לטיול רכיבה זה יצאנו ביום ראשון (26/11/2017). לרוב, ביום ראשון איני נוהג לרכב. אבל, ביום זה חרגתי. עמית פינקלשטיין הציע שנצא לדווש. שמחתי מאוד ונעניתי ברצון להזמנה.

קבענו שנצא לדרך מביתו בבאר יעקב ונשוטט במשבצת ארץ פחות ידועה באזור שאינו מהווה יעד לטיולים.

הפעם לא היה לנו מסלול מוגדר. תכננו רק את הכיוון. הערכנו את אורך המסלול בהתאם לזמן שקצבנו. רוב ההובלה הופקדה בידי עמית. התייעצנו במספר צמתים.

******

המסלול

מסלול זה משיק למסלולים אחרים באזור או חלקים ממנו חופפים להם ולהלן:
מבאר יעקב לעמק לוד, העיר לוד ורמלה
בית העלמין הצבאי הבריטי ברמלה, טקס הזיכרון השנתי לזכר חללי הממלכה המאוחדת
סביב ובתוך באר יעקב, נס ציונה ורחובות
בין חולדה למצליח וחזרה דרך עינות גיבתון
מגדרה לישובי גדרות, רכס מרר וגבעת ברנר הלאה לרחובות ונען וחזרה

********

דרום מזרח מטרופולין המרכז
בשטח הפתוח בין המרחב העירוני
בין באר יעקב ורמלה
ובין רחובות 

*****

****

******
האזור הגאוגרפי: צפון מישור חוף יהודה

*****

מישור חוף יהודה הוא חלק ממישור החוף הדרומי  (הכולל גם מישור חוף פלשת מישור חוף הנגב) אורכו כ – 70 ק"מ ורוחבו נע בין 15 ק"מ בצפון ל – 30 ק"מ בדרום. הוא משתרע בין חוף הים במערב ובין גבעות השפלה הנמוכה במזרח.
התיחום הצפוני של מישור חוף יהודה, כלומר של מישור החוף הדרומי, שנוי במחלוקת וישנן שתי גרסאות לקביעתו. לפי גירסה אחת, נחל הירקון מהווה את קצה התיחום הצפוני ולפי השנייה נחל איילון הוא קצהו הצפוני. לכן לפי גרסה זו המרחב של מטרופולין תל אביב המשתרע בין הירקון ובין נחל איילון נקרא מישור החוף המרכזי וגם מישור חוף דן.
תיחומו הדרומי של מישור יהודה הוא ערוץ נחל לכיש היוצא לים בין העיר אשדוד ובין הנמל. יש המרחיבים את חומו וכוללים בתוכו את מישור חוף פלשת ולפיכך נחל שקמה הוא קצה תיחומו הדרומי וממנו והלאה משתרע מישור חוף הנגב.
חוף הים במישור חוף יהודה חולי ואין בו את המתלול והמצוק שמצוי בשרון. פני השטח במישור החוף הדרומי הם גבנוניים, הדבר בולט בעיקר ברכסי הכורכר החוצים את האזור לאורכו. בדרך כלל גובהם לא עולה על 70-80 מטר, חוץ מאזור קריית גת, שבו יש התרוממות עד לגובה של למעלה מ-100 מטרים. באזור מישור החוף הדרומי, ניתן להבחין בארבע רצועות המשתרעות ממערב למזרח: רצועת החולות, רצועת רכסי הכורכר, רצועת גבעות חמרה, רצועת קרקעות הסחף. בשתיים האחרונות עבר מסלול טיול זה.

****

רצועת גבעות החמרה –  שכבת אדמת חמרה לכודה בין שתי שכבות כורכר. תפוצת גבעות החמרה מגיעה לשיאה בצפונו של האזור. הן מהוות גוש רחבה משתרע בין נחל שורק בדרום ונחל איילון בצפון. ובו כלולות סביבות היישובים ראשון לציון, נס ציונה, באר יעקב רמלה ורחובות. קרקע זאת נפוצה גם בדרום, בעיקר בחלקו המערבי של האזור, ברכסי הכורכר ובחולות.
רצועת אדמות הסחף – עמקי האורך שיוצרים נחלי האזור בולטים רק בחלקו המערבי והם מהווים את האיבוס של מישור החוף הדרומי. בניגוד לאבוסים שבאזור השרון, המקבילים לרכסי הכורכר, האיבוס במישור החוף הדרומי הוא רחב, גבוה יותר (25-30 מטר מעל פני הים) וניקוזו יעיל וכמעט אינו יוצר שטחי ביצות. לאורכו של האבוס מצוי כביש החוף (כביש 42 והמשכו כביש 4) מסילת הברזל לעזה (בקטע שמדרום ליבנה). קרקעיתה בנויה אדמות סחף שהורבדו על ידיד הנחלים, הבולטות בצבען הכהה.

*******

דמות המרחב בעבר:
אזור חולות ריק מיישובים

דמות המרחב בשלהי המאה המאה ה-19 עוד בטרם הקמת רחובות

דמות המרחב בתקופת השלטון הבריטי

בדואים הגיעו לאזור לקראת מלחמת העולם הראשונה, התמקמו במרחב והגדילו את מספרם לאחר המלחמה, ועסקו בעבודה בפרדסי היהודים בסביבה ובהמשך בבינוי המחנות הבריטיים. הבדואים שהגיעו לאזור נודעו בשמות שונים אך ההנחה היא כי רובם היו בני חמולות משבטים קרובים: שבט הבדול (מסורת יהודית גורסת כי מוצאו הקדום של שבט זה הוא יהודי ושמו נלקח מהמילה "נבדל" המציינת את היותו נבדל מאחיו)) אבו אל פאדל היא חמולה נוספת המוזכרת באותה תקופה, ממנו מסתעף השם ערב א סותריה. דוראן, שבט נוסף על שמו נקראת חירבת דוראן כיום בסביבות נס ציונה רחובות. הבדואים בערב א סותריה היו עוינים ליישובים היהודים בסביבה. למרות שחלקם עבדו במטעי היהודים, אחרים מקרבם עסקו בשוד וביזה באזור רחובות נס ציונה. ייתכן שזו הסיבה שהם הקדימו וברחו כבר בתחילת הקרבות במלחמת השחרור. תושבי הכפר ברחו לאזור יריחו והתמקמו שם במחנה פליטים. במלחמת ששת הימים עקרו שוב והתמקמו בפאתי רבת עמון שם הם מתגוררים עד היום וככל הנראה זכו באזרחות ירדנית בשל מוצאם הבדואי. מקור

****

דמות המרחב עם הקמת המדינה
לאחר הקמת היישובים החקלאיים בין רמלה ובין רחובות

*****

****

היום מרחב חקלאי

******

המסלול עבר בפאתי ארבעה
מתקנים ביטחוניים עתירי גודל

*****

******

המסלול, המקומות והמראות

*****

*****

קטע ראשון:
יציאה מבאר יעקב
לעבר קיבוץ נצר סירני ומעבר בתוכו
לעבר גבעות החול 
עד צומת כביש 40 ועוקף מזרח רחובות

*****

נֵצֶר סֶרֶנִי הוא קיבוץ הממוקם בין נס ציונה ורחובות לבאר יעקב ורמלה, בתחומי המועצה האזורית גזר. הקיבוץ נוסד ב- י"ג סיון תש"ח, 20 ביוני 1948 על ידי ניצולי  שואה ממחנה בוכנוואלד. הקיבוץ התיישב בתחילה בבתים של חוה חקלאית שנוסדה על ידי גרמנים חוות שפון (שהפכה במלחמת העולם הראשונה להיות מטה מפקדת גנרל אלנבי ועליה ראו בהרחבה סביב ובתוך באר יעקב, נס ציונה ורחובות).

מבט על קיבוץ נצר סירני

תחילה ניתן לו השם "קיבוץ בוכנוואלד" שהוחלף ל"נצר" בהשראת הפסוק מספר ישעיהו (יא, א) "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה". בהמשך שונה השם ל"נצר סרני", על שם צנחן היישוב אנצו סרני. בתקופה שקדמה לשינוי השם, הוצעו שתי חלופות אפשריות לאזכור שמו של חיים אנצו סרני. אנשי המקום ביקשו לקרוא לו "נצר סרני", אולם ועדת השמות הממשלתית התנגדה לשימוש בשם הלועזי סרני, ודרשה לבחור בחלופה העברית – "נצר חיים". במהלך הוויכוח פרסם נתן אלתרמן בטור השביעי רשימה תחת הכותרת "שם וצלילו", בו קרא להשתמש בשם נצר-סרני. חבר הכנסת מטעם מפא"י חיים בן-אשר, ידידו הקרוב של חיים-אנצו סרני וחבר הקיבוץ, חש חוב של חבר לשמר את שמו. הוא החל בינואר 1955 בהליכי חקיקה שיועדו לכפות את השם "נצר סרני" על ועדת השמות הממשלתית, בנימוק שבעקבות מותו הטרגי באסון מעגן של בנו יחידו דניאל סרני, נכרת השם סרני. ביוני 1955 הודיעה ועדת השמות הממשלתית שלמרות שהיא ממשיכה ותמשיך לעמוד על משמר השם העברי, היא מסכימה לשינוי שם היישוב ל"נצר סרני" מתוך כבוד לכנסת.
קיבוץ נצר סירני נמצא במקום שהיה בו מוסד חקלאי גרמני ונקרא על שם מנהלו מתאוס שפון, חוות שפון, (בערבית : ביר סאלם). בימי כיבוש הארץ בידי הבריטים, במלחמת העולם הראשונה בשנות 1917-1918, נמצאה כאן המפקדה הראשית של הצבא הבריטי ומקום מושבו של גנרל אדמונד אלנבי המפקד העליון. גם במלחמת העולם השנייה הוקמו בסביבה זו על ידי הבריטים מפעלים צבאיים שונים.
בראשית שנות החמישים, בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד, משבר שהתרחש ברוב קיבוצי הקיבוץ המאוחד ולווה בעימותים קשים ובפילוג קיבוצים, נקלטו בנצר סירני כחמישים משפחות מקיבוץ גבעת ברנר, מהם ותיקי הקיבוץ, ביניהם חיים בן אשר ויוסף אחאי. ב-1992 נחנך בית תרבות וזיכרון בתכנונו של האדריכל פרדי כהנא. המבנה ממוקם בנקודה הגבוהה בקיבוץ למרגלותיו הוקם אתר זיכרון, שגם אותו תכנן כהנא, ובמרכזו האנדרטה"משואה לתקומה", מעשה ידיה של בתיה לישנסקי.
הקיבוץ מתפרנס כיום בעיקר מגידולים חקלאיים, בהם תפוחי אדמה, הדרים ואבוקדו, רפת גדולה, וכן משכיר בשטחו חוות סוסים, בית אירועים וכנסים (חוות אלנבי) ואולם אירועים (חצר נצר). בכניסה לקיבוץ אזור תעשייה גדול.

פרדס נצר סירני

*****

מבט על נצר סירני מכיוון דרום מזרח

בשדות מול מזרח רחובות

מבט מגבעות החול לעבר מזרח רחובות

משוכות הצבר שרידי תיחומי חלקות חקלאיות

בדרך לאחת הגבעות, צילום עמית פינקלשטיין

טיפוס קל לאחת הגבעות

הירידה מהגבעה

המשך הדרך בגבעות החול

*****

היו כאן פעם מבנים……לא ידוע.

בדרך אל המגדל

מגדל השמירה על הגבעה החולשת על כביש 40 בקטע שבין רמלה ובין דרום רחובות וצומת ביל"ו

קטע הדרך האחרון לפני כביש 40

קטע שני
דרך מושב סתריה
מזרחה בשדות בין נען ומצליח
צפונה צמוד למסילת הברזל
מערבה לתוך מושב מצליח ומעבר בתוכו

****

*****

מושב סתריה נמצא בתחום המועצה האזורית גזר ומונה כיום כ 250 משפחות. כמחצית מהן באזור המשקים החקלאיים, ומחציתן בשכונת הבנים, ה"הרחבה". היישוב הוקם על גבעה שנקראה תל אל בטיח בל"ג בעומר בשנת 1949 על ידי 95 משפחות עולים מרומניה ופולין שעלו לארץ ממחנות מעבר בקפריסין, לשם נשלחו על ידי הבריטים. עד מלחמת העצמאות שכן במקום שבט בדואי בשם סטריה ובעקבות כך נקרא שם היישוב, למרות שבני השבט קראו למקום איבן אל-פאדל. משמעות "אל-סטר" בערבית – "קו, חצייה, ושליטה" — לשבט סטריה השם סימל את קו דרכם ואת בתיהם הייחודיים באורכם — לשורש מעויות נוספות, שהן: ציור, סרגל, כף סידים, שרטט, כתיבה, רישום, אגדה, ומיתוס. במהלך הזמן הצטרפו לתושבי היישוב עולים מהונגריה ותושבי הארץ. המושב משתרע על שטח של 3,200 דונם.
במושב פועלים שני גני ילדים של המועצה האזורית גזר ושני פעוטונים, כמו גם שבט צופים מפואר המונה מעל ל 80 חניכים ומדריכים. בשטחי המושב פועל משנת 2005 בית הספר היסודי קהילתי "גוונים". חקלאי המושב מתפרנסים מגידול פרחים, הדרים, לולים, מטעי זיתים,פסיפלורה, יקב בוטיק, וחוות סוסים. בנוסף קיים במקום ספא. חיי התרבות במושב עשירים ומגוונים, כוללים מועדון זמר, ערבי שירה וגלריית המציגה את עבודותיהם של אומני סתריה: ציירים, פסלים, קרמיקאים, צלמים ועוד.

מבט על מושב סתריה

שדות הכותנה של קיבוץ נען מצפון לקיבוץ ומדרום למצליח

הנה באה הרכבת המגיעה מכיוון רמלה אולי לכיוון באר שבע ואולי לכיוון בית שמש והלאה לירושלים

******

מצליח הוא מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית גזר שהוקם בשנת 1950. המושב נקרא על שם החכם היהודי הקראי סהל בן מצליח הכהן, שחי בין השנים 990-910 לספה"נ, שהתגורר ברמלה ושלח איגרות לכל קהילות התפוצות, קראים ורבניים, ולבוא ולהתיישב בארץ ישראל, לשם קירוב הגאולה. יש הרואים בו אחד מראשי הציונות הקדומה.

מבט על מושב מצליח

היהדות הקראית, היא הצורה המקורית של היהדות, כפי שקויימה בימי הנביאים ובתקופת בית המקדש הראשון והשני. היא מבוססת על התורה, ועל ספרי הנביאים והכתובים – וביחד התנ"ך כולו. היהדות הקראית אינה מכירה בתושב"ע (התורה שבעל פה) ובפסיקות הרבניים כבמקור הלכתי מחייב – שכן אין הם דברי אלוהים – ואפשר ששגויים הם. היהודים הקראים מתגוררים בארץ במספר מקומות. על יהדות זו ותפוצתה קהילותיה בארץ ניתן לקרוא באתר הרשמי של היהדות הקראית העולמית 

******

ראשית דרכו של מושב מצליח הייתה קבוצת עולים יוצאי מצרים, שהמכנה המשותף שלהם היה אמונתם בדרכי מקרא בלבד, כלומר היותם יהודים קראים. בטרם עלייתם להתיישבות במושב השתכנו העולים במחנה העולים פרדס-חנה, והם אורגנו לקבוצה שמטרתה להתיישב במושב חקלאי על ידי החכם עמנואל בן משה מסעודה, אשר כיהן מאוחר יותר בתפקיד רב המושב. העולים לא עסקו בחקלאות בארץ מוצאם ורובם ככולם עסקו בצורפות ובמסחר, כך שידע בחקלאות לא היה מצוי בידם. ואולם מתוך ציונות ואהבת המולדת החדשה לקחו העולים על עצמם את האתגר לבוא ולהתיישב בישוב חקלאי על אף הקשיים שבדרך. בסיוע הסוכנות אשר נתנה לכל משק פרה ועִזה, החלו העולים לכלכל את עצמם. תחילה עבדו במושבי האזור בפרדסים, ומאוחר יותר פיתחו בעצמם את המשק החקלאי האישי, ובנוסף נטעו פרדס משותף בשטח של כ-500 דונם.  בשנת 1955 הביאה הסוכנות היהודית עולים חדשים ממרוקו, ולאחר מכן גם מהודו ומתפוצות נוספות. קליטת העליה של עולי מרוקו והודו לא תמיד היתה פשוטה אך היותה מופת ודוגמה לישובי הסביבה. כיום בישוב המשקי ובהרחבות ישנם תושבים מרוב תפוצות ישראל ומתגוררים במושב קראים ושאינם קראים. מקור אודות היישוב

בית הכנסת של הקהילה הקראית

קטע שלישי ואחרון
חציית גשר מעל כביש 431
ממזרח למחלף רמלה דרום
בתוך שכונת קריית האומנים
למול מחנה רמלה
מעבר בשכונות דרום העיר
בתוך שכונת ג'ואריש
הלאה לעבר מתקן הביטחוני בשולי באר יעקב
סיום בנקודת ההתחלה 

*****

מעל כביש 431, מבט מזרחה

כביש 431 הוא כביש מהיר בינעירוני המשמש כדרך פרוורית מהירה בדרום מטרופולין גוש דן ומקשר בין נתיבי איילון במערב ובין כביש 1 במזרח ועד לעיר מודיעין. הכביש נבנה כדרך דו מסלולית עם שלושה נתיבי נסיעה לכל כיוון ורצועה לבניית מסילת רכבת עתידית בין מסלולי הכביש. אורכו של הקטע המרכזי בכביש 431 הוא כ-23 קילומטר, והוא כולל 11 מחלפים ועשרות גשרים ומעבירי מים. בנוסף כולל הכביש מספר כבישי גישה, רמפות כניסה ויציאה באורך כולל של 54 קילומטר. סלילת הכביש החלה בשנת 2005 והוא נפתח לתנועה במלואו בפברואר 2009.  תוואי כביש 431 מתחיל במערב בנתיבי איילון במחלף מבוא איילון, מצפון למחלף חולות, ועובר מדרום לראשון לציון ולרמלה. במחלף נשרים חוצה הכביש את כביש 6 (כביש חוצה ישראל) ובמחלף ענבה את כביש 1. משם ממשיך הכביש לכיוון מודיעין-מכבים-רעות ככביש מקומי.

מבט על שכונת קריית אומנים

שכונת קריית האמנים ברמלה היא שכונה חדשה שנבנתה בעשורים האחרונים. היא מושכת בעיקר זוגות צעירים ומשפחות בתחילת דרכן המחפשות אווירה קהילתית, מגורים איכותיים במרכז הארץ ומחירים נוחים.   מתגוררים בה כ-6,200 תושבים. השכונה מאופיינת ברובה בבנייה רוויה, אך יש גם קוטג'ים ובתים דו-משפחתיים. היא נחשבת לשכונה נפרדת מהעיר רמלה – הן מבחינה פיזית והן מבחינת השירותים הניתנים בה – ולמרות הדיור האטרקטיבי ביחס לערי הביקוש, מחירי הדירות בה גבוהים משכונות בתוך העיר. בשל המיקום הנוח על כביש 431, לשכונת קריית האמנים הגיעו תושבים מכל הארץ, לצד תושבי רמלה שהם משפרי דיור. השכונה מכונה בפי חלק מתושביה גם שכונת מצליח, זאת בשל הקרבה למושב מצליח הסמוך.

קטע המסלול שכונת האומנים ומחנה רמלה

מחנה רמלה המחנה הוקם בידי הטורקים במהלך מלחמת העולם הראשונה. חיילים מהשירות האוויר הגרמני והכשירו בו שדה תעופה, לימים שדה התעופה רמלה, והוא שימש גם אותם וגם את חיל האוויר הטורקי. לאחר כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים, שימש את טייסת 14 של חיל האוויר הבריטי. לאחר הקמת שדה התעופה לוד ב-1937 עברה הטייסת לשם, ובמחנה נותרו כוחות מינהלה. שדה התעופה חזר לשימוש בשנות ה-40, כאשר פעלה בו חברת התעופה אווירון. עם כיבוש רמלה במבצע דני, במהלך מלחמת העצמאות, עבר הבסיס לידי צה"ל. בתחילה שימש את מפקדת פיקוד המרכז ומ-1951 גם את מפקדת חיל האוויר. ב-1958 הועברה מפקדת חיל האוויר לקריה, ומפקדת פיקוד המרכז נותרה במקום עד 1971. באותה שנה עברה למקום מפקדת חיל הרגלים והצנחנים. לאחר הקמת פיקוד העורף ב-1992 נקבע משכנו בבסיס זה. בשנת 2003 נקרא המחנה על שם רחבעם זאבי, ששימש כמפקד פיקוד המרכז בתקופה בה הייתה מפקדתו בבסיס. במהלך השנים הוקמו בשטח הבסיס מבנים, צריפים ומבנים יבילים, ואולם נותרו בו גם 12 מבנים היסטוריים שהקימו הגרמנים וכן האנגר שהקימו הבריטים ב-1931. במהלך 2010 ערך מרכז הבינוי בצה"ל סקר במקום בשיתוף המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות במטרה להתחיל בתהליך של שימור.

******

מבט על על שכונת ג'ואריש בדרום רמלה

שכונת ג'ואריש היא אחת השכונות הוותיקות בעיר רמלה, רב תושביה הם ערבים מוסלמים והיא מונה כ 6,000 תושבים. השכונה הוקמה בתחילת שנות החמישים בפאתי העיר רמלה ויושבו בה שתי משפחות ערביות – משפחת ג'ארושי, הגדולה ביניהן, ומשפחת קראג'ה, שנלקח תחת חסותו של אב משפחת ג'ארושי. הם שוכנו בבתים צמודי קרקע. במשך השנים התבצעה על ידי המחזיקים בנייה של בתים נוספים ללא היתרי בנייה, וכן בנייה בלתי חוקית ותפיסה של שטחים נוספים. בעשורים האחרונים של המאה ה-20, הוקמו בסמוך לג'ואריש, בתפר בין השכונה לעיר רמלה, שתי שכונות יהודיות: שכונת בנה-ביתך ושכונת גני-דן. בין השכונות הללו לבין ג'ואריש הקימה עיריית רמלה חומה גבוהה. החומה חסמה למעשה את שכונת ג'ואריש והפרידה בינה לבין השכונות הסמוכות, כך שמצידה האחד של החומה שכונה ערבית הסובלת ממצוקה והזנחה ומצידה השני שכונות יהודיות הנהנות מרווחה ומכל השירותים המוניציפליים הנחוצים.
במרוצת השנים נתגלע סכסוך בין שתי המשפחות, על רקע מעורבות של חלק מבני המשפחות הללו בסחר בסמים ומאבק ביניהם על השליטה בשוק הסמים האיזורי. הסכסוך הוביל לשורה של מעשי רצח הדדיים בשלהי שנות ה-80' וראשית השנות ה-90'. כך, לג'ואריש צמחו מוניטין של שכונת פשע ועל תושביה – גם אלה שלא לקחו חלק במעשים הפליליים ולא היו מעורבים באופן אישי בסכסוך הדמים – הוטבעה תווית של פושעים. האגודה לזכויות האזרח בדוח תחקיר שבצעה בשנת 1997 טענה שבתוך כך התפתחה שרשרת מחדלים מצד הרשויות: משטרת ישראל נמנעה מלפעול ברצינות נגד הפעילות הפלילית בשכונה. עיריית רמלה הזניחה את השכונה ורמת התשתיות והשירותים המוניציפליים הייתה ירודה ביותר. בשכונה, אשר נבנתה בשנות החמישים בצורה מתוכננת, לא ניתנו לתושבים רישיונות לתוספות בנייה ומצד שני לא הייתה בנייה ציבורית. כך נאלצו התושבים, ככל שהתרחבו המשפחות, להרחיב את בתיהם באופן בלתי-חוקי. משרד החינוך והעירייה הזניחו גם את בית הספר השכונתי, ונמנעו מאכיפת חוק חינוך חובה. תלמידים רבים נשרו לחלוטין ממערכת החינוך בעוד אחרים, שהחזיקו מעמד איכשהו, מגיעים להישגים נמוכים ביותר. זאת ועוד עוד נטען בניית החומה, החוסמת את שכונת ג'ואריש ומפרידה בינה לבין השכונות הסמוכות, פגעה קשות בזכויותיהם של תושבי ג'ואריש ויצרה הפרדה על רקע לאומי ומעמדי – הפרדה שאין לה מקום במדינה דמוקרטית. אולם, מאז עיריית רמלה פעלה לשקם את השכונה. באפריל 2013 שר השיכון ומינהל מקרקעי ישראל אישרו מתווה להסדרת הקרקעות בשכונה במסגרתו כ-400 משפחות יקבלו בעלות על בתיהן אחרי מאבק של 60 שנה. בנוסף הוחלט לאשר תכניות בנייה חדשות באזור.

מסגד שכונת ג'ואריש

מכאן צולם, צילום עמית פינקלשטיין

ניסוי בשחור – לבן

מזכרת מהטיול שצולמה שהתעכבנו בשכונת ג'ואריש

סוף דבר

טיול זה נמשך שלוש וחצי שעות מתוכן שלוש שעות רכיבה.

********

היה לנו נחמד לדווש בחבל ארץ לא מוכר ממש במרכז הארץ.

********

בנוסף להכרת האזור והמקומות בו נהינו ממזג אוויר נעים.

**********

אהבנו את מראות הדרך, זמן קצר לאחר הגשמים הראשונים.  

תודה 

לעמית על היזמה ועל ההובלה

לטיול זה יצאנו ביום שישי (24/11/2017). בעקבות גשמי הברכה שירדו בימים הקודמים, נדחו שני טיולים: אחד באמצע השבוע ואחד בסוף שבוע. הסיבה לכך הייתה החשש מבוץ כבד.

בגלל האיסור לוותר על רכיבה, לפחות אחת בשבוע, נקבע מסלול זה בהרי יהודה במסלול קרוב לביתי במבשרת ציון.

אני מכיר אותו היטב וידעתי שהבוץ המעט בחלק קטן ממנו לא יהיה מכשילה.

בטיול זה היינו שלושה: יונה בקלצ'וק (גני תקווה), רובי שבת (קריית אונו) ואני.

בשעת בוקר מאוחרת שכבר לא היה קר יצאנו לדרך משכונת רכס חלילים במבשרת ציון.

******

המסלול

*******

אזור הטיול,

הרי ירושלים

*****

*****

*****

החלק הראשון והחלק האחרון של המסלול
בתוך השטח הבנוי של מבשרת ציון

עלייה מרכס חלילים לרכס הראל ולאורכו
מהקצה הצפוני של מבשרת ציון,
דרך גשר הראל
ועד הכניסה לקניון מבשרת (קניון רמי לוי)

******

מראה רכס חלילים טרם הקמת המדינה

*****

דמות רכס הראל בשנות ה-40' טרם מלחמת העצמאות

קטע המסלול ברכס חלילים ורכס הראל

*****

מבשרת ציון – יישוב פרוורי במחוז ירושלים ומוניציפאלית מוגדר מועצה מקומית. הבינוי ברוב חלקי היישוב הוא על מורדות הרכס שגובהו הממוצע 750 מ' ומאופיין בבניה צמודת קרקע ובניה רוויה בצפיפות נמוכה. שטח היישוב משתרע משני צדדי של כביש מס' 1 הראשי לירושלים, כ- 6 ק"מ של כביש מערבית לכניסה לירושלים. שטח השיפוט של המועצה הוא כ-6,500 דונם  וכולל כ – 6,300  יחידות דיור ב- 15 שכונות בהן מתגוררים כ-25,000 תושבים.

******

היישוב מבשרת ציון הוקם מאיחוד שלושה יישובים שנבנו בקצה המזרחי של פרוזדור ירושלים בואכה העיר במחצית הראשונה של שנות ה-50' במאה שעברה: הראשון, מעוז ציון א' יישוב הוקם בשנת 1951 באזור הקסטל מדרום לכביש ירושלים תל-אביב, בתחילה כמעברת עולים יוצאי כורדיסטאן ועיראק ואחר כך כיישוב בעל אופי כפרי המשלב משקי עזר. מרבית מהתושבים עבדו במחצבה שהייתה בחלק הדרומי של היישוב. השני, מעוז ציון ב' יישוב שהוקם בשנת 1954 ממזרח למעוז-ציון א' ואף הוא אוכלס על ידי עולים מכורדיסטאן.  שני היישובים נקראו שנים רבות גם בשם "קסטל" והשלישי, מבשרת ירושלים יישוב שהוקם בשנת 1956 מעברו הצפוני של כביש ירושלים-תל אביב ואוכלס על ידי עולים יוצאי צפון אפריקה. שלושת היישובים תוכננו כיישובים בעלי אופי כפרי עם בתים בני קומה אחת ומשק עזר לידם. ראו עוד על הקמת היישוב. בשנת 1963 אוחדו שלושת היישובים למועצה מקומית אחת שנקראה מבשרת ציון, שם שהוא שילוב השמות מעוז ציון ומבשרת ירושלים. גם בשנים שבאו אחר-כך נשמרה, במידה רבה, ההפרדה בין יוצאי עיראק, פרס וכורדיסטאן מצד אחד לבין העולים מהרי האטלס, מצד שני… גשר הראל שנבנה בתחילת שנות ה-70 מעל כביש מספר 1 סימל את תחילת השילוב בין האוכלוסיות השונות. האוכלוסייה החדשה שהגיעה ליישוב החל משנת 1978 היא ברובה אוכלוסייה חילונית שיצאה מירושלים וחיפשה מפלט משאון הכרך, אך עדיין חיפשה את קרבת העיר כמקור פרנסה ושירותים. החל משנת 1980 החל היישוב להתפתח בקצב מואץ. מאז ועד היום נמצא היישוב בתנופת פיתוח ללא הפסק, כ-11 שכונות חדשות נבנו בישוב, הוקמו מרכזים מסחריים ונבנה "קניון הראל" – כמרכז המסחרי הגדול אשר משרת את תושבי היישוב ויישובי הסביבה. תושבי מבשרת ציון מעוניינים בשמירת אופיו של היישוב כעצמאי, המספק צרכי תושביו, בעל צביון כפרי ובנייה נמוכה, יישוב עם פארקים ושטחים פתוחים המצוי בלב אזור ירוק ושומר על ערכי טבע ונוף. זו אחת הסיבות שתושבי מבשרת ציון התנגדו למספר ניסיונות בעשורים האחרונים לספח את היישוב לתחום ירושלים.

קטע כביש שבע אחיות
ושביל עוטף מבשרת ציון

*****

שבע האחיות (Seven Sisters) הוא שם שבו כונה כביש העקלתון, הבנוי על בסיס כביש רומי, שהיו 17 עיקולים – בעלייה לקסטל ובירידה ממנו. היום מכונה בשם זה הקטע בחלק מהכביש היורד ממבשרת ציון, (מעוז ציון לשעבר) לבין ארזה שבמוצא עילית.

****

*****

מבט משביל עוטף מבשרת אל נחל כסלון ומושב בית זית ומתחתיו הסכר, בינתיים לא היו מים

מורדות הר חרת

******

הר חרת המתנשא לגובה של 780 מ' מעל פני הים הוא המשך של רכס הראל. שטח ההר הינו גן לאומי כחלק מתכנית רחבה של יער סטף ומתכנית פארק מוצא. במורדות ההר נמצא עין חרת שהוא מעיין נקבה עם ברכת איגום שמימיו שימשו להשקיית טרסות חקלאיות. בחורבת חרת הסמוכה נמצאים שרידים של בית חווה שמשמה הערבי ח`רבת אל חורית נגזר שמו של ההר "חרת". מדרום למעיין נמצא נחל חרת היורד לאורך המורד המזרחי של ההר ומתחבר לנחל שורק.

במורדות הר חרת

בכרם במורדות הר חרת

כרם מורדות הר חרת

מבט ממורדות הר חרת אל עין כרם

המשך הדרך לאחר שיצאנו מכרם הזיתים היה בתוך החורש. בפיצול דרכים פנינו מערבה והתחלנו לעלות על הדרך במדרון הדרומי של הר חרת. העליה בתחילה הייתה תלולה וקצרה. התגברנו גם עליה יפה. בהמשך בנקודה מסוימת תוואי דרך זו היה מעל ובמקביל לכביש 395 בקטע היורד מצומת איתן לצומת כרם. ממול כבר ראינו את פסגת הר איתן אליה פנינו היו מיועדים. המשכנו עוד מערבה ובפיצול הבא פנינו ימינה בדרך הדרומית, יותר נכון לומר בסינגל הקצר שהוביל אותנו עד גרם המדרגות דרכנו ירדנו לכיכר צומת איתן.

*****

דמות הר חרת והר איתן בשנות ה-40 ' טרם הקמת המדינה

סביב הר איתן
והעפלה אל פסגתו
וירידה ממנה

חציית כביש 395
עלייה לדרך המקיפה את הר איתן (מסומנת אדום במפות סימון שבילים).
כאן החל קטע המסלול במדרונות הר איתן ועל פסגתו.

****

אורך הדרך המקיפה את הר איתן הוא כ-8 ק"מ אבל אנחנו רכבנו רק חלק ממנה. התחלנו לרכב בקטע הדרך הסלולה מעל הסטף בתחילה במגמת ירידה מול המרכז הרפואי הדסה ומול רכס אורה–עמינדב–הר שלמון ומתחת לו בלט המושב אבן ספיר. התגלגלנו בדרך המקיפה את הר איתן נגד כיוון השעון. בחצי הדרך פנינו. לאט לאט דיוושנו בעליה התלולה והארוכה הידועה בשם "מעלה הלבלב". דיוושנו ברצף, בנחת ולאט!

"מעלה הלבלב: – את הסיבוב הידוע של הר איתן אימצה חבורת רופאים ומדענים מבי"ס לרפואה וביה"ח הדסה. מנהיגם הבלתי מעורער ג'ינג'י משוגע למדי בשם ירחמיאל דגן (דיגן), שעושה רבות לשמירה על ההר וחינוך אחרים בנושא. כאשר נותח בלבלבו ביקש וקיבל באופן יוצא דופן שלט קטן המנציח את עלייתו הראשונה במעלה התלול לאחר הניתוח." בסוף אפריל 2016 ירחמיאל דגן (דיגן) שם קץ לחייו בעת שקפץ אל מותו במחצבת הר חרת. ביום השבעה למותו נקבע מעלה הלבלב על שמו.

בטיפוס במעלה לבלב אל פסגת הר איתן

*****

המשכנו ועלינו לפסגת הר איתן.  גובהה כמעט 800 מ' מעל פני הים.

פסגת הר איתן

מעט דרומה לפסגת הר איתן מצויים שרידי הכפר הערבי הנטוש אל-לוז שנכבש על ידי חטיבת הראל במסגרת כיבוש הכפר סובה (להלן) שנועד לסלק סופית את הסכנה הנשקפת לכביש ירושלים תל אביב מדרום ולהרחיב את השליטה על הרכסים מעל עין כרם ומערב ירושלים. כיבוש זה היה ב-13 ביולי 1948 בקרבות עשרת הימים במלחמת העצמאות. אחריה הוקם במקום היישוב לוזים שאוכלס על ידי עולים מתימן שעלו במרבד הקסמים. מיקום היישוב על פסגת ההר קירח לא התאימו אז ליישוב שפורק זמן קצר אחרי הקמתו

הכפר סטף וח' לוזה על הר איתן

מהר איתן גלשנו צפונה ועצרנו בחניון שנמצא במקום שבשנות ה-50' נמצא בו מחנה יחידה 101.

האקליפטוס אינו שייך לחורש הים התיכוני. זה עץ שיובא מאוסטרליה בשלהי המאה -19 לייבוש הביצות וזה עץ אותו נטעה קק"ל בשנות החמישים במסגרת ייעור ביטחוני ובעיקר הסוואת מחנות צה"ל ודרכים סמוכות לגבול. בחורשת האקליפטוסים היה קיים מחנה צבאי שנבנה בראשית שנות ה-50 וניצל את עיי הכפר הפלסטיני סטף. מחנה זה נקרא מחנה ל"ה על שם מחלקת הפלמ"ח שנטבחה בדרכה לסייע לגוש עציון בינואר 1948 שמו העממי היה מחנה הסאטף.
מחנה הסטף היה מחנה הבית של יחידה 101 המפורסמת שהוקמה ביולי 1953 והייתה שייכת פיקודית וארגונית למחוז ירושלים. אני מניח שלא צריך להזכיר מי היה מפקדה ומה היו מעלליה. יחידה זו לא האריכה ימים ובתחילת שנת 1954 פורקה, מספר חודשים בלבד אחרי הקמתה. מורשת היחידה שחייה היו קצרים יישארו כנראה לנצח ויש רבים המתרפקים עליה אחרי פירוק יחידה 101 המחנה נשאר ושימש את פלוגת השריון הסודית שהגנה על ירושלים עד מלחמת ששת הימים. למי ששכח, על פי הסכמי שביתת הנשק עם ירדן מ-1949 אסור היה להחזיק בירושלים נשק כבד. אבל להפקיר את העיר, שהיא בירת המדינה אי אפשר היה. מה עשה צה"ל הקים את היחידה שחנתה מחוץ לעיר ובקרבתה. היחידה "נחשפה" במלחמת ששת הימים עת הייתה שותפה עם הכוחות שפעלו לכיבוש חלקה המזרחי של העיר. אחרי מלחמת ששת הימים המחנה המשיך להתקיים ושימש את יחידות מהמערך הלוגיסטי של פקוד המרכז ובין היתר את יחידת הקבורה הפיקודית. המחנה פורק סופית בשנות ה-80 והיחידות שחנו בו הועברו למחנה בית זית הסמוך שנמצא למרגלות הר חרת. מחנה זה אף הוא נעזב בשנות ה-90' ועומד נטוש עד ימינו. מערכת הביטחון מסרבת להעביר את שטחו לשימוש אזרחי.

הפסקת תה בחניון מחנה ל"ה

החלק האחרון של המסלול היה צובה.

בתחילה מעל נחל צובה.
חצייתו וטיפוס בין המטעים.
חציית קיבוץ צובה.
הלאה בין מטעי וכרמי הקיבוץ למרגלות תל צובה.

מבט מצפון הר איתן אל נחל צובה רכס צובה

*****

על הסוללה החוצה את נחל צובה וברקע תל צובה

על הסוללה בין עץ האלון והקיסוס שמשתרג עליו

בעליה בשביל בין עצי החרוב לעבר צובה

בתל צובה נמצאים שרידי מצודה צלבנית בלמונט (ההר היפה) שהיא חלק ממערך מצודות לאורך הדרך מירושלים למישור החוף. המקום מזוהה גם עם צובה המקראית ממנה הגיע אחד מנאמני דוד המלך יגאל בבן נתן. עד 1948 נמצא במקום הכפר הפלסטיני סובה שנכבש סופית בקרבות עשרת הימים ביולי שנה זו. מיד עם תום המלחמה הקימו חיילים משוחררים במקום את הקיבוץ פלמ"ח צובה.

הכפר סובה וסביבתו

*****

קטע אחרון ברכס צובה לקראת סיום

מבט מערבה לעבר אבו גוש

קטע אחרון
במעוז ציון (שכונת הקסטל) 
ושוב לאורך רכס הראל ובמורקד רכס חלילים

****

סוף דבר

מסע זה נמשך כמעט ארבע וחצי שעות מתוכן שלוש ורבע שעות רכיבה.

למרות שהמסלול היה קצר יחסית, הדיווש בו חייב הרבה "עבודה".
עדות לכך היא הטיפוס המצטבר הרב ביחס לאורך המסלול .

הרכיבה הייתה מאומצת אבל הגמול היה נאות  – מראות נוף יפים בתצפיות הרבות שבדרך.

למרות שרכבתי במסלול זה פעמים רבות, נעים ולחזור אליו מעת לעת. 

וזאת ההדמיה!

חזרנו מבסוטים מאוד מאוד! 

******

לטיול קצר זה בזמן ובמרחק באזור קרוב למקום מגורינו במסלול נוח ללא אתגרים אבל רווי תוכן יצאנו ביום שישי (17/11/2017).

היינו חמישה: יונה בקלצ'וק (גני תקווה), רובי שבת (קריית אונו), אוהד ירון (רמת גן), מיכאל סופר (תל אביב) ואני (מבשרת ציון). יונה יזם את הטיול והוביל את המסלול לסירוגין יחד עם רובי.

*****

המסלול, מעגלי עם כיוון השעון
התחלה וסיום ברמת אפעל

קטעי המסלול חופפים או זהים לטיולים קודמים:
מחולון אל עמק לוד ובמורד נחל איילון וחזרה דרך מקווה ישראל
בקעת אונו, במרחב עירוני ובשטחים הפתוחים

******

לב מטרופולין תל אביב 

****

****

*****

אזור גאוגרפי,
מישור החוף המרכזי
נקרא גם
מישור חוף דן

******

מישור חוף דן הוא בעצם מישור החוף המרכזי,  כלומר אזור משנה של מישור החוף המשתרע בין חוף הים במערב ובין מרגלות השפלה הצפונית במזרח, בין נחל הירקון בצפון ובין ציר כביש יפו – רמלה שעובר לאורך קו פרשת המים המפריד בין יובלי נחל איילון ובין יובלי נחל שורק.
במישור החוף המרכזי כמו בשרון ובמישור חוף יהודה נמצאות מספר יחידות הנוף והן חולות החוף, רכסי הכורכר ואבוסי הסחף ביניהם, גבעות החול האדום והמרזבה המזרחית הנושקת למורדות גבעות השפלה. את חלקו הדרומי של המישור חוצה עמק לוד המשתרע משני צדדיו של נחל איילון לאורך קו שבר גאולוגי בציר בין יפו במערב ורמלה במזרח שעליו עובר תוואי כביש 44 שהוא חלק מהדרך ההיסטורית מיפו לירושלים.

*****

נחל איילון הוא הגדול מבין יובלי הירקון ואחד הגדולים שבנחלי ישראל. אורכו כ-50 ק"מ ושטח אגן הניקוז שלו כ- 815 קמ"ר, ראשיתו של הנחל בגב ההר דרומית לרמאללה וסופו בנחל הירקון. נחל איילון הינו נחל אכזב, אך בשל שטח הניקוז העצום שלו הוא זורם בעוצמה רבה בעת אירועי גשם חזקים בחודשי החורף.  
נחל איילון מוכר בעבר בשמו הערבי: וָאדִי מוּסְרָרָה.  יש המפרשים את השם הערבי במשמעות "צרורות אבנים" (صرّة "צֻרָה"= צרור). את שמו העברי קיבל מעמק איילון בו הוא עובר, לאורכו. השמות הקודמים של הנחל: w. Salman, w. Kabir, w. Salama, w. Musrara. בעבר נחל איילון היה נחל איתן וכיום הוא נחל אכזב, מוצאו בהרי יהודה דרומית לרמאללה ונשפך לנחל הירקון בתל אביב. אורכו הכולל של הנחל הוא כחמישים קילומטר ושטח אגן הניקוז שלו כ-815 קילומטר רבוע. הנחל כיום הוא היובל המרכזי והעיקרי של נחל הירקון. זה תחום אגן הניקוז של שניהם.

******

יובליו של נחל איילון בהרי יהודה הם נחל בית חנן, נחל כפירה, נחל החמישה, נחל יתלה, נחל אילן, נחל שורש, נחל בית חורון. בתחילה זורם הנחל בעמק איילון, משם הוא נכנס למאגר איילון וממשיך בגבעות השפלה מזרחית ליישובים כפר שמואל ומשמר איילון. נחל איילון ממשיך לזרום מהשפלה ואליו מגיעים יובלים נוספים ממהר והם נחל נטוף, נחל מודיעים, נחל נבלט. ויובליו האחרים מגבעות השפלה נחל נחשון, נחל מאיר, נחל גזר, נחל עזריה, נחל ענבה, נחל דניאל, נחל גמזו נחל בית עריף, לכיוון כללי של צפון מערב. מערבית לנמל התעופה בן-גוריון, מתחברים אליו שני יובליו הגדולים נחל שפרירים ונחל יהוד אליו התחבר נחל אונו. בהמשך הנחל נכנס לפארק אריאל שרון בקצהו המזרחי של הפארק מתחת לכביש 412 וחוצה אותו לכל אורכו ושם מגיעים אליו נחל כופר מצפון ונחל אזור מדרום והלאה הוא מתועל לנתיבי איילון בכניסה לתל אביב. מנקודה זו ועד קרוב לשפך הוא זורם לכיוון צפון בתעלה בין נתיבי הכביש המהיר. נחל איילון נשפך לנחל הירקון ודרכו לים התיכון. נקודת המפגש עם הירקון יוצרת לשון יבשה המפרידה בין הנחלים ונקראת "פארק ראש הציפור", בשל צורת השטח במבט מהאוויר. היא נמצאת בשטחו של פארק הירקון.

תחום טגן הניקוז של נחל איילון ומשבצת הטיול בחבל איילון תחתי

מרחב הטיול בחבל איילון תחתי

****

לאורך עשרות שנים מאז ימי קום המדינה סבל נחל איילון מזיהומים מתמשכים והסדרות ניקוז, אשר פגעו קשות במערכת האקולוגית ובבתי הגידול הטבעיים. בשנים האחרונות מבוצעות פעולות רבות לעצירת הזיהומים ובמקביל מקודם שיקום ופיתוח נופי אקולוגי של הנחל. כבר כעת מהווה הנחל בית גידול לעשרות מיני בע"ח בראשם בעלי הכנף. הנחל ושטחי פארק אריאל שרון, להלן, הסובבים אותו, הנמצאים על ציר נדידת הציפורים הבינלאומי, מהווה עבור הציפורים הנודדות אי ירוק בלב המטרופולין העירוני הצפוף המשמש למנוחה, שיחור מזון ולחלקם אף לקינון.
נחל שפירים הינו נחל אכזב ,שמקורו באזור צריפין. הנחל חוצה את כביש 4 ונכנס לתחום פארק אריאל שרון. אפיק הנחל עוקף את הר הפסולת המשוקם חירייה מצד דרום וזורם לאורך קטע של כ- 2 ק"מ עד להתחברותו לנחל איילון (השפירים הוא אחד מיובליו הגדולים של נחל איילון). מפגש הנחלים איילון-שפירים נמצא למרגלות מרפסת התצפית המטרופוליטנית שעל ההר המשוקם. לאורך עשרות שנים סבל נחל שפירים מאירועים חוזרים ונשנים של זיהום, הזרמות שפכים וכן זליגות של מי תשטיפים מזוהמים מהר הפסולת. בשנת 2012 הוסט נחל שפירים מההר למרחק של כ- 100 מטר על מנת לנטרל את השפעות התשטיפים שזלגו ממנו, מה שאפשר בניית טרסה לתמיכה במדרונות ההר ומערכת היקפית תת קרקעית לקליטת התשטיפים. לאחר ביצוע עבודות להסטת הנחל נזרעו במדרונות הנחל למעלה מ-20 מינים של פרחי בר המספקים לנחל מראה צבעוני ומרהיב מדיי שנה. בחלקים העליונים של אפיק הנחל נחפרו בריכות חורף המתמלאות באירועי ההצפה של הנחל ונשארות מלאות במים עד לחודשי האביב. בבריכות אלו מתקיימת מערכת אקולוגית עשירה של חסרי חוליות, דו-חיים וציפורים.
נחל כופר הינו נחל אכזב המהווה את אחד היובלים הצפוניים של האיילון. ראשיתו של הנחל באזור תל השומר והמועצה האזורית אפעל, שם הוא עבר לאורך מספר ק"מ עד לשפך החיבור לנחל איילון. בחלקו העליון עובר הנחל באזורים עירוניים בנויים של רמת גן, גבעתיים וגבעת שמואל ומנקז את מי הגשמים שלה הנחל נשפך ממערכת הניקוז לתוך האגם שבפארק הלאומי ברמת גן וממנו זורמים המים דרך אזור הספארי לתוך שטחי בפארק אריאל שרון, שם חוזר הנחל לזרום בערוץ טבעי.
לאורך השנים סבל הנחל מפגיעה קשה באקולוגיה שהתקיימה בו ובסביבתו, מזיהומים מזדמנים מכוון הספארי ברמת גן וזרמי שפכים משכונת ידידיה שבתחום ת"א. אף על פי כן מהווה הנחל, בשטחי פארק אריאל שרון ,פינת חמד של טבע בשולי העיר. מסביב לנחל מגוונת הכוללת צמחייה רב שנתית של גדות נחלים, פרחי בר וכן עצי איקליפטוס וותיקים ששומרו. במסגרת העבודות לשיקום הנחל בתחום פארק אריאל שרון הוסט הנחל מתוך תחום שכונת ידידיה בת"א ובכך פחת משמעותית סיכוי להצפות השכונה בעתיד באזור זה. מעל נחל כופר הוקם גשר למעבר הולכי רגל ורוכבי אופניים הגשר מחבר את באי הפארק מכוון ת"א למערכת השבילים של הפארק.
נחל אזור הוא יובל של נחל איילון המגיע אליו מדרום. ראשיתו באזור שכונת רמת אליהו בראשון לציון. הוא מנקז את מזרח חולון ואת שטח המועצה המקומית אזור בה הוא זורם בתוך תעולה בנויה עד הגיעו לנחל איילון.

******

דמותו הנוכחית של חבל איילון תחתי

*****

*****

דמות של חבל איילון תחתי בשלהי המאה ה-19

*****

דמות חבל איילון תחתי בשלהי תקופת המנדט

****

*****

מרחב הטיול חלק ממחוז יפו

"מבצע חמץ"
ייהוד המרחב במלחמת העצמאות

המרחב טרם המבצע

מבצע חמץ הוא שמו של המבצע לכיבוש יפו במלחמת העצמאות על ידי חטיבות "ההגנה" אלכסנדרוני, גבעתי וקרייתי, אשר החל ב-28 באפריל 1948. בתקופה שלפני כיבוש יפו היוו הכפרים הערביים אשר ממזרח לה איום על תל אביב ועל הדרך לירושלים, והמבצע נועד במקור לכבוש אותם (ולא את יפו). יפו לא יועדה להיות חלק מהמדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה, והשיקול המדיני היה שלא לתקוף אזורים שנכללו במדינה הערבית המיועדת לפני סיום המנדט הבריטי. לכך נוסף השיקול הצבאי שלא לתקוף את יפו חזיתית. במקום זאת הוחלט לכבוש את כל הכפרים הערביים המקיפים את יפו, המשמשים גשר וקשר לאזורים ערביים אחרים בארץ, בהתאם לתכנית ד'. ההנחה הייתה שמצבה הגאוגרפי של העיר יחייב אותה להיכנע, לאחר שתמצא מכותרת, עם צאת הבריטים. מטרת המבצע הייתה "להקיף ולנתק לגמרי" את יפו מעורפה באמצעות כיבוש הכפרים יאזור, יהודיה, חיריה, סקיה, סלמה, כפר עאנה ובית דג'ן. פקודות המבצע כללו דרישה ל"טיהור השטח". עוד נקבע כי "תושבים אזרחיים של מקומות שנכבשו יורשו לעזוב את המקום אחרי שייערך אצלם חיפוש אחרי נשק".

*****

ב-  28 באפריל 1948 החל כוח "ההגנה" מחטיבת אלכסנדרוני לכתר את יפו כדי להשתלט על מבואותיה המזרחיים והדרומיים של תל אביב. ההנחה הייתה שכיתור יפו יביא לכניעת תושביה מבלי שהדבר יגרור התנגשות עם הכוחות הבריטיים. ב-30 באפריל הוכרע הקרב ומפקד "צבא ההצלה" בעיר נמלט ממנה בדרך הים. החלה בריחה המונית של כ-70,000 מתושביה הערבים של יפו, וב-13 במאי חתמו מנהיגיה על הסכם כניעה. הכפרים סלמה, סאקיה ויאזור נכבשו כמעט ללא קרב, מכיוון שהיו מאוד דלים בנשק. תושביהם ברחו ברובם מששמעו את לוחמי ההגנה מתקרבים. כיבוש יאזור פתח את הדרך לבית הקרן הקיימת על יד בית דגן. גם הכפרים אל-ח'ירייה, כפר עאנה וסאפריה נכבשו, והתקפות הנגד הערביות מכיוון סלמה ויהודייה נהדפו. הקשר בין העיירה הערבית בית דג'אן והעיירה יהודייה, עדיין לא נותק. יחידה מוגברת של סיירים וחבלנים פשטה על הגשר שעל נחל איילון, פוצצה אותו וכך נותק הקשר כליל של העיר יפו מזרחה. לימים נבנה גשר חדש על הכביש בין אור יהודה לצומת בית דגן שנקרא "גשר יחזקאל" על שם יחזקאל בן דוד שנהרג מאוחר יותר ליד הכפר הערבי ג'ימזו. בליל שביעי של פסח נכנסו גדודים 32 ו-33 של אלכסנדרוני לתוך הכפר סלמה ומצאו אותו נטוש. תושביו נסוגו לעבר יפו. ב-28 באפריל תקף גדוד 52 של חטיבת גבעתי את תל א-ריש שממנו ירו הערבים על חולון. התל נכבש במהרה, אולם הערבים התאוששו מהר והחלו מיד בהתקפת נגד חזקה על הכוחות שטרם הספיקו להתבצר. כוח גבעתי נאלץ לסגת לכיוון מקוה ישראל באבידות כבדות – 21 הרוגים מתוכם 7 נעדרים ו-100 פצועים. לזכר הנופלים בקרב זה נקראת השכונה הסמוכה לתל בשם תל גיבורים.

*****

המסלול, קטעיו, המקומות והמראות

******

דמות המרחב בשלהי המאה ה-19

היישובים במרחב הטיול בשלהי תקופת השלטון הבריטי

דמות המרחב של המסלול

*******

קטע ראשון,
מרמת אפעל
דרך רמת פנקס
לערוץ נחל איילון

******

מגדל המים בלב רמת אפעל

רמת אפעל היא כיום שכונה במזרח העיר רמת גן, שעד שנת 2008 הייתה יישוב קהילתי במעמד ועד מקומי במסגרת מועצה אזורית אפעל. ביום 2 במרץ 2007 הודיע משרד הפנים על פירוקה של מועצה אזורית אפעל ועל סיפוחו של היישוב, ביחד עם היישוב הצמוד כפר אז"ר, לעיריית רמת גן.
מקור שמה של רמת אפעל הוא ראשי תיבות של ארגון פועלים עבריים לאומיים (אפע"ל). במרוצת השנים, סימן הגרשיים ירד מהמילה "אפעל". השכונה הוקמה על אדמות קיבוץ אפעל שהתפרק בשנת 1952. בשנת 2003, במסגרת פרויקט איחוד הרשויות, המליצה ועדת שימוע של משרד הפנים על סיפוחה של רמת אפעל לרמת גן, תוך הקמת ועד רובע עירוני ביישוב, בדגם שיושם לאחר מכן ביישובים הקהילתיים נוה מונוסון ומכבים-רעות. בשל מאבקה המוצלח, באותה עת, של המועצה אזורית אפעל כנגד פירוקה, ירדה הצעה זו מהפרק. הודעת משרד הפנים מ-2 במרץ 2007 לא העניקה ליישובי המועצה האזורית (רמת אפעל, כפר אז"ר ורמת פנקס, העתידה להסתפח לעיר אור יהודה), אפשרות להקים ועד רובע עירוני. לנוכח התנגדותה על עיריית רמת גן להענקת מעמד סטטוטורי של רובע עירוני ליישוב, הפכה רמת אפעל, בחודש פברואר 2008, לשכונה מן המנין של העיר רמת גן, בדומה לשכונות קריית קריניצי ורמת חן הסמוכות, כאשר כפר אז"ר שומר על מעמדו כמושב עובדים בתחום השיפוט של העירייה.

כביש 461

כביש 461  נקרא בעבר גם דרך לוד וגם כביש בני עטרות – תל אביב יפו הוא כביש רוחב שאורכו 12 ק"מ וחוצה את מישור חוף דן מבני עטרות עד מחלף קיבוץ גלויות בנתיבי איילון. הכביש העובר בחלקו הגדול בשטח בנוי, הוא אחד מכבישי הגישה החשובים לתל אביב מכיוון מזרח, ובדומה לכבישי רוחב אחרים באזור הוא מקשר בו צירי האורך החשובים של מישור החוף  כביש 40 בקטע בין פ"ת ולוד וכביש 4 (במחלף מסובים).  כביש 461 עד לבני עטרות נמצא על תשתית דרך היסטורית שהובילה מיפו ללוד שהתחילה ביפו כדרך סלמה והמשיכה דרך הכפרים הערבים שהתקיימו עד מלחמת העצמאות סלמה, אל-ח'ירייה, סקייה, כפר ענה, יהודייה (עבאסייה). בתל אביב הכביש נקרא הוא נקרא דרך קיבוץ גלויות, רחוב לח"י ודרך חיים בר-לב, ומרמת גן דרך אור יהודה ויהוד-מונוסון עד צומת הטייסים הוא נקרא "דרך לוד". קטע הכביש העוקף את שכונת התקווה באורך 3.5 קילומטר נחנך בפברואר 1952. בשנת 1969 הוחל בהרחבת הקטע המזרחי בין אור יהודה לבני עטרות לשלושה נתיבים. בשנת 2004 אישרה הוועדה לתשתיות לאומיות את הארכתו של הכביש לכיוון מזרח, עד למחלף גבעת כ"ח שם הוא יתחבר לכביש 6. בכך יהפוך כביש 461 לכביש רוחב נוסף המחבר את כביש 6 עם כבישי האורך המערביים לו. תוכנית זו זכתה להתנגדות והוצאתה אל הפועל מוטלת בספק.

ציר הדרך מיפו ללוד בשלהי תקופת המנדט

רָמַת פִּנְקָס הנמצאת ממזרח לצומת מסובים היא היום שכונה בתחום אור יהודה. שמה הקודם היה גבעת חמד וגבעת מרדכי‏. השכונה הוקמה בשנת 1952 כיישוב עבור עולים מלוב ומעיראק ממעברות כפר ענה, סקיה וחיריה, על קרקעות של רשות הפיתוח. בסוף 1954 הודיע ועד היישוב על הרחבה והקמת בתים חד משפחתיים עם משקי עזר, באמצעות חברת רסקו‏, והיישוב הגיע להיקף של כ-150 יחידות דיור‏. היישוב נקרא על שמו של דוד צבי פנקס, ממנהיגי הפועל המזרחי ושר התחבורה השני. בשנת 1955 הוא חובר לרשת החשמל. עד שנות השבעים המוקדמות הוכר היישוב כישוב דתי אשר הכניסה אליו לא הייתה מותרת בימי שבתות וחגים. מצב זה השתנה וכיום מתגוררת בשכונה אוכלוסייה מגוונת. בתחילת שנת 1996 אושרה תוכנית מתאר המאפשרת הכפלת היישוב לכיוון מערב‏, אולם ההרחבה טרם מומשה. היישוב נתקל בקשיים כלכליים בשנת 1969 והועלתה אז ההצעה לספח את היישוב לאור יהודה, הצעה שלא יצאה אז אל הפועל‏. בשנת 1971 הועלתה הצעה להקים איגוד ערים שיטפל במשותף בחלק מהשירותים המוניציפליים של אור יהודה, רמת פנקס, נוה מונוסון ויהוד, אך גם הצעה זאת לא הבשילה. בשנת 2003 המליצה הוועדה לאיחוד רשויות מקומיות לאחד את היישוב עם אור יהודה הסמוכה, אך תושבי היישוב התנגדו לכך וההמלצה לא יושמה. בתחילת 2008 לאחר שפורקה המועצה אזורית אפעל, רמת פנקס סופחה לאור יהודה ביחד עם כל שטחי המועצה שמדרום לכביש 461.

חציית ערוץ נחל איילון והלאה מתחת לגשר כביש 4 מדרום לצומת מסובים

******

קטע כביש 4, בין מחלף גהה  על דרך תל אביב – פתח תקווה בין  מחלף השבעה (נקרא בעבר צומת המטרולוגית) על כביש יפו – רמלה הוא "חדש" במונחי רשת הדרכים בישראל. הוא נסלל בתחילת ימיה של המדינה על פי דרישת צה"ל לציור רצף בין צפון הארץ ובין דרומה שיהייה באזור הפתוח בין תל אביב ובין דרך רמלה – פתח תקווה שנמצא סמוך לקו הירוק. המפות למטה מציגות את רשת הדרכים בתקופת המנדט.

קטע כביש 4 בין כביש תל אביב – פתח תקווה ובין כביש יפו – רמלה

מערך הדרכים בשלהי תקופת המנדט, קטע כביש 4 בין כביש יפו – רמלה ובין כביש תל אביב – פתח תקווה אינו קיים עדין.

ציר כביש 4 על רקע מפת תקופת המנדט

קטע כביש 4 בימיה הראשונים של המדינה

*****

קטע שני, מעבר מתחת גשר כביש 4 מעל נחל איילון
סביב אתר חירייה
ודרך ערוץ נחל שפירים לאזור

*****

אתר איסוף אשפה  חירייה – בין השנים 1952 ל-1998 רשויות מקומיות בגוש דן פינו את הפסולת שלהן לשטח שנמצא בין נחל איילון לנחל שפירים סמוך לכביש 4 (גהה) המשתרע על שטח של 450,000 מטר רבוע. האתר שירת שלוש עשרה ערים ורשויות מקומיות וכן בתי חולים ומחנות צבא סמוכים. עם השנים גבהה ערמת האשפה לגובה עשרות מטרים. ההר יצר מפגעים סביבתיים חמורים. במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 התפשטו שרפות רבות בהר כתוצאה מתסיסת הזבל ופליטת גז מתאן. במשך שנים ארוכות היה "הר הפסולת של המדינה" סמל למפגע סביבתי, תברואתי ובטיחותי, עד לראשית תהליך שיקומו במהלך שנות ה-2000.
בשנת 1976 הוחל בכיסוי האשפה בכמויות גדולות של אדמה ופיזור דיאורדורנטים. אולם, גם אדמה זו לא מנעה את פליטת הריחות הרעים שהיו מפגע משמעותי, במיוחד ביישוב אזור. אולם, המפגעים שקידמו יותר מכל את סגירת האתר היו דווקא גובהו והציפורים שנמשכו לפסולת האורגנית. הציפורים שסבבו בגובה כה רב הפריעו לנתיב הנחיתה של המטוסים בנמל התעופה בן-גוריון. הסכנה שציפור תחדור למנוע של מטוס נוחת הייתה סכנה ממשית ואף קרו מספר אירועים כאלו שהסתיימו ללא נפגעים, בהם תאונה בה נכנסה ציפור למנועי מטוס שהמריא וגרמה להשבתת המנוע. הטייס נאלץ לרוקן את מכלי הדלק מעל הים כדי לנחות נחיתת חרום בשדה התעופה בן-גוריון. אף על פי שהוחלט על סגירת המטמנה כבר בשנת 1993, רק באוגוסט 1998 הופסקה קבורת הפסולת במקום. ביום הסגירה היה גובהו של ההר 60 מטרים מקרקעיתו ו-80 מטרים מעל פני הים. מעריכים כי לאורך השנים נקברו בו 20 מיליון מטרים מעוקבים של פסולת. בנוסף לנזקים הנראים ממשיך ההר גם להזיק לסביבה. הנוזלים שנוצרו מהזבל ממשיכים לחלחל לנחל האיילון הסמוך. על אף שלא תוכנן מראש הסתבר כי האתר נבנה על קרקע המכילה חרסיות רבות ואטומה למים. מסיבה זו משערים כי הוא אינו אחראי לזיהום מי תהום מתחתיו. מאידך, ערימות פסולת גדולות, שגלשו מההר אל הנחלים סביבו גרמו לזיהום תוואי האיילון. כמו כן, ממשיך ההר לפלוט גז מתאן וצופים שהוא ימשיך בכך ב-15 השנים הבאות.

קטע המסלול לאורך תוואי נחל שפירים מדרום להר חירייה

מתחם ההר בנוי בליבו של הר הפסולת המשוקם נחנך ונפתח לציבור הרחב בפברואר 2014. המתחם, פרי תכנונו של אדריכל פרופ` פיטר לאץ, בנוי על עקרונות הקיימות ופיתוח בר קיימא המשתמש בחומרים מושבים וממוחזרים. פרויקט פיתוח מתחם ההר כלל בניה של מרפסת תצפית מטרופולינית הצופה לעבר גוש דן ומרכז מבקרים עם מיצג מולטימדיה: "סיפורו של הר", הקמת מערכות תשתית ראשיות, יצירת אגם אקולוגי, שבילי הליכה, שתילת צמחייה, הצבת מערכות שילוט מידע והכוונה ומתחם לקליטת מבקרים.
פרויקט השיקום כלל בנייה של קיר שיגומים וסוללה היקפית לתמיכת ההר ויציבותו, הטמנת מערכת איסוף גז, הצבת מערכת איסוף וטיפול בתשטיפים למניעת זיהום נחלים, איטום מתחמים הפתוחים לקהל על ראש ההר ושיקומם הנופי, והסטת תוואי הנחלים איילון ושפירים- גם לצורך תמיכה במדרונות ההר, וגם על מנת ליצור אגן ניקוז שיסייע במניעת הצפות בנתיבי איילון, כביש מספר 4 והשכונות הדרומיות של תל אביב וחולון.

המפגש בין נחל שפירים ונחל איילון ממערב להר חירייה

חירייה על שום מה? משמעות השם חירייה בערבית הוא טוב במובן של טובה וברכה. ההר נקרא חירייה על שום האדמה הפורייה הקיימת במרחב הפארק. כך כתוב באתר מנהלת פארק שרון. אין שם זכר לעובדה שהאתר חירייה נקרא על שם הכפר הערבי חירייה שנמצא מצפון ונכבש ונהרס במלחמת העצמאות. אני שואל מדוע להתעלם מעובדה זו?

נקודת החיבור בין נחל שפירים ובין נחל איילון

הגשר הירוק מעל כביש 1

מבט מהגשר מזרחה על כביש 1

כביש 1 (אַחַת) הוא כביש ראשי המחבר בין תל אביב, ירושלים, מעלה אדומים ויריחו ומוכר גם בשם "כביש ירושלים-תל אביב". למרות השם הנפוץ, לכביש ישנו חלק נוסף הנמשך ממזרח לירושלים, דרך מעלה אדומים ומדבר יהודה לבקעת הירדן. כך למעשה הוא אחד משלושת הכבישים היחידים בארץ שחוצים אותה לכל רוחבה (שני הכבישים האחרים הם: כביש 25 וכביש 57). אורכו הכולל של הכביש הוא 96 קילומטרים והוא מורכב משלושה חלקים עיקריים: 1. כביש מהיר המתחיל במחלף קיבוץ גלויות בתל אביב, בהתפצלות מנתיבי איילון, חולף על פני נמל התעופה בן-גוריון והעיר לוד ומגיע עד לשער הגיא. 2. העלייה ההיסטורית לירושלים ממחלף שער הגיא. 3. כביש ירושלים-ים המלח (או כביש ירושלים-יריחו). חלק זה מסתיים בצומת בית הערבה, צומת מפגש עם כביש 90 בסמוך לקיבוץ בית הערבה בבקעת ים המלח. מצומת זה נמשך חלק נוסף באורך של חמישה קילומטר הסגור לציבור אך נמצא בשימוש צה"ל, ומוביל לגשר עבדאללה ההרוס. מעבר לנהר הירדן קיים כביש המשך.

*******

קטע הכביש המהיר – בשנת 1965 החל תכנון כביש מהיר מתל אביב לנמל התעופה בן-גוריון, בתוואי צמוד למסילת הרכבת מתל אביב ללוד. בנייתו שהייתה אמורה להסתיים ב-1966 התעכבה ולבסוף נחנך ב-26 בפברואר 1970 הכביש מחלף גנות – נתב"ג (המסלול הצפוני בלבד, שהתנועה בו נעה בשני הכיוונים). לקראת פתיחתו של הקטע נחנך באוקטובר 1969 הגשר הראשון של מחלף גנות. הקטע מגנות לנמל התעופה תוכנן מתוך מחשבה להרחיבו בעתיד לכיוון ירושלים ולתל אביב, ללא החלטה על התוואי המדויק. לאחר מכן הוחלט לבנות את הכביש המהיר בין תל אביב למחלף שער הגיא בתוואי חדש דרך לטרון, במקום להרחיב את הכביש הישן (כביש 44). קטע הדרך גנות – לטרון ארוך ב-10 קילומטרים מהכביש הישן (עקב מעקף סביב לוד ובן שמן), אך הנסיעה בו מהירה יותר בשל תכנונו ככביש מהיר עם מיעוט צמתים ומחלפים. אחד הנוסעים הראשונים בחלק החדש של הכביש היה נשיא מצרים אנואר סאדאת בעת ביקורו בישראל בנובמבר 1977. היה זה עוד לפני שנסתיימה סלילת הכביש. ראש הממשלה באותה תקופה, מנחם בגין התעקש שסאדאת יסע בכביש המהיר כדי שיתרשם מהפיתוח בישראל. מספר שבועות לאחר מכן, בינואר 1978 נחנך הקטע בין לטרון לשער הגיא, וביולי 1978 נפתח הקטע לנסיעה לכל אורכו בין מחלף קיבוץ גלויות ועד לטרון (שם התחבר עם הכביש הישן), אך עם רמזורים זמניים ונתיב בודד בחלקים מסוימים. הקטע כולו נחנך רשמית באוגוסט 1979 בטקס חגיגי ומתוקשר. את הסרט גזר ראש הממשלה מנחם בגין.

בירידה מהגשר דרומה לכיוון צפון אזור

מבט מצפון על התעלה בה זורם נחל אזור

קטע המסלול בתוך אזור

התחום המוניציפלי של המועצה האזורית אזור בין כביש 4 במזרח, כביש 44 בדרום וכביש 1 בצפון

אָזוֹר היא מועצה מקומית שהוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1951. היישוב הוקם על עיי הכפר הערבי העוין יזור שהתקיים במקום עד אפריל 1948 עת כיבושו במבצע חמץ, לעייל.
השם אזור הופיע בכתובת אשורית במאה ה-8 לפנה"ס, ושמו הערבי של היישוב יאזור, מוכר מאז המאה ה-13. נראה כי ההתיישבות במקום החלה לפני כ-6,000 שנים, כאשר הביצה שכסתה את בקעת אונו נסוגה.
בעיירה התגלה מקווה מים עשוי אבן, שגילו מוערך בכ-1,800 שנה. לידו שני עצי שקמה שגילם לכל היותר הוא אלפים שנה. במקום נמצא גם סרקופג ביזנטי ששימש כשוקת.
באזור התגלו שרידיו של מבנה מן התקופה הביזנטית, המשמש כיום כבית כנסת. ייתכן שהמבנה, השוכן בסמוך לכביש 44 ונראה ממנו היטב, שימש ככנסייה בתקופת השלטון הצלבני, אך לאחר מכן היה למסגד שלו תשע כיפות. המסגד היה אחד המקומות אשר הוקדשו לאימאם עלי. לפי האגדה, פעם ראה האימאם ילדה בוכיה בשל כך ששפכה את השמנת שבקשה ממנה אמה להביא. האימאם סחט מהאדמה את השמנת ונתנה לילדה. כשמת האימאם סירבה האדמה לקבל את גופתו אליה ודחתה אותה. כל מקום שבו קרה הדבר, הוקדש לאימאם, וגם בשער הגיא מבנה המיוחס לאימאם עלי בשל אותה מסורת.
הצלבנים הקימו מבצר צלבני על ראשה של הגבעה הניצבת כיום במרכזה של העיירה. המבצר הוקם בשנת 1099 במהלך מסע הצלב הראשון, וזכה לשם מצודת המישור (chateau de plain), שכן חלש על המישור המקיף את הגבעה. בשנת 1187 החריב צלאח א-דין את המצודה, אך ב-1191 שב ריצ'רד לב הארי והקימה מחדש. עם כיבוש ארץ ישראל בידי הממלוכים, הרס בייברס את המצודה באופן סופי, וכיום נותרו ממנה רק שרידים, הניצבים במרכזו של גן.
במערבה של העיירה ניצבים תותח מימי מלחמת העצמאות ואנדרטה לזכר שבעה נוטרים שנפלו במלחמת העצמאות בעת שאבטחו שיירה שיצאה ממקוה ישראל לירושלים.

מבט ממזרח על שרידי "מצודת המישור" הצלבנית (Castel des Plains)

*****

מבט מכיוון מערב

מצודת אזור – "מצודת המישור"

המצודות הצלבניות בציר יפו – ירושלים

*****

מבט אל ערוץ נחל אזור

תוואי ערוץ נחל אזור העובר בתחום היישוב

מתחם הבריכה וגן השקמים מקווה מים עשוי אבן, שגילו מוערך בכ-1,800 שנה.

המקום בו עמד בית חרושת לקרח בעיירה יזור במלחמת העצמאות

מקום פעל בשנות ה40 מפעל לייצור קרח. בתקופת מלחמת העצמאות היווה חלק ממתחם ערבי מבוצר בו התגוררו אנשיו של חסן סלאמה יחד עם יועציהם הגרמנים. בשחר 20.2.1948 תקפוהו לוחמי פלמ"ח בפיקודו של נחום אריאלי, מתוגברים ביחידת נשק מסייע בפיקודו של ישראל טל (מי שיהיה לימים אבי טנק המרכבה). ההתקפה תוכננה על ידי יצחק רבין כפעולת תגמול ליום ה-30 לנפילת שבעת הנוטרים, וכחלק מהמאבק על פתיחת הדרך בין תל-אביב לירושלים ולמושבות הדרום. בפעולה פוצצו מבני המתחם. במהלכה נהרג לוחם הפלמ"ח רחמים הוורד. הקרב היווה ציון דרך בהתגבשותה של ה"הגנה" לצבא סדיר והפיכתה לצה"ל. זו היתה פעולה מפורסמת ומוכרת היטב, אך עם השנים המקום הוזנח והאתר נשכח לחלוטין. על השרידים ניכרים עדיין סימני הירי מן הקרב

הכפר יאזור וסביבתו בשלהי המאה ה-19

העיירה יזור בשלהי תקופת המנדט

אנדרטת לזכר השבעה שנפלו במארב תושבי יזור במלחמת העצמאות

נפילת שבעת הנוטרים היה אירוע שבו נפלו שבעה נוטרים סמוך לעיירה הערבית יאזור, בדרך המובילה מתל אביב לירושלים ב-22 בינואר 1948.
בחודשים הראשונים מאז פרוץ מלחמת העצמאות יום למחרת החלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 התנהלה המערכה של היישוב היהודי נגד היישוב הערבי בחזיתות עירוניות ובדרכים. כבר בתחילת המלחמה נחסמה הדרך מתל אביב לראשון לציון, שכאמור, הייתה עורק התנועה היחיד למושבות הדרום ולירושלים בשני מקומות. האחד היה בשכונת אבו כביר ביפו אותו עקפו על ידי דרך הביטחון שהחלה להיסלל עוד לפני המלחמה. המחסום השני היה העיירה יאזור דרכה עבר הכביש. כבר בימים הראשונים למלחמה נרגמו מכוניות יהודים, אך "ההגנה" נמנעה מפעולות תגמול כל עוד דרך הביטחון לא הושלמה ולא ניתן היה לעקוף את יאזור. בעקבות מספר אירועים של פגיעה בשיירות ופעולות תגמול חסם הצבא הבריטי את הכביש ביאזור לתנועה יהודית. לאחר משא ומתן בין הבריטים לאנשי הקשר של "ההגנה" סוכם שנוטרים יהודים חמושים ילוו את השיירות בקטע יאזור. בבוקר 22 בינואר 1948 יצא משער מקווה ישראל טנדר ובו שבעה נוטרים מיחידת משמר נע (מ"ן) בפיקודו של אליהו (אליק) שמיר כדי לבדוק את קטע הדרך עליו הופקדה מחולון עד צומת בית דג'אן, בטרם תעבור שם שיירה. הנוטרים היו אנשי משטרת היישובים העבריים יוצאי יחידות הפלמ"ח והחי"ש והיו למעשה פקודים של השלטונות הבריטים, שעשו הכל כדי להצר את צעדיהם. הנוטרים, אנשי המשמר הנע, המשיכו ללוות שיירות יהודיות ובהתאם להנחיית השלטונות הבריטים לא השתמשו בכלי רכב משוריינים אלא בטנדרים פתוחים והיו חשופים לאש מנשק קל. בהגיע הטנדר לכניסה המערבית ליאזור עקף גוויית כלב שהייתה על הכביש וכסתה על מוקש שהופעל מבית החרושת לקרח. מעוצמת הפיצוץ נפגעו כל הנוטרים. חלקם נהרג במקום וחלקם נפצעו והוכרעו על ידי המון ערבי שהסתער עליהם במקלות ובסכינים והתעלל בגופות. כשפונו הגופות קצין סקוטי שנכח במראה הקשה אמר "כפר מרצחים כזה יש להשמיד מתחת השמים". עוד באותו הערב יצאו אנשי הפלמ"ח לנקמה והרגו כ20 נוסעים ערבים בדרכים בסביבה. השבעה נקברו בחלקה הצבאית בבית הקברות נחלת יצחק.

****

*****

קטע שלישי, מאזור לפארק דרום
ופארק אריאל שרון
וחזרה דרך תל בני ברק

*****

מעבר על גשר מעל כביש 1 שנועד לשרת את בית הספר מקווה ישראל שחלק מאדמותיו נמצאות מצפון לכביש

******

ערוץ נחל איילון מדרום לפארק בגין

קטע המסלול בפארק בגין

פארק מנחם בגין, הגן העירוני הגדול נקרא גם פארק דרום, שמו מעיד על מיקומו בדרום העיר והוא גובל בשטחים חקלאיים של מקווה ישראל. הוא ממוקם בין אפיק נחל איילון ושכונות דרום תל אביב, משתרע על שטח של 1,000 דונם כאשר רק כ-500 דונם פותחו. אחזקת הפארק ותפעולו נעשים באחריות חברת גני יהושע מנהלת את פארק הירקון. בפארק מדשאות, מתקני משחקים, אגם לסקי מים בכבלים, היחידי בארץ ומרכז ספורט מגוון. הכוונה שבעתיד פארק זה יהיה חלק מ"החגורה הירוקה" של דרום תל אביב ויתחבר עם הגן הלאומי הגדול ע"ש אריאל שרון שהמוקד שלו הוא אתר האשפה לשעבר חיריה.

פארק מנחם בגין

חמשת המוסקטרים בכניסה לפארק אריאל שרון

פארק איילון ע"ש אריאל שרון (ידוע גם בכינוי חירייה) הוא שטח פתוח המצוי בשטח גלילי לאורך נחל איילון בקטע שבין נמל תעופה בן-גוריון לנתיבי איילון. השטח תחום מצפון על ידי אור יהודה, רמת גן ותל אביב-יפו ומדרום על ידי כביש 1, אזור ומקוה ישראל. לפי תוכניות הממשלה אמור שטח זה להפוך לפארק ובצידו אזור שיוקדש למיחזור. האתר הבולט ביותר בשטח הפארק העתידי הוא הר הזבל, וכן נכללת בו חוות שלם, ויש בשטח שבילים המאפשרים טיולים רגליים ובאמצעות אופניים.
בשנת 2005 החליטה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון על הקמת פארק מטרופוליני בשטח הפתוח האחרון בגוש דן: "לאור ההכרה בחשיבות הלאומית הרבה שיש לשמירה על השטחים הירוקים מברכת הממשלה על אישור תוכנית המתאר המחוזית… שעניינה הקמת פארק אשר ישמש כ`ריאה ירוקה` במטרופולין תל אביב וייועד לתועלת כלל הציבור למטרות פנאי ונופש, לדור זה ולדורות הבאים".
בשנת 2007, אחרי שקיעתו של אריאל שרון בתרדמת, החליטה ועדת השמות לקרוא לו גם פארק אריאל שרון כהוקרה על תרומתו להקמת הפארק. לשם הקמת הפארק הוקמה חברה ממשלתית בשם "החברה הממשלתית פארק אריאל שרון (איילון) בע"מ". הפארק זכה בפרס העיצוב הירוק בקטגוריית אדריכלות נוף של המרכז האירופי לאדריכלות לשנת 2010.

*****

הכניסה הראשית אל הפארק היא מדרך לוד, כביש 461, וזאת בהתאם לתוכנית המתאר שאושרה על ידי הועדה המחוזית.  במתחם זה יתקיימו פעילויות מסחר ובילוי, פעילויות העשרה ולמידה והוא מוביל אל אזורי הפארק השונים שמציעים מגוון רחב של אפשרויות בילוי בחיק הטבע. זהו למעשה שער הכניסה הראשי לפארק והוא נמצא בתהליכי פיתוח מואצים

*****

הפיכת האתר לפארק – ביוני 2002, לאחר שנתיים של דיונים הופקדה תוכנית מתאר איילון עבור הפארק, ושנתיים אחר כך, בנובמבר 2004 היא אושרה. התוכנית חלה על שטח של כ-8000 דונם הכוללים שטחי פארק מנחם בגין בתחום תל אביב הידוע גם בשם פארק דרום, אדמות חקלאיות השייכות לבית הספר החקלאי מקווה ישראל, מזבלת חירייה ושטחים חקלאיים שונים. באישור התוכנית הוחלט שלא להקצות שטחים ממנה לבנייה למגורים, למרות שהיו גורמים כמו משרד האוצר ומינהל מקרקעי ישראל, אשר גרסו שזאת הדרך הטובה ביותר לגייס מימון להקמת הפארק. באפריל 2005 החליטה ממשלת ישראל, על השתתפות תקציב המדינה בפיתוח הפארק למשך חמש השנים ביחס של שקל תקציב מול שקל תרומה, עד לתקרה של 10 מיליון ש"ח בשנה, ובנובמבר 2005 החליטה על הקמת חברה ממשלתית מנהלת לפארק איילון, אשר תפקידה לתכנן, לפתח, לנהל, לתאם ולתחזק את פארק איילון. הוחלט שתקציב הפארק יתנהל כמשק כספי סגור שיתבסס על תרומות, עיזבונות, מתנות, מענקים, הקצבות מתקציב המדינה, מרשויות מקומיות ומאיגוד ערים דן לתברואה, וכן מהכנסות ממיזמים ההולמים את אופי הפארק, בהתאם לתוכניות החלות על שטח הפארק.

*****

חוות שלם, הממוקמת בכניסה לפארק אריאל שרון, מהווה ציון דרך חשוב על ציר הזמן של ימי ראשית המדינה. החווה הוקמה בשנת 1953 על ידי האגודה החקלאית השיתופית "הזרע". האגודה עסקה בגידול, פיתוח והפקת זרעים לחקלאות בארץ ישראל. הרקע להקמת החווה היה החרם הכלכלי על המשק היהודי בארץ ישראל באותם ימים אל מול הצורך ההולך וגובר בתוצרת לאוכלוסייה הגדלה של הישוב. לימים, ניתן לומר, שפעילות האגודה ועובדיה בתחום המחקר והפיתוח החקלאי היוו אבן דרך והפכו את מדינת ישראל למובילה ופורצת דרך בעולם בכל הקשור לחקלאות מודרנית וטיפוח זנים מיוחדים.
מיקום החווה בשטחים הפתוחים הסובבים את נחל איילון העניקו למקום את אופיו הייחודי. מבחינה פיזית החווה חולקה לשני מתחמים עיקריים- המתחם המשקי בו התקיימה הפעילות החקלאית ומתחם המגורים שכלל חמישה מבני מגורים דו משפחתיים, בהם התגוררו עובדי החווה ומשפחותיהם. המבנה הארגוני של החווה כלל עבודה חקלאית משותפת בסמיכות לחיי המשפחה ועל כן היו חיי היומיום של משפחות העובדים שלובות בעבודות ובהווי החווה. דיירי החווה, שכללו משפחות עם ילדים קטנים, נהנו מהמרחבים הפתוחים והטבע הסובב אותם לצד התמודדות מורכבת עם תנאי מזג אוויר קשים בימי החורף הגשומים ובימי הקיץ הלוהטים.
חוות שלם עתידה להציע חוויה מגוונת למבקרים אשר יוכלו להתרשם מהעיצוב הייחודי, לסעוד באחת מהמסעדות, ליהנות מתערוכת אמנות בגלריה הרב תכליתית, ולהכיר מקרוב את סיפור החווה ב-"חווה על הזמן" מרכז המבקרים של חוות שלם.
בסמוך למבני החווה מוקמת פרגולה מרשימה שאורכה רבע קילומטר וגובהה 12 מטר. הפרגולה תהווה את ציר הכניסה המרכזי לאזורי הפארק השונים ויתקיימו בה ירידים ואירועים לקהל הרחב.

******

במשך עשרות שנים חכרה חברת "הזרע" ממינהל מקרקעי ישראל שטח של כ-1,000 דונם בו פעלה חוות שלם. חברת "הזרע" ביקשה לקדם תוכניות נדל"ן שונות להקמת שכונת מגורים בשטח החקלאי שהוחכר לה. תקופת החכירה הסתיימה בשנות ה-80, אולם המינהל לא פעל לסילוק החברה מהשטח, ובמקום זאת האריך רטרואקטיבית את חוזי החכירה של חברת הזרע, חתם עמה על הסכם הרשאה לתכנון וקידם שינוי ייעוד של הקרקע מקרקע חקלאית לקרקע לבנייה. עם התקדמות התוכניות להקמת פארק איילון, טענה חברת הזרע כי הדרך היחידה לממן את הקמת הפארק היא באמצעות נדל"ן – הקמת שכונה של 10,000 דירות בשטח החווה. תוכניותיה קודמו על ידי שר התמ"ת דאז אהוד אולמרט, אך נתקלו בהתנגדות חריפה של הארגונים הירוקים ושל חבר-הכנסת עמרי שרון. בנובמבר 2004, לאחר התערבות ראש הממשלה דאז אריאל שרון, אושרה תוכנית להקמת פארק איילון ללא שטחי נדל"ן. תוכנית זאת אושרה בממשלה באפריל 2005, והמינהל הבטיח להפוך את מדיניותו הקודמת. לכן בשנת 2006 דרש כבר מחברת הזרע לפנות את השטח, אך זאת סירבה לכך. תחת זאת, פנתה לבית המשפט בדרישה למנוע את פינויה מהשטח, והמינהל הגיש כנגדה תביעה לסילוק יד.
בעקבות פרשת הולילנד, עלו חשדות כי בכירים בחברת הנדל"ן פולאר השקעות, בעלת השליטה בחברת הזרע, קידמו את ענייניה באמצעות מתן שוחד כדי לקדם את יוזמתם להקמת שכונה בשטח החקלאי. חשדות אלו הבשילו להכנת כתב אישום כנגד המעורבים בפרשה. על פי החשד, ניתן שוחד בהיקף של כ-1.5 מיליון ש"ח, ובתמורה חודשו חוזי חכירה רטרואקטיבית, שונה ייעוד הקרקעות, ובצועו פעולות החזרה ומכירה של הקרקעות. בסופו של דבר, חתמה המדינה בשנת 2012 על הסכם עם חברת "הזרע", לפיו המתחם יפונה תמורת 19.8 מיליון ש"ח. שטח החווה עתיד להיות חלק מפארק אריאל שרון. בתי המגורים ישופצו, ויהיו חלק ממרכז המבקרים של הפארק.

*****

ברֵיכה אקולוגית מוקפת עצים וצמחייה ארץ ישראלית מגוונת אשר תשמש מוקד משיכה לכ-170 מיני ציפורים ובעלי חיים העוברים ומתארחים בשטחי הפארק. כמו כן, יבנו מסלולי הדרכה משולטים, יוקמו תחנת טיבוע, עמדות מסתור לצילום ותצפיות שיציעו היכרות עם המגוון הביולוגי בפארק.

ברקע הר חירייה

*****

"שקט מצלמים"

הבריכה האקולוגית

מבט מדרום על עיי הכפר חירייה שנמצא על חורבות תל בני ברק

הכפר חירייה נקרא גם אבן ברק

אל חיריה הכפר שכן באתר בו שכנה העיירה בָּנַי בַּרְקָה, שנכבשה בידי המלך האשורי סנחריב בתחילת המאה השמינית. בתקופה הרומית כונה המקום בֶּנֶבֶּרַק והצלבנים בנו בו מבצר שכונה בּוֹמְבְּרַק. במהלך התקופה העותמנית נודע הכפר כאִבְּן-בָּרָק.  תושבי הכפר שינו את שמו בתקופת המנדט לאל-חַ'ירִיָּה ("הטובה, המעניקה") על- מנת להבחין בינו לבין היישוב הישראלי בני-ברק שנוסד ב-1924 ששה ק"מ מצפון. ערב מלחמת העצמאות התגוררו במקום כ- 1500 תושבים, כמעט כולם מוסלמים. אדמות-הכפר השתרעו באותה עת על 13,700 דונם, מהם 5,842 אשר נרכשו בידי יהודים. הכפר אל-חַ'ירִיָּה גם נכבש בידי חטיבת אלכסנדרוני בעת מבצע חמץ. מושב כפר אז"ר נוסד ב-1932 על אדמות שהיו שייכות בעבר לכפר. קיבוץ אפע"ל קם בתחילת שנות הארבעים על קרקע שנרכשה מאנשי חיריה ע"י ארגון אפע"ל האמריקאי. קיבוץ אפעל התקיים עד 1953 ופורק בשל כישלון חברתי כלכלי. חלק מחברי הקיבוץ המשיכו להתגורר במקום עד פינויים בשנות השישים. אדמות הקיבוץ חולקו לשיכון עובדים, לארגון הקיבוצים ולהסתדרות. הקיבוצים השתמשו במקום לסמינר שהוא היום סמינר אפעל. ההסתדרות השתמשה במבנים שקיבלה לבית אבות של משען, ושיכון עובדים הקימה במקום את רמת אפע"ל ב 1969. ב-1952 נוסד על אדמות-הכפר היישוב רמת-פנקס.

הכפר חירייה וסביבתו בשלהי תקופת המנדט

****

אתר חפירות תל בני ברק

האתר הארכאולוגי של בני ברק הקדומה מזוהה תל נמוך הנמצא בין שדות חקלאיים צמוד מדרום-מערב למחלף מסובים, ומצפון-מזרח לחירייה. השם אל-ח'ירייה ניתן לאזור כיוון שבמקום שכן כפר ערבי עד מלחמת השחרור על חורבות תל בני ברק הקדומה. פירוש השם "חירייה" בערבית הוא "טוב", מאחר שהאדמה באזור משובחת וטובה מאד לחקלאות. לכפר קראו תחילה "איבן אברק", ומאוחר יותר לאחר הקמת היישוב היהודי בני ברק, שהוקם על אדמתו, שינה הכפר את שמו כדי להבדיל עצמו מהיישוב היהודי. למעשה מייסדי העיר בני ברק של ימינו רכשו את קרקעות העיר מתושבי "חירייה" בשנת 1924. למרות חשיבותו ההיסטורית, עד היום אתר בני-ברק הקדומה לא נחקר באופן מסודר ונותר מוזנח למדי ולא ידוע לציבור. רשות העתיקות ואוניברסיטת תל אביב ערכו בשנות ה-70 חפירות הצלה במקום בפיקוחם של ארכאולוג מחוז תל אביב דאז, ד"ר יוסף פורת ד"ר רם גופנא ואיתן אילון ובהשתתפות סטודנטים ותלמידים. בחפירות נתגלו ממצאים שונים גם מתקופות קדומות יותר – הכלכוליתית והפרסית. כמו כן חפירת בדיקה נערכה בשנת 2005. במסגרת העבודות להקמתפארק אריאל שרון הוחלט לערוך במקום חפירה ארכאולוגית מקיפה, לחשוף את שרידי בני ברק ולפתוח את המקום למבקרים. בתל ישנם עצי שיזף ושיחי צבר.

******

העיר בני ברק הקדומה, שעל שמה קרויה העיר הנוכחית, הייתה יישוב פלשתי בתקופת הברזל ובימי בית ראשון. בימי בית שני היא הפכה להיות יישוב יהודי. במנסרת סנחריב, המתארת את מסע סנחריב לארץ ישראל ואת המצור שערך על חזקיהו בירושלים, מוזכרת העיר בני-ברק (Banaibarqa) כאחת מערי הפלשתים, גם במקרא, בספר יהושע, היא מוזכרת בנחלת שבט דן יחד עם ערים פלשתיות נוספות: "לְמַטֵּה בְנֵי-דָן לְמִשְׁפְּחֹתָם, יָצָא הַגּוֹרָל הַשְׁבִיעִי. וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל, וְעִיר שָׁמֶשׁ. וְשַׁעֲלַבִּין וְאַיָּלוֹן וְיִתְלָה. וְאֵילוֹן וְתִמְנָתָה וְעֶקְרוֹן. וְאֶלְתְּקֵה וְגִבְּתוֹן וּבַעֲלָת. וִיהֻד וּבְנֵי-בְרַק וְגַת-רִמּוֹן. וּמֵי הַיַּרְקוֹן, וְהָרַקּוֹן, עִם-הַגְּבוּל, מוּל יָפוֹ".
את העיר הקדומה נהוג לזהות עם התל הנמצא בפינה הדרומית-מערבית של מחלף מסובים, מדרום לרמת גן, בשטחו של פארק אריאל שרון, המכונה "חורבת בני ברק". שמו של המחלף מקורו בקטע מן ההגדה של פסח: "מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית". משלהי תקופת בית שני נודעה העיר כמקום יישוב יהודי וכמקום מושבו של התנא רבי עקיבא^], והיא מוזכרת מספר פעמים בתלמוד הבבלי..
"הצלבנים כינו את אזור בני ברק העתיקה בשם בומברק ואף בנו מצודה שנקראה מצודת בומברק. בפי הערבים נקרא המקום אבן אבריק.

צפונה בשולי תל בני ברק

*****

סוף דבר

הטיול במזג אוויר נוח נמשך שלוש ורבע שעות
ומתוכן, שעתים וחצי רכיבה והשאר הזמן עצירות

******

טיול נעים זה היה עבורי הרפיית מאמץ בעיתוי מתאים.
אנרגיה רבה השקעתי בימים קודמים בפעילות אינטנסיבית.
שיאה היה רכיבה במסלול "אכזרי" ו"קשוח" יומיים לפני.

********

מסתבר שמעניין להסתובב בשטח הפתוח בלב מטרופולין תל אביב
במרחב המשתרע בין רמת אפעל בצפון  ובין אזור בדרום.

******

בנוסף להנאת הרכיבה במרחב הפתוח
ולהגעה למקומות לא מוכרים,
הכרנו משבצת ארץ לידה
אנו עוברים וחולפים בתדירות גבוהה בנסיעה בכבישים לעייל.

******

גם הפעם חידשנו ולמדנו!

*****

תודה 

ליונה על היוזמה, על ההובלה (יחד עם רובי) ועל ההסבר
וגם לרובי, מיכאל ואוהד שיצרו את החבורה הנחמדה והלבבית

******

ביום רביעי (15/11/2017) רז גורן, נתי זיו, יעקב פרומן ואני יצאנו לעוד טיול סתיו קיצי וזאת במסגרת שגרת "טיולי אמצע השבוע" המוכרים גם בשם "טיולי חקר".

הפעם בחרנו לשוטט באזור שלפי ידיעתנו, אינו מהווה יעד לטיולים מועדף בכלל ורכיבה בפרט. רצינו להכיר אותו באמצעות הדיווש בו.

*****

המסלול

*****

האזור,
הקצה הדרום מערבי של השומרון:
מדרונות הדום השומרון
והממשק עם
מרזיבת של מישור החוף המרכזי

הדום השומרון הוא הרצועה מערבית של רכס הרי השומרון המהווה חלק משדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל. הדום השומרון בנוי גבעות נמוכות שגובהן נע בין 100 ל-200 מ' מעל פני הים ומשתפלות במתינות אל עבר מישורי הסחף של מישור החוף. המסלע בו של סלעי גיר קשים מן הקנומן והטורון יוצר נוף טרשים.

*****

מישור חוף דן הוא בעצם מישור החוף המרכזי,  כלומר אזור משנה של מישור החוף המשתרע בין השרון שגבול תיחומו הדרומי הוא נחל הירקון ובין מישור חוף יהודה שגבול תיחומו הצפוני הוא  נחל שורק. במישור החוף המרכזי כמו בשרון ובמישור חוף יהודה נמצאות מספר יחידות הנוף והן חולות החוף, רכסי הכורכר ואבוסי הסחף ביניהם, גבעות החול האדום והמרזבה המזרחית הנושקת למורדות גבעות השפלה והדום השומרון. בטיול זה דיוושנו במזרח המרזיבה.

******

נחל שילה
חלק מאגן הניקוז של הירקון

*****

נחל ירקון– הוא הגדול שבנחלים הנשפכים לים התיכון בישראל כל יובלי הירקון הם נחלי אכזב וקטעו מראשיתו במעיינות ראש העין הוא נחל איתן. הנחל מנקז חלק מהרי יהודה והרי השומרון, מהר גריזים שבצפון ועד אזור מעלה החמישה בדרום. שטח אגן הניקוז של הירקון כ- 1800 קמ"ר, כשמחצית משטח זה-815 קמ"ר מנוקזת על-ידי הגדול יובליו: נחל איילון. כמות המשקעים הממוצעת באגן ההיקוות של הנחל היא כ- 600 מ"מ בשנה.
נחל הירקון הוא גבול גאוגרפי הדרומי של השרון והגבול הגיאוגרפי של אזור מטרופולין תל אביב הכולל את חולות החוף, רכסי הכורכר, גבעות החול האדום ועמק לוד ובקעת אונו.
מוצאו של הנחל במזרח, במעיינות ראש העין, וערוצו הפתלתל חוצה את המטרופולין הגדול ביותר במדינת ישראל בדרכו אל הים התיכון.
ראשיתו של הירקון באזור מעיינות ליד ראש העין המשתרע על פני כ- 200 דונם, בהם נבעו קרוב ל- 2000 מעיינות, שאוחדו עם הקמת מפעל ירקון-נגב. מעיינות אלו מהווים אחד משני המוצאים הטבעיים העיקריים לאקוות ההר (המוצא השני נמצא באזור נחל תנינים, ונמצאים כיום באזור תפעולי סגור של חברת "מקורות").

******

היובלים העיקריים של הירקון שמוצאם משדרת הר הם: נחל שילה, נחל רבה ונחל קנה הם נשפכים אליו כמעט מנקודה אחת. לשלושת נחלים מערכת ניקוז דמוית מניפה ומבנה זה שלה מגדיל את עוצמת הגאויות מאחר ושיאי הזרימה מגיעים מנחלים אלה בעת ועונה אחת. יובלי של הירקון המגיעים אליו מגבעות השפלה הם נחל מזור ונחל עזר.
בקטעו המישורי של הירקון מתחברים אליו היובלים שראשיתם בגבעות החול האדום בדרום השרון והם: נחל תאנים, נחל הדס, נחל הדר, נחל פרדס, נחל הדרים, נחל פרדסים (נווה שרת) ונחל אחיה..

**** 

****

קצה המזרחי של מטרופולין תל אביב

*****

אזור עתיר בניה חדשה

**** 

*****

אזור ספר בשני העשורים הראשונים

דמות האזור בשנים שאחרי מלחמת העצמאות

*****

חלק ממרחב ספר המרכז בשנים שלפני מלחמת ששת הימים

*****

בתקופת השלטון הבריטי
מג'דל יבא היישוב היחיד במרחב הטיול

*****

דמות האזור בשלהי המאה ה-19

*****

******

המסלול

*****

*****

****

יחידות הנוף בהן עבר המסלול

****

קטעי הדרך והמראות

*****

קטע ראשון:
מעינת דרך שדות ומטעי הקיבוץ
אל גשר נחל שילה בכביש 444

*****

עינת קיבוץ הנכלל במסגרת התנועה הקיבוצית המאוחדת (תק"ם) ומשתייך מוניציפלית למועצה האזורית דרום השרון. הקיבוץ שמקור שמו נגזר מהקרבה למעיינות הירקון. הוקם ב-1952 כתוצאה של של הפילוג בתנועה הקיבוצית, ע"י חברים שפרשו מהקיבוצים גבעת השלושה ורמת הכובש. כיום עינת נחשב קיבוץ "מתחדש" שעבר תהליך שינוי ארוך ומהותי. לאחר שנים ארוכות שבהם לא התקיימה קליטה, החליט הקיבוץ לפני כשני עשורים על מהלך של קליטה והתחדשות שבו פתח מחדש את שעריו לבניו ובנותיו וכן לכמה עשרות משפחות חיצוניות. בשנת 2005 הוחל תהליך השינוי והחל משנת 2007 החלה הקליטה במהלכה הכפיל הקיבוץ ואף יותר את מספר חבריו. הקיבוץ עבר התחדשות ובניה מסיבית הכוללת בניית שכונה חדשה לאכלוס הנקלטים. כיום מתגוררים בעינת כ-350 חברים וכ- 250 ילדים ונערים.  כלכלת הקיבוץ מתבססת על חקלאות, מפעלים (מאפיית עין-בר, עינת תעשיות מזון), השכרות נדל"ן, תחנת דלק ומרכז מסחרי עינת-אלון, בית עלמין לקבורה חילונית ועוד מגוון של עסקים קטנים. בתחומי הקיבוץ נמצאים גני ילדים ובית ספר יסודי "מעבר-אפק".

חציית הגשר הנבנה מעל נחל שילה במסגרת הרחבת קטע כביש 444 מצומת מגדל אפק לראש העין, צילום רז גורן

כביש 444, המוכר גם בשם "כביש המחצבות" בשל המחצבות הרבות השוכנות לאורך חלקו הדרומי, הוא אחד מכבישי האורך החשובים באזור המרכז. כביש זה עובר בתוואי דרך הים ההיסטורית. בימי המנדט, עד לסלילתו של כביש 4 בשנות השלושים, הוא שימש ככביש האורך של מישור החוף המרכזי. תוואי הכביש עובר בחלקה הדרומי של דרך ישנה יותר, שיצאה מלוד ועברה דרך קלקיליה, טול כרם, שוויכה, קאקון, באקה אל גרביה והמשיכה עד לאזור נחל עירון. בעקבות המרד הערבי הגדול בשנת 1936 והתקפות על יהודים שנסעו בדרך זו, נסלל כביש 4, המקביל לה.
בעקבות מלחמת העצמאות והסכמי שביתת הנשק שלאחריה וסימון הקו הירוק כקו הגבול בין ישראל לירדן, עבר רובו של הכביש לחזקתה של מדינת ישראל, למעט קטעים קצרים באזור קלקיליה וטול כרם. הכביש נותק לשלושה חלקים: חלק ראשון מלוד עד קלקיליה, חלק שני מקלקיליה עד טייבה וחלק שלישי מזמר עד נחל עירון. לחלקים אלו נסללו מעקפים. בנוסף נסלל בשטח השומרון והשלטון הירדני כביש חדש שקישר בין טול כרם לעזון ולקלקיליה, כתחליף לקטע טול כרם-קלקיליה שהועבר לישראל. סלילת המעקף הירדני נעשתה במימון חלקי של מדינת ישראל.
כביש 444 מורכב מאז בניית גדר ההפרדה משני קטעי כביש מנותקים המופרדים ביישוב קלקיליה בין צומת נווה ימין לצומת אייל. לקטע זה קיים מעקף מערבי דרך פאתי כפר סבא ומעקף מזרחי דרך מחסום שער אליהו ומחסום צופים.
כביש 6 נבנה במקביל לכביש 444, ובמסגרת עבודות סלילתו של הראשון, שונה גם התוואי של כביש 444, כחלק מהתפיסה שהכביש ישמש ככביש שירות של כביש 6. בתוואי הצפוני של הדרך עובר כיום כביש 574, המתחיל בצומת בארותיים בפאתי העיר טול כרם, מתחבר לכביש המקורי בפאתי זמר וממשיך בתוואי המקורי עד אזור נחל עירון.

קטע שני:
מזרחה במורד נחל שילה,
דרך שטח שבעבר נמצאה בו מחציבת מגדל צדק
וטיפוס אל במת דרום ראש העין

****

עיריית ראש העין בשיתוף רשות הטבע והגנים החלה בשיקום אתר מגדל צדק והפיכתו לאתר תיירות, נופש, ספורט ופנאי בגודל של שטח כ: 2000 דונם. מדובר במצודה צלבנית ובתוכה מאות ממצאים ארכיאולוגיים מתקופות שונות כמו התקופה הביזנטית, הצלבנית ועוד. התכנית כוללת הפיכת המצודה לאתר תיירות אינטראקטיבי, כולל מיצג אור-קולי, מתקני נופש וספורט, הקמת בית קפה, הקמת אמפיתיאטרון שיכלול 5,000 מושבים באחת המחצבות ובשיתוף קרן המחצבות.

קטע המסלול בתוך השטח שהיה בעבר מחציבת מגדל צדק

מחצבות מגדל צדק הן מחצבות הפועלות באזור מאז שנות ה-20 מספקות המחצבות חומרי בניין כאבנים, חצץ וסיד לאזור מטרופולין תל אביב. שמן של המחצבות, וכן של כפר החוצבים שהתקיים במקום בעבר, נקרא על שמו של הכפר הערבי מג'דל צאדק שהתקיים בסמוך בשנותיה הראשונות של המחצבה
בשנת 1924 הקימה חברת סולל בונה את המחצבה הראשונה במקום. קבוצת הפועלים הראשונה מנתה 11 גברים ונשים, כולם בני העלייה השלישית, חברי "החלוץ" מפולין. הקבוצה הגיעה למגדל צדק ובנתה שני צריפי עץ, אחד למגורים והשני לחדר אוכל. בשנת  1929 הוקמה במקום על ידי שרגא קרצ'מר, יעקב סלונים ואשר ברלוי מחצבה נוספת ונוסדה "חברת מפעלי מגדל צדק לסיד וחצץ בע"מ" ביחד עם "תעשיית אבן וסיד בע”מ" (חברת בת של סולל בונה). במקום הוקמו כבשנים וטחנות חצץ בשותפות של ההסתדרות עם בעלי קרקע ערביים.
עד 1936 עבדו במחצבות מאות פועלים ערבים וכמה עשרות פועלים יהודים. ניסיונות ההסתדרות להגדיל את מספר הפועלים היהודים במקום נתקלו בהתנגדות מצד הפועלים הערבים. מעל דפי העיתונות התנהל ויכוח לגבי מספר הפועלים היהודים העובדים אצל סלונים וברלוי. במסגרת השביתה הכללית והתלהטות הרוחות במאורעות 1936 הושבתו המחצבות. עם זאת המחצבות עצמן לא נפגעו במהלך המאורעות, אולי משום שהערבים ראו בהן מקור הכנסה חיוני בעתיד. פניות אנשי היישוב לממשלת אריץישראל המנדטורית בבקשה להפעיל את המחצבות באמצעות פועלים יהודים נדחו. לאחר ניסיון לחדש את העבודה במאי 1936 פינו בעלי המחצבות את ציודם מהמקום בתחילת יוני 1936. בעקבות המחסור בחומרי בנין הוחלט לחדש את העבודה בהן, על טהרת העבודה העברית, למרות הסירוב הבריטי.
ביולי 1936 נוהלו מגעים עם השלטונות על הפעלת המחצבות במגדל צדק. שלטונות המנדט דרשו שיסלל כביש למקום מראש העין ושבמחצבות יתנהלו רק עבודות חציבה שיתקיימו עד 12 שעות ביום ואלו יאובטחו על ידי פלוגה של הצבא הבריט. עבודות הסלילה נעשו בידי ערבים מכיוון מגדל צדק ויהודים מכיוון ראש העין, אך התקדמו באיטיות בגלל התנכלויות של הכנופיות הערביות. לאחר תום סלילת הכביש חודשו העבודות במקום בידי פועלים יהודים.
באוגוסט 1936 החלה העלייה למגדל צדק בסלילת כביש המחבר את פתח תקוה אל המחצבות על ידי פועלים יהודים. הפעולה עוררה את התנגדות ערביי הסביבה, שהחלו לחבל במחצבות בלילות, וכן את השלטונות הבריטים שלא אישרו הגנה מזוינת על המחצבות. מרכז ההגנה הטיל על יצחק שדה את ארגון כוח הביטחון שבמקום. ב-13 בינואר 1937 עלתה למשמר על המחצבות קבוצת המתנדבים הראשונה שכללה חברים מפתח תקוה, גבעתיים ורמת גן. לצד רובי הציד החוקיים שהביאו עימם, נשאו המתנדבים גם נשק בלתי-לגאלי, ובמהלך חודשי שמירתם הראשונים תיקנו את הריסות המגדלים ואפשרו את עלייתם של פועלי המחצבות. הפועלים היהודיים, שרבים מהם היו חברי קיבוץ גבעת השלושה הסמוך, גויסו על ידי אליהו בן חור שעתיד היה לרשת את תפקידו של יצחק שדה במחצבות.
עם עלייתם של הפועלים, תחת פיקודו של יצחק שדה, שגשג המקום כמחנה אימונים לשימוש בחומר נפץ להכנת מוקשים ורימונים. בחצר המחצבה אף הוקם בור ששימש לניסיונות בשימוש בחומרי הנפץ, תחת המסוה של פעולת המחצבה. באביב 1937 נקרא יצחק שדה חזרה למרכז ההגנה, ומחצבות מגדל צדק נותרו כעמדת שמירה בחזית היישוב.
עלייה למגדל צדק הוכיחה כי כוח יהודי קטן ומאורגן מסוגל לחדור אף לליבה של סביבה ערבית עוינת, ואף להיאחז בה ולאפשר את עבודתם של מאות פועלים יהודים. הניסיון שרכשו היישוב היהודי וההגנה במהלך העלייה למגדל צדק תרם לעיצוב התפיסה החדשה של ההגנה, תפיסת ה"יציאה מן הגדר" ושימוש בהגנה פעילה. בין היתר השפיע האירוע גם על תפיסת חומה ומגדל שהחלה בשלהי 1936 וכן על הקמת פלוגות השדה על ידי שדה.
פעולת המחצבות נמשכה עד פרוץ מלחמת העצמאות, אז ההגנה עליהן ועל עובדיהן וכן אבטחת הציר פתח תקוה-מגדל צדק, ריתקו כוחות גדולים מהניתן. כל אלה הביאו את ההגנה ב-5 במרץ 1948 לפנותן. בשל האיום על פתח תקוה הסמוכה ניסו לוחמי האצ"ל כבר ב-30 במאי 1948 לכבוש את האזור, אך אלו נעצרו בראש העין ונסוגו כעבור יום תחת התקפת נגד קשה. במסגרת מבצע בתק, לפנות בוקר ה-12 ביולי 1948, כבשו לוחמי גדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני את המחצבות מידי הכוחות העיראקיים. אחר המלחמה חודשה החציבה במקום והיא נמשכת עד היום. מאז 1974 מנוהלת החציבה על ידי חברת "הנסון מוצרי מחצבה (ישראל) בע"מ" שקיבלה את הרישיון לחציבה במקום.

מבט על מחציבת מגדל צדק לשעבר וממול מחציבת נחשונים

מבט מזרחה אל עבר נחל שילה

חציית ערוץ נחל שילה מכיוון דרום לצפון לקראת העליה לרמת דרום ראש עין

טיפוס לרגלי מגדל אפק, צילום רז גורן

מגדל אפק (נקרא גם מגדל צדק) הוא שרידי יישוב קדום ומצודה על שם העיר אפק המזוהה עם תל אפק (אנטיפטריס) הסמוך. מגדל אפק נמצא מוקף על ידי שרידי הכפר הערבי מג'דל יאבא ששכן במקום עד מלחמת העצמאות.
מצודת מגדל אפק במקום חולשת על "מעבר אפק" שהוא מעבר צר בדרך הים (Via Maris) שהובילה ממצרים דרך ארץ ישראל לארם נהריים. מעבר דרך הים במישור הצר בין תל אפק למגדל אפק היה נחוץ כדי לעקוף את נחל הירקון וכן את הביצות והנחלים של אזור השרון. בתקופת בית שני היה כאן ישוב יהודי בשם מגדל אפק שנהרס על ידי הרומאים בזמן המרד הגדול בשנת 67.
בתחילת המאה ה-12, בממלכת ירושלים, הוקמה במקום מצודה בידי משפחת איבלין בשם "מיראבל" (Mirabel – יפה נוף) על שום הנוף היפה הנשקף משם. בשנת 1187 נכבשה המצודה בידי המוסלמים. במבצר זה התבצר צבא המלכה מליסנדה שהונהג על ידי סניור רמלה כאשר מליסנדה ובנה בלדווין השלישי נלחמו על כס המלוכה. בלדווין השלישי ניצח, סניור רמלה גלה מהארץ ומליסנדה התבצרה במצודת העיר בירושלים. בשנת1191 במסע הצלב השלישי נהרסה המצודה על ידי המוסלמים אך נבנתה בידי הממלוכים. מהמאה ה-16 היה כאן כפר בשם מג'דל יאבא.
במאה ה-19 השתלט על האזור שייח' צאדק אל ג'מעיני ובנה טירה על חורבות המצודה לריכוז שלטונו ולצורך גביית מסים באופן בלתי חוקי מעוברי אורח, לבסוף הגלו אותו השלטונות הטורקים. מאז הכפר מג'דל יאבא כונה על שמו גם בשם מג'דל צאדק שתורגם לעברית כ"מגדל צדק". אבל ברוב המקורות כמו במפות נקרא המקום מג'דל יאבא.
על משקוף אחד החדרים חקוקה כתובת ביוונית: "המרטיריון של הקדוש קיריקוס". אבן זו נלקחה כנראה ממקום אחר ושימשה כאן בשימוש משני. מרטיריון הוא מקום זיכרון למרטיר (קדוש מעונה). לפי המסורת הנוצרים היה קיריקוס ילד בן שלוש שנהרג על אמונתו בימי הקיסר דיוקלטיאנוס בסוף המאה ה-3 לספירה. הכתובת היא מהמאה הרביעית-חמישית לספירה.
המקום הוכרז כ"גן לאומי מגדל אפק" בשנת 2013 נסגר הפארק למבקרים עד להודעה חדשה בשל ונדליזם

מג'דל יבא ואנטיפרטרוס שולטים על מעבר אפק

מג'דל יאבא "מגדל יפו", על שום שממנו נראית במערב הרחוק העיר יפו; נקרא גם מג'דל צאדק – (מגדל צדק) היה כפר ערבי. במלחמת העצמאות נכבש הכפר, נהרס והתרוקן מתושביו. המקום בו שכן מרכז הכפר, על שרידיו הארכאולוגיים מתקופות שונות, הוכרז בתחילת המאה ה-21 כגן לאומי מגדל אפק.
בתקופת בית שני התקיים יישוב יהודי במקום בשם מגדל אפק, שהוקם כבר בתקופה החשמונאית (במאה ה-2 לפנה"ס), במטרה לבצר את הדרך הראשית בארץ ישראל שעברה למרגלות האתר. הוא נקרא מגדל אפק כיוון שצפה על העיר אפק שממערב לו. היישוב נהרס על ידי הרומאים בזמן המרד הגדול בשנת 67 לספירה.
במהלך התקופה העות'מאנית התיישבו כפריים מאזור השומרון בכפרים מבוצרים במערב השומרון, בסמוך למישור החוף, כדי לעבד את האדמות הפוריות. כך גובש בחורבות האחוזה הצלבנית גרעין כפרי שנקרא מג'דל יאבה.
במאה ה-19 השתלט על האזור שייח' צאדק אל ג'מעיני ובנה טירה על חורבות המצודה לריכוז שלטונו ולצורך גביית מסים באופן בלתי חוקי מעוברי אורח, לבסוף הגלו אותו השלטונות העות'מאנים. מאז הכפר מג'דל יאבא כונה על שמו גם בשם מג'דל צאדק שתורגם לעברית כ"מגדל צדק", אך במספר מפות, כמו גם ברוב המקורות, נקרא המקום מג'דל יאבא.
בתקופת המנדט השתייך הכפר לנפת רמלה מחוז לוד (1945). על פי סקר הכפרים שהתקיים בשנת 1945 שטחי אדמותיו היו 26,632 דונם והכפר מנה 1,520 נפשות. במלחמת העצמאות הכפר שימש בסיס לכוח הערבי ובו התבצרו חיילים עיראקים. ב-13 ביולי 1948 נכבש הכפר על ידי לוחמי חטיבת אלכסנדרוני, תושביו הפכו לפליטים ונמצאים, ברובם, במחנה הפליטים בלאטה שבשכם.
קבר השיח הממוקם בפינה הצפון-מזרחית של האתר הוא קברו של באראז אד-דין (Sheikh Baraz Ed Din) כפי שמופיע במפת הקרן לחקר ארץ ישראל, ולא שיח' צאדק כפי שבטעות מוזכר בכמה מקומו.

*****

מג'דל יבא בשלהי התקופה העותמאנית הקצה של סנג'ק שכם

מ'גדל יבא בתקופת השלטון הבריטי חלק ממחוז רמלה

****

מ'ג'דל יבא וסביבתו ערב מלחמת העצמאות

המערכה על ראש העין – ב- 5 במארס 1948 פונו מחצבות מגדל צדק, שהיו הספקיות הגדולות של חומרי הבנייה והופעלו על ידי חברות יהודיות. הגנה על המחצבות ועובדיהן וכן הבטחת התחבורה אליהן, חייבו ריתוק כוחות גדולים שלא היו בנמצא. כל אזור מגדל צדק וראש העין היה בלב שטח ישובים ערביים צפוף. המטה הכללי של ההגנה ייחס חשיבות רבה לכיבוש ראש העין, בגלל מקורות הירקון ומכוני השאיבה ממנו. אולם, גם למטרה חשובה זו לא ניתן היה להקצות כוחות, כי באותה עת ניהלה חטיבת אלכסנדרוני קרבות רבים בגזרות חשובות וקריטיות אחרות.
ב- 30 במאי 1948נכבשה ראש העין על ידי יחידות האצ"ל, שצוידו בנשק ותחמושת של החטיבה, אולם למחרת הם נסוגו לאחר התקפת נגד, בה איבד האצ"ל 12 לוחמים. לאחר קרב זה, נכנס הצבא העיראקי לראש העין ומגדל צדק והיווה איום על פתח תקווה, כפר סירקין והסביבה.
רק בחודש יולי 1948 ניתן היה להקצות כוחות למשימה החשובה הזאת. במבצעים המשולבים של מבצע "דני" ומבצע "בתק", בלילה שבין 11 ל- 12.7.48, כבש גדוד 32 מחטיבת אלכסנדרוני את מגדל צדק. המבצע הסתיים בהצלחה רק לאחר שיחידות הגדוד שתוגברו ע"י פלוגות ב' ו- ג' מגדוד 145, הדפו התקפות נגד כבדות של העיראקים על המשלטים הצפוניים. כתוצאה מהלחץ, פינו העיראקים את ראש העין ללא קרב, לאחר שפיזרו מוקשים והניחו מטעני נפץ במכוני השאיבה. עם כניסתם, הספיקו כוחות אלכסנדרוני למנוע את הפעלת המטענים במכוני השאיבה ופינו את המוקשים. לאחר ייצוב וביסוס עמדותינו במגדל צדק וראש העין, המשיך הצבא העיראקי בהתקפותיו והפגזות מתותחיו, ללא הצלחה.
36 לוחמים נפלו בכל קרבות ראש העין ומגדל צדק במהלך קרבות מלחמת הקוממיות ולהם מוקדשת האנדרטה בכניסה למבצר אפק.

שטח מג'דל יבא וסביבתו נכבש במסגרת מבצע דני בקרבות עשרת הימים יולי 1948.

מזרחה בפאתי מתחם רובע פסגות אפק

פסגות אפק היא שכונת ענק הצפויה להכיל כ-15,700. זה פרויקט משותף של העירייה עם משרד הבינוי והשיכון, ששם דגש מיוחד על פיתוח הגבעות המזרחיות בעיר כחלק מעתודות הקרקע הגדולות במרכז הארץ. תכנון השכונה החל בסוף שנות ה-80' בשטח שחלקו היה שטח אימונים של צה"ל שנגרע לטובת בנייה זו בראשית שנות ה-90'. בסופו של התהליך צפויה השכונה להגדיל את אוכלוסיית העיר מכ-40,000 כיום לכ-100,000 איש בעוד כעשור. בשל גודלה חולקה השכונה לשישה מתחמים (A-F) שישווקו וייבנו בשלבים שונים ובהדרגה. רוב הבניה בשכונה היא בבניה רוויה של עד 18 קומות, וחלקה הצפוני מיועד לצמודי קרקע. השכונה צפויה לכלול מרכז מסחרי, גני ילדים, בתי ספר יסודי, חטיבות ביניים, תיכון ועוד מוסדות ציבור. 

מבט על שטח רובע פסגות אפק

חלק שטח האש שנגרע לטובת הקמת פסגות אפק

שטח אימונים 203 נקבע בשנות ה-50' באזור שהיה "פרוץ" לקו שביתת הנשק. חלקו הצפוני שימש אחד משטחי אימונים של בית הספר לקצינים ששכן במחנה סירקין ממערב לו משנת 1954 ועד 1968. לאחר מלחמת ששת הימים ובעקבות מעבר בית הספר לקצינים נמסר חלק משטח אימונים זה לחיל האוויר שמיקם בו בסיס אימונים ליחידות רגלים המאבטחות את בסיסי החייל. מטווח הבסיס היה בתוך שטח המחציבה נטושה.

*****

בדרך בשולי מתחם פסגות אפק, צילום רז גורן

דרומה מקצות מתחם פסגות אפק, צילם רז גורן

*****

קטע שלישי ועיקרי
דרומה במורד דרום העין
טיפוס הדרגתי במעלה גבעות חרבת יקבים
גלישה מטה אל ערוץ נחל שילה
מערבה בערוץ נחל
טיפוס לגבעות מדרום לערוץ הנחל וחזרה אליו

*****

אחד הטיפוסים המייגעים לרום הגבעות המקיפות את חורבת יקבים הגובלות  במכשול התפר

קצת נחת אחרי העליה

אחד משפע כבשני הסיד הרבים באזור

מבט מזרחה לעבר רכס הרי השומרון לצד ח' תעמור

ח' תעמור – תחם מבנים עם חומות וקירות שהשתמרו היטב. בקצה צפון מערב במרחק 20 מטר מהמתחם חציבה מרובעת בסלע. בור מים באתר. מערבית לכיוון השביל האדום בור מים עם חוליה שבורה ותעלה חצובה המוליכה אליו

אותה תצפית , צילום רז גורן

בגלישה מטה דרומה אל ערוץ נחל שילה וממול מחנה נחשונים

מחנה נחשונים הוא מחנה המשמש כיחידת מחסני חירום ימ"ח לאחת עוצבות צה"ל. המחנה הוא אחד מארבעה מחנות שנבנו במימון אמריקאי בעקבות הסכם ואי שנחתם בשנת 1998. (השלושה האחרים הם בסיס חטיבת גולני שנבנה ברגבים, בסיס חטיבת הצנחנים שנבנה בשומריה ובסיס חיל המודיעין בהא אורה). בנייתו החלה בשנת 2001 והוא נחנך בשנת 2005 ‏. בניית הבסיס היוותה פרויקט בינוי בהיקף נרחב, והבסיס הוא הגדול ביותר שהקים צה"ל מאז אמצע שנות השמונים. שטח הבסיס כ-1,700 דונם והוא כולל מעל 220 מבנים. במסגרת בנייתו נסללו כ-27 ק"מ של דרכים חדשות. המחנה כולל מחסנים רבים ובהם ציוד רב המיועד לחיילי המילואים שיגיעו לבסיס ביום פקודה. בבסיס מערכות ממוחשבות רבות והוא נחשב חדשני ביותר.

התחלת הירידה, צילום רז גורן

מטה בדרך אל ערוץ נחל שילה, צילום רז גורן

נַחַל שִׁילֹה הוא אחד מארבעת יובליו הראשיים של נחל הירקון (האחרים הם נחל איילון, נחל רבה ונחל קנה). הנחל מנקז 400 קמ"ר שהם כ-22% משטח אגן הניקוז של נחל ירקון (1805 קמ"ר). ראשיתו של נחל שילה במזרח עמק שילה בשומרון והוא זורם מערבה צפונית לאלעד, עד להתחברותו עם נחל הירקון כ-3 קילומטר מזרחית למחלף מורשה. אורכו מגיע לכ-50 קילומטר, ולצידו אתרי מורשת, טבע ונוף מרשימים, בהם יער נחשונים, יער קולה, מגדל אפק ודיר קלעה.
את ערוץ נחל מחלקים לשני קטעים: נחל שילה עליון – תחילתו, כאמור בעמק שילה שבשומרון בגובה של כ-700 מטר מעל פני הים שם הוא נקרא בערבית ודי עלי, הנחל זורם לכיוון מערב ומתחתר בנפתולים מרהיבים בנוף הררי שמרובים בו כרמי הזיתים ואוסף אליו ואדיות נוספים, שמו הערבי משתנה לאורכו, מצפון למעלה לבונה הוא נקרא ודי עמוריה, בהמשך הוא נקרא ודי אל מישה ולאחר מכן הוא נקרא ודי קרות בני זיד וודי בורקין על שם היישובים שמעליו, מצפון לקיבוץ נחשונים יוצא הנחל למישור החוף לאחר שהשלים ירידה של כ-650 מטר לאורך קו אווירי של כ-35 ק"מ ובפועל ערוצו ארוך הרבה יותר עקב הנפתולים הרבים. נחל שילה תחתון – עם היציאה מהרי השומרון משתנה אופיו הקניוני של הנחל והוא זורם לכיוון צפון מערב בנוף של שדות מעובדים מצפון וממזרח לפתח תקווה ואוסף אליו בדרכו את נחל מזור ונחל עזר עד שפכו לירקון מצפון לפתח תקווה כ-3 ק"מ מזרחית לצומת מורשה, בחלק זה בעיקר בחלק הקרוב לירקון קיימים מים בערוץ הנחל במשך מרבית החורף והאביב.
באזור "הדום השומרון" ממערב לגדר ההפרדה זורם הנחל בנוף טרשים, הנחל חסר מעיינות, גדותיו מכוסים בתה עשבונית ולאורך הערוץ שיחי אברהם. בשנים האחרונות התרבו באזור הצבאים ובעלי חיים נוספים כגון דרבנים. חלקו התחתון של נחל שילה עובר בנוף מישורי של שדות מעובדים, לאורכו של הנחל חישת קנים, באפיקו, בעיקר בקרבה לירקון שלוליות רבות המהוות מקום רבייה לדו-חיים.
לנחל וגדותיו חשיבות אקולוגית רבה הן כחלק מהמסדרון האקולוגי שלאורך ציר הגבעות והן כמסדרון אקולוגי המקשר בין הרי השומרון למישור החוף, העובדה שמרבית שטחו של הנחל עובר באזור שהפגיעה בו מעטה מעצימה חשיבות זאת. על מנת להגן על נופי הנחל והחי והצומח שבו הוכרזו או מתוכננות שמורות הטבע הבאות: שמורת טבע נחל שילה עלי, (מוכרזת 1992), שמורת טבע נחל שילה (מתוכננת), גן לאומי מגדל אפק (מוכרז 2005), שפך נחל שילה לירקון מוגן במסגרת גן לאומי ירקון (מוכרז 2002) ובחלקו עתיד להיות במסגרת פרק עירוני פ"ת, יחד עם זאת נפגעו בשנים האחרונות מעינות בחלקו העליון של הנחל על ידי פעולות פיתוח חקלאיות פלסטיניות ובהדום השומרון.

ערוץ נחל שילה מבט ממזרח בדרך אליו, צילום רז גורן

על מדרונותיו הדרומיים של הערוץ ניתן למצוא חורש ים תיכוני יפה של אלון מצוי וכן מצוקי קינון פוטנציאלים למגוון דורסים. שאר השטח מכוסה בבתה של עשבוניים בני קיימא. השטח מהווה המשך ישיר לרצף השטחים הפתוחים הנמצאים מדרום ומצפון לו.

בירידה צפונה אל ערוץ נחל שילה מהגבעה בדופן מחצבת נחשונים

*****

קטע רביעי,
מערבה במורד נחל שילה מצפון למחצבת נחשונים
חציית כביש 444
חזרה דרך מטעי ושדות עינת

*****

מערבה בדרך חזרה בערוץ נחל שילה, צילום רז גורן

******

סוף דבר

אחרי חמש שעות הסתיים טיול זה.
הרכיבה והליכה נמשכו כארבע שעות ושעה יועדה לעצירות והפסקה.

*******

איפה רכבנו?
באזור הלא מוכר לנו שמדרום לראש העין,
במדרונות הדרום מערביים הנמוכים של הרי השומרון
ובמורד נחל שילה הסמוכים למטרופולין תל אביב.

*********

יצאנו לדרך מקיבוץ עינת לכיוון דרום.
לאחר מעבר בתוך מעביר גשר נחל שילה מעל כביש 444
טיפסנו לעבר השטח שבעבר נקרא מחצבת מגדל צדק והיום שטח גן לאומי מתוכנן.

*******

טיפסנו ברכיבה ובהליכה ברגל והגענו לשטח הצמוד ל"פסגות אפק"
שהן רובע החדש של ראש העין ובנו נבנים "גורדי שחקים".
המשכנו מזרחה וטיפסנו עוד ועוד, הרבה מאוד ברגל.
הסיבה לכך היא השיפוע התלול של הדרך והדרדרת רבה שבה.
בקצה המדרון ליד ח' תעמור זכינו לתצפית מרהיבה מזרחה ממנה נראה נוף דרום מערב הרי שומרון.
גם את דרך הביטחון של גדר ההפרדה ראינו.
המשכנו הלאה, גלשנו אט אט דרומה לנחל שילה ורכבנו לאורכו מערבה.
קטע זה נהדר ובו מוצגים נפלאות הטבע שיד אדם לא נגעה בם.
מעל הגדה הדרומית של ערוץ הנחל נמצאים מחנה צבא גדול ומחציבה עתירת שטח. .

****

למרות שנאלצתי ללכת קטעים רבים ברגל והיה לי קשה, כמו שאר חבריי נהניתי
והכרנו  משבצת ארץ חדשה, מרחב טרשים מעניין וקשה לתנועה.
מרבית מרחב הוא אזור פתוח.
מצד אחד, דיוושנו סמוך מאוד לראש העין וקרוב למטרופולין תל אביב,
מצד שני, המבנה הטופוגרפי של נחל שילה והגבעות סביבו אפשרו לנו להתנתק מהמולת הכרך. 

******

היה זה טיול מעניין, לא שגרתי
שהושקעה בו אנרגיה רבה
בקטעים רבים של
רכיבה אתגרית וטכנית
בשטח שרז הגדיר אותו "אכזרי"
******

תודה

לרז גורן, על תכנון המסלול
על ההובלה ועל הצילום
ליעקב ולנתי על השלמת החברותא
והושטת היד לעזרה
במקומות שהתקשיתי לעבור בהם  

*******

ביום ראשון (12/11/2017), כמדי שנה ביום ראשון הצמוד ל-11 בנובמבר – יום הפסקת האש וסיום מלחמת העולם הראשונה – התקיים בבית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה טקס הזיכרון השנתי לחללי האימפריה הבריטית, מושבותיה, הדומיניונים שלה והמדינות שלחמו לצדה במלחמות העולם הראשונה והשניה ובזמן שביניהן.

******

מיקום בית הקברות הצבאי הבריטי
כשני קילומטרים צפונית לעיר רמלה, בסמוך לגבולה עם לוד

*****

***

*****

******

רמלה במלחמת העולם הראשונה

לאחר הבקעת קווי ההגנה העות'מאנים בדרום, התפתח מרדף של כוחות צבא אלנבי בעקבות הכוחות העות'מאניים הנסוגים, אשר יצרו קו הגנה מאולתר מגבעות זרנוגה ואל-קוביבה בצפון (כפר גבירול וקריית משה של היום, בתחומה של רחובות) ודרומה דרך רכס מע'אר (רכס גבעת ברנר), קטרה, גדרה, מסמיה, קסטינה ומשם לעבר תל א-צאפי (תל צפית).

קו ההיערכות העות'מנית

ב-13 בנובמבר תקפו כוחותיו של אלנבי את הקו העות'מאני המאולתר, אירוע המכונה בהיסטוריה הצבאית הבריטית "המערכה על תחנת הצומת". בבוקר ה-14 בחודש תפסו הכוחות את תחנת הצומת עצמה, היא תחנת וואדי צראר (נחל שורק). במקביל ומשמאל, נעו כוחות דיביזיית היאומנרי הרכובה (פרשים בריטים)  אל עבר נענה (סמוך לקיבוץ נען) ומשמאלה נכנסו כוחות אוסטרלים מדיביזיית אנז"ק (פרשים אוסטרלים – ניו-זילנדים) אל רחובות. הכוח הניו-זילנדי של הדיביזיה נכנס לקרב עז ממערב לנס-ציונה (אזור בית-חנן, נטעים, ומרכז התעשייה שורק) המוכר כ-"קרב עיון קרא", המונצח באנדרטאות בנס-ציונה ובראשון-לציון (סמוך לאיקאה).
בבוקר ה-15 בנובמבר הסתערו פרשי דיביזיית היאומנרי על רכס אבו-שושה (תל גזר, כרמי-יוסף ויער המגנים) ומשמאלם נכנסו האוסטרלים לרמלה ולאחר מכן ללוד. שיירה עות'מאנית גדולה נצפתה נסוגה צפונה, אל עבר וילהלמה. כוח אוסטרלי קטן ונחוש דהר בעקבות השיירה ושבה אותה.

****

רמלה הפכה למרכז לוגיסטי חשוב. עוד קודם לכן, הוקם אירודרום גרמני (מנחת ובסיס אווירי) סמוך לרמלה והבריטים המשיכו להשתמש בו. הקרבה למסילת הברזל הובילה להקמת מפקדות, מרכזי ציוד ובתי חולים צבאיים. סמוך לבתי החולים הוקם בית  עלמין קטן, אשר התרחב בהמשך והפך לבית-העלמין הצבאי של חבר העמים הבריטי ברמלה, הגדול מסוגו בישראל.

רמלה וסביבתה בשנת 1918

בית קברות צבאי ברמלה הוא אחד משישה בארץישראל המערבית בהם טמונים חללי מלחמת העולם הראשונה מבריטניה ובנות בריתם והגדול מביניהם. הנוספים הם אלה הנמצאים בדיר א-לבלח, עזה, באר שבע, ירושלים וחיפה. במהלך כיבוש סיני וארץ ישראל ובשנות המנדט הבריטי איבדה האימפריה הבריטית 14,493 חיילים: 12,197 – ממלחמת העולם הראשונה (תוכם, 9,703, שהם 80%, זוהו והשאר, 2,494 שהם 20%, לא זוהו), ועוד 2,296 מתום מלחמת העולם הראשונה, עד תום המנדט הבריטי על ארץ ישראל. 
חלק בתי קברות צבאיים בריטיים בארץישראל לא נועדו להיות בתי קברות צבאיים בהם נקברים חיילים באופן רגיל, אלא נתפשו כפעולה חד פעמית לשם קבורת חללי מלחמת העולם הראשונה בלבד. בבתי הקברות בבאר שבע, הר הצופים ודיר אל בלח נקברו רק חללים ממלחמת העולם הראשונה. בבתי הקברות ברמלה, בעזה ובחיפה נקברו גם חללים בריטיים שנהרגו לאחר מלחמת העולם הראשונה, בין השאר בזמן המרד הערבי הגדול וכתוצאת מפעולות תנועת המרי העברי ובמלחמת העולם השנייה – סך הכל 2,296 חללים, מתוכם 1,933 בריטים. מבין הסך הכולל היו 561 חיילים שלא מתו עקב פעילות מלחמתית. ברמלה נקברו חללים כמעט עד לתום השלטון הבריטי בארץ ב-15 במאי 1948. חללים בריטיים מאז ועד 30 ביוני 1948 נקברו בבית הקברות הצבאי חוף כיאט בחיפה.
בית הקברות הצבאי השביעי בארץ ישראל הוא בית בית הקברות לחיילים הגרמנים הנמצא בתחום בית החולים המשפחה הקדושה בנצרת ושבו קבורים 261 חיילים ומפקדים גרמנים ממלחמת העולם הראשונה, אשר נלחמו בארץ ישראל לצד האימפריה העות'מאנית במסגרת מעצמות המרכז.
ראוי לציין שרחבי ארץישראל המערבית אין בתי קברות צבאיים בהם טמונים חללי האימפריה עות'מאנית שנטמנו או באזורי הקרבות או בתי קברות מוסלמיים בקרבתם.  

מיקום בית הקברות ביחס לתחום העיר רמלה בסיום תקופת המנדט

בית העלמין הצבאי של חבר העמים הבריטי ברמלה הוא הגדול בישראל
ושם ממוקם המשרד האזורי  ה-CWGC, הארגון המטפל בבתי הקברות הצבאיים ברחבי העולם.

Commonwealth War Graves Commission  – הועדת חבר העמים לקברי מלחמה אחראית על בית קברות זה. וועדה זו היא ארגון בינלאומי שבו חברות שש מדינות, אשר תפקידה המרכזי הוא לסמן, לתעד ולתחזק את קברי אנשי הכוחות המזוינים של מדינות חבר העמים הבריטי שנפלו בשתי מלחמות העולם, ואת האנדרטאות שעל גביהן מונצחים שמותיהם.
הוועדה נוסדה בצו מלכותי ב-1917 בשם הוועדה האימפריאלית לקברי מלחמה ששונה לשם הנוכחי בשנת 1960. הוועדה הייתה אחראית על הקמת בתי קברות צבאיים לחללי בריטניה וחבר העמים הבריטי ב-140 מדינות. הבריטים החליטו לקבור את חללי האימפריה במקום נפילתם. בתי קברות אלו נקראו war cemeteries והם נתפסו כאנדרטאות זיכרון למלחמת העולם הראשונה. מספר החללים של צבאות האימפריה עמד על כ-1.1 מיליון איש, והבריטים לא יכלו לעמוד בהוצאות של הבאת כל החללים הביתה. יתר על כן, קבורת החללים בבית הקברות שהקימה הוועדה הייתה חובה, ונאסרה החזרת גופות החללים למולדתם.
במסגרת המנדט שלה, על הוועדה להנציח את חללי המלחמה של חבר העמים באופן אישי ושיוויוני. לשם כך חללי המלחמה מונצחים בשמם על גבי מצבה, במקום קבורה מוגדר, או – בנוגע לנעדרים – על גבי אנדרטה. הם מונצחים באופן אחיד ושיוויוני, ללא קשר לדרגתם הצבאית, מעמדם האזרחי או גזעם.
כיום אחראית הוועדה על הנצחתם של 1.69 מיליון חללי הכוחות המזוינים של חבר העמים וגם על הנצחת שמות אזרחי מדינות חבר העמים אשר נהרגו עקב פעולת אויב במלחמת העולם השנייה. מאז ייסודה הקימה הוועדה למעלה מ-2,500 בתי קברות צבאיים ומספר רב של אנדרטאות. הוועדה אחראית כיום על אחזקת קברי מלחמה הממוקמים ב-23,000 אתרי קבורה נפרדים בסך הכל ושל יותר מ-200 אנדרטאות, הפזורים כולם בשטחיהן של 150 מדינות. הוועדה פועלת על בסיס התמיכה הכספית של שש המדינות החברות בה: בריטניה, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, הודדרום אפריקה. הנשיא הנוכחי של הוועדה הוא הנסיך אדוארד, דוכס קנט.

*****

בארץ ישראל הועברה האחריות לניהול בתי הקברות הבריטיים מידי הצבא לוועדה האימפריאלית בשנת 1920. סימון הקברים בזמן המלחמה בארץ נעשה באמצעות צלבי עץ זמניים. המקבצים הגדולים ביותר של הקברים היו סמוך לאזורי הלחימה העיקריים באתרים מסודרים יחסית, ולאחר שקיבלה הוועדה האימפריאלית את האחריות לאתרי הקבורה בארץ היא הפכה את הריכוזים לבתי קברות.

בית העלמין החל מקבורת מטופלי בתי-החולים שמתו מפצעיהם או ממחלות ובהמשך נוספו אליהם חללים אשר נאספו מחלקות קבורה ארעיות בשדות הקרב. בין אלו נמצא גם ניל פרימרוז, בנם של חנה רוטשילד וארצ'יבאלד פרימרוז (שהיה ראש ממשלת בריטניה לפני המלחמה). ניל נהרג בעת ההסתערות הרכובה על הרכס עליו ממוקם היום היישוב כרמי-יוסף. כך גם טמונים במקום החללים הניו-זילנדים מקרב עיון קרא (שנקברו תחילה בחלקה ארעית סמוך לשדה-הקרב) ורבים נוספים.

******

במקום קבורים חללי האימפריה הבריטית מימי מלחמת העולם הראשונה והשנייה, עד סוף המנדט הבריטי בארץ ישראל ב-1948. הבריטים קברו בבית הקברות הצבאי שלהם גם חללי אויב ושבויים שמתו תוך כדי השבי וגם חיילים מבעלות הברית של האימפריה הבריטית בשתי מלחמות העולם. בבית הקברות קבורים בני אדם מ-57 לאומים שונים, כולל כ-30 יהודים מזוהים שנהרגו תוך כדי השירות למען בריטניה.
בבית הקברות מונצח זכרם של 5,731 חללים: 5,352 מצבות קבורה ו-379 מצבות זיכרון. מתוכם חללי האימפריה הבריטית בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה – כ- 3,600 חללים: 2,650 חללים בריטים, 491 מתת היבשת ההודית ועוד 467 שלא הוגדרו כחללי מלחמה. (מבין חללי המלחמה 781 חללים הם חיילים אלמונים);
חללים שנהרגו בין שתי המלחמות, בעיקר במרד הערבי הגדול ובפעולות ארגוני תנועת המרי העברי, וכן במלחמת העולם השנייה ובתקרית האוויר הישראלית-בריטית ב-1949: 1,081 בריטים ובנוסף להם 424 חללים שלא הוגדרו כחללי מלחמה.
בנוסף, בבית הקברות מספר חלקות מיוחדות: חלקה של חיילים אלמונים מצבא טורקיה מימי מלחמת העולם הראשונה, שתי חלקות בהן נקבר בנפרד האפר של חיילים סיקים והינדים שגופותיהם נשרפו על פי מצוות דתם, חלקה של חיילים מוסלמים, ברובם הודים וטורקים מקפריסין, וחלקה של ערבים מצרים שגויסו לצבא האימפריה הבריטית בכפייה – כל אלה נקברו בצד, כדי לא להיות בסמוך לצלב המרכזי של בית הקברות. חלקה של חיילי לגיון הזרים הצרפתי, חלקה של משטרת ארץ ישראל הבריטית, שכל הקבורים בה נהרגו על ידי המחתרות היהודיות תוך כדי הנסיגה של הבריטים מארץ ישראל ב-1948, בהם שני הסרג'נטים, קליפורד מרטין ומרווין פייס, שנתלו על ידי האצ"ל.
בבית עלמין זה קבורים עשרות ואולי יותר חיילים פולנים של צבא אנדרס מתקופת מלחמת העולם השנייה וביניהם אפילו צעירים בני 16 ו 17 ששירתו בצבא. הם מפוזרים בין השורות ואין להם ריכוז מיוחד. גדעון ביגר ואישתו הפולניה מצאו הרבה מאד קברים של חיילים פולנים אלה.

בית העלמין בנוי על-פי העקרונות שעוצבו בבריטניה לקבורת והנצחת הנופלים. בולטת הזהות של צורת המצבות, ללא הבדל בין קצין לחייל מן השורה ובין בני הדתות השונות – צלב על קברי הנוצרים, מגן-דוד על קברות היהודים וסהר על קבר מוסלמים. חלקות מיוחדות מוקדשות לחללים שלחמו תחת דגל צרפת (מוסלמים מצפון-אפריקה, נוצרים ארמנים וקצין יהודי) ולחללים תורכים. אנדרטה מיוחדת מוקדשת לחללים הודים, מצריים ואחרים.

*****

אבני המצבה אחידות: בראשן חקוק תג היחידה של הנופל, שמו, מספרו האישי, גילו ותאריך נפילתו. על גבי מצבות רבות חקוק סמל דתו של החייל, ומתחתיו רשאית המשפחה לנסח כתובת אישית קצרה. במערב בית הקברות מצויות עשרים וארבע מצבות לחיילים יהודיים (מגן דוד) ומצבות נוספות לחיילים איטלקים, טורקים וגרמנים (המצבות בעלות קצה גלי הן מצבות של מוסלמים, בעלות קצה מחודד- של גרמנים).
ציון אישי על קברו של חלל מלחמה וגם הנצחת שמות חללים על מצבת זיכרון הן תופעות בנות פחות ממאה שנה. עד למאה ה-19 לא יוחסה חשיבות לקבורה אישית ומכאן שלא היה ציון אישי על קברי חללי מלחמות ולכן לא היה להם ביטוי מוחשי או גאוגרפי. בראשית מלחמת העולם הראשונה נתקבע הנוהג, כאשר תנאי הקרב אפשרו, לייחד קבר אישי לכל חלל, ומעליו ציון אישי. ההקרבה הנוראית שדרשה מלחמה זו עוררה את ההכרה באחריותה המוסרית של המדינה לקבורתם של חייליה ולהנצחתם. 13 מיליון נהרגו במלחמת העולם הראשונה.  החדרת ההבנה כי יש צורך בהיערכות מתאימה לקבורת החללים נזקפת לזכותו של פביאן וייר, פעיל בצלב האדום הבריטי.

******

****

חלקות חללי מלחמת העולם הראשונה מוקפות בגדר אבן נמוכה. סביב להן ממזרח ומדרום משתרע אזור נרחב בו טמונים נפטרים (כולל אזרחים) מתקופת המנדט הבריטי, לרבות תקופת המרד הערבי (מאורעות 1936-9), מלחמת העולם השנייה (רבים הוצבו בארץ-ישראל באותה תקופה ובכללם אנשי חיל האוויר הבריטי, ה-RAF) ותקופת המחתרות.

******

מקצת דמויות שהגיעו לטקס
וטרנים, דיפלומטים, נספחים צבאיים ועמך ישראל

לא קשה לזהות, נציג צבא הודו

מקסי…הוטרן מישראל

נציגי היאומנרי,

****

הנספח הצבאי הגרמני

נציג צבא צרפת ולידו נציג צבא יוון

טקס הזיכרון

טקס הזיכרון אורגן ע"י השגרירות של הממלכה המאוחדת בישראל
הטקס כלל דברי אזכרה, ותפילות ונגינת חמת חללים

אימון לפני הטקס

היה לו זמן להצטלם איתי למזכרת

עמיתו הנגן המחצצר

כעת הטקס

דבר איש הדת הקתולי, פרסיסקני

*****

******

משמר כבוד, יעני…כמיטב מסורת ישראל

*****

כינוס הזרים

*****

זר צה"ל מניח ראש מחלקת קשרי חוץ. שאלה: מדוע לא כיבד את הטקס והיגיע במדי השרד?

נציג עיריית רמלה, אולי ראש העיר?

מפקד משטרת רמלה!

איש רבנות חיל אוויר מקריא שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף, אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ (תהילים, פרק פ"ג)

כל הזרים הונחו

*****

הטקס היה מכובד ומרשים! 

מחשבה קטנה בעקבות הביקור: 

הדרך אל בית העלמין ובחזרה ממנו עוברת במקום שאגדיר אותו
בלשון המעטה החצר האחורית של התפר בין הערים רמלה ולוד.
התביישתי!!!
מדינת ישראל יכלה לעשות מעט יותר שהדרך תהייה ראויה יותר.
ניתן ורצוי לכבד את המקום בו טמונים לוחמים רבים שמסרו נפשם לשחרור ארץישראל
מעול האמפריה העות'מנית בעקבותיה, גם ניתנה הצהרת בלפור וכל השאר היסטוריה.
תקנו אותי בבקשה אם אני טועה!

ביום שבת (11/11/2017), כמדי שנה ביום זה של חודש נובמבר – יום הפסקת האש וסיום מלחמת העולם הראשונה – התקיים בבית הקברות הצבאי הבריטי בהר הצופים טקס הזיכרון השנתי לחללי האימפריה הבריטית, מושבותיה, הדומיניונים שלה והמדינות שלחמו לצדה.

*****

בית הקברות הצבאי הבריטי נמצא בחלקו המערבי של רכס הר הצופים בצמוד למתחם בית החולים הדסה.

****

*******

בית קברות צבאי בירושלים הוא אחד משישה בארץישראל המערבית בהם טמונים חללי מלחמת העולם הראשונה מבריטניה ובנות בריתם. הנוספים הם אלה הנמצאים בדיר א-לבלח, עזה, באר שבע, רמלה וחיפה. במהלך כיבוש סיני וארץ ישראל ובשנות המנדט הבריטי איבדה האימפריה הבריטית 14,493 חיילים: 12,197 – ממלחמת העולם הראשונה (תוכם, 9,703, שהם 80%, זוהו והשאר, 2,494 שהם 20%, לא זוהו), ועוד 2,296 מתום מלחמת העולם הראשונה, עד תום המנדט הבריטי על ארץ ישראל. 
חלק בתי קברות צבאיים בריטיים בארץישראל לא נועדו להיות בתי קברות צבאיים בהם נקברים חיילים באופן רגיל, אלא נתפשו כפעולה חד פעמית לשם קבורת חללי מלחמת העולם הראשונה בלבד. בבתי הקברות בבאר שבע, הר הצופים ודיר אל בלח נקברו רק חללים ממלחמת העולם הראשונה. בבתי הקברות ברמלה, בעזה ובחיפה נקברו גם חללים בריטיים שנהרגו לאחר מלחמת העולם הראשונה, בין השאר בזמן המרד הערבי הגדול וכתוצאת מפעולות תנועת המרי העברי ובמלחמת העולם השנייה – סך הכל 2,296 חללים, מתוכם 1,933 בריטים. מבין הסך הכולל היו 561 חיילים שלא מתו עקב פעילות מלחמתית. ברמלה נקברו חללים כמעט עד לתום השלטון הבריטי בארץ ב-15 במאי 1948. חללים בריטיים מאז ועד 30 ביוני 1948 נקברו בבית הקברות הצבאי חוף כיאט בחיפה.
בית הקברות הצבאי השביעי בארץ ישראל הוא בית בית הקברות לחיילים הגרמנים הנמצא בתחום בית החולים המשפחה הקדושה בנצרת ושבו קבורים 261 חיילים ומפקדים גרמנים ממלחמת העולם הראשונה, אשר נלחמו בארץ ישראל לצד האימפריה העות'מאנית במסגרת מעצמות המרכז.
ראוי לציין שרחבי ארץישראל המערבית אין בתי קברות צבאיים בהם טמונים חללי האימפריה עות'מאנית שנטמנו או באזורי הקרבות או בתי קברות מוסלמיים בקרבתם.  

*******

Commonwealth War Graves Commission  – הועדת חבר העמים לקברי מלחמה אחראית על בית קברות זה. וועדה זו היא ארגון בינלאומי שבו חברות שש מדינות, אשר תפקידה המרכזי הוא לסמן, לתעד ולתחזק את קברי אנשי הכוחות המזוינים של מדינות חבר העמים הבריטי שנפלו בשתי מלחמות העולם, ואת האנדרטאות שעל גביהן מונצחים שמותיהם.
הוועדה נוסדה בצו מלכותי ב-1917 בשם הוועדה האימפריאלית לקברי מלחמה ששונה לשם הנוכחי בשנת 1960. הוועדה הייתה אחראית על הקמת בתי קברות צבאיים לחללי בריטניה וחבר העמים הבריטי ב-140 מדינות. הבריטים החליטו לקבור את חללי האימפריה במקום נפילתם. בתי קברות אלו נקראו war cemeteries והם נתפסו כאנדרטאות זיכרון למלחמת העולם הראשונה. מספר החללים של צבאות האימפריה עמד על כ-1.1 מיליון איש, והבריטים לא יכלו לעמוד בהוצאות של הבאת כל החללים הביתה. יתר על כן, קבורת החללים בבית הקברות שהקימה הוועדה הייתה חובה, ונאסרה החזרת גופות החללים למולדתם.
במסגרת המנדט שלה, על הוועדה להנציח את חללי המלחמה של חבר העמים באופן אישי ושיוויוני. לשם כך חללי המלחמה מונצחים בשמם על גבי מצבה, במקום קבורה מוגדר, או – בנוגע לנעדרים – על גבי אנדרטה. הם מונצחים באופן אחיד ושיוויוני, ללא קשר לדרגתם הצבאית, מעמדם האזרחי או גזעם.
כיום אחראית הוועדה על הנצחתם של 1.69 מיליון חללי הכוחות המזוינים של חבר העמים וגם על הנצחת שמות אזרחי מדינות חבר העמים אשר נהרגו עקב פעולת אויב במלחמת העולם השנייה. מאז ייסודה הקימה הוועדה למעלה מ-2,500 בתי קברות צבאיים ומספר רב של אנדרטאות. הוועדה אחראית כיום על אחזקת קברי מלחמה הממוקמים ב-23,000 אתרי קבורה נפרדים בסך הכל ושל יותר מ-200 אנדרטאות, הפזורים כולם בשטחיהן של 150 מדינות. הוועדה פועלת על בסיס התמיכה הכספית של שש המדינות החברות בה: בריטניה, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, הודדרום אפריקה. הנשיא הנוכחי של הוועדה הוא הנסיך אדוארד, דוכס קנט.

****

בארץ ישראל הועברה האחריות לניהול בתי הקברות הבריטיים מידי הצבא לוועדה האימפריאלית בשנת 1920. סימון הקברים בזמן המלחמה בארץ נעשה באמצעות צלבי עץ זמניים. המקבצים הגדולים ביותר של הקברים היו סמוך לאזורי הלחימה העיקריים באתרים מסודרים יחסית, ולאחר שקיבלה הוועדה האימפריאלית את האחריות לאתרי הקבורה בארץ היא הפכה את הריכוזים לבתי קברות.
בית הקברות הצבאי הבריטי בירושלים  היה האחרון שהושלם, בשנת 1927. בית הקברות היה מחוץ לגבול המוניציפלי של ירושלים הבריטית ומהמבנים הראשונים במרחב של הר הצופים. מיקום בית הקברות בירושלים נבחר בתחילה משיקולים פרגמטיים כגון ריכוז של קברים ארעיים וקרבה למפקדה, אך ערך מוסף ניתן על ידי הנוף שנשקף מהר הצופים אשר נתן ביטוי מוחשי לקונוטציות היסטוריות ודתיות של ירושלים, המקרינה מקדושתה על בית הקברות.

מבט על ירושלים בשנת 1917 ובו סימון המקום בו נקבע מספר שנים לאחר מכן שטח בית הקברות

מיקום בית הקרבות כמוצג על גבי מפה משנת 1926

מיקום בית הקברות ליחס לתחום השתרעות העיר בתום תקופת השלטון הבריטי

******

בין השנים 1949 ל-1967, נמצא בית הקרבות בתחום מובלעת הר הצופים שהייתה שטח מפורז

******

בבית הקברות בירושלים נטמנו 2,515 חללים (מהם 100 לא זוהו) מרביתם חללי מלחמה מבריטניה. בנוסף לקברים נמצאת בו מצבת זיכרון ל-3,300 חללים שלא נודע מקום קבורתם שנהרגו בארץ ישראל ובמצרים. בסך הכל, הונצח בבית הקברות הצבאי בירושלים זכרם של 5,815 חללי מלחמת העולם הראשונה. אין בבית הקברות חללים שנהרגו לאחר מלחמה זו.

מבט על בית העלמין

שער הכניסה לאתר הוא למעשה מצבת זיכרון ליחידות חיל המשלוח המצרי, אשר תגיהן מסותתים באבן מצדי השער. מעליו יש כתובת הקדשה באנגלית, עברית וערבית. בעברית חקוק: "חלקת השדה שעליה הוקם בית הקברות הלזה נתנה במתנת עם מאת בני פלשתינה (א"י) להיות מקום מנוחת עולמים לחיילי ההסכמה אשר נהרגו במלחמה 1914-1918 יהי זכרם לברכה".

****

מול השער עומדת מצבת זיכרון לחללים האוסטרליים שנהרגו בקרבות על ארץ ישראל. בשדרה המרכזית ניצבים צלב ההקרבה ואבן הזיכרון, שני מונומנטים סמליים הקבועים בכל בתי העלמין הצבאיים הבריטיים. צלב ההקרבה מורכב על פי ביטויו של רודיארד קיפלינג מ"חרב שלופה הנחה בחיקו של הצלב" והוא סימל את ההקרבה בקרב. אבן הזיכרון מעוצבת כמזבח ועליה חקוק פסוק שהציע קיפלינג, שהיה חבר בוועדה האימפריאלית ושכל את בנו היחיד במלחמה: "Their Name Liveth for Evermore" ("שמם יחיה לדור ודור"), הלקוחה מספר בן סירא, פרק מ"ד, פסוק י"ג.

****

בקצה השדרה עומדת קפלת זיכרון ל-3,300 הלוחמים שנהרגו במצרים ובארץ ישראל בקרבות מלחמת העולם הראשונה ומקום קבורתם לא נודע. שמות החללים חקוקים לאורך קירות הקפלה. מעל לקפלה פסלו של סנט ג'ורג' נלחם בדרקון. סנט ג'ורג', הפטרון הקדוש של אנגליה, שהוצא להורג בלוד, היה לוחם באימפריה הרומית במאות השלישית-רביעית. כאשר דיוקלטיאנוס הוציא צו לרדיפת הנוצרים סנט ג'ורג' צידד בנוצרים על כן ערפו את ראשו. ב"מקראת הזהב" מסופר על עיר שבקרבתה התגורר דרקון שהקריבו לו קורבנות אדם וביום בו היו אמורים להקריב לו את נסיכה הופיע סנט ג'ורג', הרג את הדרקון והציל את הנסיכה. הפירוש התאולוגי רואה בדרקון את השטן ובנסיכה את הכנסייה.

*****

הצלב, האבן בצורת מזבח, ופסלו של סנט ג'ורג' מקשרים את בית הקברות לדת הנוצרית ומרמזים על הקשר בין הנופלים לבין ההקרבה הנוצרית על תקוות תחיית המתים הגלומה בה.

קיר חללים שמקום קבורתם אינו נודע

הציר המרכזי של בית הקברות פונה לעיר העתיקה ולמקומות הקדושים, ועל ציר זה עומדים האלמנטים הארכיטקטוניים: לפני השער יש מרפסת עגולה שממנה אפשר לצפות אל הנוף, ממול ניצבת הקפלה ובחזיתה אבן הזיכרון. ציר הרוחב חוצה את ציר האורך באופן שיוצר צלב, ובנקודת הצטלבות השבילים ניצב צלב ההקרבה.

מקור

בית הקברות ירוק, צבע ההולם את סביבתו הטבעית אנגליה המשופעת במשקעים ולא את האקלים המקומי השחון. טבע פסטוראלי מרמז על בריטניה הפוסט-תעשייתית, והקישור עם הטבע מסמל את העל-זמניות.
בית הקברות מוקף חומה. מחשש לוונדליזם דתי הציע הארכיטקט הראשי לעצב את בתי הקברות כגנים סגורים בחומה, להצניע את הצלבים ולהימנע מהקמת צלב ההקרבה המונומנטלי. למרות זאת, הקימו בירושלים את צלב ההקרבה. הארכיטקט שלכאורה ביקש להצניע את הצלב עשה את ההפך והטיל על ירושלים צלב ענק בצורת השבילים החוצים את בית הקברות.

******

בבית הקברות קבורים 2,515 חללים. אבני המצבה אחידות: בראשן חקוק תג היחידה של הנופל, שמו, מספרו האישי, גילו ותאריך נפילתו. על גבי מצבות רבות חקוק סמל דתו של החייל, ומתחתיו רשאית המשפחה לנסח כתובת אישית קצרה. במערב בית הקברות מצויות עשרים וארבע מצבות לחיילים יהודיים (מגן דוד) ומצבות נוספות לחיילים איטלקים, טורקים וגרמנים (המצבות בעלות קצה גלי הן מצבות של מוסלמים, בעלות קצה מחודד- של גרמנים).
ציון אישי על קברו של חלל מלחמה וגם הנצחת שמות חללים על מצבת זיכרון הן תופעות בנות פחות ממאה שנה. עד למאה ה-19 לא יוחסה חשיבות לקבורה אישית ומכאן שלא היה ציון אישי על קברי חללי מלחמות ולכן לא היה להם ביטוי מוחשי או גאוגרפי. בראשית מלחמת העולם הראשונה נתקבע הנוהג, כאשר תנאי הקרב אפשרו, לייחד קבר אישי לכל חלל, ומעליו ציון אישי. ההקרבה הנוראית שדרשה מלחמה זו עוררה את ההכרה באחריותה המוסרית של המדינה לקבורתם של חייליה ולהנצחתם. 13 מיליון נהרגו במלחמת העולם הראשונה.  החדרת ההבנה כי יש צורך בהיערכות מתאימה לקבורת החללים נזקפת לזכותו של פביאן וייר, פעיל בצלב האדום הבריטי

*****

*****

התארגנות לפני הטקס

טקס הזיכרון

טקס הזיכרון אורגן ע"י הקונסוליה הבריטית במזרח ירושלים

קונסול הבריטי פותח את הטקס

וכלל דברי אזכרה, ותפילות ונגינת חמת חללים

יזכור מפי ראש הכנסייה האנגליקנית בירושלים

****

****

*****

הטקס כלל הנחת זרים בידי נציגי המדינות וארגונים שונים.

נציג מפקדת כוחות האו"ם במזרח התיכון

****

נציגת טורקיה לאחר הנחת הזר. שפת הגוף ומבע הפנים יותר ממרמז על תחושותיה ומחשבותיה. אולי נם רק בעייני המתבונן!

****

****

****

זר העמותה הישראלית למורשת מלחמת העולם בארץ ישראל.

ראש העמותה הישראלית למורשת מלחמת העולם בארץ ישראל מניח את הזר

לסיום גם צילום למזכרת

ראוי לציין שבטקס לא השתתף נציג רשמי של ממשלת ישראל. לפי מיטב ידיעתי הקונסוליה הבריטית במזרח ירושלים המוגדרת כקונסוליה ב"שטחים הכבושים" אינה מכירה בריבונות ישראל על מזרח ירושלים והגדה המערבית. לכן, לא הוזמן נציג הממשלה.

*******

הטקס היה מכובד ומרשים! 

לטיול זה יצאנו ביום רביעי (8/11/2017). אחרי פגרה של שלושה חודשים, רז גורן ואני חידשנו את שגרת "טיולי אמצע השבוע" המוכרים גם בשם "טיולי חקר" ורז מגדיר אותם "טיולי עמירם". הצטרפו אלינו, כמו בפעמים קודמות רבות, החברים המופלאים ממולדת נתי זיו ויעקב פרומן.

לבקשתי, רז תכנן מסלול שעבורי יהיה תוספת והשלמה לשני טיולים קודמים באזור אותם הוביל עמיתינו איל אופק, שלצערי לא היה יכול להצטרף אלינו.

*****

המסלול נגד כיוון השעון

******

האזור הגאוגרפי: דרום מערב כרמל

*****

*****

כתף הכרמל היא החלק הדרומי, הנמוך של רכס דרום הכרמל הקרוי גם הכרמל הנמוך, אחד משני רכסי הכרמל (האחר הכרמל הגבוהה). רכס דרום הכרמל הוא אזור בעל אופי גבנוני שגובהו נע בין 140 מ' ל-200 מ' המבוסס על ציר קמר בקו דרום – צפון מזיכרון יעקב בדרום עד לעין הוד בצפון כמוצג במפה. בקצה כתף הכרמל משתרע חוטם הכרמל, ששמו ניתן לו על פי צורתו כאף ועליו משתרעת רמת הנדיב ובו נמצא היישוב זיכרון יעקב. המסלע בגוש זה הוא של גיר קשה ודולומיטים מתקופת הקנומן העליון.

****

מישור חוף הכרמל הוא רצועת מישור החוף הנמשכת ולאורך מרגלותיו המערביים של הר הכרמל, בין ראש הכרמל (סטלה מריס בחיפה) בצפון, לאורך ומורדות הכרמל וכתף הכרמל (אזור זכרון יעקב) ועד נחל תנינים בדרום. אורך קטע המישור הזה הוא כ-30 ק"מ והינו הצר ביותר בכל מישור החוף של ארץ ישראל. צורת מישור חוף הכרמל היא של משולש צר וארוך שחלקו הדרומי הוא רחב, כ-3 ק"מ , וקדקודו בצפון במקום בו כדברי השיר "הכרמל יורד לים" שם רוחבו 100 מ' בלבד.
לכל אורכו של מישור הכרמל  מצויים שלושה רכסי כורכר  (מערבי, אמצעי ומזרחי) שנוצרו בתקופות שונות כתוצאה מנסיגת הים ופלישתו לאזור החוף. אולם רק שניים ניכרים בשטח. בין רכסי הכורכר נמצאים מישורים צרים וארוכים בהם ממוקמים מספר יישובים ובהם נמצאים השטחים החקלאיים: שדות כותנה ותירס, מטעים בעיקר בננות ובריכות דגים
הרכס המערבי נמשך לאורך קו החוף עצמו. רכס זה, שגובהו כ-8 – 10 מ' מעל קו המים עבר תהליכים אינטנסיביים של גידוד על ידי גלי הים ונוצרה בו מערכת מרשימה ביותר של מפרצים, כיפים, טבלאות גידוד, צנורי גידוד, נקיקים ומערות קטנות.
ממזרח לרכס המערבי נמצא עובר עמק האבוס שלאורכו עובר תוואי מסילת הרכבת לחיפה ואותו חוצה גם כביש תל אביב – חיפה (כביש 2)
מזרחה לאבוס עובר הרכס התיכון, רכס רציף גובהו כ-15-20 מ'. עליו נמצאים מספר יישובים מעגן מיכאל, הבונים ועתלית. השטחים הפתוחים על רכסי הכורכר הם שטחי בור, חלקם שמורות טבע ומרביתם  המשמשים בעיקר למרעה בקר. על רכס זה נמצאים יש בהם שרידים ארכאולוגים רבים ובין היתר שרידי מחציבות.
מזרחית לרכס התיכון נמשכת הרצועה המזרחית של המרזבה, שרוחבה 1.5-1 ק"מ והיא תופסת את עיקר שטחו של מישור הכרמל. מרבית שטחה של המרזבה מכוסה באדמת טרה רוסה פוריה. בקטעים אחדים נותרו משקעים ביצתיים – שריד לביצות שנלכדו בין רכסי הכורכר (הביצה הגדולה שהייתה כאן – ביצת כבארה הותירה אף שריד קטן באזור עינות תמסח). רומה הטופוגרפי של המרזבה מגיע ל-30 מ' מעל פני הים, בקו המגע שלה עם מורדות הכרמל. בשולי המרזיבה נמצא כביש תל אביב – חיפה הישן (כביש 4).
שרידים מרכס הכורכר המזרחי נותרו למרגלות חוטם הכרמל, סמוך לכביש המוביל למעגן מיכאל. גובהו כ-40 – 45 מ' מעל פני הים.

****

דמות המרחב,
בעבר

ביצות כבארה ברבע אחרון של המאה ה-19,

תקופת השלטון הבריטי

בהווה 

*****

חוטם הכרמל, האזור ההררי ובו חורש ים תיכוני
לאורך מישור החוף נמצאים שני כבישים ארציים ומסילת ברזל
לרוחבו מספר כבישים אזוריים
במערבו חוף חולי וממזרח לו ברכות דגים
יישובים כפריים ובין שטחים חקלאיים
חורש, מרביתו נטוע במורדות ההרים

***

******

המסלול ואתריו וסיפור הדרך

*****

החלק הראשון של המסלול בחוטם הכרמל: טיפוס מעל מחציבת שוני, כניסה לתחום רמת הנדיב, רכיבה במספר קטעי סינגל, בקור בשני אתרים ארכיאולוגים (ח' עקב ועין צור), עצירה במספר תצפיות מרהיבות, מעבר בשטח הבנוי בזכרון יעקב, ולבסוף גלישה במורד צוקי החותם מול ערוץ נחל כברה.
החלק השני של המסלול במישור חוף הכרמל: מעבר בין השדות ובין מטעי הבננות בשטח שפעם נמצאו בו ביצות כאברה, ביקור לצד שרידי בריכה ענקית מהתקופה הרומית שהתגלתה לפני מספר חודשים, חציית חצר קיבוץ מעגן מיכאל, דרומה בין בריכות הדגים, חציית שפך נחל תנינים, חצינו את ג'סר א-זרקא, בתחילה במעגן הדיג ובהמשך בלב היישוב, ולסיום שרידי אמות המים לקיסריה ליד מושב בית חנניה הלאה מזרחה לכיוון מחצבת שוני.  

*****

*****

קטעי המסלול, המקומות והמראות

*****

במעלה חוטם הכרמל

****

– יציאה מרחבת חנייה בכניסה למחצבת בנימינה ליד הכניסה לשוני
– טיפוס בדרך מעל שולי המחצבה
– המשך טיפוס בדרכי 4X4 ובסינגל עד מנצור אל עקב
– תצפית וביקור בשחזור בית אחוזה רומי וביזנטי ושרידי גת , בית בד וגורן
– בדרכים וסינגלים לאתר עין צור
– עליה לכיוון הקצה הדרומי של זכרון יעקב

****

חותם הכרמל בסוף תקופת השלטון הבריטי

מחצבת בנימינה החלה לפעול בשנת 1929 כמחצבה לאספקת אבן לכביש בנימינה פרדס-חנה. עבודה עם בלמינות ודינמיט, פטישי יד לריסוק האבן והובלה בעגלות ומריצות על פסי ברזל. בחלוף הזמן הפכה למפעל תעשייתי אדיר משוכלל ומתקדם בתחומו. היא סיפקה אבן דולומיט באיכות גבוהה "אבן-בנימינה" במפרט המתכננים לבניין לכבישים ,לצינורות המוביל הארצי, במפעל יובל גד ולבהקמת מזח נמל אשדוד. מפעל עם ציוד חציבה משוכלל, מכונות קידוח, חומרי נפץ מיוחדים ,מתקני גריסה, ציוד שינוע וטעינה, מסועים והובלה במשאיות ענק וברכבת. כל זה במעורבות ישירה של תושבי בנימינה, חלקם כעובדי מחצבה ומרביתם כמסנני אבק וסופגי אבק בריאותיהם. המחציבה פסקה לפעול בסוף שנות ה-80'. לאחר מספר שנים הוחל בשיקומה. המחצבה משוקמת בשלבים. השלב הראשון היה בשנת 1995, השלב השני הסתיים בשנת 2007.
כיום מתגבשת תכנית שיקום לכל שטח המחצבה. התכנית מיעדת את השטח של המחצבה לפארק טבע אקסטנסיבי המתמקד בהשבת נופי הכרמל, הצמחיה הטבעית, בעלי החיים והעופות. זאת על ידי יצירת בתי הגידול השונים של הכרמל בהתאם למיקום המחצבה. התכנית כוללת פיתוח פארק יחודי מבחינת המיקום, מגוון הנופים, מגוון אפשרויות הטיול והפעילויות, מותאם לכלל האוכלוסיה- כל זאת במקום תחום ומרוכז. הפארק המתוכנן יכלול דרמה של קירות, מים, צומח ובעלי חיים. במהלך השיקום ניתן יהיה לנצל את שארית חומר הגלם המצוי במחצבה. המים בבריכת השכשוך נובעים ממי התהום הגבוהים שבמחצבה. גובה מפלס המים משתנה בהתאם לעונתיות במפלסם.

מבט ממעל על מחציבת בנימינה

*****

הקרן לשיקום מחציבות היא רשות סטוטורית. בשנת 1973 תוקנה פקודת המכרות (נספח מס' 1) ונוסף חלק לגבי שיקום מחצבות ונקבע כי שר הפיתוח רשאי להקים בתקנות קרן לשיקום מחצבות. בשנת 1978 הותקנו תקנות (נספח מס' 2) לגבי הקמת הקרן דרך ניהולה וגביית הכספים. להלן עיקרי התקנות: הקרן מנוהלת בידי תשעה נציגי משרדים ורשויות בראשה עומד נציג המשרד לתשתיות לאומיות; בעל מחצבה ישלם לקרן באחוזים הקבועים בתוספת לתקנות תשלום הנגזר כחלק ממחיר המכירה הממוצע, ע"פ פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה; סמכויות ההנהלה: לגבות תשלומים, להחזיר הוצאות שיקום לבעל מחצבה המבצע שיקום באישור הקרן, לעקוב אחר תוכנית השיקום.
מתפקיד הקרן למצוא מקור מימון לפתור הבעיות הנוצרות מהמחצבות, על ידי צבירת כספים בתקופת פעילות המחצבה והחזרתם לבעל המחצבה לצורך השיקום. אין קשר הכרחי בין הגביה ובין השיקום ולפיכך הקרן יכולה לטפל גם במחצבות ישנות ובלבד שהיוזמה תבוא מהרשות המקומית ובתוספת תכנית בנין עיר מאושרת.
לגבי מחצבות חדשות הבעיה אינה קיימת. בהתאם לחוק התכנון והבניה כל מחצבה חדשה מגישה תוכנית הסדרת השטח ומבצעת שיקום תוך כדי עבודה בפיקוח משרד הפנים והוועדות המקומיות.
הקרן קבעה קריטריונים לעדיפות בשיקום וביניהם בטיחות, קרבה לאוכלוסיה, אתרי טבע ונוף, עוצמת הפגיעה וכן יעוד השטח. פעולות הקרן הן בתחומים הבאים: יזום אתרים לשיקום, בדיקת אתרים מוצעים לשיקום על ידי בעלי מחצבות או רשויות מקומיות, סיורים בשטח, משא ומתן עם יזמים, מתכננים ומבצעים, קבלת החלטות אופרטיביות לביצו ע ופיקוח, השיקום במימון מכספי הקרן. פעולות אלו מבוצעות רק לאחר שהמפקח על המכרות הכריז (או מתכנן להכריז) שאתר החציבה טעון שיקום, אך את השיקום יש לבצע על פי תוכנית שאושרה על פי חוק התכנון והבניה (ועדה מקומית והוועדה המחוזית לתכנון ובניה). בהעדר תוכנית כזו הקרן תיזום תכנית שיקום ותביאה לאשור הועדות לתכנון ובניה, והכל בהסכמת בעל הקרקע.

במעלה הדרך בחורש חותם הכרמל

מבט אל אור עקיבא ממעלה הדרך לצד המחציבה

מתחם גני הנדיב הידוע גם בשמות יד הנדיב וגני הברון הוא אחד מפארקי הטבע המסודרים והמטופחים בארץ, שהוקם סביב חלקת הקבר של הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד. משפחת רוטשילד דואגת לטיפוח המקום ומממנת את פתיחת הגנים לקהל הרחב במשך כל השנה, ללא תשלום. גודלו של פארק זה 70 דונם. הגנים מוקפים על ידי שטח פתוח של כ-5,000 דונם, שבילים רבים חוצים אותו לאורכו ולרוחבו, ויוצרים עשרות מסלולי טיול.
קצת היסטוריה – בפברואר 1914, סייר הברון בנימין (אדמונד) דה רוטשילד בכתף הכרמל והביע את רצונו להיטמן למנוחת עולם ב"סלע". בשנת 1936 יזם מר ג'יימס דה רוטשילד את הקמת הגנים הנוכחיים. ההר, המוכר בשמו אום אל עלק, נבחר להיות, האתר שבו יינטעו הגנים, בשל יופיו ובשל מיקומו הגיאוגרפי בין מושבות הברון בשומרון ממזרח (בנימינה, פרדס חנה וגבעת עדה), ואלו שעל חוף הים התיכון ממערב (זכרון יעקב ועתלית). ארבעה עשר ממיטב אדריכלי הארץ הוזמנו להגיש הצעותיהם לתכנון הפרויקט, שהיה אמור לכלול את האלמנטים הבאים: מערת קבר חצובה בסלע, בנויה באיכות גבוהה שתבטיח עמידות, וסביבה גן ופארק יפים ואסתטיים למראה, שפרחים יפרחו בהם כל עונות השנה. האדריכל אוריאל (אוטו) שילר זכה בתחרות והזמין את אדריכל הגנים שלמה ווינברג (ארן) חבר קיבוץ יגור, להשתתף בבחירת הרכבי הצומח השונים ומיקומם בגן. הקמת גני הזיכרון החלה בשנת 1938, אבל עד שנת 1948 לא חלה התקדמות רבה בגלל אירועי המלחמה. אחרי קום המדינה הושלמו התכניות והעבודה החלה שוב. חברת "סולל בונה" מחיפה ובנותיה נשכרו כקבלנים הראשיים. רק אבן וחומרי בניין ארצישראליים שימשו בבנייה. את הפסלים בגן עיצבו רודה וישראל טראוב מזכרון יעקב. העבודה הושלמה לבסוף בשנת  1954, ואז נערכו הסידורים הדרושים להעלאת עצמותיהם של הברון והברונית לקבורה מחדש. הברון ורעייתו נקברו בגני רמת הנדיב באפריל 1954 בטקס ממלכתי. שמו של אתר הזיכרון הוסב, בתוקף חוק שנתקבל, מאום אל עלק, ל"רמת הנדיב."
גני רמת הנדיב מהווים מוקד משיכה למטיילים ולתיירים. באזור הגנים מצויים מסלולי טיול ואתרים ארכאולוגיים. לאורך המסלול שזורים גנים לפי נושאים: גן המפלים, גן הוורדים, גן הדקלים, גן האירוסים וגן הריחות. כמו כן, בגן ישנו אמפיתיאטרון בו נערכים קונצרטים בקיץ.
הרמה עוטה ברובה צומח וחורש ים תיכוני נמוך וביניהם בולטות חורשות של אורנים וברושים. בחורף ובאביב, השדות והחורשים שמסביב לפארק שופעים פריחה.
מקור והרחבה אתר יד הנדיב.

חרבת עקב

חורבת עקב (או בשמה הערבי ’חִרבת מנסור אל-עקב’) היא מהאתרים הארכיאולוגים הראשונים שנחפרו ברמת הנדיב בראשותו של פרופ’ יזהר הירשפלד ז"ל ממחצית שנות ה-80'. עם סיום החפירות הארכיאולוגיות נערכו במקום עבודות לשחזור (חלקי) של הממצאים ובעיקר לשימורם. הממצאים בחורבת עקב נחלקים לשלוש תקופות עיקריות: התקופה הרומית הקדומה, התקופה הביזנטית וימי הביניים. בתקופה הרומית הייתה במקום חווה חקלאית מבוצרת, שככל הנראה ישבו בה יהודים והעדות לכך היא המִקווה שנמצא בחלק הצפוני של המבנה. על פי הסימנים האתר ננטש סמוך לזמן של כישלון המרד הגדול וחורבן ירושלים, בשנת 70 לספירה. אי-אפשר לקבוע בוודאות אם בתקופה הביזנטית (בין המאה החמישית למאה השביעית לספירה) ישבו כאן יהודים. המתקנים החקלאיים היו גדולים ומפותחים מאוד, וכך גם שטח החווה. הייתה גת גדולה לייצור יין, וכנראה הייתה גת נוספת בשימוש. על פי גודלם של הגתות ובורות האיסוף נראה שלייצור היין השתמשו בכלים מכאניים (משקולות לחץ) וכך ייצרו כמות גדולה מאוד של יין. נוסף על כך נמצאו בית בד ובורות לאיסוף מי-גשמים. על פי גודלן של הגתות, אפשר לדמיין את השדות סביב מכוסים בכרמי ענבים ובעצי זית, לראות את עשרות בהמות המשא עולות מן השדות הסמוכים עמוסי ענבים לדריכה בגת. סמוך לקשת המשוחזרת יש קיר ובו חורים המיועדים לקשירת בהמות המשא. לצורך המחשה, חלק זה של האתר הוא כמו מה שנראה בימינו מגרש חניה גדול של מפעל שבו חונות משאיות הממתינות לטעינה של מוצרים המיועדים לאספקה. האתר היה מעין מפעל גדול לאספקת מזון. קיסריה השכנה הייתה בתקופה זו עיר נמל גדולה ומאוכלסת מאוד, ממנה יצאו סחורות בעיקר לרומא. בנוסף לסחורות לייצוא גם העיר עצמה זקוקה לאספקת מזון. חורבת עקב הייתה אחד מהיישובים החקלאיים שסיפקו מזון לעיר הגדולה קיסריה וגם ייצרה סחורות שנשלחו מהנמל. עיקר הייצוא היה שמן זית ויין. בעת ההיא נחשבו מוצרים אלה שיוצרו באזורנו ובארץ ישראל בכלל לאיכותיים ביותר והיה להם ביקוש רב. עם הכיבוש המוסלמי במאה השביעית לספירה נפסק המסחר ביין. על-פי הסימנים ננטש המקום. בימי הביניים שימש המקום ושרידי המבנים כמשכן עונתי ארעי לחקלאים ולרועי צאן. יש עדות כתובה משנת 1873. בשנה זו ביקרו במקום חוקרים של האגודה הבריטית לחקר ארץ-ישראל (Palestine Exploration Foundation). הם תיארו מבנה ובו שתי קשתות המשמש רועי צאן. מקור

*****

****

חרבת עלק – חפירות ארכאולוגיות שנערכו כאן חשפו אתר רב-שכבתי שההתיישבות בו החלה עוד בתקופות הפרהיסטוריות, לפני יותר מ-10,000 שנה. ההתיישבות נמשכה בתקופות הברזל, בתקופה הפרסית, ההלניסטית והרומית, עד למאה השנייה לספירה. האתר בצורתו המשוחזרת הוא יצירה של ראשית התקופה ההלניסטית ושיאו של היישוב בתקופה זו. במיוחד ניכרים בשטח החומה והמגדלים שהקיפו את היישוב. ההתיישבות במקום התחדשה בשלהי התקופה העות'מאנית עם הקמת הכפר אום אל-עלק. במהלך החפירות נחשפו ממצאים רבים ועשירים, המעידים על אורח חייהם של תושבי המקום בתקופות השונות ועל משך קיומו הארוך והמתמשך של האתר בנקודה אסטרטגית, סמוך למקור מים ובלבו של אזור חקלאות פורה.

*****

בנקבת עין צור חצובים בסלע שלושה פירים אנכיים במרווחים של 11 מטרים זה מזה. הם נועדו לאוורור ולהחדרת אור לנקבה החשוכה, וסייעו לעבודות התחזוקה של מערכת המים. אורכה של הנקבה 47 מטרים ונתיבה המפותל עוקב אחר סדק טבעי  בסלע המהווה את מקור המעיין. בחורף 2001 פגע שיטפון בגג הנקבה. במטרה לתמוך בתקרתה, נבנתה בכניסה אומנה על פי  דגם האומנה העתיקה, הסמוכה לפיר הראשון, ונחסמה הכניסה לתוכה. בתקופה הרומית שימשה הנקבה לאיסוף מים, אולי לשם מקווה טהרה. פתח הנקבה נחסם כדי להעלות את מפלס המים במקום וליצור ברכה. בקרקעית הנקבה, ליד פתח המוצא לאמת המים, התגלו כ-2,100 מטבעות מהתקופה הביזנטית (324–638 לסה"נ). מקור  היסטורי מאותה עת ("הנוסע מבורדו") מייחס למעיין בהר סינא שליד קיסריה סגולות מרפא. ייתכן שהברכה שימשה אז מקום עלייה לרגל, ונשים שבאו לכאן רחצו במי המעיין כסגולה לפריון. כנראה הן אלו שהשליכו לתוכה את המטבעות.
ברכת האגירה הגדולה שבקצה אמת המים שימשה ברכה תפעולית לאספקת מים לבוסתנים ולשדות וגם ברכת רחצה. בעת הקמת בית חורי, מעל המתחם הארכאולוגי (1880 לערך), העבירו את המים מעין צור לברכה חדשה, בנויה אבן, הנמצאת ממערב לברכת האגירה הרומית. גרעין מבוגרי פלוגות הגיוס של בית"ר הקים בשנת 1939 במעלה הגבעה שממזרח למעיין יישוב קטן, תל צור החדשה שמו, כחלק מיישובי "חומה ומגדל". הוא בנה ברכה נוספת, עשויה בטון, הסמוכה לברכה הרומית, שממנה שאבו את המים לצורכי היישוב.
המקור

****

המשך העליה לכיוון זכרון יעקב

בדרום זכרון יעקב
וגלישה במורד מצוקי חוטם הכרמל

*****

– עליה לכיוון הקצה הדרומי של זכרון יעקב
– חיפוש מעבר לדרך המקיפה את זכרון יעקב
– גלישה בדרך מתחת למצוקי חוטם הכרמל ומעל נחל כברה
– לפני כביש המחבר בין זכרון יעקב וכביש 4 הדרך הסתיימה
– הליכה של 20 מ' על סלעים ודרדרת
– גלישה לאורך הכביש המחבר עד כביש החוף

****

מבט על פתחת נחל כאברה ומערת כבארה

מבט על מישור חוף הכרמל מהדרך היורדת למרגלות צוקי חותם הכרמל

לתוך מעגן מיכאל
ולאורך בריכות הדגים בחוף הים
לעבר שפך נחל תנינים

– דרומה צמוד לכביש 4 עד הפנייה לכיוון מעגן מיכאל
– לאחר חציית הגשר מעל המסילה פניה צפונה בין השדות והמטעים
– אתר בו נמצאו שרידי מפעל מים מהתקופה הרומית
– המשך לעבר מעגן מיכאל וחציית חצר המשק ממזרח למערב
– דרומה בדרך המקבילה לחוף ולבריכות הדגים
– חציית שפך נחל תנינים לצד שרידי הגשר למול תל תנינים

*****

ביצות כבארה ברגע האחרון של המאה ה-19

ביצות כבארה השתרעו עד שנות ה-20 של המאה ה-20 במרזבה של מישור חוף הכרמל סביב נחל תנינים ממזרח לקיבוץ מעגן מיכאל  של היום. הביצות היו הגדולות בארץ ישראל לאחר ביצות החולה, והשתרעו על שטח של כ-6 קמ"ר. במקום סכרו הרומאים אגם ששימש את מפעל המים של קיסריה. האגם שרד כ-1,000 שנה, עד שהתדרדר עקב הצטברות סחף ותחזוקה לקויה לשטח ביצתי. הביצות היו תחומות בין סכר רומי באזור בריכות הדגים של מעיין צבי מצפון, סכר באזור אמת המים של קיסריה מדרום, הר הכרמל ממזרח ורכס הכורכר שדרכו זורם נחל תנינים ממערב. הביצות היו מקור ליתושי אנופלס ומוקד של מחלת המלריה. ערביי שבט ערב אל-ע'וארנה, חיו בשולי הביצה והתפרנסו מדיג, ממרעה תאואים, ומקליעת מוצרים מצמחי הגומא והקנה.
אדמת הביצה נרכשה על ידי חברת פיק"א של הברון רוטשילד בשנת 1922, והאגודה השקיעה כרבע מיליון ליש"ט בניקוזה. ייבוש רוב שטח הביצה התנהל במשך שנות העשרים והשלושים של המאה ה-20. לצורך פעולות הניקוז נשכרו פועלים מצריים וסודאנים, אשר עבדו במקום בתנאי מחיה קשים וסבלו ממלריה וגויסו פועלים משבט ערב אל-ע'וארנה. פיק"א רכשה אדמה חלופית לבדויים וב-1926 הקימה עבורם את הכפר ג'סר א-זרקא על רכס הכורכר הסמוך.
אנשי העלייה השלישית דרשו מפיק"א לשלב יהודים בעבודה במסגרת כיבוש העבודה, אולם נתקלו בסירוב. לאחר מאבק ציבורי שהתנהל בשנת 1924 הסכימה פיק"א לשלב גם פועלים יהודים בעבודה, ותנאי העבודה שופרו. העבודות הביאו פועלים רבים לזכרון יעקב ולמושבה החדשה בנימינה, ובהם אנשי קבוצת כבארה וקבוצת מנורה של תנועת בית"ר בהנהגתו של גרשון שץ. אחד מן החלוצים שייבשו את הביצה היה משה שטקליס. בסייוריו באזור בשנת 1929 הוא גילה את מערת כבארה הפרהיסטורית, בה נערכו מאוחר יותר חפירות רבות.
על אדמות הביצה שיובשה, הוקם, ב-1949, קיבוץ מעגן מיכאל. גם עם סיום הניקוז הופיעו באזור שלוליות חורף נרחבות מדי שנה. רק בסוף שנות ה-70, לאחר שהוקם מפעל נחלי מנשה שאסף את המים העודפים, הן נעלמו. שריד זעיר לביצות מצוי כיום בשמורת בריכת תמסח.

אזור ביצות כבארה, בראשית שנות ה-40', עשור לאחר תחילת ייבושן

שרידי הבריכה הרומית

רז גורן סיפר לנו על תגלית שרידי הבריכה ביוני 2017 בעקבות עבודות חפירה לחזוק תשתית מסילת הברזל הסמוכה. זה היה מפעל המים הרומי מהמאה ה 2 או ה 3 לספירה. הבריכה הבנוייה במיטב טכניקות ההנדסה הרומית לא שקעה במשך 1800 שנה לעומת אתרים אחרים בסביבה כמו מסילת רכבת ישראל מעל ערוץ נחל כבארה. במשך הרבה שנים הבריכה שהיא נמוכה מגובה המים של מפעל נחל תנינים בכ 2 מ' – האמה הנמוכה לקיסריה – הוצפה וכוסתה במי האגם/ביצה שנוצר.

אחד הצינורות המנקזים את הבריכה

צינורות חרס של מפעל ייבוש ביצות כבארה משנות ה 20 של המאה הקודמת קדוח בתוך הקיר הדרום מערבי של הבריכה הרומית המרשימה. מנקזי הכבארה לא היו מודים להמצאות הבריכה.

צילום: רז גורן

מבט מזרחה אל צוקי חותם הכרמל והדרך בה גלשנו

נזכרנו שצריכה מזכרת

קטע המסלול סביב מעגן מיכאל

מַעֲגַן-מִיכָאֵל הוא קיבוץ שהוקם ב-25 באוגוסט 1949 על ידי הצופים העבריים, על אדמות ביצות כבארה שיובשו, והיה הקיבוץ הראשון של התנועה. נקרא על שמו של מיכאל פולק, מייסד מפעל המלט "נשר" ואחד מחברי ארגון פיק"א.
ב – 1942 התקבץ גרעין מהכשרות של תנועת ה"צופים"חברי קבוצת הצופים א', בוגרי הגימנסיה הרצליה בתל אביב, בית הספר הריאלי בחיפה והגימנסיה העברית רחביה בירושלים ויצאו יחד להכשרה במחנה זמני של הסוכנות בפרדס חנה בפרדס חנה. בתחילה עסקו חברי הגרעין בעבודת חוץ בפרדסי המושבה ובמשקי הבית שלה. בהמשך הזמן התאחד הגרעין עם קבוצה גדולה (יחסית) מעליית הנוער מגרמניה ואוסטריה, שהגיעו ללא הוריהם ארצה, והיו בהכשרה בקיבוץ עין- גב. הם הביאו אתם, נוסף על ערכים מ"תרבות המערב" גם את חלום חידוש הדייג העברי בים. עד סוף מלחמת העולם השנייה נמצא הגרעין בפרדס חנה. משם שלח חברים לשליחות, לבריגדה, לפלמ"ח ולעבודה בקיבוצים אחרים, בפלוגה בסדום, באשדות-יעקוב ובניצני התעשייה הצבאית. אז הצטרף הגרעין לתנועת הקיבוץ המאוחד, ובמסגרתו החלו המגעים עם הגופים המיישבים. הצעת הקרקע להתיישבות נקבעה לאדמת כבארה, (הביצות שנוקזו בשנות ה-20) שברשותה של חברת פיק"א. בחירה זו הוכתבה בין השאר, משאיפה להיות קרובים לים. ב- 1946, התבקש הגרעין ע"י מטה ההגנה לעבור ולהגיע לגבעת הקיבוצים ולעבוד במכון איילון – מפעל סודי לייצור כדורי תשעה מילימטר, שמונה מטר מתחת לאדמה. בשנת 1948, עם קום מדינת ישראל, נסגר מכון איילון, וחברי הקבוצה, יחד עם המצטרפים שבדרך, עלו לקרקע. חלומם היה "להקים קיבוץ על יד הים" ולהיות הקיבוץ הראשון שעוסק בחקלאות ימית.
ענפי המשק העיקריים הם: פלסאון – מפעל פלסטיק, צורון – מפעל שמייצר חלקי מתכת בצריבה פוטוכימית, מעגן התפלה – מפעל להתפלת מים מקידוחי מים מליחים וחקלאות (כולל בריכות דגים ומפעל לגידול דגי נוי).
בקיבוץ נמצאים "בית הספר המשותף חוף הכרמל", המשמש כבית הספר העל-יסודי האזורי של תלמידי מועצה אזורית חוף הכרמל, ובו לומדים כ-1,500 תלמידים מכיתה ז' עד י"ב, וכן בית הספר היסודי "מעגנים".
היום מונה האוכלוסייה כ-2100  נפש מהן: 1300 חברים ונקלטים, 555 ילדים ועוד.

דמות האזור עשור לפני הקמת מעגן מיכאל

מעגן מיכאל וסביבתו מיד לאחר הקמתו, כביש 2 אינו קיים עדין

מבט על מעגן מיכאל ממצוקי חותם הכרמל

בריכות הדגים בקרבת מעגן מיכאל

גידול דגים – הדגים ניזונים הן מן המזון הטבעי המתפתח בבריכה: אצות, זחלי יתושים, סרטנים ושפע של יצורים זעירים, והן מתוספות למזון הניתן על ידי המגדלים: גרגרי דגנים וכופתיות עשירות בחלבונים. יש המדשנים את מי הבריכה בזבל עופות או בדשנים כימיים, כדי להגביר את גידול האצות. אולם התפתחות אצות בכמות גדולה מדי עלולה לגרום לנזק בטווח הארוך. הנזק מתבטא בין השאר בהקטנת ריכוז החמצן במים, בגלל תהליכי פירוק של אצות מתות המצטברות על קרקעית הבריכה.
לריכוז החמצן המומס במים יש השפעה רבה על יבול הדגים. כדי להגביר את ריכוז החמצן במים, מופעלות בבריכות מזרקות (המכונות "חמצניות"), שבאמצעותן המים באים במגע עם האוויר ומועשרים בחמצן. איכות המים בבריכה חייבת להישמר היטב, כדי למנוע התפתחות של גורמי מחלות העלולים לפגוע בדגים ולהקטין את היבול. בתום מחזור גידול, לאחר שהדגים הגיעו למשקל הרצוי ונאספו, מרוקנים את הבריכה ומעבירים את המים לבריכה אחרת, נמוכה יותר. המים המזוהמים, שהצטברו בהם חומרי פסולת רבים, עוברים שם תהליכי טיהור. המים המטוהרים נשאבים בחזרה לבריכת הגידול ומשמשים לגידול המחזור הבא, או שהם מוזרמים להשקיית שדות.
איגוד מגדלי הדגים בישראל מציין את ראשיתו של ענף בריכות הדגים ביישוב היהודי בארץ ישראל בשנת 1938. קיבוץ ניר דוד השתמש במים מנחל האסי לבריכה בת 220 דונם לגידול קרפיונים במימי הסחנה. כבר בשנות ה-20, ניסיונות שלא צלחו. הניסיון הקרוב ביותר למימוש היה בשנת 1926 כאשר מרדכי שוורץ הביא דגים לבריכת ההשקאה של מקווה ישראל. הניסיון נכשל לאחר שנאסר לחפור עוד בריכה מחשש שהבריכה תביא לריבוי יתושים. בהמשך הקים מרדכי שוורץ את "משק שוורץ" על תל נעמה על מנת לגדל דגים בעמק החולה.
תוך שנים בודדות היו בריכות דגים ב-31 קיבוצים, שלושה מושבים ועשרה משקים פרטיים שהתחרו בהצלחה עם הדיג מהכינרת והים התיכון. כיום זהו המקור הראשי לדגים מתוצרת מקומית.
המחסור במים מתוקים בישראל והמחסור בשטחים הביאו לפיתוח מואץ של שיטות מתוחכמות לגידול דגים, שיטות החוסכות במים ובשטחי קרקע והמאפשרות השגת יבולים גבוהים. השיטות מבוססות על אכלוס דגים בצפיפות, בקרה יעילה על כמויות המזון והעשרה של המים בחמצן והוכתרו בהצלחה בניסוי שהתבצע במעוז חיים, טירת צבי ועין חרוד בשנת 1971. בריכות הגידול החדישות בנויות מבטון המכוסה בפלסטיק. בתחתית הבריכה, במרכזה, נמצאת נקודת ניקוז, אשר ניתנת לפתיחה מבחוץ ובעזרתה ניתן לרוקן במהירות את הבריכה ולהעביר את המים למתקן הטיהור. להגברת הניצול של המזון בבריכה נוהגים לגדל כמה מיני דגים בבריכה אחת, כאשר כל מין ניזון ממזון אחר. בדרך זו התחרות על המזון קטנה והגידול מהיר יותר. שיטות גידול אלה משפרות במידה רבה את יבול הדגים, וגם תורמות לסביבה הודות לחיסכון במים ובקרקע. בשנים האחרונות מתפתח מאוד ענף בריכות הדגים בנגב.
רוב הבריכות בישראל מצויות על קרקעות ביצתיות ומלוחות, שבהן מפלס מי התהום גבוה. למעלה מ-70% של המים המשמשים בבריכות הם מים מליחים שאינם מתאימים להשקיה חקלאית. יש בריכות שהמים מגיעים אליהן בזרימה חופשית ויש שהמים נשאבים במשאבה. עומק הבריכה אינו אחיד. עומקו של החלק הרדוד הוא כ-80 ס"מ והעמוק כ-2 מ'.
בשנת 1985 ירד תוצרת הדגים לכ-12,000 טונות בשנה. מספר המשקים שעסקו בגידול דגים ירד אף הוא מכ-70 שנות ה-80 לכ-45 בשנת 2010. בשנה זו הגיעו שטחי בריכות הדגים לכ-29,000 דונם, ויוצרו בהם כ-18,000 טון דגים. 
מקור

********

בישראל קיים מצב ייחודי בעולם מבחינת יחסי הגומלין המרחביים והתפקודיים בין ברֵכות חקלאיות (מלאכותיות) לגידול דגים, לבין הנחלים ובתי הגידול הלחים הטבעיים. המציאות היא של קונפליקטים בין הדייגים לשומרי הטבע.
ישראל הוקמה חקלאות המִדגה באזורים שהתקיימו בהם בעבר בתי גידול לחים– למשל באזורי ביצות, בפשטי הצפה ולאורך אפיקי נחלים (בפרוזדורי הנחלים). אזורים אלה אינם מקיימים עוד מערכות אקולוגיות טבעיות, ומרבית בתי הגידול הלחים שאפיינו אותם בעבר יובשו וזוהמו. לכן, לנוכח היעלמות בתי הגידול הלחים מהמרחב בישראל, הפכו ברֵכות הדגים לבתי גידול מלאכותיים, המספקים מים, מסתור ומזון לציפורים ולחיות הבר שאכלסו בעבר את בתי הגידול הלחים הטבעיים. כך הן משמשות תחליף מסוים לבתי הגידול הלחים הטבעיים שאבדו. עם זאת, ברֵכות הדגים מספקות בית גידול שאינו מיטבי, ומתאים בעיקר למינים המסוגלים לחיות בתנאים שמאפיינים ברֵכות דגים חקלאיות, כגון איכות מים ירודה, מליחות גבוהה, חוסר יציבות בכמויות המים ותדירות גבוהה של הפרעות.
מציאות זו החמירה את החיכוכים בין חיות הבר למִדגים, העלתה את המחיר הכלכלי של נזקי החקלאות, והעמיקה את הקונפליקט בין הדייגים לשומרי הטבע. קונפליקט נוסף נובע מהעובדה שברֵכות הדגים תוכננו כמעט ללא התחשבות בצורכי הנחלים או בבתי הגידול הלחים הטבעיים הגובלים בהם. המִדגים בישראל מתבססים על המים שמזינים מעיינות ונחלים, ונבנו כך שהנחלים משמשים מאגר תפעולי, תעלות לסחרור מים ופתרון קצה למי הפלט. פעילות זו גורמת נזק למבנה ולתפקוד של בתי הגידול הטבעיים. מנגד, הקמת המדגה צמוד לנחל כך שיש ביניהם תחלופת מים, פוגעת גם במדגה עצמו, למשל כתוצאה מהצפות ומהרס בתקופות של שיטפונות קיצוניים.
ענף המדגה בישראל נמצא בקשיים כלכליים, שמובילים להצטמצמות ולסגירה של רבים מהמדגים הקטנים, החשובים לשמירת הטבע. מתחוללים בהם תהליכים של ייבוש, סגירה והיעלמות של ברֵכות דגים קטנות ואקסטנסיביות – שמתאפיינות במים פתוחים, בסוללות עפר מכוסות בצמחיית גדות עבותה, ובמגוון של מפלסי מים ושטחי בוץ. מנגד, קיימת בחלק מאזורי המדגה מגמת איחוד מדגים – משקי מדגה גדולים מתרחבים, מתייעלים, ומספחים ברֵכות והקצאות מים של משקי מדגה שנסגרים. תהליך המעבר לממשק גידול אינטנסיבי זה מתבטא בייעול וב"תיעוש" של ברכות הדגים, ומלווה גם במגמות של גידור הברכות, הסרת צמחיית הגדות מהסוללות וחיפוי גדות הברכות בסלעים ובפסולת בניין. קיים חשש שהנוף הייחודי של ברֵכות הדגים האקסטנסיביות, שנותנות מענה מסוים למגוון הביולוגי של בתי הגידול הלחים שנפגעו, נמצא כיום במגמת היעלמות. לכן, מצד אחד חשוב למזער את ההשפעות הסביבתיות השליליות של משקי המדגה המתועשים; מצד שני חשוב לשמור על הערכים הסביבתיים של המִדגים האקסטנסיביים, ולשפר את יחסי הגומלין בינם לבין בתי הגידול הלחים הטבעיים.
מקור והרחבה

******

בן טיון בשרני

בן-טיון בשרני (לשעבר טיון בשרני) הוא בן-שיח רב-שנתי הדומה לטיון בפרחיו, שונה מאוד ממנו באבריו הווגטטיביים. הצמח מסתעף מבסיסו לענפים שחלקם התחתון מעוצה, גובהו 30–60 ס"מ. העלים בשרניים, סרגליים, קירחים, אינם דביקים ואינם ריחניים. הם רחבים בראשם מעט יותר מאשר בבסיסם. שפתם תמימה, רק ראשם מפוצל לפעמים ל-3 שיניים.
בן-טיון בשרני פורח במשך כל הקיץ, ממאי עד אוקטובר. הקרקפות צהובות, קוטרן 1.5 עד 3 ס"מ, פרחי המרכז צינוריים, דו-מיניים, צפופים. פרחי ההיקף לשוניים, נקביים, ארוכים, צרים ומרווחים. חפי המעטפת רעופים, הפנימיים קרומיים והחיצוניים עשבוניים. הזרעון שעיר.
בן-טיון בשרני גדל במליחות ובחוף הים, נפוץ בעיקר במישור החוף ובבקעת השבר, ידוע גם בעין עבדת בהר הנגב. תפוצתו העולמית משתרעת בחופי הים התיכון סביב.
המקור – צמח השדה: מייק לבנה

שפך נחל תנינים

שפך נחל תנינים בשנות ה-40'

הדיונה עדין כאן

נחל תנינים

*****

נַחַל תַּנִּינִים נקרא בערבית: ואדי א-זֵרְקַא, "הנחל הכחול") הוא נחל איתן. אורכו הכולל של נחל תנינים הוא כ-25 ק"מ והוא מנקז את המורדות המערביים של רמת מנשה. תחילתו באזור בין דליה לבין עין השופט. הנחל זורם דרום מערבה לים התיכון ונשפך לים דרומית לקיבוץ מעגן מיכאל. שמות נוספים קדומים לנחל הם "קרוקודילון" ו"תמאסיח".
סמוך למושב עמיקם הקימה חברת מקורות סכר על ערוץ נחל תנינים במסגרת מפעל "נחלי מנשה". בימי חורף שבהם הזרימה בנחל עזה, מוטים מי הנחל (כמו גם נחלי עדה, ברקן ומשמרות) לתעלה המובילה את המים למאגר שיקוע להעשרת מי התהום, הנמצא בחולות קיסריה.
בהגיע נחל תנינים אל מישור חוף הכרמל הנחל נתקל ברכס כורכר. בעמק שממזרח לרכס – בקעת כבארה – הצטברו במשך השנים קרקעות סחף חרסיתיות שהנחל גרף והביא עמו. בעבר נבעו בבקעה מאות נביעות ויצרו ביצה על פני כ-6,000 דונם. שרידי נביעות אלו ממשיכים לתרום מים לנחל תנינים.
במרכז בקעת כבארה נמצאת שמורת טבע בריכת תמסח, ובמקום נובעים עינות תמסח. מימיהם מליחים ואינם ראויים לשתייה, ועל כן זרמו באין מפריע לנחל תנינים והוא ניצל מייבוש. מעינות תמסח זורם נחל תנינים באפיק איתן ורחב וכמעט טבעי לגמרי עד לשפכו לים, אם כי קיבוץ מעגן מיכאל מנצל חלק ממימיו להשקיה ולהזנת בריכות דגים. בתחום השמורה נחל עדה נשפך לנחל תנינים.

נחל תנינים ויובליו במרחב הטיול

הגשר לחציית נחל תנינים מול תל תנינים בסמוך לשפך לים

גשר אבן שנבנה בשלהי התקופה העות'מאנית לכבוד ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני בארץ ישראל (1898)

תל תנינים נקרא גם תֵּל אֶל-מַלָאט; אֶל -מַלָאט. שרידי יישוב קדום על תלולית כורכר נמוכה (נ"ג 9; כשני דונמים) בחוף הים התיכון, בקרבת שפכו של נחל תנינים. בראש התלולית תועדו שרידי מבנה נרחב (מנזר?). על הקרקע פזורים אבני בניה מסותתות ופריטי בניה, שברים של לוחות שיש ורעפים, אבני פסיפס (מהן צבעוניות) וחרסים. בחתך שחתרו גלי הים בצדה הצפוני-מערבי של התלולית נחשפו קטעי קירות. בצדה המערבי של התלולית הובחנו מתקנים מפויחים ושרידים של תעלת ניקוז טוחה. לרגלי התלולית מדרום אותר מתקן טוח. במרחק של 80 מ' מדרום לתלולית אותרו שרידים של בריכה רבועה (17×17 מ'), שנבנתה באבני כורכר וטויחה בטיח בהיר. אל הבריכה הוליכה אמת מים — שרידיה הובחנו לאורך 350 מ' בערך — סעיף של אמת המים התחתונה, שהוליכה אל קיסריה. בחפירות שנערכו באתר  נחשפו שרידים של מבנים אחדים, מהם שהיו מרוצפים פסיפסים. באחד מקטעי רצפות הפסיפס שרד חלק קטן של כתובת יוונית. עוד נחשפו מתקנים חצובים, בכללם מאגר מים, ומתקנים הקשורים בדיג. הממצאים שעלו בחפירות תוארכו לתקופות הפרסית וההלניסטית, וכן לתקופה הרומית המאוחרת ולשלהי התקופה הביזנטית. אתר 30, מפה 48 סקר ארכאולוגי של ישראל

גשר אבן שנבנה בשלהי התקופה העות'מאנית לכבוד ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני בארץ ישראל (1898)

משפך התנינים לג'סר א-זרקא
לשרידי אמות המים לקיסריה וחזרה

*****

– תצפית על מעגנת ג'סר א זרקא
– מזרחה לעבר השטח הבנוי של ג'סר א-זרקא
– חציית היישוב ומזרחה לעבר שרידי האמות המים במושב בית חנניה
– ממזרחה בתוואי האמה שהשתמרה במעבר מתחת כביש 4
– מזרחה בשביל ישראל עד מחצבת בנימינה
– חציית היישוב ומזרחה לעבר שרידי האמות המים במושב בית חנניה
– מזרחה בתוואי האמה שהשתמרה במעבר מתחת כביש 4
– מזרחה בשביל ישראל עד מחצבת בנימינה

מעגנת הדיג של ג'סר אזרקא

קטע המסלול בתוך ג'אסר א-זרקא

גִ'סְּר אֶ-זַּרְקָא במקור נקרא ע'וארנה) הוא יישוב המאורגן כמועצה מקומית במחוז חיפה שהוכרזה בשנת 1961. הכפר שוכן על רצועת כורכר לחוף הים התיכון שגובהה 20-5 מ' מעל פני הים, שלמרגלותיה זורם הקטע התחתון של נחל תנינים, שמפריד בין הכפר לבין הים במערב. מדרום שוכנת קיסריה, ומצפון מעגן מיכאל והכניסה לשמורת הטבע נחל התנינים. במזרח גובל הכפר בכביש 2 (כביש חיפה – תל אביב). בסמוך לשפך הנחל, דרומית-מערבית לבתי הכפר, שוכן תל תנינים.
ג'סר א-זרקא קרוי על שם הגשר שנבנה על נחל תנינים עבור הקיסר וילהלם השני בעת ביקורו של הקיסר בארץ ישראל ב-1898. שמו של נחל תנינים בערבית הוא "אל-וואדי א-זרקא" (הנחל הכחול), ומכאן שם היישוב – "הגשר על הנחל הכחול". אם אין מחשיבים ערים מעורבות, זהו היישוב הערבי היחיד לחוף הים בישראל כיום.
ראשוני היישוב היו כ-80 משפחות בני חמולות שיהאב ונג'ר שהגיעו לארץ ישראל ממצרים ביחד עם חילות מוחמד עלי ב-1834, אליהם הצטרפו החמולות ג'ורבן ועמאש, בדווים משבטי ערב אל-ע'וארנה, שנדדו במאה ה-19מבקעת הירדן והתיישבו בשולי ביצות כבארה. התושבים התפרנסו מדיג בביצות ובים התיכון וכן מקדרות מאדמת הביצה ויצירת מחצלות מצמחי הגומא והקנה.
בעקבות ייבוש הביצה בשנת 1924 עבור זכרון יעקב לטובת אדמות חקלאיות ובירוא מחלת המלריה, הוצעה לתושבים קרקע חלופית לכפר בתוספת שכר בעבור עזרתם בייבוש הביצה ואובדן מקור פרנסתם. האתר החלופי שוכן על שרידי מחצבה ברכס הכורכר, אותה רכשה פיק"א בשנת 1924. בשנת 1926 נחנך היישוב החדש בו קיבלה כל משפחה כ-300 דונם. עם הקמת הכפר נבנו בתיו מאבני כורכר מקומיות, אולם עם קום מדינת ישראל הוא התפתח ונבנו בו בתי בטון ובלוקים. בני השבט המשיכו לעסוק בעבודות חקלאיות ביישובי האזור. כיום עובדים רבים מבני הכפר כשכירים בעבודות חוץ.
במלחמת העצמאות לא נפגע היישוב הודות ליחסיו הטובים עם תושבי זכרון יעקב, בנימינה והסביבה. עד לשנות השמונים לא היו כלל נישואים מבחוץ עם בני ובנות הכפר בשל הסטיגמות החריפות כלפיהם בקרב האוכלוסייה  הערבית בארץ, שנבעו ממוצאם השונה.

מבט מכיוון הים, מערב, אל ג'סר א-זרקא

בשנת 1994 הוכרז היישוב "שכונת שיקום" במסגרת פרויקט שיקום שכונות. בסוף 2009 החל משרד הפנים בהכנת תוכנית אב ראשונה ליישוב, אשר במסגרתה ייבחן הצורך להרחיב את תחום השיפוט, את היקף ההרחבה, אופייה ומיקומה, בעקבות הצפיפות הרבה ששוררת בה. במשרד הפנים שוקלים עידוד בנייה רוויה והסטת כביש החוף מזרחה, כדי לאפשר את הרחבתו של היישוב.
כיום, מעל מחצית מתושבי ג'סר א-זרקא הם נוער עד גיל 19. היישוב, שאוכלוסייתו מוסלמית, מתאפיין בשיעור גידול טבעי גבוה והוא סובל משיעור אבטלה גבוהה מאוד ביחס לממצוע הארצי ומשיעורי אלימות גבוהים. שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה הוא מהנמוכים במגזר הערבי בישראל. ענף ההוראה נפוץ מאד בג'סר, כמו כן הכפר הוא ה'יצואן' הגדול ביותר של כוח-עבודה נשי בענפי משק הבית למפעלים ובתי-חולים באזור. עם זאת, השאיפה בקרב פרנסי היישוב היא לחולל פיתוח תיירותי, המתבסס על הקרבה אל קיסריה העתיקה, שמורת נחל תנינים וחוף הים, ועל כך ששביל ישראל חוצה את היישוב לרוחבו. בשנת 2013 נפתחה בכפר אכסניה לתיירים.
אזור החוף של הכפר נהנה מסביבה טבעית עשירה. אמנם בריכות הדגים של מעגן מיכאל משתרעות לאורכו והגישה אל החוף מוגבלת עד לדרומו, אל אזור שפך הנחל, שם מתנשאת תצורת צוק ייחודית, ומעבר לה מעגן דיג קטן וסירות. בפועל שיעור העוסקים בדיג מבין התושבים מצומצם מאד כיום.

שרידי אמת המים ליד בית חנניה

שרידי אמות המים לקיסריה בבית חנניה

שתי כתובות לטיניות של הליגיון הרומי העשירי (פרטנסיס), החקוקות באבנים (אבן גיר קשה), שנקבעו בין אבני הכורכר המסותתות בדפנה של אמת המים העליונה, המוליכה אל קיסריה (היום בשוליו של מושב בית חנניה).
הכתובת האחת נחקקה באבן שמידותיה הן 0.65×1.00 מ'; הכתובת נתונה בתוך טבולה אנסטה, ומידותיו של השטח החקוק הן 0.45×0.45 מ'. הכתובת היא של שש שורות, בכתב רהוט; ניכר שהאותיות בשלוש השורות האחרונות שונות זו מזו בגודלן ובסגנון עיצובן. לשון הכתובת: אימפרטור קיסר טריאנוס הדריאנוס אוגוסטוס עשה בידי יחידה של הליגיון העשירי פרטנסיס.
הכתובת השנייה נחקקה באבן גיר שמידותיה הן 0.50×0.92 מ'; זו נקבעה בדופן האמה בקרבת האבן הנושאת את הכתובת המתוארת לעיל. בפני האבן עוצבו בתבליט סמלי הליגיון הרומי העשירי: נשר המגיח מתוך כוך, שגמלון בראשו, ומתחתיו זר, המקיף את הכתובת — ארבע שורות, שנחקקו במשטח קמור, מעוגל (קוטרו 0.3 מ'), נתונות בטבולה אנסטה. מתחת לכתובת מתוארת בגילוף האלה ניקה (ראש הדמות ורגליה חסרים). בתחתית האבן מתוארת דמותו של אטלס הכורע, הנושא כדור על שכמו. השתמרות הכתובת ירודה; ניכר שאותיותיה אינן אחידות, ומלאכת חקיקתן אינה מוקפדת. נוסח הכתובת זהה לנוסחה של כתובת חקוקה אחרת, שנתגלתה בתוך מפולת אבנים בקרבת מקום בשנת 1927; נלווים לכתובת זו תיאורים בתבליט של דולפין וספינת מלחמה. עם שתי הכתובות הללו, שתועדו בסקר, מסתכם מספרן של הכתובות שנתגלו באמת המים העליונה המוליכה אל ח' קיסרי עד לשנת 1975 באחת-עשרה — עשר מהן לטיניות, אחת יוונית.
אתר 63, מפה 48 סקר ארכאולוגי של ישראל

להרחבה אודות קטעי אמות המים לקיסריה ראו שרידי אמות המים לקיסריה בין בנימינה ובין שפך נחל תנינים ובג'אסר א-זרקא

שרידי האמות לקיסריה עוברות מתחת לכביש 4, צילום רז גורן

******

סוף דבר

הטיול נמשך כמעט חמש שעות מתוכן שעה ושלוש רבעי עצירה והשאר רכיבה. 

******

הדגש בטיול זה בדרום מערב הכרמל 
היה בעיקר בנושאי ארכאולוגיה
וגאוגרפיה: פיסית, היסטורית ויישובית

היה מעניין מאוד!

*****

טיפסנו, גלשנו,
הלכנו מעט ברגל
ונהינו ממראות הנוף.

******

חזרנו הביתה מבסוטים

*****

תודה

לרז על התכנון, ההובלה
ועל ההסבר על התגלית  הארכיאולוגית
לנתי ויעקב מרכיב חשוב בחבורה המטיילת

*****

למסע סתווי זה יצאנו ביום שישי (3/11/2017) מחצר קיבוץ אורים.

יצאנו לדרך חמישה: חיים מדינה ובירן פלק – דותן (אורים), בועז בן חורין (הרצליה), אלי פורמברג (תל אביב) ואני (מבשרת ציון).

את המסע הוביל חיים במסלול קרוב לביתו בו הוא נוהג לדווש מעת לעת.

חיים מדינה (קיבוץ אורים, מדריך רכיבה מוסמך בעל B.A  במדעי החברה מטעם האוניברסיטה הפתוחה עם התמקדות בפסיכולוגיה וחינוך) הקים את ענף האופניים בקיבוץ אורים כחלק מהגשמת חלומו ורצונו לקדם את ענף האופניים בחבל הבשור בנגב המערבי, בקרבה לפארק אשכול ולסינגל הבשור. הוא מאמין שחווית הרכיבה לקבוצות ויחידים צריכה להיות ייחודית. המיזם שלו כולל הובלת טיולי אופניים מודרכים לקבוצות, תלמידים, תנועות נוער, מקומות עבודה, משפחות ואירועים משפחתיים, תיירים, משלחות נוער וסטודנטים; הדרכת רכיבה לכל הרמות: לימוד רכיבה למתחילים; כניסה מודרכת לרכיבת שטח או כביש; לימוד רכיבה אתגרית וטכנית למתקדמים.

******

המסלול, נגד כיוון השעון
יציאה מאורים לעבר נחל הבשור ולאורך גדותיו  

*****

האזור הגאוגרפי, מישור חוף הנגב

****

חבל אשכול

חבל אשכול הוא החבל הגאוגרפי של הנגב הצפון מערבי בו נמצא תחום שיפוט המועצה אזורית אשכול המשתרע על שטח של כמיליון דונם רובם קרקע חקלאית ושמורות טבע. מרחב זה נמצא בין קיבוץ בארי בצפון, אפיק נחל הבשור במזרח, חולות חלוצה ועגור בדרום והגבול הבין לאומי עם מצרים וגבול רצועת עזה במערב. המועצה האזורית אשכול היא המועצה המאוכלסת ביותר בנגב, המונה כ- 14,500 תושבים המתגוררים בקיבוצים, במושבים ובישובים קהילתיים. 

*****

חבל אשכול כולל שלושה אזורי משנה:
אזור הצפוני, גבעות הכורכר ומישורי הלס והחול עד לקו באר גהר-מגן- צאלים,
אזור דרומי, מישורי החול המיוצב והדיונות, מקו מגן-צאלים דרומה עד חולות חלוצה ועגור
וערוץ נחל הבשור בין השניים בו נערך טיול זה.

לס היא סוג של קרקע שהרכבה הוא ממשקעי טין (סילט) בעיקר ומיחסים שווים של חרסית וחול המחוברים באופן רופף באמצעות סידן פחמתי (CaCO3), חומר אורגני, תחמוצות ברזל ומינרלים נוספים. צבעה הוא צהוב עד חום בהיר.
אדמות הלס מכסות כ-10% משטח כדור הארץ ועוביין הממוצע מגיע לכמה עשרות מטרים, כמו כן, לרוב לא ניתן למצוא קרקע לס משוכבת. אדמת הלס מאפיינת את שוליהם של מדבריות רבות בעולם. מרבצי לס נפוצים בין קווי הרוחב 20° – 50° צפון, סין וארצות הברית מהוות את מרבצי הלס הגדולים ביותר. משקע הלס הוא הומוגני ונקבובי, ומכיל גרגרי קוורץ, פלדספר ועוד מינרלים. בנוסף, קרקע הלס נוצרת מהשקעה של חומר דק המכילה שחק של סלעי גיר וקירטון. מאחר שאין סלע אחד המכיל את כל מרכיבי הלס, המסקנה המתבקשת היא שהוא נוצר כתוצאה מבליית כמה סוגי סלעים.‏
קרקע הלס מצטברת בעיקר בערוצים ובכיסי קרקע בהשקעה השניונית של אבק. על כן, היא נאטמת בקלות ובצורה זו מגבירה את הנגר העילי והשיטפונות באזורים המדבריים, היוצרים ערוצונים ונוף של ביתרונות, ובמקומות אלו מתפתח הצומח. לכן קרקע לס היא פורייה וטובה מאוד לגידולים חקלאיים. בנוסף היא קרקע עשירה במינרלים, חומרים אורגניים ואוורירית ולכן היא מנקזת טוב את המים וקל לחרוש ולנטוע בה צמחים. כמו כן, שחיקת הקרקע הינה איטית מאוד והיא נשארת פורייה למשך זמן רב. קרקע הלס בארץ ישראל עשירה במלחים רוב קרקעות הלס בארץ ישראל נמצאות בדרום, ומדלדלות ככול שעולים צפונה ומערבה.
בשנים האחרונות ההשערה הרווחת שמקור אדמת הלס הינה כתוצאה של השקעה איאולית מאסיבית. מקורות חולות אלו הם ממדבר סהרה וחולות סיני. נראה שכמות האבק פוחתת ככל שמתרחקים מהמקור כיוון שבדרום פוגשים רבדים עבים של משקע איאולי דק זה (בסביבות רוחמה מגיעה ל 15-12 מטר). בפלשת הצפונית הרבדים האלה הולכים ונעשים דקים יותר ויותר עד שלבסוף בשרון אין רבדים אבקיים או חרסיתיים הנוצרים והסחף האיאולי המועט מתערבב על-פי הרוב רק עם החול שלמטה בתהליך של יצירת החמרה רק ברכסי החול. העוצמה של רובדי החרסית והסילט משתנה גם כן בהדרגה ממזרח למערב. במזרח הרבדים הנזכרים עבים יחסית כיוון שהסחף האיאולי יכול היה לשקוע באזור במשך תקופה ממושכת. ואילו במערב תקופת השקיעה קצרה יותר והרבדים דקים יחסית.‏
הלס הוא בית גידול המאופיין בצמחייה נמוכה ושיחים נמוכים. לרוב נראה הבית גידול כמו שדה בור פתוח ריק מצמחים ובעלי-חיים. אך הוא מהווה בית גידול למינים רבים הנמצאים בסכנת הכחדה. האזורים של קרקעות לס מהווים בתי גידול שונים של בעלי חיים וצמחים יותר מסוגי קרקע אחרים, ויש בעלי חיים וצמחים שהם אנדמיים ללס. חצרים הוא מוקד חשוב של מישורי הלס בארץ, והוא מהווה בית גידול הנמצא בסכנת הכחדה. הוא מהווה מערכת טבעית וייחודית, אשר מכילה בתוכה מינים ייחודיים. ובמיוחד החוברה המדברית (עוף דוגר קרקע), אשר מרבית אוכלוסייתו בישראל נמצאת בחודשי הקיץ באזור חצרים בישראל. ‏
מקור והרחבה

******

חבל בשור תחתון

תיחום חבל הבשור

הגדרת חבל הבשור–

תחום חבל השבור וסביבתו הקרובה מהווה, מבחינה גיאוגרפית, אזור מעבר: מעבר מעמק החוף לשפלה, מעבר מתחום האקלים הים-תיכוני לאקלים המדברי, מעבר ממחוזות יישובי הקבע לממלכת הנוודים, מעבר מארץ פלגי-מים לנופים צחיחים. לכן, מאז ומתמיד התלבטו חוקרי ארצנו כיצד לכנות את חלקת-אלוהים הקטנה הזו.
יש לזכור כי עד הכיבוש הבריטי (1917) מיעטו החוקרים לתור את האזור המדובר עקב הסכנות בדרכים, המלחמות התדירות בין שבטי הבדווים לבין עצמם והשלטון התורכי שחשד בכל זר; המידע הדל שהצטבר בכתובים על האזור – החל מסיורו של ויקטור גֶרֵן (1863) – לא עודד לגביו כל סקרנות מחקרית.
מאז שקיימת ספרות מקצועית עברית בידיעת הארץ, בולטים הנסיונות להתאים הגדרה גיאוגרפית לאזור זה; ההתלבטות היתה רבה כי הוא היה ידוע פחות משאר חבלי הארץ שנהנו מקירבה למרכזי אוכלוסיה, או שהיו מוגדרים היטב מבחינה גיאוגרפית וגם זוהו עם כינויים מקראיים ותלמודיים (כמו גליל, ערבה, יזרעאל ודומיהם).
בראשיתו של המחקר הגיאוגרפי המתקדם של הארץ, לא הוכר כלל ייחודו של אזור זה: במדריך ארץ-ישראל של ישעיהו פְּרֶס (1920) הוא השפלה. האדמיניסטרציה המנדטורית (1924) הגדירה אותו המדבר, אך כבר באטלס של זאב ז'בוטינסקי ושמואל פרלמן (1925) ניכר היסוס ובו הוא מכונה גם השפלה וגם נגבה. התלבטות זו לא היתה מוכרת למחנך יחיאל הילפרין, שלימד דורות של גננות עבריות (1930) את המושג מדבר עבור סביבתנו – כנראה בעקבות המינוח הרשמי.
הראשון שהבין את ייחודו של החבל(*) היה הגיאוגרף אברהם יעקב ברוור (האב), שהציע עבורו (1936) לא פחות משלושה שמות: שפלת הנגב, שפלת פלשת וצפון הנגב. בעקבותיו יצא צמד אבות ידיעת הארץ בכינויים משלהם: יוסף ברסלבי הציע, תוך התלבטות (1945) – נפת באר שבע וזאב וילנאי (גם כן ב-1945) – הנגב המערבי. שלוש שנים לאחר מכן, יהויקים פאפוריש הוסיף וחידש: חוף הנגב. עם הקמת מדינת ישראל גברה הדרישה לדיוק בהגדרות גיאוגרפיות. ברוור האב הזדרז (1949) והציע את דרום השפלה. יוחנן אהרוני ומשה ברוור (הבן) תמכו דווקא (1953) בהצעה הוותיקה של ברוור האב – שפלת הנגב. ברסלבי חידש (1957) – לב הנגב. אטלס ישראל (הישן – 1957) שיבש את הצעת ברוור האב ל-הנגב הצפוני, ובגלל מעמדו הציבורי של האטלס ננעץ השיבוש הלשוני הזה ועד היום קשה לשרשו. קצין-חינוך-ראשי בצה"ל הלך בעקבות וילנאי ופקד בפרסומיו (1962): הנגב המערבי! – אך וילנאי לא שקט על השמרים וחידש מותג (1968): חבל הבשור! בשנות ה-70 נכנסו ל"מירוץ על השם" שני מקצוענים, מנשה הראל ודב ניר שקלעו (1970) שְלָשָה: מישור חוף הנגב, העורף המערבי של באר שבע (!…) ושערי הנגב. מדריך ישראל (הישן, 1979) הלך בעקבות פאפוריש (חוף הנגב), אך רם גופנא (1979) צלף ופגע: הנגב הצפון-מערבי! וילנאי, עדיין לא נס ליחו (1979) ומוסיף מבואות הנגב ומערב הנגב (=תיקון לשוני להצעתו מ-1945 !).
כנראה שבשלב זה באמת עלה היצע השמות על הביקוש וחלה רגיעה בנושא עד להוצאת אטלס הנגב (1986) הנוקט – לראשונה – בכינוי אזור בשור; החרה-החזיק אחריו אטלס ישראל (החדש – 1995) בשם זהה, כשמפת החברה להגנת הטבע עוקפת אותם בסיבוב (1994) עם מישור חוף הנגב הוותיק, בן כמחצית היובל.
דן גזית, מתנצל בפני מציעי-שמות אחרים שלא צורפו למבחר המייצג שבחתך דלעיל, ומעדיף כיום – כידוע לקוראיו הקבועים – את חבל הבשור התחתי (בעקבות תיקונו של יהודה זיו להצעתי – חבל הבשור התחתון). מה דעתכם ?
המקור: דן גזית: "מי אנחנו" בתוך "אבני גזית".

*****

יובלי נחל הבשור

"נחל הבשור" כולל את מערכת הנחלים המתנקזת דרך נחל עזה, הנשפך לים כ- 4 קילומטרים דרומית למרכז העיר וכוללת כוללת שלושה יובלים עיקריים והערוצים הנופלים אליהם:
נחל הבשור, המנקז את אזור הנגב הצפוני בין בקעת באר שבע ובין סביבת שדה בוקר שהסעיף עיקרי הנשפך אליו ממזרח והוא נחל רביבים המנקז את הגבעות מערבית לירוחם.
נחל באר שבע, המנקז את שיפולי דרום הר חברון ואת בקעות ערד ובאר שבע; סעיפיו העיקריים הנשפכים אליו הם נחל חברון מצפון ונחל סכר מדרום המנקז את רמת חובב וסביבתה.
נחל גרר, המנקז את המורדות המערביים של גבעות להב ואת מישורי הליס בצפון חבל הבשור. סעיפו העיקרי הוא נחל פטיש מדרומו, המנקז את צפון מערב בקעת באר שבע.
מגבעת חבלנים, הנשקפת אל באר שבע מדרום, נשלחת כעין "אצבע" לצפון מערב, אל תחומי חבל הבשור. שלוחה נמוכה זו, שעליה נבנו הישובים חצרים ואפקים, חוצצת בין תחום הניקוז של נחל גרר מצפון לתחום הניקוז של נחל הבשור מדרום.

נחל הבשור ויובליו

******

האזור בימי מלחמת העולם הראשונה,
חלק מקו עזה – באר שבע בו נערכו הכוחות העות'מניים
לבלימת כוחות הממלכה המאוחדת
(חיל המשלוח המצרי) 

שלושה חודשים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה הצטרפה תורכיה כבעלת ברית לגרמניה. תפקידה, היה בין היתר, להקל את הלחץ בחזית המערבית. בשלישי בפברואר 1915 , לאחר שחצה את סיני בעשרה ימים, תקף כוח תורכי של 20,000 חיילים עם יחידות נלוות וארטילריה את תעלת סואץ במטרה לשבש את תנועת האוניות בנתיב חיוני זה ולעורר תסיסה במצרים כנגד הבריטים. המתקפה נכשלה והתורכים לא השיגו את מבוקשם, אך מצד הצבא הבריטי נותר החשש ממתקפה נוספת, או מכוחות תורכיים שיחדרו לקרבת התעלה. ההבנה, שהגנה סטטית על התעלה, גם אם תתבצע, בצידה המזרחי עדיין תצריך כוחות רבים, גיבשה בראשית 1916 , אצל הגנרל ארצ'יבלד מארי – מפקד חיל המשלוח המצרי (E.E.F – Egyptian Expeditionary Force) שזה עתה הוקם, את המסקנה שהמקום המתאים,  היעיל והחסכוני בכוח אדם להגנת התעלה והדרך אליה, בצפון סיני, הוא המרחב בין אל עריש לקוסיימה. הצעד הראשון בתכנית, היה להשתלט על אזור רומני-קטיה, שני נאות מדבר, 2 מיל מזרחית לתעלה. מרכיב חשוב בתכנית היה הנחת מסילה סטנדרטית  שבעזרתה, ניתן יהיה לפתור בעיות תובלה של ספקה, ציוד, מים וחיילים. עד אפריל 1916 קדמו הבריטים את כוחותיהם מעבר לקטיה, כדי למנוע פשיטות תורכיות ולהבטיח את המסילה שהתקדמה בשלב זה מזרחה. בפרק זמן זה, עסקו הבריטים בהתכתשויות מקומיות עם כוחות תורכיים, שנותרו בסיני כל אותה עת, במטרה לאיים על התעלה ולרתק לשם כוחות. באפריל פשטו התורכים על קטיה וסביבתה וב 4- באוגוסט 1916 תקפו שוב, הפעם ברומני. כישלונם היווה זרז לבריטים שהמשיכו לקדם כוחות מזרחה, לעבר אל עריש, במקביל להנחת המסילה. יחד עם המסילה הניחו הבריטים צינור מים שמשך את מימיו מתעלת המים המתוקים המקבילה לתעלת סואץ בצידה המערבי. נפילת אל עריש והתבססות בה, קרב מגדבה ( 23 : דצמבר 1916 ) וכיבוש רפיח ( 9 בינואר 1917 ), סימנו את סופה של הנוכחות התורכית בסיני.
לאחר כיבוש רפיח וחאן יונס על ידי הבריטים ובני בריתם (ינואר-פברואר 1917 ), נסוגו התורכים ממוצביהם בשייח' נוראן (מגן) שועוט (צומת גבולות) והשלאלה (נחל בשור-פארק אשכול) והתייצבו על קו עזה באר שבע. שני הניסיונות של הבריטים לכבוש את עזה, במרץ ואפריל 1917 כשלו ולאחריהם, התייצבו הבריטים מול התורכים בגזרה שאורכה כארבעים ק"מ, משייח' עג'לין שלחוף הים, מעט דרומית לעזה, דרך שייח' עבאס, תל ג'מה ועד לביר גמלי שבוואדי עזה ובין שני הצבאות, התורכי והבריטי, נותר שטח הפקר.
מאפריל 1917 עד סוף אוקטובר שנה זו, התייצב הקו לתקופה של כשבעה חודשים, שבהם נערכו פעולות צבאיות מינוריות בלבד. בפרק זמן זה, צמח סדר הכוחות וחיל המשלוח המצרי, יחד עם קורפוס העבודה המצרי הגיע במספרו לכ 200,000- איש וכ 100,000- בהמות אותם היה צריך להאכיל ולהשקות.  באותו זמן גם ביססו הבריטים את המרחב בין חוף הים לקו החזית, חיזקו את מערך המוצבים, סללו דרכים, פרצו מעברים בוואדי עזה (נחל בשור), חפרו בארות ומתקני אגירה, פרסו צינורות מים והניחו מסילות ברזל מזרחה לעבר החזית. בסוף יוני, חלו שינויים בפיקוד של חיל המשלוח המצרי והגנרל אדמונד אלנבי החליף את הגנרל ארצ'יבלד מארי.  לקראת סוף אוקטובר, החלו מהלכים של ריכוז ותזוזת כוחות לעבר באר שבע, לקראת כיבושה. כדי לקדם  אספקה, תחמושת וציוד לחזית, הוארכה המסילה הסטנדרטית מאימרה לכארם והמסילה הקלה – דקוויל, מביר גמלי לח' חסיף. צעדים אלו לוו במערכת הטעיות שכוונו לשכנע את התורכים שהמערכה המתקרבת תהיה על עזה. ב 31- באוקטובר נכבשה באר שבע ובשבוע הראשון של נובמבר, בשישה ימים של קרבות, נכבשו המוצבים בשאריעה, הורירה ותל חוליפה. עזה עצמה נפלה כמעט ללא קרב ב 7- בנובמבר, לאחר שפונתה על ידי התורכים. משלב זה ואילך, תוך ניצול ההצלחה, התקדמו הבריטים ובני בריתם צפונה תוך כדי רדיפה אחרי הכוחות התורכים הנסוגים.
המקור אמנון גת 

******

המסלול בקטע נתיב אנז"ק

 ANZAC – הכוח הצבאי שכלל פרשים אוסטרליה וניו זילנד (ANZAC. (The Australian and New Zealand Army Corps) שכבש את באר שבע ב-31 באוקטובר 1917. ליד קיבוץ בארי מצויה אנדרטה לזכר חיילי אנזאק שתרמו את נפשם לשחרור ארץ ישראל. מורשת מהלכי אנז"ק בארץ ישראל ידועה ומוכרת היטב באוסטרליה.

******

למול המפה

******

דמות האזור בשלהי תקופת השלטון הבריטי,
אין בו יישובי קבע אלא רק מאהלי בדווים

*****

 ******

דמות האזור בימיה הראשונים של המדינה

******

*****

דמות האזור כיום,

******

*****

ההיבט המוניציפלי
המסלול בקו התפר והחיבור (מוזר!)
בין תחום שתי מועצות אזוריות: מרחבים ואשכול

****

****

מהות האזור,
שמורת נחל הבשור
בין גדות הנחל בלב אזור חקלאי

****

 נחל הבשור

לנחל בשור שאורכו כ-80 ק"מ שי אגן ניקוז ענק המשתרע על 3,650 קמ"ר בין שלוחות הדרומית של הר חברון בצפון ועד רמת עבדת ושדה בוקר בדרום. אגן ניקוז זה הוא גדול יותר מכל נחל אחר בישראל שנשפך לים התיכון.
היובלים הרבים של נחל הבשור מתנקזים אליו בתופעה ייחודית. כמעט כולם נשפכים אליו מצפון מזרח ורק באזור רכסי הכורכר נשפכים אליו ערוצים מעטים מדרום. יובליו העליונים יורדים מקו בפרשת המים הארצית ברמת עבדת ממערב למדרשת בן גוריון. מכאן הוא יורד צפונה דרך קער המפריד בין רכס חלוקים לרכס בוקר עד מפגשו עם נחל הרועה ונחל בוקר. אחר מפגש זה פונה הנחל חדות מערבה וחוצה את קמר בוקר ואת כתף שיבטה בשני מפערי מים (דייקה) מרשימים.  כ- 2 ק"מ מדרום למושב אשלים יוצא הנחל מתחום הר הנגב הצפוני אל מישור חולות חלוצה ולאחר כ- 15 ק"מ נוספים הוא עובר בסמוך לחלוצה הקדומה. בדרך מצטרפים אליו נחל רביבים ונחל אטדים. ליד באר אסנת, כ- 5 ק"מ ממזרח לקיבוץ צאלים, נשפך אליו נחל באר שבע שראשיתו בדרום הר חברון ובמורד מדרום לרמת חובב מצטרף אליו נחל סכר. ומשם ממשיך נחל הבשור בנופי הבתרונות של אדמת הלס. מצפון לתל ג'מה (ליד רעים) מצטרפים אליו מדרום נחל אסף ומצפון נחל גרר המנקז את הרי חברון ואת גבעות להב ושאליו הצטרפו נחל פטיש ונחל שובה. ממערב לבארי ממשיך נחל הבשור אל רצועת עזה ונשפך אל הים התיכון בתחומה, כ- 1.5 ק"מ מדרום לעיר עזה.
נחל בשור הוא שריד מנהר קדמון ענקי, שסחף בעבר שברי סלעים ואבנים ויצר בנגב המערבי שכבה של חלוקי נחל בעובי עשרות מטרים ("אקוויפר החלוקים"). שכבה זו מתמלאת כל שנה מחדש במי שיטפונות והיא אוצרת בקרבה כמויות מים גדולות. במשך השנים התכסתה שכבת החלוקים בכסות עבה של משקעי לס, ונוצרו המישורים הנרחבים של הנגב המערבי. נחל בשור מתחתר במשקעי הלס, ובמקומות שבהם ערוצו מעמיק עד שכבת החלוקים, כפי שקורה בכמה מקומות במורד הנחל, פורצים מים. רוב הנביעות הן עונתיות.
באפיק נחל הבשור, כמו בנחלים אחרים במדבר, עוברים בחורף שיטפונות רבים. הגורם העיקרי לכך הוא מבנה פני השטח של אגן היקוות שלו: סלעים חשופים ושטחי לס שכמעט ואינם מחלחלים את המים. כמעט כל גשם הופך לנגר עילי הזורם בערוצים ובערוצי המשנה הרבים של הנחל.

נביעות נחל בשור שימשו בסיס להתיישבות אדם על גדות הנחל כבר בתקופות פרהיסטוריות. בתקופת הברונזה התיכונה (1750­-1550 לפנה"ס) קמו ערים מבוצרות לאורך הנחל בתל פַרְעָה ("שרוחן"), בתל גַּמָּה (ג'מה) ובתל עג'ול שברצועת עזה.
השם נחל הבשור נזכר במקרא. על פי המסופר דוד המלך רדף אחר העמלקים שפשטו על צקלג (מזוהה עם תל שרע שבנחל גרר): "וַיֵּלֶךְ דָּוִד הוּא וְשֵׁשׁ-מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּבֹאוּ עַד-נַחַל הַבְּשׂוֹר" (שמואל א', ל' 9). אין ודאות שנחל הבשור שנזכר בתנ"ך הוא נחל בשור של ימינו. אדרבא, רוב החוקרים נוטים לזהותו עם נחל גרר של ימינו.
היישובים התקיימו על גדות הנחל עד התקופה ההלניסטית (מאה 2 לפנה"ס), ומן התקופה הרומית ואילך ניכרת התרחקות ממקורות המים. הארכיאולוג דן גזית משער שהסיבה לכך היא המלריה – מחלה שפגעה במתגוררים בקרבת הביצות שהמעיינות יצרו בתקופה ההיא.
בפברואר 634 התחולל בסביבת עין הבשור קרב דָּתִין. גדוד מוסלמי בפיקודו של עמר אבן אלעאץ (לימים כובש מצרים), שכנראה ניסה לחדור לארץ ישראל דרך הנגב, נתקל בגדוד ביזנטי וגבר עליו. מקומה המדויק של דתין, אם אכן מדובר ביישוב, אינו ידוע.

******

המסלול, המקומות והמראות

– יציאה מאורים לעבר פארק אשכול,
– הפארק לצד כביש 241,
– סינגל קצר לצד דרך הנוף בגדה המערבית.
– דרומה לאורך דרך הנוף
– עלייה לתצפית לתל שרוחן,
– הלאה דרומה על דרך הנוף לעבר מצפה מאגרים (הפסקה)
– המשך דרומה לגשר התלוי מעל הנחל ממערב לצומת צאלים,
– חציית הגשר
– צפונה לאורך הגדה המזרחית בתחילה לצד המאגרים.
– המשך בסינגל הבשור המתפתל העולה ויורד (כמו בלונה פארק)
– עלייה במדרגת הלס בואכה שדות אורים

*****

השדות ממערב לקיבוץ אורים

מבט ממעל: קיבוץ אורים וסביבתו הקרובה

קבוצת אוּרִים נמצאת כ-9 קילומטר ממערב לאופקים משתייכת לתנועה הקיבוצית המאוחדת (בעבר לתנועת חבר הקבוצות לאחר מכן לאיחוד הקבוצות והקיבוצים) ונמצאת בתחום שיפוט המועצה האזורית אשכול מאז בשנות השבעים עת עבר מהמועצה האזורית מרחבים, אליה השתייך עד אז. קבוצת אורים הוקמה במוצאי יום כיפור ה'תש"ז, 1946, במבצע עליית אחת עשרה בנגב. הגרעין המייסד שהורכב מנוער יוצא בולגריה, חניכי תנועות הנוער גורדוניה והמכבי הצעיר, ישב מספר שנים לפני העלייה לקרקע ברעננה. העלייה לקרקע הייתה באזור גריין ליד קיבוץ גבולות. עקב הקשיים בהם נתקלו המתיישבים במקום, הם עברו מאוחר יותר לנקודה הסמוכה לצאלים וב-1948 עברו המתיישבים למקום הקבע במשטרת עימארה שנתפסה על ידי חטיבת הנגב לאחר שהשוטרים הבדווים ששרתו בה, נטשו את המשטרה עם סיום המנדט הבריטי במאי 1948.‏
בראשית שנות החמישים נקלטו בקיבוץ גרעיני נוער, יוצאי צפון אמריקה, של תנועת הבונים והחל מאמצע שנות החמישים ועד ראשית שנות השמונים נקלטו בקיבוץ גרעינים של התנועה המאוחדת, הנוער העובד והלומד וגרעינים נוספים של תנועת הבונים.
בתחילת שנות השישים היה אורים אחד מראשוני הקיבוצים אשר בהם עזבו הילדים את הלינה המשותפת, בניגוד לעמדת התנועה. עימות נוסף של הקיבוץ עם הנהגת התנועה היה באמצע שנות השישים, עת נשלחו נערי הקיבוץ ללמוד באשל הנשיא (שבו למדו באותה עת בני מושבי האזור וילדי פנימייה) ולא בבית ספר קיבוצי.
הענפים הכלכליים העיקריים בקיבוץ הם: "נועם אורים" – מפעל תעשייתי אשר ייצר בעבר חומר מילוי לשמיכות, מעילים ומוצרי טקסטיל. "גד"ש אור"ה" – שותפות בגידולי השדה (יחד עם כיסופים והר עמשא) המעבדת כ-30,000 דונם ובעיקר תפוח אדמה וחיטה; "סונראל אורים" – מפעל קטן ליצור אריזות לחפצי חן. רפת חלב ולול לביצים. מקור וגם אתר הקבוצה

"עליה ראשונה"

בהמשך הדרך ביציאה מאורים מערבה

על סוללת מסילת הברזל מרפיח לבאר שבע

סוללת רכבת מרפיח לבאר שבע נבנתה על ידי הבריטים בזמן מסע כיבוש ארץ ישראל מידי האימפריה בזמן מלחמת העולם הראשונה. סוללה זו בקו רפיח – באר שבע נועדה להוות סעיף של מסילת הברזל מחצי סיני לעבר ארץ ישראל דרך מישור החוף. בעזרת מסילה זו הפך אזור מעיינות הבשור לבסיס המים הראשי של הצבא הבריטי בתקופה שבין קרב עזה השני לקרב עזה השלישי בו נכבשה באר שבע.  לקראת הקרב השלישי, בו הובקע הקו התורכי האריכו הבריטים את מסילת הברזל שהגיעה עד לאזור ממערב לאופקים של ימינו ומאוחר יותר נסללה והגיעה עד באר שבע. מסילת רפיח באר שבע פורקה בשנת 1927 שהתברר שאין בה צורך יותר.

הקטע הראשון והאחרון של המסלול

קיבוץ אורים וסביבתו הקרובה

קטע המסלול העוקף את פארק אשכול

הגן לאומי הבשור שנקרא גם "פארק אשכול", על שם לוי אשכול ממנהיגי תנועת העבודה וראש ממשלת ישראל בשנים 1963-69. הפארק הוקם על-ידי קק"ל ורשות הטבע והגנים הלאומיים בשנת 1960 על שטח של 1000 דונם, ובו חורשות, מעיינות, מדשאות חניוני פיקניק ובריכת שחייה. הפארק המטופח נראה כנווה מדבר אמיתי וקשה להאמין שהוא נמצא באזור הנגב הצחיח.  הכניסה לפארק היא בתשלום. בתחום הפארק נמצא: נביעת מעיין עין הבשור, שרידי כנסייה ביזנטית ושרידי גשר שהקים הצבא הבריטי בשנת 1917 על אפיק הנחל ועליו עברה מסילת הברזל מעזה לבאר שבע.  הפארק מופעל על ידי רשות הטבע והגנים.

דרך נוף הבשור מגשר אברהם לבאר צאלים על גדת הנחל המערבית

איסוף הבאטטה בשדות הסמוכים לגדת הנחל

מבט על תל שרוחן ממזרח

תל שרוחן, מתנשא מעל מישורי הלס בעיקול נחל הבשור מעל עין שרוחן שמימיו שימשו את תושבי התל במשך מאות שנים – מן התקופה הכנענית התיכונה ועד התקופה הרומית. על פני התל נותרו רק שרידים מעטים : קטע מחומת העיר, שהייתה עשויה לבני בוץ, בחלקו הדרומי של התל ושרידי מבנה ציבורי בחלקו הצפוני.

קטע המסלול בתל שרוחן

תצפית בראש תל שרוחן

מראה מראש תל שרוחן אל הנחל והלאה לכיוון אורים

מבט על תל שרוחן מצפון

מבט על מצוק הלס מתחת לדרך הנוף ומעל גדת הנחל המערבית

מבט על דרך הנוף בכיוון מצפה המאגרים

הדרך

משוכות הקטוס סביב פרדסי חבל אשכול

קטע המסלול באזור המאגרים

בעליה למצפה המאגרים

קטע המסלול באזור המאגרים

מאגרי המים בבשור – בשנת 1996 הכשירה קק"ל, בסיוען הנדיב של הקהילות היהודיות בארה"ב ובאוסטרליה, מערכת של מאגרי ענק בנחל על מנת לקלוט את מי שיטפונות החורף הזורמים אל הנחל ולהחדירם אל מאגרי מי התהום.  מאגרי המים שהוקמו על גדותיו של נחל הבשור מאפשרים ניצול מי השיטפונות להשקיית שדות היישובים שבסביבתו והסכרים שהוקמו באפיק הנחל עוצרים סחיפה הנגרמת בשל הזרם העז ומעשירה את מי-התהום. מאגרי הבשור הם מערכת מתוחכמת של שלושה מאגרים – מאגר רחובות תחתון, מאגר רחובות עליון ומאגר הבשור – המסוגלים לאגור ביחד כ- 7 מיליון מ"ק מים. בשנים שחונות, שבהן אין אפשרות למלא את המאגרים במי הבשור, קיימת אפשרות להזרים אליהם מים משפכי גוש דן. בניית מאגרי הבשור היא חלק מתוכנית "נגב של צמיחה" של קק"ל, שמטרתה להציב את הנגב בסדר עדיפות לאומי עליון. פיתוח הנגב, שבו נמצאות עתודות הקרקע הגדולות במדינה, הוא האתגר הגדול של ישראל כיום, כאשר הפרדסים בישראל "נודדים" ממרכז הארץ לנגב המערבי, שם נמצאות קרקעות זולות יותר, המתאימות לעיבוד חקלאי. הפרדסים הם רק חלק ממערך תשתית גדול שהולך ומוקם בחבל הבשור: חממות המשתרעות על פני 500 דונם; הקמת מערך יישובים חדש ופיתוח התיירות בנגב. הגורם המגביל את עיבוד אדמות הנגב הוא מים. מאגרי הבשור הם חוליה חשובה במענה למחסור במים. המאגרים מתוכננים להוסיף לנגב מיליוני מ"ק מים. מקור

מבט ממצפה המאגרים על גדת הנחל והפרדסים לצידה

בראש מצפה המאגרים

*****

הגשר התלוי' bert do dar vjckho

גשר חבלים יחיד מסוגו בישראל הותקן על-ידי קק"ל בין שתי גדותיו של נחל בשור, מעל המצוק המחזיק מים במשך כל ימות השנה.  אורך הגשר כ – 80 מטר והוא מאפשר חציית הנחל וטיול רגלי בגדה השנייה, אל חווה חקלאית קדומה ואל האנדרטאות לזכרם של שני נערים בני משאבי שדה שנהרגו כאן בתאונת טרקטורון. מתחת לגשר החבלים בריכת מים טבעית המלאה כל השנה. מסביב לנביעת המים סבך של קנים, צבים רכים ואגמיות.

גשר התלוי

הקצה התלוי!

****

מבט על גשר הצינורות ממצפה המאגרים

גשר הצינורות החדש החוצה את נחל הבשור, שנחנך לטובת המטיילים בראשית ינואר 2014 נבנה על צינורות מים השייכים למערך מאגרי הבשור. גשר הצינורות הוקם על ידי רשות ניקוז שקמה-בשור בשותפות עם מקורות, המשרד לפיתוח הנגב והגליל, משרד התיירות ומקורות. הגשר מעניק למטיילים נקודת תצפית נוספת, נוחה ובטוחה בעת שיטפונות. במרכז הגשר, ממש מעל ערוץ נחל הבשור, הוקמה מרפסת תצפית שיכולה להכיל עשרות מטיילים.

מבט על גשר הצינורות ממזרח

מאגרי אשכול

הדרך למול הגדה המזרחית

עוד מהגדה המזרחית

בקטע זה ישנה תופעה בולטת ההבדל בין שתי גדות הנחל: בעוד שהגדה השמאלית קבורה תחת שכבה עבה של חול, בחלקו נודד , הרי שהגדה הימנית בנויה ליס, ללא כיסוי חול. הבדל זה בין שתי הגדות הולך ומיטשטש מתל שרוחן צפונה ונעלם כליל צפונה מעין בשור. המבנה השונה של הגדות גורם להבדלים בצורתן: בעוד שלגדה השמאלית קו רקיע מתעגל, גבעות שטוחות
ומתונות היורדות במדרון תלול ורצוף אל האפיק, המופסק מדי פעם במצוקי ליס מכוסים בחול, וחוסר מוחלט בערוצים פעילים )המים מחלחלים בחול ( הרי הגדה – הימנית כולה מעורצת ומבותרת, העליה בה נוחה יותר, ויש קטעים שבהם אפשר להבחין במדרגות נהריות קדומות של הבשור. בדיקה מקרוב מראה, שכמעט כל הערוצים היורדים אל הבשור ממזרח סכורים בסכרים, לפעמים סכרים אחדים לאורך ערוץ אחד. בקטע הנחל שבין צאלים לתל שרוחן ישנם כ- – 100 סכרים, חלקם סוללות עפר וחלקם סכרי אבן מכוסים בעפר, ורובם ככולם פרוצים על ידי המים. כל סכר יוצר מאחוריו משטח סחף אוגר מים, בשטח הנע בין כמה עשרות מטרים מרובעים לכמה דונמים. משטחים אלה בולטים למרחוק בכיסוי של צמחייתם, הירוקה אף  בשלהי הקיץ. יש להניח, שסכרים אלה הם בני התקופה הרומית ואילך, ואחדים תוחזקו בידי הבדואים עוד במאה הנוכחית. כדאי גם לשים לב לאופי הצמחיה הטבעית, השונה מגדה לגדה.

למול הגדה המזרחית, צילום אלי פורמברג

מיועד לחובבי הז'אנר. אני עקפתי מימין בלי להעפיל למעלה.

חיים מלך גבעות הלס

העליה מגדת הנחל למישור אורים

במעלה הלס, צילום אלי פורמברג

הגעתי!

"עליה אחרונה"

הקטע האחרון של המסלול

******

סוף דבר

אחרי קצת פחות מחמש שעות, מתוכן כשעה ורבע עצירות, הסתיים המסע.

******

מזג אוויר האיר לנו פנים. הוא התאים לרכיבה. לא היה חם. היה אידאלי!

******

הרכיבה במרחבי הלס מעל גדות הנחל הנפרסים
מאופק לאופק היא חוויה נהדרת
גם בעונה זו של הסתו טרם תחילת הגשמים.
גווני הצהוב והחום של הלס
בשילוב הירוק של עצי אשל ושיחי הקנה יוצרים מראות הייחודיים לחבל ארץ זה.

******

 טיול מהנה ומענג במרחבים הפתוחים
שכאלה הם מעטים במרכז הצפוף והבנוי.
המאמץ של הנסיעה
אל אורים והחזרה ממנה היה כדאי!

******

מקורות מומלצים

אבני גזית –
אתר של דן גזית, חבר גבולות, איש ידיעת הארץ וארכאולוג
בו מרוכזים תכנים שכתב במשך יותר מ 60 שנה באכסניות שונות.

 מקור להורדה

****

*****

תודה,
לחיים מדינה על ההובלה, ההסבר והאירוח
לאלי, בועז ולבירן חברים השותפים לדרך

*****