נען – הצצה לפיסה אנושית מופלאה ומופת גיאוגרפי-יישובי בישראל7 בנובמבר 2020

 

תיעוד זה (הכולל מפות, צילומים ומעט מידע) הוא רשמי ביקור/סיור/צילום בקיבוץ נען שהיה בעיקר בדגש היסטורי.

 

נקדים ונציין את מיקום נען, במרכז הארץ בליבה היישובית של המדינה.

 

***

 

******

 

העניין לבקר, להעמיק וללמוד על נען נבע מהרצון להיחשף במעט למורשת ההיסטורית העשירה והמפוארת שלו ולרקמה האנושית שהייתה בו.

 

תולדות נען הם חלק מהפסיפס של התפתחות היישוב העברי טרם הקמת המדינה.

 

נען הקיבוץ הראשון שהוקם על ידי חברי תנועת הנוער העובד ובמשך השנים גדל, קלט עליה והתפתח, והיה אחד מעמודי התווך של תנועת הקיבוץ המאוחד.

 

בימיו הראשונים של הקיבוץ ויכוח מר ניטש בין חבריו כיצד הוא ייקרא. היו חברים שביקשו לקרוא למקום על שם העיר המקראית נעמה (יהושע ט"ו 41) ששרידיה התגלו בקרבת מקום. אחרים התעקשו על השם נען – אזכור לשם הכפר הערבי השכן נענה. מייסדי הקיבוץ חרטו על דגלם את הסיסמה: לכל קריאה- נען! הרוב קבע – נען. בימי מאורעות תרצ"ו – תרצ"ט שונתה מעט הסיסמה לכל תוקף – נען! מתוך אהבתם אל ישובם נוהגים תושביו לומר: אין כ-נען, בארץ כנען. 

 

קיבוץ נען שימש אכסניה לקבוצות נוער שעשו בו את הכשרתן ומתוכו יצאו להתיישבות בעשרות ישובים ברחבי הארץ.

 

קיבוץ נען, הוא אחד הקיבוצים היותר מעורבים בפעילות ה"הגנה". חלק ניכר מן הפעילות הענפה בו היתה חסויה, גם מפני חברי הקיבוץ עצמם. מדובר בעיקר במכון מחתרתי מרכזי ליציקת גופי רימונים ופצצות שפעל בקיבוץ במסגרת התעש של ה"הגנה" (1948-1936) ובסליקים גדולים של נשק בלתי חוקי.

 

נען הוא מקום בו נקבעו בתקופת היישוב שני ציוני דרך בתולדות ביטחון ישראל, טרם הקמת המדינה:
המקום בו החליטה המפקדה הארצית של "ההגנה" במאי 1941 על הקמת כוח מגן מגויס (תשע פלוגות שהפכו להיות פלמ"ח)
וגם המקום בו החליטה מועצת הקבוץ המאוחד באוגוסט 1942 על דמות הפלמ"ח בשנותיו הראשונות – עבודה ואימונים במחלקות המשק כבסיס לקיומו ולפיתוחו.

 

 

******

הסיור, נשוא ביקור זה, הוא חלק מסדרת סיורי היישובים המתקיימים מעת לעת.

 

סיור זה נעשה אחרי פגרה ארוכה (מדי) של מספר חודשים (זמן שיקום רפואי והגבלות סגר הקורונה).

 

עמיתי שמעון גת נענה לבקשתי לארח להוביל במשעולי הקיבוץ.,

 

לדידי, שמעון, היסטוריון עוסק בהוראה ובהדרכת טיולים בארץ ובחו"ל, הוא האיש המתאים לכך ובמיוחד לאור העובדה שהוא איש נען, בן הדור השני שחי בקיבוץ מאז שנולד.

 

*******

בשעת בוקר ביום שני, 2 בנובמבר 2020 (במקרה יום הצהרת בלפור) התכנסנו בחצר ביתם של עדה ושמעון גת.

 

למקום הגיעו חברים ועמיתים מרחבי הארץ והם פיפ רותם (סאסא), מוטי ארמלין (גילון), רז גורן (כפר יונה), מיכאל סופר (תל אביב), נילי טל (מזכרת בתיה), רפי רגב (הוד השרון), ליאור פרי (מודיעין), עינב לרנר אליאס (גדרה),  לייזר קוברסקי (שובל), ענת ודני פלד (צורית), סמדר בן דור ואני (מבשרת ציון).

 

לאחר דברי הקדמה והצגת רקע על הקמת הקיבוץ, תמצית תולדותיו ודמותו החברתית הכלכלית בהווה יצאנו לשוטט בו.

 

במשך כמעט ארבע שעות, אולי קצת יותר, שמעון הוביל ברחבי הקיבוץ, בעיקר במרכזו, במקומות של ראשית ימיו

****

ביקרנו גם בבית העלמין "הישן".

***

שמענו ממנו הסברים מעניינים על התפתחות הקיבוץ וגם סיפורים מרתקים על מספר דמויות מעברו.

****

 

לאחר הפסקת צהרים קצרה, שוב בחצר ביתו של שמעון, יצאנו לתור בבית העלמין  "החדש".

 

בשולי המזרחיים צפינו על האזור בו נמצא הקיבוץ.

****

בהמשך, תוך שיטוט בין הקברים, שמעון הוסיף וסיפר לנו אודות מספר האנשים הטמונים בהם.

***

 

****

 

התיעוד להלן כולל מספר מפות ותצלומי אוויר וצילומים שנעשו במהלך השיטוט,
מובאים בו דברי ההסבר ששמענו משמעון גת
ומעט מידע היסטורי שלוקט מאתר הקיבוץ
וגם דף הפייסבוק של ארכיון הקיבוץ  ןגם דף הפייסבוק של בית חמרה 

 

*****

נען היום
הנמצא במישור חוף יהודה
נחשב יישוב כפרי – קהילתי
בשולי מטרופולין תל אביב

***

******

מיקום:
נען נמצא

בין כביש 40 במערב
ובין מסילת הברזל וכביש 6 במזרח 
ממזרח לרחובות
מדרום לכביש 431 ולרמלה

***

*****
נען הוא קיבוץ גדול
מתגוררים בו כ-1,600 תושבים,
מתוכם כ-1,000 חברים
ויש בו כ-800 בתי אב

******

הקבוץ נמצא בלב אזור חקלאי
בתחום המועצה האזורית גזר

**** 

וסביבו נמצאים המושבים האלה, 
במערב, סתריה 
בצפון, מצליח
בדרום, גני הדר ורמות מאיר ויציץ 
בדרום מזרח, פתחיה ופדיה

****

*****
נען הוקם על גבעות החול האדום
בצפון מישור חוף יהודה

מיקום נען ברבע האחרון של המאה ה-19.

 

קיבוץ נען הוא
הקיבוץ הראשון

שהוקם על ידי
חברי תנועת הנוער העובד.

הנוער העובד היא תנועת נוער שהוקמה ב-17 באוקטובר 1924,על ידי בני נוער עובדים שהתאגדו במטרה להגן על עבודתם ועל זכויותיהם. הנוער העובד היא תנועת בת של הסתדרות העובדים הכללית בארץ ישראל, וחלק מתנועת העבודה. בשנת 1959 התאחדה תנועת הנוער העובד עם התנועה המאוחדת וביחד הן נקראות הנוער העובד והלומד.
המזכירים הראשונים שנקבעו בשנת 1925 היו צבי הורוביץ (אז בן 17) וישראל גלילי (אז בן 14). דוד כהן נשא עימם באחריות כמבוגר, אולם לא נשא בתואר "מזכיר" אלא "שמש". עם הזמן פרש הורוביץ, וגלילי כיהן כמזכיר עד שנת 1930 ואיתו השתתפו משה פלמן, שמואל מסטצ'קין, מאיר ארזי, ועוד. ב-1930 עזבו גלילי ופלמן עם גרעין ההתיישבות בנען.

*****

קיבוץ נען הוא הקיבוץ הראשון שהוקם ע"י נוער בן הארץ, חברים בתנועת הנוער העובד מתל אביב שבקשו לעבוד בחקלאות. בשנת 1926 הגיעה לרחובות קבוצה של נערים ונערות של "הנוער העובד". הם קיבלו מגרש בן 10 דונם ועיבדו אותו. בתום העונה הצטרפו אליהם בני קבוצות נוספותבהם יוצאי כפר ילדים ובוגרי מאיר שפיה. כעבור שנתיים עלתה הקבוצה ביחד עם מייסדי גבעת ברנר, על אדמה שנרכשה מהכפר זרנוגה בדרום רחובות על ידי משה סימלנסקי. אלא שהשטח היה קטן לשתי הקבוצות. אז, התגלע בין חברי הקבוצה לבין סמילנסקי סכסוך והם נפרדו. מאוחר הוקמו על קרקעות אלה קיבוץ גבעת ברנר.
קבוצת חברים מהתנועה מתל אביב יצרה קשר והתחברה עם מנחם מנדל רוזנבוים שנמנה עם חברי חברת "גן הדר".  חברה זו שכנה בניו-יורק ושמה לה למטרה לקנות אדמות במישור החוף ולנטוע בהן פרדסים, שהיו אז הגידול הרווחי ביותר בארץ. חלומם של היהודים האמריקאים היה לעלות לארץ ולהקים בה יישוב בעל אופי חקלאי באזור בו היו נטועים הפרדסים שלהם. חברת "גן הדר" קנתה בסוף שנות העשרים 2,000 דונם מבעלי קרקע ערבים, באזור הכפר הערבי נענה. הנטיעה עצמה נמסרה ל"יכין", חברה קבלנית לחקלאות של ההסתדרות. רוזנבוים ביקר בארץ לראשונה ב-1927, ובאמצעות ברל כצנלסון נפגש עם חברי הקבוצה, שישבו עדיין ברחובות והיו צעירים ממנו בשלושים שנה ויותר, והתיידד עמם מאוד. רוזנבוים הכיר במצוקתה של הקבוצה ובחוסר יכולתה לקבל אדמה כדי להתיישב בה. בשלב זה נרתם לעניין אברהם הרצפלד, ראש המרכז החקלאי של ההסתדרות. הרצפלד ורוזנבוים שכנעו את מנהלי "גן הדר" להעביר לקק"ל 600 דונם מאדמותיהם, תוך שזו מתחייבת להחכיר כ-240 דונם מהן לקבוצת הנוער העובד, לשם התיישבות. השאר כבר היסטוריה.

****

***

בריכת המים הראשונה

***

בית הביטחון בראש הגבעה

כאמור, ב-5.11.1930 עלו 42 חברי הסתדרות הנוער העובד לגבעה קרחת, שעמדה במרכז האדמות שנרכשו מהכפר נִעָנַה ונטעו עליה את אהליהם. כיישוב יחיד בסביבה, ובעקבות ארועי 1929, נתבעו חברי הקבוצה להקים מבנה מוצק כבית בטחון.
המבנה על הגבעה, שהוא ראשון המבנים שנבנו בנען, הוא בן שתי קומות. הוא תוכנן בידי יוחנן רטנר, איש ההגנה ואדריכל ידוע. סביב גגו השטוח הוקמה חומה נמוכה ונקבעו בה חרכי ירי. מהגג יצרו קשר איתות עם רחובות הסמוכה, באמצעות מראות הליוגרף במשך שעות האור ובאמצעות זרקור איתות בלילה. לימים היה זה בית הילדים הראשון בקיבוץ. בתי הילדים שנבנו אחריו, הוקמו בתוכנית זהה, למעט הגגות, שלא בוצרו. ארבע שנים לאחר עליית הקבוצה לגבעה, נבנתה בסמוך בריכת אגירה למים. הבריכה נבנתה בידי חברי הקיבוץ בשבתות, כיוון שרובם עבדו מחוץ למשק בימי החול.

***

****

***

****
נען וסביבתו חמש  שנים
לאחר הקמתו, יישוב עברי יחיד 

****

*****
נען סמוך לכפר הערבי ניענה
בשנות ה-40'

****

***

****

****

ציוני דרך

****

****

***

במוצ"ש, 13.8.1944, באמצע אספת החברים, קיבל הנואם, יוסק'ה רבינוביץ' פתק. הוא קרא את הכתוב והחוויר, ואמר בקול חלש: ברל נפטר.
ברל כצנלסון ליווה את קבוצת הנערים, שהקימה ב-1924, את "הסתדרות הנוער העובד", מראשית דרכה. הוא דאג לסייע לה בראשית דרכה והיה מעורב בתהליך רכישת אדמות מהכפר נִעְנַה, עליהן הוקם הקיבוץ. אין פלא איפוא שחברי נען היו המומים. תוך זמן קצר עלתה הדרישה הספונטאנית להנציח את זכרו של ברל. ראשוני הנוער העובד הציעו לעשות זאת באמצעות הקמת "בתי הנופש ישמשו לנערים העמלים במשך כל השנה להחליף כח באווירה חברית. כאן ייערכו קורסים לבני הנוער העובד. במקום הזה, הקשור בזכרו של ברל, תהיה שמורה גם רוחו". בפשטות: בית הבראה שבו ישהו, למשך שבועיים, נערים עובדים, שיהנו ממנוחה, תזונה בריאה ומגוונת ושעורים מגוונים.
את המכלול תכנן האדריכל שמואל מסטצ'קין, שהיה בין ראשוני הנוער העובד ולימים למד אדריכלות בגרמניה.
אבן הפינה למכלול הונחה באוקטובר 1946 ובית ההבראה נחנך ביוני 1947האגף המרכזי ששימש במקור כחדר אוכל ומטבח. זהו מבנה ייחודי עם שתי מרפסות פתוחות שבמקור ניתן היה להשקיף מהן על הסביבה כולה, אלא שהעצים הרבים צמחו וגדלו ומסתירים כיום את נוף הרי יהודה והשדות. היות והמבנה המרכזי הכולל את חדר האוכל מצוי בראש גבעה, כל שאר המבנים נמוכים ממנו. אגף המגורים הכולל 12 חדרי שינה (שמשמשים עד היום לאותו ייעוד את צעירי נען), מקושר אליו ומלווה את הטופוגרפיה – הכל בקווים ישרים ונקיים המדגישים את אופקיותם של המבנים, ומטויח בלבן.
המקום לא הספיק לשמש זמן רב בתפקידו המקורי. עם פרוץ מלחמת העצמאות הוא "גוייס" ל"הגנה". כאן ישבה מפקדת מבצע "נחשון" ובהמשך מפקדות עורפיות למבצעים לכיבוש לטרון. כאן היה בית החולים, אליו הובאו פצועי הקרבות.
אחרי המלחמה שבו "בתי ברל", ששמם התקצר בפי חברי הקיבוץ ל"בית ברל" לתפקידם המקורי. אולם בית ההבראה לא נשא את עצמו מבחינה כלכלית ונסגר סופית ב-1955.

***

*****

***

השבת השחורה – כינוי שניתן ליום שבת, ל בסיון תש"ו, 29 ביוני 1946, שבו ערך השלטון הבריטי בארץ ישראל סדרה של פעולות כנגד היישוב היהודי, שבמסגרתן הוטל עוצר על ערים (תל אביב, ירושלים, חיפה, רמת גן, נתניה ועוד) קיבוצים ומושבים, נערכו חיפושים מבית לבית, ורבים ממנהיגי היישוב נעצרו.
המבצע כונה על ידי הבריטים "אגאתה" (Operation Agatha). ביישוב רווחה ההנחה שאגתה היה חלק ממבצע גדול יותר שכונה "מבצע ברודסייד", אותו תכננו הבריטים זמן מה לפני כן במטרה לשבור את כוחו של הפלמ"ח, להשאיר את ההגנה ללא הנהגה, ולמצוא מסמכים שיוכיחו את פעולותיה הלא חוקיות של הסוכנות.

*****

בנען נבנתה שורה של סליקים – חמישה במספר. בנוסף לכך, נמצאה בנען, דרך קבע, מחלקת הכשרה של הפלמ"ח. בליל הגשרים (16.6.1946) השתתפו חברי ההכשרה בפעולות לפיצוץ הגשרים מדרום לעזה. ליל הגשרים גרם לתגובה בריטית חריפה. קיבוצים רבים הוקפו כוחות גדולים, בשבת, 29.6.1946. נערכו חיפושי נשק ונעצרו רבים.
בנען לא נמצא אף סליק, אולם החברים, בצד אנשי הפלמ"ח, נעצרו ושהו במחנה לטרון ולאחר מכן במחנה רפיח. האחרונים השתחררו רק אחרי ארבעה חודשים.
בנען נמצאו באותו בוקר שניים: ישראל גלילי, ממייסדי נען ובעל תפקיד מרכזי בארגון "ההגנה" ועימו רמטכ"ל "ההגנה, יצחק שדה שהתארח בביתו. היה חשש כבד שהשניים ייתפסו בידי הבריטים.
את המצב הצילה שרה לוקוב, אחות הקיבוץ, שהיתה גיסתו. היא הוציאה מביתה אשה בחודש התשיעי להריונה, שגם היא נקראה שרה (דורצ'ין-קופיט) והודיעה לה שעליה להישכב ולהתחיל לצרוח. בעקבות הצרחות פנתה האחות לבריטים ודרשה לפנות את היולדת, "הנמצאת על סף לידה" לבית הילדות ברחובות. רופא שהיה מצורף לכח הבריטי קיבל את טענתה ושרה "היולדת" פונתה לבית הילדות, כאשר היא מושכבת בטנדר של הקיבוץ ומלווה בידי נהג הטנדר ו"אח רחמן". אתם וודאי מנחשים מי היו השניים.

****

בחזית בית החמרה ומתחתיו הסליק

בית החמרה – בית הקטן והמיוחד הזה, העוטה על עצמו גג רעפים צנוע, טומן בחובו את סיפורו של נען במערכות ההגנה והביטחון ובחיי היומיום בשנותיו הראשונות – 1949-1921.
בית החמרה נולד באופן מעורר השראה: ב-1943, כ-13 שנים לאחר ייסוד הקיבוץ ולאחר שקבוצת המייסדים התבגרה מעט, הוקמו משפחות ונולדו ילדים. מצוקת הדיור הציקה לשני צעירים והם ביקשו לבנות לעצמם בית מגורים. באותה עת בנייה פרטית הייתה בניגוד לרעיון הקולקטיב הקיבוצי, אך לאחר דיונים רבים באספה הוחלט לאפשר להם לבנות את הבית בכוחות עצמם. במילים אחרות: ללבּן לבֵנים מאדמת החמרה המצויה בנען, לייבשן ולבנות את הבית בשעותיהם החופשיות המעטות.
אך דבר מה נוסף זירז את אישור הבנייה הפרטית, סוד גדול הטמון באדמה, מכוסה דלת סתרים שרק מתי מעט ידעו עליו – סליק הנשק.
ב-1945 נכנסו שתי המשפחות לבית החמרה, ובמרוצת השנים שימש משפחות נוספות.
ב-1991 הוחלט לשמרו ולהופכו למוזיאון שמוקדש לתולדות נען ב-20 שנותיו הראשונות.
במקום תצוגת מסמכים היסטוריים, תצלומים, כלי נשק, פרטי לבוש וריהוט ועוד, וכמובן – עם הסליק הסודי.

***

****

****

ירידה לסליק, צילום לייזר קוברסקי

צילום לייזר קוברסקי

צילום לייזר קוברסקי

צילום לייזר קוברסקי

צילום לייזר קוברסקי

צילום סמדר בן דור

**

****
נען והיישובים החדשים
בסביבתו בעשור הראשון

***

בשני העשורים הראשונים
נען בשולי הספר,
במרחק של כ-10 ק"מ
מקו שביתת הנשק ישראל – ירדן

****

**

האמפיתאטרון נבנה במטרה לקרב את התרבות אל הבית. הוא נחנך ב-1953, ובמשך שני עשורים אירח הצגות, מופעים וקונצרטים לטובת חברי נען ותושבי הסביבה. בשנות השבעים הפסיק האמפיתאטרון לשמש כמרכז תרבות אזורי ועמד שומם רוב הימים. מדי שנה בקיץ היה מתנער מן האבק ומתעורר לחיים בהצגת חג הבנים.
בשש השנים האחרונות עמד האמפיתאטרון שומם גם בקיץ, ונדמה היה שנסתם עליו הגולל. אלא שהצרכים החדשים הולידו פתרונות ישנים: נען נזקקה למקום התכנסות גדול, שיתאים למידותיה ויכיל את כל אנשיה – מזקן ועד טף.הכורח השיב מסורת על כנה, הצורך החזיר עטרה ליושנה.
האמפיתאטרון נחנך רשמית ב-16 במאי 1953 בהצגה "ז'אן ד'ארק" שהעלה תאטרון הקאמרי.
כשבוע לפני שהמסך עלה, נכתב בעלון הקיבוץ: "בדעתנו לקיים בקיץ זה הופעות רבות (עוד בחודש מאי תוצג ההצגה 'העיר הזאת' על ידי 'האהל', ובחודש הבא – הופעת התזמורת הפילהרמונית). תינתן האפשרות לכל חבר לחזות בהרבה יותר הופעות אמנותיות מאשר היינו רגילים עד היום."
כשנה לאחר מכן הופיעה ידיעה קצרה בעלון בנוגע למזנון האמפיתאטרון: "לפניות חברים רבים, התקיים דיון במזכירות וסוכם לחלק לחברים במחסן האספקה קופונים לקנייה במזנון במחיר הקרן של המצרכים, ולפנות לחברים שלא לקנות במזנון במזומן ולא להפריז בקניות היוצרות דימורליזציה בין הילדים." הערב, בהפסקה שבין הקנטטה להצגה, יחולקו ארטיקים לכולם.
גם זו הייתה מסורת בנען.

****

***

****

נען כיום

בתים ראשונים

***

רחבת הדשא לפני חדר האוכל

***

***

***

***

חצר משפחת כוכבא

סמוך למבנה המרכזי של "בתי ברל" נמצאת דירתם של רותי ואפרים כוכבא.  בדירתם יש מרפסת מלאה בפסלי חרס יפים שמפסלת רותי. הדירה הקיבוצית מחזיקה מאחריה סיפור דרמטי.
אפרים נולד בשם ארנסט, ב־13 באוגוסט 1943, בעיצומה של המלחמה, לזוג יהודי צעיר, מרתה ופריץ ון־קוייוורדן, בעיירה קטנה בהולנד. הוריו נישאו כשנה וחצי לפני כן תחת הכיבוש הנאצי כשהרתה אימו כבר התחילו בחיפושים אחרי היהודים, והיה צורך להסתתר מהגרמנים. להסתיר זוג עם תינוק היה ממש בלתי אפשרי, לכן הוריי חיפשו פתרון אחר. הם פנו לז'קלין ולמקס – זוג הולנדי, היא גויה והוא יהודי, חשׂוכי ילדים – וביקשו מהם להסתיר את התינוק שייוולד. במשך כל תקופת ההריון, הלכה ז'קלין עם כרית בבטן כדי שיחשבו שהיא בהריון. הן סיכמו ביניהן שהתינוק שייוולד יירשם כבנה של ז'קלין הגויה, וכך היה. ביום הלידה נכנסו שתיהן לבית חולים באמסטרדם, הרופא המיילד היה בסוד העניין, והתינוק נרשם כבנה של ז'קלין, והיא זו שיצאה איתו מבית החולים. הרגע בו נולד ארנסט-אפרים היה גם הרגע שבו נפרד מהוריו לנצח. ז'קלין עבדה בתפקיד בכיר בעיריית אמסטרדם, ודאגה לספק לילד ולמקס את כל צרכיהם. הוריו הסתתרו באוטרכט עד ינואר 1945, ובעקבות הלשנה נתפסו ונשלחו לאושוויץ.
כאשר נמסר התינוק לזוג המאמץ, הבטיחו הוריו שאם הם לא ייתפסו ויישלחו למוות, יגדל הילד אצל מקס וז'קלין. ההורים לא שבו. דודו של הילד, ששהה באנגליה במהלך המלחמה, תבע להעביר אותו לידיו. במהלך המשפטים חלתה ז'קלין בסרטן ומתה. העובדה שמקס נותר לבדו היתה הסיבה לכך שבית המשפט הגבוה בהולנד, קרע את הילד בן השלוש מהאיש גידל אותו וראה בו את בנו לכל דבר ומסר אותו לדודו מצד אביו. ב-1947 עלו הדוד ואפרים ארצה והילד נמסר לדודתו, עדינה.
עדינה, אחותו של אביו של אפרים, נולדה בהולנד בשם סופי ואן קופורדן. לאחר גמר בית הספר הצטרפה לתנועת "החלוץ" באמסטרדם, ושם הכירה לראשונה את אורי קוך, לימים כוכבא, שהגיע להולנד כשליח עלייה, לימים בן זוגה לחיים. בתחילת מלחמת העולם השנייה, לאחר כיבוש הולנד על ידי הגרמנים, ירדה למחתרת והתחתנה עם יכין סימון (שושו), ממנהיגי המחתרת היהודית אשר פעלה להברחת ילדים ומבוגרים אל מחוץ לגבולות המדינות שנשלטו על ידי הנאצים. ב-1942 ברחה לשוויץ, שם עסקה בהדרכת נוער יהודי, ושם נתבשרה כי בעלה יכין נתפס על ידי הנאצים והתאבד בכלא. ב-1945, לאחר גמר המלחמה, נוצר קשר מחודש בינה לבין אורי, אשר נשבה בתחילת המלחמה ונכלא בכמה מחנות מעצר באירופה, וב-1946 הצטרפה אליו בנען וכאן הקימו את המשפחה.
כאשר הגיע אפרים, עם דודו ויק, ארצה, החליט הדוד, חסר האמצעים, להעבירו לדודה, שחייתה בקיבוץ ויכלה לטפל בילד ביתר קלות. אורי ועדינה גדלו את אפרים כילד שלהם ועד הבר מצווה שלו הוא לא העלה בדעתו שהוא מאומץ. בגילוי היה קשה וכואב.
לאחר שנודעו לו הפרטים על ילדותו, החליט אפרים לנסוע עם רותי לביקור בהולנד. ב־1965 הם נסעו לפגוש את מקס, אביו המאמץ הראשון, וגם את אחותה של אימו שנשארה בהולנד עם משפחתה לאחר המלחמה. "לא זכרתי את מקס", מציין אפרים, "אבל אני חייב לו הרבה מאוד. המפגש היה טעון. מצד אחד, לא הייתי מחובר אליו מבחינה רגשית כי נותקתי ממנו בגיל צעיר מאוד; ומצד שני, ידעתי שהוא ואשתו הצילו את חיי. לוֹ היה קשה הרבה יותר. מבלי שהוא אמר לי זאת במפורש, ידעתי שמבחינתו הוא איבד גם אישה וגם אותי כבן. זה היה מבחינתו אובדן אמיתי של ילד. נשארנו בקשר עד יום מותו".
ב־2005 הופתע אפרים כוכבא לקבל הודעה מיד ושם, ולפיה התגלו עצמותיו של אביו באתר בנייה של בסיס חיל האוויר האמריקאי בשטוטגרט שבגרמניה. עד אז הוא חשב שאביו נספה באושוויץ, אך התברר שהוא עבד בשדה התעופה, שהיה אז גרמני, ונקבר שם בארון ליד עובדי כפייה אחרים. ביד ושם הוחלט לקיים טקס קבורה יהודי בשיתוף אנשי הקהילה בשטוטגרט. כוכבא ביקש להביא את אביו לקבורה בנען לאחר הטקס, אך בלחץ של גורמים חרדיים, שטענו שאסור לטלטל את המת, הוא החליט לוותר והשתתף עם בני משפחתו בטקס הקבורה המשותף בגרמניה.
את סיפורו של אפרים בהרחבה

 

****

****

***

נען מעצמת ספורט  – ב-1949 הגיע לנען יעקב ויקסלבאום, שכונה ג'ימס, ספורטאי עבר מצטיין בגרמניה. ג'ימס שהוא אביו של שמעון גת, היה ממיסדי קיבוץ דורות, ראשון הקיבוצים בנגב. לאחר המתנדב לצי הבריטי במלחמת העולם השניה. את חיה לבית פוטש, אשתו, פגש באלכסנדריה, שם שרתה כנהגת משאית בצבא. לאחר שחרורו התגוררו השנים בדורות וב-1949 עברו כאמור לנען, שהיה הקיבוץ הראשון אליו הגיעה חיה, כאשר עלתה ארצה מפולין.
ג'ימס, בצד עבודתו בקיבוץ, ניהל במשך שנים את וועדת הספורט של הקיבוץ.
בראשית שנות ה-60 של המאה הקודמת, הפכה נען למעצמת ספורט בקנה מידה מקומי. קבוצת האתלטיקה שלה הוציאה מתוכה שני שיאני ישראל: סמדר מודעי, שקבעה שיא בקפיצה לרוחק ועודד גינדין, שבצד היותו כדורסלן מצטיין ושחקן כדורעף, החזיק בשיא ישראל ב-400 מ' משוכות. קבוצת הכדורסל של נען התמודדה במשך שנים על עליה לליגה הלאומית, הליגה הבכירה באותה עת. הקבוצה הגיעה תמיד עד הסף, אולם לא הצליחה להעפיל. בסופו של דבר התאחדה הקבוצה עם הפועל גבעת ברנר. קבוצת גבעת ברנר-נען היתה מהמצטיינות בליגה, עד שהחל השיטפון האמריקני להציף את הכדורסל הישראלי. איחוד שהחזיק מעמד 8 שנים. שחקנים בולטים היו איתן ירקוני, יצחק (ברנר) כהן, אביגדור מוסקוביץ', זאב רייס, גדעון רייס, עודד גינדין, אריה אלבו, עמי שלף ועזרא פימנטל. השג השיא של הקבוצה היה ניצחון על מכבי ת"א, בדצמבר 1972, לאחר שלוש שנים בהן לא ניצחה אותה אף קבוצה ישראלית ושיחקו בה שחקנים כטל ברודי, סטיב צ'ובין, אריק מנקין, מיקי ברקוביץ וחיים שטרקמן.
קבוצת הכדורעף שהקים ג'ימס שיחק שנים רבות בליגה הבכירה. השג השיא שלה היה הגעה לגמר גביע המדינה ב-1966, שם הפסידה להפועל המעפיל שהייתה אז קבוצה בלתי מנוצחת.
ג'ימס שם דגש על טיפוח קבוצות ילדים ונוער וקבוצות נשים בכדורסל ובכדורעף.
השג נוסף של ג'ימס היה שכנוע של חברי נען להשתמש בכספי השילומים מגרמניה, כדי להקים אולם ספורט מודרני, שהיה באותן שנים האולם החדיש ביותר בארץ.
ג'ימס נפטר בינואר 1987. למרבה הצער נותר בימינו אך מעט מאותם ימים של פעילות ספורטיבית נרחבת במגוון רב של ענפים.

אולם הספורט

***

***

בספטמבר 1941 נפל דבר בנען. כיתה א' ראשונה, בני המחזור הראשון בנען, החלה את לימודיה בקיבוץ. הילדים היו ילידי 1934/35. ילדים בודדים, שנולדו בשנים הקודמות, למדו בגבעת ברנר. ב-1941 כבר הצדיק מספר הילדים פתיחת בית ספר בקיבוץ.
רק דבר קטן אחד חסר: מבנה עבור בית הספר. הילדים החלו את לימודים בקומה ב' של בית התינוקות, מקום שלא התאים, מחינות רבות, ובהן גודל החדרים, למשימה.
עוד קודם לפתיחת שנת הלימודים, היה ברור הצורך במבנה יעודי עבור התלמידים החדשים ואלה שיבואו אחריהם.
הקשיים והויכוחים היו רבים. נושא אחד היה מיקום הבניין החדש. בעיה אחרת היתה מחסור בכח אדם. רוב חברי הקיבוץ עבדו מחוצה לו. וכמובן, כמו תמיד, עמדה השאלה של מקור מימון לבנייה.
לבסוף נבחר מקום, שהיה אז בקצה הצפון-מזרחי של הקיבוץ, ממנו נשקף נוף מרהיב של הרי יהודה וגבעות השפלה. כל חבר תרם שלוש שעות עבודה בזמנו החופשי. נחפרו בורות ונוצקו עמודי הבטון.
ביום רביעי כ"ה אלול תש"א, 17.9.1941, הונחה אבן הפינה ל בניין בית הספר. בעלון הקיבוץ, "לחברים", הופיע התאור הנרגש הבא:
" החגיגה הייתה צנועה. לפנות ערב נאספו המוני החברים והילדים ליד הבניין (מאחורי בריכת השחייה) וילדי שני הגנים עמסו את הלבנים האדומות (לבני "נעמן") והובילון בסך, בשירה ובליווי פסנתר, לשתי פינות הבניין והגישון לבנאים שהחלו מיד בבנייה. הוקראה מגילת בית הספר והוטמנה בין הלבנים – זיכרון לדורות יבואו. הילדים גם הם טמנו מגילה וחתמו עליה את שמותיהם. בעוד הבנאים בונים – הסבו הילדים לשולחנות ודקלמו על 'הבחורים שלנו היודעים הכול – בית לבנות, כביש לסלול', כובדו במטעמים ועוגות וכיבדו בהם גם את הגדולים."
מגילת בית הספר נכתבה בלשון נלהבת, תוך שזוועות השואה ששמועות אודותיהן כבר התחילו להתגלגל ארצה, נזכרות במגילה (וזאת עוד קודם להשמדה ההמונית בבריה"מ ולאחר מכן באירופה כולה):
"היום הזה, יום רביעי כ"ה אלול בסוף שנת תש"א, עשר שנים ושתיים מאז עלינו למקום זה, הננו מניחים לבנה ראשונה, אבן פינה לבית ספרנו. מאה ילדים נולדו לנו על אדמתנו זו, גדלו וטופחו באהבה; וראשוניהם הנה כבר הגיעו לגיל התורה והעבודה, חוליות חדשות ורעננות בשלשלת חיינו.
בימים אלה, ימי הרג רב לעולם ומשיסה לישראל, אנו יורים את אבן הפינה לבית הזה, בית לילדינו-טיפוחינו, נס לאמונתנו, בשורה לעתידנו. ביום זה נפלל: יהא לבו של הבית הזה פתוח לשדה, לארץ, לעם ולאדם. יחנך את ילדינו ברוח העבודה, השלום וההגנה לאהבה את העבודה וחולמים חלום שחרורה, לאהבה את העם וחולמים את חלום שבותו, ירחב וישגב ויהא משכן לעמל ולרוח אנוש, מעוז תקווה לעתידנו ומקור עדנה לחיינו תמיד.
ולילדינו יאמר: היו ברוכים היום הזה! למדו בבית הזה לאהוב את הטוב ואת היפה, למדו לשנוא רע ורשע, למדו בו ללחום על היקר ועל האמת. יהא לבכם פועם אחווה לכל ילד עובד באשר הוא שם ולכל ילד עברי בגלות ישראל. היו בנים נאמנים למפעלנו ורקמו יחד עמנו את רקמתו. למדו את הטוב ואת הנעלה למען יהיו החיים יפים וראויים. תהא שכינת הבית שורה על כולנו. אמן!"
הבית נבנה במתכונת בית כפר אירופי. חומרי הבנייה היו לבני קרמיקה אדומות שרופות שהוכנו במפעל "נעמן". הגג קורה ברעפים אדומים. הוא חולק לארבעה חדרי כיתות. בנייתו נשלמה במהרה. בכ"ב חשוון תש"ב, 10.11.1941, חודשיים מאז הנחת אבן הפינה, עברו אליו הילדים הנרגשים.
במהלך השנים נולדו ילדים רבים בנען. נבנו "בתים כוללים" שבהם גרו הילדים בחדרי שינה, אכלו בחדר אוכל בתוך הבית ולמדו בכיתה, שהיה חלק מהמכלול. הבית האדום הפך להיות בנין הנהלת בית הספר וכלל בתוכו גם את ספריית בית הספר ואת חדר המוזיקה.
הזמנים משתנים. ב-2005 עברו ילדי נען בקריית החינוך הסמוכה לנען, בגבול מושב סתריה.
הבית האדום שינה את יעודו. כיום הוא חלק ממכלול פעילות גופנית. נמצא בו חדר כושר ובקיץ פועל בו מזנון, לשרותם של רוחצי בריכת השחיה הסמוכה.

 

****

****

מקצת מהדמויות הבולטות

*****

דוד זהבי

***

הורי אביו של דוד זהבי עלו לארץ ישראל מרומניה ב-1877 כחלק מהעלייה הראשונה, הגיעו לטבריה ומאוחר יותר עברו להתגורר בראש פינה, שם נולד אברהם גולדיס, אביו של דוד. ב-1895 נישא אברהם לרחל, עולה בת 19 מרומניה, ועבד לפרנסת המשפחה במפעל המשי שיזם הברון רוטשילד בראש פינה. משנקלע המפעל לקשיים פוטר אברהם מעבודתו ובני הזוג עברו בסביבות שנת 1900 ליפו, שם נולד ב-1910 דוד, הילד השלישי במשפחה. לימים כתב כי "הצלילים הראשונים שספגתי בילדותי היו מזיגה של צלילי הזמירות של שבת ויום טוב מפי אבא מחד – וצלילי המזרח שבקעו מבתי הקפה הערביים שבקרבת ביתנו מאידך." אביו קיוה כי יהיה חזן. זהבי למד בגן העברי שהיה ביפו והמשיך את לימודיו בבית־הספר תחכמוני בשכונת נווה צדק. בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוגלה עם משפחתו על ידי השלטונות העות'מאניים לזכרון יעקב. לאחר כניסת הבריטים שבה המשפחה לתל אביב. זהבי לא למד מוזיקה בצורה מסודרת בשל חוסר אמצעים. אחותו הגדולה, לאה גולדיס, דחפה אותו לקבל חינוך מוזיקלי בנגינה בכינור, אך כעבור זמן קצר עבר לפסנתר, ש"קסם לי יותר בעושר צליליו" הוא החל ללמוד אצל הפסנתרנית מרים לוית, ולאחר מכן למד אצל הדסה ביריביס. בגיל מבוגר יותר למד אצל בצעירותו עבד בעבודות מזדמנות כמו דפוס, בניין ורַצפוּת. עם בגרותו הצטרף למייסדי קיבוץ נען והיה חבר הקיבוץ כחמישים שנה, עד יום מותו. הוא עברת את שם משפחתו מגולדיס לזהבי.
שירו הראשון, אותו הלחין בעודו נער בן 15, היה "אורחה במדבר" למילותיו של יעקב פיכמן, שיר הפותח במלים "ימין ושמאל, רק חול וחול…". בין לחניו הנודעים, שירה של חנה סנש, "הליכה לקיסריה" (המוכר כ"אלי, אלי"), "ניגונים" למילותיה של פניה ברגשטיין, "הן אפשר" ו"יצאנו אט" למילותיו של חיים חפר. כמו כן, הלחין זהבי את המנון הפלמ"ח ("מסביב יהום הסער, אך ראשנו לא ישח. לפקודה תמיד אנחנו, תמיד אנו, אנו הפלמ"ח…") שכתב זרובבל גלעד; הלחן פורסם לראשונה בעיתון "במעלה" של הנוער העובד. שירו הידוע ביותר הוא "החליל", שאותו הלחין למילותיה של לאה גולדברג, שאותן מצא בשער של השבועון "דבר לילדים". להרחבה 

****

דוד זהבי לא עשה את המוסיקה משלח יד, קרדום לחפור בו. הוא קודם כל איש קיבוץ, במובן הכי פשוט ובסיסי. הקיבוץ הוא מחוז הבחירה שלו, מהכרה, מאהבה, מהזדהות עם התנועה המקודשת ליישובה של הארץ.
בכך הוא ממשיך את ההזדהות עם התנועה שהתמכרה לעילויים של הנערים העובדים.
הוא אוהב לשיר עם חברים, לחברים, להנאה ומקור השראה. הוא אוהב להנעים לחברים בצלילים. הוא אוהב שירה בציבור, שהרי אין זה ציבור מקרי אלא חברה שאיננה מתפרדת בתום השירה.
דוד אוהב לבוא לישובים ולהדריך שירה בציבור. יש עמו הכרה כי השירה יחד לא רק מהנה אלא מחזקת את החישוקים המלכדים את היחד, לא בשירי-לכת דווקא, אלא בהמיית-לב, בחווייה טובה ומשותפת.
כאשר דוד עומד על הדוכן כמנצח-שליח-ציבור – הריהו כבתוך שלו, במיטבו, במשבצת המיועדת לו מששת ימי בראשית. והוא דרוך כמיתר, מקודש לצלילים ולציבור.
הוא מלמד במתח, שואף להתגבר על חבלי הלמידה של השיר החדש, ולהגיע אל הים הפתוח והשירה הפתוחה, הגואה – ואז מרגישים את הטעם. וכשהוא יושב אל הפסנתר בחדר האכילה הקיבוצי, כדי ללוות ולשלהב את המחול – הוא נסחף עם הצלילים. כולו אומר ריקוד ואינו יכול להסתיר סיפוקו. והחברים רוחשים לו תודה ומשיבים לו אהבה.
(ישראל גלילי, מתוך מבוא ל"מזמור לדוד")

***

***

***

יהודה אורן (קיפר)

****

יהודה אורן נולד בסוף יולי 1911 בעיירה אסלינגן, בדרום גרמניה. בהיותו בן שתים-עשרה עקרה המשפחה לברלין הבירה. ההורים, שלמה ואמה קיפר, ואיתם ילדיהם – אברהם הבכור, יהודה, יוחנן וחנה'לה הקטנה.
עם הופעת ניצני האנטישמיות הראשונים, בשנת 1927, חדרה אט אט לתודעתו ההכרה כי קיים רק פתרון אחד לבעיית היהודים באירופה והוא – בית לאומי וציוני בארץ ישראל. המרחק מכאן ועד להצטרפות לתנועה הציונית היה קצר.
עם קבוצת ההכשרה אליה הצטרף עלה ארצה והגיע לנען.
בנען מילא עבודות ותפקידים שונים ומגוונים: שומר ב"1000 דונם" על סוסתו, נוטר, גפיר, מדריך גדנ"ע, מפקד המשוריין ובמקביל מורה בבית הספר. בד בבד עם תפקידו הבטחוני לא זנח אבא את אהבתו הגדולה למוסיקה, שעליה גדל והתחנך על ידי טובי המורים בגרמניה.
אין פלא שאותם חוטים של אהבת המוסיקה, אהבתו לסביבה בה חי, ודאגתו לחינוכו של הדור הצעיר, נארגים לאריג גדול ויפה של עשייה בלתי נלאית, צעד צעד, בטיפוח היחיד, עד שעיצב את הכלל.
יהודה הקים את מקהלת החברים, מקהלת בית הספר והתזמורת, כתב מוסיקה להצגות ולחגים, והניח את היסודות לחיי תרבות כל כך עשירים בביתו, נען. ב-1969 גויס למזכירות הקיבוץ המאוחד, לרכז את החינוך המוסיקלי, והיה בין מקימי תזמורת בני הקיבוצים. ב-1979 סיים 38 שנות הוראה בחינוך בבית הספר.

*****

בשנים הראשונות לא היה בנען נוסח הגדה קבוע. ההגדה הייתה גוף חי, גמיש, משתנה. התכנים שהופיעו בה הושפעו ממאורעות אותם ימים ושיקפו אותם. הד לכך אפשר למצוא בעלון שיצא בערב פסח תש"ז (1947) – "השנה נתחדשה ההגדה שלנו ולבשה לבוש חדש. אמנם בתוכנה העיקרי נמשכת בה החתירה לגיבוש נוסח קבוע שיהווה ברבות השנים מסורת חדשה … כל שנה נושרים קטעים אחדים ואחרים מתוספים או באים במקומם … אנו משתדלים שדופק הימים המיוחד ימצא את ביטויו בכל שנה".
וכך, ב-1941 שובץ בראש ההגדה השיר "בוא ואשק לך בני האדם". את השיר כתב ש. שלום שנה קודם לכן כחלק מפואמה גדולה, המתארת את המעשה החלוצי, על הקשיים והתקוות שבו, באמצעות גיבור אחד – און בן פלא. השיר הלם את נען ואת רוחה, ולראיה: שני לחנים נכתבו לו כאן – לחן אחד חיבר דוד זהבי בשנת 1944, ולחן אחר חיבר יהודה אורן כעבור כמה שנים.
בפסח 1948 הושר השיר לראשונה על פי הלחן שכתב יהודה אורן, בשני קולות. שרו אותו אז (ובמשך שנים רבות) חיה'לה סוקלסקי ודינה אורן. השיר הילך קסם על המאזינים ומקומו בהגדה הובטח.
מאז חלפו שנים רבות הזמרות השתנו, אבל השיר עודנו מושר וחִנו לא סר.
המילים והלחן שלובים זה בזה עד כי נדמה שהשיר כולו נולד כאן, צָמח – מזוכך וטהור – באדמת נען.
במקור ארכיון נען

מילות השיר מתוך הגדת נען, תש"ח (1948)

***

שרה לוקוב -"האחות שרה"

****

שרה לוקוב, לבית קולז'ינסקי, נולדה בשנת 1910. בהיותה בת שנתיים התייתמה מאמה. בשנת 1921 עלתה עם אביה, שלושת אחיותיה ואחיה לפלשתינה.
שרה גדלה בשכונת בורוכוב, מצטרפת עם קבוצת נערים, חברי תנועת "הנוער העובד" להקים את נען, ב-1930.
לאחר המאורעות החליטה שלא לוותר על הרצון והחיידק שדבק בה להיות אחות ויוצאת ללימודים בברלין. בסיום הלימודים חוזרת ארצה ומשתלבת בעבודה כאחות בקופת-חולים.
בשובה, ברכבת, פגשה את אברהם וכך כתבה: "ישבנו בקרון שנינו, הבטנו אחד בשני, ופרצנו בצחוק. נוצר פתאום איזה קשר. בחור כל כך נאה, כל כך צעיר, כל כך מרשים ומלא הומור"… לאחר נישואיה לאברהם גרה המשפחה בכפר "בהדרגה" (כפר מעש של היום) ונולדו שלומית ויורם.
בשנת 1942 מחליטה שרה לחזור עם הילדים לנען, בה ראתה את ביתה. שנה לאחר מכן מצטרף גם אברהם לתא המשפחתי, ובנען נולד דידי.
עם שובה לנען עבדה בבתי ילדים, חדרי חולים ומאוחר יותר הצטרפה לעבודה במרפאת הצריף. בשנת 1955 חנכו את מבנה המרפאה החדשה.
במלחמת השחרור היתה אחראית על בית החולים הצבאי בנען.
בשנת 1956 פוגע במשפחה אסון כבד, כאשר שלומית נהרגת בתאונת דרכים. כותבת שרה: "היום המאושר בחיי, יום שמחתי הגדול, כאשר באת לאוויר העולם, הפך יום זה ליום פורענות ואימה"…
בשנת 1960 יוצא אברהם בשליחות חברת "מקורות" לניגריה. שרה והילדים מצטרפים מאוחר יותר.
ביולי 1964 מקבלת שרה את פרס "האחות המצטיינת" מטעם "קופת-חולים" ובשנות התשעים נכללת באנתולוגיה "נשים בישראל".
לאורך כל השנים – בהגנה, בפלמ"ח ובמלחמת השחרור – שרה מדריכה אחיות צעירות מנען ומחוצה לה, עבודה שהיתה לה סם חיים ותו זהות.
כותבת שרה: "ב-29.6.98 מלאו לי 88 שנים. החלטתי סופית כי עלי להפסיק לעבוד במרפאה. אזכור תמיד את האווירה הטובה לאורך כל השנים. עתה אני מבקרת וזקוקה לתשומת הלב שלכן, להסבר, ליחסכן הנפלא. אני מרגישה במרפאה עדיין בבית, שייכת, אבל איני מתערבת"…
מיד עם סיום עבודתה במרפאה הרגישה רצון וצורך לספר, לסגור מעגלי ופרקי חיים ולזכות ולממש את הספר בו כתבה: "אני חושבת שבעבודתי כאחות עזרו לי מאד הסיפורים שידעתי לספר. כל אחד והסיפור שהולם אותו ומרים את המורל שלו"…

***

ישראל גלילי

***

ישראל גלילי נולד באוקראינה ב-1 במאי 1911, אך אפשר לכנותו "צבר", כי עלה ארצה בגיל רך עם חלק ממשפחתו. מלחמת העולם הראשונה הפרידה וניתקה את המשפחה, ורק לאחריה הגיעו אביו ואחותו שנשארו בגולה.
ישראל היה בין מקימי תנועת "הנוער העובד" ופעל רבות בין שורותיה. יחד עם ארבעים ושלושה נערים ונערות חלם חלום גדול – הקמת ישוב קיבוצי. החזון התגשם עם הקמת קיבוץ הנוער העובד הראשון – נ ע ן. ישראל היה גאה כל שנותיו בביתו הקיבוצי ולגביו הקמתה וביסוסה של נען היה אחד ההישגים החשובים בחייו.
ישראל – תלמידם וחברם של יצחק טבנקין וברל כצנלסון – היה מראשי "הקיבוץ המאוחד". משנות השלושים גויס ל"הגנה" – ותפקידיו שם היו אחראיים ועבודתו סודית ביותר. עד מהרה למדו להכיר את יכולתו והוא נמנה עם ראשי "ההגנה" ועבד לצדם של אליהו גולומב, שאול אביגור ומשה סנה.
לאורך כל שנות עבודתו בפעילות ציבורית נהג למסור אינפורמציה עדכנית, עד כמה שמותר, לחברי קיבוצו – נען. תפקידו – ראש המפקדה הארצית של "ההגנה" (רמ"א), מ-1947, עד הקמת צה"ל, בתקופת מלחמת השחרור.
ישראל היה מעורה ופעיל בחיים הפוליטיים משנות הארבעים, היה מראשי "התנועה לאחדות העבודה", מפ"ם, "אחדות העבודה פועלי ציון" בגלגולה העצמאי, ומיוזמי הקמתה של מפלגת "העבודה" ומנהיגיה.
למרות שהיה פעיל בתפקידים ממלכתיים ועבודתו נעשתה בחוץ, היתה נען ביתו וממנה יצא לפעילויותיו. תמיד מסייע לבעלי תפקידים מרכזיים בבית בעניינים רגישים, סייע לכל חבר שפנה אליו, ובעיקר למורים וסטודנטים, כי טען שהחינוך הוא המפתח לעיצוב הנוער.
ישראל גלילי כיהן כחבר כנסת משנות החמישים עד 1977. היה שר בממשלות לוי אשכול, גולדה מאיר ויצחק רבין – שבהן מילא תפקיד מרכזי בעיצוב מדיניות החוץ והביטחון של המדינה, והקמת מפעל ההתיישבות לאחר מלחמת "ששת הימים" בגבולות בני הגנה.
על אף היותו בתפקידים ממלכתיים ומרכזיים התרחק מן הכבוד והשררה וניכר בדרכו הצנועה.
בשנת 1984 נפל למשכב. רצון החיים שלו היה עצום. הוא נאבק במחלתו, שקטעה פעילותו, ולא יכול לה והלך לעולמו ב-8 בפברואר 1986.
ברצף כל השנים נמצאת צפורה אתו, פעילה גם היא. יחד עברו אסון משפחתי – מות יונתן, ותמכו האחד בשני. בשמחה והנאה ראו כיצד צומחים הנכדים, בניהם של שלמה ואילת. בשנות מחלתו האחרונות סעדה אותו צפורה בנאמנות ללא גבול.

***

***

שמריה גוטמן

***

שמריה, בן סוניה-אתי ויהודה-לייב גוטמן, נולד ב-1909 בגלזגו שבסקוטלנד, כאשר נדדו הוריו מרוסיה לארץ ישראל העותומנית, אליה הגיעו ב-1912, באחד מגלי "העלייה השנייה" – לבנות ולהיבנות בה.
עם שלושת אחיו ושתי אחיותיו גדל בין חלוצים ושומרים במושב מרחביה. מרוחם של אלה, מאמונתם ומכוחם – ספג את החומרים המעצבים.
לאחר לימודים במקווה ישראל ופעילות בנוער העובד, הגיע לקיבוץ נען. כאן נישא לשרה וכאן מתגוררים עד היום הם, ילדיהם ונכדיהם.
כחלק מרוח התקופה ההיא נתפס שמריה על הסיור והטיול הרגלי ברחבי הארץ. כאילו חש שכל מקום בו נדרוך – לנו יהיה. לימים היה מהמובילים הגדולים של המעשה הזה.
מעבר לחברותו בקיבוץ התחלקו מעשיו לשניים: מצד אחד – תחום המודיעין, פעילות בשירות הידיעות של "ההגנה" – הש"י, הקמת התשתית למחתרת היהודית בעיראק, פיקוד על יחידת "השחר" – "המסתערבים" במלחמת השחרור.
מצד שני – הארכיאולוגיה. שמריה היה חופר בעל חושים "חייתיים" שפעל בצד הממסד ומחוצה לו, ולא פעם היה "המפיק" של עצמו. הוא שילב את החפירה הארכיאולוגית מתוך מערכת החינוך ובדרכו המיוחדת משך צעירים אל הנושא. ו"הפנינים שבכתר": מצדה, סוסיה וגמלא שבגולן.
בן 87 שנים במותו והוא איש תם וישר דרך.

****

המאפיה של יעקוב טופור (יענק'לה)

****

יענק'לה נולד בשנת 1909 ברובנה שבפולין. במשפחתו היו ארבעה אחים ואחות צעירה – מושקה שמול. מגיל צעיר עבד קשה מאוד במאפייה של אביו. לאחר שסיים את העבודה בלילה היה עליו לסחוב את הלחם לחנויות בעגלה עם שני גלגלים ובה סל גדול מלא בכיכרות לחם.
אמו נפטרה כשהיה בגיל צעיר ואביו נישא מחדש ל"אם חורגת" אשר הביאה אתה תאומים, וכולם גרו בחדר אחד.
בגיל 23 נסע להכשרה בווילנה, הכשרה אותה ניהל ישראל אוטיקר ובה המשיך לאפות ל-220 איש. לאחר שעבד בהכשרה כחצי שנה עבר, בהזמנת חבר, לעבוד במאפייה של "משק הפועלות" במשך שנתיים ובסופן חזר שוב להכשרה בווילנה.
בזמן זה קיבלו עשרים חברים אישורי עלייה לארץ ויענק'לה היה ביניהם. בארץ, האנגלים לא נתנו להם לרדת מהאונייה וריכזו אותם בעתלית שליד חיפה. שם שהו כארבעה ימים. חברי הקבוצה, כולם, נשלחו לרמת רחל, ויענק'לה התעקש לנסוע לנען ולחיות ליד אחותו מושקה. מטבע הדברים השתלב יענק'לה במאפייה, אשר בה עבד יחד עם עולה חדש אחר, ולאחר שלושה חודשים נשאר לעבוד בה לבד. העבודה היתה מפרכת. לאחר תקופה בנען עבר לעבוד חמש שנים במאפייה בסדום, שם הצליח ומאוד אהבו אותו.
בשנת 1945 התחתן עם מינה, ועם השנים נולדו להם: יצחק, חנה'לה וצפורק'ה.
בנען עבד כל השנים במאפייה עד ראשית שנות השבעים. ללחם שיענק'לה היה אופה היה טעם מיוחד וייחודי משלו. אורחי החברים שהיו מגיעים לנען תמיד שיבחו אותו על כך. יומו היה מתחיל בשעות הקטנות של הליל ועד שעות הצהריים המאוחרות.
העבודה הפיסית הקשה חישלה את גופו ונפשו עד לא ידע חולי מהו. בימים המעטים בהם יצא לחופש מיד חשו החברים בשינוי וייחלו לחזרתו. בימי חמישי שימשה המאפייה מקום התכנסות לחברות, אשר אפו למשפחותיהן לקראת שבת.
(אז לא היו תנורי אפייה בחדרי החברים). גם כאן, יענקל'ה עזר, הסביר ותמך.
הרבה פעמים היה אופה עוגות ועוגיות ומביא לחברים בודדים או כאלה שלא יכלו לאפות. היה בעל לב רחב והנתינה הזו נתנה לו סיפוק ואושר רב. בסיום יום העבודה הקשה היה עולה לאקונומיה ועוזר לרות גולדשמידט בסחיבות והכנסת
עגלות וארגזים למקררים.
לאחר חיסול המאפייה, שלוּוה בצער רב, עבר לעבוד במפעל ושם עבד כעשרים שנה.
שנים רבות לאחר שסיים את העבודה במאפייה ועד היום, עוד זוכרים חברי נען את הטעם המיוחד של הלחם, הפיתות עם הבצל, החלות ועוגות השמרים, אשר נאפות במיוחד לארוחת הבוקר של שבת.
בזמנים ההם של תקופת הצנע, כשלא היה כמעט מה לאכול והיה מחסור רב, נחשבו עוגות אלה למעדן של ממש. פעמים רבות היו בני הנעורים פורצים למאפייה ערב קודם ו"סוחבים" עוגות אלו וחוגגים כבר מהלילה…
יענק'לה היה אב מסור שתמיד דאג והתעניין בנו. במרוצת השנים נולדו ארבעה נכדים אשר הסבו לו אושר רב. בכל פגישה איתו, וכמעט עד יומו האחרון, תמיד שאל על הנכדים והיה מאוד גאה בהם.

***

***

גרטה גוטנר הקומוניסטית האחרונה

***

גרטה נולדה בסנט פטרסבורג שברוסיה ב-17 באוקטובר 1914, זמן קצר אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
גרטה ואמה סופי, שהיתה רופאה במקצועה, עזבו את רוסיה לצרפת ואחר כך לגרמניה, שם אף סיימה את בית הספר התיכון. לאחר פרק זמן של הכשרה חלוצית בצרפת, עלתה גרטה ב-1936 לארץ והגיעה ישר לקיבוץ נען.
בנען, שהיתה אז בראשית דרכה, עבדה גרטה כחמש שנים במשתלת הפרחים. אך ליבה נמשך אל מרחבי השדות. שאיפתה התמלאה בתחילת שנות ה-40 כאשר החלה לעבוד בענף הפלחה, אז הענף החשוב ביותר בנען שבו עבדו רק חברים. היא עבדה בכל עבודות השדה: בחריש, זריעה, קציר עם הקומביין הענק, תיקוני מכונות. למעלה מעשרים שנה עבדה גרטה בפלחה. היא קלטה בענף את ראשוני בני הדור השני והיתה גאה בהישגיהם.
בשנת 1956 קיבלה את פרס העבודה של ההסתדרות הכללית על הישגיה בענף הפלחה.
על דאגתה וההזדהות המוחלטת שלה סיפר עמי רוניס ששמע את הדברים מפיה של גרטה: כאשר החלו הגשמים, היתה גרטה מתעוררת בלילות, מתלבשת, רצה למוסך כדי להספיק לכסות את ארובות הטרקטורים בפחיות של קופסאות שימורים למנוע חדירת הגשם אשר עלולה היתה להשבית את כלי העבודה היקרים הצריכים לצאת לעבודה עם בוקר.
שנות מלחמת העולם השניה הפרידו בין גרטה ואמה שנשארה באירופה וסבלה מן הגהינום הנאצי. ביולי 1945 עלתה האם ארצה ועבור גרטה היה זה אושר גדול.
בשנות ה-60 עם השינויים שעברה נען ובתוכם יצירת ענף גידולי השדה (עג"ש) עזבה גרטה את הפלחה ועברה לעבוד במפעל. גרטה כבר היתה מבוגרת יותר והשלימה עם המציאות החדשה של עבודה יום-יומית בתוך אולם סגור ביחד עם עשרות רבות של חברות וחברים ועם פועלים שכירים. גרטה למדה מהר מאוד את עבודות ההרכבה של הממטרות ואף שימשה אחראית על שולחן ההמטרה הזעירה. גם כאן היא זכתה להוקרה ונבחרה ביחד עם שני אנשים נוספים לעובדים המצטיינים בשנת 1996. היא המשיכה לעבוד במפעל עד שכלו כוחותיה.
בין לבין היתה גרטה חברה בועדות שונות בנען וכן שימשה כאם הבית עם חנוכת חדר האכילה החדש, שנחנך בדצמבר 1967. היא הובילה ביחד עם פבי את ההתארגנות ואת ההקפדה על סדרי האכילה והניקיון. היא ראתה בעבודה הפיזית, עבודת קודש של ממש.
גרטה לא הקימה משפחה, אך מצאה בנען מספר חברות נפש אליהן היתה קשורה בכל נימי נפשה. מותן השפיע עליה קשה. היא האחרונה לאותה חבורה.
את שעותיה שלאחר העבודה היא מילאה בקריאת ספרים ובהאזנה למוסיקה קלאסית. שנים היתה מנויה על קונצרטים בתזמורת הפילהרמונית ומצאה בהם סיפוק רב. גרטה היתה בין היחידות בנען ששמרו על קשר עם התרבות הרוסית הגדולה. היא דיברה וקראה רוסית היטב. גם יחסה לברית המועצות היה יחס חם ואוהד. ב-1963 זכתה לבקר בברית המועצות וחזרה משם מלאת רשמים וחוויות.
שנותיה האחרונות ב"הדרים" היו לא קלות עבורה, אך היא השלימה עם המציאות ולעולם לא התלוננה.

****

 

בית הקברות הישן

זלדה כהן היתה חניכה בתנועת "החלוץ הצעיר" בפולין. בינה לבין שליח העלייה (שמו שמור עימנו) התפתח סיפור אהבה. לאחר שהשליח שב לקיבוצו, עלתה גם זלדה ארצה. ככל הנראה ציפתה וקיוותה שלהט האהבה יתחדש. אלא שהשךיח היה נשוי ואב לשניים וככל הנראה דחה אותה.
בליל שבת האחרון לחייה, ספרו ראשוני נען, היא רקדה בהתלהבות עצומה. לאחר מכן שבה לאוהל בו התגוררה ושתתה רעל.
זלדה היתה הראשונה למות בקבוצה הצעירה. למחרת, בשבת, היא נקברה מתחת לגבעה עליה עמד היישוב הצעיר והקטן. בכך נחנך בית הקברות הראשון של נען. כיום מוקף בית הקברות בבתי הקיבוץ. חברי ובני הקיבוץ נקברו בו עד 1948, השנה בה נחנך בית הקברות "החדש" (בהמשך). במקים בודדים עדיין נקברו בו אנשים, בסמוך לבני משפחתם.
קבורים כאן ברל סנזרליכט ומשה פלמן (אריאלי), מחבורת המייסדים, שמתו בגיל צעיר. קבורה כאן דליה, ביתו של ברל, הבת הבכורה של נען (קדם לה אילן, בן שמריה ופנינה הלוי, שנודע לימים כנהג האוטובוס מקוו 300). דליה נהרגה בתאונה במהלך טיול של סמינר מדריכים צעירים של תנועת הנוער העובד והיא בת 16. עוד נזכיר את דבורה מוסנזון, אימם של משה ויגאל מוסנזון, בהם נדון בהמשך. סיפורים נוספים על המתים הקבורים כאן, שמורים למטיילים בשבילי נען.

****

משפחת מוסינזון

משה מוסינזון

משה, בן אשר ודבורה מוסנזון, נולד ב-12 לדצמבר 1910, בקמיניץ – פודולסק, רוסיה. המשפחה עלתה ב-1911 והתיישבה בעין-גנים, מושב העובדים הראשון, ליד פתח-תקוה.לאחר שהות קצרה בנען, ב-1931, הצטרף לקבוצת "החוגים" במעין-חרוד, שהקימה, מאוחר יותר את מעוז חיים. בקבוצה פגש את אשתו הראשונה, לאה שרשבסקי, שילדה לו בתו הבכורה, דבורה (לימים דבורה עומר). בקבוצה הוא נפרד מלאה פגש את זלדה (ווסקובויניק), הם נישאו ב-1935 והצטרפו  כחברים לנען. בנען נולדו להם שלושה ילדים: רן, גיורא ועירית.
משה ביולי 1940 התגייס ליחידת התובלה בצבא הבריטי, שם ערך את עיתון הבריגדה "החייל העברי". השתחרר מהצבא בדצמבר 1945. הוא שב לעבודה ברפת. ב"שבת השחורה" נפצע קשה מפגיעות של חייל בריטי. לאחר החלמתו ערך את עיתון הנוער העובד, "במעלה", מ-1947 עד 1955.
לאחר חזרתו הביתה עבד שנים ברפת ובשנותיו האחרונות במפעל הממטרות. במקביל ערך, במשך שנים, את עלון נען, "לחברים". משה בנה לעצמו בית מלבני בוץ מיובשות, אחד משבעה בתי חמרה שנבנו בנען. סביב הבית שתל גינה קסומה. הבית עדיין עומד על תילו בימינו ומשמש לצורכי ציבור של הקיבוץ.
אחרי עשרים שנות נישואין, נפרדה דרכם של משה וזלדה. ב-1958  הוא נשא לאשה את מלכה וינטראוב-גרינבוים, ניצולת אושויץ, שהגיעה לנען, עם בנה אבי מנישואים קודמים, ב-1950. ורד, שנולדה למשה ומלכה ב-1060, היתה לימים, כאחותה הגדולה דבורה למשוררת ופובליציסטית ידועה.
משה הלך לעולמו ב-1979 ונקבר בנען.

*****

אחיו של משה, יגאל, שנולד ב-1917, הצטרף לנען בעקבות אחיו הבכור משה, ב-1938.  ב-1943 התגייס לפלמ"ח. במקביל החל מפרסם סיפורים. סיפורו הראשון, "ליל שרב", התפרסם בעיתון "משמר" (לימים "על המשמר"), ב-1944.
במלחמת העצמאות שרת, כרבים מחברי נען,  בחטיבת גבעתי. בתקופת המלחמה כתב את מחזהו המפורסם, "בערבות הנגב", שהוצג בתיאטרון הבימה מפברואר 1949 ואילך. המחזה זכה להצלחה אדירה, אולם הוא עורר ויכוחים קשים, שכן היתה בו ביקורת חריפה על התנהלות התצבא ועל הקורבנות שהעלו האבות על מזבח הקמת המדינה.
שני רומנים שכתב, "אפורים כשק" ו"דרך גבר", גרמו להתנגשות שלו עם חברי הקיבוץ, שחלקם זיהה בספרים את דמותם, שהוצגה, לטענתם באופן נלעג. בעקבות זאת עזב יגאל מוסנזון את נען. הוא התגורר ביתו של השחקן, בצלאל לונדון בת"א וכאשר כתב את הראשון בסדרת ספרי "חסמבה", העניק למפקד החבורה את שמו של בנו של בצלאל, ירון.
ב-1954 עלה המחזה שכתב, "קזבלן", על בימת תיאטרון "הקאמרי". ב-1966 היה המחזה למחזמר.
יגאל מוסנזון נפטר ב-1994 ונבר בבית הקברות "ירקון".

 

משה ברסלבסקי

****

משה ברסלבסקי נולד בשנת 1903 בפלך פולטאבה באוקראינה. למשה ניו  4 אחים ואחיות וביניהם חחוקר ארץ ישראל, יוסף ברסלבי. בגיל שנתיים עלתה משפחתו לארץ ישראל והמשפחה התיישבה ביפו. אביו, דוד, החזיק באכסניה ברמלה, בשנים 1905 – 1907. באכסניה זו נולדה, ב-1906, מפלגת פועלי ציון, בשבמחקר אודותיה עתיד היה משה לעסוק.שם החזיק אביו אכסניה בדרך יפו–ירושלים.
כמו רבים מיהודי יפו ות"א, חווה משה הצעיר את חווית הגרוש ב-1917.
אחרי מלחמת העולם הראשונה, סיים משה אתץ חוק לימודיו בגימנסיה הרצליה. עם תום לימודיו יצא לעבור בחקלאות. בשנת 1925 הצטרף לקיבוץ בית אלפא שבעמק יזרעאל. ב-1929 יצא לשליחות אל "החלוץ" בגרמניה, ובראשית שנת 1930 עבר לפולין, שם עבד בחינוך ציוני ובעידוד הכשרה חלוצית. במהלך השליחות התוודע למנהיגי הקיבוץ המאוחד, ובשובו לארץ בשנת 1933 הצטרף לקיבוץ נען של התנועה. שם נותר עד יום מותו.
ברסלבסקי שימש כעורך הראשי של הוצאת "הקיבוץ המאוחד". הוא כתב 17 ספרים וערך ספרים רבים ובהם "חברים מספרים על ג'ימי". הוא שגילה את כתביה של חנה סנש, מתחת מיטתה בשדות ים ובהם השיר "הליכה לקיסריה", את השיר הוא הביא לחבר קיבוצו,, דוד זהבי, שחיבר לו את המנגינה המושרת עד ימינו. במשך שני שימש כעורך "מבפנים- ביטאון תנועת הקיבוץ המאוחד", אך במקביל הקפיד לעבוד בעבודות חקלאיות בקיבוץ ולמלא תורנויות בחדר האוכל.
בשנת 1941 פרסם את הספר "בנפול מצדה", רומן היסטורי לנוער. בשנת 1946 הוציא ספר זיכרון לחנה סנש, שהיה לרב-מכר.
ברסלבסקי היה ההסטוריון הראשון של תנועת העבודה הישראלית. בשנים 1959–1962 יצאו ארבעה כרכים של ספרו "תנועת הפועלים הארצישראלית", בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הכרך הרביעי נותר לא גמור בעזבונו, ויצא לאחר מותו.  את המחקר לעבודה מונומנטלית זו ערך במשל למעלה מעשרים שנה. במהלכן ראיין ברסלבסקי אנשים ואסף מסמכים ששימשו לו כמסד לספר. מקום נכבד הוא נתן בספר לסיפור העלייה לארץ ישראל שאת הכרתה ראה כהכרחית להבנת תולדות תנועת הפועלים. ברסלבסקי ראה את עליית תנועת הפועלים ואת מאבקה בקפיטליזם כגורם מרכזי לעלייה ואת העלייה כחיזוק מרכזי של תנועת הפועלים הארץ ישראלית.
ברסלבסקי נודע בביקורתו על האנציקלופדיה העברית בה טען להיעדר תכנון שהביא לכתיבה על נושאים פחות חשובים תוך השמטת נושאים חשובים וכן טען להטייה נגד תנועת הפועלים וההסתדרות.
משה ברסלבסקי נותר ערירי כל ימיו. הוא  נפטר בשנת  לאחר מחלה ממארת, בן 58 במותו. נקבר בקיבוצו נען.

 

פנחס בן פורת

****

באוגוסט 1955 נפל בשמי בולגריה פנחס בן-פורת, פיניה'לה, מחלוצי הטיס בישראל וחבר קיבוץ נען. פיניל'ה.
פנחס בן-פורת נולד ב-1914 באוקראינה. עלה ארצה עם הוריו ב-1921, ודרך הסתדרות הנוער העובד בירושלים הגיע כעבור כמה שנים לכפר הנוער בן-שמן, ומשם לנען. בשלהי 1940 הצטרף לקורס טיס בחברת "אווירון", שלא היתה אלא מסווה למחלקת הטייס של "ההגנה". בשנת 1942 הצטרף לפלמ"ח, והיה בין מקימי מחלקת הטייס של הפלמ"ח. כאשר פרצה מלחמת העצמאות, היה פיניה'לה מראשוני הטייסים שפעלו במסגרת השרות האווירי, קודמו של חיל האוויר. ללא נסיון רב וכמעט בלי להכיר את המרחב האווירי של ישראל, המריאו הטייסים הצעירים למאות גיחות.
ב-17.12.1947, שבועיים לאחר פרוץ המלחמה, תקפו כ-200 ערבים את המושב הצעיר נבטים, מדרום מזרח לבאר שבע. במהלך ההתקפה, נחת פיניה'לה סמוך מצפה בית אשל, לא הרחק מנבטים. כאשר נודע לו דבר ההתקפה, החליט על דעת עצמו להדוף אותה. לוחם שהיה בבית אשל התנדב לשמש כמקלען. הוא נקשר לכיסא, שתי הדלתות הצדדיות הוסרו וחברי המקום ציידו אותו ברימוני יד. פיניה'לה המריא מבית אשל לנבטים, הנמיך מעל הנקודה והמקלען פתח באש וזרק רימונים על התוקפים שנסוגו במהירות. הוא נחת בנבטים, השאיר את המקלען וחזר לשדה דב עם פצוע מהקרב. בכך ביצע את התקיפה והפינוי בהיטס בפעם הראשונה במלחמת העצמאות.
פיניה'לה עבר עם השירות האווירי לחיל האוויר הישראלי. מונה למפקד טייסת 69, טייסת המפציצים הראשונה בחיל האוויר, שהיתה מורכבת מ"מבצרים מעופפים", 17 B. בין היתר פקד על הפצצות על עזה, אל עריש, עמאן ואפילו על קאהיר.
בפברואר 1950, מונה כמפקד בית הספר לטייס ראשוני, במסגרת קורס הטייס המכונה "הראשון", שנערך בבסיס חיל האוויר בכפר סירקין.
ב-1951 השתחרר והצטרף כטייס לחברת אל על. הוא שימש כקצין ראשון (טייס משנה) במטוסי קונסטלישן והטיסה בה נפל, היתה הטיסה שנועדה להסמיך אותו כקברניט. ב-27.7.1955 יצא מטוסו מלונדון, דרך פאריז ווינה, לנמל התעופה לוד. המטוס יורט והופל מעל צפונה של העיר פטריץ' בבולגריה בשעות הבוקר. סיפור הפלת המטוס אינו ברור עד היום. בתחקירים שנעשו לאחר מעשה, עלה שהמטוס נקלע מעל יוגוסלביה לרוחות חזקות ופתאומיות, שגרמו לו לסטות ממסלולו ולחדור בשוגג אל התחום האווירי של בולגריה. חיל האוויר הבולגרי הזניק מולו שני מטוסי קרב והטייסים נצטוו להנחיתו. בשל סיבה לא ברורה, פתח אחד ממטוסי הקרב באש על המטוס. שלושה מטחי אש שנורו בהפסקות על המטוס גרמו להתפוצצותו, והוא התרסק על גבעה סמוך לגבול בולגריה ויוגוסלביה,
המטוס התרסק, וכל 58 הנוסעים ואנשי הצוות נספו. פיניה'לה, בן 41 במותו, הותיר אחריו את תמר ואת שלושת הילדים – עדו, אורית ואסא.
ובזכרוני נותרה תמונת חדר השינה בגן הילדים, ואורית אוחזת בידו של אבא ומבקשת: אל תלך.

***

סוף דבר

*****

היה זה סיור מעניין
דרכו חזרנו מעט אחורה במנהרת הזמן

******

סיור זה היה השלמה ותוספת נאותה למה שידעתי
בעקבות מעבר בקיבוץ בארבע טיולי אופניים בשנים האחרונות והם
* בין חולדה למצליח וחזרה דרך עינות גיבתון, אוקטובר 2015;
* בין משמר איילון ובין נען, יוני 2016;
* מטל שחר למזכרת בתיה ולנען, הלאה לתל גזר וחזרה דרך חורש נחשון וחורש חולדה, מאי 2017;
* מגדרה לישובי גדרות, רכס מרר וגבעת ברנר הלאה לרחובות ונען וחזרה, מאי 2017.

****

אין ספק, הייתה זו הצצה מרתקת
וכפי שמעידה כותרת התיעוד
שקיבוץ נען הוא
פיסה אנושית מופלאה
ומופת גיאוגרפי-יישובי בישראל

****

תודה לעדה ושמעון גת
שאירחו אותנו במרפסת ביתם
בתחילת הסיור ובהפסקת הצהרים

תודה לשמעון
על ההובלה וההדרכה מפורטת ומעמיקה
שתובלה גם בסיפורים על אנשים ומעשים

תודה לכול המשתתפים
על יצירת חברותא נעימה ומתעניינת.

****

אסיים בסייפא של דברי
חברי ליאור פרי שכתב אחרי הסיור:
"הלוואי שיימצאו עוד אנשים
שיחרטו על דגלם את הסיסמה:
לכל קריאה- נען!"