שתיים מן המערות נוקו; נתגלו בהן שברים של כלי חרס משלהי תקופת הברזל (המאה הז׳ לפני סה״נ). במערה אחרת נתגלו שברי קנקנים מן התקופה ההלניסטית. לרגלי המדרון הדרומי־מזרחי של הגבעה נחצבו בסלע מערות קבורה; חזיתותיהן עוצבו כקיר זקוף ובו פתח מלבני רחב. חלק מן המערות נסתם בעפר או נהרס בעבודות פיתוח. שתיים מן הגדולות שבמערות אלה הוסבו לימים לשמש למגורים ולמחסות לצאן. בממצאים מן המערות – שברים מעטים של כלי חרס מן התקופות הרומית (המאה הב׳ לסה״נ) והעות׳מאנית. בשלוחה הנמשכת מן הגבעה לצפון ולצפון־מערב (נ״צ 22157 22183,16254 16242) אותרו מערות קבורה חצובות, שמתכונתן דומה למערות שאותרו לרגלי המדרון הדרומי־מזרחי. ממצאים  חרסים משלהי תקופת הברזל ומן התקופות הפרסית, ההלניסטית, הרומית, הביזנטית, הערבית הקדומה, הצלבנית, הממלוכית והעות'מאנית. המקור סקר ארכיאולוגי ישראל אתר 135 מפה 32

קרבות משמר העמק

קיבוץ משמר העמק היה קיבוץ גדול שאוכלוסייתו מנתה אז כ-600 נפש שהוקם בשנת 1926 על כביש ג'נין – חיפה (כיום – כביש 66), בקרבת צומת מגידו בו עוברת הדרך המרכזית בין מרכז הארץ לצפונה (כיום – כביש 65). בשל חשיבות הצומת החליטו כוחות צבא ההצלה, צבא המתנדבים ממדינות ערב בפיקוד פאוזי קאוקג'י, לתקוף את הקיבוץ. מנגד העמיד ארגון ההגנה כוח חטיבתי, מחטיבות יפתח, גולני וכרמלי, בפיקוד יצחק שדה. בקרבות אלה הופעל לראשונה, במקביל למבצע נחשון בשפלה, כוח צבאי בסדר גודל חטיבתי. בראשית חודש אפריל 1948 החלו כוחות צבא ההצלה בתקיפת הקיבוץ. במהלך עשרה ימי קרבות הצליחו כוחות ההגנה לתקוף את היישובים הערבים במרחב ואת ריכוזי הצבא הערבי. בסיום הקרבות נסוג צבא ההצלה לג'נין. קיבוץ משמר העמק שרד את ההתקפה, והוסר האיום על הדרך לחיפה. קרבות אלה היו מהראשונים במלחמת העצמאות שבהם נכבשו כפרים ערבים, ושטחים שמחוץ לשטחי היישובים היהודים עברו לשליטת הצד היהודי. במקביל לקרבות משמר העמק, התלקחו הקרבות גם בגזרת קיבוץ רמת יוחנן, ובהמשך נערכו קרבות ההכרעה בחיפה ובסביבתה.

לאחר שנכשל קאוקג'י בהתקפתו על טירת צבי הוא בחר במשמר העמק להתקפה גדולה במטרה להשתלט על ציר ואדי מילח דרכו עברה אז התחבורה היהודית לצפון הארץ. כיבוש משמר העמק היה מקנה לקאוקג'י יוקרה רבה במחנה הערבי ומשמש קרש קפיצה לפריצה מעמק יזרעאל לעבר חיפה. לשם ביצוע ההתקפה גייס קאוקג'י כוח בסדר גודל של חטיבה. הכוח היה מורכב משני גדודים של צבא ההצלה ולוחמים רבים מכפרי הסביבה. הם הסתייעו בשתי סוללות של תותחי שדה שעד כה לא השתתפו בקרבות בארץ, במרגמות 81 מ"מ ובפלוגה של עשר שיריוניות. להגנה היו ידיעות מוקדמות אך לא מדויקות, על כוונותיו של קאוקג'י. הקיבוץ לא היו מבוצר והיו בו מבנים בודדים עשויים בטון דק.
בבוקר ה-4 באפריל 1948 הבחינו הרועים של הקיבוץ שיצאו עם העדרים למרעה בגבעות, בריכוזי צבא ערבי בכפר מנסי ובמכוניות הסהר האדום הנעות שם. קבוצות אחרות הודיעו לקיבוץ בעזרת רצים-קשרים, על הצבת תותחים ומרגמות וריכוזי אויב בשאר הכפרים. באותה עת היו בקיבוץ 600 נפש מחציתם ילדים. הוכרז מצב חירום. כל העובדים הוחזרו מעבודתם בשדות. הילדים והזקנים הוכנסו למבני הבטון והלוחמים – לעמדות ההגנה. בשעה 16.50 פתח "צבא ההצלה" בהפגזת תותחים כבדה על הקיבוץ. מספר חברים נהרגו ונגרם נזק רב לבניינים. החשמל נותק ומשק החי נפגע קשה. תחת ההפגזה החלו 400 לוחמים ערבים מלווים בחיפוי אש של שישה משוריינים להתקדם לעבר משמר העמק. באש המגינים נהדפה ההתקפה על גדרות הקיבוץ. עם רדת החשיכה נסוגו הערבים. הפוגת הלילה נוצלה להתארגנות מחודשת. בלילה הגיעו לקיבוץ דרך שדות עמק יזרעאל מאה לוחמים מחטיבת גולני בפיקודו של מאיר עמית שהצטרפו למגינים ותפסו עמדות סביב לקיבוץ למנוע התקפת פתע.
למחרת, ב-5 באפריל 1948 התחדשה ההפגזה על הקיבוץ ומספר הנפגעים גדל. באותו יום הגיעה יחידה בריטית לקיבוץ והציעה הפסקת אש ל-24 שעות. בתחילה חשבו שזו יוזמה של הבריטים אבל לאחר הקרב התברר שזו הייתה יוזמה של קאוקג'י. חברי הקיבוץ קבלו את ההצעה בעיקר כדי לפנות את הפצועים והילדים. הפצועים פונו באותו לילה דרך קווי הערבים כדי לקבל טיפול מהיר בבית חולים ואילו הילדים פונו למחרת דרך שדות העמק על ידי אנשי הקיבוץ. בינתיים הכיר הפיקוד העליון של ההגנה בחשיבות המערכה על משמר העמק. יצחק שדה נתמנה למפקד הכוחות באזור וקבע את מפקדתו בבית האבן בג'וערה. שיירת מכוניות עם חמרי ביצור ואספקה ו-50 פועלי סולל בונההגיעו לקיבוץ והחלו מיד בביצור המקום. יצחק שדה החל לרכז כוחות לקראת פתיחת התקפה על הכוחות הערביים הצרים על הקיבוץ. למקום הגיע הגדוד הראשון של הפלמ"ח (גדוד העמק) שהופעל לראשונה במסגרת גדודית. למקום הגיעו גם פלוגות מחטיבת כרמלי וחטיבת אלכסנדרוני. לאחר 24 שעות חזרו הבריטים והציעו להאריך את הפסקת האש. מטרת קאוקג'י הייתה להעביר חלק מכוחותיו לאזור הקרבות בדרך לירושלים. הפעם השיבו חברי הקיבוץ בשלילה. ב-8 באפריל 1948 פתח שדה בהתקפת נגד. כוחות הפלמ"ח כבשו את רוביה אל פוקה ומשלטים נוספים השולטים על הקיבוץ. הערבים הגיבו בהתקפות נגד.
בליל ה-11 באפריל 1948 נכבשו הכפרים אבו שושה ואבו זוריק מצפון למשמר העמק וחודש הקשר עם חיפה. בליל ה-12 באפריל 1948 הגביר שדה את התקפתו וכבש משלטים וכפרים ערבים באזור‏. קאוקג'י הגיב בהתקפת נגד חזקה בסיוע תותחים. כוח ערבי גדול נע בסיוע תותחים מהכפר מנסי למשמר העמק. כוחות הפלמ"ח המתינו במארב ופתחו עליו באש חזקה. לקאוקג'י נגרמו 100 נפגעים ותותח שהתפוצץ על תחמושתו.‏ לאחר קרב קשה נסוגו כוחות קאוקג'י מהאזור ולמחרת החלה מנוסת ערבים מכל כפרי הסביבה. בתי הכפרים פוצצו וכל השטח ממשמר העמק לצומת מגידו נשאר ריק מערבים.
להרחבה אודות קרבות משמר העמק מומלץ לקרוא את המחקר המפורט של עמירם אזוב משמר העמק לא תיפול! נקודת מפנה בתש"ח שהתפרסם בשנת 2013.

קרב משמר העמק שנמשך כעשרה ימים בין 4 ל-14 באפריל 1948 הסתיים בתבוסת הכוחות הערביים וכיבוש הכפרים הערביים באזור אבו שושה, אבו זריק, אל כפרין, א-נע'נע'יה, אל-ע'ביה א-תחתא, אל-ע'ביה אל-פוקא, אל מנסי ועין אל מנסי ולגון. לפיכך, הוסר האיום על יישובי עמק יזרעאל וחיפה.
הניצחון בקרב משמר העמק ובמבצע נחשון לשחרור הדרך לירושלים שנערכו באותו זמן, היוו נקודת מפנה חיובית לטובת הכוח היהודי במלחמת העצמאות ואפשר את המבצעים האחרים להרחבת התחום של שטח המדינה היהודית עד הכרזת המדינה ב- 15 במאי.

 

*****

חלק רביעי
במורד נחל השופט
שלוחות השופט
ומדרון יקנעם

שלוחות השופט – יחידת מעבר בין הרמות לערוצו הדומיננטי של נחל השופט. מקבץ מדרונות ושלוחות שטוחות גב ותלולות מדרונות העוטפים את מעלה נחל השופט ויובליו השניים, מגדלים, סנין, זהורה.  לאורך הערוצים צומח גדות מגוון, קטעים של יער אולמוסים וערבות, אחו לח, צומח מעיינות ועשבוניים. קטעים שונים מושכים מים כל השנה. רוב שטחן של השלוחות מכוסה בבתות. תת יחידות הנוף הן נחל סנין וגבעת המגדלים, שלוחת השניים, חורבת פריר, עמק השלום, נחל השניים, מדרונות השניים, שלוחת עין העמק, נחל השופט עליון, מורדות ריחניה, משולש רמת השופט, מדרון השופט, שלוחת השופט, ראש נחל השופט, עין יואש, שדות השופט, רמת דיצה, ראש זהורה, מדרון עין השופט, מדרון ג'וערה.
נחל השופט הוא הנחל המטויל והיפה ביותר ברמת מנשה. רוב המטיילים מתרכזים בקטע קצר של הנחל, בו הוא זורם בחורף ובאביב בגיא בין גבעות מיוערות, ולאורכו עצים רבים, בריכות מים ואף מפלונים קטנים – דבר שזיכה את המקום בתואר "שוויצריה של רמת מנשה".

 

******

חלק חמישי,
גלישה מרמת מנשה
דרך השלוחות המערביות
לעבר אלונה

רמת מנשה – אזור רמתי המשתרע משני צידי פרשת המים ולאורכו נמצאים חלק מיישובים המועצה אזורית מגידו והם מצפון לדרום: אליקים, עין העמק, רמת השופט, עין השופט ודליה מסביב להם שטחי פלחה ומטעים.
השלוחות המערביות אלה הן שלוחות מקבילות, מאורכות ומתונות, מופרדות ביניהן בערוצים מתונים. השלוחות מעובדות בחלקן או מכוסות בבתות עשבוניות, בתות סירה ואזוב ובקטעים הן מצמיחות כתמי גריגה של קידה שעירה. חלקיהם העיליים של הנחלים מצמיחים בעיקר שומר ועשבוניים במורד מלווים בצומח גדות מגוון ובכתמים של אחו לח בסמוך למעיינות. חלק מהנחלים מושכים מים רוב השנה.

 

*****

סוף דבר

יצאנו מעט אחרי השעה 07:00 וסיימנו בסביבת השעה 16:00.

**********

במדידת הזמן שלי הרכיבה הייתה כשבע שעות והעצירות נמשכו שעתיים.
זמן הרכיבה של האחרים היה קצר יותר
ומשך העצירות ארוך יותר.
הם חיכו בסבלנות לרוכבים אטיים ובעיקר לי.

**************

מסלול טיול זה היה מגוון כי
עבר ביחידות נוף רבות של רמות מנשה.
למדנו להכיר אותן עוד ועוד. 

******

כאמור בתחילה, באזור זה ירדו בחודש וחצי האחרון כ-440 מ"מ גשם.
הדבר ניכר בשפע המים בנחלים וביובלים לצידם רכבנו וחלק מהם חצינו.
היה לנו לא גם קטעי בוץ בתחילת הדרך ובסופה.
אולם, הם בטלים לנוכח שפע הפריחה וגווני הירוק בהם נתקלנו.

 

*****

אודה על האמת, המאמץ הרב שהושקע בדיווש וגם הליכה היה רב
אבל היה "שווה".
חזרנו כמו שנאמר בקילשאה
"עייפים ומבסוטים"

 

מסע רכיבה זה היה מיוחד במינו,
ניתן להגדירו עצמתי.

*****
תודה

לאיל אופק, היוזם, המתכנן,
המוביל ואחד מהצלמים
לכל החבורה הנעימה וסולידרית
לאלי פורמברג וגיא גולן
הצלמים הנוספים
שתרמו והוסיפו לאלבום התמונות

 

 

 

 

טיול זה התקיים ביום שבת (10/2/2018). בתחילה יצאנו לדרך שניים: אלי שחר (קיבוץ תל יצחק) ואני. בהמשך הצטרף אלינו יוסי שורר (קיבוץ געש).

 

הטיול התקיים באחד הימים החמים של החורף. היה זה יום מעונן שהטמפרטורה הגיעה ל-25 מעלות.

 

*******
המסלול,
נגד כיוון השעון,
התחלה וסיום
בקיבוץ תל יצחק

 

חלקי מסלול זה זהים או חופפים למסלולי טיול קודמים שתועדו והם להלן: 

* בגדות נחל פולג ולאורך מצוק השרון וחופו עד שפך הירקון והלאה מזרחה לאורכו עד רמת החייל
* מתל יצחק אל מצוק חוף השרון בין מכון וינגייט ושפיים
* במרכז השרון, מתל יצחק אל גבעות החול, אבוס החוף והמצוק מעל הים
* במרחב נחל פולג: בין גבעות החול, לאורך אבוס השרון, על רכס הכורכר ולאורך גדותיו.
* בגבעות החול במרכז השרון, בין קריית השרון ובין חרוצים
* מקריית השרון לשפך נחל פולג ומצוק נתניה
* בין תל יצחק לחרוצים: בגבעות החול ואבוס השרון
* הרצליה, מהפארק דרך צפון העיר לחוף הים
* בחוף השרון בין געש לבין בצרה

 

******

האזור הגאוגרפי
מערב מרכז השרון
בין נתניה בצפון
ובין רעננה והרצליה בדרום

בתיעוד ארבעת הטיולים לעיל
מידע מפורט על האזור,
על נחל פולג,
על מצוק החוף
על היישובים
על המקומות והאתרים,
על תשתיות הדרכים

*****

מראות הדרך במסלול

*****

בין ביצות נחל פולג

 

נחל פולג הוא אחד הנחלים החוצים את מרכז השרון למלוא רוחבו ומנקז שטח כולל של כ- 120 קילומטרים רבועים. שטח האגן שלו קטן ביחס לנחלי החוף האחרים. בניגוד להם לנחל זה אין כלל יובלים המגיעים מאזורי ההר, ולכן הנחל הוא נחל אכזב. רק בחלקו התחתון יש בנחל מים כל השנה, שמקורם בעיקר במי שפכים.  גבולות אגן הניקוז של הנחל הם: אגן נחל אלכסנדר מצפון וממזרח ואגן נחל ירקון בדרום ובדרום- מזרח. הנחל, שאורכו כ- 17 קילומטרים, מתחיל את דרכו בסביבות קיבוץ רמת הכובש ובפאתי העיר טירה. והוא מתפתל בין פרדסי השרון. ליד מושב בצרה, הנחל פונה צפונה כדי לעקוף רכס הכורכר המזרחי של השרון לעבר העמק שמדרום לתל יצחק ואחר כך ממשיך מערבה בין אודים ויקום. סמוך למושב אודים חוצה הנחל את רכס כורכר נוסף (הרכס התיכון) כשהוא נעזר בפרצה מלאכותית. לקראת השפך, הנחל עובר בדיונות חול מצפון לרכס הכורכר המערבי, והוא נשפך לים מצפון למכון וינגייט

לנחל פולג ישנם מספר יובלים והעיקריים הם:
– נחל אודים מגיע אליו מכיוון צפון ומנקז את הגבעות אבן יהודה וכפר נטר;
– נחל דרור, המנקז את צפון גבעות תל מונד ואליו ליד מאגר תל יצחק הסמוך לכלא הדרים הקולט את מי שיטפונות החורף ואת הקולחים הזורמים בנחל אליו מצטרפים
– נחל חירות ונחל משמרת שראשיתם בגבעות שמדרום לתל מונד. נחל דרור נשפך לנחל פולג מדרום לתל יצחק.
– נחל רשפון המגיע מכיוון דרום וזורם צפונה באבוס המזרחי ומצטרף לנחל פולג באזור שבין יקום ותל יצחק.
– נחל רעננה הוא יובל נוסף המגיע אליו מכיוון דרום ומנקז את הגבעות שמצפון לעיר
רוב קטעי הנחל ויובליו, ברחבי האגן, הם תעלות מלאכותיות שנחפרו בסמוך (פחות או יותר) לתוואי האפיקים הטבעיים בשל סוג הקרקעות בהן עובר הנחל.

******

לאורך החולות מעל מצוק החוף

******

בשולי הרצליה ורעננה,
בין הפרדסים
ובתוך המושבים

 

******

סוף דבר

טיול חורף מענג
שנמשך ארבע שעות ושלוש רבעי שעה
מתוכן שעה עצירות
למרות שאין זו הפעם הראשונה
המראות היו מופלאים ומרגשים

*******

תודה

לאלי שחר היוזם והמוביל
שמודע ליכולות ולמגבלות
שידע להאט ולעצור שנדרש.
כך אפשר גם להנציח
בנחת את המראות

ליוסי שורר
חברותו נעמה מאוד.

 

 

טיול זה התקיים ביום שישי (9/2/2017) איל שובל (מזרע) ואני. הכוונה המקורית הייתה לקיים ברחבי עיר מסע נגד השחיתות השלטונית.

 

לנוכח אי הגעת משתתפים, הוחלט שנקיים טיול על מנת להתענג מהעיר.

 

יצאנו לדרך בשעה 08:30 מהרחוב המוביל לבית חייל.

 

******

המסלול נגד כיוון השעון
הכיוון בתחילה דרום,
בהמשך צפון מזרח
ובקטע האחרון צפון מערב

 

מידע על המקומות ניתן לקרוא
בטיולי ירושלים האחרים המתועדים באתר

*****

מראות הדרך

*****

שכונת רוממה

*****

קריית הלאום

*****

מדרון עמק המצלבה
ופארק הצבאים

*******
קריית הספורט

******

פארק המסילה
ומתחם התחנה הראשונה 

 

 

*******
מעונות הנשיא וראש הממשלה

 

******
מרכז העיר 

******

שוק מחנה יהודה

*****
סוף דבר
היה זה עוד אחד מטיולים
המעניינים והנעימים הרבים
בירושלים
תמיד כיף לשוטט בה

 

 

 

לטיול זה יצאנו ביום שישי (2/2/2018) לאחר שתי דחיות בגלל מזג האוויר.

 

היינו קבוצה גדולה שמנתה 22 אנשים אוהבי רכיבה וטיול. הם הגיעו מכל רחבי הארץ מהגליל (העליון והתחתון), מהעמקים, מאזור חיפה, מהמרכז, מהרי יהודה ומצפון הנגב.

 

את הטיול יזם משה כ"ץ. בעקבות טיול קודם באזור לפני שנה, הוא פעל ללא ליאות על מנת לתאם בביקור בגני רדואן. גנים אלה נכללים במתחם הקדוש לכת הבאהית המחזיקה במקום. אתר זה אינו פתוח לציבור הרחב.

 

בתיאום עם ישראל בן עזרא ( לשעבר בכיר בעיריית עכו, שוחר עכו ויו"ר הפורום למען עכו) שקישר בינינו ובין נציגי הכת הבהאהית בחיפה, נקבע שהביקור במקום יהיה בשעה 12:00 בצהרים.

 

לכן, בעיצה אחת, החלטנו משה ואני שנתכנס בבוקר בחניון פארק האקסטרים של עכו שנמצא בקרבת הגנים. ממקום זה נתחיל ונסיים את הרכיבה עד לשעה שנקבעה לביקור.

 

כך היה! במשך כשלוש שעות רכבנו וטיילנו.

 

רכבנו במסלול שהוביל משה כ"ץ לאורך נחל הנעמן, בין הקיבוצים עין המפרץ וכפר מסריק. טיילנו גם בעכו, בעיר העתיקה, בטיילת לאורך הים, בין שכונותיה הצפונית והמזרחיות ובגבעת נפוליאון.

 

לאחר הרכיבה נכנסנו לביקור בגני רדואן שנמשך כשעה.

 

******

מסלול הטיול

 

 

בחלקו המסלול היה חופף וקרוב לחלק ממסלולי טיולים קודמים שהוביל אותנו משה בשנתיים האחרונות והם: 

* סובב קיבוץ אפק ולאורך נחל הנעמן במרחב הפתוח שבמישור חוף מפרץ חיפה
* עליה מקיבוץ אפק לאעבלין ולשפרעם, הלאה לגוש זבולון וחזרה דרך קרית אתא
* במישור מפרץ עכו ובמורדות הגליל התחתון המערבי, מאפק לטמרה וכבול והלאה ליסעור, עין המפרץ וכפר מסריק
* בתוך וסביב קריות המפרץ ובשפך הקישון
* מאפק אל עכו וסביבתה הקרובה
* שיטוט בשמורת אפק בשעת בין ערבים בשלהי החורף
* לאורך נחל נעמן ובין בריכות הדגים, המטעים והשדות במישור עכו

*****

האזור הגאוגרפי,
מישור חוף הגליל התחתון המערבי
נקרא גם
מישור מפרץ חיפה
וגם מישור חוף עכו
וגם צפון עמק זבולון

 

המסלול
עם כוון השעון

המקומות והמראות

נחל נעמן

נחל נעמן מתחיל את דרכו ממזרח למעיינות עין אפק  (כורדני) שנמצאים למרגלות העיר המקראית אפק. המעיינות שהם מקור המים העיקרי של הנחל, והתל נמצאים כיום בתחום שמורת טבע עין אפק. נחל נעמן  חוצה את חלקו הצפוני של מישור מפרץ חיפה ונשפך לים מדרום לעכו. מעיינות הנחל נובעים ברום של 5 מ' בלבד מעל פני הים. הם מרוחקים מהים רק 4 ק"מ בקו אווירי. כדי להתגבר על מחסום חולות החוף ובגלל השיפוע הנמוך נאלץ נחל נעמן להאריך את דרכו פי שלושה ולהצפין עד עכו. אין פלא שבתנאים אלה נוצרו מסביב למעיינות ביצות גדולות שנוצרו בין היתר מעודף המים המגיעים אליו בעת הגשמים מהיובלים העיקריים המצטרפים אליו והם אלה המנקזים את גבעות ורכסי הגליל התחתון הם נחל אבליים, נחל כבול ונחל חילזון.

בביצות הנעמן, שהשתרעו על פני כ-16,000 דונם, קיננה מחלת המלריה. קק"ל רכשה את הקרקע שמצפון לנחל בשנת 1925. בשנת 1938 התיישבו על אדמת קק"ל הקיבוצים כפר מסריק ועין המפרץ (מאוחר יותר עלה גם קיבוץ אפק על קרקע קק"ל). הקיבוצים נאבקו בביצות כדי למנוע הצפות של שטחי עיבוד. הם ניקזו את המעיינות לתעלות והפכו את נחל נעמן לתעלה המזרזת את זרימת המים בנחל. מראה זה של הנחל נשמר עד ימינו. בימי המנדט ניקזו עוד את הביצות. בשנת 1942 העבירו את מי המעיינות למפרץ חיפה כדי לקרר באמצעותם את בתי הזיקוק. הביצות הפכו לשדות חקלאיים ולבריכות דגים. שרידי הביצות הפכו לשמורות טבע, המשמרות את עולם החי והצומח של ביצות הנעמן. אלה הן שמורת עין אפק, שמורת כרי נעמן ושמורת עין נימפית. בשנים האחרונות יבשו עינות אפק לחלוטין בגלל קידוחים שתופסים את עינות נחל נעמן. חלק ממי הקידוחים מועבר לשמורת עין אפק ומשם המים זורמים בנחל נעמן. למי המעיינות מצטרפים גם מי בריכות הדגים ומי נקז מהשדות. נחל נעמן שב להיות נחל איתן. הרחבה

שביל נחל נעמן – נחל נעמן היווה במשך שנים ארוכות "החצר האחורית" של הקריות, בין אזורי תעשייה, בריכות דגים ואתר פסולת. נחל נעמן היפה והטבעי נמחק מן התודעה הציבורית בעבר משום שסבל מזיהום והזנחה כוללת. בשנים האחרונות, חל שיפור ניכר במצב הנחל ההופך בהדרגה לפארק ירוק ממקורותיו ועד לים. שיקום נחל נעמן הפך להיות פרויקט הדגל של רשות ניקוז ונחלים גליל מערבי שפועלת להפיכתו למרחב ירוק וייחודי, האהוב על תושבי האזור מצגת רשות ניקוז גליל מערבי שיקום נחל הנעמן
בשנת 2007 חברה קק"ל לרשות ניקוז ונחלים גליל מערבי, למשרד להגנת הסביבה, למשרד החקלאות ופיתוח הכפר, לרשות הטבע והגנים ולמועצה האזורית מטה אשר בשיתוף פעולה ביניהם להסדרת שביל הליכה סלול לאורך הנעמן, בקטע קצר הסמוך לשמורת כרי נעמן.

קיבוץ כפר מסריק קיבוץ כפר מסריק המשתייך לתנועה הקיבוצית ובעבר נכלל בתנועת הקיבוץ הארצי ונמצא בתחום המועצה אזורית מטה אשר. ראשיתו קבוצה קטנה של עולים צעירים מליטא, חברי "השומר הצעיר" שהתיישבה בפתח-תקוה בשנת 1932 ומתחילה לחלום על קיבוץ משלה. בפברואר 1933 הם הכריזו על עצמם – קיבוץ חדש בישראל – צ'כו-ליטא (שם זמני). הם עברו לשכונת בת-גלים שבחיפה התחתית ועסקו ב"עבודה עברית", "כיבוש הנמל", "קבוצת בניין" ו"מילוי הכרמל". בשנת 1934 עבר המחנה לחולות קריית-חיים המערבית ושם התחילה השכנות עם קיבוץ עיו-המפרץ. שם נקבע שמו השני של הקיבוץ – משמר-זבולון. בשנת 1937 הגיע  גרעין "היוצר" מפולין. בשנת הוקם בקרבת עכו "נעמן" – מפעל ללבנים אדומות.בכ"ט בנובמבר – 1938 הוקם הקיבוץ כישוב חומה ומגדל מספר 28 – להגנה על מפעל "נעמן", כביכול, ולמעשה – תחילת התיישבות האמיתית בעמק עכו. הסוכנות היהודית והמוסדות המיישבים, התנגדו  נחרצות להקמת קיבוץ במקום, בטענה שאין מים, הקרקע- חולות נודדים וביצה מלחה, ותנאי החיים- מלאריה ומחלות, לעולם לא יאפשרו קיום וצמיחה של ישוב … החברים לא ויתרו. בשנת 1940 התמקם הקיבוץ בנקודת הקבע בצד המזרחי של כביש חיפה – עכו, ובהזדמנות זו, שינה גם את שמו לכפר-מסריק ומנציח בכך את שמו של נשיא הרפובליקה הצ'כוסלוקית – ת.ג. מסריק בשלוש השנים הבאות המשיך לכבוש את העמק והתבסס. הוא גם נאלץ להיות במאבק רצוף עם שכניו הערבים על הקרקע והמים. עם סיום מלחמת העולם השניה יצא הקיבוץ לצאת למרחב. עוד שטחים נכבשו ועובדו, בריכות הדגים התרחבו,  נמשכה קליטת ילדי הגולה. לאחר מלחמת העצמאות המשיך הקיבוץ להתרחב ולגדול.

קיבוץ עין המפרץ שיך לתנועה הקיבוצית ובעבר השתייך לתנועת הקיבוץ הארצי בתחום המועצה האזורית מטה אשר. הקיבוץ נוסד בשנת 1930 על חוף בת-גלים בחיפה, בידי קבוצת צעירים מגליציה- פולין שחלמו על הקמת קיבוץ עירוני: שכונת עובדים במפרץ חיפה. הם עסקו בעבודות בנמל חיפה. במהלך שנות העלייה החמישית הצטרפו לקיבוץ עולים מגרמניה ומפולין. במשך שמונה שנים מאז הקמת הקיבוץ התמודדו המייסדים עם קשיים רבים, עברו לקריית חיים ובשנת 1938 עלו על הקרקע במקומו הנוכחי של הקיבוץ, על גדות נחל הנעמן והביצה שהקיפה אותו. חלוצי ההתיישבות בעמק זבולון היו, הקיבוץ ה- 25 של "חומה ומגדל". שמו ניתן לו בגלל מיקומו במפרץ חיפה. שמות נוספים שנפסלו הוצעו בגלל מיקומו – ליד חיבור נחל חילזון לנחל נעמן. מגילת העלייה על הקרקע משקפת את המצב באותה תקופה ואת חזון הקיבוץ: "… אך אנו מאמינים כי תיובש הביצה, ומי הנעמן יהיו לנו לברכה. כי יתנדף רעל הקדחת וייעלם, ועצים יתנו כאן את צילם. כי עדרי צאן ובקר ימלאו את השדות והאדמה תתן יבולה בשפע. כי כפלדה רצוננו וגדולה אמונתנו. אנו מאמינים באדם ובאדמה! "

משמר ים – ראשית קיבוץ אפק הייתה "פלוגת הים" שהוקמה ב1935 על ידי שמונה חברים ושתי חברות מיגור, בהחלטת הקיבוץ המאוחד, כדי לכבוש את עבודת הנמל ולקלוט את עולי ההכשרות החלוציות מפולין ומגרמניה, וכך היה: הפלוגה מנתה תמיד כ- 200 חברים, אלה עולים ואלה עוזבים. מקום היישוב הראשון היה חולות קרית חיים ד' היום. במאי 1939 עבר היישוב לאזור חוף עכו וקם כיישוב חומה ומגדל ושמו שונה למשמר הים. חבריו התפרנסו מדיג ימי ומחקלאות באדמות עמק זבולון. אל מקום הקבע הנוכחי שלו, הנמצא במרכז השטח שעובד, הגיע הקיבוץ ב-18 בספטמבר 1946. לאחר המעבר, שונה השם ל'אפק'. הסיבה למעבר הייתה ההחלטה לזנוח את הדיג ולהתמקד בחקלאות.

 

על גשר כביש 4 מעל שפך נחל נעמן למול עכו

העיר עכו

עַכּוֹ היא עיר במחוז הצפון בישראל, הגובלת מדרום בחופיו הצפוניים של מפרץ עכו וממערב בים התיכון. עכו היא אחת מערי הנמל העתיקות בעולם, ודברי ימיה המתועדים מתחילים בתקופת הברונזה הקדומה. במשך שנים רבות הייתה עיר מפתח לכיבוש ארץ ישראל, שכן מיקומה על רצועת החוף הרחבה אפשר גישה נוחה דרך הגליל אל פנים הארץ. היא ידעה עליות ומורדות ועברה מיד ליד פעמים רבות. פעמיים בתולדותיה הייתה עכו העיר המרכזית של ארץ-ישראל כולה ובעלת חשיבות בינלאומית: במאה הי"ג, עת הייתה בירת ממלכת ירושלים הצלבנית, ובמאה הי"ח, תחת שלטונו של ג'זאר פחה. מאז המאה ה-19 פחתה חשיבותה של העיר, ביחס לחיפה שהייתה לעיר הנמל הראשית של צפון הארץ. בהתאם לכך הייתה התפתחותה. בשל מיקומה הגיאוגרפי והיותה עיר נמל הייתה עכו יעד לכיבושים במהלך כל התקופות, כתוצאה מכך תחלופת האוכלוסייה בה היא ממאפייניה ההיסטוריים.
מספר התושבים:  כ-55,000, אחוז היהודים בעיר מסך כל התושבים: 72%; אחוז הערבים מסך כל התושבים בעיר: 28%; מספר התושבים העולים:  13,026; אחוז העולים מסך כל התושבים בעיר: 24.4%

 

מידע על העיר
ובמיוחד אבני דרך
בהתפתחותה
ראו בהרחבה

 מאפק אל עכו וסביבתה הקרובה

 

 

קברו של קפארלי נתגלה ב-1969 בשטח שבו נמצאת כיום מכללת הגליל המערבי ובעבר בית הספר החקלאי "יד נתן". במקום נתגלו מספר קברים נטושים ללא ציון שמות הנקברים. קברים אלה אינם דומים לקברים מוסלמיים, וסוברים שבאופן מכוון אין עליהם כתובות, כדי שלא יחוללו על ידי תושבי הסביבה המוסלמים.
גנרל קפארלי (Caffarelli) היה מהנדס צבאי, שנלווה אל נפוליאון ונמנה על הדמויות היותר-ציוריות בצבאו. ארבע שנים לפני כן איבד קפארלי את רגלו השמאלית באחד הקרבות באירופה, אך הדבר לא מנע ממנו להמשיך לשרת בצבא ולמלא את תפקידו בהצטיינות. במהלך מסעו של נפוליאון לא"י היה קפארלי אחד הגנרלים הפופולריים ביותר. החיילים כינוהו דרך חיבה "רגל העץ" או "האבא עם הקביים".
בזמן המצור שערך נפוליאון על עכו היה קפארלי המהנדס הראשי, שתכנן ופיקח על הצד המקצועי של פעולות המצור. באחד הימים לקראת סוף המצור, בעת שעבר לאורך התעלות, נפגע מכדור של צלף טורקי והרופא נאלץ לקטוע את זרועו עד למרפק. מאוחר יותר הסתבר כי הפציעה הייתה אנושה משחשבו תחילה. הפצע גרם לנמק, וקפארלי נפטר מקץ שבועיים ימים. בהיותו על ערש דווי בא לראותו ידידו הוותיק נפוליאון בונפרטה.
אחת לשנה מידי חודש נובמבר מקיימת שגרירות צרפת בישראל בבית הקברות טקס לציון חתימת ההסכם להפסקת האש בסוף מלחמת העולם הראשונה וטקס החייל האלמוני. המקום פתוח לביקורי קהל.

תל עכו הוא תל בגובה של כשלושים מטר השוכן בחלק המזרחי של העיר עכו, סמוך מדרום לכביש 85. שטחו 200 דונם, אורכו כ-600 מטר ורוחבו המרבי כ-350 מטר. התל נמצא במרחק של כ-700 מטר מזרחית לחוף הים, וכ-750 מטר מצפון לתוואי הנוכחי של נחל נעמן. בתל עכו שכנה העיר עכו החל מתחילת היישוב במקום בעת העתיקה ועד תחילת התקופה ההלניסטית, כשמוקד העיר נע מערבה אל המקום שבו שוכנת כיום עכו העתיקה.
גבעת נפוליאון" הוא שמו העממי של התל, על שמו של נפוליאון אשר הטיל מצור על עכו בשנת 1799. התל שימש את כוחותיו של נפוליאון כעמדת תצפית. המצור של צבא נפוליאון על עכו החל ב-20 במרץ 1799 ונמשך 544 ימים. במצור זה, שהיה חלק ממסע נפוליאון בארץ ישראל, כשל נפוליאון בניסיונו לכבוש את עכו מידיו של אחמד אל ג'זאר. משנכשל במצור על עכו, לא ראה טעם בהמשך המערכה בארץ ישראל ושב למצרים ביחד עם חייליו. הרחבה
טעות נפוצה היא ששם הגבעה בעכו דומה להר נפוליאון בתל אביב (תל ג'רישה, על גבול תל אביב רמת גן ) ששימש אותו בעת המצור על יפו. אולם, הר נפוליאון" לא שימש את נפוליאון.  תותחיו לא יכלו להגיע משם ליפו ובכלל לא פעל שם. העם ומדריכי תיירים נטלו את השם מעכו והצמידו אותו גם ליפו. הגיע הזמן לשרש טעות מגוחחת זו.

 

 

גני רדואן

 

גני רידוואן, השייכים למרכז הבהאי העולמי בעכו, הוקמו בשלהי המאה הי"ט לסה"נ בחלקו הצפוני של אי (כ-120 דונם) שנתחם בין שתי זרועות, צפונית ודרומית, של התוואי הטבעי, היבש היום, של נחל הנעמן (בֶלוס). בתקופה העות'מאנית ובימי המנדט הבריטי ניצבו על האי, מדרום לגנים, טחנות קמח שהופעלו בכוח המים שהוזרמו אל תעלות הטיה רחבות, וזרמו בשיפוע מצפון לדרום בין שתי זרועות הנחל. מקורות היסטוריים מלמדים כי בעכו היו טחנות קמח כבר בתקופה הרומית ושוב בתקופה האסלאמית הקדומה ואולי גם בתקופה הצלבנית, אך מקומן אינו ידוע. טחנת קמח מצוינת במיקום זה לראשונה במפת ג'קוטן (משלחת הסקר הצרפתית) משנת 1799, אך זו נהרסה, ככל הנראה במכוון על ידי צבאו הנסוג של נפוליון. טחנות קמח, המכונות 'טחנות הפחה', מתוארות שוב במיקום זה בתיאוריו של הסופר הצרפתי א' מרטין שסייר בעכו בשנת 1832. השימוש בטחנות נמשך עד שנות השלושים של המאה הכ', כאשר האזור נרכש על ידי חברת הכשרת היישוב אשר שמה לה למטרה לייבש את ביצות הנעמן. בסקר שערך במקום שמואל אביצור בשנת 1955 עדיין שרדו ארבע טחנות, ובהן 11 זוגות רחיים, אך המבנים הוסבו לשמש למגורים.
בשנים 2004–2007 נערכו שלוש עונות חפירה בגני רידוואן שמדרום לגן הבהאי שבפינה הדרומית-מזרחית של עכו לקראת שיקום האתר ושחזורו. החפירה, מטעם רשות העתיקות ובמימון המרכז הבהאי העולמי. בחפירה נבדק ותועד מתחם טחנות הקמח, הכולל חמישה מבנים. מקור,הרחבה ופירוט

 

גני רידואן אתר קדוש של הבהאיים.

הדת הבהאית היא הדת המונותאיסטית החדשה ביותר והיא נוצרה בפרס לפני כ-170 שנה בלבד. מקורה של הדת הבהאית באסלאם, אך הבהאים מאמינים שכל הדתות הן בעלות מוצא אלוהי משותף, וניתנו על-ידי נביאים שהם שליחי האל, בהם משה, בודהה, מוחמד, קרישנה, ישו, זרתוסטרא והבאב.
בדומה לנצרות, ליהדות ולאסלאם, המקומות הקדושים ביותר לבהאית נמצאים בישראל. המרכז הבהאי העולמי שוכן בערים חיפה ועכו ובסביבותיהן. מבני המרכז וסביבותיהם, ובמיוחד המתחם הבהאי החיפה ומתחם אל-באהג'ה בעכו, מעוצבים בקפידה וכוללים גנים רחבי ידיים ויפהפיים, שרבים מהישראלים ורבים מהתיירים המגיעים לארץ, מבקרים בהם ומכירים ומוקירים את יופיים וחשיבותם.

*******

הדת הבהאית , כאמור, הינה דת מונותאיסטית. מקורה בדת הבאבית שנוצרה בפרס ב-1844 על ידי מוחמד עלי שירזי הבאב. הדת הבאבית פותחה ע"י הבאב ככת פורשת מהאיסלאם השיעי. הבאב נרדף ע"י השלטונות הפרסיים בטהרן ולבסוף הוצא להורג בשנת 1850 ע"י כיתת יורים ועצמותיו רוסקו. לאחר מותו של הבאב, עברה הנהגת הדת לידי הנביא הבהאא אוללה, שגם הוא נרדף על ידי השלטונות, אך כיוון שהיה בן אצולה לא הוצא להורג, אך גורש לבגדד שהייתה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית (הטורקית). בבגדד הוא נכלא כאסיר פוליטי בגלל הפחד של העותמאנים מההתפשטות המסוכנת (לדעתם) של הדת החדשה. הבהאא אולה הוגלה משם ע"י העברה לכמה בתי כלא ברחבי האימפריה, עד שבשנת 1868 הועבר ע"י הטורקים בפעם האחרונה לפלסטינה א"י ונכלא במצודת עכו. כעבור זמן מה שוחרר הבהאא אוללה מהכלא אך הוגדר כעציר פוליטי הנמצא במעצר אזורי בעכו ובסביבותיה עד סוף חייו. המקומות בהם חי ומת הבהאא אוללה לאחר שחרורו המותנה מהכלא הפכו לאתרים קדושים לבהאיים. בתחילה גר בבית עבוד בעכו, אחר כך עבר לגור ב"בית הקולונל" שבין צפון מזרעה ועברון. בהמשך עבר לגור בבית הבהאג'י  הנמצא בין שמרת לבוסתן הגליל צמוד וממערב לכביש 4. שם נמצא עד מותו בשנת 1892 ולידו נקבר. בית הבאג'י נמצא בגני הבהאיים. הוא גם נהג לנפוש ולנוח באזור כפרי בעכו, שכונה על-ידו "גני רידואן". באותה תקופה היה מדובר באי ושטחים חקלאיים בקרבתו שהיו מוקפים על ידי נחל הנעמן כמוצג במפה משנות ה-40'. הבהא-אללה נהג לקבל את מאמיניו בגנים וגם חיבר שם כתבי קודש.
בנו עבדול בהאא ("עבד הבהאא"), שירש אותו, העתיק את פעילותו לחיפה ורכש אדמות בכרמל. במקביל רכשו בהאיים אחרים בהם אחיו של בהאא אולא, אדמות באזור הכנרת. לאחר מותו של עבדול בהאא ב-1921 ירש אותו נכדו שוגי אפנד נקרא יעבס אפנדי שגם קיבל תואר בריטי והיה בעל אזרחות בריטית ונקרא סיר עבאס. כשמת עבס אפנדי בשנת 1957, לא מונה לבהאים מנהיג יחיד. במקומו מונהגת הדת מאז 1963 בידי הנהגה בת תשעה חברים, הנבחרת מדי חמש שנים, ויושבת בראש בית הצדק העולמי, הממוקם במרכז הבהאי העולמי בחיפה.

 

 

בגני רידואן הנמצאים למרגלות ומדרום תל עכו (תל נפוליאון) הייתה תחנת הקמח הגדולה בארץ במאה ה 19, שפעלה בכוח מי הנעמן. הנעמן זרם באותה תקופה באפיק צפוני לזה הנוכחי, עד למרגלות תל עכו. ליד הנעמן ותעלות המים שיצאו ממנו לתחנת הקמח שהופעלה ע"י מימיו, אירגן עבאס אפנדי, בנו של הבהאא, מקום הבראה והתרגעות לאביו לאחר תקופת המאסר הארוכה. לכן גם גני רידואן הפכו לאתר קדוש לבהאיים. בפרסית נקרא גן עדן גן רידואן.
לאחר מות הבהאא ב 1892 ירש עבאס אפנדי את מקומו של אביו בהנהגת הבהאיים. עד 1908 עדיין נאסר עליו לצאת מאזור עכו מאחר וגם הוא היה עדיין עציר פוליטי של האימפריה העותמאנית. לאחר ששוחרר מהמעצר הפוליטי עבאס אפנדי העתיק את מרכז פעילותו להר הכרמל שם רכש את האדמות שעליהן הוקמו הגנים הבהאיים של חיפה. הבהאא אוללה ובנו האמינו, שהר הכרמל קדוש, משום שזיהו אותו כהר ציון אליו יבואו כל הגויים באחרית הימים. בגני הבהאיים בחיפה נקברו עצמותיו של הבאב מייסד הדת שהוצא להורג ב 1850 בטהרן, הוקם המרכז העולמי של הבהאיים ונקבר עבאס אפנדי בנו של הבהאא אוללה.

 

בשנת 2007 החלו הבהאיים בשחזור ושימור גני רידואן. נחשפו תעלות המים מאפיק הנעמן ושוחזרו שלושת המבנים של תחנת הקמח שהיתה הגדולה ביותר בארץ במאה ה 19. בכל מבנה היו 5 עמדות טחינה של אבני ריחיים מבזלת וס"ה 15 עמדות. במהלך עבודת השימור, בשרידי המבנה הראשון, המערבי, נחשפו רק הרצפה ותעלות המים. במבנה השני, האמצעי, שוחזרו הקירות וקורות הגג. המבנה השלישי, המזרחי, שוחזר במלואו ושוחזרה בתוכו עמדת טחינה אחת.

בגני רידואן שהם אתר קדוש לבהאיים יכולים לבקר כיום בעיקר מאמיני הדת. הם סגורים לציבור הרחב. ביקור באתר לציבור שאינו משתייך לבהאיים, מתאפשר רק לאחר תאום מורכב למדי עם משרדי מרכז הבהאיים בחיפה. לאחר תקופה לא קצרה הצליח משה לתאם ביקור בעזרתו הרבה של ישראל בן עזרא. הוא יהיה מוכן לתאם ביקורים כאלה לקבוצות מאורגנות נוספות ללא תמורה בגני רדואן ובעכו בכלל (054-4880444)

 

 

מי הבעלים של גני רדואן – הסיפור שלא יאמן

בשנים האחרונות ניהלו נינותיו של ממשיכו של מייסד הדת הבהאית, בהא-אללה, מאבק משפטי עיקש בארץ, בטענה כי כיורשות של בהא-אללה הן זכאיות לקבל פיצויים בסך 4.8 מיליון שקלים בגין קרקעות "גני רידואן" ("גן עדן" בפרסית) בעכו, שנרכשו בשנת 2006 על-ידי אנשי הקהילה הבהאית בארה"ב ובארץ, לצורך פיתוח הגנים הקדושים. זאת, בטענה שהן הבעלים הרשומים או זכאיות להירשם כבעלים על חלק מהקרקעות. בשבוע שעבר דחה בית המשפט המחוזי בחיפה את התביעה שהגישו הנכדה, של בהא-אללה, מליחה מוסא בהאי, ונינותיו, נגאר בהאי אמסלם ועסמת בהאי אזל, נגד "הכנס הלאומי רוחני של הבהאים של ארה"ב-סניף ישראל".
מייסד הדת הבהאית היה הבאב שנרדף ע"י השלטונות הפרסיים בטהרן ולבסוף הוצא להורג בשנת 1850. לאחר מותו של הבאב, עברה הנהגת הדת לידי הבהאא אוללה, שגם הוא נרדף על ידי השלטונות, אך כיוון שהיה בן אצולה לא הוצא להורג, אך גורש לבגדד שהייתה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית (הטורקית). הבהא-אללה, נולד ב-1817 בפרס, וכאמור, ב-1868 הוגלה מארצו והגיע לישראל. הוא נכלא במצודת עכו. כעבור זמן מה שוחרר הבהאא אוללה מהכלאו. המקומות בהם חי ומת הבהאא אוללה לאחר שחרורו המותנה מהכלא הפכו לאתרים קדושים לבהאיים. בתחילה גר בבית עבוד בעכו, אחר כך עבר לגור ב"בית הקולונל" שבין צפון מזרעה ועברון. בהמשך עבר לגור בבית הבהאג'י  הנמצא בין שמרת לבוסתן הגליל צמוד וממערב לכביש 4. שם נמצא עד מותו בשנת 1892 ולידו נקבר. הוא גם נהג לנפוש ולנוח באזור כפרי בעכו, שכונה על-ידו "גני רידואן". באותה תקופה היה מדובר באי ושטחים חקלאיים בקרבתו שהיו מוקפים על ידי נחל הנעמן. הבהא-אללה נהג לקבל את מאמיניו בגנים וגם חיבר שם כתבי קודש.

*******

בשנת 1943 הופקעו המקרקעין במסגרת הליכים לפי פקודת הקרקעות, אך מאז ועד היום הוחזק המקום על-ידי נציגי הקהילה הבהאית בארץ. באוגוסט 2006 אישר שר האוצר לקהילה הבהאית לרכוש שטח של כ-79 דונם משטחם של גני רידואן לטובת הקהילה הבהאית ולצרכי ציבור. "הקרקע דרושה לעמותה לחלוטין ולצמיתות לצרכי ציבור, למטרת פיתוח גני רידוואן בעכו כאתר קדוש ותיירותי למאמיני הדת הבהאית, אשר יארח מדי שנה אלפי עולי רגל בהאים וכן תיירים ותושבים מקומיים", נאמר בהחלטת האוצר.
מי שלא השלים עם ההחלטה להעביר לצמיתות את הקרקע לטובת הקהילה הבהאית היו, למרבה ההפתעה, דווקא נכדתו ונינותיו של מייסד הדת שביקשו ליהנות משווי הקרקע בעצמן. ב-2011 הגישו התובעות, באמצעות עו"ד יוסף ברינט, תביעת פיצויים לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד אנשי הקהילה (הנתבע הוא הכנס הלאומי הרוחני של הבהאיים), בטענה שהן הבעלים הרשומים או זכאיות להירשם כבעלים, בשטח של כ-9.5 דונם מתוך השטח שהופקע. לטענת התובעות, הן זכאיות לפיצויי הפקעה מכוח זכויות הבעלות על הקרקע, שהיו רשומות לטובתן, כיורשות, בלשכת רישום המקרקעין.
כדי לבסס את התביעה, טענו היורשות, כי סבן, מייסד הדת, ציווה על מאמיניו לעבוד ולהתפרנס ומעולם לא אסר עליהם לצבור נכסים. לדבריהן, ראיה לכך היא שמשפחת הבהא-אללה, רכשה לאורך השנים קרקעות שלא היו לצרכי הדת בלבד אלא גם קרקעות לעיבוד חקלאי באזור מפרץ חיפה ועמק הירדן. עוד טענו היורשות, כי בני משפחתן נהגו בעבר בקרקעות המריבה באופן מסחרי ואף מישכנו או השכירו חלקים מהן לצורך חקלאות. "עם קום המדינה הוקמה על חלק מהקרקע מעברה גדולה, "מעברת נפוליאון", ולפני כ-20 שנה הוקם על חלק מהקרקע אתר קראוונים לקליטת עולי אתיופיה שהיה קיים עד שנת 2000", הוסיפו וטענו התובעות. טענה מעניינת נוספת שהעלו התובעות להוכחת זכות המימוש והבעלות שלהן הייתה שב-1999 הן מכרו 10 דונם שכללו את הקרקעות, לאדם בשם ליפשיץ.

******

למול הטענות של התובעות טענו אנשי הקהילה הבהאית כי הקרקעות נמצאות בחזקתה הבלעדית של הקהילה והן נרכשו לצרכי הקהילה מראשית הדרך. לדבריהם, אם הייתה בעלות של היורשות על הקרקע, הרי שמדובר בבעלות פיקטיבית, והבעלות האמיתית על הקרקע הייתה מאז ומתמיד של קהילת הדת הבהאית באמצעות נציגיה. לדברי אנשי הקהילה, "נכסי דלא ניידי שנרכשו על-ידי מייסדי הדת נרכשו לצרכי הקהילה בלבד ובנאמנות עבורה ולא נרכשו על-ידם כנכסים פרטיים". לטענת הכנס הלאומי של הבהאיים, לא הייתה ברירה אלא לרשום את הזכויות על שמם של אנשים פרטיים מתוך הקהילה, מסיבות טכניות בלבד, כיוון שבעת רכישת הנכסים טרם התאגדו ישויות משפטיות של הדת.
בפסק דינו בתחילת שנת 2015 קבע שופט המחוזי בחיפה, דניאל פיש, כי מדובר במקרה חריג ביותר, בו הבעלות הרשומה בטאבו אינה משקפת את הבעלות האמיתית. "המקרה דנן מהווה את אחד המקרים הנדירים בהם הבעלים הרשומים המקוריים של הקרקעות הקדישו אותם לקהילה דתית שלמה, והבעלים הרשומים לא היו אלא נאמנים עבור הקהילה", כתב השופט.
לדברי השופט, בפועל נוצר הקדש בלתי רשום לטובת נציגי הדת הבהאית בעת רישום הקרקע והסדרתה. "קהילת הבהאים החזיקה והשתמשה באופן בלעדי במקרקעין מעל 100 שנה. תחילה על ידי הבהא-אללה ובנו, עבאס אפנדי. במשך שנים רבות לאחר מכן יושבת במקרעין משפחה שהובאה מחו"ל במיוחד על-ידי הקהילה, על-מנת לשמור על הגנים ולטפח אותם עבור הקהילה הבהאית, בתפקיד שעבר מאב לבן… לא הובאו ראיות משכנעות לכך שהתובעות ומורישיהן הסתייגו – ולו לכאורה, ממצב זה או לא הסכימו עמו".
ביהמ"ש קבע שהקרקע במקומות קדושים נושאת "אופי דואלי", וכי על אף שדיני הקרקעות חלים עליה, יש להתחשב באופיה המיוחד. במקרה זה נקבע כי לקרקע מעמד מיוחד לאור היותה "מקום קדוש" עבור הבהאיים. בית המשפט גם ציין כי למעשה התובעות לא הפסידו דבר כי "בהיות זכויות הבעלות הפורמלית ריקות מתוכן אמיתי, אין בסיס לפסוק פיצוי לבעלים הרשומים בעקבות ההפקעה. אדם אינו יכול לאבד מה שאינו שייך לו" (ת"א 37319-07-11).
המקור: חן מענית, הגירוש מגן עדן: קרב המיליונים על קרקעות המרכז הדתי בעכו, 2 בפברואר 2015, גלובס

 

******
סוף דבר
קצר ולעניין:
טיול מרתק!
שיאו הביקור
בגני רדואן

******

תודה

למשה כ"ץ 
על היזמה, על התיאום
על ההובלה, על ההסבר בדרך,
על סיכום ההסבר ששמענו מפי נציג הבהאיים
שהדריך אותנו באנגלית במהלך הסיור בגנים.

******

לישראל בן עזרא מעיריית עכו
על תיאום הביקור

****

לנציגי כת הבהאיים 
שהגיעו מחיפה ואירחו אותנו בלבביות בגנים

******

לניסן יערי
על התמונות שחלקן מעטרות תיעוד זה
וזה אלבום שלו

******

לענת פלד
על ההסברים הקצרים בעכו 

******

לכל המשתתפים 
על יצירת אוירה נינוחה ונעימה
שתרמה להצלחת הטיול

*****

לבורא עולם
שסידר לנו מזג אוויר נפלא לטיול