נושא "גבולות ישראל" וליתר דיוק נושא "קווי תיחום ישראל" הוא מרתק ונוגע לתחומי צבא וביטחון, יחסים בינלאומיים, התיישבות, מחקר אקדמי, ידיעת הארץ  ועוד.

 

כיום יש ספרות ענפה העוסקת בגבולות ישראל, בין היתר ובמיוחד בהיבט של ההסטוריוגרפיה של היווצרותם.

 

הציבור המתעניין והמסייר בשטח, שאני נמנה עליו, מבקש להכיר, ללמוד ולדעת מהי המציאות גיאוגרפית פיזית והגיאוגרפיה היישובית באזורי הגבול הן בעבר ובמיוחד בהווה

 

בסיור בשטח, יש ענין רב בהגעה לא רק ליישובים אלא גם לתצפיות, לאתרי הטבע, מורשת וארכיאולוגיה הנמצאים במרחבם.   .

 

המסיירים בשטח מבקשים גם ללמוד על האירועים, בעיקר הצבאיים, שהתרחשו לאורכם.  

 

שמדובר על, גבולות ישראל בעבר, הכוונה לקווי שביתת הנשק שהתקיימו מתום מלחמת העצמאות (1949) עד מלחמת ששת הימים (1967) – הקו הירוק, לקווי הפסקת הלחימה בתום מלחמת ששת הימים (1967)ובתום מלחמת יום הכיפורים (1973).

 

גבולות ישראל בהווה הם שונים, נבדלים זה מזה וההבחנה ביניהם גיאוגרפית והם כוללים את אלה הבאים:

* גבול הלבנון

* גבול רמת הגולן והחרמון

* גבול ירדן (עמקים בקעת הירדן) וערבה)

* מרחב התפר סביב שומרון

* עוטף ירושלים

* מרחב התפר סביב יהודה

* גבול ירדן (ערבה)

* גבול מצרים

* גבול רצועת עזה

 

גבולות אלה, שקיימים היום, חלקם הם גבולות בינלאומיים מוכרים וחלקם אינם כאלה

 

גבולות אלה נקבעו במהלך השנים כדלקמן

* תום מלחמת ששת הימים (1967)

* תום מלחמת יום כיפור (1973)

*במסגרת הסכם השלום עם מצרים (1982)

* במסגרת הסכם השלום עם ירדן (1994)

* במסגרת "הסכמי אוסלו" עם הרשות הפלסטינית (1995)

* בעקבות היציאה מלבנון (2000)

* בעקבות בניית גדר הביטחון ( 2003 – 2021)

* בעקבות התנתקות (2005).

 

מאז היותי נער וחייל באמצע שנות ה-70' ובעשורים בהמשך, סיירתי פעמים רבות לאורך הגבולות.

 

חלק מהסיורים היו במסגרת השירות הצבאי – פעילות ביטחון שוטף בשירות סדיר ומילואים ועבודת מטה מקצועית במסגרת שירות קבע.

 

חלק אחר מהסיורים היו במסגרת האזרחית, לימוד, מחקר ועוד.

 

מאז שנת 2015, בה התחלתי לתעד את טיוליי, הקדשתי לנושא גבולות ישראל סיורים רבים אותם בצעתי עם חבריי, בתחילה ברכיבה על אופניים ובהמשך בנסיעה ברכב ואלה מרוכזים גבולות ישראל – ריכוז הסיורים לאורכם ובאזורם

 

בבראשית חורף 2022 בשיחה עם רון יזרעאלי דברנו על אפשרות שנמשיך את סדרת הסיורים לאורך גבולות שיזמתי עם עמיתי אבי נבון. 

 

רון יזרעאלי נולד (1972), גדל בגבת, בו הקים את משפחתו, בנה וביסס את ביתו. רון הוא דור שלישי בגבת, סבאו יודק'ה הלמן היה בין מייסדי הקיבוץ, אמו צפרירה נולדה בו ואביו גדעון הגיע אליו בגיל הנעורים. רון נשוי לעינב ואבא לדניאל, איתמר ומעיין. בשנת 2019 רון סיים את לימודי הוראת דרך בחיפה, פיתח וקידם את פרויקט התיירות בקיבוץ. רון, כפי שהוא מעיד על עצמו, הוא אוהב מאוד את גבת וחש ראוי להמשיך דרכם של מקימי הקיבוץ. בחמש עשרה השנים האחרונות רון עובד ברשות המעברים היבשתיים של משרד הביטחון (רמי"מ). משרדו נמצא במעבר ריחן שבגזרת צפון השומרון, תחת אחריותו זו אירגן ותיאם את סיורנו במרחב.

 

ההיכרות ביני ובין רון נוצרה באמצעות עמיתי אבס איש גניגר. רון אירח אותנו בסיור/ביקור קיבוץ גבת שבקצה מדרון רכס נצרת מעל עמק יזרעאל (מאי 2021).

 

אז רון הציע שנמשיך לשתף פעולה. הוא הציע שנתור בצפון מערב השומרון, אזור בו הוא פועל, כאמור חמש עשרה שנים, במסגרת עבודתו ברשות המעברים היבשתיים של משרד הביטחון (רמי"מ) ומשרדו נמצא במעבר ריחן

 

הצעתו של רון הייתה שנבקר בין עֶבְרֵי הַקַּו הַיָּרֹק וְגֶדֶר הַהַפְרָדָה בִּצְפוֹן מַעֲרַב הַשּׁוֹמְרוֹן.

 

למה האזור מעניין?

 

אזור זה הוא פחות מוכר, שנים רבות היה מעבר "להרי החושך", ולא היה נגיש.

מאז שנות ה-80' של המאה הקודמת אזור זה עבר שינוי דרמטי נסללו בו דרכים, הוקמו בו יישובים חדשים ונבנתה גדר ההפרדה ונקבע בה מעבר.

 

באזור זה עבר תוואי הקו הירוק ובמרחק ממנו, פנימה בתוך הגדה המערבית נסללה מערכת גדר ההפרדה שהפכה להיות חומת ביטחון 

 

באזור זה יש נופים מרהיבים ועוברים נחל חדרה ויובליו משדרת ההר לעבר צפון השרון.

 

המציאות הגיאוגרפית – יישובית בו כוללת את המרכיבים הבאים
* עיר – חריש שנבנית מאז שנות ה-90'  
* יישובים קהילתיים שהוקמו מאז שנות ה-80' בתחום הקו הירוק
* התנחלויות ואזור תעשייה שהוקמו בשנות ה-80' בתחום הגדה המערבית, חלקן ברכס הר אמיר מדרום לאום אל פחם וחלקן באזור עמק דותן מדרום לג'נין
* חוות בודדים אף היא בתחום הגדה המערבית שהוקמה לפני מספר שנים
* יישובים ערבים, חלקם נמצאים בתחום מדינת ישראל וחלקם כפרים פלסטינים משני עברי חומת ההפרדה – בשטחי C שבשליטה מוחלטת של ישראל ובשטחי B בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית.
* מעבר בגדר ההפרדה בין תחום ישראל ובין תחום הגדה המערבית.

 

מציאות גיאוגרפית – יישובית זאת נסמכת על מערכת דרכים חדשה שנסללה באזור והציר החשוב הוא כביש 611 המחבר בין חריש במערב וגוש היישובים (ריחן, שקד, חיננית וטל מנשה) ואזור התעשייה ש.ח.ק  במזרח

 

מאז סיום מלחמת ששת הימים בשנת 1967 עד האינתיפאדה השנייה במחצית הראשונה של  שנות ה-2000 עברו באזורי זה ערביי צפון מערב השומרון לעבר שטח מדינת ישראל למטרות עבודה, טרור, פשיעה חקלאית, שוד עתיקות ועוד.

 

בשנים 2003 – 2004 נבנתה באזור גדר ההפרדה מעבר לגדה המערבית ובהמשך הנבנה מעבר ריחן שמופעל כיום רשות המעברים היבשתיים של משרד הביטחון

 

היום ניתן להגדיר את אזור הטיול אזור תפר ובעיקר תפר גיאו-פוליטי-יישובי בין ישראל לגדה המערבית/איו"ש/פלשתין.

הסיור, בין עֶבְרֵי הַקַּו הַיָּרֹק וְגֶדֶר הַהַפְרָדָה בִּצְפוֹן מַעֲרַב הַשּׁוֹמְרוֹן התקיים ביום שני 21  בפברואר 2022.

 

לצורך סיור זה והסיור הקודם לאורך הקו ירוק וגדר ההפרדה בין אמציה ללהב (ינואר 2022) ואלה העתידיים, הוקמה הקבוצה "נוער הגבולות" וכוללת את חבריי, ידידיי, ועמיתי.

 

הקבוצה בסיור זה הייתה גדולה. המשתתפים חלקם אנשי מדע (גיאוגרפיה, גיאולוגיה אקולוגיה ועוד) חלקם אנשי ידיעת הארץ ומורי דרך, חלקם אנשי מעשה.

 

המכנה המשותף לאנשי "נוער הגבולות" הוא שכולם סקרנים ושוחרי ידע, אוהבי הארץ, ומרבים לטייל בה לאורכה ולרוחבה.

 

אנשי "נוער הגבולות"  הגיעו מרחבי הארץ, מיישובים קרובים ורחוקים והם אבי ששון (קבוצת יבנה), אמיר יגאל (מעלה גמלא), מוטי ארמלין (גילון), יצחק פיפ רותם (סאסא), נועם בן צבי (אלון הגליל), ניר עמית (שער העמקים), ורדה בן חורין (נטף), מיכה ון ראלטה (בית לחם הגלילית), גילה וקובי אלון (מודיעין), ורדה וודה ודורון קדמיאל (כרכור), מיכאל סופר (תל אביב), שלמה אשכול (עין המפרץ/ירושלים), איל אופק (גבעתיים), יואל שדה (מצפה אביב), מימי אופנהיימר מלמן חיים מלמן (כפר סבא), מאיר רזניק (עין השופט), ואני (מבשרת ציון) .

 

יצאנו לדרך אחד עשר כלי רכב וזה מסלול הסיור ואלה נקודות בהם ביקרנו.

התכנסו בשעת בוקר מעבר ריחן.  עלינו לנקודת תצפית על המעבר

 

ושם, לאחר דברי פתיחה קצרים,

רון יזרעאלי סיפר לנו על המעבר המנוהל על ידי רשות מעברים יבשתיים הפועלת במסגרת משרד הביטחון.

אחר כך איל אופק סיפר לנו על פעילות עמותת "בדרך להחלמה" המסיעה חולים פלסטינים לבתי חולים בישראל.

 

עברנו את המעבר ונסענו דרומה מעבר לגדר ההפרדה בכביש 596.

 

סטינו ועלינו בדרך עפר טובה לחוות אל נוה הנמצאת על הגבעה בגובה כ-300 מ' מעל פני הים באחת שלוחות צפון מערב שומרון.

בחות אל נוה קיבלה את פנינו בת אל שוורץ שיחד עם בעלה נדב הקימו את החווה ומתגוררים בה. היא סיפרה לנו על הקמתה ועל הקשיים בהם נתקלו ונתקלים ועל יחסים העויינים של שכיניהם הערבים.

ירדנו מהחווה

 

וחזרנו לכביש 596 והמשכנו דרומה. עד "צומת האפס" בכביש 586 בין בקעה א-שרקיה ועראבה בעמק דותן.

 

פנינו מזרחה בכביש 586 וממול לעיירה יעבד

 

עלינו בדרך עפר והגענו למאחז "מעוז צבי".

 

התכנסנו "בסככת "המרפסת" שבה תצפית לכיוון צפון לעבר העיירה יעבד ולכיוון מזרח לעבר עמק דותן.

שם קיבלנו מפי רון יזרעאלי סקירה גיאוגרפית – היסטורית קצרה אודות עמק דותן: מכירת יוסף, קרב עמק דותן במלחמת ששת הימים, וההתיישבות החדשה בצפון השומרון.

 

במרפסת פגשנו את משה שניידר, אחד מתושבי המאחז.

הוא סיפר לנו עצמו וכיצד הגיע מספסלי לימודי הרפואה בניו יורק לישראל בכלל ולמעוז צבי, על שירותו הצבאי ועל משפחה שהקים.

משה הדגיש לנו בלהט את חשיבות יישוב ארץ ישראל וסיפר לנו על המאחז.

מהמרפסת עברנו לבית המדרש

 

שם שמענו על ספרי התורה ובמיוחד זה העתיק מלפני 500 שנים מקהילת ארם צובא.

בחצר בית המדרש פגשנו את עדי ברנס שהציעה את מרכולתה.

 

שסיימנו את הביקור גלשנו בדרך היורדת מגבעת מעוז צבי לעבר נחל חדרה.

חצינו את נחל חדרה  וטיפסנו בדרך המתפתלת לעבר הכניסה ליישוב מבוא דותן.

גלשנו למטה לעבר עמק דותן

ונסענו שוב בכביש 586 לצומת האפס

 

ומשם פנינו לכביש 596 וחזרנו למעבר ריחן.

לאחר חציית המעבר וגדר ההפרדה הגענו  לכביש 611

פנינו מזרחה בכביש 611 המתפתל סמוך לגדר.

 

עברנו ליד היישוב ריחן והכפר הפלסטיני אום ריחן. המשכנו לעבר גוש היישובים שקד – חיננית- טל מנשה.

בנקודת תצפית בשקד למול אזור התעשייה ש.ח.ק. פגשנו את יהב עצמון, רכז הביטחון השוטף (רב"ש).

לאחר תצפית והזדהות הוא סיפר לנו על דרכו לשקד מהעיר חולון לפני עשור.

 

כמו סיפר על היישוב שקד, מאפיינו הדמוגרפי ועל בעיות הביטחון בהם נתקל. כמו כן סיפר על אזור התעשייה ש.ח.ק.

 

לאחר הביקור בשקד נסענו לעבר היישוב קציר. התארחנו בביתם המיוחד של טל רז ונועם זמיר הנמצא בגבעה הדרומית.

נועם סיפר לנו באריכות עליו ועל עבודתו כנגר כמו כן סיפר על היישוב קציר.

נועם הרחיב וסיפר פעילותה של אשתו טל רז בהקמת עמותת "מרבד ירוק ואדי עארה" שהוקמה על ידי תושבי המקום, יהודים וערבים: מדריכי טיולים, אנשי תיירות, מדע, חינוך ואנשי עסקים. המקדמים את התיירות באזור וואדי עארה. בתחילת הדרך נרתמה עמותת "סיכוי" ליוזמה המקומית, ב2008 נרשמה העמותה אצל רשם העמותות ומאז פועלת עצמאית וחבריה פועלים בהתנדבות.

 

המשכנו הלאה ובמורד הדרך עצרנו לתצפית על ברטעה במקום הנקרא מצפור הר אמיר.

 

שם לאחר תצפית והזדהות,  רון יזרעאלי, נועם בן צבי ואני דברנו על הכפר ברטעה, על  תוואי הקו הירוק ומרחב התפר שנוצר בעקבות הקמת גדר ההפרדה.

 

המשכנו לנקודה האחרונה, ברטעה,

הגענו לבניין המועצה המקומית בסמ"ה הכוללת את שלושת היישובים ברטעה ועין אלסהלה ומועאויה.

 

בחדר ישיבות המועצה אירח אותנו בלבביות רבה ריאד כבהא, ראש המועצה ובושרה כבהא ראשת לשכתו.

בשיחה מלב אל לב הוא סיפר על יישובי המועצה בכלל ועל יישוב ברטעה בפרט.

 

הוא הדגיש את יעדי המועצה לספק לתושבים שירותים  בזמן מוגדר וידוע ובסטנדרטים מקצועיים העונים על דרישותיהם והגדרת סל שירותים רחב, שיענה על הצרכים ההכרחיים המתהווים במציאות הכלכלית והחברתית.

 

הוא סיפר גם על פעילות המועצה המכוונת בין היתר בטיפוח בני הנוער בתחומי ספורט, תרבות וכמובן חינוך.

 

ראש המועצה לא נרתע וענה לשאלות בעניין סוגיות פוליטיות רגישות כמו הקשר עם החצי השני של היישוב ברטעה הפלסטינית, הפשיעה הגואה והזרמים הפוליטיים בחברה הערבית.

 

לאחר הביקור בבניין המועצה התפזרנו, איש איש נסע לביתו.

 

שלמה אשכול, רון יזרעאלי ואני חזרנו למעבר ריחן דרך ברטעה הפלסטינית.

 

זהו בשעה 17:30, לאחר 9.5 שעות, הסתיים הסיור.

****

המקומות בהם היינו או עברנו

*****

מעבר ריחן

מעבר ריחן מופעל על ידי רשות המעברים היבשתיים  במשרד הביטחון.

 

במדינת ישראל פועלים מספר גופים האמונים על הפעילות הסדירה של מעבר הולכי רגל, מעבר הסחורות ומעבר כלי הרכב:
* ​רשות שדות התעופה אמונה על המעברים הבינלאומיים (נתב"ג, אלנבי, טאבה וכיוצ"ב)
* חברות הנמלים אמונות על נמלי ישראל
* משטרת ישראל אמונה על המעברים בעוטף ירושלים
* צה"ל אמון על חלק מהמעברים הפנימיים (צבאיים)​​ בתוך איו"ש

 

מינהלת המעברים הוקמה ביוני 2005 במטרה לאזרח את פעילות המעברים היבשתיים (בין ישראל לרש"פ).

 

המעברים הראשונים שעברו לידיים אזרחיות היו מעבר שער אפרים (בסמוך לטול-כרם) ומעבר ארז (בסמוך לרצועת עזה).

 

בתהליך אזרוח המעברים, התבצעה החלפה של החיילים שהפעילו את המעבר בתחומי האבטחה, הבידוק והזיהוי, בכוח אדם אזרחי שהוכשר באופן ייעודי ומקצועי בתחום הביטחון ותפעול המעברים. במקביל, נרכשו והוטמעו מערכות טכנולוגיות מהמתקדמות בעולם על מנת לייעל ולפשט את תהליך תנועת הסחורות והולכי הרגל במעברים.

 

בתום התהליך, שנקרא אזרוח, האחריות הכוללת להפעלת המעברים עברה  מידי צה"ל לידי רשות המעברים היבשתיים.

 

כוח האדם במעברים המאוזרחים מורכב ממנהלים, עובדי משרד הביטחון (מנהל מעבר, קב"ט ומנהל תפעול) ולצידם עובדי חברות שמירה ואבטחה אשר זכו במכרז משרד הביטחון.

 

הסמכות להפעלת המעבר על ידי כוח אדם אזרחי, מוענקת מתוקף החלטת ממשלה ב/43, המסדירה את תהליך הפעלת המעברים המאוזרחים ואת הגורמים המנחים את רשות המעברים היבשתיים (שב"כ ומשטרת ישראל).

 

ב- 2009 זכתה המנהלת למעמד של יחידת סמך במשרד הביטחון ושמה הוסב לרשות המעברים היבשתיים. ראש הרשות כפוף ישירות למנכ"ל משרד הביטחון.

 

רשות המעברים היבשתיים פועלת בהתאם למדיניות משרד הביטחון והנחיות המשטרה והשב"כ

 

מעבר ריחן אוזרח במאי 2007 ופועלים בו שלושה מתחמים: מעבר הולכי רגל (שבעה ימים בשבוע 05:00-21:00), מעבר הסחורות (א-ה' 06:00-13:30) מעבר כלי רכב (פתוח כל ימות השנה)

 

מעבר רכב המיועד לנושאי תעודת זהות כחולה, לאזרחים זרים או דיפלומטים וארגונים בינלאומיים. במעבר זה מתבצעת אכיפה של צווי אלוף והחוק הישראלי בנושא טובין והעברת סחורות (מקור/יעד סחורה ישראלי/פלסטיני, חומרים ואמצעים דו שימושיים וכיוצ"ב). הנהגים העוברים במעבר כלי רכב מחויבים להציג תיעוד כמוגדר בחוק (רישיון נהיגה, תעודת זהות ו/או דרכון).צוותי הביטחון במעבר, רשאים לבדוק כל רכב המגיע למעבר. תהליך הבידוק הוא מהיר. במידה שמתגלים ממצאים המעידים על עבירה פלילית, הטיפול עובר לגורמי אכיפת החוק.

 

ומעבר הולכי הרגל מיועד לפלסטינים בעלי היתר כניסה לישראל המונפק על ידי מנהלת התיאום והקישור (זרוע של מתאם פעולות הממשלה בשטחים). הולך רגל המגיע מצידו הפלסטיני של המעבר, מגיע אל אזור הבידוק הביטחוני, בהתאם לשילוט שבמתחם. בגמר ההליך הביטחוני הוא מציג את היתר הכניסה שלו לישראל ובכפוף לכך תאושר כניסתו. הולך רגל המגיע מצדו הישראלי של המעבר, יגיע אל אזור הבידוק הביטחוני, בהתאם לשילוט שבמתחם, וימשיך לעברו הפלסטיני של המעבר.

 

הגופים הפועלים במעבר הם מנהלת תיאום וקישור(מת"ק)- הסמוכה למעבר חברון, מכס, יחידת פיקוח חי וצומח (פיצו"ח) של משרד החקלאות ומשטרת עיירות

 

להרחבה ראו אתר רשות מעברים יבשתיים 

 

בדרך להחלמה – פעילות העמותה מתמקדת בהפעלת מערך מתנדבים להסעה של חולים פלסטינים (בעיקר ילדים) משטחי הרשות הפלסטינית בשטחים ובעזה, מהמחסומים אל בתי החולים בישראל והחזרתם. מטרות נוספות כוללות רכישת ציוד רפואי למשפחות הנזקקות וארגון ימי כיף למשפחות הילדים החולים.

 

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא עמוק ובעל הסטוריה עקובה מדם. "בדרך להחלמה" מנסה לגשר על התהום הפעורה בין האנשים משני צדי הגבול עם חזון של תקווה, אחווה אנושית וחמלה.

 

העמותה פועלת ללא כוונות רווח, מתוך התנדבות מלאה של חבריה המאמינים שהדרך לשלום ולאמון בין ישראלים לפלסטינים חייבת לעבור דרך מפגש אישי בין בני אדם, אנשים השמים את אנושיותם לפני כל אמונה דתית או פוליטית.

 

כל ילד שאנשי העמותה מסייעים לו, כל משפחה שהם יוצרים איתה קשר אנושי וחם, הם זרעים לתקווה ולפיוס.

 

להרחבה אתר עמותה

 

נתוני 2022 המקור נועם בן צבי: 1,200,000 קמ נסיעות; 18,000 חולים הוסעו (כולל כאלו שמספר פעמים) ויחד עם מלווים ה 36,000 נוסעים; בוצעו 10,000 הסעות; פועלים 850 מתנדבים שמסיעים; גויסו 1,800,000 שח מהארץ ומחול החזר הוצאות דלק 1.4 מיליון

*********

חוות אל נוה

חוות אל נוה הוקמה בינואר 2019 על ידי בתאל ונדב שוורץ בתמיכת בחטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית והמועצה אזורית שומרון.

 

למרות התמיכה המוסדית את עיקר ההתחייבות הכלכלית לקחו בני הזוג שוורץ על כתפיהם, בהשקעה של למעלה ממיליון שקלים.

 

החווה נקראת על נוה אחיין של בתאל תינוק שנפטר "מות עריסה"

 

החווה הוקמה במטרה לשמור על אדמות המדינה באיזור.

 

בתאל סיפרה לנו על דרכה לחווה והדגישה שאל עולם החוות, נחשפה אחרי השירות הלאומי שבחרה לעבוד בעבודה מועדפת מטעם ארגון 'השומר החדש' והוצבה לשמור על חווה חקלאית, שם התוודעה לראשונה לצורך בנוכחות חקלאית על אדמות מדינה, במטרה לשמור עליהן מפני גזלה. לדידה "בכל הארץ וגם בצפון השומרון יש שטחים גדולים של אדמות מדינה, אבל כשאין נוכחות יהודית בשטח – יש השתלטות על האדמות. אין ואקום – אם אנחנו לא נהיה כאן, מישהו אחר יהיה". היא הדגישה  "אנחנו יוצרים נוכחות יהודית בכל השטח, מראים שהאדמה הזאת לא הפקר ושהיא חשובה לנו."

השטח המוחזק על ידי החווה הוא 4,000 דונם מרביתו משמש לרעייה עדר הכבשים.

 

בניית החווה מסתייעת והפעילות השוטפת בה, גם בין היתר על ידי מתנדבים שמגיעים לעבוד בחווה בין היתר וביניהם גם אנשי השומר החדש.

 

החווה שאינה מגודרת כוללת משאית למגורים, מאהל לאורחים ולמתנדבים, מבנה שירותים, דיר לכבשים, דיר מיוחד לטלאים, עוקב מים וגנרטור

 

בין היתר בת אל סיפרה לנו על ההשתלטות של הרשות הפלסטינית על 'חירבת פארסין', אתר ארכיאולוגי הסמוך לחווה לפני מספר חודשים. באתר שרידי יישוב גדול. בין השרידים מקווה טהרה, מערות קבורה, מערת בית בד, מערכות תת קרקעיות ומבנים מרשימים מהתקופה העותמאנית, בשנה הראשונה של הקמת החווה טיילו שם הרבה. למרות הדיווחים החוזרים למנהל האזרחי על בנייה ושוד עתיקות באתר, כיום נמצאת משפחה שהשתלטה לגמרי על המקום, ומסוכן להגיע לשם.

 

על קורות החווה מאז הקמתה בדף הפיסבוק של החווה

********

מעוז צבי

מעוז צבי הוא המאחז הוא הגדול ביותר בצפון השומרון.

 

ראשיתו של המאחז בחג הפורים תשס"א (2001), בעיצומה של האינתיפאדה השנייה.

 

יום אחד לפני שאריאל שרון הציג את ממשלתו הראשונה בפני הכנסת, עלו חמש משפחות ממבוא דותן לגבעה מיוערת בעצי אורן ממערב ליישובם.

 

החורשה בגבעה זו נטעה בראשית שנות ה-80 על מנת לשמור על אדמות המדינה.

 

המתיישבים והשתכנו במספר קראוונים שהוצבו בינות לעצים.

 

אחד מהמתיישבים היה צביקה שלף (63) ממייסדי היישוב מבוא דותן. ארבעה חודשים לאחר מכן, ב – 31 במאי 2001, הוא נרצח בירי מרכב חולף בכניסה לבאקה אל שרקיה, כשעשה דרכו מהמאחז לכיוון נתניה.

 

חברי מבוא דותן החליטו לקרוא למאחז "מעוז צבי" על שמם של שלושה מתושבי היישוב: צביקה שלף, ובנו היחיד עומר, שנהרג בטיול בהודו שלוש שנים לפני הרצח, ועל שמו של זמיר בן יעקב ממייסדי היישוב.

 

במשך מספר שנים המקום הוחזק על ידי יוסי אלון תושב מבוא דותן.

 

בשנת 2007 דוד ושיינה בוצר הקימו במקום חווה חקלאית בשם "חוות עמק דותן" חווה שמטרתה קליטת נוער נושר ושמירה על אדמות מדינה מפני השתלטות פלסטינים באמצעות מרעה.

 

במרוצת השנים, לצד החווה התפתח יישוב צעיר, אשר תושביו עוסקים ומתפרנסים מחקלאות אורגנית, תיירות, אומנות ומלאכת כפיים.

 

נכון ל-2022, מתגוררות ביישוב 22 משפחות  (100 תושבים)

 

מקור והפניות 

******

עמק דותן 

עמק דותן הוא העמק הגדול ביותר באזור הרי השומרון.

 

אורכו של העמק כ-10 קילומטרים ורוחבו כ-3 קילומטרים.

 

העמק מוקף כמעט כולו בהרים.

 

לעמק דותן חשיבות אסטרטגית עקב מיקומו הגבוה יחסית, הצופה על הגליל התחתון, עמק יזרעאל וחבל תענך.

 

רכסי הרים מפרידים בין עמק דותן לעמק יזרעאל, שבו נמצאת העיר ג'נין.

 

עמק דותן משמש בעיקר לחקלאות, ויש בו שדות טבק רבים.

 

העמק מיושב על ידי כפרים ערביים פלסטינים, ביניהם קבטיה, יעבד, בירקין ועראבה,

 

על רכס בצידו הדרום-מערבי נמצאות ההתנחלויות מבוא דותן וחרמש.

 

במרכזו נמצאות חורבות היישוב העתיק תל דותן. בעמק עובר התוואי של כביש ג'נין-שכם.

עמק דותן מוזכר במקרא בספר בראשית כמקום בו התרחש סיפור מכירת יוסף: ”וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו, וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן“ (ספר בראשית, פרק לז' פסוק יז).

 

דותן מוזכרת שנית בספר מלכים ב', פרק ו' כאשר מלך ארם שלח חיילים לחפש את אלישע בן שפט הנמצא בדותן: ” וַיֹּאמֶר (מלך ארם), לְכוּ וּרְאוּ אֵיכֹה הוּא (אלישע), וְאֶשְׁלַח, וְאֶקָּחֵהוּ; וַיֻּגַּד-לוֹ לֵאמֹר, הִנֵּה בְדֹתָן.“

 

במלחמת ששת הימים במהלך כיבוש צפון השומרון, לחמה חטיבה 45 בעמק דותן כנגד השריון הירדני והדפה אותו אל מעבר לגשר אדם. החטיבה כבשה את ג'נין.

 

לאחר מלחמת ששת הימים כתבה המשוררת דליה רביקוביץ את השיר "עמק דותן" שהושר על ידי להקת פיקוד הצפון ללחנו של שמעון ישראלי.

 

שָׁם מָכְרוּ הָאַחִים אֶת יוֹסֵף לְעַבְדוּת
שָׁם עָלוּ בְּמִישׁוֹר תְּמָרוֹת אֵשׁ וְעָשָׁן
וּבְתוֹךְ הַקָּמָה, הִתְפָּרֵשׂ לוֹ הַגְּדוּד
בְּעֵמֶק דּוֹתָן

 

עֵמֶק תְּבוּאוֹת וְכֶרֶם זֵיתִים
עֵמֶק חִטָּה לְבָנָה כְּפִשְׁתָּן
וּגְדִי וּצְבִי בַּהֲדַר גְּבוּרָתָם
הַלֹּא שׁוּב נִפָּגֵשׁ, בְּלִי קְרָב וּבְלִי אֵשׁ
עוֹד נָשׁוּבָה אֶל עֵמֶק דּוֹתָן

 

וְכָל פֶּרַח שָׂדֶה, אָז הָיָה מְלַבְלֵב
שָׁם חָלְפוּ הֶעָבִים הַצְּחֹרוֹת לְאִטָּן
וּבַכֶּרֶם מִמּוּל הִתְחַפֵּר הָאוֹיֵב
בְּעֵמֶק דּוֹתָן

……..

********

היישוב מבוא דותן

מבוא דותן הוקם באוקטובר 1977 באתר משטרת סאנור על ידי גרעין "דותן" (שעל שמו נקרא היישוב).

 

אולם השטח סביב משטרת סנור היה קטן מכדי להכיל יישוב קבע ונעשו מאמצים לאתר שטח חלופי עבור הגרעין.

 

באוגוסט 1979 אותר שטח של כ-100 דונם ליד עראבה.

 

וועדת השרים להתיישבות אישרה את הקמת היישוב בסוף אוגוסט 1979. ההחלטה אושררה בממשלה באמצע ספטמבר לאור טענות שלוועדת השרים להתיישבות לא הייתה סמכות לאשר יישובים הרחק מיישובים קיימים.

 

על ההחלטה להקים את היישוב ערער יגאל ידין, בגלל התנגדותו להקים יישובים באזורים של אוכלוסייה ערבית צפופה, אך ערעורו נדחה.

 

היישוב עבר למיקום הקבוע ביוני 1981 עם סיוע מאמנה.

בתקופת האינתיפאדה השנייה סבלו תושבי מבוא דותן מפיגועי טרור פלסטיני שבוצעו נגדם בדרכם אל היישוב או ממנו. בפיגועים אלה נרצחו מספר תושבים. צבי שלף נרצח בפיגוע ירי במאי 2001, הדס אבוטבול נרצחה בפיגוע בנובמבר 2001, ציון בושריאן נרצח בפיגוע במרץ 2003 וביולי 2004 נרצח ויקטור קריידרמן.

 

בשנת 2005 הושלמה סלילתו של כביש עוקף אל היישוב.

 

כביש העוקף את העיירה הפלסטינית יעבד ומתחבר ישירות למעבר ריחן

 

אופי הקהילה מעורב. ביישוב שכונה דתית שמקורה בגרעין תורני מיסודה של ישיבת הגולן שהצטרף למבוא דותן בשנת 2003.

 

מקור והפניות 

*****

היישוב ריחן
למול גדר ההפרדה

היישוב רֵיחָן הוא התנחלות ומושב עובדים קהילתי, חילוני באופיו, הנמצא נמצא בצידה המערבי של גדר ההפרדה בתחום המועצה אזורית שומרון.

 

היישוב שוכן על רכס המשתפל למערב, בגובה 387 מטר מעל הים. מצפון למורדות היישוב מצוי נחל נרבתה ומדרום ואדי לחף אל-חספה.

 

ההתנחלות עלתה על הקרקע כהיאחזות נח"ל על ידי גרעיני הנח"ל סנונית ואלעד ב-11 בספטמבר 1977.

 

ריחן היישוב היה ראשון היישובים בגוש יישובי שקד, והוקם על מנת ליצור התיישבות ישראלית בין צפון-מערב השומרון לבין כביש ואדי עארה, אזור בו מושב מי עמי היה יישוב יהודי בודד.

 

בעת ההקמה עלו טענות של ערבים לבעלות על האדמות עליהן היא הוקמה וסגנית פרקליט המדינה, פליאה אלבק יצאה לשטח לוודא שמדובר באדמות מדינה.

 

ריחן אוזרח ביוני 1979, עת הפך למושב שיתופי. התנועה המיישבת בו הייתה תנועת העובד הציוני. משבצת ריחן כוללת  13,442 דונם

 

ביישוב שתי אגודות האחת חקלאית שיתופית (7 חברים) והשנייה קהילתית. ביישוב כ-55 משפחות בעלות אופי חילוני, חלקן מסורתיות.

 

מקור והפניות 

*********

היישוב הפלסטיני
אום אל ריחן

אום א-ריחאן הוא כפר פלסטיני השוכן כקילומטר ממזרח לקו הירוק, ממערב להתנחלויות ריחן, שקד, חיננית וטל מנשה, בצידה הישראלי של גדר ההפרדה מצפון ובצמוד לשמורת טבע יער ריחן.

 

הכפר שוכן על שרידי יישוב מהתקופה ההלניסטית והתקופה הרומית בארץ ישראל שהשתמרו במצב טוב עד המאה ה-20.

 

האתר נסקר לראשונה בידי הקרן לחקר ארץ ישראל בשנת 1882 ונמצאו בו שרידי מבנים בנויים אבני גזית מהוקצעות ומסותתות ומגדל שמירה.

 

בשנת 1968 נסקר שוב במסגרת סקר הר מנשה. בסקר זה מתוארת חירבת אום א-ריחן כאתר שגודלו שלושים דונם, אשר השתמרו בו שרידי מבנים, מודגשת הבניה המסיבית ומבני מאוזוליאום הרוסים בקרבת האתר שבאחד מהם נראים שני סרקופגים.

 

בשנת 1969 ערך הארכאולוג זאב ייבין חפירת הצלה בשני מבנים בשולי האתר. במסגרת זו נחפרו המאוזוליאום וכן מבנה קבורה גדול ומפואר. באתרים אלו נמצאה קרמיקה מהמאות השלישית הרביעית לספירה.

 

היישוב הנוכחי הוקם, בסוף המאה ה-19 על ידי תושבי יעבד כיישוב חקלאי עונתי והפך יישוב קבע ב-1922.

 

מאחר שהאזור היה מאוכלס בדלילות שרד בו שטח בן 20,000 דונם ובו יער טבעי, וממשלת המנדט הכריזה עליו בתור שמורת יער. השמירה על היער נאכפה בצורה קפדנית, הוקם בית שומר בלב היער ונאסרה רעיית צאן וכריתת עצים (איסור שנאכף גם בתקופת השלטון הירדני).

 

לפי תוכנית החלוקה, שהתקבלה בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, היישוב נכלל בשטח המדינה הערבית, ולאחר הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות של 1949 נכלל בתחום הגדה המערבית בשליטת ממלכת ירדן.

 

במלחמת ששת הימים, גדוד 25 מחטיבת ברק נע בציר ערערה – עין אל סחלה – יעבד, כבש את הכפר והוא עבר משליטה ירדנית לישראלית

 

מאחר שהקרקעות באזור יער ריחן הוכרזו כשמורת טבע עוד בימי המנדט הבריטי הן הוכרזו בידי צה"ל כאדמות מדינה והוקצו להקמת התנחלויות.

 

מאז 1967 רשויות התכנון במנהל האזרחי סירבו לתת ליישוב היתרי בנייה, בטענה שבנייה במקום סותרת את ייעוד הקרקע כשמורת יער (אותה שמורת יער שבה נבנו ההתנחלויות הסמוכות), אך רק 1991 הוכרז שטח של 2,673 דונם כשמורה. מאז צווי הריסה הוצאו לכל הבתים שנבנו בכפר, אף על פי שנבנו על אדמה פרטית בבעלות התושבים

 

בסוף שנת 1995 בעקבות הסכמי אוסלו הוגדר הכפר כשטח C והוא שייך לנפת ג'נין ברשות הפלסטינית

 

מקור והפניות 

******

מובלעת ברטעה המזרחית

גדר ההפרדה עוברת ממזרח לברטעה (להלן), ומפרידה בין העיירה לשאר הגדה המערבית.

 

חלקה של העיירה השוכן מחוץ לקו הירוק (ברטעה המזרחית – ברטעה א-שרקייה) נמצא במה שמכונה אזור התפר, אזור בין הקו הירוק למחסום ריחן.

 

ערים וכפרים נוספים במובלעת זו כוללים את: אום א-ריחאן, ח'רבת עבדאללה אל-יונס, ח'רבת אש-שייח 'סעד, ח'רבת אל-מונאר אל-גרביה, ח'רבת אל-מונטאר א-שרקייה, ודהר אל-מליק.

 

אין מחסומים מערבה בתוך שטחי הקו הירוק, אך תושבי מובלעת ברטעה שאינם בעלי אזרחות ישראלית צפויים לקנסות אם הם יעזבו את המובלעת ויכנסו למדינת ישראל.

 

הגישה ממובלעת ברטעה לגדה המערבית היא דרך שני שערי כניסה / יציאה: ריחן ושקד. אנשים שרוצים להיכנס מהגדה למובלעת צריכים גם להגיש בקשה להיתר

******
גוש יישובי צפון השומרון
במורדות הר אמיר

*****

היישוב שקד

היישוב שקד הוקם בשנת 1981 על ידי משקי חרות בית"ר. שמו נקבע בשל עצי השקד הנפוצים באזור.

 

היישוב מצוי על רמה מדרום להר אמיר בגובה 436 מ' מעל פני הים.

 

משקד ניתן לצפות אל השמורה הגדולה "יער ריחן" 2 ק"מ ממערב.

 

פחות מק"מ צפונה לו שוכן היישוב חיננית והתנחלויות נוספות בגושי יישובי שקד בהם טל מנשה וריחן. י

 

ישובים פלסטינים סמוכים הם טורה אל ע'רביה מדרום וערקה ונזלת זיד ממזרח.

 

פועלים ביישוב מעון, שני גני ילדים, בריכת שחייה, ספריה, מכולת, מקווה טהרה, שני בתי כנסת, מעו"ז של תנועת הנוער בית"ר ומספר עסקים זעירים.

 

בצמוד למזרח היישוב מצוי אזור התעשייה שח"ק, ובית הספר היסודי "עומר".

פארק תעשיות שח"ק, נקרא לעיתים גם "אזור התעשייה שח"ק" הוא פארק תעשייה אשר ממוקם באזור הצפוני של תחום השיפוט של המועצה האזורית שומרון בסמוך לגדר ההפרדה

 

פארק התעשייה צמוד להתנחלויות הישראליות "שקד", "חיננית" ולשאר יישובי גוש שקד,

 

בנוסף לכך אזור התעשייה די קרוב ליישוב קציר, ומכאן ראשי התיבות המרכיבים את ראשי התיבות בעברית של שם הפארק (שח"ק).

 

הפארק הוקם ב-1998 ומתמקד בטיפוח יוזמות ידידותיות לסביבה. שטח הפארק משתרע על כ-8,000 דונם

 

המפעלים בפארק נהנים מהטבות של מפעל שפועל באזור פיתוח א' (מפעלים באזור פיתוח א' זכאים לקבל פטור ממס חברות לשנתיים ומענק של כ-24% על רכוש קבע

 

באזור התעשייה עובדים ישראלים, פלסטינים ביחד ומשמש את תושבי צפון השומרון, יישובי הכוכבים ואת היישוב חריש.

*****

קציר

קָצִיר הוא יישוב הבנוי על שתי גבעות נפרדות ברכס אמיר

היישוב קציר הוקם במאי 1982 על קרקע של הסוכנות היהודית, כיישוב קהילתי שתושביו מאוגדים באגודה שיתופית.

 

היישוב היה חלק מתוכנית עירון להקמת יישובים יהודיים משני עברי הקו הירוק בין עמק עירון לג'נין והיווה את היישוב הדרומי ביותר של תוכנית המצפים בגליל.

 

היישוב הוקם על ידי התאחדות האיכרים באזור הידוע כגבעה המערבית.

 

בעת תכנונו נקרא היישוב "מצפה ברקאי ב'", עד קביעת שמו "קציר", על ידי ועדת השמות הממשלתית, עוד טרם הקמת היישוב.

 

לפי תוכנית המתאר הראשונה שלו, שאושרה עוד בשנת 1981, היישוב יועד ל-30 משפחות.

 

בשנת 1987 אושרה תוכנית מקיפה יותר ליישוב שכללה מאות מגרשים לבנייה פרטית.

 

למרות ניסיונות שיווק, נותר היישוב קטן מאוד ועד שנת 1990 הכיל פחות מ-30 משפחות.

 

בשנת 1990 הוקמה מדרום-מזרח לגבעה המערבית הגבעה המרכזית. שכונה זו נבנתה על ידי משרד הבינוי והשיכון על מנת ליצור מקומות מגורים לעולים במסגרת העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים.

 

במשך שנים היו מרבית התושבים בגבעה זו עולים חדשים, אולם בשנים האחרונות פחת שיעורם.

 

בשנת 1994 אושרה תוכנית מתאר מקיפה ליישוב המרחיב את אזורי הבנייה בגבעה המערבית, מגדיר שטחי בנייה לגבעה המרכזית וכן מגדיר שכונה נוספת לבנייה עתידית – הגבעה המזרחית. באוקטובר 2015 החלו עבודות הפיתוח בגבעה זו.

 

במסגרת מדיניותן של הסוכנות היהודית ושל האגודה השיתופית קציר, נקבעו תנאי קבלה ליישוב שבגבעה המערבית אשר אפשרו בפועל מכירת קרקעות ליהודים בלבד.

 

בשנת 1995 עתרו עאדל ואימאן קעדאן לבג"ץ בטענה שיש בכך אפליה פסולה. המדינה השיבה בטענה שהעותרים יכולים לרכוש דירה בגבעה המרכזית או בחריש, ואילו הגבעה המערבית היא יישוב קהילתי הומוגני שזכאי לקבוע בעצמו את תנאי הקבלה אליו.

 

בשנת 2000 ניתן פסק הדין, הידוע כבג"ץ קעדאן, שקבע כי גם אזרחים לא-יהודיים יורשו לרכוש קרקע ויחידות דיור ביישוב. מספר תושבים מבאקה אל-גרבייה מימשו את זכותם והחלו בהליכים לקבלת היתרי בניה.

 

יום מתגוררות בישוב משפחות ערביות אחדות. כל אדם יכול להתיישב בקציר (בכל אחת מן הגבעות) ללא צורך בוועדת קבלה.

 

מקור והפניות 

 

****

בראשית דרכו השתייך היישוב למועצה אזורית מנשה.

 

בשנת 1992, במסגרת התוכנית לאיחוד רשויות מקומיות, הוכלל היישוב קציר ביחד עם היישוב חריש במועצה מקומית אחת בשם "טל-עירון", שהייתה ה"כוכב" הצפוני ביותר בתוכנית "יישובי הכוכבים".

 

בשנת 1995 הוסב שם המועצה המקומית לקציר-חריש.

 

בשנת 2012, חרף התנגדות המועצה האזורית. שטענה שהיישוב קציר הוא בעל אופי עירוני ואינו תואם את האופי הכפרי של המועצה, הופרד היישוב קציר מהיישוב חריש (במסגרת קידום הפיכת חריש לעיר), והוחזר לתחום שיפוטה של מועצה אזורית מנשה.

בבית אצל נועם זמיר

*****

מצפור הר אמיר

*****

ברטעה

בַּרְטַּעָה עד מלחמת ששת הימים היה אחד משלושת היישובים שלאחר הסכם שביתת הנשק עם ירדן היו מחולקים  לשניים (אחרים בקעה אל ע'רביה ובקעה אל שרקיה ובית צפפא).

 

חלקו המערבי נמצא בתחומי מדינת ישראל ותושביו הם אזרחי ישראל, בעוד חלקו המזרחי נמצא בתחומי הגדה הערבית  והיום ותושביו הם אזרחי הרשות הפלסטינית.

 

ברטעה הישראלית נכללת בתחומה של מועצה מקומית בסמ"ה.

 

מספר תושביה הוא כ-7,000  מרבית התושבים הם מוסלמים המשתייכים ברובם למשפחת כבהא.

הכפר ברטעה הוקם באמצע המאה ה-19 על ידי בני שבט כבהא.

 

על פי מסורות בעל פה, בני השבט עברו באמצע המאה ה-18 מבית ג'יברין ליעבד.

 

באמצע המאה ה-19 חלק מבני כבהא עזבו את יעבד בחיפוש אחר אזור מחיה ורכשו את השטח של ברטעה, בו מצאו מעיין ומרעה למקניהם.

 

עם הזמן ברטעה התפתחה ונוסדו מסביבה כפרי לוויין, גם הם של בני כבהא: אום אל-קוטוף, עין אל-סהלה, עארה וטורא אל ערבייה.

לאחר מלחמת ששת הימים עברה ברטעה המזרחית לשליטה ישראלית. תושביו החלו לעבוד בישראל והחקלאות הייתה למקור הכנסה משני.

 

הודות לקרבה לישראל רמת החיים בברטעה המזרחית עלתה מהר מאשר בשאר יהודה ושומרון. בשנת 1978 חוברה ברטעה המזרחית לחשמל מגנרטורים ובשנת 1984 היא חוברה לרשת החשמל הישראלית. תלמידי ברטעה לומדים בתיכונים ביעבד ובג'נין.

 

בעקבות האינתיפאדה השנייה הפך הכפר ברטעה למרכז מסחרי חשוב לתושבי נחל עירון וחלק ניכר מתושבי הגליל, לקניית מוצרים בזול במחירי הרשות הפלסטינית, לאחר שנמנעה כניסתם של ישראלים לגדה המערבית ובמיוחד לעיר ג'נין. אנשי עסקים רבים מהגדה המערבית העתיקו את בתי העסק שלהם לברטעה המזרחית בהיותה חלק מהרשות הפלסטינית אך בעלת נגישות וקרבה לקהל היעד לסחורות באזור נחל עירון.

 

עם הקמת גדר ההפרדה נכללה ברטעה המזרחית במובלעת הנמצאת בצד הישראלי של הגדר והמגמה של נהירת ישראלים לברטעה לעריכת קניות זולות התחזקה. רבים מבתי הכפר הפכו לחנויות ומחסנים לסחורה ורבים מבני הכפר התעשרו. עם זאת, הועלו גם טענות על פגיעה בתושבי הכפר הנאלצים לעבור לערי המחוז יעבד וג'נין דרך מחסום של צה"ל.

 

ההתפתחות של ברטעה למרכז מסחרי חשוב גרמה לכך שפועלים רבים מאזור יהודה ושומרון התיישבו בכפר באופן קבוע. דבר שיצר מתיחות חברתית בין התושבים המקומיים ובין הפועלים הזרים. התושבים ראו בפועלים גורם מאיים על פרנסתם. בנוסף לכך, שהותם המתמשכת של הפועלים, שרובם צעירים ללא משפחות, לאורך זמן רב, נראתה על ידי רבים כגורם מאיים על המנהגים השמרניים של התושבים.

 

הקרבה בין חלקי ברטעה נוצלה על ידי ארגוני הטרור כדי להבריח אנשים לתוך מדינת ישראל. כך למשל, המחבלת המתאבדת שביצעה את הפיגוע במסעדת מקסים עברה את הקו הירוק בברטעה.

*****

סיום היום

*****

סוף דבר,
היה לנו יום מעניין,
מרתק ומלמד
בחבל ארץ פחות מוכר וידוע
ובו פגשנו אנשים שונים החיים בו.

*****

תגובות המשתתפים

* תודה על הכל. על ההסברים, התאומים, והרוח הטובה .

 

* תודה רבה רבה לרון ועמירם על סיור מעניין ומרתק ולכל החבורה על החברותא. כל פגישה בסיורים עם מקומיים וראשי רשויות מוסיפה נופח מדהים לסיור. שוב תודה לכולם

 

* מצטרף לכל התשבוחות. סיור מעולה.

 

* רון ועמי, ארגנתם לנו טיול מרתק בחבל ארץ שלא היה ידוע לנו הכולל מפגש עם אנשים שלא פוגשים אותם בדרך למכולת השכונתית. תודה רבה,

 

* היה טיול מרתק וחשוב. מעבר להיכרות ולימוד אזורים חדשים הרי שהפגישות עם אנשים בשטח ובמקרה שלנו פגישה חשובה ואזרחית עם ראש המועצה שפותח לכולנו את הראש ומתאר חיים ממש ממש מתחת לאף שלנו. תודה לרון ועמירם.

 

* כל מפגש מעמיד רף גבוה יותר של ציפיות. היה טוב !!! תודה רבה !!!!

 

* גם אנחנו מודים…היה נפלא , מרתק , ומעניין, תודה לכם עמירם ורון

 

* יום מרתק, מרחיב דעת מחזק ומלמד. נופים נהדרים, הדרכה והובלה מצוינים. תודה לרון ולעמירם

 

* למדתי, צפיתי ונהנתי מהחברותא. יום מענג.

 

* רוב תודות רון ועמירם על סיור מרתק ומשכיל שאפשרי רק במסגרת של עמירם ומדריכים כמו רון. המפגש עם המקומיים הוסיף עומק רב לביקור באתרים.

 

* מכל מלמדי וחברי השכלתי ומעמירם ורון יותר מכולם. סיור עומק מהעשירים ביותר שחוויתי. תודה רבה לשניכם ובהצלחה בהמשך

 

רון יזרעאלי – חברות וחברים, מאוד נהנתי ולמדתי מהסיור שלנו. כמו תמיד אין תחליף לעדות מגוף ראשון מהאנשים החיים את המציאות בעצמם. אני חושב שקיבלנו תמונה יפה ומעניינת על המציאות המורכבת במרחב התפר של צפון השומרון, אך, יחד עם זאת, אני לפחות סיימתי את היום עם תחושה שחיים שלווים אפשריים גם במחוזותינו. שמחתי לארחכם, אשמח להוביל עוד קבוצות במרחב. תודה רבה לכולכן וכולכם,

*****

תודה וברכה,

תודה לרון יזרעאלי
על שהסכים לארח אותנו
במרחב פעילותו,
על התכנון הסיור,
על התיאום המדויק עם המארחים,
על ביצוע סיור ההכנה,
על ההובלה,
על ההדרכה
ועל עמידה בלוח הזמנים

****

תודה למארחים:
בת אל ונדב שוורץ בחוות אל נוה,
משה שניידר ועדי ברנס במעוז צבי,
עצמון יהב בשקד,
נועם זמיר בקציר
וראאיד כבהא ובושרה כבהא  בברטעה

****

תודה לכל החברים על
יצירת מסגרת סקרנית,
מתעניינת ומפרגנת תודה
לשלמה אשכול
שחסך ממני את הנהיגה

 

ספונטניות וחוסר תכנון, לעיתים הם מרכיב חשוב בהצלחת טיול.

 

כאשר לאלה מצטרפים עיתוי מתאים, מזג אוויר נעים וחברותא טובה, אזי ההנאה מושלמת.

 

כך היה לארבעתנו: עמית פינקלשטיין, מיכאל סופר, יונה בקלצ'וק ואני בטיול/דיווש בדרום תל אביב ביום שישי 18 בפברואר 2022.

 

במועד זה תכננתי להישאר בבית. אולם, צורך לפגוש את רוני ביתי בתל אביב, הוליד את ההזדמנות להגיע אליה ברכיבה באופניים.

 

את הרעיון "מכרתי" ליונה והוא קנה אותו בשמחה.

 

הוא הציע את מקום המפגש ואת תחילת המסלול בו נרכב כדי להגיע למקום המפגש עם ביתי.

 

קבענו שאחר כך נתחיל להתגלגל ברחובות העיר. לא קבענו מסלול.

 

את הרעיון "מכרתי" גם לעמית ומיכאל ולשמחתי הם הצטרפו בשמחה.

 

נפגשנו בשעת בוקר בחניון פארק עידית וולפסון.

 

לאחר קפה של בוקר שעמית הכין לנו יצאנו לדרך.

 

תוך כדי התנועה החלטנו על המסלול.

 

אורך המסלול היה  15.5 ק"מ והטיול נמשך למעלה משלוש שעות (כולל גם את הפסקות הקצרות).

 

חלק מהמקומות שעברנו היו "מסע שורשים" של מיכאל שגדל בהם כילד והגיע אליהם כנער.

 

חלק גדול מהמקומות עברו שיקום והתחדשות.

 

ההנאה הייתה מושלמת.

 

******

המסלול:

התחלה פארק עידית וולפסון
כניסה לשכונת יד אליהו,
שדרות החי"ל,
רחוב וגשר לגורדיה,
רחוב הרכבת,
פארק המסילה,
שולי שכונת נווה צדק,
רחוב לילנבלום,
תחילת שדרות רוטשילד,
רחוב החשמל
ותחנת הכוח הראשונה של תל אביב,

מתחם התחנה המרכזית הישנה,
שכונת נווה שאן,
שכונת שפירא,
"משלוש לודויפול",
רחוב ההגנה בשולי שכונת התקווה,
שכונות נווה צה"ל ונווה בארבור
ושולי כפר שלם

***

פארק עידית וולפסון

פארק אדית וולפסון (ובקצרה: פארק וולפסון) משתרע  בין דרך השלום, כביש הטייסים ורחוב לה גוארדיה.

 

הפארק ממוקם קרוב למפגש הערים תל אביב, גבעתיים ורמת גן ונמצא על רכס הכורכר הוא המקום הגובה ביותר בתל אביב 55.5 מעל פני היםמ

 

מהגבעה ניתן לצפות מערבה אל העיר תל אביב ואל הים, ולכיוון מזרח, אל השפלה ואל הרי יהודה.

 

הפארק ידוע גם בשמו הערבי גבעת בטיח, בגלל שתושבי סלמה גידלו בו בעבר אבטיחים.

הפארק קרוי על שם אדית וולפסון, אשתו של איש העסקים והפילנתרופ היהודי-בריטי אייזיק וולפסון. שניהם תרמו להקמת הפארק.

 

הפארק, ששטחו כמאה דונם, תוכנן על ידי אדריכלי הנוף יוסף סגל, צבי דקל וא. מילר ונחנך באפריל 1976..

 

הפארק כולל משטחי דשא, עצים וצמחים שונים, מגרשי משחקים, שטחים לפיקניק ואגם מים קטן. בין העצים ישנם עצי שקמה עתיקים שהיו על הגבעה ושולבו בצמחיית הפארק עם עצים חדשים.

בראש הגבעה פסל סביבתי בשם "כיכר לבנה", שהוא הוא פסל סביבתי עשוי בטון לבן המשתלב בצמחיית הפארק ותוכנן על ידי האמן דני קרוון לכבוד מקימי העיר תל אביב והעיר הלבנה.

 

המיצב כולל מחוות שונות שמזכירות את נופי העיר בראשיתה ואת חיי התושבים.

 

במרכז המיצב ממוקם מגדל תצפית בגובה 20 מטרים, אשר גודלו נקבע לפי מגדל אזעקה מפלדה שהיה במקום.

 

לצד המגדל כיכר עם צורות גאומטריות הפונות לכיוון מזרח – מערב, וניצבות בקו רוחב אווירי מול שטחה של שכונת אחוזת בית.

 

המבנים כוללים פירמידה שבצדה הדרומי פתח המאפשר כניסת קרן שמש הנעה על הרצפה ומגיעה לקו המסומן על הרצפה. פירמידה זו מדמה את האוהלים בהם התגוררו בשפת הים הפועלים שבנו את העיר.

 

באתר ישנו אמפיתיאטרון שקוע, שמזכיר בריכות השקיה של פרדסים שהיו נפוצים מסביב לעיר. כיפה חצויה עם חלל פנימי ובין חלקיה עץ זית מאזכרת את נוף הדיונות בחולות מישור החוף, ומבנה ריבועי בקווים ישרים משתלב עם קווי העיצוב הישרים של הסגנון הבינלאומי.

 

כן כולל המיצב שקע בצורת חצי כדור, הפונה לכיוון דרום, ומשמש כשעון שמש ובפועל כמקום גלישה מבוקש.

 

תעלת מים חוצה את הכיכר לכל אורכה ואת המדרגות. צבעם הלבן של כל המבנים מושפע מרעיון העיר הלבנה.

****

שכונת יד אליהו

שכונת יד אליהו משתרעת בין  רחוב יצחק שדה בצפון, דרך משה דיין במזרח, רחוב דרך ההגנה בדרום ונתיבי איילון במערב.

 

רחוב לה גוארדיה הוא הרחוב הראשי של השכונה, והוא חוצה אותה לכל אורכה, ממזרח למערב.

 

יד אליהו הנקראת על שם אליהו גולומב, ממפקדי "ההגנה". הוקמה ביוזמת עיריית תל אביב-יפו ובאמצעות החברה עזרה וביצרון לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945, עבור משוחררי הצבא הבריטי, שרובם ישראלים ותיקים.

 

בתחילה נבנו כמה מאות דירות בנות חדר אחד בהמשך נבנה שיכון משפחות ובו דירות שני חדרים, ושיכון חיילים שבו היו גם דירות שלושה חדרים. כך נוצרה שכונה הטרוגנית שהיא כיום השכונה הגדולה בתל אביב.

 

לפני הקמת השכונה היו בה 16 בתים ראשונים שנבנו ב-1943 (אז נקרא האזור אדמות זבלאווי) שבהם שוכנו משפחות שגרו עד אז בצריפים.

 

השכונה מפורסמת בעיקר בשל היכל הספורט יד אליהו שבה, המשמש כאולמה הביתי של קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב.

 

בעבר שכנה בשכונה בריכת גלית. לאחר שנהרסה הוקם במקום "פארק גלית", סקייטפארק שנחנך ב-30 באוקטובר 2007.

 

בשכונה נמצא בית הלן קלר המכיל את אגודת החרשים (אח"א), המרכז לחרש – עיוור (בית דוד), מועדון לגיל הזהב, והמרכז לחיים עצמאיים.

 

בשכונה נמצא בית השריון ע"ש דוד אלעזר המשמש בעיקר כמתקן להלנת חיילים. בסמוך לבית השריון נמצא בית פיליפס, משכנה של התאחדות הצופים והצופות בישראל. וגם בית השוטר

 

באזור שבין היכל הספורט והסינרמה התפתח מתחם מסחרי גדול ובו גם בניני משרדים. בין היתר שוכנים במקום לשכות של משרד המשפטים ומשרד החינוך וכן משרדים של מגן דוד אדום.

 

על גבולה הצפוני-מערבי של השכונה, ומחוצה לה, שכן עד לשנות התשעים תיאטרון הסינרמה. אולם הסינרמה, שנהרס ב-2016, היה ציון דרך בתולדות תל אביב והיה מוכר בזכות המבנה העגול שלו.

 

בצמוד מצפון לסינרמה ניצב מגדל טויוטה.

 

בשכונה נמצא גם מרכז רפואי רעות – מרכז לשיקום ומחלות ממושכות שנוסד בשנת 1961.

*****

גשר לה גוורדיה

***

רחוב הרכבת
ופארק המסילה

פארק המסילה הוא פארק ציבורי שנבנה על תוואי מסילת הברזל העות'מאנית בסביבת נווה צדק, בין רחוב נחלת בנימין במזרח ועד למתחם התחנה ורחוב קויפמן במערב.

 

הפארק נפתח בחלקו לציבור באוקטובר 2020.

 

אחת ההשראות המרכזיות לפארק היא פארק המסילה הירושלמי, שנחנך בשנת 2013.

 

בשטח הפארק ממוקמת תחנת אליפלט של הקו האדום של הדנקל, ובסמוך לקצהו המזרחי ממוקמת תחנת אלנבי.

 

בין תחנות אלה עוברת הרכבת הקלה מתחת למפלס הקרקע, ולפיכך מרבית שטח הפארק הוא למעשה התקרה של אחת ממנהרות הקו ושל פיר הרצל, שבעזרתו נחפרו המנהרות של קו הרכבת.

 

הפארק הוא באורך של כ-1.3 ק"מ ובשטח של כ-26 דונם. הוא כולל שביל אופניים, שביל הולכי רגל, עצים וצמחייה.

 

בנוסף, משומרים בו מבנים ואלמטים היסטוריים מתוואי המסילה, כמו גשר שלוש, שפורק ושוחזר במסגרת עבודות הרכבת הקלה, אומנות לתמיכת דפנות הערוץ וה"חלקלקה" – מדרון עפר משופע בין גשר נחושתן וגשר שלוש.

 

*****

בית רומנו

בית רומנו, שהיה ידוע גם בשם "בית הסוחרים", הוא בניין משרדים וחנויות, שנבנה בסגנון הבינלאומי ושוכן בדרך יפו-תל אביב 9 בדרומה של תל אביב.

 

במקום בו ניצב הבניין, שכן בית קאפוס הטמפלרי, ובו התגורר ארתור רופין עם עלייתו לארץ ישראל בשנת 1908.

 

הבניין הנוכחי נבנה בשנת 1947 ביוזמתם וכספם של האחים יוסף רומנו, זכי רומנו ואלי רומנו מסוריה (בני אברהם, משפחה ענפה נצר לצאצאי הגאון מווילנא ולגירוש ספרד, שרכשה אדמות בתל אביב של אותן השנים).

 

רומנו בנו מבנה על פני שטח של שלושה דונם, ובעת הקמתו נחשב לענק: אורכו עומד על כ-70 מטרים מדרך יפו בדרום ועד התעלה בה עברה מסילת הרכבת יפו–ירושלים בצפון, ורוחבו מגיע לכ-40 מטרים ממזרח למערב. את הבניין תכנן האדריכל מאיר הורמן.

 

במרכזו משתרעת חצר פנימית מוארכת ונגישה לכלי רכב דרך מעבר מרחוב יפו אשר מוקם בקומת הקרקע.

 

המבנה מתנשא לגובה של ארבע קומות, ובחצר הפנימית הוקמו בשתי הקומות התחתונות אכסדראות עמודים. לחלקו האחורי נוספה לימים קומה חמישית.

 

לעיתים הוא מתואר כקניון הראשון בארץ ישראל (ראו גם פסז' פנסק).

 

300 החנויות במבנה אוכלסו החל מתחילת שנת 1948. בתחילתו שכנו במבנה חנויות שונות ומספר משרדי ממשלה, דוגמת חלק מיחידות המנהלה של משרד הביטחון וצה"ל, פקיד שומה תל אביב 2, מועצת הפיקוח על פרי הדר, פרקליטות מחוז תל אביב, משרד החקלאות, ומשרדי מס רכוש; אך בהמשך הוא נודע בעיקר בזכות חנויות הביגוד והאופנה הרבות שפעלו בו.

 

בתקופה החל מיוני 1948 שבה היו ממוקמות במבנה יחידות מנהלה של משרד הביטחון וצה"ל כונו אלה ששירתו שם בלעג: "שועלי בית רומנו" (על משקל שועלי שמשון). בעשור השני של המאה העשרים ואחת החל המקום לשמש בשעות שאחרי הפעילות העסקית למסיבות על ידי קבוצת התדר

מקור והפניות 

****

רחוב לילנבלום

*****

קצה שדרות רוטשילד

****

****

רחוב החשמל

****

מתחם התחנה המרכזית

תיגראי  היא אחת מהמדינות המרכיבות את הפדרציה האתיופית. תיגראי היא המדינה הצפונית ביותר באתיופיה וגובלת במזרחה בעפר, בצפונה באריתריאה, במערבה בסודאן ובאמהרה בדרומה.

 

תיגראי אמהרה ואריתריאה הן לב האזור ההיסטורי חבש, הממלכות הקדומות ביותר אשר צמחו בצפון הרמה האתיופית כללו את תיגראי.

 

במהלך המאה התשע-עשרה חלקים מתיגראי נמסרו לאיטלקים על מנת לייצור את מושבת אריתריאה.

 

בשנים שלאחר מכן גברה תחושת הלאומיות בקרב האוכלוסייה המקומית, בייחוד בזמן הכיבוש האיטלקי ולאחריו, תקופה בה קמו תנועות בדלניות שקראו לפירוד תיגראי מאתיופיה,ובעיקר בשנות ה-70 בתקופת שלטונו הקומוניסטי של מנגיסתו החלו לפעול בצורה יותר מאורגנת בסיוע אחיהם מה-eplf שאפו להקמת מדינה עצמאית שתהיה מורכבת גם עם בני עמם באריתריאה. תוכנית זאת לא יצאה לפועל ובמקומה קמו באתיופיה מדינות על פי מוצא אתני תחת הפדרציה האתיופית שנישלטה צבאית כלכלית ופוליטית בידי ה-tplf.

 

עם האימוץ של החוקה החדשה בשנת 1995 המחוז נחלק לשני חלקים שהפכו למדינת תיגראי החדשה בפדרציה האתיופית.

 

החלק המזרחי, שהוא בעיקר מוסלמי וגרים בו עפרים נהפך לחלק ממדינת עפר בפדרציה.

 

החלק המערבי, שישבו בו בעיקר תגרים יחד עם רצועה בפינה הצפון-מערבית של מדינת בגמדר, שישבו בו בעיקר וולקאיטים (תושבים אשר דוברים תגרית אך מזהים את עצמם בתור אמהרים ולא תגרים).

 

עלייתו לשלטון של אבי אחמד בשנת 2018, שינתה את מאזן הכוחות הקודם במדינה וגררה התנגדויות מתנועת החזית העממית לשחרור תיגראי (TPLF), שקודם לכן הייתה בעלת השפעה רבה יותר על השלטון.

 

בשנת 2020 הסלימה המתיחות בין צבא אתיופיה לכוחות לאומיים ממדינת תיגראי, ובנובמבר 2020 החל עימות תיגראי, כאשר פתחה ממשלת אתיופיה במבצע צבאי בתיגראי, תוך הכרזה על מצב חירום בתיגראי.

 

לאחר מספר ימים הכריזה ממשלת אתיופיה על סופו של המבצע הצבאי, ודיווחים שונים הציגו תמונות סותרות של המתרחש באזור.

 

בהמשך דווח שהמלחמה נמשכה והיו פרסומים על משבר הומניטרי במקום.

 

מקור והרחבות 

****

שכונת נווה שאנן

****

שכונת שפירא

שכונת שפּירא קרויה על שמו של מאיר גצל שפירא, סוחר קרקעות ונדבן יהודי מדטרויט.

 

השכונה נמצאת מדרום לתחנה המרכזית החדשה ודרך שלמה(סלמה) ותחומה על ידי דרך חיל השריון ונתיבי איילון ממזרח, דרך קיבוץ גלויות מדרום ושדרות הר ציון ממערב.

 

מתגוררים בה כיום כ-8,500 תושבים.

 

השכונה התאפיינה בבתים נמוכי קומה אך במרקם עירוני צפוף ואוכלוסייתה נחשבת חלשה במונחים סוציו-אקונומיים.

 

מזה שנים רבות שבניה חדשה בשכונה היא בבתי דירות מודרניים של מספר קומות.

 

שטחה המקורי של שכונת שפירא היה קטן מהאזור שנקרא בשם זה כיום. גבולותיה שונו מספר רב של פעמים מאז כינונה.

 

בעשור הראשון להקמת מדינת ישראל, עם סיפוחה של יפו לתל אביב, צורפו לתחומה של שכונת שפירא שכונות ותתי-שכונות סמוכות, כגון שכונת פרדס-קטן, כרם-חמד, שכונת שפיר-קליין, שכונת העובד, גבעת משה א' וגבעת משה ב'.

 

שכונת שפירא, כמרבית שכונות הדרום העבריות שצורפו לתל אביב, הפכה לחצר האחורית של העיר, ואליה נקזה האחרונה את כל המטרדים. במובנים רבים, שכונת שפירא לא נתקבלה ולא נטמעה בתל אביב, ומקומה בספרי ההיסטוריה של העיר זכה להתעלמות.

 

ראו גם  מקור, והרחבות והפניות

*****

מובלעת "משולש לודויפול"
הכלואה
בין דרך חיל השריון,
דרך קיבוץ גלויות
וכביש 1

מתחם לוּדְוִויפּוֹל הוא שכונה בין שכונת שפירא לשכונת התקווה, צפונית לדרך קיבוץ גלויות.

 

השכונה הוקמה לאחר הקמת מדינת ישראל, בסמוך לגדות נחל איילון, והוקמו בה בתים לעולים חדשים.

 

השכונה כוללת שני רחובות היוצרים מעין משולש עם דרך חיל השריון. הרחובות קרויים על שם אברהם לודוויפול, העורך הראשון של "הצופה" ועל שם יהודה לייב קנטור, מייסד העיתון "היום".

 

זמן קצר לאחר הקמת השכונה, ב-1958, אושרה תוכנית בניין עיר שאסרה על כל בנייה נוספת במתחם.

 

ב-1978 הוקם בסמוך לה מחלף קיבוץ גלויות, שחיבר את דרך קיבוץ גלויות עם כביש 1.

 

במהלך הקמת נתיבי איילון בשנות ה-80 וה-90 נהרסו חלק מבתי המתחם לשם הקמתו של גשר חיל השריון, שמהווה את המשכם של נתיבי איילון דרומה, לכיוון חולון. כתוצאה מהקמת הגשר נכלאה השכונה בין שלושה כבישים ראשיים – מצפון וממזרח כביש 1, ממערב נתיבי איילון ומדרום דרך קיבוץ גלויות.

 

בשנת 2005 הגישו תושבי השכונה תביעה נגד עיריית תל אביב-יפו, בטענה כי הם סובלים ממפגעי רעש, ריח וזיהום אוויר, וכי רעש המכוניות מרעיד את יסודות בתיהם. עוד טענו התושבים כי בעבר הסכימו להסיר את התנגדויותיהם להקמת הגשר, לאחר שהובטח להם כי העירייה תפתח את האזור ותפצה אותם באמצעות מתן אפשרות לשינוי ייעוד הקרקע ומתן זכויות בנייה. לטענתם, הפרה העירייה הבטחה זו.

 

מקור והפניות 

****

בדרך לשכונת התקווה

****

לגימה לקראת סיום

*****

סוף,

טיול זה היה הנאה צרופה!

תודה לכם חבריי יונה, עמית ומיכאל
על חווית יום צהרי שישי זה

 

****

דרום תל אביב הוא אזור מעניין לתור בו
טיול זה מצטרף לשלושה טיולים קודמים בדרום תל אביב

*דרום תל אביב ונמל יפו, אוגוסט 2015,

* דיווש צילום בשכונות דרום תל אביב, מרס 2019

* עונג שבת, טיול-דיווש במזרח תל אביב, במרכזה ובליבה, אוגוסט 2019

 

מרכז ירושלים הוא מקום נעים לשוטט בו.

 

בימי חול מרכז העיר הוא מקום ותוסס בכל שעה, בכל עונה ובמיוחד בזמן החגים ובעונות התיירות.

 

ביום שני 14 בפברואר 2022 יצאנו הדסי ואני לשוטט במרכז העיר אליו הגענו בנסיעה ברכבת הקלה כמוצג בתיעוד ירושלים, הרכבת הקלה במוקד.

 

הפתעה גדולה ומאכזבת הייתה מראה מרכז העיר שמעטים האנשים המסתובבים בו בעיקר' בגלל שאין תיירים ואולי בגלל הקור של החורף.

 

נדהמתי יותר ממספר בתי העסק, הסגורים ובעיקר בתי קפה ומסעדות סגורים – אחת התוצאות של הפנדמיה  (19 -Covid).

 

מוזמנים להיווכח אם תחושתי נכונה..

*****

*****

סמטאות נחלת שבעה

*****

רחוב יפו

****

רחוב שמעון בן שטח,
אין מקום אחד פתוח

*****

******

סוף,

נדמה שצילומים ממחישים
את תחושתי שהעיר ריקה יחסית
לזמן רגיל.

****

נקווה שהימים
הלא טובים יחלפו
ומרכז העיר
יחזור ויהיה מקום תוסס.

 

הרכבת הקלה בירושלים היא חלק בלתי נפרד מהנוף העירוני

 

מאז שהחלה לפעול שנת 2011, הרכבת הקלה שינתה את דמות העיר ואת את הרגלי הנסיעה.

 

הרכבת הקלה גם הנגישה את מרכז העיר..

 

הרכבת הקלה תמשיך לשנות את העיר ותאיץ את התפתחותה עם הפעלת הקווים הנוספים בשנים הקרובות.

 

ב-22 בדצמבר 2021, ביום עיון/סיור הָרַכֶּבֶת הַקַּלָּה בִּירוּשָׁלַיִם אֵינָהּ עוֹצֶרֶת בְּאָדֹם וּמְחַדֶּשֶׁת אֶת הָעִיר למדנו מה חוללה ותמשיך לחולל רכבת לעיר.

 

מספר שבועות לאחר מכן, ביום שני 14 בפברואר 2022, החלטנו הדסי זכריה ואני להגיע לשיטוט במרכז העיר עם הרכבת הקלה.

 

נסענו על מנת ולראות את מסלול הרכבת עד סופו בשכונת פסגת זאב.

 

אי אפשר היה בצילום שלא להתמקד במראה הרכבת הקלה ובעיקר באנשים הנוסעים בה.

*****

***

*****

****

פורטרט של הדסי:
הפרזנטור של הרכבת

**

****

****

*****

****

סוף,

מצא מאוד חן בעיניי
הרעיון להגיע
מחוץ לירושלים
למרכז העיר
באמצעות הרכבת הקלה.

****

ההגעה לחניון הר הרצל
לא הייתה כרוכה בעמידה בפקקים
של הכניסה לעיר
ומשם הנסיעה ברכבת הקלה
למרכז העיר ולעיר העתיקה
הייתה חוויה בפני עצמה.

*****

אני אוהב את
המפגש הבלתי אמצעי
עם האנשים!

****

אין ספק, אמשיך לנהוג כך
בכל הגעה למרכז העיר.

*****

מומלץ לאמץ!
ואם לא, אזי לנסות פעם אחת!  

 

 

 

שוק מחנה יהודה בירושלים הוא מקום שנעים ומעניין להסתובב בו.

 

בסיום שוטטות בירושלים, ביום שני, 14 בפברואר 2022, בשעות לפנות ערב, חברי הדסי ואני הגענו למקום.

 

הגם שהיה זה זמן של תחילת השבוע והתנועה בשוק הייתה דלילה, היה נחמד לצלם בו.

 

אלה מראות האנשים והצבעים שקלטה המצלמה

 

******

****

****

*****

****

****

*****

****

*****

*****

***

****

*****

****

****

סוף

 

 

אתר נבי מוסא הנמצא בצפון מדבר יהודה, סמוך לדרך המחברת בין ירושלים לבין בקעת הירדן, הוא מקום בו לא ביקרתי עשרות שנים.

 

לאחרונה, חשבתי שמן הראוי להגיע למקום.

 

כך היה !.

 

בשעת בוקר של יום שני 7 בפברואר 2022 הגענו למקום חבריי (מוטי ארמלין, יצחק פיפ רותם, אמיר יגאל, ניר עמית, ורדהבן חורין, מיכה ון ראלטה, מאיר רזניק, גדעון ויל) ואני בתחילת הטיול באזור החוף הצפון מערבי של ים המלח, חיבורו אל מורדות מדבר יהודה ואל גאון הירדן ממזרח ליריחו במקומות כמוצג במפה.

 

 

טרם הכניסה למתחם, מוטי ארמלין, הסביר לנו על המקום ובעיקר במסורות והאגדות הקשורות אליו.

 

 

אחר כך נכנסנו והסתובבנו במתחם.

 

צילומי המקום מובאים עם המידע אודותיו.

 

נבי מוסא – מבנה רב כיפות הנמצא כשבעה ק"מ מדרום-מערב ליריחו, על אם הדרך המובילה לירושלים.

 

המסורת המוסלמית מזהה כאן – לצד מקומות אחרים, רובם ממזרח לירדן – את מקום קבורתו של משה.

 

המתחם כולל את ציון הקבר עצמו, שני מסגדים המחוברים ביניהם, וח'אן לעולי הרגל המגיעים למקום. המסגד מוקף בפצלי שמן שחורים (אבן ביטומנית) בהם השתמשו עולי הרגל לחימום ובישול.

סביב האתר, המוקף חומה גבוהה, פזורים קברים רבים בהם נטמנו לאורך השנים עולי הרגל שמתו במהלך ציון החג, ואף נכבדים מיריחו ומשבט עׅדְוַאן.

 

סמוך לאתר, אך במרחק מה ממנו, ישנם שני ציוני קבר מקודשים, אף הם מוקד עלייה לרגל ולנדרים: סׅתְנַא עַאאׅ'שָה – ציון קבר עַאאׅ'שָה, אשתו השלישית של מחמד, שע"פ המסורת נחשבה ל'אם המאמינים' כמו גם לאשה האהובה על הנביא; ומַקַאם חַסַן אַ-רַאעׅי, מקום קברו של חסן, רועהו של יתרו, שמילא את מקומו של משה ברעיית הצאן, כאשר האחרון ירד למצרים.

 

צלאח א-דין היה הראשון שבנה מסגד על מתחם הקבר, אך המבנה הנוכחי נבנה על ידי הממלוכי ביברס בשנת 1269, כפי שניתן להסיק מהקדשה בערבית שמתנוססת על אחד מקירות המסגד.

 

במשך הזמן, נוספו למסגד עוד אגפים כדי לשרת את עולי הרגל הרבים שפקדו את הקבר מדי שנה, וגם הוסף בית קברות גדול מחוץ לחומות המסגד שבו נטמנו עולי רגל שנפטרו בעת החג ומכובדים שביקשו להיקבר ליד המתחם.

 

ד"ר שמעון גת, ההיסטוריון, וחוקר האסלם ומורה הדרך נדרש לאחרונה לשאלה האם צלאח א-דין היה הראשון שבנה מסגד על מתחם הקבר. 

 

וכך כתב: " כמדריכים רבים, נהגתי גם אני לספר שהמקום נולד בימי צלאח אל דין. סיפרנו ההוא שיזם את מסורת העלייה לרגל ואת החגיגות, המתחילות בשלושה ימים שהתקבצות המונים להר הבית וחגיגות שם ולאחר מכן ירידה אל הקבר לשלושה ימים, המלווים בחגיגות וביום השביעי חזרה לירושלים לחגיגה אחרונה.

 

לפי דעה זאת הוא יזם את החגיגות משום שאף על פי שבחר להמשיך לאפשר צליינים נוצרים לבקר באתרים הקדושים להם בירושלים במשך חג הפסחא גם לאחר שכבש את העיר, הוא חשש שמא ינצלו את ההזדמנות ליצור מהומות או לכבוש חזרה את העיר. לכן מצא תירוץ נוח שיבטיח המון מוסלמי באזור העיר לעת כל צרה. הירידה לקבר מהר הבית, שהחגיגות בו ארכו שלושה ימים קודם לירידה לקבר, נועדה, לפי דעה זו, לנוע במקביל לירידת הצליינים לאתר הטבילה הקצר אל יהוד.

 

זה הסיפור שסיפרנו אני ומרבית המדריכים האחרים.:

 

חברים קרובים וביקשו ממנו שיבדוק אם אכן גרסה זו נכונה. הוא הבטיח ובדק לעומק.

 

וכך כתב: "לאחר בדיקת המקורות הערבים וחלק מהמחקרים הרלוונטיים, הגעתי לתמונה שונה מאד מזו שנהגנו, אנו המדריכים, להציג במקום.:

 

להלן מסקנותי: המסורת על קברו של משה באזור יריחו נרמזת כנראה כבר בחדית' המיוחס לאבו הֻרַיְרַה, המצטט את הנביא מוחמד שאמר: ""אילו הייתי שם, הייתי מראה לך את קברו מתחת לגבעת החול האדום בצד הדרך". הפרשנות היא שגבעת החול האדום היא הסלעים האדומים במעלה אדומים והדרך כמובן היא דרך יריחו – ירושלים.

 

כבר מקדסי, בן המאה ה-10, מכיר מסורת זו. gkh אל הַרָאוִי, נוסע מוסלמי, מסוף המאה ה-12 (ימי צלאח אל דין), אומר שקבר משה נמצא ליד יריחו. כלומר, המסורת היתה כבר קיימת בימי צלאח אל דין, כולל טענה קדומה (אולי מהמאה ה-9) לפיה הנביא מוחמד ביקר במקום במהלך מסע הלילה והתפלל בקבר.

 

ככל הנראה, שימש המקום, בתקופה האיובית, במהלך העליה לרגל למכה, כמקום חניה ליוצאים מירושלים, בלילה הראשון למסעם.

 

עם זאת אין כל מקור המדבר על בנין במקום, בימי צלאח אל דין. יתרה מזאת. מקור בן המאה ה-13, שיח' אברהים בן עבדאללה (מת ב-1292, מצוטט אצל הנוסע המוסלמי, אבן פצ'ל אללה אל עמרי), אומר: "ביקרתי בקבר משה ליד יריחו (לפני בניית הקבר בידי ביברס). באותו זמן לא נבנו שם לא כיפה (כלומר לא המבנה העומד מעל הקבר) ולא משהד (ציון קדושה)".

 

הכתובת על המבנה בו נמצאת מצבת הקבר אומרת שהוא נבנה בידי ביברס ב-668 / 1270. בניית המבנה מעל הקבר נזכרת במספר מקורות, שהחשוב ביניהם הוא הביוגרף של ביברס, אבן שדאד.

 

מֻג'יר אל דין, המקור האמין ביותר שאני מכיר, מזכיר את המסורת שהנביא עבר במקום והתפלל בקברו של משה. גם הוא מציין שביברס הוא הראשון שהקים את המבנה מעל הקבר. לדבריו עיקר הבניה של יתרת המכלול חלה ב-1471, שאז נבנה הצריח. הבניה הושלמה ב-1480. שני תאריכים אלה הם בגדר עדות ראיה, שכן הם התרחשו בעת ששימש כקאצ'י (קאדי) בירושלים.

 

הקבר היה אתר לעליות לרגל ("ביקור", "זיארה زيارة". מֻג'יר אל דין מספר: "תושבי ירושלים שמים פעמיהם אליו לעלייה לרגל בכל שנה לאחר החורף ושוהים בו שבעה ימים." הוא מספר על חזיונות שווא המתרחשים במחראב מעל הקבר וכנראה שהמגיעים למקום סבלו מהלוצינציות.

 

דבר אחד אין הוא מזכיר. את החגיגות בהר הבית שקדמו לירידה לקבר. ככל הנראה, לא היו כלל ארועים בהר, הקשורים לביקור.

 

מתי אם כן קבלו החגיגות את האופי המוכר לנו?

 

ב-1820 היה המתחם במצב רעוע למדי. השלטון העות'מאני ערך בו שיפוץ כללי ויזם את החגיגות. משמע, הסיפור כאילו צלאח אל דין יזם את החגיגות והממלוכים המשיכו אותן, פשוט אינו נכון. מטרת העות'מאנים היתה אכן קשורה לחגיגות הפסחא של האורתודוכסים ומובן שאין לה כל קשר לעליות לרגל ממערב אירופה."

משכן הקבר בנוי בסגנון מוסלמי קלאסי האופייני לימי הביניים, מבנה מפואר בעל עשרות כיפות לבנות וחצר גדולה הפונה לכיוון מכה שבה יכלו עולי הרגל להתמקם במשך החג. במתחם כ-120 חדרים, והוא משתרע על כ-5,000 מטר מרובע.

עם התפתחות תופעת העלייה לרגל המוסלמית לירושלים, עלתה חשיבותו של אתר נבי-מוסא כמקום מנוחה מוגן לפני הטיפוס המפרך והמסוכן מערבה.

 

במרוצת השנים הפך אתר הקבר בעצמו למקום עלייה לרגל, ואף הוקדש לו חג-זוטא (מַוְסׅם=ציון מאורע), שנחגג באביב, במקביל לשבוע הפסחא היווני-אורתודוקסי.

 

מקורותיו של החג, שנמשך שבוע ימים, אינם ברורים לחלוטין. אחת הסברות טוענת כי מועד זה נבחר כדי לקבץ בירושלים וסביבתה מוסלמים רבים ככל האפשר, משקל נגד לעליות הרגל של הנוצרים שחלו בעונה זו. ניתן למצוא חיזוק לסברה זו, בשל העובדה כי זהו החג היחיד המצוין ע"פ לוח השנה הנוצרי (המבוסס על מחזור השמש, ולא הירח כמוסלמי).

 

כך או אחרת, אלפי מוסלמים הגיעו כל שנה לירושלים משכם ועד חברון לקחת חלק בחגיגות אלה. היום הראשון של החג חל ביום שישי ונקרא גֻ'מְעַת א-נַזְלֶה (יום השישי של הירידה). לאחר תפילות צהרי יום השישי הייתה מתארגנת שיירה ארוכה ויוצאת דרך שער האריות לעבר נבי מוסא.

 

מעתה, בכל אחד מימות השבוע העוקב היו מתארגנות שיירות נוספות בירושלים ועושות דרכן לאתר.

 

במהלך ימי החג היה המקום הומה אדם, והתקיימו בו טקסי חתונה ומילה.

 

החזרה הרשמית לירושלים הייתה ביום חמישי.

 

ביום השישי למחרת היו מתאספים המונים רבים לתהלוכת הדגלים המסורתית (זֻפְת אל-עַלאמאת). דגלי כיפת הסלע והנביא מחמד היו נישאים מאל-אקצא אל כיפת הסלע. לאחר התהלוכה היו אוספים את הדגלים ומחזירים אותם למקומם מתחת לסלע.

 

ביום זה וביום שלאחריו היו קבוצות המבקרים עוזבות את ירושלים על דגליהן ותזמורותיהן בתהלוכות פרידה רשמיות. השיירות היו עוצרות בדרכן הביתה ליד קברי קדושים וקוראות תפילות מיוחדות לכבודם. אנשי הכפרים השכנים היו יוצאים לקבל את פני השיירה. היה זה יום חג לאותם כפרים, והחגיגות שנסתיימו בירושלים היו נמשכות עוד כמה ימים בכפרי הסביבה.

 

בתחילת המאה העשרים, עם צמיחת התנועות הלאומיות בארץ-ישראל, החל החג לקבל גוון פוליטי: כך למשל, ב-4 באפריל 1920, לאחר תפילות יום השישי החותמות את החג, התפתחו עימותים בין המוסלמים ליהודים ברובע היהודי בירושלים – במה שנודע בנרטיב ההיסטורי הציוני כ-"מאורעות תר"פ" (בערבית – אנתפאצ'את מוסם אל-נבי מוסא);

 

ב-1937, בעת שיאו של 'המרד הערבי הגדול', אסרו השלטונות הבריטיים את ציון החג מחשש שיצית מהומות; ושיירת העלייה לרגל

 

ב-1948, בעצם ימי המלחמה, הפכה לתהלוכת אבל בעקבות נפילתו של עבד אל-קאדר חסייני בקסטל. מאז לא חודשו החגיגות במלואן.

 

המקור מרכז רוסינג לחינוך ולדיאלוג ראו גם הרחבה והפניות ראו מקור חג נבי מוסא, הרקע הדתי ועוד 

עוד סיפור טוב

על פי האגדה המוסלמית, שמופיעה בחדית', "ויהי כאשר קרבו ימיו של נבי מוסא למות, יבוא אליו עזראיל מלאך המוות, לקחת את נשמתו. ויתחנן נבי מוסא לפניו כי יתנהו לצאת מן הבית, לרחוץ את ידיו ואת רגליו, להתפלל ולהתוודות על חטאיו, ועזראיל נעתר לבקשתו. ויהי בצאת נבי מוסא מן הבית וייטעה ולא מצא את הדרך לחזור. ויצא מן העיר ויתהלך במדבר במשך שש שנים. פעם אחת, בשנה השביעית לנדודיו, ראה נבי מוסא והנה איש אחד עומד וחופר במעדר. וייגש אליו וישאל לשלומו ולמעשהו. ויען האיש: קבר אני חופר, בשביל איש אחד שנעלם ממני זה כשש שנים. פניו כפניך ומידתו כמידתך. הואיל נא להיכנס לרגע פנימה ונראה אם הוא כמידתך. ונבי מוסא בתמימותו הגדולה וברוב יושרו מילא את בקשת החופר ונכנס לתוך הבור החפור, ולא נתן לו החופר, הוא המלאך עזראיל, לצאת עוד, ואמר: אתה האיש, והקבר הוא למענך. ויתחנן נבי מוסא לפני אללה: חנני -נא והביאני לעיר הקודש ירושלים, ולא אהיה קבור במדבר בארץ שממה. ויענהו אללה: גזירה היא מלפני כי תיקבר במקום הזה, למען לא יעצור קברך את העם מעלות למכה ומדינה, ערי הנביא. אבל ברבות הימים אקטין את המרחק ואת השנים שהיית טועה במדבר, אהפוך לשעות. ומשום כך נמשכת ההליכה מירושלים לקברו של נבי מוסא, רק שש שעות". כך המסורת המוסלמית מתארת

 

כיצד נקבע מקום קבורתו של נבי מוסא כאן. ומה שיש כאן זה מצודה על דרך, משקל נגד בלוח השנה המוסלמי ללוח השנה הנוצרי. והמצודה צופה מזרחה לכיוון הר נבו שבירדן, שבו לפי המסורת היהודית מת משה ונקבר )למרות שעל פי המסורת היהודית, מקום קבורתו של משה לא נודע, ככתוב: "וַּיִּקְ בֹר אֹתוֹ בַּ גַּי בְ אֶּ רֶּ ץ מוָֹאב מּול בֵּית פְ עוֹר וְ ֹלא יָּדַּ ע אִּ יש אֶּ ת קְ בֻרָּ תוֹ עַּ ד הַּ יוֹם הַּ זֶּה"- (דברים לד ו).

 

מדרש וזאת הברכה, שהוא מדרש ארצישראלי מהתקופה הביזנטית, מספר שהגיע זמנו של משה להיפרד, והוא ניסה לשכנע את אלוהים שירשה לו להיכנס אל הארץ המובטחת. אלוהים סירב, ומשה ניסה לשכנע 39 אותו שהוא ייכנס בדמות אחרת, ולא בדמותו-שלו, ואף אחד לא ידע מזה. אלוהים הסכים, וכך משה נכנס בכל זאת לארץ וחווה אותה בדרך זו או אחרת.

 

המקור מוטי ארמלין, ששמע את הסיפור איני יודע מי. אבל סיפור טוב, לא מקלקלים עם עובדות!

****

סוף דבר,

אתר נבי מוסא הוא מעניין
ומדגים כיצד דת ומסורת
הופכים מקום לבעל חשיבות פוליטית
וגיאו-אסטרטגית. מומלץ להגיע למקום!

*****

תודה מוטי על שהענקת לנו
בחן ובנועם מהידע שלך

 

מנזר דיר חג'לה הנמצא מדרום מזרח ליריחו נחשב בעבר למקום מבודד, מרוחק שהנגישות אליו אינה קלה.

 

במחצית שנות ה-90' של המאה הקודמת, עם סלילת כביש עוקף יריחו, הנגישות אליו השתפרה והוא הפך יעד תיירותי.

 

מסיבה שאינה ברורה, לא נכנסתי אף פעם לראות אותו.

 

הפעם הראשונה הייתה ביום שני 7 בפברואר 2022 בטיול שחבריי (מוטי ארמלין, יצחק פיפ רותם, אמיר יגאל, ניר עמית, ורדהבן חורין, מיכה ון ראלטה, מאיר רזניק, גדעון ויל) עשינו באזור החוף הצפון מערבי של ים המלח, חיבורו אל מורדות מדבר יהודה ואל גאון הירדן ממזרח ליריחו במקומות כמוצג במפה

 

אל מנזר דיר חג'לה הגענו לאחר הביקור באתר קאסר אל יהוד

 

טרם הכניסה למנזר ולכנסייה התכנסנו בחניון הסמוך.

 

לאחר הפסקת אוכל קצרה זכינו לשמוע מפיו של מוטי ארמלין על המקום והמסורות הקשורות בו.

 

נכנסנו לחצר המנזר, עלינו לכנסייה בקומה השנייה, וביקרנו גם בבית המלאכה לפסיפסים.

 

גם כאן צלמתי והתמונות מובאות עם המידע אודות המנזר.

 

******

 

מנזר דֵיר חָגְ'לָה הוא מנזר יווני-אורתודוקסי,
השוכן במדבר יהודה צפונית לים המלח.

המנזר מוקדש לגֶּרָסימוֹס הקדוש, שעל פי המסורת,
הקים במקום לָאוּרַה (מרכז לנזירים מתבודדים) בתקופה הביזנטית.

מנזר דיר חג'לה שוכן בחורשה ירוקה ומטופחת,
ובה פינות אירוח מוצלות,
כשני קילומטר וחצי מצומת בית הערבה.

 

המנזר בנוי לגובה שתי קומות סביב חצר קְטוּרה (לא מקורה), המרוצפת לוחות אבן ובמרכזה בור מים.

 

בקומה הראשונה שוכנים המטבח וחדר האוכל של המנזר, וכן קפלת תפילה קטנה ודוכני מזכרות, בהם ניתן גם לרכוש תשמישי קדושה ותכריכים לקבורה. הכנסייה הגדולה וחדרי מגוריהם של הנזירים שוכנים בקומה השנייה.

 

צמוד למנזר ישנה אכסניה, המשמשת צליינים יוונים המבקרים במקום.

 

 

שם המנזר משמר את שם היישוב המקראי "בית חגלה", הנזכר בספר יהושע (ט"ו, ו) כנקודת הגבול המזרחית ביותר בין נחלת שבט יהודה לנחלת שבט בנימין.

 

יישוב בשם זה שכן במקום בתקופה הביזנטית, זאת על פי המופיע במפת מידבא מהמאה השישית.

 

המסורת היהודית מצביעה על אזור זה בצפון ים המלח כמקום בו חצה יהושע בן נון את הירדן, וממנו המשיך לכיבוש יריחו הסמוכה.

 

מעיין אלישע הסמוך קושר את האתר למסורת יהודית נוספת, על פיה במקום זה עלה אליהו הנביא השמיימה לעיני אלישע ממשיכו.

 

המסורת הנוצרית מזהה את המקום כאחת מתחנות הדרכים בהן עצרו מרים, יוסף וישו ללון בדרכם למצרים, בעת שנמלטו מפני המלך הורדוס.

 

מסורת נוצרית חשובה נוספת מצביעה על המקום כאתר הטבלתו של ישו בירדן בידי יוחנן המטביל, שנעשתה בבית עברה מול קאסר אל יהוד הסמוך.

 

מדי חודש ינואר נחגג במנזר חג ההתגלות, שבמהלכו נערכים טקסים ותהלוכות על גדות הירדן.

 

המנזר נוסד במקורו במחצית מאה החמישית לספירה על ידי אב הכנסייה הירונימוס, ונוהל בידי הנזיר גרסימוס.

 

נולד במיירה שבליקיה שבאסיה הקטנה, ולארץ ישראל הגיע אחרי שכבר היה נזיר בארץ הולדתו.

 

גרסימוס היה ממתנגדי אמונת ועידת כלקדון ואחר כך מנאמניה.

 

גרסימוס נפטר בשנת 475 לספירה, ונחשב לבני הדור השני של נזירי המדבר (יחד עם אותימיוס, קלמון ואחרים), ואחרי חריטון מייסד נזירות המדבר. יומו נחגג ב-4 במרץ.

 

החוקרים סבורים שהיצירה "חיי גרסימוס" שיוחסה לקירילוס מסקיתופוליס, לא נכתבה על ידו אלא על ידי נזיר אחר מן הלאורה של גרסימוס. נראה שקירילוס שילב בין כתביו סיפורים על גרסימוס, ומכאן הטעות.

 

בשנת 614 לספירה המקום חרב בידי הפרסים, שפלשו לארץ ישראל ופגעו באתרים נוצריים רבים.

 

לאחר כיבוש הארץ בידי הערבים בשנת 640 לספירה, המנזר שוקם, אך נראה כי חרב ונבנה כמה וכמה פעמים במשך מאות שנים.

 

המבנה הקיים היום הוא צלבני, כפי שמעידה מתכונת הקלויסטר ותקרת הקשתות הצולבות, האופייניים לבנייה הצלבנית בארץ ישראל. עם זאת, חלקים רבים במבנה הם שיקומים ותוספות על המבנה הצלבני המקורי, שנפגע במשך השנים בעיקר מרעידות אדמה. ה

 

שיפוץ המקיף האחרון נערך בשנת 1890 בידי הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית, בעקבות פגיעה קשה שספג המבנה ברעידת אדמה שהתחוללה בשנת 1837.

 

המהפך המשמעותי במצבו של המנזר התחולל בשנות ה-70 של המאה ה-20, לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש הבקעה על ידי מדינת ישראל. סלילת כביש הבקעה בצמוד למנזר הפכה אותו ממנזר נידח ושכוח לאתר צליינות חשוב ונגיש.

 

אב המנזר כריסטוס, הפך את המנזר לפנינת צליינות ותיירות. ביוזמתו הוקמה פינת חי בחזית המנזר, הותקנו ספסלי פיקניק בתשלום סמלי, והנזירים אף עובדים עם יושבי יריחו הסמוכה בחקלאות, הכוללת חממות, עדרי כבשים ובקר.

 

כנסייה הגדולה במנזר שוכנת באולם רחב בעל כיפה גדולה, המצופה במתכת ובולטת למרחוק.

 

קירות הכנסייה ועמודיה העבים מעוטרים בתמשיחי קיר וציורים, חלקם עתיקים וחלקם משוחזרים. רוב הציורים מציגים נזירים חשובים שפעלו באזור בתקופה הביזנטית, בהם אותימיוס, ושמעון סטיליטיס ("שמעון איש העמוד") שישב על עמוד מבלי לרדת ממנו במשך 36 שנה.

 

בחלקו התחתון של האיקונוסטאזיס (קיר האיקונות המסתיר את המזבח מהקהל) מתוארות סצנות שונות מהתנ"ך הקשורות ברובן לאזור, כמו לוט ובנותיו הבורחים מסדום; כיבוש יריחו; מאבק יעקב במלאך; עליית אליהו השמיימה וכדומה.

משפציו האחרונים של המנזר בשלהי המאה ה-19 שילבו חלקים מרצפת הפסיפס המקורית במקומות שונים במנזר, ושילבו בו שרידי קירות ופרסקאות. רוב הממצא הקדום נאסף אל הקריפטה, השוכנת מתחת לכנסייה הגדולה, בה ניתן לראות שרידי עצמות וגולגולות של נזירי המקום מימים עברו: בארון זכוכית אחד מוצגים שרידיהם של הנזירים שנטבחו על ידי הפרסים בשנת 614, ובארון אחר מוצגים שרידיהם של קורבנות רעידת האדמה מן המאה ה-19. כן מוצג בקריפטה אוסף גדול של מתנות שניתנו על ידי צליינים. רוב המתנות הן צלמיות של תינוקות, חלקי גפיים ואיברים אחרים, שניתנו כעדות לנדר שנדר הצליין, כתפילה לריפוי התינוק או האבר המסוים. צלמיות אלו עשויות שעוה והן מונחות לא רק בקריפטה, אלא גם תלויות על הקיר מול פתח הכניסה אליה, תחת ציור המציג את מרים מניקה את ישו בנה.

ראשית הפעילות הנוצרית במקום הייתה, כאמור, עם הקמתו של מנזר ביזנטי, שנוהל בידי הנזיר גרסימוס. הלה היה מראשי חבר הנזירים הנוצרים במדבר יהודה ובערבות יריחו בתקופה הביזנטית, ומחבר הרֵגוּלַה (תקנון מנזרי מדבר יהודה), המחייב את הנזירים המזרחיים עד ימינו.

עיקר פרסומו של גרסימוס היה כמחולל נסים, והוא נחשב לפטרון החיות.

 

אחד הסיפורים הכי ידועים על גרסימוס הוא סיפור האריה. יום אחד הלך גרסימוס עם נזירים נוספים במדבר, כשלפתע פגש באריה. האריה שאג וכל הנזירים נסוגו בפחד. רק גרסימוס הבין כי שאגות האריה הן קריאות כאב. הוא ניגש אל האריה ושלף קוץ מאצבעו. מאותו יום האריה לא עזב את גרסימוס ועשה עבורו משימות יומיומיות במנזר. הוא אף השגיח עבורו על חמור, והואשם בטריפתו אף שלא עשה זאת, והדבר הוכח מאוחר יותר. כשגרסימוס הלך לעולמו, רבץ האריה על קברו וסירב לאכול ולשתות עד שמת.

 

גרסימוס ניהל את מנזר דיר חג'לה כלָאוּרַה – המנזר עצמו שימש כמקום תפילה וסעודה רק בימי שבת וראשון, ובשאר ימי השבוע שהו חברי הלאורה בבדידות בתאים ובמערות באזור. מן המנזר הביזנטי לא שרד דבר, אולם חלק ניכר מ-11 תאי הלאורה נשתמרו יפה, חלקם חצובים וחלקם בנויים בחוואר לאורך גדת וואדי נח'יל (נחל התמרים). רוב התאים קטנים, למעט תא אחד חצוב, הכולל כמה חדרים וקפלת תפילה קטנה.

 

המקור

******

עוד מראות מהכנסייה, המנזר וחצרו 

בית המלאכה לפסיפסים 

*****

סוף דבר,

המנזר והכנסייה מרשימים ביותר
ומהביקור בהם ניתן ללמוד
על נזירות בבקעת הירדן
ועל אופייה העתיק של
הכנסייה היוונית – אורתודוכסית.

**** 

מומלץ להגיע ולבקר במקום

*****

תודה לך מוטי
שגם כאן זכינו שתעניק לנו
מהידע הרב שצברת.

 

 

 

אתר קאסר אל יהוד הוא אחד האתרים הנוצרים המעניינים והתוססים בימי חג ההתגלות בחודש ינואר

חג ההתגלות (נקרא גם הלילה ה-12) הוא חג מסמל את ירידת רוח הקודש בצורת יונה ביום טבילת ישו בידי יוחנן המטביל בירדן והכרזת קול משמיים כי הוא בנו של אלוהים
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִטְבַּל יֵשׁוּעַ וַיְמַהֵר וַיַּעַל מִן־הַמָּיִם וְהִנֵּה הַשָׁמַיִם נִפְתְּחוּ־לוֹ וַיַּרְא אֶת־רוּחַ אֱלֹהִים יוֹרֶדֶת כְּיוֹנָה וְנָחָה עָלָיו׃ וְהִנֵּה קוֹל מִן־הַשָׁמַיִם אוֹמֵר זֶה בְּנִי יְדִידִי אֲשֶׁר־רָצִיתִי בּוֹ. מתי ג' 13–1

 

במסגרת אירועי החג מקיימות הכנסיות הנוצריות (בימים שונים) מיסה חגיגית באתר הטבילה קאסר אל יהוד והמאמינים נוהגים לטבול במי הירדן.:

 

בימי החג נוהרים מאמינים רבים מהארץ ומחו"ל.

 

בשנים 2018 – 2020 פקדתי את המקום בימי חג ההתגלות. אז הגיעו אלפי מאמינים, מרביתם צליינים להשתתף בחוויית החג

 

מאז התחלת השתוללות מגיפת הקורונה וסגירת הארץ לכנסיית תיירים וצליינים גם אתר זה הפך להיות שומם.

 

ב-7 בפברואר 2022, מספר שבועות, לאחר קיום טקסי חג האפיפנה הצנועים, ביקרנו חבריי (מוטי ארמלין, יצחק פיפ רותם, אמיר יגאל, ניר עמית, ורדה בן חורין, מיכה ון ראלטה, מאיר רזניק, גדעון ויל) ואני לתור בו במקום.

 

 

ההגעה אליו הייתה מסגרת סיור בארבעה מקומות באזור החוף הצפון מערבי של ים המלח, חיבורו אל מורדות מדבר יהודה ואל גאון הירדן ממזרח ליריחו כמוצג במפה.

 

המקום היה ריק, שומם לחלוטין. אף תייר או צליין לא היה כאן.

 

הסתובבנו במקום וזכינו לשמוע ממוטי ארמלין אודות המקום.

 

 

לאחר צילומים וסיבוב נוסף באתר עזבנו בצער את המקום והמשכנו לבית במנזר דיר חג'לה הסמוך.

 

להלן מידע אודות המקום ומעט צילומים ממראהו בזמן הביקור.

 

המעוניינים לראות את המקום בזמן חג האפיפנה שאלפי צליינים מגיעים אליו מוזמנים לראות בקישורים הבאים:

* עם אלפי הצליינים בחג ההתגלות (האפיפניה) בקאסר אל-יהוד (ינואר 2018)
* אתר הטבילה קאסר אל יהוד מקום אירועי חג ההתגלות (אפיפנה)
* צלייני הכנסיות האורתודוכסיות בחג ההתגלות (אפיפנה), ינואר 2020
* אנשי הקהילה האריתריאית בישראל בחג ההתגלות (אפיפנה), ינואר 2020
* מאמיני הכנסייה הסורית – אורתודוקסית בחג ההתגלות (אפיפנה) ינואר 2020
* קהילת הכנסייה האורתודוקסית האתיופית בחג ההתגלות (אפיפנה), ינואר 2020

 

*****

אודות
אתר קאסר אל יהוד 

מיקום
בחלקו הדרומי של נהר הירדן,
10 ק"מ מזרחית ליריחו ודרומית לגשר אלנבי.
הגישה אליו היא מכביש 90 בקטע "עוקף יריחו".

זה המקום על פי המסורת היהודית בו חצו בני ישראל את הירדן בדרכם אל ארץישראל לאחר מסע הנדודים במדבר.

 

קאסר אל יהוד מונח שטבעו הערבים לאזור. קאסר אל יהוד הינו שטח עצום ורחב ידיים שלא יודעים מהו גבולותיו. אין שום הוכחה שזה המקום שבו חצו בני ישראל את הירדן להיפך הוא הנכון. במקרא מוזכרים מקומות שנקראים "מעברות הירדן" ששם אפשר היה לחצות את הירדן.

 

עוד מקובל לזהות באתר את המקום בו נפרד אליהו מאלישע ועלה במרכבות האש השמיימה.

 

יתכן נראה כי דמויותיהם של אליהו ואלישע עמדו לנגד עיניו של יוחנן המטביל ועל כן בחר לפעול כאן. למקום הטבילה אין כל קשר ליהדות. על פי המסורת הנוצרית זה המקום בו הטביל יוחנן את ישוע ולכן נקרא "יוחנן המטביל" ורוח אלוהים צנחה עליו.

מקום הטבלת ישוע על ידי יוחנן המטביל נחשב שלישי בקדושתו לנוצרים לאחר כנסיית המולד וכנסיית הקבר.

 

לכן, הצליינים המגיעים לארץ הקודש אינם פוסחים עליו. הם נוהגים לערוך במקום טקסי טבילה. הטקסים העיקריים נערכים בחג ההתגלות שניים עשר יום לאחר חג המולד, ב-6 בינואר על ידי הקתולים ב-18 וב-19 בינואר על ידי הכנסיות האורתודכסיות והמזרחיות.

*******

השם "קאסר אל-יהוד" הוא אחד השמות שניתנו לכנסיית יוחנן המטביל שבאתר, על שום צורתה המפוארת, אך הוא משמש את המתחם כולו.

 

המתחם משתרע על פני שטח של 329 דונם השייכים לכנסייה היוונית אורתודוקסית.

 

החל מהתקופה הביזנטית ולאורך השנים נבנו במקום מנזרים ובתי הארחה לשימוש הצליינים שהגיעו לטבול במקום. ריבוי המנזרים במקום הקנה לו את הכינוי "ארץ המנזרים".

 

בתקופה העות'מאנית, כאשר הצטמצם מנהג הטבילה בירדן לכנסיות המזרחיות והשלטונות העניקו את חסותם לטקסי טבילה על הגדה המזרחית של הנהר, ננטשו המנזרים בהדרגה.

בתקופת המנדט הבריטי, התחדשה התיירות ליריחו ולאתר, ומנזרים חדשים הוקמו במקום. מצבם של המבנים התדרדר בעקבות רעידת אדמה בשנת 1956.

לאחר מלחמת ששת הימים, בעטייה של מלחמת ההתשה, השתלטה ישראל על אזור המנזרים, הם ננטשו מיושביהם.

 

מסביב למתחם ולאורך גדר המערכת הוטמנו שדות מוקשים.

 

האתר שהיה שוקק חיים התרוקן ממבקרים.

 

כחלופה למקום, הוקם ב-1981 אתר הטבילה ירדנית מדרום לכינרת.

בשנות השמונים של המאה ה-20 בעקבות פניית הפטריארכיה היוונית נאות המנהל האזרחי ביהודה ושומרון, לפתוח את המקום ולאפשר את טקסי הטבילה העיקריים לעייל.

 

עם הזמן חידשו עדות נוצריות אחרות אף הן את את הנוהג.

 

לקראת ביקור האפיפיור בישראל בשנת 2000 ביצעה רשות הטבע והגנים עבודות באזור, שאפשרו את הגישה לנהר.

 

עבודות נמשכו מספר שנים ותוקצבו על ידי משרד התיירות באמצעות חברה ממשלתית לתיירות והמשרד לפיתוח אזורי.

 

מאז שנת 2011, האתר מופעל על ידי רשות הטבע והגנים. במקום הוכשר אתר טבילה הכולל גרם מדרגות יורד אל נהר הירדן, נבנתה מרפסת תצפית הצופה על מקום הטבילה ועל גדת הנהר המזרחית. כמו כן הוכשרו מתקנים לנוחות הצליינים – שירותים, מי שתייה וחנות לממכר מזכרות.

 

הרחבה על המקום ראו באתר רשות הטבע והגנים

משלהי המאה ה-20. האזור שמצדו המזרחי של הנהר, הנמצא בתחום ירדן פותח באופן משמעותי , נבנו מספר כנסיות והוקמה בו תשתית תיירותית נרחבת.

 

בשנת 2017 התבשרנו שהרשות לפינוי מוקשים במשרד הביטחון תחל בפינוי מוקשים באזור בשנים הקרובות.

 

בדצמבר 2018 דווח שהסתיים פינוי המוקשים בשלושה מתוך שבעת המנזרים שמוקשו לאחר סיום העבודות צפויים המנזרים לחזור לידי הכנסיות, ולחזור לפעול לאחר שיפוץ.

 

במאי 2019 נערך פינוי שדה מוקשים נוסף במקום. עד היום למרות ההכרזות עדין אין כניסה לאזור בו נמצאים המנזרים למעט, כנסיית יוחנן המטביל

מקור הסקירה הקצרה ושם גם הרחבות והפניות 

*****

המנזרים פזורים משני צדיה
של דרך סלולה, לאורך 1.5 ק"מ.

המנזר הראשון, בצומת הדרך היורדת לאתר הטבילה, הוא המנזר היווני-אורתודוקסי על שם יוחנן המטביל. זהו המבנה המכונה בערבית קַסְר אל יהוד (ארמון היהודים). המנזר נבנה על יסודות המנזר הביזנטי הקדום ביותר באתר. זהו הגדול והחשוב במנזרי הירדן, והוא בנוי כמבצר. עדויות היסטוריות מהמאה ה-6 לספירה מספרות שהמנזר נבנה בימיו של הקיסר אנסטאסיוס הראשון (שלט בשנים 491­-518). המנזר חרב ברעש אדמה בשנת 1024. במאה ה-12 שיקם אותו הקיסר מנואל קוממנוס. אבירי המנזר הטמפלרי הם שהעניקו למקום את מבנהו המבוצר, כדי להגן על הנזירים ששירתו בו. השם הערבי משמר את המסורת הרואה באתר זה את המקום שבו חצו בני ישראל את הירדן.

 

המבנה המתומן הראשון (משמאל) הוא קפלה פרנציסקנית שנבנתה בשנת 1956.

 

דרומה משם, מימין לדרך, ניצב המנזר הסורי-אורתודוקסי על שם יוחנן המטביל, שחרב בחלקו ברעש אדמה בשנת 1956.

 

מדרום לו עומד המנזר הקופטי על שם יוחנן המטביל ובו שני מבנים: באחד יש כמה חדרים והאחר משמש מחסן. מעט מדרום לו נראים קברים של צליינים קופטים. המנזר נבנה בשנות ה-40 של המאה ה-20.

 

עוד דרומה משם משמאל לדרך נראה המבנה המשושה של הקפלה הרוסית על שם יוחנן המטביל. לידה נראית קפלה קטנה יותר, המכונה קפלת הפעמונים.

 

בהמשך הדרך, 200 מטרים דרומה משם ומשמאל לדרך בנוי המנזר האתיופי של השילוש הקדוש. במנזר האתיופי שנקרא דיר חבש יש כנסייה וחדרי אירוח לצליינים.

 

ליד המנזר החבשי נמצא המנזר הרומני על שם יוחנן המטביל. כנסיית המנזר, הניכרת בגג בעל כיפה ירוקה, הוקמה בשנת 1934.

 

*****

סוף דבר, עצוב
היה לראות את המקום
ריק לחלוטין,

****

נקווה שהמגיפה תיעלם
והצליינים הרבים ישובו
לפקוד את המקום

****

תודה מוטי שסיפרת לנו
בחן ובנועם אודות המקום!

 

 

 

 

באזור החוף הצפון מערבי של ים המלח, חיבורו אל מורדות מדבר יהודה ואל גאון הירדן ממזרח ליריחו הוא מעניין מאוד.

 

עד היום כמעט ולא הסתובבתי בו אלא, רק עברתי בו בנסיעה מהירה בדרכי צפונה לגליל ולרמת הגולן, או בדרכי דרומה לעבר הערבה.

 

ביום שני 7 בפברואר 2022 יצאנו חבריי (מוטי ארמלין, יצחק פיפ רותם, אמיר יגאל, ניר עמית, ורדה בן חורין, מיכה ון ראלטה, מאיר רזניק, גדעון ויל) ואני לתור בו בארבעה מקומות כמוצג במפה.

 

 

אחד המקומות אליהם הגענו היה קיבוץ קליה.

 

הביקור בקליה היה המשך לסיור עם קובי אלון חודש קודם (ינואר 2022) המישור לרגלי קליה – חוואר ודקלים וגם "גלריה מינוס 430" בחוף קלי"ה

 

הביקור בקליה הוא גם  הוא חוליה נוספת של תיעודי סדרת ביקור/שיטוט/צילום ביישובים הכפריים שנעשו עד כה וייעשו בעתיד.

 

בקליה אירחה אותנו חברת הקיבוץ לינדה שטיין.

 

הקשר ביני ובין לינדה נוצר בסיועו של אריה כהן, עמית לקורס צילום בו שנינו משתתפים השנה ואף הוא חבר הקיבוץ.

 

בשעת הצהרים פגשנו את לינדה במתחם המחנה הירדני בחוף הים בו הוקמה היאחזות נח"ל קליה כפי שיפורט להלן.

 

עלינו לגג המבנה המרכזי של של המחנה ששימש המרכז של ההיאחזות.

 

צפינו  אל חוף ים המלח. שם לינדה סיפרה על ראשית היישוב.

 

היא הרחיבה ודיברה בצער על התייבשות והצטמקות ים המלח והרעיונות והפעילות להחיות אותו מחדש.

 

משם נסענו לקיבוץ שנמצא לרגלי מצוקי קומראן.

 

לידה סיפרה לנו על ההיסטוריה האישית שלה כיצד ומתי היא הגיעה להיאחזות ונשארה ביישוב שאוזרח.

 

לינדה סיפרה לנו על התפתחות הקבוץ ודמותו הדמוגרפית, החברתית והכלכלית,

 

סיימנו את הביקור בשוטטות קצרה בקיבוץ.

 

כדרכי, גם בסיור זה צלמתי והתמונות מצורפות למידע אודות הקיבוץ

 

*****

קיבוץ קליה  (בעבר נקרא נח"ל קלי"ה)
הוא היישוב הראשון שהוקם בצפון ים המלח אחרי מלחמת ששת הימים
והיום נכלל בתחום המועצה האזורית מגילות ים המלח.

 

המועצה האזורית מגילות ים המלח נמצאת בצפון ים המלח ומשתרעת על השטח שבין מושב ורד יריחו בצפון  לבין קיבוץ מצפה שלם בדרום.

 

אוכלוסיית המועצה מונה כ- 1,800 תושבים המתגוררים בשעת היישובים שבתחומה המוניציפאלי: הקיבוצים אלמוג, בית הערבה, מצפה שלם וקלי"ה, מושב ורד יריחו והיישובים אבנת וקדם ערבה.

 

קליה הוקם בשנת 1968 כהיאחזות נח"ל ואוזרח בשנת 1974. בשנה זו עוד שכן הקיבוץ לחופו של ים המלח במחנה ירדני שהוקם לפני קום המדינה והוסב להיאחזות.

 

בשנת 1975 העתיק הקיבוץ את מיקומו מערבה יותר לכיוון מרגלות מצוק העתקים. סיבה נוספת לתזוזת הישוב מתייחסת לעובדה שבמיקומו הנוכחי הטמפרטורות נמוכות יחסית לאזור החוף החשוף יותר .

 

היישוב, כשאר חבל הארץ נקרא על שם חברת "קליה: שפת ים ומבראה בע"מ". חברה זו פעלה בצפון ים המלח מראשית שנות השלושים ועד למלחמת העצמאות, והפעילה מלון, מסעדה ושאר אתרים באזור. החברה כשלעצמה, נקראה על שם האשלגן (kalium בלטינית) שבים המלח.

 

עם שנים נשתכחה משמעות השם, ושם היישוב נדרש כראשי תיבות של המילים :"קם לתחייה ים המוות". רעיון המילים לא היה רק רצון להגשמה ציונית דרך הקמת ישוב חלוצי חקלאי אלא גם כסמל לחידוש הישוב היהודי שהיה קיים בתקופת בית שני: משכנם של כת האיסיים.

 

ביוני 1980 הכריזה ועדת השמות הממשלתית, כי שם היישוב הוא קַלְיָה על שם צמח אופייני לאזור, הנזכר במסכת עירובין ד': "מערבין בקליא… בירקא דקליא", אף על פי שלא ידוע על צמח בשם זה באזור. אמנם, ההנחה הרווחת כיום היא עודנה ששם הקיבוץ נגזר מראשי התיבות.

 

מעט היסטוריה

בשנת 1929 הוקם במקום מחנה עבודה ששימש את פועלי כריית המלח, שחיו במקום ועבדו במפעל חברת האשלג הארץ-ישראלית.

 

בשנת 1932 החלה בסמוך הקמתו של בית מרחץ על חוף ים המלח, על ידי חברה שהייתה חברת בת של חברת האשלג בשם חברת "קליה שפת–ים ומבראה בע"מ" (: Kallia Seaside and Health resort Limited), בשותפות עם האחים מייג'ר תומאס גרגורי טולוק וסטפאן טולוק, אנשי עסקים יהודים ואסמאעיל בק אל חוסייני, בנו של ראש עיריית ירושלים מוסא כאזם אל-חוסייני ואחיו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני.

 

על בסיס הסכם חכירה מממשלת ארץישראל המנדטורית, חברת קליה,  קיבלה זיכיון על 966 דונם מצפון-מערב לים המלח, ליד מפעל האשלג הראשון. החברה הוסמכה להקים בתי מלון והבראה, מסעדות, מתקני רחצה, מעגנים ושיט.

 

ב-30 באפריל 1933, חנכו את המבנה הראשון במקום, "בית רחצה" (מבנה של מלתחות לרוחצים בים המלח) ומסעדה. כמו כן רכשו ספינה בשם "קלירו" והפעילו סיורים בין קליה לואדי זרקא-מעין ונחל ארנון בעבר הירדן המזרחי ועין גדי.

בשנת 1934 הוקמה במקום שכונת קבע ששימשה את פועלי חברת האשלג, בה 24 דירות ב-4 מבנים בני שלוש קומות.

 

ב-16 בפברואר 1938 נפתח במקום מלון "קליה" בו 40 חדרים, בתכננו של האדריכל זאב רכטר

 

בתחילת מלחמת העולם השנייה הוקם במקום נמל התעופה הימי קליה כנמל תעופה רזרבי במטרה למנוע ריכוז גדול מדי של מטוסים במקום אחד.

 

ב-1947 חברת British Overseas Airways Corporation הפעילה טיסות להודו ולמזרח הרחוק שעצרו לחניית ביניים בקליה.

 

לאחר שהתקבלה תוכנית החלוקה בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, בה היה אזור צפון ים המלח חלק מהמדינה הערבית המוצעת, ועם תחילת מלחמת העצמאות, הוחלט בדצמבר 1947 לסגור את המלון. 70 עובדי מלון עברו לעבוד במלון בסמוך לשדה התעופה לוד, שהיה בבעלות משותפת עם מלון קליה.

 

באפריל 1949 דווח כי המלון ומפעלי חברת האשלג נבזזו וניזוקו על ידי הערבים תושבי האזור.

 

שנתיים אחרי שננטש, בדצמבר 1949, לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות החכירה ממשלת ירדן את המלון ושכונת המגורים לאחים נזל, שהיו בעלי מלון ארמון החורף ביריחו ומלון פילדלפיה ברבת עמון, במטרה להקים מלון בעבור הצליינים שמגיעים לאתר הטבילה הסמוך קאסר אל-יהוד. הם הקימו במקום מתחם תיירות ומלון חדש, שנקרא מונטאזת אל לידו, במקום המבנה המקורי.

 

לאחר מלחמת ששת הימים, חודשה התיירות באזור. מועצה אזורית תמר ביקשה לחדש את שירות ספינות הנוסעים בין קליה למצדה, והוא הופעל החל ממאי 1968. באותה עת החלה גם סלילתו של כביש בין קליה ועין גדי (המשכו של כביש 90).

 

בפברואר 1968, אושרה הקמתה של היאחזות נח"ל קליה. במקום התיישבו גרעינים של איחוד הקבוצות והקיבוצים והקיבוץ המאוחד, שהכשירו 150 דונם לגדולים חקלאיים על ידי שטיפת הקרקע ממלחים.

במאי 1974 הוקם יישוב הקבע ואוזרחה היאחזות נח"ל כקיבוץ בשם אלמוג, על שם יהודה אלמוג, אך אנשי ההיאחזות התנגדו לשינוי השם וביקשו שהוא ימשיך להיקרא "קליה".

 

קיבוץ נוסף שהוקם בסמוך, ב-1977, נקרא לבסוף קיבוץ אלמוג.

 

בשנות ה-2000, החל הקיבוץ לסבול, יחד עם כל האזור, מבולענים, בעיקר בשטחים החקלאיים שלו.

 

ב-2012 החלה בקיבוץ בניית הרחבה קהילתית בשם "נופי קליה", במסגרת "בנה ביתך".

בקיבוץ קליה ששטחו כ-25,304 דונם מתגוררים כיום כ-350 תושבים, ובו ממוקם בית הספר האזורי "מגילות" המשרת את כל יישובי המועצה האזורית.

 

הקיבוץ מבוסס בעיקר על חקלאות ותיירות.

 

בין ענפי החקלאות של הקיבוץ ניתן למצוא גידולי שדה, מטעי תמרים, רפתות, לולים וחוות סוסים.

 

בין ענפי התיירות ניתן למנות: בית הארחה הנמצא בשטח הקיבוץ, חוף רחצה (חוף קליה), קומפלקס עם מסעדה גדולה, ומרכז למכירת מוצרי קוסמטיקה מים המלח הממוקמים כולם בסמוך לגן הלאומי קומראן.

 

מקור, הרחבה והפניות 

גלריה מינוס 430

בתחילת 2019, לאחר למעלה מ-40 שנים לאחר הקמת היאחזות נחל קלי"ה, מבני המחנה הירדני הנטושים והגלמודים נגאלו והמבנים הפכו להיות קירות גלריה.

 

בתחילת 2019 הפך המקום הנטוש למקום תוסס וצבעוני. כ-30 אומנים, מהארץ והעולם ציירו על המבנים.

 

היוזמה היא של מנהל חוף קליה יחד עם סטודיו PPL שנמצא בשטח המועצה האזורית מגילות

 

המטרה הייתה להעלות את המודעות למצב העגום של ים המלח ההולך ונכחד שלחופיו נפערים בולעניים רבים.

 

המקום זכה לכינוי "גלריה מינוס 430" וגם "הגלריה הנמוכה בעולם"

 

להרחבה ראו דף הגלריה ועל חלק מהציירים ראו הגלריה הנמוכה בעולם: מאין צצו ציורי הענק על מבנים נטושים בים המלח?

******

שוטטות קצרה בקיבוץ

 

******

סוף דבר,

הביקור בקיבוץ קליה
היה מעניין

*****

הדברים שסיפרה לנו לינדה
רתקו אותנו

****

שמחנו ללמוד
עוד פרק על תולדות ההתיישבות בכלל,
ובצפון ים המלח בפרט

****

התרשמנו מהתפתחות הקבוץ שנבנה במקום
****

התרשמנו מהאיתנות
של הקיבוץ
וכמקום שנעים לחיות בו

*****

התרשמנו מהיופי וההוד
של המקום
ובמיוחד ממראה הנוי המטופח
של הקבוץ

****

תודה לינדה שהקדשת
לנו מזמנך ואירחת אותנו,

תודה אריה על החיבור עם לינדה,

תודה ניר על הצילומים

תודה לחבריי על יצירת
הקבוצה המתעניינת 

 

 

חלקו המזרחי של הגליל התחתון הוא אזור שכמעט ולא הסתובבתי בו ברגל, ברכב או ברכיבה אופניים.

 

הסיבה לכך אינה ברורה לי. לכן, החלטתי שהגיעה העת להכיר אותו לעומק. .

 

ביום רביעי 2 בפברואר 2022 יצאנו (ניר עמית, מוטי ארמלין, ורדה וודה, דורון קדמיאל ואני) לתור בו.

 

את הסיור שתנהל על גבי רכב רב מינוע,  הוביל ניר עמית שעבר במסלול לפני מספר חודשים.

 

היה זה המשך לסיור הקודם בגליל התחתון המרכזי: רכס תורען ובקעת בית נטופה חורף תשפ"ב .

 

שיחק לנו המזל, התקיים במזג אוויר אידאלי, יום בהיר שיחסית לחורף לא היה קר.

 

הריאות הטובה הייתה אחד המרכיבים החשובים בטיול זה שחלק גדול ממסלולו כלל תצפיות רבות.

 

טיול נפלא זה, שתיאורו מובא להלן, נמשך שמונה וחצי שעות.

 

נכנסנו לשטח בשעה 09:00 וסיימנו לאחר השקיעה בשעה 17:30.

 

במהלך הדרך "צלחנו" מכשולי מים רבים.

 

אודה על האמת, לפני המעבר בהם חששתי שנשקע ונישאר תקועים בבוץ.

 

הנהגים, ניר ודורון מיומנים מהם ועברנו את כל המכשולים ללא תקלה.

 

בנוסף לתצפית ולהסבר, עצרנו גם שלוש פעמים לסעוד ארוחת בוקר, ארוחת ערב וקפה של ערב.

 

במהלך הטיול, כמו תמיד, צלמתי וצלמתי וצלמתי.

אזור הסיור גליל תחתון מרכזי
ושולי גליל תחתון מזרחי

תוואי המסלול (40 ק"מ)
ונקודות העצירה

התחלה מול עילבון,
כניסה לדרך המטפסת להר נטופה מעל בקעת בית נטופה
עמירה בעין נטופה
המשך העלייה להר נטופה עד כביש הגישה להררית
בדרך ממערב להררית, תצפית על עארבה וסכנין,
המשך הדרך בצפון הר נטופה,
כניסה למבדד נטופה וביקור בכנסייה, ירידה לכיוון דיר חנא,
נסיעה קצרה מזרחה על כביש 805 עד צומת כביש 406,
נסיעה קצרה דרומה וכניסה לדרך מדרום למאגר צלמון,
נסיעה מזרחה בדרך מדרום למאגר צלמון,
המשך מזרחה לרמת צלמון וירידה ממנה ונסיעה לכיוון כלנית,
המשך בדרך על רכס לבנים ממערב ומצפון לכלנית עד כביש 65
חציית כביש 65 במעבר מתחת לכביש, חציית נחל חוקוק,
המשך מזרחה לכיוון חוקוק וצפונה
והלאה ברגל למצפור מעל נחל עמוד למול הסיפון
חזרה לתחום קיבוץ חוקוק וביקור במצודת חוקוק,
ירידה מחוקוק דרך כביש 8077 לעבר הכינרת ,
עליה לתצפית אחרונה על תל כינרות מעל אתר משאבות המוביל הארצי

מדרון דרומי של הר נטופה
ותצפית על בקעת בית נטופה

מוביל המים הארצי", הנקרא גם "מפעל הירדן", אורכו: כ-130 ק"מ, זה פרויקט הדגל של "מקורות" וגדול מפעלי התשתית שנבנו בישראל בחמישים השנים האחרונות.

 

המפעל, שהוקם בשנת 1964, נועד להוביל מים מהכנרת וממקורות מים נוספים בצפון, לאזורי הדרום הצחיחים.

 

לאחר הקמתו חובר "המוביל הארצי" – סמוך למעיינות הירקון ולראש העין – לשני קווי "ירקון-נגב" אשר הוקמו מספר שנים לפני כן. בכך הושלמה מערכת המים הארצית, שאפשרה ומאפשרת את החיים והירוק בכל חלקי ישראל.

 

תכניות ההקמה של "מפעל הירדן", לימים "המוביל הארצי", אושרו בממשלה בשנת 1956.

 

בשנת 1959 הוחל בבנייתו, שנמשכה 5 שנים.

 

עלות הקמתו הייתה כ-420 מיליון לירות ישראליות.

 

תהליך הקמתו הושקעו כ-2.5 מיליון ימי עבודה, הועסקו למעלה מ-4,000 עובדים, נחפרו כ-7 מיליון ממ"ק עפר, נחצבו כ-1.7 מיליון ממ"ק סלע, נוצקו כ-500 אלף ממ"ק בטון, הושקעו כ-75 אלף טון פלדה והונחו כ-15 אלף צינורות בטון ופלדה.

 

עם הפעלתו הוקצו כ-80% מהמים שזרמו בו לחקלאות וכ-20% למי שתייה.

 

בתחילת שנות ה-90 כבר סיפק "המוביל הארצי" כמחצית ממי השתייה בישראל, מצפון הארץ ועד לפאתי הנגב

 

נקודת המוצא ומאגר המים הראשי של המוביל הארצי הם בים כנרת. משם (באתר ספיר ליד כרי דשא) נשאבים המים אל תחנת צלמון ומנהרת עילבון (הנקודה הגבוהה ביותר במוביל הארצי). המוביל מגיע אל "מאגר אשכול" שבבקעת בית נטופה, עובר, בשלוש מנהרות, דרך גבעות שומרון ורמת מנשה ומשם הוא ממשיך עד לראש העין. מראש העין מועברים מי המוביל דרומה בצינורות של מפעל ירקון-נגב.

 

בדרכו, משתלבים במוביל מפעלי מים אזוריים. קו מים שלישי מזרים מים לאזור גוש דן.  "המוביל הארצי", קווי "ירקון-נגב" והקו לגוש דן יוצרים את מערכת המים הארצית.

 

במבצע התכנון והבנייה נדרשו אנשי "מקורות" להתמודד עם אתגרים הנדסיים מורכבים ביותר, בהם הפרש גובה, שטחים הרריים, מעברי נחלים וקרקע סלעית קשה לחפירה.

תעלת נטופה מחברת בין שתי מנהרות (מתוך ארבע) בחלקו הצפוני של המוביל הארצי והן ממזרח למערב אלה הבאות:

 

מנהרת יעקב (נקראת גם מנהרת עילבון) שהיא חלק מהתוואי הפתוח של המוביל הזורם בתעלה מנחל צלמון עד מאגר אשכול;

 

מנהרת שימרון החוצה את רכס הרי נצרת לעבר עמק יזרעאל;

 

מנהרה מנשה א' שאורכה 6,380 מ', הקצה המזרחי של נמצא בנחל גחר בין הקיבוצים משמר העמק והזורע, כ- 22 ק"מ מדרום לכביש חיפה מגידו. ופתחה המערבי ליד נחל דליה באדמות הקיבוץ רמות מנשה;

 

מנהרת מנשה ב' הנמצאת כ- 2 ק"מ  מדרום- מערב  למנהרת  מנשה א' והתוואי שלה הוא עובר מתחת לקיבוץ רמות מנשה, אורכה כ-3600 מ' ותחילתה באזור שבו משנה המובל הסגור את כיוונו מצפון מזרח-דרום מערב, לכיוון צפון – דרום.

 

ממנהרת מנשה ב' זו ממשיכים המים את זרימתם הלאה דרומה לעבר ראש העין בצינור הטמון בקרקע.

תצפית לכיוון עארבה וסכנין

על המדרון המערבי של הר נטופה

מבדד נטופה

מבדד נטופה נמצא על פסגת הר נטופה (522 מעל פני הים) שחלקה מכוסה בחורש ים-תיכוני, וסביבה כרמי זית בסמוך לקצהו הצפון-מזרחי של היישוב הררית

 

מהמקום נשקף נוף פנורמי דרומה אל בקעת בית נטופה, צפונה אל הגליל העליון ומזרחה לכיוון הכנרת ורמת הגולן.

מנזר מבדד נטופה נקרא גם לאורת נטופה שנוסדה על ידי שלושה נזירים מלכיתים מנצרת ב-17 ביולי 1967. הנזיר יעקב, ששימש כאב המנזר עד מותו בשנת 2005, הגיע מהולנד ובמקור היה נזיר טראפיסטי. שאיפתם של הנזירים הייתה לחיות לפי מסורת הנזירים הראשונים שפרשו למדבר יהודה במאה ה-4. בתחילה התגוררו הנזירים באוהלים, אך עם הזמן הקימו לעצמם בקתות עץ במקום.

כיום המנזר מוחזק על ידי שש נזירות ממסדר האחיות בית לחם, מסדר קתולי אשר לו שייך גם מנזר הנשים בבית ג'מאל.

 

שמו המלא של מסדר נזירות בית לחם הוא נזירות בית לחם של עליית הבתולה השמיימה והקדוש ברונו, (Famille monastique de Bethléem, de l'Assomption de la Vierge et de saint Bruno).

 

מסדר האחיות בית לחם נוסד בשנת 1950 בצרפת, ושייך לזרם הקתוזיאני של סן ברונו הקדוש, שמו הראשון היה "המשפחה הקדושה מבית לחם", לזכרו של הולדת ישו בבית לחם.

 

השם השני של מסדר הנזירות הוא "מסדר עליית מרים הקדושה". הוא נקרא כך בהשפעתו של האפיפיור פיוס השנים עשר, שהודיע ב-1 בנובמבר בשנת 1950 על הדוגמה, עיקרון אמוני נוצרי, שמרים אם ישו, עלתה לשמיים עם גופה.

 

השם השלישי הוא מסדר על שם סן ברונו הקדוש שייסד את המסדר הקרטוזיאני במאה האחת עשרה. כאשר הוקם המסדר, ביקשו הנזירות להשתייך גם למסדר סן ברונו הקדוש אשר משפיע מאוד על אורחות חיי הנזירות במנזר ומכאן השם הנוסף.

 

מרכזה של הקהילה בכנסיית אבן קטנה השוכנת בצידה המזרחי של פסגת ההר.

 

במבנה שוכנים חדר המלבושים ומשרד, ומעליו חרוט אבן הנושא צלב ופעמון תלוי ממנו.

 

הכנסייה עצמה נחצבה בסלע מתחת לפני האדמה, והגישה אליה היא באמצעות גרם מדרגות.

 

חלל הכנסייה פונה לכיוון דרום והוא מעוצב בפשטות.

 

המזבח עשוי אבן והוא ניצב על במת אבן שנחצבה בסלע. על המזבח מונחת מנורה, וצלב עץ פשוט ניצב לימינו.

 

שלושה גרמי מדרגות קטנים שבכל אחד שלוש מדרגות מוליכים אל הבמה, ולפניה ניצבים שני איקונות – האחד של המדונה והילד והאחר של ישו המורה.

 

במרכזה של הכנסייה שולחן אבן ולאורך קירותיה ספסל אבן חצוב בסלע.

לקראת הירידה מהר נטופה

מורדות הר נטופה, מבט מזרחה

מאגר צלמון 

מאגר צלמון נמצא  בערוץ נחל צלמון ממזרח לכביש 806, כ-1 ק"מ מצפון לעילבון וכ-3 ק"מ מדרום למ'אר.

מי המוביל הארצי נשאבים מהכנרת בתחנת ספיר ומוזרמים אל בריכת ביניים וממנה אל תחנת שאיבה הנמצאת אף היא במתחם תחנת ספיר שבצפון מערב הכנרת, החצובה כולה בבטן ההר.

 

מתחנת השאיבה שבאתר ספיר, המים נסנקים (מוזרמים בלחץ) לצינור פלדה  שאורכו 2,200 מ', דרכו מועלים המים מגובה 213 מ' מתחת לפני הים אל גובה 44 מ' מעל פני הים (בסה"כ המים מועלים לגובה של 257 מ"ר).

 

לאחר עלייתם, המים נשפכים אל תעלה פתוחה – "תעלת הירדן" שאורכה כ- 17 ק"מ. תעלת הירדן היא תעלה פתוחה המוליכה את מי המוביל הארצי עד מאגר צלמון למרחק של כ- 17 ק"מ בתוואי הררי.

 

בדרך זו עוברים המים שני ואדיות עמוקים: נחל עמוד ונחל צלמון. נחל עמוד בעומק 150 מ' וואדי צלמון בעומק 70 מ'. מעבר שני הנחלים נעשה באמצעות כוח הכבידה (גרוויטציה) באמצעות צנור פלדה בקוטר 3.1 מ' בנחל עמוד ו- 3.65 מ' בנחל צלמון. תעלת הירדן נגמרת במאגר צלמון).

 

במתחם צלמון של המוביל הארצי קיימת בנוסף למאגר, גם תחנת צלמון שנבנתה בתוך הר שנחפר ולאחר בנייתה כוסתה מחדש בעפר. תחנת צלמון היא תחנת השאיבה השנייה לאורך המוביל הארצי (הראשונה היא אתר ספיר). תפקיד תחנת צלמון להעלות המים ממאגר צלמון (בגובה פלוס 37 מ') אל בקעת בית נטופה בגובה פלוס 147 מ'.

 

מתחנת צלמון מוזרמים המים דרך צינור לחץ באורך 1000 מטר, לגובה של 115 מטר נוספים, לתעלת עילבון, הנמצאת ברום 152+ מטר. זו הנקודה הגבוהה ביותר ב"מוביל הארצי".

 

מקור והרחבה אתר חברת מקורות עוד על מאגר צלמון ראו מאגר צלמון שבגליל התחתון המזרחי (מאי 2019)

דיר חנא

מכשולים בדרך מזרחה
המתפתלת
מדרום למאגר צלמון

מבט מדרון למאגר צלמון על רכסי הגליל

אתנחתא בצהרים 

כרמי הזיתים ברמת צלמון

עוד מכשולי מים בדרך שבשולי רכס לבנים

חציית כביש 65
והלאה מעבר נחל חוקוק

במצוק למול סיפון נחל עמוד

מצודת חוקוק

מצודת חוקוק היא מבנה מבוצר שנבנה ב-1945 על ידי סולל בונה ושימשה בתחילה למגורי גרעיני הכשרה של הפלמ"ח ובהמשך כנקודת הקמת קיבוץ חוקוק.

 

המצודה נבנתה בסביבה מאוכלסת על ידי ערבים על מנת להביא להתיישבות יהודית באזור ועל מנת לשמור על הכביש העולה מטבריה לגליל העליון (כיום כביש 90). גישה זו נגזרה מתפיסה ביטחונית של מיקום מצודות באזורים עם אוכלוסייה ערבית צפופה והיא מומשה גם בבית קשת, עמיעד, ביריה, משגב עם, רמות נפתלי ועין זיתים

 

המבנה, שהוקם ב-1945, תוכנן על ידי יעקב מטריקין בתקופה שכיהן כראש המחלקה הטכנית של מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. שטח המצודה הוא כ-1,200 מ"ר (30×40) והיא כוללת חומת מגן, מגדל מים, עמדות תצפית והגנה וחדרים.

 

ב 5 באוקטובר 1945, לאחר הקמת המצודה, היא אוכלסה על ידי ההכשרה המגויסת של הפלמ"ח מחפצי-בה וקבוצת משוחררי הצבא הבריטי. המתיישבים והקימו במקום חדרי מגורים וכן יחידות עזר. בנוסף הוצבו בחצר המבנה אוהלים עבור משפחות. אנשי המקום עסקו בעיקר בעבודה ובאימונים.

 

בשנת 1946 הצטרפו למקום גרעינים נוספים והוקם קיבוץ חוקוק. אנשי הקיבוץ המשיכו להתגורר במצודה.

 

ב-1948 סייעו אנשי היישוב, שיצאו מהמצודה, לבלום את כוחות צבא ההצלה בהנהגת קאוקג'י.

 

ב-1950 החל הקיבוץ לבנות את המשק מחוץ למצודה אבל זו המשיכה לשמש אותו למטרות שונות.

 

ב-1983 נטש הקיבוץ את המקום ובהמשך הוכרז כאתר מורשת על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ועל ידי תכנית ציוני דרך. המועצה הפכה את המצודה לאתר תיירות, שיפצה אותו, הקימה בו בו מוזיאון בו מתבצעת פעילות חינוכית, סיורים באזור, סדנאות, סמינרים וימי עיון.

 

המקור 

קיבוץ חוקוק

קיבוץ חוקוק הוקם ביולי 1945, א' באב ה'תש"ה במצודת חוקוק כיישוב לחיילים יהודים שהשתחררו מהצבא הבריטי לאחר מלחמת העולם השנייה

 

שמו נגזר מחוּקוֹק המקראית; השם המקראי השתמר בשם הכפר הערבי יאקוק ששכן בקרבת מקום. על פי המסורת, קבר קדום בפאתי היישוב יאקוק הוא קברו של חבקוק הנביא.

 

בימי הביניים עלו עולי-רגל לקברו של חבקוק. השם חוקוק – יקוק נזכר בתיאוריהם של ר' שמואל בן שמשון (שהיה בין מחברי אגרות ארץ ישראל), ואשתורי הפרחי שזיהו בכפר חורבות בית כנסת עתיק.

 

במקום נמצאו בורות חצובים, קברים עשויים סלע ושברי עמודים. בעשור השני של המאה ה-21 נחשף בבית הכנסת העתיק פסיפס מרהיב

 

גרעין הקיבוץ מורכב מיוצאי הפלמ"ח. לאחר הקמת הקיבוץ הצטרפו אליו כ-50 חברי הכשרה של הנוער העובד בנען, ברובם בוגרי בית הספר מקוה ישראל. בינואר 1954 נחנך הכביש המחבר את חוקוק עם כביש 90^]. בשנת 1957 הצטרפו לקיבוץ גרעין של תנועת דרור מארגנטינה ובשנת 1963 הצטרף גרעין של בוגרי תנועת דרור ממרוקו

 

כמו בקיבוצים רבים, גם בחוקוק החלו בקליטת תושבים שאינם חברי קיבוץ. בשנת 2006 נענה הקיבוץ לבקשת קבוצה של מעל 20 משפחות שחיפשו מקום לקיים בו שכונה אקולוגית, ללא קבלה לחברות בקיבוץ. לאחר אכלוס שתי הרחבות של תושבים שאינם חברי קיבוץ, החליט הקיבוץ שההרחבות הבאות תיועדנה רק למתקבלים לחברות בקיבוץ, והוא קולט חברים חדשים במסלול חברות מלאה.

.

לקראת סוף היום

סוף היום בתצפית אתר תל כינרות 

******

סוף דבר,

כצפוי היה זה מסע מרתק,
עם חבורה נעימה, סקרנית ומפרגנת.

******

עבור מאתנו, חלק מהדרכים
והתצפיות היו בבחינת חידוש

*****

היה מעניין לראות את רכסי הגליל התחתון המרכזי,
את שולי רמות הגליל התחתון המזרחי
ויישובים הנמצאים בהם
מכיוונים שונים וחדשים.

*****
תודה לניר על ההובלה,
על הניווט, על הצילום,
על כך שיה לנו טיול מגוון,
ובעיקר על הדאגה שלא נהייה רעבים

תודה למוטי שהשגיח עלי שלא אמעד
והושיט יד לעזרה במקומות שנדרש

תודה לוורדה ודורון שהצטרפו לחבורה המטיילת

*****
טיול זה המשיך "לעשות חשק"
לתור בחבלי ארץ פחות מוכרים.
לתשומת ליבכם חבריי