טיול זה שהתקיים ביום שני (29/10/2018) היה מסגרת דיוושי אמצע השבוע והיה נוסף בסדרת "טיולי עידן אופן" שראשיתם בקיבוץ רבדים .

 

הפעם היינו שישה שהתקבצו ממספר מקומות: עידן הלל (רבדים), ארז צפדיה (עומר), עמית פינקלשטין (באר יעקב), אורי לביא (תל אביב), רז גורן (כפר יונה) ואני (מבשרת ציון).

 

לבקשתי, עידן הלל תכנן מסלול  ארוך ומקיף.  רז גורן קיבל את משימת ההובלה וכדרכו ביצע אותה כהלכה ובדיוק.

 

התכנסנו  מרכז עידן אופן שברבדים ושם גם סיימנו את הטיול

 

מסלול הטיול,
מעגלי עם כיוון השעון.

 

מסלול הטיול חופף או סמוך לקטעי טיולים בשולי ארץ פלשת שתחילת מרבדים
ובעיקר טיולים קודמים שבוצעו באזור והם אלה: 
* מרחב שורק – גדרה בין רבדים לבין רכס מע'ר – אוגוסט 2018
* ערב במורד נחל לכיש וחוף אשדוד – אוגוסט 2018
* מרבדים מזרחה לארץ פלשת (עידן אופן28) – דצמבר 2017
* צפון מערב שדות פלשת: עד הלום, תל אשדוד, בית דארס ורכס עזריקם – יוני 2017
* בשעת ערב מבאר טוביה דרך חצור לעשרת וסיום בגדרה – מאי 2017
* מבצרון סביב גן יבנה לרכס עזריקם והלאה סביב ש.ת. חצור -אפריל 2017
* לאורך ובסביבת הנחלים שורק וגמליאל, בין רבדים לבין פלמחים – יולי 2016
* מרבדים למרחב צפית ולגדת נחל האלה וחזרה דרך תימורים וכפר הרי"ף – יולי 2016
* בין ביצרון וגן יבנה ומוצא נחל לכיש בחוף אשדוד – נובמבר 2015
* סובב ביצרון, בין עד הלום ובין ראם (מסמיה) – נובמבר 2015
* בארץ פלשת, בין רבדים, כפר מנחם ותימורים – אוקטובר 2015

אזהרה:
יתכן ובעת החורף,
במיוחד,
לאחר רדת גשמים רבים,
לא ניתן לחצות את
מעברי הנחלים
ברקאי, האלה ולכיש
בהם יזרמו מים רבים!!! 

האזור הגאוגרפי,
מישור החוף הדרומי

דרום מישור יהודה
וצפון מישור פלשת

מישור חוף יהודה הוא חלק ממישור החוף הדרומי  (הכולל גם מישור חוף פלשת מישור חוף הנגב) אורכו כ – 70 ק"מ ורוחבו נע בין 15 ק"מ בצפון ל – 30 ק"מ בדרום. הוא משתרע בין חוף הים במערב ובין גבעות השפלה הנמוכה במזרח.
התיחום הצפוני של מישור חוף יהודה, כלומר של מישור החוף הדרומי, שנוי במחלוקת וישנן שתי גרסאות לקביעתו. לפי האחת, נחל הירקון מהווה את קצה התיחום הצפוני ולפי השנייה נחל איילון הוא קצהו הצפוני. לכן לפי גרסה זו המרחב של מטרופולין תל אביב המשתרע בין הירקון ובין נחל איילון נקרא מישור החוף המרכזי וגם מישור חוף דן.
תיחומו הדרומי של מישור יהודה הוא ערוץ נחל לכיש היוצא לים בין העיר אשדוד ובין הנמל. יש המרחיבים את חומו וכוללים בתוכו את מישור חוף פלשת ולפיכך נחל שקמה הוא קצה תיחומו הדרומי וממנו והלאה משתרע מישור חוף הנגב.
חוף הים במישור חוף יהודה חולי ואין בו את המתלול והמצוק שמצוי בשרון. פני השטח במישור החוף הדרומי הם גבנוניים, הדבר בולט בעיקר ברכסי הכורכר החוצים את האזור לאורכו. בדרך כלל גובהם לא עולה על 70-80 מטר, חוץ מאזור קריית גת, שבו יש התרוממות עד לגובה של למעלה מ-100 מטרים. באזור מישור החוף הדרומי, ניתן להבחין בארבע רצועות המשתרעות ממערב למזרח: רצועת החולות, רצועת רכסי הכורכר, רצועת גבעות חמרה, רצועת קרקעות הסחף

המסלול על רקע דמות האזור בשלהי מאה -19

המסלול על רקע דמות האזור
בסוף תקופת המנדט,
ערב מלחמת העצמאות

אזור המסלול בראשית ימי המדינה,

יישובים ישראלים חדשים
וכפרים ערבים נטושים 

דמות אזור המסלול בימינו

קטעי המסלול, המקומות והמקומות

קטע ראשון, מרבדים לצומת ראם

התחלה בקיבוץ רבדים

קיבוץ רבדים היה שייך לתנועת הקיבוץ הארצי מייסוד השומר הצעיר ונמצא בתחום המועצה האזורית יואב. אוכלוסייתו מונה 620 נפש ומתוכם 320 חברים.
קיבוץ רבדים הוקם לראשונה בפברואר 1947 בגוש עציון על קרקעות שנרכשו על ידי קק"ל מתושבי הכפר נחלין. המתיישבים הראשונים היו חברי גרעין "צבר" של השומר הצעיר. מאז תחילת מלחמת העצמאות ב-29 בנובמבר 1947 גוש עציון היה נתון במצור ע"י הלגיון הירדני ובעת זו תגברה את הקיבוץ קבוצת נערים שהגיעה מהכשרה בקיבוץ מענית שבין חבריה נמנו עולים מבולגריה וניצולי שואה מפליטי המחנות בפולין.  ב-14 במאי 1948 נפל גוש עציון בידי הלגיון הירדני וחברי הקיבוץ הוחזקו בשבי בעבר הירדן המזרחי עד 24 בפברואר 1949.
חברות הקיבוץ שחזרו ארצה מיד אחרי נפילת הגוש החלו מיד בהכנות להקמת הקיבוץ בשנית. אחרי שהות קצרה בכפר מנחם הצטרפה אליהן קבוצה של חניכי תנועת השומר הצעיר יוצאי חטיבת הראל – פלמ"ח וב-28 בנובמבר 1948 עלו חברי רבדים שלא היו בשבי על הקרקע והתמקמו באתר הנטוש של בית חוות שנלר הגרמנית בסמוך לשרידיו של הכפר הערבי הנטוש אל-חימה כ-2.5 ק"מ. חווה זו הייתה פעילה ככל הנראה עד מלחמת העולם השנייה והיוותה חלק מבית היתומים הסוריים שהקים בידי יוהאן לודוויג שנלר בירושלים בשנת 1860. מספר חודשים מאוחר יותר הצטרפו אליהם חבריהם מהשבי.
עם הקמתו מחדש, ידע הקיבוץ ימים קשים ועזיבות רבות של חברים שמעמסת הלחימה השבי וההקמה מחדש הייתה קשה להם מידי. בשנת 1951 הגיע לקיבוץ גרעין עולים מפולין ניצולי שואה שתרם לייצוב וחיזוק הקיבוץ מחדש. בשנת 1953 הצטרף גרעין בוגרי השומר הצעיר מארגנטינה "קיבוץ ד". המיזוג בין המייסדים ילידי הארץ לבין העולים החדשים היה טעון מתחים שהכבידו על קליטת העולים. למרות הקשיים התלכד גרעין פעיל של חברים שקידמו את הקיבוץ. מאז שנות ה-60' הקיבוץ קלט גרעינים מהארץ ומחו"ל וכן  משפחות ובודדים ובמקביל במשך הזמן רבים גם עזבו אותו. בשנת 1994 עם השתלבות דור הבנים בניהול המשק נכנס הקיבוץ למהלך שינוי שבו החליט לעבור לדפוסי ניהול עסקיים. הקיבוץ הפריד את המשק מהקהילה והסדיר את היחסים ביניהם, העביר יותר אחריות ניהולית לענפים והעביר את אחריות הפרנסה מסידור עבודה לכל חבר וחבר. בשנת 1996 החל הקיבוץ במהלך להגדרת אופיו ולקידום שינויים משמעותיים יותר באורחות חיי הקיבוץ. בשנת 2000 למרות השינויים הארגוניים, שקע הקיבוץ למשבר כלכלי קשה. אז הפעיל הקיבוץ תכנית חירום בה גם החליט להאיץ את מהלכי השינוי בכל התחומים ועבר למודל הקושר את ערך העבודה של החברים לתקציבם, הופרטו תקציבים רבים והקיבוץ החל לעבוד על אופיו העתידי. בשנת 2002 נחלץ הקיבוץ מן המשבר הכלכלי והוא נמצא בתנופת שינויים גם בתחום המשקי וגם בתחום החברתי ופיתוח חיי הקהילה. בעשור אחרון הקיבוץ קלט כ- 100 משפחות לקיבוץ המתחדש. רוב התושבים עובדים מחוץ לקיבוץ. יתר התושבים מתפרנסים מענפי החקלאות (רפת, גידולי שדה, לולי הודים), תיירות, לינה כפרית, הרחוב הפלשתי המשוחזר, מפעל לתכשיטים "ספירים", שירותים ועסקים קטנים וגם מספר אומנויות.

כביש 383 הוא כביש רוחב (ממערב למזרח) המקשר בין כביש 3 בצומת שערי אברהם לכביש 38 באזור מושב זכריה. הכביש מתחיל בגובה 60 מטר מעל גובה פני הים ומסתיים בעמק האלה בגובה 260 מטר. לאורך הכביש נמצאים היישובים כפר הרי"ף, כפר מנחם, תירוש, גפן ושדות מיכה וכן יער חרובית ופארק בריטניה. הכביש עובר בגשר עילי מעל כביש 6 ומסילת הרכבת לבאר שבע. ביוני 1996 התרחש בכביש זה פיגוע ירי בו נרצחו בני הזוג ירון ואפי אונגר, ותינוקם ניצל ללא פגע. במקום הרצח הוצבה אנדרטה לזכר השניים. בעקבות תאונות רבות שקרו לאורך הכביש, שוליו הצרים והעובדה שנפח התנועה בו גדל יצאו ביולי 2016 תושבי האזור במאבק להרחבת הכביש.

כפר הרי"ף מושב עובדים המשתייך לתנועת האיחוד החקלאי ונמצא בתחום המועצה האזורית יואב. היישוב שהוקם בשנת 1956 נקרא לזכר הרב רבי יצחק פאסי (אלפאסי) מהעיר פאס שבמרוקו שהיה מגדולי חכמי ישראל והפוסקים בימי הביניים. כפר הרי"ף נבנה במקור עבור יוצאי צפון אפריקה וכלל תחילה 65 משקים עם בתים צמודים. העולים שהגיעו למקום היו אמידים והם שילמו עבור המשק שהקימו. רובם הגיעו למקום מפני שהוצע להם בית מסודר בגודל של 48 מ"ר (שנחשב לגדול בתקופה ההיא) וחלקם רצו לחיות בבית פרטי. כאשר הפסיקה העלייה מצפון אפריקה, החלה עלייה ממזרח אירופה, וחלק מהמשקים נמכר לעולים החדשים שזה מקרוב באו. המושב החל להתפתח והעולים הפכו לחקלאים והתפרנסו מחקלאות. רוב העולים מצפון אפריקה, שהרגישו שעבודת החקלאות אינה מתאימה להם, מכרו את המשקים ועזבו את המושב לטובת העיר. היום המושב נמצא בעיצומו של תהליך הרחבה. בשכונה שנבנתה ממזרח לישוב הוותיק, כבר אוכלסו כמעט כל המגרשים מתוך 100, רובם ע"י בנים . אוכלוסיית המושב מונה היום מעל 760 נפש. רוב התושבים עובדים מחוץ למושב. 61  חברים בני המושב התאגדו יחד ל"אגודת רם" המעבדת את האדמות בשותפות – 100% עיבוד. עוסקים בעיקר בגידולי שדה: חמניות, חימצה, חיטה ואבטיח. מקור

צומת ראם (נקרא גם צומת מַסְמִיָּה) הוא צומת המחבר את כביש 3 עם כביש 40. לפני מלחמת העצמאות התקיים הכפר מסמיה ליד הצומת. בשנת 1938, במהלך המרד הערבי הגדול, התקיים בכפר קרב צומת מסמיה. לאחר המלחמה התקיימה ליד הצומת מעברת משמיע שלום, שכונתה גם מעברת מסמיה. המעברה פונתה בשנת 1958 ותושביה השתכנו ביישוב בני עי"ש. הצומת כונה באותן שנים "מסעף משמיע שלום". בשנת 1960 היו בצומת תחנת דלק ושלושה קיוסקים, שהשתייכו לשלוש מועצות אזוריות שונות, מועצה אזורית נחל שורק, מועצה אזורית יואב ומועצה אזורית באר טוביה. לצד הצומת נשארו מספר בתים ערביים מהכפר מסמיה בהם התגוררו מספר תושבי המעברה שלא עברו לבני עי"ש. בשנת 1963 נטען שאין תושבים המתגוררים בצומת עצמו. מדרום לצומת נמצאים המשרדים של מועצה אזורית יואב. בסוף שנת 1965 הוחלט לבצע שיפור יסודי של הצומת.

קטע שני,
מצומת ראם מערבה

לעבר גשר עד הלום,
לאורך נחל ברקאי,
ונחל האלה,
חציתת רכס עזריקם
ולאורך נחל לכיש

המועצה אזורית באר טוביה הנקראת בשמו של המושב הוותיק באר טוביה ונמצאת בתחום מחוז דרום בין הערים אשדוד במערב וקריית מלאכי במזרח. שטח שיפוט המועצה משתרע על 140,000 דונם והוא גובל בצפון עם המועצה האזורית חבל יבנה, המועצה האזורית גדרות, המועצות המקומיות גדרה ובני עי"ש, במזרח עם המועצה האזורית נחל שורק והמועצה האזורית יואב, בדרום עם המועצה האזורית שפיר ובמערב עם המועצה האזורית חוף אשקלון, הים התיכון, עיריית אשדוד והמועצה המקומית גן יבנה. העיר קריית מלאכי מהווה מעין מרכז אזורי ליישובי המועצה אך כאמור היא רשות מקומית נפרדת. המועצה אזורית באר טוביה הוקמה בשנת 1950 וכוללת 23 יישובים ובהם מתגוררים כ-21,500 נפש. כמעט כול יישוביה (19) הם מושבים והשאר הם שני מרכזים כפריים, קיבוץ וכפר נוער. בתחום שטח המועצה גם ארבעה אזורי תעשייה רחבים ובתחומה נמצא גם חוף ים. אין ספק מועצה אזורית באר טוביה היא מועצה אזורית חזקה ומבוססת.

נחל ברקאי הוא אחד מיובלי נחל האלה ואגן הניקוז שלו נמצא בגבעות חרובית וכפר מנחם ואליו מתנקזים מצפון נחל חרובית אליו התנקז נחל אביקסוס ומדרום נחל הרי"ף. נחל ברקאי מתחבר אל נחל האלה ממערב לש.ת חצור.

יאסור – בתקופה הממלוכית (1205 – 1517) שכנה ביַאסֿוּר תחנת דואר בין עזה לדמשק, שהועברה מאוחר יותר לבית דראס. הכפר התקיים בעיקר מחקלאות, ותושביו גידלו דגנים, הדרים, בננות, זיתים וירקות. תושבי הכפר שאבו מים מבארות בעומק 25 – 400 מטרים לצרכים ביתיים ולהשקיית מטעי הפרי והירקות, ואילו הדגנים הושקו במי גשם. הכפר נכבש בלילה האחרון שלפני ההפוגה הראשונה, בין ה-10 ל-11 ביוני 1948.על ידי הגדוד הראשון של חטיבת גבעתי. על אדמות הכפר הוקמו תלמי יחיאל ובני עי"ש. אתר הכפר שימש שנים רבות שטח צבאי סגור שברבות הימים פונה והוקם בו פארק ראם

****

אזור התעשייה פארק ראם (מבצע) – נמצא בחלק הצפוני שבשטח שיפוט המועצה האזורית באר טוביה והוא אחד מארבעת אזורי התעשייה שנמצאים בתחומה. האחרים הם: אזור תעשייה באר טוביה, אזור התעשייה עד הלום, ואזור התעשיה כנות. אזור התעשייה שימש בעבר מפעלים ביטחוניים ובו אוכסנה תחמושת שלל מזמן מלחמת ששת הימים. באמצע שנות ה-80 לאחר שפונה השטח הצבאי התפתח במקום אזור תעשייה ייחודי ובו מרכזים לוגיסטיים של רוב יבואני הרכב בארץ. במקום: מפעל ת.א.ת. לאביזרי תעופה/יהודה פלדות/סקופ ואחרים. כמו כן נמצאים במקום שטחים לתעשייה בעיבוד חקלאי של חברת 'נטע'.

תלמי יחיאל – מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית באר טוביה. המושב הוקם בשנת 1949 ע"י עולים מבולגריה, רומניה ופולין. שמו נקרא ע"ש יחיאל צ'לנוב, מנהיג ציוני רוסיה. בגלל הקשיים שנבעו מחוסר ניסיון קודם בחקלאות, התפרנסו המתיישבים הראשונים בדוחק ממשק מעורב: רפת קטנה, לול, ירקות ומעט מטעים. לכן נטשו רבים וטובים את המושב ובעברו לערים. התנועה הפנתה למושב גל עולים חדשים שעלו מצפון אפריקה בשנת 1955. במשך השנים התבססו התושבים בענפים חקלאיים שונים. בסוף שנות השבעים הגיע לכפר "גל, של מתיישבים ילידי הארץ, שרכשו משקים שהתפנו אז. היום חיים במושב כ- 700 תושבים ב- 75 נחלות (משקים) ו- 70 בתי משפחות בהרחבה (מתכוננים כ- 80 בתים).

****

כפר אחים: מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית באר טוביה. המושב נקרא ע"ש האחים צבי ואפרים גובר, בני כפר ורבורג, שנפלו במלחמת העצמאות. המושב נוסד בשנת תש"ט (1949), ע"י עולים מפולין ומרומניה, רבים מהם יוצאי מחנות הסגר. המושב נקרא בראשיתו: קסטינה א' ,הוקם במחנה הצבאי קסטינה. כעבור שנתיים עבר לאתר הקבע. נבנה בעזרת הועד השבדי לעזרת ישראל. ביישוב מתגוררים כ-700 נפש והוא מונה: 70 נחלות חקלאיות, 4 משקי עזר ,80 יחידות דיור בהרחבה.

 

נחל האלה שקרוי על שם עמק האלה בתחומו הוא עובר. אורכו של הנחל הוא כ-50 ק"מ ותחילתו  ממערב לקו פרשת המים במספר יובלים המנקזים את אזור בית אומר וחלחול בין גוש עציון וחברון המתחברים מצפון מערב לעיירות נובא וחרס. מנקודת המעבר בין ההר לשפלה זורם הנחל בכיוון כללי צפון-מערב, דרך עמק האלה מעט ממערב לקיבוץ נתיב הל"ה מתחברים אליו  נחל עציונה ונחל סנסן המנקזים את המורדות הצפון מערביים של הרי חברון מגוש עציון, ביתר עילית, חוסן וצור הדסה. בסמוך לתל עזקה מתחבר אליו נחל חכליל המנקז את אזור גבעות נחושה תל עזקה ובאזור שדות מיכה מתחבר אליו נחל מיכה; ממזרח לתל צפית מתחבר אליו נחל לוזית המנקז את רמת אבישור וגבעות לוזית שאליו הצטרף נחל בלען היורד מכיוון בית ניר; וממערב לתל צפית מתנקז אליו נחל צפיתה; במישור החוף ממערב לכביש 6 ומסילת הברזל מתנקז אליו נחל ברקוס. בהמשך דרכו עובר הנחל מעט מצפון לקריית מלאכי ומדרום לבסיס חצור ובסמוך למאגר חצור מתחבר אליו נחל ברקאי המנקז את אזור גבעות חרובית וכפר מנחם והמישור בין חפץ חיים וצומת ראם. . יובליו  העיקריים הנוספים מצפון לדרום הם נַחַל דִּכְרִין שראשיתו בגבעות ממזרח לבית ניר;נחל עוזרר שראשיתו בגבעות מדרום לבית ניר; נחל האלה ונחל ברקאי מתנקזים אליו בקרבת גשר "עד הלום".

 

אורות – מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית באר טוביה. הוקם בשנת 1952 על ידי עולים חברי תנועת "האיכר העובד" בארה"ב. מקור השם "טל אורות" (ישיעהו כ"ו, י"ט). מספר תושביו כ-600 נפש.

 

שדה תעופה חצור הוקם ב-1942, בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, על ידי חיל האוויר המלכותי הבריטי. שמו המקורי של הבסיס היה "RAF Qastina" על שם הישוב הערבי קסטינה שהיה בסמוך לו. בשנת 1945 הוכשר לשדה תעופה ושימש את חיל האוויר המלכותי עד לשנת 1948 – אז נסוג מן השדה. ב-25 בפברואר 1946 תקפו את השדה לוחמי האצ"ל והשמידו בשדה מספר מטוסי תובלה מסוג Halifax. במסגרת התקפה זו, שכונתה ליל המטוסים הותקפו שני בסיסים נוספים – שדה התעופה לוד – RAF Lydda ושדה התעופה בכפר סירקין. סה"כ הושמדו במבצע זה 20 מטוסים של חיל האוויר המלכותי הבריטי ונגרם נזק למספר מטוסים נוספים. בתגובה לליל המטוסים העביר חיל האוויר המלכותי הבריטי חלק ממטוסיו לבסיסים במצרים. ב־15 במרץ 1948 פינה הצבא הבריטי את שדה התעופה במסגרת פינוי מרחב זה לרבות המחנות שנמצאו בו (ג'וליס, קסטינה, בית דארס, חסה, עקיר ומשטרת קטרה ליד גדרה) ימים בודדים לאחר מכן כוחות מחטיבת גבעתי השתלטו עליו ללא קרב.

בשלהי 1948, הועברה טייסת "הקרב הראשונה" של חיל האוויר שאך זה הוקם, משדה-התעופה בהרצליה לבסיס, שקיבל באותה עת את השם "שדה שמואל", על שמו של סם (שמואל) פומרנץ, שנהרג בעת העברת מטוסי הספיטפייר מצ'כוסלובקיה במבצע "וולווטה".
בשנת 1949 התקיים בבסיס הטקס הראשון של ענידת כנפי-טיס לארבעה בוגרים ישראלים ראשונים שהחלו את הקורס בצ'כוסלובקיה וסיימו אותו בישראל. הקורס נקרא "קורס-טיס מינוס שתיים" וחניכיו היוו את השלד הפיקודי של טייסת "הקרב הראשונה". באותה תקופה היה סיד כהן, מפקד הבסיס, גם מפקד הטייסת היחידה בבסיס. במהלך 1949 הוחלט להעביר את טייסת "הקרב הראשונה" לבסיס רמת-דוד ובבסיס התמקמה יחידת תותחנים, אך כשנתיים לאחר מכן הוחזר הבסיס לאחריותו של חיל-האוויר. הבסיס היה חלוץ קליטת מטוסי הקרב הצרפתיים: אוראגן, מיסטר, סופר-מיסטר ומיראז'.
בשנת 1956 נפתחה טייסת "הקרב הראשונה" מחדש כטייסת מובילה בתחום היירוט עם הצטיידותה במטוסי "מיסטר". המטוסים שימשו את הטייסת זמן קצר לאחר מכן, במהלך מבצע "קדש". במהלך המבצע פעלו מהבסיס שתי טייסות סילון שנפתחו זמן קצר לפני כן. טייסות הבסיס השתתפו במשימות יירוט, חיפוי, פטרול וסיוע קרוב. זוג מטוסי אוראגן אף השתתפו בהכנעתה של המשחתת המצרית "איברהים אל-אוול". טייסת "הקרב הראשונה" הפילה במהלך המבצע שבעה מטוסי אויב. מטוסי הבסיס ביצעו במהלך המבצע 323 גיחות.
בשנת 1958 נפתחה טייסת סילון שלישית בבסיס, טייסת "העקרב" שהפעילה מטוסי "סופר-מיסטר". שלוש הטייסות נשארו באותו הרכב זמן רב וכמעט עשור לאחר פתיחתה של טייסת "העקרב", הן פעלו זו לצד זו במלחמת ששת הימים. במהלך המלחמה ביצעו שלוש הטייסות 1,294 גיחות לתקיפת שדות-תעופה, תחנות מכ"ם, סיוע קרוב והטלת כרוזים. בחלק הראשון של מלחמת ההתשה, עד יולי 1969, השתתפו טייסות הבסיס בתקיפת מטרות מחבלים בירדן ובסוריה, עד להרחבת מעגל הלחימה לעבר מצרים. בתקופה זו נזקפו לטייסות הבסיס 42.5 הפלות של מטוסי אויב.
במהלך מלחמת יום הכיפורים פעלו מהבסיס ארבע טייסות שביצעו 3,137 גיחות לתקיפה ויירוט. לאחר המלחמה החליט הקונגרס האמריקאי לספק לישראל עוד מטוסי קורנס (פאנטום), שנקלטו בטייסת "העקרב" בשנת 1975.
במלחמת לבנון הראשונה פעלו מהבסיס חמש טייסות שביצעו 1,196 גיחות לתקיפה, יירוט, ליווי, סיוע ואמנעה. במהלך מלחמת המפרץ ביצעו טייסות הבסיס 125 גיחות. בשנת 1991 החלו טייסת "העקרב" וטייסת "הקרב הראשונה" להפעיל מטוסי ברק חד-מושביים ודו-מושביים בעת ובעונה אחת.
במלחמת לבנון השנייה השתתפו טייסות הבסיס במשימות אוויר-אוויר ואוויר-קרקע. במבצעי "עופרת יצוקה" ב-2008 ו"עמוד ענן" ב-2012 פעלו הטייסות ברצועת עזה ונטלו חלק פעיל במשימות תקיפה.
בנובמבר 2010 נפתחה בבסיס טייסת "מאמני קרב", המרכזת את רוב הסימולטורים של מטוסי הקרב בחיל-האוויר. בטייסת נמצאים סימולטורים של מטוסי F-15 ו-F-16, המשמשים את טייסי ונווטי הקרב בחיל. במהלך שנת 2012 הוקם בחצור הסימולטור המקושר הראשון, אשר מאפשר למתאמנים לתרגל משימות בצוות.
המקור: אתר חיל האוויר.

רכס עזריקם הוא משאר מרצועת רכסי הכורכרים הדרומיים וליתר דיוק הרכסים הפנימיים של מישור החוף הדרומי כמוצג במפה. מדרום לרכס עזריקם נמצאים הרכסים באזור בארי ובאזור ניר-עם וגברעם ומצפון לו הרכסים של גדרה ורחובות.
להרחבה על הכורכרים הדרומים

אירועי מלחמת העולם הראשונה
זירת "מרדף פלשת" 

מרדף פלשת – אחרי הבקעת קו החזית העות'מאני בדרום הארץ ב-31 באוקטובר 1917, (קרב באר-שבע, המהווה חלק ממה שמכונה קרב עזה השלישי), נתקל חיל המשלוח המצרי (שמו הרשמי של הצבא הרב-לאומי בפיקודו של הגנרל אלנבי) בקו-הגנה עות'מאני מצפון לבאר-שבע ו-"נתקע" מולו כשבוע.
לאחר הבקעת קו זה ב-6 בנובמבר 1917 התקדמו כוחות אלנבי צפונה במספר צירים, תוך ניהול מספר קרבות עם הכוחות העותמאניים הנסוגים. שלב זה של הקרבות מכונה בכינוי הלא-רשמי מרדף פלשת.
כוונתו של אלנבי הייתה, לאחר הבקעת הקו העות'מאני מצפון לבאר-שבע, כי יחידות הפרשים שלו יפרצו אל עבר החוף, ינתקו את נתיב הנסיגה של הכוח העות'מאני הגדול שהחל את נסיגתו מעזה צפונה ויביאו לכיתור כוח זה והוצאתו ממעגל הלחימה. אולם, מרבית יחידות הפרשים לא היו כשירות למרדף באותה עת, עקב מחסור חריף במים עבור הסוסים הצמאים. ב-9 בנובמבר 1917, עמדו לרשות של אלנבי רק שתי חטיבות של פרשים קלים אוסטרלים (פ.ק.א.), אשר השתייכו ל-דיביזיית אנז"ק, אשר השתייכה בתורה לקורפוס המדברי הרכוב – זרוע הפרשים של צבא הגנרל אלנבי.

חלקו הצפוני של אזור המרדף משתרע באזור הסיור – מאיסדוד (תל אשדוד) ומזרחה, אל עבר אזור המושבים שדה-עוזיהו, אמונים ועזריקם; יער עזריקם; קטע מהגדה המזרחית של וואדי א-מג'מה (קטע מנחל לכיש); הגדות הצפוניות של הנחלים האלה וברקאי; גן-יבנה וקיבוץ חצור-אשדוד.

ה-9 בנובמבר היה יום גדול עבור אותן שתי חטיבות פרשים – בריגדות הפ.ק.א 1 ו-2, אשר נעו מג'ממה (סביבת רוחמה) בשני טורים: בריגדת פ.ק.א. 2 התקדמה במהירות, תוך ניהול מספר קרבות (בורייר, חוליקאת, כאוכבה), עד סמוך לקסטינה. במהלך הערב הם נסוגו מעט לאחור, אל סואפיר. גדוד של חטיבה זו פעל מעט ממערב וניהל קרב סמוך לעיבדיס (סמוך לנגבה). במקביל וממערב לגזרת הפעילות של בריגדת פ.ק.א. 2 פעלה הבריגדה השנייה, פ.ק.א. 1. בריגדה זו נעה מערבה, אל מגד'ל (בתחום אשקלון של היום), ומשם לנקודה מדרום לאיסדוד

ב-10 בנובמבר המשיכה בריגדת פ.ק.א. 1 להתקדם ותפסה את איסדוד (תל אשדוד) וג'יסר איסדוד (גשר עד הלום). הפרשים זיהו נקודות ראויות להשקאת הסוסים ממזרח לאיסדוד, אולם כוח עות'מאני אשר התבצר בגבעות אלו (סביבת המושבים שדה-עוזיהו, אמונים, עזריקם ויער עזריקם) מנע זאת מהם. בינתיים, כוחות מהדיביזיה ה-52 (דיביזיית חי"ר סקוטית מצוינת, אשר כונתה דיביזיית "השפלה" – Lowland) החלו לנוע צפונה באותו בוקר מסביבת נחל שקמה אל עבר איסדוד, במסע רגלי מפרך ובתנאי חמסין. בהתקרבם לאיסדוד, זיהה מפקד כוח החלוץ, הבריגדה ה-157, ירי ארטילרי עות'מאני אל עבר איסדוד עצמה. הוא רכב קדימה ופגש את בריגדת הפרשים האוסטרלית, אשר עדכן אותו על המצב, לרבות העובדה כי אין באפשרותו להשקות את סוסיו עקב הנוכחות העות'מנית ממזרח. המפקד הסקוטי הורה לחייליו היגעים ממסעם המפרך להיערך לנוע מיידית מזרחה, להדוף את הכוח העות'מאני באותן גבעות ולהשתלט על אזור בארות המים.

הכוח הסקוטי נע מאיסדוד מזרחה עם אור אחרון. לאחר רדת החשיכה השתלטו הסקוטים על רכס גבעות והחלו להתבסס במקום תוך חפירת עמדות. תוך זמן קצר הסתבר כי מעט ממזרח להם, מעבר לערוץ סלעי, ניצב רכס גבוה אף יותר (יער עזריקם) ועליו כוח עות'מאני חזק. התפתח קרב לילי מוזר, במהלכו חצו כוחות עות'מאניים וסקוטים את הערוץ שבין שני הרכסים ותקפו מטווח קרוב אלו את אלו. לאחר חצות ערכו העות'מאניים התקפת-נגד חזקה, אולם גם התקפה זו נהדפה על-ידי הסקוטים. לפנות בוקר התברר כי העות'מאניים נסוגו והסקוטים תפסו את הרכס אשר שלט מצפון על אזור בארות המים.
ב-11 בנובמבר נעו הפרשים האוסטרלים מעט צפונה ויצרו ראש-גשר על הגדה הצפונית של נחל לכיש. בריגדה 156 של הדיביזיה הסקוטית החליפה את הבריגדה שלחמה על הרכסים מצפון-מזרח לבית-דראס. מימין לסקוטים, דיביזיית הרגלים ה-75 תפסה את אזור סואפיר (סביבת שפיר, עין צורים, מרכז שפירא). שארית דיביזיית אנז"ק ודיביזיית היאומנרי הרכובה עשו דרכם אף הם אל סביבת איסדוד. כוונתו של אלנבי הייתה לרכז כוח גדול במערב, ולתקוף ב-13 בנובמבר את קו ההגנה העות'מאני אשר הגן על צומת מסילות הברזל בוואדי סראר (נחל שורק) ועל דרך ירושלים-יפו. קו הגנה עות'מאני זה כמוצג לעייל, התבסס בחלקו על רכס גבעות כורכר – קוביבה וזרנוקה (מערב רחובות), רכס מע'אר, קטרה, גדרה, מסמיה, קסטינה. אולם לפני שהדיביזיה הסקוטית יכלה לנוע אל עבר סביבת מע'אר, קטיה וגדרה, היה עליה לעקור כוח עות'מאני אשר התבסס מצפון לנחלים האלה וברקאי, סביב הכפר ברקה (גן יבנה) וגבעה בולטת מזרחה משם, אשר כונתה "הגבעה החומה" (גבעת קיבוץ חצור-אשדוד).
ב-12 בנובמבר נעו כוחות הבריגדה ה-156 אל עבר ברקה והשתלטו עד-מהרה על קו העמדות העות'מאני הראשון. במהלך השעות הבאות התחולל קרב קשה על שני קווי עמדות נוספים במעלה הרכס, כאשר באחרון שבהם, עם רדת החשיכה, התנהל קרב פנים אל פנים תוך שימוש בכידונים. מזרחה מברקה, בגבעה החומה, התנהל קרב קשה אף יותר. הבטליון (גדוד רגלים) הסקוטי התוקף ספג אבדות רבות ולקראת 16.00 תפס שארית הכוח את פסגת הגבעה, אולם נהדף לאחור בהתקפת-נגד עות'מאנית עזה זמן קצר לאחר-מכן. בשלב זה הצטרף כוח נפאלי מהדיביזיה ה-75 אל שרידי הכוח הסקוטי, אשר קיבלם בתשואות. החשיכה ירדה והכוח המשולב הסתער במעלה הגבעה התלולה בהתקפת כידונים והשתלט סופית על הגבעה החומה. אבדות (הרוגים, פצועים ונעדרים) צבא אלנבי במהלך קרבות ה-12 בנובמבר התקרבו ל-500 (!!), 420 מתוכם סקוטים.

מבצע ברק  במסגרת תכנית ד':
השתלטות חטיבת גבעתי 
על המרחב קודם עזיבת הבריטים את הארץ
כדי לבסס את השליטה היהודית בדרומה,
בין רחובות לבאר טוביה
בשטחים שיועדו למדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה
המטרה הייתה להיערך לקראת  ופלישתם המתוכננת של צבאות ערב.

*****

עד פלישת הצבא המצרי ב-15 מאי
השתלטו כוחות ההגנה על רוב היישובים הערביים
ונפתחו דרכי התחבורה בנגב.
כיבושי צה"ל הבריחו גם תושבי כפרים רחוקים
מאזור הקרבות ומאות פליטים הציפו את מג'דל.
המבצע הופסק בשל הזעקת חטיבת הנגב לחזית ירושלים
והושלם בסוף חודש מאי

התקופה הראשונה שלאחר אישור 'תכנית החלוקה' התאפיינה בלחימה בלתי סדירה בין כוחות ערבים ויהודים בשלושה סוגי אזורים עיקריים: לחימה בערים המעורבות, לחימה על היישובים היהודיים המבודדים ולחימה על צירי התנועה. מבאר טוביה ודרומה עברה הדרך אל היישובים היהודים בצפון הנגב דרך יישובים ערביים גדולים ועוינים, בשני צירי תנועה: ציר ג'וליס-ברייר-ניר עם וציר מג'דל-עזה. הנסיעה דרך היישוב הערבי הצפוף חייב נסיעה בשיירות של כלי רכב מוגנים ובליווי צבאי. השיירות נתקלו ביריות של אנשי הכנופיות ובמוקשים שהונחו על הדרכים. ב-16 במרץ לאחר עזיבת הבריטים את האזור חסמו אנשי ברייר את הכביש בתעלות עמוקות שחפרו לרוחב הדרך. ב-26 במרץ פסקו גם השיירות והקשר היחיד עם ישובי צפון הנגב התנהל באמצעות שני מטוסים קלים ("פרימוסים") בלבד. במחצית השנייה של אפריל נפרצה דרך חדשה ממזרח לכפר ברייר שהתחברה לכביש פלוג'ה ובסמוך לה הוקם יישוב יהודי חדש בשם ברור חיל.
בתחילת מרץ 1948 גובשה במפקדת ההגנה תוכנית ד' שעיקרה היה מעבר מאסטרטגיה הגנתית לאסטרטגיה התקפית. במסגרת התוכנית פעלו חטיבות ההגנה ליצירת רצף טריטוריאלי יהודי בשטח שהוכר כמדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה ויצירת מצב שייקל על הכוחות לקדם את פלישת צבאות ערב. שתי חטיבות של 'ההגנה' פעלו באזור דרום הארץ:
חטיבה 12 ('הנגב') שהייתה אחראית על המרחב מדרום לציר מג'דל (כיום אשקלון) -פלוג'ה,
וחטיבה 5 ('גבעתי') שהייתה אחראית על השטח מצפון לציר זה.
ערב הפלישה המצרית הצפויה היו שתי החטיבות עסוקות בהשלמת תוכנית ד'. חטיבת 'הנגב' מנתה כ-800 לוחמים ואילו בחטיבת גבעתי היו כ-3000 לוחמים. שתי החטיבות סבלו ממחסור בציוד ורק לחלק מהחיילים ניתן נשק אישי.
בחזית הדרום כללה תוכנית ד' שתי מטרות אסטרטגיות: לייצר ולבצר את קו היישובים היהודיים, ובנוסף, להטריד את הכוחות המצריים הנעים צפונה ולבלום את התקדמותם. דרכי הפעולה היו טיהור המרחב מנוכחות ערבית, ביצור היישובים היהודיים הסמוכים לציר ההתקדמות הצפוי של הצבא המצרי וניהול פשיטות הטרדה על הציר המצרי.
בתחילת חודש מאי 1948 החלו שתי החטיבות לפעול ליישום חלקה הראשון של התוכנית, כל אחת בגזרתה.
חטיבת 'גבעתי' פעלה במטרה להשתלט על "מושבות יהודה, דרום יהודה וצפון הנגב". יחד עם גדוד מחטיבת 'הנגב' יצאנ החטיבה למבצע 'ברק' שנועד לפעול לטיהור מהיר ('ברק') של המרחב שבאחריותה, במטרה ליצור מכשולים וקווי הגנה נגד הצבא המצרי, לחזק את האחיזה במרחב ובדרכי התחבורה, למנוע מהצבא המצרי בסיסים חשובים בהם יוכל להתבסס ולעורר בהלה ודה-מוראליזציה בשורותיו, ובכך לשבש ולמנוע את תכניותיו.
בשלב ראשון תקפה החטיבה כפרים באזור מג'דל-איסדוד-יבנא. בשלב השני נכבשו הכפרים בציר ברייר-כאוכבה.
עוד קודם לכן ב-4 במאי 1948, במסגרת מבצע כיתור הושלם כיבושם של הכפרים עקיר הסמוך למזכרת בתיה שחלש על הדרך לירושלים וקטרה הסמוך לגדרה שחלש על הדרך לנגב.
השלב הראשון של מבצע ברק החל סמוך לפלישת צבאות ערב. ב-11 במאי כבשו כוחות של חטיבת גבעתי את הכפר בשית לאחר קרב קשה. ההתקפה הראשונה נהדפה, והכפר נכבש בהתקפה השנייה. באותו יום נכבש גם הכפר בית דראס, כ-4.5 קילומטרים מדרום-מערב לבאר טוביה ותושביו נמלטו לכיוון איסדוד. הכפר הסמוך סוואפיר א-שמליה נכבש ללא קרב. בעקבות כיבוש הכפר ברחו גם תושבי בטני שרקי (צפונית לבאר טוביה סמוך לבסיס חצור).
ב-12 במאי 1948 פוצץ גשר עד הלום שנמצא על ציר ההתקדמות מדרום לצפון. בנקודה זו נעצר הטור המצרי כשבועיים לאחר מכן. באותו לילה נכבש גם הכפר ברקה ששכן 3 ק"מ מזרחית לגשר. בשלב זה נקראה חטיבת 'גבעתי' לסייע לחטיבת הראל במבצע מכבי שנערך בחזית המרכז בדרך לירושלים, ורק גדוד אחד נשאר באזור הדרום.
במקביל לחטיבת גבעתי פעלו בגזרה גם כוחות מחטיבת הנגב. ב-12 וב-13 במאי נכבש הכפר ברייר מצפון מזרח לעזה, ותושביו נמלטו לכיוון עזה. בעקבות כיבוש ברייר נמלטו תושבי חוליקאת וכאוכבה לכיוון מערב. באותו יום גורשו גם תושביהם של סומסום ונג'ד הסמוכים.
ב-15 במאי כבש גדוד 3 של חטיבת גבעתי את הכפר מע'אר ששכן מעל צומת תל נוף ובתיו פוצצו. רובו של הכפר כבר היה נטוש באותו שלב.
בחציו השני של חודש מאי כבשו כוחות מחטיבת 'גבעתי' את הכפרים: סוואפיר אל שרקיה, בטני עראבי, קוביבה וזרנוגה שרוב תושביהם נמלטו עוד קודם לכן, והמעטים שנותרו גורשו ככל הנראה. ב-27 ו-28 במאי כבשה חטיבת הנגב את הכפרים אל מחרקה וכופחה.

 

אל-בטאני אל-שרקי – הוא הכפר המזרחי ממערב לו נמצא הכפר התאום לו, אל-בטאני אל-ע'רבי. שמות הכפרים זיהו אחד כמזרחי (שרקי) ואחד כמערבי (ע'רבי). אתר ארכיאולוגי בתחומי הכפר הכיל שרידים כגון רצפת פסיפס, אגן ניקוז, יסודות מבנים עתיקים וחרסים. האזכור המוקדם ביותר של הכפר מצביע על כך שהוא נוסד כחווה עבור הח'ליף מועוויה אבי סופיאן (661-680 לספירה). הצפות נחל האלה בחורף כפו התרחבות מזרחה של הכפר, לאורך הדרך המובילה לאל-בטאני אל-ע'רבי, עד שהמרחק בין שני הכפרים הצטמצם לשני קילומטר. בזמן מלחמת העולם הראשונה, ב-12 בנובמבר 1917, הציבו כאן הבריטים תותחים, שהרעישו את עמדות הטורקים שתבצרו בכפר בורקה הסמוך לגן יבנה, בגדה הצפונית של נחל האלה. בהמשך עמדות הטורקים נכבשו על ידי כוחות אנז"ק (הפרשים הקלים האוסטרלים והניו-זילנדים) והצבא הבריטי המשיך בדרכו לכבוש ירושלים. בשלהי תקופת המנדט אדמות הכפר השתרעו אז על 5,764 דונם, מהם נרכשו 70 בידי יהודים. פרנסת תושבי הכפר התבססה על חקלאות, בעיקר דגנים והדרים. חלק מהגידולים הושקו במי גשם ואחרים באמצעות בארות, ששימשו גם לצריכת מים ביתית. בנוסף, עסקה הקהילה בגידול בעלי-חיים ועופות.  שני הכפרים אל-בטאני אל-שרקי ואל ע'רבי נכבשו ב-13 במאי 1948 במהלך מבצע ברק בידי חטיבת גבעתי שהתקדמה דרומה, בדרכה להלחם בכוחות מצרים בציר החוף. כנראה שהכפרים נתפסו מיד על ידי הכוחות המצרים ונכבשו שוב לקראת ההפוגה הראשונה ב-11 יוני 1948 על אדמות הכפר לא נבנו ישובים ישראלים, ושרדה ממנו רק תחנת משטרה רעועה מתקופת המנדט, שכוללת שלושה מבני בטון בעלי גגות שטוחים. באתר הכפרים פזורים שיחי-צבר ועצי אקליפטוס, תאנה ושקמה, וניתן לזהות בבירור אחד מרחובות-הכפר.

חורשת עזריקם שביער באר טוביה שוכנת בין באר טוביה ועזריקם. היער ניטע על ידי קרן קיימת לישראל בשנות ה-50 במסגרת עבודות דחק והספקת פרנסה וכבוד לעולים החדשים שהתיישבו במושבי הסביבה. מאוחר יותר הפכו חלקים מהגבעות לשתי מחצבת כורכר. המחצבות העמיקו עד מי התהום ולכן חברת מקורות הפכה אותם למאגרי החדרה המעשירים מי תהום. למרות קרבתה למרכז הארץ, מבחינת הציבור הרחב זוהי חורשה נידחת למדי, ורק מטיילים מעטים נכנסים בין שעריה. בני המושבים, לעומת זאת, מכירים את המקום בזכות מחנה הנוער של תנועות המושבים, שקבע את מקומו ביער. חורשת עזריקם סבלה במשך שנים מ"התעללות". משאיות נפטרו בין עציה מפסולת בניין וגם פסולת חקלאית מצאה את דרכה למקום. קבוצה קטנה של תושבי המקום קצה במצב וארגנה את קבוצת נאמני היער והתחילה בפעילות בשיתוף קק"ל בשיקום האזור. הנאמנים, בשיתוף המועצה האזורית באר טוביה, גייסו את התושבים לניקוי היער במסגרת יום הניקיון הבין-לאומי וארגנו ימי נטיעות בט"ו בשבט. הטענה של נאמני היער היא שלמרות המאמצים שהקהילה משקיעה בחיבור עם קק"ל ועם המועצה האזורית, למרות הישיבות הרבות, הסיורים והרצון הטוב, היער טרם מימש את החזון שלו וחורשת עזריקם טרם זכתה לטיפול שהיא ראויה לו. להרחבה על היער, שיקומו ואתריו.

עזריקם – מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית באר טוביה. המושב הוקם בשנת 1950 על חורבות של יישוב ערבי בשם "בתני על ערבי. בשנה הראשונה גרו התושבים באוהלים ללא חשמל, ללא מים זורמים וללא כבישים. גרעין מייסדי היישוב כלל עולים מטוניס שהתארגנו כקבוצה לעלות לארץ בעזרת תנועת גורדוניה (מפא"י). העולים שהגיעו לארץ הורדו בחסות החשיכה, באמצע שום מקום. במהלך השנה הראשונה עזבו חלק נכבד מהעולים ובמקומם שיכנה הסוכנות בשנת 1951 עולים מפרס, עיראק, הודו ותימן. בשנת 1955 התווספו העולים ממרוקו. במהלך השנים שבו בנים ובנות רבים ליישוב והקימו דור חדש וצעיר הן בתחום היישוב המקורי והן בהרחבות שעדיין ממשיכות להתפתח ולהיבנות גם בימים אלה.

*****

שדה עוזיהו (שְׂדֵה עֻזִּיָּהוּ) הוא מושב השייך למועצה אזורית באר טוביה. יישוב הוקם בשנת 1949 על ידי 120 משפחות עולים מהערים מיסראתה ואל-ח'ומס שבלוב ברובם ניצולי שואה. שמו של היישוב הוא על שמו של עוזיהו, מלך יהודה אשר לפי דברי הימים בנה ערים באזור בו נמצא כיום היישוב. בשנת 2000 הופשרו קרקעות לבניה במרכז המושב, מה שמשך זוגות צעירים לאווירה הפסטורלית השוררת במושב וכמות האוכלוסייה גדלה לכ-400 משפחות ול-1500 אנשים ומעלה שחלקן מתפרנסות מחקלאות מחסנים ומפעלים תעשייתיים.

שתולים – מושב המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית באר טוביה. המושב הוקם בשנת תש"י 1950 על ידי עולים מתימן, שהגיעו במסגרת מבצע 'מרבד הקסמים'. בתחילה נקרא המושב 'ביתניה החדשה'. שם המושב סמלי מתוך ספר תהילים פרק צ'ב פסוק י'ד: " שתולים בית ה' בחצרות אלוהינו יפריחו". השם מזכיר את נבואתו של יחזקאל המדמה את ישראל לענף "מצמרת הארז הרמה..ושתלתי אני על הר גבוה ותלול. בהר מרום ישראל אשתלנו, ונשא ענף ועשה פרי'.  במושב, שכונת 'תלתן' (בתים דו משפחתיים), 96 נחלות חקלאיות.10 משקי עזר.200 יחידות דיור בהרחבה.

נחל לכיש הוא נחל אכזב ברובו, וזורמים בו בעיקר מי שיטפונות. אורכו הוא כ 70 ק"מ ואגן היקוותו משתרע על 1,020 קמ"ר. הנחל מתחיל את דרכו במורדות המערביים של הרי חברון.  אגן הניקוז של הנחל מורכב מארבע יחידות נוף אורכיות הנחצות ע"י נחל לכיש ויובליו והן מורדות ההר, גבעות שפלת יהודה, מישור החוף הצפוני ורצועת החול. נחל לכיש נשפך לים בחוף אשדוד בין הנמל ואזור התעשיה בצפון ובין השטח העיר. אל אגנו של נחל לכיש מתנקזים שני ערוצים גדולים נחל אלה ונחל גוברין.

 

גשר עד הלום הוא גשר על נחל לכיש  החוצה את כביש 4 ליד אשדוד, 35 ק"מ דרומית מתל אביב, סמוך למחלף אשדוד דרום של ימינו. זהו המקום הצפוני ביותר שאליו הגיע הצבא המצרי שפלש לארץ ישראל במלחמת העצמאות. לאחר התנגשותו בצה"ל נעצר בגשר, ומכאן שמו "עד הלום".
הגשר נבנה בסוף המאה ה-19 בידי השלטון העות'מאני מעל אפיק ואדי סוכריר שחצה את דרך יפו-עזה בקטע בין יִבְּנה למג'דל (כיום, אשקלון). הוא נבנה על יסודותיו של גשר מהתקופה הממלוכית והתקופה הרומית, כשלושה קילומטרים צפונית לעיירה איסדוד, ונקרא ג'סר איסדוד

בזמן מלחמת העולם הראשונה – ב-11 בנובמבר 1917, עם התקדמותו צפונה של חיל המשלוח המצרי – עשרת ימי "מרדף פלשת", השתלטו כוחות מדיוויזית האנזא"ק על גשר איסדוד, לאחר שחובל על ידי העות'מאנים הנסוגים, והקימו ראש גשר מצפון לשפך לוואדי סוכריר. במקביל לגשר הכביש בנו צוותי "הרכבת הצבאית לארץ ישראל" (PMR) הבריטית גשר רכבת על פיגומי עץ ובסמוך לעיירה הערבית איסדוד, נבנתה תחנת הרכבת, לימים תחנת הרכבת אשדוד עד הלום, על מסילה שנמתחה מקנטרה בגדה המזרחית של תעלת סואץ, לאורך חופי הים התיכון של חצי האי סיני והמשיכה לאורך מישור החוף הארץ ישראלי, בתחילה תוך שימוש במסילה העות'מאנית הצרה ותחנת הרכבת דיר סניד עבור בתחנת הצומת עד תחנת הרכבת לוד ומשם לירושלים ולאחר סיום המלחמה על תוואי המסילה המזרחית עד לתחנת הרכבת חיפה מזרח. החל ב-17 בנובמבר הוטענה בתחנה אספקה שהונחתה מן הים על ידי הצי הבריטי להובלה מסילתית לטובת כוחות חיל המשלוח שהתייצבו בקו שתי העוג'ות.
במהלך המרד הערבי הגדול הקימו שלטונות המנדט עמדת פילבוקס לשם הגנה על הגשר מפני חבלה של אנשי כנופיו.
ב־12 במאי 1948, במסגרת מבצע ברק, על מנת לעכב את תנועת המצרים המשוערת לכיוון תל אביב, פוצצה פלוגה ב' מגדוד 53 של חטיבת גבעתי את ג'סר איסדוד – גשר עד הלום.

ליל ה-15 במאי, שעות לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל חצה חיל המשלוח המצרי את קו הגבול הבין–לאומי המפריד בין ארץ ישראל למצרים באזור רפיח ופלש לתחומי המדינה הערבית בגבולותיה על פי החלטת החלוקה בתנועה לכיוון גבולות המדינה היהודית על פי החלטת החלוקה. הכוח המצרי נעצר במג'דל. ב–28 במאי יצא הכוח המצרי ממג'דל והמשיך בתנועה ללא הפרעה על ציר החוף בדרכו צפונה. ב-29 במאי נכנס הכוח המצרי לאשדוד והמשיך צפונה כשלושה קילומטרים עד שנעצר בג'סר אסדוד המפוצץ. לפנות ערב, הופתעו המצרים על ידי תקיפה אווירית של ארבעת מטוסי אוויה S-199 (מסרשמיט) הראשונים של טייסת הקרב הראשונה של חיל האוויר הישראלי. נזק גדול לא נגרם לכוח המצרי.
בליל ה-30-31 במאי פשטו שתי פלוגות מחטיבת גבעתי על הכוח המצרי שבאזור הגשר. לאחר יומיים, בליל 2-3 ביוני החל מבצע פלשת. המבצע לא הצליח לעקור את הכוח המצרי ממקומו (רק במסגרת מבצע יואב נסוגו המצרים מהנקודה), אולם ריתק אותו לעמדותיו.

הרחבה ראו  מי בלם את המצרים במלחמת 1948? 

אחר מלחמת העצמאות שוקם הגשר. ממערב לגשר נמצא "פארק עד הלום" ובו קיר הנצחה לנופלים, וכן הפילבוקס ועמדת הוויקרס.
בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים הוקמה על ידי מדינת ישראל בסמוך לגשראנדרטה דמוית אובליסק לזכר חללי הצבא המצרי, וזאת כחלק מהסכם השלום ובתמורה להשארת האנדרטאות הישראליות ברחבי סיני. הכתובות על ארבע פאות האובליסק הן בערבית, בעברית, באנגלית ובכתב הירוגליפי. בינואר 2010 חנכה החברה הלאומית לדרכים את מחלף עד הלום החדש. הפרויקט כלל את שיקומו של הגשר העות'מאני בשיתוף עם רשות העתיקות, שתילת כאלף עצים חדשים וביצוע עבודות נרחבות לפיתוח נופי.
פארק הזיכרון כולל שביל הליכה העובר דרך כמה הנצחות. האלמנט הראשון הוא תבליט מרוצף גדול של שושנת הרוחות בו מסומנות הערים תל אביב, קהיר, אשדוד והמרחק אליהן, להדגיש עד כמה היו המצרים קרובים ללב הארץ. מהמקום תצפית נרחבת אל כל העברים. בהמשך עובר השביל, שלאורכו תבליטי מתכת ועליהם סיפור הקרבות, דרך מצדית (פילבוקס), עמדת שמירה ששלטה על הגשר. השביל מסתיים ברחבה ובה קיר ההנצחה המרכזי. הקיר מעוגל מעט פנימה, חלקו העליון משונן כבחומת מבצר. על הקיר מפת תבליט של מבצע פלשת, הקרב הגדול שהתחולל כאן בכ"ה באייר תש"ח, 3.6.1948, סמלי צה"ל וגבעתי, שמות 54 הנופלים בקרב והמילים: "ללוחמים שזעקו עד הלום. נפלו ולא זכו.

 קטע שלישי,
מגשר עד הלום צפונה
לאורך נחל לכיש והלאה לכיוון ניר גלים
צפונה במקביל לתוואי מסילת הברזל
לעבר מחלף אשדוד

מאזור כביש אשדוד-אשקלון זורם נחל לכיש במרזבה לכיוון צפון, כשממערב לו חולות אשדוד. לאחר כ-5 ק"מ, בחלקו האחרון של הנחל, יוצר הנחל "ברך" גדולה, שבה משתנה מהלכו של הנחל. מגשר עד הלום ועד ניר גלים זורם הנחל בכיוון דרום-צפון. מניר גלים ועד חוף הים זורם הנחל בכיוון כללי מערבה. הקטע המזרחי מהווה הנחל גבול שיפוט של העיר ואילו הקטע הצפוני מהווה גבול השטח הבנוי של העיר, ומצפון לו משתרע אזור התעשייה. קטע זה של הערוץ הוא גם הגבול בין חולות אשדוד בדרום לחולות יבנה שמצפונו.

מגשר "בני ברית" ועד לשפך הנחל לים ניזון נחל לכיש ממי תהום גבוהים, ולכן בשלושת הקילומטרים האחרונים שלו הנחל מלא מים כל ימות השנה, רוחבו מגיע בקטע זה כדי 20 מטרים. תופעה נוספת בנחל האופיינית לנחלי חוף היא: חדירתם של מי ים בנקודת המפגש של הנחל והים, הגורמת לעליית מליחות המים בנחל.
לנחל מתחברים מוצאי מערכת הניקוז שתפקידם לנקז את מי הגשמים לעבר הנחל בחורף, וכן דליפות מים ותקלות שונות כל ימות השנה.
מצפון לשפך הנחל משתרעים מתקני נמל אשדוד ואזור עורף הנמל. סמוך לנחל שוכן גם אזור התעשייה הכבדה. במשך שנים רבות סבל הנחל מזיהומים חוזרים ונשנים מתעשייה זו ומתקלות מכוני הביוב העירוניים, שקרסו מעומס התפתחותה המואצת של העיר. נגרמו מפגעים אקולוגיים לנחל ופגיעה באיכות הסביבה. בחורף 1992-1991 עלה נחל לכיש על גדותיו, הציף שכונות בעיר וגרם לנזקים כבדים. הייתה זו נקודת השפל שלאחריה הוחלט בעיר להתחיל ולתקן את ששובש. ב- 1996 החלה עיריית אשדוד בשיתוף גורמים ציבורים, ממשלתיים והתעשייה המקומית, לשקם את חלק הנחל הקרוב לים. במשרדי האיגוד ערים לאיכות הסביבה אשדוד וחבל יבנה הוקמה מנהלת ייעודית לפרויקט השיקום והקמת פארק לכיש- אשדוד. במסגרת פעולות השיקום הופסקה הזרמת השפכים לנחל, האפיק נוקה והגדה הדרומית של הנחל יוצבה וטופחה. זהו למעשה פארק לכיש – אשדוד (פל"א) – רצועת ירק צרה שהפכה לאתר בילוי ונופש, וריאה ירוקה לעיר אשדוד. איכות מי הנחל הלכה והשתפרה, אולם, גם לאחר פתיחתו של הפארק לציבור, יחלפו עוד כעשור וחצי עד שיגיעו לכדי טווח נגיעה לקריטריון הניקיון הדרוש לצורך קיום שיט בנחל. איגוד ערים לאיכות הסביבה אשדוד- חבל יבנה, שליווה מקרוב את פעולות השיקום, ממשיך מזה שנים בניטור קבוע של מי הנחל, ומתן תמונת מצב עדכנית לפרנסי העיר על מצבו האקולוגי. מגוון הבדיקות הגדול מוכיח כי בחומש האחרון חל שיפור נוסף, המציב את נחל לכיש בשורת נחלי החוף הנקיים בארץ (וזאת על אף הקושי הגדול בהיעדר זרימת מים טבעית בנחל). לאור השיפור באיכות המים, יש לצפות כי בשנים הקרובות תתאפשר גם חזרת פעילות השיט בנחל לכיש.
המקור ולהרחבה ראו איגוד ערים לאיכות הסביבה אשדוד חבל יבנה

******

אשְׁדּוֹד היא עיר במחוז הדרום והשישית בגודל אוכלוסייתה בישראל. בשנת 2018, העיר מונה למעלה מרבע מליון נפש. הנוסדה כמועצה מקומית ב-1956 והוכרזה כעיר ב-1968. העיר שוכנת לחופו של הים התיכון במישור החוף הדרומי, מדרום ליבנה, מצפון לאשקלון וממערב לגן-יבנה. בשטחה זורם נחל לכיש.
אשדוד קרויה על שם אחת מחמש ערי פלשתים ששכנו באזור, מהערים העתיקות בארץ ישראל, ושמה נשמר מאוחר יותר גם בשם העיירה הערבית איסדוּד. עוד בראשית ימיה הייתה עיר נמל ואחד מסמליה המובהקים עד היום הוא נמל אשדוד, הגדול מבין שלושת נמלי המסחר הימיים של ישראל.
מאז הקמתה, אשדוד היא עיר קולטת עלייה שגם נבנתה על ידי עולים. העולים יצרו בעיר אינטגרציה חברתית, מבלי לאבד את הזהות המיוחדת של הקהילות מהן באו. אשדוד תוכננה בתכנון מוקדם, מה שתרם רבות להצלחתה ולהתפתחותה כאחת הערים הגדולות בישראל.

בעיר אשדוד מתאפיינת בתכנון עיר הבנויה רבעים־רבעים. כל רובע נהנה מפונקציות סביבתיות המאפשרות לו תפעול עצמאי כאילו היה עיר קטנה, עם מוסדות חינוך ומרכזי תרבות, מרכז מסחרי ופארק עירוני, מוסדות ציבור ושירותים שונים לקהילה. מערכת הכבישים בעיר בנויה מכבישים עורקיים החוצים את העיר שתי וערב וחוצצים בין הרבעים. כבישי שירות פנימיים מחברים את הרבעים זה לזה ומייצרים עיר דינמית המאפשרת תנועה מהירה וחלקה ממקום למקום.
העיר אשדוד נותנת כבוד לים, משאב הטבע החשוב ביותר שלה, וכל תכניות הפיתוח החדשות יוצרות זיקה בין העיר לרצועת החוף. דגש נוסף הושם על אדריכלות, וכל מוסדות הציבור החדשים נושאים אופי ארכיטקטוני ייחודי כדוגמת המשכן לאומנויות הבמה, מוזיאון מונארט לאומנויות, בית האומנים על שם אריה קלנג, מרכז כיוונים לצעירים ועוד.

קטע רביעי, ממחלף אשדוד
מזרחה לאורך תוואי נחל יבנה
לעבר כביש 40

גן דרום – מושב שהוקם בשנת 1951 על ידי עולים, שעלו מעיראק במבצע עזרא ונחמיה. המתיישבים הראשונים בגן הדרום שוכנו במעברה בגן-יבנה הסמוכה עד השלמת הכנת התשתיות במושב למגורים. בעת הקמת המושב נציגי רשויות השלטון הציעו את השם "משולם" בעקבות עברות ח'רבת סלם הסמוכה למקום. המתיישבים התנגדו והציעו את השם הנוכחי משום היותם ממוקמים בין היישובים גן-יבנה ובני דרום. מושב משתייך לתנועת האיחוד החקלאי ונמצא בתחום המועצה אזורית גדרות שכל מושביה משתייכים לתנועת התיישבות זו.

*****

המועצה אזורית גדרות – הוקמה בשנת 1953 כמועצה אזורית של יישובי המעמד הבינוני השייכים לתנועת האיחוד החקלאי. בתחומי המועצה 7 יישובים מהם 6 מושבים חקלאיים: גן הדרום, כפר אביב, כפר מרדכי, מישר, משגב דב, שדמה ועשרת שהוא יישוב קהילתי, ממוצע המרחקים בין היישובים הוא 5.9 ק"מ.

*****

בצרון- מושב שהוקם בשנת 1935 ומשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום השיפוט של המועצה האזורית באר טוביה. בביצרון מתגוררים היום למעלה כ-1,200 תושבים. מקימי ביצרון היו קבוצת אסירי ציון מערים שונות ברוסיה שהתארגנו בשנת 1929 ונקראה "קרים תל חי" והגיעה לארץ בשנת 1932. בתחילה הגיעו מייסדי בצרון לגן-יבנה לאחר שנענו להצעת המוסדות המיישבים שתמורת עבודתם בפרדסים יקבלו שטח אדמה שעליו יקימו מושב. שלוש שנים מאוחר יותר, עזבו חברי הגרעין את גן יבנה ועלו להתיישב על אדמות הקרן הקיימת הסמוכות. הם קראו לישוב – בצרון "שובו לבצרון אסירי התקוה" (זכריה ט' י"ב). בתחילה כלל היישוב 30 נחלות משק, 5 דונם לכל נחלה. החברים המשיכו לעבוד בפרדסי גן-יבנה ועם זה לבנות את משקיהם.
בין השנים 1942 – 1945 הגיעה קבוצת הרחבה ראשונה, היו אלה נוטרים ממשטרת היישוב (גפירים) אשר גרו במזכרת בתיה (על יד עקרון) והופנו ע"י הסוכנות להתיישבות. בתיהם הוקמו בפאתי המושב ונקראו "שכונת העקרונים".
בשנת 1949 הגיעו לביצרון חיילים משוחררים חברי גרעין "בתלם" וזאת בעקבות הצעתו של אברהם הרצפלד-להתיישב במקום ולהגשים בכך אידיאל של עבודת אדמה. וכך נוספו עוד 30 צריפים, 30 משקים וגם רחוב- "רחוב החיילים". אל רחוב החיילים הצטרף מאוחר יותר "רחוב העולים" שנקרא גם "רחוב הבולגרים", שאוכלס ברובו מעולים חדשים שהגיעו מבולגריה ומארצות אירופה נוספות. על שטח אדמה שהוקצה להם במרכז הכפר הוקמו אוהלים שפונו מיושביהם כעבור זמן קצר בשל השיטפונות והשלג של חורף 1950 שהיה קשה במיוחד. הוותיקים קלטו לבתיהם את מפוני האוהלים עד להקמת צריפי המגורים. בשנות ה-60 נבנו בתים ונעלמו הצריפים. משנות ה-90 חלו שינויים רבים בחיי המושב. בנים ובנות מצאו את  דרכם במשק ההורים והיו לבנים ממשיכים וגם משפחות חדשות הצטרפו והמושב זכה לתנופה של פיתוח וגידול.. במושב 108 נחלות, ו-108 בתים בשכונות הרחבות הנקראות "נוריות" ו"נרקיסים", כ 50% ממתיישבי ההרחבות הינם בני המקום, והשאר משפחות שהגיעו מכל הארץ. מקור אתר היישוב

*****

נוה מבטח – המושב המשתייך לתנועת המושבים,נוסד בשנת תש"י 1950, על ידי עולים, ניצולי שואה, ממזרח אירופה,ואחרים שהיו חקלאים עוד בארץ מוצאם. שם המושב סמלי ומציין את הביטחון שמצאו העולים בהתיישבם במדינת ישראל. מקור השם: ספר תהילים "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו" או לפי ספר ירמיהו: "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו והיה כעץ שתול על פלגי מים". המושב מונה 60 נחלות חקלאיות, 20 משקי עזר, 65 יחידות דיור בהרחבה.

גן יבנה גן-יבנה נוסדה כמושבה חקלאית שעיקר פרנסתה על הפרדסים, שפריים יוצא לאירופה דרך נמל חיפה. גן יבנה הוקמה על אדמות המרעה של הכפר הערבי "ברקה", על ידי חברת "אחוזה אלף ניו יורק", אשר בבסיסה משפחות יהודיות מרוסיה, פולין ומרכז אירופה, שהיגרו לארה"ב. אחרי המשבר הכלכלי הגדול בשנת 1929, בחיפוש אחר מקורות השקעה חדשים, אפשרויות חדשות וכמיהת היהודים לארץ ישראל, החליטו אנשי חברת "אחוזה אלף" לרכוש אדמות בארץ ישראל, ולשלוח אנשים שיכינו את הקרקע לעת צרה. "אחוזה אלף" קנתה בשנות העשרים המוקדמות של המאה ה-20 אדמות ברעננה וחילקה אותן. כאשר התברר שיש חוסר באדמות, קנתה "אחוזה אלף" גם את אדמות המרעה בברקה במגמה ליישב בה את אנשיהם, שכן אדמות ברקה היו זמינות מחד, וקרובות לתל-אביב מאידך. עם סיום רכישת האדמה, בשנים 1929-1930 הגיעו לאדמות ברקה שמונה משפחות מניו-יורק. מאחר ולאנשי "אחוזה ניו-יורק" לא היה מושג בחקלאות, בניין, הגנה ויתר נושאים מקצועיים, צירף אליהם הישוב המאורגן את גרעין "תל-חי-קרים", גרעין חלוצי-סוציאליסטי שהוקם במסגרת פעולותיו של יוסף טרומפלדור לארגון גרעיני התיישבות ברוסיה לגיבוי תל-חי. חברי הגרעין היו בוגרי גימנסיה שיצאו להכשרה בעבודת החקלאות והבניין, שהגיעו לתגבר את תל-חי המשוועת למגינים ועובדי אדמה. תל חי נפלה בשנת 1928, ולכן חברי הגרעין קיבלו את דין המוסדות והגיעו לארץ ב-1929 להקים את גן-יבנה.
גן-יבנה היתה חלק מהישוב המאורגן. הישוב המאורגן כלל מערכת ניהול: הסוכנות היהודית, קרן היסוד, ההסתדרות על מחלקותיה, לשכת עבודה, מערכת חינוך לילדי עובדים, מערכת שיווק ואספקת תנובה והמשביר; היחידה הישובית, צרכניה על אגפיה, אספקת מזון למשק החי, אספקת מזון וצרכי בית לתושבים, מחלבה לאיסוף החלב ושליחתו לתנובה, ביציה לאיסוף הביצים ושליחתם לתנובה, איסוף ושילוח תוצרת גני הירק והפרי דרך תנובה ועוד. המערכת הפיננסית גובתה על ידי בנק ניר, בנק קופת עם ובנק אפ"ק, לימים בנק לאומי. מכך גם בתחום ההגנה ההיקפית והמקומית, דרכי הגישה ועוד, מתוך תפישת המוסדות המיישבים שיש להקים בכל מקום אפשרי "אשכול יישובים" המחוברים זה לזה, מהווים יחידה ביטחונית אחת וניזונים ממוסדות משותפים כאמור. גם גן-יבנה תוכננה על פי תפישה זו, כמרכז יישובי על שטח שנפרש מצומת "מבטח" דהיום, דרך ביצרון, דרך "רמת השניים" ועד גבעה 11. אשכול הישובים כלל את: תפארת ישראל, ביצרון, רמת השניים, שכונת השוטרים, גן יבנה כישוב מרכזי, גבעת 11 – מול בריכת המים בגן העיר מול המתנ"ס, שהוא גבול גן-יבנה עד מלחמת השחרור.
זמן קצר אחרי הקמת גן יבנה הבינו אנשי גרעין תל חי, שאינם רוצים להישאר פועלים לנצח. לכן דרשו וקיבלו את אדמות הקרן הקיימת והקימו בשנת 1935 את מושב ביצרון. גן-יבנה וביצרון התפתחו בנקודה בה התיישבו, והתרחבו ברבות השנים. תפארת ישראל לא הצליחה לפרוץ את גבול ארבע המשפחות ולימים חוברה לביצרון. רמת השניים שנבנתה כשכונת פועלים עם משקי עזר ושכונת השוטרים, הפכו במהרה לחלק מגן-יבנה. גבעת 11 התפזרה והפסיקה להתקיים כיחידה עצמאית כבר ב-1938.

קטע חמישי ואחרון
מזרחה מכביש 40
בין יישובי המועצה אזורית נחל שורק
והלאה חזרה לרבדים

 

המועצה האזורית "נחל שורק" משתרעת על 28,000 דונם בגבול המחוזות: מרכז, דרום וירושלים. כביש מספר 3 תוחם את גבול המועצה מדרום וכביש מספר 40 במערב. ממערב למזרח כביש מספר 7 חוצה בתוך המועצה ומצפון לדרום כביש מספר 6. המועצה מאגדת בתוכה שבעה ישובים של אוכלוסייה חרדית ודתית לאומית, ובתור שכזו היא המועצה האזורית הדתית- חרדית היחידה בארץ. שניים מיישוביה הוקמו אחרי פינוי גוש קטיף, עבור תושבי אותם ישובים שפונו. גני טל ונצר חזני שמרו על שם היישוב ממנו פונו. סך כל תושבי המועצה 9,000 ועוד כ – 1,200 תלמידי חוץ הלומדים במוסדות חינוך של המועצה.

 

גַּנֵּי טַל הוא מושב דתי, הנמצא בתחום המועצה האזורית נחל שורק. ביישוב מתגוררות כ-190 משפחות (נכון ל-2017), רובן משפחות שפונו בשנת 2005 במסגרת תוכנית ההתנתקות מהמושב גני טל בגוש קטיף שברצועת עזה.
מושב גני טל שהיה בגוש קטיף נמצא כקילומטר מצפון לחאן יונס, בקרבת היישוב קטיף. המושב נוסד ב-1979 במסגרת ארגון יישובי הפועל המזרחי, והיה בעל אופי דתי. במושב התגוררו 75 משפחות. המשפחות שפונו רצו לשמור על מסגרת הקהילה שהייתה ביישוב הישן, ולכן לאחר הפינוי עברו כולן לאתר מגורים זמני שהוקם ביישוב יד בנימין, ובד בבד איתרו מקום בו יוכלו להקים יישוב חדש אליו יעבירו את הקהילה בשלמותה. הוחלט שהקהילה תעבור לקיבוץ חפץ חיים, שם תוקם בעבורם הרחבה לקיבוץ. מאוחר יותר הוחלט כי ההרחבה שהוקמה על שטחי קיבוץ חפץ חיים תקבל מעמד של יישוב נפרד. במהלך שנת 2010 החלו העבודות להקמת היישוב, ובשנת 2012 החלו המשפחות לעבור מאתר המגורים הזמני ביד בנימין אל היישוב החדש.

*****

חָפֵץ חַיִּים הוא קיבוץ דתי המונה 120 משפחות שנוסד ב-25 באפריל 1944 והוא היישוב הראשון שהקימה תנועת פועלי אגודת ישראל, שהקימה גם את קיבוץ שעלבים ומספר מושבים. הקיבוץ הוא חלק ממועצה אזורית נחל שורק.
מקימי הקיבוץ היו עולים מיהדות גרמניה שהצטרפו לציונות בעקבות מאורעות תרפ"ט ב-1929 ועליית הנאצים לשלטון ב-1933. העולים התיישבו באופן זמני בשתי קבוצות הכשרה בכפר סבא ובפתח תקווה, לקראת הקמת קיבוץ. הקבוצה בפתח תקווה מנתה כשבעה מייסדים שגרו באוהלים, גם בימי הקרה והגשם. כעבור זמן־מה העירייה ביקשה שיעזבו את המקום היות שלא הייתה להם בעלות על הקרקע.
אימו של אחד החברים, יצחק וייל, קנתה פרדסים בסביבת רחובות, ובחנוכה הם עברו לשם והתגוררו באוהלים. התנאים היו קשים – חום מחניק, צפיפות, ותעסוקה דלה שהובילה לחוסר־פרנסה. כמו כן, חיכוכים נוצרו בין הרווקים לבין בעלי־המשפחות לגבי הוצאות משק־הבית, אך למרות חבלי־הלידה הרבים, נבנו צריפים ונרכשו בעלי־חיים, והחברים עברו הכשרות חקלאיות והתכוננו לקראת העלייה לקרקע. לאחריהּ, הקיבוץ כמעט והתפרק בתום כל שנת־שמיטה, אך הצליח לשוב ולעמוד על רגליו.
הקיבוץ נקרא על־שם הספר "חפץ חיים" לרבי ישראל-מאיר הכוהן מראדין בשל הערכת חברי־הקיבוץ את הרב ובשל סמיכות הקמת הקיבוץ לפטירתו.
את אדמות קיבוץ חפץ חיים קנתה הקרן הקיימת לישראל ועליהן התיישב הקיבוץ כפר סאלד ב-15 באוגוסט 1937 במסגרת מבצע חומה ומגדל. לאחר מספר שנים עברו תושבי המקום, ב-13 בנובמבר 1942, לאצבע הגליל, לכפר סאלד. שנה וחצי לאחר מכן עברו חברי גרעין קיבוץ חפץ חיים, חלוצים דתיים מגרמניה, חברי "עזרא" ו"אגודת ישראל" (ששהו בהכשרה משנת 1933ליד כפר סבא ובגדרה), אל האדמות הנטושות של כפר סאלד. חברי הגרעין ביקשו לקיים קיבוץ השומר תורה ומצוות ומקפיד בייחוד על המצוות התלויות בארץ, בהתאם להנחיות של החזון איש. בלילה הראשון ישנו בקיבוץ רק 12 חברים וחברה אחת.
הקיבוץ היה הראשון מסוגו, והראשון שהיה חבר בתנועת אגו"י, וגם עלה על אדמות הקרן הקיימת. משום כך, עמד הקיבוץ, לראשונה בשיח ההלכתי, בפני שאלות רבות הנוגעות ליחסי דת וחקלאות – בין היתר עלו שאלות בדבר קיום המשק בשנת־שמיטה, חליבה בשבת, ביצה שנולדה בשבת וכדומה. השאלות הובאו לרבני הקיבוץ, וחלקן הופנו לחזון איש, שהיה בקשר קרוב מאוד עם הקיבוץ ואף ביקר בו פעמים אחדות.
ענפי המשק כללו בעבר רפת, לול, מדגרה, גידולי שדה ופרדסים, ואילו כיום הם כוללים רפת וגידולי שדה בלבד. הקיבוץ עוסק גם בשירותי תיירות, במסגרתם פועלת 'מדרשת הארץ ומצוותיה', פארק מים, מלון "ציפורי בכפר" וגן אירועים "לילות קסומים". בקיבוץ נמצא גם מפעל "פאלאס" ופעלה חנות המפעל שלו שבה נמכרו מוצרים חד־פעמיים, מגבונים ונרות.
לקראת סוף שנות התשעים, הקיבוץ שקע בחובות כבדים ולכן החל בתהליך־הפרטה, כפי שהתרחש במרבית הקיבוצים בארץ. כיום הקיבוץ סיים לחלוטין את תהליך ההפרטה.
אחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות אירח הקיבוץ רבים ממפוני גוש קטיף במלון והעניק להם יחס חם ותומך, ועל כך זכה מהם לשבחים רבים. קשר חזק נוצר עם קהילת גני טל שהחליטו להתיישב על אדמות הקיבוץ במסגרת פתרון־הקבע. ההסכם נחתם בנובמבר 2008.

לקראת סיום חציית כביש 3

כביש 3 הוא כביש רוחב, המחבר בין אשקלון בדרום-מערב, דרך קריית מלאכי עד צומת הכניסה ליישוב מבוא חורון, דרומית-מזרחית למודיעין-מכבים-רעות. בין צומת מלאכי לצומת ראם חופף הכביש לאורך כ-4 קילומטרים לתוואי של כביש 40. כביש 3 הוא כביש מרכזי המחבר את דרום הארץ לירושלים, דרך מחלף לטרון וכביש 1. החברה הלאומית לדרכים  שידרגה את הכביש והפכה אותו לדו-נתיבי ורב-מסלולי. רכבת ישראל ביצעה בעשור האחרון הפרדה מפלסית בין הכביש לבין מסילות הרכבת לירושלים ולבאר שבע החוצות אותו. למרות זאת, הכביש אינו כביש מהיר כיוון שהוא משמש ככביש הגישה היחיד לרבים מהיישובים שבצידו.

סיום ארוחה קלה
במרכז עידן אופן

סוף דבר

היה זה טיול מענג
ארוך במרחק 52.5 ק"מ 
וארוך בזמן: חמש ושלוש רבעי שעה
מתוכן ארבע שעות רכיבה
ושעה שלוש רבעי עצירות והפסקה

****

מזג האוויר כמעט היה מושלם,
אוויר היה יבש, צח ונקי לאחר היורה
הרוחות מזרחיות ערות
היו מעט לא נעימות
התגברנו!!

****

רכבנו בעיקר בשטחים הפתוחים החקלאיים,
חלקם שדות וחלקם מטעים ופרדסים
הפעם כמעט ולא נכנסנו לתחומי היישובים

*****

באזור הטיול אתרים מעניינים
והסטוריה שלו מהמאה ה-20' מרתקת 

*****

רכבנו בין היתר לאורך הנחלים העוברים אזור זה:
נחל ברקאי, נחל האלה  ונחל יבנה
שהם יובלים של ונחל לכיש.
מפעם לפעם גם חצינו אותם.

*****

שוב למדנו על
הארגון המונציפאלי הבזבני
שהוא שריד היסטורי לקוי,
עברנו בתחום שיפוט של שש מועצות אזוריות ועיר אחת. מ
זה ספר עצום ביחס לתא השטח בו הסתובבנו.

*****

שסיימנו את הטיול הייתה לנו הרגשה,
למדנו להכיר את חבל הארץ
שאנו עוברים מעת לעת בכבישיו  
גם השקענו לא מעט אנרגיה 
היה כדאי ושווה!

*****
תודה לכל החברים
שיצרו את הקבוצה

****

תודה לעידן הלל
שנרתם לעניין,
תכנן את המסלול
ואירח אותנו בנדיבות ,
כמו תמיד 

*****

תודה לרז גורן שנענה
ברצון "להנחתה"
להוביל את הטיול
שצילם
וזה אלבומו
ותעד את המסלול

 

****

תודה לאורי לביא
שצלם בדקדקנות
וזה אלבומו

*****

תודה לארז, עמית ואורי
שהושיטו יד לסייע לעבור
בנקודות בהן נזקקתי לעזרה.