תיעוד זה שונה מהרגיל והוא מוקדש לחלל צה"ל סגן בן-ציון – תאודור (תדי) פוחובסקי הטמון בבית העלמין בנען.

המקור: אתר יזכור, משרד הביטחון

****

בחלקו השני של הסיור בנען (ב-2 נובמבר 2020 )אותו הוביל שמעון גת, וראו  – נען – הצצה לפיסה אנושית מופלאה ומופת גיאוגרפי-יישובי בישראל, הגענו לבית העלמין "החדש" של הקיבוץ.

שם בשיטוט בין הקברים הגענו גם לאחוזת הקבר של סגן בן-ציון – תאודור (תדי) פוחובסקי (להלן: תדי פוחובסקי) 

****

שם שמעון גת סיפר לנו על תולדות חייו ונפילתו של תדי  פוחבסקי במערכה בקרבות מלחמת העצמאות בגזרת לטרון.

****

הדברים המובאים בתיעוד זה
נכתבו על ידי שמעון גת ומשולבות בו ארבע מפות .

*****

האב, יהודה-ליב, הידוע גם כאריה-ליאון פוחובסקי, (1869 – 1963) היה מראשוני הרופאים ביפו ובתל אביב. יליד רוסיה הלבנה (ביאלורוס) שסיים לימודי רפואה בחרקוב (היה אחד היהודים הראשונים באימפריה הרוסית שהותר להם ללמוד רפואה) והשתלם בכירורגיה וגינקולוגיה בברלין.
כציוני עלה ב-1906 ארצה. הוא הצטרף לצוות בית החולים היהודי הראשון ביפו, "שערי ציון" (שנוסד ב-1891) כמנתח ורופא נשים. בהמשך היה הרופא הראשון של רחובות. ב-1909 הצטרף לאגודת "אחוזת בית" והיה בין חברי הוועד שלה. בהגרלת המגרשים לאחוזת בית הגריל את המגרש ברחוב לילינבלום 27 והקים בו בית גדול, דו-קומתי, אחד מהבתים הראשונים בעיר, שהיו בעלי יותר מקומה אחת. בקומה התחתונה פתח ד"ר פוחובסקי מרפאה. בחצר הבית גידל פוחובסקי משק חקלאי קטן ובו פרות, תרנגולות, אווזים וברווזים, עצי פרי וגן ירק. לאחר שנישא, היה הגן לממלכתה של אהובה, אשתו.

ב-1911 מונה כמנהל בית החולים "שערי ציון", שהיה לימים לבי"ח הדסה ביפו. בינואר 1912, ייסד, יחד עם דב מאיר קרינקין (1867 –1931) מרופאי העיניים הראשונים בארץ-ישראל, רופא העיניים היחיד בתל אביב, את ההסתדרות הרפואית ביפו, שהפכה להיות ההסתדרות הרפואית הכללית. ד"ר פוחובסקי עמד בראש ההסתדרות משך שנים רבים.
באותה שנה נשא לאישה את אהובה פטרושובסקי, שהיתה צעירה ממנו ב-25 שנה. כעבור שנה נולדה ביתם הראשונה, הִילדה (לימים אידלסון. נפטרה 1999) ולאחר מכן הבת גבריאלה. תאודור, ששמו העברי היה בן ציון, וכולם כינהו "תֵדי" נולד ב-1922.
הבית היה שוקק פעילות ציבורית וחברתית. אהובה פעלה במספר תחומים ובין היתר הייתה ממארגני העָדלֹאיָדוֹת. ד"ר פוחובסקי ומשפחתו הונצחו על ידי הצייר ידיד המשפחה, נחום גוטמן.

ד"ר פוחובסקי, בציור של ידיד המשפחה, נחום גוטמן. התמונה באדיבות עידית פְלַטַאוּ

*******

במלחמת העולם הראשונה, בחר ד"ר פוחובסקי לקבל את האזרחות העות'מאנית. הוא גוייס לצבא העות'מאני כרופא צבאי. כאשר פרצה בטבריה מגיפה של חולירע, הוטל עליו התפקיד להאבק במגפה. אחרי מלחמת העולם שב לביתו בת"א ופתח שם בית יולדות פרטי, שפעל 40 שנה (1920 – 1960), בית היולדות הראשון בעיר הקטנה. המשפחה התגוררה בקומה התחתונה ובית היולדות פעל בקומה השניה. לימים נבנתה קומה נוספת שהייתה לבית חולים כללי.

****

לאחר נפילת תֵדי, ב-9.6.1948, לקחה על עצמה אהובה פוחובסקי את משימת ההנצחה של כל חללי המלחמה. בצוותא עם אם שכולה אחרת, ד"ר מרים שפירא, הן יזמו ייסוד ארגון, שיתמוך במשפחות ההרוגים וינציח את זכרם. כך קם ארגון "יד לבנים". בהמשך יזמה את בניית בית הארגון בת"א.

****

ד"ר פוחובסקי ניהל את בית היולדות עד גיל מופלג. בזקנתו עבר לגור במושבה קדימה בשרון. אהובה אשתו הלכה לעולמה ב-1960 והיא בת 66. אריה פוחובסקי נפטר שלוש שנים אחריה והוא בן 94. הוא נקבר בבית הקברות של ראשוני ת"א, ברחוב טרומפלדור.

******

תֵדי, נולד ביום 13.11.1922 בתל אביב. למד בגימנסיה "הרצליה" והצטיין בלימודיו. הוא סיים את הגימנסיה בגיל 16.5. מגיל צעיר התלבט אם ללמוד את מדעי החקלאות או להיות רופא, כמו אביו. בעצת האב, שאמר: "הארץ הזאת זקוקה למומחים לחקלאות", החליט להתמקד בנושא זה, מבלי לוותר על החלום להמשיך בעתיד ללימודי רפואה. בעקבות ההחלטה להשתלם במדעי החקלאות,  בחר, בסיום הלימודים בגימנסיה, ללמוד שנה נוספת ב"מקווה ישראל".
חברו הטוב, יוסי יזרעאלי, ששרת עימו מאוחר יותר בצבא הבריטי ובחטיבה שבע, והיה לידו כאשר נהרג, נהג לספר על תחומי ההתעניינות הרבים של תֵדי. בין השאר סיפר איך ראה אותו פעם הולך וקורא ברחוב. כשניגש גילה שתֵדי קורא בספר מתמטיקה. תֵדי אהב גם לנגן ולשיר והצטיין בהומור מפותח.
כנער הצטרף למועדון השייטים, שנוסד בת"א ב-1936. שנתיים מאוחר יותר, בגיל 15, כאשר הוקמה הסקציה לחתירה, הצטרף אליה ומאוחר יותר היה מן המדריכים הבכירים בה. (מועדון השייטים פעיל עד היום ושוכן במקום בו פעל תֵדי, על גדות הירקון, ברח' אוסישקין 11).
בקיץ 1940, על חוף ימה של תל אביב, ביקש ממנו חבר לעזור להוריד לים חסקה, מהרגליים ("חמורים") עליהם עמדה. אותו חבר הביא עימו ידידה, נערה נאה ביותר, בשם בלה, אותה הזמין לשוט עימו בים. בלה קלינג שטה באותו יום עם הידיד שהזמין אותה, אולם כבר אז נלכדה בחיוכו המקסים של תֵדי. כעבור שבוע נפגשו שניהם במקרה ברחוב. כך החל סיפור אהבה עזה, שעתיד היה להסתיים באופן טראגי כל כך.

תדי ובלה

כנער הצטרף תֵדי לארגון "ההגנה". אחרי גמר לימודיו במקווה ישראל, החל תֵדי את לימודי החקלאות, באוניברסיטה בירושלים. יחד עם סטודנטים אחרים, היה מראשוני הפלמ"ח ושרת כמ"כ בפלוגה ו' (פלוגת הסטודנטים), במשך כשנה בערך, במקביל ללימודיו. לאחר הקמת הרגימנט הארץ-ישראלי (רגימנט פלשתינה, Palestine Regiment), במסגרת הצבא הבריטי, התנדב תֵדי לשורותיו ושרת במסגרת הגדוד השלישי שלו.

*****

הרגימנט הארצישראלי הוקם בקיץ 1942. פלוגות ה"באפס" הוותיקות היו לגדוד הראשון והשני. הגדוד השלישי (3 (Jewish Btln, The Palestine Regiment, בו שרת תֵדי, יורכב מפלוגות הטירונים שהתאמנו בסרפנד. סגל הפלוגות נבנה מקצינים ומש"קים מן הפלוגות הוותיקות. לאחר שסיימו המתנדבים את הטירונות בסרפנד, הן הועסקו בכל הארץ בתפקידי שמירה, ומיעטו להתאמן.

****

הלימודים בירושלים, ומאוחר יותר הטירונות בסרפנד, הרחיקו את תֵדי מבלה, אהובתו. מדי פעם, כך סיפרה בשנת 2,000, שנתיים לפני מותה, היתה באה לבקר אותו בירושלים. משפחתו של תֵדי, משפחת פוחובסקי, קבלה אותה אליה באהבה. היא נהגה לדבר ברוסית עם האב, ד"ר אריה פוחובסקי, שהיתה שפת הדיבור העיקרי שלו. באחת השיחות ביניהם, ספרה בלה, קרא לה ד"ר פוחובסקי ושאל מדוע אינם מתחתנים. בעקבות זאת החליט הזוג הצעיר להינשא. לשניהם טרם מלאו אז עשרים.

******

בפברואר 1944 נותר הגדוד השלישי יחיד בארץ, לאחר ששני הגדודים "הותיקים" הועברו למצרים. בגדוד החלה תסיסה מחשש שאנשיו יחמיצו את המלחמה. אלא שהגורל רצה אחרת. ב-20 בספטמבר 1944, קיבל הגדוד פקודה לנוע למצרים. תֵדי נפרד מבלה ומהתינוקת שנולדה אך שבועיים קודם לכן, עידית.

***

באותו יום עצמו הוכרז על הקמת הבריגדה היהודית, Jewish Brigade Group, או בשמה העברי "החטיבה היהודית הלוחמת (החי"ל)". הרגימנט הארץ ישראלי, על שלושת גדודיו, הפך לחטיבה. הלוחמים נשלחו לאימוני לחימה של ממש. הגדוד השלישי היה הראשון להגיע לשטח הכינוס של הבריגדה בבורג' אל ערב, ממערב לאלכסנדריה. מכיוון שהיה פחות מאומן מן הגדודים האחרים הובאו לגדוד מדריכים מבחוץ וקצינים ומש"קים רבים נשלחו לקורסים. תקן הגדוד אורגן מחדש, כתקן של גדוד קו ראשון והוקמו פלוגה מסייעת ופלוגת מפקדה. הגדוד קיבל אמצעי לחימה שעד כה לא היו ברשותו.
בנובמבר 1944 הפליג הגדוד יחד עם הבריגדה כולה לטרנטו שבאיטליה ומשם המשיך, בצוותא עם הגדודים האחרים, לשטח האימונים בעירת הנופש פְיוּגִ'י (Fiuggi), הנמצאת 70 ק"מ דרומית לרומא.
חברי הבריגדה נכנסו למשטר חמור של אימונים לקראת יציאה לחזית. האימונים באיטליה היו שונים מהאימונים שהחיילים היהודים עברו בארבעת השנים הקודמות. באותן השנים נשלל מהם, מנימוקים פוליטיים אימונים בכלי נשק קרביים. כאן הם רוכזו במטרה להיות חלק מצבא העומד להתמודד בקרב נגד הגרמנים והמטרה הייתה להכשיר את החיילים ככל שיידרש. אימוני החיילים כללו מסעות, מטווחי ירי, ירי במקלעים, שימוש בפצצות מרגמה ותותחי 25 ליטראות, אימונים בתפעול מערכות הקשר ופענוח צפנים. לאחר שלושה וחצי חודשים היו מוכנים לקרבות והצטרפו לארמיה הבריטית השמינית להמשך כיבוש צפון איטליה.
פקודות היום פורסמו בשפה העברית. חלק מהתרגילים בוצע גם הוא בעברית. במחנה יצאו לאור כתבי עת ועיתונים בעברית. החיילים, שרובם היו חילוניים, הקפידו על שמירת השבת והחגים הלאומיים  וחשו גאווה על לאומיותם. ברחבי עיירה הוצבו שלטים בעברית ובאנגלית אשר הוצבו על ידי יחידת המשטרה הצבאית של הבריגדה, שלטים עליהם התנוסס מגן דוד מוזהב על רקע כחול-לבן שהיה לסמל היחידה והושם בשלטיה. נוסף על כך, הדגל הציוני התנוסס בכל רחבי המחנה ואף למכוניות הבריגדה ניתנו כינויים עבריים כגון "תל אביב", "שרה" ו"מטולה".
ב- 3 במארס 1945 עברה הבריגדה העברית ממרכז איטליה צפונה, לכיוון רוונה במסלול הדרך הקדומה "ויה אמיליה" (Via Emilia), הדרך העתיקה המובילה ממרכז איטליה לצפון מזרח איטליה, אל קו הביצורים הגרמני שכונה "הקו הגותי" היה קו הגנה האחרון שהציבו הגרמנים באיטליה.
הבריגדה הוצבה מול קו-משני של הקו-הגותי, שנקרא " קו ג'ינגיז חאן" (Ghengis Khan Line) או "הקו הירוק". בתחילה הייתה הבריגדה בגזרת אלפונסינה , המישורית הפתוחה, צפונית מזרחית לעיר רוונה. הגדוד השלישי, אליו השתייך תֵדי, הגיע לקו הקדמי ב-11.3.1945. תֵדי בלט כלוחם מסור ורב תושיה. הוא נשלח לפטרולים מול קוי האויב ובשטחי הפקר ותמיד הצטיין במידת אחריות רבה במילוי כל תפקיד. בזכות זאת היה למפקד כיתה, מ"כ. הצטיין במסירותו לפקודיו והיה פופולרי מאד בין חיילי הגדוד. ב-19.3.1945 בפעולה הקרבית הראשונה שלהם, השתלטו שני סיורים של הגדוד השלישי, שתֵדי השתתף באחד מהם, על שלוש עמדות שתפסו הגרמנים בשטח ההפקר, ושבו 12 חיילים גרמנים.
למחרת, ה-20 במרס 1945, נטל הגדוד השלישי חלק מרכזי ביום קרב יזום, שבו שיפרו החי"ל ובריגדה הודית, שהחזיקה בקטע חזית סמוך, את עמדותיהן, בסיוע מטוסים, טנקים וארטילריה. היתה זו הפעולה הצבאית המורכבת ביותר שביצעה הבריגדה עד אז. משימת הגדוד השלישי היתה להתקדם עד לכפר קטן בשטח ההפקר בשם לה ג'ורג'טה, לטהר אותו מאויב ולהקים מוצב לידו, במקום בו נשבו הגרמנים ביום הקודם. ההכנות החלו לילות אחדים קודם לכן, כאשר הסיירים פינו את נתיב ההתקדמות המתוכנן ממוקשים. ביום הקרב התקדמה הפלוגה של יוחנן פלץ, אליה השתייך, ככל הנראה תֵדי, בליווי הטנקים ובחיפוי אווירי וארטילרי, הסתערה על המוצב הגרמני שבכפר וכבשה אותו. הפלוגה התחפרה במוצב הכבוש ובלילה ספגה הפגזה והדפה התקפת נגד גרמנית.
ב- 24 במארס סיימה הבריגדה את חלקה בהחזקת הקו בגזרת אלפונסינה ועברה תחת פיקוד הקורפוס ההודי ה-10 בגזרת הנהר סֶנְיוֹ. השטח היה אופי הררי ומבותר. כח האויב מולו ניצבו חיילי הבריגדה היה כח מעולה: דיביזית הצנחנים הגרמנית ה- 4.

תֵדי כחייל בצבא הבריטי. התמונה באדיבות עידית פְלַטַאוּ

*****

הקרב על נהר סֶנְיוֹ עתיד היה להיות המהלך הצבאי החשוב ביותר של לוחמי החי"ל. ב- 11 באפריל 1945 כונס הגדוד השלישי מעמדותיו והתארגן במהירות לקראת התקפה אל מעבר לנהר. בשעות הצהריים החלה הפלוגה הראשונה שלו לחצות את הסֶנְיוֹ בעוברה דרך ראש הגשר שכבש הגדוד השני. משימתו של הגדוד השלישי הייתה לכבוש את הכפר מונטה גביו (Monte Gavio) במעלה הרכס שמצפון לסניו. הצנחנים הגרמנים אמנם נסוגו, אולם ההתקדמות במעלה ההר לנוכח ההתנגדות הנחושה שגילה המשמר העורפי הגרמני היתה איטית ונתקלה בקשיים. הגדוד נעצר עם חשיכה והתחפר בכפר קטן אוסאנו  (Osano) לאחר שחיסל במשך היום כמה קיני התנגדות. סיורים שנשלחו באותו לילה איתרו חוליות גרמניות בכמה בתים והשמידו אותם. אבדות הגדוד באותו יום היו שלושה חיילים וכעשרים פצועים. למחרת, ב-12 באפריל, התחדשה התקדמות הגדוד תוך הסתייעות בארטילריה, במשחיתי טנקים של סוללה בריטית, ובפלסים שפינו את ציר ההתקדמות ממוקשים. עד לשעות הצהריים השתלט הגדוד על כל רכס מונטה גביו. הגדוד המשיך להתקדם בעקבות הגרמנים הנסוגים, ובשעות אחר הצהריים השתלט על כפר בשם מונטה קוזולה (Monte Kozola)  שני קילומטר צפונה יותר. סיור שנשלח מתוך הפלוגה המובילה יצר מגע עם יחידות הדיביזיה הפולנית שהתקדמה באגפה הימני של החי"ל לעבר קסטלבולונזה, אימולה ובולוניה. הכוחות הגרמנים הנסוגים הצליחו לנתק מגע, וב- 14 באפריל רוכז הגדוד ביחד עם הגדוד השני והוחזר לאחור למנוחה, אל מדרום לסניו באזור בריזיגלה (Brizigla).
במאי 1945 הועבר הגדוד, יחד עם כל הבריגדה, לאזור טארבזיו (Tarbesio) באיטליה, סמוך למשולש הגבולות איטליה-אוסטריה-יגוסלביה, והתמקם בכפר קאמפורוסו (Camporoso). ימי טארבזיו ציינו גם את ראשיתו של המפגש בין חיילי הבריגאדה לבין ניצולי השואה, מפגש שהיה בעל חשיבות היסטורית גדולה עוד יותר מזו של המפגש עם הגרמנים בחזית.
בראיון שנערך עימה ספרה בלה כיצד עשתה מאמצים גדולים לשלוח לתֵדי שוקולד, מאכל לו היה מכור ולא זכה להנות ממנו מאז עזב את הארץ. לאחר מאמצים רבים היא הצליחה להעביר אליו חבילה עם כמות גדולה של שוקולד. לימים, כששב תֵדי ארצה, סיפר לה מה עלה בגורלו של השוקולד. הם פגשו בטארבזיו רכבת של ניצולי שואה שהובאו לאיטליה, מורעבים וחסרי כל. את כל השוקולד שקיבל, מסר תֵדי לחבורת הפליטים.
בסוף יולי 1945 הועברה הבריגדה מטארבזיו לבלגיה ולהולנד. הגדוד השלישי נשלח בתחילה לטורניי שבבלגיה, ועבר לאחר-מכן לוואסנאר שבהולנד. הפלוגות התפזרו במקומות שונים בהולנד ופיקחו על יחידות של שבויים גרמנים שהועסקו בפינוי מוקשים ובשיקום תשתיות.
ב-1 במאי 1946 הגיעה הוראת השחרור המזורז ופירוק הבריגדה. בסוף מאי החל תהליך השחרור.
בקיץ 1946 שב תֵדי לארץ ישראל, לבלה שלא חדלה לצפות ואל עידית שטרם מלאו לה שנתיים..

****

*****

במקביל לתפקידיו כלוחם ומפקד, המשיך תֵדי את לימודיו על ידי חליפת מכתבים עם אוניברסיטאות אנגליות. עם שובו לארץ פנה לאוניברסיטה להשלים את לימודי המוסמך. ב-1937 נפתח ברחובות "המכון לחקלאות". סמוך לכך קבעה האוניברסיטה את כללי הלימודים לתואר "מוסמך למדעי חקלאות", לפיהן היה על תלמידים לתואר זה ללמוד בשנתיים הראשונות בירושלים ולאחר מכן שלוש שנים ברחובות, שיכללו עבודה מעשית. תֵדי, שסיים חובות הלימודים בירושלים, קודם שהתנדב לצבא הבריטי, התקבל ללימודי ההמשך. בא' טבת תש"ח, 14.12.1947, קיבל תֵדי את תעודת המוסמך. לאחר סיום לימודיו וקבלת תואר מוסמך בחקלאות הוא תיכנן להמשיך וללמוד רפואה.

עבודת הגמר לתואר מוסמך של תֵדי התמונה באדיבות עידית פְלַטַאוּ

תעודת אישור התואר "מוסמך"

*****

כאשר קיבל תֵדי את התואר כבר מלאו רוחות המלחמה את הארץ. הוא נמנה על ראשוני המתגייסים. מיד לאחר השלמת לימודיו חזר תֵדי לשירות פעיל מיד עם פרוץ מלחמת העצמאות, עוד לפני הוצאת צו הגיוס הכללי, בדצמבר 1947, ונשלח פקד על כיתה בגבול יפו תל אביב. באותה עת עבדה בלה כמורה בביה"ס לבנות ב"נווה צדק". עם פרוץ הקרבות, פונו הילדות והמשיכו את לימודיהן בגן מאיר. כאשר יצא תֵדי לשעות של חופשה מהקו, נהג להצטרף לבלה, ללמד את התלמידות ולשעשע אותן.
בפברואר 1948 נשלח תֵדי לקורס מ"מים. זה היה קורס המ"מים האחרון של ההגנה, והוא נערך תחת פיקודו של חיים לסקוב במחנה דורה בנתניה. בין מדריכי הקורס היה איש הפלמ"ח, גידי אילת מבית אלפא, שהיה מפקדו של תֵדי בקרב בו נפל. הקורס הסתיים באפריל. סגל הפיקוד של הקורס ובוגריו הקימו עם הכרזת המדינה את חטיבה 7. גידי אילת היה למפקד פלוגה ד' של גדוד 72 בחטיבה ותֵדי היה לקצין בגדוד ובפלוגה. הוא עבר קורס שימוש במקלע "בזה", מקלע בינוני בקוטר 7.92 מ"מ, שפותחה במפעלים בצ'כוסלובקיה ויוצר ברישיון על ידי תעשיית הנשק הבריטית. מקלע זה היה כלי הנשק הכבד ביותר שעמד אז לרשות החטיבה. המקלע היה אמצעי הנ"מ העיקרי של "ההגנה" וצה"ל בראשית המלחמה. תֵדי מונה להיות מפקד צוות המקלע הגדודי.

****

במבצע "בן-נון" א' לכיבוש לטרון (25.5.1948) נמנה תֵדי על כח של שתי הפלוגות מגדוד 72, שנועדו להשתלט בשלב ראשון על רכס הגבעות שמדרום לכביש לטרון-שער הגיא, כדי לאבטח את אזור הפעולה מפני התקפה מאזור הר-טוב, שם ישב כח של האחים המוסלמים ממצרים, ובשלב שני לכבוש את הכפר דיר איוב (כיום בחלקו המזרחי של פארק קנדה) והרכסים השולטים עליו, ולחבור עם כוחות חטיבת 'הראל' באזור שער הגיא. מכיוון שמפקדת חטיבה 7 לא העריכה שהפעולה תיתקל בהתנגדות רצינית, היא לא הכינה תוכניות לפינוי נפגעים רבים, או לאספקת תחמושת, מים ומזון לכוחות התוקפים, במקרה שהפעולה תתארך או תסתבך.  שתי הפלוגות שנעו מזרחה, ספגו הרעשה ארטילרית כבדה מתותחי הלגיון, ובמקביל הותקפו על ידי לוחמים ערביים מקומיים, שתוגברו על ידי מחלקת סיור של הלגיון, שנקלעה לאזור הפעולה. מרבית הלוחמים בשתי הפלוגות היו עולים חדשים חסרי כל ניסיון קרבי, שקיבלו אימון בסיסי בלבד לפני שנשלחו לקרב, ולכן הם התקשו לתפקד מול אש האויב. רוב המפקדים של הפלוגות, כולל שני המ"פים, נפגעו כבר בשלב הראשון של הלחימה, והלוחמים החלו בנסיגה מבוהלת מערבה. רק נוכחותה של הפלוגה המנוסה מגדוד 32 על גבעה 314 מנעה את הפיכת הנסיגה של גדוד 72 לתבוסה מוחלטת. שרידי שתי הפלוגות חברו אל הכוח בגבעה 314, ואש החיפוי שלו איפשרה נסיגה מסודרת שלהן, ופינוי הנפגעים.
כעבור שלושה ימים זכה הגדוד המוכה להישג שהסתבר כרב חשיבות. ב-28 במאי כבשה פלוגה א' מגדוד 72 את הכפר בית סוסין ואת המשלטים סביבו. למחרת נכבשו גם עמדות ערביות ממזרח לבית סוסין למרות התנגדות עזה. יום קודם לכן נכבש הכפר הסמוך ממערב, בית ג'יז, בידי גדוד 71. כיבוש שני הכפרים איפשר, תוך זמן קצר, למצוא נתיב חלופי לירושלים, הוא דרך בורמה.
אולם יומיים מאוחר יותר ספג גדוד 72 מכה נוספת. במסגרת מבצע "בן נון" ב', בליל 30/31.5.1948, היתה הפלוגה שישבה בבית סוסין אמורה לכבוש את הכפר דיר איוב ואת הרכס ששלט עליו. הכוח השתלט על הכפר ללא התנגדות, אך ברכס השולט על הכפר התבצר כוח לגיון, שהחל לפתע להמטיר אש על הכוח. הפלוגה התוקפת הורכבה ברובה מעולים חדשים חסרי כל ניסיון קרבי. הם הופתעו ממכת האש הראשונה של האויב, ספגו אבדות כבדות, ופתחו בנסיגה בלתי מסודרת. רק אומץ לבם של מפקדי הפלוגה, שנשארו כדי לחפות על נסיגת החיילים, אפשר למרבית הכוח להיחלץ ולסגת חזרה לאזור שער הגיא, לאחר שספג 11 הרוגים.

זירת הקרב

****

****

****

תֵדי, שלקח חלק בשתי ההתקפות הללו, הגיע לביתו לחופשה קצרה, ימים מספר אחרי הכשלון השני. בלה תארה אותו כאיש המום, זועם על חוסר הסדר וחוסר השליטה של מפקדי החטיבה ועל הקורבנות שנפלו לשווא. הוא אמר לבלה: "הילדה (עידית) כבר גדולה. צריך עוד ילד". בלה מצידה התחננה לפניו: "אל תחזור לשם. בבלגן ששורר שם יכול לקרות אסון. אל תחזור!". אולם תֵדי לא העלה בדעתו אפשרות כזו. הוא נפרד ממנה ושב לגדוד.

****

הימים ימי סלילת דרך בורמה. ב-27.6.1948 ושוב בליל המחרת, עברו ברגל שתי חוליות שירדו מאזור ירושלים וקרית ענבים, אחת של אנשי פלמ"ח בראשות אריה טפר והשניה בראשותו של קצין המודיעין מחטיבת "גבעתי", מוסא אשד, בדרך שבין הכפרים בית ג'יז ובית סוסין, שאך זה נכבשו. ב-1.6. הועברה לראשונה אספקה בדרך. אולם המעבר לכלי רכב, על הרכס מעל בית סוסין, היה כמעט לא אפשרי. את האספקה שהגיעה בג'יפים לצד המערבי של הרכס, העבירו על גבם סבלים שהובאו מירושלים ועשו ברגל מרחק בן ארבעת הק"מ, הולכים ושבים, כשמשא כבד על גבם, בעלייה הקשה לרכס בית סוסין ובירידה התלולה מהרכס.
היה צורך לפרוץ את הדרך למעבר כלי רכב. המשימה הוטלה על חיל המהנדסים (כיום: הנדסה קרבית) ועובדים מ"סולל בונה". בשל מחסור בציוד נעשתה העבודה לעיתים בידיים חשופות. עבודות הסלילה הרועשות גרמו לירי ארטילרי מכיוון הרכסים מעל לטרון. אולם החשש הגדול היה דווקא מהתקפה שתבוא ממזרח ומדרום, בה יקחו חלק כוחות משולבים של האחים המוסלמים והכוחות המקומיים של "אל ג'יהאד אל מֻקַדַס", הכח הפלסטיני בגזרת ירושלים והכפרים סביבה. לכן הוחלט לאבטח את העובדים. גידי אילת, מ"פ ד' בגדוד 72, נקבע כמפקד הגזרה ואחראי לכל פעולות הסלילה ואבטחתן.

****

בתחילת יוני 1948, עלתה פלוגה ד' מגדוד 72 לבית סוסין והחזיקה במשלטים מעל הכפר. בליל יום ב', 7.6, קיבל מפקד המחלקה ברוך דירקטרוביץ לימים בן-יהודה) פקודה, מגידי אילת, לצאת מרכס בית סוסין ולתפוס משלט, הקרוי "לאה 4", על הרכס שממזרח לבית סוסין, במרחק 1.5 ק"מ מתוואי דרך בורמה.  בין המשלט לבית סוסין הפריד נחל עמוק, נחל מאיר, בו עברה הדרך שכונתה "דרך האיילות". המשלט, ומשלטים נוספים ("משלטי לאה") לידו, שלטו ממזרח על אתר הסלילה, במורד המערבי של נחל מאיר (בקטע המוכר כיום כדרך הסרפנטינות).  היה זה אחד ממספר משלטים שנתפסו על רכס זה.
האם עלה תֵדי לרכס "לאה" באותו לילה? האם היה על משלט "לאה 4" או על משלט סמוך לו? שמא עלה למחרת? בכל החומרים שהגיעו לידי אין על כך תשובה. אני נאלץ על כן להסתפק בתאור הארועים במשלט "לאה 4", קרב אודותיו נערכו שני תחקירים (של מחלקת ההסטוריה של צה"ל ב-1954 ושל יחידת אית"ן ב-2002).
ברוך דירקטרוביץ עם מחלקתו הגיעו למשלט, שהיה ריק מבעוד לילה, והתארגנו להגנה. לא היה להם ציוד חפירה. לימים, בתחקיר שנערך על הקרב, העיד דירקטורוביץ': "האנשים התחפרו בעזרת כובעי הפלדה". בבוקר ה-8 ביוני היו חיילי המחלקה מאורגנים בהגנה היקפית על המשלט. במשך היום התנהלו חילופי אש עם כוחות האויב.

****

בלילה, בין ה-8 ל-9 ביוני, עלתה מחלקה אחרת של הפלוגה, כדי להחליף את מחלקתו של ברוך. על המחלקה פקד לכאורה סמל המחלקה, אריה דיכטר מחיפה. זאת, משום שהמ"מ הקבוע, יצחק לבנה מכפר יחזקאל, טען שחיילי המחלקה ברובם הם עולים חדשים שגויסו רק שלושה שבועות קודם לכן, מרביתם לא אומנו כהלכה ואינם מבינים עברית ומתוך כך אינם מבינים את הפקודות. הוא טען ששליחתם למשלט , ללא הכשרה ראויה ובכח של מחלקה בלבד מסכנת את חייהם. לבנה סרב לפקד על המחלקה כמחאה. הוא הצטרף לכח כחייל פשוט לכאורה. בפועל, על פי העדויות, היה זה הוא שפקד בפועל על הכח.
למחלקתו של לבנה צורפה כיתת תגבורת, מפלוגה ג' של גדוד 72, בפיקוד המ"כ, מנחם כהן (לימים חוקר מקרא חשוב ופרופסור בבר-אילן). לפי עדותו, שלח אותו לבנה לתפוס גבעה נוספת, כמאתיים מטר צפונית ל"לאה 4".
שתי המחלקות נשארו במשך הלילה יחד על המשלט, לצורך חפיפה. בבוקר יום ד', ה-9 ביוני, החלו צליפות של ערבים על המשלט. הדבר גרם לברוך דירקטורוביץ' להחליט להישאר על המשלט, בעוד שחייליו שבו לבית סוסין. בסביבות 10:00 פסקו הצליפות (שבאו בעיקר מכיוון דרום), ולמשלט הגיעה ארוחת הבוקר, ותחמושת. מהר מאד התברר שהתחמושת אינה מתאימה לכלי הנשק על המשלט. ברוך דירקטורוביץ' החליט לדאוג לאספקה של תחמושת ראויה.  הוא ירד מהמשלט, יחד עם נושאי האוכל והתחמושת, לכיוון מפקדת היחידה. הוא פגש באנשי החטיבה וביקש תחמושת מתאימה, העניין התעכב, והמ"מ פנה אישית לכיוון המטה בבית סוסין כדי לזרז את העניין. בשעה 12:00 זיהה דירקטורוביץ' מרחוק, שמשלט לאה 4 מותקף בידי כח אויב. לאחר זמן מה, הגיעו מכיוון המשלט חיילים שנסוגו.

*****

מה ארע על משלט לאה 4? גם כיום התשובה אינה ברורה. המקורות השונים מביאים תאורים סותרים. אפילו הזיהוי הרשמי של מיקום המשלט, על גבעה 361 ברכס בית סוסין, אינו נכון. בפועל נמצא המשלט ממזרח לנחל מאיר העמוק, שהפריד בין הלוחמים על הרכס, לבין מפקדת הפלוגה. מעדויות לוחמים עולה התמונה הבאה: לקראת צהרי היום החלו צליפות על המשלט. מפעיל המקלע (תֵדי?) נפגע. שלושת המפקדים במקום, לבנה, דיכטר ווסגן המ"מ, דוד בן דוד, רצו לכיוון העמדה. בשלב זה התגלה כח בן 40 לוחמים לערך, עושה את דרכו לכיוון הגבעה. חייל בשם ישראל פלינט, מניצולי הקרב, סיפר לימים שהוא ניסה להזעיק עזרה בקשר ונענה שאסור לירות על הדמויות משום שמדובר כוחותינו, בתגבורת העולה למקום.
הכח הערבי התחיל לעלות על הגבעה. במטח האש הראשון נפגעו חלק מהאנשים. היחידים שידעו להשיב אש היו המפקדים במקום. לפי העדויות פקד לבנה על נסיגה וצוות הפיקוד נשאר לחפות. כל השלושה נהרגו.
מנחם כהן, המ"כ שפרס את כיתתו מצפון ללאה 4, סיפר שבשעות הצהרים החלה אש אוטומטית יורד עליו ועל כיתתו מכיוון לאה 4. הוא זיהה חיילים נמלטים באי סדר מהמשלט והורה גם לכיתתו לסגת. להגנתם ניתן חיפוי על ידי חיילים מאזור בית סוסין, אך האש לא הייתה יעילה. לאחר מכן, נפתחה גם אש מרגמות לכיוון הכוח הערבי, והוא החל לסגת לכיוון דרום.

*****

היכן היה תֵדי בעת הקרב? העדות היחידה היא של חברו, יוסי יזרעאלי, שהיה לצידו וסיפר שהוא הפעיל את המקלע, עד שכדור צלף פגע בצווארו. הוא נפגע, ככל הנראה, כשיצא מעמדת המקלע, לטפל בפצוע, ששכב בשטח מוכה אש. ידידו, יוסי, הוריד מידו את השעון ולימים מסר אותו לבלה, האלמנה.
האם נמנה תֵדי עם הכח של יצחק לבנה? האם ישב על משלט סמוך? התמונה אינה ברורה. כאמור, העדויות אודות הקרב אינן חד משמעיות ויתכן שהשתתפו בו כוחות נוספים מגדוד 72 שלא תועדו.
בשעה 15:00, ארגן ראובן לויצקי, מ"מ מפלוגה א', סיור עם כיתה לכיוון "לאה 4", על מנת לברר האם נותרו חיילים בשטח. הוא חזר ומסר שהמשלט ריק מכוחות אויב וכי ראה בשטח בין ארבעה לחמישה הרוגים וביניהם: יצחק לבנה ז"ל ואריה דיכטר. בערב יצא ברוך דירקטורוביץ' אל המשלט ,עם חיילים מגד' 71, כדי להוריד את ההרוגים מהמשלט.  הכוח הגיע ליעדו בשעה 23:00. בסריקה שנערכה במקום נמצאו מספר גופות חיילינו, והן הונחו על אלונקות ונישאו בחזרה לכיוון בית ג'יז. לשם הגיעו האלונקות לפנות בוקר. שמונה חללים נאספו. בו ביום הם נקברו בבית הקברות הצבאי הזמני (כיום בית הקברות "החדש") בנען. תֵדי נמנה על שמונת החללים שנקברו בנען ב-10.6.1948.
יומיים לאחר מכן, ב-12 ביוני 1948, נתגלה חלל נוסף, אך זהותו לא נודעה, והוא נקבר ב-13 ביוני 1948 בבית הקברות בנען, לצד שמונת חבריו כאלמוני. רק כעבור שנים זוהה כאהרון ששון, חייל שנותק מיחידתו והצטרף ביוזמתו למחלקתו של יצחק לבנה.

*****

לאחר תום מלחמת הועברו כל החללים שנקברו בנען לקבורות קבע במספר יישובים. כשנשאלו בני משפחתו של תֵדי מהו המקום המועדף עליהם למנוחת העולמים של תֵדי, השיבו: "הוא סבל מספיק. תנו לו לנוח". כך היה תֵדי ליחיד מבין נופלי הקרבות באזור לטרון, שנען היתה למקום קבורתם הזמני, ליחיד מביניהם הנמצא שם גם היום.

תֵדי. התמונה באדיבות עידית פְלַטַאוּ

*****

בלה פוחובסקי ב-1954 נשאה לנחום כהנוביץ', שהיה מבוגר ממנה ב-12 שנה. נולד להם בן, אח למחצה לעידית. בלה נפטרה ב-2002, בגיל 78 ונקברה בבית קברות ירקון.

*****

סוף דבר,
מהתיאור שהציג שמעון גת
ניתן אכן לאשר את דבריו:
"סיפורה של משפחת פוחובסקי ובנה תדי
הם תמצית הסיפור של כולנו כאן."

****

תודה שמעון!

יצאתי בערב יום שני  23 בנובמבר לשאוף אויר בטיילת רכס חלילים הקרובה לבית שלי. כמו תמיד, לקחתי איתי המצלמה וזו הסדרה שקיבלתי לאחר הטיול הקצר. .

*****

****

****

***

****

****

****

***

***

***

***

***

***

****

****

שמחתי שלקחתי את המצלמה!

עניינו של תיעוד זה רשמי חלקו השלישי והאחרון של טיול ברכב בגליל תחתון מזרחי.

****

כאמור את הטיול יזם, חברי, ניר עמית (משער העמקים) שהציע שנצא לשוטט בנסיעה ברכב במסלול שרכב על אופניים בו בזמן האחרון מספר פעמים.

כמובן שהסכמתי!

ביום חמישי, 19 בנובמבר 2020, בשעת בוקר של יום סתו, יצאנו לשטח.

לאחר סיום חלקו הראשון של הטיול דרך נוף נחל תבור עליון וחלקו השני דרך נוף נחל קמה, מכפר קיש עד כפר כמא המשכנו ליישוב בצ'רקסי כפר כמא ודרכו המשכו לכיוון אתר החדש של עין קאזן שקודם נקרא עין חייזר

****

הפעם ויתרנו על שיטוט בכפר בגלל אילוצי זמן, הרצון להקדיש זמן לטיול יסודי במקום ולאור העובדה שכבר ביקרתי כאן וראו רמת שרונה – תבור: בין כפר כמא ושדה אילן וגם סובב כפר כמא – צוהר לקהילה הצ'רקסית בישראל

בירידה לאתר

****

****

****

****

****

חבר מתקשר, לא נדבר איתו?

****

****

*****
מקום חדש, נאה ומטופח,
הנגישות אליו פשוטה וקלה

******

מומלץ לשלב עם ביקור בכפר כמא

******

תודה ניר!

עניינו של תיעוד זה רשמי חלקו השני של טיול ברכב בגליל תחתון מזרחי.

***

***

כאמור את הטיול יזם, חברי, ניר עמית (משער העמקים) שהציע שנצא לשוטט בנסיעה ברכב במסלול שרכב על אופניים בו בזמן האחרון מספר פעמים.

כמובן שהסכמתי!

ביום חמישי, 19 בנובמבר 2020, בשעת בוקר של יום סתו, יצאנו לשטח.

לאחר סיום חלקו הראשון דרך נוף נחל תבור עליון ליד צומת הכניסה למושב כפר קיש, חצינו את כביש 7276 ועלינו צפונה על הדרך המקבילה ומעל נחל קמה. בדרך זו נסענו עד כפר כמא.

תחילת הדרך

כל מסלול הטיול (קובץ gpx מצורף)

****

נחל קמה אחד מיובליו של נחל תבור
הנחל חוצה בקו שבר מקומי מצפון לדרום
את רמת שרונה – כפר תבור
שהיא בעצם המשך רמת סירין -מדהר

****

****

***

 המסלול

****

קטעי המסלול מקומות ומראות

***

למול כפר קיש

כְּפַר קִישׁ הוא מושב הנמצא בתחום המועצה אזורית הגליל התחתון. המושב קרוי על שמו של פרדריק קיש שהיה בריגדיר בצבא הבריטי, ושימש ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בשנים 1929 עד 1931. כפר קיש הוקם ביולי 1946 כמושב שיתופי על ידי חיילים יהודים ששרתו תחת פיקודו של פרדריק קיש בצבא הבריטי. היישוב הוקם על שטח של כ-6,800 דונם שנרכש מהשטחים של כפר מצר

***

****

***

ד"ש מהתבור

***

הדרך בה כבר עברנו

****

****

****

***

****

****

****

****

***

***

***

****

***

מעין שדמות דבורה היום נקרא בשביל החמישה 

***

****

****

****

****

****

*****

סוף דבר,

עוד קטע דרך בגליל התחתון המזרחי
בו נוף מרהיב!
ניתן לעבור לכל אורכו ברכב רגיל,
העונה המועדפת
בזמן פריחת השקד

*****

תודה ניר!

עניינו של תיעוד זה רשמי חלקו הראשון של טיול ברכב בגליל תחתון מזרחי.

מרחב הטיול

את הטיול יזם, חברי, ניר עמית (משער העמקים) שהציע שנצא לשוטט בנסיעה ברכב במסלול שרכב על אופניים בו בזמן האחרון מספר פעמים.

כמובן שהסכמתי!

ביום חמישי, 19 בנובמבר 2020, בשעת בוקר של יום סתו, יצאנו לשטח.

****

*****

נחל תבור 

נַחַל תָּבוֹר (בערבית: ואדי אל-בִּירָה) הוא נחל שמוצאו באזור מזרח ודרום הרי נצרת, עוקף את הר תבור מדרום, לכיוון דרום-מזרח עד לנקודת המפגש שלו עם נהר הירדן סמוך לקיבוץ גשר, כ-3 ק"מ

קטע המסלול

***

נחל תבור מפריד
בין רמות יששכר
ובין רמות שרונה -כפר תבור

****

נחל תבור המפריד בין רמות גזית – עין דור ובין רמת סירין – מדהר

ישנם חוקרים הסבורים כי נחל תבור של ימינו הוא למעשה נחל קישון המקראי, או למצער המזרחי מבין שני הנחלים שנקראו כך (נחל קישון של ימינו נקרא בערבית – "אל-מוּקַטַע"). זאת בשל מספר טעמים:
* תחילתו של הנחל היא בסמוך לח'רבת קיסון, המזוהה עם עיר הלויים המקראית קישיון שבנחלת שבט יששכר.
* אוסביוס מקיסריה (תחילת המאה ה-4 לספירה) מציין באונומסטיקון כי קישון הוא שמו של נחל בסמוך להר תבור.
* אשתורי הפרחי, חוקר הארץ מראשית המאה ה-14, מציין בספרו כפתור ופרח כי נחל קישון נשפך לנהר הירדן מדרום לירמוך, ונקרא בימיו "קיסון".
* יוסף בן מתתיהו מציין בספרו קדמוניות היהודים כי בני ישראל רדפו אחר גייסותיו של סיסרא בכיוון מזרח.
*התיאור המקראי של גריפת צבא סיסרא בנחל קישון מתאים יותר לערוצו הקניוני של נחל תבור מאשר לערוצו המישורי של נחל קישון של ימינו.
* במפות מימי הביניים ועד ראשית המאה ה-19 מסומן נחל קישון כנחל שזורם מזרחה, באופן שמתאים למיקומו של נחל תבור.
מקור 

********

המסלול

***

מסלול הטיול (המתעניינים ראו קובץ gpx)

****

*****

קטעי המסלול המקומות והמראות

***

קטע חלק ראשון, לאורך נחל תבור

פרים הדומים מהשיזף, צידה לדרך,

****

התחלה

התחלת זרימה

***

למול וממערב לגשר כביש 65 קטע עפולה – צומת גולני

****

שיחה עם מושרף שסיפר על כפרו אום אל ע'נם

מבט אל אום אל ע'נם

הכפר אום אל גנם הוקם בשנות הארבעים של המאה העשרים על ידי בדווים בני שבט סעאידה ( או סעדיה). לפני כן הם ישבו בתור אריסים בכפר קירה על אדמותיו של האדון סורסוק מבירות שרכש את הקרקעות של עמק יזרעאל במאה ה- 19, סמוך למושבה יקנעם. אדמות הכפר קירה נרכשו על ידי קק"ל מבעל הקרקע ואנשי השבט נאלצו לפנות אותה. עם כספי הפיצויים שקיבלו רכשו את אדמות אום אל גנם. בתחילת שנות ה-40' הוסעו בבדפורד של הזורע על טפם ומקנם לאדמה שניתנה להם על ידי מוסדות הישוב כפיצוי לפינויים ושם התפתחו לכפר גדול שנמצא שם היום. רוב תושביו נהגי משאיות.
המקור איל אופק

מבט אל גבעת המורה

קִשְׁיוֹן הייתה עיר לויים מקראית בנחלת שבט יששכר, אשר נזכרת פעמיים בתנ"ך. בתחילה, נזכרת העיר ברשימת ערי נחלת שבט יששכר: "וַיְהִי גְּבוּלָם יִזְרְעֶאלָה וְהַכְּסוּלֹת וְשׁוּנֵם וַחֲפָרַיִם וְשִׁיאֹן וַאֲנָחֲרַת וְהָרַבִּית וְקִשְׁיוֹן וָאָבֶץ וְרֶמֶת וְעֵין גַּנִּים וְעֵין חַדָּה וּבֵית פַּצֵּץ". בהמשך, נזכרת העיר כעיר לויים של בני שבט יששכר: "וּמִמַּטֵּה יִשָּׂשכָר אֶת קִשְׁיוֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ אֶת דָּבְרַת וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ". בתרגום השבעים מובא שם העיר בצורה קִישׁוֹן. ברשימת תחותמס השלישי נזכרת עיר בשם קסן בין אדמי הנקב ובין שונם.
מקור 

תל קישיון

עיינות קישיון

****

הדרך המקביל לתוואי שביל האופניים הצמוד לערוץ הנחל

****

****

בית המשאבות של קיבוץ עין דור

***

***

***

למול רמת עין דור

***

****

****

גשר כביש 7226 מול הכניסה לכפר קיש

***

***

הקנה בשיא תפארתו, שיא תפרחתו

****

***

***

התבור מאחורינו

***

****

ביום שני 17 בנובמבר 2020, יום למחרת הגשם, יצאתי עם חברי עמית פינקלשטיין וארז צפדיה לסיור בהרי ירושלים.

ביקור בשלושה מהמקומות בהם שוטטנו תועד ובנפרד:
* מושב כסלון שבמערב הרי ירושלים
* אנדרטת מגילת האש – משואה לתקומה
* הר צובה – "ההר היפה" (BelMonte)

להלן מקבץ צילומים נוסף מיום טיול זה.

***

***

קטע כביש 395 מעל המצוק, אחד הקטעים היפים ביותר בארץ

במעלה כביש 395 מתחת למושב כסלון

אתנחתא לפורטרטים 

ארז

עמית

אני

****

תצפית מצפון מושב עמינדב

לקראת שקיעה

מדרונות הר איתן

***

****

******

סוף דבר,

היה זה יום טיול

מענג ומהנה

עם חברים

****

מי ייתן עוד ימים כאלה

*****

תיעוד זה מוקדש לביקור בתל צובה שנקרא גם "ההר היפה" (BelMonte) שנמצא בהרי יהודה וגובהו 769 מ' מעל פני הים..

המקום הוא גן לאומי (באחריות רשות הטבע והגנים) הכולל שרידי מצודה צלבנית שמשולבים בה ובסביבתה עיי כפר ערבי שהתקיים במקום עד מלחמת העצמאות.

למקום הגענו עמית פינקלשטיין, ארז צפדיה ואני ביום שני 17 בנובמבר 2020 במסגרת יום טיול בהרי ירושלים.

טרם הצגת הצילומים מובא רקע קצר (מלל ומפות) אודות המקום.

*********

מיקום מרכז הרי ירושלים 

****

****

ממזרח לקבוץ צובה

****

מצפון לכביש 395, בין צומת אשתאול לירושלים
ממערב לכביש 3965, בין צומת סטף לבין מבשרת ציון 

***

ההר היפה נמצא על הרכס המרכזי של הרי ירושלים 

המקור עבודת דוקטורט של פרופ' אלישע אפרת בראשית שנות ה-60'

בתל נמצאות שכבות מהתקופה הכנענית בארץ ישראל.
בשמו צובה, נזכר היישוב לראשונה בתנ"ך, כציון מקום ישובו של יגאל בן נתן מצובה, אחד מגיבוריו של דוד (שמואל ב', פרק כ"ג, ל"ו).
מתקופת בית ראשון מצויים בסמוך לצובה שרידים חקלאיים רבים, בעיקר טרסות, מערכות מים וגתות, וקברים.
חוקרים זיהו באתר את גיא צבועים – יישוב בתקופת המשנה.
הכפר יושב לראשונה בתקופה הפרסית וההלניסטית.
הצלבנים בנו בכפר מצודה, אשר נקראה בלמונט (ההר היפה). שהייתה חלק ממערך מצודות לאורך הדרך מירושלים למישור החוף בכלל ו"משולש המצודות" שהגן על ירושלים שכלל גם את הקסטל ואקווה באלה (עין חמד)
המצודה נבנתה לפני שנת 1169. בתי הכפר הראשונים נמצאו בתוך חומות המבצר.

משלוש המצודות הצלבניות

על שרידי המצודה נמצאים עיי הכפר הערבי סובא שתושביו התפרנסו בעיקר מגידול דגנים ופירות. בשנת 1834 במהלך מרד הפלחים שימשו הכפר והמצודה כמעוז של תושבי אבו גוש נגד המצרים, כתוצאה מכך נהרסו הכפר והמצודה על ידי אבראהים פאשא.

הכפר סובא בתקופת השלטון העותמאני
בקצה נחייאת בני מלאך בסנג'ק (מחוז) ירושלים  

הכפר וסביבתו בשלהי המאה ה-19 לפי מפת P.E.F

***

***

בתקופת המנדט הבריטי
השתייך הכפר למחוז ירושלים.

משבצת הכפר סובא בזמן שלטון המנדט הבריטי. המקור עבודת דוקטורט של פרופ' אלישע אפרת בראשית שנות ה-60'

לפי מפקד האוכלוסין של שנת 1931 היו בסובא (יחד עם דיר-עמאר, כיום שוכן במקומו בית חולים איתנים) 434 תושבים ו-100 בתים נושבים. בסקר הכפרים שנערך בשנת 1945 בארץ ישראל, הוערך שטח הכפר ב-4,102 דונם עות'מאני, מתוכם 15 דונם בבעלות יהודית ו-5 דונם שטחים ציבוריים. מספר התושבים הוערך ב-620
מקור

הכפר סובא וסביבתו בשלהי תקופת המנדט

הכפר סובא היה בסיס חשוב לכוחות הערביים שחסמו את הדרך לירושלים במלחמת העצמאות. ניסיון לכבוש אותו במבצע הראל, בשבוע השלישי של אפריל 1948, לא עלה יפה. הכפר נכבש ב-13 ביולי 1948 על ידי לוחמי חטיבת הראל של הפלמ"ח במסגרת מבצע דני (הגזרה המזרחית). תושביו ברחו / גורשו ממנו לאחר כיבושו.

הכפר סובא וסביבתו הקרובה ערב מלחמת העצמאות

עוד בטרם הסתיימה מלחמת העצמאות, הוקם בסמוך התל קבוץ צובה. הקיבוץ הוקם ב-19 באוקטובר 1948 על ידי חיילים משוחררים, בוגרי הכשרות, יוצאי הפלמ"ח.
לקיבוץ הוקצו כ-4,102 דונם, משטחו של הכפר הערבי ס'וּבַּא אשר שכן באתר עד מלחמת העצמאות ושטחים נוספים במישור חוף פלשת (בין רבדים לבין כפר מנחם).
המייסדים חברי הפלמ"ח, רצו לקרוא לקיבוץ בשם: "משגב פלמ"ח"; אך הוועדה לקביעת שמות יישובים ואתרים סירבה, ודרשה לשמר את שם המקום. כפשרה נבחר השם "פלמ"ח צובה".
בשנותיו הראשונות הקיבוץ סבל מקשיים ומעזיבות רבות אך במהלך השנים מצבו התייצב והשתפר.

עיי סובא וקיבוץ צובה בתום העשור הראשון בפרוזדור ירושלים

ענפי הכלכלה של הקיבוץ הם: תעשייה (מפעל "אורן" לשמשות בטיחות לרכב ושמשות נגד ירי), חקלאות (הכוללת מטעים, כרמים, שלחין, זיתים, עגבניות וכרוב הידרופוני (גדל על המים)). בקיבוץ וסביבתו ישנן אטרקציות רבות כגון: עין צובה והנקבה באורך 50 מטר, ומערת יוחנן המטביל. ענף התיירות, כולל את פארק השעשועים "קיפצובה" לילדים, ומלון כפרי "צובה". בנוסף קיים בקיבוץ גם אולפן לעברית.

מטעי קיבוץ צובה

הגישה למקום 

ציר הגישה לתל צובה

הגישה אל ההר היא במעלה שביל (מסומן בירוק), שראשיתו בין קיבוץ צובה לעין צובה. השביל מקיף את שרידי החומה ונוף הרי יהודה הנשקף ממנו מצדיק את שמו של המבצר הצלבני.

***

הכביש העולה להר

הכניסה לגן אינה מוסדרת ואין בו כל שירותים או שלטי הסבר והכוונה.
הביקור בו מחייב משנה זהירות בשל בורות פתוחים וסכנת התמוטטות של מבנים.

****

*****

מראות "ההר היפה" 

בתל עצמו ניתן למצוא שרידים רבים של הכפר הערבי סובא, וכן של המבצר הצלבני.
ממבצר זה נותרו שרידי החומה החיצונית המקיפה את המבצר בצורת מתומן עם חלקלקה ושער גדול, שרידי החומה הפנימית עם מספר שערים שנבנו במתכונת של סבכת ברזל יורדת בשילוב דלתות עץ, שרידי כנסייה ועוד.
בראש התל חצר גדולה ובה בורות מים ומתקנים שונים. מהגגות הגבוהים בתל נשקפת תצפית פנורמית של כל הרי יהודה עם נוף מרהיב, כשבימים בעלי ראות טובה ניתן לראות את הים.
מהמצודה שרדו חומה חיצונית עם חפיר, שער ומגדל, חומה פנימית עם מספר שערים, מנהרת מילוט, כנסייה, ובורות מים.
לתוספת מידע ולהרחבה ראו רשימותיו של ספי בן יוסף: ההר היפה צובא וגם מצודת בלמונט

צילום ארז צפדיה

***

התחלת העלייה

השביל המטפס למעלה

***

***

***

****

****

***

מבט מערבה לעבר אבו גוש, עין נקובה ועין ראפה

***

***

נזהר בירידה. עמית משגיח,

***

***

מזכרת עם עמית

מזכרת עם ארז

מבט מזרחה לעבר הר חרת והמרכז הרפואי עין כרם למרגלות רכס אורה – עמינדב

******

סוף דבר,

ההר מצדיק את שמו:
ההר היפה

*****

מומלץ להגיע למקום.

הזמן המועדף
בזמן פריחת עצי השקד
בסוף החורף ובתחילת האביב

****

עמית וארז תודה
על התמיכה בטיפוס
ועל היד שהושטתם
במקומות שנדרשה עזרה!

תיעוד קצר זה מוקדש לאנדרטת מגילת האש הנמצאת בהרי ירושלים, ובה מונצחים תולדות עם ישראל משואה לתקומה.

אל המקום ביום שני 17 בנובמבר 2020 הגענו עמית פינקלשטיין, ארז צפדיה ואני בטיול ברכב  בהרי ירושלים אחרי השיטוט במושב כיסלון.

מיקום האנדרטה ביער הקדושים
שבהרי ירושלים, סמוך למושב כסלון.

****

****

****

***

האנדרטה הוקמה ביוזמת "בני ברית" בארצות הברית, ובתרומתו. האתר נבחר על ידי יוסף וַיְץ, מראשי קק"ל וממייסדי מינהל מקרקעי ישראל. את האנדרטה פיסל האמן נתן רפופורט, ניצול השואה בעצמו. נחנכה בחודש מרץ 1972.
האנדרטה עשויה ברונזה וגובהה שמונה מטרים. צורתה היא של שני גלילי מגילה, המביעים את היותו של עם ישראל עם הספר. גליל אחד מתאר את השואה והשני את התקומה.

****

בחלק המסמל את "השואה" מתוארים בין השאר יאנוש קורצ'אק וילדיו, שורת קסדות המתארות את החיילים הנאצים, דמות מלוחמי הגטאות האוחזת רימון, ודמויות נוספות מאחורי גדרות המחנות. את חלק השואה חותמים תמונות של ניצולי השואה העולים לארץ במבצעי העפלה, יהודים מהארץ שעוזרים להם לרדת מהסירות, ודמות יהודי המנשק את אדמת ארץ ישראל.
בחלק "התקומה" מפוסלים סמלים שונים של הארץ כמו: עצי זית, ילד אוחז אשכול ענבים, הרב גורן התוקע בשופר ליד אבני הכותל המערבי, מנורת בית המקדש המתוארת בשער טיטוס, דמות זקן (בן דמותו של רבי אריה לוין) המסמלת את אליהו הנביא, אנשים רוקדים הורה ודגלים מתנופפים ליד מלאך התוקע בחצוצרה.
במרווחים שנוצרו בין שני הגלילים ממוקמים שני חדרי זיכרון, שבתוך כל אחד מהם חרוט פסוק מהתנ"ך.
מקור ולהרחבה ראו באתר החברה להגנת הטבע

******

קק"ל בנתה ומתחזקת את המקום ובימים אלה  סיימה פרויקט של שיקום והנגשת האתר לנכים.

*****

****

****

***

****

****

****

******

סוף דבר,

האתר מרשים ומכובד,
האנדרטה מכובדת ומכבדת

*****

מי שטרם ראה את האנדרטה
מוצע להגיע למקום. 

תיעוד זה מוקדש למושב כיסלון שמערב הרי ירושלים.

***

למושב כיסלון הגענו, עמית פינקלשטיין, ארז צפדיה ואני בטיול רכב בהרי ירושלים ביום שני 17 בנובמבר 2020.

בטיול זה התמקדנו בנסיעה ובשיטוט ביישובים, במספר אתרים ובתצפיות נוף לאורך הרכס המרכזי של הרי יהודה עליו מתפתל כביש 395.

****

המקור עבודת הדוקטורט של פרופ' אלישע אפרת ז"ל משנות ה-60'

מיקום המושב כיסלון במערב הרי יהודה

****

***

כְּסָלוֹן מושב הנמצא
בתחום המועצה אזורית מטה יהודה

***

מהבחינה הארגונית לתנועת האיחוד החקלאי.

****

מושב כיסלון הוקם
על משבצת הקרקע
של הכפר הערבי כסלא

בקו האופק הגבעה עליה נמצאים עיי כסלא

***

המקור: אוסף הגיאוגרף דוד בנבנישתי ארכיון ביד בן־צבי  ההפנייה באדיבות ניר אורטל מיד יצחק בן צבי

***

הכפר כסלא התקיים עד מבצע "אל ההר
בקרבות עשרת הימים"
במלחמת מלחמת העצמאות (יוני 1948)
כחצי קילומטר מצפון ליישוב הנוכחי.

****

במאה ה-19 הכפר כסלא נכלל
בנחיאת (נפת) בני ערקוב

***

****

בסנג'ק (מחוז) ירושלים

המקור: יהושוע בן אריה (1985), סנג'ק ירושלים בשנות ה-70' של המאה הי"ט, קתדרה 36, עמ' 73 – 122

מושב כיסלון
נכלל עם יישובי פרוזדור ירושלים
שהוקמו בשנות ה-50' 

****

המושב הוקם בתקופת מבצע על כנפי נשרים (1949–1950), כמעברה לעולים מתימן על אדמותיו/ בשנת 1952 הפכה המעברה למושב בה יושבו עולי תימן שעזבו את עגור. לאחר זמן עברו עולי תימן למושב נחלה ולמושב הגיעו 37 משפחות של עולים מרומניה^].
בסוף מרץ 1954 נרצח שומר המושב, משה ליאון, בהתקלות עם מסתננים שגנבו בעלי חיים. הרצח הוזכר כאחת הסיבות לפעולת תגמול שבוצע ב-28 במרץ 1954 על ידי כוח חטיבת הצנחנים בנחאלין

****

לאחר זמן קצר נטשו תושבי המקום את היישוב והוא אוכלס מחדש בשנת 1955 על ידי עולים מתוניסיה ומרוקו. בדצמבר 1956 נחנך בית הכנסת במושב.
בעשור הראשון לקיומו חובר המושב לכביש 395 בדרך עפר באורך של כ-2.5 קילומטר באיכות ירודה כך שבחלק מהזמן לא נכנסו אוטובוסים למושב/

****

שמו של המושב הוא כשם "כסלון" המקראית, הנזכרת בספר יהושע בתיאור נחלת שבט יהודה: "וְנָסַב הַגְּבוּל מִבַּעֲלָה יָמָּה אֶל-הַר שֵׂעִיר וְעָבַר אֶל-כֶּתֶף הַר-יְעָרִים מִצָּפוֹנָה הִיא כְסָלוֹן וְיָרַד בֵּית-שֶׁמֶשׁ וְעָבַר תִּמְנָה".
אוסביוס באונומסטיקון הזכיר כי גם בתקופתו (תחילת המאה ה-4 לספירה) היה היישוב קיים.
שם היישוב הקדום השתמר בשם הכפר הערבי "כסלא", שתושביו נמלטו ממנו בזמן מלחמת העצמאות, ולא הורשו לחזור אליו לאחריה. בתחילה, ביקשה ועדת השמות הממשלתית להעניק את השם "כסלון" לרמת רזיאל, אולם לאחר סירוב תושביו לוותר על הנצחתו של דוד רזיאל, הועבר השם למושב כסלון, שנקרא קודם "שופה" או "חורבת שופה.

****

מקור, הרחבה והפניות ראו גם יהודה זיו על דעת המקום: כְּסָלוֹן עיר משושי, עונג שבת, 9 בדצמבר 2014 

 

******

מראות היישוב 

****

****

במושב מתגוררות ,כ-80 משפחות, רובן ככולן מוצאות פרנסתם מחוץ לתחומי המושב .

****

*****

****

מראות המושב

ארז ועמית מביטים במפה שקיבלו ומתכוננים לבוחן תצפית

צופים אבל יוצאים קרחיים מכאן ומכאן

***

****

****

***

****

***

****

****

***

****

****

סוף דבר,

שמחנו להיכנס למושב כיסלון,
לשוטט מעט בו
ולהתענג על התצפיות
וללמוד עוד פרק
בתולדות ההתיישבות
בראשית ימי המדינה

*****

מומלץ לבקר במקום!

תיעוד זה כולל את החלק השני של "התוצרת" שיטוט – צילום בקיבוץ געש ביום שבת 14 בנובמבר 2020.

אחרי סיבוב בתוך השטח הבנוי – קיבוץ געש שבשרון ועוד סיפור – – לקראת השקיעה נסענו דורון רובין ואני למצוק מעל חוף הים הסמוך לחצר המשק.

****

****

******

המראות 

****

****

***

***

****

***

***

***

***

***

****

***

***

**

*****

סוף דבר,

כמו בכל פעם
גם בהזדמנות זו
נהניתי להיות על המצוק.

אני אוהב את מראה
של השילוב בין הים ומצוק הכורכר
וגם הצמחייה בו
והאנשים המהלכים בו.

אני מתפעם ממראה השקיעה
וקרני השמש הנראים מבעד מסך העננים.
זהו יופיו של הטבע
ויש שיאמרו שזה פלא הבריאה.

******

תודה לך דורון!  

ביום שבת, 14 בנובמבר 2020 הגעתי לביקור-שיטוט -צילום בקיבוץ געש.

גילוי נאות, לקבוץ געש אני מגיע מעת לעת. סמדר בן דור, בת הזוג שלי נולדה וגדלה בקיבוץ, בו המשיכו להתגורר הוריה, מיכל ויושקה רובין עד שהלכו לעולמם בזמן האחרון ובקיבוץ מתגורר גם אחיה דורון רובין.

בביקוריי הקודמים נהגתי לצלם מעט בקיבוץ.

בפעם זו החלטתי להקדיש את הביקור לשיטוט בשטח הבנוי של הקיבוץ ולתעד בצילום את המראות.

לשיטוט זה יצאתי בשעת הצהרים המאוחרת עם דורון רובין שהוביל אותי בשבילי הקיבוץ על הקלאב-קאר.

לקראת השקיעה עלינו על המצוק מעל הים והצילומים שנעשו במקום תועדים בנפרד.

בתיעוד זה מובא חלק "מהתוצרת" של הצילום בשטח הקיבוץ.

טרם הצגת הצילומים מובא רקע גיאוגרפי קצר ומספר מפות וגם סיפור מעניין שקשור לראשית ימי הקיבוץ.

*******

קיבוץ געש נכלל בתנועה הקיבוצית
השתייך לקיבוץ הארצי מייסוד השומר הצעיר
*****
קיבוץ שהוקם על ידי
עולים צעירים מארצות דרום אמריקה

*****

מיקום הקיבוץ במרכז השרון

****

סמוך למצוק מעל חוף הים מדרום לנתניה

***

הקיבוץ נכלל נמצא בתחום המועצה האזורית חוף השרון.

****

הקיבוץ נוסד בשנת 1949 על ידי העולים הראשונים של תנועת השומר הצעיר בדרום אמריקה. במלחמת השחרור השתתפו מייסדיו בהגנה על קיבוץ נגבה, וביקשו להתיישב במקום בו נפלו שלושה מחברי הגרעין במקום שלימים הוקם קיבוץ שדה יואב. ראשי הקיבוץ הארצי שכנעו אותם "שגם חוף הים הוא ספר".

בתחילה עלו המתיישבים הראשונים בסוף שנת 1948 לבית חווה "עלי קאסם" הנמצאת ממזרח לקיבוץ, מדרום לשמורת בני ציון וממערב ובצמוד למושב בני ציון. חברי הגרעין המייסד של קיבוץ געש החליפו את אנשי קיבוץ "יד מרדכי". הם נמצאו במקום לאחר שהתפנו ממקומם בזמן הפלישה המצרית ושהו בו מחודש מאי 1948, עת התפנו ממקומם ועד נובמבר 1948, זמן קצר לאחר מבצע יואב לכיבוש צפון הנגב והסגת צבא מצרים ממנו שנערך בין ה-15 ל-22 באוקטובר 1948.

מיקום קיבוץ געש וחוות עלי קאסם

בזמן ישיבת הגרעין בחוות על קאסם הם עוד לא  הוכרו רשמית על-ידי המוסדות המיישבים. בתחילה בקשו שיישובם יקרא "גבעת יואב", "רמת יואב" או "שדה יואב", על שם יצחק דובנו, מדריך בפלמ"ח וחבר, ומפקדה הראשון של נגבה במלחמה, שנהרג בהפצצה הראשונה על נגבה, על-ידי מטוסים מצריים (ושכינויו היה "יואב"). התנועה הציעה את השם "מצפה ים", ולא קיבלה את הצעה  מתוך עמדה שהשם יואב שייך לסביבת נגבה.
מספרים כאשר החבר מטעם המחלקה לכלכלה של תנועת הקיבוץ הארצי יחד עם אחד המייסדים הלכנו להיפגש עם הרצפלד במרכז החקלאי הוא אמר להם: "אני רואה שאתם דרום אמריקאים רועשים גועשים, ואני מציע לכם את השם 'געש'". הוא הציע להם את געש כשם זמני שנשאר במשך כמה שנים, עד שוועדת השמות שליד המוסדות המיישבים החליטה לאמצו, ומצאו במקורות לגיטימציה. וַיְהִי, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, עֶבֶד יְהוָה בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר, שָׁנִים. וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ  בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ, בְּתִמְנַת-סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר-אֶפְרָיִם, מִצְּפוֹן, לְהַר-גָּעַשׁ. (יהושע פרק כד, פסוקים כט-ל). הקיבוץ עלה למקומו הנוכחי ב-5 ביולי 1951.

****

עלי קאסם, או בשמו המלא עלי קאסם עבד אל קאדר, נולד בשנת 1910 למשפחה מצרית שהגיע לארץ ישראל בשנות ה-40 של המאה ה-19. הוא היה אפנדי צעיר מטייבה, דמות ססגונית ומרתקת שקיבל את אדמות וואדי פאליק (נחל פולג נקרא בערבית נחל פאליק) שבשרון לעיבוד מידי הממשלה העות'מאנית כאדמות הקדש (ווקף). כבעל אדמות צבר קאסם כח והשפעה גדולה באזור הן בקרב הבדואים להם סיפק עבודה והן בקרב היהודים באמצעות תיווך מכירת קרקעות ערביות לקק"ל.
שיתוף הפעולה שלו עם היהודים נודע בפרשה הבאה: בקיץ 1931 זוג צעיר, יוחנן שטאל וסליה זוהר, יצא  לטיול רגלי בן יומיים שלושה מגימנסיה הרצליה בת"א לכיוון הרצליה ג' שם חנתה פלוגה של הקיבוץ המאוחד. בדרך, הזוג נרצח ע"י בדואים. יוחנן נדקר ונקבר בעודו בחיים סליה נאנסה ונרצחה באכזריות. גופותיהם הוטמנו בחול וכל המאמצים למציאתן העלה חרס. דעת הקהל היהודית שגעשה ורתחה תבעה חקירה מקפת והאשימה את המשטרה הבריטית באוזלת יד ובחוסר יכולת. אברהם דרויאן שומר צעיר וידוע מכפר-סבא, יד ימינו של ר' אברהם שפירא (לימים מזכיר ארגון השומרים) נענה לאתגר: כמומחה עתיר ניסיון בחקירות בקרב ערביי הארץ, ארגן רשת מודיעים ערבים באזור כפר-סבא-טול-כרם, שיתורו את הסביבה ויאספו אינפורמציה. דרויאן החליט להתקשר עם ידידו הטוב עלי קאסם עבד אל-קאדר שבאותם ימים עלי קאסם סבל מבעיות כלכליות וירד מנכסיו, הוא היה מאוהב בבתו של ראש עיריית טול כרם אך האב סרב להתיר את הנישואים בשל מצבו הכספי הרעוע של קאסם. דרויאן עשה מעשה. הוא ערך מסיבה בביתו והפגיש את קאסם עם אהובתו. לקאסם המאוהב הבטיח כי בתמורה למידע על רוצחי הזוג יקבל 300 לא"י וכך יוכל לרכוש מכונית ולהרשים את אביה של הנערה. קאסם החל לפעול מיד ואכן, לאחר עבודת שטח הצליח להביא את הפגיון ששימש ככלי רצח ואת שמות הרוצחים שעמדו למשפט. באוגוסט 1934 הותקף קאסם בידי בדואים באזור. הוא מיהר למשטרת הרצליה להתלונן, הרקע לטענתו היה הסיוע להסגרת נאשמי רצח הזוג בחוף הים אולם, ידוע היה כי עלי קאסם עשה הסכמים עם הפרדסנים היהודים בסביבה ( משק ברמן- חבקין, פרדס אפלבוים, גן שלמה, משק יכין ומשק האחים ליטבינסקי). תמורת פרוטקשן, הוא יעסיק שומרים להגן על פרדסיהם מבוזזים בדואים. שוטרי הרצליה מיהרו למקום ומצאו את אחד התוקפים מתבוסס בדמו, בכדי להגן עליו, הורחק עלי קאסם זמנית מהמקום בחזרה לטייבה.
בשנת 1935 בסקירה עיתונאית של ואדי פאליק נאמר כי עלי קאסם הוא השליט הכל יכול של ואדי פאליק, וגם אחיו נראו תדיר באזור. בסביבה לא היו בנמצא ישובים ערביים למעט שבטי בדואים נודדים. המשקים היהודים היו חשופים תדיר לונדליזם, כך למשל בשנת 1936 נעקרו 500 עצי הדר בגן שלמה (שנרכש שנתיים קודם מידי קאסם) באופן מפתיע, עקבות כלבי הגישוש הובילו לביתו של עלי קאסם עצמו. בשנת 1937 עלי קאסם נעצר לאחר שנחשד כשותף ברצח מישל מיטרי, ראש אגודת הפועלים הערבים מיפו. הסיבה לרצח מיטרי היתה השתדלות שעשה עלי קאסם אצל פועליו הערביים להצטרפות למפלגה הקומוניסטית. מיטרי התנגד לכך נחרצות. במיטת חוליו בבית החולים נערך מסדר זיהוי ומיטרי הצביע על עלי קאסם כאשם. למשפט הגיע קאסם "לבוש אירופית וגלוי ראש".
קאסם חלק את זמנו בין טייבה לואדי פאליק, בשנת 1941 היה שותף עלי קאסם לארגון חגיגה גדולה לכבוד "הצלב האדום" בטייבה. בחגיגה הודו נכבדי טייבה לממשלת בריטניה על מאמציה בהדיפת העריצות הנאצית -פאשיסטית. בחוות עלי קאסם בשרון היתה משתלה גדולה, כבעל נכסים רבים נהג עלי קאסם למכור את אדמותיו גם ליהודים ועל כך נחשב לבוגד בעיני הלאומנים הערביים, אדמת בני ציון למשל, נרכשה מידי עלי קאסם והוא אף השתתף בחגיגות העליה על הקרקע בשנת 1947. הקשרים הטובים עם היהודים הביאו לגיוסו של קאסם כמודיע בש"י, שירות המודיעין של ארגון "ההגנה" שעל בסיסו קמו שירותי הביטחון והמודיעין של מדינת ישראל. מפעיליו היו יוסף ויץ מהקק"ל, גד מכנס הנתנייתי, ואנשי ש"י בנימין גיבלי (שהיה קצין ש"י בשרון בשנות ה-40), דוד קרון ומשה הוכמן. עלי קאסם קיבל מהוכמן, מפעילו הישיר, סכומי עתק תמורת שירותיו. הקק"ל שילמה לו מאה לא"י לחודש, נוסף על הטבות חומריות מפליגות.
עם פרוץ מלחמת העצמאות הופקד הוכמן על שמירת ביטחונו האישי של קאסם מפני מתנקשים ערבים. ביוני 48' פונה קאסם לפנסיון סגור בכפר שמריהו, וכעבור זמן קצר הועבר לבית ברחוב יהודה הימית ביפו. בחסות קציני הממשל הצבאי הסתובב קאסם בחופשיות ביפו, בתל אביב ואף יצא לסיורים בארץ. בסיורים הללו נחשד כי קאסם אסף מידע והעבירו לידי הכוחות הערביים במטרה לטהר את שמו.
בשל החשד בבגידה נעצר קאסם במתחם הסגור של ערביי יפו בשכונת עג'מי. ב 16/11/48 נמצאה גופתו נקובת הכדורים בנחל כלח שביערות הכרמל, בצד הכביש לבית אורן. דוד בן-גוריון מינה ועדת חקירה בראשותו של יעקב שמשון שפירא, שגילתה כי בארי, ראש הש"י בימי קום המדינה וראש מחלקת המודיעין הראשון בצה"ל בדרגת סגן אלוף, נתן הוראה לקצין המודיעין דוד קרון לחסל את קאסם והלה חוסל עוד באותו יום. בארי טען להגנתו כי הורה על חיסולו של קאסם משום שהיה חשש רב שהלה יברח מישראל לאחת ממדינות ערב וימסור מידע ביטחוני לאויב עבור תשלום. כראש הש"י היה מחויב למנוע זאת. כמו כן, לא היה חוק שאוסר הריגה מסוג זה, וכי עונשי מוות היו מקובלים בקהיליית המודיעין באותה תקופה. בארי הורשע בחריגה מסמכות ונגזרה עליו פרישה מתפקידו ללא הורדה בדרגה. לאחר שנמצאה גופת עלי קאסם נחסמה דירתו שביפו. המשפחה שהתגוררה בואדי פאליק גורשה חזרה לטייבה והשטח נמסר לאנשי יד מרדכי לצורך עיבוד הקרקע, אנשי יד מרדכי סבלו גם הם מגניבות שהיו באזור של פרדות, סוסים וחמורים. בסיום המלחמה, כשחזרו אנשי יד מרדכי לקיבוצם יושבו בחווה חברי הגרעין הלטינו אמריקאי הראשון, הם חלוצי געש ושהו בו מ 1949 ועד 1952 שנת העליה על הקרקע. משפחתו של עלי קאסם עדיין מתגוררת בטייבה
מקור הסקירה לילך ברק חברת קיבוץ געש חקרה את קורות תולדות עלי קאסם ושרטטה את דמותו של האיש שעל שמו נקראת החווה. לילך פרסמה את מחקרה בעלון הקיבוץ ובאדיבותה שלחה לי אותו. תמצית המחקר פורסם בערך בויקיפדיה שנכתב על ידי לילך.

הקיבוץ וסביבתו בראשית שנות ה-50'

קיבוץ געש וסביבתו בתום העשור הראשון

דור המייסדים וילדיהם בשנת 1958

בשטח הקיבוץ היה פרדס גדול שניטע על ידי משפחת ליטוינסקי (גן ליטוינסקי) ובמרכזו בית בצורת טירה. כעבור שנים נעזב המקום והבית נשאר עזוב ומוזנח עד ששופץ בשנת 1987 והפך לגן אירועים.

*****

כלכלת הקיבוץ מבוססת על תעשייה (געש תאורה), חקלאות (דשא מוכן געש, עץ מוכן געש, מטעים, רפת "חוף השרון"), תיירות אירוח ופנאי (מרחצאות חמי געש, אירוח כפרי געש), שיווק (ת.ש.ר. געש), מרכזים מסחריים שונים, "עבודות-חוץ" וענפי יזמויות של חברים, ועוד…

******

בשנת 2007 עלה קיבוץ געש לכותרות בעקבות עסקת נדל"ן גדולה בה הקיבוץ מכר ליזמים פרטיים קרקע שהייתה מיועדת לבני הקיבוץ. היזמים, חברה בשם "צוקי ארסוף" תכננה לבנות במקום שכונת יוקרה לאלפיון העליון. בתחילה, ועדה מחוזית מרכז בהחלטה תקדימית ביטלה את התוכנית לאחר שקיבלה החלטה לתכנון מחדש, החלטה ששונתה על ידי בית המשפט בסוף 2007‏.

*****

שנת 2007 אימץ הקיבוץ את ה"תוכנית לשינוי אורחות החיים" שעיקרה – העברת הפרנסה לאחריות החברים תוך יצירת זיקה כספית חדשה בין "התרומה הכלכלית" של החברים וקבלת "תמורה חומרית" בגינה (מודל "הקיבוץ המתחדש"). לצד שינוי יסודי זה, סוכמה גם אמנה חברתית לשותפות חדשה המעודדת חופש אישי להתפרנס על-פי כישורים אך תוך שמירה על פערי-השתכרות מתונים בין החברים, ורצון לשמור על ערבות הדדית נרחבת – בה קיימת אחריות חברתית למתן "רשתות ביטחון כלכלי": מיסוד קרנות פנסיה, קרן לעזרה הדדית, ביטוח לשירותי סיעוד ובריאות, מתן דיור וחינוך לכלל החברים.

****

מראות בקיבוץ 

****

****

****

****

****

****

***

***

***

***

****

****

****

***

****

****

***

****

***

***

***

****

***

***

****

***

****

שטחי מרבדשא

***

****

"מרכז העצבים" של הקבוץ

הפאגודה, פעם היה חדר האוכל של הקבוץ

****

סוף דבר,

באתי, ראיתי, צלמתי.
נהניתי מאוד.
*****

מן הסתם עוד
אחזור ואצלם
בפעמים הבאות
שאגיע למקום

*****

תודה דורון!

המבקש לקרוא אודות אודות קיבוץ געש ולראות צילומים נוספים עליו, של סביבתו ושל האזור בוא נמצא, מוזמן לראות בקישורים להלן

* יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם, וְתָגֵל הָאָרֶץ יִרְעַם הַיָּם, וּמְלֹאוֹ, נובמבר 2020
* על מצוק געש בשעת בין ערביים, סתו תשפ"א, אוקטובר 2020
* מדרום נתניה לאגמון פולג והלאה לאורך מצוק השרון, ספטמבר 2019
* מצוק געש בעת שקיעה, אוקטובר 2018
* נופי קיץ במרכז השרון, אוגוסט 2018
* בין ביצות נחל פולג, לאורך החולות מעל מצוק החוף ובין הפרדסים, פברואר 2018
* בגדות נחל פולג ולאורך מצוק השרון וחופו עד שפך הירקון והלאה מזרחה לאורכו עד רמת החייל, ינואר 2017
* מתל יצחק אל מצוק חוף השרון בין מכון וינגייט ושפיים, דצמבר 2016
* במרחב נחל פולג: בין גבעות החול, לאורך אבוס השרון, על רכס הכורכר ולאורך גדותיו, יולי 2016
* במרכז השרון, מתל יצחק אל גבעות החול, אבוס החוף והמצוק מעל הים, יוני 2016

חלקה הצפוני של מבשרת ציון, בו אני מתגורר, היה בשני העשורים הראשונים של המדינה אזור ספר קרוב מאוד לקו הירוק.

אז חלק זה עד 1964, היה יישוב נפרד שנקרא מבשרת ירושלים.

בראש ההר למול מבשרת ירושלים על פסגת הר הצמודה לקו הירוק נמצא המשלט הירדני שיח עבד אל עזיז.

מספר שנים אחרי מלחמת ששת הימים, שם המקום הוסב להר אחירם והמשלט הירדני הפך להיות חלק מאחד מאתרי הזיכרון של חטיבת הראל שנקרא יד אסא. 

על אחירם נכתב פעמים רבות בתיעוד טיולים במבשרת וסביבתה.

לפני מספר שבועות סיפר לי אחד מתושבי מבשרת ציון, כי ניתן לראות את שרידי המוצב הישראלי שעמד מול המוצב הירדני.

אודה על האמת לא ידעתי על קיומו!

ביום שישי, 13 בנובמבר 2020 בסיבוב במבשרת ציון עם חברי יצחק ברמן הלכתי לחפש את שרידי המוצב הישראלי.

הגענו אליו דרך קצה רחוב האלה.

המוצב כבר לא קיים, אלא שרידים בודדים ממנו.

החורשה שניטעה בו על מנת להסוות אותו מנציחה את קיומו. בשנים האחרונות היא דוללה לאחר שנכרתו בה עשרות מהעצים שהיו בה.

***

במפות ובצילומים להן ציון
מיקום המוצב ומראה השרידים.

****

****

***

***

****

****

****

קצה רחוב אלה

***

עמדה אחורית

*****

סוף דבר

*****

שמחתי לדעת ולהכיר את המקום

******

הצטערתי שאין שום אזכור
לא במפות
ולא בשטח
לציון מקומו של המוצב הישראלי

*****

אולי המועצה המקומית
אליה יועבר תיעוד זה

תפעל להנצחת המקום
והרחבת המידע אודותיו

*****

תיעוד זה כולל את החלק השני של "התוצרת" שיטוט – צילום בקיבוץ שובל ביום חמישי, 12 בנובמבר 2020.

אחרי סיבוב בתוך השטח הבנוי – קיבוץ שובל שבצפון הנגב – נסענו לייזר קוברסקי ואני לשדות הסמוכים לחצר המשק.

***

****

*****

מראות השדות

****

***

שדות הגזר

***

****

***

****

***

****

***

***

****

תום קורן  מכוון אותנו לכיוון הזורע

***

****

***

***

***

****

***

****

****

סוף היום

*********

סוף דבר,

נהניתי מאוד,
ליבי התרחב
למראה המרחבים
ושמחתי לצלם!

*****

במסגרת מסעותיי בארץ, נסעתי ביום חמישי, 12 בנובמבר 2020 לקיבוץ שובל לבקר את חברי לייזר קוברסקי.

לאחר ארוחת צהרים במרפסת ביתו שהכינה עינב לרנר אליאס,  יצאנו רכובים על הבאגי לשיטוט – צילום.

למעשה שיטוט – צילום זה נכלל בסדרת סיורי היישובים ברחבי הארץ שהתחלתי עם חבריי לפני מספר חודשים

בתחילה הסתובבנו ברחבי החלק הבנוי של הקיבוץ.

אחר כך, יצאנו מתחומו ונסענו לאיטנו בשדות הסמוכים והתענגנו על מראות זמן בין ערביים.

סיימנו כמתוכנן לאחר השקיעה.

בתיעוד זה מובא החלק הראשון של "התוצרת" – הצילום בתוך השטח הבנוי.

*****

קודם:

רקע גיאוגרפי והיסטורי קצר

*****

קיבוץ ש‏וֹ‏בָ‏ל משתייך לתנועה הקיבוצית ולפני איחודה נכלל בתנועת הקיבוץ הארצי מיסוד השומר הצעיר
הקיבוץ נכלל בתחומי המועצה האזורית בני שמעון.

****

הקיבוץ נמצא בצפון הנגב
ליד העיר רהט
והגישה אליו היא דרך כביש 264.

****

מיקום הקיבוץ בצפון הנגב

***

הקיבוץ נמצא במרכז הגיאוגרפי של מדינת ישראל: בדיוק במחצית המרחק בין הנקודה הצפונית ביותר בחרמון לבין הנקודה הדרומית ביותר באילת.

האזור גיאוגרפי: המורדות המערביים של השפלה הדרומית 

****

ראשית הקיבוץ הייתה כאשר כמה קבוצות וגרעינים של השומר הצעיר התקבצו בנווה הים, צפונית לנתניה בשנת 1944. הקיבוץ נוסד בשישה באוקטובר 1946, במוצאי יום כיפור תש"ו, והיה אחד מ-11 הישובים שעלו ביום זה על הקרקע ברחבי הנגב. קבוצת חברים הראשונה על קרקע יצאה מקיבוץ רוחמה.

הגבעה עליה הוקם הקיבוץ נקראה ח' זבאלה, והיא נמצאה ממול למרכז פעילותו של שבט אל הוזייל, אותו הנהיג אז השיח' סלימן אל הוזייל. מרכז זה לימים הפך להיות העיר רהט.

****

מקור השם שובל הוא בתנ"ך: "וּבְנֵי שֵעִיר לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה וְדִישׁן וְאֵצֶר, וְדִישָן" (דברי הימים א', ל"ח) וכן: " בְּנֵי יְהוּדָה: פֶּרֶץ חֶצְרוֹן וְכַרְמִי וְחוּר וְשׁוֹבָל" (דברי הימים ד', א').
ךמרות הצלצול הדומה, מקור השם לא היה גל אשפה ('זְבָּאלֶה' בערבית), אלא שיבוש השם סוֹבִּילָה (SOBILA). שם עיר המופיע כבר במפת מידבא. השם סובילה כשלעצמו הוא כנראה שיבוש של השם התנ"כי שובל, שנזכר פעם כאחד מבני שֵׂעִיר (דברי הימים א, א 38), פעם כ'אבי קרית יְעָרִים'  (דברי הימים א, ב 50), ופעם כאחד מבני שבט יהודה (דברי הימים א, ד 1). המקור על שם הקיבוץ
בתחילה היו שקראו לקיבוץ שובל 'אילת', ובכך הזכירו את כוונת בני הגרעין המייסד, שכבר בשנת 1946 שאפו להתיישב בחוף מפרץ אילת. ואף על פי כן, השם שובל נקלט במהירות, אם כי השם הרשמי והנשכח כלל גם התייחסות למוצאם של מקצת מן המייסדים: 'קיבוץ השומר הצעיר דרום אפריקה-א"י'. בעקבות שם הקיבוץ נקבע גם הנחל, המושך מי גשמים ממערב ליער להב ועד הצטרפותו לנחל גרר, נקרא בשם 'נחל שובל'.

שנות ה-40' הגבעה עליה הוקם הקיבוץ

קיבוץ שובל הוא אחד מן הבודדים שקמו במסגרת י"א היישובים ושלא משו ממקומם. לאחר מלחמת העצמאות המשיך הקיבוץ לקלוט חברים וגדל למשק חקלאי מהגדולים באזור. בשנים הראשונות הופעלה בקיבוץ קומונה א' אשר ביטאה את מידת השיתוף הגדולה של החברים ולמעשה לא היה רכוש פרטי כלל. בשנות החמישים בוטלה שיטה זאת ורמת השותפות פחתה בהדרגה

קיבוץ שובל וסביבתו בסוף העשור הראשון

קיבוץ שובל בשני העשורים הראשונים בתווך בין ספר הר חברון ובין ספר רצועת עזה

****

***

*****

מקורות ההכנסה העיקריים של הקיבוץ הם מהחקלאות. בקיבוץ ישנה רפת שהיא מהגדולות באזור ופועל בשותפות עם קיבוץ נען וקיבוץ בית גוברין. עובדי ענף גידולי השדה (גד"ש) מעבדים את השטחים הנרחבים אשר מסביב לקיבוץ. הגידולים העיקריים הם חיטה, שעורה, קצח, חמניות, תפוחי אדמה ועוד. בקיבוץ חווה גדולה לגידול תרנגולות (פטם). מפעלים : מפעל "סיל ג'ט" (Seal Jet) לייצור אטמים. שובל נגררים – לייצור נגררים, ווי גרירה לרכב וארגזים למשאיות.
חברי קיבוץ רבים עובדים מחוץ לקיבוץ והכנסתם מהווה חלק חשוב מהכנסות הקיבוץ. חברים רבים עובדים בתחומי הקיבוץ בענפים שונים. מערכת החינוך בקיבוץ כוללת בית תינוקות, גנים לגיל הרך ומסגרות לחינוך המשלים עבור שאר הילדים. תלמידי בית הספר היסודי לומדים בבית הספר "ניצני הנגב" שבבית קמה. בשובל נמצא בית הספר התיכון "מבואות הנגב" ובו לומדים כיתות ז' עד י"ב.

מפת שובל

****

****

הגבעה ממול בה נמצא בית העלמין

****

מראות הקיבוץ

******

***

כניסה לחדר האוכל (פעיל)

אחד משני הצריפים השבדים הראשונים שעדין קיימים

****

***

***

***

***

פעם היו כאן 50 עצים

***

***

***

***

***

***

****

****

****

***

***

****

****

מגורי חיילים בודדים

מגורי המכינה

****

***

***

***

***

***

****

***

***

***

***

****

קטע המשוקם של נחל קמה שהוא יובל של נחל גרר המתנקז לנחל הבשור

ערוץ הנחל המשוקם

נחל קמה במערב הקיבוץ

****

*****

סוף דבר

*****

למרות שאין זו הפעם הראשונה,
נהניתי גם בהזדמנות זו
להסתובב ברחבי הקיבוץ
הצילומים מדברים בעד עצמם!

*****

תודה לייזר!
תודה עינב!

****

המבקש לקרוא אודות אודות שובל ולראות צילומים נוספים עליו, של סביבתו ושל האזור בוא נמצא, מוזמן לראות בקישורים להלן

* זמן הכחול, החום, הירוק וגם האדום בצפון הנגב, מרס 2020
* ביקור אצל בני שייח' סלמאן אל הוזייל השני, מאי 2019
* ליל רמדאן בפזורת אל הוזייל הסמוכה לרהט, מאי 2019
* בשדות הירוקים בין משמר הנגב ושובל ביום חורף, פברואר 2019
* סוף הקיץ בשדות יישובי בני שמעון, אוגוסט 2018
* בשדות מזרח מישור חוף הנגב בין קטע נחל גרר ויובליו: נחל צידה ונחל קמה, אפריל 2018
* מלהב לשובל דרך גבעת געת, ערוץ נחל שקמה והשדות, אוגוסט 2017
* משובל דרך רהט למשמר הנגב, הלאה לאורך נחל גרר לתל שרע וחזרה דרך נחל קמה, יוני 2017
* בין שובל, בית קמה, שדה צבי וקלחים, אפריל 2017
* משובל דרך בית קמה למורד נחל שקמה ויובליו וביתרונות רוחמה, ינואר 2017
* "משולש" שובל/רהט – להבים – בית קמה, אוקטובר 2016
* במרחבי הלס בין שובל ובין ביתרונות רוחמה, אוגוסט 2016
* משובל מזרחה לנחל שקמה, הלאה במורדו אל נחל פורה עד תל נגילה וחזרה, יולי 2016
* בנחלת שמעון, בין שובל ובין תל שרע בגדת נחל גרר, מאי 2016 ,

 

סדרה ( 9 צילומים) המוקדשת ליופי השלכת של עץ אחד.

****

****

***

****

****

****

****

****

****

***

******

בביקור בקבוץ געש ביום שישי 6 בנובמבר 2020, ביום למחרת היורה, אי אפשר היה להתעלם מהשילוב שבין העננים ובין השמש.

אלה 12 צילומי המראות שנחזו בשעות האור האחרונות.

*****

***

****

****

****

***

***

****

***

***

***

****

****

****
שמחתי על עוד הזדמנות
לחוות ולצלם את יפי הבריאה

*****

תיעוד זה (הכולל מפות, צילומים ומעט מידע) הוא רשמי ביקור/סיור/צילום בקיבוץ נען שהיה בעיקר בדגש היסטורי.

נקדים ונציין את מיקום נען, במרכז הארץ בליבה היישובית של המדינה.

***

******

העניין לבקר, להעמיק וללמוד על נען נבע מהרצון להיחשף במעט למורשת ההיסטורית העשירה והמפוארת שלו ולרקמה האנושית שהייתה בו.

תולדות נען הם חלק מהפסיפס של התפתחות היישוב העברי טרם הקמת המדינה.

נען הקיבוץ הראשון שהוקם על ידי חברי תנועת הנוער העובד ובמשך השנים גדל, קלט עליה והתפתח, והיה אחד מעמודי התווך של תנועת הקיבוץ המאוחד.

בימיו הראשונים של הקיבוץ ויכוח מר ניטש בין חבריו כיצד הוא ייקרא. היו חברים שביקשו לקרוא למקום על שם העיר המקראית נעמה (יהושע ט"ו 41) ששרידיה התגלו בקרבת מקום. אחרים התעקשו על השם נען – אזכור לשם הכפר הערבי השכן נענה. מייסדי הקיבוץ חרטו על דגלם את הסיסמה: לכל קריאה- נען! הרוב קבע – נען. בימי מאורעות תרצ"ו – תרצ"ט שונתה מעט הסיסמה לכל תוקף – נען! מתוך אהבתם אל ישובם נוהגים תושביו לומר: אין כ-נען, בארץ כנען. 

קיבוץ נען שימש אכסניה לקבוצות נוער שעשו בו את הכשרתן ומתוכו יצאו להתיישבות בעשרות ישובים ברחבי הארץ.

קיבוץ נען, הוא אחד הקיבוצים היותר מעורבים בפעילות ה"הגנה". חלק ניכר מן הפעילות הענפה בו היתה חסויה, גם מפני חברי הקיבוץ עצמם. מדובר בעיקר במכון מחתרתי מרכזי ליציקת גופי רימונים ופצצות שפעל בקיבוץ במסגרת התעש של ה"הגנה" (1948-1936) ובסליקים גדולים של נשק בלתי חוקי.

נען הוא מקום בו נקבעו בתקופת היישוב שני ציוני דרך בתולדות ביטחון ישראל, טרם הקמת המדינה:
המקום בו החליטה המפקדה הארצית של "ההגנה" במאי 1941 על הקמת כוח מגן מגויס (תשע פלוגות שהפכו להיות פלמ"ח)
וגם המקום בו החליטה מועצת הקבוץ המאוחד באוגוסט 1942 על דמות הפלמ"ח בשנותיו הראשונות – עבודה ואימונים במחלקות המשק כבסיס לקיומו ולפיתוחו.

******

הסיור, נשוא ביקור זה, הוא חלק מסדרת סיורי היישובים המתקיימים מעת לעת.

סיור זה נעשה אחרי פגרה ארוכה (מדי) של מספר חודשים (זמן שיקום רפואי והגבלות סגר הקורונה).

עמיתי שמעון גת נענה לבקשתי לארח להוביל במשעולי הקיבוץ.,

לדידי, שמעון, היסטוריון עוסק בהוראה ובהדרכת טיולים בארץ ובחו"ל, הוא האיש המתאים לכך ובמיוחד לאור העובדה שהוא איש נען, בן הדור השני שחי בקיבוץ מאז שנולד.

*******

בשעת בוקר ביום שני, 2 בנובמבר 2020 (במקרה יום הצהרת בלפור) התכנסנו בחצר ביתם של עדה ושמעון גת.

למקום הגיעו חברים ועמיתים מרחבי הארץ והם פיפ רותם (סאסא), מוטי ארמלין (גילון), רז גורן (כפר יונה), מיכאל סופר (תל אביב), נילי טל (מזכרת בתיה), רפי רגב (הוד השרון), ליאור פרי (מודיעין), עינב לרנר אליאס (גדרה),  לייזר קוברסקי (שובל), ענת ודני פלד (צורית), סמדר בן דור ואני (מבשרת ציון).

לאחר דברי הקדמה והצגת רקע על הקמת הקיבוץ, תמצית תולדותיו ודמותו החברתית הכלכלית בהווה יצאנו לשוטט בו.

במשך כמעט ארבע שעות, אולי קצת יותר, שמעון הוביל ברחבי הקיבוץ, בעיקר במרכזו, במקומות של ראשית ימיו

****

ביקרנו גם בבית העלמין "הישן".

***

שמענו ממנו הסברים מעניינים על התפתחות הקיבוץ וגם סיפורים מרתקים על מספר דמויות מעברו.

****

לאחר הפסקת צהרים קצרה, שוב בחצר ביתו של שמעון, יצאנו לתור בבית העלמין  "החדש".

בשולי המזרחיים צפינו על האזור בו נמצא הקיבוץ.

****

בהמשך, תוך שיטוט בין הקברים, שמעון הוסיף וסיפר לנו אודות מספר האנשים הטמונים בהם.

***

****

התיעוד להלן כולל מספר מפות ותצלומי אוויר וצילומים שנעשו במהלך השיטוט,
מובאים בו דברי ההסבר ששמענו משמעון גת
ומעט מידע היסטורי שלוקט מאתר הקיבוץ
וגם דף הפייסבוק של ארכיון הקיבוץ  ןגם דף הפייסבוק של בית חמרה 

*****

נען היום
הנמצא במישור חוף יהודה
נחשב יישוב כפרי – קהילתי
בשולי מטרופולין תל אביב

***

******

מיקום:
נען נמצא
בין כביש 40 במערב
ובין מסילת הברזל וכביש 6 במזרח 
ממזרח לרחובות
מדרום לכביש 431 ולרמלה

***

*****
נען הוא קיבוץ גדול
מתגוררים בו כ-1,600 תושבים,
מתוכם כ-1,000 חברים
ויש בו כ-800 בתי אב

******

הקבוץ נמצא בלב אזור חקלאי
בתחום המועצה האזורית גזר

**** 

וסביבו נמצאים המושבים האלה, 
במערב, סתריה 
בצפון, מצליח
בדרום, גני הדר ורמות מאיר ויציץ 
בדרום מזרח, פתחיה ופדיה

****

*****
נען הוקם על גבעות החול האדום
בצפון מישור חוף יהודה

מיקום נען ברבע האחרון של המאה ה-19.

קיבוץ נען הוא
הקיבוץ הראשון
שהוקם על ידי
חברי תנועת הנוער העובד.

הנוער העובד היא תנועת נוער שהוקמה ב-17 באוקטובר 1924,על ידי בני נוער עובדים שהתאגדו במטרה להגן על עבודתם ועל זכויותיהם. הנוער העובד היא תנועת בת של הסתדרות העובדים הכללית בארץ ישראל, וחלק מתנועת העבודה. בשנת 1959 התאחדה תנועת הנוער העובד עם התנועה המאוחדת וביחד הן נקראות הנוער העובד והלומד.
המזכירים הראשונים שנקבעו בשנת 1925 היו צבי הורוביץ (אז בן 17) וישראל גלילי (אז בן 14). דוד כהן נשא עימם באחריות כמבוגר, אולם לא נשא בתואר "מזכיר" אלא "שמש". עם הזמן פרש הורוביץ, וגלילי כיהן כמזכיר עד שנת 1930 ואיתו השתתפו משה פלמן, שמואל מסטצ'קין, מאיר ארזי, ועוד. ב-1930 עזבו גלילי ופלמן עם גרעין ההתיישבות בנען.

*****

קיבוץ נען הוא הקיבוץ הראשון שהוקם ע"י נוער בן הארץ, חברים בתנועת הנוער העובד מתל אביב שבקשו לעבוד בחקלאות. בשנת 1926 הגיעה לרחובות קבוצה של נערים ונערות של "הנוער העובד". הם קיבלו מגרש בן 10 דונם ועיבדו אותו. בתום העונה הצטרפו אליהם בני קבוצות נוספותבהם יוצאי כפר ילדים ובוגרי מאיר שפיה. כעבור שנתיים עלתה הקבוצה ביחד עם מייסדי גבעת ברנר, על אדמה שנרכשה מהכפר זרנוגה בדרום רחובות על ידי משה סימלנסקי. אלא שהשטח היה קטן לשתי הקבוצות. אז, התגלע בין חברי הקבוצה לבין סמילנסקי סכסוך והם נפרדו. מאוחר הוקמו על קרקעות אלה קיבוץ גבעת ברנר.
קבוצת חברים מהתנועה מתל אביב יצרה קשר והתחברה עם מנחם מנדל רוזנבוים שנמנה עם חברי חברת "גן הדר".  חברה זו שכנה בניו-יורק ושמה לה למטרה לקנות אדמות במישור החוף ולנטוע בהן פרדסים, שהיו אז הגידול הרווחי ביותר בארץ. חלומם של היהודים האמריקאים היה לעלות לארץ ולהקים בה יישוב בעל אופי חקלאי באזור בו היו נטועים הפרדסים שלהם. חברת "גן הדר" קנתה בסוף שנות העשרים 2,000 דונם מבעלי קרקע ערבים, באזור הכפר הערבי נענה. הנטיעה עצמה נמסרה ל"יכין", חברה קבלנית לחקלאות של ההסתדרות. רוזנבוים ביקר בארץ לראשונה ב-1927, ובאמצעות ברל כצנלסון נפגש עם חברי הקבוצה, שישבו עדיין ברחובות והיו צעירים ממנו בשלושים שנה ויותר, והתיידד עמם מאוד. רוזנבוים הכיר במצוקתה של הקבוצה ובחוסר יכולתה לקבל אדמה כדי להתיישב בה. בשלב זה נרתם לעניין אברהם הרצפלד, ראש המרכז החקלאי של ההסתדרות. הרצפלד ורוזנבוים שכנעו את מנהלי "גן הדר" להעביר לקק"ל 600 דונם מאדמותיהם, תוך שזו מתחייבת להחכיר כ-240 דונם מהן לקבוצת הנוער העובד, לשם התיישבות. השאר כבר היסטוריה.

****

***

בריכת המים הראשונה

***

בית הביטחון בראש הגבעה

כאמור, ב-5.11.1930 עלו 42 חברי הסתדרות הנוער העובד לגבעה קרחת, שעמדה במרכז האדמות שנרכשו מהכפר נִעָנַה ונטעו עליה את אהליהם. כיישוב יחיד בסביבה, ובעקבות ארועי 1929, נתבעו חברי הקבוצה להקים מבנה מוצק כבית בטחון.
המבנה על הגבעה, שהוא ראשון המבנים שנבנו בנען, הוא בן שתי קומות. הוא תוכנן בידי יוחנן רטנר, איש ההגנה ואדריכל ידוע. סביב גגו השטוח הוקמה חומה נמוכה ונקבעו בה חרכי ירי. מהגג יצרו קשר איתות עם רחובות הסמוכה, באמצעות מראות הליוגרף במשך שעות האור ובאמצעות זרקור איתות בלילה. לימים היה זה בית הילדים הראשון בקיבוץ. בתי הילדים שנבנו אחריו, הוקמו בתוכנית זהה, למעט הגגות, שלא בוצרו. ארבע שנים לאחר עליית הקבוצה לגבעה, נבנתה בסמוך בריכת אגירה למים. הבריכה נבנתה בידי חברי הקיבוץ בשבתות, כיוון שרובם עבדו מחוץ למשק בימי החול.

***

****

***

****
נען וסביבתו חמש  שנים
לאחר הקמתו, יישוב עברי יחיד 

****

*****
נען סמוך לכפר הערבי ניענה
בשנות ה-40'

****

***

****

****

ציוני דרך

****

****

***

במוצ"ש, 13.8.1944, באמצע אספת החברים, קיבל הנואם, יוסק'ה רבינוביץ' פתק. הוא קרא את הכתוב והחוויר, ואמר בקול חלש: ברל נפטר.
ברל כצנלסון ליווה את קבוצת הנערים, שהקימה ב-1924, את "הסתדרות הנוער העובד", מראשית דרכה. הוא דאג לסייע לה בראשית דרכה והיה מעורב בתהליך רכישת אדמות מהכפר נִעְנַה, עליהן הוקם הקיבוץ. אין פלא איפוא שחברי נען היו המומים. תוך זמן קצר עלתה הדרישה הספונטאנית להנציח את זכרו של ברל. ראשוני הנוער העובד הציעו לעשות זאת באמצעות הקמת "בתי הנופש ישמשו לנערים העמלים במשך כל השנה להחליף כח באווירה חברית. כאן ייערכו קורסים לבני הנוער העובד. במקום הזה, הקשור בזכרו של ברל, תהיה שמורה גם רוחו". בפשטות: בית הבראה שבו ישהו, למשך שבועיים, נערים עובדים, שיהנו ממנוחה, תזונה בריאה ומגוונת ושעורים מגוונים.
את המכלול תכנן האדריכל שמואל מסטצ'קין, שהיה בין ראשוני הנוער העובד ולימים למד אדריכלות בגרמניה.
אבן הפינה למכלול הונחה באוקטובר 1946 ובית ההבראה נחנך ביוני 1947האגף המרכזי ששימש במקור כחדר אוכל ומטבח. זהו מבנה ייחודי עם שתי מרפסות פתוחות שבמקור ניתן היה להשקיף מהן על הסביבה כולה, אלא שהעצים הרבים צמחו וגדלו ומסתירים כיום את נוף הרי יהודה והשדות. היות והמבנה המרכזי הכולל את חדר האוכל מצוי בראש גבעה, כל שאר המבנים נמוכים ממנו. אגף המגורים הכולל 12 חדרי שינה (שמשמשים עד היום לאותו ייעוד את צעירי נען), מקושר אליו ומלווה את הטופוגרפיה – הכל בקווים ישרים ונקיים המדגישים את אופקיותם של המבנים, ומטויח בלבן.
המקום לא הספיק לשמש זמן רב בתפקידו המקורי. עם פרוץ מלחמת העצמאות הוא "גוייס" ל"הגנה". כאן ישבה מפקדת מבצע "נחשון" ובהמשך מפקדות עורפיות למבצעים לכיבוש לטרון. כאן היה בית החולים, אליו הובאו פצועי הקרבות.
אחרי המלחמה שבו "בתי ברל", ששמם התקצר בפי חברי הקיבוץ ל"בית ברל" לתפקידם המקורי. אולם בית ההבראה לא נשא את עצמו מבחינה כלכלית ונסגר סופית ב-1955.

***

*****

***

השבת השחורה – כינוי שניתן ליום שבת, ל בסיון תש"ו, 29 ביוני 1946, שבו ערך השלטון הבריטי בארץ ישראל סדרה של פעולות כנגד היישוב היהודי, שבמסגרתן הוטל עוצר על ערים (תל אביב, ירושלים, חיפה, רמת גן, נתניה ועוד) קיבוצים ומושבים, נערכו חיפושים מבית לבית, ורבים ממנהיגי היישוב נעצרו.
המבצע כונה על ידי הבריטים "אגאתה" (Operation Agatha). ביישוב רווחה ההנחה שאגתה היה חלק ממבצע גדול יותר שכונה "מבצע ברודסייד", אותו תכננו הבריטים זמן מה לפני כן במטרה לשבור את כוחו של הפלמ"ח, להשאיר את ההגנה ללא הנהגה, ולמצוא מסמכים שיוכיחו את פעולותיה הלא חוקיות של הסוכנות.

*****

בנען נבנתה שורה של סליקים – חמישה במספר. בנוסף לכך, נמצאה בנען, דרך קבע, מחלקת הכשרה של הפלמ"ח. בליל הגשרים (16.6.1946) השתתפו חברי ההכשרה בפעולות לפיצוץ הגשרים מדרום לעזה. ליל הגשרים גרם לתגובה בריטית חריפה. קיבוצים רבים הוקפו כוחות גדולים, בשבת, 29.6.1946. נערכו חיפושי נשק ונעצרו רבים.
בנען לא נמצא אף סליק, אולם החברים, בצד אנשי הפלמ"ח, נעצרו ושהו במחנה לטרון ולאחר מכן במחנה רפיח. האחרונים השתחררו רק אחרי ארבעה חודשים.
בנען נמצאו באותו בוקר שניים: ישראל גלילי, ממייסדי נען ובעל תפקיד מרכזי בארגון "ההגנה" ועימו רמטכ"ל "ההגנה, יצחק שדה שהתארח בביתו. היה חשש כבד שהשניים ייתפסו בידי הבריטים.
את המצב הצילה שרה לוקוב, אחות הקיבוץ, שהיתה גיסתו. היא הוציאה מביתה אשה בחודש התשיעי להריונה, שגם היא נקראה שרה (דורצ'ין-קופיט) והודיעה לה שעליה להישכב ולהתחיל לצרוח. בעקבות הצרחות פנתה האחות לבריטים ודרשה לפנות את היולדת, "הנמצאת על סף לידה" לבית הילדות ברחובות. רופא שהיה מצורף לכח הבריטי קיבל את טענתה ושרה "היולדת" פונתה לבית הילדות, כאשר היא מושכבת בטנדר של הקיבוץ ומלווה בידי נהג הטנדר ו"אח רחמן". אתם וודאי מנחשים מי היו השניים.

****

בחזית בית החמרה ומתחתיו הסליק

בית החמרה – בית הקטן והמיוחד הזה, העוטה על עצמו גג רעפים צנוע, טומן בחובו את סיפורו של נען במערכות ההגנה והביטחון ובחיי היומיום בשנותיו הראשונות – 1949-1921.
בית החמרה נולד באופן מעורר השראה: ב-1943, כ-13 שנים לאחר ייסוד הקיבוץ ולאחר שקבוצת המייסדים התבגרה מעט, הוקמו משפחות ונולדו ילדים. מצוקת הדיור הציקה לשני צעירים והם ביקשו לבנות לעצמם בית מגורים. באותה עת בנייה פרטית הייתה בניגוד לרעיון הקולקטיב הקיבוצי, אך לאחר דיונים רבים באספה הוחלט לאפשר להם לבנות את הבית בכוחות עצמם. במילים אחרות: ללבּן לבֵנים מאדמת החמרה המצויה בנען, לייבשן ולבנות את הבית בשעותיהם החופשיות המעטות.
אך דבר מה נוסף זירז את אישור הבנייה הפרטית, סוד גדול הטמון באדמה, מכוסה דלת סתרים שרק מתי מעט ידעו עליו – סליק הנשק.
ב-1945 נכנסו שתי המשפחות לבית החמרה, ובמרוצת השנים שימש משפחות נוספות.
ב-1991 הוחלט לשמרו ולהופכו למוזיאון שמוקדש לתולדות נען ב-20 שנותיו הראשונות.
במקום תצוגת מסמכים היסטוריים, תצלומים, כלי נשק, פרטי לבוש וריהוט ועוד, וכמובן – עם הסליק הסודי.

***

****

****

ירידה לסליק, צילום לייזר קוברסקי

צילום לייזר קוברסקי

צילום לייזר קוברסקי

צילום לייזר קוברסקי

צילום לייזר קוברסקי

צילום סמדר בן דור

**

****
נען והיישובים החדשים
בסביבתו בעשור הראשון

***

בשני העשורים הראשונים
נען בשולי הספר,
במרחק של כ-10 ק"מ
מקו שביתת הנשק ישראל – ירדן

****

**

האמפיתאטרון נבנה במטרה לקרב את התרבות אל הבית. הוא נחנך ב-1953, ובמשך שני עשורים אירח הצגות, מופעים וקונצרטים לטובת חברי נען ותושבי הסביבה. בשנות השבעים הפסיק האמפיתאטרון לשמש כמרכז תרבות אזורי ועמד שומם רוב הימים. מדי שנה בקיץ היה מתנער מן האבק ומתעורר לחיים בהצגת חג הבנים.
בשש השנים האחרונות עמד האמפיתאטרון שומם גם בקיץ, ונדמה היה שנסתם עליו הגולל. אלא שהצרכים החדשים הולידו פתרונות ישנים: נען נזקקה למקום התכנסות גדול, שיתאים למידותיה ויכיל את כל אנשיה – מזקן ועד טף.הכורח השיב מסורת על כנה, הצורך החזיר עטרה ליושנה.
האמפיתאטרון נחנך רשמית ב-16 במאי 1953 בהצגה "ז'אן ד'ארק" שהעלה תאטרון הקאמרי.
כשבוע לפני שהמסך עלה, נכתב בעלון הקיבוץ: "בדעתנו לקיים בקיץ זה הופעות רבות (עוד בחודש מאי תוצג ההצגה 'העיר הזאת' על ידי 'האהל', ובחודש הבא – הופעת התזמורת הפילהרמונית). תינתן האפשרות לכל חבר לחזות בהרבה יותר הופעות אמנותיות מאשר היינו רגילים עד היום."
כשנה לאחר מכן הופיעה ידיעה קצרה בעלון בנוגע למזנון האמפיתאטרון: "לפניות חברים רבים, התקיים דיון במזכירות וסוכם לחלק לחברים במחסן האספקה קופונים לקנייה במזנון במחיר הקרן של המצרכים, ולפנות לחברים שלא לקנות במזנון במזומן ולא להפריז בקניות היוצרות דימורליזציה בין הילדים." הערב, בהפסקה שבין הקנטטה להצגה, יחולקו ארטיקים לכולם.
גם זו הייתה מסורת בנען.

****

***

****

נען כיום

בתים ראשונים

***

רחבת הדשא לפני חדר האוכל

***

***

***

***

חצר משפחת כוכבא

סמוך למבנה המרכזי של "בתי ברל" נמצאת דירתם של רותי ואפרים כוכבא.  בדירתם יש מרפסת מלאה בפסלי חרס יפים שמפסלת רותי. הדירה הקיבוצית מחזיקה מאחריה סיפור דרמטי.
אפרים נולד בשם ארנסט, ב־13 באוגוסט 1943, בעיצומה של המלחמה, לזוג יהודי צעיר, מרתה ופריץ ון־קוייוורדן, בעיירה קטנה בהולנד. הוריו נישאו כשנה וחצי לפני כן תחת הכיבוש הנאצי כשהרתה אימו כבר התחילו בחיפושים אחרי היהודים, והיה צורך להסתתר מהגרמנים. להסתיר זוג עם תינוק היה ממש בלתי אפשרי, לכן הוריי חיפשו פתרון אחר. הם פנו לז'קלין ולמקס – זוג הולנדי, היא גויה והוא יהודי, חשׂוכי ילדים – וביקשו מהם להסתיר את התינוק שייוולד. במשך כל תקופת ההריון, הלכה ז'קלין עם כרית בבטן כדי שיחשבו שהיא בהריון. הן סיכמו ביניהן שהתינוק שייוולד יירשם כבנה של ז'קלין הגויה, וכך היה. ביום הלידה נכנסו שתיהן לבית חולים באמסטרדם, הרופא המיילד היה בסוד העניין, והתינוק נרשם כבנה של ז'קלין, והיא זו שיצאה איתו מבית החולים. הרגע בו נולד ארנסט-אפרים היה גם הרגע שבו נפרד מהוריו לנצח. ז'קלין עבדה בתפקיד בכיר בעיריית אמסטרדם, ודאגה לספק לילד ולמקס את כל צרכיהם. הוריו הסתתרו באוטרכט עד ינואר 1945, ובעקבות הלשנה נתפסו ונשלחו לאושוויץ.
כאשר נמסר התינוק לזוג המאמץ, הבטיחו הוריו שאם הם לא ייתפסו ויישלחו למוות, יגדל הילד אצל מקס וז'קלין. ההורים לא שבו. דודו של הילד, ששהה באנגליה במהלך המלחמה, תבע להעביר אותו לידיו. במהלך המשפטים חלתה ז'קלין בסרטן ומתה. העובדה שמקס נותר לבדו היתה הסיבה לכך שבית המשפט הגבוה בהולנד, קרע את הילד בן השלוש מהאיש גידל אותו וראה בו את בנו לכל דבר ומסר אותו לדודו מצד אביו. ב-1947 עלו הדוד ואפרים ארצה והילד נמסר לדודתו, עדינה.
עדינה, אחותו של אביו של אפרים, נולדה בהולנד בשם סופי ואן קופורדן. לאחר גמר בית הספר הצטרפה לתנועת "החלוץ" באמסטרדם, ושם הכירה לראשונה את אורי קוך, לימים כוכבא, שהגיע להולנד כשליח עלייה, לימים בן זוגה לחיים. בתחילת מלחמת העולם השנייה, לאחר כיבוש הולנד על ידי הגרמנים, ירדה למחתרת והתחתנה עם יכין סימון (שושו), ממנהיגי המחתרת היהודית אשר פעלה להברחת ילדים ומבוגרים אל מחוץ לגבולות המדינות שנשלטו על ידי הנאצים. ב-1942 ברחה לשוויץ, שם עסקה בהדרכת נוער יהודי, ושם נתבשרה כי בעלה יכין נתפס על ידי הנאצים והתאבד בכלא. ב-1945, לאחר גמר המלחמה, נוצר קשר מחודש בינה לבין אורי, אשר נשבה בתחילת המלחמה ונכלא בכמה מחנות מעצר באירופה, וב-1946 הצטרפה אליו בנען וכאן הקימו את המשפחה.
כאשר הגיע אפרים, עם דודו ויק, ארצה, החליט הדוד, חסר האמצעים, להעבירו לדודה, שחייתה בקיבוץ ויכלה לטפל בילד ביתר קלות. אורי ועדינה גדלו את אפרים כילד שלהם ועד הבר מצווה שלו הוא לא העלה בדעתו שהוא מאומץ. בגילוי היה קשה וכואב.
לאחר שנודעו לו הפרטים על ילדותו, החליט אפרים לנסוע עם רותי לביקור בהולנד. ב־1965 הם נסעו לפגוש את מקס, אביו המאמץ הראשון, וגם את אחותה של אימו שנשארה בהולנד עם משפחתה לאחר המלחמה. "לא זכרתי את מקס", מציין אפרים, "אבל אני חייב לו הרבה מאוד. המפגש היה טעון. מצד אחד, לא הייתי מחובר אליו מבחינה רגשית כי נותקתי ממנו בגיל צעיר מאוד; ומצד שני, ידעתי שהוא ואשתו הצילו את חיי. לוֹ היה קשה הרבה יותר. מבלי שהוא אמר לי זאת במפורש, ידעתי שמבחינתו הוא איבד גם אישה וגם אותי כבן. זה היה מבחינתו אובדן אמיתי של ילד. נשארנו בקשר עד יום מותו".
ב־2005 הופתע אפרים כוכבא לקבל הודעה מיד ושם, ולפיה התגלו עצמותיו של אביו באתר בנייה של בסיס חיל האוויר האמריקאי בשטוטגרט שבגרמניה. עד אז הוא חשב שאביו נספה באושוויץ, אך התברר שהוא עבד בשדה התעופה, שהיה אז גרמני, ונקבר שם בארון ליד עובדי כפייה אחרים. ביד ושם הוחלט לקיים טקס קבורה יהודי בשיתוף אנשי הקהילה בשטוטגרט. כוכבא ביקש להביא את אביו לקבורה בנען לאחר הטקס, אך בלחץ של גורמים חרדיים, שטענו שאסור לטלטל את המת, הוא החליט לוותר והשתתף עם בני משפחתו בטקס הקבורה המשותף בגרמניה.
את סיפורו של אפרים בהרחבה

 

****

****

***

נען מעצמת ספורט  – ב-1949 הגיע לנען יעקב ויקסלבאום, שכונה ג'ימס, ספורטאי עבר מצטיין בגרמניה. ג'ימס שהוא אביו של שמעון גת, היה ממיסדי קיבוץ דורות, ראשון הקיבוצים בנגב. לאחר המתנדב לצי הבריטי במלחמת העולם השניה. את חיה לבית פוטש, אשתו, פגש באלכסנדריה, שם שרתה כנהגת משאית בצבא. לאחר שחרורו התגוררו השנים בדורות וב-1949 עברו כאמור לנען, שהיה הקיבוץ הראשון אליו הגיעה חיה, כאשר עלתה ארצה מפולין.
ג'ימס, בצד עבודתו בקיבוץ, ניהל במשך שנים את וועדת הספורט של הקיבוץ.
בראשית שנות ה-60 של המאה הקודמת, הפכה נען למעצמת ספורט בקנה מידה מקומי. קבוצת האתלטיקה שלה הוציאה מתוכה שני שיאני ישראל: סמדר מודעי, שקבעה שיא בקפיצה לרוחק ועודד גינדין, שבצד היותו כדורסלן מצטיין ושחקן כדורעף, החזיק בשיא ישראל ב-400 מ' משוכות. קבוצת הכדורסל של נען התמודדה במשך שנים על עליה לליגה הלאומית, הליגה הבכירה באותה עת. הקבוצה הגיעה תמיד עד הסף, אולם לא הצליחה להעפיל. בסופו של דבר התאחדה הקבוצה עם הפועל גבעת ברנר. קבוצת גבעת ברנר-נען היתה מהמצטיינות בליגה, עד שהחל השיטפון האמריקני להציף את הכדורסל הישראלי. איחוד שהחזיק מעמד 8 שנים. שחקנים בולטים היו איתן ירקוני, יצחק (ברנר) כהן, אביגדור מוסקוביץ', זאב רייס, גדעון רייס, עודד גינדין, אריה אלבו, עמי שלף ועזרא פימנטל. השג השיא של הקבוצה היה ניצחון על מכבי ת"א, בדצמבר 1972, לאחר שלוש שנים בהן לא ניצחה אותה אף קבוצה ישראלית ושיחקו בה שחקנים כטל ברודי, סטיב צ'ובין, אריק מנקין, מיקי ברקוביץ וחיים שטרקמן.
קבוצת הכדורעף שהקים ג'ימס שיחק שנים רבות בליגה הבכירה. השג השיא שלה היה הגעה לגמר גביע המדינה ב-1966, שם הפסידה להפועל המעפיל שהייתה אז קבוצה בלתי מנוצחת.
ג'ימס שם דגש על טיפוח קבוצות ילדים ונוער וקבוצות נשים בכדורסל ובכדורעף.
השג נוסף של ג'ימס היה שכנוע של חברי נען להשתמש בכספי השילומים מגרמניה, כדי להקים אולם ספורט מודרני, שהיה באותן שנים האולם החדיש ביותר בארץ.
ג'ימס נפטר בינואר 1987. למרבה הצער נותר בימינו אך מעט מאותם ימים של פעילות ספורטיבית נרחבת במגוון רב של ענפים.

אולם הספורט

***

***

בספטמבר 1941 נפל דבר בנען. כיתה א' ראשונה, בני המחזור הראשון בנען, החלה את לימודיה בקיבוץ. הילדים היו ילידי 1934/35. ילדים בודדים, שנולדו בשנים הקודמות, למדו בגבעת ברנר. ב-1941 כבר הצדיק מספר הילדים פתיחת בית ספר בקיבוץ.
רק דבר קטן אחד חסר: מבנה עבור בית הספר. הילדים החלו את לימודים בקומה ב' של בית התינוקות, מקום שלא התאים, מחינות רבות, ובהן גודל החדרים, למשימה.
עוד קודם לפתיחת שנת הלימודים, היה ברור הצורך במבנה יעודי עבור התלמידים החדשים ואלה שיבואו אחריהם.
הקשיים והויכוחים היו רבים. נושא אחד היה מיקום הבניין החדש. בעיה אחרת היתה מחסור בכח אדם. רוב חברי הקיבוץ עבדו מחוצה לו. וכמובן, כמו תמיד, עמדה השאלה של מקור מימון לבנייה.
לבסוף נבחר מקום, שהיה אז בקצה הצפון-מזרחי של הקיבוץ, ממנו נשקף נוף מרהיב של הרי יהודה וגבעות השפלה. כל חבר תרם שלוש שעות עבודה בזמנו החופשי. נחפרו בורות ונוצקו עמודי הבטון.
ביום רביעי כ"ה אלול תש"א, 17.9.1941, הונחה אבן הפינה ל בניין בית הספר. בעלון הקיבוץ, "לחברים", הופיע התאור הנרגש הבא:
" החגיגה הייתה צנועה. לפנות ערב נאספו המוני החברים והילדים ליד הבניין (מאחורי בריכת השחייה) וילדי שני הגנים עמסו את הלבנים האדומות (לבני "נעמן") והובילון בסך, בשירה ובליווי פסנתר, לשתי פינות הבניין והגישון לבנאים שהחלו מיד בבנייה. הוקראה מגילת בית הספר והוטמנה בין הלבנים – זיכרון לדורות יבואו. הילדים גם הם טמנו מגילה וחתמו עליה את שמותיהם. בעוד הבנאים בונים – הסבו הילדים לשולחנות ודקלמו על 'הבחורים שלנו היודעים הכול – בית לבנות, כביש לסלול', כובדו במטעמים ועוגות וכיבדו בהם גם את הגדולים."
מגילת בית הספר נכתבה בלשון נלהבת, תוך שזוועות השואה ששמועות אודותיהן כבר התחילו להתגלגל ארצה, נזכרות במגילה (וזאת עוד קודם להשמדה ההמונית בבריה"מ ולאחר מכן באירופה כולה):
"היום הזה, יום רביעי כ"ה אלול בסוף שנת תש"א, עשר שנים ושתיים מאז עלינו למקום זה, הננו מניחים לבנה ראשונה, אבן פינה לבית ספרנו. מאה ילדים נולדו לנו על אדמתנו זו, גדלו וטופחו באהבה; וראשוניהם הנה כבר הגיעו לגיל התורה והעבודה, חוליות חדשות ורעננות בשלשלת חיינו.
בימים אלה, ימי הרג רב לעולם ומשיסה לישראל, אנו יורים את אבן הפינה לבית הזה, בית לילדינו-טיפוחינו, נס לאמונתנו, בשורה לעתידנו. ביום זה נפלל: יהא לבו של הבית הזה פתוח לשדה, לארץ, לעם ולאדם. יחנך את ילדינו ברוח העבודה, השלום וההגנה לאהבה את העבודה וחולמים חלום שחרורה, לאהבה את העם וחולמים את חלום שבותו, ירחב וישגב ויהא משכן לעמל ולרוח אנוש, מעוז תקווה לעתידנו ומקור עדנה לחיינו תמיד.
ולילדינו יאמר: היו ברוכים היום הזה! למדו בבית הזה לאהוב את הטוב ואת היפה, למדו לשנוא רע ורשע, למדו בו ללחום על היקר ועל האמת. יהא לבכם פועם אחווה לכל ילד עובד באשר הוא שם ולכל ילד עברי בגלות ישראל. היו בנים נאמנים למפעלנו ורקמו יחד עמנו את רקמתו. למדו את הטוב ואת הנעלה למען יהיו החיים יפים וראויים. תהא שכינת הבית שורה על כולנו. אמן!"
הבית נבנה במתכונת בית כפר אירופי. חומרי הבנייה היו לבני קרמיקה אדומות שרופות שהוכנו במפעל "נעמן". הגג קורה ברעפים אדומים. הוא חולק לארבעה חדרי כיתות. בנייתו נשלמה במהרה. בכ"ב חשוון תש"ב, 10.11.1941, חודשיים מאז הנחת אבן הפינה, עברו אליו הילדים הנרגשים.
במהלך השנים נולדו ילדים רבים בנען. נבנו "בתים כוללים" שבהם גרו הילדים בחדרי שינה, אכלו בחדר אוכל בתוך הבית ולמדו בכיתה, שהיה חלק מהמכלול. הבית האדום הפך להיות בנין הנהלת בית הספר וכלל בתוכו גם את ספריית בית הספר ואת חדר המוזיקה.
הזמנים משתנים. ב-2005 עברו ילדי נען בקריית החינוך הסמוכה לנען, בגבול מושב סתריה.
הבית האדום שינה את יעודו. כיום הוא חלק ממכלול פעילות גופנית. נמצא בו חדר כושר ובקיץ פועל בו מזנון, לשרותם של רוחצי בריכת השחיה הסמוכה.

****

****

מקצת מהדמויות הבולטות

*****

דוד זהבי

***

הורי אביו של דוד זהבי עלו לארץ ישראל מרומניה ב-1877 כחלק מהעלייה הראשונה, הגיעו לטבריה ומאוחר יותר עברו להתגורר בראש פינה, שם נולד אברהם גולדיס, אביו של דוד. ב-1895 נישא אברהם לרחל, עולה בת 19 מרומניה, ועבד לפרנסת המשפחה במפעל המשי שיזם הברון רוטשילד בראש פינה. משנקלע המפעל לקשיים פוטר אברהם מעבודתו ובני הזוג עברו בסביבות שנת 1900 ליפו, שם נולד ב-1910 דוד, הילד השלישי במשפחה. לימים כתב כי "הצלילים הראשונים שספגתי בילדותי היו מזיגה של צלילי הזמירות של שבת ויום טוב מפי אבא מחד – וצלילי המזרח שבקעו מבתי הקפה הערביים שבקרבת ביתנו מאידך." אביו קיוה כי יהיה חזן. זהבי למד בגן העברי שהיה ביפו והמשיך את לימודיו בבית־הספר תחכמוני בשכונת נווה צדק. בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוגלה עם משפחתו על ידי השלטונות העות'מאניים לזכרון יעקב. לאחר כניסת הבריטים שבה המשפחה לתל אביב. זהבי לא למד מוזיקה בצורה מסודרת בשל חוסר אמצעים. אחותו הגדולה, לאה גולדיס, דחפה אותו לקבל חינוך מוזיקלי בנגינה בכינור, אך כעבור זמן קצר עבר לפסנתר, ש"קסם לי יותר בעושר צליליו" הוא החל ללמוד אצל הפסנתרנית מרים לוית, ולאחר מכן למד אצל הדסה ביריביס. בגיל מבוגר יותר למד אצל בצעירותו עבד בעבודות מזדמנות כמו דפוס, בניין ורַצפוּת. עם בגרותו הצטרף למייסדי קיבוץ נען והיה חבר הקיבוץ כחמישים שנה, עד יום מותו. הוא עברת את שם משפחתו מגולדיס לזהבי.
שירו הראשון, אותו הלחין בעודו נער בן 15, היה "אורחה במדבר" למילותיו של יעקב פיכמן, שיר הפותח במלים "ימין ושמאל, רק חול וחול…". בין לחניו הנודעים, שירה של חנה סנש, "הליכה לקיסריה" (המוכר כ"אלי, אלי"), "ניגונים" למילותיה של פניה ברגשטיין, "הן אפשר" ו"יצאנו אט" למילותיו של חיים חפר. כמו כן, הלחין זהבי את המנון הפלמ"ח ("מסביב יהום הסער, אך ראשנו לא ישח. לפקודה תמיד אנחנו, תמיד אנו, אנו הפלמ"ח…") שכתב זרובבל גלעד; הלחן פורסם לראשונה בעיתון "במעלה" של הנוער העובד. שירו הידוע ביותר הוא "החליל", שאותו הלחין למילותיה של לאה גולדברג, שאותן מצא בשער של השבועון "דבר לילדים". להרחבה 

****

דוד זהבי לא עשה את המוסיקה משלח יד, קרדום לחפור בו. הוא קודם כל איש קיבוץ, במובן הכי פשוט ובסיסי. הקיבוץ הוא מחוז הבחירה שלו, מהכרה, מאהבה, מהזדהות עם התנועה המקודשת ליישובה של הארץ.
בכך הוא ממשיך את ההזדהות עם התנועה שהתמכרה לעילויים של הנערים העובדים.
הוא אוהב לשיר עם חברים, לחברים, להנאה ומקור השראה. הוא אוהב להנעים לחברים בצלילים. הוא אוהב שירה בציבור, שהרי אין זה ציבור מקרי אלא חברה שאיננה מתפרדת בתום השירה.
דוד אוהב לבוא לישובים ולהדריך שירה בציבור. יש עמו הכרה כי השירה יחד לא רק מהנה אלא מחזקת את החישוקים המלכדים את היחד, לא בשירי-לכת דווקא, אלא בהמיית-לב, בחווייה טובה ומשותפת.
כאשר דוד עומד על הדוכן כמנצח-שליח-ציבור – הריהו כבתוך שלו, במיטבו, במשבצת המיועדת לו מששת ימי בראשית. והוא דרוך כמיתר, מקודש לצלילים ולציבור.
הוא מלמד במתח, שואף להתגבר על חבלי הלמידה של השיר החדש, ולהגיע אל הים הפתוח והשירה הפתוחה, הגואה – ואז מרגישים את הטעם. וכשהוא יושב אל הפסנתר בחדר האכילה הקיבוצי, כדי ללוות ולשלהב את המחול – הוא נסחף עם הצלילים. כולו אומר ריקוד ואינו יכול להסתיר סיפוקו. והחברים רוחשים לו תודה ומשיבים לו אהבה.
(ישראל גלילי, מתוך מבוא ל"מזמור לדוד")

***

***

***

יהודה אורן (קיפר)

****

יהודה אורן נולד בסוף יולי 1911 בעיירה אסלינגן, בדרום גרמניה. בהיותו בן שתים-עשרה עקרה המשפחה לברלין הבירה. ההורים, שלמה ואמה קיפר, ואיתם ילדיהם – אברהם הבכור, יהודה, יוחנן וחנה'לה הקטנה.
עם הופעת ניצני האנטישמיות הראשונים, בשנת 1927, חדרה אט אט לתודעתו ההכרה כי קיים רק פתרון אחד לבעיית היהודים באירופה והוא – בית לאומי וציוני בארץ ישראל. המרחק מכאן ועד להצטרפות לתנועה הציונית היה קצר.
עם קבוצת ההכשרה אליה הצטרף עלה ארצה והגיע לנען.
בנען מילא עבודות ותפקידים שונים ומגוונים: שומר ב"1000 דונם" על סוסתו, נוטר, גפיר, מדריך גדנ"ע, מפקד המשוריין ובמקביל מורה בבית הספר. בד בבד עם תפקידו הבטחוני לא זנח אבא את אהבתו הגדולה למוסיקה, שעליה גדל והתחנך על ידי טובי המורים בגרמניה.
אין פלא שאותם חוטים של אהבת המוסיקה, אהבתו לסביבה בה חי, ודאגתו לחינוכו של הדור הצעיר, נארגים לאריג גדול ויפה של עשייה בלתי נלאית, צעד צעד, בטיפוח היחיד, עד שעיצב את הכלל.
יהודה הקים את מקהלת החברים, מקהלת בית הספר והתזמורת, כתב מוסיקה להצגות ולחגים, והניח את היסודות לחיי תרבות כל כך עשירים בביתו, נען. ב-1969 גויס למזכירות הקיבוץ המאוחד, לרכז את החינוך המוסיקלי, והיה בין מקימי תזמורת בני הקיבוצים. ב-1979 סיים 38 שנות הוראה בחינוך בבית הספר.

*****

בשנים הראשונות לא היה בנען נוסח הגדה קבוע. ההגדה הייתה גוף חי, גמיש, משתנה. התכנים שהופיעו בה הושפעו ממאורעות אותם ימים ושיקפו אותם. הד לכך אפשר למצוא בעלון שיצא בערב פסח תש"ז (1947) – "השנה נתחדשה ההגדה שלנו ולבשה לבוש חדש. אמנם בתוכנה העיקרי נמשכת בה החתירה לגיבוש נוסח קבוע שיהווה ברבות השנים מסורת חדשה … כל שנה נושרים קטעים אחדים ואחרים מתוספים או באים במקומם … אנו משתדלים שדופק הימים המיוחד ימצא את ביטויו בכל שנה".
וכך, ב-1941 שובץ בראש ההגדה השיר "בוא ואשק לך בני האדם". את השיר כתב ש. שלום שנה קודם לכן כחלק מפואמה גדולה, המתארת את המעשה החלוצי, על הקשיים והתקוות שבו, באמצעות גיבור אחד – און בן פלא. השיר הלם את נען ואת רוחה, ולראיה: שני לחנים נכתבו לו כאן – לחן אחד חיבר דוד זהבי בשנת 1944, ולחן אחר חיבר יהודה אורן כעבור כמה שנים.
בפסח 1948 הושר השיר לראשונה על פי הלחן שכתב יהודה אורן, בשני קולות. שרו אותו אז (ובמשך שנים רבות) חיה'לה סוקלסקי ודינה אורן. השיר הילך קסם על המאזינים ומקומו בהגדה הובטח.
מאז חלפו שנים רבות הזמרות השתנו, אבל השיר עודנו מושר וחִנו לא סר.
המילים והלחן שלובים זה בזה עד כי נדמה שהשיר כולו נולד כאן, צָמח – מזוכך וטהור – באדמת נען.
במקור ארכיון נען

מילות השיר מתוך הגדת נען, תש"ח (1948)

***

שרה לוקוב -"האחות שרה"

****

שרה לוקוב, לבית קולז'ינסקי, נולדה בשנת 1910. בהיותה בת שנתיים התייתמה מאמה. בשנת 1921 עלתה עם אביה, שלושת אחיותיה ואחיה לפלשתינה.
שרה גדלה בשכונת בורוכוב, מצטרפת עם קבוצת נערים, חברי תנועת "הנוער העובד" להקים את נען, ב-1930.
לאחר המאורעות החליטה שלא לוותר על הרצון והחיידק שדבק בה להיות אחות ויוצאת ללימודים בברלין. בסיום הלימודים חוזרת ארצה ומשתלבת בעבודה כאחות בקופת-חולים.
בשובה, ברכבת, פגשה את אברהם וכך כתבה: "ישבנו בקרון שנינו, הבטנו אחד בשני, ופרצנו בצחוק. נוצר פתאום איזה קשר. בחור כל כך נאה, כל כך צעיר, כל כך מרשים ומלא הומור"… לאחר נישואיה לאברהם גרה המשפחה בכפר "בהדרגה" (כפר מעש של היום) ונולדו שלומית ויורם.
בשנת 1942 מחליטה שרה לחזור עם הילדים לנען, בה ראתה את ביתה. שנה לאחר מכן מצטרף גם אברהם לתא המשפחתי, ובנען נולד דידי.
עם שובה לנען עבדה בבתי ילדים, חדרי חולים ומאוחר יותר הצטרפה לעבודה במרפאת הצריף. בשנת 1955 חנכו את מבנה המרפאה החדשה.
במלחמת השחרור היתה אחראית על בית החולים הצבאי בנען.
בשנת 1956 פוגע במשפחה אסון כבד, כאשר שלומית נהרגת בתאונת דרכים. כותבת שרה: "היום המאושר בחיי, יום שמחתי הגדול, כאשר באת לאוויר העולם, הפך יום זה ליום פורענות ואימה"…
בשנת 1960 יוצא אברהם בשליחות חברת "מקורות" לניגריה. שרה והילדים מצטרפים מאוחר יותר.
ביולי 1964 מקבלת שרה את פרס "האחות המצטיינת" מטעם "קופת-חולים" ובשנות התשעים נכללת באנתולוגיה "נשים בישראל".
לאורך כל השנים – בהגנה, בפלמ"ח ובמלחמת השחרור – שרה מדריכה אחיות צעירות מנען ומחוצה לה, עבודה שהיתה לה סם חיים ותו זהות.
כותבת שרה: "ב-29.6.98 מלאו לי 88 שנים. החלטתי סופית כי עלי להפסיק לעבוד במרפאה. אזכור תמיד את האווירה הטובה לאורך כל השנים. עתה אני מבקרת וזקוקה לתשומת הלב שלכן, להסבר, ליחסכן הנפלא. אני מרגישה במרפאה עדיין בבית, שייכת, אבל איני מתערבת"…
מיד עם סיום עבודתה במרפאה הרגישה רצון וצורך לספר, לסגור מעגלי ופרקי חיים ולזכות ולממש את הספר בו כתבה: "אני חושבת שבעבודתי כאחות עזרו לי מאד הסיפורים שידעתי לספר. כל אחד והסיפור שהולם אותו ומרים את המורל שלו"…

***

ישראל גלילי

***

ישראל גלילי נולד באוקראינה ב-1 במאי 1911, אך אפשר לכנותו "צבר", כי עלה ארצה בגיל רך עם חלק ממשפחתו. מלחמת העולם הראשונה הפרידה וניתקה את המשפחה, ורק לאחריה הגיעו אביו ואחותו שנשארו בגולה.
ישראל היה בין מקימי תנועת "הנוער העובד" ופעל רבות בין שורותיה. יחד עם ארבעים ושלושה נערים ונערות חלם חלום גדול – הקמת ישוב קיבוצי. החזון התגשם עם הקמת קיבוץ הנוער העובד הראשון – נ ע ן. ישראל היה גאה כל שנותיו בביתו הקיבוצי ולגביו הקמתה וביסוסה של נען היה אחד ההישגים החשובים בחייו.
ישראל – תלמידם וחברם של יצחק טבנקין וברל כצנלסון – היה מראשי "הקיבוץ המאוחד". משנות השלושים גויס ל"הגנה" – ותפקידיו שם היו אחראיים ועבודתו סודית ביותר. עד מהרה למדו להכיר את יכולתו והוא נמנה עם ראשי "ההגנה" ועבד לצדם של אליהו גולומב, שאול אביגור ומשה סנה.
לאורך כל שנות עבודתו בפעילות ציבורית נהג למסור אינפורמציה עדכנית, עד כמה שמותר, לחברי קיבוצו – נען. תפקידו – ראש המפקדה הארצית של "ההגנה" (רמ"א), מ-1947, עד הקמת צה"ל, בתקופת מלחמת השחרור.
ישראל היה מעורה ופעיל בחיים הפוליטיים משנות הארבעים, היה מראשי "התנועה לאחדות העבודה", מפ"ם, "אחדות העבודה פועלי ציון" בגלגולה העצמאי, ומיוזמי הקמתה של מפלגת "העבודה" ומנהיגיה.
למרות שהיה פעיל בתפקידים ממלכתיים ועבודתו נעשתה בחוץ, היתה נען ביתו וממנה יצא לפעילויותיו. תמיד מסייע לבעלי תפקידים מרכזיים בבית בעניינים רגישים, סייע לכל חבר שפנה אליו, ובעיקר למורים וסטודנטים, כי טען שהחינוך הוא המפתח לעיצוב הנוער.
ישראל גלילי כיהן כחבר כנסת משנות החמישים עד 1977. היה שר בממשלות לוי אשכול, גולדה מאיר ויצחק רבין – שבהן מילא תפקיד מרכזי בעיצוב מדיניות החוץ והביטחון של המדינה, והקמת מפעל ההתיישבות לאחר מלחמת "ששת הימים" בגבולות בני הגנה.
על אף היותו בתפקידים ממלכתיים ומרכזיים התרחק מן הכבוד והשררה וניכר בדרכו הצנועה.
בשנת 1984 נפל למשכב. רצון החיים שלו היה עצום. הוא נאבק במחלתו, שקטעה פעילותו, ולא יכול לה והלך לעולמו ב-8 בפברואר 1986.
ברצף כל השנים נמצאת צפורה אתו, פעילה גם היא. יחד עברו אסון משפחתי – מות יונתן, ותמכו האחד בשני. בשמחה והנאה ראו כיצד צומחים הנכדים, בניהם של שלמה ואילת. בשנות מחלתו האחרונות סעדה אותו צפורה בנאמנות ללא גבול.

***

***

שמריה גוטמן

***

שמריה, בן סוניה-אתי ויהודה-לייב גוטמן, נולד ב-1909 בגלזגו שבסקוטלנד, כאשר נדדו הוריו מרוסיה לארץ ישראל העותומנית, אליה הגיעו ב-1912, באחד מגלי "העלייה השנייה" – לבנות ולהיבנות בה.
עם שלושת אחיו ושתי אחיותיו גדל בין חלוצים ושומרים במושב מרחביה. מרוחם של אלה, מאמונתם ומכוחם – ספג את החומרים המעצבים.
לאחר לימודים במקווה ישראל ופעילות בנוער העובד, הגיע לקיבוץ נען. כאן נישא לשרה וכאן מתגוררים עד היום הם, ילדיהם ונכדיהם.
כחלק מרוח התקופה ההיא נתפס שמריה על הסיור והטיול הרגלי ברחבי הארץ. כאילו חש שכל מקום בו נדרוך – לנו יהיה. לימים היה מהמובילים הגדולים של המעשה הזה.
מעבר לחברותו בקיבוץ התחלקו מעשיו לשניים: מצד אחד – תחום המודיעין, פעילות בשירות הידיעות של "ההגנה" – הש"י, הקמת התשתית למחתרת היהודית בעיראק, פיקוד על יחידת "השחר" – "המסתערבים" במלחמת השחרור.
מצד שני – הארכיאולוגיה. שמריה היה חופר בעל חושים "חייתיים" שפעל בצד הממסד ומחוצה לו, ולא פעם היה "המפיק" של עצמו. הוא שילב את החפירה הארכיאולוגית מתוך מערכת החינוך ובדרכו המיוחדת משך צעירים אל הנושא. ו"הפנינים שבכתר": מצדה, סוסיה וגמלא שבגולן.
בן 87 שנים במותו והוא איש תם וישר דרך.

****

המאפיה של יעקוב טופור (יענק'לה)

****

יענק'לה נולד בשנת 1909 ברובנה שבפולין. במשפחתו היו ארבעה אחים ואחות צעירה – מושקה שמול. מגיל צעיר עבד קשה מאוד במאפייה של אביו. לאחר שסיים את העבודה בלילה היה עליו לסחוב את הלחם לחנויות בעגלה עם שני גלגלים ובה סל גדול מלא בכיכרות לחם.
אמו נפטרה כשהיה בגיל צעיר ואביו נישא מחדש ל"אם חורגת" אשר הביאה אתה תאומים, וכולם גרו בחדר אחד.
בגיל 23 נסע להכשרה בווילנה, הכשרה אותה ניהל ישראל אוטיקר ובה המשיך לאפות ל-220 איש. לאחר שעבד בהכשרה כחצי שנה עבר, בהזמנת חבר, לעבוד במאפייה של "משק הפועלות" במשך שנתיים ובסופן חזר שוב להכשרה בווילנה.
בזמן זה קיבלו עשרים חברים אישורי עלייה לארץ ויענק'לה היה ביניהם. בארץ, האנגלים לא נתנו להם לרדת מהאונייה וריכזו אותם בעתלית שליד חיפה. שם שהו כארבעה ימים. חברי הקבוצה, כולם, נשלחו לרמת רחל, ויענק'לה התעקש לנסוע לנען ולחיות ליד אחותו מושקה. מטבע הדברים השתלב יענק'לה במאפייה, אשר בה עבד יחד עם עולה חדש אחר, ולאחר שלושה חודשים נשאר לעבוד בה לבד. העבודה היתה מפרכת. לאחר תקופה בנען עבר לעבוד חמש שנים במאפייה בסדום, שם הצליח ומאוד אהבו אותו.
בשנת 1945 התחתן עם מינה, ועם השנים נולדו להם: יצחק, חנה'לה וצפורק'ה.
בנען עבד כל השנים במאפייה עד ראשית שנות השבעים. ללחם שיענק'לה היה אופה היה טעם מיוחד וייחודי משלו. אורחי החברים שהיו מגיעים לנען תמיד שיבחו אותו על כך. יומו היה מתחיל בשעות הקטנות של הליל ועד שעות הצהריים המאוחרות.
העבודה הפיסית הקשה חישלה את גופו ונפשו עד לא ידע חולי מהו. בימים המעטים בהם יצא לחופש מיד חשו החברים בשינוי וייחלו לחזרתו. בימי חמישי שימשה המאפייה מקום התכנסות לחברות, אשר אפו למשפחותיהן לקראת שבת.
(אז לא היו תנורי אפייה בחדרי החברים). גם כאן, יענקל'ה עזר, הסביר ותמך.
הרבה פעמים היה אופה עוגות ועוגיות ומביא לחברים בודדים או כאלה שלא יכלו לאפות. היה בעל לב רחב והנתינה הזו נתנה לו סיפוק ואושר רב. בסיום יום העבודה הקשה היה עולה לאקונומיה ועוזר לרות גולדשמידט בסחיבות והכנסת
עגלות וארגזים למקררים.
לאחר חיסול המאפייה, שלוּוה בצער רב, עבר לעבוד במפעל ושם עבד כעשרים שנה.
שנים רבות לאחר שסיים את העבודה במאפייה ועד היום, עוד זוכרים חברי נען את הטעם המיוחד של הלחם, הפיתות עם הבצל, החלות ועוגות השמרים, אשר נאפות במיוחד לארוחת הבוקר של שבת.
בזמנים ההם של תקופת הצנע, כשלא היה כמעט מה לאכול והיה מחסור רב, נחשבו עוגות אלה למעדן של ממש. פעמים רבות היו בני הנעורים פורצים למאפייה ערב קודם ו"סוחבים" עוגות אלו וחוגגים כבר מהלילה…
יענק'לה היה אב מסור שתמיד דאג והתעניין בנו. במרוצת השנים נולדו ארבעה נכדים אשר הסבו לו אושר רב. בכל פגישה איתו, וכמעט עד יומו האחרון, תמיד שאל על הנכדים והיה מאוד גאה בהם.

***

***

גרטה גוטנר הקומוניסטית האחרונה

***

גרטה נולדה בסנט פטרסבורג שברוסיה ב-17 באוקטובר 1914, זמן קצר אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
גרטה ואמה סופי, שהיתה רופאה במקצועה, עזבו את רוסיה לצרפת ואחר כך לגרמניה, שם אף סיימה את בית הספר התיכון. לאחר פרק זמן של הכשרה חלוצית בצרפת, עלתה גרטה ב-1936 לארץ והגיעה ישר לקיבוץ נען.
בנען, שהיתה אז בראשית דרכה, עבדה גרטה כחמש שנים במשתלת הפרחים. אך ליבה נמשך אל מרחבי השדות. שאיפתה התמלאה בתחילת שנות ה-40 כאשר החלה לעבוד בענף הפלחה, אז הענף החשוב ביותר בנען שבו עבדו רק חברים. היא עבדה בכל עבודות השדה: בחריש, זריעה, קציר עם הקומביין הענק, תיקוני מכונות. למעלה מעשרים שנה עבדה גרטה בפלחה. היא קלטה בענף את ראשוני בני הדור השני והיתה גאה בהישגיהם.
בשנת 1956 קיבלה את פרס העבודה של ההסתדרות הכללית על הישגיה בענף הפלחה.
על דאגתה וההזדהות המוחלטת שלה סיפר עמי רוניס ששמע את הדברים מפיה של גרטה: כאשר החלו הגשמים, היתה גרטה מתעוררת בלילות, מתלבשת, רצה למוסך כדי להספיק לכסות את ארובות הטרקטורים בפחיות של קופסאות שימורים למנוע חדירת הגשם אשר עלולה היתה להשבית את כלי העבודה היקרים הצריכים לצאת לעבודה עם בוקר.
שנות מלחמת העולם השניה הפרידו בין גרטה ואמה שנשארה באירופה וסבלה מן הגהינום הנאצי. ביולי 1945 עלתה האם ארצה ועבור גרטה היה זה אושר גדול.
בשנות ה-60 עם השינויים שעברה נען ובתוכם יצירת ענף גידולי השדה (עג"ש) עזבה גרטה את הפלחה ועברה לעבוד במפעל. גרטה כבר היתה מבוגרת יותר והשלימה עם המציאות החדשה של עבודה יום-יומית בתוך אולם סגור ביחד עם עשרות רבות של חברות וחברים ועם פועלים שכירים. גרטה למדה מהר מאוד את עבודות ההרכבה של הממטרות ואף שימשה אחראית על שולחן ההמטרה הזעירה. גם כאן היא זכתה להוקרה ונבחרה ביחד עם שני אנשים נוספים לעובדים המצטיינים בשנת 1996. היא המשיכה לעבוד במפעל עד שכלו כוחותיה.
בין לבין היתה גרטה חברה בועדות שונות בנען וכן שימשה כאם הבית עם חנוכת חדר האכילה החדש, שנחנך בדצמבר 1967. היא הובילה ביחד עם פבי את ההתארגנות ואת ההקפדה על סדרי האכילה והניקיון. היא ראתה בעבודה הפיזית, עבודת קודש של ממש.
גרטה לא הקימה משפחה, אך מצאה בנען מספר חברות נפש אליהן היתה קשורה בכל נימי נפשה. מותן השפיע עליה קשה. היא האחרונה לאותה חבורה.
את שעותיה שלאחר העבודה היא מילאה בקריאת ספרים ובהאזנה למוסיקה קלאסית. שנים היתה מנויה על קונצרטים בתזמורת הפילהרמונית ומצאה בהם סיפוק רב. גרטה היתה בין היחידות בנען ששמרו על קשר עם התרבות הרוסית הגדולה. היא דיברה וקראה רוסית היטב. גם יחסה לברית המועצות היה יחס חם ואוהד. ב-1963 זכתה לבקר בברית המועצות וחזרה משם מלאת רשמים וחוויות.
שנותיה האחרונות ב"הדרים" היו לא קלות עבורה, אך היא השלימה עם המציאות ולעולם לא התלוננה.

****

בית הקברות הישן

זלדה כהן היתה חניכה בתנועת "החלוץ הצעיר" בפולין. בינה לבין שליח העלייה (שמו שמור עימנו) התפתח סיפור אהבה. לאחר שהשליח שב לקיבוצו, עלתה גם זלדה ארצה. ככל הנראה ציפתה וקיוותה שלהט האהבה יתחדש. אלא שהשךיח היה נשוי ואב לשניים וככל הנראה דחה אותה.
בליל שבת האחרון לחייה, ספרו ראשוני נען, היא רקדה בהתלהבות עצומה. לאחר מכן שבה לאוהל בו התגוררה ושתתה רעל.
זלדה היתה הראשונה למות בקבוצה הצעירה. למחרת, בשבת, היא נקברה מתחת לגבעה עליה עמד היישוב הצעיר והקטן. בכך נחנך בית הקברות הראשון של נען. כיום מוקף בית הקברות בבתי הקיבוץ. חברי ובני הקיבוץ נקברו בו עד 1948, השנה בה נחנך בית הקברות "החדש" (בהמשך). במקים בודדים עדיין נקברו בו אנשים, בסמוך לבני משפחתם.
קבורים כאן ברל סנזרליכט ומשה פלמן (אריאלי), מחבורת המייסדים, שמתו בגיל צעיר. קבורה כאן דליה, ביתו של ברל, הבת הבכורה של נען (קדם לה אילן, בן שמריה ופנינה הלוי, שנודע לימים כנהג האוטובוס מקוו 300). דליה נהרגה בתאונה במהלך טיול של סמינר מדריכים צעירים של תנועת הנוער העובד והיא בת 16. עוד נזכיר את דבורה מוסנזון, אימם של משה ויגאל מוסנזון, בהם נדון בהמשך. סיפורים נוספים על המתים הקבורים כאן, שמורים למטיילים בשבילי נען.

****

משפחת מוסינזון

משה מוסינזון

משה, בן אשר ודבורה מוסנזון, נולד ב-12 לדצמבר 1910, בקמיניץ – פודולסק, רוסיה. המשפחה עלתה ב-1911 והתיישבה בעין-גנים, מושב העובדים הראשון, ליד פתח-תקוה.לאחר שהות קצרה בנען, ב-1931, הצטרף לקבוצת "החוגים" במעין-חרוד, שהקימה, מאוחר יותר את מעוז חיים. בקבוצה פגש את אשתו הראשונה, לאה שרשבסקי, שילדה לו בתו הבכורה, דבורה (לימים דבורה עומר). בקבוצה הוא נפרד מלאה פגש את זלדה (ווסקובויניק), הם נישאו ב-1935 והצטרפו  כחברים לנען. בנען נולדו להם שלושה ילדים: רן, גיורא ועירית.
משה ביולי 1940 התגייס ליחידת התובלה בצבא הבריטי, שם ערך את עיתון הבריגדה "החייל העברי". השתחרר מהצבא בדצמבר 1945. הוא שב לעבודה ברפת. ב"שבת השחורה" נפצע קשה מפגיעות של חייל בריטי. לאחר החלמתו ערך את עיתון הנוער העובד, "במעלה", מ-1947 עד 1955.
לאחר חזרתו הביתה עבד שנים ברפת ובשנותיו האחרונות במפעל הממטרות. במקביל ערך, במשך שנים, את עלון נען, "לחברים". משה בנה לעצמו בית מלבני בוץ מיובשות, אחד משבעה בתי חמרה שנבנו בנען. סביב הבית שתל גינה קסומה. הבית עדיין עומד על תילו בימינו ומשמש לצורכי ציבור של הקיבוץ.
אחרי עשרים שנות נישואין, נפרדה דרכם של משה וזלדה. ב-1958  הוא נשא לאשה את מלכה וינטראוב-גרינבוים, ניצולת אושויץ, שהגיעה לנען, עם בנה אבי מנישואים קודמים, ב-1950. ורד, שנולדה למשה ומלכה ב-1060, היתה לימים, כאחותה הגדולה דבורה למשוררת ופובליציסטית ידועה.
משה הלך לעולמו ב-1979 ונקבר בנען.

*****

אחיו של משה, יגאל, שנולד ב-1917, הצטרף לנען בעקבות אחיו הבכור משה, ב-1938.  ב-1943 התגייס לפלמ"ח. במקביל החל מפרסם סיפורים. סיפורו הראשון, "ליל שרב", התפרסם בעיתון "משמר" (לימים "על המשמר"), ב-1944.
במלחמת העצמאות שרת, כרבים מחברי נען,  בחטיבת גבעתי. בתקופת המלחמה כתב את מחזהו המפורסם, "בערבות הנגב", שהוצג בתיאטרון הבימה מפברואר 1949 ואילך. המחזה זכה להצלחה אדירה, אולם הוא עורר ויכוחים קשים, שכן היתה בו ביקורת חריפה על התנהלות התצבא ועל הקורבנות שהעלו האבות על מזבח הקמת המדינה.
שני רומנים שכתב, "אפורים כשק" ו"דרך גבר", גרמו להתנגשות שלו עם חברי הקיבוץ, שחלקם זיהה בספרים את דמותם, שהוצגה, לטענתם באופן נלעג. בעקבות זאת עזב יגאל מוסנזון את נען. הוא התגורר ביתו של השחקן, בצלאל לונדון בת"א וכאשר כתב את הראשון בסדרת ספרי "חסמבה", העניק למפקד החבורה את שמו של בנו של בצלאל, ירון.
ב-1954 עלה המחזה שכתב, "קזבלן", על בימת תיאטרון "הקאמרי". ב-1966 היה המחזה למחזמר.
יגאל מוסנזון נפטר ב-1994 ונבר בבית הקברות "ירקון".

משה ברסלבסקי

****

משה ברסלבסקי נולד בשנת 1903 בפלך פולטאבה באוקראינה. למשה ניו  4 אחים ואחיות וביניהם חחוקר ארץ ישראל, יוסף ברסלבי. בגיל שנתיים עלתה משפחתו לארץ ישראל והמשפחה התיישבה ביפו. אביו, דוד, החזיק באכסניה ברמלה, בשנים 1905 – 1907. באכסניה זו נולדה, ב-1906, מפלגת פועלי ציון, בשבמחקר אודותיה עתיד היה משה לעסוק.שם החזיק אביו אכסניה בדרך יפו–ירושלים.
כמו רבים מיהודי יפו ות"א, חווה משה הצעיר את חווית הגרוש ב-1917.
אחרי מלחמת העולם הראשונה, סיים משה אתץ חוק לימודיו בגימנסיה הרצליה. עם תום לימודיו יצא לעבור בחקלאות. בשנת 1925 הצטרף לקיבוץ בית אלפא שבעמק יזרעאל. ב-1929 יצא לשליחות אל "החלוץ" בגרמניה, ובראשית שנת 1930 עבר לפולין, שם עבד בחינוך ציוני ובעידוד הכשרה חלוצית. במהלך השליחות התוודע למנהיגי הקיבוץ המאוחד, ובשובו לארץ בשנת 1933 הצטרף לקיבוץ נען של התנועה. שם נותר עד יום מותו.
ברסלבסקי שימש כעורך הראשי של הוצאת "הקיבוץ המאוחד". הוא כתב 17 ספרים וערך ספרים רבים ובהם "חברים מספרים על ג'ימי". הוא שגילה את כתביה של חנה סנש, מתחת מיטתה בשדות ים ובהם השיר "הליכה לקיסריה", את השיר הוא הביא לחבר קיבוצו,, דוד זהבי, שחיבר לו את המנגינה המושרת עד ימינו. במשך שני שימש כעורך "מבפנים- ביטאון תנועת הקיבוץ המאוחד", אך במקביל הקפיד לעבוד בעבודות חקלאיות בקיבוץ ולמלא תורנויות בחדר האוכל.
בשנת 1941 פרסם את הספר "בנפול מצדה", רומן היסטורי לנוער. בשנת 1946 הוציא ספר זיכרון לחנה סנש, שהיה לרב-מכר.
ברסלבסקי היה ההסטוריון הראשון של תנועת העבודה הישראלית. בשנים 1959–1962 יצאו ארבעה כרכים של ספרו "תנועת הפועלים הארצישראלית", בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הכרך הרביעי נותר לא גמור בעזבונו, ויצא לאחר מותו.  את המחקר לעבודה מונומנטלית זו ערך במשל למעלה מעשרים שנה. במהלכן ראיין ברסלבסקי אנשים ואסף מסמכים ששימשו לו כמסד לספר. מקום נכבד הוא נתן בספר לסיפור העלייה לארץ ישראל שאת הכרתה ראה כהכרחית להבנת תולדות תנועת הפועלים. ברסלבסקי ראה את עליית תנועת הפועלים ואת מאבקה בקפיטליזם כגורם מרכזי לעלייה ואת העלייה כחיזוק מרכזי של תנועת הפועלים הארץ ישראלית.
ברסלבסקי נודע בביקורתו על האנציקלופדיה העברית בה טען להיעדר תכנון שהביא לכתיבה על נושאים פחות חשובים תוך השמטת נושאים חשובים וכן טען להטייה נגד תנועת הפועלים וההסתדרות.
משה ברסלבסקי נותר ערירי כל ימיו. הוא  נפטר בשנת  לאחר מחלה ממארת, בן 58 במותו. נקבר בקיבוצו נען.

פנחס בן פורת

****

באוגוסט 1955 נפל בשמי בולגריה פנחס בן-פורת, פיניה'לה, מחלוצי הטיס בישראל וחבר קיבוץ נען. פיניל'ה.
פנחס בן-פורת נולד ב-1914 באוקראינה. עלה ארצה עם הוריו ב-1921, ודרך הסתדרות הנוער העובד בירושלים הגיע כעבור כמה שנים לכפר הנוער בן-שמן, ומשם לנען. בשלהי 1940 הצטרף לקורס טיס בחברת "אווירון", שלא היתה אלא מסווה למחלקת הטייס של "ההגנה". בשנת 1942 הצטרף לפלמ"ח, והיה בין מקימי מחלקת הטייס של הפלמ"ח. כאשר פרצה מלחמת העצמאות, היה פיניה'לה מראשוני הטייסים שפעלו במסגרת השרות האווירי, קודמו של חיל האוויר. ללא נסיון רב וכמעט בלי להכיר את המרחב האווירי של ישראל, המריאו הטייסים הצעירים למאות גיחות.
ב-17.12.1947, שבועיים לאחר פרוץ המלחמה, תקפו כ-200 ערבים את המושב הצעיר נבטים, מדרום מזרח לבאר שבע. במהלך ההתקפה, נחת פיניה'לה סמוך מצפה בית אשל, לא הרחק מנבטים. כאשר נודע לו דבר ההתקפה, החליט על דעת עצמו להדוף אותה. לוחם שהיה בבית אשל התנדב לשמש כמקלען. הוא נקשר לכיסא, שתי הדלתות הצדדיות הוסרו וחברי המקום ציידו אותו ברימוני יד. פיניה'לה המריא מבית אשל לנבטים, הנמיך מעל הנקודה והמקלען פתח באש וזרק רימונים על התוקפים שנסוגו במהירות. הוא נחת בנבטים, השאיר את המקלען וחזר לשדה דב עם פצוע מהקרב. בכך ביצע את התקיפה והפינוי בהיטס בפעם הראשונה במלחמת העצמאות.
פיניה'לה עבר עם השירות האווירי לחיל האוויר הישראלי. מונה למפקד טייסת 69, טייסת המפציצים הראשונה בחיל האוויר, שהיתה מורכבת מ"מבצרים מעופפים", 17 B. בין היתר פקד על הפצצות על עזה, אל עריש, עמאן ואפילו על קאהיר.
בפברואר 1950, מונה כמפקד בית הספר לטייס ראשוני, במסגרת קורס הטייס המכונה "הראשון", שנערך בבסיס חיל האוויר בכפר סירקין.
ב-1951 השתחרר והצטרף כטייס לחברת אל על. הוא שימש כקצין ראשון (טייס משנה) במטוסי קונסטלישן והטיסה בה נפל, היתה הטיסה שנועדה להסמיך אותו כקברניט. ב-27.7.1955 יצא מטוסו מלונדון, דרך פאריז ווינה, לנמל התעופה לוד. המטוס יורט והופל מעל צפונה של העיר פטריץ' בבולגריה בשעות הבוקר. סיפור הפלת המטוס אינו ברור עד היום. בתחקירים שנעשו לאחר מעשה, עלה שהמטוס נקלע מעל יוגוסלביה לרוחות חזקות ופתאומיות, שגרמו לו לסטות ממסלולו ולחדור בשוגג אל התחום האווירי של בולגריה. חיל האוויר הבולגרי הזניק מולו שני מטוסי קרב והטייסים נצטוו להנחיתו. בשל סיבה לא ברורה, פתח אחד ממטוסי הקרב באש על המטוס. שלושה מטחי אש שנורו בהפסקות על המטוס גרמו להתפוצצותו, והוא התרסק על גבעה סמוך לגבול בולגריה ויוגוסלביה,
המטוס התרסק, וכל 58 הנוסעים ואנשי הצוות נספו. פיניה'לה, בן 41 במותו, הותיר אחריו את תמר ואת שלושת הילדים – עדו, אורית ואסא.
ובזכרוני נותרה תמונת חדר השינה בגן הילדים, ואורית אוחזת בידו של אבא ומבקשת: אל תלך.

***

סוף דבר

*****

היה זה סיור מעניין
דרכו חזרנו מעט אחורה במנהרת הזמן

******

סיור זה היה השלמה ותוספת נאותה למה שידעתי
בעקבות מעבר בקיבוץ בארבע טיולי אופניים בשנים האחרונות והם
* בין חולדה למצליח וחזרה דרך עינות גיבתון, אוקטובר 2015;
* בין משמר איילון ובין נען, יוני 2016;
* מטל שחר למזכרת בתיה ולנען, הלאה לתל גזר וחזרה דרך חורש נחשון וחורש חולדה, מאי 2017;
* מגדרה לישובי גדרות, רכס מרר וגבעת ברנר הלאה לרחובות ונען וחזרה, מאי 2017.

****

אין ספק, הייתה זו הצצה מרתקת
וכפי שמעידה כותרת התיעוד
שקיבוץ נען הוא
פיסה אנושית מופלאה
ומופת גיאוגרפי-יישובי בישראל

****

תודה לעדה ושמעון גת
שאירחו אותנו במרפסת ביתם
בתחילת הסיור ובהפסקת הצהרים

תודה לשמעון
על ההובלה וההדרכה מפורטת ומעמיקה
שתובלה גם בסיפורים על אנשים ומעשים

תודה לכול המשתתפים
על יצירת חברותא נעימה ומתעניינת.

****

אסיים בסייפא של דברי
חברי ליאור פרי שכתב אחרי הסיור:
"הלוואי שיימצאו עוד אנשים
שיחרטו על דגלם את הסיסמה:
לכל קריאה- נען!"

הסדרה להלן כוללת 13 צילומים של הרי יהודה בעיצומו של הסתיו, צהרי יום ראשון, 1 בנובמבר 2020.

*****

****

****

****

****

****

***

***

***

***

***

***

***

****

*****