מתחם נבי מוסא10 בפברואר 2022

 

אתר נבי מוסא הנמצא בצפון מדבר יהודה, סמוך לדרך המחברת בין ירושלים לבין בקעת הירדן, הוא מקום בו לא ביקרתי עשרות שנים.

 

לאחרונה, חשבתי שמן הראוי להגיע למקום.

 

כך היה !.

 

בשעת בוקר של יום שני 7 בפברואר 2022 הגענו למקום חבריי (מוטי ארמלין, יצחק פיפ רותם, אמיר יגאל, ניר עמית, ורדהבן חורין, מיכה ון ראלטה, מאיר רזניק, גדעון ויל) ואני בתחילת הטיול באזור החוף הצפון מערבי של ים המלח, חיבורו אל מורדות מדבר יהודה ואל גאון הירדן ממזרח ליריחו במקומות כמוצג במפה.

 

אתרי הטיול

אזור הטיול בשנות ה-40' של המאה הקודמת

 

טרם הכניסה למתחם, מוטי ארמלין, הסביר לנו על המקום ובעיקר במסורות והאגדות הקשורות אליו.

 

***

***

 

אחר כך נכנסנו והסתובבנו במתחם.

 

צילומי המקום מובאים עם המידע אודותיו.

 

***

הדרך למתחם מכיוון צפון

***

****

***

נבי מוסא – מבנה רב כיפות הנמצא כשבעה ק"מ מדרום-מערב ליריחו, על אם הדרך המובילה לירושלים.

 

המסורת המוסלמית מזהה כאן – לצד מקומות אחרים, רובם ממזרח לירדן – את מקום קבורתו של משה.

 

המתחם כולל את ציון הקבר עצמו, שני מסגדים המחוברים ביניהם, וח'אן לעולי הרגל המגיעים למקום. המסגד מוקף בפצלי שמן שחורים (אבן ביטומנית) בהם השתמשו עולי הרגל לחימום ובישול.

****

***

***

סביב האתר, המוקף חומה גבוהה, פזורים קברים רבים בהם נטמנו לאורך השנים עולי הרגל שמתו במהלך ציון החג, ואף נכבדים מיריחו ומשבט עׅדְוַאן.

***

 

סמוך לאתר, אך במרחק מה ממנו, ישנם שני ציוני קבר מקודשים, אף הם מוקד עלייה לרגל ולנדרים: סׅתְנַא עַאאׅ'שָה – ציון קבר עַאאׅ'שָה, אשתו השלישית של מחמד, שע"פ המסורת נחשבה ל'אם המאמינים' כמו גם לאשה האהובה על הנביא; ומַקַאם חַסַן אַ-רַאעׅי, מקום קברו של חסן, רועהו של יתרו, שמילא את מקומו של משה ברעיית הצאן, כאשר האחרון ירד למצרים.

סׅתְנַא עַאאׅ'שָה – ציון קבר עַאאׅ'שָה, אשתו השלישית של מחמד, שע"פ המסורת נחשבה ל'אם המאמינים' כמו גם לאשה האהובה על הנביא

 

צלאח א-דין היה הראשון שבנה מסגד על מתחם הקבר, אך המבנה הנוכחי נבנה על ידי הממלוכי ביברס בשנת 1269, כפי שניתן להסיק מהקדשה בערבית שמתנוססת על אחד מקירות המסגד.

 

במשך הזמן, נוספו למסגד עוד אגפים כדי לשרת את עולי הרגל הרבים שפקדו את הקבר מדי שנה, וגם הוסף בית קברות גדול מחוץ לחומות המסגד שבו נטמנו עולי רגל שנפטרו בעת החג ומכובדים שביקשו להיקבר ליד המתחם.

 

ד"ר שמעון גת, ההיסטוריון, וחוקר האסלם ומורה הדרך נדרש לאחרונה לשאלה האם צלאח א-דין היה הראשון שבנה מסגד על מתחם הקבר. 

 

וכך כתב: " כמדריכים רבים, נהגתי גם אני לספר שהמקום נולד בימי צלאח אל דין. סיפרנו ההוא שיזם את מסורת העלייה לרגל ואת החגיגות, המתחילות בשלושה ימים שהתקבצות המונים להר הבית וחגיגות שם ולאחר מכן ירידה אל הקבר לשלושה ימים, המלווים בחגיגות וביום השביעי חזרה לירושלים לחגיגה אחרונה.

 

לפי דעה זאת הוא יזם את החגיגות משום שאף על פי שבחר להמשיך לאפשר צליינים נוצרים לבקר באתרים הקדושים להם בירושלים במשך חג הפסחא גם לאחר שכבש את העיר, הוא חשש שמא ינצלו את ההזדמנות ליצור מהומות או לכבוש חזרה את העיר. לכן מצא תירוץ נוח שיבטיח המון מוסלמי באזור העיר לעת כל צרה. הירידה לקבר מהר הבית, שהחגיגות בו ארכו שלושה ימים קודם לירידה לקבר, נועדה, לפי דעה זו, לנוע במקביל לירידת הצליינים לאתר הטבילה הקצר אל יהוד.

 

זה הסיפור שסיפרנו אני ומרבית המדריכים האחרים.:

 

חברים קרובים וביקשו ממנו שיבדוק אם אכן גרסה זו נכונה. הוא הבטיח ובדק לעומק.

 

וכך כתב: "לאחר בדיקת המקורות הערבים וחלק מהמחקרים הרלוונטיים, הגעתי לתמונה שונה מאד מזו שנהגנו, אנו המדריכים, להציג במקום.:

 

להלן מסקנותי: המסורת על קברו של משה באזור יריחו נרמזת כנראה כבר בחדית' המיוחס לאבו הֻרַיְרַה, המצטט את הנביא מוחמד שאמר: ""אילו הייתי שם, הייתי מראה לך את קברו מתחת לגבעת החול האדום בצד הדרך". הפרשנות היא שגבעת החול האדום היא הסלעים האדומים במעלה אדומים והדרך כמובן היא דרך יריחו – ירושלים.

 

כבר מקדסי, בן המאה ה-10, מכיר מסורת זו. gkh אל הַרָאוִי, נוסע מוסלמי, מסוף המאה ה-12 (ימי צלאח אל דין), אומר שקבר משה נמצא ליד יריחו. כלומר, המסורת היתה כבר קיימת בימי צלאח אל דין, כולל טענה קדומה (אולי מהמאה ה-9) לפיה הנביא מוחמד ביקר במקום במהלך מסע הלילה והתפלל בקבר.

 

ככל הנראה, שימש המקום, בתקופה האיובית, במהלך העליה לרגל למכה, כמקום חניה ליוצאים מירושלים, בלילה הראשון למסעם.

 

עם זאת אין כל מקור המדבר על בנין במקום, בימי צלאח אל דין. יתרה מזאת. מקור בן המאה ה-13, שיח' אברהים בן עבדאללה (מת ב-1292, מצוטט אצל הנוסע המוסלמי, אבן פצ'ל אללה אל עמרי), אומר: "ביקרתי בקבר משה ליד יריחו (לפני בניית הקבר בידי ביברס). באותו זמן לא נבנו שם לא כיפה (כלומר לא המבנה העומד מעל הקבר) ולא משהד (ציון קדושה)".

 

הכתובת על המבנה בו נמצאת מצבת הקבר אומרת שהוא נבנה בידי ביברס ב-668 / 1270. בניית המבנה מעל הקבר נזכרת במספר מקורות, שהחשוב ביניהם הוא הביוגרף של ביברס, אבן שדאד.

 

מֻג'יר אל דין, המקור האמין ביותר שאני מכיר, מזכיר את המסורת שהנביא עבר במקום והתפלל בקברו של משה. גם הוא מציין שביברס הוא הראשון שהקים את המבנה מעל הקבר. לדבריו עיקר הבניה של יתרת המכלול חלה ב-1471, שאז נבנה הצריח. הבניה הושלמה ב-1480. שני תאריכים אלה הם בגדר עדות ראיה, שכן הם התרחשו בעת ששימש כקאצ'י (קאדי) בירושלים.

 

הקבר היה אתר לעליות לרגל ("ביקור", "זיארה زيارة". מֻג'יר אל דין מספר: "תושבי ירושלים שמים פעמיהם אליו לעלייה לרגל בכל שנה לאחר החורף ושוהים בו שבעה ימים." הוא מספר על חזיונות שווא המתרחשים במחראב מעל הקבר וכנראה שהמגיעים למקום סבלו מהלוצינציות.

 

דבר אחד אין הוא מזכיר. את החגיגות בהר הבית שקדמו לירידה לקבר. ככל הנראה, לא היו כלל ארועים בהר, הקשורים לביקור.

 

מתי אם כן קבלו החגיגות את האופי המוכר לנו?

 

ב-1820 היה המתחם במצב רעוע למדי. השלטון העות'מאני ערך בו שיפוץ כללי ויזם את החגיגות. משמע, הסיפור כאילו צלאח אל דין יזם את החגיגות והממלוכים המשיכו אותן, פשוט אינו נכון. מטרת העות'מאנים היתה אכן קשורה לחגיגות הפסחא של האורתודוכסים ומובן שאין לה כל קשר לעליות לרגל ממערב אירופה."

***

משכן הקבר בנוי בסגנון מוסלמי קלאסי האופייני לימי הביניים, מבנה מפואר בעל עשרות כיפות לבנות וחצר גדולה הפונה לכיוון מכה שבה יכלו עולי הרגל להתמקם במשך החג. במתחם כ-120 חדרים, והוא משתרע על כ-5,000 מטר מרובע.

***

**

עם התפתחות תופעת העלייה לרגל המוסלמית לירושלים, עלתה חשיבותו של אתר נבי-מוסא כמקום מנוחה מוגן לפני הטיפוס המפרך והמסוכן מערבה.

 

במרוצת השנים הפך אתר הקבר בעצמו למקום עלייה לרגל, ואף הוקדש לו חג-זוטא (מַוְסׅם=ציון מאורע), שנחגג באביב, במקביל לשבוע הפסחא היווני-אורתודוקסי.

 

מקורותיו של החג, שנמשך שבוע ימים, אינם ברורים לחלוטין. אחת הסברות טוענת כי מועד זה נבחר כדי לקבץ בירושלים וסביבתה מוסלמים רבים ככל האפשר, משקל נגד לעליות הרגל של הנוצרים שחלו בעונה זו. ניתן למצוא חיזוק לסברה זו, בשל העובדה כי זהו החג היחיד המצוין ע"פ לוח השנה הנוצרי (המבוסס על מחזור השמש, ולא הירח כמוסלמי).

 

כך או אחרת, אלפי מוסלמים הגיעו כל שנה לירושלים משכם ועד חברון לקחת חלק בחגיגות אלה. היום הראשון של החג חל ביום שישי ונקרא גֻ'מְעַת א-נַזְלֶה (יום השישי של הירידה). לאחר תפילות צהרי יום השישי הייתה מתארגנת שיירה ארוכה ויוצאת דרך שער האריות לעבר נבי מוסא.

 

מעתה, בכל אחד מימות השבוע העוקב היו מתארגנות שיירות נוספות בירושלים ועושות דרכן לאתר.

 

במהלך ימי החג היה המקום הומה אדם, והתקיימו בו טקסי חתונה ומילה.

 

החזרה הרשמית לירושלים הייתה ביום חמישי.

 

ביום השישי למחרת היו מתאספים המונים רבים לתהלוכת הדגלים המסורתית (זֻפְת אל-עַלאמאת). דגלי כיפת הסלע והנביא מחמד היו נישאים מאל-אקצא אל כיפת הסלע. לאחר התהלוכה היו אוספים את הדגלים ומחזירים אותם למקומם מתחת לסלע.

 

ביום זה וביום שלאחריו היו קבוצות המבקרים עוזבות את ירושלים על דגליהן ותזמורותיהן בתהלוכות פרידה רשמיות. השיירות היו עוצרות בדרכן הביתה ליד קברי קדושים וקוראות תפילות מיוחדות לכבודם. אנשי הכפרים השכנים היו יוצאים לקבל את פני השיירה. היה זה יום חג לאותם כפרים, והחגיגות שנסתיימו בירושלים היו נמשכות עוד כמה ימים בכפרי הסביבה.

 

בתחילת המאה העשרים, עם צמיחת התנועות הלאומיות בארץ-ישראל, החל החג לקבל גוון פוליטי: כך למשל, ב-4 באפריל 1920, לאחר תפילות יום השישי החותמות את החג, התפתחו עימותים בין המוסלמים ליהודים ברובע היהודי בירושלים – במה שנודע בנרטיב ההיסטורי הציוני כ-"מאורעות תר"פ" (בערבית – אנתפאצ'את מוסם אל-נבי מוסא);

 

ב-1937, בעת שיאו של 'המרד הערבי הגדול', אסרו השלטונות הבריטיים את ציון החג מחשש שיצית מהומות; ושיירת העלייה לרגל

 

ב-1948, בעצם ימי המלחמה, הפכה לתהלוכת אבל בעקבות נפילתו של עבד אל-קאדר חסייני בקסטל. מאז לא חודשו החגיגות במלואן.

 

המקור מרכז רוסינג לחינוך ולדיאלוג ראו גם הרחבה והפניות ראו מקור חג נבי מוסא, הרקע הדתי ועוד 

מתחם נבי מוסא, סביבתו הקרובה והדרך אליו בשנות ה-40' של המאה הקודמת

אתר נבי מוסא וסביבתו ערב מלחמת ששת הימים

מחראב המסגד

מבנה הקבר

***

***

***

עוד סיפור טוב

על פי האגדה המוסלמית, שמופיעה בחדית', "ויהי כאשר קרבו ימיו של נבי מוסא למות, יבוא אליו עזראיל מלאך המוות, לקחת את נשמתו. ויתחנן נבי מוסא לפניו כי יתנהו לצאת מן הבית, לרחוץ את ידיו ואת רגליו, להתפלל ולהתוודות על חטאיו, ועזראיל נעתר לבקשתו. ויהי בצאת נבי מוסא מן הבית וייטעה ולא מצא את הדרך לחזור. ויצא מן העיר ויתהלך במדבר במשך שש שנים. פעם אחת, בשנה השביעית לנדודיו, ראה נבי מוסא והנה איש אחד עומד וחופר במעדר. וייגש אליו וישאל לשלומו ולמעשהו. ויען האיש: קבר אני חופר, בשביל איש אחד שנעלם ממני זה כשש שנים. פניו כפניך ומידתו כמידתך. הואיל נא להיכנס לרגע פנימה ונראה אם הוא כמידתך. ונבי מוסא בתמימותו הגדולה וברוב יושרו מילא את בקשת החופר ונכנס לתוך הבור החפור, ולא נתן לו החופר, הוא המלאך עזראיל, לצאת עוד, ואמר: אתה האיש, והקבר הוא למענך. ויתחנן נבי מוסא לפני אללה: חנני -נא והביאני לעיר הקודש ירושלים, ולא אהיה קבור במדבר בארץ שממה. ויענהו אללה: גזירה היא מלפני כי תיקבר במקום הזה, למען לא יעצור קברך את העם מעלות למכה ומדינה, ערי הנביא. אבל ברבות הימים אקטין את המרחק ואת השנים שהיית טועה במדבר, אהפוך לשעות. ומשום כך נמשכת ההליכה מירושלים לקברו של נבי מוסא, רק שש שעות". כך המסורת המוסלמית מתארת

 

כיצד נקבע מקום קבורתו של נבי מוסא כאן. ומה שיש כאן זה מצודה על דרך, משקל נגד בלוח השנה המוסלמי ללוח השנה הנוצרי. והמצודה צופה מזרחה לכיוון הר נבו שבירדן, שבו לפי המסורת היהודית מת משה ונקבר )למרות שעל פי המסורת היהודית, מקום קבורתו של משה לא נודע, ככתוב: "וַּיִּקְ בֹר אֹתוֹ בַּ גַּי בְ אֶּ רֶּ ץ מוָֹאב מּול בֵּית פְ עוֹר וְ ֹלא יָּדַּ ע אִּ יש אֶּ ת קְ בֻרָּ תוֹ עַּ ד הַּ יוֹם הַּ זֶּה"- (דברים לד ו).

 

מדרש וזאת הברכה, שהוא מדרש ארצישראלי מהתקופה הביזנטית, מספר שהגיע זמנו של משה להיפרד, והוא ניסה לשכנע את אלוהים שירשה לו להיכנס אל הארץ המובטחת. אלוהים סירב, ומשה ניסה לשכנע 39 אותו שהוא ייכנס בדמות אחרת, ולא בדמותו-שלו, ואף אחד לא ידע מזה. אלוהים הסכים, וכך משה נכנס בכל זאת לארץ וחווה אותה בדרך זו או אחרת.

 

המקור מוטי ארמלין, ששמע את הסיפור איני יודע מי. אבל סיפור טוב, לא מקלקלים עם עובדות!

****

****

סוף דבר,

אתר נבי מוסא הוא מעניין
ומדגים כיצד דת ומסורת
הופכים מקום לבעל חשיבות פוליטית
וגיאו-אסטרטגית. מומלץ להגיע למקום!

*****

תודה מוטי על שהענקת לנו
בחן ובנועם מהידע שלך