ביום שלישי (5/4/2016) בשעת בוקר מוקדמת, קרה וערפילית, יצאתי עם שישה אנשים לטיול לאורכה ולרוחבה של רמת מנשה. את הטיול הזה יזמתי מתוך כוונה להעמיק את ההיכרות עם חבל ארץ זה. איל אופק, איש רמת מנשה (בן קיבוץ הזורע המתגורר במושב עמיקם) הוא זה שפניתי אליו לתכנן את הטיול. המסלול שהכין היה בלב רמת מנשה, במרחב המשתרע בין צומת אליקים ובין משמר העמק.

 

בטיול ביקשתי להמשיך ללמוד על חבל ארץ זה בו טיילתי בחודשים הקודמים, חלקם עם איל והם: בין דליה למשמר העמק, מעמיקם לעין השופט ולאורך נחל רז ונחל תנינים,  במעלה נחל תנינים, לפסגת רמת מנשה ויער משמר העמק, במורדות המזרחיים של רמת מנשה, בין עין השופט והזורע.

 

חשבתי שראוי להתמקד ולהוסיף על הידע שנצבר עד כה בנושאים הבאים: המבנה הגאוגרפי של רמת מנשה ובמיוחד באזור הטיול לרבות אגני הניקוז של הנחלים ויחידות הנוף שבו, המערך היישובי הנוכחי וארגונו המוניציפלי–מרחבי. רציתי לחזור במנהרת הזמן וללמוד גם את תולדות ההתיישבות היהודית באזור מאז תקופת היישוב משנות ה-20, טרם הקמת המדינה ולאחר מכן, על היישובים הערבים שהיו באזור עד 1948. הכוונה הייתה גם ללמוד על המערכה הצבאית בימי מלחמת העצמאות ובמיוחד קרבות משמר העמק ולאחריהם ועל "ייהוד המרחב" ו"חיסול היישוב הערבי" בו. כמובן שחשבתי שנכיר גם פינות חמד ותצפיות חדשות ונתענג על אלה המוכרות.

 

למרות שמסלול הטיול תוכנן להיות ארוך והטיפוס לגובה היה צפוי להיות רב, ידעתי שהדגש בו יהיה התוכן. לכן, הזמנתי חברים שיהיה להם עניין להצטרף לטיול מסוג זה. להזמנה נענו רז גורן שגם הזמין שני חברים מקבוצת הרכיבה בראשותו "רוכבי הצפון"  ושני חבריי מקבוצת הרכיבה "חברים ועמירם במשעולים". היינו שבעה אנשים שהגיעו ממקומות שונים: איל אופק (עמיקם), רז גורן (כפר יונה), יעקב פרומן ונתן זיו (מולדת), לוי אבנון (חמדיה), רוני ברוכין (ירושלים) ואני (מבשרת ציון). חלק הם רוכבים ותיקים בעלי ניסיון המדוושים שנים רבות וחלק רוכבים עם ניסיון של עשר שנים לפחות. אני נמנה על הרוכבים הצעירים המדווש ארבע וחצי שנים. אחד הוא רוכב חדש שהחל את דרכו רק לפני מספר חודשים. פרט מעניין נוסף לציון: שלושה מהרוכבים עברו את גיל 70, שלושה בסביבות גיל 60 ואחד "ינוקא" במחצית שנות ה-50.  מיד בתחילת הדרך התגבשנו לקבוצה שיש לה עניין ורצון ללמוד.

 

בדף זה מובא מידע על הטיול הכולל את סיפור הדרך ואת הרקע הגאוגרפי וההיסטורי ואלה מוצגים במלל, במפות (25) ועשרות צילומים, חלקם מובאים בדף וכולם בגלריית התמונות.

 

לצורך הלימוד לקראת הטיול וגם לכתיבת דף זה הסתייעתי בספרות רחבה ובמיוחד בארבעה חיבורים המוצגים להלן : מונוגרפיה על נוף ואדם שערך יואש ידידיה (1989), סקר נוף ומסלולי טיול שערך מנחם מרכוס (1995), סקר משאבי טבע ונוף שהכין מכון דש"א (2005) ומחקר היסטורי על קרבות משמר העמק שכתב עמירם אזוב(2013).

 

אזור הטיול – רמת מנשה

כללי – רמת מנשה היא מרחב של נוף פתוח סמוך למרכז הארץ ולמטרופולין חיפה, אזורים  הבינוי והפיתוח הוא רב. הרצף הפתוח מאפשר קיום למיני חי וצומח במערכות אקולוגיות ברות קיימא. יש בה מכלול של מערך יישובי המשולב ב משאבי טבע, נוף ומורשת. כל אלה הופכים את רמת מנשה  לגן עדן לחובבי טבע, למטיילים, לרוכבי אופניים ורוכבי סוסים

שמות – לחבל ארץ זה היו בעבר מספר שמות. הערבים קראו לה "בלאד א-רוחה" והיו שתרגמו זאת "ארץ הרוחות" וזאת בגלל שהרמה חשופה לרוחות העזות שנושבות באזור בחורף. אחרים טענו שהתרגום צריך להיות "ארץ הרווחה" כלומר ארץ של נוף פתוח. אחרים טענו שזאת "ארץ הדרכים", אזור מעבר בין צפון הארץ ומרכזה. השמות העבריים ניתנו לאזור רק שהחלה בו התיישבות בתקופת "חומה ומגדל" במחצית השנייה של שנות ה-30' במאה שעברה. יוסף ויץ מראשי הקק"ל הציע את השם "שפלת שומרון" אך, שם זה לא נקלט. במסמכי קק"ל נקרא האזור בשם זמני "חבל יצחק אוכברג" על שם הנדבן שבתרומתו נקנו הקרקעות עליהן הוקמו דליה וגלעד. השם שנקלט ביישוב העברי היה "הרי אפרים". שם זה היה מקובל שנים רבות אבל הטעות בו הייתה כפולה: באזור אין הרים וזאת לא הייתה נחלת שבט אפרים אלא נחלת שבט מנשה. לכן, קבעה ועדת השמות הממשלתית את השם רמת מנשה המבטא נכונה את אופיו הגיאוגרפי של האזור ואת עברו ההיסטורי, נחלת שבט מנשה.

 

גאולוגיה, טופוגרפיה (תבליט ותכסית) – רמת מנשה היא קער בין קמרי הכרמל והר אמיר, המתרומם מעל עמק יזרעאל לאורכו של העתק יגור-מגידו.  כלפי דרום מערב משתפלת רמת מנשה במתינות וכמו נטמעת בבקעת הנדיב וצפון השרון. הקער של רמת מנשה נמצא בין שני קווי שבר שלאורכם נמצאים עמקי נחל מפרידים אותו מהקמרים ביניהם הוא נמצא. בצפון, נחל תות בינו ובין הכרמל ובדרום, נחל עירון בינו ובין גבעות עירון והר אמיר. רמות מנשה הם בעצם חלק מרכס הכולל את הר אמיר, רמות מנשה והר הכרמל החורג מהכיוון הכללי של שדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל שכיוונה דרום-צפון. רכס זה סוטה בצפון השומרון ופונה לצפון-מערב ושוקע בתלילות אל הים ויוצר הפרדה ברציפות מישור החוף בישראל. הקער גאולוגי בו משתרעת רמת מנשה נטוי, אורכו כ-18 ק"מ (קו דרום-צפון) ורוחבו כ-12 ק"מ (קו מערב-מזרח) והוא בנוי סלעים שלישונים בלתי מקומטים, גיר רך וקרטון המכוסים אדמת רנדזינה אפורה וכל אלה היוצרים נוף מעוגל ורך. גובה  חלקה הדרומי של רמת מנשה הוא 300 – 400 מ' וגובה חלקה הצפוני 250 – 300 מ'. הערוצים היוצאים מקו פרשת המים מערבה הם ארוכים ומתונים ואילו אלה היורדים ממזרח לקו זה מתחתרים לכיוון הקישון והם קצרים ותלולי גדות. מעיינות רבים נובעים בחבל ארץ זה, הם מעיינות שכבה ורובם עונתיים. התכסית העיקרית של רמת מנשה היא יערות פארק של אלון תבור וכוללת גם שטחי בתות נרחבים עתירי פריחה, יערות נטע-אדם, שדות וכרמי זית, ביניהם שזורים שרוכים דקים של צומח גדות לאורכם של נחלים

יחידות הנוף – סקר משאבי הטבע והנוף של רמת מנשה שביצע מכון דש"א, שמתבסס גם על הספרות הגאוגרפית, הבחין ברמת מנשה עשרים ואחת יחידות נוף עיקריות ברמת מנשה שהוגדרו בשטח על פי מאפיינים של תבליט, תכסית, רציפות ואחידות נופית ושימושי שטח עיקריים. על פי מיקומן של יחידות ניתן לקבצן לשש קבוצות: (1) היחידות שמצפון-מזרח וממזרח לקו פרשת המים, (2) המתלולים התוחמים את רמת מנשה כלפי הר אמיר בדרום, (3) מרחב  הרמה (4) השלוחות המרכזיות והמערביות והערוצים ממערב לקו פרשת המים (5) הגבעות המערביות ועמקי הנחלים (6) הר חורשן. בטיול זה עברנו רק בחלק מהיחידות הנוף ותיאורן יובא בסיפור הדרך.

 

דרכים, יישובים וצבא – רמת מנשה תחומה במערכת כבישים ארציים: כביש 65 (ואדי ערה), כביש 66 (צ. מגידו – יקנעם), כביש 70 (ואדי מילח)  וכביש 6 (חוצה ישראל) מבתר אותה מדרום לצפון. כבישים אזוריים ומקומיים מחברים בין הישובים הכפריים המפוזרים ברובם בשטחי הרמה ובתפר עם חבלי ארץ סמוכים. הישובים העירוניים פרוסים בשוליים, יוקנעם נצמדת לקצה הצפוני של רמת מנשה והכפרים הערביים, שרובם ככולם הופכים לישובים פרבריים או עירוניים, נמצאים ברצועה הדרום-מזרחית מעל מדרונות נחל בענה ונחל עירון. שטחה של רמת מנשה מתחלק בין תחומיהן של מספר רשויות מונציפאליות: מועצות אזוריות שהגדולה והעיקרית היא מוא"ז מגידו ואחרות הן מוא"ז אלונה, מוא"ז חוף הכרמל, ומוא"ז מנשה; עיריות יוקנעם אום-אל פחם, וכפר קרע; מועצה מקומית ערערה, מועצות מרחביות: בסמ"ה ומעלה עירון. שטח אש נרחב של צה"ל משתרע במחצית הדרומית של רמת מנשה ובצמוד אליו נמצא בסיס האימונים של חטיבת גולני.

 

וזה היה מסלול הטיול

 

 

 

כל המסלול של טיול זה היה בתחום המועצה האזורית מגידו המוגדרת גם

מועצה אזורית מגידו – נקראת על שם העיר העתיקה מגידו הנמצאת בתחום שטח שיפוטה המשתרע על פני 170,000 דונם בין יקנעם עילית בצפון, עמק יזרעאל ממזרח, ואדי ערה מדרום, ורכס הרי הכרמל ממערב. בשטח המועצה מתגוררים כ-9,600 איש, ב-13 ישובים: 9 קיבוצים, 3 מושבים ומושבה אחת. יותר ממחצית  הישובים קמו עוד לפני כינונה של המועצה. ראשון הישובים היהודיים באזור היה קיבוץ משמר העמק (1926). לאחר כמעט עשור הוקמה המושבה יקנעם (1935) ולידה קיבוץ הזורע (1936). הישוב הראשון שעלה מהעמק אל תוך רמת מנשה היה קיבוץ עין השופט (1937), וסמוך לו הוקם קיבוץ דליה (1939) ושניהם הוקמו בדגם חומה ומגדל. שנתיים לאחר מכן הוקם קיבוץ רמת השופט(1941) ושלוש שנים אחריו קם המושב הראשון במועצה -עין העמק (1944). הקיבוצים גלעד (1945) ורמות מנשה (1948) יחד עם מושב אליקים (1949) השלימו את תמונת ההתיישבות על הרמה, ואת מצבת הישובים בעמק השלימו הקיבוצים מגידו וגבעת עוז (1949) ומושב מדרך עוז (1952).
מועצה אזורית מגידו היא אחת מן המועצות האזוריות הוותיקות ביותר במדינת ישראל, אשר הוקמה בשנת 1945 בזמן שבארץ שלטה ממשלת ארץישראל המנדטורית. לפני הקמתה היה שטח המועצה חלק מן היחידה המוניציפלית "גוש נהלל". בעת הקמתה, כללה המועצה האזורית 3000 תושבים, מחמישה ישובים. בעת הקמתה היא נקראה "מועצת הרי אפרים", זאת על אף שבשטח שיפוטה אין הרים, ושנחלת שבט אפרים המקראית אינה עוברת בתחומה. שם המועצה השתנה ל"מועצה אזורית מגידו" בשנת 1952, אך קיבל תוקף רשמי מוועדת השמות של מדינת ישראל רק בשנת 1954. היישוב הוותיק ביותר במועצה אזורית מגידו הוא קיבוץ משמר העמק, שנוסד בשנת 1926. היישוב הצעיר ביותר הוא מושב מדרך עוז, שנוסד בשנת 1952.
סמל המועצה האזורית מגידו עוצב בשנת 1952 על ידי לאו פלטאו מקיבוץ רמות מנשה. המוטיבים של הסמל כוללים את גבעות האזור, שיבולת חיטה המסמלת את אופיה החקלאי והכפרי של המועצה ואריה מזנק. דמות האריה מועתקת מחותם שנמצא בחפירות הראשונות שנערכו בתל מגידו בשנים 1903-1905 על ידי גוטליב  שומאכר מן הקהילה הטמפלרית בחיפה. החותם המקורי התגלגל לאיסטנבול ועקבותיו אבדו. על החותם נכתב בכתב עברי קדום "לשמע עבד ירבעם", והוא זוהה כשייך לאחד מפקידי ירבעם, מלך ישראל. המקור והרחבה

המועצה האזורית מגידו מנהלת את שטחה כמרחב ביוספרי ולפיכך מוגדרת מועצה אזורית מגידו – מועצה ביוספרית.

מועצה אזורית מגידו – מועצה ביוספרית – מועצה אזורית מגידו כמועצה ביוספרית היא חלוצה בארץ בתהליכי ניהול ציבורי והנחלת אורח חיים מקיים. בשנת 2004 בראשית כהונתו של חנן ארז המועצה אזורית מגידו בשיתוף עם שלמה ברנד מנהל האזור בקק"ל בחרה בתכנית אדם וביוספירה (MAB Man And the Biosphere) של אונסק"ו לכלי אסטרטגי לניהול יחסי אדם וסביבה במועצה. הרעיון המרכזי נובע מהקונפליקט המובנה בין שימור ופיתוח המקבל מענה ואפשרות למציאת פתרונות מיטביים. עקרונות ותפקידי המרחב הם שלושה: (1) שימור מגוון תרבותי ומגוון מינים, (2) קידום פיתוח חברתי וכלכלי (3) תמיכה לוגיסטית של חינוך, ניטור ומחקר. עמידה בתנאי התכנית מחייבת יצירת מערכת כללים וממשק לשמירת האיזון בין הפיתוח והשימור והקמת מנגנון ניהולי ליישומם. ראש המועצה הנוכחי של מגידו, איציק חולבסקי שהחל לפעול בשנת 2014 ממשיך ומקדם את הרעיון. המועצה ברשותו מובילה תהליכים משותפים עם תושבים ובעלי עניין, יוצרת ממשקים וכללים לניהול שטחים פתוחים, מפתחת תכניות חינוך חדשניות, עוסקת בטיפוח המורשת המקומית ופיתוח כלכלי. הקמת המרחב הביוספרי יצרה כלי ניהולי חדשני, שקוף ושיתופי. נוצרו קריטריונים מוסכמים, נוצר מצפן, נוצרו ועדיין נוצרים כלים של תהליכי קבלת ומימוש החלטות משופרים. המצפן (חזון) לטווח הארוך מחד והכלים המעשיים מאידך הם אלו שמאפשרים מימוש ויישום. המקור: אדר' הדס בשן, מהנדסת המועצה האזורית מגידו בין השנים 1993 ו-2013
להרחבה: אתר המועצה האזורית מגידו

 

במרחב הטיול התקיימו עד מלחמת העצמאות בשנת 1948 מספר כפרים ערביים ובין עיי כמה מהם עברנו בטיול זה.

*****

מסלול טיול

התחלנו את המסלול במתחם תחנת הדלק של אליקים ורכבנו בכביש הגישה למתקן הצבאי אליקים, המשמש מתקן אימונים של פקוד הצפון הנסמך על שטחי אימונים בדרום הכרמל בשטחים עליהם נמצא עד מלחמת העצמאות הכפר אום זיאנת

אום זיאנת הכפר ניצב על צוק סלעי, בצד הדרום-מזרחי של הר הכרמל, כ-20 ק"מ מדרום-מזרח לחיפה. משמעות שמו בערבית היא "מקור היפות" [או "אֵם היפות"]. בסוף המאה ה-19 חיו בו כ-350 תושבים וב-1931 חיו 1,029 תושביו ב-209 בתים. ב-1945 היה הכפר אחד מעשרת הכפרים הגדולים בנפת חיפה וגרו בו 1,450 מוסלמים ו-20 נוצרים, בבתי אבן צפופים. היה בו בית ספר יסודי לבנים שהוקם ב-1888, ובארות סיפקו לו מים לצריכה ביתית. תושבי הכפר התפרנסו מחקלאות, בעיקר גידול דגנים, פירות וירקות, וגידול בעלי חיים. היו ברשותם ארבעה בתי בד ידניים. ב-1944-45 השתרעו אדמות הכפר על כ-22,000 דונם, שקרוב למחציתן הוקדשה לגידולי דגנים. בשטח הכפר נמצאו יסודות בניינים, קברים חצובים בסלע וסרקופג אבן, אשר מצביעים על יישוב המקום בתקופות קדומות. העיתון הפלסטיני 'פִלסטין' דיווח שבינואר 1948 תקפו את הכפר עשרה אנשי מחתרת ציוניים, שחדרו אליו כשהם לבושים במדים בריטיים. הפשיטה נתקלה בהתנגדות, ולא דווח על נפגעים. המקור: זוכרות
ב-15 במאי 1948, זמן קצר אחרי כיבוש חיפה נכבש אֻם אל-זינַאת ב-15 באמי על-ידי הגדוד הרביעי של חטיבת גולני. כיבוש הכפר נועד להרחיב את התחום הטריטוריאלי של שטח המדינה היהודית שנקבעה בהכרזת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר ומתוך כוונה לשחרר את כביש ואדי מילח כדרך החלופית שלה לחיפה, נוכח חסימת כביש החוף על ידי 'המשולש הקטן', קבוצת כפרים ערביים. כיבוש זה היה הכרחי לנוכח שליטת הכפר על דרך זו.. 
הישוב אליקים הוקם בצדו הדרומי של אתר הכפר ב-1949. באתר פזורים גלי אבנים, משרידי בתי הכפר, והוא מכוסה קוצים, שיחים, שיחי צבר, עצי רימון ועצי תאנה. חורשה קטנה מכסה חלק מהאתר, וניתן עדיין לראות במקום את בית הקברות. חלק מאדמות הכפר משמשות כאדמת מרעה לחקלאים ישראלים, ונטועות עצי פרי ועצי זית.

 

עזבנו את כביש הגישה למתקן הצבאי ורכבנו מעט על שרידי התוואי המקורי של ואדי מילח עד שהגענו למעבר מתחת לכביש הנוכחי, כביש 70. לאחר חציית הכביש נכנסנו למעשה לאזור השלוחות המערביות של רמת מנשה.

השלוחות המערביות אלה הן שלוחות מקבילות, מאורכות ומתונות, מופרדות ביניהן בערוצים מתונים. השלוחות מעובדות בחלקן או מכוסות בבתות עשבוניות, בתות סירה ואזוב ובקטעים הן מצמיחות כתמי גריגה של קידה שעירה. חלקיהם העיליים של הנחלים מצמיחים בעיקר שומר ועשבוניים במורד מלווים בצומח גדות מגוון ובכתמים של אחו לח בסמוך למעיינות. חלק מהנחלים מושכים מים רוב השנה.

 

בצד השני של הכביש התחלנו בטיפוס בדרך 4X4 ואלה מראות שנגלו תוך כדי הטיפוס.

 

ירדנו לנחל בודד אותו חצינו בזרימה רדודה.

 

המשכנו בדרכי 4X4 ביו שדות הקמה

 

הגענו לכביש הגישה לרמות מנשה

 

 

פנינו ימינה על הכביש בכיוון רמות מנשה ורכבנו בו קטע קצר. פנינו דרומה ועלינו על דרך 4X4 בה גלשנו במדרון לכיוון דרום מזרח לכיוון לעיי הכפר דליית אל רוחה.

 

הגענו לעיי הכפר דליית אל רוחה. שיחי צבר צפופים מכסים כיום חלק גדול מאתר הכפר וביניהם פזורים מספר עצי זית, אזדרכת וצפצפה. ניתן להבחין באתר בגלי אבנים מכוסים עפר, שיחים וקוצים. בסמוך לעץ אקליפטוס גדול שניצב בדרום האתר פזורות אבנים בינות לשיחי צבר ואלה שרידי בית הקברות של הכפר.

דליאת א-רוחאה,  כפר שכן על גבעה קטנה בין שני ואדיות נמוכים בבִּלאד אל-רוחאא [רמת מנשה] ונמצא כ-25 ק"מ מדרום-מזרח לחיפה. לפי ההיסטוריון אל-מקריזי נחתם במקום ב-1281 הסכם שלום זמני בין הסולטן הממלוכי קאלאווּן לבין הצלבנים. בסוף המאה ה-19 חיו בכפר 60 תושבים, וב-1931 גרו בו 163 תושבים ב-46 בתי אבן מקובצים יחדיו בכפר שצורתו כמלבן. ב 1944-45 עלה מספר התושבים ל-280, מוסלמים כולם, ואדמותיו השתרעו על 10,008 דונם, שנקנו כמעט כולן בידי יהודים. כלכלת הכפר התבססה על חקלאות וגידול בעלי-חיים, ואספקת המים שלו הגיעה מהמעיינות הרבים שבסביבה. אדמות הכפר נרכשו בידי קק"ל לפני 1948, ותושביו הוסיפו לחיות בו כאריסים לא, לתקופה ארוכה. ראשי קק"ל העדיפו לפנותם בגלל החשש שיתנכלו ליישובים היהודיים. קיבוץ דליה הוקם ב-1939 מדרום לאתר הכפר דאלית אל-רוּחאא, על אדמות שבעבר היו שייכות לכפר. מקור: זוכרות
הכפר עצמו נכבש ב-14 באפריל, במהלך קרב משמר העמק, בו נכבשו עשרה כפרים שהקיפו את הקיבוץ מדרום. באמצע יוני 1948 כתב ראש הממשלה בן-גוריון ביומנו כי הרס הכפר הושלם. מדרום לאדמות הכפר הוקם לאחר מלחמת העצמאות, ביולי 1948, קיבוץ רמות מנשה וקרקעותיו הן אלה שהיו שייכות לכפר השכן סֿבַּארין.

עצרנו בבית הקברות של הכפר.

 

איל אמר לנו שבעונה זו, לבלוב של אירוס ארם נהריים הנפוץ בבתי קברות מוסלמיים. אולם, הפריחה טרם החלה. עוד הוסיף איל וסיפר שבשנים האחרונות, הערבים שמנסים לשמר את זכרון כפריהם שנטשו במלחמת העצמאות ולכן הם מרססים את שטח בתי הקברות על מנת שצמחיה לא תכסה אותם. התוצאה שהאירוסים נעלמו.

 

 

עזבנו את עיי דלית א-רוחה

המשכנו עם הדרך במגמת ירידה. בצומת הדרכים פנינו ימינה לכיוון מערב.

ומיד והגענו לעין דמומית המתחבא בסבך בערוץ

 

במקום המעיין נמצאת בריכה בגודל כ 2.5 על 2.5 מ'.

רז גורן טוען שהמקום מתאים לרחצה כל השנה. בכוונתו לתכנן ולהגיע למקום בעתיד. מן הסתם בקיץ.

 

חזרנו בדרך והמשכנו מזרחה הלאה

 

עלינו לעבר כביש 672 לכיוון גלעד המתפתל על יחידת הנוף רמת מנשה

רמת מנשה – אזור רמתי המשתרע משני צידי פרשת המים ולאורכו נמצאים חלק מיישובים המועצה אזורית מגידו והם מצפון לדרום: אליקים, עין העמק, רמת השופט, עין השופט ודליה מסביב להם שטחי פלחה ומטעים.

 

דהרנו לאורך הכביש לכיוון דרום ועברנו את הכניסה לקיבוץ דליה והמשכנו עוד. פנינו לדרך שדות ימינה מערבה. בתחילה לא הבנו למה איל הוביל אותנו בכיוון זה. אבל, אחרי כמה מאות מטרים התבררה הסיבה. הגענו לשדה פרגים בתוך שדה בקיה שפורחת במלוא הדרה. המראה כמו בציורים של ואן גוך, מונה והציירים האימפרסיוניסטים האחרים. כל מילה מיותרת!

 

מהשדה המרהיב חזרנו לכביש 672, המשכנו לדהור במהירות בירידה מהירה עד נחל רז שם ירדנו, פנינו שמאלה מזרחה ורכבנו לאורכה של דרך 4X4 במעלה נחל רז. נכנסו לתחום יחידת הנוף של השלוחות המרכזיות.

השלוחות המרכזיות – שלוחות צרות בעלות גב מישורי ומדרונות תלולים יחסית. צירה המרכזי של היחידה הוא נחל התנינים, יובליו העליונים של נחל תנינים שהם רז, ספלול,חלמית מפרידים בין השלוחות. רוב השטח מצמיח בתות עשבוניות ובתות סירה. בערוצים צומח גדות נחלים, חלקו כתמי פטל קדוש ושיח אברהם, חלקו מגוון ועשיר יותר.

 

 

 

טיפסנו במעלה נחל רז בעלייה מאד מתונה

 

בקצה המעלה לאורך נחל רז עצרנו לרגע. שם הסתבר שלדאבוני, אין לי מזל. זה טיול שני ברציפות ברמת מנשה שיש לי תקלה באופניים. מבדיקה מדוע הגלגל האחורי מתנהל בשמינית עלה שלדת האופניים שלי נשברה במשולש הקדמי. זה היה קרה לפני הטיול. לא הבחנתי בשבר בגלל שסרט הזוהר כיסה אותו. למרות ניסיון לאלתר על ידי הכנסת גזע בין השברים החבר'ה הציעו להשבית את האופניים. הזעקתי את שמחה נאור קצין הביטחון של המוא"ז מגידו, אותו אני מכיר שנים רבות. הוא שלח את סער רב"ש קבוץ גלעד לחלץ אותי. פגשתי אותו בדרך למול השער הדרום מזרחי של עין השופט. שם נפרדתי מהקבוצה. ושם נסתיים החלק הראשון של מסלול הטיול שלי.

 

בלעדי, הקבוצה, המשיכה ימינה מזרחה בדרך הנוף הלבנה בסימון כחול והלאה בסימון אדום עד צומת הדרכים. שם פנתה הקבוצה לדרך שמטפסת אל חרבת בית ראס שהיתה גבעה קרחת במלחמת השחרור והיוותה נקודת מפתח בקרבות ועברה מספר פעמים מיד ליד. הם טיפסו לשיא הגבעה וממנה ירדו בדרך וחברה לדרך הנוף ושם התקדמו במהירות. ליד הפנייה לאנדרטת הקיבוצים הם נכנסו לשביל רחב שיורד בנחל יזהר לעבר השער האחורי של קיבוץ משמר העמק ואליו נכנסו דרך שער צר.

למעשה המסלול בקטע זה עבר בשלוש יחידות נוף של רמת מנשה: שלוחות מדרך, גבעות געשיות ואשדות משמר העמק.

שלוחות מדרך – סדרת שלוחות מאורכות וצרות בין אגן נחל קיני לבין מדרך עוז, רוב השלוחות כיוונן מדרום לצפון, בגבן מחשופי סלע גדולים ובמדרונותיהן התלולים נחשף שיכוב בולט. חלק נרחב מהשטח נטוע בעיקר במחטניים, יערות וותיקים וצעירים. אשחר א"י, לבנה ואלה א"י הם העצים השכיחים בשטחים של צומח טבעי. מגב השלוחות תצפיות רחבות.

גבעות געשיות –  נוף תוצר פעילות וולקנית בשולי עמק יזרעאל בצפון- מזרחה של רמת מנשה. היחידה אינה רצופה אלא מורכבת משלושה מקטעים מנותקים. חמש גבעות בזלתיות מעוגלות וחשופות כמעט מצומח מעוצה, מתנשאות מעל שטחים מתונים עד מישוריים המאופיינים באדמות כהות שחלקן בזלת בלויה. הנחלים קיני, שלו ומדרך המלווים בקטעים של צומח גדות, בוסתנים וחורש יוצרים רצועה ירוקה המתפתלת בנוף השדות הכהים למרגלות הגבעות הבזלתיות.

אשדות משמר העמק – רצועת כרמי הזית והשקד בצפון-מזרח רמת מנשה המתרוממת מעל עמק יזרעאל בין מדרך עוז להזורע.

 

 

 

הקטע בו לא רכבתי היה חלק משדה המערכה של קרבות משמר העמק במלחמת העצמאות. הצטערתי רציתי לעבור במקום. לפני הטיול אף קראתי את המחקר המפורט של עמירם אזוב משמר העמק לא תיפול! נקודת מפנה בתש"ח שהתפרסם בשנת 2013. אני מניח שמן הסתם אשלים פערים ואצא לטיול "מועד ב".

קרב משמר העמק נערך בשלב של מלחמת העצמאות בו נלחמו כוחות ההגנה והפלמ"ח (טרם הקמת צה"ל) מול היישוב הערבי וכוחות נוספים שהגיעו לסייע לו ובמיוחד צבא ההצלה בפיקודו של פאוזי אל קאוקג'י . הקרב בפיקודו של יצחק שדה נמשך כעשרה ימים בין 4 ל-14 באפריל 1948 הסתיים בתבוסת הכוחות הערביים וכיבוש הכפרים הערביים באזור והסרת האיום על יישובי עמק יזרעאל וחיפה.
קיבוץ משמר העמק נמצא בשוליים המערבים של עמק יזרעאל על כביש חיפה – ג'נין היה קיבוץ גדול שאוכלוסייתו מנתה אז כ-600 נפש. משמר העמק  שכן סמוך לריכוזי צבא ההצלה ליד ג'נין והיה מוקף משלושת עבריו בכפרים ערביים שישבו על הגבעות מסביב: אבו שושה, אל-ע'וביה א-תחתא, אל-ע'וביה א-פוקא, נארניה,אבו זריק, אל-מנסי, כופרין ולג'ון.

לאחר שנכשל קאוקג'י בהתקפתו על טירת צבי הוא בחר במשמר העמק להתקפה גדולה במטרה להשתלט על ציר ואדי מילח דרכו עברה אז התחבורה היהודית לצפון הארץ. כיבוש משמר העמק היה מקנה לקאוקג'י יוקרה רבה במחנה הערבי ומשמש קרש קפיצה לפריצה מעמק יזרעאל לעבר חיפה. לשם ביצוע ההתקפה גייס קאוקג'י כוח בסדר גודל של חטיבה. הכוח היה מורכב משני גדודים של צבא ההצלה ולוחמים רבים מכפרי הסביבה. הם הסתייעו בשתי סוללות של תותחי שדה שעד כה לא השתתפו בקרבות בארץ, במרגמות 81 מ"מ ובפלוגה של עשר שיריוניות. להגנה היו ידיעות מוקדמות אך לא מדויקות, על כוונותיו של קאוקג'י. הקיבוץ לא היו מבוצר והיו בו מבנים בודדים עשויים בטון דק.
בבוקר ה-4 באפריל 1948 הבחינו הרועים של הקיבוץ שיצאו עם העדרים למרעה בגבעות, בריכוזי צבא ערבי בכפר מנסי ובמכוניות הסהר האדום הנעות שם. קבוצות אחרות הודיעו לקיבוץ בעזרת רצים-קשרים, על הצבת תותחים ומרגמות וריכוזי אויב בשאר הכפרים. באותה עת היו בקיבוץ 600 נפש מחציתם ילדים. הוכרז מצב חירום. כל העובדים הוחזרו מעבודתם בשדות. הילדים והזקנים הוכנסו למבני הבטון והלוחמים – לעמדות ההגנה. בשעה 16.50 פתח "צבא ההצלה" בהפגזת תותחים כבדה על הקיבוץ. מספר חברים נהרגו ונגרם נזק רב לבניינים. החשמל נותק ומשק החי נפגע קשה. תחת ההפגזה החלו 400 לוחמים ערבים מלווים בחיפוי אש של שישה משוריינים להתקדם לעבר משמר העמק. באש המגינים נהדפה ההתקפה על גדרות הקיבוץ. עם רדת החשיכה נסוגו הערבים. הפוגת הלילה נוצלה להתארגנות מחודשת. בלילה הגיעו לקיבוץ דרך שדות עמק יזרעאל מאה לוחמים מחטיבת גולני בפיקודו של מאיר עמית שהצטרפו למגינים ותפסו עמדות סביב לקיבוץ למנוע התקפת פתע.
למחרת, ב-5 באפריל 1948 התחדשה ההפגזה על הקיבוץ ומספר הנפגעים גדל. באותו יום הגיעה יחידה בריטית לקיבוץ והציעה הפסקת אש ל-24 שעות. בתחילה חשבו שזו יוזמה של הבריטים אבל לאחר הקרב התברר שזו הייתה יוזמה של קאוקג'י. חברי הקיבוץ קבלו את ההצעה בעיקר כדי לפנות את הפצועים והילדים. הפצועים פונו באותו לילה דרך קווי הערבים כדי לקבל טיפול מהיר בבית חולים ואילו הילדים פונו למחרת דרך שדות העמק על ידי אנשי הקיבוץ. בינתיים הכיר הפיקוד העליון של ההגנה בחשיבות המערכה על משמר העמק. יצחק שדה נתמנה למפקד הכוחות באזור וקבע את מפקדתו בבית האבן בג'וערה. שיירת מכוניות עם חמרי ביצור ואספקה ו-50 פועלי סולל בונההגיעו לקיבוץ והחלו מיד בביצור המקום. יצחק שדה החל לרכז כוחות לקראת פתיחת התקפה על הכוחות הערביים הצרים על הקיבוץ. למקום הגיע הגדוד הראשון של הפלמ"ח (גדוד העמק) שהופעל לראשונה במסגרת גדודית. למקום הגיעו גם פלוגות מחטיבת כרמלי וחטיבת אלכסנדרוני. לאחר 24 שעות חזרו הבריטים והציעו להאריך את הפסקת האש. מטרת קאוקג'י הייתה להעביר חלק מכוחותיו לאזור הקרבות בדרך לירושלים. הפעם השיבו חברי הקיבוץ בשלילה. ב-8 באפריל 1948 פתח שדה בהתקפת נגד. כוחות הפלמ"ח כבשו את רוביה אל פוקה ומשלטים נוספים השולטים על הקיבוץ. הערבים הגיבו בהתקפות נגד.
בליל ה-11 באפריל 1948 נכבשו הכפרים אבו שושה ואבו זוריק מצפון למשמר העמק וחודש הקשר עם חיפה. בליל ה-12 באפריל 1948 הגביר שדה את התקפתו וכבש משלטים וכפרים ערבים באזור‏. קאוקג'י הגיב בהתקפת נגד חזקה בסיוע תותחים. כוח ערבי גדול נע בסיוע תותחים מהכפר מנסי למשמר העמק. כוחות הפלמ"ח המתינו במארב ופתחו עליו באש חזקה. לקאוקג'י נגרמו 100 נפגעים ותותח שהתפוצץ על תחמושתו.‏ לאחר קרב קשה נסוגו כוחות קאוקג'י מהאזור ולמחרת החלה מנוסת ערבים מכל כפרי הסביבה. בתי הכפרים פוצצו וכל השטח ממשמר העמק לצומת מגידו נשאר ריק מערבים.

הניצחון בקרב משמר העמק ובמבצע נחשון לשחרור הדרך לירושלים שנערכו באותו זמן,
היוו נקודת מפנה חיובית לטובת הכוח היהודי במלחמת העצמאות
ואפשר את המבצעים האחרים להרחבת התחום של שטח המדינה היהודית עד הכרזת המדינה במאי 1948.

 

*******

 

בזמן שהקבוצה התקדמה לעבר משמר העמק, סער רב"ש גלעד הסיע אותי מעין השופט לחנות האופניים במשמר העמק. גלי רונן, האחד והיחיד, העמיד לרשותי אופניים חלופיים. המתנתי לחברים שיגיעו. ברכיבה דרך הקיבוץ הגיעו החברים עד חנות האופניים. ישבנו שם להפסקה ולאחריה המשכנו דרך הקיבוץ יצאנו מהפשפש בשער אחורי של הקיבוץ אל כביש 6953 חצינו את הכביש וטיפסנו ברגל רגלית כ 20 מ' אל חרבת אבו שושא בה היה כפר אבו שושה שהזכר היחיד לו הוא עיי-חורבות של בתים, עליהם צומחים שיחי-צבר.

אבו שושה נבנה בשני צידיו של ואדי רחב, בקצה הדרומי של מרג' אבּן-עאמִר [עמק יזרעאל], 26 ק"מ מדרום-מזרח לחיפה. ממזרח לכפר שכן האתר הארכיאולוגי תל אבו-שושה, שמקורו כנראה בתקופת הברונזה המוקדמת, ושקיימת סברה שעליו נבנתה העיירה רומית גַבַּה היפֶּאוֹן. ב-1931 התגוררו בכפר 831 תושבים ב-155 בתים עשויים בטון או אבן. ב-1944-45 ירד מספר התושבים ל-720, כולם מוסלמים, ואדמות הכפר השתרעו אז על 8,690 דונם. בכפר היה מסגד ובית-ספר יסודי ועמדו לרשותו שפע מקורות-מים, כולל שני ואדיות ומעיין שסיפקו מים לצריכה ביתית. כלכלת הכפר התמקדה בגידול בעלי-חיים וחקלאות בעל ושלחין, עם דגנים כיבול העיקרי. התושבים גידלו גם ירקות, טבק, זיתים ופירות שונים. טחנת קמח ששמה כשם הכפר נמצאה בקצה הצפון-מזרחי של הכפר. המקור: זוכרות
בתחילת מלחמת העצמאות בעקבות רצח של שומר יהודי על אדמות אבו-שושה הוחלט על פעולת תגמול. אחרי חצות ב-1 באפריל 1948 פשטו יחידות של הגדוד השני של חטיבת גולני על אבו-שושה והרסו בית אחד ואת באר הכפר. בחילופי-אש שפרצו עם מיליצייה פלסטינית מקומית, נפצע קשה חייל יהודי. אבו שושה אחד מהכפרים הראשונים שנכבש במהלך קרב משמר העמק בחודש אפריל. לאחריו תושבי הכפר גורשו, וכל הכפר נהרס.

המשכנו בדרכי 4X4 דרך התל אבו שושה ואחר כך בדרך מקבילה בערך לכביש "יקנעם-מגידו". בהמשך נכנסנו לתוך צרשביל (סינגל) השופט- הזורע עד הכניסה לפארק יערות מנשה בנחל גחר. המשכנו בשרידי הכביש הישן לכיוון הזורע.

 

המשכנו בדרך לכיוון הזורע.

 

עצרנו למרגלות תל אבו זוריק והמשכנו מעט בדרך וירדנו בתוך סבך התאנים לעין זוריק שהיה מעיין הכפר אבו זוריק

מייסדי הכפר אבו זריק היו במקורם בני שבטים טורקמניים, שהחלו להגיע לארץ ישראל בתחילת המאה ה-11, לאחר כיבוש הארץ בידי מלכ שאה הסלג'וקי. יושביו מוזכרים בכתבים ההיסטוריים האסלאמיים והנוצריים כלוחמים למען המוסלמים נגד הנוצרים במהלך מסעות הצלב. בני הכפר היו רועי צאן נודדים, ובתקופת השלטון הבריטי החלו להקים מבנים ועברו גם לעבודת אדמה.‏ בתקופה זו השתייך הכפר לנפת חיפה. בסקר הכפרים שהתקיים בשנת 1945 הוערך מספר תושבי הכפר בסך של 550 תושבים. שטח הכפר הוערך בסך של 6,493 דונם עות'מאני מתוכם 2,092 דונם שטחים ציבוריים.

בעת קרב משמר העמק במלחמת העצמאות, שנערך ב-12–13 באפריל 1948, נכבש הכפר על ידי חטיבת כרמלי ואלכסנדרוני ובידי הפלמ"ח בקרבות נהרסו חלק מבתי הכפר, ויתרתם נהרסה ב-14 באפריל 1948.‏ לאחר הקרבות ננטש הכפר על ידי תושביו שעברו לאזור ג'נין. לאחר המלחמה נמסרו אדמות הכפר לקיבוץ הזורע.  בקרבת הכפר נמצא האתר הארכאולוגי תל זריק. על ראש התל נמצאו חרסים המעידים על רצף התיישבותי מהתקופה הכלקוליתית ועד התקופה העות'מאנית. מקור

במקום איל סיפר מעט לחברים על עבודתו באוניברסיטה בה תיאר בפרוטרוט את מסכת היחסים בין הזורע לאבו זריק בין 1936-1948 עד כיבוש הכפר במהלך הקרבות על משמר העמק באפריל 1948.

 

המשכנו ברכיבה אל תוך קיבוץ הזורע ופנינו לדרך שמאלה שעולה לחוות סוסים מעל הקיבוץ. במעלה הדרך הגענו למערת הזכרון לזכר נופלי הזורע.

במהלך קרבות משמר העמק, המערה שהיא כנראה מערת קבורה עתיקה שימשה ל-100 ילדי היישוב ללינה ומקלט. נכנסנו לתוך המערה עם פנס וראינו את הדרגשים ששימשו לשינה.

 

המשכנו בתוך הקיבוץ ועברנו על פני שרידי טחנת קמח שאליה הובילה תעלה חצובה בסלע מימי התורכים ואולי עוד קודם לכך. המיוחד בטחנה הוא ששני הפירים חצובים בתוך הסלע הגירי ואינם בנויים בלבנים או אבנים כמו שאר הטחנות בארץ. בחזית המבנה שלט הנצחה לזכרו של יהושע מרכס ז"ל, שנפל בגוש עציון, שם פיקד על משלט בית זכריה, בינואר 1948. בחלק העליון של מבנה הטחנה ניתן לזהות את הארובה (הסתומה כיום).

 

 

המשכנו עד השער האחורי של קיבוץ הזורע ונכנסנו לתוך נחל השופט שנמצא בתוך יחידת נוף נוספת של רמת מנשה הנקראת שלוחות השופט

שלוחות השופט – יחידת מעבר בין הרמות לערוצו הדומיננטי של נחל השופט. מקבץ מדרונות ושלוחות שטוחות גב ותלולות מדרונות העוטפים את מעלה נחל השופט ויובליו השניים, מגדלים, סנין, זהורה.  לאורך הערוצים צומח גדות מגוון, קטעים של יער אולמוסים וערבות, אחו לח, צומח מעיינות ועשבוניים. קטעים שונים מושכים מים כל השנה. רוב שטחן של השלוחות מכוסה בבתות. תת יחידות הנוף הן נחל סנין וגבעת המגדלים, שלוחת השניים, חורבת פריר, עמק השלום, נחל השניים, מדרונות השניים, שלוחת עין העמק, נחל השופט עליון, מורדות ריחניה, משולש רמת השופט, מדרון השופט, שלוחת השופט, ראש נחל השופט, עין יואש, שדות השופט, רמת דיצה, ראש זהורה, מדרון עין השופט, מדרון ג'וערה.

 

המשכנו לכיוון לעין חשרת (עין אמי). שמו העברי של המעיין (חשרת – מקבץ, ריכוז) מציין את ריכוז הניקבות המובילות מים לבריכת הנביעה, כאשר הניקבה המרכזית מגיעה לאורך 27 מ'. פתח המעיין בנוי בצורת קשת המזכירה להפליא מערת קבורה. בבריכת הנביעה משייטים דגי זהב – מין פולש המסכן את בעלי החיים הטבעיים (צפרדעים, סרטנים ירודים ועוד), ונוכל לזהות גם "שבילים" בקרקעית אותם יצרו חלזונות שחריר הנחלים. המעיין אומץ בידי חברי קיבוץ הזורע, המכנים אותו בשם "מעיין אמי" על שם חבר קיבוץ הזורע, אמי ברנר (אמנון בר-נר) ז"ל, שנפל בעת במלחמת ההתשה בגבול הצפון בשנת 1970.

 

כאן נכנסנו לשבילים הסלולים שליד ערוץ נחל שופט. המשכנו ברכיבה במעלה נחל שופט בדרכי 4X4 טובות

 

 

רכבנו קצת על דרך הסולינג שנסללה בתקופת השלטון הבריטי. את דרכנו לוו עצים רבים, וביניהם עצים גבוהים ויפים של צפצפה מכסיפה ועצי אולמוס שעיר – מין נדיר הגדל בארץ בעיקר בנחלי מזרח רמת מנשה, וניכר בעליו המשוננים. 

.

 

 

נחל השופט הוא הנחל המטויל והיפה ביותר ברמת מנשה. רוב המטיילים מתרכזים בקטע קצר של הנחל, בו הוא זורם בחורף ובאביב בגיא בין גבעות מיוערות, ולאורכו עצים רבים, בריכות מים ואף מפלונים קטנים – דבר שזיכה את המקום בתואר "שוויצריה של רמת מנשה".

 

בדרכנו עברנו גם בעמק השלום  בה הייתה חווה חקלאית מבודדת שנוהלה במשך עשרות שנים ע"י גרמנים אוהבי ישראל, וכיום מנוהלת בידי עמותת לוטם הדואגת לבעלי מוגבלויות.

המשכנו במעלה נחל השופט

 

הגענו למפלים שנקראים בפרסום של קק"ל גם מפלי נחל השופט. מדובר על מפלים נמוכים היורדים עין רחנייה תחתון בגובה מטר עד שני מטרים. במרחק עשרות מטרים במורד הנחל הוסדרה נקודת תצפית על המפלים והבריכה למרגלותיהם. באביב ובתחילת הקיץ ניתן להשתכשך במי הנחל, ואילו בחורף יש להיזהר מהחלקה אם יורדים ממסלול ההליכה המוסדר.

 

אחרי המפלים המשכנו בטיפוס תלול ברגל והלאה בטיפוס סביר עד מעין ריחנייה העליון .

שלידו היה הכפר ריחנייה.

אלריחאניה הכפר ניצב בראש גבעה, כשלושה ק"מ מדרום-מזרח לכביש ואדי מִלח וכ-25 ק"מ מדרום-מזרח לחיפה. שם הכפר נגזר משם הצמח ריחן. בכפר היה מסגד ובית-ספר יסודי לבנים, שנוסד ב-1887 ונסגר בתקופת המנדט. אספקת המים של הכפר הגיעה מנחל השופט הסמוך וממספר מעיינות לאורכו. התושבים התפרנסו בעיקר מחקלאות ומגידול בעלי חיים, והיבולים העיקריים היו דגנים ופירות. ב-1931 חיו בכפר 293 תושבים ב-55 בתים. ב-1944-45 ירד מספר התושבים ל-240, ואדמות הכפר השתרעו על 1,930 דונם. הכפר היה מבין האחרונים שנכבשו בעקבות קרב משמר העמק ב-14 באפריל 1948  והם הכפרים דאלית אל-רוּחא ואל-בְּטֵימַאת. יתכן שאל-ריחאניה עבר לשליטת ההגנה רק לאחר שבועיים, שכן הכפרים שמצפון וממערב לכפר נתפסו בסוף אפריל, אחרי נפילת חיפה, במהלך מבצע ביעור חמץ. הישובים רמת השופט ועין העמק, אשר נוסדו ב-1941 וב-1944 בהתאמה, הוקמו כחצי קילומטר מאתר הכפר, על אדמות שלא היו שייכות לאל-ריחאניה. כיום תושבי הישובים הללו משתמשים באדמות הכפר. עיי החורבות מבתי הכפר נערמו והם מכוסים בעפר, שיחים וקוצים. מצפון לאתר הכפר ניתן להבחין בבאר ובבית הקברות של הכפר, המכוסה כעת בשיחי צבר. חלקים גדולים מהאדמות הסמוכות משמשים לחקלאות; מדרום מצוי מטע אבוקדו. מקור: זוכרות

 

עזבנו את עין ריחנייה וטיפסנו בדרך ממול למושב עין העמק עד כביש ״צומת אליקים-גלעד״ ומשם בדהירה ובזהירות  רכבנו בשולי הכביש עד תחנת הדלק בה חנינו ושם הסתיים הטיול.

 

 

 

 

מבט על – מסלול הטיול:

*******

היה לנו יופי של טיול לאורכה ולרוחבה של רמת מנשה אותו הוביל בחן, בנעם ובמקצועיות איל אופק המכיר כל פינה בה.

נתנו דעתנו למבנה הגאוגרפי המיוחד של רמות מנשה.  עלינו לשלוחות ולגבעות  וירדנו  מהן וגם רכבנו לאורך עמקי הנחלים. יצקנו גם תוכן היסטורי לטיול ובקשנו לראות את נופי תש"ח. רכבנו בין חלק מעיי הכפרים הערבים הנטושים ובין היישובים שהוקמו בתקופת חומה ומגדל, לפניה ובשנים הראשונות להקמת המדינה. למדנו על המערכה של קרבות משמר שהייתה מכרעת בתולדות מלחמת העצמאות. כמובן התפעלנו ממראות הנוף של שלהי האביב שהחל בבוקר ערפילי.

בקיצור היה לנו כיף גדול לשוטט ולטייל בחבל ארץ זה ולהכיר אותו עוד יותר טוב דרך הדיווש באופניים. טיול זה המשיך לפתוח לנו את התיאבון לטייל עוד וללמוד. נחזור לרמת מנשה בזמן הקרוב.