במסגרת טיולי חקר הקצרים בירושלים, יצאנו ביום שלישי (30/7/2019) בשעות אחר הצהרים האחרונות לקראת ערב, דורון דורי ואני לטיול נוסף.

הפעם הסתובבנו במערב העיר.

****

תוואי המסלול עבר
לפי הסדר במקומות הבאים:

שכונת בית הכרם,
שכונת קריית משה,
אזור התעשייה גבעת שאול,
שכונת הר נוף,
שכונת גבעת שאול (כולל השוק הסיטונאי),
ושדרת בתי המלון בשדרות הרצל.

****

הגאוגרפיה של האזור –

הרכס המערבי של ירושלים
המשתרע
בין הר חוצבים
בצפון צפון מזרח
ועד
שלוחת שורק
מעבר יד קנדי ועמינדב 
בדרום דרום מערב 

****

התחלנו בשעה 17:00 ברחוב החלוץ וסיימנו בשעה 20:00. מתוך שלוש השעות רכבנו שעתיים ושעה עצרנו להסבר, לצילום, לתצפיות וכמובן גם לחציית כבישים.

*****

המסלול

*****

*****

קטעי המסלול,
המקומות והמראות

******

קטע ראשון
שכונת בית הכרם
ושכונת קריית משה

******

בית הכרם גובלת בצפון בשכונת קריית משה, במערב בשכונת יפה נוף ויער ירושלים ובשדרות הרצל, בדרום ברמת בית הכרם ובמזרח בדרך בגין וגבעת רם. השכונה קרויה על שם בית הכרם המקראית, אשר ייתכן כי שכנה באזור עין כרם של ימינו. יישוב מקראי זה מוזכר בספר נחמיה (ג‘, י"ד): "ואת שער האשפות החזיק מלכיה בן רכב שר הפלך בית הכרם, הוא יבננו ויעמיד דלתותיו ומנעוליו ובריחיו".
בשנת 1920 התאגדו מייסדי השכונה, אנשי העלייה השנייה שעלו ממזרח אירופה וממרכזה וילידי הארץ, ב"אגודת בוני בית". את שם השכונה הציע קדיש סילמן. כעבור שנה רכשו המייסדים, בסיוע הכשרת הישוב, 280 דונם ממערב לירושלים מידי הכנסייה היוונית האורתודוקסית. 148 חברי העמותה ביקשו להקים במקום שכונת גנים. השכונה, בתכנונו של האדריכל ריכרד קאופמן, הותאמה לכיפה שעליה הוקמה. התוכנית כללה שדרת גנים ראשית שחצתה את השכונה מצפון לדרום, ורחובות השכונה הסתעפו ממנה. בניית השכונה החלה ב-1922.
עם הקמתה נקראה בית הכרם "שכונת המופ"סים", כיוון שמייסדיה ותושביה הראשונים היו ברובם מורים, פקידים וסופרים בני המעמד הבינוני.
בשעה שנבנתה הייתה בית הכרם מבודדת מלב העיר (בדומה לתלפיות ומקור חיים), ובקרבתה שכנו כפרים ערביים כדוגמת דיר יאסין ועין כרם. הצורך לקישור השכונה לירושלים היווה את תחילתה של התחבורה הציבורית באזור, ואת תחילתו של קואופרטיב "המקשר", שעתידה הייתה לקום ממנו חברת "אגד".

שכונת בית הכרם בשנות ה-30'

בשל מיקומה בקרבת כפרים ערביים ובידודה מירושלים, סבלה השכונה בשנותיה הראשונות מבעיות ביטחוניות. ראשיתן עוד בתביעתו של הוואקף המוסלמי לבעלות על אדמות השכונה עם רכישתן על ידי "אגודת בוני בית", מה שהתבטא בהפגנות שהפריעו להקמת השכונה. בנוסף, היו גנבות בשכונה והתנפלויות מזדמנות על אנשים בודדים. בתקופת המאורעות הותקפה השכונה בידי הכפרים השכנים. בשל כך הוקמה על גג הסמינר למורים עמדת שמירה, ממנה הבריחו ביריות את הערבים שהגיעו מכיוון דיר יאסין. במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט הוקמו עמדות הגנה בכמה מבתיה הקיצונים של השכונה. למרות זאת, היו דמי השכירות בשכונה גבוהים יחסית לשכונות אחרות בפריפריה של ירושלים.

*****

עם קום המדינה, ביקשו תושבי השכונה להשאירה כשכונה עצמאית וכחלק ממועצה אזורית שתכלול את כל השכונות העצמאיות במערב ירושלים. אולם שר הפנים משה חיים שפירא מינה, בעקבות דרישת ראש עיריית ירושלים דניאל אוסטר לספח את בית הכרם ושכנותיה לירושלים, ועדת חקירה של משרד הפנים. בעקבות המלצות הוועדה סיפח השר שפירא ב-21 בספטמבר1949 את בית הכרם לירושלים בצו הרחבת הגבולות המוניציפליים של ירושלים, ובית הכרם הפכה להיות שכונה במבואותיה המערביים של העיר. ברבות השנים השתנו פני אזורים אחדים של השכונה, היא התרחבה ונבנו בה גם בתי קומות רבים.
עד היום, בסוף העשור השני של המאה ה-21, שומרת בית הכרם על מעמדה כאחת השכונות המבוקשות והיוקרתיות ביותר בירושלים. על אף ההתפתחות האורבנית של ירושלים ומיקומה המרכזי, היא נותרה שכונה שקטה, בעלת בניינים נמוכים. בשל הביקוש הרב למגורים בשכונה, הוקמו סביבה שכונות לוויין יוקרתיות כיפה נוף ורמת בית הכרם, המהוות יחדיו את שכונת בית הכרם רבתי. בשכונות אלה מתגוררים כ-20,000 איש, רובם חילונים. אוכלוסיית השכונה ברמה סוציו-כלכלית גבוהה
מקור, הרחבות והפניות 

רחוב שחר בבית הכרם

בית הועד הראשון

****

שריד מהבניינים הראשונים ברחוב המייסדים

כיכר דניה בציר הרצל

כיכר דניה

*****

****

*****

מה יכול לספר עץ עתיק זה?

********

רוח הזמן בקריית משה

קריית משה היא שכונה שנמצאת על הרכס המערבי של ירושלים בגובה של 820 מטרים מעל פני הים והיא בין השכונות הגבוהות בירושלים. מצפון גובלות בתחומה שכונת גבעת שאול והכניסה לירושלים, מדרום שכונת בית הכרם, ממזרח שדרות הרצל וקריית הממשלה, וממערב אזור התעשייה גבעת שאול. השכונה נחשבת לשכונה פשוטה וצפופה יחסית לגודלה, מתגוררים בה כ-10,000 תושבים.
קריית משה הוקמה בין השנים 1925-1927 על ידי אנשים מסורתיים שרצו לגור לצד הוריהם הדתיים בירושלים, בהקמתה סייעה קרן "מזכרת משה מונטיפיורי", קרן צדקה הנושאת את שמו של השר משה מונטיפיורי וסייעה קודם לכן בהקמת השכונות ימין משה, מזכרת משה, אהל משה וזיכרון משה. קריית משה הייתה השכונה האחרונה שנבנתה בסיוע הקרן, ולכן יש שכינוה "מונטיפיורי החדשה".
בשנת 1924 רכש בא-כוחה של הקרן בארץ ישראל, הפרופסור דוד ילין, את אדמת השכונה – 112 וחצי דונם – במחיר של מאה לירות ארץ ישראלית. השכונה תוכננה כעיר גנים. תכנונה הופקד בידי האדריכל ריכרד קאופמן, שתכנן שכונות גנים נוספות כגון תלפיות (1921), בית הכרם (1921), רחביה (1922) ובית וגן (1925). על פי עיקרון התכנון הסטנדרטי של עיר גנים, הייתה שדרה מרכזית שחצתה את השכונה מצפון לדרום, ובקצה עמד מבנה ציבור. השדרה היא שדרות המאירי של היום, ומבנה הציבור שבסופה הוא בית הכנסת "אוהל יצחק"

תוכניתו המקורית של האדריכל ריכרד קאופמן לשכונת קריית משה מאפריל1924. במרכז התמונה, ממזרח למערב, השדרה המרכזית (שדרות המאירי של היום). המבנה השחור והגדול שבסופה הוא המבנה המרכזי של השכונה, בית הכנסת "אוהל יצחק" המקור

בשנת 1936 הקימו אנשי הפועל המזרחי (ציונות דתית) בסמוך לקריית משה את "שכונת הפועל המזרחי", ששמה הוסב לאחר מכן ל"שכונת מימון", על שם הרב יהודה לייב פישמן מימון, ממנהיגי הציונות הדתית וממייסדי השכונה בהמשך השנים נבלעה שכונת מימון בתוך קריית משה. בסוף שנות ה-30, הוקמה שכונת "המקשר", שבה התגוררו חברי קואופרטיב התחבורה הירושלמי. בשנת 1941 שלחו התושבים מכתב לראש עיריית ירושלים בבקשה להסתפח לעיר ירושלים (כזכור, בתקנות השכונה נכתב: "ליסד שכונה עברית בקרבת ירושלם"), משום שהשכונה הייתה מרוחקת ממרכזה של העיר החדשה. השכונה סופחה לירושלים לאחר הקמת המדינה. בתחילת שנות ה-50 הוקם ליד שכונת המקשר "שיכון קריית משה" (ובשמה המלא – מעונות עובדים בקרית משה אגודה שיתופית לשיכון בירושלים בע"מ).

שכונת קריית משה וגבעת שאול בשנות ה-30'

בשנת 1964 עברה לשכונה ישיבת מרכז הרב, שמאוחר יותר הולידה מתוכה את מכון מאיר השוכן אף הוא בשכונה. בעקבות כך גדל מספרם של התושבים הדתיים בשכונה, והיא נהייתה מוקד מרכזי עבור החברה הדתית לאומית, היא נחשבת לשכונה מרכזית לציבור הדתי לאומי ויש אף המחשיבים אותה כמרכזית ביותר, אולם, עדיין יש בשכונה מספר משפחות של חילונים, מסורתיים וגם חרדים רבים המתגוררים בשכונה, וניתן לראות בה תושבים ותיקים לצד זוגות צעירים ומשפחות מרובות ילדים ובני נוער.
מקור, הרחבה והפניות

 

מכון מאיר: ישיבת דתית לאומית המשמשת בית מדרש לחוזרים בתשובה. הוקם בשנת 1974 על ידי הרב דב ביגון, ראש המכון עד היום. המכון ממוקם בשני מבנים בשדרות המאירי המחוברים זה לזה, כשהמבנה החדש מביניהם הוקם בסביבות שנת 2000

קריית משה

שדרות המאירי: השדרה שתוכננה במקור כחלק משכונת הגנים. נקראת על-שם הרב משה המאירי (אוסטרובסקי) 1947-1886, ממנהיגי תנועת המזרחי בארץ ישראל, מורה ועסקן ציבורי. כיום זוהי שדרה להולכי רגל, כאשר משני צדיה נטועים עצי ברוש ולאורכה ממוקמים ספסלי ישיבה. ברחוב זה שוכנים מכון מאיר וישיבת המאירי (מכללת ליפשיץ).

 

*****

קטע שני:
רחוב בית הדפוס
בדרום אזור
התעשייה והמשרדים
גבעת שאול

****

*****

אזור גבעת שאול משתרע על חלק מהרכס של מערב ירושלים ומתנשאת לגובה של 818.6 מטר מעל פני הים. אפשר לחלק את אזור גבעת שאול לשני אזורים: גבעת שאול א' המתוחמת בין שדרות בן-גוריון בצפון, עקיבא אזולאי במערב, וימין אבות בדרום. וגבעת שאול ב' בין רח' חפצדי בצפון לבין רח' בית הדפוס בדרום ובין שכונת קריית משה במזרח ושכונת הר נוף במערב.
גבעת שאול א' היא בעיקרה שכונת מגורים, בעוד גבעת שאול ב' מורכבת ממרכזי קניות, משרדים ותעשייה קלה. בשיפולי השכונה מצפונה נמתח הכביש מערבה לכיוון השפלה. נחל שאול היורד מהשכונה מתחבר לנחל שורק.
מפאתי שכונת גבעת שאול סלולה דרך רומית בשם "מעלה רומאים" עד ליישוב מוצא, והיא למעשה קטע מדרך ארוכה יותר בין אמאוס לירושלים.

****

אזור התעשייה ומשרדים גבעת שאול נמצא בין שכונת גבעת שאול ממזרח להר נוף ממערב, והוא מתפשט דרומה גם במערב קריית משה, עד לבית הכרם ונקרא גם גבעת שאול ב' . הנכנסים לירושלים דרך צומת גינות סחרוב, עוברים דרך גבעת שאול בדרכם לתוך העיר. אזור תעשייה ומשרדים זה המשתרע סביב הרחובות כנפי נשרים ובית הדפוס התפתח משנות ה-70' של המאה הקודמת. בתחילה הוקמו מרכז שטנר ומרכז ספיר, בהם הוקמו מפעלים רבים, כמו מפרומאל, רים וכתר, מרכז דואר ישראל, מרכז של חברת חשמל, ולא מעט בתי דפוס (אחד מהרחובות הראשיים נקרא "רחוב בית הדפוס"), לאחר מכן הוקמו באזור אולמות חתונות כמו מונטה קרלו, מקסים, גוטניק, ושירת ירושלים. משנות ה-90' ואילך עם הפיתוח של האזור הוקמו משרדים רבים, בהם ניתן למצוא גם שלוחות של משרדי ממשלה, וביניהם משרדי רשות המיסים, הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, מבקר המדינה, בית המשפט לענייני משפחה, משרד הדתות ובית הדין לגיור, מרכזי שירות של חברות סלולר, חנויות רבות ועוד. כן קיימות באזור התעשייה שתי המאפיות הגדולות והמפורסמות בישראל – מאפיית אנג'ל, ומאפיית ברמן.
מקור והפניות 

ממגורות ירושלים באזור תעשייה גבעת שאול.

מגדל דונה ברחוב בית הדפוס

מאפיית ברמן

מבט מרחוב בית הדפוס לעבר קריית משה ובית הכרם

מרכז ספיר

*****

קטע רביעי
סביב כפר שאול
ובתוך שכונת הר נוף

*****

******

****

בית חולים כפר שאול הוא חלק מהמרכז הירושלמי לבריאות הנפש (כפר שאול-איתנים) המסונף לבית ספר לרפואה באוניברסיטה העברית והמרכז הרפואי הדסה. בית החולים עומד על הריסותיו של הכפר הערבי דיר יאסין. חלק מבתי הכפר, ביניהם בית הספר, היו הבסיס לבית החולים שהחל את פעילותו ב- 1951.
המרכז מעניק רצף טיפולי למגוון הפרעות הנפש, בכל הגילאים, למצבים פסיכוטיים חריפים, מצבים ממושכים עם דגש שיקומי ושירות קהילתי. מערך הטיפול כולל את כל סוגי הטיפולים הביולוגיים המקובלים (תרופות חדישות לסוגיהן, חדר סנוסלן – גרייה רב חושית ונזעי חשמל), טיפול זוגי ומשפחתי, פסיכותראפיה פרטנית וקבוצתית, טיפול באומנות וריפוי בעיסוק. המרכז משרת את אוכלוסיית הערים ירושלים, בית שמש, מעלה אדומים ומבשרת ציון כמו גם את אוכלוסיית יישובי פרוזדור ירושלים. המרכז הירושלמי כולל שלושה קמפוסים לאשפוז ותחנות לטיפול בבריאות הנפש הפרושות ברחבי העיר ובסביבותיה.
מקור והרחבה 

סביב כפר שאול

דיר יאסין היה כפר ערבי בהרי ירושלים כ-5 קילומטרים מערבית לירושלים שהתפרסם בשל פרשת דיר יאסין – כיבוש הכפר במלחמת העצמאות, שבמהלכו הוחרב חלק ממנו ונהרגו רבים מתושביו. הכפר היה ממוקם במרחק של כשלושה קילומטרים מהקסטל וכקילומטר אחד משכונת גבעת שאול, באזור הר נוף של היום, הוא שכן דרומית לכפרים ליפתא וקאלוניה במורדות הר בגובה של כ-800 מטרים.

הכפר דיר יאסין וסביבתו בשנות ה-40'

בשנת 1517 מוזכרת לראשונה בכתובים ח'ירבת עין אל תות הנמצאת כמה מאות מטרים מערבית למרכז הכפר. בסוף המאה ה-19 נבנו בתי האבן של הכפר. שני מעיינות מדרום ומצפון סיפקו מים לכפר. כל אוכלוסיית הכפר הייתה מוסלמית. בשנת 1907 החלה להיבנות שכונת גבעת שאול מן הצד המזרחי של הוואדי על קרקעות שנרכשו מתושבי דיר יאסין.

דיר יאסין וסביבתו בשלהי המאה ה-19

במהלך מלחמת העולם הראשונה הכפר והסמוך אליו היה חלק ממערך הגנה העות'מאני על ירושלים. הוא נכבש על ידי חיל המשלוח המצרי של הממלכה המאוחדת, יום לפני כיבוש העיר ב-8 בדצמבר 1917. בזמן פרעות תרפ"ט (1929) ניסו תושבי הכפר שוב ושוב לנתק את הכביש המוליך מירושלים לתל אביב.
עד שנות ה-20 עסקו תושבי הכפר בחקלאות ובגידול צאן, אולם גידולה של ירושלים והבנייה הנרחבת בה הביאו להקמתן של מחצבות אבן בכפר. בשנות ה-40 פעלו בו ארבע מחצבות. בזכות פריחת המחצבות הוקמו בתים חדשים בכפר וכן נוסדה בשנת 1935 חברת אוטובוסים בשיתוף הכפר ליפתא. בשנת 1943 נפתחו בו שני בתי ספר יסודיים – אחד לבנות ואחד לבנים. באותה עת היו בכפר שני מסגדים, מועדון תרבות, שתי אכסניות וחנויות אחדות. בחקלאות עסקו באותה עת רק כ-15 אחוז מכלל התושבים. לפי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל בשנה זו הוערכה האוכלוסייה ב-610 תושבים.

הכפר דיר יאסין וסביבתו בשנות ה-30'

פרשת דיר יאסין – ב-20 בינואר 1948, התקיימה פגישה בין נכבדי דיר-יאסין ואנשי גבעת שאול, ונחתם הסכם ליחסי שכנות טובה. ואכן במשך החודשים אחר כך מנעו אנשי הכפר התבססות של לוחמים בכפרם. עם זאת, לקראת אפריל אירעו כמה מקרים של ירי ולחימה בהם נטלו חלק אנשי הכפר. כארבעה חודשים לאחר מכן, בבוקר 9 באפריל 1948 הותקף הכפר על ידי כוח משותף של אנשי אצ"ל ולח"י שמנה כ-110 לוחמים. אף שמטרת המבצע הייתה לכבוש את הכפר ולפנות את האוכלוסייה ממנו, התפתחו הדברים לידי קרב, שעל נסיבותיו חלוקות הדעות, ובמהלכו נהרגו כ-100 עד 120 מתושבי הכפר, בהם נשים וילדים. בקרב נהרגו גם 5 לוחמים יהודים ו-14 נפצעו.

בשנת 1949 הוקם בכפר מחנה עולים, ובמקביל אליו שיכנו בכפר גם גרעין מתיישבים שהיה קשור לפועלי אגודת ישראל, מיוצאי פולין, רומניה וסלובקיה, שהקימו בו יישוב יהודי חדש – גבעת שאול ב'. בשנת 1951 הוקם במבני הכפר, בין השאר בבית הספר, בית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול. בשלוחה אשר ממערב לבית החולים נותרו שטחים חקלאיים גדולים וכן בורות מים. על יתרת השטח שהיה שייך לכפר נבנו השכונות גבעת שאול והר נוף.
מקור, הרחבות והפניות 

גבעת שאול בתום העשור הראשון למדינה

*******

****

שכונת הר נוף היא שכונה חרדית-דתית. השם "הר נוף" משקף את ההר עליו בנויה השכונה ואת הנוף הנשקף ממנה, גובה השכונה נע בין 690 ל-810 מטרים.

שכונת הר נוף, מבט ממעל. השכונה בנויה במדרון תלול, כשגרמי מדרגות ארוכים מחברים בין הרחובות המקבילים. בשכונה בנייני דירות רבי קומות, כאשר במקרים רבים יש שתי כניסות לבניין הפונות אל הרחובות שמשני צדיו – כניסה אחת בקומה נמוכה של הבניין, וכניסה אחרת שנמצאת כמה קומות מעל הכניסה הראשונה ברחוב השני.

שכונת הר נוף שיועדה מראשיתה עבור זוגות צעירים ומשפרי דיור חילונים ודתיים, הוקמה בשנות ה-80 של המאה ה-20 בסמוך ועל חורבות הכפר הערבי דיר יאסין, שתושביו נמלטו ממנו לאחר פרשת דיר יאסין. שם השכונה נבחר בשנת 1979 לאחר תחרות פומבית בה הציבור הוזמן להציע שמות לשכונה. הקמת השכונה החלה בשנת 1980 בשנת 1983 החלה עיריית ירושלים בבניית מוסדות הציבור בשכונה, כיתות לימוד וגני ילדים. איכלוס השכונה התעכב לאחר שחיבורה לרשת החשמל, סלילת הדרכים ובניית השטחים הציבוריים בשכונה התארכה השכונה אוכלסה החל משנת 1985 כשכונה מעורבת, בה תושבים חילוניים, דתיים וחרדים. בשנת 1989, פרצו עימותים בשכונה בין התושבים החרדים לחילונים, מאחר שהתושבים החרדים ביקשו לסגור את רחובות השכונה לתנועת כלי רכב בשבת. השכונה הפכה לשכונה חרדית במהירות, לאחר שהפכה למוקד של מפלגת ש"ס אליה עבר להתגורר מנהיג התנועה עובדיה יוסף. בשנת 1998, הוחל בתכנון הרחבת השכונה דרומה, על ידי העתקת מתקני חברת פי גלילות ובנייה בשטח זה ובשטח יער ירושלים אולם, היא טרם הושלמה.
בשנת 2014, אושרה תוכנית לשלוחת רכבת קלה לשכונה, באורך של כ-2 ק"מ, העוברת מצומת בן דור בשדרות הרצל, לאורך רחוב כנפי נשרים ועד מסוף התחבורה בכניסה להר נוף, ותוכננה במקור כשלוחה של הקו האדום של הרכבת הקלה בירושלים בהמשך הוחלט לשלב אותה כחלק מתכנית הקו הירוק של הרכבת הקלה בירושלים. הקו צפוי להיפתח בשנת 2023.
מקור, הפניות והרחבות

הנוף הנשקף
משכונת הר נוף

מבט מזרחה מעל חוות מיכלי הדלק

מסוף וחוות מכלי הדלק הוקמו בשנות ה-60 ומספקים את דלק לאזור ירושלים. הדלק זורם למתקן בצינור תת-קרקעי ממתקן פי גלילות בצפון תל אביב. ב-2001 הוועדה מקומית לתכנון ולבנייה בירושלים המליצה על אישור התוכנית לשכונה ובה 1,000 יחידות דיור בבנייה רוויה, והעברת מתקני הדלק למתקן תת-קרקעי בנחל רבידה הסמוך. בשנת 2007, החליטה הוועדה המחוזית ירושלים לא לשנות את ייעוד הקרקע למגורים עד שלא תמצא קרקע חלופית למסוף הדלק. בשנת 2009, ביקשה קבוצת דלק, שרכשה את חברת פי גלילות, לפנות את המסוף למכור את הקרקע תמורת 200 מיליון שקל, אך המסוף לא פונה. החל משנת 2018, מקדמת רשות מקרקעי ישראל תוכנית חדשה לאזור שתכלול 2,300 יחידות דיור בשטח של 648 דונם בין השאר על חשבון שטחים ביער ירושלים.

מבט דרומה לעבר הר הרצל ויד ושם

מבט דרומה לעבר עין כרם, מרכז הרפואי הדסה ואורה

צבט מערבה לעבר כביש 1 ומבשרת ציון

לשכונת הר נוף אופי דתי מובהק, בזמן הקמת השכונה, היא הייתה מאוכלסת ברוב דתי-לאומי. כיום התפלחות האוכלוסייה בה: 59% חרדים, 40% דתיים לאומיים ו1% חילונים ומתגוררים בה כ-20,000 תושבים.

היכלי לימוד תורה בשכונה 

*****

ממשיכים בבניית מוסדות לימוד תורה

****

****

*****

*****

זה הבניין בו התגורר הרב הגאון עובדיה יוסף זצ"ל

*****

כאן נבנה המרכז ע"ש הרב

*******

כביש 16 או דרך אריאל שרון, היא דרך עירונית הנסללת ככניסה נוספת לירושלים ואשר תחבר בין מחלף מוצא לשכונות מערב ירושלים ותהיה תלת נתיבי לכל כיוון. הכביש נועד ליצור כביש רוחב המחבר את כביש 1 (ארצי) באזור סיבוב מוצא לכביש 4 (מקומי – בגין) באזור צומת בייט, להקים ניסה נוספת לירושלים והקלה בעומס התנועה בכניסה וביציאה מהעיר. ולהקל  בעומס התנועה בשכונות הגובלות בכביש כגון בית וגן, בית הכרם, קרית משה, הר נוף, יפה נוף ודרכי יער סמוכים וגם ליצור נגישות למתחם גבעת שאול המתפתח.
הכביש חדש יהיה באורך 4.7 ק"מ יכלול את מחלף מוצא, מנהרות הר נוף (מערביות) כ- 1.5 ק"מ, מחלפון רבידה בנחל רבידה, מנהרות יפה נוף (מזרחיות), כ- 1.3 ק"מ, מחלפון בייט ליד המרכז הרפואי שערי צדק, חיבור לכביש 4 (בגין) והסדרת כביש גבעת שאול בואדי רבידה. וסלילת הכביש החלה בקיץ 2019 וסימוה המשוער בשנת 2023

תוואי כביש 16

התוכניות הראשונות לדרך הוצגו בשנות ה-90 של המאה ה-20. על פי תוכניות אלו הכביש היה אמור להקיף את שכונת הר נוף דרך יער ירושלים, עד נחל רבידה, ושם להיכנס למנהרה מתחת לשכונת יפה נוף עד היציאה לרחוב בייט. תוכנית זו נתקלה בהתנגדות רבה מצד הקרן הקיימת לישראל וגופים ירוקים בגלל הפגיעה הקשה ביער ירושלים ובוטלה בשנת 2000. ביולי 2011 אושרה התוכנית המעודכנת הכוללת מנהרה נוספת ובינואר 2012 הוצגה התוכנית המעודכנת . בשנת 2013, לאחר פטירת הרב עובדיה יוסף, הודיע שר התחבורה ישראל כץ כי הכביש החדש, שיעבור מתחת לביתו של הרב בשכונת הר נוף, ייקרא על שמו. ועדת השמות העירונית של עיריית ירושלים, שהתכנסה ב-24 בדצמבר 2017, החליטה כי הכביש ייקרא על שמו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון.
הרחבה והפניות

הכניסה הראשית לשכונת הר נוף, אנחנו יצאנו ממנה

קטע חמישי:
רחוב כנפי נשרים
בצפון אזור
התעשייה והמשרדים
גבעת שאול

*****

"חטאנו " בניסיון סרק לקצר את הדרך והתשלום עליה וירידה מיותרות

קיבלנו פיצוי בתצפית מבט צפונה ובמרכז בית העלמין גבעת שאול

רחוב כנפי נשרים

רחוב כנפי נשרים הוא הרחוב המרכזי באזור התעשייה ונקרא על שם ספרו התורני "כנפי נשרים" של הרב אברהם נשר (אדלר), מי שהיה שנים רבות ראש לשכת הרבנות הראשית בירושלים ומ"מ רבה של העיר. השם שאוב מן המילים: "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים" (שמות פרק י"ט, ד), ורומז לשם משפחתו של הרב. הסיבה בשלה הוחלט להנציח את הרב נשר דווקא במיקום זה, נעוצה בתוואי הרחב והנוח בו עובר הכביש על קו הרכס, דבר שהביא להכשרתו כשדה תעופה עבור מטוסי צה"ל במלחמת העצמאות – וכך הונצח גם מפעל זה בשם הרחוב.

*****

קטע שישי
בתוך שכונת
גבעת שאול

*****

*****

שכונת גבעת שאול, היא שכונה ותיקה שהוקמה בעשור הראשון של המאה העשרים. הרעיון להקמת השכונה עלה זמן רב לפני יסודה, אלא שקשיים שונים, כגון בעיית רכישת קרקעות על ידי יהודים בתקופה העות'מאנית, מנעו את הקמתה. ב־1907, הוקמה חברה מייסדת – 'חברת גבעת שאול'. אז, נעשו ניסיונות לרכוש קרקע כדי להקים 'שכונת גנים', מעין שכונה חקלאית. כוונת המייסדים הייתה שבשכונה יתיישבו עניים שתינתן להם אפשרות להקים משקי עזר חקלאיים ליד ביתם, לאספקת תוצרת חקלאית טרייה לירושלים. באותה שנה נרכשו קרקעות עליה הוקמה השכונה מידי ערביי דיר יאסין. השכונה נקראת ע"ש הרב יעקב שאול אלישר (יש"א ברכה) הראשון לציון, שבנו נסים, היה ממייסדי השכונה. נימוק נוסף לשם השכונה היה שמרומה של השכונה החדשה גם ניתן לצפות לכיוון 'תל אל פול' היא גבעת שאול המקראית, בירתו של שאול המלך (כיום באזור הסמוך לשכונת פסגת זאב).
השכונה החדשה הייתה מרוחקת מהעיר ומוקפת בכפרים ערביים, שהקרובים בהם היו דיר יאסין וליפתא, והדבר הרתיע את הרוכשים הפוטנציאלים. משה קנטרוביץ החליט למכור את הקרקע לבודדים, ולכן חילק את הקרקע לכ־160 מגרשים, שאותם הציע למכירה במחירים השווים לכל רוכש. המגרשים היו גדולים בהשוואה למה שהיה מקובל בשכונות החדשות של ירושלים וגודלם היה כ־200 מ"ר.
בשכונה התיישבו החל משנת 1910 מעט אנשים, רובם ממוצא תימני, שלא יכלו להרשות לעצמם לרכוש נחלה בעיר. הם בנו לעצמם בתי עץ קטנים וכשגדל במקצת היישוב גם הקימו לעצמם בית כנסת קטן שאותו מיקמו במרתפו של אחד הבתים ("ממעמקים קראתיך ה'"). לאחר כארבע שנים הצטרפו משפחות מהעיר העתיקה וממאה שערים, חלקן אשכנזיות וחלקן ספרדיות. בידודה של השכונה, משך אליה אישים מתנועת המוסר ותנועת החסידות שנהגו להתבודד בה.

*******

בשנת 1917, בזמן מלחמת העולם הראשונה בקרבות במבואות ירושלים, בין כוחות הממלכה המאוחדת ובין הכוחות העות'מניים חרבה שכונת גבעת שאול. היא הייתה השכונה היחידה בירושלים שנפגעה בקרבות. כבר בתחילת הקרבות עזבו אותה תושביה ונמלטו על נפשם מזרחה. לאחר שניצחון הבריטים, הם שילמו פיצויים לתושבי השכונה, והשכונה הוקמה מחדש בשנת 1919. גם בתקופה זו שימשו חצרות הבתים לחקלאות זעירה ואף לגידול פרות לחלב. בתחילת שנות ה-20 נוסדה במערב העיר שכונת הגנים קריית משה וכך נוצר רצף יהודי יישובי שזירז את התפתחות השכונה. אך שתי השכונות גם יחד לא היו בתחומה של העיר ירושלים והתקיימו במעמד עצמאי, ורק לאחר מלחמת העצמאות סופחה השכונה לירושלים.

שכונת גבעת שאול וקריית משה בשנות ה-30'

במהלך השנים עם התפתחות התעשייה נדחקו רגלי החקלאים ובשכונת גבעת שאול נבנו מבני תעשייה, מוסכים ובניני משרדים. בין המפעלים היו מאפיית מצות שמענוביץ, בית חרושת לביסקויטים פרומין, מפעל ש. פרידמן בע"מ לתנורי חימום ומקררים, בית חרושת לצבע של האחים דוד ויצחק גולדשמיד, בית חרושת לקרח הויזמן, בית חרושת נייגר לנקניק, מפעל גלוריה ליצור עמילן ופודינג, מפעל לנעלים "נעלי ארצנו", בית חרושת לאקונומיקה גלרנטר, מפעל לייצור רפליקות של עתיקות, טחנת הקמח "טחנת ירושלים", מפעל גילרו ועוד. בשנות ה-70 עם התרחבות השכונה והקמת בתי מגורים שדחקו את המפעלים מהמתחם שבין רחובות נג'ארה לאלקבץ, התפתח אזור התעשייה והמשרדים, לעיל, הנקרא גבעת שאול ב'
ב-2016 עמד מספרם של תושבי השכונה על 8,969 נפש, חרדים, ודתיים לאומיים רבים ומעט חילונים. מאז ראשית שנות ה-2000, נמצאת השכונה בפיתוח ונבנים בה בניינים רבי קומות (מגדלי שאול), הממצבים אותה היא בין השכונות מרובות המגדלים בעיר.
מקור, הרחבות והפניות

אחד מהמבנים הישנים ברחוב נאג'ארה

מבט צפונה מגבעת שאול לעבר שכונת הר שלמה

בכניסה לשוק הסיטונאי בשולי גבעת שאול

השוק הסיטונאי וסביבתו

***

****

ברוך זוהר הנהג החביב ומאיר הפנים שהזמין אותנו לשיחה על החיים

קיבלנו עוד לייק

המשך שיטוט בשכונת גבעת שאול

****

****

****

*****

קטע שביעי
שוב בקריית משה
לעבר בשדרת המלונות
הלאה בציר הרצל
עד לנקודת ההתחלה

****

מתחם מרכז הרב וברקע גשר המיתרים

צומת ציר הרצל ורחוב קריית משה

שדרת המלונות בציר הרצל

****

סוף דבר,

היה זה עוד טיול מרתק
בו למדנו להכיר עוד אזור בירושלים

******

אין ספק שהאופניים
הם אמצעי נפלא
להתנייד בעיר בנחת
ולהגיע למקומות בעיר
וגם להפעלת
השרירים והלב.

******

בקיץ שעות הערב
הן זמן נהדר לטיולים שכאלה

*****

תודה לדורון דורי
שותף נאמן
לטיולי חקר בירושלים 

אודה על האמת, לירושלים יש "כוח על" שממגנט ומושך אותי בכל הזדמנות אפשרית לתור בה בכלל ובמקומות הומי ודם בפרט.

ביום שני (29/7/2019), יום למחרת השיטוט בו התענגתי על מרקם אנושי מקרי במשולש הירושלמי בערב קיץ יצאתי שוב "חמוש" במצלמה למרכז העיר.

תיעוד זה מתמקד באוסף של 15 צילומים של נגנים וזמרים שנמצאו שם.

******

זמר הנשמה

*****

****

****

*****

הרבי השמח ועוזרו

*****

*****

****

*****

הפסקת אוכל
של הסקספוניסט

****

****

דיון על מרחב ההצגה

****

הפסנתרן  וחברו

*****

****

הנגן והזמר העצוב
וחברו 

****

****

****

*****

הופעה במיטבה

****

*****

***

סוף דבר:

על כל אלה

אפשר לומר בפשטות
"ירושלים נגנים וזמרים סביב לה"

תקנו אותי בבקשה
אם אני טועה

מעת לעת אני "חוטא" בשיטוט "חמוש" במצלמה ברחובות העיר בכלל ובירושלים בפרט.

ביום ראשון (28/7/2019) בשעת ערב קרירה בעיצומו של הקיץ, יצאתי לשוטט ב"משולש הירושלמי" שנמצא בין הרחובות בן יהודה, יפו וקינג ג'ורג'.

תוך כדי שיטוט ברחובות הראשיים וברחובות הצדדיים ביניהם התמקמתי, התבוננתי באנשים וכמובן שצלמתי.

האוסף הקטן של הצילומים (מעט יותר מ-20)  להלן, מדבר בעד עצמו ומציג חלק מקרי של המרקם האנושי שניתן לפגוש ולראות במרכז העיר.

*****

****

****

****

****

****

****

****

****

****

****

****

****

*****

****

****

****

****

****

****

****

*****

****

*****

סוף דבר,
אוסף צילומים זה
אינו מספק אותי.

מן הסתם,
אצא בקרוב שוב
לשוטט ולצלם
באזור זה של העיר

שנים רבות אני מתגורר בירושלים או בסביבתה הקרובה, אולם, עד כמה שזה נשמע תמוהה, אף פעם לא טיפסתי לשכונת גילה דרך השטח, לא ברגל  ולא ברכיבה באופניים.

חשבתי שהגיע הזמן שבאחד טיולי הדיווש הקרובים נטפס ברכיבה דרך השטח לשכונת גילה.

לאחר תכנון המסלול, הצעתי לחבריי מספר מועדים אפשריים לטיול.

ביום שישי (26/7/2019) בשעת בוקר מוקדמת, ברגעי החשיכה האחרונים התקבצה במגרש החנייה של גן החיות קבוצת הרוכבים שחיש קט התארגנה לרכיבה.

הקבוצה כללה שמונה אנשים שהשכימו קום והגיעו מרחבי הארץ והם פי רותם ( סאסא, ליד גבול הלבנון), איל גזית (משמר הנגב), מיכאל עוזרמן ואריה שדה (נתניה) עדי קידר (פרדיסייה), בועז בן חורין (הרצליה), שחר כהן (גבעתיים) ואני קל"ב (מבשרת ציון).

יצאנו כמתוכנן בשעה 05:30.

******

המסלול, מעגלי, נגד כיוון השעון
התחלה וסיום חניון גן החיות

*****

****

******

קטעי המסלול
ומראות הדרך

****

חלק ראשון של המסלול

יציאה מחניון גן החיות,
מעבר מעל גשר הרכבת,
מזרחה לעין יעל,
טיפוס במעלה הדרך מעל נחל גילה
ולמול הר גילה ובית ג'אלה,
חלקה ראשון אספלט,
חלקה שני דרך עפר,
הלאה ברחובות מערב ודרום גילה
לעבר קצה דרך חברון

****

מבט על

מבט מהדרך העולה לגילה מעל נחל גילה

הרחבת שכונת גילה מערבה, צילום מיכאל עוזרמן

במעלה הדרך צילום מיכאל עוזרמן

מביטים על השומרה

שרידי שומרה

מול מנזר הכרימזן

למול הכרימזן וגדר הביטחון המפרידה מבית ג'אלא

ציר הדרך מעל נחל גילה

גִּלֹה היא שכונה בדרום ירושלים, שנוסדה בשנת 1971 כאחת משכונות הטבעת לאחר מלחמת ששת הימים, והיא השכונה הגבוהה ביותר בירושלים מבחינה טופוגרפית – 857 מטרים מעל פני הים ומתגוררים בה כ-35,000 תושבים. לפי החוק הישראלי גילה נכללת במדינת ישראל. בקהילה הבינלאומית יש מחלוקת בנוגע למעמד השטח עליו השכונה בנויה – האו"ם, האיחוד האירופי, הרשות הפלסטינית וגופים אחרים רואים בה התנחלות.
גילה נקראה בשמה של עיר מקראית בשם זה, אשר זוהתה עם העיירה בית ג'אלא הסמוכה לשכונה מדרום: "וְגֹשֶׁן וְחֹלֹן וְגִלֹה" עיר מקראית זו הייתה גם מקום מוצאו של אחיתופל הגילוני, יועצו של דוד המלך. עם זאת, כיום מקובל לזהות את בית ג'אלא עם היישוב "גלים" הנזכר באזור בית לחם בתרגום השבעים לספר יהושע, כאשר "גילה" המקראית שכנה לפי ההקשר בדרום הר חברון, ויש שהציעו לזהותה עם ח'רבת ג'אלא הסמוכה לחלחול.

גילה ממוקמת על הרכס הדרומי של ירושלים וחולשת על דרום העיר. גובה הרכס הוא כ-850 מטר מעל פני הים, נתון שהופך את גילה לשכונה הגבוהה ביותר בירושלים. מדרום לגילה ניתן למצוא את בית ג'אלא ובית לחם. ממזרח לגילה ניתן למצוא את שכונת חומת שמואל (הנקראת גם הר חומה), תלפיות וכן תחילה אזור ספר המדבר. ביום בו הראות טובה, ניתן לראות את קצה ים המלח. השכונות הצמודות לגילה הן השכונות הנמצאות בנחל רפאים (נחל אכזב) כגון מלחה, בית צפאפא, וקטמון. ממערב לגילה חולש הר גילה כאשר בעמק ביניהם נמצאים מספר מעיינות.

****

השכונה משתרעת על שטח גדול מאוד, יחסית לשכונות המגורים הוותיקות של ירושלים, והמבנה שלה היה זר מאוד לתושבי העיר שגרו בירושלים לפני הרחבתה בעקבות מלחמת ששת-הימים, והורגלו לשכונות קטנות ואינטימיות. המבנה הטופוגרפי של השכונה יוצר בניה פרוסה (ומכאן פיזור האוכלוסייה על פני כל השכונה). השכונה תוכננה על בסיס של חמישה מתחמי משנה, שבכל אחד מהם כ-1,500 יחידות דיור, ומהווה למעשה יחידה תפקודית שבמרכזה מוסדות ציבור כגון: בתי ספר, גני ילדים, שטחי משחק ומוסדות דת. תכנונה של השכונה שם דגש על מרחבים גדולים בין יחידות הבינוי השונות, שנועדו לתרום לשיפור איכות החיים של תושבי השכונה וליצור שטחי נוי וגן למכביר. כמו כן, בולט מספרם הרב של סגנונות בנייה המנסים להשתלב במבנה הטופוגרפי ולתת לשכונה צביון מיוחד.
שכונת גילה מחולקת למספר תתי שכונות: גילה א', גילה ב', גילה ג', גילה ד' וגילה ה'. בגילה א' וגילה ה' ישנם אזורי משהב בהם מתגוררת אוכלוסייה דתית. בשכונה גינות רבות ושני פארקים מרכזיים. פארק גילה הממוקם בקצה של אזור גילה ה' ופארק זיידנברג בסמוך לרחוב הגננת בגילה. בשכונת גילה מספר מרכזים מסחריים ואף קניון שכונתי בן שתי קומות (קניון גילה).

*****

גילה היא שכונה גדולה והטרוגנית מבחינת רמות ההכנסה של תושביה, אף שמחירי הנדל"ן בשכונה נמוכים משמעותית מהממוצע בשכונות היהודיות של העיר ירושלים. שני פארקים מרכזיים קיימים בשכונה: פארק גילה בקצה גילה ה', המשמש כנקודה מרכזית של מחנאות בשכונה, ופארק זיידנברג בצמוד לרחוב הגננת, המשמש כאחד מגני המשחקים הגדולים בשכונה. זאת לצד גינות רבות הפזורות בין המבנים השונים ומשמשות כריאות ירוקות בתוך השכונה. בגילה ישנו מינהל קהילתי אחד. המינהל מוציא גם עיתון הנקרא "גילון".

מבט מפאתי שכונת גילה על הגדר מעל ציר המנהרות

מבט על על פתחי המנהרות בציר המנהרות

במהלך האינתיפאדה השנייה, הייתה שכונת גילה יעד לטרור פלסטיני – ירי ישיר של מקלעים על ידי מחבלים מהעיירות הפלסטיניות הסמוכות, בית ג'אלא ואל-ח'דר, לתוך השכונה. במשך שנת2000 היו כ-100 אירועי ירי כאלה. אף תושב לא נהרג במהלך תקיפות אלו, אך מספר אנשים נפצעו, חלקם באורח קשה. כמו כן נגרם נזק לרכוש. כדי להגן על השכונה נבנתה חומת בטון המונעת ירי נשק קל לעברה. בעקבות התקפות אלו ולאחר בניית שכונת הר חומה הידלדלה אוכלוסיית השכונה לכדי 32 אלף איש. חומת הבטון פורקה בשנת 2010.  בשל השקט הביטחוני.

מקור אודות שכונת גילה, הרחבה והפניות  

מזכרת מעמיתים טרם היציאה משכונת גילה

*****

חלק שני של המסלול,

חציית דרך חברון מזרחה,
תצפית על שכונת הר חומה
(נקראת חומת שמואל),
הלאה למתחם מר אליאס (סגור), 
צפונה בדרך חברון
לאנדרטת גבעת המטוס,
דרך תחנת דלק
טיפוס לקיבוץ רמת רחל, 
כניסה לקיבוץ דרך השערים
הנעולים שנפתחו עבורנו, 
בתוך קבוץ רמת רחל,
הלאה לבית העלמין,
לשרידי המוצב שהגן על הקבוץ
בין 1949 – ל-1967,
יער עצי הזית
תצפית על צור בהר 
ואום טובא,
חזרה לעבר רמת רחל
והלאה לעבר שכונת תלפיות

*****

מבט על

מבט מזרחה אל שכונת הר חומה

בתצפית הר חומה, צילום עדי קידר

אתנחתא בתצפית מעל הר חומה.

מול מנזר מר אליאס

מול הכניסה למנזר מר אליאס

מנזר מאר אליאס הוא מנזר יווני-אורתודוקסי בירושלים. המנזר שוכן בין קיבוץ רמת רחל לשכונת גילה, על דרך חברון (כביש 60), מערבית לגבעת הארבעה ודרומית-מזרחית לגבעת המטוס.
המנזר הוקם בתקופה הביזנטית, בין השאר, כתחנת דרכים על הדרך מירושלים לבית לחם וחברון. הוא נהרס בפלישה הפרסית ב-614, שוקם ונהרס שוב ברעידת אדמה במאה ה-12 והוקם שוב בשנת 1160. שיקום נוסף נעשה בתקופה הצלבנית וכמו כן, הוא שופץ בתחילת המאה התשע עשרה.
בשנת 1345 נקבר במקום הבישוף של ירושלים, אליאס. לאחר מותו החלו תושבי בית לחם ובית ג'אלא לעלות לרגל לקברו מדי שנה. עם הזמן התפתחה מסורת הגורסת שכאן חנה אליהו הנביא בבורחו מפני איזבל. בעבר היו מראים ליד המנזר סלע ועליו שקע בדמות אדם, ונטען שהסלע קיבל את צורת גופו של אליהו כדי שיוכל לנוח בנוחות על גביו.
ב-1823 הותקף נשיא המנזר והוכה קשות, ככל הנראה משום שהתוקפים סברו כי יוכל לגלות להם את מקומו של מטמון חבוי.
במלחמת העצמאות ב-1948 הגיעו המצרים, בפלישתם אל הארץ, גם אל מנזר מאר אליאס, ובסביבתו התחוללו קרבות בין המצרים והישראלים שהתבצרו ברמת רחל הקרובה. המצרים ניסו להשתלט על הכביש הסמוך ולהתקדם בו אל תוך ירושלים, אולם הכוחות הישראלים עצרו אותם. לאחר שביתת הנשק פינו המצרים את האזור, והוא עבר לידי הירדנים. הללו התבצרו על הגבעות הסמוכות, מול מוצבי ישראל. בחצר המנזר ולרוחב הכביש הציבו הירדנים גושי בטון נגד טנקים.
צה"ל כבש את המנזר מידי הירדנים בצהרי 7 ביוני 1967. המנזר נכבש על ידי פלוגה ג' מגדוד 62 של חטיבת ירושלים, בצהרי היום, לאחר הפעלת סיוע מהרכס הצפון-מזרחי, נגד המנזר ונגד המחנה הירדני שהיה לידו. הפלוגה השתתפה קודם לכן בהגנת רמת רחל. גג המנזר שימש כעמדה של הלגיון הירדני ממנו נורתה אש נגד מטוסים. מנקודה זו הופל מטוס של חיל האוויר מדגם פוגה מגיסטר, ומכאן שם הגבעה הסמוכה, גבעת המטוס.
פעם בשנה, ב-19 ביולי לפי הלוח היוליאני, נערכת במקום חגיגה גדולה של אנשי הקהילה היוונית-אורתודוקסית מהסביבה לרגל יום עלייתו השמיימה של אליהו הנביא.
מקור

הגבעה מצפון למנזר מר אליאס, שרידי מוצב הפעמון

אנדרטת גבעת המטוס, צילום מיכאל עוזרמן

גבעת המטוס היא גבעה בגובה 813 מטר מעל פני הים הנמצאת בדרום ירושלים, מדרום לקו הירוק, ליד בית צפאפא וצפונית מערבית למנזר מר אליאס. הגבעה נקראת על שם מטוס פוגה מגיסטר שנפל במקום ב-6 ביוני1967, ביום השני לקרבות מלחמת ששת הימים וטייסו סגן דן גבעון נהרג.
"גבעת המטוס" הוא גם שמו של אתר קראוונים לעולי אתיופיה שהוקם במקום. שטח מתחם הקראוונים הוא כ-170 דונם. גבולות המתחם הםתלפיות בצפון, דרך חברון במזרח, גילה בדרום ובית צפאפא במערב.

צילום עדי קידר

קיבוץ רמת רחל ויער עצי זית מעל צור בהר

מבט מרמת רחל לעבר ירושלים, צילום עדי קידר

****

שרידי מוצב צה"ל רמת רחל

למול צור בהר

צוּר באהִר  הוא כפר ערבי ושכונה במזרח ירושלים. השכונה קרובה לשכונות תלפיות מזרח, הר חומה וקיבוץ רמת רחל. הכפר סופח לשטח המוניציפלי של ירושלים לאחר מלחמת ששת הימים.

צילום מיכאל עוזרמן

יער עמודי הזית

עמודי הזית הוא פסל סביבתי השוכן במרכזו של פארק עמודי הזית, ממזרח לקיבוץ רמת רחל. הפסל עוצב על ידי הפסל רן מורין בשנת 1991. הוא עשוי משלושה עמודים שגובהם 15 מטרים והוא נראה היטב מרחבי ירושלים. בראש כל עמוד צומח עץ זית בן עשרות שנים וענפי שלושת העצים מתחברים זה לזה. בבסיס העמודים שלוש מדרגות המובילות אליהם, ומתחת להן מערך ממוחשב הדואג לדישון עצי הזית שבראש העמודים ולהשקייתם. בכניסה לרחבת הפסל נצבים שני עצי זית נוספים הצומחים מתוך פירמידות עשויות אבנים לא מסותתות. ענפי שני העצים מתחברים זה לזה ויוצרים מעין שער כניסה לאתר. סביב הפסל נטועים כ-200 עצי זית ב-27 שורות בתוכנית מעגלית המובילה לעמודי הזית, ושלושה שבילים מרכזיים מובילים ממנו בצירים המכוונים לאתרים משמעותיים בנוף: "ציר ההרודיון", "ציר בית לחם" ו"ציר ים המלח".לדברי יוצר האתר, עץ הזית הוא "סמל לחוסן, לפוריות ולשלום". למאפיינים השונים של הפסל ישנן פרשנויות שונות; יש הרואים בשלושת עצי הזית שבראש העמודים את שלוש הדתות – יהדות, נצרות ואסלאם, וכן אלגוריה לעם ישראל, שעל אף שגורש מהארץ הוא שב לחיות בה. יש הרואים בפסל המחשה לניתוק השורשים מהקרקע, והחייאתם באמצעות הטכנולוגיה – סמל לציונות. ישנם המצביעים על המיסטיות של הספרה 3, כמתווה דרך-אמצע בין כוחות מנוגדים ומביאה לידי הרמוניה ושלום

צילום עדי קידר

בדרך חזרה לקיבוץ רמת רחל

******

חלק שלישי של המסלול

צפונה בשכונת ארנונה ותלפיות,
בית הקברות ההודי
ברחוב קורא הדורות 28,
בית ש"י עגנון ברחוב קלאוזנר,
מול השגרירות של ארה"ב,
הלאה לעבר קצה שכונת תלפיות מזרח
(שכונת ארמון הנציב),
מעבר ליד חוות הנוער
של הסוכנות היהודית
לאורך טיילת שרובר
ביער השלום
עד פאתי שכונת אבו תור,
שוב בדרך חברון 
כניסה למתחם התחנה הראשונה,
ושם הפסקה

****

מבט מרמת רחל לעבר שכונת ארנונה

אַרְנוֹנָה (לעיתים נקראת בשם "תלפיות") היא שכונה בדרום ירושלים הממוקמת בין אזור התעסוקה תלפיות לבין קיבוץ רמת רחל. בשנות ה-90 נעשתה הפשרת קרקעות לבנייה בהיקף נרחב בשכונה, דבר שהביא לעליית מחירים והפך את ארנונה לשכונה יוקרתית מהיקרות בירושלים. החל ממאי 2018, החלה לפעול במתחם השכונה השגרירות האמריקאית בישראל לאחר שהועברה לירושלים מתל אביב.

בשכונת תלפיות

תַּלְפִּיּוֹת השוכנת בגבולה הדרום-מזרחי של העיר. השכונה התפתחה בתקופת המנדט, וכוללת אזור מגורים ירוק ופסטורלי. יחודה של תלפיות הוא בהיותה השכונה היחידה בירושלים שתוכננה כ"עיר מודרנית" בת כ-800 בתי אב עוד לפני תקופת המנדט (דבר שלא התגשם), וכן בעמידתה רבת-השנים כשכונת סְפר בגבול העיר.  בנייתה של השכונה החלה ב-1921, בתכנונו של האדריכל ריכרד קאופמן כיישום של התפיסה האדריכלית הקרויה "עיר גנים".

שכונת תלפיות ערב מלחמת ששת הימים

****

בית הקברות הצבאי ההודי בשכונת תלפיות הוא בית קברות צבאי בריטי הנמצא בצומת הרחובות קורא הדורות וקלוזנר בשכונת תלפיות בירושלים. במקום קבורים 79 חיילים הודים. ראשיתו של השימוש במקום זה היה בשנת 1918, כאשר הצבא הבריטי הפקיע את הקרקע מידי בנק אפ"ק וקבר במקום, בקבר אחים, 290 חיילים טורקיים, שהיו שבויי מלחמה שמתו בשבי הבריטי. זמן קצר לאחר מכן החליטו הבריטים להשתמש במקום לקבורת חיילים לא-נוצרים שלחמו בשורותיהם: 31 מוסלמים סיקים ו-47 הינדים, שלהם הוקדשו הכיתובים שעל האנדרטה (חייל נוסף שנקבר במקום לא זוהה).
בית הקברות מורכב מחלקת דשא גדולה, ובמרכזה אנדרטת אבן המציינת באנגלית כי המקום משמש כבית קברות בריטי, וכוללת גם פסוק כתוב ערבית מהקוראן וכן משפט כתובסנסקריט. המקום מוקף בגדר סורגים גבוהה. בתחילת תקופת המנדט בא ועד השכונה בדין ודברים עם הבריטים בדבר שימוש הקרקע, שהיה שייך בפועל לשכונת תלפיות. בסופו של דבר הוסכם על הצדדים כי בית הקברות יישאר בייעודו זה, בתנאי שכל הכיתובים בו יופיעו גם בעברית. על הצד האחורי של אחת המצבות נכתב בעברית: "מגרש בית קברות זה הוא מתנה חינם מתושבי תלפיות".
מקור

*****

מזכרת מהפגישה עם אלוף (יוסי בן חנן) ליד בית הקברות ההודי ושיחה קצרה איתו

צילום איל גזית

יוסי בן-חנן (יליד 1945 שירת כאלוף בצה"ל, ועוטר בעיטור העוז. את רוב שירותו הצבאי עשה בחיל השריון. כיהן כראש האגף ליצוא ביטחוני במשרד הביטחון (סיב"ט) ושימש ראש משלחת משרד הביטחון באירופה. במלחמת ששת הימים שירת כקצין המבצעים של חטיבה 7, ולחם עמה בקרבות לכיבוש סיני מגבול רצועת עזה ועד תעלת סואץ. בתום המלחמה נודע כחייל שתמונתו הופיעה על שער מגזין לייף, כשהוא רוחץ במי תעלת סואץ ומניף רובה AK-47 (קלשניקוב) מעל לראשו. תמונה זו הפכה לאחד מסמלי הניצחון הישראלי.

מקור

בית ש"י עגנון

*****

תלפיות מזרח (או "ארמון הנְציב") היא שכונה בדרום-מזרח ירושלים, אשר נוסדה בשנות ה-70, על שטח שסופח לירושלים לאחר מלחמת ששת הימים, כחלק מתוכנית שכונות הטבעת הירושלמית. מספר תושביה הוא כ-15,000 איש. שמה של השכונה בפי רוב תושבי העיר הוא ארמון הנְציב, על שם המבנה הממוקם בגבולה הצפוני של השכונה. השכונה ממוקמת כ-4 ק"מ ממרכז העיר. רחובות השכונה קרויים על שמם של עולי הגרדום, וזהו שמו של אחד הרחובות המרכזיים בשכונה.

****

****

טיילת  שרובר הממוקמת בשכונת תלפיות מזרח, מערבית לטיילת האז. הטיילת נבנתה במימון קרן גבריאל שרובר, וקרויה על שמו של גבריאל שרובר, בנה של הנדבנית גיטה שרובר. בנייתה החלה ב-1987, והיא נחנכה שנתיים לאחר מכן. הטיילת נבנתה על פי תוכניות של אדריכל הנוף שלמה אהרונסון. הטיילת ממוקמת בין קצה טיילת האז על רכס הר העצה הרעה בקרבתארמון הנְציב לבין רחוב נעמי בשכונת אבו תור. הטיילת אמורה לדמות שני עולמות שונים בו זמנית: האחד דמוי-מדבר וכפרי, ואילו השני עירוני ומתוחכם. המתח בין שני העולמות מתאפשר בין הקרבה לעיר מחד, והצמחייה והקרבה למדבר מאידך. לאורך הטיילת נבנו פרגולות המצלות על ספסלים הצופים לעבר יער השלום, הר הזיתים והרי מואב. במרכז הטיילת נבנתה רחבה למופעים, ומולה ספסלי אבן. לצדי הרחבה מצויים חדרי הלבשה. בעת בניית הטיילת נטעו לאורכה שבעת המינים וכן למעלה מ-600 עצי זית, עצי חרוב ודובדבן. בנוסף, בטיילת אף שוחזר מוביל מים מימי בית שני שנועד להביא מים לירושלים מכיוון דרום. טיילת שרובר היא אחת מארבע היצירות הארכיטקטוניות שנבחרו לייצג את ישראל בביאנלה של ונציה בשנת 1991.

מבט צפונה בראש הטיילת, צילום מיכאל עוזרמן

צילום מיכאל עוזרמן

מבט מהטיילת לעבר הר הזייתים

מבט לעבר החורשה בה נמצא ארמון הנציב

*****

חלק רביעי ואחרון של המסלול,

לכל אורך פארק המסילה
ממתחם התחנה הראשונה
עד פאתי הארינה,
עקיפתה,
לצד אצטדיון טדי,
מול מתחם תעשיות עילית מלחה,
מול תחנה הרכבת מלחה,
שביל הפארק
לצד רחוב מודעי, 
חזרה למתחם גן החיות

מתארגנים לאתנחתא, צילום עדי קידר

אתנחתא במתחם התחנה הראשונה, צילום מיכאל עוזרמן

צילום מיכאל עוזרמן

****

חוצים את רחוב פייר קניג

שרידי העמדה בצפון שכונת מקור חיים ששמשה להגנה במלחמת העצמאות מול בית צאפפה ושכונת קטמון

מיכאל עוזרמן לא הקשיב להסבר והתרכז בצילום

צילום מיכאל עוזרמן

מתגלגלים הלאה מערבה

צילום עדי קידר

סביב הארינה ואצטדיון טדי

*****

סוף דבר,

טיול זה נמשך
חמש ורבע שעות
מתוכן שלוש שעות רכיבה
ושעתיים ורבע עצירות
למטרות תצפית, הסבר, צילום,
הפסקת אוכל
ושיחה עם אלוף יוסי בן חנן,

*****

אין ספק שהיה זה מסלול מאתגר,
בקטע העליה הראשון
לשכונת גילה
טיפסנו לאורך
פחות מ-5 ק"מ כ-200 מ'
וזה לא מעט.

*****

גם נהינו וגם
למדנו להכיר
מקומות פחות ידועים

****

תודה לכל החברים
שעשו מאמץ
והגיעו עוד בחשכה
על מנת שנצא מיד
עם אור ראשון,
תודה למיכאל ועדי
על הצילומים.  

*****

ביום שלישי (23/7/2019) בשעת ערב מוקדמת יצאנו דורון דורי ואני לטיול דיווש זה.

הכוונה לפני היציאה הייתה שיצטרפו עוד כמה חברים אולם הם לא יכלו להגיע. כך נותרנו שניים.

המסלול תוכנן כך שנעבור בשכונות מרכז העיר שבטיולים האחרונים עברנו בהם בחושך.

מסלול הטיול

קבענו מראש: נרכוב לאט, נעצור פעמים רבות לצילום.

הדגש בטיול זה היה בהיבט החוויתי. ההתמקדות בתוכן בטיול זה הייתה מעטה מאוד.

הפעם רצינו לספוג את אווירת הניחוחות ובעיקר ליהנות משלווה והשקט, שנוצרים מהשילוב של יפי העיר בשעת ערב.

כך היה!

מחצית המסלול רכבנו באור  ובדמדומים ותפוקת הצילומים הייתה רבה.

מחצית המסלול רכבנו בחושך ולכן תפוקת הצילומים הייתה מועטה.

התיעוד הטיול משקף את מהלכו, מעט מפות וצילומים רבים.

חמשת חלקי המסלול,
המקומות והמראות
******

חלק ראשון של המסלול
רכיבה באור מלא

התחלה ממרכז הדרכה
לבטיחות בדרכים
בשכונת ניות,
טיפוס לשכונת רחביה
וסיבוב בה,
הלאה לשכונת שערי חסד
ומשם לנחלאות
עד קצה רחוב בצלאל
מול גן סאקר. 

****

נקודת ההתחלה ליד מרכז הדרכה לבטיחות בדרכים בשכונת ניות,

שביל האופניים הצמוד לרחוב הרצוג

מבט לעבר עמק המצליבה ומוזיאון ישראל ובקו רקיע מגדלי הולינד

שכונת רחביה

קבר יאסון הוא קבר מתקופת בית המקדש השני המצוי ברחוב אלפסי בשכונת רחביה שבירושלים. הקבר מצוי במרכז "עיר המתים" של ירושלים בתקופת הבית השני, אשר התפשטה בכל רחבי האזור בו מצויות כיום שכונת רחביה – על אם הדרך שהובילה בעבר לעיר יפו. הקבר התגלה בפברואר 1956 כאשר פוצצו הסלעים על מנת לפלס את הקרקע לקראת בנייתו של בניין ברחוב אלפסי 10, ולאחר שהוחלט לשמר את המקום, קיבל הקבר את מספר הבניין שהיה אמור להיבנות במקום.

שדרות בן מימון בשכונת רחביה

בניין קולג' טרה סנטה בפינת הרחובות בן מימון וקרן היסוד אל מול כיכר צרפת, המשתרע על-פני שטח של 11 דונם. עיקר פרסומו נובע מכך ששימש כמשכנה הזמני של האוניברסיטה העברית.
הבניין נבנה בשנים 1924–1927 עבור אגודת סן-פאולו ממילאנו על-פי התכנון של האדריכל האיטלקי אנטוניו ברלוצי. המבנה הוקם בסגנון נאו-קלאסי עם השפעות של הרנסאנס האיטלקי, ועל ראשו ניצב פסל המדונינה (המדונה הקטנה) של מילאנו.

פינת רחוב אלחריזי ורחוב איבן עזרא בשכונת רחביה

שכונת שערי חסד

בורות מים בשכונת שערי חסד

שכונת שערי חסד

בירידה לרחוב נרקיס

מורד הנחלאות

מעלה נחלאות

התחדשות עירונית בנחלאות

אתנחתא לשיחה עם יואל רסקין ליד ביתו בשכונת שער רחמים, צילום דורון דורי

מול מלון ביאזי בשכונת שערי רחמים

להרחבה שכונת שערי רחמים במכלול נחלאות שבירושלים

******

חלק שני של המסלול
רכיבה באור
ובשעת דמדומים
לקראת חשיכה,

תחילה ברחוב בצלאל
רכיבה ברחובות ובעיקר בסמטאות
שכונות הזכרונות
עד רחוב אגריפס
חציית שוק מחנה יהודה,
לאורך רחוב יפו
כניסה לשכונות
אחדות ישראל ואבן ישראל,
רחוב קינג ג'ורג',
רחוב בן יהודה,
גן הסוס,
עלייה ברחוב שמואל הנגיד
לרחוב נרקיס,
גן רחביה
ירידה לגן העצמאות
עד פאתי בריכת ממילא

****

רחוב הירקון

פינת רחוב ניסים בכר

****

****

****

****

****

****

סיור הכנה לבר מצווה

כניסה נהדרת לבית הכנסת

***

שכונת מזכרת משה

שוק מחנה יהודה

****

****

רחוב יפו

****

****

מורד רחוב יפו

בית הכנסת "אחדות ישראל" נקרא בשמם של עולי הגרדום, משום ששימש במשך שנים ארוכות כבית הכנסת של לוחמי המחתרות בירושלים.

שכונת אחדות ישראל

שמייח בעיר

****

גן הסוס הידוע בשם גן המנורה (וגם בשם בור שיבֶּר נמצא בין הרחובות המלך ג'ורג', בארי, שמואל הנגיד ובן יהודה, צפונית לבית פרומין ודרומית לבניין המשביר לצרכן. בגן אמפיתיאטרון קטן, מזרקת מים דמוית מפל, פסל בדמות סוס וכן שירותים ציבוריים.

****

עלייה לרחוב שמואל הנגיד, צילום דורון דורי

בית התפילה הבאטפטיסטי ברחוב נרקיס

****

שכונת גן רחביה

****

בכניסה למתחם ממילא

******

חלק שלישי של המסלול
רכיבה בחושך

מבריכת ממילא
אל שער יפו וכניסה
כניסה לעיר העתיקה
בתוך הרובע הנוצרי
עד השער החדש, 
הלאה לתחילת רחוב יפו,
כיכר ספרא,
מגרש הרוסים
עד רחוב הנביאים

****

שער יפו

רחוב הפטריכיה הלטינית

****

מול השער החדש

מול השער החדש צילם דורון דורי

בניין העיריה בכיכר צה"ל

שער הכניסה לבית סרגי

בית סרגי למול מגרש הרוסים

שער הכניסה למתחם האתיופי

*****

חלק רביעי של המסלול
רכיבה בחושך

מרחוב הנביאים
אל רחוב אתיופיה
והלאה דרך
השכונות החרדיות
הצמודות מצפון לרחוב יפו
עד התחנה המרכזית

*****

ליד התחנה המרכזית

למול גשר המייתרים

מבט מגשר המייתרים

****

*****

חלק חמישי של המסלול
רכיבה בחושך

מגשר המייתרים,
דרך קריית הממשלה
ושולי קמפוס גבעת רם
אל שכונת ניות
וסיום
במרכז הדרכה לבטיחות בדרכים

****

****

למול מרכז הקונגרסים פעם נקרא בנייני האומה

*****

סוף דבר
במילה אחת: נפלא
ובשתי מילים: נפלא מאוד

*****

תודה לדורון שותף נאמן
לטיולים בירושלים,
תודה על הצילומים
תודה על עזרה בהובלת האופניים
במדרגות שנקרו בדרך,
תודה על הושטת יד
לאחר הנפילה מהאופניים
ממש לקראת סוף הטיול

*****

שנים רבות, מאז שהתחלתי לרכוב על אופנים חשבתי שיהיה מעניין לדווש ולטייל באשדוד השוכנת על החוף והיא העיר שישית בגודל אוכלוסייתה.

אכן, בשנים קודמות טיילנו בשולי העיר ובסביבתה כפי שיפורט בהמשך.

למרות טיולים קודמים אלה חשבתי שראוי יהיה להקדיש טיול להסתובב לאורכה ולרוחבה של העיר.

הרעיון לטייל בעיר מומש ביום שישי (19/7/2019).

יצאתי עם שרון בן חיים, עמית לרכיבה ושכן מקום מגוריי שהוא בן אשדוד לטייל בעיר.

****

רקע גאוגרפי והיסטורי

מיקום העיר
בחולות מישור החוף הדרומי,
בקצה חוף פלשת

*****

מיקום העיר
בערך במחצית המרחק
בין תל אביב בצפון
ורצועת עזה בדרום 

*****

העיר אשדוד

אשְׁדּוֹד היא עיר במחוז הדרום והשישית בגודל אוכלוסייתה בישראל. בשנת 2018, העיר מונה למעלה מרבע מליון נפש. הנוסדה כמועצה מקומית ב-1956 והוכרזה כעיר ב-1968. העיר שוכנת לחופו של הים התיכון במישור החוף הדרומי, מדרום ליבנה, מצפון לאשקלון וממערב לגן-יבנה. בשטחה זורם נחל לכיש.
אשדוד קרויה על שם אחת מחמש ערי פלשתים ששכנו באזור, מהערים העתיקות בארץ ישראל, ושמה נשמר מאוחר יותר גם בשם העיירה הערבית איסדוּד. עוד בראשית ימיה הייתה עיר נמל ואחד מסמליה המובהקים עד היום הוא נמל אשדוד, הגדול מבין שלושת נמלי המסחר הימיים של ישראל.
מאז הקמתה, אשדוד היא עיר קולטת עלייה שגם נבנתה על ידי עולים. העולים יצרו בעיר אינטגרציה חברתית, מבלי לאבד את הזהות המיוחדת של הקהילות מהן באו. אשדוד תוכננה בתכנון מוקדם, מה שתרם רבות להצלחתה ולהתפתחותה כאחת הערים הגדולות בישראל.

התחום המוניציפאלי של אשדוד

מבט על העיר אשדוד, 2018

****

מיקום העיירה אסדוד שהתקיימה עד מלחמת העצמאות

מרחב העיר אשדוד בימיה הראשונים של המדינה

מרחב העיר אשדוד בראשית שנות ה-50' טרם הקמת העיר

*****

המקור: אתר העירייה

פני העתיד – על פי עיריית אשדוד, העיר נושאת עיניה אל האופק, למחוזות חדשים ומאתגרים. תכניות העיר רבות ומגוונות והן נועדו למצב את אשדוד כאחת הערים המובילות בישראל. לוח השנה עמוס באירועי תרבות, בכל תחום וסגנון, ואולמות התרבות המפוארים של העיר מארחים מאות אלפי איש בשנה.
טיילת הים המתוכננת לאורך רצועת החוף תשמש פלטפורמה לאטרקציות תיירותיות, מרחבי פעילות ובידור ותשתית מלונאית.
בית החולים החדש מציג תפיסת שירות חדשה בתחום הבריאות, בית חולים עם הפנים לקהילה.
מודל "עיר חכמה" קורם אט־אט עור וגידים, ופרויקט התחבורה הירוקה, אשר יושלם בעוד כשנה וחצי לערך, יהיה עדות ראשונה לחזונה של העיר.
אזור התעשייה של אשדוד לובש אופי חדש עם יחס מתחשב לערכי סביבה.
בצפונה של רצועת החוף נבנה נמל ים נוסף ומתחם המרינה ישודרג עם השלמת הבנייה במתחם היבשתי הסמוך.
שלוש קריות חדשות מתוכננות בעיר – קריית היי־טק והקריה האקדמית בדרום העיר וקריית הספורט בצפון העיר. לידם, אזורי מגורים חדשים.
כ"עיר חכמה" אשדוד מקדמת חינוך טכנולוגי, חדשנות וקידום תכניות המותאמות למאה ה־21.
כך גם תכניות המתאר של אשדוד אשר עברו התאמה לעולם המחר תוך שימת דגש על בנייה ירוקה וערכי סביבה

*****

המסלול,
מעגלי נגד כיוון השעון

*****

העיר אשדוד מחולקת לרבעים. בכל רובע מגורים באשדוד ישנם מבני מסחר, מבני חינוך ומבני ציבור משלו, וכן נושא ייחודי לשמות הרחובות (למשל, ברובע י"ג, שמות מלכי יהודה וישראל).
התכנון המקורי של העיר קבע כי אשדוד תחולק ל-17 רבעים מנהליים, ובמרכזה יוקם רובע מע"ר. כתוצאה מבניית רובע המע"ר באיחור, מרכז העיר התהווה בכמה רבעים והוא הורכב מרבעים א', ב' ו-ד', מכיוון שבהם נמצאו רוב מוסדות הציבור, החינוך והתרבות, והמרכזים המסחריים. עם השנים התנוונו רבעים אלה מחשיבותם, אז קמו מחדש מרכזי המסחר והתרבות ברובע הקריה אשר התבסס כרובע הראשי והמרכזי בעיר. החלוקה לרבעים באה לידי ביטוי בעיקר בטיפולה של עיריית אשדוד בעניינים הפנים-עירוניים וכן בנושא תוכניות-מתאר שונות. להבדיל מערים אחרות, רובעי אשדוד לא מחולקים בחלוקה פנימית לשכונות.
העיר מסודרת בצורת רשת, כשבין כל רובע ורובע מפרידות שדרות רחבות, ורוב הרבעים יוצרים צורה מרובעת. אשדוד התפתחה דרומה ולכן הרבעים החדשים ביותר הם בדרום העיר והוותיקים בצפונה. הרובע המאוכלס ביותר בעיר הוא רובע הקריה עם מעל ל-23,000 תושבים, מספר הגדול יותר, לשם השוואה, ממספר התושבים בעיר אריאל. הרובע היחיד שחסר בחלוקתה של אשדוד הוא רובע י"ד, מאחר ששטחו חולש על הדיונה הגדולה, אחת משמורות החול האחרונות שנשארו בארץ, ולכן בנייתו מוטלת בספק. החל מהעשור השני של המאה ה-21, מתבצעת ברובעי העיר הוותיקים התחדשות עירונית מסיבית

בהתאם למדיניות ראש העיר "התושב במרכז", עיריית אשדוד שמה לה למטרה לשפר ולפתח את השירותים הניתנים לתושביה. להגשמת מדיניות זו ומתוך רצון לאפשר נגישות לכתובת אחת בכל נושא ורעיון באיזור המגורים, הוקמו בשנת 2011 מינהלות הרבעים.
מינהל התפעול מהווה כתובת ישירה למתן שירות לתושב, לאיכות סביבתו ולמגוון פתרונות במענה לצרכיו. מרבית פעולותיו של המינהל מתבצעות בצורה רשתית בין הגופים המקצועיים ובין מינהלות הרבעים, תוך תיאום ותיעדוף העבודה למען התושבים.
במסגרת זו, מינהלות הרבעים שקופות לפניות התושבים למוקד העירוני ועוקבות אחר זמני הביצוע וטיבם. פעילותן מבוצעת תוך הפעלת מערך פעילים ותושבים בתוך הרבעים, וכמובן מזמינה תושבים נוספים להצטרף למערך ההתנדבות.
אתר מנהלות הרבעים המקור למידע אודות הרבעים בהם עברנו שיובא להלן.

מנהלות הרבעים

 

***** 

קטעי הדרך והמראות

******

קטע ראשון:

התחלה בקצה המזרחי
של רחוב האומן
באזור המלאכה של העיר
הנקרא קריית איתנים,
ירידה בשביל לאורך נחל לכיש,
הלאה מערבה עד מוצא לים
ועלייה לתצפית לתל יונה

*****

מבט מעל על שפך הנחל ותל יונה

קטע שביל נחל לכיש למול גשר בני ברית

קטע נחל לכיש מגשר "בני ברית" ועד לשפך הנחל לים ניזון נחל לכיש ממי תהום גבוהים, ולכן בשלושת הקילומטרים האחרונים שלו הנחל מלא מים כל ימות השנה, רוחבו מגיע בקטע זה כדי 20 מטרים. תופעה נוספת בנחל האופיינית לנחלי חוף היא: חדירתם של מי ים בנקודת המפגש של הנחל והים, הגורמת לעליית מליחות המים בנחל.
לנחל מתחברים מוצאי מערכת הניקוז שתפקידם לנקז את מי הגשמים לעבר הנחל בחורף, וכן דליפות מים ותקלות שונות כל ימות השנה.
מצפון לשפך הנחל משתרעים מתקני נמל אשדוד ואזור עורף הנמל. סמוך לנחל שוכן גם אזור התעשייה הכבדה. במשך שנים רבות סבל הנחל מזיהומים חוזרים ונשנים מתעשייה זו ומתקלות מכוני הביוב העירוניים, שקרסו מעומס התפתחותה המואצת של העיר. נגרמו מפגעים אקולוגיים לנחל ופגיעה באיכות הסביבה. בחורף 1992-1991 עלה נחל לכיש על גדותיו, הציף שכונות בעיר וגרם לנזקים כבדים. הייתה זו נקודת השפל שלאחריה הוחלט בעיר להתחיל ולתקן את ששובש. ב- 1996 החלה עיריית אשדוד בשיתוף גורמים ציבורים, ממשלתיים והתעשייה המקומית, לשקם את חלק הנחל הקרוב לים. במשרדי האיגוד ערים לאיכות הסביבה אשדוד וחבל יבנה הוקמה מנהלת ייעודית לפרויקט השיקום והקמת פארק לכיש- אשדוד. במסגרת פעולות השיקום הופסקה הזרמת השפכים לנחל, האפיק נוקה והגדה הדרומית של הנחל יוצבה וטופחה. זהו למעשה פארק לכיש – אשדוד (פל"א) – רצועת ירק צרה שהפכה לאתר בילוי ונופש, וריאה ירוקה לעיר אשדוד. איכות מי הנחל הלכה והשתפרה, אולם, גם לאחר פתיחתו של הפארק לציבור, יחלפו עוד כעשור וחצי עד שיגיעו לכדי טווח נגיעה לקריטריון הניקיון הדרוש לצורך קיום שיט בנחל. איגוד ערים לאיכות הסביבה אשדוד- חבל יבנה, שליווה מקרוב את פעולות השיקום, ממשיך מזה שנים בניטור קבוע של מי הנחל, ומתן תמונת מצב עדכנית לפרנסי העיר על מצבו האקולוגי. מגוון הבדיקות הגדול מוכיח כי בחומש האחרון חל שיפור נוסף, המציב את נחל לכיש בשורת נחלי החוף הנקיים בארץ (וזאת על אף הקושי הגדול בהיעדר זרימת מים טבעית בנחל). לאור השיפור באיכות המים, יש לצפות כי בשנים הקרובות תתאפשר גם חזרת פעילות השיט בנחל לכיש.
המקור ולהרחבה ראו איגוד ערים לאיכות הסביבה אשדוד חבל יבנה

קטע נחל לכיש למול אזור התעשיחה מעבר לגדה הצפונית

פארק לכיש

שפך נחל לכיש לים

הקצה הצפוני של טיילת החוף

****

מרומי תל יונה

גבעת יונה. הגבעה מתנשאת לגובה של 53 מטרים מעל פני הים ולה תצפית של 360 מעלות על הנמל, העיר ונחל לכיש. על פי המסורת המקומית הקדומה, במקום זה נפלט יונה הנביא מהים על ידי לוויתן. על הגבעה נמצא המגדלור של נמל אשדוד שיצא מכלל שימוש ולצדו מגדלי מים מקוּמה של העיר. מהגבעה ניתן לראות את הים התיכון, וקיימות בה מרפסות תצפית ומסעדה. ב-2012 התגלו במקום שרידים ארכאולוגיים המיוחסים לעיר הקדומה אשדוד-ים.

מבט אל השפך מגבעת תל יונה

מבט מזרחה וצפונה אל אזור התעשייה

*****

חלק שני

מתל יונה בתוך רובע א'

****

רובע א' – זה הרובע הראשון שהוקם ב-1957 בצפון מערב העיר. נתחם מצפון בשדרות בן גוריון, מדרום בשדרות יצחק הנשיא, ממזרח בשדרות הרצל וממערב ברחוב הטיילת וחוף הים. הרובע נושק לחופים: לידו, אורנים ומי עמי. משופע בשטחים ירוקים ובפארקים. רוב הבנייה ישנה, משנות ה-60-70. רחוב הדקל ברובע הוא הראשון בעיר בו יוחל פרויקט פינוי בינוי. מצב סוציו אקונומי 4. המרכז המסחרי בו ממוקם על רחוב רוגוזין ובו כ-170 חנויות.

הקצה הצפוני של רובע א'

המרכז המסחרי ברובע א'

מרכז המסחרי ברובע א'

***

רחוב הראשונים ברובע א'

הצד האחר של בתי רחוב הראשונים

בית הכנסת של קהילת יהודי מכנס במרוקו שהגיעה לאשדוד בסוף שנות ה-50'

בין רובע א' לרובע ד'

*****

חלק שלישי

דרך רובע ד'
לחוף הקשתות
והלאה למרינה

*****

רובע ד' הוקם בשנות ה–70 בחלקה המערבי של העיר. נתחם בכבישים ראשיים: שדרות משה דיין, שדרות יצחק הנשיא, שדרות ירושלים ושדרות הרצל. אוכלוסיית הרובע מכילה כ-33% עולים. ממוצע הגילאים בסביבות 40.

חוף הקשתות

****

המרינה הכחולה, היא מרינה הממוקמת דרומית לחוף "הקשתות", צפונית לחוף הנפרד, ומערבית לרובע מע"ר דרום. היא הוקמה ב-1995 עם הנחת אבן הפינה, ונחנכה ב-1998. המרינה מכילה כ-550 מקומות עגינה לספינות ויאכטות. סביב לה נבנה רובע המרינה אשר נחשב ליוקרתי ביותר בעיר.
צורתה של המרינה קרובה לעיגול פתוח של שוברי גלים, ובמרכזה רציף המתפצל בצורת המנורה. במקום קיים בית ספר למשיטי סירות ואופנועי ים, חנות לצלילה, דיג וגלישה, וכן שלוחה של בית הספר אורט ימי אשדוד. תלמידי כיתות ז' בעיר משתתפים בשיעורי חינוך ימי במרינה, בשיט אופטימיסטים וקיאקים.
המרינה אמורה להשתלב בטיילת החוף של אשדוד, ולפי התב"ע שלה, יוקמו בעורפה כ-1,000 יחידות דיור, שרובן כבר נבנו, מרכז מסחר ומתחם בתי מלון, יחד עם כיכר מרכזית שעתידה להכיל אגם מלאכותי גדול.

מבט מעל על המרינה וסביבתה

****

*****

חלק רביעי

מהמרינה לעבר רובע העיר

למול רובע העיר

*****

רובע העיר

****

מבט על רובע העיר

רובע הסיטי החל להיבנות בסוף שנות ה-90. גודלו כ-3756 מ"ר וגרים בו למעלה מ-23,000 תושבים (6,500 בתי אב) – המאוכלס ביותר בעיר. בשנת 2013 החל להיבנות חלקו של הרובע הקרוי מע"ר דרום. האוכלוסייה בסיטי הטרוגנית ומכילה 43% עולים חדשים, בעיקר מברית המועצות. ברובע מוסדות ציבור ושירותים כמעט לכל מטרה. גני ילדים, שלושה בתי ספר יסודיים כשאחד מהם ממלכתי דתי ובית ספר תיכון. בנוסף, קופות חולים ו-12 סניפי בנק שונים. חלקו המערבי של הרובע מאופיין בריכוז של עסקים ומשרדים, בו ממוקמים שני קניונים (הסיטי וסימול), מרכזים מסחריים, בניין העירייה בית יד לבנים, מונארט והמשכן לאומניות הבמה.

משכן אומנויות הבמה

****

****

****

****

****

*****

חלק חמישי

לאורך טיילת הספורט
למול רובע י"א ורובע ט"ו
עד הקצה
הדרום מערבי
של העיר
בחוף באר שבע

*****

רובע י"א הוקם בתחילת שנות ה-70 במערב העיר. נתחם מצפון בשדרות עובד בן עמי, מדרום בשדרות יצחק רבין, ממזרח בשדרות הרצל וממערב בשדרות משה דיין. הרחובות בו קרויים על שמם של נחלים והרים בארץ. הרחוב המרכזי ברובע קרוי על שם אגם כנרת. ממוקם על רצועת חוף ים מהיפים בארץ ובצמוד לו. לאורך שדרות משה דיין נמצאת טיילת החוף, ובה מתקני ספורט ומתקני ישיבה. האוכלוסייה הטרוגנית. בקו הראשון עד השלישי לים מצויים בתים צמודי קרקע (קומה אחת עד שלוש). יתר השכונה ומקו רחוב כנרת ומזרחה, בנויה במדורג בבנייה רוויה.

טיילת הספורט למול רובע י"א ורובע ט"ו

******

רובע ט"ו הוקם ב-1986 בחלקה הדרומי של אשדוד. נתחם על ידי ארבע שדרות ראשיות: שדרות תל חי, שדרות בני ברית, שדרות יצחק רבין ושדרות משה דיין (טיילת החוף). הבתים צמודי קרקע לצד בנייה רוויה. נושק לרצועת החוף הדרומית.

למול מצודת אשדוד ים

אשדוד ים הוא אתר ארכאולוגי הממוקם על חופה הדרומי של העיר אשדוד המודרנית. שרידים ארכאולוגיים מראים כי העיר אשדוד-ים נוסדה עוד בתקופת הברזל. השם אשדוד-ים נזכר לראשונה בלוח חמר הכתוב בכתב יתדות שנכתב על ידי סרגון השני ב-722 לפנה"ס, ובו ציין כי בעת מסעו לארץ ישראל הוא ביצר את הערים הפלשתיות אשדוד וגת וכן גם את העיראָסדוּדימוּ (בעברית: 'אשדוד-ים'). מאותה עת ועד לתקופה הביזנטית לא ידוע מה התרחש באשדוד-ים. במאה ה-4, גדלה והייתה לעיר מסחר אשר כונתה ביוונית אָזוֹטוֹס פאראליוֹס(בעברית: 'אשדוד-חוף'). במפת מידבא מופיע תרשים של העיר ובו היא מופיעה עם מזח ורציף, מדרגות שהוליכו לבתים וביניהן היו מזרקות, כנסיות ומבני ציבור רבים. בתקופה זו, אשדוד-ים עקפה בגודלה את אשדוד היבשתית, שהייתה בשלבי דעיכה. השרידים מהתקופה הזו נמצאו כ-2 קילומטרים מהאתר הנוכחי, אך לא נחפרו.
בין שתי הערים אשדוד ואשדוד-ים, היה קיים קשר של עיר יבשתית ועיר הנמל שלה, בדומה לקשרים בין הערים יבנה ויבנה-ים^] במהלך המאה ה-7, נבנתה מצודה גדולה על גבי שרידי יישוב ביזנטי אשר כונתה בערבית קָלעה אל-מינָה (בעברית: 'מצודת הנמל'). היא הוקמה במטרה להגן על העיר מפני פלישת אוניות האימפריה הביזנטית. ב-1033 נפגעה המצודה ברעידת אדמה. לאחר מכן, במסע הצלב הראשון ב-1099, יושבה המצודה מחדש על ידי צלבנים, בוצרה ונקראה קָסטֶלוּם בֵּרוּאַר (בעברית: 'מבצר בֵּרוּאַר'). המצודה ננטשה סופית ב-1260, ונשמרה במצבה עד היום.
בינואר 2014 נפתחו לציבור שתי אחוזות קבר השייכות לבית הקברות של העיר אשדוד-ים מהמאה ה-4 עד המאה ה-6, בהן נקברו בני המעמד הגבוה מהתקופה הרומית ומהביזנטית שלמישור החוף הדרומי בארץ ישראל^] בנובמבר 2017, חפירות ארכאולוגיות באתר אשדוד-ים חשפו רצפת פסיפס בת כ-1,500 שנים, אשר הייתה שייכת לכנסייה או מנזר גאורגי שפעל בעיר במהלך התקופה הביזנטית.

*****

חלק שישי

בציר הדרומי בין רובע ט"ו לרובע י"ז,
הלאה מזרחה בשולי העיר
מול הדיונות
בשולי רובע ט"ז ורובע י"ד ורובע י"ג
והלאה צפונה בשולי רובע י'
למול מרכז רפואי אסותא. 

*****

****

רובע י"ז הוקם ב-2002 בחלקה הדרומי ביותר של אשדוד ומהווה את גבול העיר עם המועצה האזורית באר טוביה. הבתים צמודי קרקע לצד בנייה רוויה. נושק לרצועת החוף הדרומית. שמות הרחובות הם של אבנים, ביניהם אבני החושן.  מלון "לאונרדו פלאז'ה" החדש משמש מוקד תיירות.  מרכז מסחרי – מרכז שוהם הכולל סופרמרקט. בחלק המערבי של הרובע ממוקמת טיילת החוף, הכוללת מתקני כושר, שבילי אופניים, שבילים עד המים ומקומות ישיבה.

מלון לאונרדו

****

חוף באר שבע

****

*****

רובע ט"ז הוקם ב-2007 בחלקה הדרום-מזרחי של אשדוד. מורכב ברובו המוחלט ממגדלי קומות ומעט קוטג'ים. שמות הרחובות הם של פירות. מורכב ברובו מזוגות צעירים. הרובע מוגדר – רובע בפיתוח. בחלק המערבי של הרובע ממוקמת טיילת החוף, הכוללת מתקני כושר, שבילי אופניים, שבילים עד המים ומקומות ישיבה.

שולי רובע ט"ז

******

רובע י"ג הוקם בתחילת שנות ה-90 במטרה לקלוט את העלייה הגדולה ממדינות חבר העמים. הרחובות בו קרויים על שמות מלכי ישראל. 65% מהתושבים הינם עולים ממדינות חבר העמים ו-35% ותיקים. חתך סוציו-אקונומי ממוצע. מרכז מסחרי, פארקים וגנים ירוקים, הוסטל רותם לקשישים, מספר קופות חולים וקאנטרי קלאב – בהקמה.

למול רובע י"ג

****

*****

רובע י' הוקם בתחילת שנות ה-90 במטרה לקלוט את העלייה הגדולה ממדינות חבר העמים. הרחובות ברובע קרויים על שמות נביאי ישראל. 65% מהתושבים הינם עולים ממדינות חבר העמים ו-35% ותיקים. חתך סוציו-אקונומי ממוצע.

הדרך בשולי הדיונות

דרום-מזרחית לאשדוד מתנשאת הדיונה הגדולה, שמורת טבע של חול, ואחת הבודדות שנותרו בארץ בשטח שבין חדרה לגדרה. גובה הדיונה 30 מטר, אורכה 350 מטר ואורך שיפועה 35 מטר. בדיונה ובחולות שסמוכים לה חיים עשרות צבאים, סמורים, תנים, שועלים, ארנבות וגם זוחלים כגון הכוח האפור, חרדון החולות, מדברית פסים, נחש כיפה ומטבעון מדבר. המקום משמש גם כאתר לטיולי ג'יפים ולסיורים לימודיים.

למול הדיונה הגדולה

****

למול בית חולים אסותא

בית החולים אסותא אשדוד ע"ש סמסון נפתח במלואו בנובמבר 2017, והנו בית החולים הציבורי החדש הראשון שהוקם בישראל לאחר כ-40 שנה. בית החולים נבנה בעקבות הסכם שחתמה ב-2011 ממשלת ישראל עם אסותא אשדוד, בבעלות אסותא מרכזים רפואיים, בדבר הקמה, מימון, תפעול ואחזקה של בית חולים ציבורי חדש באשדוד. בית החולים משרת כחצי מיליון איש, תושבי העיר אשדוד והסביבה, חברי כל קופות החולים. בית החולים עובד בשיתוף פעולה מלא עם עיריית אשדוד וגורמי הרווחה, זהו בית החולים הציבורי היחיד בישראל הממוגן בהיקף נרחב. קמפוס אסותא אשדוד מתפרס על פני 70 דונם, מתוכם כ-70 אלף מ"ר שטח בנוי וכולל: מבנה אשפוז מרכזי בן תשע קומות, שתיים מהן תת קרקעיות; מבנה מכונים ומרפאות בן שבע קומות; מעבדות מחקר; פארק ירוק; מגרשי חנייה; שטחי מסחר לרווחת המבקרים והעובדים.

****

חלק שביעי,

צפונה בין רובע ט' ורובע ח'
והלאה בין רובע ז' ורובע ח',
בשולי מתקן התעשייה האוורית אלתא,
הלאה לרובע ג'
ומשם חציית בית העלמין של אשדוד
לשטחים החקלאים

****

רובע ט' הוקם בשנות ה-90 בכניסה הדרומית לעיר. נתחם על ידי שדרות מנחם בגין, שדרות משה סנה, שדרות אלטלנה ושדרות ירושלים. גודלו 764,958 מ"ר ושטחי הגן בו 74,340 מ"ר. האוכלוסייה הטרוגנית ומורכבת מעולים מחבר העמים, תושבים ותיקים ותושבים מהמגזר החרדי. מרכז מסחרי ובוא כ-70 חנויות מסחר. הבנייה במעטפת הרובע היא צמודת קרקע כאשר בלב הרובע יש בנייה רוויה. מצידו הדרומי של  הרובע ממוקם מתחם תחנת הרכבת ובסמוך מתחם "ביג אופנה" וכן פארק הדיונה הגדולה. שתי אנדרטאות: האנדרטה המצרית ואנדרטה לזכר לוחמי גבעתי "עד הלום".

שולי רובע ט'

*****

רובע ח' נמנה על הרבעים הוותיקים באשדוד. ממוקם בצד המזרחי של העיר. נתחם על ידי כבישים ראשיים: שדרות ירושלים, אלטלנה, מנחם בגין ושדרות בני ברית. קיים משנות ה-60, לכן הבנייה מאוד ישנה ויש אפשרות טובה לשדרג את הרובע על ידי פרויקטים מיוחדים כגון: תמ"א 38 ופינוי בינוי (במספר בניינים כבר החל פרויקט תמ"א 38). האוכלוסייה הטרוגנית ומורכבת מתושבים ותיקים לצד צעירים. החתך  הסוציו-אקונומי של מרבית התושבים הוא מתחת לממוצע. האוכלוסייה מכילה מגזרים שונים: דתיים, חילונים, חרדים ועולים חדשים. שני מרכזי חנויות גדולים ובתוכם שני סופרמרקטים ומאות חנויות.

מרכזון ברובע ח'

****

רובע ו' נמנה על הרבעים הוותיקים באשדוד. ממוקם בצד המזרחי של העיר. נתחם על ידי הכבישים ראשיים: שדרות ירושלים, הרב לוין, שד'בני ברית ושדרות יצחק הנשיא. קיים משנות ה-60, לכן הבנייה מאוד ישנה ויש אפשרות טובה לשדרג את הרובע על ידי פרויקטים מיוחדים כגון: תמ"א 38 ופינוי בינוי (במספר בניינים כבר החל פרויקט תמ"א 38). האוכלוסייה הטרוגנית ומורכבת מתושבים ותיקים לצד צעירים. החתך הסוציו-אקונומי של מרבית התושבים הוא מתחת לממוצע. האוכלוסייה מכילה מגזרים שונים: דתיים, חילונים, חרדים ועולים חדשים.

פינת רובע ו'

****

****

רובע ז' הרובע החרדי, הוקם בשנות ה- 90, ברובע זה מתגוררת אוכלוסייה שומרת תורה ומצוות ומתאפיינת בקהילות שונות ומגוונות אשר מונה כ- 24,000 תושבים. הרובע ממוקם דרומית לעיר ומתחבר לכבישים הראשיים: שד' יצחק הנשיא, שד' הרב לוין, שד' ירושלים, שד' משה סנה, ורח' שמעון בן שטח. ברובע ממוקמים 6 מרכזים מסחריים ב- 5 רחובות ראשיים. ברובע ממוקמים כ- 70 בתי כנסת, בכל נוסחאות התפילה, ובחלקם מפוארים ביותר ואשר משמשים את התושבים לתורה ולתפילה בכל שעות היממה איש איש וקהילתו וצרכיו.  במרכז רובע ז' ממוקם "השטיבלעך" – ואשר ניתן למצוא בו מניני תפילה 24 שעות ביממה ובו מתקיימים כמה מנייני תפילה בו זמנית לקהל הרחב מתושבי העיר ומחוצה לו, אשר שואב לתוכו אלפי מתפללים ביום.  צפונית לרובע ממוקם מפעל "אלתא" תעשיה אווירית לישראל. כמו"כ ברובע קיימים – בתי דין ובית הוראה לדיני ממונות – "הישר והטוב" ובית הוראה– "חוקת ומשפט". ברובע קיימים 13 פארקים וטיילת משה סנה. ברובע קיים בית "רפואה ותרופה" הפועל מכניסת החג / שבת ועד יציאתו, הנותן שרותי רפואה ע"י רופא שאינו יהודי. ברובע ממוקמים גמחי"ם רבים לפי צרכי האוכלוסייה בחלקם ניתן להשאיל מוצרים שונים ללא עלות, ובחלקם מקיימים חלוקת מוצרי מזון וביגוד למשפחות נזקקות ומעוטי יכולות, ולמשפחות ברוכות ילדים.

****

*****

רובע ג' נמנה על הרבעים הוותיקים באשדוד ובו למעלה מ-23,000 תושבים. זהו הרובע הגדול ביותר בעיר מבחינת כמות תושבים. הרובע נמצא בכניסה הצפונית לעיר ממזרח – כאשר תוחמים אותו שדרות בני ברית ממערב, יצחק הנשיא מדרום, ומשה סנה ממזרח. במרכז הרובע מרכז מסחרי ובו כ-40 חנויות, סופר מרקטים ועוד. רוב הבנייה ברובע ישנה יחסית, מלפני שנות ה-80, ורובה עם פוטנציאל גדול להיכלל לשדרוג במסגרת תמ"א 38 ו\או פינוי בינוי (חלק כבר החלו). ברובע קיימות שכונות יחסית חדשות – כמו שכונת לב הרובע, שכונת יד איתמר, והבניינים ברחוב הרב אלקלעאי.  אוכלוסיית הרובע הטרוגנית ומורכבת מתושבים ותיקים לצד צעירים. החתך הסוציו-אקונומי של מרבית התושבים הוא מתחת לממוצע. חצי מהאוכלוסייה הינה חרדית והחצי השני חילונית, לא מעט עולים חדשים בפרט מרוסיה ואתיופיה.

רובע ג'

****

****

חלק שמיני

בשטחים החקלאיים
ממזרח לקריית חלוצים,
הלאה לעבר  נחל לכיש,
מערבה לאורך הדרך
הצמודה לציר הנחל
וחזרה לנקודת ההתחלה 

*****

בין שיחי החוחובה

*****

****

מעבר בנחל לכיש

נחל לכיש הוא נחל אכזב ברובו, וזורמים בו בעיקר מי שיטפונות. אורכו הוא כ 70 ק"מ ואגן היקוותו משתרע על 1,020 קמ"ר. הנחל מתחיל את דרכו במורדות המערביים של הרי חברון.  אגן הניקוז של הנחל מורכב מארבע יחידות נוף אורכיות הנחצות ע"י נחל לכיש ויובליו והן מורדות ההר, גבעות שפלת יהודה, מישור החוף הצפוני ורצועת החול. נחל לכיש נשפך לים בחוף אשדוד בין הנמל ואזור התעשיה בצפון ובין השטח העיר. אל אגנו של נחל לכיש מתנקזים שני ערוצים גדולים נחל אלה ונחל גוברין.

****

****

*****

סוף דבר

טיול רכיבה מעניין זה נמשך שלוש ושלוש רבעי שעות,
מתוכן במשך שעה עצרנו
בעיקר לצורכי חציית כבישים וצילום
וגם להפסקת אוכל קצרה

*****

התרשמתי ממבנה העיר,
מיופי חופיה,
מהשטחים הפתוחים הרבים בה
וגם מניקיונה

****

טיול זה מצטרף לסדרת הטיולים הקודמים
בעיר ובשוליה ובקרבתה והם:

* צפון מישור פלשת, בין רבדים ובין פאתי אשדוד, אוקטובר 2018,
* ערב במורד נחל לכיש וחוף אשדוד אוגוסט 2018,
* צפון מערב שדות פלשת: עד הלום, תל אשדוד, בית דארס ורכס עזריקם יוני 2017,
* בין ביצרון וגן יבנה ומוצא נחל לכיש בחוף אשדוד – נובמבר 2015,
* סובב ביצרון, בין עד הלום ובין ראם (מסמיה) – נובמבר 2015.

******

תודה לשרון
על הסכמתו
לצאת איתי להסתובב
ברחבי העיר
ולהכיר לי אותה

ביום שלישי (16/7/2019) בשעות לפנות ערב יצאנו לטיול דיווש נוסף בצפון ובמזרח ירושלים.

*****

בפעם זאת היינו קבוצה קטנה. הארבעה אנשים שהגיעו הם לייזר קוברסקי ובני בלול (קיבוץ שובל), דורון דורי (ירושלים) ואני (מבשרת ציון).

מתחילה קבענו שנתחיל בשעות האור האחרונות בשעה 17:30 ונסיים כשעה לאחר החשיכה בשעה 21:00.

כך היה טיילנו במשך שלוש וחצי שעות  מתוכן דיוושנו שעתיים ורבע ושעה ורבע עצרנו לתצפית, להסבר, לצילום, לחציית כבישים ולהפסקת אוכל קצרה.

******

המסלול מעגלי
תחילת וסיום
בשכונת רוממה הוותיקה

*****

*****

שלוש קטעי המסלול
והמראות לאורכו

*****

קטעים ראשון ושני
בשעות אור
קטע שלישי בחשיכה

****

קטע ראשון:
החלק החרדי
במורדות צפון ירושלים

מבט לעבר שכונת רמות, צילום דורון דורי

התחלה בכיכר אלנבי
סיבוב בשכונת רוממה הוותיקה
דרך אולפני הרדיו ובניין הטלוויזיה
לרחוב ירמיהו,
גלישה צפונה ברחוב שמגר,
בשוליי שכונת רוממה החדשה,
קריית מטרסדורף,
קריית בלעז,
שכונת חב"ד,
תל ארזה ושכונת מחניים,
צומת סנהדריה (שמואל הנביא),
בתוך שכונת שמואל הנביא,
בשולי מעלות דפנה
עד כביש ברלב (כביש 1).

****

האנדטה לציון כיבוש ירושלים על ידי כוחות הממלכה המאוחדת מידי העותמנים ב-9/12/1917. המקור לא ידוע

המראה הנוכחי

רוממה היא שכונה במערב ירושלים, הממוקמת בסמוך לכניסה לעיר ושוכנת כיום ברובה מאחורי מתחם התחנה המרכזית. רוממה נבנתה במקור כשכונת פאר יהודית בין כפרים ערביים ליפתא, שיח באדר ודיר יאסין, ונהוג לראות בה את השכונה הראשונה שנבנתה בירושלים בתקופת המנדט, והראשונה שתוכננה באופן מסודר כחלק מתכנית אב לבינוי העיר. בשנים שלאחר מלחמת העצמאות, שנות החמישים של המאה ה-20 התחילו להרחיבה, בין היתר על מנת לבנות אזור תעשייה בפרויקט תחת השם "רוממה המורחבת" (שכונת תל ארזה). שם נבלעו בתי רוממה המקוריים . בהמשך נבנתה גם רוממה עילית.

שרידי שכונת רוממה

****

הרס אדריכלי

*****

סמוך לגן החיות נבנה רחוב היוקרה "מנחת יצחק", ועל מקום מחלבת תנובה (גן החיות לשעבר) נבנה פרויקט יוקרתי בשם "תנובת הארץ".

שולי רוממה עילית

באחת התצפיות ברוממה עילית, צילום דורון דורי

צילום דורון דורי

רוממה עילית  הנמצאת מאחורי א.ת רוממה והיא שכונת אב של כמה שכונות המקיפות ב-180 מעלות את רחוב ירמיהו. תחילתה ברחוב המ"ג וסופה ברחוב חנה בשיכון חב"ד. בשכונה זו נמצאים ישיבת אור אלחנן ובית הכנסת "חניכי הישיבות". שכונת רוממה עילית גובלת בצפונה בשכונות קריית מטרסדורף וקריית בעלז, במערבה בכביש בגין (הכניסה לעיר), ובמזרחה, בתל ארזה ("גבעת קומונה") ושיכון חב"ד. בשנות ה-90 נבנו מספר גושי בנייני מגורים בשכונה, בהם "גני גאולה" ו"רמת הצפון".

שיכוני רוממה מתחילת שנות ה-50'

****

****

קריית מטרסדורף (בקיצור מטרסדורף) היא שכונה חרדית שנבנתה כשכונה בת לשכונת רוממה עילית, עמה נבנתה גם קריית אוּנְסְדוֹרף הממוקמת בגבולותיה. שכונת מטרסדורף נוסדה בשנת 1959, השכונה הוקמה על ידי הרב שמואל ארנפלד. השכונה נקראת על שם העיר מטרסדורף בהונגריה (כיום מטרסבורג באוסטריה), שם שכנה קהילה יהודית מפורסמת, אחת משבע קהילות. חלק מהמשפחות המתגוררות בשכונה נמנה עם הזרם הליטאי מתוכן כאלה שבאו מרקע ישראלי, וכאלה שאבות המשפחה הם תלמידי הרב שיינברג שמקורן מארצות הברית. רחובותיה של שכונת מטרסדורף, כמו גם שאר רחובותיהן של השכונות החרדיות הסובבות את מטרסדורף, נסגרים לתנועת כלי רכב בשבתות ובחגים.

****

פינת המודעה הקטנה 

****

*****

****

*****

****

קריית צאנז היא שכונה חרדית בירושלים, צפונית לשכונת קריית בעלז. גובלת בשיכון חב"ד, קריית בעלז ועזרת תורה. השכונה נוסדה על ידי הרב יקותיאל יהודה הלברשטם, האדמו"ר מצאנז, כשכונה כלל-חרדית, והיא המקבילה לקריית צאנז בנתניה. במרכז השכונה נמצאים בתי כנסת מרכזיים למגזרים השונים – בית המדרש המרכזי של חסידי צאנז, בית המדרש "אהבת תורה" הליטאי ובית הכנסת "מגן אברהם" הספרדי.
רחובות השכונה נקראים על שמות ספריהם של רבני ירושלים: "אמרי בינה" – על שם ספרו של הרב מאיר אוירבך, רבה של ירושלים, "זית רענן" – על שם ספרו של רבי משה יהודה לייב זילברברג מקוטנא שהתיישב בירושלים במחצית השנייה של המאה ה-19, "תורת חסד" – על שם ספרו של רבי שניאור זלמן פרדקין, "הגאון מלובלין". וכן על שמות ספריהם של אדמו"רי צאנז: "דברי חיים" – על שם ספרו של מייסד שושלת חסידות צאנז רבי חיים הלברשטאם, ו"שפע חיים" – על שם ספרו של האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם.
בעשור הראשון של המאה ה-21 התרחבה השכונה לכיוון כביש רמות, ונוסף בה רחוב "דורש טוב", שם נוסד בית כנסת מרכזי של חסידות סלאנים בישראל. כמו כן נפתח כביש חדש שמחבר בין כביש רמות לקריית בעלז. פתיחת הכביש הייתה מלווה במאבקים מצד חלק מהתושבים שלא רצו שהכביש יהפוך את השכונה לסואנת.

שכונת צאנז

****

קריית בעלז (או בעלזא) היא שכונה חרדית בצפון ירושלים והיא גובלת בשכונת רוממה, תל ארזה, אונסדורף, מטרסדורף וקריית צאנז.. השכונה נוסדה על ידי האדמו"ר מבעלז, הרב ישכר דב רוקח, וחסידיו כשכונה של חסידי בעלז בירושלים. שכונה זו היא מרכזה העולמי של חסידות בעלז.
אבן הפינה לשכונה הונחה בשנת תשל"ז. בי' בסיוון תשמ"ד היה מעמד הנחת אבן הפינה לבית הכנסת המרכזי של החסידות. ובשנת תש"ס (2000) נחנך בית הכנסת החדש. בית הכנסת בנוי על רמת הר גבוה כך שמהכניסה לירושלים וכן משכונות רבות בעיר ניתן להבחין בגודלו המרשים. סביב בית המדרש נוסדה קריית בעלז. בבית המדרש של החסידות ממוקמים משרדי "בד"ץ מחזיקי הדת". בתחילת שנות ה-2000 התרחבה השכונה דרומה, לעבר המתחם בו שכן גן החיות התנ"כי, לפני שעבר לדרום ירושלים.
בית המדרש הגדול של החסידות ממוקם במרכזה של הקריה כך שדרכי הגישה אליו שווים מכל קצוות הקריה. שני רחובות מובלים אל בית המדרש המרכזי והם קדושת אהרון ורחוב בינת יששכר על שמו של האדמו"ר האמצעי מבעלז. לקריה כיכר מרכזית הקרויה על שמה של החסידות "כיכר בעלזא". בכיכר נפגשים הרחובות הראשיים אוהל יהושע ודובר שלום.

****

צילום דורון דורי

***

מבט מקריית בלעז צפונה לעבר שכונת רמות

מורד רחוב שמגר

*****

שכון חב"ד נמצא בין הרחובות; פנינה, חנה, אלקנה, עלי הכהן, בר-אילן ויעקובזון והוא גובל בתל ארזה, קריית צאנז, רוממה, ועזרת תורה. בין הבתים מקשר מעלה מדריגות הקרוי מעלות הרב ננס (על שם ר' אליעזר ננס)השכונה נוסדה בשנות השישים על ידי הרב עזריאל זליג סלונים (בהוראת רבי מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר מלובביץ'), כשכונה של חסידות חב"ד בירושלים, במרכז השיכון נמצאים המוסדות העיקריים של החסידות בירושלים; ישיבת תורת אמת, תלמוד תורה, בית כנסת מרכזי עם חדרי ספח לתפילה, מקווה טהרה, סניף מרכזי של צעירי אגודת חב"ד וכולל אברכים.

****

****

תל ארזה היא שכונה חרדית במרכז ירושלים. חלקה המערבי של השכונה נקרא באופן רשמי גבעת קומונה. השכונה משתרעת מצפון לרחוב בר-אילן ורחוב ירמיהו, המהווה את המשכו. משכונת מחניים ("צומת סנהדריה") במזרח ועד שטחי מחנה שנלר ושכונת רוממה במערב. בחלקה המזרחי היא המשך צפון-מערבי של שכונות הבוכרים וכרם אברהם ובחלקה המערבי היה בעבר אזור תעשייה.

שכונת מחניים

שכונת מחניים נוסדה בשנת 1931, כחלק מהתאוששות היישוב לאחר מאורעות תרפ"ט כהמשך צפון-מערבי לשכונת הבוכרים, הגבול הדרומי של השכונה המקורית היה הצטלבות רחוב צפניה עם רחוב בר-אילן כיום. לשכונה היה אופי של שכונת פועלים פרברית ציונית – סוציאליסטית והיא הייתה מעוז לתנועת הפועל המזרחי כמו גם לשומר הצעיר. אוכלוסיית השכונה כללה פועלים, בעלי מלאכה, בעלי מקצועות חופשיים כרופאים ומהנדסים, בעלי חנויות ופקידים. בשכונה עצמה לא היה אף בית כנסת והדתיים שבה התפללו בבתי הכנסת בשכונת הבוכרים. בשטח השכונה נכללו מספר בתי מלאכה, בהם "נגריית ויסמן" (ממנה התפתחה חברת "רהיטי ויסמן"), "דפוס מונזון", בית חרושת לשוקולד וממתקים "אופנהימר", מפעל מתכת שבו הפכו מכוניות למשוריינים בזמן מלחמת השחרור ועוד. השכונה הייתה מוקפת בחורשות, מדרום-מערב לשכונת תל ארזה הייתה חורשת שנלר ומצפונה השתרעו שטחי בור עד נבי סמואל. עקב היותה שכונת-ספר היוותה תל ארזה אזור אימונים ומוקד יציאה לפעולות כוחות פלוגת יהונתן של הגדנ"ע ואצ"ל כנגד כפרים ערביים בצפון ירושלים בשנים 1947–1948.
לאחר הקמת המדינה בגבעה דרומית-מערבית לשכונה, שכונתה "גבעת קומונה", הוכשר בשנות ה-50 ולאחר סלילת רחוב בר-אילן, "אזור התעשייה תל ארזה" (שנקרא גם "רוממה המורחבת") שהיה הגדול בעיר ובו בתי מלאכה ומפעלים גדולים ובניהם חברת התרופות "מעבדות רפא", מחלבות תנובה-ירושלים ועוד. בשנות ה-60 הוקם בתווך, בין שכונת הפועלים לאזור התעשייה שיכון חב"ד. בשנים אלה הושלמה גם התחרדות השכונה, כחלק מגוש השכונות החרדיות של רובע סנהדריה.
עד 1967 הייתה תל ארזה הגבול הצפוני מערבי של העיר ירושלים וממערבה השתרעו שטחים הרריים פתוחים ובניהם שכן בין השנים 1950–1990 גן החיות התנ"כי ב"גבעת קומונה". משנות ה-60 ובייחוד לאחר שפונה גן החיות למשכנו החדש, נבנו בשטחים שמצפון ומערב לתל ארזה השכונות החרדיות, קריית צאנז, קריית בעלז, גבעת משה ועזרת תורה.

צומת שמואל הנביא

שכונת שמואל הנביא

שמואל הנביא היא שכונה שנקראה על שם שמואל הנביא. השכונה גובלת בשכונות בית ישראל, שכונת הבוכרים, נווה צבי, סנהדריה, רמת אשכול, ומעלות דפנה, ובבית הקברות סנהדריה. השכונה הוקמה על יד קו הגבול העירוני באזור בעל בעיות ביטחונית קשות. השכונה יועדה לתושבים ממעמד סוציו אקונומי נמוך. הבניינים נבנו בתבנית שיכון רכבת, מרובעים וחד גוניים. אלה בנייני ענק בעלי מספר קומות וכניסות רבות (6–8). צד הבניינים שפנו לכיוון עמדות הירדנים נבנו מבטון עבה ובגג הבניינים נבנו חרכי ירי. הבניינים נבנו בצורת חצר על מנת לאפשר מסתור לחיילים בתקופת חירום. השכונה הוקמה כשיכון במספר שלבים החל משנת 1963 ויועד לעולים חדשים, תושבים ותיקים ומשפחות מרובות ילדים שגרו בתנאים ירודים בשכונות ותיקות יותר בעיר. ביולי 1963 הוגרלו במקום 50 דירות. באוגוסט 1964 פרסם משרד השיכון מכרז לעוד 100 יחידות דיור. בספטמבר 1965 הוזמנו להרשם להגרלת הדירות זוגות צעירים הנשואים עד 3 שנים. עד מלחמת ששת הימים הייתה השכונה שכונת ספר, תושבי השכונה נחשפו לצלפים מהלגיון הירדני שהתבצרו בעמדות לאורך הקו העירוני, ומדי פעם ניסו לפגוע בחייהם של התושבים. חששות אלה הפכו לשגרה עד לאיחוד העיר בעקבות מלחמת ששת הימים.
במהלך מלחמת ששת הימים התמקמה על גגות השכונה פלוגת צלפים ישראלית בפיקודו של סרן אלירז. הפלוגה התמקמה במקום בחיפזון, לקראת הקרב על גבעת התחמושת. ומשום שהצלפים לא הספיקו לאפס את נשקם לפני ההתמקמות, הפלוגה לא הייתה גורם משמעותי בקרב זה.

*****

לאחר איחוד ירושלים נבנו סביב שכונת שמואל הנביא שכונות יקרות ממנה: רמת אשכול ומעלות דפנה. שכונות אלה תוכננו כך שיקל עליהן לתת שירותים למעלות שמואל הנביא, אולם הן הבליטו את עונייה של השכונה. שם השכונה הפך לשם נרדף לעוני ולפשע. זאת מכמה סיבות. אחת מהן היא תסכול תושבי השכונה בהשוואתם לשכנים החדשים: תושבי השכונה לא קיבלו פיצוי הולם על חשיפתם היום יומית לאש האויב לפני המלחמה ואילו שכניהם חדשים, שלא היו שם בתקופה הקשה, קיבלו הנחות משמעותיות בדיור בשל הצורך לאיכלוס מהיר של השכונות החדשות. כמו כן, תושבי השכונה התקשו להתפרנס ביחס לשכניהם החדשים: השכונה תפקדה כשכונה קולטת עולים מרקע כלכלי נמוך ואילו השכונות החדשות קלטו עולים ותושבים ותיקים מרקע כלכלי גבוה. מעבר לזאת השכונה הייתה רבת אוכלוסין וצפופה והדבר הוריד את איכות החיים.

במטרה לשפר את איכות החיים בשכונה, התורמים פאני רן ומשפחת פומרנץ מארצות הברית הקימו בה מתנ"סים שכללו חוגים לסיוע לתלמידים בהכנת שיעורי הבית שלהם. שיפור מסוים נוסף באיכות החיים בשכונה הושגה בעזרת תוכנית האינטגרציה בחינוך, בראשית שנות השבעים, ששלחה את ילדי השכונה ללמוד בבתי הספר של השכונות שסביבה. בראשית שנות השמונים סופח מבנה בית הספר הישן של השכונה שיצא משימוש, בית הספר מוריה, אל בית הספר התיכון על שם רנה קסין שהעביר אליו את שכבת כיתות ז'. בעקבות צעד זה תלמידי השכונות השכנות הגיעו ללמוד בשכונת שמואל הנביא.
בשנת 1977 הכריז ראש הממשלה מנחם בגין על משימה לאומית – שיקום שכונות המצוקה בירושלים. בין השכונות ששוקמו הייתה שכונת שמואל הנביא, מוסררה וימין משה. השיקום נעשה במימון ממשלתי ותרומות (בין התורמים המשמעותיים הייתה קהילת וושינגטון). השיקום נעשה בשני מישורים: שיקום פיזי ושיקום חברתי. השיקום הפיזי היה הרחבת יחידות דיור ושיפור המראה הוויזואלי שלהן, בניית מבני ציבור ומגרשי ספורט. כמו כן שופרו תשתיות השכונה ונעשה ניסיון לשפר את איכות הסביבה שלה. השיקום החברתי כלל עזרה לימודית לתלמידים מתקשים, השלמת השכלה למבוגרים, פעילויות חברתיות לנוער ועיתון שכונתי (קול הצפון).
באמצע שנות השמונים החל תהליך התחרדות בשכונה. כיום רובם המוחלט של תושביה הם חרדים, בשכונה מספר חסידויות ובהם מרכז מוסדות דושינסקיא, בית הכנסת סדיגורא, ובית הכנסת זוויהל.

דור ההמשך

מדריך הדרדקים, חוזר בתשובה בעל ייחוס משפחתי מכובד ביותר בתולדות היישוב

****

קטע שני של המסלול:
בחלק המזרחי הערבי

מזרח ירושלים או ירושלים המזרחית הוא כינוי פוליטי-מדיני, לשטח של 70 קמ"ר בקירוב הנכלל בגבולותיה המוניציפליים של ירושלים, ונמצא מעבר לקו הירוק. מבחינה גאוגרפית שטח זה כולל לא רק את אזוריה המזרחיים של העיר אלא גם את הצפוניים והדרומיים. לאחר מלחמת ששת הימים החילה ישראל על שטח זה את החוק הישראלי. השטח כולל, בנוסף לשטחה של ירושלים שנכבש על ידי הצבא הירדני והיה בשליטת ירדן בשנים 1948–1967, גם עיירות וכפרים שעד אז לא נחשבו כחלק מירושלים. למעשה, השטח שהיה כפוף לעיריית ירושלים הירדנית כלל רק 6.4 קמ"ר. כלומר, 91% משטח מזרח ירושלים לא נכלל באזור זה לפני יוני 1967.

מקור

בשכונת שיח ג'ארח
(שנקראת גם שמעון הצדיק),
גיחה לאנדרטת שיירת הדסה
והלאה לתצפית על רכס הר הצופים
והר הזייתים
בשולי שכונת ואדי ג'וז,
מלון אמריקן קולוני,
דרך שכם,
רחוב צאלח אדין,
מזרח ירושלים,
שולי מוזיאון רוקפלר,
לאורך החומה צפונית
של העיר העתיקה,
מול שער הפרחים,
מול שער שכם,
הלאה לשכונת מוסררה,
לעבר שכונת מאה שערים

****

****

שֵׁייח' גָ'רַאח היא שכונה במזרח ירושלים, ממזרח לדרך בר לב (המכונה בפי הירושלמים "כביש מספר 1"), מצפון למושבה האמריקאית ומדרום-מערב להר הצופים והגבעה הצרפתית. השכונה נקראת כנראה, על שם חוסאם א-דין בן שרף א-דין עיסא אלג'ראחי, נסיך מאנשי חצרו של צלאח א-דין ורופאו האישי, שבנה במקום זאווייה ונקבר בה לאחר מותו בשנת 1201. השכונה נחשבת למבוססת וליוקרתית בין שכונות ירושלים הערביות. שוכנות בה קונסוליות ונציגויות של מדינות זרות: בריטניה, טורקיה, בלגיה, ספרד, הוותיקן, צרפת, איטליה, יוון ושוודיה ושל ארגונים בינלאומיים כגון האו"ם. בשכונה ממוקמים גם מספר מסעדות גורמה ומלונות יוקרתיים, כגון אמריקן קולוני. בסמוך לשכונה הוקמה קריית הממשלה ע"ש מנחם בגין ובה נמצאים: המטה הארצי של משטרת ישראל ומשרדי ממשלה הכוללים את משרד המשפטים, משרד השיכון, המשרד לביטחון פנים ומשרד המדע והטכנולוגיה.

אנדרטת שיירת הדסה – ניסן תש"ח

שיירת "הדסה" הייתה שיירת משוריינים שהסיעה יהודים בדרכם להר הצופים ב-13 באפריל 1948, ד' בניסן תש"ח במהלך מלחמת העצמאות. השיירה כללה עובדי רפואה של בית החולים הדסה הר הצופים, עובדי האוניברסיטה העברית, אנשי ההגנה מגיני ההר, חולים, מבקרים ואזרחים. בעת שעברה בשכונה הערבית שייח' ג'ראח, הותקפה השיירה בידי פורעים ערבים, שרצחו 77 מנוסעי השיירה (במשך שנים השתרשה טעות בנוגע למספר החללים בשיירה והיא כונתה גם שיירת הע"ח). ההתקפה אירעה ימים ספורים לאחר פרשת דיר יאסין, ולטענת עבדאללה א-תל, מפקד הלגיון הערבי בירושלים, היוותה נקמה על הרג בני הכפר.
פירוט והפניות

תצפית לעבר הר הצופים והר הזייתים, צילום דורון דורי

למול הר הצופים והר הזייתים

למול הר הזייתים

*****

וַאדִי אֶל-ג'וֹז או ואדי ג'וז היא שכונה במזרח ירושלים מסביבו של ערוץ נחל קדרון עילי, מפינת החומה הצפון־מזרחית וצפונה עד למרגלות הר הצופים במזרח העיר. מרבית השכונה שוכנת ברום של כ-750 מ' מעל פני הים. גבול השכונה בצפון אזור מערת שמעון הצדיק ושכונת נחלת שמעון, בדרום חומת העיר העתיקה ומוזיאון רוקפלר. השכונה מתפרשת משני עברי ערוץ הנחל: ממזרחו – על המורדות המערביים של הר הזיתים והר הצופים וממערבו על המורדות המזרחיים של הרכס המוגבה שבמרכזו עוברת דרך שכם וגבעת שייח' ג'ראח. שוכנת בוואדי ג'וז (נחל קדרון עילי) ומכאן שמה.
שמו של ואדי ג'וז הוא שיבוש של תעתיק השם יהושפט (מלך יהודה) לאותיות לטיניות – Josaphat. עמק יהושפט מוזכר בספר יואל, פרק ד'. השכונה נקראת גם "אל-קעה" – הבקעה. לפי סברה אחרת פירוש השם -נחל האגוז. בשל עצי אגוז הבודדים הנמצאים בשכונה .בעבר גדלו הרבה עצי אגוז באזור ירושלים

****

בתחום השכונה היו כמה מבני "קסר" (ברבים: קוּסוּר), כינוי לבתי קיץ שהקימו עשירי ירושלים בתקופה העות'מאנית בין הכרמים שמחוץ לעיר. בתי אבן אלה נראו ממרחק כמו מבצרים קטנים ולכן כונו "קַסר" (ארמון, טירה). לפי עדותו של שייח' מוחמד אל-ח'לילי (המאה ה-18), היו בימיו בירושלים כמאה קוּסוּר. בירושלים נותרו מעטים מבתי הקיץ האלה. הבולט שבהם הוא קסר א-שייח', שהוקם ב־1711 בידי שייח' מוחמד אל-ח'לילי מחוץ לפינה הצפונית-מזרחית של חומת ירושלים (בתחום מוזיאון רוקפלר של היום). לידו ניצב קסר אבו אל-ח'יר, שהוקם לפי עדות יושביו באמצע המאה ה-18. בוואדי ג'וז נמצא קסר סולטאן א-נאט'יר (קסר אל-חטיב), שהוקם כנראה במאה ה-17, ובמורדות הר הצופים ממערב לוואדי ג'וז נראים שרידים של מספר בתי קיץ נוספים. ראשיתה בשנות ה-1890 בבתים ספורים שהקימו בני משפחות מוסלמיות אמידות מירושלים. עד 1918 הגיע מספר הבתים בשכונה ל-16.

****

בשל השטח הפתוח בשולי העיר עברו לאזור בתי מלאכה המבקשים שטחים גדולים יותר מאשר היו להם בסימטאות העיר הצפופות, ונפתחו בה מגרשים לחומרי בניין, לאביזרים שפורקו מבניינים (דלתות, חלונות, סורגים, מדרגות) ועוד. אחרי מלחמת ששת הימים עבר האזור פיתוח מואץ (ופראי), ובמשך הזמן עברו לשכונה מרבית המוסכים ממזרח ירושלים, חנויות של חלקי חילוף וחנויות המתמחות ברכב וחלקיו.
כיום מהווה השכונה את המרכז של מוסכים ובתי מלאכה לתיקון מכוניות במזרח העיר, עד שבני ירושלים נוהגים לקרוא לשכונה בשם: 'ואדי אגזוז'. רבים מבני מערב העיר המבקשים תיקון זול למכוניתם שמים פעמיהם למוסכי השכונה, וכן מרבית בעלי הרכב מן המגזר הערבי.
מקור והפניות 

****

המושבה האמריקאית או אמריקן קולוני (באנגלית: American Colony) הייתה מושבתה של קהילה אמריקאית-שוודית אוטופית שנוסדה בירושלים העות'מאנית, וכיום שמם של מתחם, מלון ושכונה במזרח ירושלים, במקום בו התגוררו בני הקהילה. הקהילה הורכבה מנוצרים פרוטסטנטים דבקי אמונה, שדגלו בערכי שיתופיות דמויי סוציאליזם, וראו את ייעודם בעיסוק בצדקה וחסד למען תושבי העיר. בני המושבה חיו ופעלו בעיר בשלהי התקופה העותמ'אנית ולאורך תקופת המנדט הבריטי, והתפזרו בשלהי תקופת המנדט וראשית ימי השלטון הירדני במזרח ירושלים.
כיום זכורה המושבה בעיקר בזכות מלון היוקרה אמריקן קולוני שבבעלות צאצאי בני המושבה, העומד במתחמה במזרח ירושלים בסמוך ל"קו התפר" של העיר, וכן בזכות הצילומים הרבים שהותירו מתיישביה, מראשוני צלמי ירושלים, המתעדים את ירושלים וארץ ישראל של אותה תקופה.
מקור, הרחבה והפניות

****

*****

בית המשפטים ברחוב צאלח א-דין

המע"ר (מרכז עסקים ראשי) של העיר המזרחית

****

מאחורי מוזיאון רוקפלר

מוזיאון רוקפלר בירושלים (ובשמו הרשמי "המוזיאון הארכאולוגי הארצישראלי") הוא אחד הסמלים הבולטים של העיר שנבנה בתקופת השלטון המנדט הבריטי. מוזיאון רוקפלר נמצא בקצה רחוב סולטן סולימן, פינת שדרות הצנחנים מול הקרן הצפונית-מזרחית של חומת העיר העתיקה ומעבר לחפיר החצוב לרגליה. האתר צופה אל גגות בתי העיר העתיקה, אל הר הבית ואל הגבעות סביב העיר. להרחבה ופירוט ראו תיעוד מוזיאון רוקפלר – המוזיאון הארכיאולוגי הארצישראלי

גן רוקפלר ליד המוזיאון

שער הפרחים

שער הפרחים נקרא בערבית "באב אל סאהרה" – השער הפתוח) ידוע גם בשם שער הורדוס הוא אחד משערי ירושלים, ונמצא בחלק הצפוני של חומות ירושלים. סמוך לשער מבחוץ נמצאת שכונת באב א-זהרה, כשמו הערבי של השער. השער, שהוא אחת הכניסות לרובע המוסלמי, נבנה על ידי סולימאן המפואר בשנת 1539, והכניסה המקורית אליו הייתה זוויתית – הכניסה לבית השער הייתה ממזרח, והנכנסים פנו שמאלה לתוך העיר. בראשית המאה ה-19 נחסם השער באבנים, אך בשלהי אותה מאה נפתח השער שוב לבקשת יושבי שכונת באב אל-חוטה הסמוכה שבתוך ירושלים. נראה כי השלטון העות'מאני הסכים לפתיחת השער, כדי לאפשר גם את החלפת גדודי הצבא העות'מאני ששמרו על העיר

מבט מזרחה משער הפרחים לעבר הר הזייתים

ליד מערת צדיקיהו

למול שער שכם

למול שער שכם

שער שכם נקרא בערבית: "באב אל-עמוד" ונחשב לשער היפה והמפואר בשערי חומת ירושלים העות'מאנית. השער נבנה בתקופה העות'מאנית בהוראת הסולטאןסולימאן המפואר בשנת 1538. השער נקרא בעברית "שער שכם" משום שממנו יצאה הדרך צפונה, לעבר שכם. ברוב השפות האחרות הוא נקרא "שער דמשק" (Damascus Gate), מאותה סיבה: הדרך צפונה הובילה בהמשך לעבר העיר דמשק. בערבית הוא נקרא "באב אל-עמוד" (שער העמוד) על שום העמוד שניצב בעבר בכיכר השער. בסמוך לשער (בין חומות העיר העתיקה) שוכן מוזיאון הכיכר הרומית, וממזרח לו (מחוץ לחומות) נמצאת מערת צדקיהו.

בני כל הדתות בירידה לשער שכם

רחוב ע"ח בשולי שכונת מוסררה

שכונת מוסררה

זכר לימים עברו

בין מוסררה למאה שערים

*****

קטע שלישי ואחרון
של המסלול:
במרכז העיר

משולי שכונת מאה שערים
לעבר רחוב הנביאים,
הלאה לרחוב יפו,
לחומוס בן סירה הפסקה,
חזרה דרך גן העצמאות,
מרכז העיר,
נחלאות,
שוק מחנה יהודה
ומערבה לאורך רחוב יפו
לנקודת התחלה 

*****

רחוב יפו בקטנה

בשוק מחנה יהודה לקראת סיום

*****

סוף דבר,
היה מרתק ומעניין להסתובב
בחלקים פחות מוכרים של העיר,
ירושלים, פנים רבות לה

כבר אמרנו מזמן אין עוד עיר כזאת בעולם! 

בסתיו האחרון, בעת נסיעתי לפסגת זאב לנחם את דורון דורי על מות אביו, חשבתי שיהיה זה מעניין לדווש באופניים במקום מגוריו.

פסגת זאב היא שכונה בצפון מזרח השטח המוניציפלי של ירושלים וקרויה על שמו של זאב ז'בוטינסקי. פסגת זאב היא אחת השכונות הגדולות בישראל ומתגוררים בה כ-45,000 תושבים חילונים, מסורתיים ודתיים.

מיקום השכונה

אז, הצעתי לדורון לתכנן מסלול לטיול משותף בשכונה.

הזמן חלף. הרעיון התבשל לאט.

ביום חמישי (11/7/2019) ממשנו את הרעיון ויצאנו לדרך.

מספר ימים לפני כן, דורון יצא לסיור הכנה ועדכן אותי על מסלול והנקודות לאורכו. הצעתי לו שנדווש גם בשטחים הפתוחים.

ביום זה היה חם מאוד. לכן החלטנו לצאת לדרך באור ראשון.

בזמן אשמורת אחרונה, בזמן עלות השחר הגעתי לנקודת ההתחלה ואז התחלנו בטיול.

 ******

המסלול,
ארוך ומפותל עם
הרבה עליות וגם ירידות
כנגזר
מהטופוגרפיה של האזור
בו בנויה השכונה

מסלול הטיול

*****

מעט רקע

פסגת זאב היא, כאמור, שכונה בצפון מזרח השטח המוניציפלי של  ירושלים. גבולות השכונה הם: בצפון שכונת נווה יעקב, בדרום מחנה הפליטים שועפאט והכפר ענאתא  המפריד בינה ובין שכונת הגבעה הצרפתית במזרח כביש 437 והכפר חיזמא וגבול של גוש אדומים ובמערב כביש 60 והשכונות שועפאט ובית חנינא.

****

בשל גודלה, נהוג לחלק את פסגת זאב לחמש תת-שכונות ובכולן עברנו בטיול והן:
1. פסגת זאב מרכז,
2. פסגת זאב מערב,
3. פסגת זאב מזרח,
4. פסגת זאב צפון
5. פסגת זאב דרום.
מרבית הבנייה חדשה בפסגת זאב – הכוללת בנייה רוויה, מדורגת ובתים צמודי קרקע – מתרכזת במזרח השכונה ובסמוך לשד' משה דיין.

 

*****

שכונת פסגת זאב נבנתה על השטח שהיה בשני העשורים הראשונים מעבר לקו הירוק. לאחר מלחמת ששת הימים סופח לתחום השטח המוניציפלי של ירושלים.

השטח של השכונה היה בשליטת ממלכת ירדן עד מלחמת ששת הימים

 

הרעיון המרכזי שעמד מאחורי הקמת השכונה היה יצירת רצף אורבני יהודי בין הגבעה הצרפתית לשכונת נווה יעקב, שהייתה עד אז מנותקת מהעיר. האדמות לצורך הקמת השכונה הופקעו בתחילת 1980. לאחר ששר האוצר התעכב במשך זמן רב מחשש שמא עלות הפיצויים תהיה גבוהה. ככל הנראה, חלק ניכר משטח השכונה היה בשנות ה-30 בבעלות יהודים שלאחר מכן נספו בשואה, יורשיהם של שלושה מהם היו מודעים לרכישה וקיבלו עליה פיצויים בשנות ה-70. יתר הרוכשים נספו מבלי להשאיר יורשים, או שיורשיהם אינם מודעים לקרקע שרכשו. תכנון השכונה ניתן לאדריכל הנוף צבי דקל. בניית השכונה החלה ב-1982 וראשוני הבתים אוכלסו ב-1985.

*****

פסגת זאב הבנויה על מספר שלוחות של צפון מערב מדבר יהודה שכיוונן מערב – מזרח.

****

 

בין השלוחות מפרידים שלושה ערוצי נחלים וואדיות שהם חלק מאגן הניקוז של נחל פרת (ואדי קלט) והם ואדי אל חפי בצפון, נחל זמרי (ואדי "חמרה") במרכז וואדי אל חלף" בדרום. גבולות השכונה הם: בצפון שכונת נווה יעקב, בדרום מחנה הפליטים שועפאט והכפר ענאתא ובשכונת הגבעה הצרפתית במזרח כביש 437 והכפר חיזמא וגבול של גוש אדומים ובמערב כביש 60 והשכונות שועפאט ובית חנינא. פסגת זאב היא אחת השכונות הגדולות בישראל ומתגוררים בה כ-45,000 תושבים חילונים, מסורתיים ודתיים.

מיקום השכונה בין יובלי נחל פרת

****

******

שבעת קטעי
המסלול והמראות 

*******

קטע ראשון

מנקודת התחלה תצפית
ברחוב ראובן ארזי
לעבר פסגת זאב דרום
הנושקת לגדר ההפרדה
מול מחנה פליטים שועפט

קטע ראשון

תצפית צפונה עם שחר רחוב ראובן ארזי

פסגת זאב דרום – היא תת -שכונה הקטנה ביותר ובה כ-120 יחידות דיור ואכלוסה החל ב-1998.

פסגת זאב דרום וברקע חומת ההפרדה ומחנה פליטים שועפט

*****

מחנה פליטים שועפאט (בערבית מח'ים לאג'אין שעפאט) הוא מחנה פליטים פלסטינים הממוקם בצפון-מזרח ירושלים, בין השכונה הערבית ראס ח'מיס במערב, השכונה היהודית פסגת זאב בצפון, השכונה הערבית דחיית א-סלאם במזרח, ושכונת הגבעה הצרפתית בדרום. זהו מחנה הפליטים הפלסטיני היחיד בתחומה הריבוני של מדינת ישראל(הוא ממוקם בתוך שטחה המוניציפלי של ירושלים, אך מעבר לקו הירוק). גדר עוטף ירושלים מקיפה את המחנה מצפון, ממערב ומדרום תוך השארתו בפועל מחוץ לתחומי העיר. אין להתבלבל בין מחנה הפליטים שועפאט לבין שכונת שועפאט, הממוקמת כקילומטר אחד מערבה לו ומהווה מתחם עירוני שונה ממנו באופיו ובאוכלוסייתו

****

מחנה הפליטים שועפט הוקם בשנים 1965–1966, במטרה לפנות אליו את תושבי מחנה הפליטים אל-מועסכר ששכן בעיר העתיקה של ירושלים, בתחומי הרובע היהודי הנטוש. המחנה הוקם על קרקע שהוקצתה לארגון אונר"א על ידי שלטונות ירדן (ששלטה באותה עת על מזרח ירושלים והגדה המערבית) ממזרח לשכונת שועפאט, והיה המחנה האחרון שהוקם עבור פליטי 1948. במקורו הוקם המחנה על קרקע בשטח של 203 דונם, ונועד לאכלס 1,500 פליטים. זמן קצר לאחר הקמתו פרצה מלחמת ששת הימים, שבעקבותיה אוכלס המחנה בפליטים נוספים ממלחמה זו. שינוי גבולותיה המוניציפליים של ירושלים לאחר המלחמה כלל את מחנה הפליטים בשטחה המוניציפלי של העיר, והקנה זכות תושבות ישראלית לאוכלוסייתו.

רבי קומות במחנה פליטים שועפט

במרוצת השנים הכפיל המחנה את שטחו ואוכלוסייתו גדלה. הערכות שונות קיימות על מספר תושביו, החל מ-8,000 (לפי עיריית ירושלים, ועד 20,000 (לפי עמותת עיר עמים^[2]), מרביתם נושאי תעודות זהות ישראליות מתוקף היותו של המחנה, דה יורה, בשטחה המוניציפלי של ירושלים. כ-50%-60% מהתושבים רשומים כפליטים, צאצאיהם ובני זוגם. בשנים האחרונות שבו אל המחנה אלפי תושבים שעזבוהו למקומות יישוב אחרים ברחבי יהודה ושומרון, במטרה לשמר את זכויותיהם כתושבי ירושלים בעלי תעודת זהות ישראלית. לא ברור כמה מהם אכן מתגוררים במחנה בפועל. יש הרואים במחנה מתחם "אקס טריטוריאלי" בירושלים, וחלק מהשירותים בו מסופקים בידי אונר"א ולא בידי עיריית ירושלים. גופים ישראליים, ובכלל זה רשויות שלטוניות, נרתעים ונמנעים על פי רוב מלהיכנס למחנה ולסביבותיו ללא ליווי כוחות משמר הגבול עקב מקרים חוזרים ונשנים של יידוי אבנים, זריקת בקבוקי תבערה וירי מצד התושבים הפלסטינים.
רמת התשתיות והשירותים במקום ירודה, המחנה סובל מעוני, הזנחה וצפיפות יתר. כל בתיו מחוברים לתשתיות החשמל והמים הציבוריות, אך לא כולם מחוברים לרשת ביוב. אונר"א מתריע על כך שתושבים רבים, בהתעלם מהנחיות הנדסיות ובטיחותיות, הוסיפו קומה שלישית ורביעית לבתים שיסודותיהם נועדו מלכתחילה לשאת קומה אחת או שתיים בלבד.
בתכנון תוואי גדר עוטף ירושלים בעקבות פיגועי ההתאבדות באינתיפאדה השנייה וזריקת בקבוקי תבערה וידויי אבנים לעבר תושבי שכונת פסגת זאב, הוחלט שמחנה הפליטים שועפאט (אך לא שכונת שועפאט) יושאר מחוץ לגדר, חרף היותו בשטחה המוניציפלי של ירושלים. בזאת הוא חולק גורל דומה עם השכונות ראס אל-ח'מיס ודאחיית א-סלאם הצמודות אליו. תושבי המחנה והשכונות הסמוכות עתרו לבג"ץ בדרישה להכללתם בתחום הירושלמי של הגדר, בטענה ששיקולים דמוגרפיים ולא ביטחוניים הם שהנחו את מקבלי ההחלטה להותירם מחוץ לירושלים. עתירתם נדחתה, תוך דרישה שבמקום יוקם מסוף מעבר המסוגל לטפל ביעילות במעבר חופשי של 5,000 תושבים ביום. ב-2011 הושלמו עבודות בניית קטע הגדר החוצץ בין מחנה הפליטים ליתר ירושלים, ומסוף המעבר ביניהם.
מקור, הרחבות והפניות 

גדר ההפרדה מול קצה פסגת זאב מזרח

חזרה מפסגת זאב דרום
לגן הנופלים

****

גן הנופלים

*****

גן הידע (ראס אבו מערוף) ממוקם בכניסה לפסגת זאב מזרח ובו נמצאים מקוואות, בור מים, בית בד וגת.

*****

****

קטע שני

חציית דרך משה דיין,
מערבה לתוך פסגת זאב
מערב ועלייה לגן בראשה,
ירידה מהגן יציאה מהשכונה
ומערבה לעבר שועפט
וטיפס לגבעת תל א-פול
לשרידי הארמון של המלך חוסיין,
תצפית 360 מעלות,
ירידה מהגבעה וחזרה
לשכונת פסגת זאב מערב
המשך סיבוב בתוך השכונה
וירידה לדרך משה דיין.

****

פסגת זאב מערב – אוכלסה בשנת 1990, ובה כ-1,100 יחידות דיור. גם רחובות שכונה זו נקראו על שם אישים חשובים, ובעיקר מצביאים ואנשי המחתרת

מבט ממעל על המסלול בפסגת זאב מערב

צירי התחבורה קו הרכבת וגשר כביש עוזי נרקיס

בעליה לפסגת זאב מערב

פסגת זאב מערב

עדין נהנים מהזריחה

ציר הגישה העיקרי

מבט מזרחה מגן פסגת זאב מערב

מבט אל אל א-פול ובריכת הגיחון

****

נכנסים לתחום שועפט

שועפאט  היא שכונה ערבית גדולה בצפון ירושלים. שכונת שועפאט משתרעת לאורך כביש ירושלים-רמאללה הישן, בין הגבעה הצרפתית בדרום לבית חנינא בצפון.
עדויות ארכאולוגיות מלמדות על קיומו של יישוב במקום לאורך דורות, ככל הנראה כבר מסביבות 2000 לפנה"ס. הארכאולוג חנן אשל זיהה כאן את מיקומה של נוב עיר הכהנים, מתקופת בית ראשון. ב-2007, במהלך העבודות להנחת התשתית לפרויקט הרכבת הקלה בשכונת שועפאט, נתגלו שרידי היישוב היהודי שהתקיים במקום לאחר המרד הגדול וחורבן בית שני. בעבודות שביצעה במקום רשות העתיקות נחשפו 400 דונם משטח היישוב, ובכלל זה מבני מגורים, רחובות, מקוואות, מבנים ציבוריים, וכן כלי אבן ומטבעות.
במלחמת העצמאות, בתחילת שנת 1948, ניסה עבד אל-קאדר אל-חוסייני לשכנע את התושבים לתקוף את נווה יעקב הסמוכה. תושבי הכפר סירבו מחשש פן יספגו מהלומת נגד שתחריב את כפרם. הם ציינו שיסכימו לתקיפה אם יובטח כי "יהיה כיבוש של ממש". באפריל נכבש הכפר בידי "הגדוד החמישי" בחטיבת הראל של הפלמ"ח במסגרת מבצע יבוסי, אור ל-23 באפריל 1948. הכפר פונה מתושביו וכוח הפלמ"ח החל בפיצוץ בתיו, אולם קיבל הוראה להתפנות ולסגת בשל כישלון הגדוד הרביעי בכיבוש הכפרים הסמוכים בקרב נבי סמואל. ב-13 במאי פונה הכפר בהוראת הלגיון הערבי, כנראה מטעמים צבאיים שהיו קשורים לפלישה המתוכננת.
סיום המלחמה הותיר את הכפר בשטח ירדן, והוא אוכלס מחדש. ב-1954 החלה במקום תנופת בנייה בידי משפחות נוצריות ומוסלמיות אמידות שבנו במקום בתי מידות, והכפר שועפאט הפך לפרבר יוקרתי של מזרח ירושלים, על אם הדרך בין ירושלים לרמאללה. המלך חוסיין נהג לשהות באחת מחווילות הפאר של שועפאט בעת ביקוריו בירושלים, ובשנות ה-60 החל בבניית ארמונו הירושלמי בתל אל-פול שבצפון השכונה. מלחמת ששת הימים קטעה את הבנייה, והשלד הבלתי גמור עומד עד היום בפסגת התל.
שכונת שועפאט נכבשה בידי צה"ל ב-6 ביוני 1967 בתום קרב קצר. בתום המלחמה ולאחר איחוד ירושלים והרחבה משמעותית של גבולותיה, הפכה שועפאט לשכונה צפונית בעיר המאוחדת. מבחינה פוליטית, היא נחשבת חלק ממזרח ירושלים. השכונה המשיכה להתפתח כשכונת מעמד בינוני-גבוה, אוכלוסייתה גדלה בהתמדה, ולאורך רחובה הראשי – דרך שועפאט (המשכה הצפוני של דרך שכם) – נפתחו בתי עסק רבים, חנויות ומסעדות. דרך השכונה עברה התנועה בין מרכז ירושלים ומזרחה לחלקיה הצפוניים – נווה יעקב ועטרות, והלאה לרמאללה, אך זו פחתה בשנים האחרונות עקב הפחתת התנועה לרמאללה ופתיחת צירים חדישים ועדיפים לשכונות צפון העיר. אוכלוסיית שועפאט מונה כיום כ-33,000 נפש (לא כולל מחנה הפליטים שועפאט).
הקו האדום של הרכבת הקלה בירושלים שנחנך ב-2011 עובר דרך שלוש תחנות בשכונה.
מקור, הרחבה והפניות 

*******

 

גבעת שאול (תל אל פול) – הגבעה הצמודה לפסגת זאב מערב, וגובהה כ-820 מ'. התגלה בה יישוב משנת 1200 לפנה"ס, ובמקרא מזוהה עם העיר גבעה שהייתה העיר הראשית של שבט בנימין וידועה במקרא גם בשמות "גבעת בנימין", "גבע בנימין", "גבעת שאול" ו"גבעת האלוהים". על הגבעה נמצא שלד ארמון המלך חוסיין שבנייתו החלה לפני מלחמת ששת הימים.
הרחבות והפניות

*****

פילגש בגבעה – בספר שופטים פרקים יט' עד כא' מסופרת פרשת "פילגש בגבעה": לעיר "גבעה" הגיעו איש משבט לוי, נערו ופילגשו והתארחו בבית של אדם משבט אפרים. בלילה דרשו אנשי העיר מן המארח להוציא אליהם את האיש: "הוֹצֵא אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא אֶל בֵּיתְךָ וְנֵדָעֶנּוּ" (ספר שופטים, פרק י"ט, פסוק כ"ב). פילגשו של האורח הוּצְאה אל אנשי העיר והם אנסו ורצחו אותה. אירועים אלו גררו אולטימטום מצד שאר שבטי ישראל ומלחמה שבמהלכה נהרגו תושבי העיר ועל שבט בנימין איימה כליה. לאחר פרשת פילגש בגבעה הפכה העיר גבעה למרכז השלטון הצבאי הפלישתי בארץ בנימין. חיל מצב פלישתי ונציב פלישתי ישבו בה.

עלייה לתל א-פול

****

קטע המסלול בעליה לתל א-פול

שלד ארמון המלך חוסיין

תל אל פול מתנשא לגובה 840 מטר מעל גובה פני הים והוא אחת הפסגות הגבוהות בהרי ירושלים. התל ממוקם צמוד לשכונת פסגת זאב, סמוך לצומת הכניסה המרכזי לשכונה, בסמוך לרחוב יקותיאל אדם. מצומת זה עולה שביל עפר אל הפסגה עליה ניצב שלד של בניין שנועד להיות ארמון (ראו להלן). למרות העובדה שמדובר בשלד מבנה שאיננו משתלב בנוף, הרי שברבות השנים הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהגבעה ונקודת ציון בולטת בזכות עצמו. מהבניין ניתן לצפות בנוף מסביב: שכונות רבות בירושלים, הגבעה הסמוכה נבי סמואל, שדה התעופה עטרות, רמאללה, גוש עציון, ובימים עם ראות טובה אף עבר הירדן המזרחי, עמאן בירת ירדן וים המלח מצד אחד ומצד שני את מישור החוף. על התל נמצאת בריכת אגירה למי שתייה המשרתת את תושבי פסגת זאב שנבנתה חברת גיחון

מיקום תל -פול

תל אל פול היה חלק ממערך הביצורים של הלגיון הירדני שהקיף את ירושלים. חשיבותו האסטרטגית של התל לא דעכה במהלך ההיסטוריה ומיקומו על הדרך בין ירושלים לצפון ארץ ישראל בכלל והשומרון בפרט הכתיבו הקמת ביצורים על הגבעה. לפני המלחמה, במהלך 1966 החל חוסיין, מלך ירדן בבניית ארמון קיץ על פסגת התל. ארמון שתוכנן לשמש כמבנה נופש ואירוח. מהארמון היו אורחי המלך יכולים להשקיף על צפון ירושלים, העיר העתיקה ולכוון מערב על הרי ירושלים אזור השפלה וביום בהיר גם לראות את מישור החוף. מלחמת ששת הימים קטעה את בניית הארמון והצבא הירדני מיקם כוחות בין המבנים הלא גמורים וכן נחפרו תעלות קשר ונבנו בונקרים. מוצב זה עמד בין גוש הביצורים גבעת המבתר- הגבעה הצרפתית- גבעת התחמושת לבין המוצב הירדני על נבי סמואל.

****

בתקופת ההמתנה חנו כוחות חטיבת המילואים הממוכנת חטיבת הראל בפיקודו של אלוף-משנה אורי בן ארי באזור יער חולדה ויער בן שמן. החטיבה הייתה מצוידת בטנקים מסוג שרמן M-50 וגדוד 95 שנועד לעתודה תוגבר בפלוגת טנקים מסוג צנטוריון משימות החטיבה היו לפרוץ את גזרת מעלה החמישה- מוצא מכוון אחד ואת גזרת נבי סמואל ותל אל פול, על מנת לאגף את ירושלים מצפון ולסכל כל התקפת נגד של כוחות שריון ועתודה ירדניים מלעלות על ירושלים. עם פרוץ הקרבות ביום 5 ביוני 1967 שונתה תוכנית הפעולה והחטיבה עלתה כאחד אל צפון ירושלים במטרה לחבור לכוחות במובלעת הר הצופים. גדוד 95, בפיקודו של סא"ל צבי דהב, שהיה אמור להיות בעתודה קיבל את משימתו החדשה: להגיע לבית חנינא. כשהוא נלחם לאורך כל הדרך פרץ הגדוד דרך עמק הארזים. בלילה הגיע הגדוד לנבי סמואל. בשעה 3:30 החל לנוע לכיוון בית חנינא תוך חילופי אש כבדים עם כוחות שריון ירדניים שהתמקמו על הפסגות באזור. בתל אל פול הסתתרו טנקים ירדנים בין המבנים. במשך זמן מה התנהל קרב שריון בשריון בטווחים של 1,000 מטר. 3 טנקים ירדנים נפגעו לבסוף והיתר נסוגו מזרחה והתל נכבש

פנים המבנה

עולים לתצפית

תצפית מזרחה לעבר פסגת זאב

תצפית דרומה לכיוון הגבעה הצרפתית

תצפית צפונה

תצפית מערבה לעבר נבי סמואל ושכונת רמות והלאה מבשרת ציון

****

קטע שלישי

ירידה מפסגת זאב מערב
לעבר מרכז קהילתי פסגת זאב
("קריית מורנו"),
גלישה מזרחה בתוך ערוץ נחל זמרי,

*****

עלייה לקצה הצפוני של
שכונת פסגת זאב מזרח,

פסגת זאב מזרח -אוכלסה בשנת 1990. היא השכונה הגדולה ביותר בפסגה, ובה כ-6,500 יחידות דיור. שמות הרחובות בשכונה קרויים על שם אישים חשובים בתודעה הישראלית;

טיפוס לאורך הטיילת ברחוב רחמילביץ
מעל נחל זמרי
והלאה צפונה מזרחה
לעבר ציר סיירת דוכיפת, 

****

בירידה מפסגת זאב מערב לציר משה דיין

חיוך בהפסקת תה

למול מרכז קהילתי ע"ש עמנואל מורנו

*****

בירידה לערוץ נחל זמרי

בין פסגת זאב מזרח (מדרום) לפסגת זאב מרכז (מצפון) מצוי נחל זמרי (נחל זמרה), המהווה אתר טבע עירוני בירושלים. הנחל הוא נחל אכזב המצוי ממזרח לקו פרשת המים, בהמשכו הנחל מתחבר לאפיק נחל פרת ממזרח. באתר הנחל מצויים מגוון מינים ייחודים של מיני צמחים ובע"ח שונים. בנחל מצויים גם מספר אתרים ארכאולוגים ובהם חרבת זמרי וגתות רבות.
באתר הנחל מתקיימת פעילות חינוכית וקהילתית ענפה מטעם תושבי השכונה במטרה לחשוף את אתר הטבע לתושבים ולהיכרותם עם מגוון החי והצומח הנמצא מתחת לבית, בשנים האחרונות סומנו שני  שבילים לטובת המטיילים מטעם בתושבים ובשיתוף החברה להגנת הטבע. נחל זמרי מתחבר לאתר טבע נוסף הצמוד אליו הנקרא יער ענתא בעל מאפיינים דומים ובו גם מצויה חורשת אורנים קטנה.

מבט ממעל על קטע המסלול בערוץ נחל זמרי ובטיילת בשוליים הצפוניים של שכונת פסגת זאב מזרח

בערוץ נחל זמרי

****

הצבי סימן טריטוריה

****

על הסלע עמד שפן, לא הספקתי לצלם אותו ברח

שלטי מידע

מבט אל נחל זמרי מכיוון מזרח למערב

הצבי ברקע לכפר חיזמה

חיזמֶה הוא כפר פלסטיני ברשות הפלסטינית בנפת אל-קודס סמוך לשכונת פסגת זאב בירושלים. אוכלוסיית הכפר: 7,331 תושבים בשנת 2016. ליד הכפר עוברים הכבישים לישובי מזרח בנימין, ולעלמון. בחלק מאדמות הכפר עוברת גדר ההפרדה. בסמוך לכפר נמצא מחסום "חיזמה" המשמש כנקודת ביקורת ומעבר בין שטחי יהודה ושומרון לבין מדינת ישראל.

מבט מנחל זמרי אל חיזמה

אחת הירידות לערוץ הנחל

****

קטע רביעי

מפסגת זאב מזרח
לעבר דרך סיירת דוכיפת,
למול מעבר בחורים (מעבר חיזמה)
צפונה בשולי פסגת זאב מרכז,

פסגת זאב מרכז – השכונה הראשונה שאוכלסה בשנת 1985, ובה נבנו כ-2,800 יחידות דיור. רחובות השכונה נקראו על שם סיירות ויחידות בצה"ל, ורחובות ספורים קרויים על שם אישים חשובים בתודעה הישראלית;

הלאה לעבר יער קהילתי
פסגת זאב – נווה יעקב

יער פסגת זאב –  היער, המשתרע על פני כ-1000 דונם כרצועה ירוקה הנושקת לשכונות פסגת זאב ונוה יעקב שבצפון ירושלים, ניטע על ידי קק"ל החל ב-1982 ואילך.  הוא ממוקם בין שתי השכונות בערוץ נחל חפי שהוא  אחד היובלים העליונים של נחל פרת הזורם לכיוון יריחו ונהר הירדן, משרת את תושבי השכונות הסמוכות ומטופח על ידם. ביער שאורכו כקילומטר וחצי ורוחבו מאות מטרים בודדים, מצויים אתרים ארכאולוגיים ובהם גתות, כבשני סיד ומערות קבורה, מגוון של פרחי בר ובעלי חיים ומיני עצי יער בהם שבעה מיני אקליפטוס.
להרחבה אודות היער באתר קק"ל

*****

היער ידוע גם בכינויו "יער מיר" על שם עיירה  ברוסיה הלבנה. השם ניתן למעשה לחורשה אחת ביער בת כ–1000 עצים שניטעה בתרומת תושבת מיר בשם רוזה, לזכר קורבנות השואה מהעיירה. במרכז היער מוצבת אנדרטת יהדות מיר

אנדרטת לזכר יהדות מיר

בערוץ וואדי אל חפי,

****

גלישה מזרחה בציר הוואדי,
עלייה במדרון לקצה הדרום מזרחי
של שכונת נווה יעקב,
עלייה מערבה בטיילת
שבשולי נווה יעקב
עד ציר משה דיין  

****

בירידה מזרחה בדרך סיירת דוכיפת

נתקע לנו האוטובוס בפריים, עשיתי צילום עצמי

מבט ממעל קטע המסלול נחל מחפי בחורף

בדרך אל היער

בכינסה מכוון פסגת זאב

ערוץ הנחל בתוך היער

בדרך לאנדרטה

****

קצה היער בטרם טיפוס אל נווה יעקב

נווה יעקב היא שכונת המגורים היהודית הצפונית ביותר בירושלים. השכונה הוקמה ב-1970 באזור שסופח למדינת ישראל ולירושלים אחרי מלחמת ששת הימים, כאחת משכונות הטבעת. מספר התושבים בשכונה הוא כ-25,000. שם השכונה מנציח את המושבה נווה יעקב, להלן,  אשר הוקמה בשנת 1924 וחרבה במלחמת העצמאות, אולם השכונה איננה נמצאת במיקום בו שכנה המושבה, אלא צפון-מזרחית ממנו. (מיקום המושבה המקורי היה בחלקו בבית חנינא של היום, ובחלקו היכן שכיום פסגת זאב צפון.

בקצה מחצית העלייה הארוכה בנווה יעקב, צילום דורון דורי

הטיילת מעל היער

****

קטע חמישי

צפונה בציר משה דיין
לעבר שולי שכונת נווה יעקב,
מערבה בשדרות נווה יעקב,
דרומה בציר שמחה הוצלברג
בתוך שכונת פסגת זאב צפון,
לאורך גן הגבורה
במקביל וממעל
כביש 60
(ציר ירושלים – רמאללה).

*****

בית חב"ד, בדגם הבית של הרבי

מקום אתנחתא קצרה לשתיה

 

פסגת זאב צפון – אוכלסה בשנת 1994 ובה כ-2,100 יחידות דיור. רוב רחובות השכונה קרויים על שם מזלות מגלגל המזלות. בדצמבר 2012, לאחר אישור תוכניות, החל שיווק קרקעות לבניית 600 יחידות דיור נוספות

מבט ממעל על קטע המסלול בפסגת זאב צפון ובגן הגבורה

הכניסה לפסגת זאב צפון משדרות נווה יעקב

****

****

המושבים עטרות ונווה יעקב בשנות ה-40' של המאה הקודמת, מספר שנים לפני מלחמת העצמאות

*****

****

****

*****

מיקום המושבים עטרות ונווה יעקב לפני מלחמת ששת הימים

נווה יעקב – נקרא כפר עברי נוסד בשנת תרפ"ד על ידי "הסתדרות המזרחי הצעיר הארצישראלי". המייסדים קיוו כי עם ייסוד הכפר מאמצעיהם העצמיים יבואו המוסדות הלאומיים ויסייעו לביסוסם ולהרחבת ההתיישבות, אולם תקוותם נכזבה. מלכתחילה לא הייתה לחברי האגודה העדפה לגבי מקום ההתיישבות, אלא רק שיהיה בסביבות ירושלים. הם חיפשו מספר נתוני יסוד (שעה ברגל מהעיר, קירבה לדרך ולכביש, קירבה למעיין) ועל יסוד נתונים אלה הם סיירו וחיפשו אתר מתאים ברדיוס של עשרה ק"מ "לכל רוחות השמיים". בסופו של דבר הם איתרו גבעה, 8 ק"מ מירושלים בדרך שכם (הם התפשרו על מציאת מקור מים) ומכאן ברור שלמתיישבים הייתה תפיסה רדיאלית טבעית בחיפושם אחר נקודת התיישבות. המחיר הראשוני לגבי אזור בתולי זה היה זול למדי, 1 לי"מ לדונם, אולם עד מהרה המחיר גאה בד בבד עם התעוררותם של עירעורים על בעלותם של המוכרים.
הקבוצה הצליחה להשיג קושאנים על שטח של 500 דונם, "דבר שלחברות רבות להתיישבות בימים ההם בירושלים לא היה" וגם האגרונומים זגורודסקי ודויטש נתנו חוות-דעת חיובית לגבי טיב השטח. למרות כל אלה, כל הניסיונות של הקבוצה להשיג מימון מהמוסדות הציוניים, כמו גם מהתנועה האידיאולוגית "המזרחי העולמי" לא צלחו. אדרבא, לפי עדותם של המתיישבים, הם דחו הצעה של המוסדות הציוניים לקבל קרקע חלופית בשפלה. מתוך הדו"ח ניתן להסיק שבנתונים אלה לא הייתה 'התנפלות' על השטח והנהלת האגודה נאלצה להציע 'פיתויים' בבחינת 'כל הקודם זוכה' כגון אפשרות לזריזים לבחור את החלקה המועדפת עליהם ללא הגרלה.
רק באמצע שנות השלושים ניתן לזהות מעורבות מוסדית בישוב זה. קק"ל הסכימה לרכוש שטח של 40 דונם לצורך יישוב עשר משפחות מעולי גרמניה. גם זאת בעיקר כתוצאה של לחץ של חברי הקבוצה, שהגיעו לכפר לתקופה קצובה לצורך הכשרה והיו אמורים לעבור בהמשך להתיישבות קבע באזור אחר בארץ. על פי ספרי האגודה לשנת 1931 מתברר כי הסיוע היחידי שהאגודה קיבלה מהסוכנות היהודית (קרן העזרה) היה סכום זעום, 94.5 לא"י, להתקנת טלפון ותיגבור השמירה, בעקבות מאורעות תרפ"ט. גם מתנועת המזרחי, ובכלל זה נשות המזרחי באמריקה, לא התקבל סיוע ממשי, פרט לעובדה שהתנועה רכשה ארבעה מגרשים מהאגודה.
בשנת 1937, לאחר תהליך משפטי ורישומי ממושך, הסתיים הליך האיפרז (הפיכת אדמות המושע של האגודה למפרוז) והפשרתם למסירה לחברים, תמורת גמר תשלום חובותיהם, אולם עקב המאורעות לא היה כבר ביקוש למגרשים אלה. יחד עם זאת דווקא אז החלה התעוררות מוסדית מסוימת וגברה הנטייה לסייע לישוב. הושגה הלוואה בסך 500 לא"י מטעם קרן הנאמנות לשם הקמת בניין ציבורי בכפר בעלות של 800 לא"י וכן התקבלה ממשלת א"י הלוואת פיתוח בסך 120 לא"י. במקביל פתח הוועד  במו"מ עם ועד הקהילה על מנת לקבל לידיו את מפעל המים, דבר שיסייע להתפתחותו ועצמאותו של הישוב. שני הפרויקטים (הבניין הציבורי ומאגר המים) הושלמו תוך שנה. הבניין שימש לשלש מטרות; בית כנסת, בית ספר, ונקודת משטרה. תופעה מעניינת העולה מהדו"ח לשנת 1939 כי פרט לשטח האגודה (575 דונם ישן) נרכשו בצמוד "שטחים רבים" נוספים על ידי יחידים וחברות, דבר המשקף ראשיתו של תהליך עיבוי של הרצף הקרקעי היהודי באזור.
בשנת 1944, לאחר שהליך מסירת הקרקעות וגביית החובות התקרב לסיומו, החלו לדון בהרחבת היישוב ובהקמת השכונה 'נווה יעקב' על אדמות האגודה. בכדי לעודד את שיווקה של שכונה מתוכננת זו הוחלט גם על יצירת קרן הלוואות למשתכנים מכספי האגודה. כעבור שנתיים הסתבר שהפרויקט דשדש ועל כן דרשה האסיפה הכללית מההנהלה לפעול באופן נמרץ להקמת השכונה. כידוע, מאורעות מלחמת העצמאות דחו את מימושו של פרויקט זה והוא הוגשם לבסוף (בפומאט אחר) רק לאחר מלחמת ששת הימים.
סיכום הדברים לגבי כפר עברי הוא כי בולט הפער בין המוטיוציה של המתיישבים, שהיו בני משפחות ותיקות ומושרשות בירושלים, והקימו ישוב במימון עצמי, לבין הניכור שגילה המימסד הציוני לישוב זה. נוצר כאן פרדוקס אופייני להתיישבות באזור ההר; מצד אחד התנאים הפיזיים הבסיסיים פעלו לרעת המתיישבים והוצאות יתרות, הן בשלב הביסוס והפיתוח והן בשלבי הקיום השוטף, אך מאידך, דוקא נתוני פתיחה אלא הרתיעו גורמי מימון מלתת הלוואות ומשכנתאות למשקים שבסיסם הכלכלי והמשקי מוטלים בספק.
המקור מחקרו של יאיר פז על רכישות הקרקע ונסיונות התיישבות מצפון לירושלים בתקופת המנדט ולפנייה

המושב נווה יעקב בשנות ה-40' של המאה הקודמת, מספר שנים לפני מלחמת העצמאות

המושב עטרות שנות ה-40' של המאה הקודמת, מספר שנים לפני מלחמת העצמאות

מעל כביש 60 למול בית חנניא

בית חנינא היא שכונה ערבית גדולה בצפון ירושלים, וגם שמו של כפר פלסטיני סמוך (ממערב לשכונה) בתחום הרשות הפלסטינית, שאינו נכלל בתחומי ירושלים.
הוצע לזהות את הכפר בית חנינא עם עֲנִיָּה המקראית, הנזכרת בחזון מסע סנחריב לירושלים – או עם עֲנַנְיָה המקראית, עיר שהתיישבו בה עולי בבל מבני בנימין.
הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות הותירו את הכפר בשליטת ממלכת ירדן. בתקופה זו רבים מתושבי הכפר היגרו לארצות חוץ, מרביתם לארצות הברית ואמריקה הלטינית. מאידך, התיישבו בכפר פליטים רבים שהגיעו מסביבות יפו. בשנות השלטון הירדני החלו בני הכפר לבנות בתים על האדמות המזרחיות של הכפר, שגבלו בכביש ירושלים-רמאללה משני עבריו ואזור זה, שנקרא "בית חנינא החדשה", קיבל אופי עירוני יותר. עם זאת, תחת השלטון הירדני לא נכלל החלק העירוני של בית חנינא בתחום השיפוט של מזרח ירושלים. בית חנינא נחשבה פרבר אמיד של ירושלים הירדנית והתגוררו בה שרים, חברי בית הנבחרים הירדני ועוד.
עם איחוד העיר לאחר מלחמת ששת הימים נכללה "בית חנינא החדשה" בתוך שטחה המוניציפלי של ירושלים היות ששכנה על הדרך שהובילה אל שדה התעופה עטרות שהוחלט לספחו לשטח העיר, אך הכפר בית חנינא המקורי נותר מחוץ לשטחה המוניציפלי של העיר המאוחדת והשתייך, בתקופת הממשל הצבאי הישראלי בשטחים ובתקופת המנהל האזרחי, לנפת רמאללה. תושבי בית חנינא החדשה קיבלו תעודת זהות ישראלית והחלה בו תנופת איכלוס מרשימה. כך התפשטה שכונת בית חנינא עד שכונת שועפאט בדרום, נווה יעקב ופסגת זאב במזרח ואזור התעשייה עטרות בצפון. משרדי הצלב האדום עברו אז לבית חנינא.
מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה ובעקבות בניית גדר ההפרדה בקטע "עוטף ירושלים", החלה השכונה להתנתק מתפקידה המסורתי כמחברת בין ירושלים לרמאללה, וקיבלה ציביון עירוני יותר המחובר למרכז ירושלים מבחינת שירותים, לימודים, מסחר ותעסוקה. הגדר גם יצרה הפרדה בין הכפר המקורי בית חנינא ("בית חנינא אל-בלד"), שנותר מחוץ לה, לבין שכונת בית חנינא (בית חנינא החדשה – "בית חנינא אל ג'דיד") שנכללה ב"עוטף ירושלים". הכפר הפלסטיני בית חנינא משתייך, מאז הסכמי אוסלו, לנפת אל-קודס של הרשות הפלסטינית ואוכלוסייתו כ-1,000 תושבים.
בשנת 1998 נחנך כביש חדש – "דרך האלוף נרקיס" – הממשיך את דרך בר לב לכיוון בית חנינא, פסגת זאב ונווה יעקב. בנוסף הקו האדום של הרכבת הקלה בירושלים שנחנך ב-2011 עובר בשכונה. קו הרכבת הפך למטרה קבועה ליידוי אבנים. ביולי 2013 התפרסם שנמצאו באזור שרידי דרך רומית עתיקה.
בשכונה זו בית השבעה בו מתגוררות מספר משפחות יהודיות.
מקור הרחבות והפניות

מבט נוסף על בית חניניא

המשך בניית בפסגת זאב צפון

*****

קטע שישי

ירידה מפארק פסגת זאב

דורון מסייע בהורדת האופניים במדרגות

לאנדרטת השישה עשר,

****

סיפור ה'שישה עשר' קשור קשר הדוק עם ההתיישבות מצפון לירושלים שמלפני מלחמת העצמאות. המושב עטרות (ראשית ההתיישבות בשנת 1919) והמושב כפר עברי – נווה יעקב (ראשית ההתיישבות בשנת 1925) , היו שני יישובים חקלאיים מצפון לעיר שהיו קיימים עד 1948. ישובים אלו התבססו על משק חלב, וחקלאות הררית. הם סבלו קשות לאורך השנים ובמיוחד בימי המאורעות. נקודות היישוב היו מבודדות, מוקפות בכפרים ערביים עוינים, משום כך רבו התקריות סביבם ובדרך אליהם, תקריות שחלקם גבה מחיר דמים.
בשבוע האחרון לחודש פברואר 1948, היו שוב תקריות אחדות על כביש ירושלים-רמאללה, בהן הנחת מוקשים הדדית, תקיפות על שיירה ותגובת נגד יהודית. לשני הצדדים היו נפגעים. התקפות אלו נעשו במטרה לשבש את החיים בשני היישובים מצפון לירושלים, עטרות ונווה יעקב. בשני במרץ יצאה הוראה מטעם המטה הכללי, לפגוע באוטובוס המוביל מדי בוקר פועלים ערבים מרמאללה ללטרון. מטרת המבצע הייתה להבהיר לאויב המתנכל לתחבורה היהודית, כי יש לכוח היהודי יד ארוכה החודרת ומגיעה לתוך אזורים ערביים. מסגרת המבצע נקרא "מבצע שמואל". תשעה עשר לוחמים השתתפו במבצע, שישה עשר מהם נהרגו. מספר זה מציין את שם הפעולה "השישה עשר".
על ההתקפה החליט הפיקוד בראשותו של מפקד מחוז ירושלים דוד שאלתיאל. לאחר שקיבל הוראה מן המטה הכללי, שהורה לכל החטיבות להתקיף את תחבורת האויב. זאת לאחר שהתרבו התקפות על התחבורה העברית בדרכים.
אז הייתה התנגדות מגורמי פיקוד שונים, לביצוע הפעולה, בין השאר משום שברקע עדיין זכרו את סיפור הקשה של נפילת הל"ה בדרכם לגוש עציון (שהיה באמצע ינואר, כחודשיים קודם לכן) ומסיבות ביטחוניות אחרות. נועם גרוסמן מפקד הכוח בעצמו לא היה מאוד נלהב מהעניין. אבל נדחף לביצוע המשימה בגלל פעולות ביטחוניות אחרות בהם היה מעורב. גם מפקד גדוד מוריה זלמן מרט, לא היה נלהב מן הרעיון. למרות זאת החליט שאלתיאל לדבוק בהוראת המטכ"ל בה נאמר מפורשות שצריך לתקוף בכביש רמאללה-לטרון.
ערב היציאה, לפני ארוחת הערב הסביר נועם גרוסמן, מפקד הפעולה, לחיילים את פרטי הפעולה: היציאה – אחרי חצות. המשימה- תקיפת אוטובוס של פועלים, העובדים במחנה הצבאי בלטרון ויוצאים לשם מדי בוקר בשעה מוקדמת. הוא הטיל תפקידים וחילק את המחלקה לכוחות משנה. "יכול להיות שהפעולה תבוטל" אמר נועם לאנשיו "אולם אנחנו נכין אותה על הצד היותר טוב". במסגרת ההכנות למבצע תרגלו השתלטות על אוטובוס על האוטובוס היחיד של עטרות שאותו בדרך כלל אבטחו. בחצות הלילה שבין ה-3 וה-4 במרץ, שלוש שעות אחרי שהאנשים נשלחו לישון, הגיע מברק מירושלים: "לצאת בכל מחיר". בסמוך לחצות העירו את החיילים, הגישו להם תה והם יצאו לדרך כל אחד עם נשקו האישי. על פי גירסאות אחרות יצא הכוח יותר מוקדם.
נקודת היעד בה התמקם המארב נמצאה על הכביש ללטרון שבעה קילומטרים דרום-מערב מרמאללה. (לא רחוק משכונת נווה מנחם הממוקמת כיום בחלק המזרחי של גבעת זאב. בשעה 6:40 (על פי גירסאות אחרות היה זה מעט יותר מוקדם) הופיע האוטובוס שארבו לו. אנשי המארב ירו עליו ופגעו בו אך הוא כנראה אפילו לא נעצר. נהג האוטובוס התכופף והמשיך לנהוג, ועד מהרה נעלם מהעין. מהעדויות לא ברור כמה נוסעים היו בפנים, ואם בכלל היו. כך או כך, מטרת המבצע לא הושגה, והיריות רק שימשו אות אזעקה לאויב לצאת למרדף כנגד הכוח היהודי הקטן. נועם שרק את האות לסיום המארב ואנשיו פתחו בנסיגה.
התוצאה הייתה עגומה: נועם וחמש עשרה מחבריו נפלו חלל ורק שלושה חזרו לעטרות. בהישמע היריות הראשונות צילצלו פעמוני הכנסיות בשני הכפרים הסמוכים, ביתוניא וראפאת, וערביי האזור הוזעקו. כוח הנסוג לכיוון עטרות אותר והחל מרדף אחריו. הערבים הרודפים תפסו את הרכסים שמסביב לציר הנסיגה והמטירו על נועם ואנשיו אש מכל הכיוונים. כבר בשלב הראשון של המרדף היו פגיעות, אולם הן לא היו קטלניות. גם למכוניות הנוסעות לרמאללה וממנה התגלה הכוח, ועד מהרה נראו מהעבר ההוא מכוניות עמוסות אנשים, שעמדו להצטרף לרודפים כדי לכתר את המחלקה. במצב זה לא יכלו הנסוגים להמשיך לשכב, ובלית ברירה קמו והמשיכו בריצה אל הכיוון האפשרי היחיד, הבסיס, במושב עטרות, שהיה מרוחק כחמישה קילומטרים, מרחק רב בדרך הררית. בשעה 7:15 הגיעו הנסוגים לעמק רחב יחסית, ואדי אל-דיר, שם מצאו עצמם מוקפים מכל עבר. שלושה מהם נחלצו בכל זאת מהכיתור וטיפסו על רכס שממזרח לעמק דרך הכפר רפת הסמוך. שאר חבריהם לא הצליחו לפרוץ בעקבותיהם, וקשר העין בין השלושה לשאר האנשים אבד. האש העזה שנורתה עליהם הוציאה מכלל אפשרות חזרה לאחור.
מקור והפניות: יוסי שפנייאר 70 שנים לנפילת השישה עשר

הלאה עלייה לפארק הארכיאולוגי
על גבעה בשכונת פסגת זאב מרכז,
ירידה מהגבעה
ודיווש ברחובות השכונה,
חזרה לצומת הראשית
של דרך סיירת דוכיפת
וציר משה דיין

*****

ההר הגבוה (ראס א-טוול) ממוקם בגן הארכאולוגי בפסגת זאב מרכז, וגובהו 772 מ'. התקיים בו יישוב מימי דוד המלך. בתקופה הביזנטית נבנה במקום מנזר וכן נמצאו במתחם שרידי כנסייה. מהאתר יש תצפית מרהיבה לעבר מדבר יהודה.

מבט ממעל על הפארק האריכולוגי ושכונת פסגת זאב מרכז

****

****

****

מבט מהפארק ארכאולוגי לעבר יער פסגת זאב – נווה יעקב

*****

קטע שביעי ואחרון

מפסגת זאב מרכז חזרה
לציר משה דיין

על ציר משה דיין שוב

ודרומה לעבר נקודת ההתחלה

קטע אחרון

****

סוף דבר

טיול זה נמשך
כשש שעות ורבע
מתוכן רכבנו ארבע ורבע שעות
וכשעתיים עצרנו לתצפיות, צילום,
ולהפסקות קצרות להסדרת הנשימה
ולשתייה

****

היה זה טיול במסלול משולב
של קטעים
בשטח הבנוי
עם מספר תצפיות לא שגרתיות,
רכיבת שטח עם הרבה טבע
ועוד מספר אטרקציות.

*****

זה היה טיול במסלול ארוך בעיר
, מעניין ומרתק
בו רכבנו
ב- Terra Incognita
("ארץ לא נודעת").

*****

למדנו הרבה, נהינו, התאמצנו בעליות רבות .
בסיום למרות המאמץ חזרנו מבסוטים

****

תודה לדורון דורי
שנענה לאתגר
לתכנן מסלול,
לרכוב בו לפני
וכמובן להוביל,
תודה על חברות נאמנה
בטיולי החקר בירושלים
וגם על הושטת יד
במקום שנדרשתי
לעזרה קטנה

.

מוזיאון רוקפלר בירושלים (ובשמו הרשמי "המוזיאון הארכאולוגי הארצישראלי") הוא אחד הסמלים הבולטים של העיר שנבנה בתקופת השלטון המנדט הבריטי.  מסיבות שאינן ברורות לי, עד היום, למרות שאני מתגורר בעיר וסביבתה כבר למעלה מארבעה עשורים, טרם ביקרתי בו.

ביום שלישי (9/7/2019) הגעתי אליו בעקבות הזמנתו של מיכאל עוזרמן (עמית לטיולי רכיבת אופניים). מיכאל שכנע אותי להצטרף לסיור שגם הוא הוזמן אליו על ידי רעייתו פנינה. היה זה סיור שיזמה מירב שי (מנהלת מערך הסברה ברשות העתיקות ועובדת במתחם מוזאון רוקפלר) לחברותיה ללימודים בתכנית ללימודי אוצרות בסמינר הקיבוצים שפנינה היא אחת מהן.

בשעת בוקר הגענו למקום. בתחילה קיבלנו מאוצרת רשות העתיקות הסבר על המקום ואחר כך היא הובילה אותנו במרתפי המוזיאון בהם נמצאים ממצאי החפירות הארכיאולוגיות. משם עברנו לבית הספרים וירדנו אל המרתף שם נמצאים אוצרות הספרייה. הלאה שוטטנו באולמות המוזיאון ובחצר הראשית, דרך אולם הישיבות הגענו למרכז הפסיפסים ושם קבלנו הסבר מפורט על הטיפול בפסיפסים שנמצאו בחפירות.

הסיור המרתק במוזיאון נמשך כארבע שעות ובמהלכו למדנו על מבנה המוזיאון, התרשמנו מהאוצרות הנמצאים בו ונחשפנו מעט לעולם הארכיאולוגיה.

******

התיעוד להלן כולל צילומים שבוצעו במהלך הסיור, מספר מפות ומעט מידע לרקע ההיסטורי והאדריכלי שמקורותיו הם: אתר רשות העתיקות, אתר נוסף  ובו הרחבות והפניות, השלישי סיפורו של מוזיאון רוקפלר באתר מוזיאון ישראל, והרביעי סקירה באתר שימור מורשת אתרי ישראל    

מבט ממזרח אל חזית בנין המוזיאון

מוזיאון רוקפלר נמצא בקצה רחוב סולטן סולימן, פינת שדרות הצנחנים מול הקרן הצפונית-מזרחית של חומת העיר העתיקה ומעבר לחפיר החצוב לרגליה. האתר צופה אל גגות בתי העיר העתיקה, אל הר הבית ואל הגבעות סביב העיר.

מיקום המוזיאון

****

ההיסטוריה של מוזיאון רוקפלר קשורה עם ייסודה של מחלקת העתיקות של ממשלת המנדט הבריטי בשנת 1920 ועם התפתחות הארכיאולוגיה של ארץ ישראל. מחלקת העתיקות של ממשלת המנדט שכנה בבניין ישן ברחוב המוזיאון (היום רחוב פיקוד מרכז), ששימש גם את בית הספר הבריטי לארכיאולוגיה בירושלים וכלל אולם תצוגה קטן. עם הקמת המוזיאון שכנה בו מחלקת העתיקות.

*****

לקראת סיום תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, במאי 1948 ביקשו הבריטים להבטיח את עתיד המוזיאון בידי מועצת נאמנים בינלאומית שמינה הנציב העליון. במלחמת העצמאות לא הצליחו הכוחות היהודים לכבוש את האזור המוזיאון, ובהסכמים בין ירדן לישראל נקבע שלישראל יהיה חלק בניהול המוזיאון, אך הירדנים החליטו בשנת 1966 להעביר להלאים את הבעלות והשליטה על המוזיאון ובאוספיו ומנעו מהיהודים לבקר בו.

מיקום המוזיאון בחלק הירדני של ירושלים בין 1948 עד 1967

במלחמת ששת הימים, ב-6 ביוני 1967 נכבש מוזיאון רוקפלר בקרב קשה ע”י גדוד 28 מחטיבת הצנחנים (חטיבה 55).

****

 

לאחר מלחמת ששת הימים, עברו לבניין משרדי אגף העתיקות והמוזיאונים הישראלי (כיום רשות העתיקות הישראלית) ניהול ואחזקת מוזיאון: מנוהל על ידי מוזיאון ישראל, ששומר על התצוגה כפי שסודרה בתקופת המנדט הבריטי.

*******

מוזיאון רוקפלר בנוי על שטח שבתקופה העות'מאנית נקרא כרם א-שיח' על שמו של שיח' מוחמד אל-ח'לילי – המופתי של ירושלים במאה ה-17. שטח זה היה בבעלותו, ובשנת 1711 הוא בנה עליו, ממערב למוזיאון, את מעון הקיץ שלו העומד על תלו עד עצם היום הזה. הבית בן שתי הקומות הוא אחד הבניינים הראשונים שנבנו מחוץ לחומות העיר העתיקה. הוא צפה על הנוף הנאה ובה בעת גם שמר על יבול הכרם והגן שנטע בסביבותיו. קומת הקרקע של הבניין שימשה בית-בד, והקומה השנייה היתה קומת המגורים.

שטח המוזיאון – כרם אל חליל ברבע האחרון של המאה ה-19

בשנת 1906 ביקשה הקרן הקיימת לישראל לרכוש את כרם א-שיח’ כדי להקים שם את בית-הספר לאמנות “בצלאל”. זאת, לפי חזונו של מייסד “בצלאל” בוריס שץ, שרצה להקים גם מוזיאון ואוניברסיטה על הגבעה שממנה “יחלוש המבט על מקום המקדש”. בסופו של דבר לא יצאה הרכישה אל הפועל, אך כעבור 13 שנים, בשנת 1919, הוצע לראשונה על ידי פטריק גדס, בדוח שכתב על תכנון העיר ירושלים, הרעיון להקים מוזיאון עתיקות ארכיאולוגי בשטח של כ-32 דונם.

שטח המוזיאון טרם הקמתו בשנת 1926

שטח המוזיאון בשנת 1930 זמן קצר לפני בנייתו

בשנת 1925 שכנע האגיפטולוג והארכיאולוג האמריקני הנודע ג’יימס הנרי ברסטד מהמכון ללימודי המזרח בשיקגו (Chicago Oriental Institute) את המיליונר האמריקני הנודע ג’והן ד. רוקפלר, לתת תרומה של שני מיליון דולר להקמת מוזיאון בירושלים ולאחזקתו. תרומתו של רוקפלר נחלקה לשניים: מחצית הסכום, מיליון דולר, נועדה להקמת הבניין ולציודו, ומחציתו השנייה הושקעה בקרן שנועדה לממן את הפעילות השוטפת של מחלקת העתיקות והמוזיאון. לצורך זה נרכש כרם א-שיח' (32 דונם) של משפחת אל-ח'לילי. האדריכל הראשי של מחלקת העבודות הציבוריות בממשלת המנדט, אוסטין סנט ברב הריסון, תכנן את הבניין וחברת דה פארו האיטלקית הופקדה על בנייתו.

תכנית המוזיאון

אבן-הפינה של המוזיאון הונחה בטקס רשמי ב-19 ביוני 1930 בנוכחות הנציב העליון הסר ג'ון צ'ינסלור, אך בנייתו התעכבה שלוש שנים בשל קברים עתיקים שהתגלו במקום וחיפוש אחרי האבן הראויה, שנמצאה לבסוף באזור שכם ובדרך ליריחו. בשנת 1935 הושלמה הבנייה אך רק ב-13 בינואר 1938, יומיים אחרי טקס הפתיחה שבוטל עקב רצח הארכאולוג הבריטי ג"ל סטארקי בדרכו מחפירות לכיש לטקס , נפתח המוזיאון רשמית לקהל. סביבו ננטעו עצי זית בני חמישים עד מאה שנה שהובאו מאזור בית-לחם וצמחי בר אופיניים לארץ

מיקום המוזיאון במחצית שנות ה-40'

אדריכל מוזיאון רוקפלר, אוסטין סנט ברב הריסון, נולד ב-1891 באנגליה, למד ארכיטקטורה בקנדה, ושב למולדתו ב-1913. בלונדון למד תכנון ערים, וב-1919 נסע ליוון, השתלם שם באדריכלות מוסלמית וביזנטית ותכנן מבנים שונים בחבל מקדוניה. אחר כך יצא לטיול בקונסטנטינופול (איסוהוקסם מהאדריכלות המוסלמית, ולאחר מכן עבד תקופה קצרה בהודו.
ב-1922 הגיע לארץ-ישראל והתמנה לתפקיד האדריכל הראשי של מחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט. ב-15 שנות שהותו בירושלים התגורר בבית ערבי מסורתי בשכונת אבו-תור. עבודתו בארץ כללה בנייני ציבור רבים בירושלים ומחוצה לה, שהחשובים בהם מוזיאון רוקפלר ומשכנו של הנציב הבריטי: ארמון הנציב. ב-1937 עזב הריסון את הארץ לפני פתיחתו הרשמית של המוזיאון, העתיק את מקום מגוריו למצרים ואחר-כך לקפריסין, ובשנות ה-50 עבר להתגורר ביוון, פרש מעבודתו וסופו שנפטר ונקבר שם ב-1976.
הריסון דבק במזרח ובמיוחד בארץ-ישראל. הוא ניסה לשלב ביצירתו את המסורת האדריכלית המערבית ואת רוח המזרח והבנייה המסורתית ושאף להתאים את בנייניו לסביבה. הוא עיצב את תדמיתו הארכיטקטונית של השלטון הבריטי בארץ, ואפשר לומר שסיפור חייו משקף את תולדות השלטון הקולוניאלי הבריטי בכלל.

*******

מכל הבניינים שתכנן בארץ ומחוצה לה הגה אוסטין סנט ברב הריסון חיבה יתרה למוזיאון הארכאולוגי. מיום שקיבל על עצמו את תכנונו יצא אדריכל-אמן זה לסיור מוזיאונים באירופה, ועם שובו ארצה סייר בעיר העתיקה, והתבונן בבנייניה. מטרתו היתה לשלב בבניין רכיבים אדריכליים מן המזרח ומן המערב.
מן המערב הוא נטל את התכנית הכללית של מבנה ציבור המורכב מצירוף אגפים שונים, ואילו את הבדלי הגובה שאב מארגון המבנים בעיר העתיקה. החלל הפנימי של המוזיאון תוכנן כחלל כנסייה בעל חלונות גבוהים שהאור הטבעי חודר דרכם, תקרת הגלריות עשויה ברוח הרנסנס האירופי וחלל הספרייה מזכיר בניינים מימי-הביניים.
מהתרבות המזרחית והמקומית שאב הריסון את מסורת הסיתות באבן, את עיטורי התחרה באבן, את צורות הפתחים, את הכיפות והקמרונות, את האריחים הארמנים ואת מלאכת העץ.
בתכנון המוזיאון השתמש הריסון גם בחידושי האדריכלות המודרנית. הוא שם דגש בפונקציונליות של הבניין, השתמש בצורות גאומטריות נקיות, מיעט בעיטורים ובנה גם בבטון. רצפת השעם לספיגת הרעש בגלריות נחשבה גם היא לחידוש באותם ימים.

בניין המוזיאון בשלבי הבניה האחרונים, 1934

מבט מעל על המוזיאון וסביבתו

דגם המוזיאון – דגם זה הוא אחד מסדרת דגמים של בניין המוזיאון שהכין האדריכל אוסטין סנט ברב הריסון, כפי שנהגו לעשות במחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט. הדגם, המציג את התכנית הסופית של בניין המוזיאון, הוכן ב1929- בגבס והוצג לפני ג'ון דיוויד רוקפלר הבן באותה שנה, בעת ביקורו בארץ. חוץ ממנו ומכמה תצלומים של הבניין שנשלחו אליו לימים לארצות-הברית לא ראה רוקפלר את המוזיאון בשלמותו מעולם. החצר המרובעת המוקפת אכסדרות שמחברת את קצר א-שיח עם בניין המוזיאון ומקיפה את עץ האורן לא נבנתה.

****

על פי תפיסתו של הריסון נבנו חלקים מהבניין תוך שימוש בטכנולוגיות מסורתיות, כגון בנייתן של חלק מהכיפות, סיתות האבן ומערכת אספקת המים לבריכה הפנימית באמצעות בורות אגירה. עם זאת, בשל חדירתם של חומרי בנייה מודרניים לתעשיית הבנייה הארץ ישראלית והרצון לשוות לבניין נופך מודרני ולהעניק לו עמידות נצחית, נבנו הכיפות שמעל אולם הכניסה הראשית עם כנפי הבניין בנויים חללים מתומנים שבצלעותיהם גומחות לתצוגה של חפצים גדולים.

****

 

תשומת לב מרובה ניתנה לפרטי הבנייה, וזו ניכרת באיכות החומרים וברמת הביצוע הגבוהים, המייחדים את הבניין ומאפיינים אותו כאחד מהמבנים היפים שנבנו בארץ ישראל ובירושלים בעת המודרנית בפרטים הבאים:
האבן – הריסון בחר באבן בנייה שצבעה לבן, ומקורה כנראה במחצבות שבדרך בין ירושלים ליריחו. האבן מסותתת בסיתות טלטיש ואילו פרטי הבניה העדינים יותר מסותתים בסיתות עדין יותר.
ריהוט הבניין – הדלתות עשויות עץ אגוז שיובא מטורקיה, והן מתאימות בדיוק למידות הפתחים הקשתים. מסגרות המתכת לחלונות יוצרו באנגליה לפי הוראותיו של הריסון וכך גם פרטי הפרזול האחרים כגון הידיות, המנעולים והבריחים והסוגרים השונים. דלתות הכניסה שבשער הכניסה המרכזי (משקלן כ-700 ק”ג) צופו בלוחות נחושת מעוטרות באלמנטים מהאומנות המוסלמית של צפון אפריקה.
הריצוף והטיח – בריצוף המוזיאון עשה הריסון שימוש בשני חומרים: בחללים הגבוהים, שבהם התבקשו פתרונות אקוסטיים כוסתה הרצפה בלוחות שעם שעמעמו את שאון האנשים. במקומות אחרים רוצפו החללים בלוחות אבן גיר או במרצפות של מלט שחור.
תאורה – כמקובל ברבים מהמוזיאונים של תחילת המאה ה-20 גם כאן ניצלו את אור השמש לתאורה. החלונות גבוהים ורחבים והם ממוקמים בחלקם העליון של הקירות כדי למנוע קרינה ישירה על המוצגים והמבקרים. באולמות הכניסה ובאולמות המתומנים הקושרים בין אגפי הבניין תלויות מן התקרה נברשות זכוכית ענקיות, המעוצבות כמשקולות רב צלעיות או ככדורים.

****

האולם – האולם בן שתי הקומות נבנה בעיקר לשם קיומם של כנסים מדעיים בארכיאולוגיה. מתחת למפלס הבמה נבנו חדרי אירוח ושירותים לטובת המבקרים. באולם 15 שורות שבכל אחת מהן 14 מקומות ישיבה. הכיסאות מרופדים עור ולהן שלד ומשענות ברזל יצוקות ומסוגננות. בקירות האולם נקרעו חלונות תאורה שהוחשכו בוילונות של קטיפה כחולה.

 

הכניסה הראשית למוזיאון היא דרך שער רחב וקשתות, שאליו עולים בשני גרמי מדרגות ישרים מימין ומשמאל. תקרת אולם הכניסה גבוהה במיוחד, והיא מקורה בכיפה שטוחה. מעל אולם הכניסה נישא מגדל הצריח המרכזי. זהו אולם רבוע עם כיפה הנסתרת בתוך המגדל. בכל אחת מקומות המגדל נקבעו חלונות בצורות שונות. צורתו של צריח המגדל יונקת את השפעתה מצורתם של מגדלים דומים באדריכלות הממלוכית.

כניסה למוזיאון

אולמות התצוגה של המוזיאון מסודרים סביב לחצר מרכזית. חדרי התצוגה מאופיינים בתכנית מלבנית פשוטה – גובהם רב והם מרווחים. חלונות התאורה נקבעו בגובה רב והם הבטיחו תאורת אור יום אחידה וקבועה. תקרת האולמות עוצבה בצורת הקסטונים והמדליונים המוכרת באדריכלות של האימפריה הרומית, כגון בכיפת הפרתנון שברומא. הסידור של אולמות התצוגה סביב לחצר הפנימית אפשר לאוצר המוזיאון ג. איליפה לסדר את המוצגים לפי סדר כרונולוגי מגובש ודידקטי ביותר.

****

אובילסק מצרי המתאר את קרבות המלך סתי הראשון

העתקים של המשקופים מכנסיית הקבר

****

החצר הפנימית-המרכזית, היא גולת הכותרת של מבנה המוזיאון. חצר זו מצויה במרכז ציר האורך של הבניין. החצר משתרעת על שלושה מפלסים מדורגים. במרכזו של המפלס הנמוך ביותר ישנה בריכת נוי מלבנית הניזונה ממי בורות האגירה המצויים בשני קצותיה. על פני המים צפות חבצלות מים מוריקות ובתוכם שטים דגי זהב. החצר נתחמת בשלושה סטווים מקורים בקמרונות צולבים שבחזיתם שורה של קשתות. במרווחים שבין אמנות הקשתות שבחזית מוצבים מוצגים גדולים, כגון סרקופגים. בקצה הבריכה מצוי חדרון קטן – כמעין היכלית או מח’ראב, שקירותיו מחופים באריחים של קרמיקה ארמנית מרהיבה, הנושאת עיטורים נטוראליסטיים. את האריחים עיצב אומן הקרמיקה הארמנית הנודע דוד אוהנסיאן. ברצפה של חדרון זה הותקנה מזרקה, שמימיה מילאו בריכה מתומנת קטנה. מי המזרקה זרמו בתעלה אל הבריכה שבחצר. ההשראה לחצר המרכזית באה מארמון אלהמברה שבגרנדה, בן המאה הי”ד, אשר נחשב לאחד מפלאי האדריכלות המוסלמית של ימי הביניים בספרד ובכלל.

*****

חצר נוספת

חדר הישיבות – חדר הישיבות, השוכן בפינה הדרומית-המערבית של המוזיאון, נועד לישיבות המועצה הארכאולוגית המייעצת בתקופת המנדט. היום הוא משמש חדר ישיבות של הנהלת רשות העתיקות. תקרתו היא כיפה, ומתחתיה, סביב האולם, קבועים אריחים לבנים, שנעשו בידי האומן דוד אוהנסיאן, ועליהם ציטוט מפי הפילוסוף היווני היפיאס, בן המאה ה-5 לפני הספירה, שבו מוזכר בראשונה המונח "ארכאולוגיה". סוקראטס פונה אל היפיאס ושואלו מה מעניין את האנשים האוהבים להאזין לנאומיו. היפיאס משיב: "על אודות העמים, סוקראטס, על הגיבורים ועל בני-האדם ועל היישובים, כיצד נוסדו בימי קדם הערים, ובקיצור – על כל תולדות ימי קדם (ארכאולוגיה), הם אוהבים לשמוע" (אפלטון, היפיאס רבא 285 ד')

*****

*****

בית הספרים בנוי בתבנית של בזיליקה צלבנית: חלל מלבני אורכי שבקצהו אפסיס הפונה למזרח, ומשני צדדיו חדרי שירות. הכניסה אל האולם היא דרך פתח קטן, בדומה לפתחים שבכנסיות הצלבניות. חלל האולם מקורה במערכת של קמרונות צולבים, מחודדים. משני צדי האולם טורים של חלונות, המחולקים למשטחים קטנים בדומה לחלונות ויטראז' בכנסיות, ואלה משמשים לאולם כמקור האור היחיד. מתחת לאולם הקריאה מצוי מרתף ובו מרוכזים רוב רובם של הספרים וכתבי-העת. אולם הקריאה מחובר לארכיון, ששימש גם כמקום שבו נפרשו המגילות הגנוזות.

*****

******

****

****

מרתף בית הספרים בו שמורים האוצרות, המדפים עדין הם אלה המקוריים

אולם הפסיפסים

****

****

חלק מרפליקה (עותק) של רצפת פסיפס כנסיית עין שאללה שנמצאה ליד נחל הבשור על ידי חיילי אנז"ק בזמן קרבות עזה ומשם הועברה לאוסטרליה ושם נמצאת עד היום.

חצר המוזיאון

הירידה למרתף בו נמצאים ממצאי החפירות הארכיאולוגיות בארץ ישראל מראשיתן ועד שנת 1947

****

סרקופגים וגלוסקמאות

****

*****

*****

מריצות המוכנות לקראת החפירה הבאה

*****

סוף דבר,

הביקור במקום היה
חוויה מרתקת, מעניינת ומשכילה,

****

מומלץ להגיע למקום,
להתרשם מהמבנה
וסגולותיו האדריכליות,
ללמוד אודותיו
וכמובן לשוטט באולמות
שם מוצגים הממצאים הארכאולוגיים.

*****

תודה למיכאל שהציע לי להצטרף,
תודה לפנינה רעייתו שהזמינה,
תודה למירב שי שיזמה והסבירה
ותודה לאנשי המוזיאון ורשות העתיקות
שהרביצו בנו ידע  רב

כבר מספר שנים, יש לאלי שחר ולי "מסורת" לקיים ביום הולדתו 3/7 טיול ערב בירושלים ולהזמין אליו אורחים.

כך היה ביום רביעי (3/7/2019), יצאנו לטייל קבוצה ובה שבעה רוכבים

בשעות אחר הצהרים המאוחרות, בנוסף לאלי שחר (תל יצחק), הגיעו גם מיכאל עוזרמן (נתניה), פיפ רותם ונועם קישינובסקי (סאסא), רון בן יעקב (רעות), לוי אבנון (חמדיה) ואני (מבשרת ציון).

התכנסנו במתחם החנייה של מכון שכטר הנמצא מאחורי מוזיאון ישראל ומעל שכונת ניות.

יצאנו לדרך בשעות האור האחרונות שעה 17:45 וסיימנו בחשיכה לאחר ארבע וחצי שעות בשעה 22:15

עיקרו של תיעוד זה הצגת קטעי המסלול וחלק ממראות הדרך

*****

המסלול, מעגלי,
בצפון, מזרחה ומרכז העיר

*****

כיוונו עם השעון

****

******

קטעי המסלול והמראות

****

חלק ראשון,
בתוך בין קמפוס האוניברסיטה בגבעת רם
ובין מתחם קריית המוזיאונים
וסביב קריית הלאום
עד הכניסה לעיר 

****

מבט לדרום לכיוון נתיבי בגין

מעל גשר המייתרים, חובה לעבור בכל טיול

מבט לעבר מרכז הקונגרסים (בנייני האומה) ימים בודדים בטרם ייסגר הכביש

שיחה עם עמית לרכיבה

*****

חלק שני,
מהכניסה לעיר
דרך התחנה המרכזית
לשכונות החרדיות
בצפון העיר
(רוממה, קריית צאנז ועוד)
אל קריית המדע בהר חוצבים
והלאה לעבר השכונות:
סנהדריה מורחבת,
קברי הסנהדרין,
סנהדריה ורמת אשכול

****

במעבר בין התחנה המרכזית וקו הרכבת הקלה ותחנת הרכבת הכבדה

אנדרטה בכיכר אלנבי לציון כיבוש העיר במלחמת העולם הראשונה: ב-9/12/1917 על ידי "חיל המשלוח המצרי" של הממלכה המאוחדת

הבניין הנטוש של אולפני הרדיו ברחוב הצבי

הבניין הנטוש של הטלוויזיה. היו ימים

פארק משחקים במתחם החדש שנבנה על השטח פעם נמצא בו גן החיות

קטע המסלול
בקריית המדע
שבהר חוצבים

כינסה למתחם המדע

מבט אל שכונת קריית צאנז בשכונות צפון העיר במדרון

קריית צאנז היא שכונה חרדית בירושלים, צפונית לשכונת קריית בעלז. גובלת בשיכון חב"ד, קריית בעלז ועזרת תורה. השכונה נוסדה על ידי הרב יקותיאל יהודה הלברשטם, האדמו"ר מצאנז, כשכונה כלל-חרדית, והיא המקבילה לקריית צאנז בנתניה. במרכז השכונה נמצאים בתי כנסת מרכזיים למגזרים השונים – בית המדרש המרכזי של חסידי צאנז, בית המדרש "אהבת תורה" הליטאי ובית הכנסת "מגן אברהם" הספרדי.
רחובות השכונה נקראים על שמות ספריהם של רבני ירושלים: "אמרי בינה" – על שם ספרו של הרב מאיר אוירבך, רבה של ירושלים, "זית רענן" – על שם ספרו של רבי משה יהודה לייב זילברברג מקוטנא שהתיישב בירושלים במחצית השנייה של המאה ה-19, "תורת חסד" – על שם ספרו של רבי שניאור זלמן פרדקין, "הגאון מלובלין". וכן על שמות ספריהם של אדמו"רי צאנז: "דברי חיים" – על שם ספרו של מייסד שושלת חסידות צאנז רבי חיים הלברשטאם, ו"שפע חיים" – על שם ספרו של האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם.
בעשור הראשון של המאה ה-21 התרחבה השכונה לכיוון כביש רמות, ונוסף בה רחוב "דורש טוב", שם נוסד בית כנסת מרכזי של חסידות סלאנים בישראל. כמו כן נפתח כביש חדש שמחבר בין כביש רמות לקריית בעלז. פתיחת הכביש הייתה מלווה במאבקים מצד חלק מהתושבים שלא רצו שהכביש יהפוך את השכונה לסואנת.

*****

הר-חוצבים הוא פארק תעשיית היי-טק בירושלים. אזור התעשייה הוקם בתחילת שנות ה-70 על שטחו של הר חוצבים בצפון-מערב העיר שהוא שלוחה של הר הצופים ממערב, ומכאן שמו. מקור השם "הר חוצבים" הוא על שם האבנים שהיו חוצבים ממנו לבניית בית המקדש. גבולותיו – בצפון רמת שלמה, במזרח סנהדריה המורחבת, בדרום קריית בעלז, עזרת תורה וקריית צאנז ובמערב כביש בגין. לאזור התעשייה שלוש כניסות משדרות גולדה מאיר. כניסה נוספת מתוכננת לכיוון צפון לכביש 1, במטרה להקל על עומסי התנועה בכניסה וביציאה מהפארק. את הר חוצבים מקיפים כמה נחלי אכזב שהם יובלים של נחל שורק שעובר ממערב. "נחל חיל", ו"נחל רוממה" מצדו המערבי. "נחל סנהדרין" ו"נחל צופים" מצדו המזרחי. יער רמות משמש בתור גבולו הצפוני. להרחבה וגם אתר מנהלת הר חוצבים

למול בניין intel

מטה בינת השכנים

בקצה הצפוני של הר חוצבים למול שכונת רמת שלמה וכביש 9

דגם הבית של הרבי מליבוביש ברמת שלמה, צילום רון בן יעקב

קטע המסלול בקברות הסנהדרין

****

*****

קברי הסנהדרין היא מערת קבורה המצויה בגן הסנהדרין, קרוב לרחוב שדרות גולדה מאיר בלב שכונת סנהדריה שבצפון ירושלים. המערה כונתה על ידי הערבים 'קבור אל קוצ'א', שמשמעו קברי השופטים. ייתכן ששמה הערבי של המערה גרם לזיהויה כמערת הקבורה של הסנהדרין, שכן הסנהדרין עסקה, בין שאר תפקידיה, בשפיטה. הסבר אחר לזיהוי המערה כקברות הסנהדרין הוא שבמערה ישנם בין שבעים לשמונים כוכי קבורה (לפי אנציקלופדיה "מפה"), ולכן נטו לחשוב שזהו מקום קבורת הסנהדרין שמספר חבריה היה שבעים ואחת. לפי האנציקלופדיה העברית מספר הכוכים במערה הוא בדיוק שבעים ואחד, דבר שכנראה העצים את המסורת בדבר היות המערה מקום קבורת הסנהדרין. אולם לפי ספירה חדשה שנעשתה עם שיפוץ האתר, מספר הכוכים נמוך יותר.
המערה עצמה הייתה ידועה בעם ישראל מאז שנת 1235, עת ביקר במערה יעקב השליח. עם השנים ציינו חכמים שונים את המערה וביניהם מפרש המשנה רבי עובדיה מברטנורא, רבי משה באסולה ועוד. בשנת 1903נוקתה המערה על ידי הארכאולוג האמריקאי ג"א ברטון. מלאכת החפירה הושלמה על הארכאולוג יוליוס יותם רוטשילד בשנת 1950. במערה נמצא ארון קבורה ועליו השם "יצחק". הארון נלקח לצרפת וכיום הוא מצוי במוזיאון הלובר בפריז.
המערה מעוטרת במשקוף בצורת גמלון. במשקוף עטורים מגולפים בצורה של רימון, אתרוג ועלי צמח האקנתוס הוא ה"קוציץ הסורי". בתוך מבוא המערה מצוי משקוף מעוטר נוסף, המעוטר גם הוא בגילופים של עלי אקנתוס. העובדה שעיטורים אלו הם של צמחים דווקא מחזקת את ההנחה שמערה זאת הייתה של יהודים. היהודים בימי בית שני נמנעו מלעטר את ארונות ומערות הקבורה בצורות אדם בגלל האיסור המקראי לעשות פסל ומסכה.
מערת הסנהדרין מצויה בין מערות קבורה רבות. האזור כולו מהווה חלק מ"עיר הקברים" או ה"נקרופוליס", כלומר עיר המתים של ירושלים בימי בית שני.. הסיבה שבאזור זה דווקא מצויות מערות קבורה כה רבות היא סוג האבן המצוי באזור. האזור שימש לחציבת אבנים לבנייה, ושימוש נוסף שנעשה במחצבות הוא הפיכתן למערות קבורה למשפחות העשירות של ירושלים באותה העת. במורד השכונה מצויה מערה נוספת הקרויה מערת האשכולות בגלל עיטורים בצורת אשכול במשקוף הכניסה למערה. הקירות הפנימים של מערות הקבורה באזור שחורים. הסיבה לכך היא שבמערות התגוררו בדואים ובלילות החורף הירושלמי הקר הם הדליקו מדורות במכרות על מנת להתחמם, ועקב הפיח שנפלט מהמדורה התכסו קירות המערות בצבע שחור.
בשנות החמישים והשישים זכו קברי הסנהדרין למעמד נכבד יחסית ואף הונצחו בשטר של חצי לירה ישראלית. ייתכן שתוצאות מלחמת ששת הימים, שפתחו בפני יהודים וישראלים את הגישה למקומות כמו הכותל המערבי, מערת המכפלה בחברון וקבר רחל, הביאו לפיחות יחסי במעמדם של קברי הסנהדרין. בשנים שלאחר מכן, האתר היה מוזנח למדי ולא ניתן לקיים ביקורים סדירים בתוך המערות השונות. בשנת ה'תשע"ח (2017) שוקמו הקברים, לאחר עבודות שימור ושיקום שנעשו על ידי רשות העתיקות.
מקור והפניות

*****

כן לוי, מה אתה אומר?

גן קברות הסנדהרין

*****

חלק שלישי
שכונת רמת אשכול,
מול גבעת התחמושת,
שכונת מעלות דפנה,
חציית כביש 1,
שכונת שייח ג'ארח
ותצפית לעבר
הר הצופים והר הזייתים

*****

בדרך אל שכונת רמת אשכול

קטע מסלול
בשולי גבעת התחמושת
ובתוך שכונת מעלות דפנה
הצמודה לכביש 1 (ספרור עירוני)

****

*****

למול גבעת התחמושת

במעלות המדרגות בין בתי שכונת מעלות דפנה

למול הר הצופים

למול הר הזייתים

*****

חלק רביעי
בתוך העיר המזרחית
משייח ג'ארח בצפון
עד חומות העיר העתיקה
שער שכם בדרום

*****

מיקום מתחם כנסיית סנט ג'ורג'

****

*****

קתדרלת סנט ג'ורג' ( St. George's Cathedral) היא קתדרלה אנגליקנית-אפיסקופלית השוכנת ברחוב דרך שכם במזרח ירושלים. הקתדרלה שוכנת במתחם גדול שהוקם בשנת 1898 ובו גם אכסניה לצליינים וקולג', והיא משמשת כקתדרת הבישוף האפיסקופלי של ירושלים, האחראי על הדיוקסיה של ירושלים (ישראל,ירדן, סוריה ולבנון). קולג' סנט ג'ורג' (St George’s College Jerusalem או SGCJ), שנוסד בשנת 1899, משמש כמוסד לימוד והשכלה.

****

בתוך הכנסייה

****

מתחם גן הקבר ושער שכם

*****

פסטיבל האור בשער שכם

*****

******

חלק חמישי
לאורך החומה הצפונית
של העיר העתיקה
משער שכם עד השער החדש
ברובע הנוצרי עד שער יפו
לאורך מתחם ממילא
ובריכת ממילא,
ולעבר מרכז העיר

*****

*****

למול מתחם נוטר דאם

בתוך הרובע הנוצרי
בעיר העתיקה
בין השער החדש
ובין שער יפו

בכניסה בשער החדש

*****

****

****

******

מתחם העירייה ומגרש הרוסים

****

מתחם בית סרגי מחוץ למגרש הרוסים

*****

חלק שישי,
במרכז העיר
לאורך רחוב קינג ג'ורג',
בשכונת רחביה,
מעל מנזר המצלבה
וחזרה דרך שכונת ניות

****

****
סוף דבר
וקצר לעניין:
טיול ערב קיץ
מענג בירושלים,
עם חבורה מתעניינת
במזג אוויר נפלא
במסלול מעניין ומגוון
וחלקו במקומות חדשים,
מה עוד צריך?