עין יהב הוא הראשון והגדול מבין מושבי הערבה.
מושב זה היום הוא אימפריה וסמל. כן ממש כך!
מקימי המושב היו חולמים, בעלי חזון, פורצי דרך והחלוצים של התיישבות בערבה התיכונה.
בעקבות עין יהב הוקמו יישובים נוספים.
למושב עין יהב, שהוקם כהיאחזות נח"ל ב- 1959, שמורה זכות ראשונים בהתיישבות החקלאית בישראל, שאינה נופלת מזאת של היישובים שהוקמו עשרות שנים קודם להקמת המדינה.
ביום רביעי, 13 באפריל סמדר בן דור ואני הגענו לעין יהב.
היה זה ביקור/סיור/צילום שני ביישובי ערבה התיכונה והערבה הצפונית, הראשון: מושב פָּארָן מול גבול ירדן בערבה תיכונה (מרס 2022).
הקשר אל המארחים ביישובי ערבה התיכונה והצפונית נוצר בסיועו באדיבותו של יוני שטרן ולעל כך נתונה לו התודה מראש.
יוני שטרן, תושב נאות הכיכר שבערבות סדום, טייל מנוסה ומוביל מסעות טיולים בארץ ובירדן. יועץ תיירות (בין היתר למועצה אזורית ערבה תיכונה), מורה דרך, מדריך ומרצה בקורסים בידיעת ארץ ישראל ובתיירות
הביקור בין יהב נעשה במסגרת מיזם סדרת ביקור/שיטוט/צילום ביישובים הכפריים וגם במסגרת סדרת סיורים לאורכם ובאזורי של גבולות ישראל.
אמנון נבון הוא האיש שאירח אותנו במושב עין יהב.
אמנון נבון חקלאי, אגרונום ואמן, יליד מושב כפר סירקין, נמנה על עם הגרעין הנח"ל הראשון שהקים את מושב עין יהב. שנים רבות גידל ירקות ופרחים ושימש גם מדריך חקלאי במשרד החקלאות. אמנון הוא גם אומן. פסלי הברזל והפלדה הממוחזרים, גרוטאות שהושלכו, חלקי ברזל, כלי עבודה, ציוד חקלאי, מנועים, מכשירים מקולקלים ועוד, כל אלה הופכים על ידו לדמויות ויצורים.
בשעת בוקר הגענו לביתם של אורה ואמנון נבון.
שי קטן הבאנו לאמנון, חרמשים קטנים שהעלו חלודה ויזכו לחיים חדשים תחת ידו של אמנון. צילום סמדר בן דור
לאחר שיחת היכרות קצרה ושתיית תה של בוקר במרפסת ביתם, יצאנו לדרך.
*******
גיאוגרפיה בהתחלה
מושב עין יהב נכלל בתחום מועצה אזורית הערבה התיכונה.
המועצה האזורית הערבה התיכונה הוקמה בשנת 1976.
שטח המועצה עצום ומשתרע על מיליון וחצי דונם (6% משטח מדינת ישראל), מתוכם יותר מ-50% שמורות טבע
בתחום המועצה מתגוררים כ –4,000 תושבים בכ- 1000 בתי אב בשבעה יישובים: חמישה מושבים חקלאיים – עין יהב, חצבה, פארן, צופר ועידן, ושני יישובים קהילתיים: ספיר, שהוא גם המרכז האזורי וצוקים יישוב הקהילתי תיירותי.
פריסת יישובי מוא"ז ערבה תיכונה
***
***
***
האזור הגיאוגרפי
ערבה הצפונית
***
מיקום:
41 ק"מ מדרום לצומת ערבה
אמצע הדרך בין באר-שבע לאילת
כ- 130 ק"מ מבאר שבע
וכ- 130 ק"מ מאילת.
***
היישוב נמצא
בין כביש 90 במערב
ובין גבול ירדן במזרח
***
אתר המושב ושדותיו נמצאים
באזור המשולש והחיבור
של נחל נקרות עם נחל ערבה
****
במושב עין יהב מתגוררות 200 משפחות, כ- 800 תושבים. והוא מתבסס בעיקר על חקלאות ותיירות.
שטחי העיבוד החקלאי כוללים גידולי ירקות ליצוא ולשוק המקומי: פלפל, עגבניות, מילונים, חצילים, תמרים, ענבים למאכל. הם משתרעים על שטח שגודלו כ-8,000 דונם, רובו מבני חממות ובתי רשת.
במושב 150 יחידות חקלאיות, לכל משפחה 50 דונם ובנוסף מטע תמרים משותף ששטחו 550 דונם.
במושב 70 חדרי אירוח הכוללים כ-200 מיטות, מפעל להפקת מוצרים קוסמטיים מצמח האלוורה, מרכז לגידול דגי נוי, מכון כושר, חממה תיירותית אורגנית, שירותי הסעדה, מסעדה, חנות מתנות, גלריות שונות, מתפרה, חוות סוסים ומסעדה
***
חינוך
מסגרות החינוך לגיל הרך נמצאות במושב עין יהב עצמו.
תלמידי בית הספר היסודי והתיכון לומדים בביתי הספר האזוריים “שיטים” שבמרכז בספיר.
החינוך הבלתי פורמלי ניתן במסגרת המועצה, באמצעות מתנ”ס הערבה התיכונה, בו מתקיימים חוגים בתחומי הספורט, מחול, אומנות ומוזיקה.
במועצה מתקיימים כנסים של “לימוד ערבה” הכוללים סדנאות והרצאות בנושאי יהדות וישראליות.
גם במושב עצמו מתקיימים חוגים מגוונים לכל שכבות הגיל ובנוסף מופעל קן נוער של תנועת המושבים.
כיכר השוק במרכז המושב
******
הסתובבנו עם אמנון בתוך השטח הבנוי ובשטחים החקלאיים.
עלינו גם לשתי נקודות תצפית וביקרנו באתר בו הוקמה היאחזות הנח"ל.
החלק החשוב והמעניין של הביקור היה המפגש עם מספר אנשי המושב.
הנקודות אליהם הגענו
בתחילה נסענו לכיוון מזרח עברנו ליד שטח ההרחבה התחיל להיבנות.
התחלת הבנייה בשטח ההרחבה
התקדמנו לעבר השטחים החקלאים וחצינו את ערוץ נחל ערבה
הדרך החוצה את ערוץ נחל ערבה
****
התקדמנו ועלינו לתצפית ג'בל חופרה
***
***
ג'בל חופרה היא גבעת חול מתצורת חצבה הנמצאת שני קילומטרים ממזרח למושב על גבול ירדן – ישראל.
הגבעה נמצאת בגובה של 70 מטר מתחת לפני הים ומתנשאת מעל נחל הערבה ומושב עין יהב שנמצאים ממערב לה.
התצפית נבנתה במחצית השנייה של שנות ה-90' לאחר חתימת הסכם השלום עם ירדן.
על פי הסכמי שביתת הנשק עם ירדן מאפריל 1949 הגבעה, והתצפית וסביבתה לא נכללו בשטח מדינת ישראל.
בראשית שנות ה-70' בעת אירועי "ספטמבר השחור" בירדן, בזמן שהחלה בהדרגה הרחבת שטחי העיבוד של מושב עין יהב ממזרח לנחל הערבה, נתפסה הגבעה זו על ידי צה"ל, בהוראת שר הביטחון משה דיין
במסגרת הסכם השלום עם ירדן, עבר השטח שנתפס ממזרח לנחל ערבה לישראל.
***
**
בתצפית ניתן לראות את שדות מושב עין יהב, שפך נקרות אל נחל הערבה רכס חצרה ומעלה עקרבים במערב ואת הרי אדום במזרח.
צילום סמדר בן דור
***
מבט לכיוון גבול ירדן
ירדנו מהתצפית ונסענו לעבר אבן גבול 90 שבגבול ירדן שנקבע בהסכם השלום בשנת 1994 ועליו יפורט בהמשך.
***
המשכנו ונסענו בין בתי הרשת
***
****
נכנסנו לאחד הבתים לראות את גידול החצילים
***
***
**
חזרנו לתחום השטח הבנוי, נסענו ועלינו לתצפית לעבר מעל מאגר שיזף ומאגר נקרות, גם עליהם יורחב בהמשך.
צילום סמדר בן דור
***
מבט מכיוון התצפית לעבר חיבור נחל נקרות לנחל ערבה
חזרנו לשער הצפוני של המושב
****
בנסיעה בתוך השטח הבנוי למדנו שהכניסות למשקים המשפחתיים מהכביש הן מכיוון האחורי ובחזית שלהם פונה לשדרה
***
***
המשכנו והגענו למרכז המבקרים של מכוורת פורת ושם למדנו על המכוורת ועל ייצור הדבש
****
****
בשנת 2012 לאחת ביקורם של צ'צ'ה וארבעת ילדיה מתערוכת הביאנלה בונציה, החליטו צ'צ'ה ורן ליצור מייצג אומנותי בהשראת יצירת האמנות של תומאס סאראצ'נו – "קורי העכביש".
הם הקימו את מוזיאון הדבורה בו יצרו עבור המבקרים את חווית החיים בתוך הכוורת על ידי הצגת אלפי דבוריי מתכת התלויות מתקרת המוזיאון.
המשכנו והגענו ל"בית של מוטי" שהוא מרכז תיעוד ומורשת של עין יהב ומשמש משכנו החדש של ארכיון עין יהב,
***
בית מוטי נקרא על שם מוטי בן עמי, חבר עין יהב שניהל במשך שנים רבות את המוסך של המושב.
הבית היה בבעלות האגודה וניתן למוטי למגורים, מתוקף תפקידו במושב.
מוטי התגורר בו מ-1967 עד 2017. כאשר עזב אישרה לו האגודה למכור את הבית כאילו היה שלו, כאות הוקרה על פועלו ותרומתו הרבה למושב.
מוטי החליט שלא למכור את הבית אלא להשאירו כבית למורשת, ואז הוחלט להפוך את הבית למרכז תיעוד ומורשת.
***
בבית מוטי אירחה אותנ מנהלת המקום שוש שירין שסיפרה לנו על תולדות עין יהב והסבירה לנו על המוצגים והתמונות במקום.
שוש שירין במקורה מחיפה, מתגוררת בעין יהב משנת 1974. לפני כן הייתה חברת קיבוץ תל קציר שם התגוררה במהלך תקופת ההפגזות ומלחמת ששת הימים.
בראשית שנות ה-70' בעלה והיא החליטו לרדת לערבה. הם חיפשו ישוב חקלאי שאינו קיבוץ והגיעו לעין יהב והמקום קסם להם.
היום הם מגדלים תמרים, אך לאורך השנים גידלו הכל, בעיקר עגבניות צ'רי, והיא עבדה במשך 26 שנה כרכזת חינוך אזורית לגיל הרך.
מאז 2011 היא מנהלת את הארכיון, מקדמת ומפתחת אותו.
במהלך השנים הכניסה שינויים והפכה את ארכיון עין יהב לארכיון ממוחשב, בו מרבית התיעוד סרוק ונגיש.
שוש מקדמת גם פרויקטים שונים בקהילה הקשורים למורשת וקירוב בין הדורות,
שוש מקריאה לנו את מכתב תודה ששלח לחברי המושב נתן אלתרמן על זר הפרחים שנשלח אליו צילום סמדר בן דור
הארכיון של עין יהב שכן במקלט במשך יותר מ-20 שנה בניהולה הנמרץ של אסתי סלע, שבזכותה יש בה תיעוד רב.
אסתי ראיינה, קידמה ופרסמה את אירועי היישוב בפרט והערבה בכלל באתר הערבה והייתה חברה פעילה בטלוויזיה הקהילתית.
מהרגע ששוש שירין התחילה לנהל את הארכיון, היה לה חלום להפוך אותו למוזיאון. לאחר ביקור בארכיונים רבים ברחבי הארץ, היא החליטה שהמרכז יהיה משהו אחר ממה שראתה.
לפני מספר שנים התגבש צוות שכלל את שוש שירין מנהלת הארכיון, רוני רייס, מעצבת גרפית ומורה למדעים; יעל קליין, בת המושב שנולדה במושבוץ והיום היא מדריכת כושר, נגה בן יהושע בלאק, מזכירת המושב.
שוש התמקדה בבניית סיפורו של מושב עין יהב – מראשיתו ועד היום.
הצוות קיבל החלטה להעלות את הסיפור על הקירות באמצעות טפט, כאשר בכל קיר תבוא לידי ביטוי תקופה שונה בתולדות המושב
ההחלטה שהתוגה תהייה באמצעים חזותיים: מסכי טלוויזיה קטנים עם מצגות, טקסטים, צילומים, חפצים ועוד.
לשוש ולצוות היה חשוב לקרב את הדור הצעיר להיסטוריה המדהימה של עין יהב – יישוב שהצליח לקום בלב המדבר כנגד כל הסיכויים
שי בן אליהו וחגי פורת, השניים שיזמו את הקמת עין יהב ועל כך יורחב בהמשך.
***
***
****
את המקום בו הוקם עין יהב ראינו בשעות אחר הצהרים המאוחרות שנסענו עם אמנון למחנה עין יהב ולפארק ספיר הצמוד אליו והם נמצאים כ-7 ק"מ מדרום למושב כמוצג במפה.
****
הכניסה למחנה עין יהב התאפשרה בתיאום מוקדם של אמנון מול גורמי הצבא.
במחנה עמדנו במקום בו נבנתה ההיאחזות, ליד מעין עין יהב
מבנה המגורים של היאחזות
****
***
אתנחתא בסיור,
הצגת אבני דרך של
התפתחות עין יהב
המקורות לסקירה:
אתר המושב עיו יהב,
אתר המועצה האזורית ערבה תיכונה
הספר ערבה עד אין קץ – נוף, טבע ואדם בערבה
כריכת הספר
הסקירה מתבססת גם על
דברים ששמענו מפיו של אמנון נבון
ומוצגים ב"הבית של מוטי – מרכז תיעוד ומורשת עין יהב"
וגם על ארכיון המפות האישי שלי
המקום
עין-וויבה– שמה הקדום הרומאי-ערבי, נכללת בין עשרת המבצרים שהקימו הרומאים והיוותה צומת הדרכים החשוב מהערבה לפטרה, ים המלח, באר-שבע ואילת.
בשנת 1932 נבנתה על ידי ממשלת המנדט תחנת משטרה, אחת מסדרת תחנות המדבר שהוקמו למטרת פיקוח על דרכי הערבה וביניהן משטרת עין חוּסֻ’בּ (עין חצבה), משטרת עין אל עַ’אמְר (נחל עומר), משטרת עין עַ’דְיָאן (יטבתה) ואֻםרָשְׁרָשׁ (אילת)..
ב-10 במרס 1949 הטור הממונע של חט' גולני (כלל את גדוד 13 וגדוד הפשיטה הממוכן 19) שנע דרומה במסגרת "מבצע עובדה" לכיבוש אום רשרש (לימים אילת) הגיע אל תחנת המשטרה המנדטורית ששימשה כעמדה קדמית של הליגיון הירדני שנעזב מספר שעות קודם לכן.
המקור: הספר אילן ושלח – דרך הקרבות של חטיבת גולני
ניסיונות ראשונים שכשלו
בשנת 1950 במסגרת סלילת הדרך לאילת ע"י צה"ל, נעשה ניסיון ההתיישבות הראשון עם הקמת מצפה חקלאי ובו נעשו ניסיונות חקלאיים ע"י חלוצים ממרכז הארץ שהקדישו חייהם לערבה בהדרכת חיל ההנדסה. השם שניתן למצפה היה מבוע . הוועדה לקביעת שמות עבריים לנגב לא התרשמה מהשם ובשנת 1951 בחרה את השם עין יהב ,שם סמלי למעבר מ"עין וויבה" לעין יהב – מקום של יצירה ותקווה.
ב-15 ביולי 1950 התיישב במקום גרעין התיישבות של שח"ל (שירות חלוצי לישראל שהיווה כוח משימה של מפא"י שבאמצעותו ניסתה המפלגה להקים ישובים). הניסיון נכשל לאחר כשנה. התנאים הקשים, בעיות פוליטיות שונות ועיכובים בירוקרטים היו, כנראה, בעוכריו של המפעל.
מיקום מצפה חקלאי עין יהב, בראשית שנות ה-50' ממערב לציר הערבה (עדין אין כביש)
ב-8 במרץ 1952 הפך המקום לחוות גדנ"ע שנייה בערבה (הראשונה באר-אורה). לחווה הגיעו מחזורי גדנ"ע לאימונים ולעבודה ניסיונית בתחום החקלאות. תכנית העבודה החקלאית הייתה שונה במקצת מזו הנהוגה בבאר-אורה.
העבודה נשאה אופי ניסיוני יותר. המחזורים קטנים יותר והשטחים החקלאיים אף הם מצומצמים. לאחר שנה פורקה החווה בגלל מחלת הקדחת שנפגעו בה הנערים ובגלל מחסור באמצעים לקיום המקום.
בשנת 1953 החווה חזרה לידי משרד החקלאות. עשרת אנשי המשרד עסקו בניסיונות במטרה לזהות אלו צמחים גדלים במדבר הצחיח למשל קיקיון. למעשה, זה היה זה ישוב קבע. אנשי המשרד הם זכו לאספקת מזון פעמיים בשבוע ועלו פעם בחודש על דרך הערבה בחזרה לבתיהם ברחבי הארץ.
מקום חוות עין יהב, טרם הקמת ההיאחזות ממערב לציר הערבה
היוזמה והמהלך להקמת היישוב
בשנת 1954 פנה דוד בן גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, בקריאה לבני המושבים הוותיקים לצאת וליישב את הנגב. חזונו היה שיש צורך להפריח את השממה. הוא חשב כי במידה והנגב לא ייושב, הוא לא יישאר במדינת ישראל. באותה עת , צלפים ירדנים ארבו לנוסעים בדרך הערבה וישראלים נרצחו באופן תדיר על ידי מפגעים. טבח שהתבצע בכביש 'מעלה עקרבים' היה המפורסם אז נרצחו במרץ 1954, 12 נוסעים של אוטובוס "אגד".
רבים לעגו לחזון בן גוריון. הצבא והסוכנות היהודית התנגדו. אלוף פיקוד דרום דאז אברהם יפה טען, כי אין צורך בטחוני להקמת הישוב והביע ספק בדבר אפשרויות החקלאיות שיאפשרו במקום קיום חיים. בנוסף, הסוכנות היהודית דחתה את רעיון הקמת הישוב משתי סיבות האחת היא חשבה והאמינה כי היא צריכה להיות הגוף הבלעדי שיחליט היכן להקים ישובים ברחבי במדינה ובנוסף, השנייה ניסיונות התיישבות ספורדיים בעין יהב שנחלו כישלון. בן גוריון זעם.
בראשית 1958, שי בן אליהו, מרכז "חטיבת בני המושבים" בתנועת המושבים, וחברו חגי פורת נענו לקריאתו של ראש הממשלה דוד בן גוריון לבני המושבים לרדת ולסייע ליישוב בנגב.
שי בן אליהו יליד תל אביב, התייתם בגיל שלוש כשאביו נרצח על ידי ערבים בזמן מאורעות תרצ"ו – תרצ"ט . הוא למד ב"תיכון חדש", ומשום שאיבד עין בילדותו לא גויס לצה"ל, ובתום לימודיו שהה שנתיים בכפר יהושע, שם פגש את חגי פורת.
השניים סיירו בערבה והגיעו גם לתחנת תצפית של משרד החקלאות בעין יהב. הם החליטו, כי הם רוצים להקים במקום יישוב חדש, שימצא בין עין גדי בצפון ובין יטבתה. הם פנו למחלקה להתיישבות של הסוכנות, לצבא ולמשרדים שונים, אך נתקלו באי הקשבה וחוסר אמונה. המוסדות לא נענו להם. השניים לא התייאשו.
באוגוסט 1959 באחד מימי שישי התקיימה בבית הסוכנות הנמצא ברחוב קפלן תל אביב ישיבה, בה ניסו להציג שוב את החשיבות והיתרונות של הקמת ישוב בלב המדבר. הם סולקו מהמקום בבושת פנים. המשיכו לקריה. באותו היום, התקיימה שם ישיבת שרים של מפא"י שכונתה ישיבת "שרינו". דוד בן גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון ישב בחדר צדדי. בן אליהו הצעיר (24) ניגש אליו וביקש לדבר איתו. הוא סיפר לו שלא מאפשרים לו לחבריו מתנועת המושבים להקים מושב חדש ולממש את חזונו של ראש הממשלה להתיישב בנגב. בן גוריון זעם: "אמור שם האיש". הוא רצה לדעת בדיוק מי לא אישר להם. הם סיפרו את השתלשלות האירועים. באותו רגע כתב בן גוריון מכתב אותו הדפיסה בזריזות מזכירתו ובו הדגיש כי את עין יהב יש ליישב על ידי אנשי תנועת המושבים ללא דיחוי.
מיד, כאמור יום שישי בצהריים, שי בן אליהו וחגי פורת חזרו לבניין הסוכנות, תחילה לא אפשרו להם להיכנס אך לבסוף, נכנסו ונתנו לפקידה את המכתב של בן גוריון. כאשר המנהל הכללי של מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית דאז, רענן וייץ קרא את המכתב מבן גוריון לסתו נשמטה, הוא זעם על עקיפת הסמכות אך הבין כי עליו לבצע את המוטל עליו. מרגע שהסוכנות אישרה, הועבר המסמך והאישור גם לצבא שנמנע מלשאול שאלות מיותרות. עוד על העניין ראו בן־גוריון מסייע בהקמת עין יהב על־פי פרקי יומן של שי בן־אליהו בתוך הספר ערבה עין קץ
בין תנועת המושבים ובין המחלקה להתיישבות סוכם על גיוס זמני של קומץ בני מושבים (כפר-יהושע, נהלל, כפר-סירקין ,כפר מעש וכפר ויתקין) שיעלו לאתר להכין את השטח לעונת הסתיו. ב-1 בספטמבר 1959, שישה בני כפר יהושוע שעלו כחלוץ למקום החלו בהכשרת 140 דונם לזריעת חורף.
הקמת היאחזות
ב- 23 בנובמבר 1959 הוקמה היאחזות נח"ל עין יהב סמוך למעיין עין-יהב, 8 ק"מ דרום-מערבית לישוב הנוכחי. (היום זהו מקומו של מחנה צה"ל) ההיאחזות הוקמה ע"י גרעין נח"ל של תנועת המושבים.
עין יהב היא הייתה ההיאחזות הנח"ל הראשונה שהוקמה בערבה והיאחזות הנח"ל ה-26 מאז הקמת נחל עוז, היאחזות הנח"ל הראשונה ב-25 ביולי 1951.
ב-14 בינואר 1960 נערך הטקס הרשמי של העלייה לקרקע בנוכחות ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, סגנו שמעון פרס, שר החקלאות משה דיין, הרמטכ"ל רא"ל חיים לסקוב ומכובדים.
ההיאחזות הוחזקה במשך שלוש שנים ע"י שלושה גרעיני נח"ל של בני מושבים: "נאות" (1959), "יהב" (1960) ו"נוה" (1961).
עיתון דבר, 14 בינואר 1960
אחר שבמשך שנתיים עיבדה ההיאחזות שטח של כ- 150 דונם שרושת עם עלייתו למקום, הוחל בפיתוח שטח נוסף – המרזבה, אשר בו סה"כ כ- 2000 ד'. מלבד גידולי הירקות מכל הסוגים היו גם גידולי תעשייה כמו; פרג, חציר, תפו"א ואפילו בוטנים. כל זה בחודשי החורף בלבד. עם הזמן הוחל בפתוח משק בעלי חיים; פרות לחלב, עגלות ליצוא ולבשר ואף לול קטן. נעשו גם ניסיונות בגידולים כגון; אספרגוס, גפן, הדרים ופרחים – סיפנים, בשלב מאוחר יותר.
איזרוח ההיאחזות
ב-16 בספטמבר 1962 ההיאחזות הצבאית אוזרחה.
***
בשל היות המקום נקודה זמנית חיו כקבוץ – "מושבוץ" לכל דבר פרט למגורים של הילדים בבית הוריהם. מסגרת זו קוימה עד למעבר לישוב הקבע. השדות עובדו במשותף, היה סידור עבודה, גיוסים, גם מטבח – חדר אוכל. המגורים: בצריפים. במהלך שנים אלו נקלטו שני גרעיני נח"ל נוספים, הוכשרו שטחי עיבוד חדשים באזור המרזבה – כשבע הק"מ צפון מזרחית לנקודה הזמנית, שם גם נבנה ישוב הקבע.
במשך אותם שנים נרכש ידע רב על אפשרויות הקיום באזור; בניסיונות עקשנים לעיבוד הקרקעות "המוזרות" המצויות באזור (אדמת לס חולית שיש להדיח ממנה מלחים.) שאין להן כל דמיון לאלו שהמתיישבים הורגלו במרכז ובצפון הארץ, במציאת גידולים המתאימים לאדמת הערבה, מגבלות מים בכמות ובטיב. השטחים הראשונים נמצאו כ- 4 ק"מ דרומית למושב. לאחר איתור השטח, גידורו בשובר-רוח של אשלים ואיקליפטוסים, הוכשר ונשטף כפי שהיה מקובל באותם ימים. הדגש על מציאת אדמות חקלאיות טובות, מקורות מים, הכנסת שיטות הטפטוף, בעיות אריזה משלוח נתנו, בבוא העת, את הקצב לקליטת משפחות לאזור ויציבות כלכלית לאורך זמן.
הקמת יישוב הקבע
ב-25 באוקטובר 1967 מתיישבי המושבוץ – 15 משפחות ו-4 רווקים- עברו לישוב הקבע. שטחי הירקות באזור המרזבה בסמוך לישוב הקבע אשר עובדו עד אז במשותף -חולקו למתיישבים. לכל משפחה הוקצו 30 דונם שלחין ולול הודים. עובדו כ- 600 דונם גידולי שדה וכ- 200 דונם תמרים. כ – 300 דונם עובדו במשותף בצופר – המרוחק כ – 20 ק"מ דרומה. בעין-יהב היו אז 34 בתים בנויים ו – 26 נוספים בשלבי בנייה. כמו כן הוקמה התשתית למוסדות צבור והונחה אבן הפינה לבית העם הראשון ב14 בפברואר 1968.
בשנים שלאחר המעבר ליישוב הקבע נקלטו משפחות חדשות, רוב הנקלטים בני קיבוצים ומושבים.
מקום יישוב הקבע ומקום ההיאחזות בסוף שנות ה-60'
מהשנים לאחר המעבר ליישוב הקבע, נקלטו בעין-יהב משפחות רבות מכל הארץ. בשנות ה – 70 הגיעה הקליטה לשיאה.
בניית בריכת המים מעל נחל נקרות, הקמת הסכר, סלילת כבישים, שבילים, העמדת עמודי חשמל והמתחם של ביה"ס, גני ילדים, מרפאה, בריכת שחייה, המשרדים והפעלת הצרכנייה והדואר נע, הכשרת קרקעות ע"י קק"ל והסוכנות ובניית הבתים, כל אלה אפשרו ומאפשרים למתיישבים היום רמת חיים נאותה וחיי קהילה תקינים.
החל משנות ה=90' החל עידן התילאנדים בעין יהב
******
המשך הביקור
לקראת סיום הביקור בבית מוטי (מרכז תיעוד ומורשת של עין יהב) הצטרף אלינו מייקל כהן
מייקל כהן, במקורו הוא ממושב עין עירון והוא שכן וחבר של אמנון נבון, וכמוהו נמנה על אחד הגרעין הראשונים שהקימו את עין יהב. למרות גילו המופלג (80) מייקל עובד יחד בנו בשני משקים שלהם.
נסענו עם מייקל לבתי הרשת בתחילה נכנסנו לכרם הענבים ו.
***
***
***
***
צילום סמדר בן דור
****
כרם צעיר שניטע לפני שנתיים ונדרש לעמוד במצוות איסור ערלה
איסור ערלה הוא מצוות לא תעשה האוסרת לאכול ואף ליהנות מפירות עצי הפרי בשלוש השנים הראשונות לנטיעתם.
איסורים אלה חלים על פירות העץ בלבד, ולא על עץ סרק או על עץ פרי שניטע לשימוש בענפיו ולא בפירותיו.
המשכנו בנסיעה בין החממות
***
***
הגענו חלקת הפלפלים
***
***
**
המשכנו ועברנו ליד מטע תמרים צעיר.
***
המשכנו והגענו למתחם בו נמצאת בריכת השחייה.
הבריכה מוכנה לקראת עונת השחייה שתחל בפסח
ארוחת צהרים סעדנו במסעדת Deck Bar הצמודה לבריכה.
דק בר הוא עסק משפחתי – שלושה דורות, בני משפחת אסא.
המטבח הוא ישראלי מפנק המגיש בנדיבות מנות איכותיות ועשירות במרכיבים טריים
***
כמובטח לפני שנכנסנו, האוכל טעם לנו.
אחרי ששבענו, חזרנו לביתו של אמנון ויחד איתו המשכנו בסיור. נסענו לכיוון "אזור המסחר והתעשייה"
עברנו ליד מתחם "יופי של ירקות"
****
"יופי של ירקות" עין-יהב הינה אגודה חקלאית שיתופית שהוקמה בסוף שנות ה-80' המשווקת את תוצרתם של חקלאי עין יהב.
באגודה חברים רב החקלאים הפעילים במושב עין יהב והיא משווקת גם תוצרת של מגדלים מיישובי הערבה ומגדלים מכל רחבי הארץ.
"יופי של ירקות" מפעילה מערכת שכוללת: בקרת איכות (מהקטיף ועד קליטת התוצרת לשיווק); סידור והתאמת הזמנות עפ"י צרכי הלקוחות; טרנזיט לשוק המקומי ושירות טרנזיט לחברות אחרות; סידור הובלות לכל חלקי הארץ; הנהלת חשבונות, משווק, פעולות שיווקיות כגון פרסום וכד';
ל"יופי של ירקות" יש אישורי כשרות רבנות ראשית וכשרות "מהדרין"
בנוסף, ישנם מספר חברות יצוא פרטיות ששייכות לחברים במושב.
המשכנו והגענו למתחם בית האריזה ומפעל משק צור
*****
שם קיבל את פנינו אילן צור. הוא הסביר לנו על המשק ופעילותו
****
משק צור הינו משק חקלאי משפחתי שמגדל פירות וירקות באיכות הגבוהה ביותר ואת מרבית זמנו מקדיש לפרי התמר.
את העסק הקימו תקוה ומוטי צור, מוותיקי מושב עין יהב. אליהם הצטרפו ארבע ילדיהם וכיום מצטרף גם הדור השלישי שלוקח חלק פעיל בעסק המשפחתי.
משק צור נמנה עם בתי האריזה הגדולים, המתקדמים והמרכזיים בארץ ובעולם.
החל משנותיו הראשונות של פיתוח ענף התמרים בארץ, היה ה משק צור עם החלוצים בתחום מיון התמרים בארץ ובעולם בעזרת שימוש בטכנולוגיה מתקדמת לתקופה.
במשק צור למדו את פרי התמר לאורך שנים רבות של טיפול ושיפור.
בית האריזה נותן שירות איכותי למגדלי תמרים מכל הארץ. במשק צור קולטים את התמרים, מטפלים בהם, ממיינים, אורזים ושולחים לכל העולם.
בעשור האחרון התחיל משק צור בייצר מוצרים נוספים מהתמרים בשיטות ייחודיות שפיתח, השומרות על ערכיו התזונתיים של תמר המג'הול האיכותי ועל טעמו הייחודי.
כל המוצרים של משק צור מכילים 100% תמרי מג'הול ללא תוספת סוכר וחומרים משמרים – פשוט כי לא צריך.
***
יצאנו לשוטט בבית האריזה ובמפעל והתרשמנו מהם.
***
***
***
***
צילום סמדר בן דור
***
***
מחסני הקירור הטמפרטורה 18- מעלות
***
העמסת התוצרת למשאית הקירור
***
***
צילום סמדר בן דור
אחרי הביקור במשק צור, נסענו למחנה עין יהב, ושם שמענו על ראשיתה של היאחזות הנח"ל כפי שכבר תואר.
המשכנו ונסענו לפארק ספיר הצמוד למחנה.
תצפית על העמק הנעלם בו נמצא אגמון פארק ספיר
לאחר תצפית על האגם שנוצר ממי עין יהב שנוקזו אליו עלינו למקום בו היה סימון וציון מיקום משטרת עין וויאבה.
שם שמענו מאמנון את סיפור המשטרה ואת שיחזור ציון המקום
****
להלן סיפור המשטרה ושחזור הכתובת כפי שסיפר אמנון ונכתב בקובץ שהעביר לי.
בשנת 1959 בימים הראשונים לאחר הגרעין להיאחזות לעין יהב, התחילו חבריו לסייר בסביבתם הקרובה.
הם "גילו" את העמק הנעלם (כיום פארק ספיר) שהיה מוקף מכל עבריו בצמחיה פראית שניזונה מנביעות שונות וממי תהום גבוהים שהתנקזו בכל אזור עין יהב דאז (המחנה הצבאי היום).
מעל העמק הנעלם בצד המערבי שלו, התגלתה להם ו על הקרקע על רקע אבני צור שחורות כתובת גדולה עשויה חלוקי נחל וכתובה באנגלית שבמרכזה הכתר הבריטי ומסביבו כתוב P.P AIN WEIBA, (PP קיצור של PALESTINE POLICE).
הצילום באדיבות אמנון נבון
כתובת זו נעשתה בידי אנשי משטרת הרוכבים הבריטית בתקופת המנדט.
משטרת הרוכבים הייתה מרכבת משוטרים יהודים וערבים וקצינים בריטים. הם היו רכובים על סוסים וגמלים ותפקידם היה לפקח על איזור הנגב והערבה שהיו בלתי מיושבים כמעט לחלוטין פרט למספר מועט של בדואים. הכניסה לאזור הערבה והנגב הדרומי הייתה כרוכה ברשיון מיוחד של הבריטים.
בתקופת המנדט בנו הבריטים שקתות בטון לשימוש עדרי הבדואים, בעין אמציה, עין חצבה, עין יהב ובאר מנוחה. השקתות בעין אמציה ועין חצבה (ליד עץ השיזף העתיק) קיימות עד היום.
על השוקת בעין יהב הוטבעה בתקופת ההיאחזות הכתובת "ארץ הקיץ הנצחי" עד שנהרסה בידי הצבא.
הצילום באדיבות אמנון נבון
למשטרת הרוכבים היו מחנות בעין חוצוב (עין חצבה) סדום, כורנוב ואל עמאר (בערך מול צוקים מזרחית לנחל ערבה) ששם היה גם מנחת למטוסים.
בעין יהב לא נמצאה כל עדות (גם לא בכתובים) למחנה שלהם פרט לכתובת זו.
לדעתו של אמנון, הסיבה להמצאות הכתובת אינה ברורה ויתכן והיא שימשה נקודת ניווט למטוסים הבריטים שטסו לעין עמאר כ- 10 ק"מ דרומה.
בזמן בניית מרכז ספיר נהרסה כתובת זו לחלוטין מבלי שמישהו נתן דעתו לעניין ונותרה רק בזכרונם של ותיקי המקום. במשך זמן רב חיפשו אמנון וחבריו תמונה של הכתובת ולא מצאו.
לקראת חגיגות ה-50 למושב עין יהב, כשחברים החלו לפשפש באלבומיהם מאותם ימים התגלתה לשמחתם תמונה של הכתובת.
אז, הם החליטו לשחזר את הכתובת ולהחזיר עטרה ליושנה.
אזור הכתובת יושר והודק, השטח כוסה באבנים שחורות ששמשו כרקע ועליו בעזרת חלוקי נחל שוחזרה הכתובת.
המשחזרים בפעולה, הצילום באדיבות אמנון נבון
הכתובת המשוחזרת משנת 2010, הצילום באדיבות אמנון נבון
השטח גודר ונקוה שנצליח לשמור עליו למען הדורות הבאים כחלק מהמורשת של האיזור.
יבואו על הברכה מי שסייעו בעבודת השחזור: אלון רביב , קרן קיימת, מייקל כהן, שמוליק רבין, יהל אבני, פטר שני, גדעון רגולסקי ושמעון פחימה.
*******
נושאים נוספים
עליהם דובר
במהלך הביקור
*****
ביטחון בערבה בכלל
ובאזור עין יהב בפרט
הסקירה מבוססת על דברים שכתב אמנון נבון ולא פורסמו ובאדיבותו נמסרו לי
עם סיום מלחמת השחרור היה אזור הערבה פרוץ לכל ארכו, ללא גדר או גבול מסומן כלשהו .מתום מלחמת השחרור ועד שנסלל הכביש ממצפה רמון לצומת גרופית ב 1956, כל התנועה לאילת עברה דרך מעלה עקרבים עד עין חוסוב ומשם בדרך הערבה דרומה.
משאיות שהובילו אשלג מהמפעל המתחדש בסדום (לאחר שהמפעל בקליה ננטש במלחמת השחרור) נסעו בדרך עפר עד עין חוסוב דרך נחל אמציה ומשם המשיכו לאילת או פנו לכיוון מעלה עקרבים בדרכם למרכז הארץ.
הדרכים היו דרכי עפר מהודק, שנעשה גלי מגלגלי המכוניות, ונחרץ מדי חורף ממי השיטפונות שזרמו בוואדיות הרבים שחצו את הדרך.
בשנות החמישים היו מספר תקריות עם הירדנים באזור הערבה: נרצחו שלושה שומרים בקידוח שנעשה ליד עין עופרים, שבעקבותיו נערכה פעולת תגמול ע"י יחידה 101 בה פוצצה משטרת ע'רנדל; שלושה חיילים ואזרחית נהרגו במארב על אוטובוס באזור באר מנוחה. המקרה המפורסם ביותר היה רצח נוסעי האוטובוס מאילת לת"א שאירע במעלה עקרבים במארס 1954. בתקרית זו נהרגו 11 מנוסעי האוטובוס. בעת סלילת הכביש דימונה – סדום ארעו שני אירועים בהם נרצחו עובדים ונוסעים.
תנועת משאיות ואוטובוסים לאילת וממנה בדרך הערבה נעשתה בליווי צהלי, בשיירות ובכל מצב לא פחות משני כלי רכב.
מ- 1956 ועד 1959 כשהתנועה לאילת התנהלה דרך מצפה רמון, כמעט ולא היו תקריות עם הירדנים בערבה.
הצבא שהחזיק כוח בגודל מחלקה עם שני קומנדקרים בעין חוסוב, התעלם מכניסת רועים ירדנים שחצו את הגבול מדי פעם כדי לאסוף את גמליהם ששוטטו באופן חופשי בערבה באין כל מכשול טבעי או גדר. הצבא גם כמעט ולא התעסק עם מבריחים שחצו את הנגב ממצרים לירדן.
עם העלייה על הקרקע ע"י גרעין "נאות" בנובמבר 1959 נתקע יתד נוסף במפת ההתיישבות בערבה וחלק ממשימות הנח"לאים היו משימות בטחון. משימות אלו הסתכמו במארבים למבריחים בעומק נחל נקרות, ומרדפים ללא תכלית אחרי רועים ירדנים או בדואים שבאו לגנוב ציוד בשדות. עיקר החשיבות הביטחונית הייתה בעצם הישיבה במקום וקיום נוכחות על דרך הערבה שלא הייתה בשימוש מאז שהתנועה לאילת עברה כאמור לעיל דרך מצפה רמון ב-1956.
בסתיו 1962 מסתיים שלב הנח"ל בעין יהב, הצבא יצא והמקום, כאמור הפך להיות "מושבוץ" שאוכלס ע"י חברי גרעינים ששירתו במקום במסגרת הנח"ל.
ב-1962 התחילה ם בסלילת כביש הערבה לכל אורכו, מצומת גרופית ועד לצומת סדום, שנמשכה כארבע שנים. התנועה מהצפון לאילת ובחזרה החלה לחזור בהדרגה לכביש הערבה. תנועת המכוניות בכביש החדש חופשיה ללא ליווי צבאי.
באוקטובר 1964, נשבר השקט ששרר באזור במשך שנים.
***
אמנון נבון שהיה מרכז ענף התמרים ירד למטע עם רכב בגפו וללא נשק לסיים עבודה כלשהי, מיקום המטע היה כ-7 ק"מ צפון מזרחית לישוב הזמני. שני מחבלים הפתיעו אותו מן המארב ופצעוהו ברגלו.
****
התקרית בשנת 1964 הייתה תקרית ראשונה לאחר שקט בן שנים שבישרה מצב בטחוני חדש. ארגון "אל פתח" שהיה זרוע צבאית של הארגון לשחרור פלסטין החל בהתארגנות ואנשיו ביצעו פיגועים בארץ בעיקר כנגד מתקני מים. הם פעלו גם בערבה ופוצצו כמה פעמים צינורות מים במרזבה וחיבלו בבאר המים בצופר במהלך 1965. נורו יריות על מכוניות בכביש הערבה והתנועה בלילות הייתה מותרת לשיירות בלבד.
ב-1967 נוצרת מתיחות בין ישראל ומצרים שגרמה למלחמת ששת הימים. בתקופת ההמתנה שלפני המלחמה, שנמשכה שלושה שבועות, גויסו כוחות המילואים של צה"ל. מצב הרוח הלאומי היה בכי רע. התחושה הייתה שמצרים תתקוף את ישראל. הפרשנים אמרו שהמצרים הולכים "לחתוך את הנגב" ולהתחבר לירדן. המשמעות לגבי המתיישבים הצעירים הייתה שעין יהב עומדת להיות בעין הסערה. חלק מהחברים גויסו למילואים. לצורך בלימת האויב המצרי, אנשי המושב תוגברו על ידי שישה סטודנטים לרפואה ששירתו במסגרת העתודה האקדמאית. אז בוצע מטווח ונוסו כלי הנשק ה"כבדים" שהיו בנשקיה, בזוקות, מרגמות ומקלעים רוב הכלים לא היו תקינים. הם "החרימו" מחפר JCB שהושאר באתר ישוב הקבע שהיה בבניה וחפרו עמדות ותעלות מסביב לישוב הישן. כ-10 ילדים כבר התרוצצו במקום והיה צורך למצוא להם מקלט כאשר הגיסות המצריים יגיעו אלינו, ואנו, הגברים נבלום אותם. לצורך כך נשלחה המשאית של המושבוץ לביח"ר "יובל גד" באשקלון שייצר צינורות ענק למפעל המים "ירדן-נגב" והביאה שני צינורות ענק שנקברו באדמה והיו למקלט.
מלחמת ששת הימים פרצה ולפליאתנו הרבה, עד לסיום המלחמה נשארה הערבה אחד המקומות השקטים בארץ. לגבי המתיישבים המלחמה הייתה ברדיו בלבד.
באוקטובר 1967, מספר חודשים לאחר המלחמה, עזבו חברי המושבוץ את המחנה הישן ועברו לנקודת הקבע במרזבה וכאמור הופכו למושב. הצבא קיבל לידיו את המחנה הישן של עין יהב והקים בו חטיבה מרחבית.
לאחר מספר חודשים של שקט בטחוני בעקבות המלחמה, המשיכו ארגוני המחבלים לשלוח חוליות טרור לישראל מתחומי המדינות השכנות. הגבול בין ירדן וישראל הוא הארוך ביותר והפרוץ ביותר. המלך חוסיין גילה חולשה והפלסטינאים עושו בירדן כאוות נפשם. גבול הערבה הופך לבעייתי.
השטחים בצופר הישנה (ממול צוקים) עובדו ע"י המושבוץ במשך מספר שנים. לאחר המעבר לישוב הקבע נשאר השטח בעיבוד משותף.
באחד הימים בינואר 1968 בעת שעבדו בשדה טוקי (משה) שפירא וישרוליק לבנת ותחת אבטחת שני חיילים ממשמר עין חצבה נפתחה לעברם אש אוטומטית. חייל אחד נהרג במקום וטוקי נפצע מצרור ברגליו. ישרוליק רץ לעבר הרכב שהיה בו נשק הוציא רובה וירה לעבר המחבלים. אלו המטירו אש לעברו ופגעו ברובה והוציאו אותו מכלל פעולה. ישרוליק הוציא עוזי שהיה ברכב והצליח להבריחם. הוא העמיס את הנפגעים על הרכב ודהר לבי"ח חולים בבאר שבע. כאמור חייל נהרג וטוקי שנפצע נזקק לאשפוז ממושך ונשאר נכה. אומץ לבו ותושייתו של ישרוליק מנעו תוצאות גרועות הרבה יותר.
המחבלים התחילו להניח מוקשים במקומות שונים בערבה. מספר חודשים לאחר התקרית בצופר התפוצץ מוקש מתחת למפלסת שהייתה בשרות צה"ל ובליווי חבר המושב נדב שלו בשטח המרזבה. נדב נפצע ברגלו.
התנועה בשטחי העיבוד נעשתה מסוכנת ואסור היה לצאת לשטחים לפני שרכב צבאי עם גשש בדק את כל הדרכים (באותה עת טרם היו כבישי בטחון בשדות). הסיור הצבאי מתאחר לפעמים ואי אפשר היה לצאת לעבודה ושעות בוקר יקרות הולכו לאיבוד. אסור לצאת לשדות בשעות החשכה לפתוח מים (לפני המצאת האוטומציה).
המחבלים היעזו יותר ויותר. הפגיזו במרגמות את הישובים מספר פעמים. למרבית המזל זה ההפגזות הסתיימו בנזקים קלים בלבד לרכוש. באחד המקרים נהרגה חיילת בהיאחזות צופר מפגז מרגמה שנפל על אוהל (1968). בנוסף היו מארבי ירי על כביש הערבה והרבה מיקושים על צירי הצבא. מספר חיילים נהרגו במיקושים אלו.
כל פעילות חבלנית שהיתה מים המלח ודרומה גררה אחריה אזעקה בכל הישובים, כיבוי מערכת החשמל וירידה למקלטים של הנשים והילדים. החברים התאספו בעמדות מסביב לגדרות. באחד המקרים החלה הפגזת מרגמות בעת הקרנת סרט על גג הצרכנייה בעין יהב. נוצרה פאניקה, מדרגות היציאה נסתמו בחסות החשכה עקב כיבוי החשמל, וחברים קפצו בבהלה מגג הצרכנייה. בנס לא נפגע איש מההפגזה או מהקפיצה בחשיכה. יותר לא הוקרנו סרטים על הגג.
תקרית חמורה ארעה באוגוסט 1968 שתוצאותיה מרחיקות לכת. חולית מחבלים הניחה שלושה פגזי בזוקה מאולתרת במרחק 300 מ' מגדר המושב . הפגזים נורו עם השהיה לאחר שהמחבלים הסתלקו למרחק ניכר. אחד הפגזים פגע בבנין המרפאה וגרם לנזק רב , בדרך נסיגתם גם הניחו מוקש במטע התמרים שהתגלה ופורק. בנס לא היו נפגעים. ההעזה של המחבלים גרמה לצה”ל להגיב במהירות. עם שחר יצאו שני מסוקים למרדף אחרי המחבלים מבלי להתחשב בגבול. הם חדרו לירדן והצליחו לאתר את המחבלים במערה ליד עין אל פידאן, למרגלות הרי אדום, כ-10 ק"מ בעומק ירדן. בקרב שנערך עמם נהרגו חמישה מהם ושישי נתפס.
התקרית החמורה וההצלחה בחיסול החוליה מיד לאחר שפעלה ועוד בשטח ירדן הביאה באותו יום את שר הבטחון דאז משה דיין, אלוף עיזר וייצמן ראש אג"ם במטכ"ל ואלוף פיקוד דרום שייקה גביש לאזור. בפגישה איתם העלה שי בן אליהו את עניין עבוד השטחים שמעבר לנחל ערבה, למרגלות ג'בל חופירה ונענה בחיוב.
בעקבות תקרית זו קיבל צה"ל אור ירוק לפעול כנגד המחבלים מעבר לגבול כחלק מהפעילות השוטפת. נערכו מרדפים רבים יזומים ע"י צהל בירדן, ברכב ובמסוקים כנגד המחבלים ובסיסיהם. המחבלים נכנסו למגננה. מספר הפיגועים פחת. במקביל הוכשר השטח למרגלות ג'בל חופירה ואז החלו המתיישבים לעבדו. בעקבות זאת הוחל במהלך שנות השבעים בעיבוד שטחים מצדו המזרחי של נחל ערבה גם בישובים אחרים דבר שהוסיף שטחי עיבוד רבים ואפשר הגדלת הישובים.על גבעת (ג'בל) חופירה מוקם מוצב צבאי. הצבא החליט להקים גדר כפולה לאורך הגבול ולמקש אותה. בין שתי הגדרות שנמתחו הוטמנו עשרות אלפי מוקשי רגל עשויים מפלסטיק ("קרמבו").
באורח פלא, המחבלים שנעו בלילות הצליחו לעבור ולחזור מבלי שנפגעו ממוקשים ורק חיילים ישראלים שעסקו בתחזוקת הגדר נפגעו מהם. בנוסף, איש לא לקח בחשבון את השיטפונות בערבה בזמן תכנון שדות המוקשים. כתוצאה משיטפונות אלו נסחפו מוקשים רבים לנחל ערבה ולשטחים שלידו. נחל ערבה חשוד במיקוש לאורך קילומטרים רבים וכן מאגרי המים שנבנו לאורכו. מאז ועד היום סכנת המוקשים בנחל ערבה שנה ותמשך עוד שנים רבות משום ששיני הזמן כמעט ואינן פוגעות במוקשי פלסטיק אלו.
השטחים החשודים במיקוש בקרבת המושב
בספטמבר 1970 הבין המלך חוסיין שהוא חייב לנקוט יוזמה כנגד המחבלים שהתבססו בירדן וסיכנו את משטרו. צבא ירדן נכנס למחנות הפליטים בירדן, הרג אלפי פלשתינאים (בין 7000 ל 10000 לפי הערכות שונות) וגרש את יתרת המחבלים ללבנון. חודש זה נקרא ע"י הפלשתינאים "ספטמבר השחור". פעילות המחבלים בערבה פחתה בהרבה אם כי לא הופסקה לחלוטין. באחד הערבים ירד מטח של שלוש קטיושות לתוך עין יהב. שוב שיחק המזל, לא היו נפגעים ונזקים.
במהלך שנות ה-70' החליט צה"ל להגדיל את המרחק בין הישובים והמחבלים ובכך להגדיל את זמן ההתראה במקרה של חדירה והקים גדר בעומק שטח ירדן במרחק של 3-5 ק"מ מזרחית מקו שביתת הנשק שנקבע בשנת 1949. גדר זו הפכה לגבול "דה פקטו" בין ישראל וירדן. צה"ל קיים מספר סיורים ביום לאורך הגדר ומחאות ירדן ותלונותיהם באו"ם לא זוכות להתייחסות.
הקמת הגדר סיפחה לישראל שטח גדול שהיו בו אפשרויות למציאת מי תהום בכמות גדולה שמקורם ממי הגשמים שיורדים בהרי אדום. ואכן נקדחו באזור המסופח קידוחי מים שהצליחו וסיפקו חלק נכבד מכמות המים שעמדה לרשות החקלאים בערבה.
לאחר הקמת הגדר בעומק שטח ירדן כמעט ולא היו תקריות לאורך הגבול (בתקרית אחת שארעה במארס 1989 דרומית מזרחית לחצבה נהרג חייל מילואים). גם הצבא הירדני מצידו הכריז על הערבה הירדנית כאזור סגור וסיוריו הצליחו למנוע חדירת מחבלים מירדן מספר פעמים.
עם חתימת הסכם השלום עם ירדן ב- 1994 נסוגה ישראל מהאזור המסופח וחוסיין מלך ירדן הסכים להשאיר את שטחי העיבוד שמזרחית לנחל ערבה, פרט לצופר, בריבונות ישראלית תמורת שטחי בור אחרים בערבה הישראלית כמו כן אפשר המלך לישראל להמשיך ולתפעל את הבארות שנקדחו בירדן ואף לקדוח קידוחים נוספים. ישראל נסוגה מקו הגדר לגבול החדש המוסכם.
מאז חתימת הסכם השלום עם ירדן הגבול לאורך הערבה שקט, והכביש שנסלל לאורך הגבול והמקשר בין עין יהב לחצבה ומשם למושב עידן נקרא "דרך השלום".
הגבול בערבה
בין מדינת ישראל ובין ממלכת ירדן
מקור הסקירה להלן מאמרו חיים סרברו גבול ישראל-ירדן בערבה בתוך הספר ערבה עד אין קץ – נוף, טבע ואדם בערבה
אל"מ (מיל') ד"ר חיים סרברו, מנכ"ל המרכז למיפוי ישראל בשנים 2003 -2012, מפקד יחידת המיפוי הצבאית בשנים 2002-1986. שימש סגן ראש ועדת הגבולות עם ירדן בזמן המשא ומתן ב־1994 וכיו"ר צוות המומחים המשותף ישראל-ירדן. חתום על התוויית קו הגבול בהסכם השלום ישראל-ירדן (1994), על התוויית הגבול הימי בין ישראל לירדן במפרץ אילת (1996), על התוויית הגבול הבין-לאומי בין ישראל למצרים (1996) ועל התוויית הגבול הימי בין ישראל לקפריסין (2010).
******
במהלך ההיסטוריה, עד המאה ה־20 ,לא שימשה הערבה גבול מפריד ולא עבר לאורכה קו גבול, למעט בתקופה הרומית כשהוצבו לאורכה תחנות גבול (לימס). יוצא מכלל זה החלק הצפוני של הערבה, לאורך נחל ערבה, שכונה בעבר ואדי ג'יב, ששימש גבול בין מחוזות גם בתקופות אחרות.
הערבה שימשה אזור מעבר וחיבור יותר מאזור הפרדה, לדוגמה בין הצפון לדרום למעבר סחורות דרך נמל אילת/עציון גבר למזרח אפריקה ולחצי האי ערב (תקופת שלמה ומלכת שבא והתקופה הרומית) ולמקומות נוספים בדרום אסיה, וכן בין מזרח ומערב (הדרך הנבטית בין פטרה לערי הנגב)
בסוף המאה ה־19 היו הערבה והנגב חלק מווילאיאת דמשק של האימפריה העות'מאנית, שכלל גם את ירדן והגיע עד רפיח. בין 1841 ל־1892 נתן הסולטן למוחמד עלי וליורשיו, הכדיבים של מצרים, פירמאנים, שהעניקו להם שליטה בפועל גם על עקבה ועל החוף המזרחי של מפרץ עקבה, לאורך מסלולם היבשתי של עולי הרגל ממצרים למכה.
בראשית המאה ה־20 נערכו כמה שינויים בגבולות המחוזות והנפות העות'מאניים בדרום ארץ ישראל, וכן ממזרח לערבה בהקשר למאבק על השלטון בחג'אז ולמרד הערבי. לורנס Lawrence.E.T )לא מצא ב־1914 התיישבות או חקלאות בערבה, ובהמשך הגדיר את הערבה כאזור גבול מגע יותר מאשר אזור מפריד.
בקיץ 1922 נדרשו הבריטים להגדיר בסעיף 25 של כתב המנדט על ארץ ישראל ועבר הירדן את הגבול המזרחי של האזור, שבו לא יחולו הזכויות המיוחדות ליהודים שהובטחו בהצהרת בלפור. בפגישות שהתקיימו בין הפקידות הבריטית בארץ ישראל ובירדן הוגדר הצורך לכלול בארץ ישראל חצי מעמק הערבה, מה שיאפשר בניית נמל במפרץ אילת (נקרא אז מפרץ עקבה) וכן אפשרות לשינוע מחצבי האשלג מים המלח למפרץ אילת באמצעות חברה שתוקם.
ב-1 בספטמבר 1922 פורסם צו המלך במועצתו שקבע את קו הגבול. הוא נשלח לחבר הלאומים ב-16 בספטמבר ואושרר על ידי חבר הלאומים ב-23 בספטמבר 1922. הנוסח קבע שקו הגבול יחצה את עמק הערבה. קו זה היה תקף עד תום תקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל ב־1948 .עצם ההגדרה לא שינתה ולא כלום את המצב בשטח, והשבטים הבדואים המשיכו, בתנועתם הבלתי מופרעת, בתקופת המנדט, כמו בזמן האימפריה העות'מנית, ללא מורא מפני השלטון המרכזי.
בשנים 1923-1946 סומן קו הגבול על מפות בצורה לא אחידה, לרוב על פי הפרשנות של קו הנקודות הנמוכות של עמק הערבה, אך עקב אי דיוק המפות עצמן, הוצג הקו בווריאציות שונות בהבדלים של עד 8 ק"מ במיקום מזרחה או מערבה. המפות שהופקו היו בקנה מידה קטן 1:250,000 או קטן יותר.
קו הגבול בערבה באזור עין יהב בשנת 1946
ב-3 באפריל 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן. על אף שנרשם בו שקו שביתת הנשק תואם את עמדות הכוחות בשטח, לא היה קשר בין עמדות הצדדים לבין הקו שסוכם. הקו שסומן על המפה בערבה תאם לחלוטין את קו הגבול המנדטורי שהיה מסומן בבסיס המפה שהייתה בקנה מידה 1:250,00 על המפה חתמו משה דיין מצד ישראל ואחמד סודקי אל־ג'ונדי מצד ירדן.
פרט לקנה המידה הקטן ולאיכות הנמוכה של המפה היו לקו החתום שלוש מגרעות ניכרות: האחת, שהוא קיבע בלא כל מחשבה, או דיון מוקדם, את פרשנות הנקודות הנמוכות, מתוך התעלמות מהכוונה המקורית של חלוקת הערבה בין שתי המדינות. השנייה, המפה שנבחרה לחתימות לא הייתה הגרסה האחרונה מ־1946 אלא גרסה מוקדמת יותר, וגרעה למעשה מישראל את כל האזור של החוף הצפוני של אילת עד למסוף הגבול הנוכחי, וכן אזורים נוספים לאורך הערבה. השלישית, עובי הקו המסומן על המפה שנחתמה ייצג מאות מטרים בשטח.
קו שביתת הנשק ישראל – ירדן באזור עין יהב בשנת 1951
כל המגרעות שצוינו דיין ליצור סכסוך גבול רציני. מנהלי המשא ומתן לא שיתפו אנשי מקצוע בהתוויית קו הגבול.
במהלך פעילות ועדת שביתת הנשק בין ישראל לירדן בין השנים 1949-1967 טופלו כמה סכסוכי גבול בערבה. בדיונים התייחסו למקום הקו כתואם את הקו הבין־לאומי על מפות, וכן התייחסו למיקום הקו על פי הנקודות הנמוכות. אף שלא בוצע מיפוי מדויק של הערבה שידגיש היכן הנקודות הנמוכות הדגישו נציגי ישראל שהנקודות הנמוכות הן הקו המנחה. כך, מתוך בורות, קיבעו עוד יותר את הפרשנות המוטעית מ־1923.
אחרי מלחמת ששת הימים וסיום פעילות הוועדה המשותפת של שביתת הנשק ועם התפתחות העיר אילת והיישובים הישראלים לאורך הערבה — נעשו בשטח פעילויות משני סוגים. האחת, הקמת גדר ביטחון שוטף כנגד פעולות טרור כמה קילומטרים ממזרח לקו שביתת הנשק. האחרת, ביצוע קידוחי מים והרחבת השטחים החקלאיים של הקיבוצים והמושבים בערבה ממזרח לקו שביתת הנשק. על אף המחאות שהירדנים הקפידו להעביר לאו"ם, לא גרמה פעילות זו להתלקחות צבאית. יתר על כן, באחד המקרים ביקשו הירדנים מישראל להזיז את גדר הגבול מערבה, כיוון שהפריעה למהלך הקמת כביש הערבה הירדני. בקשתם נענתה והגדר הוזזה.
המצב במהלך שיחות השלום לאחר ועידת מדריד מ־1991 היה כדלהלן: דה־יורה היה קיים קו הפסקת אש (ישראל הפסיקה להתייחס לקו כקו שביתת הנשק עקב הפרת הסכם שביתת הנשק על ידי ירדן ב־1967 כשזו פתחה במלחמה נגד ישראל); דה־פקטו הייתה גדר ביטחון ישראלית עם דרך ביטחון לאורכה כמה קילומטרים ממזרח לקו הפסקת האש, וכן היו קידוחי מים ושטחים מעובדים על ידי ישראל ממזרח לקו. למרות מיקום המתקנים הישראליים ממזרח לקו, המשיכה ישראל לסמן את קו הפסקת האש על המפות, אך בגרסה משופרת מעט לעומת קו שביתת הנשק המקורי, ובעיקר מתוך תיקון הטעות של קו שביתת הנשק באזור אילת.
בספטמבר 1993 סיכמו ישראל וירדן בוושינגטון על סדר יום משותף לשיחות השלום. בסעיף הגבולות נרשם שקו הגבול הבין־לאומי ייקבע מתוך זיקה לקו הגבול במנדט משמעותה של הסכמה זו, שקיבלה גיבוי של ראש הממשלה יצחק רבין והמלך חוסיין, הייתה שהגבול המנדטורי ישמש מקור התייחסות לקו הגבול החדש. עם זאת הושארה גמישות לגבי מיקומו הסופי של הקו.
הקו הסופי נקבע בזיקה לביטויו של הקו המנדטורי שסומן על המפות הישראליות.
על בסיס קו זה בוצעו שינויי גבול שעיקרם תיקון הטעות בקו שביתת הנשק כך שכל האזור הצפוני של אילת עד לקו שסומן ב־1946 יישאר בשטח ישראל.
קו הגבול הבין־לאומי נקבע ממזרח לקו הפסקת האש על המפות הישראליות, באופן שתיקוני גבול מקומיים יכניסו את כל השטחים החקלאיים של יישובי הערבה לתוך שטח ישראל (שטחי יטבתה, גרופית, קטורה, לוטן, יהל, פארן, צוקים, עין יהב, חצבה, עידן, עין תמר ונאות הכיכר).
מקור המפה מאמרו של חיים סרברו בספר ערבה אין קיץ עליו מבוססת הסקירה כמצוין לעיל
כמו כן הוכנסו לשטח ישראל כל שטחי בריכות המלח (ששתי הדרומיות, הגדולות שבהן, חרגו מעבר לקו).
שטח חריג אחד של מושב צופר, שהיה חדש יחסית (בן 8 שנים) ונמצא סמוך מאוד לכביש הערבה הירדני ומרוחק מהיישוב צופר, היה היחיד בערבה שלא הוכנס לשטח ישראל. הוא עבר לריבונות ירדנית מתוך הסדר מיוחד של שימוש ישראלי ל־25 שנים ואופציה ל־25 שנים נוספות (השימוש הישראלי הוא מוסכם ומוסדר בהסכם השלום ואינו בגדר חכירה כפי שיש הטועים לחשוב) שלא מומשה.
קו הגבול הבין לאומי בין ישראל וממלכת ירדן באזור עין יהב שנקבע בהסכם השלום בשנת 1994.
מקצת קידוחי המים שממזרח לקו נכנסו לשטח ישראל ממערב לקו החדש, לגבי האחרים ניתנה לישראל זכות להמשך שאיבה, לרבות לתחזוקתם.
כך, למעשה, מתוך משא ומתן ראשון בין ישראל לבין מדינה ערבית על קו גבול בין־לאומי (בין ישראל למצרים לא התקיים משא ומתן על קו הגבול, אלא על סימונו), נקבע גבול שזיקתו היסטורית אך מיקומו הסופי מושפע גם מהתוואי שהכתיבו המחרשה ומוביליה. בד בבד עם תיקוני גבול אלו נעשו תיקוני גבול מקומיים בכיוון ההפוך באזור גב הערבה, שבו נקבע קו הגבול הבין־לאומי בין ישראל לירדן ממערב לקו הפסקת האש שסומן על המפות הישראליות.
ב־1995 ,בעקבות הסכם השלום, נקבעו 124 עמודי גבול שהוצבו לאורך הערבה בין חוף מפרץ אילת (עמודי גבול 0 ו־1) לבין בריכת המלח הדרומית בערבת סדום (עמוד גבול 123). נקודת ההתחלה של קו הגבול על חוף מפרץ אילת שימשה ב־1996 נקודת המוצא לגבול הימי שנקבע בין ישראל לירדן. עמודי הגבול נמדדו ותועדו בקואורדינטות מחייבות על ידי צוות המומחים המשותף ישראל־ירדן, שהוקם ב־1994 ערב הסכם השלום להכנת התוויית הגבול בהסכם השלום. מסמכי התיעוד הוכנו ונחתמו בשנים 1996(תיעוד קו הגבול בערבה), 1998 (תיעוד קו הגבול במפרץ אילת, בבריכות המלח ובדרום ים המלח) ו־2000 (תיעוד הגבול בנהר הירמוך). הקואורדינטות שתועדו אושרו על ידי ועדת הגבולות ונקבעו כחלק מהסכם השלום.
בשיחה עם חיים סרברו ביום 17 באפריל 2022 הוא אמר לי כך: "הייתה לי זכות להתוות במו ידיי את קו הגבול בערבה, מערבת סדום (ואפילו מים המלח, וגם בים המלח) ועד מפרץ אילת (וגם במפרץ אילת) – ממש כך, במו ידיי! וכל סנטימטר לאורכו. בהמשך הייתה לי גם זכות לסמן את הגבול בשטח (יחד עם אנשי צוותי) וגם לקבוע את צורת עמוד הגבול, ובהמשך להוביל את המדידות, לקבוע קואורדינטות לעמודי הגבול ולחתום עליהן. מאז אני אחראי לתחזוקת הגבול".
צוות המומחים המשיך בפעילותו המשותפת במסגרת ועדת הגבולות וטפל באחזקת קו הגבול ובפתרון סוגיות העולות מעת לעת. המומחים שמים דגש על צורכי הפיתוח של האזור הצמוד לקו הגבול בערבה ותורמים לשמירת הגבול כגבול מחבר — גבול שלום.
על התוויית גבול ישראל-ירדן בערבה ניתן לקרוא בהרחבה בספריו של חיים סרברו: International Boundary Making משנת 2013 וגבולות בין לאומיים גבול ישראל-ירדן משנת 2014
המים בערבה תיכונה
****
אזור הערבה התיכונה, בשטח שבין נחל אמציה בצפון לבין נחל חיון בדרום, מתאפיין באקלים מדברי קיצוני. בקיץ חם מאוד ולעיתים קרובות, הטמפרטורה עולה מעל 40 מעלות.
כמות המשקעים נמוכה מ-40 מ"מ בממוצע רב-שנתי אך קיימת שוֹנוּת גדולה בין שנה לשנה. ישנן שנים כמעט ללא משקעים ובשנים אחרות עשויה לרדת כמות כפולה מהממוצע הרב-שנתי. גם במהלך שנה אחת ירידת המשקעים אינה מאוזנת: לעיתים הכמות השנתית יורדת באירועי-גשם בודדים, או אפילו באירוע גשם יחיד ואחריו חודשים יבשים. הגשמים הם מקומיים, כך שאזורים מסוימים בערבה עשויים לקבל באירוע אחד כמות גשם ניכרת בעוד אזורים אחרים יישארו יבשים.
כמות הגשמים הזעומה, כמו גם תדירותם המשתנה, גורמים לכך שאי אפשר לבסס בערבה חקלאות הנסמכת על המשקעים המקומיים.
אזור הערבה התיכונה אינו זוכה לתוספת מלאכותית של מים מאזורים גשומים בצפון הארץ, או ממעיינות עשירים במרכז הארץ כדוגמת דרום הנגב ומערבו אליהם מגיע המוביל הארצי או מפעל ירקון – נגב.
לאור זאת החקלאות בערבה מתבססת על אספקת מים מקומית בעיקר.
המים נשאבים מקידוחים ונאגרים במאגרים אופרטיביים.
עוד מקור מים הוא תפיסת מי שיטפונות למאגרים.
ככל שמקורות המים יגדלו – יוכל האזור להתפתח יותר.
איכות המים בערבה מושפעת במישרין משכבות הסלע ומהמשקעים אשר בתת-הקרקע.
המים נשאבים מאקוות (אקוויפרים) שונות ולכל אחת מהן מים המתאפיינים ברמה שונה של מליחות, במרכיבים שונים המתווספים להם ואפילו בטמפרטורה שלהם. חלחול מי החקלאות, המלחים שבקרקע והדשן, מוסיפים לתכולת המים הנשאבים גם תוספים "מעשה ידי אדם". להרחבה ראו אתר המים של המועצה האזורית ערבה תיכונה
פיתוח אספקת מים מקידוחים מקומיים דורש: מחקר מעמיק להכרת ולהבנת פוטנציאל המים הזמינים להפקה בתת-הקרקע וגם ביצוע קידוחים רבים וטיפול במים הנשאבים שהם בעלי מליחות גבוהה.
כיום פועלים באזור הערבה התיכונה כ- 70 קידוחים שחלקם נמצאים בתחום ממלכת ירדן, 2 מאגרים אופרטיביים לקליטת עודפי המים הנשאבים בקידוחים ו-5 מאגרים לתפיסת מי שיטפונות שלא כולם מחוברים למערכת המים האזורית.
המים בערבה מסופקים ע"י חברת מקורות.
בשנת 2013 נשפטה ואושרה ברשות המים תכנית אב לאספקת מים לערבה התיכונה ולכיכר סדום, יישום התכנית וביצועה ייקחו זמן רב.
עד ליישום תכנית האב הוכנה ע"י חברת מקורות תכנית מיידית שתסתמך על עקרונות תכנית האב ויהיו חלק חשוב במימושה.
בהתאם לתכנית המיידית עבודות הקמת מאגרים אופרטיביים עין-עופרים סמוך לישוב עידן ומאגר אופרטיבי צופר סמוך לישוב צופר הסתיימו.
כמו כן מקורות נמצאים בשלבים מתקדמים של חיבור הערבה למתקני ההתפלה באילת מדרום ומצפון לנאות הכיכר למערכת הארצית.
המקור אתר המים של המועצה האזורית ערבה תיכונה
מאגרים האופרטיביים
לניצול יעיל של מי קידוחים
בעונות שיא ובשעות שיא של צריכת המים בערבה, ישנה דרישה לכמות מים העולה על כושר תפוקת הקידוחים. בשל כך נוצר הצורך לאגור את המים העודפים הנשאבים בעונות ובשעות שצריכת המים מועטה (בלילה למשל). בעבר היו מופנים מים אלו לבריכות אגירה מבטון, אולם קיבולן היה קטן (אלפי מ"ק בודדים) ולא יכלו לקלוט את כמות המים שסיפקו הקידוחים, דבר שגרם להפסקת פעולתם של הקידוחים עם מילוי הבריכות.
על מנת להביא לפתרון לבעיה זו הוחלט לבנות מאגרי ענק למים שנשאבו מהקידוחים. לצורך זה ניבנו ארבעה מאגרים כאלה מאגר שיזף בנפח של 180,000 מ"ק בתוך מאגר נקרות (מאגר למי שטפונות) ליד עין יהב ב-2004 ומאגר פארן בנפח 210,000 מ"ק ליד מושב פארן ב-2011, מאגר עין עופרים בנפח 300,000 מ"ק סמוך למושב עידן ב-2019 ומאגר צופר בנפח 200,000 מ"ק סמוך למושב צופר ב-2021.
למאגרים איטום תחתון למניעת חלחול וכיסוי צף למניעת התאדות וזיהום המים. המאגרים ממוקמים בשטח המאפשר הזרמת מים בגרביטציה גם במצבי חירום.
כתוצאה מבניית המאגרים הקידוחים פעילים יותר שעות וישנה אפשרות להעברת מים מאזור לאזור במקרה של כשלים ותקלות במערכת. המאגרים נבנו במהלך השנים מתקציבי חברת מקורות וקק"ל. רשות ניקוז ערבה מסייעת ביוזמות, בפיקוח ובתחזוקה.
המקור אתר המים של המועצה אזורית ערבה תיכונה
מאגר שיזף
מאגר שיזף הנו מאגר אופרטיבי בנפח כולל של 180,000 מ"ק.
המאגר הוקם ע"י חברת מקורות בשנת 2005.
ייעודו של המאגר – אספקת מים לחקלאות למושבי הערבה.
המאגר אטום ומכוסה לצורך מניעת איבודי מים בחלחול לקרקע והתאיידות לאוויר.
המאגר, הממוקם באזור מושב עין יהב, נבנה תוך ניצול אדמת הסחף שהצטברה במאגר נקרות, מאגר לתפיסת מי שיטפונות הסמוך.
מטרת המאגר היא קליטת מי הקידוחים בשעות בהן אין דרישה גבוהה למים, לצורך מילויו.
המים הנאגרים מנוצלים לאספקה לצרכנים בשעות בהן ישנן צריכות שיא חקלאיות, ומשמשים כעתודת מי גלם להתפלה לצורכי שתייה.
אזור הערבה מתפתח וקולט מתיישבים חקלאיים חדשים. התפתחות זו מביאה לעלייה הולכת וגדלה של צריכות המים. מאחר שהאזור מתבסס על מקורות מים מקומיים בלבד, ישנה חשיבות רבה להגברת אמינות וזמינות מערכת אספקת המים לצרכנים.
מאגר שיזף
מאגרים לתפיסת מיי שטפונות
בנחלי הערבה המרכזית זורמים מי שיטפונות רבים. קו פרשת המים בערבה הוא בשלוחת נוצה, מדרום לנחל חיון. מדרום לקו זה זורמים מעט מי שיטפונות לים-סוף. מצפון לקו פרשת המים מתנקזים מי שיטפונות רבים לנחל ערבה וזורמים לים-המלח.
נחל פארן, כאמור, הוא הגדול בנחלים המתנקזים לערבה נחלי הנגב הגדולים האחרים שמתנקזים לערבה התיכונה הם: נחל נקרות, נחל חיון, נחל צין ונחל עשוש. בנוסף להם מגיעים לנחל ערבה נחלים קטנים יותר ממערב ונחלים גדולים ורבים המגיעים מהרי אדום שבמזרח
באופן טבעי, ללא התערבות האדם, מי הנחלים זרמו לנחל הערבה ודרכו לים-המלח.
מתוך כוונה לנצל את מי השיטפונות להעשרת מי התהום ולהעברת מים למערכות מי ההשקיה לשיפור המים המליחים, הוקמו בערבה חמישה מאגרים – מדרום לצפון (מאגר עידן מאגר חציבה, מאגר נקרות מאגר צוקים ומאגר עשת)
אחזקת המאגרים כרוכה בטיפול בבעיות מגוונות:
* מי השיטפונות נושאים עמם למאגר סחף המוערך בכ-10% -7 מנפח המים. הסחף מצטבר בקרקעית המאגר, מקטין את נפחו ועלול לגרום לסתימתו.
* עקב פעילות עוינת משטח ירדן, הונחו מוקשים ע"י צה"ל מוקשים בקרבת נחל ערבה למניעת חדירת מחבלים (1968). חלק מהמוקשים האלה עדיין נמצאים בשטח, נסחפים מדי פעם עם השיטפונות ועלולים להגיע אל המאגרים.
* כאשר המים עומדים במאגרים לאורך זמן צריך להקפיד ולמנוע את זיהומם ובנוסף צריך למנוע התפתחות אצות במים אלה
מאגר נקרות
נחל נקרות, מן הגדולים שבנחלי הר הנגב, נשפך אל נחל הערבה נקרא בערבית ואדי אלג'ריר ("הנחל הגורר").
אורכו כ-60 ק"מ ושטח אגן הניקוז שלו כ-1,000 קמ"ר.
הנחל מתחיל בקרבת שפתו הדרומית- מזרחית של מכתש רמון כ-2.5 ק"מ צפונית- מערבית לפסגת הר עודד.
הנחל זורם בקער בין קמר רמון וקמר עריף.
ערוץ הנחל רחב ומדרונותיו מתונים וכלי רכב יכולים לעבור בו עד למקום שבו נחל נקרות חוצה את כביש מצפה רמון-אילת.
נחל נקרות עובר בקער עד נקודת חיבורו עם נחל רמון.
בהמשך הוא חוצה את כביש מצפה רמון-אילת ומתלכד עם נחל רמון.
בהמשך נחל נקרות זורם דרומה, מזרחה ולבסוף צפונה.
הנחל חוצה את קו השבר של רמון וחוצה את כביש הערבה, נמשך כ-4 ק"מ עד התלכדותו עם נחל הערבה
מבט על מאגר נקרות
מאגר נקרות הינו המאגר לתפיסת מי שיטפונות הראשון שהוקם בערבה בשנת 1975.
נפח איגום של המאגר 2.5 מלמ"ק ושטח אגן הניקוז התורם ישירות משני צידי הגבול 984 קמ"ר.
המאגר בנוי מסכר שכיוונו צפון-דרום, שנבנה לרוחב ערוץ נחל נקרות בסמיכות למושב עין יהב.
במאגר קיימת מערכת לשחרור מבוקר של המים והזרמתם למורד, אל שדות החלחול. ישנם שלושה שדות חלחול בשטח כולל של 120 דונם, להחדרת מי המאגר לאקוויפר.
בשנת 2005 הוקם בתוך מאגר נקרות מאגר שיזף המשמש כמאגר תפעולי והוא מקורה ביריעות צפות למניעת התאדות. על אף שהוא ממוקם בתוך מאגר נקרות-אין קשר הידראולי בין שני המאגרים מאחר והם מכילים מים מסוגים ואיכויות שונים ומשמשים למטרות שונות.
כיום יש למאגר נקרות תפקיד חשוב כגורם לוויסות והאטת השיטפונות במורד נחל נקרות ומגן על מושב עין יהב והשדות החקלאיים מפני הצפות.
המאגר אינו חשוד בסחף מוקשים.
תחום מאגר נקרות שהחורף לא התמלא מים
נושא המים הסכם השלום עם ירדן
מהלך שנות ההתיישבות בערבה בוצעו עבודות פיתוח גם ממזרח לנחל הערבה מעבר לקו שביתת הנשק הרשמי עם ממלכת ירדן. עבודות אלה כללו הכשרות שטחים חקלאיים ועיבודם, קידוחי מים, הכנת תשתיות מים, כבישים וחשמל.
דרך הפטרולים הביטחונית עברה בפועל כמה קילומטרים ממזרח לנחל הערבה.
ההסכמות עם ממלכת ירדן היו בהבהרות ובשתיקה – מדובר בימים שבהם כיהנו בתפקידי מפתח משה דיין, שמעון פרס, אריק נחמקין, אריאל שרון ואחרים – כל אחד מהם בזמנו וכל אחד מהם בתפקידו הרלוונטי.
הסכם השלום עם ירדן בשנת 1994 הסדיר את קו הגבול שבין המדינות, כש-14 קידוחים ותשתיתם – קווי מים, מערכות חשמל, כבישים ושטחים חקלאיים נותרו בתחום ממלכת ירדן.
הסכם השלום אפשר למדינת ישראל להמשיך ולהשתמש במים מקידוחים אלו ולפתח עוד 10.0 מיליון מ"ק בקידוחים בירדן. בתמורה מקבלים הירדנים כמות גדולה של מים הצפון הארץ.
קידוחי המים באזור עין יהב
בזמן חתימת ההסכם תפוקת 14 הקידוחים שנשארו לפעול בירדן וסיפקו מים לישראל הייתה כ-5.5 מיליון מ"ק לשנה. באותו זמן שלושה קידוחים לא עבדו ולמעשה ננטשו מיד.
לאחר הסכם השלום בוצעו בשטח ירדן 5 קידוחים נוספים עבור ישראל. הקידוחים הוזמנו על-ידי חברת מקורות, תוכננו על-ידי תה"ל ובוצעו על-ידי קבלן ירדני בפיקוח תה"ל.
אנשי תה"ל ואנשי מקורות פועלים בשטח ירדן לפיקוח, לתפעול ולתחזוקה של המתקנים וכניסתם מתבצעת בתיאום ובאישור מראש וללא תקלות, גם בעת מתיחות.
קידוחי תצפית למעקב וניטור (קידוחים בקוטר צר לעומק של עד 200 מ' למעקב אחר גובה המפלס ואיכות המים), נשארו בתחום ירדן והשירות ההידרולוגי של מדינת ישראל עורך בהם מעקב אחת לשנה.
הירדנים עורכים, בשיתוף פעולה עם אנשי מקורות, מדידות מפלסים ואיכות מים באופן שוטף כדי לוודא תקינות הקידוחים שבתחומם.
המים השפירים שמקורם בירדן מסייעים במיהול ובהשבחת המים המליחים בצד הישראלי. המים מהקידוחים שבירדן חשובים ביותר להמשך הפקת המים לחקלאות בערבה הן מבחינת הכמות והן מבחינת האיכות.
מקור אתר המים המועצה אזורית ערבה תיכונה
*******
סיום הביקור
בסיום היום הגענו חזרה לביתם של אורה ואמנון נבון והתענגנו על תצוגת הפסלים שיצר אמנון ונמצאים בגן הגרוטאן
מעשה בחמישה בלונים
***
***
דון קיחוט
***
***
***
צילום סמדר בן דור
***
צילום סמדר בן דור
צילום סמדר בן דור
צילום סמדר בן דור
מכאן מתחילה היצירה
לקראת סוף הביקור ולפני היציאה חזרה בדרך הביתה הוזמנה לכוס תה ומאפה.
לרגע הצטרפו אלינו הנשים אורה נבון ושבע כהן, רגע לפני שנסעו לחזרה של המקהילה
תמונה אחרונה
******
סוף דבר,
היה זה יום מעניין, מרתק,
מרגש ונוסך תקווה.
****
שמחנו שנפתח לנו צוהר
לראות ולהכיר על "קצה המזלג"
את עין יהב
*****
עין יהב הוא
נווה מדבר מרהיב – "גן פורח" תרתיי משמע.
****
נחשפנו בהרחבה לתולדותיו
של היישוב שהוקם
בזכות נחישות שני הצעירים שי בן אליהו וחגי פורת
שלא ויתרו על חלומם
להקים יישוב בלב הערבה.
הם רתמו את ראש הממשלה ושר הביטחון
דאז, דוד בן גוריון,
כדי לממש את החלום.
****
מנהיגותם של השניים,
הנחישות, החריצות והעקשנות
של חבריהם
בסיוע ותמיכת מוסדות המדינה,
הפריחו את השממה
ובעקבותיהם הוקמו יישובים נוספים בערבה
*****
נהנהנו לתור במושב
ולהתרשם ממנו ומהחקלאות הפורחת
שטכנולוגיה מתקדמת מושקעת בה.
******
פגשנו מעט מהאנשים
המייצגים את השגשוג של היישוב
והתרשמו מהם מאוד
******
אהבתי את דבריו של אמנון שאמר,
שלכל מה שסיפר לנו
היו שותפים לו קבוצת עקשנים
שעמדו במשך שנים רבות בתלאות
העבודה הקשה, מזג האויר, הבידוד החברתי,
הריחוק מהעיר והמרכז, החיים בספר
המלחמה במוסדות.
ההצלחה הייתה בזכות הלכידות.
ביחד הם הקימו מקום
כזה שבני הדור השני והשלישי
חוזרים בשמחה להקים בו ביתם
לאחר סיום השירות הצבאי,
טיול בעולם ולימודים אקדמאים.
******
למרות שבסיור זה לא נחשפנו לחיי הקהילה,
ניכר שבמקום חיה קהילה תוססת,
שאנשיה, מעבר לכך
שהם חלוצים החיים במדבר
הרחק ממרכז הארץ,
הם יזמים וחרוצים, כל אחד בתחומו.
*****
ביקור/סיור/צילום זה
היה כה מוצלח בזכותו של אמנון נבון
שהסכים לקבל "קבוצה" של שני אנשים,
להסתובב איתה יום שלם,
להרעיף משפע ידיעותיו
ולתאם לנו את המפגשים עם האנשים
ואת הביקור במחנה הצבאי.
בנדיבותו הוא העביר לי
גם מידע לתיעוד זה.
האירוח בביתם של אמנון ואורה נבון
בתחילת היום וסיומו
נעם לנו מאוד.
על כל אלה אנו מודים לאמנון,
וגם על עותק הספר
"ערבה אין קץ" שנתן לנו כשי
******
תודה לבנות גילי, נטע ועדי
שאירחו אותנו במכוורת פורת
ובסיום ציידו אותנו בצנצנות דבש
*****
תודה לשוש שירין
שאירחה אותנו ב"בית מוטי – מרכז תיעוד ומורשת עין יהב"
וסיפרה לנו על היישוב
****
תודה למייקל כהן
שיצא איתנו לכרם ולחלקת הפלפלים
וריתק אותנו בהסבריו
ודאג שלא נצא חזרה לדרך
בלי שקית גדושה של פלפלים שהוא מגדל
*****
תודה לאילן צור
שאירח אותנו בלבביות
בבית האריזה ובמפעל,
הסביר לנו על תהליך האריזה ועל הייצור
ולבסוף צייד אותנו בתשורה של תמרים וסילן.
