אחרי הצהרים בא' חול המועד פסח תשע"ו (24/4/2016) רוני רווה (ביתי) ואני חידשנו את מסורת הטיולים ביחד. מאחר יצאנו מביתה של רוני בנתניה טיילנו בלב השרון.

 

מסלול הטיול היה באזור המשתרע ממזרח ודרום מזרח לעיר נתניה.

 

מסלול הטיול היה באזור שבין קריית השרון בצפון ובין חרוצים בדרום.

 

מרבית הטיול היה ברצועת גבעות החול של השרון הדרומי.

באפיון המבנה הפיסיוגרפי של השרון ניתן לציין שלאורך מרכזו משתרעת רצועה של חולות פליסטוקנים שהתפתחו לקרקע חולית אדומה אך המבנה הטופוגרפי עדין מזכיר גבעות חול. רצועה זו רצופה במחצית הדרומית של השרון (בין נחל הירקון ובין נחל אלכסנדר). רוחבה 5 ק"מ ואורכה 25 ק"מ וגבעותיה מגיעות לגובה של 50 – 90 מ'. המבנה הגבנוני של רצועה זו זו והיער שהיה בה מנעו בעבר ההיסטורי את השימוש בה לדרכים. גם כיום אין רשת הדרכים מפותחת בחלק זה של השרון. גבעות החול חסמו את ניקוז הנחלים היורדים מהר לעבר הים והיטו אותם דרומה (נחל קנה) וצפונה (נחל אלכסנדר). בתוך תחום הגבעות החול התפתח ניקוז מקוטע שהתאחד בצורה מעגלית בנחל פולג. בעבר הרחוק נסתם נחל זה על ידי חולות וסביבו נוצרו ביצות נרחבות. עוד בתקופה קדומה היה צורך לנקז בצורה מלאכותית את הביצות על ידי פריצת רכסי הכורכר.
המקור: יהודה קרמון (1973),ארץ ישראל – גיאוגרפיה של הארץ ואזוריה, ת"א: הוצאת יבנה, עמ' 235 – 236

 

יצאנו לדרך מקריית השרון.

קריית השרון  זו שכונה חדשה שנמצאת במזרח נתניה, בצמוד למכללה האקדמית נתניה. התכניות להקמת השכונה הוכנו בתחילת שנות ה90' מתוך כוונה להגדיל את שטחי הבניה בעיר ולמשוך אליה אוכלוסייה צעירה ומבוססת. הבניה במקום החלה בשנת 1997 והאכלוס הראשון בה החל בספטמבר 1999. הגם שחלקים גדולים משטח השכונה בנוי הבניה בה טרם הסתיימה. בחורשה הסמוכה לשכונה, ששמה הרשמי הוא "פארק האלונים", אך מכונה "חורשת הסרג'נטים", נתלו סמלים בריטיים  בימי המנדט הבריטי.

 

 

 

למסלול הטיול שלנו היו שני קטעים שביניהם מפריד כביש 551 בין צומת דרור בכביש 4 ובין צומת פולג בכביש החוף.

 

זה הקטע הצפוני בו החל והסתיים הטיול

 

 

יצאנו מתחום מקריית השרון ורכבנו בשדות מדרום.

 

התקדמנו לעבר כפר נוער הדסים ורכבנו בדרך הצמודה לגדר המערבית שלו. חצינו את שמורת הטבע הקטנה הסמוכה, "שמורת הדסים".

שמורת הדסים היא שמורת טבע מוכרזת שכיום היא סגורה לקהל למטרות שיקום, לאחר שהתחוללה בה שריפה. שמורה זו הוקמה ביוזמתו של אבינועם קפלן, מורה בכפר הנוער "הדסים", שדאג עוד ב- 1947, עם הקמת המוסד החינוכי, לשמור על חלקה בפאתי אדמות הכפר המייצגת את צמחיית האזור. לאחר חקיקת חוק שמורות הטבע והגנים הלאומיים, היתה שמורה זו בין הראשונות שהוכרזו בישראל. בשמורה נמצאות שתי חברות צומח. בדרום-מערב השמורה נמצא מחשוף קרקע חוסמס (חמרה מלווה בגיר, ועליה יש כדורי כורכר), בו גדלה בתה של קורנית מקורקפת והמין הנדיר גולנית ערבית (האוכלוסייה הטבעית האחרונה שנותרה במישור החוף), ואילו בצפון ובמזרח השמורה גדלה גריגה של קידה שעירה ולוטם מרווני. מהגיאופיטים גדלים בשמורה סייפן התבואה, אירוס ארץ-ישראלי, בן-חצב יקינטוני, שפתן מצוי, רקפת מצויה ואחרים בתחומי הגריגה גדלים כעשרה שיחים ועצים קטנים של אלון התבור, ושיחים מעטים של אלת המסטיק ואשחר ארץ-ישראלי.

 

התקדמנו לעבר הפינה הצפון מערבית של אבן יהודה. לא נכנסנו לתחום היישוב אלא רכבנו בדרך שבשוליו. יכולנו להתרשם מנוף הגבעות.

 

 

הכוונה הייתה להמשיך ישר לעבר כפר נטר. אבל, מספר גדרות ושערים נעולים חייבנו אותנו לסיבוב בשדה ופרדס. הגענו לחצר אחת הנחלות בכפר נטר ועברנו דרכה. תושביה השתוממו ואפילו כעסו וטענו שזה שטח פרטי. התקדמנו ורכבנו לאורך הרחוב הראשי של כפר נטר.

 כפר נטר הנו מושב עובדים השייך למועצה אזורית חוף השרון. היישוב מונה כ-1,200 תושבים. המושב הוקם בשנת 1939, בשלהי תקופת המרד הערבי הגדול באזור ריק מהתיישבות כישוב חומה ומגדל. מייסדיו היו בוגרי בית הספר מקווה ישראל ושמו נקרא על שמו של קרל נטר שיזם והקים את מקווה ישראל והיה גם מנהלו הראשון. חלקו של המושב הוותיק כולל 70 משקים חקלאיים ששטחם כ-30 דונם האחד. ענפי החקלאות העיקריים: פרדסים, מטעי אבוקדו ולול. גידולים חקלאיים נוספים: כרם יין, ירקות, אנונה, אננס. כמו כן פועלות במושב חוות סוסים, דיר ומשתלות. בשנת 2001 נבנתה שכונת ההרחבה כוללת 82 מגרשים בגודל חצי דונם ועליהם בתים פרטיים. ההרחבה מחוברת למושב בכביש רגיל ובנוסף בשביל הליכה מרוצף ומואר בלילה שאורכו כקילומטר אחד העובר דרך השדות. להרחבה על המושב ותולדותיו.

 

הכוונה הייתה לרכב לא רק על המדרכה ברחוב הראשי של המושב אלא גם בדרך שחשבתי שקיימת בשולי הנחלות. חיפשתי מעבר מערבה שלא דרך חצר הנחלות. חצינו כרם צעיר, גידול שאינו שכיח בחלק זה של השרון. לצערי לא יכולנו להתקדם דרומה לעבר בית יהושע  וחזרנו לדרך הראשית.

 

נכנסנו לתחומי היישוב הסמוך בית יהושע ורכבנו דרומה לאורכה של הדרך הראשית של המושב.

בית יהושע הוא מושב  שנמצא ממערב לאבן יהודה ומדרום לכפר נטר, ממזרח לקו מסילת הברזל ומצפון לכביש 553.  המושב משתייך למועצה אזורית חוף השרון. כמו כפר נטר הוא הוא הוקם כקיבוץ במסגרת יישובי חומה ומגדל  באוגוסט 1938 על ידי חברי גרעין 'עקיבא ב' ' של תנועת "עקיבא" מפולין, אשר עלו ארצה בשנות ה-30 ועברו הכשרה בפתח תקווה. בשנת 1950 הפך למושב עובדים.  כיום מונה בית יהושע כ – 1000 תושבים, חלקם בעלי נחלות, חלקם בעלי בתים בהרחבה. עם התפתחות הרכבת, ואיכות החיים בכפר, רבים עברו להתגורר בו בשכירות. להרחבה על היישוב

 

עברנו דרך אחת הנחלות בקצה הדרומי של בית יהושע והגענו לכביש 553. רכבנו מערבה בדרך המקבילה לכביש מצפון ולפני הגשר מעל מסילת הברזל חצינו את הכביש לכיוון דרום ומכאן החל הקטע הדרומי בו היה החלק האמצעי של הטיול.

 

וזה היה המסלול בקטע הדרומי של הטיול.

 

קטע זה של הטיול החל שהחל בצילום מעל מסילת הברזל.

 

המשכנו דרומה בדרך הצמודה ממזרח למסילת הברזל וחצינו בגשר מעל נחל פולג.  למעשה רכבנו כעת בתוך אבוס החוף בין רכסי הכורכר בו עובר תוואי מסילת הברזל בין תל אביב וחיפה.

 

נחל פולג חוצה את השרון למלוא רוחבו. בניגוד למרבית נחלי החוף, לנחל זה אין כלל יובלים המגיעים מאזורי ההר, ולכן הנחל הוא נחל אכזב. רק בחלקו התחתון יש בנחל מים כל השנה, שמקורם בעיקר במי שפכים. הנחל, שאורכו כ- 17 קילומטרים, מתחיל את דרכו בסביבות קיבוץ רמת הכובש ובפאתי העיר טירה. והוא מתפתל בין פרדסי השרון. ליד מושב בצרה, הנחל פונה צפונה כדי לעקוף רכס הכורכר המזרחי של השרון לעבר העמק שמדרום לתל יצחק ואחר כך ממשיך מערבה בין אודים ויקום. סמוך למושב אודים חוצה הנחל את רכס כורכר נוסף (הרכס התיכון) כשהוא נעזר בפרצה מלאכותית. לקראת השפך, הנחל עובר בדיונות חול מצפון לרכס הכורכר המערבי, והוא נשפך לים מצפון למכון וינגייט.
לנחל פולג ישנם מספר יובלים: נחל דרור, המנקז את צפון גבעות תל מונד ואליו ליד מאגר תל יצחק הסמוך לכלא הדרים הקולט את מי שיטפונות החורף ואת הקולחים הזורמים בנחל מצטרף  נחל חירות שראשיתו בגבעות שמדרום לתל מונד. נחל דרור נשפך לנחל פולג מדרום לתל יצחק. שני יובליו של נחל פולג המגיעים אליו מדרום הם נחל רעננה המנקז את הגבעות שמצפון לעיר והוא מתנקז לנחל רשפון הזורם צפונה באבוס הצפוני ומצטרף לנחל פולג באזור שבין יקום ותל יצחק. יובל צפוני של נחל פולג הוא נחל אודים המנקז את הגבעות אבן יהודה וכפר נטר. מקור שמו של הנחל הוא בפרצה עתיקה שנחצבה ברכס הכורכר בין יקום ואודים – שער פולג המכונה לעיתים בטעות "השער הרומאי" (אף שראשיתה של הפרצה עוד בתקופה הכנענית). פרצה זו נועדה במקורה לשמש להגנת עיר עתיקה בתל פולג, ומאוחר יותר שימשה לניקוז הביצות ממזרח לרכס. הנחל מפלג את הרכס, ומכאן שמו הערבי של הנחל "ואדי פאליק" והשם העברי "נחל פולג". גם הצלבנים קראו לאפיק "נחל הסלע המבותר".
לצד הנחל נמצאות מספר שמורות טבע קיימות ומוצעות, הנמצאות רובן ככולן בארבעת הקילומטרים האחרונים של האפיק.

 

 

 

לאחר שחצינו את נחל פולג המשכנו הלאה דרומה ורכבנו בשולי שמורת ביצת פולג. 

שמורת ביצת פולג שמדרום לנחל פולג המשתרעת באבוס החוף משני צידי מסילת הרכבת תל אביב – חיפה, בין הקיבוצים יקום ותל יצחק. השמורה היא ביצה עונתית, שריד לביצה רחבת ידיים שהתקיימה עד לשנות ה- 1950 בשם "בירכת רמדאן". ביצה זו נוקזה, תחילה בתקופת המנדט הבריטי, ולאחר מכן בשנות ה- 1950, אולם שבה והתחדשה בחלקים מהשטח, לאור קשיי ניקוז. שטח הביצה סבוך, ונשלט בעיקר ע"י קנה מצוי. באזור גדלים גם מיני צומח נדירים ובהם סוף רחב-עלים וגומא הפפירוס. מיקומו וגודלו של האתר הופך אותו למקום מקלט חשוב לבעלי חיים. באזור חורפים עופות מים רבים, וכן נצפו בשטח חתול ביצות ושועל מצוי. חלק מהשטח פתוח, ובחורפים גשומים יש בו אגם מרהיב-עין (בפרט ממערב למסילת הרכבת).

 

המשכנו דרומה וסטינו מהדרך הצמודה למסילת הברזל ונכנסנו לתוך השדות ממזרח. בתחילה נהינו  מרכיבה בשדה גידול דשא.

 

המשכנו מזרחה והתחלנו לעלות לעבר גבעות החול. שם נהינו לרכב בין שדות הקמה המחכה לקציר.

 

הגענו למתחם מנחת הטרקטורונים המעופפים

 

ושם עצרנו להפסקה קלה תוך צפייה על המתרחש במנחת.

 

לאחר ההפסקה המשכנו מעט דרומה ודרך השדות פנינו לעבר שמורת בני ציון. רכבנו בדרך ממערב לה.

שמורת בני ציון משתרעת על קרקעות חמרה וחוסמס, בהן גדלה גריגה של קידה שעירה, מתנן שעיר, צחנן מבאיש ולוטם מרווני (חמרה), ובתה של קורנית מקורקפת וסירה קוצנית (חוסמס), ומינים נוספים, ביניהם נדירים – געדה קיפחת, אזוביון דגול, נעצוצית סבוכה, לשון-אפעה קטנה, ושרידי היער הטבעי – שלושה אלוני תבור ומספר שיחי עוזרר קוצני. בנוסף, השמורה עשירה בגיאופיטים וביניהם חצבים, חבצלת קטנת-פרחים, סתוונית היורה, צבעוני ההרים ועוד.  בקיץ 2002 נשרף רוב שטח השמורה. בתחומי השמורה נמצא אתר העתיקות ח'רבת ג'יוס ובו שרידי גת ורצפת פסיפס פשוטה ללא עיטורים. בשנת 2015 נסגרו שבילי הטיול העיקריים בשמורה, לצורך שיקום הקרקע כתוצאה מסחיפת קרקע מואצת.

 

המשכנו צפונה ועברנו בפאתי שמורה נוספת, שמורת חרוצים צפון.

שמורת חרוצים צפון –  השמורה משתרעת בשדות ממערב למושב חרוצים, בקרקעות חמרה וחוסמס. שטח זה נחשב לשמורת קרקעות החמרה הגדולה ביותר בישראל, והוצע כשמורה באמצע שנות ה- 80' אך טרם הוכרז רשמית בשל קרקעות פרטיות. נוף השטח הוא בתה ושיחייה של קידה שעירה, קורנית מקורקפת וסירה קוצנית, בה אותרו כ-150 מיני צומח. בשטח אותרו מינים נדירים רבים, ובכללם געדה קיפחת, בוצין ביירותי, אזוביון דגול, שמשונית הטיפין ותורמוס שעיר. כמו כן יש בשטח מגוון גיאופיטים אירוס ארץ-ישראל. בשמורה בולטים שיחים רבים של המטפס שרביטן, וכמו כן פזורה בשמורה פסולת ישנה, הפזורה באזור שנים רבות.

 

התקדמנו צפונה. הייתה זו השעה האחרונה של האור ונהינו מתאורה יפה של קרני השמש ממערב על החול האדום.

 

במתחם צעדים, ביה"ח קריית שלמה, מופעלות תכניות טיפול ארציות  עבור אוכלוסיות בעלי צרכים מגוונים, חלקם בקצה הרצף, בפיקוח משותף של משרד הרווחה ומשרד הבריאות. במהלך השנים נצבר נסיון וידע רב  בהתמודדות עם אוכלוסיות קצה. המסגרות השונות מציעות קשת שירותים רחבה לאוכלוסיות מיוחדות, הסובלות מכפל וריבוי אבחנות, ובכך מונע טלטול מיותר של המטופלים בין מערכות הבריאות והרווחה.

 

 

המשכנו חלפנו ליד בית חולים קרית שלמה והמשכנו בשולי הפרדס וחצינו את כביש 551 והמשכנו לדשדש בין החולות.

 

בשעת האור האחרונה הגענו שוב למעבר מעל נחל פולג.

 

משלב זה שלא הטיול המשכנו ברכיבה רצופה ללא עצירות מיותרות. הכוונה הייתה להספיק לרכב כמה שיותר בדקות האור האחרונות. טיפסנו במעלה הדרך החולית בין מוסד נווה הדסה ותל יצחק. הגענו לכביש 553. התלבטנו אם למשוך מזרחה לרכב במדרכות אבן יהודה. החלטנו לא. מצומת הכניסה לתל יצחק המשכנו צפונה בדרך החולית, שחלקה לא היה רכיב. הגענו בדקות האור אחרונות לבית העלמין של בית יהושע.

 

זהו החלטנו שבשלב זה לא נרכב בשטח כי התחיל להיות חשוך. נכנסנו לצדו המזרחי של מושב בית יהושע. הגענו לרחוב הראשי ועלינו צפונה לעבר כפר נטר. רכבנו על מדרכה עד הכניסה הצפונית של המושב. פנינו לעבר שכונת ההרחבה ומשם רכבנו לצידי 5611 המוביל לעבר קריית השרון.

 

למרות שכבר היה חושך החלטתי לא להסתכן ברכיבה בשולי הכביש ולהיכנס לשטח. החושך היה כמעט מוחלט. כך רכבנו בשדות מכפר נטר בדרך המוכרת בתחילה מזרחה ואחר כך צפונה מערב לעבר קריית השרון. נודה הרכיבה בחושך לא הייתה קלה ללא פנס. אבל הגענו בשלום.

 

אחרי כמעט ארבע שעות הסתיים הטיול המופלא שלנו בגבעות החול.  היה לנו כיף גדול לטייל בערב אביבי חם זה. נהינו מאוד והחלטנו, שככל שיתאפשר, נמשיך לטייל ביחד בשרון באזורים אחרים. נחמד לנו ביחד!

 

 

 

 

בצהרי יום חמישי (21/4/2016), ערב ערב חג הפסח, עופר צינדר ואני, מצאנו "חלון זמן" לפני הסדר ויצאנו לטייל במרחב הבנוי ובשטחים הפתוחים במשבצת הארץ המשתרעת בין הירקון בדרום ואזור גליל ים בצפון; ובין חוף הים במערב ועד רמת השרון והגבעות הסמוכות אליה במזרח.

 

 

אזור הטיול: מטרופולין תל אביב.

בהיבט הגאוגרפי, משבצת הטיול נמצאת בפינה הדרום מערבית של השרון
מצפון לנחל הירקון שהוא קו התחום הדרומי של השרון.

 

רכבנו לרוחבו של השרון תוך כדי מעבר ביחידות הנוף שלו:
חוף הים, רכסי הכורכר, הדיונות, אבוס החוף וגבעות החול האדום.

 

לכאורה, משבצת ארץ זו לא מעניינת. ממש לא נכון! חבל ארץ זה היה נידח וכמעט שומם בשלהי המאה ה-19 ועבר תמורות מאז תקופת היישוב ובמיוחד בשבעה העשורים האחרונים לקיום המדינה.

 

מסלול הטיול והמקומות לאורכו

 

 

יצאנו לדרך ממעבר שבע תחנות על גדות הירקון שכך הן וסביבתן נראו ברבע האחרון של המאה ה-19.

 

בתחילת הטיול רכבנו בדרך מצפון לגדת הירקון מערבה לכיוון הים.

 

רכבנו לרוחבו של של פארק הירקון ששמו הרשמי הוא פארק גני יהושוע

פארק גני יהושע חולש על שטח של 3,750 דונם, והוא משתרע ממחלף גהה במזרח ועד שפך הירקון במערב. הרעיון להקים את הפארק עלה בתקופתו של ראש העיר הראשון, מאיר דיזנגוף, בשנת 1929. כבר בימיה הראשונים של המדינה החליט דוד בן גוריון, להקצות את שטח הפארק לרשות עיריית תל אביב תמורת לירה אחת לדונם. הכוונה הייתה כי בתחום שמשני צדי הירקון לא ייבנו בתים, והאזור יישאר פתוח ויהיה מרכז השטחים הירוקים של העיר. בשנת 1950 החל הרעיון לקרום עור וגידים. טקס נטיעת העצים בפארק נערך ב-5 ביולי 1951, בקרבת החיבור של נחל איילון לירקון. בשנת 1962 מונתה ועדה להרחבת הפארק הלאומי שהחליטה להקים בו שורת מתקני שעשועים, ובהם רכבת קטנה ותאטרון לילדים, וכן מתקנים למחנאות. בעשורים הראשונים עובד שטח הפרק על ידי חקלאים שנאלצו בשנות ה-60 להתפנות מהמקום. בסוף שנות ה-60 החליט ראש עיריית תל אביב יהושע נמיר לקדם את המשך הקמת הפארק. הביצוע היה בהמשך הזמן, בימיו יהושע רבינוביץ, ראש עיריית תל אביב בשנים 1974-1969, שעל שמו נקרא הפארק "גני יהושע" בשנת 1982. בשנת 1977 הוקם בפארק אגם מלאכותי, בשנת 1978 הוקמו הספורטק וגן הוורדים. עם השנים התפתח הפארק בשטחים שבמערבו ובמזרחו, הוקמו בו הגנים הייחודים , שוקם אתר שבע טחנות והושלם פרויקט "ראש ציפור" (המרחב בין נחל איילון לירקון) שהפך ממקום פרוע לאזור מטופל ומטופח.

 

 

האזור הפעיל ביותר בפארק נמצא בעיבורו ומשתרע על שטח דשא של כ-2,000 דונם מתוכם כ-1,200 דונם של מדשאות, והיתר חורשות, שיחים, ערוגות, פרחים ומתקנים שונים לרווחת הקהל. ברחבי הפארק ניתן למצוא מגוון אתרים לפעילויות שונות כמו: אזור לפיקניקים, מסלולי ריצה והליכה ושבילי רכיבה על אופניים החולפים ברחבי הפארק. הפארק קולט מדי שנה מאות אלפי מבקרים בסופי שבוע, בחגים ובאירועים מיוחדים. במדשאות שבתאטרון הפתוח נערכים מופעי מוסיקה תחת כיפת השמים ,של אמנים מהארץ ומהעולם. גם קבוצות כדורגל מתאמנות במקום, תנועות נוער מקיימות פעילויות שונות וגופים שונים עורכים ימי כיף. פארק הירקון מציע למבקרים בו שלל אפשרויות לבילוי משפחתי, באזורים הפתוחים ולאורך הנחל. להשקיית הפארק נדרשת כמות של כ-7,000 מ"ק מים בשנה. בעתיד מתוכננת הקמת מערכת השקיה שתתבסס על קולחים מטוהרים שיגיעו מאזור רמת השרון ורמתיים.

 

הגענו לשפך הירקון לים ועברנו ממול למתקן ייצור חשמל של חברת חשמל הנקראת תחנת כוח רידינג.

תחנת כוח רדינג נקראת על שמו של הלורד רופוס דניאל איזיקס רדינג (1860-1935), היה משפטן ומדינאי יהודי בריטי, מגדולי עורכי הדין באנגליה בתקופתו. הוא כיהן כיועץ משפטי בדרגת שר בממשלת בריטניה, וב-1914 הוענק לו התואר לורד. הלורד רדינג נטל חלק פעיל בחיי הקהילה היהודית באנגליה, ונשא בגאווה את יהדותו. לאחר עליית היטלר לשלטון הוקיע בנאומיו בבית הנבחרים את רדיפות היהודים בגרמניה, והעלה על נס את המפעל הציוני. הלורד רדינג היה דמות ידועה באנגליה של ראשית המאה, ומילא שורה ארוכה ונכבדה של תפקידים, ביניהם: חבר פרלמנט, "זקן השופטים", שגריר בריטניה בוושינגטון ומשנה-למלך בהודו. רוטנברג גייס את הלורד רדינג למען ארץ-ישראל והציע לו את תפקיד יו"ר דירקטוריון חברת החשמל הארץ-ישראלית. משנת 1923 ועד מותו, שימש הלורד רדינג כיושב ראש מועצת המנהלים של חברת החשמל ואף ביקר בארץ ב-1932, לרגל הפעלת תחנת-הכוח ההידרו-אלקטרית בנהריים. לאחר פטירתו החליט רוטנברג להנציחו בתל-אביב וקרא על שמו את אתר ייצור החשמל שהוקם אז מצפון לתל-אביב – אתר רדינג.
תחנת-הכוח רדינג א', שהוקמה ב"צפון הרחוק" של העיר העברית הראשונה במחצית השנייה של שנות השלושים, הייתה מהבניינים הבולטים של תל-אביב וארץ-ישראל באותם ימים. בתכנונה של התחנה השקיע פנחס רוטנברג, מייסדה של חברת החשמל, תשומת לב רבה, מתוך מודעות רבה לאסתטיקה והתחשבות בסביבה. המבנה שהוקם הפך ברבות הימים לאחד מנכסי צאן הברזל של ראשית האדריכלות המודרנית בארץ-ישראל והוא נחשב לאחד המבנים היפים והמרשימים בארץ מאותה תקופה. תל-אביב של אותם הימים אינה דומה לעיר הגדולה אותה אנו מכירים כיום. גידול האוכלוסין וההתפשטות האורבאנית הביאו להקמתן של שכונות רבות שהלכו והתקרבו לשטח אתר תחנות-הכוח, עד כי עטפו את האתר מכל צדדיו והוא נבלע בתוכן. אתר תחנות-הכוח רדינג הפך ברבות השנים לחלק בלתי-נפרד מקו החוף של תל-אביב ולאחד מסימני ההיכר הבולטים שלה.
תחנת-הכוח הראשונה בארץ-ישראל הוקמה בשנת 1923 ברחוב החשמל בתל-אביב. כושר הייצור שלה היה מאות קילוואטים בלבד. ב-1925 הקים רוטנברג שתי תחנות-כוח קטנות נוספות – בחיפה ובטבריה. התרחבות היישוב היהודי באותם ימים חייבה את רוטנברג לראייה וליכולת תכנון ארוכות טווח, כדי לתת מענה לביקוש ההולך וגדל לחשמל. גם הקמתה של תחנת-הכוח ההידרואלקטרית בנהריים, שכושר ייצורה היה 18 מגוואט, לא הספיקה וב-1935 חנכה חברת החשמל בחיפה את תחנת-הכוח הקיטורית הראשונה שהוקמה בארץ. ההתפתחות המהירה של תל-אביב והעלייה של אותן שנים, לצד הפיתוח המהיר והגאות הכלכלית של הארץ כולה בשנות השלושים של המאה הקודמת, חייבו הגדלה ניכרת בכושר ייצור החשמל. לפיכך, פעל רוטנברג להקמת תחנת-כוח נוספת בעיר תל-אביב. הימים היו אז ימי "המרד הערבי". פורעים ערבים הרבו לפגוע בקווי המתח הגבוה מצפון הארץ לדרומה. הקמת תחנת-כוח גדולה שתספק חשמל למרכז הארץ ודרומה הייתה גם כורח בטחוני. במחצית הראשונה של שנות השלושים זכה האזור שמדרום לירקון, הרחק מהעיר בעת ההיא, לפיתוח מואץ. הוקמו בו בנייני יריד המזרח, אצטדיון המכבייה, ומאביב 1936 – נמל תל-אביב. רוטנברג החליט להקים את מפעל החשמל החדש מצפון לשפך הירקון, על שפת הים. את מיקומה של התחנה סימן בנעיצת מקלו בחולות הזהובים, בשטח חולי ושומם. עבודות הבנייה החלו בסוף 1937 ובספטמבר 1938 עמדה התחנה על תילה, כשהיא מכילה בתוכה את מיטב הציוד המודרני של העת ההיא. כושר הייצור שלה היה 24 מגוואט – שליש מכושר הייצור הארצי של חברת החשמל באותה עת. התחנה הייתה מטרת תקיפה במהלך מלחמת העולם השנייה (על ידי חיל האוויר האיטלקי), ובמהלך מלחמת העצמאות (על ידי חיל האוויר המצרי), אך לא נגרם לה נזק משמעותי במהלך תקיפות אלו. במהלך אוגוסט 1948 נחנכה בתחנה יחידה ייצור נוספת בעלת יכולת ייצור של 12 מגה-וואט, שמילאה את חסרונה של תחנת נהריים (18 מגה-וואט) שהושבתה לאחר כיבושה על ידי הלגיון הירדני. החל מתקופה זו ועד להקמת תחנת הכח באשדוד ייצרה תחנת רידינג כמחצית מכמות החשמל הארצית. יחידות ייצור אלו כונו בדיעבד בשם 'רידינג א', ופעלו עד 1970. בחוף הים, בסמוך לתחנה, הוקם מעגן לקליטת מיכליות מזוט, כתחליף להובלה יבשתית מנמל תל אביב.
באמצע שנות החמישים הוקמה באתר תחנת רדינג ב', בעלת שתי יחידות בהספק כולל של כ-100 מגה ואט (פעלה עד 2004). תחנת רדינג ג' הוקמה בשנת 1956 (ערב מבצע קדש) כתחנת גיבוי סודית לשעת חירום (בה צפו פגיעה אפשרית בתחנת רידינג) בבונקר עמוק באתר סמוך (תל קסילה), ובה פעלו 2 יחידות ייצור בהספק כולל של 40 מגה-וואט. יחידות אלו פעלו עד שנת 1983. תכנון אתר רידינג ג' נעשה על ידי AEG כאשר המימון היה מכספי השילומים (הפרויקט כונה 'פרויקט 326'), והבנייה בפועל בוצעה על ידי סולל בונה. הטורבינות להפעלת התחנה נרכשו מחברת ג'נרל אלקטריק, לאחר שסחר עם פולין, שעבורה יועדו הטורבינות במקור, נאסר מתוקף אמברגו אמריקאי שאסר סחר עם מדינות הגוש המזרחי. בסוף שנות השישים נבנתה באתר תחנת רדינג ד'. רדינג ד' הכילה שתי יחידות ייצור, בהספק כללי של 428 מגה-וואט. התחנה החלה לפעול בשנת 1970, ובה בעת נסגרה תחנת רדינג א'. תחנה זו הינה בעלת ארובה גבוהה (כ-150 מטרים), הבולטת בקו הרקיע של תל אביב. לצורך הקמת הארובה נחקק בשנת 1967 חוק מיוחד שעקף את חוק התכנון והבנייה (זכה לכינוי "חוק רדינג ד'"). בשנת 1993 דרש המשרד לאיכות הסביבה שחברת החשמל תתקין בתחנה משקעים אלקטרוסטטיים להקטנת זיהום אוויר. אולם, בשנת 1995 הוחלט על מעבר לגז טבעי ועל כן הדרישה למשקעים אלקטרוסטטיים נזנחה. בשל עיכובים בביצוע המעבר, החליט המשרד לסגור את התחנה ל-3 חודשים בשנת 2006, בעקבות דרישת ארגוני איכות הסביבה ותושבי שיכון למד הסמוכה.‏ בשנת 2006 עברה תחנת רדינג ד' לשימוש בגז טבעי, כתחליף למזוט ששימש להפעלת תחנה זו מאז הקמתה. לצורך ביצוע ההסבה נבנה קו צינורות תת-ימי להובלת הגז מנקודת הקליטה באשדוד, לתחנת רידינג. מאוחר יותר, נערכה הסבה חוזרת להפעלת התחנה באמצעות מזוט בשימוש משני (בעת חוסר בגז טבעי).
כיום מייצרת תחנת רדינג כ-5% בלבד מתפוקת החשמל בישראל, אך היא פועלת במלוא כושר הייצור רק כשצריכת החשמל מתקרבת למלוא כושר ייצור החשמל הארצי. עם זאת, לתחנה חשיבות בשל מיקומה בגוש דן, עובדה שהינה בעלת חשיבות בעת תקלות ברשת ההולכה הארצית. בניין תחנת רדינג א', בניינה של התחנה המקורית שוקם ושוחזר, ואף הוכרז כמבנה לשימור. בבניין מתקיימות לעתים תערוכות בנושאים שונים. ארובת תחנת רדינג ד' נצבעה בשנות התשעים ועוצבה כאלמנט סביבתי. לאחרונה קבעה המועצה הארצית לתכנון ולבניה ששטח המתחם יצומצם ביותר ממחצית, ושחוף הים שבאתר יחזור לרשות הציבור. בשנת 2011 החליט משרד הפנים לפנות שטחים נרחבים שבמתחם התחנה, ולהמיר אותם לשטח ציבורי ירוק לטובת תושבי ומבקרי העיר. תחנת רידינג ד' מיועדת לגריטה בשנת 2021.
מקור וראו גם אתר חברת חשמל

 

המשכנו ועקפנו את תחנת רידינג, רכבנו צפונה לעבר חוף תל ברוך על הדרך הנמצאת בין חוף הים וגדר שדה דב

 

שדה דֹב, או בשמו הרשמי נמל התעופה דֹב הוז נקרא על שם דב הוז  סגן ראש עיריית תל אביב, מראשוני התעופה בארץ ישראל וממקימי חברת "אווירון", שנהרג בשנת 1940. שדה דוב שהיום הוא מתקן ביטחוני מקורו היה שדה תעופה אזרחי ונבנה במחצית השנייה של שנות השלושים.
בשנת 1937  פנה ראש עיריית תל אביב, ישראל רוקח, לממשלת ארץ ישראל המנדטורית בבקשה להקים שדה תעופה כדי לפתור את בעיית התנועה היהודית בארץ ישראל בזמן המרד הערבי הגדול, שהסתכנה בהגעה ובשימוש בנמל התעופה בלוד. בשנת 1938 החלו העבודות להכשרת שטח השדה, בשיתוף עם חברת נתיבי אוויר לארץ ישראל, מצפון לנחל הירקון בסמוך לשפת הים. במקום נסלל מסלול באורך 400 מ' וברוחב 40 מ' ונבנה מוסך לכלי טיס קטנים. טקס הפתיחה של השדה התקיים ב-23 בספטמבר 1938, ובמעמד זה נחנך קו הטיסה תל אביב-חיפה-בירות של חברת נתיבי אוויר לארץ ישראל. הקו נועד לפעול בתדירות יומית לחיפה ושלוש פעמים בשבוע לביירות. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה סגרו שלטונות המנדט את השדה והפקיעו את מטוסיה של חברת נתיבי אוויר לארץ ישראל לטובת חיל האוויר המלכותי. שנתיים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, במחצית דצמבר 1947 קיבלה עיריית תל אביב ממנהל התעופה האזרחי של ממשלת ארץ-ישראל הרשאה להפעיל את השדה. אולם בצוק העתים ולנוכח המלחמה המתפתחת השתבשו התכניות להפעלת השדה האזרחי. בפברואר 1948, לאחר שפינו הבריטים את מרחב תל אביב, הועבר שדה דוב לאחריות חטיבת קרייתי, שהחזיקה בו ובמתחם תחנת הכוח הסמוך לו. שדה זה היה לבסיסה של הטייסת המבצעית הראשונה של שירות האוויר ולשדה האימונים של קורס הטיס הראשון שהחל לפעול בבית הספר לפעילי ההסתדרות בתל אביב. ההיגיון שעמד מאחורי מיקום הבסיסים בעיר דווקא היה זמינות כוח האדם וזמינות נכסי המקרקעין. הפעלת שדה דב התאפשרה אפוא הודות להסכמת עיריית תל אביב, שהייתה בעליו, להעמידו לרשות ההגנה, לאחר שיפוץ מתקניו, ניקויו מהחול והסרת המפגעים הבטיחותיים שבצדדיו. מערך התחזוקה של הטייסת פעל במחנה שרונה. ב-15 במאי 1948, מיד לאחר הכרזת המדינה וראשית הפלישה המצרית, תקפו ארבעה מטוסי ספיטפייר מצריים את השדה וגרמו נזק למטוסים ולמבנים. אחד מהמטוסים התוקפים הופל באש נ"מ וטייסו נלקח בשבי (חלקים מהמטוס שהופל שמשו לשם הרכבת מטוסי הספיטפייר של חיל האוויר הישראלי). בהתקפה נהרגו חמישה אנשים ונפצעו תשעה. עם תום המלחמה הוקמה בשדה "טייסת 100", שהועברה אחר כך לשדה התעופה רמלה.
בשנות החמישים הפך שדה דב לשדה אזרחי שבו עיקר הפעילות היא של מטוסים פרטיים, מטוסי סיור של המשטרה וקלוב התעופה לישראל. בשנת 1958 הועברה מפקדת חיל האוויר מרמלה לקריה בתל אביב, ובחודש מרץ 1959 שבה טייסת 100 לשדה דב. בשנות השישים קיבל השדה צביון מסחרי יותר ונפח הפעילות בו גדל. באוגוסט 1959 החלה חברת ארקיע משדה זה את הקו לאילת. מאותה עת משלב זה התבססה הפעילות האווירית בשדה דב על שני נדבכים עיקריים: חברת ארקיע וחיל האוויר. זה האחרון הגביר מאוד את פעילותו ואת כמות המטוסים והטייסות בשדה, ודחק את המפעילים הפרטיים משדה דב. רובם של מפעילים אלה עברו לשדה התעופה הרצליה. בשנת 1966 חנכה חברת ארקיע את הקו למנחת ליד מצדה. לאחר תום מלחמת ששת הימים התגברה הפעילות האווירית בשמי ישראל וגדל נפח הפעילות של חברת ארקיע, שהפעילה מהשדה טיסות לשדה התעופה עטרות שבקלנדיה, מצפון לירושלים, ולאילת. בשנות השבעים החלו להופיע בשדה מטוסי הדאש 7 החדשים של חברת ארקיע, שהחליפו את מטוסי ההראלד והויקאונט. במחצית השניה של שנות ה-80 פעלו בשדה חברות נוספות: חברת "שחף" שהפעילה בין 1985 ל- 1988 טיסות שכר לאילת; חברת "סנונית" שהחלה בשנת 1986 להפעיל טיסות שכר למנחת בקריית שמונה; "אלרום", שהציעה בשנת 1987 טיסות לבאר שבע, עין יהב ואילת במטוסים קטנים וחברת "כנפי העמק" שהציעה טיסות ממגידו לערד דרך שדה דב. בשנות התשעים הורחבה הפעילות בשדה התעופה ומסוף הנוסעים בשדה הוגדל כדי להתמודד עם תנועת הנוסעים המתגברת. חברת "ישראייר" שקמה מתוך חברת "כנפי העמק" החלה להפעיל מטוסים  בקו לאילת. בשנת 1999 נחנכה רחבת המטוסים הצפונית שנסללה על ידי מנהל התעופה האזרחית. בעשור השני של המאה ה-21 חל צמצום משמעותי במספר יעדי הטיסה משדה דב וכך, יוצאות ממנו טיסות יומיות סדירות רק ליעדים אילת, נמל התעופה חיפה, שדה התעופה ראש פינה ומנחת ספיר ליד עין יהב.
שדה דב משמש גם כבסיס טיסה של חיל האוויר הישראלי (כנף 15) ממנו מופעלות טייסות התובלה הקלה של חיל האוויר לפעילות המבצעית המתמקדת סביב איסוף מודיעין ותובלה. בשנת 2011 הוקמה טייסת הכיבוי שהוקמה כתוצאה מלקחי השריפה באסון הכרמל.

הדרישה לפינוי שדה דב – כבר בשנת 1961, בעקבות הגדלת הפעילות בשדה והתפתחות רמת אביב, דרשה עיריית תל אביב את העברת השדה למקום אחר. באותה שנה הוקמה ועדה לבחינת האפשרות להעתיק את השדה ללוד, תוך סלילת כביש מהיר שיחבר את תל אביב לנמל התעופה לוד‏. הוחלט לסגור את שדה דב עם תום סלילת הכביש המהיר. במרץ 1965 הוחלט להאיץ בניית טרמינל חדש בנמל תעופה בן-גוריון על מנת לאפשר את חיסול שדה דב. המדינה אף מכרה קרקעות עליהן נמצא שדה דב ליזמים שבקשו לבנות עליהן עם פינוי השדה. במרץ 1967 הועלה נושא העברת השדה בפני ועדת שרים לענייני כלכלה. בין השאר נדרשה העתקת השדה לצורך הקמ תתחנת הכוח רדינג ד'. בתחילת מאי 1967 קבע מנכ"ל משרד התחבורה את 1 בספטמבר 1967 כתאריך סגירת שדה דב, ולאחר מכן נקבעו תאריכי יעד מאוחרים יותר. לקראת סוף 1969 התחלפו הדיבורים על פינוי שדה דב לדיבורים על פיתוחו והרחבתו‏. כבר למעלה משני עשורים מתנהלים דיונים על סגירתו של שדה דב או העתקתו אל שטח שייובש בים, שכן הוא תופס חלק ניכר מהשטח הפתוח הגדול היחיד שנותר בתל אביב, ומונע את התפתחות העיר באופן רציף צפונה. ב-7 בפברואר 2010 החליטו שר התחבורה ושר השיכון לפעול בהקדם לסגירת השדה כדי לפנות מקום לבניית 12,000 יחידות דיור בשטחו, במסגרת תוכנית "מנהטן על הים" של עיריית תל אביב-יפו. ההחלטה נתקלה בהתנגדות חברות התעופה הפועלות בשדה, הטוענות לחשיבותו ולתנועת הנוסעים השנתית הערה העוברת דרכו, אך היא אושרה על ידי הממשלה ב-28 באוקטובר 2012. לפי התוכנית, צו רשות שדות התעופה בשדה דב המסתיים ב-30 ביוני 2016 לא יוארך, ופינויו של שדה דב יסתיים עד לשנת 2018. עם זאת על פי החלטת בג"ץ הוחלט להאריך את רישיון ההפעלה של השדה עד לאפריל 2017. פעילות המטוסים הקלים תועתק לשדה תעופה חדש שיוקם במנחת עין שמר, ואילו פעילות מטוסי החברות המסחריות תועבר לנמל התעופה בן-גוריון. מאז קבלת ההחלטה, פועלות עיריית תל אביב-יפו, עיריית אילת, ועד שכונת למד וחברות התעופה לביטולה ולהמשך פעילות השדה‏. ההתנגדות העיקרית נובעת בשל היות נתב"ג נמל תעופה שמשרת בעיקר טיסות חוץ. בתור חלופות למהלך הוצע להסתפק בפינוי המחנה הצבאי (המחנה נמצא ממזרח לשדה האזרחי) או דחיית סגירת שדה דב למועד פינוי המחנה. המציאות תהייה כנראה שהדיונים והדיבורים ימשכו ושדה דב ימשיך ויופעל עוד שנים רבות.
המקור ראו גם אתר רשות שדות התעופה

עברנו את חוף תל ברוך. הכוונה הייתה להמשיך צפונה על הדיונות מעל מצוק רכס הכורכר. ויתרנו על הרעיון בגלל החשש כי השבילים יהיו מכוסים בחולות הטובעניים. רכבנו על שביל האופניים לאורך הכביש.

 

מחוף הצוק פנינו צפון מזרחה בדיונות לעבר כביש החוף.

למעשה בקטע זה החל חתך הרוחב שלנו בשרון תוך כדי מעבר ביחידות הנוף שלו: חוף הים, רכסי הכורכר, הדיונות, אבוס החוף וגבעות החול האדום עליהן בנויה רמת השרון.

 

הגענו לכביש 2 הוא כביש החוף.

 

כביש 2  ידוע גם בשם "כביש החוף" ולעתים בשם "כביש חיפה-תל אביב החדש". תוואי הכביש עובר בין רכס הכורכר המערבי למרכזי שבמישור החוף. עד הקמת המדינה כביש תל אביב עבר דרך רמת גן, בני ברק, פתח תקווה ולאורך השרון – כביש תל אביב חיפה הישן הוא כביש 4. לאחר הקמת המדינה נסלל כביש 2 שהחליף את כביש 4 ככביש החוף הראשי בקטע שבין תל אביב לחיפה. כביש 2 נסלל במספר שלבים מתל אביב צפונה. על סלילת הקטע מתל אביב עד נתניה הוכרז באוגוסט 1949 והעבודות החלו בנובמבר 1949 במקביל בנתניה ובתל אביב. עד מרץ 1950 נסללו יותר ממחצית הכביש וביולי 1950 הוא נפתח לתנועה. על סלילת הקטע ממחלף נתניה עד חדרה הוכרז בינואר 1950‏ ומכרז יצא במאי 1951. אולם העבודות על הכביש התעכבו זמן רב. בתחילה נסלל הכביש מנתניה עד כפר ויתקין ואף זופת קטע של שני קילומטר, אולם בשנת 1955 העבודות נפסקו למספר חודשים בגלל חוסר תקציב. עם חידוש העבודות התרכזה העבודה בבניית גשר גדול מעל נחל אלכסנדר. בשנת 1957 הושלמה הכנת תוואי הכביש לקראת זיפותו‏, אולם בהיעדר תקציב נדחה זיפות הכביש לשנת התקציב הבאה. בינתיים שימש הכביש לנסיעה בעת שכביש 4 המקביל הוצף. עבודות הזיפות החלו ביולי 1958 והוא נחנך בינואר 1959. במהלך שנת 1963 הורחב הכביש לדו-מסלולי בכל כיוון. הקטע עד נתניה נחנך באוקטובר 1964 ובאמצע שנת 1965 נפתח המסלול הנוסף עד גבעת אולגה, למעט מעל נחל אלכסנדר בגלל הצורך להרחיב את הגשר מעל הנחל. אולם מהר מאוד קצב התנועה גבר והביא בשעות העומס לפקקים לאורך הקטע, בכניסה לכפר ויתקין, בכניסה לנתניה, בכפר שמריהו, בכניסה להרצליה ובצומת גלילות. הקטע מחדרה עד לחיפה נפתח לתנועה ב-1969. הקטע האחרון התבסס על מחלפים. במסגרת בניית קטע זה נבנה מחלף זכרון יעקב שהיה המחלף הראשון בישראל שנפתח לתנועה במפגש דרכים בין עירוניות. בשנות ה-80 וה-90 הוסבו גם שאר הצמתים בקטעים הוותיקים למחלפים, וקטע הכביש מתל אביב למחלף נתניה הורחב לשלושה נתיבים בכל כיוון, ונתיב רביעי לכל כיוון ממכון וינגייט עד מחלף פולג. בינואר 2013 הפך רשמית הקטע שבין מחלף קיסריה למחלף עתלית לדרך מהירה המסומנת בתמרור הרשמי המיועד לכך, ובכך המהירות המרבית המותרת בקטע זה עלתה ל-110 קמ"ש. בשאר קטעי הכביש המהירות המותרת היא בין 90 ל-100 קמ"ש. החל מיוני 2013 ביצעה חברת נתיבי ישראל הרחבה של הכביש בין מחלף נתניה למחלף חבצלת, באמצעות הוספת נתיב נסיעה שלישי, שנחנך במרץ 2015.‏ מקור

 

בכביש 2 עצרנו ליד האנדרטה לזכר פיגוע אוטובוס הדמים.

 

פיגוע כביש החוף ידוע גם בשם פיגוע אטוטבוס הדמים – ביום שבת אחר הצהריים, 11 במרץ 1978, הגיעה לחוף מעגן מיכאל בסירות גומי אחד עשר מחבלי הפת"ח שיצאו לדרכם מנמל צור שלושה ימים קודם לכן. הם הגיעו לחוף שמורת הטבע מעגן מיכאל, לאחר ששהו יומיים בים ואיבדו את דרכם ואת שנים מחבריהם שטבעו בדרך. בחוף פגשו המחבלים את צלמת הטבע גייל רובין שעסקה בצילומי טבע בקרבת החוף. הם רצחו אותה והמשיכו בצעדה לעבר כביש החוף. סמוך לשעה 16:30 עצרו מונית שחלפה בכביש. שנים מהם נכנסו למונית וביחד עם הנוסעים שבה החלו להתקדם דרומה לתל אביב. היתר עצרו אוטובוס של מטיילים שהיה בדרכו לחיפה. באוטובוס היו חברי "חוג המשוטטים" של "אגד", עובדי החברה ובני משפחותיהם, שהיו בדרכם חזרה הביתה מיום טיול במערת הנטיפים. הם עצרו את האוטובוס ביריות, התפרצו פנימה ודרשו מהנהג לנסוע לתל אביב. לאחר מכן הם כפתו את ידי הגברים. במהלך הנסיעה ירו המחבלים מחלונות האוטובוס לעבר מכוניות חולפות. מהירי נהרגו ארבעה אנשים. ליד צומת אולגה חברו המחבלים למונית בה היו שני המחבלים האחרים. הם העלו את כל נוסעי המונית לאוטובוס והמשיכו לדהור דרומה תוך שהם ממשיכים לירות מחלונות האוטובוס לעבר כלי רכב אחרים. במהלך הנסיעה הבחינו המחבלים באוטובוס "אגד" נוסף שניסה להימלט מהם. היה זה אוטובוס "אגד" בקו 901 מתל אביב לחיפה. נהג האוטובוס, ששמע על התקפת המחבלים, הסתובב והחל נוסע במהירות דרומה. המחבלים רדפו אחרי האוטובוס עד שהצליחו לעצור אותו. נוסעי קו 901 הועלו לאוטובוס חוג המשוטטים, והם המשיכו לדהור לעבר תל אביב. כל ניסיונות המשטרה לעצור את האוטובוס עלו בתוהו עד שלבסוף, מעט צפונית מצומת גלילות בפאתי תל אביב מול המקום שבו שוכן כיום סינמה סיטי, ירו השוטרים בגלגלי האוטובוס והוא נעצר. בין המחבלים לבין כוחות משטרה שהיו במקום התפתח קרב יריות ארוך. חלק מהמחבלים פרץ החוצה מהאוטובוס, השאר החלו לירות לעבר הנוסעים, שניסו להימלט. לבסוף פוצצו המחבלים את האוטובוס על כל נוסעיו והוא הפך למלכודת אש גדולה. רוב נוסעי האוטובוס נהרגו, בנוסף לחייל צה"ל שהיה במקרה במקום והסתער באופן עצמאי על האוטובוס החטוף. אסף חפץ, מפקד הימ"מ, שהגיע למקום לפני הכוחות מיחידתו, ניהל קרב פנים אל פנים כנגד שישה-שבעה מחבלים, במהלכו הרג שני מחבלים ושבה אחד‏ חפץ נפצע במהלך הקרב ואיבד את השמיעה באוזן אחת. בזכות גילוי אומץ לב בעת הקרב, הוענק לו עיטור האומץ מטעם משטרת ישראל.‏ בטבח נרצחו 35 איש ונפצעו 71. עקב חוסר ודאות באשר לגורל המחבלים שהיו באוטובוס, הוטל עוצר על יישובים באזור גוש דן ודרום השרון, ונערכו סריקות אחר המחבלים (שלא נמצאו, וכנראה נהרגו, מלבד שניים שנותרו בחיים. בתגובה לפיגוע זה, ולפיגועים אחרים, יצאה מדינת ישראל למבצע ליטני בדרום לבנון. במקום שבו הגיע האוטובוס לסוף דרכו הוקמה בשנת 1982 האנדרטה לזכר הנספים, שעוצבה על ידי הפסל יצחק שמואלי.

 

לאחר ביקור במתחם האנדרטה עלינו על הגשר וחצינו את כביש החוף לכיוון מתחם הסינמה סיטי.

 

עברנו את מתחם סינימה סיטי ועקפנו אותו מצפון. עלינו בעצם על רכס הכורכר המזרחי. התקדמנו מעט צפונה וגלשנו ממנו לתוך אבוס השרון בו נמצאים שדות הירק. הכוונה הייתה לחצות את השדה לעבר נתיבי איילון ולעבור באיזשהו מעבר תת קרקעי מתחתם. בירור עם אחד החקלאים העלה שאין מעבר כזה ולכן יהיה עלינו להדרים ועבור על הגשר וכך לחצות את נתיבי איילון. נסינו התברברנו מעט בשדה וחזרנו אל הגשר. כך נראה תוואי המסלול.

 

חצינו את הגשר מעל נתיבי איילון שנקרא על שם האלוף המהולל, שמסתבר שהיה אלים בכל מובן והפך להיות איש ימין לא מתון.

 

נתיבי איילון הם חוט השדרה תחבורתי  של מטרופולין תל אביב. ציר נתיבי איילון מורכב מהקטע המרכזי שעובר בתוך העיר תל אביב לאורך אפיק  נחל איילון שהיה ידוע בעבר כוואדי מוסררה". רעיון לנצל את ואדי מוסררה לתחבורה עלה כבר במהלך בשנותיה הראשונות של המדינה, במסגרת הפרויקט חציית תל אביב, אך רק בשנת 1964  החליטה הממשלה על קידום המיזם. בשנת 1967  נעשתה בדיקת היתכנות וכדאיות כלכלית שבעקבותיה התקבל מלווה של 20 מיליון דולר מהבנק העולמי. הפעולות הראשונות שנעשו היו הסדרת נחל האיילון בתוך תעלה לאחר שבמשך שנים הוא היווה מטרד והציף את שכונות תל אביב. כבר מראשיתו תוכנן המיזם לכלול כביש שיגיע עד חדרה. כדי לבצע את הפרויקט הוקמה בשנת 1970 חברת נתיבי איילון בבעלות שווה של ממשלת ישראל ועיריית תל אביב. בשנת 1978, בעת סלילת כביש 1 לירושלים חובר הכביש לתחילתו של מחלף קיבוץ גלויות. באפריל 1982 נפתח הקטע הראשון של הכביש בין מחלף השלום להלכה. קטע הכביש המרכזי נפתח סופית לתנועה ביולי 1991 עם חנוכת קטע רוקח-גלילות.

 

לאחר חציית נתיבי איילון התקדמנו לעבר מחנה הצבא והמשכנו צפונה בשדות ופרדסים בתוך אבוס השרון לעבר גליל ים.

 

 

השטחים החקלאיים באבוס החוף בו רכבנו בקטע המסלול בין מחנות גלילות ובין גליל ים היו שייכים ברובם לכפר הערבי ג'ליל שהתקיים במקום עד מלחמת העצמאות.

הכפר ג'ליל שכן על גבעת כורכר כ-1.5 ק"מ מחוף הים וכ-2 ק"מ על רכס הכורכר במקום בו נמצא מחלף הסירה ממערב למושבה הרצליה שהוקמה בשנות ה-20'. הכפר הוקם בתקופה העת'מאנית ונקרא על שמו של שיח' צאלח עבד אל-ג'ליל, שקברו נמצא בכפר. הכפר סומן במפת סקר שערכה הקרן המלכותית הבריטית לחקירת ישראל  Survey of Western Palestine משנת 1881.

 

בתקופה העות'מאנית וגם בתקופת השלטון הבריטי הכפר מבחינה מנהלית נכלל בתחום נפת יפו שהייתה מחוז עזה.

 

בתקופת המנדט הבריטי הכפר פוצל לשתי יחידות מוניציפאליות: ג'ליל אל-קבליה (הדרומי) וג'ליל א-שמאליה (הצפוני), וחלוקה זו מופיעה בסטטיסטיקה הבריטית הרשמית וכן במפות של שנות הארבעים. יש מקורות המתייחסים אל שני הכפרים בנפרד ואחרים מתייחסים לכפר כאל יחידה אחת.
לפי סקר הכפרים שבצעה ממשלת ארץ ישראל המנדטורית שטח שני הכפרים יחד היה 17,657 דונם, מהם 15,207 דונם בכפר הדרומי, ו-2,450 דונם בכפר הצפוני. בשנת 1948 התגוררו כ-560 נפש בכפר הדרומי, וכ-220 נפש בכפר הצפוני. הכפר הדרומי היה אם כן גדול יותר, גם בשטח וגם באוכלוסיה. תושבי שני הכפרים היו מוסלמים, ועסקו בחקלאות ודיג. בתיהם היו בנויים מלבני חימר או בטון.
על פי תכנית החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 הכפר נכלל בתחומי שטח המדינה היהודית. מספרים שככל הנראה הכפר לא לקח חלק בלחימה שפרצה בדצמבר 1947 ותושביו היו באופן כללי ביחסים טובים עם המתיישבים היהודים של הסביבה (גליל-ים, הרצליה, רמת השרון). ב-28 בינואר 1948 נערכה פגישה גדולה בביתו של השומר המיתולוגי אברהם שפירא בפתח תקוה, בו נועד אחד מנכבדי הכפר, ג'מיל ג'אסר, ונציגי הכפרים שיח' מוניס ואבו כישכ, עם קצינים הגנה ושירות המודיעין (ש"י). כנראה הם הביעו את רצונם ביחסי ידידות, שיתוף פעולה ומניעת כניסת לוחמים זרים לכפרים שלהם. מאז נערכו עוד פגישות בין הצדדים. לימים, המציאות הייתה אחרת באפריל 1948, בעקבות כיבוש הכפר שיח מוניס וכפרים נוספים תושבי ג'ליל עזבו את כפרם. למעוניינים: חוברת עדויות שאספו חברי עמותת "זוכרות" מפליטי ג'ליל שחיים בישראל ופורסמה בשנת 2004
בסוף מאי 1948 הוקם על אדמות הכפר מחנה שבויים מס' 791 בו שוכנו גברים ערבים שנתפסו לאחר כיבוש כפריהם וחיילי צבאות ערב. בשיאו איכלס המחנה כ-2,000 אסירים. המחנה נסגר באפריל 1949. לאחר מלחמת העצמאות הועברו קרקעות הכפר ליישובים הסמוכים גליל ים, הרצליה ורמת השרון ואפשרו את הרחבתם. על קרקעות הכפר הוקמו גם מחנות גלילות. בתחילת שנות האלפיים הוקם מתחם הסינמה-סיטי על אדמות הכפר. רוב בתי הכפר, המסגד ובית הקברות נהרסו. על הגבעה שבו שכן הכפר עומד היום מיכל ומעליו תמונה של הרצל ואילו חלקים אחרים מממנה הוסרו לשם בניית מחלף הסירה. חלק אחר של אתר הכפר משמש כמזבלה. ליד חניון הסינמה-סיטי, נשאר שלד של בית וייתכן וכמה מבנים נמצאים בתוך מחנה גלילות.  המעוניינים ראו גם סיבוב באיג'ליל / סינמה סיטי בצומת גלילות

 

המשכנו לרכב בשדות גליל ים והתקדמנו לעבר מתחם

 

הגם שאין זה נראה היום, קיבוץ גליל ים המוקף בינוי מסביבו, .

השם גליל-ים נזכר בספרות השומרונית והוא השתמר כנראה בשם הכפר הערבי "אג'ליל" ששכן באזור. שם זה מהווה גם ביטוי לקרבתו של הקיבוץ לקו החוף. הקיבוץ נוסד בשנת 1933, ובסוף שנת 1943 עלתה הקבוצה המייסדת (קבוצת עולים מנמל ת"א שבאו מתנועת הבחרות הסוציאליסטית) על הקרקע, שנרכשה על ידי הקק"ל מבעלי אדמות הכפר הערבי "אג'ליל". שהקיבוץ שהוקם על פסגת אחת הגבעות על רכס הכורכר החולשת על אבוס החוף והחולות ממערב הוא נחשב יישוב ספר בשולי השרון במסגרת האסטרטגיה של המוסדות הלאומיים להיאחז בכל חבלי הארץ.

 

לאחר מלחמת העצמאות שטחי הקיבוץ הורחבו, עת קיבל חלק משטחי הכפר ג'ליל.

 

 

עם השנים, בעקבות הפיתוח והבינוי סביבו בהרצליה ורמת השרון ובניית תשתיות הדרכים הארציות סביבו, הוא נחשב אי חקלאי המוקף עיר מכל עבריו.

 

 

 

בתחילת שנות ה-90 נלקחו מהקיבוץ חלק מאדמותיו, לשם סלילת נתיבי איילון והקמת מכון טיהור שפכים להרצליה. בעקבות זאת יזם הקיבוץ תוכנית להפיכת חלק משדותיו לקרקע עירונית, שעליה ייבנו יותר מ-4,000 דירות וכן שטחים מסחריים. לאחר דיון ממושך, שבמהלכו צומצם משמעותית הסכום שהובטח לקיבוץ תמורת הקרקעות, צומצמה התוכנית לקרקע ל-700 דירות בלבד.

 

קיבוץ גליל ים כיום הוא יישוב כפרי פסטורלי הנמצא בסמוך לחוף הים התיכון. אי לכך, תושביו נהנים למעשה משילוב נהדר בין מגורים ביישוב כפרי, קרבה לחוף הים וסמיכות למרכזי התרבות והתעסוקה החשובים של אזור השרון והמרכז. בגלל קרבתו להרצליה, קיבוץ מציע לתושביו מגוון שירותים מוניציפאליים המבוססים על שלושה מישורים – הקיבוץ, העיר והמועצה האזורית חוף השרון אליה הוא משתייך. הקהילתיות הינה חלק חשוב באורח החיים בגליל ים והיא מהווה את אחד מסמליו הבולטים של המקום. מדי שנה, תושבי הקיבוץ משתתפים באירועים קהילתיים שונים, הן במסגרת אזורית והן במסגרת יישובית. בקיבוץ פועלים עסקים שונים הפתוחים הן לתושבי המקום והן לקהל הרחב (כגון אולם אירועים, בריכת שחייה, מסעדה ועוד). כמו כן, פועל במקום גם מפעל לייצור ברזים אשר הוקם בשנות ה-70. מעבר לכך, ובדומה כמעט לכל הקיבוצים בישראל, גם תושבי גליל ים עוסקים רבות בחקלאות ומתפרנסים בין השאר מגידולי אבוקדו, אפרסמון, תפוחי אדמה, בוטנים, דשא מוכן ועוד. במקום פועל גם לול תרנגולות. ראו גם אתר הקיבוץ

הערה: היום בעקבות הפיתוח והבינוי המסיבי מסביב לקיבוץ גליל ים ובין היתר סלילת כביש החוף, סלילת נתיבי איילון לא נשאר זכר בנוף למהלכי העבר שמסביר את חשיבותו האסטרטגית היישובית והביטחונית של הקיבוץ טרם הקמת המדינה. הבניה מכל עבר הסוגרת על קיבוץ ושתמשיך כנראה בשנים הקרובות תהפוך את הקיבוץ לנקודה במרחב שאין לה משמעות היסטורית. ברור לכל שיש לשמר את הזיכרון לטובת הדורות הבאים ולא רק אלה של אנשי הקיבוץ. שוב, אתר גליל ים, עד כמה שהדבר ישמע היום מוזר מוזר, הוא חלק מהמורשת של ההתיישבות היהודית בישראל בכלל והשרון בפרט. לא ברור אם נעשה מחקר מעמיק על ידי אנשי מקצוע שגם יסייעו לאנשי הקיבוץ בעצה כדי לשמר את הזיכרון.

 

בקיבוץ גליל ים עצרנו להפסקה.

 

אחרי ההפסקה המשכנו בסיבוב בקיבוץ ועלינו לגבעה בראשה ניצב מגדל המים.

 

הסתובבנו בו והתרשמו משינוי ייעוד המבנים החקלאים שהפכו למשרדים מפוארים.

 

יצאנו מתחום הקיבוץ לכיוון דרום ובקשנו להגיע לשדות החקלאיים בפינה הצפון מערבית של רמת השרון. לא יכולנו לעבור בגלל גדר ביטון גדולה שנמצאת במקום. תוך רכיבה בין הפרדסים מצאנו דרך ועקפנו את הגדר. נכנסנו לשדה וראינו את הגדר המפרידה בין תחום הקיבוץ ובין שטח רמת השרון. לא ידוע מי בנה אותה. אבל ברור שזה עוד אחד מהגדרות והקירות המפרידים שנמצאים ברחבי הארץ.

 

רכבנו בשדות הצמודים לשטח הבנוי בצפון מערב רמת השרון.

 

לאחר שחצינו את השדות התקדמנו לתוך רמת השרון ורכבנו בתוך העיר.

 

רמת השרון משתרעת על פני שטח של כ-16,800 דונמים, חלקם בגבעות החול האדום של השרון וחלקם באבוס החוף. הנקודה הגבוהה ביותר נמצאת בסמוך לכיכר העצמאות, וגובהה 88 מ` מעל פני הים ואילו הנקודה הנמוכה ביותר נמצאת בקצה הדרום-מזרחי של המושבה, בסמוך לבית העלמין, וגובהה 12 מ` מעל פני הים.
רמת השרון גובלת במזרח בהוד השרון, בדרום-מזרח בפתח תקווה, בדרום ובדרום-מערב בתל אביב-יפו, בצפון-מערב בהרצליה ובקיבוץ גליל ים (שהוא חלק מהמועצה האזורית חוף השרון) ובצפון בהרצליה. בעוד שעם הרצליה יוצרת רמת השרון רצף של שטח בנוי, והשטח הבנוי של תל אביב מתקרב אליה בהדרגה, אין רצף דומה בינה לבין הוד השרון ופתח תקווה. רמת השרון מוקפת משני צדדיה במתקנים ביטחוניים: במזרח מתחם התעשייה הצבאית (תע"ש רמת השרון) ובמערב מחנות גלילות (בסיס מודיעין, בסיס ההדרכה וחצר המכללות) ומטה המוסד.

שטח היישוב
רוב השטח הבנוי של רמת השרון מרוכז בצורת האות "L", שרגלה האופקית מצפון לכביש 5 וממערב לכביש 4 ורגלה האנכית בין כביש 5 להרצליה, לאורך רחוב סוקולוב. רובו של השטח הבנוי מיועד למגורים, למעט אזור תעשייה קטן המיועד לתעשייה זעירה מצפון לשכונת נווה מגן, ואזור תעשייה גדול יותר, דרומית לשכונת מורשה. רוב הבנייה היא צמודת קרקע, אך לאורך הרחובות הראשיים (סוקולוב, ביאליק, ויצמן, אוסישקין והראשונים), ברובע הדר, ובשכונת מורשה נפוצים יותר בתים משותפים. שני הרחובות המסחריים העיקריים הם סוקולוב ואוסישקין המקבילים זה לזה, ובנוסף להם קיימים בשכונות שונות מתחמים מסחריים קטנים יותר. ממערב לשטח הבנוי משתרעים שדות חקלאיים, אותם חוצים נתיבי איילון, מספר מתחמים בנויים נוספים – מחנות גלילות, הכוללים בין היתר את בה"ד 15 ואת המכללות הצבאיות, מתחם הסינמה סיטי, וגם מטה המוסד. מדרום לכביש 5 שוכנים בעיקר אזורים חקלאיים ושטחים פתוחים, המשתרעים עד שכונותיה הצפוניות של תל אביב – צהלה, המשתלה, תל ברוך צפון ורמת אביב ג`. עד שנות ה-90 היו מכוסים חלקים ניכרים מהשטחים הפתוחים בפרדסים, אך אלה נעקרו. עיריית רמת השרון מקדמת תוכנית להסב את השטח ל"רצועת נופש", ולצדה שכונות מגורים חדשות. פרט לשטחים הפתוחים נמצאים בסמוך לכביש 5 גם מרכז הטניס, כפר הנוער הכפר הירוק וחוות הגז והדלק פי גלילות (שפונתה בשנת 2004). כיום שוכנים בשטח זה, בין היתר, שטחי אכסון ומסירה גדולים של כלי רכב. בקצה הדרומי של רמת השרון שוכנת שכונת נווה גן, המהווה מובלעת בין בית העלמין קריית שאול לבין שכונת תל ברוך צפון, שניהם בתחום השיפוט של תל אביב. שכונה זו, שכללה בתחילה רק בתים צמודי קרקע, הורחבה משמעותית בעשור הראשון של המאה ה-21, ונבנו בה בתי מגורים רבי קומות. ניתוקה של השכונה מרמת השרון גופא יצר לאורך השנים בעיות באספקת שירותים לשכונה. גם כיום, אין בה מרכז מסחרי ובית ספר יסודי נמצא בשלבים מוקדמים של הקמה. בחלק שמצפון-מזרח לשטח הבנוי נמצאים מפעלי תע"ש, המשתרעים על שטח של כ-6,000 דונם בתחום השיפוט של רמת השרון, הוד השרון והרצליה. מאז 1991 מקודמת תוכנית מתאר מקומית (מש/1) שבבסיסה פינוי המפעלים, והקמתן של 23 אלף יחידות דיור, לצדם של מבני ציבור ושטחים פתוחים. בשנת 2005 החליטה ועדת השרים לענייני הפרטה להעביר את המפעלים לנגב עד שנת 2010, בכפוף לפתרון בעיות איכות הסביבה באזור. מחלוקות בנוגע למימון סקרי הקרקע מעכבות בשלב זה את התוכניות. ממזרח לכביש 4 נמצא חלק נוסף ממתחם תע"ש, בית העלמין, מכון לטיהור שפכים ושטחים חקלאיים.

אבני דרך בהתפתחות המושבה בתקופת היישוב
בשנת 1922 התארגנה קבוצת יהודים מיפו בראשותו של יעקב בן-שלום, במטרה לחפש קרקע לצורך הקמת יישוב חדש במרחב פתוח, מחוץ לשטח העירוני הצפוף והדחוק של יפו. הקבוצה הקימה אגודה בשם "עיר שלום" רכשה חלק מאדמות הכפר אג`ליל.
במהלך 1923 ערכה האגודה תחרות לתכנון עיר הגנים החדשה ובסוף השנה נערכה הגרלת המגרשים בין 53 בעלי הקרקעות וזמן קצר לאחריה עלו לקרקע ששת המתיישבים הראשונים: דוד משורר, נחום הופנברג, לוי הורביץ, צבי הורביץ, פלטיאל פינקלשטיין וחיה פלוסקר.
בעצתו של האגרונום מלך זגורודסקי שבדק את תנאי הקרקע במקום, הוחל בגידול טבק. בשנתם הראשונה ביישוב החדש ידעו המתיישבים תלאות רבות בתחום החקלאי, אספקת מים, וגניבות של תושבי האזור ובעיקר חוסר תמיכה של המוסדות הלאומיים ביישוב שהוקם ללא עזרתם.
במחצית השנייה של שנות ה-20, בימי העלייה הרביעית הגיעו למקום מתיישבים חדשים עם זאת, בצד המתיישבים, רבים מרוכשי הקרקעות לא מיהרו להתיישב על הקרקע.
ב-1927 הוחלט להקים מכון מים עצמאי, שיגדיל את נפח המים המגיע לבתי התושבים ולחלקותיהם. שנית, נקבע כי מי שלא יישב את החלקה שרכש, תופקע ממנו הקרקע, וכספו יוחזר לו. עקב החלטה זו, חלק מרוכשי הקרקעות מיהרו לממש את זכויותיהם בקרקע והתיישבו בה, בעוד קרקעותיהם של אלו שהעדיפו שלא לעשות כן נמכרו למתיישבים חדשים. רבים מהמתיישבים נטעו פרדסים, ועיר שלום, שהרעיון שניצב בבסיס הקמתה היה של עיר גנים, החלה לקבל צביון של מושבה חקלאית.
ב-1929 לבדה גדל שטח הפרדסים מ-20 ל-400 דונמים.
ב-19 בנובמבר 1928 הכריז הוועד על תחרות למציאת שם חדש ליישוב. בין היתר, פנה הוועד לחיים נחמן ביאליק ולאברהם שלונסקי. מנחם אוסישקין סירב להציע שם הקשור בשרון, מאחר שהעדיף לשמור שמות כאלה ליישובים שהוקמו על ידי הקרן הקיימת לישראל. גורמים אחרים בקק"ל דווקא הציעו שם – רַקּוֹן, הלקוח מפרק י"ט בספר יהושע, המתאר את נחלת שבט דן: "לְמַטֵּה בְנֵי-דָן, לְמִשְׁפְּחֹתָם, יָצָא, הַגּוֹרָל הַשְּׁבִיעִי… וַיְהִי, גְּבוּל נַחֲלָתָם… וּמֵי הַיַּרְקוֹן, וְהָרַקּוֹן; עִם-הַגְּבוּל, מוּל יָפוֹ". בסופו של דבר התקבלה הצעתו של מרדכי ויינברג לקרוא למושבה "רמת השרון". השם אומץ באופן רשמי ב-1932.
שהחלו מאורעות תרפ"ט באוגוסט 1929 והשמועות על התארגנות כנופיה שיצאה מאבו קישק לפרוע ביהודים, אילצו את המתיישבים לפנות את הילדים והנשים להרצליה. במהלך המאורעות, הוקם במושבה סניף של ההגנה. המושבה לא נפגעה במאורעות, אך אספקת ירקות וביצים מהכפרים הערביים הסמוכים הופסקה, והיה צורך במציאת מקורות חדשים.
במהלך שנות ה-30 החל הוועד לספק שירותים נוספים לתושבי היישוב: הוקמה מרפאה של קופת חולים, הוקם בית דין ליישוב סכסוכים שפעל כמוסד בוררות ומוסד שירות תחבורה בין רמת השרון לשרונה.
במהלך שנות ה-30 הוקמו בתחומי המושבה מספר קיבוצים: קבוצת "אביב" הצטרפו לקיבוץ קריית ענבים (1932) חברים מתנועת הנוער הציוני שהגיעה מכרכור, אליהם הצטרפו בהמשך עולים חדשים מלטביה עזבו לקבוצת "המפלס" בכפר סבא (1934) ועולים חדשים מפולין הצטרפו לגרעין שנותר. חלק מחברי הקבוצה עזבו במהלך השנים לקיבוצים שונים ברחבי הארץ, ואחרים נטמעו בין תושבי המושבה. בשנת 1943, הגיעה קבוצה פעילי השומר הצעיר מבלגיה וממצרים ובשנת 9471 הקימו אנשי הקבוצה קיבוץ בחזלה שבנגב, ושהו במקום במשך כל מלחמת העצמאות. לאחר סיום המלחמה חזרו חלקם לרמת השרון, ואחרים הקימו את קיבוץ נחשונים.
עם פרוץ המרד הערבי, תוגברו הסיורים והמשמרות במושבה, והוקמו סביבה חפירות וביצורים במושבה הוקמה תחנה של משטרת היישובים העבריים, מטה ההגנה התמקם בבית הוועד, וקווי טלפון נמתחו ממנו לבתים במושבה. בסופו של דבר, לא הותקפה המושבה במהלך המאורעות.
במהלך שנות ה-40 הגיעו לרמת השרון עולים חדשים רבים, ובהם מעפילים, עולים מחאלב, מתימן וממצרים, וכן ניצולי שואה. ב-1946 רכש הוועד שטח של 18 דונם עליו הוקמו 40 יחידות דיור למעפילים ניצולי שואה ששהו במחנה המעצר בעתלית.

אבני דרך בהתפתחות המושבה אחרי הקמת המדינה עד הפיכתה לעיר
במהלך מלחמת העצמאות  לא הותקפה המושבה.
ב-1949 הכריז שר הפנים חיים משה שפירא על כינון המועצה המקומית רמת השרון ותחום שיפוטה הורחב מזרחה ומערבה, וכלל שטחים עליהם שכנו קודם לכן הכפרים אבו קישק ואג`ליל תחום המושבה הורחב עם צירוף קרית שאול. שטח השיפוט של המושבה גדל מכ-2,600 דונם לכ-18,500.
בראשית שנות ה-50 הוקמה מול הכפר הירוק מעברה, שבשיאה השתרעה על השטח שעד מחלף מורשה של ימינו. המעברה קלטה כ-6,000 עולים, מספר הגדול פי ארבעה ממספר תושביה של רמת השרון באותה העת. ב-1953 הוחל בהקמת שיכון קבע, שכונת מורשה, וב-1957 חוסלה המעברה סופית. במקביל להקמתה של שכונת מורשה, הוקמה ב-1954 שכונת נווה מגן, בשטח שבין מורשה לבין הגלעין ההיסטורי. השכונה נועדה למשוחררי הצבא הבריטי ולקציני צה"ל, ומכאן שמה. בסמוך לנווה מגן הוקם אזור תעשייה למלאכה זעירה. שיכון נוסף שהוקם באותן שנים היה שיכון ליטא, ממערב לגלעין ההיסטורי, ובו התיישבו ניצולי שואה מליטא.
בראשית שנות ה-60' החל שינוי נוסף באופיה של רמת השרון, ממושבה חקלאית ליישוב עירוני. בסוף שנות ה-60 הקימה חברת רסקו את שכונת נווה רסקו, בשטח בו שכן לפני כן פרדס מטלון. במקביל, הוקם אזור תעשייה חדש מדרום לשכונת מורשה בו הוקם מפעל השנאים "אלקו".
בשני העשורים הבאים חל גידול חד במספר התושבים במושבה: מכ-10 אלפים ב-1961 לכ-20 אלף ב-1972 ולכ-32 אלף ב-1983.
בראשית שנות ה-70 החל האזור שבין הגלעין ההיסטורי לנווה רסקו לשנות את אופיו. באזור זה התגוררו רבים מוותיקי המושבה, בין פרדסים. בהדרגה, החלו הבתים הקטנים והפרדסים לפנות את מקומם לבתים משותפים. התרחבות נוספת הייתה מערבה, באזור בו נבנו בתים צמודי קרקע בידי אוכלוסייה ממעמד סוציואקונומי גבוה. באזור שסביב שיכון ליטא הוקמה שכונת קריית יערים, ומדרום לה רובע גולן. בקצה הדרום-מערבי של המושבה הוקמה שכונת נווה רום, שיועדה לטייסי חיל האוויר.
בשנות ה-80 וה-90 חלה האטה בקצב הגידול של המושבה. ראשי המועצה שכיהנו באותה העת העדיפו לשמור על צביונה, ולא הקימו שכונות חדשות. כתוצאה מכך, רבים מהצעירים שגדלו בה לא יכלו לשוב ולהתגורר בה לאחר שבגרו, והאוכלוסייה הזדקנה. בנוסף, הקפידו פרנסי המושבה לשמור על מעמדה כמועצה מקומית ולא להפכה לעיריה, אף שמספר תושביה באותה העת, למעלה מ-30 אלף, אפשר לעשות כן.
בעשור הראשון של המאה ה-21 השתנתה מגמה זו. בשכונת מורשה נבנו בתי מגורים חדשים, משותפים וצמודי קרקע. חלק מהדירות יועדו לזוגות צעירים ילידי היישוב. בשכונת נווה גן הוקמו בניינים רבי קומות הכוללים מאות יחידות דיור, ובמערב המושבה הוקמה שכונת המחתרות. בשנת 2002 הוכרזה רמת השרון לעירייה.

להרחבה ופירוט על תולדות רמת השרון מהקמתה ועד ימינו

זה המסלול בו רכבנו ברמת השרון מהפינה הצפון מערבית דרך מרכז העיר לעבר דרומה.

 

 

חצינו את כביש 5 בגשר עילי מול מרכז הטניס.

 

לאחר חציית כביש 5 החל הקטע האחרון של המסלול.

 

מבחינה גיאוגרפית הרכיבה בקטע זה של המסלול היה בגבעות החול האדום של השרון .

 

המשכנו דרומה לעבר פרדסי מהדרין ונצמדנו לדרך המקבילה ממערב לכביש 4 ורכבנו בה דרומה עד נחל הירקון. שם פנינו מערבה ורכבנו בדרך לאורך הגדה הצפונית שהיא גם קטע של שביל ישראל.

 

התקדמנו מערבה למול אזור התעשייה הצפוני של בני ברק.

המשכנו ברכיבה מערבה ונכנסנו לצד המזרחי של גני יהושע ורכבנו על הדרך בגדת הנחל בשולי גני יהושע.

 

הגענו לשבע טחנות ושם הסתיים הטיול

 

לסיום, הטיול שלנו נמשך כמעט ארבע שעות מתוכן כשלוש רבעי שעה עצירות למטרות שונות.

היה מעניין לטייל בחלק ממטרופולין תל אביב המשתרע בפינה הדרומית מערבית של השרון.

הטיול החל והסתיים ברכיבה לאורך נחל הירקון ועיקרו היה שיטוט לרוחב השרון, ממערב למזרח:
מחוף הים, אל רכסי הכורכר והדיונות, הלאה לאבוס החוף שנמצא ביניהם ולגבעות החול האדום.
חצינו בדרך שלושה כבישים ארציים ומסילת ברזל בגשרים עיליים. 

יצקנו לטיול תוכן גאוגרפי והיסטורי ודיברנו על האזור שחלו בו תמורות רבות במאה השנים האחרונות.  
גם למדנו וגם נהינו מטיול ביום אביב חמים ונעים לאחר השרב שרבץ יום קודם. אין ספק שזה טיול מומלץ.

 

ביום שבת בבוקר,  יחד חברי לוי אבנון, הצטרפנו לעשרה חברים של "קבוצת עידן אופן" מקיבוץ רבדים לטיול באחד ממסלולי הבית אותו הוביל יואב לבני.

 

אזור הטיול הוא התפר הגאוגרפי בו נמצא חלק מאגן הניקוז של נחל שורק במרחב המשתרע בין שוליו המזרחיים של מישור החוף הדרומי הנקרא גם מישור חוף יהודה או מישור חוף פלשת ובין האזור המערבי של השפלה הנמוכה.

 

למעשה מסלול הטיול היה בפרוזדור האזרחי של "הארץ בחאקי" בין מתקנים ביטחוניים עתירי גודל.

 

 

יצאנו לדרך ממתחם עידן אופן בשולי קיבוץ רבדים.

קיבוץ רבדים שייך לתנועת הקיבוץ הארצי מייסוד השומר הצעיר ונמצא בתחום המועצה האזורית יואב. אוכלוסייתו מונה 620 נפש ומתוכם 320 חברים. קיבוץ רבדים הוקם לראשונה בפברואר 1947 בגוש עציון על קרקעות שנרכשו על ידי קק"ל מתושבי הכפר נחלין. המתיישבים הראשונים היו חברי גרעין "צבר" של השומר הצעיר. מאז תחילת מלחמת העצמאות ב-29 בנובמבר 1947 גוש עציון היה נתון במצור ע"י הלגיון הירדני ובעת זו תגברה את הקיבוץ קבוצת נערים שהגיעה מהכשרה בקיבוץ מענית שבין חבריה נמנו עולים מבולגריה וניצולי שואה מפליטי המחנות בפולין.  ב-14 במאי 1948 נפל גוש עציון בידי הלגיון הירדני וחברי הקיבוץ הוחזקו בשבי בעבר הירדן המזרחי עד 24 בפברואר 1949. חברות הקיבוץ שחזרו ארצה מיד אחרי נפילת הגוש החלו מיד בהכנות להקמת הקיבוץ בשנית. אחרי שהות קצרה בכפר מנחם הצטרפה אליהן קבוצה של חניכי תנועת השומר הצעיר יוצאי חטיבת הראל – פלמ"ח וב-28 בנובמבר 1948 עלו חברי רבדים שלא היו בשבי על הקרקע והתמקמו באתר הנטוש של בית חוות שנלר הגרמנית, במקום המוצג בתמונה. חווה זו הייתה פעילה ככל הנראה עד מלחמת העולם השנייה והיוותה חלק מבית היתומים הסוריים שהקים בידי יוהאן לודוויג שנלר בירושלים בשנת 1860. חווה זו נמצאת בסמוך לשרידיו של הכפר הערבי הנטוש אל-חימה כ-2.5 ק"מ מהאתר הנוכחי. מספר חודשים מאוחר יותר הצטרפו אליהם חבריהם מהשבי.
עם הקמת הקיבוץ מחדש ידע הקיבוץ ימים קשים ועזיבות רבות של חברים שמעמסת הלחימה השבי וההקמה מחדש הייתה קשה להם מידי. בשנת 1951 הגיע לקיבוץ גרעין עולים מפולין ניצולי שואה שלאחריה עברו הכשרה חלוצית לקראת עלייתם ארצה. גרעין זה תרם לייצוב וחיזוק הקיבוץ מחדש. בשנת 1953 הצטרף גרעין נוסף של בוגרי השומר הצעיר מארגנטינה "קיבוץ ד". המיזוג בין המייסדים ילידי הארץ לבין העולים החדשים היה טעון מתחים שהכבידו על קליטת העולים. למרות הקשיים התלכד גרעין פעיל של חברים שקידמו את הקיבוץ.
מאז שנות ה-60' הקיבוץ קלט גרעינים מהארץ ומחו"ל וכן  משפחות ובודדים ובמקביל במשך הזמן רבים גם עזבוהו. בשנת 1994 עם השתלבות דור הבנים בניהול המשק נכנס הקיבוץ למהלך שינוי שבו החליט לעבור לדפוסי ניהול עסקיים. הקיבוץ הפריד את המשק מהקהילה והסדיר את היחסים ביניהם, העביר יותר אחריות ניהולית לענפים והעביר את אחריות הפרנסה מסידור עבודה לכל חבר וחבר.
בשנת 1996 החל הקיבוץ במהלך להגדרת אופיו על רקע השינויים ובסיומו הוכן המסמך "ערכי רבדים" המבטיח את ליבת ההסכמות בקהילה והקמת צוותים לקידום שינויים משמעותיים יותר באורחות חיי הקיבוץ. בשנת 2000 למרות השינויים הארגוניים, שקע הקיבוץ למשבר כלכלי קשה בשל מבנה עסקי שלא היה מותאם יותר למציאות הכלכלית בארץ ובקיבוץ. על רקע המשבר הפעיל הקיבוץ תכנית חירום בה גם החליט להאיץ את מהלכי השינוי בכל התחומים. הקיבוץ עבר  למודל הקושר את ערך העבודה של החברים לתקציבם, הופרטו תקציבים רבים והקיבוץ החל לעבוד על אופיו העתידי. בשנת 2002 נחלץ הקיבוץ מן המשבר הכלכלי והוא נמצא בתנופת שינויים גם בתחום המשקי וגם בתחום החברתי ופיתוח חיי הקהילה. בעשור אחרון הקיבוץ קלט כ- 100 משפחות לקיבוץ המתחדש. רוב התושבים עובדים מחוץ לקיבוץ. יתר התושבים מתפרנסים מ: חקלאות [רפת, גידולי שדה, לולי הודים (בהשכרה)] תיירות, לינה כפרית, הרחוב הפלשתי המשוחזר , מפעל לתכשיטים "ספירים", שירותים ועסקים קטנים וגם מספר אומנים.
מקור אתר הקיבוץ

 

ירדנו בין שדות קיבוץ רבדים, חצינו את נחל תמנה ועברנו דרך מעבר תחתי לכביש 6 ולמסילת הברזל, התקדמנו לעבר הפינה הצפון מערבית של מחנה נחל שורק ליד כביש 3.

 

 

מחנה נחל שורק, מחנה עתיר שטח, המשמש את צה"ל הוא אחד מהמחנות הגדולים שהותיר הצבא בריטי בארץ ישראל ונקרא מחנה ואדי צ'ארר לאחר שעזב אותה בשנת 1948. המחנה נבנה במסגרת היערכות עוצבות צבא הוד מלכותו במזרח התיכון לקראת מערכה אפשרית עם צבאות גרמניה נאצית ובנות בריתה. המחנה נבנה בסמוך לצומת מסילת הברזל. עם עזיבת הבריטים את הארץ המחנה נמסר לכוחות הערבים ונכבש על ידי כוחות ההגנה במסגרת מבצע נחשון, להלן.

 

 

המשכנו ורכבנו מעט מזרחה בשולי כביש 6. ירדנו לדרך עפר מדרום לנחל שורק הנמצאת במרחק מועט מגדר המתקן הביטחוני. רכבנו לאורך הדרך מזרחה ובקטעים מסוימים צמחיית החורף כיסתה אותה. ניכר שאיש לא עבר בה עד כה בחורף זה.

 

 

הגענו לשער מחנה נחל שורק, חצינו את כביש 3 ועלינו לגשר מעל נחל שורק ממזרח למסילת הברזל.

 

חצינו את הגשר לכיוון צפון והתחלנו לטפס לעבר גבעות חולדה,

 

בקצה העליה מצפון לנחל שחם ממנו נשקף מראה גבעות השפלה הנמוכה.

 

 

התקדמנו לעבר כביש 411 לכיוון יער חולדה ממזרח לקבוצת חולדה

,

 

חצינו את כביש 411 ורכבנו  בשולי יער חולדה

יער חולדה הוא גן לאומי לרווחת הציבור שמנוהל על-ידי קק"ל ומשתרע על פני למעלה מ-200 דונם מצפון לכביש 411 וממערב לנחל שחם בתוכו חניונים ובהם שולחנות פיקניק, ברזי מים. היער נטע במקום בו הוקמה חוות חולדה בראשית המאה ה-20 והוא אחת מאבני הדרך החשובות בתולדות התיישבות הציונית. החווה שוקמה בשנת 1976 והוקם בה מרכז שדה של משרד החינוך ושל הקרן הקיימת  ובשנת 2000 היער נפתח למבקרים.

 

 

עברנו בשולי בית הרצל, לא התעכבנו אבל דברנו מעט על תולדות חוות חולדה וקורותיה, על הקמת קבוצת חולדה ועל מבצע נחשון

חוות חולדה בראשיתה
1904 – מיד לאחר מות בנימין זאת הרצל החליטה קק"ל על מפעל  "תרומת עצי זית": קרן שתאסוף כספים לטובת רכישת נחלות ונטיעת עצי זיתים.
1905 – בנק אנגלו פלשתינה רכש עבור הקרן הקיימת משבצת של כ-2000 דונם מאדמות הכפר ח'ולדה הנמצאים במרחק של 2 ק"מ מתחנת הרכבת בואדי צראר (תחנת נחל שורק).
1908 – החליט ארתור רופין מנהל המשרד הארצישראלי על הקמת החווה שתכשיר את העולים לעבודת האדמה ולהתיישבות. ההחלטה על הקמת החווה בנוסף לחוות בן שמן שהוקמה באותה עת, נבעה מהחשש שהקרקע בלתי מעובדת תופקע ובגלל שלא נמצא חוכר שישקיע מהונו הפרטי באדמה החרבה.
1909 – נבנתה החווה בה שוכנו קבוצות פועלים שעסקו בנטיעות עצי זית ביער הרצל, בחווה נבנה בית המפואר שנקרא על שם הרצל. מאוחר יותר הוקף המבנה בחומה להגנת החצר. בתחום החצר נבנה מאגר אליו הובאו המים על ידי עגלה רתומה לפרדה מביר א-שחמה (באר שמנה הנקראת היום באר שחם) הנמצאת במרחק כ-300 מ' באפיק נחל שחם ובה החזיקו תושבי הכפר הערבי חולדה. בראשיתה החווה נוהלה על ידי האגרונום לואי בריש, שהתגורר בגפו בקומה השנייה של הבית ולפועלים הותיר את קומת המרתף הצפופה. חוסר ניסיון ומיעוט ידע על תנאי האזור הקשו על עבודת הנטיעות. מתוך 12,000 שתילי הזית, נקלטו רק 3000, האווירה בין המנהל לפועלים הייתה עכורה. מחליפו, האגרונום יצחק וילקנסקי, שינה את המקום והפך את החווה לחוות לימוד. לכרמי הזיתים נוספו עצי בוסתן, חורש ויער, וביניהם שקדים, אורנים, שיטים, ברושים וחרובים, יחד עם לול, רפת, שדות פלחה ותעשייה חקלאית מקומית שהפכו את המקום למשק מעורב.
1912 – תוגברה הנקודה על ידי קבוצה של חלוצים שהקימו בחצר משק חקלאי. אז נעשה ניסיון למצוא מקור מים חלופי לבאר שחם כדי לבטל את התלות בערביי חולדה. בצד נחל שחם נקדחה באר בעומק כ-180 מטרים. הבאר הפיקה מים עשירים בגופרית ובאיכות ירודה.
1914 – עם תחילת  בימי מלחמת העולם הראשונה עזבו מרבית הפועלים או גורשו, והחווה שממה. הפועלים המעטים שנותרו בחווה התמודדו עם מחסור קשה במים.
1915 – הארבה שפשט בארץ כילה גם את הנטיעות החווה.
1918 – בתום המלחמה התיישבו בחוות חולדה קבוצות של חלוצים שהביאו עמם את רעיון הייעור לשם  כיסוי שטחים חשופים. ביער ניטעו בעיקר אורנים, שגידולם עלה יפה. הקבוצות שהו בחולדה פרקי זמן שונים, במהלכם קיבלו הכשרה מקצועית וטיפחו את החווה וענפי החקלאות והייעור שבה.

המשך התפתחות חוות חולדה וראשיתה של קבוצת חולדה
קיץ 1929 – עם תחילת מאורעות תרפ"ט ולאחר טבח חברון, התקפות על יישובים העבריים ופינוי כפר אוריה, הותקפה גם חוות חולדה. הנשים והילדים פונו מבעוד מועד ובמקום נשארו 16 בחורים, שתי נשים ושני ילדים. אחד מאנשי המקום הגיע למפקדת "ההגנה" בתל אביב וביקש עזרה וזו החליטה לשלוח למקום את יעקב אברמסון איש 'השומר', ואת אפרים צ'יזיק שהדריכו את אנשי החווה וארגנו אותם להגנה עליה. ההתקפה על חולדה מצד תושבי הכפרים בסביבה נפתחה ב- 28 באוגוסט לפנות ערב. בתחילה הפורעים העלו את הגורן באש והמשיכו והקיפו את מתחם המשק והחלו לפרוץ אליו. אפרים צ'יזיק פקד לסגת לבית האבן בזחילה. הוא ניהל בעצמו את פעולת הנסיגה מהחצר לבית בלוותו את האנשים. בצאתו בפעם האחרונה מהבית לחצר פגע בו כדור והוא נהרג במקום. המגינים תפסו עמדות סמוך לחלונות הקומה השנייה וצלפו על הערבים הבוזזים. בחצות הגיע כוח הבריטי ודרש להפסיק את האש, משסירבו הערבים להפסיק את ההתקפה פתחו עליהם הבריטים באש ביחד עם המגינים. 40 גופות ערבים נספרו במקום. הבריטים פינו את המגינים אבל סירבו לקחת את גופתו של אפרים צ'יזיק. רק אחרי מספר ימים  חזרו לחולדה כמה מהמגינים ביחד עם בני משפחתו של אפרים והביאו את גופתו החרוכה לקבורה באדמת חולדה. המשק נשרף ונחרב עד היסוד.
1931 – החווה חזרה לפעול כאשר במקום התיישבה קבוצת גורדוניה א' שחבריה עלו בסוף 1929מפולין גליציה ולטביה והתיישבו עם הגעתם לארץ בחדרה, שם המתינו לאפשרות להתיישבות קבע. אנשי הקבוצה החלו בעבודות שיקום החווה ונטיעות ביער השרוף, במטעי הזיתים והפרי ובשדות הפלחה. באותה עת נפטרה המשוררת רחל לזכרה נטעה במקום חורשת עצים.
1936 – עם פרוץ המאורעות פונו ילדי הקיבוץ לקיבוץ נען השכן מחשש של התקפה נוספת על נקודת הישוב, המצויה בלב היער ומוקפת ישובים ערביים. באותה עת ועד סיום המאורעות בשנת 1939הושבתה אספקת אבן ממחצבות ערביות בארץ וחברת סולל בונה פיתחה בחולדה מחצבה כדי לספק חצץ לסלילת דרכים וכבישים. מאוחר יותר ניצלו לוחמי ההגנה את המחצבה לצורך אימוני ירי.
1937 – החליטו יחד מוסדות היישוב וחברי "גורדוניה אנשי הקיבוץ לעזוב את יער הרצל לבנות את המשק בגבעה סמוכה ממערב שהייתה נוחה יותר למגורים ולפיתוח משק חקלאי.
1938 – הוחל בהקמת הנקודה החדשה של קבוצת במקום הנוכחי ובהדרגה החלו חברי הקבוצה לעבור אליה. המעבר נמשך שלוש שנים. אולם, המצב הביטחוני לא השתנה וקבוצת חולדה המשיכה להיות מבודדת ומוקפת ישובים ערביים עוינים עד הקמת המדינה. ארבעה מחבריה נהרגו בדרכים בהתקפות של ערביי הסביבה.
בתחילת אוקטובר 1943 – למחרת ראש השנה תש"ד, הוקפה חולדה ע"י מאות חיילים ושוטרים בריטים ונערך בה חיפוש אחר נשק אשר העונש על אחזקתו היה מות. במהלך החיפוש, התפתחה  קטטה בה לקחו חלק חברים וחברות. נמצאה תחמושת וכתוצאה מכך נאסרו שבעה חברים, נערך להם משפט מתוקשר היטב, בבית המשפט בירושלים. החברים נדונו לשנתיים ועד שש שנות מאסר, אותן ריצו עד ששוחררו עם תום מלחמת העולם השנייה.
1948 – במלחמת העצמאות, עם חסימת הדרך לירושלים, הייתה קבוצת חולדה לתחנת יציאה והתארגנות הכוחות לפורצי הדרך לירושלים ובאזורה נערך אחד משלושת הגדודים שהשתתפו במבצע נחשון בתחילת חודש אפריל.

מבצע נחשון הוא אחד מהמבצעים שנערך במלחמת העצמאות בין ליל 5-6 באפריל ובין 15 באפריל 1948. מטרתו הייתה לפרוץ את המצור החלקי על ירושלים שהכנעתה עשויה הייתה להיות מכה אנושה ליישוב היהודי, ליצור ציר מאובטח, לארגן ולאבטח שיירות אספקה ותגבורת לירושלים. תכנון המבצע וביצועו החל אחרי 'שבוע השיירות' בסוף חודש מרס 1948, השבוע שבו נגרמו אבדות כבדות ונהרגו 84 לוחמים בשלוש שיירות: שיירת יחיעם – ליישובי הגליל הערבי, שיירת חולדה – לירושלים ושיירת נבי דניאל – לגוש עציון. שבוע זה הוכיח ששיטת השיירות נכשלה לחלוטין, ושיש להשתלט על הדרכים בהקדם האפשרי. בראש המבצע עמד מפקד חטיבת גבעתי, שמעון אבידן. המבצע נקרא על שם נחשון בן עמינדב, שלפי המדרש היה הראשון מבני ישראל שנכנס לים סוף ביציאת מצרים, והפך לסמל של ראשוניות וחלוציות. בנוסף, המבצע נקרא על שם נחום שושני, שכינויו בהגנה היה "נחשון", שנהרג באותה שנה. כוח המבצע כלל שלושה גדודים: גדוד בפיקודו של חיים לסקוב, שהוצב בגזרה המערבית (חולדה הערבית, דיר מוחיסין). גדוד בפיקודו של יוסף טבנקין, שהוצב בגזרה שבין שער הגיא לקריית ענבים. גדוד ששימש כעתודה ובראשו אלדד אוארבך-אבידר. הכוח יצא מחולדה, חסם את כבישי הגישה וחיבל בדרכים הצדדיות ובאותו זמן חלק מהכוח יצא לתקוף את חולדה הערבית ואת הכפר דיר מוחיסין. בחצות הלילה (5/6.4) נעה מחולדה שיירת נחשון הראשונה בת 62 כלי רכב וחולדה הערבית נכבשה ללא התנגדות. האזור המערבי היה שקט יחסית עד גמר מבצע נחשון לעומת האזור המזרחי (הקסטל), שלבסוף נפל לאחר שמונת ימי קרב הקסטל שפתח את הכביש לתנועה. על אף שעברו רק שלוש שיירות בשמונת ימי המבצע, מבצע זה הוגדר כהישג צבאי על שום עצם פריצת המצור על ירושלים והעברת היוזמה לידי כוחות המגן העבריים.

מיד לאחר פריצת הדרך, יצאה שיירה של 200 משאיות מחולדה לירושלים. בסיומו של המבצע ב־15 באפריל, דווח מעברן הבטוח של ארבע  שיירות לעיר הנצורה, אך מיד עם תומו הדרך לירושלים נחסמה שוב. על אף שהמצור הערבי על ירושלים נפרץ לפרק זמן קצר בלבד, הייתה למבצע חשיבות רבה: הועברו כמויות גדולות של מזון ואספקה לירושלים העברית, שאפשרו לה להחזיק מעמד במצור (שחודש לאחר תום המבצע) עד לפריצת דרך בורמה ביוני 1948.
במבצע זה, לראשונה במלחמת העצמאות, היה איגוד עוצבות. במהלכו השתלטו כוחות ההגנה והפלמ"ח על הכפרים הערביים בין חולדה במערב וקריית ענבים במזרח והרסו את בתיהם, סימן מפנה במדיניות ההגנה. עד אז, המדיניות הייתה להשאיר על תילם כפרים שלא גילו התנגדות. במבצע זה, בעקבות חזרת הכוחות הערביים לאל-קסטל, ננקטה מדיניות לפיה כפרים באזורים אסטרטגיים או לאורך כבישים חשובים ייהרסו גם אם נכבשו ללא קרב.

 

התקדמנו ועצרנו ליד מתחם קברו של אפרים צ'יזיק.

 

 האנדרטה הנקראת אנדרטת העבודה והגנה הוצבה על קברו של אפרים צ'יזיק בשנת 1937. זה פסל אבן, מעשה ידיה של הפסלת בתיה לישנסקי המתאר את  דמויותיהם של אפרים צ'יזיק, אחותו שרה צ'יזיק ודמות נוספת לזכר הנופלים במערכות ישראל. המצבה כמו פסל האריה השואג בתל חי שהוקם ב-1934 מסמלת את עמידת היישובים העבריים מאז תל חי ועד חולדה. בפסל משולבים כלי עבודה, המסמלים את הקשר של מגיני היישוב לחקלאות.

 

רכבנו לאורכה של שדרת הושינגטוניה מקצה הדרומי לקצה הצפוני

 

 

דקל ושינגטוניה – המין Washingtonia robusta (וושינגטוניה חסונה) הוא מין של דקל בסוג וושינגטוניה. מקור העץ הוא מקסיקו. גובהו 25 – 35 מ', עלי הוושינגטוניה הם בעלי פטוטרת שאורכה עד מטר, וטרף שאורכו אף הוא עד מטר. אורכה של התפרחת הוא עד שלושה מ', ועליה מספר רב של פרחים קטנים שצבעם לבן ורדרד בהיר שמדיפים ריח מתקתק. צורת הפרי עגולה, קוטרו 6- 8 מ"מ, וצבעו שחרחר. הפרי אכיל, טעמו מתוק ומזכיר מעט את טעם פרי התמר המצוי. משערים כי הוושינגטוניות הראשונות הובאו לארץ על ידי אהרון אהרונסון וניטעו ליד חוות הניסיונות שלו בעתלית, שדרת הוושינגטוניות הזו קיימת עד היום וניתן לראותה מכביש החוף. שדרות עצי וושינגטוניה נמצאות גם בכניסה למקוה ישראל מדרך יפו רמלה, בשדרות ארלוזרוב בעפולה וגם בעמק המעיינות בין טירת צבי ושדה אליהו לאורך הדרך שחיברה בין חוות הטמפלרים. ייתכן ושדרות כאלה נמצאות במקומות נוספים בארץ.

המשכנו צפונה בדרך בין הכרמים שהיא בעצם חלק מהדרך הישנה והמקורית בין החווה ובין רמלה.

 

 

 

בהמשך הדרך עקפנו חצינו את נחל השלושה

 

נחל השלושה שהוא אחד מיובלים של אגן הניקוז של נחל שורק בשפלה הנמוכה מנציח בשמו את שלושת חברי חולדה אברהם קוצר, יהודה קליינר ונחמן בלוישטין, שנהרגו בהתקפה על רכבם בשובם מהעבודה לקיבוץ בשנת 1938.

 

 

בהמשך חצינו מתחת לקו מסילת הברזל בין ירושלים ומישור החוף, חצינו את כביש 411 והתקדמנו לעבר מתקן מקורות "דיזל חולדה"

 

מתקן מקורות "דיזל חולדה" הוא אתר המתעד את תולדות אספקת המים לירושלים מימי המנדט הבריטי ועד ימינו. באתר נמצאת תחנת שאיבה שהקימה בשנת 1950, לאחר מלחמת העצמאות,חברת מקורות. תחנת השאיבה דיזל – חולדה היא תחנת שאיבת מים תת קרקעית שפעלה מתוך בונקר, שמטרתה לספק מים לירושלים. התחנה, ששמה מעיד על מנוע הדיזל שהיווה את ליבתה, דחפה את המים לצינור שהונח מיד לאחר המלחמה. הצינור, באורך 31 ק"מ ובקוטר 24 אינץ', מכונה הקו השני לירושלים והמים בו הגיעו בתחילה מבריכות מרר ומקידוחי גבעת ברנר ובהמשך גם מקו ירקון נגב מזרחי. הקו הראשון הוקם על ידי הבריטים בשנת 1936 ובו מקור המים היה מעיינות הירקון. מאז נוספו תחנות, נוסף קו שלישי, רביעי וכעת החמישי בשלבי הקמה. תחנת דיזל חולדה שנשתמרה במלואה, פעלה לסירוגין ובהתאם לצורך עד שנות ה-80.

 

בקשנו לשבת להפסקה באחד מספסלי העץ ושולחנות פיקניק בצל עצי הזית שנמצאים באתר מטופח היפה שבשולי המתקן. הלכלוך והזוהמה שהשאירו מטיילים במקום הבריחו אותנו. עלינו והתיישבנו על הגבעה קטנה שמתחתיה נמצא הבונקר.

 

בגבעה זו מוצגים חמשת הצינורות שממחישים את ההבדלים בין קווי המים לאורך השנים ובעיקר את יכולת הקיבולת והשינוע של המים.

 

זה הנוף הנשקף מערבה מהגבעה.

 

 

לאחר ההפסקה המשכנו דרומה לעבר נצר חזני ויסודות, המשכנו לעבר כביש 3 ורכבנו מערבה וצפונה עד גשר כביש 6 מעל נחל שורק.

 

עצרנו לרגע תחת גשר נחל שורק ושם הכרתי שני אנשים נחמדים מגדרה, אורן לוי וגדי אפרתי ונהיינו חברים בפייסבוק. לפני כן הצטלמנו למזכרת.

 

 

לאחר חציית כביש 6 רכבנו מערבה בדרך המקבילה לכביש 7 ואותו חצינו מתחת לגשר מעל נחל תמנה

 

 

בדרך חזרה לרבדים עברנו בין יישובי המועצה האזורית נחל שורק יד בנימין, בית חלקיה, חפץ חיים, גני טל ובני ראם. מאחר והטיול היה בשבת לא חשבנו להיכנס ולעבור דרכם.

 

המועצה האזורית "נחל שורק" משתרעת על 28,000 דונם בגבול המחוזות: מרכז, דרום וירושלים. כביש מספר 3 תוחם את גבול המועצה מדרום וכביש מספר 40 במערב. ממערב למזרח כביש מספר 7 חוצה בתוך המועצה ומצפון לדרום כביש מספר 6. מחלף שורק הוא הקטע הדרומי ביותר בכביש 6. המועצה מאגדת בתוכה שבעה ישובים של אוכלוסייה חרדית ודתית לאומית, ובתור שכזו היא המועצה האזורית הדתית- חרדית היחידה בארץ. שניים מיישוביה הוקמו אחרי פינוי גוש קטיף, עבור תושבי אותם ישובים שפונו. גני טל ונצר חזני שמרו על שם היישוב ממנו פונו. סך כל תושבי המועצה 9,000 ועוד כ – 1,200 תלמידי חוץ הלומדים במוסדות חינוך של המועצה.

 

קצת לפני שהחל החום, חזרנו למרכז עידן אופן בקיבוץ רבדים ושם הסתיים הטיול. התענגנו על כוס הקפה בצל הסככה.

 

 

 

הטיול נמשך כשלוש וחצי שעות מתוכן שעתיים וחצי רכיבה ושעה עצירות למטרות שונות.

כיף גדול היה לטייל היום עם חברי קבוצת עידן אופן שאנשיה נעימים וצנועים.

היה נחמד לדווש בתוך הנופים החקלאיים המשתנים בחלקו המזרחי של מישור חוף פלשת ובחלקה המערבי של השפלה הנמוכה.
וגם לחצות את הנחלים באגן הניקוז של שורק ולא רחוק ממספר מאגרי מים גדולים. 

לא הפריעה לנו העובדה שטיילנו במרחב האזרחי התחום בין כבישים ארציים, שמסילת הברזל לירושלים חוצה אותו ומשני צדדיו נמצאים שני מתקנים צבאיים עתירי גודל.

המרחב שטיילנו הוא אחד מעניין ונעים שמציעה לנו ארצנו הקטנטונת.

.

ביום שישי (15/4/2016) יונה, מוביל הטיול ואני קבענו שאזור הטיול יענה לאמות המידה המתאימות לעיתוי החג המתקרב ואילוצי מזג האוויר. רצינו שהטיול יהיה באזור קרוב, שהנסיעה אליו תהייה קצרה, אזור שמרביתנו לא מכירים אותו ושיהיה אפשר לרכוב בו למרות הגשם שירד בימים האחרונים במסלול נינוח ובלי מאמץ.

 

יצאנו ארבעה מחברי קבוצת "חברים ועמירם במשעולים" (יונה בקלצ'וק, לוי אבנון, רוני ברוכין ואני) לטייל בפינה הדרום מערבית של מטרופולין תל אביב במובנו המצמצם

 

 

משבצת הטיול הייתה במערב העיר ראשון לציון המוכר יותר בשם "ראשון מערב" או גם  First West.

 

מערב ראשון לציון נמצא ממערב לכביש 4. בחלק ניכר ממנו משתרעות שכונות המגורים שנבנו מאז שנות ה-70'. בחלקו הצפון-מערבי של חלק זה נמצא אזור התעשייה החדש, הקרוי מב"ת מערב, ובו מרכזי קניות רבים. בחלק זה נמצאים מרכזי מסחר ובילוי רבים, בהם קניון הזהב, מתחם סינמה סיטי, הסופרלנד, מתחם יס פלאנט, אצטדיון הכדורגל העירוני,  מנחת שדה התעופה הספורטיבי הקטן ובית הספר הארצי לכיבוי והצלה. בשוליו נמצא השפד"ן הכולל את אגני ברכות החמצון לשעבר והמכון לטיהור שפכים של גוש דן.

 

 

אזור חולות ראשון לציון שינה את דמותו מאז הקמת המדינה במובן של פיתוח ובינוי מסיבי ועל כך ניתן  ללמוד מרצף המפות הבאות המראות מה הייתה דמותו מאז סוף המאה ה-19.

 

בשנותיה הראשונות מרחב חולות ראשון לציון היה שטח אימונים ענק של צה"ל במרכז הארץ.

 

 

מרחב הטיול היה בעצם חלק הצפון מערבי של אזור החולות המשתרע במרכז מישור החוף של ארץ ישראל מאזור חולון-בת ים-ראשון לציון דרך אזור פלמחים בואכה העיר אשדוד.

 

אזור הטיול היה באזור המרזיבה ממזרח לחולות

 

המעוניינים להרחיב ולהעמיק על אזור גאוגרפי של חולות מרכז הארץ יכולים לפנות
למסמך פלמחים: סקר, ניתוח והערכה של משאבי טבע, נוף ומורשת האדם שבוצע על ידי מכון דש"א ופורסם בשנת 2009

 

********

 

אזור חולות ראשון לציון בו טיילנו משתרע בין מטווח ניסויי התחמושת של צה"ל (מטווח 24) במערב ובין כביש  20 המוכר בשם נתיבי איילון דרום במזרח, בין ברכות החמצון לשעבר של השפד"ן בדרום ושדרות משה דיין והמשכן שדרות רחבעם גנדי בצפון.

יצאנו לדרך ממתחם החניה של הסופרלנד שבשעת בוקר היה עדין ריק.

 

בתחילת הדרך הגענו לתצפית אגם הנקיק

 

אגם הנקיק הוא חלק פרויקט ראשון מסוגו בארץ של אגמי מים לקליטת הנגר העירוני, והחזרתו למי התהום. אגם זה נמצא מדרום לאגם הראשון בסדרה הוא "אגם הסופרלנד", שהוקם ב- 1992 ובשנת 2012 הוקם לחופו מתחם בתי הקולנוע "יס פלאנט". מאגם הסופרלנד נשאבים המים לאגם הנקניק וממנו הם מוזרמים הלאה לברכות החדרה, בהן מחלחלים המים למי התהום של אקוויפר החוף.

 

רכבנו לאורך מסלול האופניים בשטח פארק האגמים

פארק האגמים משתרע בחולות מדרום לאגם הנקניק ובו הוכשרו בשנת 2010 דרכי עפר המתאימים הן לרוכבי אופניים והן לאוהבי הליכה. חלק קטן מהן הם שבילים צרים יחסית, ונקודות חוליות "רופדו" בבטון כדי להקל על הרכיבה.

 

פנינו היו לעבר הגדה הדרומית שלו.

 

ואלה המראות בשביל המתפתל לאורך הגדה הדרומית

 

 

 

יצאנו מתחום האגם הנקיק ורכבנו לכיוון דרום על שרידי רכס הכורכר המזרחי בין שטחי ברכות החמצון של השפד"ן – מכון טיהור השפכים של גוש דן.

ברכות החמצון של השפד"ן – פעלו ממחצית שנות ה-80' על ידי איגודן לתשתיות איכות הסביבה.  עם שינוי בשיטות הפעילות בשפד"ן, במחצית השנייה של שנות ה-90, נעזבו הברכות והפכו לשטחי מרעה שופעים המקיימים עד היום אוכלוסייה קטנה של צבאים.

איגודן – איגוד ערים דן לתשתיות איכות הסביבה הנו תאגיד סטטוטורי, שהוקם מכוח חוק איגוד ערים תשט"ו – 1955, וצו איגוד ערים דן (ביוב) – 1956, המאגד בתוכו את מרבית העיריות והרשויות המקומיות בגוש דן. האיגוד מנוהל ע"י מועצה המונה 19 חברים, נציגי שבע הערים החברות. האגוד נוסד על ידי שבע הערים המרכזיות של גוש דן: תל אביב, חולון, רמת גן, בת ים, פתח תקווה, בני ברק וגבעתיים. רשויות נוספות המקבלות שירותי טיהור שפכים מהאגוד ומהאגודה על בסיס הסכמי שרות הן: גבעת שמואל, אלעד, בית דגן, מועצה אזורית עמק לוד, מודיעין מכבים רעות, רחובות, אזור, ראש העין, קרית אונו, אור יהודה רמת פנקס, כפר קאסם, יהוד-נווה מונוסון, גני תקווה, רמת אפעל, ראשל"צ, נס ציונה, סביון בראש המועצה עומד יו"ר שנבחר על ידה. הניהול השוטף נעשה על ידי מנכ"ל. אגודת "מי אזור דן" – בע"מ הינה אגודת מים שיתופית חקלאית, והיא המחזיק והמפעיל של המפעל לטיפול בשפכי גוש דן באתר שורק, הידוע כמפעל השפד"ן. מאז תחילת שנות השבעים, ועל פי דרישת ממשלת ישראל, מפעיל האגוד מערכת אזורית לאיסוף, הובלה וסילוק שפכים, המשתרעת על פני כל גוש דן.
מערכת השפד"ן זוהי מערכת מורכבת, בין-אזורית, לאיסוף, טיפול והשבה של שפכים עירוניים בשטח עירוני מאוכלס בצפיפות, הכולל גם אזורי תעשייה. מערכות האיסוף וההולכה הראשיות של איגודן לתשתיות איכות הסביבה מורכבות ממאסף הירקון, ממאסף איילון וממאסף לאורך שפת הים, כאשר אורכם הכללי של המובלים הראשיים והמשניים מגיע לכ-100 קילומטר של צינורות בקטרים בין 60 סנטימטר ל-2.2 מטר. מערכת ההולכה הראשית של המפעל להעברת השפכים הגולמיים מתחילה בתחנת השאיבה רדינג בצפון תל אביב, ממשיכה לאורך חופי תל אביב עד לתחנת השאיבה בסה שבכניסה ליפו, ומשם דרך יפו בת-ים עד למכון הטיהור שבאתר שורק.
תפקיד המפעל הוא ניקוז וטיהור השפכים המגיעים אליו באמצעות צנרת ההולכה. הטיהור במפעל מתבצע בבריכות ענק בתהליך מכני-ביולוגי, אשר בסופו מחלחלים המים לחול המשמש כמסנן הטבעי והסופי. המים המטוהרים משמשים להשקיה חקלאית לכל סוגי הגידולים בארץ ללא הגבלה. תוצר הלוואי העיקרי של תהליך הטיהור הוא הבוצה – המורכבת ברובה מחיידקים ומכילה בין השאר מתכות כבדות ורעלנים.
בפברואר 1987 הושלמה בנייתו והפעלתו של המכון המכני-ביולוגי לטיפול בשפכים באתר שורק (שלב א'), ובמרץ 1996 הופעל גם שלב ב' של המכון. מאז מטפל המכון בכל שפכי גוש דן רבתי, כמות של כ-140 מיליון מטר מעוקב בשנה ומי השפכים אינם מוזרמים יותר לים התיכון כבעבר. כיום ממשיך האגוד בהפעלת מערכת ההולכה, ופועל להרחבתה באמצעות הקמת הקו המזרחי אשר יגביר את כושר הולכת השפכים גם בעבור הדור הבא, ויאפשר מתן שירות ליישובים נוספים.
מפעל השפד"ן הפך למקור המים השני בגודלו בישראל, לאחר המוביל הארצי, ולמפעל המתקדם מסוגו בכל אגן הים התיכון. מי השפכים המטוהרים מספקים למעלה מ-70% מצריכת ההשקיה החקלאית בשדות הנגב.

.

אלה המראות מהדרך בין שטחי הברכות החמצון לשעבר.

 

 

המשכנו בדרך דרומה בתוך חורש האקליפטוסים והשיטה מכחילה

 

הגענו לתצפית על האגם הנעלם שהוא חלק ממערכת אגמי מים לקליטת הנגר העירוני, והחזרתו למי התהום.

 

החלטנו לעקוף את האגם מדרום. אבל, קודם עלינו לגלוש למטה בדיונה.

 

 

 

התקדמנו ורכבנו בתוך יער רובין וממול ראינו את "מרכז עסקים שורק

"מרכז עסקים שורק (נקרא גם מעוין שורק) שהוא אזור מסחר ותעשיה בגודל כ-500 דונם. שם נמצאים פועלים איקאה, קוקה קולה, הבנק הבינלאומי (מת"ף), קניוני ישראל, אלבר, ומספר יבואני רכב.

 

התקדמנו מערבה לעבר נתיבי איילון למול השכונות הדרום מערביות של ראשון לציון

 

חצינו את נתיבי איילון

 

נכנסנו לעבר השטח הבנוי

 

 

מכאן החלק העירוני של המסלול בין שכונות קריית חתני פרס נובל ונאות שקמה במזרח ובין שכונת נווה דקלים במערב.

 

הגענו לציר המרכזי של ראשון מערב – שדרות משה דין וחשקה נפשינו להביט ואפילו ממרחק בשרידי העולם הקדום בחזית מתחם סימנה סיטי

 

התקדמנו לעבר אזור התעשייה החדש והצפנו עד רחוב הכשרת היישוב. שם יונה אתגר אותנו ושאל מדוע הגענו למקום.

 

המשכנו לחלקו המערבי של הרחוב שהפך לרחוב נוח מוזס. כך התאפשרה הגירת המוח והלב של עיתון ידיעות אחרונות לעיר העולם ראשון לציון.

 

המשכנו הלאה וחצינו שוב את נתיבי איילון מכיוון מזרח לכיוון מערב ומצד ימין מלווה אותנו מתחם העיתון של המדינה.

 

לאחר חציית נתיבי איילון חצינו לעבר בית העלמין דרום

בית העלמין דרום בגבול בת ים-חולון נקרא גם בית עלמין חולון – בת ים ומנוהל על ידי חברה קדישא תל אביב יפו. הוא נפתח רשמית בשנת תשכ"ד (1964). בית העלמין השתרע, תחילה, על פני שטח של 500,000 מ"ר מאוחר יותר הורחב בית העלמין ב-300,000 מ"ר נוספים. עם פתיחתו הייתה הכניסה הראשית לבית העלמין מצד מזרח, סמוך לבית העלמין הצבאי, באזור שיפוטה של העיר חולון. ברבות השנים פתחה החברה קדישא את הכניסה הראשית, מצדו הצפוני של בית העלמין בתחום שיפוטה של העיר בת ים. בבית העלמין נבנו בתי טהרה, חדרי תפילה והתייחדות ואולמות הספדים. בית העלמין הדרום היה הפעיל ביותר בגוש-דן במשך כחמש עשרה שנה, עד להקמתו של בית העלמין ירקון. עשרות רבות של קהילות יהודיות מיקמו בבית העלמין את מצבות הזיכרון לקהילות שנכחדו בשואה באירופה. לאורך שדרה ארוכה מתנוססים מונומנטים ובהם מצבות שנעתקו מאירופה לשם הצבתם על אדמת ארץ ישראל.

 

נכנסנו לתוך בית העלמין, הרגשנו מעט לא נוח. לא ויתרנו והגענו לאחת מהשדרות בהן נמצאות מצבות הזיכרון לקהילות שנכחדו בשואה באירופה. יונה ולוי אתרו את המצבות של הקהילות המוצא של משפחתם. היה מרגש! הנצחנו את הרגע.

 

לאחר הביקור הלא שגרתי בבית העלמין חזרנו לציר המרכזי החוצה את ראשון מערב ונקרא שדרות רחבעם גנדי. כמובן שניהלנו דיון על הנצחת האיש האיש למחרת תחקיר עובדה שחשף דפוסי התנהגות לא הולמת בלשון המעטה ובעברית קלה תחקיר שהצביע על התנהלות עבריינית ואלימה של האיש.

 

הגענו לפאתי מתחם הסופרלנד.

 

הסופרלנד הוא פארק שעשועים המשתרע על שטח של 94 דונם ובו רכבת הרים (הקומבה), שני מתקני מים (הקונגו ומפלי האימה), רכבל, קפיצת באנג'י "סקייקוסטר" ועוד. הסופרלנד נפתח לציבור בשנת 1991 ונמצא בבעלות חברת "עיר השעשועים" של האחים ברוזוביץ', אשר בבעלותה גם הממדיון, לונה פארק תל אביב והצפארי שבפארק הירקון בתל אביב.

 

מכאן התחיל החלק האחרון של מסלול הטיול

 

הקפנו את מתחם הסופלנד ממזרח על הדרך בפאתי האגם

 

עצרנו לחנייה באחד ממרפסות מעל האגם מול מתחם יספלנט

מתחם יספלנט הוא אחד מארבעת מתחמי בתי קולנוע הנמצאים בבעלות חברת "תיאטראות ישראל", כחלק מרשת בתי הקולנוע רב חן ובחסות חברת הלוויין yes.

בלי צילום למזכרת מהטיול אי- אפשר

 

המשכנו הלאה בסיבוב וזכינו למפגן ראווה של אופנועי מד"א. אודה, לא ידעתי שיש יחידה כזו  שכנרה מתחרה בזו של זק"א.

 

התחנה האחרונה היה מתחם המרכז הארצי לתעופה ספורטיבית בראשון לציון,

המרכז הארצי לתעופה ספורטיבית בראשון לציון בו נמצא המוזיאון לתעופה וחלל נועד להיות מרכז חינוכי בתחומי התעופה והחלל, לבני נוער, צעירים ומבוגרים. המטוסים של המוזיאון מוצגים בפארק התעופה והחלל ותצוגות נערכות במבנה מקורה בו מוצגת התערוכה המרכזית בחדרים. המוזיאון לתעופה וחלל החל פעילותו ביוזמתם של קומץ חובבי תעופה כבר בסוף שנות התשעים. השלב הראשון היה כאשר החל איסוף מטוסים שהובאו לשטח המוזיאון והוכנו לתצוגה. בראשית שנת 2013 נרכש המבנה הראשון, שכלל שמונה חדרים ומסדרון, והוחל בשיפוצו. התצוגה הראשונה שנפתחה ביום העצמאות 2013 עסקה ב-100 שנות תעופה וחלל בארץ. אלפי אנשים כבר ביקרו במוזיאון והתור לביקורים מאורגנים הולך וגדל.  אנשי המוזיאון עורכים סדנאות לתלמידי הגנים, בתי הספר ומוסדות מיוחדים, וכן יחידות צה"ל. כמו כן נערכות הרצאות וסדנאות שנועדו להביא את נושא הטיס והחלל לתודעתם של בני נוער. במהלך הפעילות עוסקים בני הנוער בבניית דגמי מטוסים, צביעת ציורים, בניית דגמי חלליות וטילים.  אוסף המוזיאון כולל עשרות אלפי צילומים, קלטות של סיפורי טייסים, אלפי מסמכים, עשרות ציורים מקוריים מתולדות התעופה בישראל וכן אלפי ספרים בנושאי התעופה והחלל בארץ ובעולם. כל אלה ממתינים להרחבת מבנה המוזיאון כדי שניתן יהיה להעמיד אותם לשרות הציבור לשם עיון ומחקר. כמו כן עוסקים אנשי המוזיאון בבניית דגמים של מטוסים לשם תצוגה.

 

 

למקום הגענו לפי בקשתו המיוחדת של רוני ברוכין שביקש להיזכר בימיו בקורס טייס והנסיבות שהובילו אותו אליו וממנו.

 

לאחר ביקור במרכז התעופה חזרנו למקום חניה סופלנד ושם הסתיים הטיול שנמשך כארבע שעות.

 

היה לנו טיול מעניין ולא שגרתי במזג אוויר נעים בפארק החולות והאגמים של ראשון לציון
הכולל גם את יער רובין וגם בחלק הבנוי בפינה הדרום מערבית של העיר.

למדנו להכיר עוד משבצת ארץ חדשה במטרופולין תל אביב – חולות ראשון לציון אזור ששינה את פניו
במהירות ואינטנסיביות מאז הקמת המדינה ובמיוחד בעשורים האחרונים.
אין ספק שאזור זה צפוי להתפתח עוד בעתיד והרבה יותר אם יתפנה המתקן הצבאי עתיר הגודל הנמצא בשוליו המערביים.

 

 

 

ביום שלישי (5/4/2016) בשעת בוקר מוקדמת, קרה וערפילית, יצאתי עם שישה אנשים לטיול לאורכה ולרוחבה של רמת מנשה. את הטיול הזה יזמתי מתוך כוונה להעמיק את ההיכרות עם חבל ארץ זה. איל אופק, איש רמת מנשה (בן קיבוץ הזורע המתגורר במושב עמיקם) הוא זה שפניתי אליו לתכנן את הטיול. המסלול שהכין היה בלב רמת מנשה, במרחב המשתרע בין צומת אליקים ובין משמר העמק.

 

בטיול ביקשתי להמשיך ללמוד על חבל ארץ זה בו טיילתי בחודשים הקודמים, חלקם עם איל והם: בין דליה למשמר העמק, מעמיקם לעין השופט ולאורך נחל רז ונחל תנינים,  במעלה נחל תנינים, לפסגת רמת מנשה ויער משמר העמק, במורדות המזרחיים של רמת מנשה, בין עין השופט והזורע.

 

חשבתי שראוי להתמקד ולהוסיף על הידע שנצבר עד כה בנושאים הבאים: המבנה הגאוגרפי של רמת מנשה ובמיוחד באזור הטיול לרבות אגני הניקוז של הנחלים ויחידות הנוף שבו, המערך היישובי הנוכחי וארגונו המוניציפלי–מרחבי. רציתי לחזור במנהרת הזמן וללמוד גם את תולדות ההתיישבות היהודית באזור מאז תקופת היישוב משנות ה-20, טרם הקמת המדינה ולאחר מכן, על היישובים הערבים שהיו באזור עד 1948. הכוונה הייתה גם ללמוד על המערכה הצבאית בימי מלחמת העצמאות ובמיוחד קרבות משמר העמק ולאחריהם ועל "ייהוד המרחב" ו"חיסול היישוב הערבי" בו. כמובן שחשבתי שנכיר גם פינות חמד ותצפיות חדשות ונתענג על אלה המוכרות.

 

למרות שמסלול הטיול תוכנן להיות ארוך והטיפוס לגובה היה צפוי להיות רב, ידעתי שהדגש בו יהיה התוכן. לכן, הזמנתי חברים שיהיה להם עניין להצטרף לטיול מסוג זה. להזמנה נענו רז גורן שגם הזמין שני חברים מקבוצת הרכיבה בראשותו "רוכבי הצפון"  ושני חבריי מקבוצת הרכיבה "חברים ועמירם במשעולים". היינו שבעה אנשים שהגיעו ממקומות שונים: איל אופק (עמיקם), רז גורן (כפר יונה), יעקב פרומן ונתן זיו (מולדת), לוי אבנון (חמדיה), רוני ברוכין (ירושלים) ואני (מבשרת ציון). חלק הם רוכבים ותיקים בעלי ניסיון המדוושים שנים רבות וחלק רוכבים עם ניסיון של עשר שנים לפחות. אני נמנה על הרוכבים הצעירים המדווש ארבע וחצי שנים. אחד הוא רוכב חדש שהחל את דרכו רק לפני מספר חודשים. פרט מעניין נוסף לציון: שלושה מהרוכבים עברו את גיל 70, שלושה בסביבות גיל 60 ואחד "ינוקא" במחצית שנות ה-50.  מיד בתחילת הדרך התגבשנו לקבוצה שיש לה עניין ורצון ללמוד.

 

בדף זה מובא מידע על הטיול הכולל את סיפור הדרך ואת הרקע הגאוגרפי וההיסטורי ואלה מוצגים במלל, במפות (25) ועשרות צילומים, חלקם מובאים בדף וכולם בגלריית התמונות.

 

לצורך הלימוד לקראת הטיול וגם לכתיבת דף זה הסתייעתי בספרות רחבה ובמיוחד בארבעה חיבורים המוצגים להלן : מונוגרפיה על נוף ואדם שערך יואש ידידיה (1989), סקר נוף ומסלולי טיול שערך מנחם מרכוס (1995), סקר משאבי טבע ונוף שהכין מכון דש"א (2005) ומחקר היסטורי על קרבות משמר העמק שכתב עמירם אזוב(2013).

 

אזור הטיול – רמת מנשה

כללי – רמת מנשה היא מרחב של נוף פתוח סמוך למרכז הארץ ולמטרופולין חיפה, אזורים  הבינוי והפיתוח הוא רב. הרצף הפתוח מאפשר קיום למיני חי וצומח במערכות אקולוגיות ברות קיימא. יש בה מכלול של מערך יישובי המשולב ב משאבי טבע, נוף ומורשת. כל אלה הופכים את רמת מנשה  לגן עדן לחובבי טבע, למטיילים, לרוכבי אופניים ורוכבי סוסים

שמות – לחבל ארץ זה היו בעבר מספר שמות. הערבים קראו לה "בלאד א-רוחה" והיו שתרגמו זאת "ארץ הרוחות" וזאת בגלל שהרמה חשופה לרוחות העזות שנושבות באזור בחורף. אחרים טענו שהתרגום צריך להיות "ארץ הרווחה" כלומר ארץ של נוף פתוח. אחרים טענו שזאת "ארץ הדרכים", אזור מעבר בין צפון הארץ ומרכזה. השמות העבריים ניתנו לאזור רק שהחלה בו התיישבות בתקופת "חומה ומגדל" במחצית השנייה של שנות ה-30' במאה שעברה. יוסף ויץ מראשי הקק"ל הציע את השם "שפלת שומרון" אך, שם זה לא נקלט. במסמכי קק"ל נקרא האזור בשם זמני "חבל יצחק אוכברג" על שם הנדבן שבתרומתו נקנו הקרקעות עליהן הוקמו דליה וגלעד. השם שנקלט ביישוב העברי היה "הרי אפרים". שם זה היה מקובל שנים רבות אבל הטעות בו הייתה כפולה: באזור אין הרים וזאת לא הייתה נחלת שבט אפרים אלא נחלת שבט מנשה. לכן, קבעה ועדת השמות הממשלתית את השם רמת מנשה המבטא נכונה את אופיו הגיאוגרפי של האזור ואת עברו ההיסטורי, נחלת שבט מנשה.

 

גאולוגיה, טופוגרפיה (תבליט ותכסית) – רמת מנשה היא קער בין קמרי הכרמל והר אמיר, המתרומם מעל עמק יזרעאל לאורכו של העתק יגור-מגידו.  כלפי דרום מערב משתפלת רמת מנשה במתינות וכמו נטמעת בבקעת הנדיב וצפון השרון. הקער של רמת מנשה נמצא בין שני קווי שבר שלאורכם נמצאים עמקי נחל מפרידים אותו מהקמרים ביניהם הוא נמצא. בצפון, נחל תות בינו ובין הכרמל ובדרום, נחל עירון בינו ובין גבעות עירון והר אמיר. רמות מנשה הם בעצם חלק מרכס הכולל את הר אמיר, רמות מנשה והר הכרמל החורג מהכיוון הכללי של שדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל שכיוונה דרום-צפון. רכס זה סוטה בצפון השומרון ופונה לצפון-מערב ושוקע בתלילות אל הים ויוצר הפרדה ברציפות מישור החוף בישראל. הקער גאולוגי בו משתרעת רמת מנשה נטוי, אורכו כ-18 ק"מ (קו דרום-צפון) ורוחבו כ-12 ק"מ (קו מערב-מזרח) והוא בנוי סלעים שלישונים בלתי מקומטים, גיר רך וקרטון המכוסים אדמת רנדזינה אפורה וכל אלה היוצרים נוף מעוגל ורך. גובה  חלקה הדרומי של רמת מנשה הוא 300 – 400 מ' וגובה חלקה הצפוני 250 – 300 מ'. הערוצים היוצאים מקו פרשת המים מערבה הם ארוכים ומתונים ואילו אלה היורדים ממזרח לקו זה מתחתרים לכיוון הקישון והם קצרים ותלולי גדות. מעיינות רבים נובעים בחבל ארץ זה, הם מעיינות שכבה ורובם עונתיים. התכסית העיקרית של רמת מנשה היא יערות פארק של אלון תבור וכוללת גם שטחי בתות נרחבים עתירי פריחה, יערות נטע-אדם, שדות וכרמי זית, ביניהם שזורים שרוכים דקים של צומח גדות לאורכם של נחלים

יחידות הנוף – סקר משאבי הטבע והנוף של רמת מנשה שביצע מכון דש"א, שמתבסס גם על הספרות הגאוגרפית, הבחין ברמת מנשה עשרים ואחת יחידות נוף עיקריות ברמת מנשה שהוגדרו בשטח על פי מאפיינים של תבליט, תכסית, רציפות ואחידות נופית ושימושי שטח עיקריים. על פי מיקומן של יחידות ניתן לקבצן לשש קבוצות: (1) היחידות שמצפון-מזרח וממזרח לקו פרשת המים, (2) המתלולים התוחמים את רמת מנשה כלפי הר אמיר בדרום, (3) מרחב  הרמה (4) השלוחות המרכזיות והמערביות והערוצים ממערב לקו פרשת המים (5) הגבעות המערביות ועמקי הנחלים (6) הר חורשן. בטיול זה עברנו רק בחלק מהיחידות הנוף ותיאורן יובא בסיפור הדרך.

 

דרכים, יישובים וצבא – רמת מנשה תחומה במערכת כבישים ארציים: כביש 65 (ואדי ערה), כביש 66 (צ. מגידו – יקנעם), כביש 70 (ואדי מילח)  וכביש 6 (חוצה ישראל) מבתר אותה מדרום לצפון. כבישים אזוריים ומקומיים מחברים בין הישובים הכפריים המפוזרים ברובם בשטחי הרמה ובתפר עם חבלי ארץ סמוכים. הישובים העירוניים פרוסים בשוליים, יוקנעם נצמדת לקצה הצפוני של רמת מנשה והכפרים הערביים, שרובם ככולם הופכים לישובים פרבריים או עירוניים, נמצאים ברצועה הדרום-מזרחית מעל מדרונות נחל בענה ונחל עירון. שטחה של רמת מנשה מתחלק בין תחומיהן של מספר רשויות מונציפאליות: מועצות אזוריות שהגדולה והעיקרית היא מוא"ז מגידו ואחרות הן מוא"ז אלונה, מוא"ז חוף הכרמל, ומוא"ז מנשה; עיריות יוקנעם אום-אל פחם, וכפר קרע; מועצה מקומית ערערה, מועצות מרחביות: בסמ"ה ומעלה עירון. שטח אש נרחב של צה"ל משתרע במחצית הדרומית של רמת מנשה ובצמוד אליו נמצא בסיס האימונים של חטיבת גולני.

 

וזה היה מסלול הטיול

 

 

 

כל המסלול של טיול זה היה בתחום המועצה האזורית מגידו המוגדרת גם

מועצה אזורית מגידו – נקראת על שם העיר העתיקה מגידו הנמצאת בתחום שטח שיפוטה המשתרע על פני 170,000 דונם בין יקנעם עילית בצפון, עמק יזרעאל ממזרח, ואדי ערה מדרום, ורכס הרי הכרמל ממערב. בשטח המועצה מתגוררים כ-9,600 איש, ב-13 ישובים: 9 קיבוצים, 3 מושבים ומושבה אחת. יותר ממחצית  הישובים קמו עוד לפני כינונה של המועצה. ראשון הישובים היהודיים באזור היה קיבוץ משמר העמק (1926). לאחר כמעט עשור הוקמה המושבה יקנעם (1935) ולידה קיבוץ הזורע (1936). הישוב הראשון שעלה מהעמק אל תוך רמת מנשה היה קיבוץ עין השופט (1937), וסמוך לו הוקם קיבוץ דליה (1939) ושניהם הוקמו בדגם חומה ומגדל. שנתיים לאחר מכן הוקם קיבוץ רמת השופט(1941) ושלוש שנים אחריו קם המושב הראשון במועצה -עין העמק (1944). הקיבוצים גלעד (1945) ורמות מנשה (1948) יחד עם מושב אליקים (1949) השלימו את תמונת ההתיישבות על הרמה, ואת מצבת הישובים בעמק השלימו הקיבוצים מגידו וגבעת עוז (1949) ומושב מדרך עוז (1952).
מועצה אזורית מגידו היא אחת מן המועצות האזוריות הוותיקות ביותר במדינת ישראל, אשר הוקמה בשנת 1945 בזמן שבארץ שלטה ממשלת ארץישראל המנדטורית. לפני הקמתה היה שטח המועצה חלק מן היחידה המוניציפלית "גוש נהלל". בעת הקמתה, כללה המועצה האזורית 3000 תושבים, מחמישה ישובים. בעת הקמתה היא נקראה "מועצת הרי אפרים", זאת על אף שבשטח שיפוטה אין הרים, ושנחלת שבט אפרים המקראית אינה עוברת בתחומה. שם המועצה השתנה ל"מועצה אזורית מגידו" בשנת 1952, אך קיבל תוקף רשמי מוועדת השמות של מדינת ישראל רק בשנת 1954. היישוב הוותיק ביותר במועצה אזורית מגידו הוא קיבוץ משמר העמק, שנוסד בשנת 1926. היישוב הצעיר ביותר הוא מושב מדרך עוז, שנוסד בשנת 1952.
סמל המועצה האזורית מגידו עוצב בשנת 1952 על ידי לאו פלטאו מקיבוץ רמות מנשה. המוטיבים של הסמל כוללים את גבעות האזור, שיבולת חיטה המסמלת את אופיה החקלאי והכפרי של המועצה ואריה מזנק. דמות האריה מועתקת מחותם שנמצא בחפירות הראשונות שנערכו בתל מגידו בשנים 1903-1905 על ידי גוטליב  שומאכר מן הקהילה הטמפלרית בחיפה. החותם המקורי התגלגל לאיסטנבול ועקבותיו אבדו. על החותם נכתב בכתב עברי קדום "לשמע עבד ירבעם", והוא זוהה כשייך לאחד מפקידי ירבעם, מלך ישראל. המקור והרחבה

המועצה האזורית מגידו מנהלת את שטחה כמרחב ביוספרי ולפיכך מוגדרת מועצה אזורית מגידו – מועצה ביוספרית.

מועצה אזורית מגידו – מועצה ביוספרית – מועצה אזורית מגידו כמועצה ביוספרית היא חלוצה בארץ בתהליכי ניהול ציבורי והנחלת אורח חיים מקיים. בשנת 2004 בראשית כהונתו של חנן ארז המועצה אזורית מגידו בשיתוף עם שלמה ברנד מנהל האזור בקק"ל בחרה בתכנית אדם וביוספירה (MAB Man And the Biosphere) של אונסק"ו לכלי אסטרטגי לניהול יחסי אדם וסביבה במועצה. הרעיון המרכזי נובע מהקונפליקט המובנה בין שימור ופיתוח המקבל מענה ואפשרות למציאת פתרונות מיטביים. עקרונות ותפקידי המרחב הם שלושה: (1) שימור מגוון תרבותי ומגוון מינים, (2) קידום פיתוח חברתי וכלכלי (3) תמיכה לוגיסטית של חינוך, ניטור ומחקר. עמידה בתנאי התכנית מחייבת יצירת מערכת כללים וממשק לשמירת האיזון בין הפיתוח והשימור והקמת מנגנון ניהולי ליישומם. ראש המועצה הנוכחי של מגידו, איציק חולבסקי שהחל לפעול בשנת 2014 ממשיך ומקדם את הרעיון. המועצה ברשותו מובילה תהליכים משותפים עם תושבים ובעלי עניין, יוצרת ממשקים וכללים לניהול שטחים פתוחים, מפתחת תכניות חינוך חדשניות, עוסקת בטיפוח המורשת המקומית ופיתוח כלכלי. הקמת המרחב הביוספרי יצרה כלי ניהולי חדשני, שקוף ושיתופי. נוצרו קריטריונים מוסכמים, נוצר מצפן, נוצרו ועדיין נוצרים כלים של תהליכי קבלת ומימוש החלטות משופרים. המצפן (חזון) לטווח הארוך מחד והכלים המעשיים מאידך הם אלו שמאפשרים מימוש ויישום. המקור: אדר' הדס בשן, מהנדסת המועצה האזורית מגידו בין השנים 1993 ו-2013
להרחבה: אתר המועצה האזורית מגידו

 

במרחב הטיול התקיימו עד מלחמת העצמאות בשנת 1948 מספר כפרים ערביים ובין עיי כמה מהם עברנו בטיול זה.

*****

מסלול טיול

התחלנו את המסלול במתחם תחנת הדלק של אליקים ורכבנו בכביש הגישה למתקן הצבאי אליקים, המשמש מתקן אימונים של פקוד הצפון הנסמך על שטחי אימונים בדרום הכרמל בשטחים עליהם נמצא עד מלחמת העצמאות הכפר אום זיאנת

אום זיאנת הכפר ניצב על צוק סלעי, בצד הדרום-מזרחי של הר הכרמל, כ-20 ק"מ מדרום-מזרח לחיפה. משמעות שמו בערבית היא "מקור היפות" [או "אֵם היפות"]. בסוף המאה ה-19 חיו בו כ-350 תושבים וב-1931 חיו 1,029 תושביו ב-209 בתים. ב-1945 היה הכפר אחד מעשרת הכפרים הגדולים בנפת חיפה וגרו בו 1,450 מוסלמים ו-20 נוצרים, בבתי אבן צפופים. היה בו בית ספר יסודי לבנים שהוקם ב-1888, ובארות סיפקו לו מים לצריכה ביתית. תושבי הכפר התפרנסו מחקלאות, בעיקר גידול דגנים, פירות וירקות, וגידול בעלי חיים. היו ברשותם ארבעה בתי בד ידניים. ב-1944-45 השתרעו אדמות הכפר על כ-22,000 דונם, שקרוב למחציתן הוקדשה לגידולי דגנים. בשטח הכפר נמצאו יסודות בניינים, קברים חצובים בסלע וסרקופג אבן, אשר מצביעים על יישוב המקום בתקופות קדומות. העיתון הפלסטיני 'פִלסטין' דיווח שבינואר 1948 תקפו את הכפר עשרה אנשי מחתרת ציוניים, שחדרו אליו כשהם לבושים במדים בריטיים. הפשיטה נתקלה בהתנגדות, ולא דווח על נפגעים. המקור: זוכרות
ב-15 במאי 1948, זמן קצר אחרי כיבוש חיפה נכבש אֻם אל-זינַאת ב-15 באמי על-ידי הגדוד הרביעי של חטיבת גולני. כיבוש הכפר נועד להרחיב את התחום הטריטוריאלי של שטח המדינה היהודית שנקבעה בהכרזת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר ומתוך כוונה לשחרר את כביש ואדי מילח כדרך החלופית שלה לחיפה, נוכח חסימת כביש החוף על ידי 'המשולש הקטן', קבוצת כפרים ערביים. כיבוש זה היה הכרחי לנוכח שליטת הכפר על דרך זו.. 
הישוב אליקים הוקם בצדו הדרומי של אתר הכפר ב-1949. באתר פזורים גלי אבנים, משרידי בתי הכפר, והוא מכוסה קוצים, שיחים, שיחי צבר, עצי רימון ועצי תאנה. חורשה קטנה מכסה חלק מהאתר, וניתן עדיין לראות במקום את בית הקברות. חלק מאדמות הכפר משמשות כאדמת מרעה לחקלאים ישראלים, ונטועות עצי פרי ועצי זית.

 

עזבנו את כביש הגישה למתקן הצבאי ורכבנו מעט על שרידי התוואי המקורי של ואדי מילח עד שהגענו למעבר מתחת לכביש הנוכחי, כביש 70. לאחר חציית הכביש נכנסנו למעשה לאזור השלוחות המערביות של רמת מנשה.

השלוחות המערביות אלה הן שלוחות מקבילות, מאורכות ומתונות, מופרדות ביניהן בערוצים מתונים. השלוחות מעובדות בחלקן או מכוסות בבתות עשבוניות, בתות סירה ואזוב ובקטעים הן מצמיחות כתמי גריגה של קידה שעירה. חלקיהם העיליים של הנחלים מצמיחים בעיקר שומר ועשבוניים במורד מלווים בצומח גדות מגוון ובכתמים של אחו לח בסמוך למעיינות. חלק מהנחלים מושכים מים רוב השנה.

 

בצד השני של הכביש התחלנו בטיפוס בדרך 4X4 ואלה מראות שנגלו תוך כדי הטיפוס.

 

ירדנו לנחל בודד אותו חצינו בזרימה רדודה.

 

המשכנו בדרכי 4X4 ביו שדות הקמה

 

הגענו לכביש הגישה לרמות מנשה

 

 

פנינו ימינה על הכביש בכיוון רמות מנשה ורכבנו בו קטע קצר. פנינו דרומה ועלינו על דרך 4X4 בה גלשנו במדרון לכיוון דרום מזרח לכיוון לעיי הכפר דליית אל רוחה.

 

הגענו לעיי הכפר דליית אל רוחה. שיחי צבר צפופים מכסים כיום חלק גדול מאתר הכפר וביניהם פזורים מספר עצי זית, אזדרכת וצפצפה. ניתן להבחין באתר בגלי אבנים מכוסים עפר, שיחים וקוצים. בסמוך לעץ אקליפטוס גדול שניצב בדרום האתר פזורות אבנים בינות לשיחי צבר ואלה שרידי בית הקברות של הכפר.

דליאת א-רוחאה,  כפר שכן על גבעה קטנה בין שני ואדיות נמוכים בבִּלאד אל-רוחאא [רמת מנשה] ונמצא כ-25 ק"מ מדרום-מזרח לחיפה. לפי ההיסטוריון אל-מקריזי נחתם במקום ב-1281 הסכם שלום זמני בין הסולטן הממלוכי קאלאווּן לבין הצלבנים. בסוף המאה ה-19 חיו בכפר 60 תושבים, וב-1931 גרו בו 163 תושבים ב-46 בתי אבן מקובצים יחדיו בכפר שצורתו כמלבן. ב 1944-45 עלה מספר התושבים ל-280, מוסלמים כולם, ואדמותיו השתרעו על 10,008 דונם, שנקנו כמעט כולן בידי יהודים. כלכלת הכפר התבססה על חקלאות וגידול בעלי-חיים, ואספקת המים שלו הגיעה מהמעיינות הרבים שבסביבה. אדמות הכפר נרכשו בידי קק"ל לפני 1948, ותושביו הוסיפו לחיות בו כאריסים לא, לתקופה ארוכה. ראשי קק"ל העדיפו לפנותם בגלל החשש שיתנכלו ליישובים היהודיים. קיבוץ דליה הוקם ב-1939 מדרום לאתר הכפר דאלית אל-רוּחאא, על אדמות שבעבר היו שייכות לכפר. מקור: זוכרות
הכפר עצמו נכבש ב-14 באפריל, במהלך קרב משמר העמק, בו נכבשו עשרה כפרים שהקיפו את הקיבוץ מדרום. באמצע יוני 1948 כתב ראש הממשלה בן-גוריון ביומנו כי הרס הכפר הושלם. מדרום לאדמות הכפר הוקם לאחר מלחמת העצמאות, ביולי 1948, קיבוץ רמות מנשה וקרקעותיו הן אלה שהיו שייכות לכפר השכן סֿבַּארין.

עצרנו בבית הקברות של הכפר.

 

איל אמר לנו שבעונה זו, לבלוב של אירוס ארם נהריים הנפוץ בבתי קברות מוסלמיים. אולם, הפריחה טרם החלה. עוד הוסיף איל וסיפר שבשנים האחרונות, הערבים שמנסים לשמר את זכרון כפריהם שנטשו במלחמת העצמאות ולכן הם מרססים את שטח בתי הקברות על מנת שצמחיה לא תכסה אותם. התוצאה שהאירוסים נעלמו.

 

 

עזבנו את עיי דלית א-רוחה

המשכנו עם הדרך במגמת ירידה. בצומת הדרכים פנינו ימינה לכיוון מערב.

ומיד והגענו לעין דמומית המתחבא בסבך בערוץ

 

במקום המעיין נמצאת בריכה בגודל כ 2.5 על 2.5 מ'.

רז גורן טוען שהמקום מתאים לרחצה כל השנה. בכוונתו לתכנן ולהגיע למקום בעתיד. מן הסתם בקיץ.

 

חזרנו בדרך והמשכנו מזרחה הלאה

 

עלינו לעבר כביש 672 לכיוון גלעד המתפתל על יחידת הנוף רמת מנשה

רמת מנשה – אזור רמתי המשתרע משני צידי פרשת המים ולאורכו נמצאים חלק מיישובים המועצה אזורית מגידו והם מצפון לדרום: אליקים, עין העמק, רמת השופט, עין השופט ודליה מסביב להם שטחי פלחה ומטעים.

 

דהרנו לאורך הכביש לכיוון דרום ועברנו את הכניסה לקיבוץ דליה והמשכנו עוד. פנינו לדרך שדות ימינה מערבה. בתחילה לא הבנו למה איל הוביל אותנו בכיוון זה. אבל, אחרי כמה מאות מטרים התבררה הסיבה. הגענו לשדה פרגים בתוך שדה בקיה שפורחת במלוא הדרה. המראה כמו בציורים של ואן גוך, מונה והציירים האימפרסיוניסטים האחרים. כל מילה מיותרת!

 

מהשדה המרהיב חזרנו לכביש 672, המשכנו לדהור במהירות בירידה מהירה עד נחל רז שם ירדנו, פנינו שמאלה מזרחה ורכבנו לאורכה של דרך 4X4 במעלה נחל רז. נכנסו לתחום יחידת הנוף של השלוחות המרכזיות.

השלוחות המרכזיות – שלוחות צרות בעלות גב מישורי ומדרונות תלולים יחסית. צירה המרכזי של היחידה הוא נחל התנינים, יובליו העליונים של נחל תנינים שהם רז, ספלול,חלמית מפרידים בין השלוחות. רוב השטח מצמיח בתות עשבוניות ובתות סירה. בערוצים צומח גדות נחלים, חלקו כתמי פטל קדוש ושיח אברהם, חלקו מגוון ועשיר יותר.

 

 

 

טיפסנו במעלה נחל רז בעלייה מאד מתונה

 

בקצה המעלה לאורך נחל רז עצרנו לרגע. שם הסתבר שלדאבוני, אין לי מזל. זה טיול שני ברציפות ברמת מנשה שיש לי תקלה באופניים. מבדיקה מדוע הגלגל האחורי מתנהל בשמינית עלה שלדת האופניים שלי נשברה במשולש הקדמי. זה היה קרה לפני הטיול. לא הבחנתי בשבר בגלל שסרט הזוהר כיסה אותו. למרות ניסיון לאלתר על ידי הכנסת גזע בין השברים החבר'ה הציעו להשבית את האופניים. הזעקתי את שמחה נאור קצין הביטחון של המוא"ז מגידו, אותו אני מכיר שנים רבות. הוא שלח את סער רב"ש קבוץ גלעד לחלץ אותי. פגשתי אותו בדרך למול השער הדרום מזרחי של עין השופט. שם נפרדתי מהקבוצה. ושם נסתיים החלק הראשון של מסלול הטיול שלי.

 

בלעדי, הקבוצה, המשיכה ימינה מזרחה בדרך הנוף הלבנה בסימון כחול והלאה בסימון אדום עד צומת הדרכים. שם פנתה הקבוצה לדרך שמטפסת אל חרבת בית ראס שהיתה גבעה קרחת במלחמת השחרור והיוותה נקודת מפתח בקרבות ועברה מספר פעמים מיד ליד. הם טיפסו לשיא הגבעה וממנה ירדו בדרך וחברה לדרך הנוף ושם התקדמו במהירות. ליד הפנייה לאנדרטת הקיבוצים הם נכנסו לשביל רחב שיורד בנחל יזהר לעבר השער האחורי של קיבוץ משמר העמק ואליו נכנסו דרך שער צר.

למעשה המסלול בקטע זה עבר בשלוש יחידות נוף של רמת מנשה: שלוחות מדרך, גבעות געשיות ואשדות משמר העמק.

שלוחות מדרך – סדרת שלוחות מאורכות וצרות בין אגן נחל קיני לבין מדרך עוז, רוב השלוחות כיוונן מדרום לצפון, בגבן מחשופי סלע גדולים ובמדרונותיהן התלולים נחשף שיכוב בולט. חלק נרחב מהשטח נטוע בעיקר במחטניים, יערות וותיקים וצעירים. אשחר א"י, לבנה ואלה א"י הם העצים השכיחים בשטחים של צומח טבעי. מגב השלוחות תצפיות רחבות.

גבעות געשיות –  נוף תוצר פעילות וולקנית בשולי עמק יזרעאל בצפון- מזרחה של רמת מנשה. היחידה אינה רצופה אלא מורכבת משלושה מקטעים מנותקים. חמש גבעות בזלתיות מעוגלות וחשופות כמעט מצומח מעוצה, מתנשאות מעל שטחים מתונים עד מישוריים המאופיינים באדמות כהות שחלקן בזלת בלויה. הנחלים קיני, שלו ומדרך המלווים בקטעים של צומח גדות, בוסתנים וחורש יוצרים רצועה ירוקה המתפתלת בנוף השדות הכהים למרגלות הגבעות הבזלתיות.

אשדות משמר העמק – רצועת כרמי הזית והשקד בצפון-מזרח רמת מנשה המתרוממת מעל עמק יזרעאל בין מדרך עוז להזורע.

 

 

 

הקטע בו לא רכבתי היה חלק משדה המערכה של קרבות משמר העמק במלחמת העצמאות. הצטערתי רציתי לעבור במקום. לפני הטיול אף קראתי את המחקר המפורט של עמירם אזוב משמר העמק לא תיפול! נקודת מפנה בתש"ח שהתפרסם בשנת 2013. אני מניח שמן הסתם אשלים פערים ואצא לטיול "מועד ב".

קרב משמר העמק נערך בשלב של מלחמת העצמאות בו נלחמו כוחות ההגנה והפלמ"ח (טרם הקמת צה"ל) מול היישוב הערבי וכוחות נוספים שהגיעו לסייע לו ובמיוחד צבא ההצלה בפיקודו של פאוזי אל קאוקג'י . הקרב בפיקודו של יצחק שדה נמשך כעשרה ימים בין 4 ל-14 באפריל 1948 הסתיים בתבוסת הכוחות הערביים וכיבוש הכפרים הערביים באזור והסרת האיום על יישובי עמק יזרעאל וחיפה.
קיבוץ משמר העמק נמצא בשוליים המערבים של עמק יזרעאל על כביש חיפה – ג'נין היה קיבוץ גדול שאוכלוסייתו מנתה אז כ-600 נפש. משמר העמק  שכן סמוך לריכוזי צבא ההצלה ליד ג'נין והיה מוקף משלושת עבריו בכפרים ערביים שישבו על הגבעות מסביב: אבו שושה, אל-ע'וביה א-תחתא, אל-ע'וביה א-פוקא, נארניה,אבו זריק, אל-מנסי, כופרין ולג'ון.

לאחר שנכשל קאוקג'י בהתקפתו על טירת צבי הוא בחר במשמר העמק להתקפה גדולה במטרה להשתלט על ציר ואדי מילח דרכו עברה אז התחבורה היהודית לצפון הארץ. כיבוש משמר העמק היה מקנה לקאוקג'י יוקרה רבה במחנה הערבי ומשמש קרש קפיצה לפריצה מעמק יזרעאל לעבר חיפה. לשם ביצוע ההתקפה גייס קאוקג'י כוח בסדר גודל של חטיבה. הכוח היה מורכב משני גדודים של צבא ההצלה ולוחמים רבים מכפרי הסביבה. הם הסתייעו בשתי סוללות של תותחי שדה שעד כה לא השתתפו בקרבות בארץ, במרגמות 81 מ"מ ובפלוגה של עשר שיריוניות. להגנה היו ידיעות מוקדמות אך לא מדויקות, על כוונותיו של קאוקג'י. הקיבוץ לא היו מבוצר והיו בו מבנים בודדים עשויים בטון דק.
בבוקר ה-4 באפריל 1948 הבחינו הרועים של הקיבוץ שיצאו עם העדרים למרעה בגבעות, בריכוזי צבא ערבי בכפר מנסי ובמכוניות הסהר האדום הנעות שם. קבוצות אחרות הודיעו לקיבוץ בעזרת רצים-קשרים, על הצבת תותחים ומרגמות וריכוזי אויב בשאר הכפרים. באותה עת היו בקיבוץ 600 נפש מחציתם ילדים. הוכרז מצב חירום. כל העובדים הוחזרו מעבודתם בשדות. הילדים והזקנים הוכנסו למבני הבטון והלוחמים – לעמדות ההגנה. בשעה 16.50 פתח "צבא ההצלה" בהפגזת תותחים כבדה על הקיבוץ. מספר חברים נהרגו ונגרם נזק רב לבניינים. החשמל נותק ומשק החי נפגע קשה. תחת ההפגזה החלו 400 לוחמים ערבים מלווים בחיפוי אש של שישה משוריינים להתקדם לעבר משמר העמק. באש המגינים נהדפה ההתקפה על גדרות הקיבוץ. עם רדת החשיכה נסוגו הערבים. הפוגת הלילה נוצלה להתארגנות מחודשת. בלילה הגיעו לקיבוץ דרך שדות עמק יזרעאל מאה לוחמים מחטיבת גולני בפיקודו של מאיר עמית שהצטרפו למגינים ותפסו עמדות סביב לקיבוץ למנוע התקפת פתע.
למחרת, ב-5 באפריל 1948 התחדשה ההפגזה על הקיבוץ ומספר הנפגעים גדל. באותו יום הגיעה יחידה בריטית לקיבוץ והציעה הפסקת אש ל-24 שעות. בתחילה חשבו שזו יוזמה של הבריטים אבל לאחר הקרב התברר שזו הייתה יוזמה של קאוקג'י. חברי הקיבוץ קבלו את ההצעה בעיקר כדי לפנות את הפצועים והילדים. הפצועים פונו באותו לילה דרך קווי הערבים כדי לקבל טיפול מהיר בבית חולים ואילו הילדים פונו למחרת דרך שדות העמק על ידי אנשי הקיבוץ. בינתיים הכיר הפיקוד העליון של ההגנה בחשיבות המערכה על משמר העמק. יצחק שדה נתמנה למפקד הכוחות באזור וקבע את מפקדתו בבית האבן בג'וערה. שיירת מכוניות עם חמרי ביצור ואספקה ו-50 פועלי סולל בונההגיעו לקיבוץ והחלו מיד בביצור המקום. יצחק שדה החל לרכז כוחות לקראת פתיחת התקפה על הכוחות הערביים הצרים על הקיבוץ. למקום הגיע הגדוד הראשון של הפלמ"ח (גדוד העמק) שהופעל לראשונה במסגרת גדודית. למקום הגיעו גם פלוגות מחטיבת כרמלי וחטיבת אלכסנדרוני. לאחר 24 שעות חזרו הבריטים והציעו להאריך את הפסקת האש. מטרת קאוקג'י הייתה להעביר חלק מכוחותיו לאזור הקרבות בדרך לירושלים. הפעם השיבו חברי הקיבוץ בשלילה. ב-8 באפריל 1948 פתח שדה בהתקפת נגד. כוחות הפלמ"ח כבשו את רוביה אל פוקה ומשלטים נוספים השולטים על הקיבוץ. הערבים הגיבו בהתקפות נגד.
בליל ה-11 באפריל 1948 נכבשו הכפרים אבו שושה ואבו זוריק מצפון למשמר העמק וחודש הקשר עם חיפה. בליל ה-12 באפריל 1948 הגביר שדה את התקפתו וכבש משלטים וכפרים ערבים באזור‏. קאוקג'י הגיב בהתקפת נגד חזקה בסיוע תותחים. כוח ערבי גדול נע בסיוע תותחים מהכפר מנסי למשמר העמק. כוחות הפלמ"ח המתינו במארב ופתחו עליו באש חזקה. לקאוקג'י נגרמו 100 נפגעים ותותח שהתפוצץ על תחמושתו.‏ לאחר קרב קשה נסוגו כוחות קאוקג'י מהאזור ולמחרת החלה מנוסת ערבים מכל כפרי הסביבה. בתי הכפרים פוצצו וכל השטח ממשמר העמק לצומת מגידו נשאר ריק מערבים.

הניצחון בקרב משמר העמק ובמבצע נחשון לשחרור הדרך לירושלים שנערכו באותו זמן,
היוו נקודת מפנה חיובית לטובת הכוח היהודי במלחמת העצמאות
ואפשר את המבצעים האחרים להרחבת התחום של שטח המדינה היהודית עד הכרזת המדינה במאי 1948.

 

*******

 

בזמן שהקבוצה התקדמה לעבר משמר העמק, סער רב"ש גלעד הסיע אותי מעין השופט לחנות האופניים במשמר העמק. גלי רונן, האחד והיחיד, העמיד לרשותי אופניים חלופיים. המתנתי לחברים שיגיעו. ברכיבה דרך הקיבוץ הגיעו החברים עד חנות האופניים. ישבנו שם להפסקה ולאחריה המשכנו דרך הקיבוץ יצאנו מהפשפש בשער אחורי של הקיבוץ אל כביש 6953 חצינו את הכביש וטיפסנו ברגל רגלית כ 20 מ' אל חרבת אבו שושא בה היה כפר אבו שושה שהזכר היחיד לו הוא עיי-חורבות של בתים, עליהם צומחים שיחי-צבר.

אבו שושה נבנה בשני צידיו של ואדי רחב, בקצה הדרומי של מרג' אבּן-עאמִר [עמק יזרעאל], 26 ק"מ מדרום-מזרח לחיפה. ממזרח לכפר שכן האתר הארכיאולוגי תל אבו-שושה, שמקורו כנראה בתקופת הברונזה המוקדמת, ושקיימת סברה שעליו נבנתה העיירה רומית גַבַּה היפֶּאוֹן. ב-1931 התגוררו בכפר 831 תושבים ב-155 בתים עשויים בטון או אבן. ב-1944-45 ירד מספר התושבים ל-720, כולם מוסלמים, ואדמות הכפר השתרעו אז על 8,690 דונם. בכפר היה מסגד ובית-ספר יסודי ועמדו לרשותו שפע מקורות-מים, כולל שני ואדיות ומעיין שסיפקו מים לצריכה ביתית. כלכלת הכפר התמקדה בגידול בעלי-חיים וחקלאות בעל ושלחין, עם דגנים כיבול העיקרי. התושבים גידלו גם ירקות, טבק, זיתים ופירות שונים. טחנת קמח ששמה כשם הכפר נמצאה בקצה הצפון-מזרחי של הכפר. המקור: זוכרות
בתחילת מלחמת העצמאות בעקבות רצח של שומר יהודי על אדמות אבו-שושה הוחלט על פעולת תגמול. אחרי חצות ב-1 באפריל 1948 פשטו יחידות של הגדוד השני של חטיבת גולני על אבו-שושה והרסו בית אחד ואת באר הכפר. בחילופי-אש שפרצו עם מיליצייה פלסטינית מקומית, נפצע קשה חייל יהודי. אבו שושה אחד מהכפרים הראשונים שנכבש במהלך קרב משמר העמק בחודש אפריל. לאחריו תושבי הכפר גורשו, וכל הכפר נהרס.

המשכנו בדרכי 4X4 דרך התל אבו שושה ואחר כך בדרך מקבילה בערך לכביש "יקנעם-מגידו". בהמשך נכנסנו לתוך צרשביל (סינגל) השופט- הזורע עד הכניסה לפארק יערות מנשה בנחל גחר. המשכנו בשרידי הכביש הישן לכיוון הזורע.

 

המשכנו בדרך לכיוון הזורע.

 

עצרנו למרגלות תל אבו זוריק והמשכנו מעט בדרך וירדנו בתוך סבך התאנים לעין זוריק שהיה מעיין הכפר אבו זוריק

מייסדי הכפר אבו זריק היו במקורם בני שבטים טורקמניים, שהחלו להגיע לארץ ישראל בתחילת המאה ה-11, לאחר כיבוש הארץ בידי מלכ שאה הסלג'וקי. יושביו מוזכרים בכתבים ההיסטוריים האסלאמיים והנוצריים כלוחמים למען המוסלמים נגד הנוצרים במהלך מסעות הצלב. בני הכפר היו רועי צאן נודדים, ובתקופת השלטון הבריטי החלו להקים מבנים ועברו גם לעבודת אדמה.‏ בתקופה זו השתייך הכפר לנפת חיפה. בסקר הכפרים שהתקיים בשנת 1945 הוערך מספר תושבי הכפר בסך של 550 תושבים. שטח הכפר הוערך בסך של 6,493 דונם עות'מאני מתוכם 2,092 דונם שטחים ציבוריים.

בעת קרב משמר העמק במלחמת העצמאות, שנערך ב-12–13 באפריל 1948, נכבש הכפר על ידי חטיבת כרמלי ואלכסנדרוני ובידי הפלמ"ח בקרבות נהרסו חלק מבתי הכפר, ויתרתם נהרסה ב-14 באפריל 1948.‏ לאחר הקרבות ננטש הכפר על ידי תושביו שעברו לאזור ג'נין. לאחר המלחמה נמסרו אדמות הכפר לקיבוץ הזורע.  בקרבת הכפר נמצא האתר הארכאולוגי תל זריק. על ראש התל נמצאו חרסים המעידים על רצף התיישבותי מהתקופה הכלקוליתית ועד התקופה העות'מאנית. מקור

במקום איל סיפר מעט לחברים על עבודתו באוניברסיטה בה תיאר בפרוטרוט את מסכת היחסים בין הזורע לאבו זריק בין 1936-1948 עד כיבוש הכפר במהלך הקרבות על משמר העמק באפריל 1948.

 

המשכנו ברכיבה אל תוך קיבוץ הזורע ופנינו לדרך שמאלה שעולה לחוות סוסים מעל הקיבוץ. במעלה הדרך הגענו למערת הזכרון לזכר נופלי הזורע.

במהלך קרבות משמר העמק, המערה שהיא כנראה מערת קבורה עתיקה שימשה ל-100 ילדי היישוב ללינה ומקלט. נכנסנו לתוך המערה עם פנס וראינו את הדרגשים ששימשו לשינה.

 

המשכנו בתוך הקיבוץ ועברנו על פני שרידי טחנת קמח שאליה הובילה תעלה חצובה בסלע מימי התורכים ואולי עוד קודם לכך. המיוחד בטחנה הוא ששני הפירים חצובים בתוך הסלע הגירי ואינם בנויים בלבנים או אבנים כמו שאר הטחנות בארץ. בחזית המבנה שלט הנצחה לזכרו של יהושע מרכס ז"ל, שנפל בגוש עציון, שם פיקד על משלט בית זכריה, בינואר 1948. בחלק העליון של מבנה הטחנה ניתן לזהות את הארובה (הסתומה כיום).

 

 

המשכנו עד השער האחורי של קיבוץ הזורע ונכנסנו לתוך נחל השופט שנמצא בתוך יחידת נוף נוספת של רמת מנשה הנקראת שלוחות השופט

שלוחות השופט – יחידת מעבר בין הרמות לערוצו הדומיננטי של נחל השופט. מקבץ מדרונות ושלוחות שטוחות גב ותלולות מדרונות העוטפים את מעלה נחל השופט ויובליו השניים, מגדלים, סנין, זהורה.  לאורך הערוצים צומח גדות מגוון, קטעים של יער אולמוסים וערבות, אחו לח, צומח מעיינות ועשבוניים. קטעים שונים מושכים מים כל השנה. רוב שטחן של השלוחות מכוסה בבתות. תת יחידות הנוף הן נחל סנין וגבעת המגדלים, שלוחת השניים, חורבת פריר, עמק השלום, נחל השניים, מדרונות השניים, שלוחת עין העמק, נחל השופט עליון, מורדות ריחניה, משולש רמת השופט, מדרון השופט, שלוחת השופט, ראש נחל השופט, עין יואש, שדות השופט, רמת דיצה, ראש זהורה, מדרון עין השופט, מדרון ג'וערה.

 

המשכנו לכיוון לעין חשרת (עין אמי). שמו העברי של המעיין (חשרת – מקבץ, ריכוז) מציין את ריכוז הניקבות המובילות מים לבריכת הנביעה, כאשר הניקבה המרכזית מגיעה לאורך 27 מ'. פתח המעיין בנוי בצורת קשת המזכירה להפליא מערת קבורה. בבריכת הנביעה משייטים דגי זהב – מין פולש המסכן את בעלי החיים הטבעיים (צפרדעים, סרטנים ירודים ועוד), ונוכל לזהות גם "שבילים" בקרקעית אותם יצרו חלזונות שחריר הנחלים. המעיין אומץ בידי חברי קיבוץ הזורע, המכנים אותו בשם "מעיין אמי" על שם חבר קיבוץ הזורע, אמי ברנר (אמנון בר-נר) ז"ל, שנפל בעת במלחמת ההתשה בגבול הצפון בשנת 1970.

 

כאן נכנסנו לשבילים הסלולים שליד ערוץ נחל שופט. המשכנו ברכיבה במעלה נחל שופט בדרכי 4X4 טובות

 

 

רכבנו קצת על דרך הסולינג שנסללה בתקופת השלטון הבריטי. את דרכנו לוו עצים רבים, וביניהם עצים גבוהים ויפים של צפצפה מכסיפה ועצי אולמוס שעיר – מין נדיר הגדל בארץ בעיקר בנחלי מזרח רמת מנשה, וניכר בעליו המשוננים. 

.

 

 

נחל השופט הוא הנחל המטויל והיפה ביותר ברמת מנשה. רוב המטיילים מתרכזים בקטע קצר של הנחל, בו הוא זורם בחורף ובאביב בגיא בין גבעות מיוערות, ולאורכו עצים רבים, בריכות מים ואף מפלונים קטנים – דבר שזיכה את המקום בתואר "שוויצריה של רמת מנשה".

 

בדרכנו עברנו גם בעמק השלום  בה הייתה חווה חקלאית מבודדת שנוהלה במשך עשרות שנים ע"י גרמנים אוהבי ישראל, וכיום מנוהלת בידי עמותת לוטם הדואגת לבעלי מוגבלויות.

המשכנו במעלה נחל השופט

 

הגענו למפלים שנקראים בפרסום של קק"ל גם מפלי נחל השופט. מדובר על מפלים נמוכים היורדים עין רחנייה תחתון בגובה מטר עד שני מטרים. במרחק עשרות מטרים במורד הנחל הוסדרה נקודת תצפית על המפלים והבריכה למרגלותיהם. באביב ובתחילת הקיץ ניתן להשתכשך במי הנחל, ואילו בחורף יש להיזהר מהחלקה אם יורדים ממסלול ההליכה המוסדר.

 

אחרי המפלים המשכנו בטיפוס תלול ברגל והלאה בטיפוס סביר עד מעין ריחנייה העליון .

שלידו היה הכפר ריחנייה.

אלריחאניה הכפר ניצב בראש גבעה, כשלושה ק"מ מדרום-מזרח לכביש ואדי מִלח וכ-25 ק"מ מדרום-מזרח לחיפה. שם הכפר נגזר משם הצמח ריחן. בכפר היה מסגד ובית-ספר יסודי לבנים, שנוסד ב-1887 ונסגר בתקופת המנדט. אספקת המים של הכפר הגיעה מנחל השופט הסמוך וממספר מעיינות לאורכו. התושבים התפרנסו בעיקר מחקלאות ומגידול בעלי חיים, והיבולים העיקריים היו דגנים ופירות. ב-1931 חיו בכפר 293 תושבים ב-55 בתים. ב-1944-45 ירד מספר התושבים ל-240, ואדמות הכפר השתרעו על 1,930 דונם. הכפר היה מבין האחרונים שנכבשו בעקבות קרב משמר העמק ב-14 באפריל 1948  והם הכפרים דאלית אל-רוּחא ואל-בְּטֵימַאת. יתכן שאל-ריחאניה עבר לשליטת ההגנה רק לאחר שבועיים, שכן הכפרים שמצפון וממערב לכפר נתפסו בסוף אפריל, אחרי נפילת חיפה, במהלך מבצע ביעור חמץ. הישובים רמת השופט ועין העמק, אשר נוסדו ב-1941 וב-1944 בהתאמה, הוקמו כחצי קילומטר מאתר הכפר, על אדמות שלא היו שייכות לאל-ריחאניה. כיום תושבי הישובים הללו משתמשים באדמות הכפר. עיי החורבות מבתי הכפר נערמו והם מכוסים בעפר, שיחים וקוצים. מצפון לאתר הכפר ניתן להבחין בבאר ובבית הקברות של הכפר, המכוסה כעת בשיחי צבר. חלקים גדולים מהאדמות הסמוכות משמשים לחקלאות; מדרום מצוי מטע אבוקדו. מקור: זוכרות

 

עזבנו את עין ריחנייה וטיפסנו בדרך ממול למושב עין העמק עד כביש ״צומת אליקים-גלעד״ ומשם בדהירה ובזהירות  רכבנו בשולי הכביש עד תחנת הדלק בה חנינו ושם הסתיים הטיול.

 

 

 

 

מבט על – מסלול הטיול:

*******

היה לנו יופי של טיול לאורכה ולרוחבה של רמת מנשה אותו הוביל בחן, בנעם ובמקצועיות איל אופק המכיר כל פינה בה.

נתנו דעתנו למבנה הגאוגרפי המיוחד של רמות מנשה.  עלינו לשלוחות ולגבעות  וירדנו  מהן וגם רכבנו לאורך עמקי הנחלים. יצקנו גם תוכן היסטורי לטיול ובקשנו לראות את נופי תש"ח. רכבנו בין חלק מעיי הכפרים הערבים הנטושים ובין היישובים שהוקמו בתקופת חומה ומגדל, לפניה ובשנים הראשונות להקמת המדינה. למדנו על המערכה של קרבות משמר שהייתה מכרעת בתולדות מלחמת העצמאות. כמובן התפעלנו ממראות הנוף של שלהי האביב שהחל בבוקר ערפילי.

בקיצור היה לנו כיף גדול לשוטט ולטייל בחבל ארץ זה ולהכיר אותו עוד יותר טוב דרך הדיווש באופניים. טיול זה המשיך לפתוח לנו את התיאבון לטייל עוד וללמוד. נחזור לרמת מנשה בזמן הקרוב.

 

סמדר, בת הזוג היקרה שלי, וחברתה ורדה בקשו שנצא בזמן קרוב לטיול אופניים. הן ביקשו שזה יהיה, כהגדרתן, "טיול בנות", כלומר, טיול לאנשים שלמדו ויודעים לרכוב אבל אינם נוהגים לרכוב. הן ביקשו שהמסלול יהיה קצר, בשטח מישורי ומעניין. עוד הוסיפו שרצוי שמזג האוויר יהיה קריר ונעים. כמובן שהסכמתי. אני לא מכיר אדם שיסרב לבקשה כזו.

 

ביום שבת (2/4/2016) הייתה הזדמנות מתאימה לממש את המשאלה של "הבנות", לשחזר את ימיהן כנערות צעירות שטיילו בשדות הקיבוצים שבשרון בהם גדלו. בשעה מוקדמת, השכמנו קום. הגענו למתחם "עידן אופן" ברבדים.  אלינו הצטרף לטיול גם חברי צחי, עוד קיבוצניק לשעבר. הייתי עירוני היחיד בחברה טובה.

 

יצאנו לדרך. הכוונה הייתה לטייל במסלול "עידן אופן" מרבדים עד לתל מקנה (העיר עקרון) באורך 12 ק"מ. אבל בהמשך שנינו את המסלול.

 

מסלול הטיול נמצא במרכז הארץ, בתפר בין מישור פלשת ושפלה יהודה ממזרח לרבדים. זה חבל ארץ פחות מוכר ומטויל המשתרע בין הכבישים הארציים בהם אנו חולפים במהירות. הוא נגיש, יפה ומעניין, עתיר מראות ורווי היסטוריה וארכאולוגיה. בעבר הוצג עוד מסלול ובו פירוט המידע הגאוגרפי וההיסטורי.

 

בתחילת הדרך, עדיין היה קריר. הרוח הנעימה ליטפה את הפנים ושריקות וציוצי הציפורים ליוו אותנו בדרכינו.

 

 

 

כשהגענו לתל מקנה חשבתי שאולי יהיה זה נכון להאריך מעט את המסלול ולעבור דרך המטעים והפרדסים הסמוכים לתל. אבל, לתדהמתי ולאכזבתי הדרך נחסמה בגדרות תייל ושערים.

 

לאחר הטיול התברר שקבוץ רמת רחל, לו שייכת משבצת הקרקע הזו, גידר אותה כדי למנוע את גניבת הפירות שהתעצמה וגדלה לממדים שגרמו לנזקים כלכליים אדירים! מצער, שהמדינה אינה מצליחה להתמודד עם נגע זה. חבל, שבנסיבות אלה נחסמות הדרכים בשטחים הפתוחים.

 

בלית ברירה שניתי את המסלול. המשכנו דרומה לעבר אחד ממאגרי המים.

 

המשכנו דרומה בדרך ממערב למאגר המים שנקרא "מאגר נחשון" והוא אחד ממאגרי המים שמפעילה אגודת מי הרי יהודה 

אגודת מי הרי יהודה  הוקמה בשנת 1977 ומטרתה ניצול מי קולחין (ביוב) מטוהרים לשימוש חקלאי. הישובים החברים באגודת המים : נחשון, רמת רחל, צובה, מעלה החמישה, קרית ענבים, חולדה, משמר דוד, יסודות, רבדים, שורש, צרעה, הראל, כפר מנחם. מאז 1978 הוקמו שלושה עשר מאגרים מאזור חולדה ומשמר דוד בצפון ועד קריית גת בדרום. מקורות מי הקולחין הם מיי הביוב של ירושלים המוזרמים לנחל ממפעל לטיהור השפכים שהקימה עיריית ירושלים בשנת 2000 ונמצא במעלה הנחל. מים אלה זורמים באפיק הנחל עד אזור צרעה ויחד עם מי הגשמים הזורמים בחורף בו מועברים למאגרים ומשם מוזרמים לשדות, המטעים והכרמים בהתאם לצורך. להרחבה

 

ועלינו לסיבוב על הסוללה של המאגר ורכבנו עליה במלוא היקפה בכיוון נגד השעון. היה נחמד לראות את מראה המאגר משתלב בנוף, מרנין היה לשמוע את משק כנפי עופות המים הרבים. הצבע הצהוב של פרחי החרדל ממשפחת המצליבים היה בולט מכל. אלה המראות מהרכיבה על הסלולה.

 

 

בהמשך, כשירדנו מסוללת המאגר המשכנו לעבר החורש בכיוון מזרח וירדנו לעבר נחל תמנה.

 

חשבנו לעקוף את המטעים אבל, שוב נחסמה דרכנו על ידי גדר ושער.

 

שוב נאלצתי לשנות את המסלול ופנינו דרומה, לא בהתאם למסלול המקורי

 

 

מספר הקילומטרים הלך וגדל.

 

בינתיים נהייה חם. לסמדר שכאמור, אינה רוכבת, המאמץ היה גדול מדי לאחר הק"מ ה-15. נדמה שגם לורדה המאמץ היה גבוה מעט.

 

לא ויתרנו, וגם לא הייתה ברירה, המשכנו ורכבנו בין השדות, הכרמים והמטעים.

 

 

 

 

המשכנו צפונה והתחברנו לקטע הראשון המסלול

 

לקראת סיום עצרנו בחורשה הסמוכה לרבדים להפסקה.

 

לאחר ההפסקה, רכבנו חזרה למתחם עידן אופן שמחים שהמסע הגדול הסתיים…….לבנות נגמר הכוח!!!

 

******

 

בסיום הטיול שנמשך כמעט ארבע שעות  מתוכן, שעה ורבע של עצירות התברר שאורך המסלול הגיע ל-25 ק"מ והגובה המצטבר היה 150 מ'. הטיול היה ברמה גבוהה מעט (וסמדר תגיד הרבה) מהתכנון המקורי. הוא נמשך יותר זמן משחשבתי ואורך המסלול הוכפל ביחס לכוונה המקורית.

 

למרות הקושי של "הבנות", נהנינו לדווש במרחב ממזרח לרבדים. מלבבים היו מראות הנוף בין השדות, מאגרי המים, המטעים, הפרדס, והחורש בחבל ארץ יפה המשתרע בתפר בין מישור החוף והשפלה הנמוכה.

 

אני סקרן מה יקרה בעתיד, האם למרות הקושי, אתבקש שוב לארגן "טיול בנות", או אולי זו תהייה הפעם הראשונה והאחרונה שיצאתי לטיול שכזה. על כך, ימים יגידו!

 

בבוקר יום שישי (1/4/2016), שמזג האוויר היה נפלא, חמים ובהיר, התכנסו במתחם תחנת דלק בצומת הכניסה לקיבוץ נגבה לקראת היציאה לטיול השבועי. היינו עשרה אנשים: דוד מאיר (נגבה) שתכנן את המסלול יחד איתי והוביל את הטיול, חבריו, שהצטרפו  אלינו, אבי הראל (אשדוד), עודד לוי (גן יבנה) וכן חברי הקבוצה "חברים ועמירם במשעולים" : מיכאל סופר (תל אביב), עמית פינקלשטין (באר יעקב), יונה בקלצ'וק (גני תקווה), רובי שבת (קריית אונו), שרון בן חיים (מבשרת ציון) וחברו נועם רבין (הוד השרון)

 

קצת גאוגרפיה

לאחר התארגנות מהירה יצאנו  לדרך. מסלול הטיול היה במישור חוף יהודה, במרחב שבין נגבה בצפון ובין חלץ בדרום.

 

 

לכאורה, חבל הארץ בו טיילנו הוא משעמם ונדמה שהוא נטול אטרקציות. אבל זאת לא המציאות. יצאנו לתור בחבל ארץ שהעניין בו הוא בנוף, בהתיישבות החקלאית ומורשת הקרב של מלחמת העצמאות.

 

מישור חוף יהודה שנקרא גם מישור חוף פלשת וגם מישור החוף הדרומי, משתרע בין נחל שורק בצפון ונחל נחל שקמה בדרום. בנוסף לחולות בחוף נמצאים בחלק זה של מישור החוף רכסי הכורכר. רב הכורכר בארץ מופיע בשורה של רכסי אורך המקבילים זה לזה ולקו החוף. תופעה זו בולטת ביותר ברכסים הקרובים יותר לחוף. הרכסים הם תוצאה של "התאבנות" דיונות חול, שהיו במקביל לחוף ובקרבתו, ולפיכך רווחה הסברה שמיקומו של כל רכס מציין מיקום קו חוף קדום. כמו כן, על סמך שיקולים הקשורים לתנועות פני הים באגן הים התיכון כולו, הניחו שככל שהרכס מערבי יותר, הוא גם צעיר יותר, כיוון שההצפות המאוחרות יותר חדרו לפנים היבשת במידה פחותה, מאשר אלו שקדמו להן. בדיקות סטרטיגרפיות שנעשו בשלושת הרכסים המערביים ביותר מלמדות שהם בני אותו גיל, וגילם תוארך לגילאים שבין 75,000 שנה ועד ימינו. .רכסי הכורכר באזור זה אינם בולטים בנוף, משום שאינם רצופים ומכוסים בחלקם בחולות. יש הטוענים שבמישור חוף יהודה ניתן להבחין בארבעה או חמישה רכסי כורכר ולא בשלושה כמו בשטח שמצפון לירקון. למרות אי הרציפות של הרכסים ניתן להבחין בשטח בסידור של גבעות הכורכר הפזורות בשורות. בין רכסי הכורכר קיימים אזורים נמוכים יותר הנקראים מרזבות או אבוסים והם מנקזים את הנגר מהרכסים שבצידן, ולעיתים גם מאזורים שמחוץ לתחום הרכסים. במרזבות ובאבוסים מצטברים לרוב קרקעות אלוביאליות חרסיתיות ותוצרי בלייה של הכורכר. וניקוזם לים של האבוסים שבין הרכסים המכוסים בחולות גרוע. בשל שטחי החולות הוסטו שפכי הנחלים צפונה, לעומת כיוון זרימתם בהגיעם למישור. תופעה זו ייחודית למישור החוף הדרומי שבו נוטה קו החוף לכיוון מערב בצורה קשתית. קרקעות האזור הן אדמות סחף כבדות המעורבות בחול אדום.

 

באזור בו דיוושנו משתרעים רכסי הכורכר הפנימיים של אזור נירעם–גברעם. האזור כולל את רכסי הכורכר הפנימיים מניר עם בדרום, דרך יד מרדכי וגברעם במרכז ועד לאזור ג’וליס מצפון. כחמישית משטח האזור מוגדרים כשטחי כורכר, ועוד קצת פחות מחצי מוגדרים כשטחי קרקעות חוליות בעיקר באזורים שנמצאים מצפון וממזרח לרכס גברעם בואכה שדות מיכאל

 

 

החלק הצפוני של מסלול הטיול היה באגן הניקוז של נחל לכיש והחלק הדרומי באגן הניקוז של נחל שקמה.

נחל לכיש הוא נחל אכזב ברובו, וזורמים בו בעיקר מי שיטפונות. אורכו הוא כ 70 ק"מ ואגן היקוותו משתרע על 1,020 קמ"ר. יובליו הראשיים של הנחל הם: נחל גוברין, נחל האלה ונחל ברקאי. הנחל מתחיל את דרכו במורדות המערביים של הרי חברון.  אגן הניקוז של הנחל מורכב מארבע יחידות נוף אורכיות הנחצות ע"י נחל לכיש ויובליו והן מורדות ההר, גבעות שפלת יהודה, מישור החוף הצפוני ורצועת החול. נחל האלה הוא אחד מיובליו העיקריים של נחל לכיש והוא מנקז את מורדות הר חברון, הדום ההר חברון, גבעות השפלה ומישור חוף פלשת עד הים. הוא קרוי על שם עמק האלה בתחומו הוא עובר. אורכו של הנחל הוא כ-50 ק"מ ותחילתו ממערב לקו פרשת המים במספר יובלים המנקזים את אזור בית אומר וחלחול בין גוש עציון וחברון המתחברים מצפון מערב לעיירות נובא וחרס. מנקודת המעבר בין ההר לשפלה זורם הנחל בכיוון כללי צפון-מערב, דרך עמק האלה מעט ממערב לקיבוץ נתיב הל"ה מתחברים אליו  נחל עציונה ונחל סנסן המנקזים את המורדות הצפון מערביים של הרי חברון מגוש עציון, ביתר עילית, חוסן וצור הדסה. בסמוך לתל עזקה מתחבר אליו  נחל חכליל המנקז את אזור גבעות נחושה תל עזקה ובאזור שדות מיכה מתחבר אליו נחל מיכה; ממזרח לתל צפית מתחבר אליו נחל לוזית המנקז את רמת אבישור וגבעות לוזית שאליו הצטרף נחל בלען היורד מכיוון בית ניר; וממערב לתל צפית מתנקז אליו נחל צפיתה; במישור החוף ממערב לכביש 6 ומסילת הברזל מתנקז אליו נחל ברקוס. בהמשך דרכו עובר הנחל מעט מצפון לקריית מלאכי ומדרום לבסיס חצור ובסמוך למאגר חצור מתחבר אליו נחל ברקאי המנקז את אזור גבעות חרובית וכפר מנחם והמישור בין חפץ חיים וצומת ראם. נחל האלה מתחבר לנחל לכיש בסמוך לגשר עד הלום ונשפך לים מצפון לאשדוד. יובליו  העיקריים הנוספים מצפון לדרום הם נַחַל דִּכְרִין שראשיתו בגבעות ממזרח לבית ניר; נחל עוזרר שראשיתו בגבעות מדרום לבית ניר; נחל גוברין שראשיתו בהדום הר חברון באזור תרקומיא ואליו מתחבר נַחַל פּוֹל שראשיתו בגבעות מצפון למרישה והמתנקז אל נַחַל גַּת; נַחַל מָרֵאשָׁה ואליו מתנקז נחל שחריה; נחל יואב שראשיתו בגבעות מדרום מזרח לקריית גת המתחבר לנחל דגנים באזור נגבה. הנחל נשפך לים בחוף אשדוד בין הנמל ואזור התעשיה בצפון ובין השטח העיר

נחל שקמה הוא אחד מהנחלים הגדולים, המפותלים והעתיקים היורדים משדרת ההר אל השפלה והלאה למישור החוף הדרומי. שטח אגן היקוות הנחל מעורך בכ- 750 קמ"ר. יובליו העליונים מתחילים בשלוחת דהרייה בדרום הר חברון ויורדים אל השפלה באזור גבעות להב-דביר. כיוון הזרימה הוא מדרום לצפון. במעלה הדרך מכיוון מזרח מצטרפים  לנחל שקמה נחל מגדלית ונחל פורה. באזור עיינות חסי ליד תל חסי נחל שקמה מתלכד עם נחל אדוריים שאגן הניקוז שלו גדול יותר מנקז את המורדות המערביים של הר חברון. מרבית הנחלים המצטרפים לערוץ הראשי של נחל שקמה המאוחד עם נחל אדוריים שכיוונו מזרח-מערב בנוסף לאלה שהוזכרו, מגיעים כיוון דרום וכוללים את  נחל סד, נחל חצב, נחל זדים ונחל חנון. מצפון מנקזים אליו נחל ברור ונחל עובד. בדרכו מערבה נחל שקמה פורץ את רכסי הכורכר ואת החולות ממשיך עד לים, אליו הוא נשפך באזור זיקים.

 

*******

 

טרם הצגת סיפור הדרך, מן הראוי לציין שבחבל ארץ בו טיילנו יש שטחים פתוחים מאופק לאופק רובם, שטחים חקלאיים נרחבים. רכבנו בדרכים רחבות, בעיקר בין שדות החיטה והגידולים החד שנתיים האחרים. בטיול נחשפנו לתופעה מוניציפלית מעניינת ומעוררת מחשבה. היישובים חקלאיים סמוכים שבאזור משתייכים לשלוש מועצות אזוריות (נגבה ושדה יואב משתייכים למוא"ז יואב, יד נתן וקוממיות משתייכים למוא"ז לכיש וכוכב מיכאל משתייך למוא"ז חוף אשקלון). 

 

 

נושא ההתיישבות החקלאית הנוכחית, לא היה העיקר בטיול בו בנוסף על הגאוגרפיה התמקדנו בחשיבות הרבה של האזור בזמן מלחמת העצמאות דרכו עברה הדרך ממרכז הארץ לנגב. קיבוץ נגבה aהוקם בעת חומה המגדל בסוף שנות ה-30' היה היישוב הישראלי היחיד שעמד בגבורה מול הפולש המצרי שהתקדם לעבר מרכז הארץ. באתוס הישראלי מוכרת נגבה בזכות מערכה זו.

נֶגְבָּה הוא קיבוץ שמשתייך לתנועת הקיבוץ הארצי ונמצא בתחום המועצה אזורית יואב. שטח הקיבוץ כ-12,000 דונם. מקור שמו של הקיבוץ הוא בבראשית י"ג, י"ד: "וה' אָמַר אֶל-אַבְרָם שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אַתָּה שָׁם, צָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וָקֵדְמָה וָיָמָּה".הקיבוץ הוקם על ידי גרעין "גבעת גנים" של חברי השומר הצעיר מפולין, אליו הצטרפו החברים הפולנים של גרעין "שמיר" שרוב חבריה עלו מרומניה. היישוב הוקם ב-12 ביולי 1939 כיישוב חומה ומגדל, בסיוע חברי קיבוץ גבעת ברנר‏. בעת הקמתה הייתה נגבה הנקודה היהודית הדרומית ביותר בכל ארץ ישראל, למעט סדום על חוף ים המלח. בתחילה נקראה הנקודה בית עפה על שם הכפר הערבי הסמוך או "גבעת גנים" כשם הגרעין המייסד, ולאחר כשנה הוסב שמו ל"נגבה" כדי לסמל את השאיפה להתיישבות יהודית בנגב‏. במוצאי יום כיפור 1946, נגבה הייתה בסיס יציאה לבניית 11 הנקודות בנגב.
בגלל מקומה של נגבה בסמוך לצירי הדרכים – כביש מס' 35 קריית גת- לאשקלון בכיוון מזרח מערב, וכן על ציר כביש באר שבע ת"א הישן אשקלון קריית מלאכי כביש מס' 3 – היא היוותה מקום אסטרטגי מול הפולש המצרי ב 1948.  עם פלישת המצרים ב-15 במאי 1948 התקדם צבאם ותפס את משטרת עיראק-סוידן, ששלטה על הכביש לנגב ועל קיבוץ נגבה השוכן למרגלותיה. נוסף למשטרה תפסו המצרים משלטים ויישובים ערביים בסביבות הקיבוץ, ומשם תקפו את התחבורה לנגב ואת נגבה, שהפריעה לתנועת המצרים בציר אשקלון-חברון-ירושלים. ילדי נגבה והאמהות פונו מנגבה ב – 17-18/5/1948 מיד לאחר הכרזת המדינה, ומחרת החלה ההפגזה על נגבה ועל בתי הילדים.  ב – 21/5 נהרג מפקדה של נגבה "יואב" יצחק דובנו. לאחר מכן היו מספר התקפות קשות על נגבה שתוגברה בחיילים מחטיבת "גבעתי" והקרב הגדול על נגבה היה ב – 12/7/1948- שהקיבוץ היה בן 9 שנים. חברי נגבה ושאר המגינים עמדו בגבורה בקרבות אלו, להגן על המקום כמחסום נגד המצרים בדרכם לת"א. בקרבות נהרגו בנגבה 43 חברים וחיילי גבעתי, מהם 13 חברי קיבוץ שברובם היו כבר בעלי משפחות, בבית הקברות הצבאי בנגבה קבורים 37 נופלים כולל חברי הקיבוץ שנהרגו במלחמת הקוממיות. עמידת הקיבוץ במערכה על נגבה, הפכה לסמל של עקשנות ונחישות בה עמדו מעטים מול רבים. למרות ההתקפות המצריות הכבדות שנסתייעו במטוסים, בטנקים ובתותחים, לא עלה בידם לכבוש את הקיבוץ. נגבה נהרסה, אך מגיניה התחפרו בבונקרים, בתעלות ובעמדות, ומשם המשיכו בעמידתם האיתנה בפני ההתקפות החוזרות ונשנות, שנמשכו כשלושה חודשים.
בשנת 1953 הוצבה במקום אנדרטה לזכר החללים בסמוך לבית העלמין הצבאי, המציינת את אחוות הלוחמים: חבר וחברה של הקיבוץ עם חיל לוחם. אנדרטה זו פוסלה על ידי הפסל נתן רפופורט. גם מגדל המים המנוקב בפגזי האויב נותר כזכר למערכה הכבדה. מול האנדרטה ניצב טנק לוקסט M22 כתחליף לטנק המצרי שנבלם מדרום לקיבוץ ב-12 ביולי 1948.ליד שער הקיבוץ נמצא שחזור של מבנה חומה ומגדל.
בנגבה חיים כיום כ- 195 חברים באגודה ועוד כ- 100 חברי קיבוץ בנים שהצטרפו בשנת 2007, ועוד כ- 265 חיילים, נערים וילדים. בית תינוקות וגנים בנגבה, בית הספר היסודי "שדות יואב" בי"ס אזורי בקיבוץ גת. בית הספר תיכון "צפית" – בי"ס אזורי בקיבוץ כפר מנחם. ענפי המשק: "גד"ש דגנים" בשיתוף עם משואות יצחק, "רפת גן" בשותפות עם גבעת ברנר, מטע אפרסמון ואבוקדו, "סופר נגבה" הוא הכולבו, מוזיאון פתוח, כביסת חוץ, מוסך נגבה מורשה ג'ון דיר, כחל עיצובים, קייטריגיפה. אתר המשק

סביב נגבה ומדרום לו היו מספר יישובים ערביים עוינים: עיבדיס, בית עפה, עיראק-סואידן, כוכבא, בית תימה וחוליקאת. לאלה נוספה גם "המפלצת על הגבעה"  והיא "משטרת עיראק-סואידן".כל אלה חלשו על הדרכים הראשיות באזור ובעיקר על הדרך מהמרכז הארץ אל הנגב. כפרים ערביים אלה אלה ופסגות גבעות הכורכר הפכו להיות משלטים של הצבא המצרי ומולם במלחמת העצמאות ניהלו כוחות צה"ל (בתחילה חטיבת גבעתי ובהמשך חטיבות נוספות), קרבות מרים בשלושה פרקי הזמן: בעת בלימת פלישת הצבאות הערביים (מאי-יוני 1948), בקרבות עשרת הימים (יולי 1948) ובמבצע יואב (אוקטובר 1948).

 

 

****

מסלול הטיול  – סיפור דרך, מראות הנופים, היסטוריה ומורשת קרב

באופן כללי את מסלול הטיול כלל שני חלקים צפוני ודרומי שכביש 35, כביש אשקלון – קריית גת, מפריד ביניהם. 
החלק הצפוני כלל את החלק הראשון והאחרון והחלק הדרומי את שני החלקים משני צדדיו של כביש 232.  

זה החלק הצפוני

 

 

כאמור, יצאנו ממתחם תחנת הדלק בצומת הכניסה לנגבה ופנינו מזרח לעבר רכס הכורכר.

 

התקדמנו לכיוון דרום, במרחק כ-1.5 ק"מ, לאחר שחצינו מתחת לקו מתח העליון חלפנו על פני מתקן מקורות והגענו ליד הזיכרון של מתחם משלטי עיבדיס.

מתחם משלט עיבדיס נמצא על רכס הכורכר במרחק של כ-2 ק"מ מצפון מזרח לנגבה ובמרחק של כ-600 מטר מצפון לכפר עיבדיס וכקילומטר וחצי מדרום מזרח למחנה. משלט, היווה חלק ממערך מוצבים מצריים שנתפס ע"י הצבא המצרי שפלש לארץ והתקדם לעבר מרכזה.

 

משלט עיבדיס היה משלט חיוני שחלש בתצפית רחבה על האזור הכולל את המישור מצפון לקיבוץ נגבה ומשטרת עיראק סואידן ושבו עובר ערוץ נחל לכיש ועל הדרך ממג'דל לעבר רמאללה (כביש 3 של ימינו) ולמחנה ג'וליס. במשלט עיבדיס, התרחש קרב קשה ביותר עם המצרים, שהשפעתו על גורל המערכה בחזית הנגב היתה מכרעת. 26 מלוחמי חטיבת גבעתי נהרגו במקום. תחילתו של הקרב בעיבדיס, בלילה שבין ה-8 ל-9 ביולי 1948, לא בישרה על הדרמה הצפויה. סיור שגרתי של כוח מגדוד 53 של גבעתי, שהיה מוצב בנגבה, הבחין כי הגבעה החולשת על סביבתה, 400 מטרים מצפון לכביש ג'וליס-נגבה, נתפסה בעת ההפוגה על ידי המצרים. הדיווח לא הדליק אורות אדומים, אבל כשנורתה אש לעבר רכבו של המג"ד יצחק פונדק, לא היה מנוס מלפעול במהירות. שתי מחלקות יצאו מנגבה ותפסו את הצבא המצרי "על חם", בעיצומה של התחפרות. המצרים נסוגו והשאירו מצבור נשק מרשים. בבוקרו של יום המחרת פתחו המצרים בהתקפת נגד עזה. המג"ד, שהזדעק למשלט בעיצומה של ההרעשה, רומם את רוח הלוחמים. אך לנוכח מספר החללים הגדול הוחלט במטה החטיבה להחליף את הכוח המותש בפלוגה מגדוד 54, שגם היא ספגה אבידות כבדות. למערכה הוטלה כעת פלוגה א' של גדוד 52, שאך חזרה ממבצע בכפר בית עפה, שראשיתו היתה מוצלחת אך בסופו של דבר הסתיים בנסיגה. מנת האש שפלוגה א' ספגה במשלט היתה חסרת תקדים. החיילים בתעלות הרדודות התחפרו בציפורניים. איומים במיוחד היו ה"שארפנלים" – פגזי רסק אוויר.
פירוט קרבות עיבדיס, גם משה הרפז שדות-פלשת-7-מעבדיס-אין-נסוגים וגם סיפור התותחנים

 במשך שנים רבות נמנעה הגישה למקום משום דרכי העפר המשובשות. הכתובות על מצבות החללים הטמונים, מי בנגבה ומי בבאר טוביה, לא מציינות את שמו של המשלט אלא מסתפקות ב"נפל בקרב על הגנת נגבה". איתרע מזלה של עיבדיס – שבעיתונות התקופה נאמר עליה, לא בלי היסחפות, שהיה זה הקרב הגדול ביותר במלחמה – שהיא נשכחה מלב אף שבעין הסערה לחמו עליה בין היתר שלמה להט (צ'יץ'), אז סמ"פ א' בגדוד 52, מנחם (מן) אבירם, מ"מ, ואורי אבנרי על הג'יפ הדוהר של "שועלי שמשון". שנים רבות לאחר הקרב עמד משלט עיבדיס עזוב ונידח, צמחיית פרא כיסתה את פני השטח ומנוף תש"ח לא נשאר זכר. בטרם יהיה מאוחר מדי קמו האחים לבית גיסין, דוד בן 83 וקובי בן 70, והחליטו להעלות את סיפור עיבדיס מתהום הנשייה. הם יצאו לחפש את קרובי החללים ומצאו חלק. הם גם גייסו כסף לממן את גאולת הגבעה משיממונה, לסלול אליה דרך מסודרת, להכשיר חניון, להציב שלטי הסברה ועליהם תיאור הקרב, מפת האזור ושמות ההרוגים. בשנת 2004, חמישים וחמש שנים לאחר הקרב, שעתיים לאחר צפירת יום הזיכרון, נחנך על הגבעה, שנודעה פעם כמשלט עיבדיס, אתר הנצחה לזכר 26 לוחמי חטיבת גבעתי שנהרגו במקום. המקור אשר גולדברג ואביחי בקר "ליום הזה קראו "השבת השחורה" של הקרבות", עיתון הארץ 25 אפריל 2004

 

עזבנו את מתחם משלט עיבדיס לכיוון מערב לצורך מעקף וירידה נוחה מרכס הכורכר מזרחה.

התקדמנו מזרחה לעבר הגבעה בה נמצא עד מלחמת העצמאות הכפר עיבדיס

 

הכפר עיבדיס גובל ממזרח בואדי עִבְּדִס [נחל דגנים] והיה חלק ממערך הכפרי סביב העיירה מג'דל והעיר עזה. על פי תעודות עות'מניות חיו בכפר 193 תושבים ב-1596. ב-1931 חיו בכפר 425 תושבים ב-62 בתי בוץ וקש שנבנו בצפיפות, מופרדים בסמטאות צרות. בסוף תקופת המנדט נבנו בתים חדשים לאורך הדרכים הראשיות של הכפר. ב-1944-45 עלה מספר התושבים ל-540, כולם מוסלמים. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 4,493 דונם. הקהילה שאבה מים לצריכה ביתית מבאר עמוקה, אך הסתמכה בעיקר על מי גשמים לצרכי השקייה. הכפר נודע באזור באיכות הדגנים שגידל, כמו חיטה, שעורה ודורה. בתקופה מאוחרת יותר גידלו התושבים גם עצי פרי, כולל ענבים, אפרסקים ותפוזים. המצאותם של שרידים קדומים כמו בארות, מאגרים, יסודות בניינים ופריטים ארכיטקטוניים מרמזים על עברה הממושך של עִבְּדִס.
היומון הפלסטיני 'פילסטין' דיווח שכוחות ציוניים הגיעו לכפר בשלושה כלי רכב גדולים בערב ה-17 לפברואר 1948. התפתח קרב בין שעה וחצי עם המיליציה המקומית, עד שהתוקפים נסוגו לנגבה. לא היו נפגעים בקרב תושבי הכפר. נשיא מצרים לשעבר, גמאל עבד אל-נאסֿר, שפעל כקצין מצרי בחזית זו,  כתב שכבר ביום הראשון של ההפוגה, ב-11 ביוני, נעו כוחות ישראליים לכיוון הכפר עִבְּדִס, אך הוא אינו מציין שהם כבשו אותו. ב-8 ביולי 1948, עם תום ההפוגה הראשונה של המלחמה, חטיבת גבעתי נעה לחזית הדרומית על מנת לחבור לכוחות ישראליים בנגב. למרות שמטרה זו לא צלחה, הצליחה החטיבה להרחיב את שטח שליטתה לכיוון דרום, תוך כיבוש כפרים. עִבְּדִס הותקף בידי הגדוד השלישי של החטיבה בליל ה-8 ביולי, ונערך בו קרב ארוך עם יחידות של הצבא המצרי שהוצבו שם. הכוחות הישראליים השתלטו על הכפר לקראת הבוקר. לא ברור עם תושבי עִבְּדִס גורשו באותו זמן. כוחות מצריים ניסו לכבוש את הכפר מחדש ב-10 לחודש, אך נכשלו וספגו אבידות כבידות אחרי שתקפו את היחידות הישראליות במקום.
הישוב מרכז שפירא, שהוקם ב-1948 על הגבול שבין אדמות עִבְּדִס ואדמות אל-סוואפיר אל-ע'רביה, מעבד כמה מהאדמות שליד אתר הכפר, אך אינו שוכן על אדמותיו. ניתן לזהות את הכפר באמצעות קבוצה של עצי שקמה; בתי הכפר נהרסו כליל. חלק מהאדמות הסמוכות מעובדות. המקור: זוכרות

 

התקדמנו דרומה בין השדות ממערב ראינו את קיבוץ נגבה.

 

חצינו את נחל דגנים, שכזכור הוא יובל של נחל לכיש.

 

לאחר חציית נחל דגנים התקדמנו לעבר עיי כפר עפה.

 

הכפר בית עפה נבנה על גבעה קטנה שבעבר היה בה יישוב קדום. בגבעה נמצאו אתר דת, שרידי חומה בלתי מסותתת, באר ועמודים. בית עפא היה מקום משכנו של הסופי אל-פלוג'י, שהיגר לפלסטין מעירק במאה ה-14, לפני שעבר לאזור שהפך בהמשך לכפר אל-פלוג'ה. ב-1596 מנתה אוכלוסיית בֵּית עַפָא 143 נפש, ואילו ב-1931 התגוררו בו 462 תושבים ב-105 בתים. ב-1944-45 עלה מספר התושבים ל-700, מוסלמים כולם, אשר החזיקו אתר דתי שהוקדש לנביא המוסלמי סאלח. הכפר נסמך על אל-פלוג'ה, הכפר הגדול מדרום-מזרח, לשירותי מסחר וחינוך. אדמות הכפר השתרעו על 5,808 דונם, תושביו עבדו בעיקר בחקלאות בעל, וגידלו דגנים וענבים. כמה מהם גידלו בעלי-חיים, שרעו בשדות שבין בית עפא לכַּוְכַּבּא, מדרום-מערב.
לפי דיווח של העיתון הפלסטיני 'פילסטין', אנשי מיליציה ציונים חדרו לשולי הכפר בליל ה-28 בינואר 1948 וניסו למקש חלק מהבתים. הפושטים אותרו בידי שומרי הכפר, שנאבקו בהם ואילצו אותם לסגת. ככל הנראה, הכפר נכבש בידי חטיבת גבעתי במהלך עשרת הימים שבין הפוגות המלחמה ב-14-15 ביולי 1948 או כמה ימים קודם לכן אולם, יום לאחר כיבושו בידי ישראל, נכבש הכפר בידי כוחות מצריים. הכפר נכבש סופית בידי ישראל ככל הנראה במחצית השנייה של אוקטובר, במהלך מבצע יואב, אך התושבים נעקרו ממנו כנראה כבר בעת הכיבוש הראשון.
הכפר נהרס כליל ולא ניתן להבחין בשרידיו, מלבד מספר עצי שקמה וחרוב ושיחי-צבר. אתר זוכרות

קרב בית עפה – עם פלישת הצבא המצרי ב-15 במאי 1948 נתפס הכפר על ידי הצבא המצרי והפך לחלק מרצועת הניתוק של הנגב.  בקרבות עשרת הימים נערכו מספר התקפות של צה"ל על הכפר. ההתקפה הראשונה נערכה בליל ה-8-9 ביולי 1948במסגרת מבצע אנ-פאר ונכשלה. בליל ה-14-15 ביולי 1948 פשטו כוחות מגדוד 54 וכוחות מגדוד 52 לחדור לכפר, נתקלו באש ונאלצו לסגת. ההתקפה הגדולה ביותר על בית עפה הייתה בליל 17-18 ביולי 1948 במסגרת מבצע מוות לפולש. בהתקפה זו השתתפה פלוגה מגדוד 54 שתקפה מדרום ופלוגת נחיתה של חיל הים שהוקמה לא מכבר שתקפה מצפון. המצרים ביצרו את הכפר לאור ההתקפות הקודמות ותגברו אותו בנשק רב ובכוח של שתי פלוגות.  פלוגה מגדוד 54 גבעתי תקפה את הכפר מדרום. הפלוגה נתקלה בגדר חדשה שהקימו המצרים ונבלמה באש קטלנית שלהם. תוך זמן קצר התברר שההתקפה נכשלה וניתנה פקודת נסיגה. הפלוגה נסוגה לנגבה. פלוגת חיל הים תקפה את הכפר מצפון מכיוון משלט עיבדיס. הם נתקלו באש עזה, אך הצליחו לכבוש מספר בתים. כאשר הוברר שפלוגת גבעתי נסוגה מהכפר הוחלט על נסיגת הפלוגה. הקשר נעשה על ידי רצים וכשהם נפגעו נשארו חלק מהאנשים בכפר, בתוך חצר מוקפת חומה, כי לא קיבלו פקודת נסיגה. המצרים חיסלו כמעט את כולם, על אף שהונף דגל לבן. במרוצת הנסיגה המבוהלת נעזבו הפצועים ומתו מפצעיהם או נרצחו על ידי המצרים. אומדן האבידות היה גבוה מאוד: 22 הרוגים ו-23 פצועים. היחיד שנותר בחיים מבין הנשארים בכפר היה יעקב קונפינו, שהעמיד פני מת. אחד החיילים המצרים ניסה להוריד טבעת מאצבעו של קונפינו ללא הצלחה, התרגז והכה את אפו בקת רובה. לאחר שקונפינו נאנק מכאב המצרים גילו שהוא חי ולקחו אותו בשבי. הוא הוחזר לישראל במסגרת הסכמי שביתת הנשק עם מצרים, וסיפר על שקרה. רוב חללי חיל הים במלחמת העצמאות היו בקרב זה.  מאז לא הותקף הכפר. ב-9 בנובמבר 1948 נכבשה משטרת עיראק סואידן. בעקבות כיבוש זה פינו המצרים את הכפרים עיראק סואידן ובית עפה. ב-10 בנובמבר 1948 נכנס כוח של גבעתי לבית עפה ללא קרב. פירוט וגם עמותת חיל הים

 

ירדנו מהגבעה בה נמצא תל עפה והתקדמנו דרומה

 

התקדמנו לעבר מושב יד נתן

 

יד נָתָן הוא מושב שנכלל בחבל לכיש ושייך למועצה אזורית לכיש משתייך לתנועת העובד הציוני. המושב הוקם בשנת 1953  על ידי עולים מהונגריה. היישוב קרוי על שמו של נתן אוטו קומוי, מנשיאי ההסתדרות הציונית בהונגריה שנרצח בשנת 1945 מטעמים אנטישמיים. היישוב הוקם במקום בו שכן הכפר הערבי בית עפה.

 

המשכנו ויצאנו מתחום מושב יד נתן. רכבנו מערבה בדרך בשולי כביש 35 ונכנסנו לתחום יער קוממיות שנטע על עיי הכפר עיראק סואידן.

 

הכפר עיראק סואידן שכן באזור שטוח עם אדמה אדמדמה, 27 ק"מ מצפון מזרח לעיר עזה. תחנת משטרה נבנתה בידי הבריטים ממערב לכפר, על הכביש הראשי אל-פלוג'ה – אל-מג'דל. הכפר נזכר לראשונה בסוף המאה ה-19, ככפר בגודל בינוני. ב-1931 חיו בכפר 440 תושבים ב-81 בתים, וב-1944-5 מנה הכפר 660 תושבים מוסלמים. אחרי 1947 חלק הכפר בית ספר יסודי, שנוסד בידי התושבים ב-1942 כבית ספר פרטי – עם הכפרים השכנים עבדיס ובית עפא; באמצע שנות ה-1940 למדו בבית הספר 104 תלמידים. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 7,529 דונם. מים לצרכים ביתיים סופקו משתי בארות, ואילו הגידולים הושקו במי גשם. הגידול העיקרי היה דגנים, אך בשטחים קטנים ניטעו גם עצים, כולל עצי שקד, וגפנים.
ערב פינוים ב-15 במאי 1948, נתנו הרשויות הבריטיות לאוכלוסיה המקומית שליטה על תחנת המשטרה של הכפר, אשר חלשה על כבישים ראשיים. מיד לאחר מכן, כוחות מצריים נכנסו לפלסטין והגדוד הראשון צווה לקחת עמדות בעראק סווידאן. בגלל עליונותה האסטרטגית של תחנת המשטרה, הישראלים לא הצליחו בנסיונותיהם לכבוש אותה בשמונה התקפות שונות בחודשים הבאים. כשהוכרזה ההפוגה הראשונה, הכפר טרם נכבש. עם סיומה, כוחות ישראליים ניסו שוב לכבוש אותו. יחידות של חטיבת הנגב צוו לתפוס את תחנת המשטרה, בעוד שיחידות של חטיבת גבעתי נערכו לכיבוש הכפר עצמו. הכפר נתפס לזמן קצר בידי הגדוד הרביעי של חטיבת גבעתי במהלך הלילה שבין ה-8-9 ביולי, אך פונה תוך זמן קצר כי חטיבת הנגב לא הצליחה לכבוש את תחנת המשטרה, החיונית להגנה על הכפר. יומיים לאחר מכן דיווח ה'ניו יורק טיימס' כי חיל האויר הישראלי הפציץ את האתר. תחנת המשטרה נפלה לבסוף ב-9 בנובמבר במתקפה מסיבית במהלך ההפוגה עם פתיחת מבצע יואב. המתקפה כללה מתקפת ארטילריה חסרת תקדים, ולאחריה מתקפת רגלים ושיריון. אחרי שעתיים של הפגזה כבדה, פוצץ קיר תחנת המשטרה, ומגיניה המצריים נכנעו. העמדה הותקפה גם מהאוויר. למחרת הודיע כרוז ישראלי כי בעקבות כניעת המשטרה, כוחות מצריים נסוגו מהכפר עירק סוידאן ומהכפר הסמוך בית עפא. אתר זוכרות

 

 

יער קוממיות נחנך על ידי קרן קימת לישראל בפברואר 2010 ובמעמד זה נטעו המשתתפים עצים רחבי עלים כמו חרובים ושקמים. יער קוממיות ניטע בשנות ה-50 של המאה הקודמת והתאפיין בעצי אורן ירושלים ועצי בוסתן. בשנת 2009 החליטה קרן קימת לישראל בשיתוף של"ח (מנהל חברה ונוער במשרד החינוך) לפתח את היער ולבנות שביל המחבר בין העצים שניטעו מתקופת המנדט לבאר קדומה ולמחצבות הכורכר הקדומות, בהן מערות שבצוקי הסלע. במקום קיימת גם חלקת איקלום עצים של קרן קימת לישראל. בחלקה ניטעו בשנות ה-90 מיני צמחי נוי על מנת לבחון את מידת הצלחת גידולם באזור בו ממוצע המשקעים הוא 350 מ"מ בשנה. תוצאות המחקר הביאו להוספת מינים חשובים למאגר הצמחים חסכני המים המשמשים לנטיעה ביערות קק"ל.

 

וזה המסלול בתוך יער קוממיות שהיה לאורך ב"שביל הכפר" המוביל אל באר הכפר ומחצבות כורכר קדומות, בהן מערות חצובות הקרויות בערבית עראק.

 

ואלה מראות הדרך.

 

יצאנו מתחום יער קוממיות והתקדמנו לעבר מתחם מצודת יואב הלוא היא משטרת עיראק סואידן.

מצודת יואב (משטרת עיראק סוידאן) – מצודת משטרה מדגם טיגארט שהוקמה בידי ממשלת ארץ ישראל המנדטורית בסוף שנות ה-30' כלקח והיערכות בעקבות המרד הערבי הגדול. 65 מבני מצודות משטרה דומות מחמישה דגמים נבנו בנקודות אסטרטגיות שונות ברחבי הארץ. מבנה המשטרה הפיל אימה על כל סביבותיה וכונתה גם "המפלצת על הגבעה". במשטרה גרו משפחות השוטרים, ערבים ובריטים. בצאת הבריטים מהארץ ב- 12 במאי 1948, נמסרה המצודה לערבים, ובפלישת המצרים אל הארץ – הם תפסו אותה , הפכוה למעוז מבוצר , והיא שימשה בסיס חשוב לצבאותיהם הפולשים . ממנה התקדמו אל פנים הארץ וממנה הפגיזו קשות את קיבוץ נגבה השכן. עיראק – סואידן  היה השם הערבי של המצודה, כשם כפר ערבי שהיה בקרבתה. במהלך הקרבות  נערכו שבעה ניסיונות לכיבוש המצודה: חמישה ניסיונות של חטיבת גבעתי ו-2 ניסיונות של  חטיבת הנגב. מאז מאי 1948 ובמשך מספר חודשים עד מבצע יואב באוקטובר 1948, המשיכו המצרים בשליטה במצודה ולמעשה ניתקו את הדרך לנגב.

 

 

במסגרת מבצע יואב, במהלך השמיני  הצליחו חבלני גדוד 89 של חטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה לפרוץ אל מבנה המשטרה, דבר אשר הוביל לכניעת הכוח המצרי שאייש את המצודה. כיבוש המצודה סימל את תבוסת הצבא המצרי בנגב.

שם המצודה הוסב למצודת "יואב" – ע"ש כינויו המחתרתי של יצחק דובנו ז"ל, מפקדה הראשון של נגבה במלחמת העצמאות, ואשר נפל על הגנתה. עד 1983 היה כאן בסיס צבאי, ומאז משמש המקום כבית חטיבת גבעתי ובו מוצגת מורשת החטיבה ומונצחים חלליה ממלחמת העצמאות ועד היום. האתר כולל את מבנה המשטרה בו אולמות תצוגה והנצחה, וכן אנדרטה על במה בקצה רחבת טקסים מרוצפת בחצר הבניין. האנדרטה מורכבת משלושה משולשי בטון גדולים, שניים ניצבים זה מול זה כאשר קודקודיהם פונים למבנה והשלישי ניצב ביניהם, ראשו קטום ועל חזיתו סמלי כל יחידות גבעתי. לפני האנדרטה מעמד אבן להנחת נר יזכור ולצידה דגלי ישראל. שני הקירות הגבוהים כאילו בוקעים את המבצר בהפניית קודקודיהם אליו, ומבנם נוגד את הבניין שמולם: המשטרה שטוחה ואופקית, כהה ואפלולית – ומנגד קירות ההנצחה גבוהים, אנכיים, לבנים ומוארים. ביד הזיכרון חידוש וצמיחה – לעומת הקיפאון הדומם של בניין המשטרה. בצידה השמאלי של האנדרטה חדר הנצחה ובו, על קיר אבן, שמות הנופלים באותיות מתכת, מסודרים על פי שנות הנפילה.

לאחר הסבר קצר בפאתי מרכז הנצחה לחללי גבעתי, המשכנו הלאה. למשה מכאן החל הקטע הדרומי של מסלול הטיול.

חלפנו בפאתי קיבוץ שדה יואב

שדה יואב הוא קיבוץ מתנועת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר השייך למועצה אזורית יואב, הוקם בשנת 1966 ונקרא על שם לוחם הפלמ"ח סגן אלוף יצחק דובנו – ש"יואב" היה שם הצופן שלו – אשר נהרג בעת הגנת קיבוץ נגבה הסמוך, בהפצצות ממשטרת עיראק סואידן.

 

חלפנו ליד אתר המרחצאות חמי יואב  המשכנו ועצרנו למול האנדרטה של החייל המצרי

 

 

שתי אנדרטאות לזכר החייל המצרי הוקמו על ידי המצרים בדרום אנדרטה אחת נמצאת על כביש 35 ליד חמי יואב מול מצודת יואב בתחום המועצה האזורית יואב. האנדרטה השנייה נמצאת בפארק "עד הלום" ליד העיר אשדוד. הקמת האנדרטאות סוכמה במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים לזכר החיילים המצרים שנפלו בקרבות בשנת 1948. האנדרטה ליד חמי יואב מוקדשת לזכר חיילים מצרים שנהרגו בקרב כיס פלוג'ה, האנדרטה בפארק עד הלום היא לזכר חללי הצבא המצרי שנהרגו במקום. בהסכם השלום התחייבה ישראל לשמור על אנדרטאות אלו, ובמקביל התחייבו המצרים לשמור על האנדרטאות שהוקמו לזכר חיילים ישראלים בסיני בטרם נחתם ההסכם. שתי האנדרטאות, שהוקמו בשנת 1989, עשויות אבן גרניט מצרית ועוצבו בצורת אובליסק. על האנדרטה ליד חמי יואב מוזכרים שמותיהם של ארבעה חיילים, שני אלופי-משנה, רב"ט וטוראי. הכתובות על האנדרטה והשילוט במקום הם בעברית, ערבית ואנגלית.

 

 

מהאנדרטה המשכנו לכיוון דרום, לא לפני שהתענגנו על רכב האספנות שחלף לידינו בדרכו למתחם האירועים הסמוך.

 

רכבנו בדרך דרומה אל עבר מאגר זוהר בשדות ממזרח למושב שדה מיכאל ולעיי הכפר כואכב.

 

כוכב מיכאל הוא מושב חקלאי המשתייך למועצה אזורית חוף אשקלון  היישוב הוקם בשנת 1950 כמעברה על ידי עולים מעיראק, אך ננטש לאחר מספר שנים. באותה תקופה נקרא המקום "כוכב", על פי שמו של הכפר הערבי (הנטוש) הסמוך כאוכבה‏. בשנת 1963 יושב המקום מחדש על ידי עולים מארגנטינה, ולשמו של היישוב נוסף "מיכאל" על שמו של סר מייקל סובל (Sir Michael Sobell) – נדבן מבריטניה. כיום ישנה פעילות חברתית במושב, גנים, בריכה, מגרש. בשנת 2005 הורחב המושב (הרחבה קהילתית) והוכשרו 118 מגרשים לבני המושב.

 

כואכב הכפר שכן על קרקע אדומה-חומה, 25 ק"מ מצפון-מזרח לעיר עזה. המקום נודע בפי הצלבנים בשם קוֹקֶבֶּל. ב-1596 חיו בכפר 88 תושבים. הכפר המודרני כַּוְכַּבָּא נבנה סביב אמצע המאה ה-19 באתר של ח'ירבה שנשאה את אותו שם. ב-1931 התגוררו בכפר 522 תושבים ב-121 בתים, שנבנו מבטון ומלבני בוץ וקש. ב-1944-5 עלה מספר התושבים ל-680, כולם מוסלמים, ואדמותיו השתרעו על 8,542 דונם. הכפר חלק בית ספר יסודי עם הכפרים בית טימא וחליקאת. במרכז הכפר ניצבו חנויות, ובחלק המזרחי של אדמותיו היו מעיין ובאר בעומק 70 מטרים. תושבי הכפר עסקו בחקלאות בעל, וגידלו דגנים וירקות. לקרא סוף תקופת המנדט הם החלו לגדל גם פירות, כמו תאנים וענבים, על רוב אדמותיהם. בכפר מצוי אתר ארכיאולוגי עם בריכה, בורות, יסודות בניינים, עמודים וכמה כותרות.
העיתון הפלסטיני 'פילסטין' דיווח על התנגשות שארעה ב-11 בינואר בכביש שמחוץ לכפר, כששיירת משוריינת יהודית הותקפה בידי לוחמים ערבים. תושבי הכפר נמלטו מערבה לעזה ב-13 למאי 1948, כתוצאה מהרס הכפר הסמוך בֻּרֵיר במהלך מבצע ברק. נראה כי כמה תושבים נשארו בכַּוְכַּבָּא גם לאחר מכן. לפי דיווח מצרי נכבש הכפר לראשונה בידי ישראל ב-14 ביוני, תוך הפרה של ההפוגה במלחמה, ותושביו גורשו. הכפר נכבש מחדש ב-8 ביולי בידי גדוד מצרי עם סיוע סעודי, ממש עם סיום ההפוגה הראשונה. ככל הנראה הכפר נותר בידיים ערביות לכל אורך ההפוגה השנייה. ב-20 באוקטובר 1948 במסגרת מבצע יואב נכבש כַּוְכַּבָּא, כמו גם הכפרים בית טימא וחליקאת. ניתן לשער שהתושבים נעקרו מכפרם בשלבים.
מושב כוכב מיכאל הוקם ב-1950 על אדמות הכפר, מדרום-מזרח לאתר הכפר, בו גדלים פרא עצי שקמה וצמחים אחרים. דרך ישנה, קירות קורסים ועיי חורבות ניראים בבירור באזור מיוער של האתר. האדמה הסמוכה מעובדת בידי חקלאים ישראלים. אתר זוכרות

 

התקדמנו ברכיבה לכיוון דרום עד מסילת הברזל בקו קריית גת – אשקלון.

 

 

הגענו לכביש 232 וחצינו אותו לכיוון מערב מצפון לשרידי הכפר חוליקאת שהיום הם בתחום יער חלץ.

 

חוליקאת  הכפר שכן באזור של גבעות הכורכר ונמצא במרחק 20.5 ק"מ מצפון-מזרח לעיר עזה. הוא נזכר לראשונה בכתובים בסוף המאה ה-19. ב-1931 התגוררו בכפר 285 תושבים ב-61 בתים, שנבנו בצפיפות מלבני בוץ וקש. הכפר התרחב לקראת סוף תקופת המנדט, וב-1944-5 עלה מספר תושביו ל-420, כולם מוסלמים. בכפר היו מספר חנויות קטנות, ומים לצרכים ביתיים סופקו משתי בארות בתחום הכפר. תושבי הכפר עסקו בעיקר בחקלאות בעל וגידלו דגנים ופירות, וכמה מהם עבדו בחברת הנפט הבריטית-עירקית אחרי שזו התחילה לחפש נפט באזור.
כאשר חטיבת הנגב הרסה את הכפר בֻּרֵיר, תושבי הכפרים הסמוכים חלקיאת וכַּוכבא החלו להמלט לכיוון הרי חברון. הדבר ארע ב-13 במאי 1948, במהלך מבצע ברק. הפלמ"ח הקים עמדה בכפר, אך כוחות מצריים כבשו את הכפר מחדש ב-8 ביולי, ממש לפני תום ההפוגה הראשונה של המלחמה, והחזיקו בו עד ההפוגה השנייה. חליקאת נכבש מחדש בידי ישראל ב-19-20 באוקטובר . כיבוש חליקאת איפשר את חידוש הקשר עם יישובי הנגב. על אדמות הכפר לא הוקמו יישובים ישראליים. אתר הכפר מיוער בחלקו, וגדלים בו עצי שקמה ושיחי צבר. אתר זוכרות

 

במעבר הכביש נתנו דעתנו על השליטה המצרית על קטע הכביש לנגב באמצעות המשלטים על ראשי גבעות הכורכר. התקדמנו ועליה לגבעה 138.5.

משלטי חוליקאת – השתרעו משני עבריו של כביש 232, שהיה אז הדרך הסלולה היחידה מגוש דן אל הנגב, וחלשו עליו. ממזרח לכביש שכנו גבעה 131.2 הדרומית וגבעה 120 הצפונית לה. בצמוד לכביש, ממערב, שכנה גבעה 128.2, וממערב לה גבעות 120א, 123 וגבעה 138.5 החולשת עליהן. שמות הגבעות נקבעו על פי גובהן במפות הטופוגרפיות שבידי צה"ל. באמצעות תפיסת המתחם ושליטה על הכביש ניתן היה לנתק את יישובי הנגב ודרום מישור החוף ממרכז הארץ ולחבר בין הכוחות המצריים שפלשו לתחום המדינה היהודית לאורך ציר החוף לבין הכוחות המצריים שהגיעו להר חברון.
במהלך מבצע ברק שנערך לפני הכרזת מדינת ישראל בציפייה לפלישת צבאות ערב, כבשו חטיבת גבעתי וחטיבת הנגב את הכפרים ברייר, חוליקאת וכאוכבה והשתלטו על האזור. עם סתימת התעלות ופירוק המחסומים בכביש הנגב נפתחה הדרך לנגב למשך כחודש. ב-8 ביולי 1948 יממה לפני תום ההפוגה הראשונה, פתח הצבא המצרי בהתקפת פתע על עמדות צה"ל בצפון הנגב. המצרים תקפו בקו התפר בין גזרת חטיבת הנגב מדרום לגזרת חטיבת גבעתי מצפון וניתקו את הרצף הטריטוריאלי הישראלי בין הנגב למישור החוף. כדי לא לעבור במפורש על ההסכם עם האו"ם, שתיווך את הפסקת האש, הפעיל הפיקוד המצרי תחילה כוחות סעודיים וסודניים כך שהפרת ההפוגה לא תיזקף לחובת הצבא המצרי הסדיר.
במשלט 138.5 שבחוליקאת החזיקה מחלקה של 30 לוחמים מקיבוצי הדרום שהשתייכו לגדוד השני של הפלמ"ח (חטיבת הנגב). המשלט הותקף על ידי פלוגה סעודית משוריינת בפיקוד הצבא המצרי. יתרון ההפתעה עמד לזכות המצרים ובתום כשלוש שעות לחימה מול כוחות עודפים נסוגו מגיני המשלט לקיבוץ גברעם כשהם נושאים עמם 6 הרוגים ופצועים רבים. הכוחות המצריים תפסו שש גבעות באזור והתבצרו עליהן. בחלק מן המוצבים הוצבו יחידות סודניות וסעודיות. הם הטרידו באש נשק קל ובמרגמות את היישובים גברעם וברור חיל וחסמו את הכביש לנגב.
בליל 17 ביולי 1948, במהלך מבצע מוות לפולש שנועד לפתוח את הדרך לנגב בטרם תיכנס ההפוגה השנייה לתוקפה, ערכה חטיבת הנגב פעולת הסחה אל עבר משלטי חוליקאת אולם כשלה. מיעטו לעסוק בכישלון הקרב, ובניגוד לחללי הקרבות האחרים בחוליקאת, לא הונצחו לוחמיו באנדרטה.
רק בשנת 2010 הוקמה ביוזמת המועצה האזורית שער הנגב אנדרטה לנופלי הקרב באתר הזיכרון המרכזי בחוליקאת, על גבעה 138.5

 

מבצע יואב (או בשמו המקורי "מבצע עשר המכות") נועד לחבר מחדש את הנגב המנותק לשטח ישראל ולמנוע את מסירתו לערבים על פי תוכנית ברנדוט.

בליל 17 באוקטובר, עם פתיחת מבצע יואב, הטיל מפקד החזית יגאל אלון על חטיבת יפתח לכבוש את חוליקאת. פלוגה מהגדוד הראשון של הפלמ"ח,  הופקדה על המשימה אולם, היא כשלה ולא השיגה את מטרה. יומיים לאחר כישלון התקיפה של חטיבת יפתח הוחלט שוב לנסות לכבוש את משלטי חוליקאת. הפעם הוטלה המשימה על חטיבת גבעתי, שהצטיינה בימים שלפני כן בלחימתה במשלטי הצומת ובכפרים כאוכבה ובית תימה שמצפון לחוליקאת. הכוחות שהופעלו היו גדולים יותר והוקצה להם סיוע ארטילרי. טרם פתיחת הקרב היו במתחם ככל הנראה שלוש פלוגות מצריות ופלוגה סעודית. הן התחפרו על ששת משלטי המתחם ובכפר הנטוש חוליקאת. בקרב היו שני מהלכים מרכזיים: האחד, באחריות גדוד 52, לעבר שלושת המשלטים הצמודים לכביש משני צדיו ולעבר הכפר חוליקאת. השני, בהשתתפות גדוד 54, לעבר שלושת המשלטים המערביים – 120, 123 ו-138.5 השולט עליהם. הקרב ארך כשבע שעות והסתיים עם שחר בכניעת המצרים. הגבעה השולטת, גבעה 138.5, נתפסה כמעט ללא התנגדות. בחסות הלחימה, עוד בטרם הסתיים הקרב, החלו לוחמי חטיבת הנגב לעשות את דרכם דרומה לכיבוש באר שבע במבצע משה שהתרחש למחרת. כיבוש חוליקאת היה המהלך המכריע במבצע יואב והוא נחשב לאחד הניצחונות המשמעותיים במלחמת העצמאות‏. תפיסת המתחם סיימה את כיתור כיס פלוג'ה בו נלכדה חטיבה של הצבא המצרי. כמו כן, נתפס בקרב שלל רב ששימש בחודשים העוקבים להמשך כיבוש הנגב במבצע חורב ובמבצע עובדה. עם זאת, הניצחון הושג במחיר כבד – 28 לוחמי גבעתי נהרגו בקרב וכ-70 נפצעו.

 

באתר 138.5 עצרנו להפסקה ולתצפית על הסביבה ולאחר מכן המשכנו בדרך לכיוון צפון

 

התקדמנו צפונה חצינה את נחל תימה לעבר יער כוכב

 

ברכיבה צפונה עברנו ליד מתחם שדה הנפט של חלץ.

 

המשכנו הלאה ועברנו שוב בסמוך לשדה יואב והפעם מצד מערב.

 

התקדמנו והגענו לכביש 35 וחצינו את צומת גבעתי ודרכנו למתחם משלטי הצומת.

 

למעשה נכנסנו שוב לחלק הצפוני של המסלול בדרכנו חזרה לנקודת ההתחלה.

 

הגענו לגבעה 113 הנקראת גם גבעת ארנון.

בגבעה 113 נמצאת אנדרטה לזכר לוחמי גדוד 51 של חטיבת "גבעתי", שנפלו בקרבות על כיבוש המקום. כאשר המצרים צרו על הנגב, שימשה הגבעה כמשלט חשוב שלהם. מכאן יצאו פעמיים בניסיון לכבוש את נגבה. הגבעה נכבשה במבצע "יואב" ב-15 באוקטובר 1948.  הגבעה נקראת כיום גם "גבעת ארנון", על שם יעקב ארנון, סגן מפקד פלוגה שנפל במהלך כיבוש המוצבים המצריים.

 

בצדה המזרחי של הדרך המסומנת אדום נחשפה גת ביזנטית ענקית, מהיפות ומהמעניינות ביותר שהתגלו בישראל. הגת פעלה בתקופה הביזנטית (מאות 5–7 לספירה), והיא זכתה לשימור בפעולה משותפת של קק"ל ורשות העתיקות. מסביב למשטח דריכה מרכזי, שבו דרכו על הענבים להפקת התירוש, נמצאים חמישה תאים מרוצפי פסיפס, שנועדו גם הם לדריכה. זו היתה גת ציבורית ששימשה את החקלאים באזור. מהממצאים בגת עולה שהתאים לקליטת הענבים קורו בתקרה שמעליה היה משטח דריכה נוסף. התירוש תסס במשך כמה ימים והפך ליין, שהוזרם בצינור עופרת אל המשטח המרכזי ומשם אל שלוש ברכות איגום גדולות ועגולות. מהברכות שאבו את היין. במרכז משטח הדריכה המרכזי נמצא שריד של מכבש, שבו לחצו את שארית המיץ שנותרה בענבים לאחר הדריכה.

 

 

המשכנו צפונה בדרך המסומנת אדום והגענו לגבעת תום ותומר, אבל מפאת קוצר הזמן לא נכנסנו אליה

גבעת תום ותומר, גן בוטני לצמחי ארץ ישראל ואתר הנצחה ל-73 נספי אסון המסוקים. במהלך שנות ה-80, הגה חבר קיבוץ נגבה יואב קידר יוזמה להקים באתר השומם גן בוטני לצמחי ארץ ישראל, ואף התחיל בעבודות להקמתו. בשנת 1997, לאחר אסון המסוקים החליט קידר להקים במקום אתר הנצחה לבנו תומר קידר מנגבה וחברו הקרוב תום כיתאין מנוה שלום, שנהרגו באסון. בשל העדרות אתר הנצחה רשמי באותו הזמן, הצטרפו הורים שכולים נוספים ליוזמה של קידר והוחלט להנציח במקום את כל 73 הנופלים. שם האתר נקבע לגבעת תום ותומר על שם שני החברים. קק"ל והמועצה האזורית יואב מלווים את פיתוחו של האתר המיוחד. ליד פתח הכניסה לגן מתנשא עמוד חשמל ענק לגובה כ-64 מ'. העמוד צבוע כחול ותכלת והוא מעוטר ב-73 יונים צחורות ובשורה משירו של נתן יונתן "שיר ארץ": "ארץ שנתנו לה אוהביה כל אשר יכלו לתת". אתר ההנצחה הוא גן בוטני המציג מבחר גדול של צמחי בר מארץ ישראל. בצד השביל שעובר בגן מוצבים אבני גיר המביאות מידע על הנספים באסון וציטוטים מהמקורות ומהשירה העברית. פינת ההנצחה לתום ותומר, בעיצובו של דני קרוואן, נמצאת בצל עצי חרוב ובה שני מעגלי אבנים. תוך כדי סיור מושמע באתר "שיר הרעות".

 

 

המשכנו בדרך צפונה ועברנו ליד "גבעה 105" שהייתה משלט במהלך מלחמת השחרור. לאחר קום המדינה שימש כמחצבה לסלעים וכורכר, את שרידיה ניתן לראות עד היום מן התצפית המערבית.

 

לאחר מכן המשכנו ועלינו לשולי כביש הכניסה לנגבה, רכבנו צפונה בשוליו  והגענו לנקודת הכינוס ושם הסתיים הטיול שלנו.

 

*****

 

הטיול נמשך כמעט חמש שעות, מתוכן שלוש וחצי שעות רכיבה ושעה וחצי עצירות למטרות שונות ובסיומו הייתה לנו הרגשת סיפוק גדולה

למדנו פרק נשכח מתולדות האזור במלחמת העצמאות ובמיוחד חשיבותו לחיבור בין הנגב ומרכז הארץ,
נהנינו מהנוף הפיסי והישובי המיוחד של מישור החוף הדרומי

וגם השקענו אנרגיה.

השילוב של היסטוריה מרתקת, גיאוגרפיה מעניינת, נוף יפה וחברה נעימה הוא ראוי ומרשם לטיול מוצלח. 

 

עד כמה שזה ישמע מוזר, תמוה ולא ברור (לפחות לי), ביום שישי (25/3/2016) העפלתי לראשונה לפסגת גבעת המורה. הטיול בו השתתפתי עם עומרי בונה איש קק"ל, דוד מאיר ולוי אבנון היה ברכיבה על צרשביל (הסינגל) החדש  שהכשירה הקרן הקיימת ונחנך לפני מספר חודשים. מאז, צרשביל זה הפך להיות "להיט" בקרב רוכבי האופניים ורבים הגיעו לרכוב בו.

 

 

 

גבעת המורה היא בעצם הר הבולט בנוף של עמק יזרעאל, הנמצא מצפון מזרח לעפולה והמתנשא לגובה של כ-520 מ'. ניתן להתייחס אליו כאחד מהרי הגליל התחתון, כמוצג במפה זו.

 

אפשרות אחרת היא להתייחס לגבעת המורה כהר בפינה הדרום מערבית של הגליל התחתון המזרחי,  שמכונה גם בשם "ארץ נפתלי".

אפשרות שלישית להתייחס אל גבעת המורה כאחת משלוש תת יחידות של רמת כוכב שהיא הרמה הדרומית של הגליל התחתון המזרחי. רמה זו בנוסף לגבעת המורה כוללת גם את שלוחת צבאים ורמת יששכר.

 

המבנה של גבעת המורה הוא גוש נטוי בולט יותר מהטופוגרפיה שלו. מדרונותיה תלולים יותר כלפי צפון-מזרח מאשר כלפי דרום-מערב ומתקיים ההבדל בין רום לשלח. ההר בנוי סלעי גיר מתקופת האיאוקן ומעליהם קרום נארי. בחלקים מההר יש תופעות בזלתיות ובכלל זאת גם בפסגה המערבית. לכן, יש הרואים בגבעת המורה הר געש כבוי. באזור הפסגה המזרחית (רום 500 מ'), המסלע משתייך לתצורת בר כוכבא המאופיינת בגיר קשה היוצר טרשים ומצוקים.

 

לגבי גבעת המורה ראוי לציין עוד מספר פרטים נוספים:
* יתכן שפירוש השם גבעת המורה הוא מלשון "מורה דרך". ישנה סברה, המקבלת תוקף מצורתה המחודדת של פסגת הגבעה ומריבוי אבני הבזלת על מדרונותיה, כי כאמור, הגבעה הייתה בתקופות קודמות הר געש פעיל. בהתאם לסברה זו יש המייחסים את השם גבעת המורה לפעולה הוולקנית של ההר ה"מורה", דהיינו "יורה" לבה.
* גבעת המורה מוזכרת בתנ"ך בספר שופטים בתיאור מלחמתו של גדעון במדיינים. שם צוין כי כל עמק יזרעאל היה מלא מדיינים ועמלקים ורק גבעת המורה אוכלסה בידי גדעון השופט ואנשיו: "וישׁכם ירבעל הוא גדעון וכל-העם אשׁר אתו ויחנו על-עין חרד ומחנה מדין היה-לו מצפון מגבעת המורה בעמק." ספר שופטים פרק ז', פסוק א'.
* על פי המסורת נוצרית נקראת גבעת המורה החרמון הקטן בגלל פסוק בספר תהילים בו מוזכרים התבור והחרמון יחד, וכיוון שגבעת המורה היא אזור הררי הסמוך לתבור התייחסו אליה בטעות כאל החרמון. כשהתגלה שמדובר בטעות עברו לכנותה החרמון הקטן.
* בערבית נקרא ההר "ג'בל דחי" על שם "נבי דחי" שקברו שוכן במקום. על שמו נקרא אף כפר ערבי קטן המצוי סמוך לפסגת ההר – כפר דחי.
* במרחב שבין גבעת המורה והר תבור, סמוך למקום בו שוכנים מושב וקיבוץ מרחביה, התרחש בתאריך 16 באפריל 1799 קרב תבור בו ניצח צבאו של נפוליאון בראשות הגנרל ז'אן-בטיסט קלבר, את צבאות האימפריה העות'מאנית במהלך מסע נפוליאון בארץ ישראל.

 

*******

בשעת בוקר מוקדמת, רחבת החנייה המהווה את נקודת הכינוס ובשוליה, ליד תחנת הדלק נעורה, הייתה מלאה בכלי רכב של אלה שהגיעו להשתתף בחגיגה. למעשה ארבעתינו (עמרי, דוד, לוי ואני) היינו חלק מקבוצה גדולה של רוכבים שהעפילה להר. עם חלק מהרוכבות והרוכבים נפגשנו לאורך המסלול. היו גם לא מעט "עומסים" ו"פקקים" בקטעים בדרך. זה מסלול הרכיבה וכיוונו.

 

צרשביל גבעת המורה נסלל בתוך היער מתחתית הגבעה ועד לפסגתה וכולל שני חלקים, שווים פחות או יותר באורכם, הראשון עלייה לאורך מחצית המסלול והשני, ירידה ארוכה עד לנקודת הכינוס. צרשביל זה זורם להפליא שכמעט ואין בו קטעים טכניים והשיפועים בו סבירים. כמעט כל רוכב מיומן גם כזה שאינו רוכב בצרשביל, כמוני, יכול לרכוב בו. במהלך בנייתו הושקעה מחשבה רבה בשטח. מתכנני צרשביל זה עמלו רבות ובין היתר הלכו בכמה מסלולים אפשריים כדי לבחור את התוואי המיטבי.

 

מיד שיצאנו לדרך נשכחה העייפות הקלה בגלל לילה קצר בעקבות המעבר לשעון הקיץ. החלק הראשון של המסלול, כ-14.5 ק"מ, הם טיפוס מתפתל והגובה המצטבר כ- 550 מ'.

 

בתחילה רכבנו בדרך המקבילה לכביש לכיוון צפון מרחק של כ-200 מ' אז פנינו שמאלה בדרך עפר עוד כמה מאות מטרים. שם נכנסנו לתוך החדשביל המתפתל בתוך חורשת האיקליפטוסים. לאחר 500 מ' בחורשה הגענו לצומת, פנינו אל המשך החד שביל. רכבנו בתוך שדה תורמוס ההרים.

 

הצרשביל מתפתל ומטפס לאטו ואנחנו רוכבים בתוכו.

 

החד שביל מתפתל מעל ערוצי נחלים המבתרים את המורדות המזרחיים של גבעת המורה..

 

בקטע מסוים הצרשביל מתפתל בשטח פתוח

 

בהמשך התאפשרה גם תצפית על הכפר נאעורה שלא הייתה מוצלחת במיוחד בגלל האובך.

 

נאעורה הוא כפר ערבי הנמצא בתחום המועצה האזורית הגלבוע. היישוב הוקם ככל הנראה במאה ה-16 ונקרא על שם הגלגל המשמש לשאיבת מים מן הבאר. במהלך מלחמת העצמאות, בניגוד לרוב הכפרים באזור שהתפנו מיושביהם לקראת הפלישה הצפויה של צבאות ערב, הם לא עזבו לאחר שיצרו קשר עם שכניהם היהודים שאמרו להם להישאר במקומם‏. כמו הכפרים האחרים הוא גדל והתפתח במשך השנים. ביישוב נמצא בית ספר תיכון אורט אחווה גלבוע שמשמש תלמידים מהכפר ומכפרים באזור.

 

אחרי רכיבה של כ-8.5 ק"מ הגענו לשולי גדר הדרומית של המחנה הצבאי הנמצא באזור. שם היה מקום אתנחתא להסדיר את הנשימה, לומר משפטים קצרים על המקום ואף לצלם חבורת רוכבות נמרצות מהשרון.

 

המשכנו לטפס עוד מעט והגענו לחורבת סהר שבה נמצאות כעשר מערות קבורה חצובות בסלע, שכנראה הן מהתקופה הביזנטית. ולידם גם מתקנים חקלאיים שונים. חלק מהרוכבים עצר במקום להפסקה ולהסדרת הנשימה.

 

המשכנו הלאה בטיפוס בצרשביל שנכנס לתוך מעבה החורש. בחלק מהמקומות נדרשנו לעבור את מעברי הבקר החדשים פיתחה קרן קיימת לטובת הרוכבים.

 

 

יכולנו לראות את שפע העלים של הרקפות שסיימו לפרוח. ספרו לנו שגם לאורך הדרך היו מרבדי כלניות. החדשביל התפתל במעלה ההר. במהלך הטיפוס, מעת לעת, ב"חלונות" שבחורש יכולנו לראות מנגד את הר תבור, הרי נצרת ובקעת כסולות. האובך מעט הפריע.

 

המשכנו בטיפוס וגם עצרנו לפעמים לאפשר לרוכבים מהירים לעבור אותנו.

 

בקטעים מסוימים במעלה הדרך היו השיפוע והעיקול היה צר ומאתגר.

 

המשכנו וטיפסנו ואז נגלה לנו מראה הנוף אל הכפר דחי

 

הכפר הערבי דַּחִי  נמצא במעלה גבעת המורה בגובה של 400 מטר מעל פני הים. מעליו נמצא, בפסגת גבעת המורה בגובה של 515 מטר מעל פני הים, קברו של דחיא. הכפר נמצא סמוך לשכונת גבעת המורה שבעפולה והשייך למועצה אזורית בוסתן אל-מרג'. היישוב נקרא על שמו של דחיא איבן ח'ליפה אלכלבי, שלפי המסורת המוסלמית היה אחד מרעיו של מוחמד הנביא ובזמן כיבוש הארץ על ידי המוסלמים פיקד על יחידת לוחמים בקרב ירמוך. היישוב נוסד במאה ה-18. היישוב מאוכלס בעיקר על ידי חמולת זועביה המתגוררים במספר יישובים בגליל התחתון המזרחי. ביישוב מתגוררים כיום כ-600 תושבים.

 

 

המשכנו הלאה בתוך החורש

 

לאחר רכיבה של 14 ק"מ הגענו אל צומת דרכים ולידו שלט מבואה של הסינגל – מבואת מגדל התצפית. גם שם עצרו חלק מהרוכבים להפסקה.

 

בנקודה זו שהתברר ששמורת האירוס הנצרתי נמצאת במרחק מהצרשביל, עומרי ברר אם כדאי וראוי לסטות ממנו. התשובה שקיבל לא הייתה ברורה לי. בכל מקרה ויתרנו.

 

 

 

 

 

ביום פרסום הדף כתב לי האקולוג ומורה דרך ד"ר צביקה אבני בעניין פריחת האירוס  כך: "עמירם שלום, קראתי, כהרגלי, את התיאורים וההסברים המפורטים שלך על המסלולים שאתה עובר ובמקרה זה על שביל האופניים בגבעת המורה. שמתי לב לפסקאות שהביעו צער על אי הגעתכם לאתר האיריס הנצרתי בשטח. אתה יכול להיות רגוע ולשמוח שלא בזבזת את זמנך: הפרח הפסיק בשנים האחרונות לקרוא וללמוד מהכתוב בספרים ובמקומות אחרים על מועד פריחתו והוא, כמעט ככל פרחי האביב, מקדים את מה שהיה ידוע כמועד הפריחה.  לפני כשבועיים, ב-17 במרץ, חרשתי עם אשתי ברגל את השמורה של האיריס הנצרתי בגבעת המורה ולא נמצא אף לא פרח אחד. כולם גמרו לפרוח לפחות שבוע קודם להגעתנו. לצורך הסיור הצטיידנו בספר של המומחים (טיולי פרחים של שמידע ולשנר) ושם רשום שמועד הפריחה הוא לכל אורך חודש מרץ – לא הגשנו תביעה על ההטעיה…"

 

המשכנו לטפס מעט לאורך קטע כביש אספלט והגענו למתחם שולחנות פיקניק שהציבה קק"ל הבנויים מסלעי האזור. כמו רבים, גם אנחנו ישבנו סביב אחד השולחנות להפסקה לפני תחילת הירידה.

 

לאחר ההפסקה המשכנו לאורך הכביש. ויתרנו על האפשרות לפנות ימינה אל מגדל התצפית להצצה בקבר השייח' נבי א-דחי ואז לחזור ולהמשיך בחצרשביל. נכנסנו שוב לצרשביל ואז החל הקטע השני שכולו ירידה ואף הוא באורך של כ-14.5 ק"מ.

 

אחרי 1.5 ק"מ מתחילת הירידה הגענו לעיקול חד ימינה בקצה החורש אל מול נוף פתוח לגבעות טרשיות. בגבעות האלה פורח מאמצע מארס עד אמצע אפריל האירוס הנצרתי. למרות העונה המתאימה בגלל הזמן הקצר לא ירדנו ברגל לראות את הפריחה. הצטערתי!
התחלנו ברכיבה המהירה במורד הצרשביל. בדהירה, הבנתי מדוע רבים אוהבים רכיבה שכזו שממלאת את הגוף אדרנלין ודורשת מאמץ וריכוז ברכיבה.

 

החלק הראשון של הירידה הייתה בשביל המתפתל בחורש.

 

 

בו היו לנו בירידה כמה חלונות לנוף הגלבוע ממול.

 

הקטע מאתגר עם שיפועים חדים מסתיים לבסוף במפגש עם דרך עפר. לאחר 1.3 ק"מ בדרך העפר פנינו שוב אל הצרשביל לקטע ארוך של ירידה שהמסתיים בדרך כורכר רחבה החוצה את השדות. פנינו ימינה עם דרך הכורכר. אחרי מאות מטרים פנינו שמאלה ונכנסנו לצרשביל החוצה את העמק ומטפס מעט אל ראש גבעה שעליה מצויה חורבת קרה. רק מעט נותר ממנה – שרידים של מבנה ציבורי וכמה בורות מים.

 

בהמשך החד שביל חצה את נחל גבע ועלה בצדו האחר אל גבעת בולק שבה החורש הנטוע הוא של עיצים רחבי עלים הנכללים בין עצי החורש הים תיכוני. שם הבחנו בשרידים ארכיאולוגים של יישוב ששכן כאן לסירוגין מתקופת הברזל עד לתקופה הביזנטית.

ברכיבה יכולנו להבחין בנופים פתוחים של עמק חרוד למרגלות הגלבוע.

.
המשכנו והתגלגלנו בצרשביל והגענו לחורשת האיקליפטוסים הסמוכה למבואת נאעורה, הגענו לצומת בה עברנו בתחילה, פנינו והמשכנו בצרשביל ובדרכי הכורכר חזרנו לרחבת החנייה ושם הסתיים הטיול שנמשך כארבע וחצי שעות ומתוכן שלוש וחצי שעות רכיבה.

 

*******

 

בסיום יכולתי לומר, למרות שהיה זה יום חם ואביך, היה לנו יום טיול מהנה, מענג בו השקענו הרבה מאוד אנרגיה. בסופו הגעתי למספר מסקנות: האחת, הזמן האידאלי לטיול הוא בעת שפריחת החורף בעיצומה, בחודש פברואר ואולי בתחילת מרס; השנייה, עדיף להגיע למקום באמצע השבוע שאין עומס של רוכבים ולא בסופשבוע; שלישית, כדאי לסטות מעט מהחד שביל להיכנס לשטח השמורה ולהתענג מפריחת האירוס הנצרתי אם מגיעים בזמן המתאים, כנראה תחילת מרס.

לסיום, מן הראוי לברך את הקרן קיימת על מפעל יפה זה. כדאי, רצוי ומומלץ לא להחמיץ לדווש בצרשביל זה, אם לא בזמן הקרוב, אזי בחורף הבא.

 

.