תיעוד זה הוא השלישי מבין שלושה של סיור ארוך מאוד (תשע שעות) בחלקיה הצפוני, הצפון- מזרחי, המזרחי והדרום מזרחי של ירושלים.

הסיור הוא במסגרת הסיורים בנושא התכנון והבניה בירושלים.

 

סיור זה הוא השני בסדרת המשנה שמטרתה להכיר עד היכן מתפרס השטח הבנוי של ירושלים בהווה ולדעת עד איפה הוא מתוכנן להתרחב בעתיד.

 

את הסיור זה הוביל שלמה אשכול.

 

שלמה אשכול (1949) בן קיבוץ עין המפרץ, נשוי, אב לשלוש בנות ובן וסב של חמש נכדות. שלמה שימש במשך שלוש עשרה שנים (2007 – 2020) מהנדס העיר ירושלים וראש מינהל תכנון ותשתיות של העירייה. שלמה עוסק בתכנון ואדריכלות משנת 1976. לימודיו בטכניון בחיפה במחצית הראשונה של שנות ה-70', היו חלק מהשיקום של פציעתו הקשה במהלך מלחמת ההתשה עם מצרים, ב-22 בינואר 1970, בפשיטה (מבצע רודוס)  על האי שדואן  אי אלמוגים שבמפרץ סואץ, מדרום – מערב לשארם א-שייח'.

 

הסיור הראשון, נערך ביום רביעי 12 במאי 2021 ותיעודיו הקצה הדרומי של תחום ירושלים – מדף הדסה, רכס לבן, גילה והר חומה וגם הקצה הצפוני של תחום ירושלים – עטרות שדה עטרות ואזור תעשיה

.

הסיור השני, שחלקו השלישי הוא מושא תיעוד, התקיים נערך ביום רביעי 23 ביוני 2021.

 

בסיור זה היינו קבוצה שמונה  אנשים שהגיעו מרחבי הארץ והם : שלמה אשכול (ירושלים), ורדה בן חורין (נטף), מוטי ארמלין (גילון), יצחק פיפ רותם (סאסא), נועם בן צבי (אלון הגליל), ניר עמית (שער העמקים), בני דישון (טבעון) ואני (מבשרת ציון).

 

חלקיו הקודמים שתועדו הם הראשון ירושלים, שכונות (יהודיות וערביות) בצפון וצפון מזרח העיר והשני תל אל-פול (גבעת שאול) שבצפון ירושלים

 

חלק זה של הסיור נעשה לאחר הפסקת הצהרים.

 

מטרת חלק זה היא לעקוב, עדין כמה שניתן, אחרי תוואי כביש הטבעת המזרחי שכולל גם את הכביש האמריקאי.

 

חלקים מכביש הטבעת המזרחי כבר קיימים ועברנו לאורכם. חלקים אחרים טרם נסללו או בשלבי העבודה הראשונים.

 

לאור העובדה שכביש הטבעת המזרחי סלול רק בחלקו, נדרשנו בסיור לעבור במעקפים לו.

 

 

המעבר במעקפים אפשר להתרשם מהשכונות המזרחיות הערביות של העיר שבמורדות ההר: עיסוויה במורד הר הצופים, שכונות א-טור ואל אשייח בהר הזייתים, שכונת ג'בל מוכבר הסמוכה לשכונת ארמון הנציב ושכונות אום ליסון וערב א-סווחרה במורד ההר.

*******

כביש הטבעת המזרחי 

מקור הסקירה להלן, הרחבות והפניות 

 

כביש הטבעת המזרחי תוכנן כחלק מתכנית למערכות הכבישים והתשתיות העירוניים, שנועדה לתת מענה לבעיות התחבורה בירושלים במאה ה-21.

 

כביש הטבעת המזרחי הוא פרויקט עירוני רחב היקף ורב חשיבות. מסלולו המתוכנן יחצה את ירושלים מצפון לדרום ויעבור דרך רבות משכונותיה המזרחיות של העיר. ממדיו של הכביש מעידים על השלכותיו: אורכו מתוכנן להיות כ-15 ק”מ, והוא אמור להשתרע על כ-1,250 דונם.

 

צוות התכנון של הכביש הוקם בשנת 1991 ביוזמת עיריית ירושלים, באמצעות חברת ‘מוריה’. מטרותיו המוצהרות של הכביש נוסחו על ידי העירייה כדלקמן:

* לרכז את התנועה העוקפת את האזור המרכזי של העיר, וליצור חיבור נוח עם העיר עצמה או עיקופה בציר רמאללה-בית לחם;

* לחבר בין שכונות ויישובים בצפון ירושלים לשכונות ויישובים בדרומה;

* לחבר בין שכונות ויישובים קיימים ומתוכננים הנמצאים מזרחית לירושלים לבין המטרופולין;

* לתפקד ככביש שירות במרחב בו עובר הכביש, ובו כפרים, שכונות ערביות ויהודיות קיימות ומתוכננות. הכביש, על חיבורי הרוחב שלו, יקשור שכונות וכפרים אלה בינם לבין עצמם, ויחברם למרכז העיר ולמערכת התחבורה העירונית הכללית;

* לספק קשר ישיר בין העיר מעלה אדומים וחבלי הארץ הנמצאים ממזרח לה, כבקעת הירדן ועבר הירדן המזרחי, לבין יישובי שפלת החוף;

* לשמש כמנוף אורבני לפיתוח האגן המזרחי של העיר וגבולה עם המדבר, בד בבד עם שימור ערכיו הנופיים וההיסטוריים הייחודיים.

 

התכנון והביצוע 

 

כבר בשנת 1940 הציעה ממשלת המנדט לסלול כביש טבעתי שיעקוף את אגן העיר העתיקה ממזרח ויקל על התנועה בעיר. תוואי הכביש תוכנן לעבור סמוך לקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים והיא התבקשה להשתתף במימון סלילתו אך סלילת הכביש נדחתה.

 

בינואר 1968 החל לפעול "צוות תכנית אב לתחבורה ירושלים", שאחד מתפקידיו היה לתכנן תכנית אב ארוכת טווח לכבישים בירושלים.

 

בשנות ה-80 של המאה ה-20 הציג הצוות תוכנית אב לכבישים שכללה שני כבישי אורך, החוצים את ירושלים מצפון לדרום, "כביש עירוני מספר 1" (שקיבל את השם שדרות בר-לב) ו"כביש עירוני מספר 4" ( שקיבל את השם שדרות מנחם בגין), וכביש טבעת שחולק לשתי מקטעים, "כביש הטבעת המזרחי" ו"כביש הטבעת המערבי". בין כבישים אלו תכננו מספר כבישי רוחב (ביניהם כביש עירוני מספר 9 וכביש עירוני מספר 20 בצפון ירושלים ו"כביש הרכבת" בדרום ירושלים).

 

תכנון "כביש הטבעת המזרחי" נמשך כ-10 שנים על ידי: חברת "אמאב תחבורה ותנועה", "יורם גדיש-חברה להנדסה" ומשרד אדריכלים "רכס אשכול". במהלך התכנון נערכו סקרים ארכאולוגיים, סקרים סביבתיים ונבחנו עשרות חלופות לתוואי הכביש.

 

התכנון המפורט של הכביש הושלם בשנת 1993 והחל תהליך אישור הכביש בוועדה המקומית לתכנון ולבנייה בירושלים ובמקביל במועצת התכנון העליונה של המנהל האזרחי, מכיוון שחלק מתוואי הכביש עובר ביהודה ושומרון.

 

הכביש תוכנן ככביש מהיר בו שניים או שלושה נתיבי נסיעה לכל כיוון, שיעקוף את ירושלים ממזרח, חלקו במנהרות וגשרים. עלותו המוערכת הייתה כ-1.2 מיליארד שקל. ניהול וקידום הכביש כולו הייתה באחריות עיריית ירושלים, אך בשנת 1999 הועבר ניהול הפרויקט לידי מע"צ, בגלל חוסר תקציב של העירייה. אולם, כנראה בגלל תקציב מע"צ לא קידם את מימוש התוכנית.

 

בשנת 2003, חזרה האחריות לרוב קטעי הכביש לעיריית ירושלים. במשרד התחבורה נקבע כי עיריית ירושלים, באמצעות "חברת מוריה", תהיה אחראית לסלילת קטע הכביש העובר בתחום המוניציפלי של העיר, ומע"צ תבצע את הקטעים האחרים. שר התחבורה, אביגדור ליברמן, הנחה את אנשי משרדו להעביר 30 מיליון שקל מתקציב 2003 כדי לקדם את התוכניות לסלילת הכביש בקטע א-זעיים-ענתות. אך ביולי 2003 קוצץ תקציב מע"ץ והפרויקט הוקפא.

 

הכביש תוכנן מנקודת הנחה שלתושבי השטחים אין הגבלות תנועה והם יכלו להשתמש בכביש בכדי לנסוע בין בית לחם, רמאללה ומזרח ירושלים ללא הגבלה. אך בעקבות בניית גדר ההפרדה, שחצתה את התוואי המתוכנן, מימוש התוכנית המקורית לא התאפשר. התוכנית למנהרה מתחת לשכונת אלעיזריה בוטלה ותוואי כביש הטבעת בין מחלף הזיתים לצומת עיסאוויה ולצומת ענתות הפך למעשה לכביש המערכת של מכשול עוטף ירושלים.

 

קטע הכביש שבין ענתות לא-זעים וחיבורו לכביש 437 בין חיזמה למישור אדומים הוסב לחלק ממערכת ההפרדה ושולב בתוואי גדר ההפרדה באזור זה.

 

סלילת קטע שבין ענתות לא-זעים החלה בשנת 2005 והסתיימה כמעט לחלוטין במחצית שנת 2007 . באמצע הכביש נבנתה חומה כדי להפריד בין תנועה של ישראלים ושל פלסטינים. באותו הזמן, הושלם רק קטע הכביש ששימש לתנועת ישראלים, בקטע המחבר את יישובי המועצה האזורית מטה בנימין עם ירושלים. בו בזמן הושלמה בניית המרכיבים הביטחוניים בצד שבו ינועו הפלסטינים אך הכביש לא נפתח לתנועה.

 

בשנת 2013 אושרה תכנית חדשה, שתחבר בין קטע כביש הטבעת שנסלל למחלף הזיתים, כך שיאפשר חיבור ישיר של הכביש למנהרת הר הצופים ומשם לתוך ירושלים, ויקל מאוד על תנועת כלי רכב מההתנחלויות לתוך העיר ויחסוך למי שאינו רוצה להגיע לצפון ירושלים את המעבר במחסום חיזמה, בו ישנם פקקי תנועה כבדים בכל בוקר.

 

על פי התוכניות, יאפשר המחלף תנועה פלסטינית באותו כביש בו ייסעו הישראלים, אך בנתיבים שונים שהופרדו על ידי חומה גבוהה העוברת במרכזו. חלקו הפלסטיני של הכביש נועד לאפשר מעבר חלק לתושבים פלסטינים מצפון הגדה לדרומה בדרך מהירה יותר, ללא מחסומים ומבלי להיכנס לירושלים עצמה. הכביש והשלב החדש במחלף נחנכו, לאחר עיכובים רבים, בינואר 2019.

ענאתא נמצאת בגובה 700 מ' מעל פני הים, כמחציתו בגבולות המוניציפליים של ירושלים.

 

רק 1,654 דונם משטח זה הם השטח הבנוי של הכפר, שרובו נמצא בתחום הרשות הפלסטינית – למעט השכונה המערבית החדשה של הכפר, דאחיית א-סלאם, הכלולה בשטח ירושלים ונושקת ממזרח למחנה הפליטים שועפאט (אף הוא כלול בשטח ירושלים).

*****

עיסאוויה היא שכונה ערבית בתחום ירושלים, השוכנת במורדותיו המזרחיים של הר הצופים. השכונה גובלת בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית, מכרז הרפואי הדסה הר הצופים ובשכונות הגבעה הצרפתית וצמרת הבירה.

 

עם פרוץ קרבות מלחמת העצמאות באזור, עזבו תושבי הכפר את בתיהם למקום בטוח יותר ומדי פעם הגברים חזרו לבדוק את מצב הרכוש.

 

ב־7 ביולי 1948, במהלך מלחמת העצמאות, הוכלל עיסאוויה בשטח המפורז הישראלי של מובלעת הר הצופים בהסכם בין המפקדים הצבאיים של ישראל והמפקדים של הלגיון הערבי בתיווכו של האו"ם. ההסכם אושר מחדש במסגרת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות. על פי ההסכם, הוגבל מספר תושבי הכפר לזה שהתקיים בעת חתימת ההסכם והוסכם שכל גידול באוכלוסיית הכפר מותנה בהסכמת שני הצדדים. ישראל טענה כי משמעות ההסכם היא שהותר ל-150 נפש לחזור להתגורר בבתים במקום, אולם משקיף האו"ם, ויליאם אדוארד ריילי, קבע שמשמעותו היא שהותר ל-150 גברים לחזור עם משפחותיהם לכפר.

 

לאחר מלחמת העצמאות סבל הכפר ממחסור במים ומכלית של האו"ם הייתה מביאה מי שתייה לכפר מדי יום. בשנים הראשונות הרשתה ישראל לתושבי עיסאוויה לעבור בשביל סמוך להר הצופים. אולם לאחר תקריות ירי על עמדות ישראליות בהר הצופים, שלהערכת שלטונות ישראל השתתפו בה גם תושבים מעיסאוויה, הודיעה ישראל כי לא תאפשר יותר לתושבי עיסאוויה לעבור בשביל הסמוך להר הצופים. ישראל גם דרשה מהאו"ם לחפש כלי נשק בכפר המפורז, אולם העריכה שבקשתה לא תיענה. תושבי עיסאוויה שהיו אזרחים ירדנים מצאו את פרנסתם בתוך הכפר ובמזרח ירושלים הסמוכה.

 

לאחר איחוד ירושלים בעקבות מלחמת ששת הימים, הוכלל הכפר בגבולותיה המוניציפליים המורחבים של העיר ירושלים, ומאז הכפר נחשב כשכונה בעיר.

 

בשנת 1991 אושרה לעיסאוויה תוכנית מתאר מקומית. השכונה גדלה ובתחילת המאה ה-21 כללה כ-12,000 תושבים ובנייה רבה בניגוד לתוכנית המתאר. ביחד עם עמותת "במקום" ועיריית ירושלים החלו אנשי המקום תהליך של הכנת תוכנית מתאר לעיסאוויה על מנת להכשיר את הבנייה במקום ולאפשר את הרחבתו בעוד כ-1,900 יחידות דיור. בשנת 2010 הודיעה העירייה כי היא אינה מקבלת את התוכנית של "במקום" ובכוונתה להציע תוכנית חלופית.

 

מקור, הפניות והרחבות

******

תצפית הר הזייתים על העיר העתיקה 

*****

חומה בלב העיר 

****

שכונת ג'בל מוכאבר ג'בל מוכאבר ממוקמת על המורדות המזרחיים והצפוניים של הר אצל (או "ג'בל מוכאבר" בשמו הערבי). בתי ג'בל מוכאבר עוטפים את הרכס מצפון וממזרח, לאורך תוואי אחד מיובלי נחל קדרון. בעבר היה כפר מיסודם של בני השבט הבדואי ערב א-סוואחרה. כיום נחשב הכפר מבחינה מוניציפלית לאחת משכונות העיר.

 

תושבי הכפר, כמו התושבים בשכונות שהיו עד מלחמת ששת הימים בשלטון ירדן,  נחשבים לתושבי ירושלים, והם בעלי תעודות זהות כחולות ונהנים ממלוא זכויות האזרח בישראל, למעט זכות הבחירה לכנסת וקבלת דרכון ישראלי.

 

אום ליסון היא שכונה  המהווה שלוחה של שכונת צור באהר הסמוכה. הכניסה המרכזית לשכונה היא מכיוון שכונת תלפיות מזרח.

 

הכביש האמריקאי : סלילת כביש הטבעת המזרחי

 

כביש אמריקאי דרום הוא הפרויקט התחבורתי הגדול ביותר שנסלל במזרח ירושלים מאז איחוד העיר, הכולל כביש אורכי מרכזי שיחבר בין השכונות במזרח העיר מצפון לדרום ומדרום לצפון. הכביש אמור להקל מאוד על עומסי התנועה (בדרך חברון ובדרך בית לחם) ולהגדיל את הנגישות לשכונות במזרח ירושלים.

 

פרויקט הכביש האמריקאי הינו חלק ממכלול ההשקעות הנרחבות של עיריית ירושלים ומשרד התחבורה במזרח העיר וזאת בנוסף לתוכנית החומש שבמסגרתה משקיע העירייה כ-50 מיליון ₪ בפרויקטים בשכונות במזרח העיר.

“

*****

סוף דבר,

קטע אחרון זה היה מרתק,

למדנו הרבה

ולחלק מהמקומות הגענו לראשונה

*****

תודה לך שלמה מקרב לב
על ההסברים המפורטים
וכמובן על ההובלה  

 

 

תיעוד זה הוא השני  מבין שלושה של סיור ארוך מאוד (תשע שעות) בחלקיה הצפוני, הצפון- מזרחי, המזרחי והדרום מזרחי של ירושלים.

 

הסיור הוא במסגרת הסיורים בנושא התכנון והבניה בירושלים.

 

סיור זה  שנערך ביום רביעי 23 ביוני 2021 הוא השני בסדרת המשנה שמטרתה להכיר עד היכן מתפרס השטח הבנוי של ירושלים בהווה ולדעת עד איפה הוא מתוכנן להתרחב בעתיד.

 

בסיור זה היינו קבוצה של תשעה אנשים שהגיעו מרחבי הארץ והם : שלמה אשכול (ירושלים) המוביל והמסביר, ורדה בן חורין (נטף), ארז צפדיה (עומר), מוטי ארמלין (גילון), יצחק פיפ רותם (סאסא), נועם בן צבי (אלון הגליל), ניר עמית (שער העמקים), בני דישון (טבעון) ואני (מבשרת ציון).

 

אל גבעת תל א-פול הגענו לאחר הסיבוב בשכונת נווה יעקב וראו בהרחבה ירושלים, שכונות (יהודיות וערביות) בצפון וצפון מזרח העיר

 

*****

גבעת שאול (תל אל פול) – הגבעה הצמודה לפסגת זאב מערב, וגובהה כ-820 מ'.

 

במקום התגלה בה יישוב משנת 1200 לפנה"ס, ובמקרא מזוהה עם העיר גבעה שהייתה העיר הראשית של שבט בנימין וידועה במקרא גם בשמות "גבעת בנימין", "גבע בנימין", "גבעת שאול" ו"גבעת האלוהים".

 

על הגבעה נמצא שלד ארמון המלך חוסיין שבנייתו החלה לפני מלחמת ששת הימים.

 

הרחבות והפניות

*****

פילגש בגבעה – בספר שופטים פרקים יט' עד כא' מסופרת פרשת "פילגש בגבעה": לעיר "גבעה" הגיעו איש משבט לוי, נערו ופילגשו והתארחו בבית של אדם משבט אפרים. בלילה דרשו אנשי העיר מן המארח להוציא אליהם את האיש: "הוֹצֵא אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא אֶל בֵּיתְךָ וְנֵדָעֶנּוּ" (ספר שופטים, פרק י"ט, פסוק כ"ב). פילגשו של האורח הוּצְאה אל אנשי העיר והם אנסו ורצחו אותה.

 

אירועים אלו גררו אולטימטום מצד שאר שבטי ישראל ומלחמה שבמהלכה נהרגו תושבי העיר ועל שבט בנימין איימה כליה.

 

לאחר פרשת פילגש בגבעה הפכה העיר גבעה למרכז השלטון הצבאי הפלישתי בארץ בנימין. חיל מצב פלישתי ונציב פלישתי ישבו בה.

 

תל אל פול מתנשא לגובה 840 מטר מעל גובה פני הים והוא אחת הפסגות הגבוהות בהרי ירושלים.

 

התל ממוקם צמוד לשכונת פסגת זאב, סמוך לצומת הכניסה המרכזי לשכונה, בסמוך לרחוב יקותיאל אדם. מצומת זה עולה שביל עפר אל הפסגה עליה ניצב שלד של בניין שנועד להיות ארמון (ראו להלן).

 

למרות העובדה שמדובר בשלד מבנה שאיננו משתלב בנוף, הרי שברבות השנים הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהגבעה ונקודת ציון בולטת בזכות עצמו.

מהבניין ניתן לצפות בנוף מסביב: שכונות רבות בירושלים, הגבעה הסמוכה נבי סמואל, שדה התעופה עטרות, רמאללה, גוש עציון, ובימים עם ראות טובה אף עבר הירדן המזרחי, עמאן בירת ירדן וים המלח מצד אחד ומצד שני את מישור החוף. על התל נמצאת בריכת אגירה למי שתייה המשרתת את תושבי פסגת זאב שנבנתה חברת גיחון.

תל אל פול היה חלק ממערך הביצורים של הלגיון הירדני שהקיף את ירושלים. חשיבותו האסטרטגית של התל לא דעכה במהלך ההיסטוריה ומיקומו על הדרך בין ירושלים לצפון ארץ ישראל בכלל והשומרון בפרט הכתיבו הקמת ביצורים על הגבעה.

 

לפני המלחמה, במהלך 1966 החל חוסיין, מלך ירדן בבניית ארמון קיץ על פסגת התל. ארמון שתוכנן לשמש כמבנה נופש ואירוח. מהארמון היו אורחי המלך יכולים להשקיף על צפון ירושלים, העיר העתיקה ולכוון מערב על הרי ירושלים אזור השפלה וביום בהיר גם לראות את מישור החוף.

 

מלחמת ששת הימים קטעה את בניית הארמון והצבא הירדני מיקם כוחות בין המבנים הלא גמורים וכן נחפרו תעלות קשר ונבנו בונקרים. מוצב זה עמד בין גוש הביצורים גבעת המבתר- הגבעה הצרפתית- גבעת התחמושת לבין המוצב הירדני על נבי סמואל.

 

בתקופת ההמתנה חנו כוחות חטיבת המילואים הממוכנת חטיבת הראל בפיקודו של אלוף-משנה אורי בן ארי באזור יער חולדה ויער בן שמן. החטיבה הייתה מצוידת בטנקים מסוג שרמן M-50 וגדוד 95 שנועד לעתודה תוגבר בפלוגת טנקים מסוג צנטוריון משימות החטיבה היו לפרוץ את גזרת מעלה החמישה- מוצא מכוון אחד ואת גזרת נבי סמואל ותל אל פול, על מנת לאגף את ירושלים מצפון ולסכל כל התקפת נגד של כוחות שריון ועתודה ירדניים מלעלות על ירושלים.

 

עם פרוץ הקרבות ביום 5 ביוני 1967 שונתה תוכנית הפעולה והחטיבה עלתה כאחד אל צפון ירושלים במטרה לחבור לכוחות במובלעת הר הצופים. גדוד 95, בפיקודו של סא"ל צבי דהב, שהיה אמור להיות בעתודה קיבל את משימתו החדשה: להגיע לבית חנינא. כשהוא נלחם לאורך כל הדרך פרץ הגדוד דרך עמק הארזים. בלילה הגיע הגדוד לנבי סמואל. בשעה 3:30 החל לנוע לכיוון בית חנינא תוך חילופי אש כבדים עם כוחות שריון ירדניים שהתמקמו על הפסגות באזור. בתל אל פול הסתתרו טנקים ירדנים בין המבנים. במשך זמן מה התנהל קרב שריון בשריון בטווחים של 1,000 מטר. 3 טנקים ירדנים נפגעו לבסוף והיתר נסוגו מזרחה והתל נכבש.

*****

סוף דבר,

המקום מדהים,

הסיפור שלו מרתק

והתצפיות מרהיבות
ומרחיבות את הלב.

שמחנו להגיע,
רוב החברים הגיעו אליו
בפעם הראשונה,

מומלץ להתאמץ להעפיל למקום!

 

תיעוד זה הוא הראשון מבין שלושה של סיור ארוך מאוד (תשע שעות) בחלקיה הצפוני, הצפון- מזרחי, המזרחי והדרום מזרחי של ירושלים.

 

 

הסיור הוא במסגרת הסיורים בנושא התכנון והבניה בירושלים.

 

סיור זה הוא השני בסדרת המשנה שמטרתה להכיר עד היכן מתפרס השטח הבנוי של ירושלים בהווה ולדעת עד איפה הוא מתוכנן להתרחב בעתיד.

 

את הסיור זה הוביל שלמה אשכול.

 

שלמה אשכול (1949) בן קיבוץ עין המפרץ, נשוי, אב לשלוש בנות ובן וסב של חמש נכדות. שלמה שימש במשך שלוש עשרה שנים (2007 – 2020) מהנדס העיר ירושלים וראש מינהל תכנון ותשתיות של העירייה. שלמה עוסק בתכנון ואדריכלות משנת 1976. לימודיו בטכניון בחיפה במחצית הראשונה של שנות ה-70', היו חלק מהשיקום של פציעתו הקשה במהלך מלחמת ההתשה עם מצרים, ב-22 בינואר 1970, בפשיטה (מבצע רודוס)  על האי שדואן  אי אלמוגים שבמפרץ סואץ, מדרום – מערב לשארם א-שייח'.

 

ההיכרות בין שלמה וביני נוצרה לפני מספר שנים בבריכת השחייה של בית הלוחם של ארגון נכי צה"ל בירושלים.

 

מעת לעת, שנפגשנו בבריכה, לפני או אחרי השחייה, שוחחנו על ענייני גיאוגרפיה עירונית, תכנון פיסי, תשתיות וגם בנושאי ידיעת הארץ.

 

כעת לאחר שסיים את שירותו בעירייה, הוא פנוי יותר וזמנו בידו, הוא נענה לבקשתי לצאת מפעם לפעם להסתובב בירושלים ובסביבתה הקרובה ולחדש בנושא תכנון והבניה בעיר.

 

סיכמנו כאמור, שני הסיורים הראשונים יוקדשו להצגת קצה תחום התפרסות השטח הבנוי של ירושלים בהווה ובעתיד.

 

הסיור הראשון, נערך ביום רביעי 12 במאי 2021 ותיעודיו הקצה הדרומי של תחום ירושלים – מדף הדסה, רכס לבן, גילה והר חומה וגם הקצה הצפוני של תחום ירושלים – עטרות שדה עטרות ואזור תעשיה

.

הסיור השני, שחלקו הראשון הוא מושא תיעוד, התקיים נערך ביום רביעי 23 ביוני 2021.

 

בסיור זה היינו קבוצה של תשעה אנשים שהגיעו מרחבי הארץ והם : שלמה אשכול (ירושלים), ורדה בן חורין (נטף), ארז צפדיה (עומר), מוטי ארמלין (גילון), יצחק פיפ רותם (סאסא), נועם בן צבי (אלון הגליל), ניר עמית (שער העמקים), בני דישון (טבעון) ואני (מבשרת ציון).

 

התכנסנו במבשרת ציון ולאחר הסבר קצר יצאנו לדרך.

 

התחלנו במעבר בשכונת רמות בתחילה בחלקה המערבי;

 

עלינו לתצפית באתר נבי סמואל; חזרנו לשכונת רמות ועברנו בחלקה המזרחי.

 

המשכנו לנתיבי בגין והמשכו כביש 404 עד מחלף בנציון דרכו  נכנסנו לשכונת בית חנינא  וממנה המשכנו לקצה שכונת נווה יעקב.

 

חזרנו שוב לשכונת בית חנינה ועלינו לתל א-פול (גבעת שאול) בשרידי הוילה של חוסיין הייתה לנו תצפית מרהיבה של 360 מעלות.

 

ירדנו לשכונת פסגת זאב והסתובבנו בה מעט. הפסקת צהרים עשינו בבית אוכל באחת מתחנות הדלק בשכונה.

 

לאחר ההפסקה ירדנו מזרחה ויצאנו מתחום פסגת זאב.

 

לאחר היציאה מתחום העיר והתחלנו את חלקו השני של הסיור בחלקיה המזרחיים של העיר ובדגש על כביש הטבעת המזרחי והכביש האמריקאי ועל כך יפורט בהמשך.

 

 

בתיעוד להלן מובא מידע אודות המקומות בהם עברנו או צפינו לעברם, מפות ובהן ציון המסלול ונקודות העצירה וגם צילומים שנעשו בסיור

 

******

מסלול הסיור ונקודות עצירה

******

המסלול בצפון ירושלים

התכנסות במבשרת ציון.

מעבר בשכונת רמות בתחילה בחלקה המערבי;

עלייה לתצפית באתר נבי סמואל;

חזרה לשכונת רמות ומעבר בחלקה המזרחי.

נתיבי בגין והמשכו כביש 404 עד מחלף בנציון

מעבר בשכונת בית חנינא 

הלאה לקצה הצפוני של שכונת נווה יעקב.

חזרה לשכונת בית חנינה

עליה לתל א-פול 

ירידה לשכונת פסגת זאב וסיבוב קצר בה

לאחר ההפסקה ירידה מזרחה ויציאה מתחום פסגת זאב.

*****

שכונת רמת אלון

שכונת רמות אלון נוסדה בשנת תשל"ד (1974).

 

מקור שם השכונה מן המקרא בסיפור על מות שמואל הנביא "וימת שמואל ויקבצו כל ישראל ויספדו לו ויקברוהו בביתו רמה". המסורת מראה את מקומה של רמה זו ואת קבר שמואל הנביא על פסגה גבוהה בהרי ירושלים כ-885 מטר מעל פני הים. הקבר הקדוש גם למוסלמים והכפר הקטן סביבו נקראים על שמו של א-נבי סמואל – שמואל הנביא.

 

בצפונה של ירושלים הוקמה שכונת רמות במרומי גבעה הנשקפת על פני הרמות בארץ בנימין דרומית לקברו של שמואל הנביא. מאוחר יותר נוסף לשכונה השם "אלון" על שם יגאל אלון ז"ל.

 

השכונה ממוקמת על הציר התעבורתי המרכזי של צפון העיר לתל אביב. מיקומה מחזק את תפקידה כסוגרת פער בין העיר הגדולה ירושלים לבין היישובים הקהילתיים היושבים על ציר זה או בסביבתו.

 

השכונה מספקת שירותים עירוניים ברמה גבוהה כגון: שירותי חינוך, רפואה ובריאות, שירותי פנאי ונופש ומקורות תעסוקה. במשך שנות קיומה התפתחה השכונה למסגרת אורבנית בסדר גודל של עיר בינונית בישראל. שילוב זה הביא לתופעה ייחודית חדשה במרקם החיים העירוניים של ירושלים, המכונה עיר ושכונה יחדיו, בתוך המרחב המטרופוליטאני העירוני של ירושלים.

 

האוכלוסייה ברמות הטרוגנית עם מרכיב מרכזי של משפחות שעברו במשך השנים לרמות אלון, על מנת לשפר את תנאי הדיור. השכונה קלטה משנות ה-70 עולים מארצות רבות כולל חבר העמים ואתיופיה (בשנות ה-80). בעשור האחרון גדל מאוד המרכיב החרדי באוכלוסייה.

 

המקור אתר עיריית ירושלים

 

להרחבה אודות שכונת רמות ראו בתיעוד רמות אלון שבירושלים, מראות בדפנות השכונה

 

********

נבי סמואל

נבי סמואל מכונה גם קבר שמואל הנביא וגם אַ-נַבִּי צַמְוִיל הוא אתר המקודש לשלוש הדתות (יהדות, נצרות ואיסלם) כמקום קבורתו של שמואל הנביא.

 

מיקום: פסגת הר המתנשא לגובה של 884 מ' מעל פני הים. פסגת ההר ניתן לראות את כל ירושלים עד הרי גוש עציון מדרום וחלקו של גוש דן ממערב, רמאללה, ביתוניה ואל בירה בצפון ורכס שועפט במזרח.

 

המקום חולש על סביבתו הקרובה: מצפון רמת גבעון והכפר אל-ג'יב; מדרום מזרח שכונת רמות, מדרום המרחב מבית איכסא לעבר כביש ירושלים – תל אביב ומצפון מערב היישוב גבעת זאב וממערב שכונת הר שמואל.

 

המבנה הבולט ביותר בשטח הוא מסגד הבנוי על מצודה צלבנית בתוכה כנסייה. בקריפטה של הכנסייה נמצא קבר שמיוחס לשמואל הנביא.

 

להרחבה אודות האתר ראו בתיעוד נבי סמואל על ההר שמצפון מערב לירושלים

******

*****

שכונת נווה יעקב

שכונת נווה יעקב נבנתה במקום בו נמצא הכפר "נווה יעקב" ועליו ראו בהרחבה בתיעוד פסגת זאב ונווה יעקב, במרחב הבנוי ובשטחים הפתוחים

 

הכפר נווה יעקב הוקם בשנת 1924 על ידי תושבים מירושלים, ששאפו להקים ישוב חקלאי שבו ישלבו תורה ועבודה.

 

השכונה נקראה על שם הרב יעקב ריינס.

 

עם פרוץ הקרבות בשנת תש"ח נמצא הישוב בניתוק ובמצור בשל מיקומו בצפון בעיר ולצד הכפר הערבי שועפט. הערבים המקומיים, בסיוע הלגיון הירדני, הפגיזו מידי יום את המקום.

 

עם התגברות ההפגזות הוחלט לפנות מהישוב את האמהות והילדים והם פונו בחסות הבריטים. במקום נשארו קומץ בחורים ובחורות אליהם הצטרפו תושבי שכונת "עטרות" שנאלצו לעזוב את מקומם ועברו ל"נווה יעקב", על מנת לעמוד בכוחות משותפים נגד האויב.

 

הערבים הפגיזו את "נווה יעקב" במרגמות ותותחים ובתום היום הראשון היו במקום 8 חללים ו-17 פצועים. באותו לילה הוחלט לנטוש את המקום לכיוון בית החולים "הדסה" בהר הצופים. עם נפילת "נווה יעקב", נפל המחסום האחרון בדרכו של הלגיון לירושלים מצפון.

 

19 שנים היה האזור בשליטת הירדנים, עד אשר נכבש במלחמת ששת הימים.

 

בחודש מאי בשנת 1973 הוחל באיכלוסה במחדש של "נווה יעקב" – כשכונה בגבולה הצפוני של ירושלים.

 

בראשית שנת 1974 הגיעו לארץ אלפי עולים מגרוזיה ובוכרה. חלק ניכר מהם הופנה לירושלים ובעיקר אל השכונה הקולטת "נווה יעקב" . זאת, משום שבמקום עמדו דירות גדולות ריקות שהתאימו למשפחות אלו, שרובן היו ברוכות ילדים.

 

באותה תקופת הופנו לשכונת "נווה יקב" גם משפחות ותיקות במסגרת הטבת תנאי דיור וכן זוגות צעירים.

 

גל העלייה האחרון מברית המועצות הפך את "נווה יעקב" לאחד ממוקדי הקליטה העיקריים בירושלים. כיום מונה השכונה כ-22,000 תושבים. בשנתיים האחרונות הצטרפו גם מאות עולים מאתיופיה.

 

המקור אתר עיריית ירושלים 

 

*******

שכונת שועפט

שכונת שועפט מצויה בצפון ירושלים על הדרך לרמאללה בין הגבעה הצרפתית לבית חנינא בגובה של 780 מטר מעל פני הים.

 

לפי המסורת הרווחת בכפר, נוסדה השכונה לפני מאות שנים על ידי מהגרים מחיג'אז. בשנת 1948 ניטשו קרבות עזים באזור הכפר והוא נכבש על ידי חטיבת הראל במאמץ ליצור קשר עם  שכונת עטרות הנצורה.

 

רוב תושבי השכונה עקרו ממנה בעת המלחמה, אך בתקופת השלטון הירדני היא אוכלסה מחדש. החל משנת 1954 קיבלה השכונה תנופת בניה על ידי משפחות ערביות מוסלמיות ונוצריות אמידות, שבנו בה את בתיהם.

 

לשכונה צביון של שכונת יוקרה עם אווירה כפרית. יש בה חברות מסחריות רבות וחנויות מפוארות בצמוד לשטחי עיבוד של תושבים שעדיין עוסקים בחקלאות.

 

בסמוך לשכונה מצוי מחנה הפליטים של שועפט. בשכונה נמצא תל-אל-פול המזוהה עם גבעת שאול המקראית.

 

על פסגת הגבעה עומד בשיממונו מבנה בלתי גמור. הוא ארמונו של המלך חוסיין שהחל בבנייתו ערב מלחמת ששת הימים.

 

בשכונה היום כ-33,000 נפש ובמחנה הפליטים עוד כ-8,000.

 

המקור אתר עיריית ירושלים 

******

שכונת בית חנינא

בית חנינא היא שכונה ערבית גדולה וגם שמו של כפר פלסטיני סמוך (ממערב לשכונה) בתחום הרשות הפלסטינית, שאינו נכלל בתחומי ירושלים. בשכונה מתגוררים כ-40,000 תושבים.

 

הוצע לזהות את הכפר בית חנינא עם עֲנִיָּה המקראית, הנזכרת בחזון מסע סנחריב לירושלים – או עם עֲנַנְיָה המקראית, עיר שהתיישבו בה עולי בבל מבני בנימין.

 

בתקופת המנדט הבריטי גדלה משמעותית אוכלוסיית הכפר, ו-1945 הגיעה אוכלוסייתו לכדי 1,590 נפש. הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות הותירו את הכפר בשליטת ממלכת ירדן. בתקופה זו רבים מתושבי הכפר היגרו לארצות חוץ, מרביתם לארצות הברית ואמריקה הלטינית. מאידך, התיישבו בכפר פליטים רבים שהגיעו מסביבות יפו.

 

בשנות השלטון הירדני החלו בני הכפר לבנות בתים על האדמות המזרחיות של הכפר, שגבלו בכביש ירושלים-רמאללה משני עבריו ואזור זה, שנקרא "בית חנינא החדשה", קיבל אופי עירוני יותר. עם זאת, תחת השלטון הירדני לא נכלל החלק העירוני של בית חנינא בתחום השיפוט של מזרח ירושלים. בית חנינא נחשבה פרבר אמיד של ירושלים הירדנית והתגוררו בה שרים, חברי בית הנבחרים הירדני, מושל מחוז ירושלים, ראש העירייה הירדני וכן משפחת דג'אני העשירה, ומשפחת אלקטב האמידה, שבביתה התגורר חוסיין, מלך ירדן בביקוריו בירושלים.

 

עם איחוד העיר לאחר מלחמת ששת הימים נכללה "בית חנינא החדשה" בתוך שטחה המוניציפלי של ירושלים היות ששכנה על הדרך שהובילה אל שדה התעופה עטרות שהוחלט לספחו לשטח העיר, אך הכפר בית חנינא המקורי נותר מחוץ לשטחה המוניציפלי של העיר המאוחדת והשתייך, בתקופת הממשל הצבאי הישראלי בשטחים ובתקופת המנהל האזרחי, לנפת רמאללה. תושבי בית חנינא החדשה קיבלו תעודת זהות ישראלית והחלה בו תנופת אכלוס מרשימה. כך התפשטה שכונת בית חנינא עד שכונת שועפאט בדרום, נווה יעקב ופסגת זאב במזרח ואזור התעשייה עטרות בצפון. משרדי הצלב האדום עברו אז לבית חנינא.

 

מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה ובעקבות בניית גדר ההפרדה בקטע "עוטף ירושלים", החלה השכונה להתנתק מתפקידה המסורתי כמחברת בין ירושלים לרמאללה, וקיבלה ציביון עירוני יותר המחובר למרכז ירושלים מבחינת שירותים, לימודים, מסחר ותעסוקה.

 

הגדר גם יצרה הפרדה בין הכפר המקורי בית חנינא ("בית חנינא אל-בלד"), שנותר מחוץ לה, לבין שכונת בית חנינא (בית חנינא החדשה – "בית חנינא אל ג'דיד") שנכללה ב"עוטף ירושלים". תושבים רבים עברו לבית חנינא החדשה בכדי להישאר בצידה הישראלי של גדר ההפרדה. הכפר הפלסטיני בית חנינא משתייך, מאז הסכמי אוסלו, לנפת אל-קודס של הרשות הפלסטינית ואוכלוסייתו כ-1,000 תושבים.

 

בשנת 1998 נחנך כביש חדש – "דרך האלוף נרקיס" – הממשיך את שדרות בר-לב לכיוון בית חנינא, פסגת זאב ונווה יעקב. בנוסף הקו האדום של הרכבת הקלה בירושלים שנחנך ב-2011 עובר בשכונה. בתקופות מתיחות ביטחונית הפך קו הרכבת למטרה ליידוי אבנים.

 

בשנת 2013 נחנך כביש המחבר את הרחוב הראשי בשכונה, רח' שומאן (כביש 4197), לכביש 50 (כביש בגין), באמצעות מחלף בנציון נתניהו. בעקבות כך עוברים בשכונה נוסעים רבים, המבקשים לעבור בין פסגת זאב וסביבותיה ויישובי מטה בנימין ובין כביש בגין וכביש 443.

מקור, הרחבות והפניות 

*****

תל א-פול 

תל אל פול (גבעת שאול) מתנשא לגובה 840 מטר מעל גובה פני הים והוא אחת הפסגות הגבוהות בהרי ירושלים.

 

התל ממוקם צמוד לשכונת פסגת זאב, סמוך לצומת הכניסה המרכזי לשכונה, בסמוך לרחוב יקותיאל אדם. מצומת זה עולה שביל עפר אל הפסגה עליה ניצב שלד של בניין שנועד להיות ארמון.

 

למרות העובדה שמדובר בשלד מבנה שאיננו משתלב בנוף, הרי שברבות השנים הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהגבעה ונקודת ציון בולטת בזכות עצמה.

 

 

מהבניין ניתן לצפות בנוף מסביב: שכונות רבות בירושלים, הגבעה הסמוכה נבי סמואל, שדה התעופה עטרות, רמאללה, גוש עציון, ובימים עם ראות טובה אף עבר הירדן המזרחי, עמאן בירת ירדן וים המלח מצד אחד ומצד שני את מישור החוף.

 

על התל נמצאת בריכת אגירה למי שתייה המשרתת את תושבי פסגת זאב שנבנתה חברת גיחון

 

במקום התגלה בה יישוב משנת 1200 לפנה"ס, ובמקרא מזוהה עם העיר גבעה שהייתה העיר הראשית של שבט בנימין וידועה במקרא גם בשמות "גבעת בנימין", "גבע בנימין", "גבעת שאול" ו"גבעת האלוהים". על הגבעה נמצא שלד ארמון המלך חוסיין שבנייתו החלה לפני מלחמת ששת הימים.
הרחבות והפניות

 

על תל א-פול ראו בהרחבה בתיעוד תל אל-פול (גבעת שאול) שבצפון ירושלים

 

******

שכונת פסגת זאב 

 

שכונת פסגת זאב נוסדה ב–1984, על כיפה ושלוחה בשם ראס א-טוויל ("הראש הגבוה" או "ההר הגבוה") בגבוה של 772 מטר מעל פני הים.

 

שמה הראשון היה "פסגת טל" – קיצור שמו הערבי של ההר, אך מאוחר יותר שונה השם ונקשר לשמו של ז'בוטינסקי, אביה ומולידה של התנועה הרביזיוניסטית.

 

עם סיומה של מלחמת ששת הימים הורחב שטח שיפוטה של ירושלים ושכונות חדשות החלו להיבנות בצמוד לשטח העירוני של ירושלים. עם חלוף השנים החלו להבנות "שכונות לווין" במרחק ניכר מהשטח העירוני הבנוי: תלפיות מזרח (1971), רמות אלון (1971), גילה (1972) ונווה יעקב (1972). פסגת זאב היא הצעירה מבין שכונות אלו.

 

השכונה תוכננה כדי ליצור רצף התיישבותי בין "הגבעה הצרפתית" בדרום ל"נווה יעקב" בצפון.

 

השכונה מחולקת לארבעה רובעים: פסגת זאב מרכז – החלק הוותיק של השכונה, פסגת זאב מערב – הגובלת בישוב הערבי בית חנינא, פסגת זאב צפון – הרובע הצעיר ביותר של השכונה ופסגת זאב מזרח.

 

ב"פסגת זאב" אוכלסו עד כה כ-10,000 יחידות דיור בהן מתגוררים ב – 37,000 תושבים, זאת מתוך ב – 12,000 יחידות דיור המתוכננות לאכלס כ–55,000 תושבים.

 

בזכות מיקומה של השכונה על ספר המדבר ובסמוך לדרך ההר העוברת ממערב לה, נחשפו בה שרידי ישוב פעיל לאורך תקופות ההיסטוריה.

 

בתקופת המקרא קמו באזור זה ישובים חקלאיים קטנים שניצלו את קרבת המקום לקו פרשת המים, והיוו חלק מהערוף הכלכלי-חקלאי של ירושלים בתקופה הישראלית (1200-580 לפני הספירה).

 

הממצאים באתרים השונים בשכונה מעידים על גידולי זיתים וגפנים. בתקופה הביזנטית הוקמו באזור ישובים קטנים שעיקר פעילותם היתה דתית ולצידה פעילות חקלאית לכלכלה עצמית.

 

בפסגת ראס א-טאוויל (נ"צ 17290/13764) נתגלו שרידי מנזר ביזנטי שהוקם בסוף המאה החמישית ובראשית המאה השישית ופעל כנראה עד שלהי המאה השמינית לספירה.

 

במקום נחשפו שרידי קאפלה מרוצפת פסיפס ובה פיר מלבני המוביל למערה. במתחם נתגלתה גת גדולה הכוללת משטח דריכה, בור תירוש ותעלות ניקוז.

 

באזור חדרי המגורים של המנזר נתגלה מטמון עטוף בבד כלל כ200- מטבעות וטבעות ברונזה מהתקופה העבסית. רובן מהשנים 750-770 לספירה. במורד המערבי של הגבעה התגלו כבשן וסוגי כלי חרס שתוארכו לסוף תקופת הברזל.

 

ממערב לשכונה מצוי תל אל-פול, המזוהה עם גבעת שאול. התל שוכן על גבעה בגובה 840 מטר מעל פני הים בו נוסד ישוב בשנת 1200 לפני הספירה על ידי שבט בנימין. העיר היתה בירת בנימין ושמה יצא לשמצה בעקבות מעשה פילגש בגבעה (שופטים י"ט). בעקבות המעשה נפגעה העיר קשות במאבק השבטים נגד בנימין.

 

בתחילת המאה ה11- לפנה"ס הוקמה על חורבותיה של "גבעה" עיר חדשה, פלישתית, ובה הכה יונתן את נציב הפלישתים בהכריזו עליהם מלחמה (שמואל א' י"ג 3). הגבעה הפכה למקום מושבו של המלך שאול ונקראה על שמו "גבעה שאול". גם לאחר התפלגות המלוכה (בשנת 923 לפנה"ס) נודעה הגבעה כאחת הערים המרכזיות בצפון מלכות יהודה.

 

בשנת 1965 החל חוסיין, מלך ירדן, לבנות ארמון קיץ על פסגת התל, אך מלחמת ששת הימים קטעה את מלאכת הבניה. שלד הארמון ניצב על פסגת התל ומשקיף על פסגת זאב

 

המקור אתר עיריית ירושלים 

 

להרחבה אודות השכונה ומקומות בה ראו תיעוד פסגת זאב ונווה יעקב, במרחב הבנוי ובשטחים הפתוחים

*****

סוף דבר,

חלקו הראשון של המסלול הסתיים בשעת צהרים,

שיאיו היו שתי התצפיות המרהיבות
בנבי סמואל ובתל א-פול.

תוך כדי הנסיעה התרשמו מאוד
מתחום השתרעות ומראה
השכונות בצפון ירושלים,
הן היהודיות והן הערביות.

כאמור זה היה החלק הראשון המרתק של הסיור.

 

החלק השני ראו בתיעוד ירושלים, דרך השכונות המזרחיות הערביות אל הכביש האמריקאי דרום

*****

תודה לשלמה על ההסברים המרתקים 

 

תיעוד זה, הרווי במידע וכולל שפע של צילומים משקף את שלמדנו וראינו בביקור/שיטוט/צילום בקיבוץ שדות ים. 

 

תיעוד זה הוא חוליה נוספת של תיעודי סדרת ביקור/שיטוט/צילום ביישובים הכפריים שנעשו עד כה וייעשו בעתיד.

 

ביקור/שיטוט/צילום התקיים ביום שני 21 ביוני 2021

 

אל שדות ים הגענו קבוצה קטנה שכללה את ניר עמית (שער העמקים), מוטי ארמלין (גילון), עמית פינקלשטיין (באר יעקב) ואני (מבשרת ציון)

 

המארח הפעם הוא חבר הקיבוץ יונתן כצמן (1951), נשוי ומשפחתו כוללת שלושה ילדים ושלושה נכדים.

 

ניר עמית הוא שחיבר בין יונתן וביני.

 

את הביקור התחלנו בארוחת בוקר קלה ושיחה במרפסת ביתו של יונתן שסיפר לנו על הקיבוץ והתנהלותו הכלכלית בעשורים האחרונים במהלכם מילא מספר תפקידים.

 

 

משם יצאנו לבית חנה סנש, שם צפינו בסרטון קצר וביקרנו בתערוכה המרשימה.

 

המשכנו לחלקו האחר של חנה שם ראינו תמונות מהימים הראשונים של שדות ים ואת לוח האירועים של תולדותיו.

 

משם עברנו למוזיאון הארכאולוגי בו מוצגים שרידים מקיסריה שנמצאו בשטחי הקיבוץ ובשטחים החקלאיים.

 

לאחר הפסקת שתייה, שוב על מרפסת ביתו של יונתן, יצאנו לשיטוט בקיבוץ. הגענו למרכז השייט, למצוק החוף מול חדר האוכל והסתובבנו במתחם מפעל אבן קיסר.

 

המשכנו ויצאנו מתחום השטח הבנוי ועברנו בין מטעי הבננות, צפינו על שטח היפודרום של קסרייה במרכזו נמצא האובליסק.

 

בשטחים נוספים, עברנו גם בתוואי החומה המזרחית של קיסרייה וגם בתוך מכתש בלתי מעובד שחשוד" בו ייתכן נמצא תיאטרון או או תיאטרון.

 

לאחר הסיבוב במטעי הבננות חזרנו שוב למרפסת ביתו של יונתן לארוחה קלה.

 

את הביקור סיימנו בנסיעה בטבעת החיצונית של הקיבוץ בקצה השטח הבנוי שלו.

*****

שדות ים נמצא בצפון השרון,
בסמוך לחוף הים,

מיקום שדות ים,
מדרום לקיסריה, מצפון לתחנת הכוח של חברת חשמל

שדות ים משתייך למועצה האזורית חוף הכרמל.

*****

 

קיבוץ הוקם במקור בשנת 1936 ליד קריית מוצקין על ידי קבוצה של הנוער העובד שנקראה "קבוצת-הים". הקבוצה כללה שתי קבוצות הכשרה, האחת מקיבוץ נען והשניה מעין-חרוד. הקבוצה עברה השתלמויות רבות בנושאי ים בטרם עלתה לקרקע באיזור העיר העתיקה קיסריה. את מלאכת הדייג למדו בחורי שדות-ים ממדריכים ששכרה מחלקת הדייג של הסוכנות: איטלקי – לדיג מיכמורת יוגוסלבי – לדיג אורות ודייגים ערבים – לשיטות שונות של דיג חופי.

 

בספטמבר 1938 הצטרפו לקבוצה 13 בנים ושלוש בנות של המחנות העולים והקיבוץ היה למיזם משותף של המחנות העולים והנוער העובד. בסוף 1938 קיבלו חברי הקיבוץ את ספינת פלד של נחשון לתפעולם.

 

בתחילה, עוד בטרם עליה לקרקע, היו נסיונות להשתלבות חברים מהקבוצה, כבודדים, בעבודות ספנות על אניות בבעלות יהודית או כקבוצות, בעבודה בנמל חיפה. הנסיונות הללו לא גרמו סיפוק לצעירים שביקשו להקים צורת חיים ייחודית: כפרי דייגים וימאים. כוונתם הייתה להקים יישוב ליד החוף, מתוך הכרה שיעסקו בדיג בלב ים ובחוף, ובהובלה למיניה וגם לפתח את תעשיית הלוואי לעבודת הים; תעשיית שימורי דגים; מספנות לסירות וספינות וכד'. בנוסף, למשק זה יהיה שטח קרקע גדול, אשר יאפשר משק חקלאי מעורב.

 

במהלך שנת 1939 דובר על מעבר הקבוצה להתיישבות קבע בקרקעות של פיק"א שנרכשו מהכפר הבוסני-מוסלמי קיסאריה, והוזכר כבר בשנים עברו כמקום מתאים להתיישבות קבוצות דיג עברי. בינתיים בשנת 1939 נמסרה לקבוצה שטח של כמה מאות דונמים לעיבוד.

 

ביום 2.5.1940 עלתה שדות-ים על גבעה במרחק כמה עשרות מטרים מחורבות קיסריה, מתוך מגמה לפתח במקום את הדייג החופי, ובהמשך הזמן – לעסוק גם בחקלאות באדמות המקום, לאחר רכישת זכויות חכירה מתושבי הכפר הבוסני קיסריה (המצודה הצלבנית). התנאים היו קשים, – ללא כביש, ללא אדמה לעיבוד, ללא תקציב התיישבותי, אספקת מים בצימצום, תוך מאבק בלתי פוסק עם חברת פיק"א של הברון רוטשילד (בעלת מרבית אדמות קיסריה) שלא ראתה בעין יפה את התיישבותנו במקום.

במהלך 1941 הוגבלה התפתחות הקבוצה בשדות ים בהיעדר הסכם עם פיק"א של שימוש בקרקעותיה. במחצית השנייה של שנת 1941 עברו חברי הקבוצה לקרקעות של פיק"א שהיו במרחק כמה מאות מטרים מהנקודה המקורית.

 

בתחילת 1941 הפקיעו הבריטים את ספינת הדיג פלד לצורך המאמץ המלחמתי במלחמת העולם השנייה. חברי שדות ים התפרנסו בנוסף לדיג מתיירות ושייט, בהשטת טיילים, אירוחם לסעודות דגים והדרכתם בחורבות קיסריה.

 

הקיבוץ שימש כבסיס הפלי"ם, הפלוגה הימית של הפלמ"ח, מ-1943 עד 1948. בגלל סיוע זה הקיבוץ "נענש" על ידי הבריטים. במהלך 1946 נערכו במקום שלושה חיפושים. באחד מהם, ב"שבת השחורה", נעצרו כל הגברים למשך כמה חודשים. יונתן סיפר שכל הגברים נלקחו למעצר ברפיח כולל אביו. את אמא שלו לקחו למעצר בלטרון ושם הושיבו אותה בתא של עצירות לח"י ואצ,ל ובניהן הייתה גם גאולה כהן. בהתחלה העצירות הוותיקות שמחו לאיד על השותפה  החדשה מהקיבוץ אבל הקשיחות של אמו עזרה לה להסתגל במקום. עוד הוסיף יונתן במסדר הזיהוי מול הבולשת אמא שלו אמרה ששמה רחל עפגין והם קישרו אותה מייד לעזרא עפגין שהיה חבלן בפלוגה המסתערבים (נקראה הפלוגה השחורה) והיה מוכר לבולשת בתור בנדיט גדול.

 

במחצית השנייה של שנות ה-40' מעפילי חמש ספינות הצליחו לרדת בחוף הקיבוץ: הראשונה "דלין", באוגוסט 1945, והאחרונה "קרב עמק איילון", במאי 1948.

 

עם הקמת המדינה זכתה שדות-ים למשבצת קרקע חקלאית ולקליטת חברים נוספים. בראשיתו התבססו חברי הקיבוץ על דיג.

 

******

הפלי"ם בשדות ים

בקיבוץ שדות-ים שכנה, מפקדת הפלי"ם, ולא במקרה. שדות-ים היה הקיבוץ הימי הראשון שעלה על הקרקע. הקשר בין הפלוגה הימית לקיבוץ התחיל בינואר 1943. היוזמה היתה של המוסד לעליה והפלמ"ח. בקיסריה נערך הקורס הימי הראשון. השתתפו בו 35 איש, והוא נמשך שלושה חודשים.

 

הקורס הבסיסי אותו עברו כל אנשי הפלי"ם, היה קורס מפקדי סירות. הקורס נמשך שלושה חודשים. מגמתו היתה להכשיר ימאים לפעילות העפלה, ובעיקר – להורדת מעפילים חבלה, תובלה ימית, נחיתה ולחימה יבשתית. הקורס מומן בעיקר על-ידי המוסד לעליה ב'.

 

פלי"ם שהייתה פלוגה י' בפלמ"ח, הוקמה על בסיס המחלקה הימית של הפלמ"ח. בחורף 1944 רוכזו כל מסיימי הקורסים הימיים בבסיס מיוחד במחנה קיבוץ שדות-ים בקריית-חיים. מכאן החלו אנשי פלי"ם להשתלב בעבודה בנמל חיפה. חברת "סולל בונה" נתנה את חסותה. היא אף קבעה סדרי עבודה, שאיפשרו אימונים לסירוגין.

 

הפלוגה פעלה מאפריל 1945 במסגרת הגדוד הרביעי, גדוד המטה של הפלמ"ח, בו נכללו גם מחלקת הטיס, מחלקת המסתערבים והמחלקה הגרמנית, שנועדה לפעול באירופה הכבושה. הפלי"ם התקיים עד מרס 1948, החודש בו הוקם השירות הימי, שהיה לחיל-הים של צה"ל.

 

בפלוגה הימית היו 400 ימאים, בהם 80 בוגרי קורס חובלים וכ-70 בוגרי קורס מפקדי סירות. הפלוגה פעלה במספר תחומים: העפלה – כולל קיום קשר אלחוט והכשרת מכונאים. (רבים ממפקדי אניות המעפילים היו אנשי פלי"ם). חבלה ימית – זו הופעלה בעיקר מול האוניות הבריטיות שעסקו בציד אניות מעפילים. החוליה פעלה בארץ וגם בנמלי יציאה באירופה. אימון צבאי למעפילים במחנות קפריסין – בפעולה זו הוכשרו מאוגוסט 46', במסגרת "שורות המגינים", אלפי מעפילים.  הכשרה של יחידות נחיתה (מעין מארינס) – לצורך זה עברו אנשי הפלוגה גם אימוני חיל-רגלים.

 

במגמה לחדור לנמל חיפה ולהכין בו תשתית יהודית לקראת הפינוי הבריטי, החליטה ה"הגנה" להקים את פלוגת הנמל. בדצמבר 47', פחות מחודש מאז החלטת החלוקה הדרמטית באו"ם, החלה הפלוגה בפעילותה. מייסדיה היו יוצאי חוליית החבלה הימית ואנשי פלי"ם. בחודש מארס 48', צורף הפלי"ם, על זרועותיו, לשירות הימי שהוקם על-ידי המטכ"ל ב-17 במארס 48'. בפועל, רק כ-130 ימאים עברו לגוף החדש. כ-200 מהם בחרו להצטרף לגדוד האם, הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, ולהשתתף בקרבות על ירושלים. חלקם חזר לחיל-הים.

 

יחידת החבלה של הפלי"ם פעלה עוד לפני 47', אך במלחמת העצמאות התעלתה על עצמה. בפיקודו של יוחאי בן-נון (לימים מפקד חיל-הים) הטביעה היחידה את האניה המצרית "אמיר פארוק" ופגעה בשולת מוקשים "אמירה פאוזיה". היחידה, בפיקוד יוחאי בן-נון, הפכה עם השנים ליחידת הקומנדו הימי, שייטת 13.

 

המקור מוזיאון ההגנה 

*****

מראות חצר הקיבוץ 

הקיבוץ מוגדר כקיבוץ שיתופי המונה היום כ-500 חברים, ילדים ותושבים. בשנים האחרונות ישנה מגמה של חזרת משפחות בני הקיבוץ ולכן הוא אינו מקבל חברים חדשים פרט לבני המשק.

 

בהמשך השנים בגלל אי רווחיות נאלץ הקיבוץ לחסל את הענף הדייג וכיום מתבטאת המגמה הימית בעיקר בספורט הימי, המפותח כאן מאוד.

 

פרנסת הקיבוץ מתבססת היום בעיקר על הכנסות מהחברה המצליחה והבינלאומית "אבן קיסר", אך גם הכנסות המגיעות מחברת "כיף ים", המפעילה שלושה גני אירועים ועוסקת בימי כיף על החוף

 

הכנסות הקיבוץ הם גם מחקלאות: רפת משגשגת (כ400 חולבות), גידולי שדה (בעיקר כותנה); מטעים מטעי בננות, אבוקדו, הדרים חממות אננס ועוד בשותפות עם "בננות החוף".

 

 

בחודש מרס 2017, לאחר למעלה מ־20 שנה של מגעים בין רשות מקרקעי ישראל (רמ"י)  וקיבוץ שדות ים, הסכם פשרה קיבל תוקף של פסק דין חייב את רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) להחתים את הקיבוץ על חוזה חכירה לדורות.

 

מתוך 5,234 דונם שברשות הקיבוץ, 1,100 דונם הם בבעלות המדינה ומוחכרים לפיק"א והטיפול בזכויותיהם הועבר לחברה לפיתוח קיסריה; 500 דונם אחרים הועברו על ידי פיק"א לחברה לפיתוח קיסריה לטובת עיבוד חקלאי; ו־3,634 דונם הנותרים הם בבעלות המדינה, מתוכם 800 דונם בחכירה מהכנסייה היוונית.

 

במהלך שני עשורים ביקש הקיבוץ לחתום על חכירה לדורות — שמשמעה שתי תקופות חכירה של 49 שנים כל אחת ובסך הכל 98 שנים — ואף סיכם עם רמ"י ב־2014 כי לאחר שיוסדרו זכויות החכירה מול החברה לפיתוח קיסריה, תינתן להם חכירה לדורות. עם זאת, גם לאחר שהוסדרו הזכויות, רמ"י גררה רגליים ולא קידמה את ההסכם ארוך הטווח עם הקיבוץ. בעקבות זאת הגיש הקיבוץ המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בחיפה

 

לטענת הקיבוץ, במשך 14 שנים משנת 1991, אז החלו בהליכים להסדרת החכירה מול רמ"י, עד 2005 לא התקדם דבר. בהמשך סוכם כי לא ייחתם חוזה חכירה לדורות עד להכרעה בסכסוך אחר שהיה לקיבוץ עם החברה לפיתוח קיסריה בנוגע לקרקעות שהוחזקו על ידם. באפריל 2014 נחתם הסכם בין הקיבוץ לחברה לפיתוח קיסריה, ובו נקבע כי החברה לפיתוח קיסריה תמשיך להחכיר לשדות ים את הקרקעות.

 

ההסכם מפשר לקיבוץ לשעבד קרקעות, להשכיר מקרקעין, לבצע שינוי ייעוד ולבנות מבני תעשייה חדשים.

*****

בית חנה סנש

 

 

בית חנה סנש – מרכז הנצחה הוקם לזכרה של הצנחנית והמשוררת, חברת הקיבוץ, חנה סנש.

 

חנה נולדה בבודפשט שבהונגריה. לקראת סיום לימודיה כתבה ביומנה, \"אני ציונית ומטרתי לעלות לארץ ישראל ולהשתתף בבינינה\". ואכן בספטמבר 1939 עלתה חנה הצעירה ארצה ופנתה ללימודים בבית הספר החקלאי בנהלל ואחר כך הצטרפה כחברה לקיבוץ שדות ים (קיסריה), קיבוץ צעיר שזה מקרוב עלו חבריו

 

כאשר נודע לחנה על הקמת משלחת הצלה שמתפקידה לצאת לאירופה הכבושה לעזרת אחים יהודים הנאנקים תחת המגף הנאצי, התנדבה לשליחות ויצאה כאחת ממשלחת צנחני הישוב. היא צנחה ביוגוסלביה, חצתה את הגבול להונגריה אך נתפסה בשל צירוף מקרים אומלל. חנה נחקרה, עונתה קשות ולבסוף הוצאה להורג בחצר בית הכלא והיא רק בת 23 שנים.

 

לזכרה הוקם מרכז ההנצחה בשדות ים הקרוי על שמה – בית חנה. למבקרים במקום היום מוצג חזיון אור קולי מרגש ומרתק המביא את סיפור חייה, שליחותה ומותה של חנה סנש. (החזיון מוגש בשש שפות). במקום גם תערוכה צנועה, מרכז למידה לכתות בית ספר, ארכיון חנה ואנדרטה שהוצבה על קברה של חנה בבודפשט והובאה ארצה בסתיו 2007, ביום השנה ה63 להרצחה

******

מוזיאון אוצרות קיסריה

במוזיאון מוצגים ארכיאולוגים שהתגלו באזור על-ידי חברי קיבוץ ומשלחות שחפרו בקיסריה.

 

הממצאים בעיקר מהתקופות הרומית, הביזנטית, המוסלמית והצלבנית. ישנם גם ממצאים יחודיים מהתקופה ההלניסטית ומהיישוב היהודי בקיסריה.

 

המוזיאון נבנה כדוגמת מבנה רומי עם חצר גדולה ובה עמודים עם כותרות קורינתיות, פסלים רומיים, כתובות הנצחה ומגוון פריטים ארכיטקטוניים.

 

באולמות התצוגה ישנו אוסף ייחודי של מטבעות קיסריה, נרות שמן, פיסול זעיר בברונזה ובשיש, אבני חן, כתובות על גבי מצבות יהודיות, קנקנים שנמשו מהים וחפצי נוי ופולחן.

******

יעל ארצי (נולדה ב-1946) היא פסלת ישראלית מפסלת באבן, בזלת, גרניט, מתכת ועץ.

 

הסטודיו שלה נמצא בקיבוץ שדות ים ופסליה מוצבים ברחבי הקיבוץ.

 

מבין עבודותיה בישראל המפורסמת ביותר היא האנדרטה לזכר יצחק רבין הבנויה מאבני בזלת מסותתות ומוצבת במקום הירצחו בכיכר רבין תל אביב.

 

ארצי נולדה וגדלה במרוקו. כבר בגיל צעיר החלה לצייר. בסוף לימודיה בתיכון זכתה במלגת לימודים בבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות (Beaux Arts). ב-1966 עלתה לישראל והתיישבה בקיבוץ שדות ים. בגיל 26 החליטה לממש את זכייתה ונסעה עם בעלה ושתי בנותיה ללימודים באקדמיה במשך שלוש שנים. שם הומלץ לה ללמוד במגמת פיסול. היא סיימה את לימודיה בהצטיינות וחזרה לשדות ים.

 

פסליה נמצאים במקומות שונים בעולם: דנמרק, הולנד, שווייץ, ארגנטינה, ספרד, פולין ועוד.

*****

אבן קיסר 

אבן קיסר בע"מ (לשעבר אבן קיסר שדות ים) היא חברה ציבורית (30% בבעלות קיבוץ שדות ים) העוסקת בייצור ושיווק של משטחי שיש מלאכותי לשימוש בעיצוב מטבחים, חדרי אמבטיה וחדרי שירותים, חיפוי וריצוף פנים ועיצוב פנים כללי.

 

החברה בעלת פעילות בינלאומית עם חברות בנות ב-6 מדינות, עם יותר מ-30 משרדים ונציגויות בכ-50 מדינות נוספות ברחבי העולם.

 

משרדי ההנהלה ממוקמים בקיבוץ שדות ים בישראל והמפעלים ממוקמים בישראל ובארצות הברית.

 

מפעל אבן קיסר החל לפעול ב-1987 בקיבוץ שדות ים, במקום מפעל הריצוף של אריחי טרצו. המפעל הוקם בעקבות עבודת פיתוח משותפת של חברי הקיבוץ עם גורמים נוספים כגון פרופסור משה נרקיס מהטכניון.

 

לאחר שינוי המיקוד ממכירת ריצוף למכירת משטחי קוורץ והתבססות בשוק המקומי, החלה החברה לייצא את מוצריה למדינות השונות בעולם.

 

ב-2005 נפתח מפעל נוסף באזור התעשייה בר-לב. ב-2006 השקיעה קרן ההשקעות "טנא" בחברה 25 מיליון דולר בתמורה ל-21.7% מהשליטה בה, מה שהוביל להקמת קו ייצור נוסף בבר-לב.

 

החל משנת 2008, החלה החברה להקים חברות בנות בשווקים המרכזיים שלה: אוסטרליה (2008), קנדה (2010), ארצות הברית וסינגפור (2011), ואנגליה (2017), זאת לצד פעילות באמצעות מפיצים מקומיים בכ-50 מדינות נוספות

 

בשנת 2012 החלה אבן קיסר להיסחר בנאסד"ק שבניו יורק תחת הסימון CSTE.

 

בשנת 2015 חנכה אבן קיסר מפעל חדש בארצות הברית בהשקעה של כ-100 מיליון דולר. המפעל הוקם בריצ'מונד היל שבמדינת ג'ורג'יה ומספק משטחי קוורץ בעיקר לשווקים בצפון אמריקה, כמו גם למדינות נוספות

 

המקור, הרחבות והפניות  וראו גם אתר החברה

 

******

המרכז הימי 

הימיה בשדות ים, שהפכה בשנות השישים להפועל שדות ים, ועסקה בחינוך ימי, החלה את דרכה כחלק ממערכת החינוך בקיבוץ היושב לשפת הים.

 

עם השנים התפתח הספורט הימי התחרותי בארץ, ואיתו עלה ופרח המועדון השדות ימי, שהעמיד שייטים ברמה בין לאומית. יעידו על כך 45 המדליות הבינלאומיות הכוללת מדליות אולימפיות, מדליות באליפויות עולם ובאליפויות אירופה, המפארות את רשימת ההישגים.

 

במקביל – בבסיס ההישגים נמצאת התשתית החינוכית הענפה של קבוצות שייטים צעירים, המתנסים במגוון כלי שייט לבודדים וצמדים, וצומחים עד לצמרת הנבחרות המייצגות את מדינת ישראל בתחרויות ברחבי העולם.

 

בקבוצות הצעירות , לצד ההכרות עם כלי השייט נוצרת חברותא שיש בה עזרה הדדית, התמודדות עם קושי פיזי ומנטלי, למידה של חוקי שייט, ים, רוחות, פיסיקה של כוחות, מטרואולוגיה, אסטרטגיה וטקטיקה של תחרות, ויכולת לנצח וגם להפסיד – כמו בכל ספורט.

 

מועדון השייט של שדות ים גדל ופתח שעריו לשייטים מכל הסביבה.

 

המועדון פועל ורשום כעמותת "רחף" – עמותה המתנהלת עפ"י כללים ציבוריים של רשם העמותות, ויש לה הנהלה בת 9 חברים, הנהלת חשבונות, רואה חשבון, ועדת ביקורת ועוד. העמותה מאפשרת לאגודת השייט "הפועל שדות ים" התנהלות ציבורית תקינה מול הרגולציה במדינת ישראל.

 

במועדון – 240 שייטים הבאים מראש הנקרה בצפון ועד תל אביב. 15 מאמני שייט וכושר גופני. 108 סירות מפרש, 9 סירות מנוע. שלושה בתי סירות, מועדון, משרד וכיתות לימוד.

 

המקור אתר מועדון השייט שדות ים

******

ארכיאולוגיה, חקלאות
ושרידי היישוב הבוסני  

ביוני 2011 רשות העתיקות הציבה מחדש אובליסק רומי שנמצא בהיפודרום (איצטדיון למירוצי מרכבות) המזרחי של קיסריה (בתמונה).

 

האובליסק, שבמקור היה באורך 15 מטר ובמשקל 100 טון, נשבר במשך השנים לשלושה חלקים. בפעולת השחזור עוצבו חלקיו החסרים כתותבים העשויים מבטון, כדי להבדיל בין החלקים המקוריים והמשוחזרים.

 

הבוסנים בארץ ישראל ובקיסריה 

בשנות השמונים הראשונות של המאה ה-19 הגיעו קבוצות מהגרים בוסניאקים מבוסניה לארץ ישראל. רובם התיישב בקיסריה וחלק מהם התיישב בכפר יאנון שנמצא ממזרח לשכם.

 

בקונגרס ברלין בשנת 1878 קיבלה האימפריה האוסטרו-הונגרית את השליטה והמינהל בבוסניה והרצגובינה. חלק מתושבי האזורים האלה היו בוסניאקים, כלומר מוסלמים בוסנים ממוצא סלאבי, ששלטו עד אז באוכלוסייה הנוצרית המקומית. בעקבות הכיבוש האוסטרי, הם חששו מפני השלטון הנוצרי ומפני האוכלוסייה הנוצרית שנשלטה על ידיהם בעבר. בחסות הסולטאן העות'מאני עבד אל חמיד השני, היגרו בוסניאקים רבים והתיישבו ברחבי האימפריה העות'מאנית: מאה אלף בוסניאקים היגרו לאנטוליה, מאתיים משפחות היגרו לדמשק, ארבעים משפחות התיישבו בכפר יאנון וכמאה משפחות התיישבו באזור השרון וקיסריה. כך נוצרה התופעה שאוכלוסייה סלאבית מהגרת מאירופה, משלטון אוסטרי, ונודדת לאסיה כדי לחיות תחת חסות ממשלה מוסלמית.

 

מבחינת השלטון העות'מאני, נוצר חלל שלטוני ריק באזור השרון הצפוני, והם נזקקו לגורם נאמן באזור זה. חלק מהבוסניאקים יושב באזור חורבות סופסאפי וחדידון, כשישה קילומטר מזרחית לקיסריה. אולם ישיבתם במקום נתקלה בקשיים רבים עקב מחלת הקדחת וגנבות של הבדואים, והם עברו להתיישב בקיסריה שהייתה מוקפת חומה ושכנה לחוף הים, וכך זכו ליהנות מקרירות בימי הקיץ ומתנאי ביטחון והגנה. הבוסניאקים בנו לעצמם בתים מאבני החורבות שבמקום, וייסדו יישוב משלהם.

 

הבוסנים ראו את עצמם כאירופאים, וביקשו לשמור על ייחודם. הם התחתנו בתוך הקהילה או עם נשים טורקיות, ולא התחתנו עם ערביי האזור. אף על פי שהם היו מוסלמים אדוקים, הם חשדו וגם זלזלו בבדואים שהתגוררו באזור. הם העדיפו את קרבת היהודים וקיימו יחסי מסחר ושכנות טובה עם ראשוני חדרה. את בניהם, הם שלחו ללמוד בבתי ספר יהודיים בזכרון יעקב, בבנימינה, בחדרה ובמקווה ישראל.

 

 

תושבי קיסריה סבלו מאוד מהקדחת, ורבים מהם מתו מהמחלה. במהלך השנים חלה ירידה ביישוב הבוסני בקיסריה. סיום השלטון העות'מאני בשנת 1918 וראשית תקופת המנדט הבריטי השפיעו גם על ירידת קיסריה הבוסנית. הבריטים ביטלו את המרכז השלטוני בקיסריה, וכתוצאה מכך פרנסת התושבים נפגעה. מרבית אדמות הבוסנים נרכשו על ידי פיק"א שהחכירה חלק מהאדמות לערבים. נערך ניסיון להקים מושבה יהודית במקום, ובמשך תקופה מסוימת, התגוררו ביישוב פועלים יהודים וכן משפחות של איכרים יהודים. מכיוון שאדמות הבוסנים נרכשו על ידי פיק"א, התבטל הבסיס החקלאי של היישוב, ולא הייתה הצדקה לקיום יישוב בוסני במקום.

 

ואכן, במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20, חלק מהבוסנים עברו לחיפה, ואחרים עסקו בעבודות חוץ. מקומם של הבוסנים נתפס בהדרגה על ידי ערבים שחכרו ועיבדו את אדמות פיק"א. לפי מפקד רשמי משנת 1922, התגוררו במקום 288 מוסלמים, 26 יהודים ו-32 נוצרים; סך הכל 346 תושבים. בשנת 1931 נמנו במקום: 686 מוסלמים (חלקם בוסנים) ו-19 נוצרים. במפקדים האחרונים שנערכו על ידי שלטון המנדט, נמנו בין 200 ל-300 בוסנים בקיסריה, אולם ערב מלחמת העצמאות נשארו בה רק כ-12 משפחות.

 

ההגנה חששה שהצבא הבריטי יתפוס את הכפר וישתמש בו כבסיס לפעולות נגד העלייה הבלתי-חוקית של יהודים לארץ ישראל. בחודש ינואר 1948 החלו תושבי הכפר לעזוב ולהתפנות מהיישוב. ב-15 בפברואר 1948 נכבש הכפר ורוב התושבים שהיו בו נמלטו או נצטוו לעזוב. בכפר נשארו כ-20 איש, ואלה גורשו ב-20 בפברואר, לאחר שיחידה של הפלמ"ח כיתרה את הכפר ופוצצה לאחר מכן את בתי התושבים. התושבים הערבים והבוסנים, הועברו לחיפה בסיוע שוטרים בריטיים. הבוסנים התפזרו ביישובים ערביים: בקה אל-גרבייה, טולכרם, כפר מנדא ועראבה, וכן בחדרה וביישובים נוספים בתחומי יהודה ושומרון, כמו ביאנון אותו הקימו 40 משפחות ממוצא בוסניאקי. במשך הזמן נטמעו רובם באוכלוסייה המקומית והם כבר אינם שומרים על התבדלות והימנעות מנישואין עם ערביי ארץ ישראל.

 

מקור, הרחבות והפניות

*****

****

סוף דבר,

ביקור/שיטוט/צילום זה
נמשך למעלה מחמש שעות.

*****

נהינינו ולמדנו הרבה על הקמת שדות ים ועל מצבו כיום.

התפעלנו ממראה הקיבוץ ומהנוי היפה בו ומהפסלים הנמצאים במדשאותיו,

התרגשנו מהביקור בבית חנה סנש,

התפעלנו מהאוסף הארכיאולוגי שמצוי במוזיאון,

שמחנו להציץ למרכז ספורט הימי.

******

בסיכום ניתן לומר שהביקור
היה חוויה יוצאת דופן
וזכינו לה הודות לאירוח של יונתן.

*****

תודה יונתן על כל שעשית להצלחת הביקור,

תודה לצביה סבריגו ולמדריך ניב רוזנבלט
על הכנסת האורחים בבית חנה,

לסיום תודה לניר על החיבור עם יונתן שאפשר ביקור זה     

 

תיעוד זה כולל רק 37 צילומים של מראות השדות בתחילת הקיץ בעת שיטוט עם עידן הלל ונהוראי ביום רביעי 16 ביוני 2021.

 

עידן הלל, יליד מושב קדרון והיום חבר קיבוץ רבדים הוא רוכב אופניים ופורץ שבילים מנוסה, עוסק בתחום האופניים כבר למעלה מ- 30 שנה! הוא הקים את מרכז "עידן אופן" הכולל חנות אופניים מקצועית, המשווקת את מיטב יצרני האופניים ואביזרי הרכיבה, סדנא מקצועית לתיקון וטיפול באופניים ומרכז תיירות בו ניתן לשכור אופניים + קסדות וגם כלי רכבי ממונעים (רכב גולף) ולקבל הדרכה לסיור באזור.

 

הביקור באזור זה אינו ראשון. בשנים האחרונות הסתובבתי בו מספר פעמים בטיולי רכיבה שתועדו בהרחבה:

*השדות שממזרח לרבדים בזמן אביב ועוד
* מרבדים מזרחה לארץ פלשת (עידן אופן28)
* יציאה מטל שחר לתפר בין השפלה הגבוהה ובין מישור החוף
* בארץ פלשת, בין רבדים, כפר מנחם ותימורים,
* רבדים בין מישור פלשת לשפלת יהודה
* מרבדים מזרחה, בחיבור בין המישור והשפלה
* ממזרח ומדרום לרבדים, בין שדות, מטעים, כרמים ומאגרי מים
* מרבדים למרחב צפית ולגדת נחל האלה וחזרה דרך תימורים וכפר הרי"ף
* מרבדים דרך נחל תמנה לתל מקנה וחזרה

 

בתיעודים אלה מידע אודות  הגאוגרפיה של האזור, עברו ההיסטורי והממצאים ארכיאולוגים שנמצאו בו

 

******

******

שדות החימצה (חומוס בעברית)

******

שדות התירס

****

ניסויים בצבע 

*****

בדרך חזרה 

*****

סוף דבר,

נהניתי מאוד לנוע בשדות ולצלם,

******

תודה לך עידן!

*****

בקרוב אבוא שוב.

*****

מומלץ מכל הלב
להגיע למקום.
תהינו גם אתם.

 

תיעוד זה, נכתב בעקבות ביקור/שיטוט/צילום בנתיב העשרה, ביום רביעי 9 ביוני 2021.

 

תיעוד זה הוא חוליה נוספת של תיעודי סדרת ביקור/שיטוט/צילום ביישובים הכפריים שנעשו עד כה וייעשו בעתיד.

 

בנתיב העשרה וסביבתה טיילתי בעבר בשני טיולים רכיבה: חולות מרחב שקמה בין נתיב העשרה בין חוף זיקים דרך שמורת כרמיה (מרץ 2017) מנתיב העשרה דרך רכס גברעם לגבעות חוליקת (מרץ 2015)

 

אל נתיב העשרה הגעתי הפעם לבד.

 

ושם התארחתי אצל בן דודי, בני ברייר (1969), המתגורר ביישוב עם משפחתו מאז שנת 1999.

 

לפנות ערב, בשעתיים האחרונות של האור, יצאנו לסיור ביישוב, בתוך השטח הבנוי ובשטחים הפתוחים סביבו.

 

ראינו את דמותו הפיסית של היישוב כולל את בתי המידות נרחבים, השטחים הציבוריים רבים, המיגוניות בשלל צבעי הקשת המוצבות בכל פינת רחובות.

 

הגדרות הם חלק בלתי נפרד מהנוף של יישוב הספר שחומות ביטון גבוהות מפרידות בינו ובין גבול הרצועה.

 

בשולי המושב, בדרום מזרח ובצפון מערב משתרעים שטחי החממות.

 

תיעוד זה כולל מידע אודות נתיב העשרה וצילומי מראות הסיור ביישוב

 

*******

נְתִיב הָעֲשָׂרָה  הוא מושב המשתייך לתנועת המושבים והוא חלק מהמועצה האזורית חוף אשקלון אוכלוסייתו עומדת על כ-1000 איש.

 

ראשיתו של המושב בשנת 1973 כמושב בחבל ימית בחוף הצפון מזרחי של סיני. המושב נקרא "עשרה" לזכר שלושה אנשי צוות אוויר ושבעה חיילי יחידת לוחמה אלקטרונית של חיל האוויר ששבו ממשימה מבצעית שמסוק היסעור בו טסו  התרסק ליד אל עריש  ב-8 ביולי 1971. עשרת ההרוגים היו: סמל גינגולד יצחק ("איציק"), סמל זלצהנדלר מאיר, סמל ישינסקי גיורא יואל, רב טוראי מוצפי רפאל, סמל נברה גדי, סמל נודל ישראל, סגן עמית (הירשמן), יחיאל ("צ'יכו"), סגן קינן (קאופמן) אביב, סגן שגיא (סגלצ'יק) שרגא, סגן תמיר (כצלנסון) דוד דב.

 

המושב התקיים בחבל ימית פחות מעשור. הוא פונה ונהרס עם יישום הסכם השלום עם מצרים.

 

בשנת 1982 הוקם המושב מחדש במקומו הנוכחי על ידי 70 משפחות שפונו מחבל ימית. כל משפחה קיבלה משק חקלאי והיישוב החדש הוכר כאגודה חקלאית.

*****

מיקום הדיונות של מישור חוף הדרומי 

איתור גבעה הצופה לים

*****

המקום בעבר
בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים

ערב יישום תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה (קיץ 2005), העלתה הרשות הפלסטינית תביעות טריטוריאליות על שטחים "כבושים" מצפון וממזרח לרצועת עזה, בתוך שטח מדינת ישראל. בשטחים אלה נכלל בין היתר גם היישוב נתיב העשרה. תביעה זו נדחתה על הסף.

 

בדצמבר 2012, חמאס יצא בתביעה טריטוריאלית דומה כלפי ישראל. ממשלת חמאס לא קיבלה קיבלה את קו הגבול הקיים כיום בין רצועת עזה לישראל, ודרשה נסיגה ישראלית לקו הפסקת האש משנת 1949 ("הסכם רודוס"). על פי הפרשנות הפלסטינית שטח רצועת עזה צריך להיות גדול יותר בכ-200 קמ"ר בתוך שטח ישראל. גם תביעת זו נדחתה.

 

******

בשנות התשעים הוכשרו קרקעות לכ-70 משקים נוספים (ללא קרקע חקלאית) על מנת לספק מגורים ל"בנים ממשיכים". כיום, רק קרוב למחצית ממשפחות אלו עוסקות בחקלאות (כגון גידול פרחים, ירקות ותבלינים) שנועדו הן לייצוא והן לשוק המקומי.

 

בעקבות החלטה להרחיב את היישוב הוכשרה הקרקע מסביבו להרחבה, ובמסגרתה נעשו עבודות להעתקת גדר, סלילת שביל ביטחון וכביש היקפי ונטיעת יער בין היישוב לגבול עם עזה.

 

כמו כן הוקמו ביישוב גם מאגר מים, פארק ומצפור על ידי קק"ל. עם סיום העבודות הוצעו למכירה 71 מגרשים המיועדים לבנייה עצמית של בני ובנות המשפחות ביישוב. המגרשים, בני חצי דונם כל אחד, הוקמו על גבעה שצופה אל בית חנון, נמכרו תמורת כרבע מיליון שקלים, ונרכשו ברובם על ידי בני המייסדים. המכירה הסתיימה ברובה בשנת 2017 ובניית השכונה החלה באותה השנה.

*****

מראה היישוב 

מאז נסיגת צה"ל מרצועת עזה במהלך אוגוסט וספטמבר 2005, הפך נתיב העשרה ליישוב הקרוב ביותר לגבול החדש (מרחק של כ-100 מ'). היישוב מהווה מטרה לרקטות קסאם ופצצות מרגמה, וכן לירי נק"ל ומטענים מצד ארגוני טרור ברצועת עזה. רקטת קסאם שפגעה בבית ביישוב ב-14 ביולי 2005 גרמה למותה של דנה גלקוביץ', בת 22. ב-18 במרץ 2010 נהרג מרקטת קסאם פועל תאילנדי שעבד ביישוב.

*****

בתים וחצרות

*******

מיגוניות בכל פינה

*******

גדרות וחומות
כי מדרום תפתח הרעה 

*******

שטחים ציבוריים

*****

הנוף מסביב

אלוף-משנה (במיל') ניר פרס, כונה "אביר המודיעין הימי" והיה אחראי לסיכולו של גדול פיגועי הטרור הימי בישראל.

 

פרס החל את דרכו כלוחם בחיל הים, ולאחר מכן הצטרף למספן המודיעין בחיל. בעת תפקידיו הרבים היה אחראי גם לסיכול פיגועים ימיים. אחד מהם אירע בשנת 1990, אז מחבלים שהורדו במספר סירות מהירות מספינת-אם שיצאה מלוב ניסו להגיע לחופי תל אביב במטרה לבצע פיגוע. ספינות דבור של חיל הים רדפו אחרי הסירות המהירות והצליחו ללכוד אחת מהן בים, בזמן שסירה אחת נחתה בחוף ניצנים. כוחות חי"ר ומסוקים רדפו אחרי המחבלים ולכדו אותם, במבצע בו נהרגו ארבעה מחבלים, 12 נוספים נתפסו ואחד נמלט בסירה המתדלקת למצרים. אלוף-משנה פרס היה הקצין שהקפיץ את כוחות העילית של צה"ל על בסיס מידע מודיעיני מדויק, ועל חלקו בפרשה הוא קיבל צל"ש ממפקד חיל הים דאז, האלוף מיכה רם.
ראו בהרחבה על מבצע "אבק דרכים" לפעילות הסיכול של חיל הים כנגד מחבלים פלסטינים,

 

בתפקידו האחרון כיהן פרס כראש מפקדת התיאום של צה"ל ברצועת עזה בתקופות שנחשבו לסוערות ביותר – בהן נדרש לתאם פעולות הומניטריות מול הפלסטינים ברצועת עזה לאחר עליית חמאס לשלטון. במסגרת תפקידו היה פרס אחראי על העברת סחורות לרצועת עזה, אישורי כניסה של חולים ואח"מים פלסטינים לישראל ובניית תשתיות ברצועה.

 

עם סיום תפקידו הצטרף פרס לצוות המשרד לפיתוח אזורי בראשות השר סילבן שלום, אך נאלץ לפרוש מתפקידו לאחר שהתגלה כי הוא סובל ממחלה קשה, אשר הכריעה אותו ב-19 בינואר 2021. היום הוא הובא למנוחות בבית העלמין במזכרת בתיה ומאות ליוו אותו בדרכו האחרונה, כשבמעמד נכחו גם קצינים בכירים בצה"ל.

 

המקור  וגם ראו עוד 

 

*****

"נתיב לשלום"
מרכז מבקרים

וחומה 

"נתיב לשלום"- הינה יצירת פסיפס משותפת, של אלפי אנשים יחדיו, למען התקווה, האהבה והשמחה בין בני האדם, היצירה נמצאת על חומת הגבול המפרידה בין רצועת עזה לישראל, בסמוך לבתי מושב נתיב העשרה. היצירה הנראית למתבונן משני צידי החומה, משתרעת על גבי חומות המגן האפורות ומשנה לחלוטין את אווירת המקום.​

הביקור במרכז המבקרים "נתיב לשלום" כולל הצגת סרט על החיים בעוטף עזה "החיים בצל החומה".

 

צמרת זמיר  יזמת הפרויקט, נשואה ואמא לארבעה, גרה במושב נתיב העשרה מזה 20 שנה, מספרת על החיים בצל החומה, המצב הביטחוני, האירועים ההיסטוריים שמתרחשים באיזור, ומעל הכל על החיים היפים במושב, אופטימיות ותקווה לעתיד שקט וטוב.

 

​בפרויקט ייחודי זה, מוזמנים המבקרים לקחת חלק פעיל ביצירת קיר לשלום, כל אורח כותב משאלה אישית על גבי אריח פסיפס צבעוני ומדביקו על גבי חומת הבטחון.

 

חלקי הפסיפס מיוצרים בעבודת יד בסדנת נתיב לשלום, בין החלקים הצבעוניים והאופטימים. ניתן למצוא עיצובים שונים כגון פרחים ופרפרים, חלקי פסיפס עם המילה שלום בשפות שונות ועוד.​

 

כל אחד יכול לחלום ולרצות שלום, בחומת נתיב לשלום כולם יחד יוצרים תקווה משותפת. יצירה משותפת מביאה עוצמה, מספר החלקים על החומה , מרמז לנו על הכמות העצומה של המבקרים שבחרו להטביע חותמם ומשאלותיהם לעתיד טוב יותר, כל משתתף לוקח עימו את התקווה לשלום וממשיך להפיצה בדרכים נוספות.

 

על אפשרויות הביקור בנתיב השלום ראו בקישור 

 

*****

סוף היום סוף הביקור

*****

סוף דבר,

הביקור הקצר בנתיב העשרה
אפשר לפתוח צוהר ולהביט
על דמותו של יישוב ספר מפואר,
תרתי משמע,
שעומד כבר שנים רבות,
חדשים לבקרים
תחת מתקפות אש רצחניות.
נדמה שמעטים ובודדים בארץ הם
יישובים כמו נתיב העשרה
שמנהלים שגרת חיים
בצל המלחמה

*******
תודה לך בני על האירוח!
תודה לצמרת ואורי זמיר
שאפשרו הצצה למפעל חייהם 

 

תיעוד זה, נכתב בעקבות ביקור/שיטוט/צילום בעין הוד ביום שישי 4 ביוני 2021.

 

תיעוד זה הוא חוליה נוספת של תיעודי סדרת ביקור/שיטוט/צילום ביישובים הכפריים שנעשו עד כה וייעשו בעתיד.

 

אל עין הוד הגענו ורדה בן חורין, סמדר בן דור ואני.

 

אירחה אותנו שולי ירקוני, עמיתה למקצוע, דר', מורת דרך ואחראית קשרי קהילה בארכיון העיר חיפה ומתגוררת בכפר.

 

בתחילה, שולי סיפרה לנו על הקמת הכפר ואופיו כיום ואחר כך יצאנו יחד לשוטט ברחובות ונכנסנו לשלוש גלריות.

 

********

להלן מובאים  מעט מידע ושפע של צילומים של מראות השיטוט במקום, ואלה מחולקים למספר נושאים.

*****

****

מיקום עין הוד

****

האזור הגיאוגרפי:
מורדת הכרמל 

*****

בתחילה מעט מידע,
דברים ששמענו משולי

 

עֵין הוֹד הוא כפר אמנים ומתגוררים בו כ-800 תושבים וכולל כ-250 בתים. הוא כפר האמנים היחיד בישראל, וכנראה אחד מקבוצה קטנה של כפרים ייחודיים בעולם. הכפר רשום כאגודה שיתופית להתיישבות מנוהל על ידי ועד האגודה, הכפוף לתקנון ולאסיפה הכללית. הועד גם מייצג את כפר במליאת המועצה האזורית חוף כרמל שהתחום שיפוטה הוא נמצא. המוסד העליון של הכפר הוא האספה הכללית של החברים, הבוחרת את הוועד, ועדת הביקורת וועדת הקליטה

 

כפר האומנים נבנה בראשיתו על הבתים הנטושים של כפר ערבי בשם "עין הוד" שהתקיים עד מלחמת העצמאות.

חלק מתושבי הכפר המקוריים (משפחת אבו חלמי) שבו לכפר בשוך קרבות מלחמת העצמאות , אך לא הורשו להישאר בו ועל כן הקימו בקרבת מקום לכפר המקורי, אליו הגיעו בני חמולת אבו אל-היג'א. הכפר החדש עין חוט לא היה מוכר שנים רבות  ונמצא בתחום שטח אימונים של צה"ל. הכפר הוכר רק בשנת 2005 .

 

קרקעות עין חוד שהוכרזו כנכסי נפקדים נמסרו לקיבוצים עין כרמל, בית אורן וניר עציון. בבתי הכפר הובאו עולים מאלג'יריה, שלאחר מכן עזבו אותו והקימו את היישוב צרופה. בשנת 1953 התיישבו בבתים קבוצת אמנים, ובהם מרסל ינקו והקימו כפר אמנים.

 

מרסל ינקו, יוזם הקמת כפר האומנים הגיע באחד מסיוריו לבתים העזובים של עין הוד. הוא הצליח למנוע את הריסת הכפר על ידי צה"ל ולשכנע את הממונים במחלקת התכנון, את אריה שרון (האדריכל הראשי של מחלקת התכנון) ואת שר הפנים לאפשר לו להקים כפר אמנים במקום.

 

הפנייה נעשתה באמצעות אגודת הציירים והפסלים וההרשאה להתיישבות ניתנה בתנאי שיתחילו ביישובו של הכפר תוך שבועיים. ינקו עבר לגור בין הריסות הכפר והחל לשפץ את הבתים בעצמו. הוא שכנע אמנים נוספים לעבור למקום, ובתחילה הם היו מגיעים בעיקר בסופי שבוע לעזור בעבודת השיקום.

 

לאחר שנתיים הצטרפו למרסל ינקו תושבים נוספים באופן קבוע. התושב השני בכפר היה הצייר והפסל איצ'ה ממבוש, שעסק גם בניהול ענייני היישוב מול הרשויות. בעזרתו של ראש עיריית חיפה אבא חושי חובר היישוב לרשת המים והחשמל, ונסלל כביש גישה. הכפר צורף למועצה האזורית חוף הכרמל רק בשנת 1980.

 

בעין הוד חיים ויוצרים יותר מ- 150 אמנים מתחומי יצירה שונים: אמנים פלסטיים, צלמים, אנשי קולנוע ותיאטרון, אדריכלים, מוסיקאים, יוצרי תכשיטים, קרמיקאים, אמני זכוכית ומעצבים בתחומים שונים, מהם אמנים ידועים בתחומם בישראל, וחלקם בעלי קריירה בינלאומית. יצירות של אמנים מעין הוד נמצאות באוספים של מוזיאונים ובאוספים פרטיים חשובים. רבים מהם השתתפו בתערוכות קבוצתיות בארץ ובחו"ל, הוזמנו להשתתף באירועי אמנות בינלאומיים, פרסמו ספרים וזכו בפרסים שונים. עשרה מחברי הכפר נמנים על זוכי פרס ישראל היוקרתי. אמני עין הוד מציגים את יצירותיהם גם בסדנאותיהם ובחללי תצוגה פרטיים קטנים הנגישים לציבור.

 

בעין הוד מספר מוסדות ציבוריים:
* באמפיתיאטרון, שמדרגותיו פונות אל הנוף, מתקיימים מופעי מוסיקה מיוחדים;
* מוזיאון ינקו-דאדא המציג תערוכת קבע של יצירות מרסל ינקו, תעודות על חייו ופועלו ותולדות הקמת עין הוד ככפר אמנים, וכן תערוכות מתחלפות של אמנים עכשוויים רובם צעירים ומאתגרים.
* במעבדאדא, מרכז היצירה של המוזיאון מתקיימות סדנאות לילדים ברוח הדאדא;
* "בית גרטרוד קראוס" השוכן בבית שהורישה הרקדנית גרטרוד קראוס לכפר, מכיל את הארכיון המקומי ובו גם מוצגות יצירות של אמני הכפר שהלכו לעולמם. הבית מארח קונצרטים קאמריים, מופעים קטנים, הצגות ומדי פעם מתקיימות בו הרצאות בנושאי אמנות;
* בגלריה הציבורית, גלרית אמני עין הוד, הנמצאת בכיכר הכפר מוצגות תערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד מתחלפות שבהן, לצד אמני הכפר, מציגים גם אמנים מוזמנים ממקומות שונים בארץ ובעולם. לגלריה אוסף מגוון של יצירות למכירה, ואגף מיוחד המוקדש לאומנויות שבו ניתן לרכוש תכשיטים, יצירות קרמיקה וזכוכית, חפצי יודאיקה מעוצבים ועוד.מימיו הראשונים של הכפר ועד לימים אלה מתקיימים בעין הוד אירועי תרבות והווי מיוחדים, בתחומים המגוונים מאמנות חזותית ועד מוסיקה ותיאטרון.

 

היום כבר גדל בכפר הדור השלישי של בני משפחות האמנים, מהם רבים שהפכו בהשראת המקום ובברכת התורשה לאמנים בזכות עצמם.

 

 

התיעוד זה כולל צילומים בלבד.

 

מדובר על צילום של רוכבים צעירים, בני 70 וקצת (לוחמי סיירת צנחנים מחזור 1970), אותם פגשתי ביום חמישי 3 ביוני 2021 במבשרת ציון .

 

חברי ניר עמית ביקש שאפגוש את חבריו במספר מקומות במקום מגוריי בעלייתם ברכיבה מהשפלה לירושלים במסעם לאורך שביל חוצה ישראל.

 

כך היה!

 

קיבלתי את פניהם בכניסה לשטח הבנוי של היישוב.

 

לוויתי אותם בעלייה ליד אסא בהר אחירם (שיח עבד אל עזיז) ושם בתצפית הסברתי להם על האזור והמקום.

 

לבסוף ליוויתי אותם בירידה משכונת מגורי לכיוון נחל שורק.

 

להלן הצילומים

 

*****

שער הכניסה 

*******

מָה אֲנִי שָׁוֶוה? אֲנִי רַק מְלַוֶּוה!

********

אתר יד אסא

*******

בירידה משכונת רכס חלילים
אל דרך הביטחון

*******

בירידה לעבר נחל שורק ועינות תלם

*****

סוף דבר,
היה נחמד!
שמחתי לסייע בתכנון
קטע המסלול במבשרת ציון,
שמחתי לפגוש את הקבוצה ולהסבר להם מעט.

 

תיעוד מפורט זה, הרווי במידע וכולל שפע של צילומים משקף את שלמדנו וראינו בביקור/שיטוט/צילום בקיבוץ גבת.

 

 

במהלך הביקור נפגשנו עם מספר אנשי הקיבוץ שדיברו על נושאים שונים כפי שיוצג בהמשך ובהמשך גם וענו לשאלותינו.

 

חלק ניכר מהביקור היה שיטוט ברגל בשבילי מרכז הקיבוץ ובין בתי הילדים.

 

הביקור כלל גם נסיעה על גבי עגלה רתומה לטרקטור באזור המשקי ובדרכים המרוחקות סביב הקיבוץ.

 

תיעוד זה הוא חוליה נוספת של תיעודי סדרת ביקור/שיטוט/צילום ביישובים הכפריים שנעשו עד כה וייעשו בעתיד.

 

לדידי, סיור זה מהווה גם המשך למספר טיולי אופניים שנערכו באזור והם בלב עמק יזרעאל, במרחב הפסטורלי בין השדות ומאגרי המים ולאורך נחל הקישון (מרץ 2016) ומערב עמק יזרעאל וקצה מדרונות גבעות אלונים – שפרעם, בשטחים החקלאיים ובתוך היישובים (אוגוסט 2017).

 

לפני מספר חודשים, בפברואר 2021  הגענו לקיבוץ גבת בטיול אופניים שהוביל ניר עמית ותיעודו ערפל כבד מאוד בעמק יזרעאל וגם מאגר כפר ברוך שבעמק יזרעאל.

 

אז, ניר הפגיש אותנו עם חברו, אבס, מורה הדרך ואיש ידיעת הארץ, שהסביר והראה לנו  את תחנת שרה – תחנת השידור שפעלה במקום בתקופת היישוב, טרם הקמת המדינה וגם עליה יפורט בהמשך.

 

לאחר המפגש סיכמנו אבס ואני שראוי להקדיש יום מלא לביקור בגבת.

 

בהמשך, אבס חיבר בין רון יזרעאלי, חבר גבת, וביני. בדיעבד התברר שאין אדם מתאים יותר מרון לארח אותנו.

רון יזרעאלי נולד (1972), גדל בגבת, בו הקים את משפחתו, בנה וביסס את ביתו. רון הוא דור שלישי בגבת, סבאו יודק'ה הלמן היה בין מייסדי הקיבוץ, אמו צפרירה נולדה בו ואביו גדעון הגיע אליו בגיל הנעורים. רון נשוי לעינב ואבא לדניאל, איתמר ומעיין. בשנת 2019 רון סיים את לימודי הוראת דרך בחיפה,  פיתח וקידם את פרויקט התיירות בקיבוץ. רון, כפי שהוא מעיד על עצמו, הוא אוהב מאוד את גבת וחש ראוי להמשיך דרכם של מקימי הקיבוץ.

 

רון ואני קבענו את מועד הביקור וסיכמנו מה יהיו תכניו וכיצד יתנהל.

 

הביקור בקיבוץ גבת היה ביום שני, 31 במאי 2021.

 

המארח ומוביל הסיור הוא רון יזרעאלי ש"גייס" עוד אנשים, שאמור, אותם פגשנו ומהם שמענו אודות המקום.

 

בביקור זה הקבוצה כללה את עשרה מחבריי ועמיתיי המתעניינים והסקרנים והם: עמית פינקלשטיין (באר יעקב), ארז צפדיה (עומר) ניר עמית (שער העמקים), פיפ רותם (סאסא) מיכה ון ראלטה (בית לחם הגלילית), בני דישון (טבעון), מוטי ארמלין (גילון), גדעון ויל (שבי ציון) אבס (גניגר), סמדר ואני (מבשרת ציון).

 

בתחילה נפגשנו ב"מוזיאון" לשיחת פתיחה וקפה.

 

במוזיאון שמענו מפי אבי קצין אדריכל, ארכיאולוג ואיש ידיעת הארץ, הסבר על ההתיישבות במרחב בו נמצא הקיבוץ בתקופה הרומית-ביזנטית ובסוף המאה ה-19.

 

לאחר השיחה אבי הראה והסביר לנו על השרידים ארכיאולוגים שנמצאו בגבת ובאזור הקרוב.

יצאנו לסיור במרחב בנסיעה על עגלה הרתומה להתרשמות מסיפור העבר ומההווה של גבת.

 

המשכנו לבית העלמין ושם הסתובבנו והתעכבנו ליד מספר קברים ושמענו את את סיפורם של האנשים. וביקרנו גם באנדרטה לזכר אנשי קהילת פינסק.

 

המשכנו בנסיעה לעבר שכונות ההרחבה של גבת ובדרך צפינו על נופי העמק.

נכנסנו למתחם גן יאיר שהוקם לזכרו של יאיר צפריר, בן המשק, לוחם בסיירת גולני שנפל בלבנון בשנת 1995.

 

המשכנו ונכנסנו לספריית הקיבוץ ושם שמענו  מפי שפרה בן-צבי על המשוררת פניה ברגשטיין ועל ספריית הילדים הנקראת על שמה.

 

משם עברנו לביקור בחדר הנצחה הסמוך והצמוד לספריה

ארוחת צהריים סעדנו בחדר האוכל.

 

אחר כך יצאנו לסיור ברגל במדרכות הקיבוץ ב"שביל פנייה"

 

בהמשך חזרנו למוזיאון ושם נפגשנו עם המנהל העסקי של גבת צור ישראלי  ושמענו סקירת אקטואליה מקומית.

 

אחר כך יצאנו לעוד סיור ברגל.

 

המשכו לראות את בית הרשל שלו סיפור מיוחד ושם פגשנו שוב את אבי קצין שהסביר לנו על הבניין ועל האנדרטה הסמוכה שתכננן לזכר חללי הקיבוץ במערכות ישראל.

 

המשכנו וביקרנו גם את "עץ התות הזקן" ושמענו על הטיפול המיוחד לו זוכה עץ זה ואחרים מפי מנהל הנוי בגבת ענר טלמור.

 

לקראת הסוף, ביקרנו במתחם "תחנת שרה" ושמענו את סיפור המקום מפיהם של רון ואבס.

 

אקורד הסיום היה המפגש בבית הסיעודי בית אשל עם שניים מדייריו – בלהה בן-דור (בת 90) ורמי רוגל (בן 80) ועם ברוריה לאור (בת 86) המתגוררת בביתה. עיקר השיחה נסב על הפילוג בתנועה הקיבוצית בראשית שנות ה-50 ועל חותמו בגבת.

 

בשעה 17:00, לאחר שמונה שעות אינטנסיביות הסתיים הביקור.

 

בתיעוד להלן הרחבת המידע עליו שמענו במהלך הביקור, מוצגות מספר מפות להתמצאות. התיעוד כולל צילומים רבים של המראות וכן כאלה המשקפים את אופן התנהלות הביקור.

******

מיקום גבת
מדרום לכביש כביש 73
ושכניו הקרובים הקיבוצים:
במזרח  שריד,
במערב רמת דוד
ובצפון מזרח יפעת 

******

המיקום גיאוגרפי של גבת
בקצה המערבי התחתון
של רכס נצרת – מגדל העמק
מעל עמק יזרעאל

*****

עמק יזרעאל 

עמק יזרעאל במובנו הרחב הוא עמק רחב וסגור החוצה את שדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל בכיוון מערב – מזרח ומפריד מדרום בין השומרון ושלוחותיו בצפון מערב והן הר אמיר, רמות מנשה והכרמל ושלוחתו בצפון מזרח והיא הגלבוע ומצפון בין הגליל התחתון,  רמת צבאים הדרומית מרמותיו המזרחיות, הרי נצרת שהם חלק מרכסיו המרכזיים וגבעות אלונים – טבעון שהן חלק מרמותיו המערביים.

 

עמק יזרעאל כולל ארבע יחידות משנה כמוצג במפה להלן: במזרח, עמק חרוד, בדרום מזרח, עמק ג'נין הכולל את אזור תענך, בצפון מזרח, בקעת כסלות (בין הר התבור להרי נצרת) במרכז והמערב: עמק יזרעאל בו נמצא קיבוץ גבת

 

הקרקע האופיינית לעמק יזרעאל היא משקעי חרסית לא מלוכדים תערובת של חומרי בלייה ממחשופי הבזלת, סחף דק גרגר של נחל קישון ואדמת סחף גסה יותר, שכמות החלוקים בה גדלה ככל שקרבים לשולי הגבעות. הקרקע הבזלתית היא בדרך כלל רדודה ובעלת קיבול שדה מועט; בצירוף עם טופוגרפיה משובשת הופכים שוליהם של מחדרי הבזלת לאזורי בִּצָּה של ממש. נראה שמצב זה התקיים פרק זמן ממושך בעידן הגאולוגי הולוקן, וכיום אפשר למצוא בשטחים נרחבים, בצד קרקעות סחף, קרקעות הידרומורפיות וביצתיות, חלקן במרקם משובש, כתוצאה מהמלחה וממי תהום גבוהים ואמנם בסביבתו של קיבוץ הזורע נוצלו מי תהום, שמליחותם גבוהה, לשימוש בברכות דגים (זהו מקרה יחיד בכל מערבו של עמק יזרעאל).

 

****

הקמת הקיבוץ 

 

הקיבוץ נוסד על ידי קבוצת עולים מהעיר פינסק שהייתה שייכת באותה תקופה לפולין (כיום בבלארוס). העולים התארגנו בשנת 1922, עלו ארצה והקימו את "הקבוצה על שם קדושי פינסק" לזכרם של 35 35 חברי תנועתם “צעירי ציון“, שנרצחו בפוגרום בפינסק ביום ה’ בניסן תרע”ט (1919).

הרשל פינסקי, אחד הצעירים שניצל, עמד בראש קבוצת חברים וחניכים של הנרצחים שהחליטה להנציח את זכרם בייסוד קבוצה סוציאליסטית בארץ-ישראל.

 

פִּינְסְק היום יא עיר במחוז ברסט בבלארוס, דרומית מערבית לבירה מינסק. מבחינה גאוגרפית ממוקמת העיר באזור ביצות מהגדולים באירופה – פולסיה, שאותו חוצה נהר פריפיאט. האזור, המוכר כ"ביצות פריפיאט" או "ביצות פינסק", הוא אזור חקלאי פורה. העיר שוכנת על גדות הנהר פריפיאט, הנשפך אל הדנייפר, קרוב לגבולה הדרומי של בלארוס עם אוקראינה, ובה מרכז תעשייתי קטן, המייצר אוניות השטות בנהרות המקומיים.

 

בחלוקה השלישית של פולין בסוף המאה ה-18 (1793) סופחה העיר לאימפריה הרוסית. העיר חזרה להיות חלק מפולין בשנת 1920, לאחר המלחמה הפולנית-סובייטית; בתקופה זאת הייתה 60% מאוכלוסיית העיר יהודית. מאוחר יותר, בעקבות הפלישה הנאצית בשנת 1939, סופחה לברית המועצות לפי הסכם ריבנטרופ–מולוטוב. בעת הסיפוח לברית המועצות היוו היהודים רוב מוחלט בקרב תושבי העיר. בין השנים 1941–1944 הייתה העיר תחת הכיבוש הנאצי. ויהודיה הושמדו כמעט לחלוטין. החל משנת 1991 שייכת העיר פינסק לרפובליקה של בלארוס.

 

היישוב היהודי בפינסק נזכר עוד מראשית המאה ה-15. הפרבר קרלין היה בסוף המאה ה-18 מקום צמיחתה המרכזי של תנועת החסידות בבלארוס ובליטא, ובו צמחה חסידות קרלין. כאמור, באפריל 1919 נרצחו 35 יהודים בפינסק על ידי חיילים פולנים במה שנודע כ-הטבח בפינסק. ב-1920 נערך בעיר עוד פוגרום, נרצחו עשרים יהודים ונאנסו יהודיות רבות. ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בעיר כ-21,000 יהודים, מתוך כ-35,000 תושבים. בזמן שהעיר הייתה נתונה תחת הכיבוש הנאצי הושמדו מרבית מיהודי העיר.

 

הרחבה אודות פינסק והשמדת יהודיה בזמן השואה 

*******

בראשית דרכה הצטרפה הקבוצה לגדוד העבודה, הקבוצה התחלקה לפלוגות עבודה שעבדו בבניין בירושלים, בייבוש ביצות כַּבַּארָה ומגדיאל ובחקלאות בזכרון יעקב, איילת השחר ועין גנים שבפתח תקווה. הקבוצה פרשה מגדוד העבודה כעבור שנה והקימה קבוצה עצמאית שהמשיכה לקלוט עולים מגרמניה ומפינסק וסביבותיה. הקבוצה עלתה  להתיישבות הקבע באדמת ג’בתא ביום כ“ב בכסלו תרפ“ז (1926). במהלך שנות ה-30 הצטרף הקיבוץ לקיבוץ המאוחד.

 

הורי חברים – קבוצת פינסק היתה מבוססת על עלמים צעירים ועלמות צעירות שהיו אומרים ועושים – "אנשים מוזרים" כשירו של אלתרמן (אנשי העליה השניה). הם השאירו אחריהם, בבית, משפחות הורים, אחים ואחיות. עולה מכתביהם ומהפרוטוקולים שאחד הנושאים שהטרידם היתה עזרה להורים. חסכו ושלחו כסף, אך, בשלב מסויים החליטו כי הדרך הטובה ביותר תהיה להזמינם ולהעלותם ארצה. חלק מההורים הגיעו, חלק לא וחלק הגיע וחזר…. כיוון שהיו משפחות מסורתיות, נוצר צורך במטבח כשר, חדר אוכל כשר ובית כנסת. כל אלה נבנו וסופקו להורים על מנת שיוכלו להישאר עם בניהם. החל משנת 1936 פעל בגבת צריף בית כנסת עם מניין ושוחט, שתפקד בתור רב. אל בית הכנסת הגיעו גם הורי החברים מרמת דוד הסמוכה. צריף בית הכנסת פעל עד 1960 ואחר כך שימש כמחסן לצורכי הנוי. בראשית שנות 2000 הצריף פורק והועבר (כפנלים) לרשות המוזאון ביפעת ושם שוחזר.

 

 

בסוף שנות ה-30 נבנה בגבת אולם תרבות שנקרא "בית הרשל" על שמו של חבר הקיבוץ הרשל פינסקי שהיה מזכיר סניף מפא"י בחיפה ואשר נסחף וטבע בנחל שממערב לקיבוץ בליל חורף בינואר 1935.

 

בראשית מלחמת העולם השנייה פעלה בקיבוץ תחנת שידור מחתרתית של ההגנה ובמהלך שנות ה-40 נקלטו והתגוררו בו מחלקות פלמ"ח שחילקו את זמנן בין עבודה ובין אימונים ועל כך יפורט בהמשך.

 

בראשית שנות ה-50 הקרע והוויכוח האידאולוגי החריף בקיבוץ המאוחד בין תומכי מפ"ם ובין תומכי מפא"י לא פסח גם על קיבוץ גבת שהתפלג ועל כך יפורט בהמשך.

,

******
זמן מלחמת יום הכיפורים

במלחמת יום הכיפורים איבד קבוץ גבת חמישה מבניו. כמו כן במהלך המלחמה פגעה בקיבוץ רקטת פרוג-7 שנורתה מסוריה וכוונה לעבר שדה התעופה של חיל האוויר כנף 1 – שדה רמת דוד. הטיל נפל באמצע הישוב, בין חדר האוכל ובתי הילדים והפעוטונים וגרם לנזק אך לא לנפגעים.

 

****

 השם גבת

השם גבת נגזר משמה של היישוב היהודי בתחומי ציפורי שהתקיימה מתקופת בית שני שנקראה גבתא שהפך ליישוב נוצרי בתקופה הביזנטית. שרידי היישוב נמצאו באתר ארכאולוגי הנקרא תל ג'בתא ונמצא בחלקו המזרחי של הקיבוץ.

 

בחלקה המזרחי של גבעת קרטון נחשפו שרידי יישוב מהתקופות הרומית והביזנטית וימי-הביניים.

 

כן נמצאו במקום כתריסר מערות קבורה מהתקופות הרומית והביזנטית. המערות הקדומות נוצרו תוך שילוב של חציבה ובניית גזית מפוארת. המערות המאוחרות כוללות מספר חדרי קבורה ובכמה מהן נחשפו גלוסקמאות מאבן גיר רכה, ששימשו לליקוט העצמות. הממצא העשיר ממערות הקבורה כולל כלי קיבול מחרס, נרות וכלי זכוכית. נראה שבחלק מהמערות נעשה שימוש משני מאוחר, לפחות עד ימי-הביניים.

 

כמו כן נסקרו באזור שרידי מנזר מהתקופה הביזנטית, בתי-בד, גתות, חציבות ובורות מים. ממצא החרסים הוא מהתקופות הרומית והביזנטית.

 

 

במחצית שנות ה-70' נערכה בפסגת התל חפירה בראשות אבנר רבן ושמריהו גוטמן. במקום נחשפו שרידי מבנים מהיישוב הערבי ג'בתא. מתחתיו נמצא יישוב מימי-הביניים (תקופת מסעי הצלב), ומתחתיו יישוב מראשית התקופה האסלאמית (מאות 8-7 לספירה). מתחת לכל אלה נחשפה סדרת רצפות פסיפס ומערכת מפוארת של מבנה ציבורי גדול – כפי הנראה כנסייה ומנזר מהמאות ה-6-5 לספירה. הרצפות ניזוקו בתקופה האסלאמית הקדומה בפעילות איקונוקלזם (השחתת דמויות מכוונת) של קנאי דת. אולם, בכמה מקומות מצויים מתחת לרצפות הניזוקות רצפות פסיפס קדומות יותר, שניצלו מהרס זה.

 

להנחתו של גוטמן, היה במקום יישוב יהודי משגשג, שקדם ליישוב הביזנטי הנוצרי. בהקשר זה ראוי להזכיר את הברייתא, המספרת על "עשרת אלפים עיירות שהיו בין לוד וגבתא" וחרבו בימי מרד בר כוכבא. מרבית החוקרים נוטים לזהות את גבתא עם הכפר הערבי ג'בתא שבעמק יזרעאל המערבי. מערת קברים מפוארת, בה ביקר במאה ה-19 סר לורנס אוליפנט, הוסיפה וחיזקה זיהוי זה. בשנות השישים נחשף מבנה קבורה מפואר מתקופת התלמוד ליד מגרש הכדורגל של קיבוץ יפעת, ובכך קיבל הזיהוי חיזוק נוסף. עם זאת, יש הגורסים שהברייתא נוקטת בלשון גוזמא, האופיינית לגמרא, וטוענים שגבתא הנזכרת בה אינה אלא גיבתון שבשפלה.

 

על רקע זה התעוררה סקרנות מובנת, כשעבודות חציבה וכריית חומר, שבוצעו בשוליים המזרחיים של הגבעה, פגעו וחשפו מערות קבורה, בורות מים, מצבורי אשפה ושאר מתקנים וחציבות.

 

 

בסדרת חפירות הצלה שנערכו במקום נחשפו ארבעה מכלולי קבורה גדולים ומפוארים (קבר הוורוד, המערה כפולה, הקבר המונומנטאלי בצפון ומערכת קבורה דרומית). חלקם של המכלולים חצובים בסלע הגיר הרך וחלקם בנויים בניית גזית יפה. חלק מהמערכות נפגעו על-ידי שודדי קברים בעבר, אולם באחרות נמצאו תכשיטים, כלי זכוכית, עשרות נרות חרס, קנקנים וסירי בישול.

 

ניתן לסכם, אפוא, ולהצביע על מערכות הקבורה של גבת כמקור, המעיד על קיום יישוב יהודי במקום. יישוב זה נעזב, ואולי אף נהרס, עם חורבן היישוב היהודי בגליל התחתון, באמצע המאה הרביעית לספירה, בעקבות מרד גאלוס. עם חידוש היישוב במקום, נראה שהפך לחווה חקלאית בבעלות מנזר.

מקור והרחבה אודות מכלולי הקבורה אתר תל ג'באתה (אתר 89) , סקר ארכאולוגי של ישראל, מפת נצרת 

****

כפר האריסים ג'בתא 

שם האתר הארכיאולוגי השתמר גם בשמו של הכפר האריסים ג'בתא. על אדמותיו של הכפר שהיו בבעלות סורסוק שנרכשו על ידי יהושוע חנקין בתמיכת קק"ל בשנת 1920 הוקם הקיבוץ.

******

דמות הקיבוץ

*****

מידע כללי

האוכלוסייה בגבת כוללת כ- 1,100 נפש 350 בתי אב

בעלי תפקידים מוסדות ותאגידים גבת

* מזכיר קיבוץ ומנהל עסקי
* האגודה הקהילתית השיתופית: "אחות גבת"
* האגודה השיתופית החקלאית (האגש"ח) – "גבת ע"ש קדושי פינסק"
* ועד היישוב שחבריו נכללים במליאת המועצה האזורית
* תאגיד גבת חקלאות עסקית
* תאגיד חשמל אורות גבת

 

חינוך

* הגיל הרך: בקיבוץ
* בית ספר יסודי: "שגיא" בקיבוץ שריד
* בית ספר תיכון: "העמק המערבי" בקיבוץ יפעת

 

משק וכלכלה

* גד"ש העמק הינה אגודה שיתופית חקלאית המאגדת את הקיבוצים רמת דוד, גבת (41%), שריד. השותפות מעבדת 20,000 אלף דונם במרכז עמק יזרעאל, מתוכם 1000 דונם זיתים לשמן
* רפת גבת עדר של כ-320 חולבות, מכסת החלב השנתית עומדת על כ-3.63 מיליון ליטר
* לול עופות רביה כבדה בשותפות עם משפחה מנהלל
* השכרת שטחים ומבנים לעסקים, בתי מלאכה ולמוסכים
* חשמל סולרי – על גגות רפתות, משטחים צפים על מאגרי קרקע, שדות על הקרקע
* תעשיה: פלסטרו – שנת 1966 רכש הקיבוץ את המפעל "פלסטרו" לייצור צנרת, שהיה לענף הכלכלי העיקרי של הקיבוץ.

 

בשנת 2008 מכר הקיבוץ את כל מניות חברת "פלסטרו" לחברה האמריקאית ג'ון דיר. בשנת 2014 נמכר המפעל לקרן פימי ונקרא "ריווליס השקיה", שממשיכה להעסיק חברים ותושבים רבים מגבת.

 

********

בסוף שנת 2003 החליט הקיבוץ על שינוי מהותי באורחות חייו: במקום השוויון ההיסטורי הונהגה שיטה חדשה של שכר דיפרנציאלי, שבה כל חבר (וחברה) מרוויח לפרנסתו כפי יכלתו ומשלם מסים לקהילה. קדם לשינוי דיון ארוך ונוקב, אולם מאז פועלת השיטה החדשה בהצלחה וכיום איש אינו מערער עליה. במקביל פועל הקיבוץ לשיוך דירות החברים לדייריהן – תהליך ממושך המחייב אישור של מוסדות המדינה ושל רשות מקרקעי ישראל.

 

בשנת 2008 החליט הקיבוץ על הקמת שכונת הרחבה שתושביה יהיו חלק מן הקהילה אולם לא יהיו חברי האגודה השיתופית-חקלאית. בשכונה החדשה, הצופה אל העמק, 40 משפחות צעירות שהשתלבו היטב בחיי היישוב ואשר ילדיהן ממלאים את בתי הילדים ואת מערכת החינוך כולה. בהמשך לכך הולכת ונבנית שכונה של משפחות צעירות של בני הקיבוץ הבונות את בתיהן על חשבונן, כחלק ממהלך השיוך העתידי.

 

*****

*****

המוזיאון והחצר סביבו

*****

אנדרטה לזכר יהודי פינסק

****

בית העלמין

****

משעולי הקיבוץ

*****

בית הרשל
ע"ש הרשל פינסקי 

באדיבות ארכיון גבת

לאחר מותו של הרשל פינסקי ראשי מפא"י פרסמו הספד נרגש וקראו להקים לזכרו מוסד תרבות משמעותי. פועלים רבים נענו לקריאה ותרמו יום עבודה, סכום התרומות הגיע לאלף לירות – מה שאיפשר להתחיל בהקמת הבניין. במגילת אבן הפינה שהונחה ב-10 בינואר 1937 נכלל מניפסט פועלי נלהב שקבע כי בית הרשל ישמש "בית ועד לכינוסים רבי-עם בימות החול ובמועדים, בימי שמחה ותוגה. אוהל מועד למחנה אחים ואחיות עמלים, רעבי ביטוי ההולם את חייהם בצליל ובמילה. מקדש מעט לרוח האדם העמל השואף להתעלות ולרוח הבאים אחריו לעד ולדורי דורות".

 

על התכנון של בית הרשל הופקד האדריכל יוחנן רטנר (1891-1965), דמות בולטת בהתיישבות העברית שטיפח קריירה צבאית ואדריכלית במקביל. את בית הרשל תכנן רטנר בהלימה עם מיקומו בפריפריה המרוחקת ועיצב אותו כמבצר עם חלונות צרים, מעין חרכי ירי, להגנה מפני התקפות של הכנופיות הערביות. הבניין ממוקם במרכז הקיבוץ בסמוך לחדר האוכל ומורכב משתי מאסות מרובעות שכוללות אולם בן 600 מושבים ומגדל במה גבוה. רטנר בחר לבטא את תפקידו המונומנטלי של הבניין בתוך הקיבוץ מחד ואת רוחו הסוציאליסטית הצנועה מאידך, והשתמש בשפה פונקציונלית מודרנית חפה מעיטורים מיותרים. באותה תקופה תכנן רטנר גם את מגדל המים של הקיבוץ, גם שם אפשר לראות ביטוי אדריכלי לאתוס הסוציאליסטי באמצעות שפה פונקציונלית נוקשה ושימוש בבטון חשוף.

 

החזית האחורית של בית הרשל פונה לעבר מדרון מתון, שם עיצב רטנר אמפיתיאטרון טבעי קטן (שאינו קיים היום). בשל הבדלי הגובה שיוצרת הטופוגרפיה, כוללת החזית הזאת גם אכסדרת עמודים קטנה המעניקה לבניין הידור מעודן. מלבד האולם הגדול כלל בית הרשל חדרי קריאה ומוסיקה ומשרד למזכירות המשק. במרתף נבנתה ספריה ומאחוריה, מתחת לבמה הגדולה, הוקם סליק נשק של "ההגנה". בשנות ה-40 שימשו אחורי הקלעים למגורי מפקדי הפלמ"ח באזור.

 

מיד עם פתיחתו הפך בית העם של קיבוץ גבת למרכז תרבות אזורי. הוא אירח הצגות של "הבימה" ושל תיאטרון הפועלים "אהל". בספטמבר 1950, כשהלכה לעולמה המשוררת והסופרת פניה ברגשטיין, בת הקיבוץ, הוצב ארונה בבית הרשל ומשמר כבוד הוצב לידו.

 

בתקופת הפילוג בקיבוצים, חולק הרכוש של גבת בין אנשי "הקיבוץ המאוחד" לבין המפא"יניקים, שעברו משם והקימו את יפעת. ראשי שני הקיבוצים קבעו כי בבעלות משותפת יישארו רק חורשת זיכרון, בית הקברות ובית הרשל.

 

כיום בית העם אינו נמצא בשימוש כיום עקב מחסור במשאבים לשידרוגו.  במקביל לתהליך ההפרטה של הקיבוץ ניסתה המזכירות לעניין יזמים חיצוניים בהפעלת הבניין בכפוף לשיפוצו. המגעים כשלו וכיום מנסים שם להסב את המבואה של האולם לחלל פעילות רב תכליתי. מיקום של האולם בסמוך לאולמות מופעים גדולים אחרים מעיב על כח המשיכה שלו

 

מקור והרחבה נועם דביר "הרשל שאין לו הופכין", עיתון הארץ, 23/11/2011

 

יוסף פינסקי, בנו של צבי (הרשל) פינסקי מפעילי החלוץ ואחר-כך ממיסדי גבת, נולד בי"א באב תר"ץ, 5 באוגוסט 1930 בפינסק, עיר הולדת אביו שהיה בשליחות מטעם תנועת החלוץ באותה עת. עם תום השליחות שבו ההורים לגבת ובה גודל ונתחנך. במלחמת העצמאות השתתף במערכות שונות ואחר כך למד במדרשה החקלאית ע"ש רופין ואחר בגבת. נשלח מטעם התנועה לפעילות חינוכית בין הנוער: שנתיים ומחצה הדריך בסניף "הנוער העובד" שבשכונת בורוכוב. לאחר-מכן נעשה חבר במרכז הנוער של הקיבוץ המאוחד והחל לעסוק בהקמת חוגי-נוער בישובי התנועה. בגבת עצמה לימד בבית-הספר, טיפל בגרעין עולים חדשים וכיוצא באלו פעולות תרבות וחינוך, ויחד עם זה לא ויתר על עבודה גופנית ונמשך לרפת – ועד מהרה היה לאחד מטובי-עובדיה. נפל במבצע סיני, בכ"ח בחשון תשי"ז, 2 בנובמבר 1956. יוסף פינסקי כתב פזמונים וכן השתתף בקביעות ב"יומן גבת" ברשימות שונות. בסוף ימיו ניסה כוחו בסיפור, שחלקו הראשון נדפס ב"מבפנים", בעודו בחיים ולא זכה להמשיכו. הסיפור יצא בנפרד לאחר מותו בתשי"ח
המקור 

******

שביל פניה
באזור גני הילדים

שביל פנייה והספריה לזכר
המשוררת פניה ברגשטיין 

 

פניה ברגשטיין (11 באפריל 1908, י' בניסן תרס"ח – 18 בספטמבר 1950, ז' בתשרי תשי"א) הייתה סופרת ומשוררת ישראלית, חברת קיבוץ גבת.

 

פניה ברגשטיין נולדה בשנת 1908 בעיר שצ'וצ'ין שבאימפריה הרוסית (כיום בבלארוס). אביה, שהיה מורה עברי, הקנה לה את ידיעת הלשון העברית וספרותה. היא נדדה עם משפחתה בעקבות מקומות העבודה של האב,

מקור

לסטוויסקי ואחריה לטיקטין שעל גדות הנהר נרב. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עברה המשפחה לעיירה סלביאנסק, שם למדה בבית ספר רוסי. אחר כך עברה המשפחה לעיר סומי. לאחר מהפכת אוקטובר 1917 נאסרה הוראת השפה העברית ברוסיה, והמשפחה עברה לעיירה אוגוסטוב שבפולין. בעודה לומדת בבית הספר התיכון, הצטרפה לתנועת "החלוץ הצעיר" (תנועת הנוער של "החלוץ"). בגיל 18, לאחר שהשתתפה בסמינריון ראשון של "החלוץ" שנערך בוורשה, הצטרפה להכשרה בצ'רלונה, שם נודע לה על מחלת הלב ממנה סבלה בשארית חייה. היא החלה לפרסם שירים ורשימות בעיתוני התנועה. על שירה הראשון, "חלומי", שהתפרסם ב"היום", חתמה בשם העט "בת אור".

 

בשנת 1930 עלתה לארץ ישראל עם חברה לחיים אהרן ויינר (סופר בעצמו), והתיישבה בקיבוץ גבת. לזוג נולד בן יחיד, גרשון. בקיבוץ קיוותה למצוא חיים שלווים, אך מחלת הלב שבה לקתה גברה, ושנים רבות היא נאלצה להישאר רתוקה בביתה או בבית החולים.

 

בקיבוץ עבדה ברגשטיין בעבודת אריזה בעונות בציר הענבים. בנוסף עבדה בתחום החינוך והייתה מדריכת נוער של ילדי גבת בתנועת הנוער העובד. בתחום התרבות ערכה את יומן המשק של גבת, ניהלה חוג לספרות ונשאה הרצאות בנושא. בנוסף נבחרה כנציגה לוועידות הקיבוץ המאוחד וההסתדרות. בהמשך אילצה אותה מחלת הלב לעבוד כתופרת במחסן הבגדים במתפרת הקיבוץ. בחמש שנות חייה האחרונות היא נותרה רתוקה למיטתה וכמחצית מתקופה זו שהתה בבית החולים "העמק" בעפולה.

 

בשנת 1950 נפטרה בבית החולים העמק, בעודה בת 42 בלבד, והובאה לקבורה בקיבוץ גבת. בנה היחיד, גרשון ישראלי, כותב מוכשר בפני עצמו, נהרג במלחמת ששת הימים.

 

 

את שירה הראשון לילדים, "ילדים קטנים בגבת", פרסמה בשנת תרצ"ב 1932 בדבר לילדים. לאחר מכן פרסמה שירים וסיפורים לילדים בדבר לילדים ובמשמר לילדים. בשנת תש"ה יצא לאור ספרה "בוא אלי פרפר נחמד", עם איוריה של אילזה קנטור, שהפך לקלאסיקה.

 

ברגשטיין כתבה בעיקר שירי ילדים ואלו כתובים מנקודת מבטם של הילדים ועוסקים בהם. שיריה עוסקים בחוויות שעוברות על ילדים בחיי היומיום שלהם בקיבוץ (רצתי, מעגל, ניסע אל השדה, בברכה, טרקטור, האוטו שלנו, יש לי קוביות קטנות), בהתייחסות הילדים לטבע (אין עוד גשם, ברוך הבא), או בחיות בטבע ובמשק (בוא אלי פרפר נחמד, טלה קטן, אמא הדוגרת, חיפושית, לפרה האדומה). רבים מהספרים הכוללים סיפורים ושירים פרי עטה יצאו לאור לאחר מותה. רבים משירי הילדים שלה, וחלק משיריה למבוגרים הפכו לקלאסיים.

 

בין שיריה: בוא אלי פרפר נחמד; האוטו שלנו גדול וירוק; זמר הבאנו; יש בדיר טלה קטן; ניגונים; פרח לי; הדוגרת; עגלה קטנה; בן-ארבע; יש לי קוביות קטנות

מקור, הרחבות והפניות 

שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי,
נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים.
גַּרְעִינִים; גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי –
עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים.

 

עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פֹּארוֹת בְּדָמִי,
שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקַי שְׁלוּבִים,
נִגּוּנֶיךָ, אָבִי, וְשִׁירַיִךְ אִמִּי,
בְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים.

 

הִנֵּה אַאֲזִין שִׁיר עַרְשִׂי הָרָחוֹק
הִבִּיעַ פִּי אֵם אֱלֵי בַּת.
הִנֵּה לִי תִּזְהַרְנָה בְּדֶמַע וּשְׂחוֹק
"אֵיכָה" וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת.

 

כָּל הֶגֶה יִתַּם וְכָל צְלִיל יֵאָלֵם
בִּי קוֹלְכֶם הָרָחוֹק כִּי יֵהוֹם.
עֵינַי אֶעֱצֹם וַהֲרֵינִי אִתְּכֶם
מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם

 

מילות השיר נכתבו בשנת 1944 על ידי פניה ברגשטיין. ברגשטיין עלתה לארץ מפולין והצטרפה לחלוצים שהקימו את קיבוץ גבת. השיר נכתב בהשפעת ועידת הקיבוץ המאוחד שהתקיימה בינואר של אותה שנה, בה השתתפה פניה כנציגת קיבוץ גבת. בועידה זו התוודעה פניה, בעקבות עדויות של ניצולים, למאורעות הקשים המתרחשים באירופה. השיר פורסם לראשונה בירחון ״דבר הפועלת״ בחודש יולי שלאחר מכן. בשיר מתארת ברגשטיין את געגועיה העזים להוריה שנשארו באירופה וכן את געגועיה להווי המסורתי שספגה בביתה בגולה טרם ידעה מה עלה בגורלם בתקופת השואה. בתום מלחמת העולם השנייה כתבה ברגשטיין מכתב לראש העיר הולדתה ‘אוטבוצק’ אשר בפולין. במכתב היא ביקשה לברר מה עלה בגורל בני משפחתה. בעקבות המכתב מגלה שהוריה וכל משפחתה נספו בשואה. מילותיה של פניה ברגשטיין הולחנו על ידי דוד זהבי בשנת 1945, ממש עם סיום מלחמת העולם השנייה.

ויהי ערב – פניה הקפידה והתעקשה כי ייכתב כי לא מדובר בסיפור פרי עטה, אלא , כי נכתב ע"פ אגדה מאת אנדרסן (הנס כריסטיאן אנדרסן). בגרסה ראשונה: חיים האוזמן, מאייר הבית של הוצאת הקיבוץ המאוחד, צייר שמונה ציורים ע"פ אותה אגדה ועל פיהם כתבה פניה את הגרסה העברית לסיפור. בגרסה שניה: פניה ואלזה קנטור (חברת נען שאיירה את "בא אלי פרפר נחמד") עבדו יחדיו על יצירת הספר. הנהלת הוצאת הקיבוץ המאוחד נתנו עדיפות לציוריו של האוזמן, בהיותו צייר הבית, ושלחו לפניה את ציוריו של האוזמן. פניה "כעסה" על אילזה ועל סגנון ציוריה השונה, אילזה שידעה האמת ודאגה לבריאות חברתה הטובה – שתקה. לא מדובר בסכסוך אמיתי אלא באנקדוטה חביבה. כך או כך – מדובר ביצירה אלמותית המהווה את אחד מעמודי הטווח של ספרות הילדים הקלאסית בישראל. במלאת 100 שנה לקיבוץ (2010) הוציאה הוצאת הקיבוץ המאוחד מהדורה חדשה "ויהי ערב חדש" ובו משולבים איוריה של אילזה קנטור כפי שנמצאו אצל בנותיה.

 

ביקורת השוואתית של רון בין האיורים:
דמות החלוץ – אצל האוזמן גלותי, בלונדיני, חולצה מגוהצת אצל אילזה שזוף כפוף ובעל כובע קסקט.
הילדה – אצל האוזמן, קוקיות בלונדיניות אצל אילזה צמות חומות עבותות.
הלול – אצל האוזמן קטן, פרטי אירופאי אצל אילזה מאורך שיתופי קיבוצי.
גדרות – דומיננטיות מאוד אצל האוזמן לעומת אילזה.
הירח – מופיע הרבה אצל אצל אילזה פעם אחת.

***

יהושע רבינוב

 

יהושע רבינוב (ל' בניסן תרס"ד, 15 באפריל 1904 – כ"ז בטבת תש"ס, 5 בינואר 2000) היה משורר שהיה מזוהה עם התנועה הקיבוצית. היה חבר קיבוץ גבת.

בא

יצירתו הנודעת ביותר היא "ירדה השבת", שיר שהולחן על ידי דוד זהבי והיה מזוהה עם התנועה הקיבוצית.

 

יָרְדָה הַשַּׁבָּת אֶל בִּקְעַת גִּנּוֹסָר,
וְנִיחוֹחַ עַתִּיק בְּשׁוּלֶיהָ.
וַיַּעַמְדוּ מִסָּבִיב הֲרָרִים שׁוֹשְׁבִינִים
לָשֵׂאת אַדַּרְתָּהּ הַזּוֹהֶבֶת.
תַּעֲלֶינָה יוֹנִים מִכִּנֶּרֶת הַיָּם,
קַבֵּל אֶת רוּחָהּ הַלּוֹהֶבֶת.

 

נָשְׁקָה הַשַּׁבָּת לְרֹאשׁוֹ שֶׁל הַבְּרוֹשׁ,
לָאֵזוֹב שֶׁבַּסֶּלַע נָשָׁקָה.
וַיְהִי הַדַּרְדַּר לְשַׁרְבִיט שֶׁל מַלְכוּת
עַל רָמוֹת דְּמָמָה מְרוֹנֶנֶת.
יִמְשֹׁךְ אָז הַתּוֹר בְּקוֹלוֹ הַמָּתוֹק
חֶמְדַּת כִּסּוּפִין מְעַדֶּנֶת.

 

הִרְטִיטָה שַׁבָּת בְּחִנָּהּ הַגָּנוּז
עֵינֵי חַלּוֹנוֹת מִכָּל עֵבֶר.
וַתֵּצֵאנָה בָּנוֹת אֶל הָעֶרֶב זַמֵּר
זְמִירוֹת בְּעֶרְגָּה מְצַלְצֶלֶת.
וְהָיְתָה הָעֶדְנָה בְּבִקְעַת גִּנּוֹסָר
לְנִשְׁמַת עִבְרִיּוּת נֶאֱצֶלֶת.

 

בתו, רות רבינוב, נהרגה יחד עם חברתה זיוה נתן ב-24 במרץ 1948, כשהייתה בת 19. שתיהן היו חיילות בגדוד 14 של חטיבת גולני. הן עשו דרכן חזרה מקורס אלחוטאים ביבנאל לגבת כשערבים ירו ממארב לעבר המכונית בה נסעו ליד נחל תבור בסמוך לדבורייה. בספרו "מול הר העקדה", שמוקדש לשתיים, כתב רבינוב, "כאילת על נחל כרעת, כרעת נפלת, ילדתי"

*****

'גן יאיר' המנציח את
סמ"ר יאיר צפריר, בן הקיבוץ

יאיר צפריר בן איה ושלמה. נולד ביום י"ז בחשוון תשל"ד (12.11.1973) בגבת. אח לרוני, יעל, נועה וארנון. יאיר למד בבית-הספר היסודי בגבת והמשיך בבית-הספר האיזורי "העמק המערבי" בקיבוץ יפעת.

 

מגיל צעיר, הספורט והתחרות היו בדמו – ריצה, טניס, כדורגל וגלישת-רוח היו עבורו אורח חיים. הרצון להצטיין ולמצות את כישוריו הובילו אותו להתגייס למסלול התובעני של סיירת גולני בסוף נובמבר 1992. במהלך שירותו סיים בהצטיינות מספר קורסים, ביניהם קורס צלפי חי"ר, קורס מ"כים וקורס מש"קי סיירים והוענקה לו דרגת סמ"ר. מפקדיו מספרים שיאיר היה אחד מעמודי התווך בצוות שלו, לקח הכול בהומור, גם ברגעים הקשים והמתוחים, כשחיוך תמידי נסוך על פניו. יאיר היה סמל מחלקה וצלף בפלוגת הסיור של חטיבת גולני.

 

ביום ל' בשבט תשנ"ה (31.1.1995) נפל יאיר בקרב בלבנון, בהיתקלות עם מחבלים באזור יעתר. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקיבוץ גבת. בן עשרים ואחת היה בנופלו. השאיר אחריו הורים, שלוש אחיות ואח.

 

לקראת יום השנה לנפילתו של יאיר הוציאו בקיבוץ גבת חוברת לזכרו.

המקור אתר יזכור משרד הביטחון 

כזיכרון ליאיר מתקיים בקיבוץ גבת "מירוץ הנמר המעופף" אשר מציין אנקדוטה מחייו: "בבוקר בחינת הבגרות בספורט, בסוף כיתה י"ב", מספרים בני משפחתו, "יאיר לא התעורר בזמן. זה לא הפריע לו לרוץ מהר לבית הספר, יחף, להגיע לקו הזינוק לריצת ה-2,000 מטרים, לרוץ את כל המרחק – יחף, ו"על הדרך" להגיע ראשון ולשבור את שיא בית הספר…".

*****

חדר ההנצחה

*****

גבת במורשת ההגנה

 

****

מול עץ התות

****

תחנת שרה 

הסליק בגבת (תחנת שרה) היה סליק בקיבוץ גבת, שבניגוד לרוב הסליקים בארץ יועד להיות תחנת אלחוט של ארגון ההגנה. הסליק הוקם ב-1939 והפעילה אותו אלחוטנית בשם שרה (ולכן הסליק נקרא "תחנת שרה")

 

עם תום המרד הערבי הגדול ופרוץ מלחמת העולם השנייה הידקו הבריטים את הפיקוח על מידע שיצא מההנהגה היהודית בארץ לתפוצות. אחד הצעדים שנקטה ההנהגה הייתה החלטה להקים בארץ תחנת שידור חשאית שתאפשר לפרוץ את הצנזורה הבריטית. בהמשך, הוחלט להקים את תחנת השידור בקיבוץ גבת. שמחה אבן-זהר, שהיה תקופה מסוימת חבר הקיבוץ ובהמשך היה בין מייסדי שירות הקשר (שהפך אחרי קום המדינה לחיל הקשר), היה זה שהציע להקים את התחנה בגבת. חבר הקיבוץ חיים גבתי תמך בלהט בהקמת התחנה בקיבוץ. בגבת חי יצחק נבו שנחשב לאחד מהמומחים הגדולים בארץ לבניית סליקים. גורם נוסף שסייע להחלטה זו היה הימצאותה של קשרית מנוסה בקיבוץ.

 

בתחילת 1939 החלה חפירת הסליק עבור התחנה. סיפור הכיסוי היה חפירת בור ספיגה עבור מקלחת משותפת שהוקמה באותו זמן. העבודה בוצעה על ידי מספר אנשי סוד כשעיקר העבודה נעשתה בלילות וחלק מבעלי המלאכה הובאו למקום בעיניים מכוסות. מעל הסליק נבנה מחסן מזון ובסליק עצמו הותקנו מספר אלמנטים מתוחכמים: במחסן למזון בעלי חיים הותקנה ברצפה מעלית מתוחכמת להורדת האלחוטן לחלק התחתון של הסליק בעומק של 5 מטר; מעלית קטנה נוספת נבנתה והוסוותה כבור ביוב; בעומק של 5 מטר נבנה מסדרון שחיבר את שתי המעליות ובאמצעיתו הותקנה דלת סודית בצורת לוח בטון שנע על גבי מסילות; בסליק נבנו 2 חדרים (חדר שידור וחדר תחזוקה); מחוץ לסליק הותקנה אנטנה טלסקופית מצינורות מתכת בגובה של 18 מטר. את האנטנה ניתן היה להרים באמצעות ידית דמוית ברז; צינורות האוורור הוסוו כשובך יונים.

 

עם סיום בניית התחנה הותקן בה מכשיר אלחוט בשיטת השידור מורס והחלה לעבוד בה חברת הקיבוץ שרה צ'רנומורץ-פפיש שעבדה כרפתנית. שרה הייתה מגיעה לתחנה כל ערב בשעה 10, מרימה בעצמה את האנטנה ומשדרת ידיעות לתחנה בלונדון שם ישב ברל לוקר. היא שידרה בקוד מוצפן גם לחיים ויצמן בלונדון ולניו יורק. ב-4 בבוקר סיימה שרה את שידוריה והייתה יוצאת לחלוב את הפרות.

 

השידור מהתחנה היה חד סיטרי ולכן כל מברק שודר מספר פעמים ליתר ביטחון. במברקים חוזרים מלונדון, שהגיעו לשמחה אבן-זהר, פורטו המברקים שהגיעו לא תקינים ואותם יש לשדר בשנית.

 

חלפים למכשיר הקשר נגנבו ממחסני הצבא הבריטי על ידי איש חיל הקשר הבריטי נפתלי רז. כדי לבדוק את תקינות המכשיר לאחר התיקונים הייתה שרה יוצרת קשר עם שדה התעופה בבירות תוך התחזות למגדל הפיקוח בשדה התעופה בלוד.

 

התחנה פעלה עד 1943 ואז נסגרה והועברה לתל אביב. במהלך השבת השחורה ב-1946 ערכו הבריטים חיפושים בקיבוץ אך התחנה לא התגלתה.

 

לפי מספר מקורות התחנה לא התגלתה על ידי הבריטים במכוון מאחר שתחנת אלחוט בריטית בעכו עסקה ביירוט חלק גדול מהשידורים של התחנה.

 

עד שנת  1970 היה הסליק נטוש. בשנה זו נערך שחזור ראשון של תחנת השידור בהשתתפות האנשים שהפעילו את התחנה. בשנת 1998 שיפץ חבר הקיבוץ אמציה בן-דור את המקום ופתח אותו לביקורים. בשנת 2000 נפטר אמציה ומשפחתו המשיכה לתחזק את המקום. בשנת 2008 שופץ המקום על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. במסגרת תהליך זה הפך מקלט קרוב לחדר תצוגה והדרכה.

מקור והפניות להרחבה ראו גם שלמה גלזר, תחנת שרה קוראת ללונדון , "הדף הירוק", 15.5.2003 

 

*****

בית אשל

בית אבות בית אשל נוסד בתחילת שנות ה-90 בקיבוץ גבת, והחל את דרכו כמוסד המיועד לקבוצה אחת בלבד: הקשישים אשר קיבוץ זה הוא ביתם. עם השנים, נפתחו שערי מוסד סיעודי זה גם לאוכלוסיות אחרות, כך שכיום הוא פתוח למעשה לכל קשיש המעוניין בכך ויימצא מתאים.

 

 

הפילוג בקיבוץ המאוחד בראשית שנות ה-50'

בראשית שנות ה-50 הקרע בקיבוץ המאוחד בין תומכי מפ"ם ובין תומכי מפא"י לא פסח גם על קיבוץ גבת שהתפלג. בעקבות הפילוג עזבו את הקיבוץ כ-40% מחבריו תומכי מפא"י שחברו לחברי קבוצת השרון שנמצאה בסמוך לקבוצת עיינות (ששינתה שמה לרמת דוד) וביחד הקימו מצדו השני של הכביש את קיבוץ יפעת.

 

שתי סיבות גרמו לפילוג: מתח פוליטי בין הרוב בתנועה, שתמך במפ"ם בהנהגתו של יצחק טבנקין לבין המיעוט, שתמך במפא"י בהנהגת דוד בן גוריון. שורשי מתח פוליטי זה נבעו מהחלטת בן גוריון לפרק את הפלמ"ח עם תום מלחמת העצמאות בשנת 1949 ; ומתח אידיאולוגי בלתי נסבל בנוגע לשאלת ברית המועצות – בעוד שהרוב העריץ את "המולדת השנייה" ואת "שמש העמים" (סטאלין), המיעוט לא היה מוכן לקבל את ההערצה העיוורת. המיעוט פרש, ויחד עם "חבר הקבוצות", תנועה קיבוצית קטנה שהיתה קשורה למפא"י, הקים תנועה חדשה ששמה היה "איחוד הקבוצות והקיבוצים".

 

באותה עת נמשכו והחריפו הוויכוחים בין חברי הרוב בקיבוץ המאוחד, שעזבו את מפא"י והצטרפו למפ"ם, לבין חברי המיעוט שנשארו נאמנים למפא"י. ההבדלים בין השקפות העולם באו לביטוי בעיקר על רקע היחס לברית המועצות: חברי הרוב ראו בברית המועצות את חלוצת המהפכה הסוציאליסטית ואטמו עיניהם מראות את שלילת חופש הפרט ודיכוי שכבות רחבות של האוכלוסייה. לעומת זאת ראו חברי המיעוט חברי מפא"י במשטר הדמוקרטי את הבסיס של המדינה, שאין לוותר עליו. המאבק הרעיוני בקיבוץ המאוחד הקצין במיוחד בקיבוצים שבין חבריהם היו נאמנים לשתי המפלגות. הוויכוח הלך והחריף, עד אשר גרם להחלטה על פילוג. המיעוט מקרב חברי מפא"י נטש את הקיבוץ המאוחד והקים עם חֶבר הקבוצות את איחוד הקבוצות והקיבוצים. בקיבוצים שבהם היו מיעוטים גדולים משני הצדדים הוסכם על חלוקת היישובים. בקיבוצים שבהם היו מיעוטים קטנים, הצטרפו חברי המיעוט אל אחד הקיבוצים שבו היה רוב להשקפתם.

 

בגבת הגדירו את עצמם 43% למיעוט מקרב מפא"י ואילו הרוב תמך בהמשך הקשר לקיבוץ המאוחד. הוסכם כי הקיבוץ יתפלג לשני חלקים. על אף החלוקה החברתית המשיך המשק להתנהל כמשק מאוחד כשנתיים נוספות עד ביצוע החלוקה למעשה. ההסכם על החלוקה הושג סמוך למשאל החברים ברמת דוד על איחוד שתי הקבוצות – משאל שבו לא הושג הרוב הדרוש לאיחוד. חברים בקבוצת השרון החלו לבדוק את המחשבה לאחֵד את קבוצת השרון עם אנשי מפא"י שבגבת.

 

עוד לפני שהתפלגו נאבקו שני הפלגים בגבת. בט"ו בשבט 1952 ניטעו העצים בנפרד. בעת "קבלת שבת" הכריחו את הילדים לשבת בחדר האוכל בנפרד: קבוצת הילדים ממפא"י ישבה בצד ימין של האולם, וקבוצת הילדים ממפ"ם ישבה בצד שמאל. ילדי "האיחוד" לא שרו את "ירדה השבת על בקעת גינוסר", כי המחבר, יהושע רובינוב, היה שייך ל"מאוחד". על כך כתב נעמן כהן בספרו (2011) על האוטופיה: עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק.

 

כפי שכבר צויין, בעת הפילוג ראשי שני הקיבוצים קבעו כי בבעלות משותפת יישארו רק חורשת זיכרון לקדושי פינסק (היום חורשת גן יאיר), בית הקברות ובית הרשל.

 

עם העוברים לקיבוץ יפעת נכלל גם חיים גבתי. הוא נמנה עם מייסדי קיבוץ גבת ב-1926 ושינה את שם משפחתו על שם הקיבוץ, מילא תפקידי מזכיר ומרכז המשק, היה מראשי הקיבוץ המאוחד וחבר המרכז החקלאי. עם הפילוג בקיבוץ המאוחד היה מהוגי איחוד הקיבוצים וממובילי האיחוד עם חבר הקבוצות לגוף החדש "איחוד הקבוצות והקיבוצים". ב-1954 עבר לקיבוץ יפעת.

 

*****

סוף דבר 

***

סיור זה היה מעניין ומרתק.

***

שמחנו על ההזדמנות בה נפתח לנו צוהר
לראות את אחת מאבני היסוד
של ההתיישבות החקלאית הקיבוצית
שהוקמה בתקופת טרם המדינה

*****

בשיטוט בדרכי הקיבוץ התרשמנו
מהאווירה הנעימה והיחסים הלבביים
בין חברי הקיבוץ

*****

התפעלנו מהעושר התרבותי של הקיבוץ

****
למדנו על המחיר הכבד
ששילם הקיבוץ לדורותיו
במלחמות ישראל ועל אופן הנצחת הנופלים

*****
התרשמנו מהדביקות של הקיבוץ,
כמעט מאה שנים להמשיך להנציח
את קדושי פינסק שנרצחו
בשנת 1919 ולזכרם הוקם הקיבוץ

****

התרשמנו גם מהאיתנות החברתית והכלכלית
של הקיבוץ לאחר שצלח את המשברים איתם נאלץ להתמודד.

*****

תודה מקרב לב לרון יזרעאלי
שהעניק לנו חוויה מיוחדת.
נהנינו מנועם הליכותיו, משפע ידיעותיו
ואהבתו לקבוץ בו גדל
והכבוד שרוחש לוותיקיו.
תודה על הביקור שתכנן
בו "תפר" את כל הפרטים הקטנים,
תודה על צילומים שהעביר
מהארכיון עבור תיעוד הביקור,
השתהינו על כך שבהובלת הביקור
עמד בלוח הזמנים שקבע
ויצר רף גבוה לסיורים נוספים!
נודה על האמת, זכינו ובגדול!

****

תודה לאנשי גבת שהקדישו לנו מזמנם, פגשו אותנו ושוחחנו :
אבי קצין,  שפרה בן-צבי, צור ישראלי, ענר טלמור, 

****

תודה לחברי גבת הוותיקים,
בלהה בן דור, רמי רוגל, וברוריה לאור
ששוחחו איתנו בבית אשל

***

תודה לכל חבריי שהשתתפו בסיור
תודה לאבס שקישר ביני ובין רון
ולצלמים סמדר, מיכה ועמית שסייעו בתיעוד הביקור.