תיעוד זה, הרווי במידע וכולל שפע של צילומים משקף את שלמדנו וראינו בביקור/שיטוט/צילום בקיבוץ שדות ים. 

 

תיעוד זה הוא חוליה נוספת של תיעודי סדרת ביקור/שיטוט/צילום ביישובים הכפריים שנעשו עד כה וייעשו בעתיד.

 

ביקור/שיטוט/צילום התקיים ביום שני 21 ביוני 2021

 

אל שדות ים הגענו קבוצה קטנה שכללה את ניר עמית (שער העמקים), מוטי ארמלין (גילון), עמית פינקלשטיין (באר יעקב) ואני (מבשרת ציון)

 

המארח הפעם הוא חבר הקיבוץ יונתן כצמן (1951), נשוי ומשפחתו כוללת שלושה ילדים ושלושה נכדים.

 

ניר עמית הוא שחיבר בין יונתן וביני.

 

את הביקור התחלנו בארוחת בוקר קלה ושיחה במרפסת ביתו של יונתן שסיפר לנו על הקיבוץ והתנהלותו הכלכלית בעשורים האחרונים במהלכם מילא מספר תפקידים.

 

 

משם יצאנו לבית חנה סנש, שם צפינו בסרטון קצר וביקרנו בתערוכה המרשימה.

 

המשכנו לחלקו האחר של חנה שם ראינו תמונות מהימים הראשונים של שדות ים ואת לוח האירועים של תולדותיו.

 

משם עברנו למוזיאון הארכאולוגי בו מוצגים שרידים מקיסריה שנמצאו בשטחי הקיבוץ ובשטחים החקלאיים.

 

לאחר הפסקת שתייה, שוב על מרפסת ביתו של יונתן, יצאנו לשיטוט בקיבוץ. הגענו למרכז השייט, למצוק החוף מול חדר האוכל והסתובבנו במתחם מפעל אבן קיסר.

 

המשכנו ויצאנו מתחום השטח הבנוי ועברנו בין מטעי הבננות, צפינו על שטח היפודרום של קסרייה במרכזו נמצא האובליסק.

 

בשטחים נוספים, עברנו גם בתוואי החומה המזרחית של קיסרייה וגם בתוך מכתש בלתי מעובד שחשוד" בו ייתכן נמצא תיאטרון או או תיאטרון.

 

לאחר הסיבוב במטעי הבננות חזרנו שוב למרפסת ביתו של יונתן לארוחה קלה.

 

את הביקור סיימנו בנסיעה בטבעת החיצונית של הקיבוץ בקצה השטח הבנוי שלו.

*****

שדות ים נמצא בצפון השרון,
בסמוך לחוף הים,

מיקום שדות ים,
מדרום לקיסריה, מצפון לתחנת הכוח של חברת חשמל

שדות ים משתייך למועצה האזורית חוף הכרמל.

*****

 

קיבוץ הוקם במקור בשנת 1936 ליד קריית מוצקין על ידי קבוצה של הנוער העובד שנקראה "קבוצת-הים". הקבוצה כללה שתי קבוצות הכשרה, האחת מקיבוץ נען והשניה מעין-חרוד. הקבוצה עברה השתלמויות רבות בנושאי ים בטרם עלתה לקרקע באיזור העיר העתיקה קיסריה. את מלאכת הדייג למדו בחורי שדות-ים ממדריכים ששכרה מחלקת הדייג של הסוכנות: איטלקי – לדיג מיכמורת יוגוסלבי – לדיג אורות ודייגים ערבים – לשיטות שונות של דיג חופי.

 

בספטמבר 1938 הצטרפו לקבוצה 13 בנים ושלוש בנות של המחנות העולים והקיבוץ היה למיזם משותף של המחנות העולים והנוער העובד. בסוף 1938 קיבלו חברי הקיבוץ את ספינת פלד של נחשון לתפעולם.

 

בתחילה, עוד בטרם עליה לקרקע, היו נסיונות להשתלבות חברים מהקבוצה, כבודדים, בעבודות ספנות על אניות בבעלות יהודית או כקבוצות, בעבודה בנמל חיפה. הנסיונות הללו לא גרמו סיפוק לצעירים שביקשו להקים צורת חיים ייחודית: כפרי דייגים וימאים. כוונתם הייתה להקים יישוב ליד החוף, מתוך הכרה שיעסקו בדיג בלב ים ובחוף, ובהובלה למיניה וגם לפתח את תעשיית הלוואי לעבודת הים; תעשיית שימורי דגים; מספנות לסירות וספינות וכד'. בנוסף, למשק זה יהיה שטח קרקע גדול, אשר יאפשר משק חקלאי מעורב.

 

במהלך שנת 1939 דובר על מעבר הקבוצה להתיישבות קבע בקרקעות של פיק"א שנרכשו מהכפר הבוסני-מוסלמי קיסאריה, והוזכר כבר בשנים עברו כמקום מתאים להתיישבות קבוצות דיג עברי. בינתיים בשנת 1939 נמסרה לקבוצה שטח של כמה מאות דונמים לעיבוד.

 

ביום 2.5.1940 עלתה שדות-ים על גבעה במרחק כמה עשרות מטרים מחורבות קיסריה, מתוך מגמה לפתח במקום את הדייג החופי, ובהמשך הזמן – לעסוק גם בחקלאות באדמות המקום, לאחר רכישת זכויות חכירה מתושבי הכפר הבוסני קיסריה (המצודה הצלבנית). התנאים היו קשים, – ללא כביש, ללא אדמה לעיבוד, ללא תקציב התיישבותי, אספקת מים בצימצום, תוך מאבק בלתי פוסק עם חברת פיק"א של הברון רוטשילד (בעלת מרבית אדמות קיסריה) שלא ראתה בעין יפה את התיישבותנו במקום.

במהלך 1941 הוגבלה התפתחות הקבוצה בשדות ים בהיעדר הסכם עם פיק"א של שימוש בקרקעותיה. במחצית השנייה של שנת 1941 עברו חברי הקבוצה לקרקעות של פיק"א שהיו במרחק כמה מאות מטרים מהנקודה המקורית.

 

בתחילת 1941 הפקיעו הבריטים את ספינת הדיג פלד לצורך המאמץ המלחמתי במלחמת העולם השנייה. חברי שדות ים התפרנסו בנוסף לדיג מתיירות ושייט, בהשטת טיילים, אירוחם לסעודות דגים והדרכתם בחורבות קיסריה.

 

הקיבוץ שימש כבסיס הפלי"ם, הפלוגה הימית של הפלמ"ח, מ-1943 עד 1948. בגלל סיוע זה הקיבוץ "נענש" על ידי הבריטים. במהלך 1946 נערכו במקום שלושה חיפושים. באחד מהם, ב"שבת השחורה", נעצרו כל הגברים למשך כמה חודשים. יונתן סיפר שכל הגברים נלקחו למעצר ברפיח כולל אביו. את אמא שלו לקחו למעצר בלטרון ושם הושיבו אותה בתא של עצירות לח"י ואצ,ל ובניהן הייתה גם גאולה כהן. בהתחלה העצירות הוותיקות שמחו לאיד על השותפה  החדשה מהקיבוץ אבל הקשיחות של אמו עזרה לה להסתגל במקום. עוד הוסיף יונתן במסדר הזיהוי מול הבולשת אמא שלו אמרה ששמה רחל עפגין והם קישרו אותה מייד לעזרא עפגין שהיה חבלן בפלוגה המסתערבים (נקראה הפלוגה השחורה) והיה מוכר לבולשת בתור בנדיט גדול.

 

במחצית השנייה של שנות ה-40' מעפילי חמש ספינות הצליחו לרדת בחוף הקיבוץ: הראשונה "דלין", באוגוסט 1945, והאחרונה "קרב עמק איילון", במאי 1948.

 

עם הקמת המדינה זכתה שדות-ים למשבצת קרקע חקלאית ולקליטת חברים נוספים. בראשיתו התבססו חברי הקיבוץ על דיג.

 

******

הפלי"ם בשדות ים

בקיבוץ שדות-ים שכנה, מפקדת הפלי"ם, ולא במקרה. שדות-ים היה הקיבוץ הימי הראשון שעלה על הקרקע. הקשר בין הפלוגה הימית לקיבוץ התחיל בינואר 1943. היוזמה היתה של המוסד לעליה והפלמ"ח. בקיסריה נערך הקורס הימי הראשון. השתתפו בו 35 איש, והוא נמשך שלושה חודשים.

 

הקורס הבסיסי אותו עברו כל אנשי הפלי"ם, היה קורס מפקדי סירות. הקורס נמשך שלושה חודשים. מגמתו היתה להכשיר ימאים לפעילות העפלה, ובעיקר – להורדת מעפילים חבלה, תובלה ימית, נחיתה ולחימה יבשתית. הקורס מומן בעיקר על-ידי המוסד לעליה ב'.

 

פלי"ם שהייתה פלוגה י' בפלמ"ח, הוקמה על בסיס המחלקה הימית של הפלמ"ח. בחורף 1944 רוכזו כל מסיימי הקורסים הימיים בבסיס מיוחד במחנה קיבוץ שדות-ים בקריית-חיים. מכאן החלו אנשי פלי"ם להשתלב בעבודה בנמל חיפה. חברת "סולל בונה" נתנה את חסותה. היא אף קבעה סדרי עבודה, שאיפשרו אימונים לסירוגין.

 

הפלוגה פעלה מאפריל 1945 במסגרת הגדוד הרביעי, גדוד המטה של הפלמ"ח, בו נכללו גם מחלקת הטיס, מחלקת המסתערבים והמחלקה הגרמנית, שנועדה לפעול באירופה הכבושה. הפלי"ם התקיים עד מרס 1948, החודש בו הוקם השירות הימי, שהיה לחיל-הים של צה"ל.

 

בפלוגה הימית היו 400 ימאים, בהם 80 בוגרי קורס חובלים וכ-70 בוגרי קורס מפקדי סירות. הפלוגה פעלה במספר תחומים: העפלה – כולל קיום קשר אלחוט והכשרת מכונאים. (רבים ממפקדי אניות המעפילים היו אנשי פלי"ם). חבלה ימית – זו הופעלה בעיקר מול האוניות הבריטיות שעסקו בציד אניות מעפילים. החוליה פעלה בארץ וגם בנמלי יציאה באירופה. אימון צבאי למעפילים במחנות קפריסין – בפעולה זו הוכשרו מאוגוסט 46', במסגרת "שורות המגינים", אלפי מעפילים.  הכשרה של יחידות נחיתה (מעין מארינס) – לצורך זה עברו אנשי הפלוגה גם אימוני חיל-רגלים.

 

במגמה לחדור לנמל חיפה ולהכין בו תשתית יהודית לקראת הפינוי הבריטי, החליטה ה"הגנה" להקים את פלוגת הנמל. בדצמבר 47', פחות מחודש מאז החלטת החלוקה הדרמטית באו"ם, החלה הפלוגה בפעילותה. מייסדיה היו יוצאי חוליית החבלה הימית ואנשי פלי"ם. בחודש מארס 48', צורף הפלי"ם, על זרועותיו, לשירות הימי שהוקם על-ידי המטכ"ל ב-17 במארס 48'. בפועל, רק כ-130 ימאים עברו לגוף החדש. כ-200 מהם בחרו להצטרף לגדוד האם, הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, ולהשתתף בקרבות על ירושלים. חלקם חזר לחיל-הים.

 

יחידת החבלה של הפלי"ם פעלה עוד לפני 47', אך במלחמת העצמאות התעלתה על עצמה. בפיקודו של יוחאי בן-נון (לימים מפקד חיל-הים) הטביעה היחידה את האניה המצרית "אמיר פארוק" ופגעה בשולת מוקשים "אמירה פאוזיה". היחידה, בפיקוד יוחאי בן-נון, הפכה עם השנים ליחידת הקומנדו הימי, שייטת 13.

 

המקור מוזיאון ההגנה 

*****

מראות חצר הקיבוץ 

הקיבוץ מוגדר כקיבוץ שיתופי המונה היום כ-500 חברים, ילדים ותושבים. בשנים האחרונות ישנה מגמה של חזרת משפחות בני הקיבוץ ולכן הוא אינו מקבל חברים חדשים פרט לבני המשק.

 

בהמשך השנים בגלל אי רווחיות נאלץ הקיבוץ לחסל את הענף הדייג וכיום מתבטאת המגמה הימית בעיקר בספורט הימי, המפותח כאן מאוד.

 

פרנסת הקיבוץ מתבססת היום בעיקר על הכנסות מהחברה המצליחה והבינלאומית "אבן קיסר", אך גם הכנסות המגיעות מחברת "כיף ים", המפעילה שלושה גני אירועים ועוסקת בימי כיף על החוף

 

הכנסות הקיבוץ הם גם מחקלאות: רפת משגשגת (כ400 חולבות), גידולי שדה (בעיקר כותנה); מטעים מטעי בננות, אבוקדו, הדרים חממות אננס ועוד בשותפות עם "בננות החוף".

 

 

בחודש מרס 2017, לאחר למעלה מ־20 שנה של מגעים בין רשות מקרקעי ישראל (רמ"י)  וקיבוץ שדות ים, הסכם פשרה קיבל תוקף של פסק דין חייב את רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) להחתים את הקיבוץ על חוזה חכירה לדורות.

 

מתוך 5,234 דונם שברשות הקיבוץ, 1,100 דונם הם בבעלות המדינה ומוחכרים לפיק"א והטיפול בזכויותיהם הועבר לחברה לפיתוח קיסריה; 500 דונם אחרים הועברו על ידי פיק"א לחברה לפיתוח קיסריה לטובת עיבוד חקלאי; ו־3,634 דונם הנותרים הם בבעלות המדינה, מתוכם 800 דונם בחכירה מהכנסייה היוונית.

 

במהלך שני עשורים ביקש הקיבוץ לחתום על חכירה לדורות — שמשמעה שתי תקופות חכירה של 49 שנים כל אחת ובסך הכל 98 שנים — ואף סיכם עם רמ"י ב־2014 כי לאחר שיוסדרו זכויות החכירה מול החברה לפיתוח קיסריה, תינתן להם חכירה לדורות. עם זאת, גם לאחר שהוסדרו הזכויות, רמ"י גררה רגליים ולא קידמה את ההסכם ארוך הטווח עם הקיבוץ. בעקבות זאת הגיש הקיבוץ המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בחיפה

 

לטענת הקיבוץ, במשך 14 שנים משנת 1991, אז החלו בהליכים להסדרת החכירה מול רמ"י, עד 2005 לא התקדם דבר. בהמשך סוכם כי לא ייחתם חוזה חכירה לדורות עד להכרעה בסכסוך אחר שהיה לקיבוץ עם החברה לפיתוח קיסריה בנוגע לקרקעות שהוחזקו על ידם. באפריל 2014 נחתם הסכם בין הקיבוץ לחברה לפיתוח קיסריה, ובו נקבע כי החברה לפיתוח קיסריה תמשיך להחכיר לשדות ים את הקרקעות.

 

ההסכם מפשר לקיבוץ לשעבד קרקעות, להשכיר מקרקעין, לבצע שינוי ייעוד ולבנות מבני תעשייה חדשים.

*****

בית חנה סנש

 

 

בית חנה סנש – מרכז הנצחה הוקם לזכרה של הצנחנית והמשוררת, חברת הקיבוץ, חנה סנש.

 

חנה נולדה בבודפשט שבהונגריה. לקראת סיום לימודיה כתבה ביומנה, \"אני ציונית ומטרתי לעלות לארץ ישראל ולהשתתף בבינינה\". ואכן בספטמבר 1939 עלתה חנה הצעירה ארצה ופנתה ללימודים בבית הספר החקלאי בנהלל ואחר כך הצטרפה כחברה לקיבוץ שדות ים (קיסריה), קיבוץ צעיר שזה מקרוב עלו חבריו

 

כאשר נודע לחנה על הקמת משלחת הצלה שמתפקידה לצאת לאירופה הכבושה לעזרת אחים יהודים הנאנקים תחת המגף הנאצי, התנדבה לשליחות ויצאה כאחת ממשלחת צנחני הישוב. היא צנחה ביוגוסלביה, חצתה את הגבול להונגריה אך נתפסה בשל צירוף מקרים אומלל. חנה נחקרה, עונתה קשות ולבסוף הוצאה להורג בחצר בית הכלא והיא רק בת 23 שנים.

 

לזכרה הוקם מרכז ההנצחה בשדות ים הקרוי על שמה – בית חנה. למבקרים במקום היום מוצג חזיון אור קולי מרגש ומרתק המביא את סיפור חייה, שליחותה ומותה של חנה סנש. (החזיון מוגש בשש שפות). במקום גם תערוכה צנועה, מרכז למידה לכתות בית ספר, ארכיון חנה ואנדרטה שהוצבה על קברה של חנה בבודפשט והובאה ארצה בסתיו 2007, ביום השנה ה63 להרצחה

******

מוזיאון אוצרות קיסריה

במוזיאון מוצגים ארכיאולוגים שהתגלו באזור על-ידי חברי קיבוץ ומשלחות שחפרו בקיסריה.

 

הממצאים בעיקר מהתקופות הרומית, הביזנטית, המוסלמית והצלבנית. ישנם גם ממצאים יחודיים מהתקופה ההלניסטית ומהיישוב היהודי בקיסריה.

 

המוזיאון נבנה כדוגמת מבנה רומי עם חצר גדולה ובה עמודים עם כותרות קורינתיות, פסלים רומיים, כתובות הנצחה ומגוון פריטים ארכיטקטוניים.

 

באולמות התצוגה ישנו אוסף ייחודי של מטבעות קיסריה, נרות שמן, פיסול זעיר בברונזה ובשיש, אבני חן, כתובות על גבי מצבות יהודיות, קנקנים שנמשו מהים וחפצי נוי ופולחן.

******

יעל ארצי (נולדה ב-1946) היא פסלת ישראלית מפסלת באבן, בזלת, גרניט, מתכת ועץ.

 

הסטודיו שלה נמצא בקיבוץ שדות ים ופסליה מוצבים ברחבי הקיבוץ.

 

מבין עבודותיה בישראל המפורסמת ביותר היא האנדרטה לזכר יצחק רבין הבנויה מאבני בזלת מסותתות ומוצבת במקום הירצחו בכיכר רבין תל אביב.

 

ארצי נולדה וגדלה במרוקו. כבר בגיל צעיר החלה לצייר. בסוף לימודיה בתיכון זכתה במלגת לימודים בבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות (Beaux Arts). ב-1966 עלתה לישראל והתיישבה בקיבוץ שדות ים. בגיל 26 החליטה לממש את זכייתה ונסעה עם בעלה ושתי בנותיה ללימודים באקדמיה במשך שלוש שנים. שם הומלץ לה ללמוד במגמת פיסול. היא סיימה את לימודיה בהצטיינות וחזרה לשדות ים.

 

פסליה נמצאים במקומות שונים בעולם: דנמרק, הולנד, שווייץ, ארגנטינה, ספרד, פולין ועוד.

*****

אבן קיסר 

אבן קיסר בע"מ (לשעבר אבן קיסר שדות ים) היא חברה ציבורית (30% בבעלות קיבוץ שדות ים) העוסקת בייצור ושיווק של משטחי שיש מלאכותי לשימוש בעיצוב מטבחים, חדרי אמבטיה וחדרי שירותים, חיפוי וריצוף פנים ועיצוב פנים כללי.

 

החברה בעלת פעילות בינלאומית עם חברות בנות ב-6 מדינות, עם יותר מ-30 משרדים ונציגויות בכ-50 מדינות נוספות ברחבי העולם.

 

משרדי ההנהלה ממוקמים בקיבוץ שדות ים בישראל והמפעלים ממוקמים בישראל ובארצות הברית.

 

מפעל אבן קיסר החל לפעול ב-1987 בקיבוץ שדות ים, במקום מפעל הריצוף של אריחי טרצו. המפעל הוקם בעקבות עבודת פיתוח משותפת של חברי הקיבוץ עם גורמים נוספים כגון פרופסור משה נרקיס מהטכניון.

 

לאחר שינוי המיקוד ממכירת ריצוף למכירת משטחי קוורץ והתבססות בשוק המקומי, החלה החברה לייצא את מוצריה למדינות השונות בעולם.

 

ב-2005 נפתח מפעל נוסף באזור התעשייה בר-לב. ב-2006 השקיעה קרן ההשקעות "טנא" בחברה 25 מיליון דולר בתמורה ל-21.7% מהשליטה בה, מה שהוביל להקמת קו ייצור נוסף בבר-לב.

 

החל משנת 2008, החלה החברה להקים חברות בנות בשווקים המרכזיים שלה: אוסטרליה (2008), קנדה (2010), ארצות הברית וסינגפור (2011), ואנגליה (2017), זאת לצד פעילות באמצעות מפיצים מקומיים בכ-50 מדינות נוספות

 

בשנת 2012 החלה אבן קיסר להיסחר בנאסד"ק שבניו יורק תחת הסימון CSTE.

 

בשנת 2015 חנכה אבן קיסר מפעל חדש בארצות הברית בהשקעה של כ-100 מיליון דולר. המפעל הוקם בריצ'מונד היל שבמדינת ג'ורג'יה ומספק משטחי קוורץ בעיקר לשווקים בצפון אמריקה, כמו גם למדינות נוספות

 

המקור, הרחבות והפניות  וראו גם אתר החברה

 

******

המרכז הימי 

הימיה בשדות ים, שהפכה בשנות השישים להפועל שדות ים, ועסקה בחינוך ימי, החלה את דרכה כחלק ממערכת החינוך בקיבוץ היושב לשפת הים.

 

עם השנים התפתח הספורט הימי התחרותי בארץ, ואיתו עלה ופרח המועדון השדות ימי, שהעמיד שייטים ברמה בין לאומית. יעידו על כך 45 המדליות הבינלאומיות הכוללת מדליות אולימפיות, מדליות באליפויות עולם ובאליפויות אירופה, המפארות את רשימת ההישגים.

 

במקביל – בבסיס ההישגים נמצאת התשתית החינוכית הענפה של קבוצות שייטים צעירים, המתנסים במגוון כלי שייט לבודדים וצמדים, וצומחים עד לצמרת הנבחרות המייצגות את מדינת ישראל בתחרויות ברחבי העולם.

 

בקבוצות הצעירות , לצד ההכרות עם כלי השייט נוצרת חברותא שיש בה עזרה הדדית, התמודדות עם קושי פיזי ומנטלי, למידה של חוקי שייט, ים, רוחות, פיסיקה של כוחות, מטרואולוגיה, אסטרטגיה וטקטיקה של תחרות, ויכולת לנצח וגם להפסיד – כמו בכל ספורט.

 

מועדון השייט של שדות ים גדל ופתח שעריו לשייטים מכל הסביבה.

 

המועדון פועל ורשום כעמותת "רחף" – עמותה המתנהלת עפ"י כללים ציבוריים של רשם העמותות, ויש לה הנהלה בת 9 חברים, הנהלת חשבונות, רואה חשבון, ועדת ביקורת ועוד. העמותה מאפשרת לאגודת השייט "הפועל שדות ים" התנהלות ציבורית תקינה מול הרגולציה במדינת ישראל.

 

במועדון – 240 שייטים הבאים מראש הנקרה בצפון ועד תל אביב. 15 מאמני שייט וכושר גופני. 108 סירות מפרש, 9 סירות מנוע. שלושה בתי סירות, מועדון, משרד וכיתות לימוד.

 

המקור אתר מועדון השייט שדות ים

******

ארכיאולוגיה, חקלאות
ושרידי היישוב הבוסני  

ביוני 2011 רשות העתיקות הציבה מחדש אובליסק רומי שנמצא בהיפודרום (איצטדיון למירוצי מרכבות) המזרחי של קיסריה (בתמונה).

 

האובליסק, שבמקור היה באורך 15 מטר ובמשקל 100 טון, נשבר במשך השנים לשלושה חלקים. בפעולת השחזור עוצבו חלקיו החסרים כתותבים העשויים מבטון, כדי להבדיל בין החלקים המקוריים והמשוחזרים.

 

הבוסנים בארץ ישראל ובקיסריה 

בשנות השמונים הראשונות של המאה ה-19 הגיעו קבוצות מהגרים בוסניאקים מבוסניה לארץ ישראל. רובם התיישב בקיסריה וחלק מהם התיישב בכפר יאנון שנמצא ממזרח לשכם.

 

בקונגרס ברלין בשנת 1878 קיבלה האימפריה האוסטרו-הונגרית את השליטה והמינהל בבוסניה והרצגובינה. חלק מתושבי האזורים האלה היו בוסניאקים, כלומר מוסלמים בוסנים ממוצא סלאבי, ששלטו עד אז באוכלוסייה הנוצרית המקומית. בעקבות הכיבוש האוסטרי, הם חששו מפני השלטון הנוצרי ומפני האוכלוסייה הנוצרית שנשלטה על ידיהם בעבר. בחסות הסולטאן העות'מאני עבד אל חמיד השני, היגרו בוסניאקים רבים והתיישבו ברחבי האימפריה העות'מאנית: מאה אלף בוסניאקים היגרו לאנטוליה, מאתיים משפחות היגרו לדמשק, ארבעים משפחות התיישבו בכפר יאנון וכמאה משפחות התיישבו באזור השרון וקיסריה. כך נוצרה התופעה שאוכלוסייה סלאבית מהגרת מאירופה, משלטון אוסטרי, ונודדת לאסיה כדי לחיות תחת חסות ממשלה מוסלמית.

 

מבחינת השלטון העות'מאני, נוצר חלל שלטוני ריק באזור השרון הצפוני, והם נזקקו לגורם נאמן באזור זה. חלק מהבוסניאקים יושב באזור חורבות סופסאפי וחדידון, כשישה קילומטר מזרחית לקיסריה. אולם ישיבתם במקום נתקלה בקשיים רבים עקב מחלת הקדחת וגנבות של הבדואים, והם עברו להתיישב בקיסריה שהייתה מוקפת חומה ושכנה לחוף הים, וכך זכו ליהנות מקרירות בימי הקיץ ומתנאי ביטחון והגנה. הבוסניאקים בנו לעצמם בתים מאבני החורבות שבמקום, וייסדו יישוב משלהם.

 

הבוסנים ראו את עצמם כאירופאים, וביקשו לשמור על ייחודם. הם התחתנו בתוך הקהילה או עם נשים טורקיות, ולא התחתנו עם ערביי האזור. אף על פי שהם היו מוסלמים אדוקים, הם חשדו וגם זלזלו בבדואים שהתגוררו באזור. הם העדיפו את קרבת היהודים וקיימו יחסי מסחר ושכנות טובה עם ראשוני חדרה. את בניהם, הם שלחו ללמוד בבתי ספר יהודיים בזכרון יעקב, בבנימינה, בחדרה ובמקווה ישראל.

 

 

תושבי קיסריה סבלו מאוד מהקדחת, ורבים מהם מתו מהמחלה. במהלך השנים חלה ירידה ביישוב הבוסני בקיסריה. סיום השלטון העות'מאני בשנת 1918 וראשית תקופת המנדט הבריטי השפיעו גם על ירידת קיסריה הבוסנית. הבריטים ביטלו את המרכז השלטוני בקיסריה, וכתוצאה מכך פרנסת התושבים נפגעה. מרבית אדמות הבוסנים נרכשו על ידי פיק"א שהחכירה חלק מהאדמות לערבים. נערך ניסיון להקים מושבה יהודית במקום, ובמשך תקופה מסוימת, התגוררו ביישוב פועלים יהודים וכן משפחות של איכרים יהודים. מכיוון שאדמות הבוסנים נרכשו על ידי פיק"א, התבטל הבסיס החקלאי של היישוב, ולא הייתה הצדקה לקיום יישוב בוסני במקום.

 

ואכן, במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20, חלק מהבוסנים עברו לחיפה, ואחרים עסקו בעבודות חוץ. מקומם של הבוסנים נתפס בהדרגה על ידי ערבים שחכרו ועיבדו את אדמות פיק"א. לפי מפקד רשמי משנת 1922, התגוררו במקום 288 מוסלמים, 26 יהודים ו-32 נוצרים; סך הכל 346 תושבים. בשנת 1931 נמנו במקום: 686 מוסלמים (חלקם בוסנים) ו-19 נוצרים. במפקדים האחרונים שנערכו על ידי שלטון המנדט, נמנו בין 200 ל-300 בוסנים בקיסריה, אולם ערב מלחמת העצמאות נשארו בה רק כ-12 משפחות.

 

ההגנה חששה שהצבא הבריטי יתפוס את הכפר וישתמש בו כבסיס לפעולות נגד העלייה הבלתי-חוקית של יהודים לארץ ישראל. בחודש ינואר 1948 החלו תושבי הכפר לעזוב ולהתפנות מהיישוב. ב-15 בפברואר 1948 נכבש הכפר ורוב התושבים שהיו בו נמלטו או נצטוו לעזוב. בכפר נשארו כ-20 איש, ואלה גורשו ב-20 בפברואר, לאחר שיחידה של הפלמ"ח כיתרה את הכפר ופוצצה לאחר מכן את בתי התושבים. התושבים הערבים והבוסנים, הועברו לחיפה בסיוע שוטרים בריטיים. הבוסנים התפזרו ביישובים ערביים: בקה אל-גרבייה, טולכרם, כפר מנדא ועראבה, וכן בחדרה וביישובים נוספים בתחומי יהודה ושומרון, כמו ביאנון אותו הקימו 40 משפחות ממוצא בוסניאקי. במשך הזמן נטמעו רובם באוכלוסייה המקומית והם כבר אינם שומרים על התבדלות והימנעות מנישואין עם ערביי ארץ ישראל.

 

מקור, הרחבות והפניות

*****

****

סוף דבר,

ביקור/שיטוט/צילום זה
נמשך למעלה מחמש שעות.

*****

נהינינו ולמדנו הרבה על הקמת שדות ים ועל מצבו כיום.

התפעלנו ממראה הקיבוץ ומהנוי היפה בו ומהפסלים הנמצאים במדשאותיו,

התרגשנו מהביקור בבית חנה סנש,

התפעלנו מהאוסף הארכיאולוגי שמצוי במוזיאון,

שמחנו להציץ למרכז ספורט הימי.

******

בסיכום ניתן לומר שהביקור
היה חוויה יוצאת דופן
וזכינו לה הודות לאירוח של יונתן.

*****

תודה יונתן על כל שעשית להצלחת הביקור,

תודה לצביה סבריגו ולמדריך ניב רוזנבלט
על הכנסת האורחים בבית חנה,

לסיום תודה לניר על החיבור עם יונתן שאפשר ביקור זה