קיבוץ גבת שבקצה מדרון רכס נצרת מעל עמק יזרעאל2 ביוני 2021

 

תיעוד מפורט זה, הרווי במידע וכולל שפע של צילומים משקף את שלמדנו וראינו בביקור/שיטוט/צילום בקיבוץ גבת.

 

מיקום גבת

 

במהלך הביקור נפגשנו עם מספר אנשי הקיבוץ שדיברו על נושאים שונים כפי שיוצג בהמשך ובהמשך גם וענו לשאלותינו.

 

חלק ניכר מהביקור היה שיטוט ברגל בשבילי מרכז הקיבוץ ובין בתי הילדים.

 

הביקור כלל גם נסיעה על גבי עגלה רתומה לטרקטור באזור המשקי ובדרכים המרוחקות סביב הקיבוץ.

 

תיעוד זה הוא חוליה נוספת של תיעודי סדרת ביקור/שיטוט/צילום ביישובים הכפריים שנעשו עד כה וייעשו בעתיד.

 

לדידי, סיור זה מהווה גם המשך למספר טיולי אופניים שנערכו באזור והם בלב עמק יזרעאל, במרחב הפסטורלי בין השדות ומאגרי המים ולאורך נחל הקישון (מרץ 2016) ומערב עמק יזרעאל וקצה מדרונות גבעות אלונים – שפרעם, בשטחים החקלאיים ובתוך היישובים (אוגוסט 2017).

 

לפני מספר חודשים, בפברואר 2021  הגענו לקיבוץ גבת בטיול אופניים שהוביל ניר עמית ותיעודו ערפל כבד מאוד בעמק יזרעאל וגם מאגר כפר ברוך שבעמק יזרעאל.

 

אז, ניר הפגיש אותנו עם חברו, אבס, מורה הדרך ואיש ידיעת הארץ, שהסביר והראה לנו  את תחנת שרה – תחנת השידור שפעלה במקום בתקופת היישוב, טרם הקמת המדינה וגם עליה יפורט בהמשך.

 

לאחר המפגש סיכמנו אבס ואני שראוי להקדיש יום מלא לביקור בגבת.

 

בהמשך, אבס חיבר בין רון יזרעאלי, חבר גבת, וביני. בדיעבד התברר שאין אדם מתאים יותר מרון לארח אותנו.

רון יזרעאלי נולד (1972), גדל בגבת, בו הקים את משפחתו, בנה וביסס את ביתו. רון הוא דור שלישי בגבת, סבאו יודק'ה הלמן היה בין מייסדי הקיבוץ, אמו צפרירה נולדה בו ואביו גדעון הגיע אליו בגיל הנעורים. רון נשוי לעינב ואבא לדניאל, איתמר ומעיין. בשנת 2019 רון סיים את לימודי הוראת דרך בחיפה,  פיתח וקידם את פרויקט התיירות בקיבוץ. רון, כפי שהוא מעיד על עצמו, הוא אוהב מאוד את גבת וחש ראוי להמשיך דרכם של מקימי הקיבוץ.

במרכז התמונה הסבא של רון, יודקה הלמן, מימינו שמואל רבניצקי ומימין אברהם כנעני, באדיבות ארכיון גבת

 

רון ואני קבענו את מועד הביקור וסיכמנו מה יהיו תכניו וכיצד יתנהל.

 

הביקור בקיבוץ גבת היה ביום שני, 31 במאי 2021.

 

המארח ומוביל הסיור הוא רון יזרעאלי ש"גייס" עוד אנשים, שאמור, אותם פגשנו ומהם שמענו אודות המקום.

 

בביקור זה הקבוצה כללה את עשרה מחבריי ועמיתיי המתעניינים והסקרנים והם: עמית פינקלשטיין (באר יעקב), ארז צפדיה (עומר) ניר עמית (שער העמקים), פיפ רותם (סאסא) מיכה ון ראלטה (בית לחם הגלילית), בני דישון (טבעון), מוטי ארמלין (גילון), גדעון ויל (שבי ציון) אבס (גניגר), סמדר ואני (מבשרת ציון).

 

בתחילה נפגשנו ב"מוזיאון" לשיחת פתיחה וקפה.

צילום ניר עמית

 

במוזיאון שמענו מפי אבי קצין אדריכל, ארכיאולוג ואיש ידיעת הארץ, הסבר על ההתיישבות במרחב בו נמצא הקיבוץ בתקופה הרומית-ביזנטית ובסוף המאה ה-19.

 

לאחר השיחה אבי הראה והסביר לנו על השרידים ארכיאולוגים שנמצאו בגבת ובאזור הקרוב.

***

צילום סמדר בן דור

יצאנו לסיור במרחב בנסיעה על עגלה הרתומה להתרשמות מסיפור העבר ומההווה של גבת.

***

***

 

המשכנו לבית העלמין ושם הסתובבנו והתעכבנו ליד מספר קברים ושמענו את את סיפורם של האנשים. וביקרנו גם באנדרטה לזכר אנשי קהילת פינסק.

 

המשכנו בנסיעה לעבר שכונות ההרחבה של גבת ובדרך צפינו על נופי העמק.

צילום סמדר בן דור

צילום סמדר בן דור

***

נכנסנו למתחם גן יאיר שהוקם לזכרו של יאיר צפריר, בן המשק, לוחם בסיירת גולני שנפל בלבנון בשנת 1995.

***

 

המשכנו ונכנסנו לספריית הקיבוץ ושם שמענו  מפי שפרה בן-צבי על המשוררת פניה ברגשטיין ועל ספריית הילדים הנקראת על שמה.

צילום סמדר בן דור

 

משם עברנו לביקור בחדר הנצחה הסמוך והצמוד לספריה

***

ארוחת צהריים סעדנו בחדר האוכל.

בדרך לחדר האוכל

 

אחר כך יצאנו לסיור ברגל במדרכות הקיבוץ ב"שביל פנייה"

צילום ניר עמית

 

בהמשך חזרנו למוזיאון ושם נפגשנו עם המנהל העסקי של גבת צור ישראלי  ושמענו סקירת אקטואליה מקומית.

צילום ניר עמית

 

אחר כך יצאנו לעוד סיור ברגל.

***

 

המשכו לראות את בית הרשל שלו סיפור מיוחד ושם פגשנו שוב את אבי קצין שהסביר לנו על הבניין ועל האנדרטה הסמוכה שתכננן לזכר חללי הקיבוץ במערכות ישראל.

 

המשכנו וביקרנו גם את "עץ התות הזקן" ושמענו על הטיפול המיוחד לו זוכה עץ זה ואחרים מפי מנהל הנוי בגבת ענר טלמור.

צילום סמדר בן דור

 

לקראת הסוף, ביקרנו במתחם "תחנת שרה" ושמענו את סיפור המקום מפיהם של רון ואבס.

***

 

אקורד הסיום היה המפגש בבית הסיעודי בית אשל עם שניים מדייריו – בלהה בן-דור (בת 90) ורמי רוגל (בן 80) ועם ברוריה לאור (בת 86) המתגוררת בביתה. עיקר השיחה נסב על הפילוג בתנועה הקיבוצית בראשית שנות ה-50 ועל חותמו בגבת.

***

 

בשעה 17:00, לאחר שמונה שעות אינטנסיביות הסתיים הביקור.

 

בתיעוד להלן הרחבת המידע עליו שמענו במהלך הביקור, מוצגות מספר מפות להתמצאות. התיעוד כולל צילומים רבים של המראות וכן כאלה המשקפים את אופן התנהלות הביקור.

******

מיקום גבת
מדרום לכביש כביש 73
ושכניו הקרובים הקיבוצים:
במזרח  שריד,
במערב רמת דוד
ובצפון מזרח יפעת 

***

******

המיקום גיאוגרפי של גבת
בקצה המערבי התחתון
של רכס נצרת – מגדל העמק
מעל עמק יזרעאל

****

מבט לעבר מדרון הרי נצרת

****

*****

עמק יזרעאל 

עמק יזרעאל במובנו הרחב הוא עמק רחב וסגור החוצה את שדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל בכיוון מערב – מזרח ומפריד מדרום בין השומרון ושלוחותיו בצפון מערב והן הר אמיר, רמות מנשה והכרמל ושלוחתו בצפון מזרח והיא הגלבוע ומצפון בין הגליל התחתון,  רמת צבאים הדרומית מרמותיו המזרחיות, הרי נצרת שהם חלק מרכסיו המרכזיים וגבעות אלונים – טבעון שהן חלק מרמותיו המערביים.

 

עמק יזרעאל כולל ארבע יחידות משנה כמוצג במפה להלן: במזרח, עמק חרוד, בדרום מזרח, עמק ג'נין הכולל את אזור תענך, בצפון מזרח, בקעת כסלות (בין הר התבור להרי נצרת) במרכז והמערב: עמק יזרעאל בו נמצא קיבוץ גבת

 

****

הקרקע האופיינית לעמק יזרעאל היא משקעי חרסית לא מלוכדים תערובת של חומרי בלייה ממחשופי הבזלת, סחף דק גרגר של נחל קישון ואדמת סחף גסה יותר, שכמות החלוקים בה גדלה ככל שקרבים לשולי הגבעות. הקרקע הבזלתית היא בדרך כלל רדודה ובעלת קיבול שדה מועט; בצירוף עם טופוגרפיה משובשת הופכים שוליהם של מחדרי הבזלת לאזורי בִּצָּה של ממש. נראה שמצב זה התקיים פרק זמן ממושך בעידן הגאולוגי הולוקן, וכיום אפשר למצוא בשטחים נרחבים, בצד קרקעות סחף, קרקעות הידרומורפיות וביצתיות, חלקן במרקם משובש, כתוצאה מהמלחה וממי תהום גבוהים ואמנם בסביבתו של קיבוץ הזורע נוצלו מי תהום, שמליחותם גבוהה, לשימוש בברכות דגים (זהו מקרה יחיד בכל מערבו של עמק יזרעאל).

 

***

****

הקמת הקיבוץ 

לוח בכניסה לקיבוץ, תוכנן ועוצב על ידי אבי קצין

 

הקיבוץ נוסד על ידי קבוצת עולים מהעיר פינסק שהייתה שייכת באותה תקופה לפולין (כיום בבלארוס). העולים התארגנו בשנת 1922, עלו ארצה והקימו את "הקבוצה על שם קדושי פינסק" לזכרם של 35 35 חברי תנועתם “צעירי ציון“, שנרצחו בפוגרום בפינסק ביום ה’ בניסן תרע”ט (1919).

***

הרשל פינסקי, אחד הצעירים שניצל, עמד בראש קבוצת חברים וחניכים של הנרצחים שהחליטה להנציח את זכרם בייסוד קבוצה סוציאליסטית בארץ-ישראל.

 

מיקום פינסק, היום בתחומי בלרוס

פִּינְסְק היום יא עיר במחוז ברסט בבלארוס, דרומית מערבית לבירה מינסק. מבחינה גאוגרפית ממוקמת העיר באזור ביצות מהגדולים באירופה – פולסיה, שאותו חוצה נהר פריפיאט. האזור, המוכר כ"ביצות פריפיאט" או "ביצות פינסק", הוא אזור חקלאי פורה. העיר שוכנת על גדות הנהר פריפיאט, הנשפך אל הדנייפר, קרוב לגבולה הדרומי של בלארוס עם אוקראינה, ובה מרכז תעשייתי קטן, המייצר אוניות השטות בנהרות המקומיים.

 

בחלוקה השלישית של פולין בסוף המאה ה-18 (1793) סופחה העיר לאימפריה הרוסית. העיר חזרה להיות חלק מפולין בשנת 1920, לאחר המלחמה הפולנית-סובייטית; בתקופה זאת הייתה 60% מאוכלוסיית העיר יהודית. מאוחר יותר, בעקבות הפלישה הנאצית בשנת 1939, סופחה לברית המועצות לפי הסכם ריבנטרופ–מולוטוב. בעת הסיפוח לברית המועצות היוו היהודים רוב מוחלט בקרב תושבי העיר. בין השנים 1941–1944 הייתה העיר תחת הכיבוש הנאצי. ויהודיה הושמדו כמעט לחלוטין. החל משנת 1991 שייכת העיר פינסק לרפובליקה של בלארוס.

 

היישוב היהודי בפינסק נזכר עוד מראשית המאה ה-15. הפרבר קרלין היה בסוף המאה ה-18 מקום צמיחתה המרכזי של תנועת החסידות בבלארוס ובליטא, ובו צמחה חסידות קרלין. כאמור, באפריל 1919 נרצחו 35 יהודים בפינסק על ידי חיילים פולנים במה שנודע כ-הטבח בפינסק. ב-1920 נערך בעיר עוד פוגרום, נרצחו עשרים יהודים ונאנסו יהודיות רבות. ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בעיר כ-21,000 יהודים, מתוך כ-35,000 תושבים. בזמן שהעיר הייתה נתונה תחת הכיבוש הנאצי הושמדו מרבית מיהודי העיר.

 

הרחבה אודות פינסק והשמדת יהודיה בזמן השואה 

*******

בראשית דרכה הצטרפה הקבוצה לגדוד העבודה, הקבוצה התחלקה לפלוגות עבודה שעבדו בבניין בירושלים, בייבוש ביצות כַּבַּארָה ומגדיאל ובחקלאות בזכרון יעקב, איילת השחר ועין גנים שבפתח תקווה. הקבוצה פרשה מגדוד העבודה כעבור שנה והקימה קבוצה עצמאית שהמשיכה לקלוט עולים מגרמניה ומפינסק וסביבותיה. הקבוצה עלתה  להתיישבות הקבע באדמת ג’בתא ביום כ“ב בכסלו תרפ“ז (1926). במהלך שנות ה-30 הצטרף הקיבוץ לקיבוץ המאוחד.

הקיבוץ וסביבתו בראשית שנות ה-40'

 

הורי חברים – קבוצת פינסק היתה מבוססת על עלמים צעירים ועלמות צעירות שהיו אומרים ועושים – "אנשים מוזרים" כשירו של אלתרמן (אנשי העליה השניה). הם השאירו אחריהם, בבית, משפחות הורים, אחים ואחיות. עולה מכתביהם ומהפרוטוקולים שאחד הנושאים שהטרידם היתה עזרה להורים. חסכו ושלחו כסף, אך, בשלב מסויים החליטו כי הדרך הטובה ביותר תהיה להזמינם ולהעלותם ארצה. חלק מההורים הגיעו, חלק לא וחלק הגיע וחזר…. כיוון שהיו משפחות מסורתיות, נוצר צורך במטבח כשר, חדר אוכל כשר ובית כנסת. כל אלה נבנו וסופקו להורים על מנת שיוכלו להישאר עם בניהם. החל משנת 1936 פעל בגבת צריף בית כנסת עם מניין ושוחט, שתפקד בתור רב. אל בית הכנסת הגיעו גם הורי החברים מרמת דוד הסמוכה. צריף בית הכנסת פעל עד 1960 ואחר כך שימש כמחסן לצורכי הנוי. בראשית שנות 2000 הצריף פורק והועבר (כפנלים) לרשות המוזאון ביפעת ושם שוחזר.

 

ימים ראשונים אמהות החברים מסייעות בהכנת הארוחות, באדיבות ארכיון גבת

ימים ראשונים, גבת בראשית שנות ה-40' הצילום באדיבות ארכיון גבת

 

בסוף שנות ה-30 נבנה בגבת אולם תרבות שנקרא "בית הרשל" על שמו של חבר הקיבוץ הרשל פינסקי שהיה מזכיר סניף מפא"י בחיפה ואשר נסחף וטבע בנחל שממערב לקיבוץ בליל חורף בינואר 1935.

 

בראשית מלחמת העולם השנייה פעלה בקיבוץ תחנת שידור מחתרתית של ההגנה ובמהלך שנות ה-40 נקלטו והתגוררו בו מחלקות פלמ"ח שחילקו את זמנן בין עבודה ובין אימונים ועל כך יפורט בהמשך.

 

בראשית שנות ה-50 הקרע והוויכוח האידאולוגי החריף בקיבוץ המאוחד בין תומכי מפ"ם ובין תומכי מפא"י לא פסח גם על קיבוץ גבת שהתפלג ועל כך יפורט בהמשך.

,

******
זמן מלחמת יום הכיפורים

במלחמת יום הכיפורים איבד קבוץ גבת חמישה מבניו. כמו כן במהלך המלחמה פגעה בקיבוץ רקטת פרוג-7 שנורתה מסוריה וכוונה לעבר שדה התעופה של חיל האוויר כנף 1 – שדה רמת דוד. הטיל נפל באמצע הישוב, בין חדר האוכל ובתי הילדים והפעוטונים וגרם לנזק אך לא לנפגעים.

 

נזקי ההפצצה , צילום באדיבות ארכיון גבת

****

 השם גבת


השם גבת נגזר משמה של היישוב היהודי בתחומי ציפורי שהתקיימה מתקופת בית שני שנקראה גבתא שהפך ליישוב נוצרי בתקופה הביזנטית. שרידי היישוב נמצאו באתר ארכאולוגי הנקרא תל ג'בתא ונמצא בחלקו המזרחי של הקיבוץ.

תחריט מנורת שבעת הקנים שגרם לחשוב שימצא במקום בית כנסת אבל הוא לא נמצא.

מיקום התל

מיקום התל ביחס שטח הקיבוץ, בראשית שנות ה-40'

 

בחלקה המזרחי של גבעת קרטון נחשפו שרידי יישוב מהתקופות הרומית והביזנטית וימי-הביניים.

 

כן נמצאו במקום כתריסר מערות קבורה מהתקופות הרומית והביזנטית. המערות הקדומות נוצרו תוך שילוב של חציבה ובניית גזית מפוארת. המערות המאוחרות כוללות מספר חדרי קבורה ובכמה מהן נחשפו גלוסקמאות מאבן גיר רכה, ששימשו לליקוט העצמות. הממצא העשיר ממערות הקבורה כולל כלי קיבול מחרס, נרות וכלי זכוכית. נראה שבחלק מהמערות נעשה שימוש משני מאוחר, לפחות עד ימי-הביניים.

 

כמו כן נסקרו באזור שרידי מנזר מהתקופה הביזנטית, בתי-בד, גתות, חציבות ובורות מים. ממצא החרסים הוא מהתקופות הרומית והביזנטית.

 

התל, מבט על

 

במחצית שנות ה-70' נערכה בפסגת התל חפירה בראשות אבנר רבן ושמריהו גוטמן. במקום נחשפו שרידי מבנים מהיישוב הערבי ג'בתא. מתחתיו נמצא יישוב מימי-הביניים (תקופת מסעי הצלב), ומתחתיו יישוב מראשית התקופה האסלאמית (מאות 8-7 לספירה). מתחת לכל אלה נחשפה סדרת רצפות פסיפס ומערכת מפוארת של מבנה ציבורי גדול – כפי הנראה כנסייה ומנזר מהמאות ה-6-5 לספירה. הרצפות ניזוקו בתקופה האסלאמית הקדומה בפעילות איקונוקלזם (השחתת דמויות מכוונת) של קנאי דת. אולם, בכמה מקומות מצויים מתחת לרצפות הניזוקות רצפות פסיפס קדומות יותר, שניצלו מהרס זה.

 

להנחתו של גוטמן, היה במקום יישוב יהודי משגשג, שקדם ליישוב הביזנטי הנוצרי. בהקשר זה ראוי להזכיר את הברייתא, המספרת על "עשרת אלפים עיירות שהיו בין לוד וגבתא" וחרבו בימי מרד בר כוכבא. מרבית החוקרים נוטים לזהות את גבתא עם הכפר הערבי ג'בתא שבעמק יזרעאל המערבי. מערת קברים מפוארת, בה ביקר במאה ה-19 סר לורנס אוליפנט, הוסיפה וחיזקה זיהוי זה. בשנות השישים נחשף מבנה קבורה מפואר מתקופת התלמוד ליד מגרש הכדורגל של קיבוץ יפעת, ובכך קיבל הזיהוי חיזוק נוסף. עם זאת, יש הגורסים שהברייתא נוקטת בלשון גוזמא, האופיינית לגמרא, וטוענים שגבתא הנזכרת בה אינה אלא גיבתון שבשפלה.

 

על רקע זה התעוררה סקרנות מובנת, כשעבודות חציבה וכריית חומר, שבוצעו בשוליים המזרחיים של הגבעה, פגעו וחשפו מערות קבורה, בורות מים, מצבורי אשפה ושאר מתקנים וחציבות.

 

המקור מצגת חפירות ארכיאולוגיות בגבת עם שמריה גוטמן משנת 1975, צילום דוד דורין, המצגת באדיבות רון יזרעאלי

 

בסדרת חפירות הצלה שנערכו במקום נחשפו ארבעה מכלולי קבורה גדולים ומפוארים (קבר הוורוד, המערה כפולה, הקבר המונומנטאלי בצפון ומערכת קבורה דרומית). חלקם של המכלולים חצובים בסלע הגיר הרך וחלקם בנויים בניית גזית יפה. חלק מהמערכות נפגעו על-ידי שודדי קברים בעבר, אולם באחרות נמצאו תכשיטים, כלי זכוכית, עשרות נרות חרס, קנקנים וסירי בישול.

 

ניתן לסכם, אפוא, ולהצביע על מערכות הקבורה של גבת כמקור, המעיד על קיום יישוב יהודי במקום. יישוב זה נעזב, ואולי אף נהרס, עם חורבן היישוב היהודי בגליל התחתון, באמצע המאה הרביעית לספירה, בעקבות מרד גאלוס. עם חידוש היישוב במקום, נראה שהפך לחווה חקלאית בבעלות מנזר.

מקור והרחבה אודות מכלולי הקבורה אתר תל ג'באתה (אתר 89) , סקר ארכאולוגי של ישראל, מפת נצרת 

התל היום

****

כפר האריסים ג'בתא 

שם האתר הארכיאולוגי השתמר גם בשמו של הכפר האריסים ג'בתא. על אדמותיו של הכפר שהיו בבעלות סורסוק שנרכשו על ידי יהושוע חנקין בתמיכת קק"ל בשנת 1920 הוקם הקיבוץ.

ציון הכפר בשנות ה-70' של המאה ה-19

מיקום הכפר ג'בתא בקד'א (נפת) נצרת בסנג'ק (מחוז) עכו ברבע האחרון של המאה ה-19. המקור: בן-אריה, י ואורן, ע' (1985) ישובי הגליל המערבי ערב מפעל ההתיישבות הציוני. בתוך שמואלי, א', סופר, א', קליאוט, נ' (עורכים) ארצות הגליל, א', חיפה: אוניברסיטת חיפה, עמ' 310 – 352

******

דמות הקיבוץ

*****

*****

מידע כללי

האוכלוסייה בגבת כוללת כ- 1,100 נפש 350 בתי אב

בעלי תפקידים מוסדות ותאגידים גבת

* מזכיר קיבוץ ומנהל עסקי
* האגודה הקהילתית השיתופית: "אחות גבת"
* האגודה השיתופית החקלאית (האגש"ח) – "גבת ע"ש קדושי פינסק"
* ועד היישוב שחבריו נכללים במליאת המועצה האזורית
* תאגיד גבת חקלאות עסקית
* תאגיד חשמל אורות גבת

 

חינוך

* הגיל הרך: בקיבוץ
* בית ספר יסודי: "שגיא" בקיבוץ שריד
* בית ספר תיכון: "העמק המערבי" בקיבוץ יפעת

 

משק וכלכלה

* גד"ש העמק הינה אגודה שיתופית חקלאית המאגדת את הקיבוצים רמת דוד, גבת (41%), שריד. השותפות מעבדת 20,000 אלף דונם במרכז עמק יזרעאל, מתוכם 1000 דונם זיתים לשמן
* רפת גבת עדר של כ-320 חולבות, מכסת החלב השנתית עומדת על כ-3.63 מיליון ליטר
* לול עופות רביה כבדה בשותפות עם משפחה מנהלל
* השכרת שטחים ומבנים לעסקים, בתי מלאכה ולמוסכים
* חשמל סולרי – על גגות רפתות, משטחים צפים על מאגרי קרקע, שדות על הקרקע
* תעשיה: פלסטרו – שנת 1966 רכש הקיבוץ את המפעל "פלסטרו" לייצור צנרת, שהיה לענף הכלכלי העיקרי של הקיבוץ.

 

רכב המפעל, הצילום באדיבות ארכיון גבת

בשנת 2008 מכר הקיבוץ את כל מניות חברת "פלסטרו" לחברה האמריקאית ג'ון דיר. בשנת 2014 נמכר המפעל לקרן פימי ונקרא "ריווליס השקיה", שממשיכה להעסיק חברים ותושבים רבים מגבת.

לוחות סולריים על גג הרפת

המבנה המושכר למשתלה

***

***

 

********

בסוף שנת 2003 החליט הקיבוץ על שינוי מהותי באורחות חייו: במקום השוויון ההיסטורי הונהגה שיטה חדשה של שכר דיפרנציאלי, שבה כל חבר (וחברה) מרוויח לפרנסתו כפי יכלתו ומשלם מסים לקהילה. קדם לשינוי דיון ארוך ונוקב, אולם מאז פועלת השיטה החדשה בהצלחה וכיום איש אינו מערער עליה. במקביל פועל הקיבוץ לשיוך דירות החברים לדייריהן – תהליך ממושך המחייב אישור של מוסדות המדינה ושל רשות מקרקעי ישראל.

 

בשנת 2008 החליט הקיבוץ על הקמת שכונת הרחבה שתושביה יהיו חלק מן הקהילה אולם לא יהיו חברי האגודה השיתופית-חקלאית. בשכונה החדשה, הצופה אל העמק, 40 משפחות צעירות שהשתלבו היטב בחיי היישוב ואשר ילדיהן ממלאים את בתי הילדים ואת מערכת החינוך כולה. בהמשך לכך הולכת ונבנית שכונה של משפחות צעירות של בני הקיבוץ הבונות את בתיהן על חשבונן, כחלק ממהלך השיוך העתידי.

 

*****

מבט ממעל

*****

המוזיאון והחצר סביבו

***

צילום ניר עמית

****

הים

***

*****

אנדרטה לזכר יהודי פינסק

***

***

***

****

בית העלמין

***

***

***

***

***

האנדרטה לזכר חללי מערכות ישראל בני גבת, רמת דוד ויפעת

צילום ניר עמית

צילום ניר עמית

***

צילום סמדר בן דור

צילום ניר עמית

****

משעולי הקיבוץ

***

***

הבריכה הראשונה היום מוזיאון לטרטורים

***

בריכת המים, באדיבות ארכיון גבת

צילום מיכה ון ראלטה

צילום מיכה ון ראלטה

צילום ון ראלטה

****

לוח הזיכרון

***

***

צילום סמדר בן דור

מבנה השירותים ליד המוזיאון בעבר היה המקלחת הציבורית, צילום ניר עמית

*****

בית הרשל
ע"ש הרשל פינסקי 

***

***

באדיבות ארכיון גבת

באדיבות ארכיון גבת

לאחר מותו של הרשל פינסקי ראשי מפא"י פרסמו הספד נרגש וקראו להקים לזכרו מוסד תרבות משמעותי. פועלים רבים נענו לקריאה ותרמו יום עבודה, סכום התרומות הגיע לאלף לירות – מה שאיפשר להתחיל בהקמת הבניין. במגילת אבן הפינה שהונחה ב-10 בינואר 1937 נכלל מניפסט פועלי נלהב שקבע כי בית הרשל ישמש "בית ועד לכינוסים רבי-עם בימות החול ובמועדים, בימי שמחה ותוגה. אוהל מועד למחנה אחים ואחיות עמלים, רעבי ביטוי ההולם את חייהם בצליל ובמילה. מקדש מעט לרוח האדם העמל השואף להתעלות ולרוח הבאים אחריו לעד ולדורי דורות".

 

על התכנון של בית הרשל הופקד האדריכל יוחנן רטנר (1891-1965), דמות בולטת בהתיישבות העברית שטיפח קריירה צבאית ואדריכלית במקביל. את בית הרשל תכנן רטנר בהלימה עם מיקומו בפריפריה המרוחקת ועיצב אותו כמבצר עם חלונות צרים, מעין חרכי ירי, להגנה מפני התקפות של הכנופיות הערביות. הבניין ממוקם במרכז הקיבוץ בסמוך לחדר האוכל ומורכב משתי מאסות מרובעות שכוללות אולם בן 600 מושבים ומגדל במה גבוה. רטנר בחר לבטא את תפקידו המונומנטלי של הבניין בתוך הקיבוץ מחד ואת רוחו הסוציאליסטית הצנועה מאידך, והשתמש בשפה פונקציונלית מודרנית חפה מעיטורים מיותרים. באותה תקופה תכנן רטנר גם את מגדל המים של הקיבוץ, גם שם אפשר לראות ביטוי אדריכלי לאתוס הסוציאליסטי באמצעות שפה פונקציונלית נוקשה ושימוש בבטון חשוף.

 

החזית האחורית של בית הרשל פונה לעבר מדרון מתון, שם עיצב רטנר אמפיתיאטרון טבעי קטן (שאינו קיים היום). בשל הבדלי הגובה שיוצרת הטופוגרפיה, כוללת החזית הזאת גם אכסדרת עמודים קטנה המעניקה לבניין הידור מעודן. מלבד האולם הגדול כלל בית הרשל חדרי קריאה ומוסיקה ומשרד למזכירות המשק. במרתף נבנתה ספריה ומאחוריה, מתחת לבמה הגדולה, הוקם סליק נשק של "ההגנה". בשנות ה-40 שימשו אחורי הקלעים למגורי מפקדי הפלמ"ח באזור.

סוכות הקש בצד בית הרשל ששימשו מגורי מפקדי הפלמ"ח, הצילום באדיבות ארכיון גבת

מבט מכיוון דרום מערב, הצילום באדיבות ארכיון גבת

 

מיד עם פתיחתו הפך בית העם של קיבוץ גבת למרכז תרבות אזורי. הוא אירח הצגות של "הבימה" ושל תיאטרון הפועלים "אהל". בספטמבר 1950, כשהלכה לעולמה המשוררת והסופרת פניה ברגשטיין, בת הקיבוץ, הוצב ארונה בבית הרשל ומשמר כבוד הוצב לידו.

 

בתקופת הפילוג בקיבוצים, חולק הרכוש של גבת בין אנשי "הקיבוץ המאוחד" לבין המפא"יניקים, שעברו משם והקימו את יפעת. ראשי שני הקיבוצים קבעו כי בבעלות משותפת יישארו רק חורשת זיכרון, בית הקברות ובית הרשל.

 

כיום בית העם אינו נמצא בשימוש כיום עקב מחסור במשאבים לשידרוגו.  במקביל לתהליך ההפרטה של הקיבוץ ניסתה המזכירות לעניין יזמים חיצוניים בהפעלת הבניין בכפוף לשיפוצו. המגעים כשלו וכיום מנסים שם להסב את המבואה של האולם לחלל פעילות רב תכליתי. מיקום של האולם בסמוך לאולמות מופעים גדולים אחרים מעיב על כח המשיכה שלו

 

מקור והרחבה נועם דביר "הרשל שאין לו הופכין", עיתון הארץ, 23/11/2011

בתוך הבניין צילום ניר עמית

החזית הצפונית של בית הרשל

אנדרטה לזכר בני הקיבוץ חללי מערכות ישראל שתכנן אבי רצין מול בית הרשל

 

יוסף פינסקי, בנו של צבי (הרשל) פינסקי מפעילי החלוץ ואחר-כך ממיסדי גבת, נולד בי"א באב תר"ץ, 5 באוגוסט 1930 בפינסק, עיר הולדת אביו שהיה בשליחות מטעם תנועת החלוץ באותה עת. עם תום השליחות שבו ההורים לגבת ובה גודל ונתחנך. במלחמת העצמאות השתתף במערכות שונות ואחר כך למד במדרשה החקלאית ע"ש רופין ואחר בגבת. נשלח מטעם התנועה לפעילות חינוכית בין הנוער: שנתיים ומחצה הדריך בסניף "הנוער העובד" שבשכונת בורוכוב. לאחר-מכן נעשה חבר במרכז הנוער של הקיבוץ המאוחד והחל לעסוק בהקמת חוגי-נוער בישובי התנועה. בגבת עצמה לימד בבית-הספר, טיפל בגרעין עולים חדשים וכיוצא באלו פעולות תרבות וחינוך, ויחד עם זה לא ויתר על עבודה גופנית ונמשך לרפת – ועד מהרה היה לאחד מטובי-עובדיה. נפל במבצע סיני, בכ"ח בחשון תשי"ז, 2 בנובמבר 1956. יוסף פינסקי כתב פזמונים וכן השתתף בקביעות ב"יומן גבת" ברשימות שונות. בסוף ימיו ניסה כוחו בסיפור, שחלקו הראשון נדפס ב"מבפנים", בעודו בחיים ולא זכה להמשיכו. הסיפור יצא בנפרד לאחר מותו בתשי"ח
המקור 

******

שביל פניה
באזור גני הילדים

***

***

***

שביל פנייה והספריה לזכר
המשוררת פניה ברגשטיין 

****

 

פניה ברגשטיין (11 באפריל 1908, י' בניסן תרס"ח – 18 בספטמבר 1950, ז' בתשרי תשי"א) הייתה סופרת ומשוררת ישראלית, חברת קיבוץ גבת.

 

פניה ברגשטיין נולדה בשנת 1908 בעיר שצ'וצ'ין שבאימפריה הרוסית (כיום בבלארוס). אביה, שהיה מורה עברי, הקנה לה את ידיעת הלשון העברית וספרותה. היא נדדה עם משפחתה בעקבות מקומות העבודה של האב,

לסטוויסקי ואחריה לטיקטין שעל גדות הנהר נרב. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עברה המשפחה לעיירה סלביאנסק, שם למדה בבית ספר רוסי. אחר כך עברה המשפחה לעיר סומי. לאחר מהפכת אוקטובר 1917 נאסרה הוראת השפה העברית ברוסיה, והמשפחה עברה לעיירה אוגוסטוב שבפולין. בעודה לומדת בבית הספר התיכון, הצטרפה לתנועת "החלוץ הצעיר" (תנועת הנוער של "החלוץ"). בגיל 18, לאחר שהשתתפה בסמינריון ראשון של "החלוץ" שנערך בוורשה, הצטרפה להכשרה בצ'רלונה, שם נודע לה על מחלת הלב ממנה סבלה בשארית חייה. היא החלה לפרסם שירים ורשימות בעיתוני התנועה. על שירה הראשון, "חלומי", שהתפרסם ב"היום", חתמה בשם העט "בת אור".

 

בשנת 1930 עלתה לארץ ישראל עם חברה לחיים אהרן ויינר (סופר בעצמו), והתיישבה בקיבוץ גבת. לזוג נולד בן יחיד, גרשון. בקיבוץ קיוותה למצוא חיים שלווים, אך מחלת הלב שבה לקתה גברה, ושנים רבות היא נאלצה להישאר רתוקה בביתה או בבית החולים.

 

בקיבוץ עבדה ברגשטיין בעבודת אריזה בעונות בציר הענבים. בנוסף עבדה בתחום החינוך והייתה מדריכת נוער של ילדי גבת בתנועת הנוער העובד. בתחום התרבות ערכה את יומן המשק של גבת, ניהלה חוג לספרות ונשאה הרצאות בנושא. בנוסף נבחרה כנציגה לוועידות הקיבוץ המאוחד וההסתדרות. בהמשך אילצה אותה מחלת הלב לעבוד כתופרת במחסן הבגדים במתפרת הקיבוץ. בחמש שנות חייה האחרונות היא נותרה רתוקה למיטתה וכמחצית מתקופה זו שהתה בבית החולים "העמק" בעפולה.

 

בשנת 1950 נפטרה בבית החולים העמק, בעודה בת 42 בלבד, והובאה לקבורה בקיבוץ גבת. בנה היחיד, גרשון ישראלי, כותב מוכשר בפני עצמו, נהרג במלחמת ששת הימים.

 

 

את שירה הראשון לילדים, "ילדים קטנים בגבת", פרסמה בשנת תרצ"ב 1932 בדבר לילדים. לאחר מכן פרסמה שירים וסיפורים לילדים בדבר לילדים ובמשמר לילדים. בשנת תש"ה יצא לאור ספרה "בוא אלי פרפר נחמד", עם איוריה של אילזה קנטור, שהפך לקלאסיקה.

 

ברגשטיין כתבה בעיקר שירי ילדים ואלו כתובים מנקודת מבטם של הילדים ועוסקים בהם. שיריה עוסקים בחוויות שעוברות על ילדים בחיי היומיום שלהם בקיבוץ (רצתי, מעגל, ניסע אל השדה, בברכה, טרקטור, האוטו שלנו, יש לי קוביות קטנות), בהתייחסות הילדים לטבע (אין עוד גשם, ברוך הבא), או בחיות בטבע ובמשק (בוא אלי פרפר נחמד, טלה קטן, אמא הדוגרת, חיפושית, לפרה האדומה). רבים מהספרים הכוללים סיפורים ושירים פרי עטה יצאו לאור לאחר מותה. רבים משירי הילדים שלה, וחלק משיריה למבוגרים הפכו לקלאסיים.

 

בין שיריה: בוא אלי פרפר נחמד; האוטו שלנו גדול וירוק; זמר הבאנו; יש בדיר טלה קטן; ניגונים; פרח לי; הדוגרת; עגלה קטנה; בן-ארבע; יש לי קוביות קטנות

מקור, הרחבות והפניות 

***

****

***

***

שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי,
נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים.
גַּרְעִינִים; גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי –
עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים.

 

עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פֹּארוֹת בְּדָמִי,
שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקַי שְׁלוּבִים,
נִגּוּנֶיךָ, אָבִי, וְשִׁירַיִךְ אִמִּי,
בְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים.

 

הִנֵּה אַאֲזִין שִׁיר עַרְשִׂי הָרָחוֹק
הִבִּיעַ פִּי אֵם אֱלֵי בַּת.
הִנֵּה לִי תִּזְהַרְנָה בְּדֶמַע וּשְׂחוֹק
"אֵיכָה" וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת.

 

כָּל הֶגֶה יִתַּם וְכָל צְלִיל יֵאָלֵם
בִּי קוֹלְכֶם הָרָחוֹק כִּי יֵהוֹם.
עֵינַי אֶעֱצֹם וַהֲרֵינִי אִתְּכֶם
מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם

 

מילות השיר נכתבו בשנת 1944 על ידי פניה ברגשטיין. ברגשטיין עלתה לארץ מפולין והצטרפה לחלוצים שהקימו את קיבוץ גבת. השיר נכתב בהשפעת ועידת הקיבוץ המאוחד שהתקיימה בינואר של אותה שנה, בה השתתפה פניה כנציגת קיבוץ גבת. בועידה זו התוודעה פניה, בעקבות עדויות של ניצולים, למאורעות הקשים המתרחשים באירופה. השיר פורסם לראשונה בירחון ״דבר הפועלת״ בחודש יולי שלאחר מכן. בשיר מתארת ברגשטיין את געגועיה העזים להוריה שנשארו באירופה וכן את געגועיה להווי המסורתי שספגה בביתה בגולה טרם ידעה מה עלה בגורלם בתקופת השואה. בתום מלחמת העולם השנייה כתבה ברגשטיין מכתב לראש העיר הולדתה ‘אוטבוצק’ אשר בפולין. במכתב היא ביקשה לברר מה עלה בגורל בני משפחתה. בעקבות המכתב מגלה שהוריה וכל משפחתה נספו בשואה. מילותיה של פניה ברגשטיין הולחנו על ידי דוד זהבי בשנת 1945, ממש עם סיום מלחמת העולם השנייה.

***

***

***

צילום ניר עמית

צילום ניר עמית

****

***

גג המקלט עם האפרוחים

***

האוטו שלנו גדול וירוק

***

***

****

****

ויהי ערב – פניה הקפידה והתעקשה כי ייכתב כי לא מדובר בסיפור פרי עטה, אלא , כי נכתב ע"פ אגדה מאת אנדרסן (הנס כריסטיאן אנדרסן). בגרסה ראשונה: חיים האוזמן, מאייר הבית של הוצאת הקיבוץ המאוחד, צייר שמונה ציורים ע"פ אותה אגדה ועל פיהם כתבה פניה את הגרסה העברית לסיפור. בגרסה שניה: פניה ואלזה קנטור (חברת נען שאיירה את "בא אלי פרפר נחמד") עבדו יחדיו על יצירת הספר. הנהלת הוצאת הקיבוץ המאוחד נתנו עדיפות לציוריו של האוזמן, בהיותו צייר הבית, ושלחו לפניה את ציוריו של האוזמן. פניה "כעסה" על אילזה ועל סגנון ציוריה השונה, אילזה שידעה האמת ודאגה לבריאות חברתה הטובה – שתקה. לא מדובר בסכסוך אמיתי אלא באנקדוטה חביבה. כך או כך – מדובר ביצירה אלמותית המהווה את אחד מעמודי הטווח של ספרות הילדים הקלאסית בישראל. במלאת 100 שנה לקיבוץ (2010) הוציאה הוצאת הקיבוץ המאוחד מהדורה חדשה "ויהי ערב חדש" ובו משולבים איוריה של אילזה קנטור כפי שנמצאו אצל בנותיה.

 

***

צילום ניר עמית

***

ביקורת השוואתית של רון בין האיורים:
דמות החלוץ – אצל האוזמן גלותי, בלונדיני, חולצה מגוהצת אצל אילזה שזוף כפוף ובעל כובע קסקט.
הילדה – אצל האוזמן, קוקיות בלונדיניות אצל אילזה צמות חומות עבותות.
הלול – אצל האוזמן קטן, פרטי אירופאי אצל אילזה מאורך שיתופי קיבוצי.
גדרות – דומיננטיות מאוד אצל האוזמן לעומת אילזה.
הירח – מופיע הרבה אצל אצל אילזה פעם אחת.

***

***

יהושע רבינוב

 

יהושע רבינוב (ל' בניסן תרס"ד, 15 באפריל 1904 – כ"ז בטבת תש"ס, 5 בינואר 2000) היה משורר שהיה מזוהה עם התנועה הקיבוצית. היה חבר קיבוץ גבת.

בא

יצירתו הנודעת ביותר היא "ירדה השבת", שיר שהולחן על ידי דוד זהבי והיה מזוהה עם התנועה הקיבוצית.

 

יָרְדָה הַשַּׁבָּת אֶל בִּקְעַת גִּנּוֹסָר,
וְנִיחוֹחַ עַתִּיק בְּשׁוּלֶיהָ.
וַיַּעַמְדוּ מִסָּבִיב הֲרָרִים שׁוֹשְׁבִינִים
לָשֵׂאת אַדַּרְתָּהּ הַזּוֹהֶבֶת.
תַּעֲלֶינָה יוֹנִים מִכִּנֶּרֶת הַיָּם,
קַבֵּל אֶת רוּחָהּ הַלּוֹהֶבֶת.

 

נָשְׁקָה הַשַּׁבָּת לְרֹאשׁוֹ שֶׁל הַבְּרוֹשׁ,
לָאֵזוֹב שֶׁבַּסֶּלַע נָשָׁקָה.
וַיְהִי הַדַּרְדַּר לְשַׁרְבִיט שֶׁל מַלְכוּת
עַל רָמוֹת דְּמָמָה מְרוֹנֶנֶת.
יִמְשֹׁךְ אָז הַתּוֹר בְּקוֹלוֹ הַמָּתוֹק
חֶמְדַּת כִּסּוּפִין מְעַדֶּנֶת.

 

הִרְטִיטָה שַׁבָּת בְּחִנָּהּ הַגָּנוּז
עֵינֵי חַלּוֹנוֹת מִכָּל עֵבֶר.
וַתֵּצֵאנָה בָּנוֹת אֶל הָעֶרֶב זַמֵּר
זְמִירוֹת בְּעֶרְגָּה מְצַלְצֶלֶת.
וְהָיְתָה הָעֶדְנָה בְּבִקְעַת גִּנּוֹסָר
לְנִשְׁמַת עִבְרִיּוּת נֶאֱצֶלֶת.

 

בתו, רות רבינוב, נהרגה יחד עם חברתה זיוה נתן ב-24 במרץ 1948, כשהייתה בת 19. שתיהן היו חיילות בגדוד 14 של חטיבת גולני. הן עשו דרכן חזרה מקורס אלחוטאים ביבנאל לגבת כשערבים ירו ממארב לעבר המכונית בה נסעו ליד נחל תבור בסמוך לדבורייה. בספרו "מול הר העקדה", שמוקדש לשתיים, כתב רבינוב, "כאילת על נחל כרעת, כרעת נפלת, ילדתי"

*****

'גן יאיר' המנציח את
סמ"ר יאיר צפריר, בן הקיבוץ

***

יאיר צפריר בן איה ושלמה. נולד ביום י"ז בחשוון תשל"ד (12.11.1973) בגבת. אח לרוני, יעל, נועה וארנון. יאיר למד בבית-הספר היסודי בגבת והמשיך בבית-הספר האיזורי "העמק המערבי" בקיבוץ יפעת.

 

מגיל צעיר, הספורט והתחרות היו בדמו – ריצה, טניס, כדורגל וגלישת-רוח היו עבורו אורח חיים. הרצון להצטיין ולמצות את כישוריו הובילו אותו להתגייס למסלול התובעני של סיירת גולני בסוף נובמבר 1992. במהלך שירותו סיים בהצטיינות מספר קורסים, ביניהם קורס צלפי חי"ר, קורס מ"כים וקורס מש"קי סיירים והוענקה לו דרגת סמ"ר. מפקדיו מספרים שיאיר היה אחד מעמודי התווך בצוות שלו, לקח הכול בהומור, גם ברגעים הקשים והמתוחים, כשחיוך תמידי נסוך על פניו. יאיר היה סמל מחלקה וצלף בפלוגת הסיור של חטיבת גולני.

 

ביום ל' בשבט תשנ"ה (31.1.1995) נפל יאיר בקרב בלבנון, בהיתקלות עם מחבלים באזור יעתר. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקיבוץ גבת. בן עשרים ואחת היה בנופלו. השאיר אחריו הורים, שלוש אחיות ואח.

 

לקראת יום השנה לנפילתו של יאיר הוציאו בקיבוץ גבת חוברת לזכרו.

המקור אתר יזכור משרד הביטחון 

***

***

***

כזיכרון ליאיר מתקיים בקיבוץ גבת "מירוץ הנמר המעופף" אשר מציין אנקדוטה מחייו: "בבוקר בחינת הבגרות בספורט, בסוף כיתה י"ב", מספרים בני משפחתו, "יאיר לא התעורר בזמן. זה לא הפריע לו לרוץ מהר לבית הספר, יחף, להגיע לקו הזינוק לריצת ה-2,000 מטרים, לרוץ את כל המרחק – יחף, ו"על הדרך" להגיע ראשון ולשבור את שיא בית הספר…".

לוח העץ של הנמר המעופף

*****

חדר ההנצחה

הכניסה, צילום מיכה ון ראלטה

***

***

***

***

*****

גבת במורשת ההגנה

קיבוץ גבת, בעמק יזרעאל, ידוע בתולדות ה"הגנה" בעיקר בזכות קורס המפקדים הארצי, שנערך בו לראשונה במתכונת חדשה, באוקטובר 1934. בסוף שנות השלושים נערכו בקיבוץ גם קורסי המשך, כולם קורסים ראשוניים לפיקוד הבכיר. ולא פחות חשוב: בקיבוץ פעלה תחנת שידור תת-קרקעית של ה"הגנה". לידה הוקם גם גרעין של יחידת קשר רדיו, באמצעותו קיימה ה"הגנה" קשר עם אנשיה בלונדון ובניו-יורק.

 

קורס המפקדים הארצי בגבת, היה הארוך והיסודי מבין קורסי המפקדים שהתקיימו עד אז במסגרת ה"הגנה". לראשונה הוכנסו בו מספר מאפיינים חדשים: נקבע סגל מדריכים קבוע, והוצבו תנאי קבלה לחניכים. על ייחודו של הקורס הארצי בו השתתפו 33 מפקדים ניתן ללמוד מדברי מפקד הקורס, אלימלך (זליקוביץ') אבנר, לימים אלוף בצה"ל: "בתחילת שנת 1934 גמלה ההכרה במרכז ("ההגנה") כי יש להרחיב את הידע וההשכלה המקצועית של המפקדים. כן הורגש הצורך בהאחדה של תרגול ואימון ברחבי הארץ. עד אז היו רובם המכריע של המפקדים – בוגרי קורסים מקומיים. אמנם התקיימו פגישות של מפקדי הערים, אך אלה לא הגיעו לשיטת אימון אחידה ומוסכמת… לכן, הוחלט לארגן קורס ארצי למפקדים." "ספר תולדות ההגנה", מציין בעניין הקורס בגבת: "היה כאן רצון לסכם את נסיונו של ארגון ה"הגנה" במשך כל שנות קיומו, ולמסרו לדור החדש של אנשי התקופה."

 

עד כמה היה הקורס חשוב בעיני צמרת ה"הגנה", אפשר לראות בעובדה שכל שלושת מפקדי הערים הגדולות שימשו בו כמדריכים. (יעקב פת מירושלים, אלימלך אבנר – תל-אביב, ויעקב דורי – חיפה) עוד סממן לחשיבות: משכו הארוך של הקורס, העמדת תנאי קבלה מוקדמים למשתתפים וצירוף חניכים-מפקדים מכל רחבי הארץ. את הקורס איבטחו אחדים מבני העמק, בהם משה דיין מנהלל, "ששמר על הגג עם משקפת".

 

באשר למטרת הקורס, סיפר אחד החניכים: "הקורס באוקטובר 34' נועד להפוך אותנו למפקדי מחוזות." קביעה זו נראית – בעיני החוקרים – מוגזמת, מפני שפירוט נושאי הלימוד בקורס, מפי מפקדו, מצביע על כך שבמהלכו הועברו בעיקר נושאי אימון הפרט ואימון הכיתה. אחד מחוקרי התקופה טוען כי הרמה אליה יוכשרו הבוגרים טרם נקבעה אז, משום שכל נושא ההכשרה לרמות פיקוד שונות טרם מוסד. יחד עם זאת, מעיד אחד ממפקדי ה"הגנה" בצפון, מקס חיניץ, בעדות מאוחרת: "היה בקורס ריכוז של חומר שלא למדנו עד אז. יצאנו לשדה והכרנו לראשונה פלוגת קרב".

 

כך או כך, הקורס היה בבחינת חידוש, מכיוון שהופיעו בו ניצנים ראשונים של תפישה מרחבית של המיגננה (עדיין לא גובשה תורת היציאה מהגדר) ואופייה של ההדרכה היה מאוד מעשי. אפשר להבחין בשלושה תחומי לימוד מרכזיים בקורס:

1. נשק – נק"ל, מקלע לואיס, מק"ב (מקלע בינוני), שוורצלאוזה", רימוני יד, ורומי רימונים. בקורס ניתן דגש על תורת האש ותפעול הנשק בקרב. בוצעו מטווחים ברובה ובאקדח בין חורבות בית-שערים וכל חניך ירה 15-10 כדורים לכל כלי (כמות תחמושת עצומה במושגי אותם ימים).

2. אימוני פרט ואימון כיתה עצמאית או כחלק ממסגרת גדולה יותר.

3. בקורס נלמדו כנראה, מושגים ראשוניים בהפעלת מחלקה ופלוגה, אף על פי שאת התקן למסגרות הללו קבעו הרבה יותר מאוחר.

 

קורס המפקדים הארצי ב-1934, היה רק המבוא. שנה לאחר מכן, ב-1935, נפתח בגבת הקורס השני. מפקד הקורס היה יעקב דוסטרובסקי (דורי) לימים הרמטכ"ל הראשון של צה"ל. הרכבו האנושי של הקורס היה, הפעם, שונה. להוציא שניים, היו כל החניכים חברי ההתיישבות העובדת. יוסף אבידר, לימים אלוף בצה"ל, מציין כי הקורס נועד למפקדי אזורים, גושים ונקודות והודגש בו נושא ההגנה הנייחת. המושגים היו: עמדה, קטע, מגדלי תצפית ותאורה וכן ביצורים. נושא הלחימה בלילה טרם עלה בכל חדשנותו. הוא המתין שלוש שנים, עד בואו של וינגייט.

 

בשני הקורסים בגבת, ובמקומות אחרים, באה לידי ביטוי השאיפה של ה"הגנה" להאחדה של תוכניות ההדרכה והאימונים בכל נקודות הישוב בארץ. יותר מכך: מרכז ה"הגנה", שהתבסס עד אז בעיקר על הערים, ראה בקורסים הללו הזדמנות להטביע חותם גם על הגושים הכפריים-חקלאיים. מסתבר כי הללו לא קיבלו את מרות מרכז ה"הגנה" כדבר המובן מאליו. היה כאן, בפירוש, נסיון לקשור אותם למסגרת הארצית. על הקורסים הבאים פיקד יוסף אבידר, שגיבש בגבת את הצמרת המקצועית של ה"הגנה".

 

באשר לשירות הקשר, שפעל בקיבוץ גבת, הפרטים מעטים, בגלל העדר רישום מסודר, מפאת החשאיות. מכל מקום, במתקן תת-קרקעי בקיבוץ בנתה ה"הגנה" תחנת שידור לקיום קשר עם אנשיה ושליחיה בחו"ל. השירות הזה פעל בעיקר בשנתיים שלפני קום המדינה. שירות הקשר של ה"הגנה" התפרס בשנים האמורות בין טהראן לבין ניו-יורק. הוא כלל את כל הערים החשובות באירופה וכן את בירות מדינות ערב: קהיר, דמשק, בגדד, ביירות ועוד, מקומות בהם היו ל"הגנה" שליחים וסניפים מחתרתיים.

 

הקשר ב"הגנה" החל לפעול עוד בתחילת דרכו של הארגון. תחילה באיתות, במורס, ובהליוגראף ואחר-כך בקשר רדיו. באפריל 1937, הוקמה מחלקת הקשר הארצית של ה"הגנה". קשר הרדיו, על אף חשאיותו, היה האמצעי האמין, המהיר והטוב ביותר לצרכים המבצעיים, לכן נפתחו קורסים נוספים ללימוד מורס-רדיו. מעבדת השירות החלה לבנות משדרים, שמוקמו בישובים מרוחקים.

 

בסוף שנות ה-30, היו לשירות הקשר כ-40 תחנות רדיו במורס וכ-140 אלחוטאים פעילים. היה זה הישג מרשים ביחס לאותן שנים. במלחמת העולם השניה, שוכללו משדרי הרדיו וכך התאפשר ל"הגנה" לפרוס תחנות בארץ ובחו"ל. אחרי המלחמה הוקם קשר בינלאומי בין ארץ-ישראל לאיטליה, לצרכי ההעפלה וה"בריחה" (יולי 45'). זו היתה רשת שכינויה – "גדעון".

 

בתחילת מלחמת העצמאות כבר היו כ-3,500 איש ואישה מאומנים בקשר. תקציב השירות הגיע לרבבות לא"י. הופעלו כ-150 תחנות רדיו, מהן כ-100 ברשת הישובים הארצית (אבינועם) וכ-200 ברשת הפלמ"ח (תמ"ר) וכ-30 תחנות ברשת ההעפלה (גדעון)
המקור אתר ארגון ההגנה

 

****

מול עץ התות

***

צילום ניר עמית

התמיכה של העץ

סמדר תפסה גובה, צילום ניר עמית

***

****

תחנת שרה 

***

צילום סמדר בן דור

הסליק בגבת (תחנת שרה) היה סליק בקיבוץ גבת, שבניגוד לרוב הסליקים בארץ יועד להיות תחנת אלחוט של ארגון ההגנה. הסליק הוקם ב-1939 והפעילה אותו אלחוטנית בשם שרה (ולכן הסליק נקרא "תחנת שרה")

 

עם תום המרד הערבי הגדול ופרוץ מלחמת העולם השנייה הידקו הבריטים את הפיקוח על מידע שיצא מההנהגה היהודית בארץ לתפוצות. אחד הצעדים שנקטה ההנהגה הייתה החלטה להקים בארץ תחנת שידור חשאית שתאפשר לפרוץ את הצנזורה הבריטית. בהמשך, הוחלט להקים את תחנת השידור בקיבוץ גבת. שמחה אבן-זהר, שהיה תקופה מסוימת חבר הקיבוץ ובהמשך היה בין מייסדי שירות הקשר (שהפך אחרי קום המדינה לחיל הקשר), היה זה שהציע להקים את התחנה בגבת. חבר הקיבוץ חיים גבתי תמך בלהט בהקמת התחנה בקיבוץ. בגבת חי יצחק נבו שנחשב לאחד מהמומחים הגדולים בארץ לבניית סליקים. גורם נוסף שסייע להחלטה זו היה הימצאותה של קשרית מנוסה בקיבוץ.

 

בתחילת 1939 החלה חפירת הסליק עבור התחנה. סיפור הכיסוי היה חפירת בור ספיגה עבור מקלחת משותפת שהוקמה באותו זמן. העבודה בוצעה על ידי מספר אנשי סוד כשעיקר העבודה נעשתה בלילות וחלק מבעלי המלאכה הובאו למקום בעיניים מכוסות. מעל הסליק נבנה מחסן מזון ובסליק עצמו הותקנו מספר אלמנטים מתוחכמים: במחסן למזון בעלי חיים הותקנה ברצפה מעלית מתוחכמת להורדת האלחוטן לחלק התחתון של הסליק בעומק של 5 מטר; מעלית קטנה נוספת נבנתה והוסוותה כבור ביוב; בעומק של 5 מטר נבנה מסדרון שחיבר את שתי המעליות ובאמצעיתו הותקנה דלת סודית בצורת לוח בטון שנע על גבי מסילות; בסליק נבנו 2 חדרים (חדר שידור וחדר תחזוקה); מחוץ לסליק הותקנה אנטנה טלסקופית מצינורות מתכת בגובה של 18 מטר. את האנטנה ניתן היה להרים באמצעות ידית דמוית ברז; צינורות האוורור הוסוו כשובך יונים.

 

עם סיום בניית התחנה הותקן בה מכשיר אלחוט בשיטת השידור מורס והחלה לעבוד בה חברת הקיבוץ שרה צ'רנומורץ-פפיש שעבדה כרפתנית. שרה הייתה מגיעה לתחנה כל ערב בשעה 10, מרימה בעצמה את האנטנה ומשדרת ידיעות לתחנה בלונדון שם ישב ברל לוקר. היא שידרה בקוד מוצפן גם לחיים ויצמן בלונדון ולניו יורק. ב-4 בבוקר סיימה שרה את שידוריה והייתה יוצאת לחלוב את הפרות.

 

השידור מהתחנה היה חד סיטרי ולכן כל מברק שודר מספר פעמים ליתר ביטחון. במברקים חוזרים מלונדון, שהגיעו לשמחה אבן-זהר, פורטו המברקים שהגיעו לא תקינים ואותם יש לשדר בשנית.

 

חלפים למכשיר הקשר נגנבו ממחסני הצבא הבריטי על ידי איש חיל הקשר הבריטי נפתלי רז. כדי לבדוק את תקינות המכשיר לאחר התיקונים הייתה שרה יוצרת קשר עם שדה התעופה בבירות תוך התחזות למגדל הפיקוח בשדה התעופה בלוד.

 

התחנה פעלה עד 1943 ואז נסגרה והועברה לתל אביב. במהלך השבת השחורה ב-1946 ערכו הבריטים חיפושים בקיבוץ אך התחנה לא התגלתה.

 

לפי מספר מקורות התחנה לא התגלתה על ידי הבריטים במכוון מאחר שתחנת אלחוט בריטית בעכו עסקה ביירוט חלק גדול מהשידורים של התחנה.

 

עד שנת  1970 היה הסליק נטוש. בשנה זו נערך שחזור ראשון של תחנת השידור בהשתתפות האנשים שהפעילו את התחנה. בשנת 1998 שיפץ חבר הקיבוץ אמציה בן-דור את המקום ופתח אותו לביקורים. בשנת 2000 נפטר אמציה ומשפחתו המשיכה לתחזק את המקום. בשנת 2008 שופץ המקום על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. במסגרת תהליך זה הפך מקלט קרוב לחדר תצוגה והדרכה.

מקור והפניות להרחבה ראו גם שלמה גלזר, תחנת שרה קוראת ללונדון , "הדף הירוק", 15.5.2003 

הצילום באדיבות אבס

****

מורד הסליק , צילום ניר עמית

הדמייה של המעלית, צילום ניר עמית

מכישר השידור, צילום ניר עמית

אבס משלים מידע, צילום ניר עמית

 

*****

בית אשל

****

בית אבות בית אשל נוסד בתחילת שנות ה-90 בקיבוץ גבת, והחל את דרכו כמוסד המיועד לקבוצה אחת בלבד: הקשישים אשר קיבוץ זה הוא ביתם. עם השנים, נפתחו שערי מוסד סיעודי זה גם לאוכלוסיות אחרות, כך שכיום הוא פתוח למעשה לכל קשיש המעוניין בכך ויימצא מתאים.

 

***

 

הפילוג בקיבוץ המאוחד בראשית שנות ה-50'

בראשית שנות ה-50 הקרע בקיבוץ המאוחד בין תומכי מפ"ם ובין תומכי מפא"י לא פסח גם על קיבוץ גבת שהתפלג. בעקבות הפילוג עזבו את הקיבוץ כ-40% מחבריו תומכי מפא"י שחברו לחברי קבוצת השרון שנמצאה בסמוך לקבוצת עיינות (ששינתה שמה לרמת דוד) וביחד הקימו מצדו השני של הכביש את קיבוץ יפעת.

 

שתי סיבות גרמו לפילוג: מתח פוליטי בין הרוב בתנועה, שתמך במפ"ם בהנהגתו של יצחק טבנקין לבין המיעוט, שתמך במפא"י בהנהגת דוד בן גוריון. שורשי מתח פוליטי זה נבעו מהחלטת בן גוריון לפרק את הפלמ"ח עם תום מלחמת העצמאות בשנת 1949 ; ומתח אידיאולוגי בלתי נסבל בנוגע לשאלת ברית המועצות – בעוד שהרוב העריץ את "המולדת השנייה" ואת "שמש העמים" (סטאלין), המיעוט לא היה מוכן לקבל את ההערצה העיוורת. המיעוט פרש, ויחד עם "חבר הקבוצות", תנועה קיבוצית קטנה שהיתה קשורה למפא"י, הקים תנועה חדשה ששמה היה "איחוד הקבוצות והקיבוצים".

 

באותה עת נמשכו והחריפו הוויכוחים בין חברי הרוב בקיבוץ המאוחד, שעזבו את מפא"י והצטרפו למפ"ם, לבין חברי המיעוט שנשארו נאמנים למפא"י. ההבדלים בין השקפות העולם באו לביטוי בעיקר על רקע היחס לברית המועצות: חברי הרוב ראו בברית המועצות את חלוצת המהפכה הסוציאליסטית ואטמו עיניהם מראות את שלילת חופש הפרט ודיכוי שכבות רחבות של האוכלוסייה. לעומת זאת ראו חברי המיעוט חברי מפא"י במשטר הדמוקרטי את הבסיס של המדינה, שאין לוותר עליו. המאבק הרעיוני בקיבוץ המאוחד הקצין במיוחד בקיבוצים שבין חבריהם היו נאמנים לשתי המפלגות. הוויכוח הלך והחריף, עד אשר גרם להחלטה על פילוג. המיעוט מקרב חברי מפא"י נטש את הקיבוץ המאוחד והקים עם חֶבר הקבוצות את איחוד הקבוצות והקיבוצים. בקיבוצים שבהם היו מיעוטים גדולים משני הצדדים הוסכם על חלוקת היישובים. בקיבוצים שבהם היו מיעוטים קטנים, הצטרפו חברי המיעוט אל אחד הקיבוצים שבו היה רוב להשקפתם.

 

בגבת הגדירו את עצמם 43% למיעוט מקרב מפא"י ואילו הרוב תמך בהמשך הקשר לקיבוץ המאוחד. הוסכם כי הקיבוץ יתפלג לשני חלקים. על אף החלוקה החברתית המשיך המשק להתנהל כמשק מאוחד כשנתיים נוספות עד ביצוע החלוקה למעשה. ההסכם על החלוקה הושג סמוך למשאל החברים ברמת דוד על איחוד שתי הקבוצות – משאל שבו לא הושג הרוב הדרוש לאיחוד. חברים בקבוצת השרון החלו לבדוק את המחשבה לאחֵד את קבוצת השרון עם אנשי מפא"י שבגבת.

 

עוד לפני שהתפלגו נאבקו שני הפלגים בגבת. בט"ו בשבט 1952 ניטעו העצים בנפרד. בעת "קבלת שבת" הכריחו את הילדים לשבת בחדר האוכל בנפרד: קבוצת הילדים ממפא"י ישבה בצד ימין של האולם, וקבוצת הילדים ממפ"ם ישבה בצד שמאל. ילדי "האיחוד" לא שרו את "ירדה השבת על בקעת גינוסר", כי המחבר, יהושע רובינוב, היה שייך ל"מאוחד". על כך כתב נעמן כהן בספרו (2011) על האוטופיה: עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק.

 

כפי שכבר צויין, בעת הפילוג ראשי שני הקיבוצים קבעו כי בבעלות משותפת יישארו רק חורשת זיכרון לקדושי פינסק (היום חורשת גן יאיר), בית הקברות ובית הרשל.

 

עם העוברים לקיבוץ יפעת נכלל גם חיים גבתי. הוא נמנה עם מייסדי קיבוץ גבת ב-1926 ושינה את שם משפחתו על שם הקיבוץ, מילא תפקידי מזכיר ומרכז המשק, היה מראשי הקיבוץ המאוחד וחבר המרכז החקלאי. עם הפילוג בקיבוץ המאוחד היה מהוגי איחוד הקיבוצים וממובילי האיחוד עם חבר הקבוצות לגוף החדש "איחוד הקבוצות והקיבוצים". ב-1954 עבר לקיבוץ יפעת.

 

*****

סוף דבר 

שיחה אחרונה לפני הסיום

***

סיור זה היה מעניין ומרתק.

***

שמחנו על ההזדמנות בה נפתח לנו צוהר
לראות את אחת מאבני היסוד
של ההתיישבות החקלאית הקיבוצית
שהוקמה בתקופת טרם המדינה

*****

בשיטוט בדרכי הקיבוץ התרשמנו
מהאווירה הנעימה והיחסים הלבביים
בין חברי הקיבוץ

*****

התפעלנו מהעושר התרבותי של הקיבוץ

****
למדנו על המחיר הכבד
ששילם הקיבוץ לדורותיו
במלחמות ישראל ועל אופן הנצחת הנופלים

*****
התרשמנו מהדביקות של הקיבוץ,
כמעט מאה שנים להמשיך להנציח
את קדושי פינסק שנרצחו
בשנת 1919 ולזכרם הוקם הקיבוץ

****

התרשמנו גם מהאיתנות החברתית והכלכלית
של הקיבוץ לאחר שצלח את המשברים איתם נאלץ להתמודד.

*****

תודה מקרב לב לרון יזרעאלי
שהעניק לנו חוויה מיוחדת.
נהנינו מנועם הליכותיו, משפע ידיעותיו
ואהבתו לקבוץ בו גדל
והכבוד שרוחש לוותיקיו.
תודה על הביקור שתכנן
בו "תפר" את כל הפרטים הקטנים,
תודה על צילומים שהעביר
מהארכיון עבור תיעוד הביקור,
השתהינו על כך שבהובלת הביקור
עמד בלוח הזמנים שקבע
ויצר רף גבוה לסיורים נוספים!
נודה על האמת, זכינו ובגדול!

****

תודה לאנשי גבת שהקדישו לנו מזמנם, פגשו אותנו ושוחחנו :
אבי קצין,  שפרה בן-צבי, צור ישראלי, ענר טלמור, 

****

תודה לחברי גבת הוותיקים,
בלהה בן דור, רמי רוגל, וברוריה לאור
ששוחחו איתנו בבית אשל

***

תודה לכל חבריי שהשתתפו בסיור
תודה לאבס שקישר ביני ובין רון
ולצלמים סמדר, מיכה ועמית שסייעו בתיעוד הביקור.