טיול זה נערך בשבת (24/3/2018). טעמי בטיחות וביטחון איני נוהג לרכוב בשטח לבד אולם, בעיר אין לי בעיה כזו.

 

עד ערב לפני, התכנית המקורית הייתה לצאת לשוטט לבד בירושלים. אז שניים מחבריי איל גזית (ממשמר הנגב) ובועז בן חורין (הרצליה) נענו לקריאה להצטרף אלי.

 

התכנסנו בשעת בוקר מוקדמת בחניון לצד בנייני האומה. אז, השרב נשבר, אובך היה באוויר והחלה רוח. יצאנו לדרך בידיעה שיהיה קר ובהמשך צפוי לרדת גשם. כך היה. במקומות הגבוהים היה גם ערפל.

 

גִּלֹה היא שכונה בדרום ירושלים, שנוסדה בשנת 1971 כאחת משכונות הטבעת לאחר מלחמת ששת הימים, והיא השכונה הגבוהה ביותר בירושלים מבחינה טופוגרפית – 857 מטרים מעל פני הים ומתגוררים בה כ-35,000 תושבים.
לפי החוק הישראלי גילה נכללת במדינת ישראל. בקהילה הבינלאומית יש מחלוקת בנוגע למעמד השטח עליו השכונה בנויה – האו"ם, האיחוד האירופי, הרשות הפלסטינית וגופים אחרים רואים בה התנחלות.

מנזר מאר אליאס הוא מנזר יווני-אורתודוקסי בירושלים. המנזר שוכן בין קיבוץ רמת רחל לשכונת גילה, על דרך חברון (כביש 60), מערבית לגבעת הארבעה ודרומית-מזרחית לגבעת המטוס.
המנזר הוקם בתקופה הביזנטית, בין השאר, כתחנת דרכים על הדרך מירושלים לבית לחם וחברון. הוא נהרס בפלישה הפרסית ב-614, שוקם ונהרס שוב ברעידת אדמה במאה ה-12 והוקם שוב בשנת 1160. שיקום נוסף נעשה בתקופה הצלבנית וכמו כן, הוא שופץ בתחילת המאה התשע עשרה.
בשנת 1345 נקבר במקום הבישוף של ירושלים, אליאס. לאחר מותו החלו תושבי בית לחם ובית ג'אלא לעלות לרגל לקברו מדי שנה. עם הזמן התפתחה מסורת הגורסת שכאן חנה אליהו הנביא בבורחו מפני איזבל. בעבר היו מראים ליד המנזר סלע ועליו שקע בדמות אדם, ונטען שהסלע קיבל את צורת גופו של אליהו כדי שיוכל לנוח בנוחות על גביו.
ב-1823 הותקף נשיא המנזר והוכה קשות, ככל הנראה משום שהתוקפים סברו כי יוכל לגלות להם את מקומו של מטמון חבוי.
במלחמת העצמאות ב-1948 הגיעו המצרים, בפלישתם אל הארץ, גם אל מנזר מאר אליאס, ובסביבתו התחוללו קרבות בין המצרים והישראלים שהתבצרו ברמת רחל הקרובה. המצרים ניסו להשתלט על הכביש הסמוך ולהתקדם בו אל תוך ירושלים, אולם הכוחות הישראלים עצרו אותם. לאחר שביתת הנשק פינו המצרים את האזור, והוא עבר לידי הירדנים. הללו התבצרו על הגבעות הסמוכות, מול מוצבי ישראל. בחצר המנזר ולרוחב הכביש הציבו הירדנים גושי בטון נגד טנקים.
צה"ל כבש את המנזר מידי הירדנים בצהרי 7 ביוני 1967. המנזר נכבש על ידי פלוגה ג' מגדוד 62 של חטיבת ירושלים, בצהרי היום, לאחר הפעלת סיוע מהרכס הצפון-מזרחי, נגד המנזר ונגד המחנה הירדני שהיה לידו. הפלוגה השתתפה קודם לכן בהגנת רמת רחל. גג המנזר שימש כעמדה של הלגיון הירדני ממנו נורתה אש נגד מטוסים. מנקודה זו הופל מטוס של חיל האוויר מדגם פוגה מגיסטר, ומכאן שם הגבעה הסמוכה, גבעת המטוס.
פעם בשנה, ב-19 ביולי לפי הלוח היוליאני, נערכת במקום חגיגה גדולה של אנשי הקהילה היוונית-אורתודוקסית מהסביבה לרגל יום עלייתו השמיימה של אליהו הנביא.
מקור

 גבעת המטוס היא גבעה בגובה 813 מטר מעל פני הים הנמצאת בדרום ירושלים, מדרום לקו הירוק, ליד בית צפאפא וצפונית מערבית למנזר מר אליאס. הגבעה נקראת על שם מטוס פוגה מגיסטר שנפל במקום ב-6 ביוני1967, ביום השני לקרבות מלחמת ששת הימים וטייסו סגן דן גבעון נהרג.
"גבעת המטוס" הוא גם שמו של אתר קראוונים לעולי אתיופיה שהוקם במקום. שטח מתחם הקראוונים הוא כ-170 דונם. גבולות המתחם הםתלפיות בצפון, דרך חברון במזרח, גילה בדרום ובית צפאפא במערב.

להרחבה ראו גם בשכונת בקעה והמושבה היוונית שבירושלים

 

קטמון (או גונן בשמה העברי הרשמי) היא שכונה בדרום-מרכז ירושלים. בקרב ירושלמים מקובל גם לכנותה קטמון הישנה, להבדילה מרצף שכונות הלוויין שלה "הקטמונים" (או "גוננים" – גונן א'-ט') שנבנו בשנות ה-50 של המאה ה-20 מדרום-מערב לקטמון כשיכונים לעולים חדשים. השם "קטמון הישנה" נועד לייחד את שכונת קטמון המקורית וההיסטורית, אשר בתיה הראשונים הוקמו סמוך למנזר סן סימון, ונבדלת מן "הקטמונים" גאוגרפית, היסטורית, אדריכלית וסוציו-אקונומית.
מנזר סן סימון תוחם את השכונה ממערב, מצפון לה טלביה וקריית שמואל, ממזרח המושבה היוונית והמושבה הגרמנית ומדרום ודרום מערב שכונת גוננים או קטמונים. שני הרחובות המרכזיים בה הם רחוב רחל אמנו המחבר אותה עם רחוב עמק רפאים ורחוב כובשי קטמון המחבר אותה אל רחוב הפלמ"ח שבצפון.
הרחבה והפניות

אצטדיון ימק"א היה אצטדיון כדורגל אשר שימש כמגרשה הביתי של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים ובהמשך גם של הפועל ירושלים (לאחר שזו עזבה את מגרש קטמון). האצטדיון נבנה על ידי ארגון ימק"א בחצר בנייןימק"א ירושלים לצורך הפעילות הספורטיבית של האגודה.
הנדבן האמריקאי ג'יימס נאבגין ג'רווי הניח את אבן הפינה של האצטדיון ב-23 באוגוסט 1926. בניית האצטדיון הסתיימה רק ב-1933, אך השימוש בו החל קודם לכן. בנובמבר 1935 התקיימה באצטדיון האליפות הראשונה באתלטיקה. בשנות ה-30 של המאה ה-20 שיחקו במגרש קבוצות חיילים וקבוצות מקומיות מלאומים שונים. המגרש נחשב אז למודרני, משוכלל ונוח. אולם, כעבור חצי מאה הוא כבר היה מיושן. במשך השנים אירח המגרש משחקים מרכזיים רבים, ובהם הדרבי של ירושלים. בשנת 1991 עזבו שתי הקבוצות הירושלמיות את האצטדיון ועברו אל מגרש הכדורגל החדש בעיר, באצטדיון טדי. במשחק האחרון ביניהן במגרש, ניצחה הפועל והורידה את בית"ר לליגת המשנה.
בעשור הראשון של המאה ה-21 נהרס מתחם האצטדיון יחד עם מתחם מגרשי הטניס, ובשטחו נבנה מתחם מגורים יוקרתי בשם כתר דוד

************

היה מעניין לדווש בשבת החורפית שהעיר ריקה.

**************

*****

 

טיול זה התקיים ביום רביעי (21/3/2018) במסגרת שגרת דיוושי אמצע השבוע.

 

היינו קבוצה שכללה ששה אנשים. ארבעה מהם אנשי הדרום: ארז צפדיה (עומר), אמיר הורוביץ (ניר עקיבא), לייזר קוברסקי (שובל) ואבי דן (גבים) ושניים אנשי המרכז: עמית פינקלשטיין (באר יעקב) ואני (מבשרת ציון).

 

המסלול תוכנן על ידי. הכוונה להמשיך ללמוד ולהכיר את האזור בו דוושנו עשרה ימים קודם לכן מגבים דרך נחל דורות ונחל רוחמה לגבעות דרום רוחמה וחורש ניר משה

 

אבי דן רכב ובדק את המסלול מספר ימים לפני, והוא הוביל את מרביתו עד שנאלץ לחזור בגלל התחייבויות אחרות. בהמשך אמיר וארז אני הובלנו

 

*****

המסלול
מעגלי נגד כיוון השעון,
יציאה ממתחם תחנת הדלק גבים
וחזרה אליו בסיום.

 

המסלול סמוך וחופף בחלקו לטיול הקודם
מגבים דרך נחל דורות ונחל רוחמה לגבעות דרום רוחמה וחורש ניר משה

*******

האזור הגאוגרפי,
מישור החוף הדרומי

דרום מערב מישור פלשת

במרחב המשתרע
בין שדרות בצפון ונתיבות בדרום

מרבית המרחב חקלאי
כולל את שדות הקמה,
האספסת ותפוחי אדמה
וגם מעט פרדסים

*****

חלק ממרחב שקמה

"מרחב שקמה" כולל את רצועת השטחים הפתוחים בתחום אגן הניקוז של נחל שקמה. זהו השטח הפתוח הגדול ביותר במרכז הארץ. אגן נחל שקמה הוא חלק מאזור המעבר בין האקלים הים תיכוני בצפון לאקלים המדברי בדרום. האזור כולל עירוב של שטחים טבעיים, חקלאיים ונטועים נרחבים שבהם משולבים אתרים היסטוריים ואתרי טבע. השילוב בין שטחי חקלאות רחבים ושטחים טבעיים יוצר פסיפס של בתי גידול ונופים מיוחדים במינם: ערוצי נחלים, רכסי כורכר, ביתרונות, רצף תילים ארכיאולוגים, שמורות טבע, פריחה ססגונית, חולות נודדים, יערות נטועים, שרידי יישובים קדומים ואתרי מורשת וטבע רבים נוספים.

*****

עוטף עזה

מרחב הטיול
תחום שלוש מועצות אזוריות
שער הנגב
מרחבים
שדות נגב

דמות האזור בעבר

בתקופה הביזנטית, כל השטח הכלול במסלול הרכיבה היה מנוקד בישובים, חלקם גדולים; יש להניח כי זאת מערכת יישובית הקשורה לעיר עזה במערב שהיתה אז אחת הערים הגדולות בארץ והיתה מוצא למערכת דרכים שהושפעו מציר חברון-עזה מצד אחד, וכן ממערכת דרכים שבאה מדרום-מזרח ("דרך הבשמים").

שלהי המאה ה-19
ובתקופת המנדט
מרחב הטיול היה
העורף החקלאי של  העיר עזה

בשלהי התקופה העות'מאנית, בסביבת 1880. על רוב חורבות היישובים מהתקופה הביזנטית הוקמו על אדמות ג'יפתליק כלומר, אדמות הכתר השייכות לסולטן, כולל כל הכנסות מהן.  הם הוקמו במסגרת הגברת האחיזה של השלטון המרכזי העותמאני באזור. המבצע הזה נערך כחלק מייצוב האזור שסבל ממלחמות-שבטים שהתחוללו בן במשך כמה דורות. כך הוקמו בצפון הנגב המערבי כ-10 כפרים ובהם שוכנה אוכלוסייה מעורבת של בדווים, פלאחים ומצרים שהגיעו מרצועת עזה.

הכפרים במרחב הטיול היו כופח'ה (שרידיו בתוך חוות אבניר), מוחרקה (ממזרח ליכיני ביער קק"ל, ממזרח לזרועה) ג'ממה (ממערב לרוחמה) והוג (ממערב לדורות) שהיה הראשון ביניהם היה הוג' שהוקם בשנת 1852 וקיימת עדות של נוסע אירופי להקמתו (אדוארד רובינסון).

בין כופח'ה למוחרקה נסללה גם דרך נוחה. גם כל הבארות נחפרו כבר בתקופה הביזנטית ושימשו בתקופה העות'מאנית. ישנם מקורות המציינים כי בעזרת מומחים גרמניים, הבארות שופצו במלחמה העולמית הראשונה עבור הצבא התורכי.

מרחב הטיול זירת קרב במלחמת העולם הראשונה

מרחב הטיול חלק ממחוז עזה

ערב מלחמת העצמאות

שטח החיבור
בין שני חלקי המדינה היהודית
שנקבעה בהחלטת החלוקה
בכ"ט נובמבר 1947 

מרחב שנתפס
על ידי חטיבת הנגב
במאי 1948

עשור ראשון
אזור ספר
מול רצועת עזה

******

בדרך אל ההתכנסות

פירוט המסלול,
ממתחם תחנת הדלק בכניסה לגבים,
לכיוון מושב יכיני ומעבר בו.
גלישה לעבר נחל שלחים, 
בדרך מצפון למושב זרועה
לעבר מושב ניר עקיבא ומעבר דרכו
מזרחה לגבעה בה נמצאת ברכת המים של מקורות
גלישה לעבר חוות אבניר
צפונה במורד נחל הוגה לעבר פאתי קיבוץ דורות
ומשם חזרה בעליה לנקודת ההתחלה.

המקומות והאתרים

 ******

קטע ראשון:

ממתחם תחנת הדלק בכניסה לגבים,
לכיוון מושב יכיני ומעבר בו.
גלישה לעבר נחל שלחים
והלאה מזרחה בצמוד לתוואי הערוץ
בדרך מצפון למושב זרועה
לעבר מושב ניר עקיבא וכניסה אליו 

יָכִינִי הוא מושב עובדים היחיד הנכלל בתחום המועצה אזורית שער הנגב. אוכלוסייתו מסורתית בחלקה אך אין הוא מוגדר כמושב דתי. במושב קיימים 78 משקים.
היישוב יושב בשטח נחלת שבט שמעון על פי התנ"ך. שמו כשם אחד מבני שמעון: "בְּנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם לִנְמוּאֵל מִשְׁפַּחַת הַנְּמוּאֵלִי לְיָמִין מִשְׁפַּחַת הַיָּמִינִי לְיָכִין מִשְׁפַּחַת הַיָּכִינִי".
המושב הוקם ב-25 ביולי 1950, תחת השם הזמני "מוחרקה ב'", בגלל קרבתו לכפר הערבי אל-מוח'רקה, שתושביו גורשו במהלך מלחמת העצמאות (להלן). ביום העלייה למקום הובאו אליו 174 עולים מפרס וכורדיסטן ששהו במחנה העולים בפרדס חנה. עם הגעתם למקום התברר שלא היו מספיק אוהלים עבורם ואף לא מים ואוכל. רק לאחר מספר ימים קיבלו העולים לחם ואוכל והמקום חובר לרשת המים. עקב הקשיים הרבים עזבו חלק מהתושבים את היישוב. המושב סבל מסכסוכים פנימיים קשים, ועקב כך החליטה הסוכנות היהודית לפרק את המושב ביוני 1952. בשנה זו יושבו במקום עולים מתימן שעלו ארצה במבצע מרבד הקסמים והתאכסנו עד אז במעברות עין שמר וצמח. בינואר 1952 היו במושב 100 משפחות מעולי תימן מלוא הקיבולת המתוכננת של המושב.
עד לשנות השבעים עסקו מרבית תושבי המושב בענפי החקלאות ובמיוחד בגידול סלק סוכר. עקב המשבר בענף החקלאות עברו חלק מתושבי המושב למצוא את פרנסתם מחוץ למושב. המושב נמצא באזור עדיפות לאומית א'. בנובמבר 2006 נחנך ביישוב כפר סטודנטים של תלמידים ממכללת ספיר.

 

אלמֻחָרַּקָה– הכפר שכן באזור של גבעות נמוכות, 14.5 ק"מ ממזרח לעזה  לצד נחל שלחים. במקום נמצאו ממצאים ארכיאולוגיים, כולל רצפות פסיפס, בורות מים, חרסים ושברי שיש. יש עדות שהמקום החל להיות מיושב בתקופה הביזנטית. בתקופה הממלוכית (1250 – 1517) אדמות ועודפי תוצרת חקלאית של הכפר הוקדשו לווקף המוסלמי, למטרת שימור כיפת הסלע בירושלים ומסגד בעזה. מסמכים עות'מנים מציינים כי ב-1596 חיו בכפר 457 תושבים ואילו במאות ה-17 וה-18 הוא כנראה ננטש ועמד שומם, מכיוון שאינו מוזכר ביומני מסע מן התקופה. הכפר הוקם מחדש על ידי השלטון העותמאני בעשור שנות ה-70' של המאה ה-19.  ב-1944-45 מנה הכפר 580 תושבים, כולם מוסלמים. בכפר היה מסגד ומספר חנויות קטנות, והוקם בו בית ספר אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 4,855 דונם. תושבי הכפר התקיימו בעיקר מחקלאות בעל וגידלו בעיקר שעורה. בשנים האחרונות של המנדט הם נטעו גם תאנים, שקדיות וענבים. מים לשימוש ביתי נשאבו מבאר עמוקה ומלוחה מעט, וממי גשם שנאספו בבורות מקומיים. הכפר הותקף ונכבש בידי חטיבת הנגב בסוף מאי 1948, באותה העת בה הותקף הכפר השכן כּוַפחא.
בשנת 1950 על אדמות הכפר הוקם המושב יכיני, מצפון לאתר הכפר. מושב תקומה נוסד על אדמות מוחרקה בשנת 1949, אך למעשה הוא הוקם שני ק"מ ממערב לאתר הכפר, על אדמות העיר עזה.
אתר הכפר מוקף אקליפטוסים וגדלים בו פרא קוצים ועשבים. ניתן להבחין במקום בעיי חורבות מבניינים, שרידי טחנת קמח ובאר. בית הקברות, מכוסה בעשב בר, עדיין קיים במצב רעוע.

זְרוּעָה הוא מושב דתי בנגב הצפון-מערבי בסמוך לעיר נתיבות ונכלל בתחום המועצה האזורית שדות נגב. היישוב הוקם על ידי עולים ממרוקו בשנת 1953, ונקרא בתחילה "שובל 11". מקור שמו בתנ"ך "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ… לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה"
בשנת 2006 נפתחה ביישוב ישיבת נר זרח, ישיבת בת של ישיבת הנגב. בשנת 2013, הישיבה עברה לחסותה של ישיבת אורחות תורה ובשנת 2014, הישיבה עברה ליישוב עוצם.

ניר עֲקִיבָא הוא מושב הנמצא מצפון־מזרח לנתיבות ומדרום לניר משה, המשתייך לתנועת המושבים ונכלל בתחום המועצה האזורית מרחבים. הוא הוקם ב-1 ביוני 1953 על ידי עולים מרומניה, כשאליהם הצטרף גרעין של עולים צעירים יוצאי מרוקו, על אדמות הכפר הערבי כופח'ה להלן  שתושביו נמלטו ממנו במהלך מלחמת העצמאות ולא הורשו לחזור אליו לאחריה. שטח המושב הוא כ־1,000 דונם. המושב הוקם במסגרת מניעת חזרת הבדואים ועיבוי ההתיישבות היהודית באזור שובל והוא כונה זמנית "שובל 2". במאי 1954 נקבע שמו "שדות עקיבא", על שם עקיבא אטינגר, שהיה מנהל מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית. לאחר כשנה הוסב שמו ל"ניר עקיבא". המושב לא הצליח למשוך אליו מתיישבים, ובתחילת 1958 היו בו 40 בתים ריקים, שיועדו לשיכון מתיישבים במסגרת תנועת מן העיר אל הכפר. בתוך אדמות המושב וממערב לו הוקם בשנת 2011 היישוב שבי דרום שמיועד בעיקר לתושבי כפר דרום שפונו מגוש קטיף במסגרת תוכנית ההתנתקות בשנת 2005.

 

 

מחוות אבניר
צפונה במורד נחל הוגה
לעבר פאתי קיבוץ דורות
ומשם חזרה בעליה לנקודת ההתחלה

כופחה – אתר בתוך מתחם חווה חקלאית פעילה. שרידי כפר ערבי. הכפר שכן כ- 19 ק"מ ממזרח לעיר עזה. הכפר כופח'ה נוסד בסביבות 1880 על-ידי השלטון העות'מאני על אדמות ג'יפתליק (כלומר, אדמות הכתר השייכות לסולטן, כולל כל הכנסות מהן) והוא אחד מתוך 10 כפרים שתוכננו והוקמו על-ידי השלטונות בצפון הנגב לאוכלוסייה מעורבת של בדווים, פלאחים ומצרים שהגיעו מרצועת עזה. כאמור, המבצע הזה נערך כחלק מייצוב האזור שסבל ממלחמות-שבטים שהתחוללו בן במשך כמה דורות.
הכפר כופח'ה היה מתוכנן בתכנון "גריד" (סורג) ובו 48 מגרשים, שני בניינים בכל מגרש שנבדל משכניו במשוכת צברים ובמרכז הישוב הוקם מסגד מפואר כמה שנים לאחר ייסוד הכפר. המסגד הוקם על גבי שרידי כנסייה שהיתה מרכז היישוב הביזנטי הקבור מתחת לכופח'ה העות'מאנית.

חלק משרידי הכפר והיישוב הביזנטי עדיין קיים הודות להקפדה של בעלי החווה על שמירתם. השם כופח'ה פרושו "המוכים" והוא אופייני לשמות התורכיים שהוענקו לישובים ולמקורות המים בצפון הנגב למטרות השפלה וביזוי המקומיים.

בשנת 1944 התגוררו בכפר התושבים ל-500, כולם מוסלמים. במרכז הכפר עמד מסגד שנבנה בתקופת שלטונו של הסולטן העות'מני עבד אל-חמיד השני (1876 – 1909). בתי הכפר היו סמוכים לגדה הדרומית של ואדי אבו שוּנר, פלג של ואדי חַוְדַג' (נחל הוֹגָה). היו בכפר בית ספר יסודי וכמה חנויות קטנות. מים לצרכים ביתיים סופקו משתי בארות בתחום הכפר, ולצרכי חקלאות השתמשו התושבים במי גשמים ובהשקיה מבארות, בורות ומאגרים. אדמות הכפר השתרעו על 8,569 דונם. תושבי הכפר נטעו מצפון לכפר עצי פרי, כמו אפרסקים, זיתים, שקדים, ענבים ותאנים, ובשאר צידי הכפר גידלו דגנים. בכפר נמצאו שרידים מחרבת אל- כַּוְפַחָ'ה ובהם שרידי בורות, עמודי שיש, כותרת קורינטית, פסיפסים וחרסים.
במלחמת העצמאות, במסגרת הרחבת תחום המדינה היהודית והיערכות מול צבא מצרים, יחידות של חטיבת הנגב פשטו על הכפר בליל ה-27-28 במאי 1948 והתושבים גורשו מהכפר ולא הורשו לחזור אליו.
מושב ניר עקיבא הוקם ב-1953 על אדמות הכפר, מדרום-מערב לאתר הכפר. מהכפר שרד רק המסגד – מבנה אבן עם כניסות וחלונות מקושתים – אשר משמש כאסם וכאורוות סוסים. האתר, אשר מכיל עיי חורבות, שיחי צבר וצמחי מדבר, מגודר ומשמש למרעה. פרדס גדל ממערב לו, וחקלאים ישראלים מגדלים דגנים באדמות הסמוכות.

אגן דורות נחל דורות מהווה חלק מאגן הניקוז הדרומי של נחל שקמה. הוא מחורץ, מגוון וקיימים בו נחלים קטנים ובהם שרידי בוסתנים, ושרידים ארכיאולוגיים. הנוף פתוח בעיקרו, ללא ישובים כפריים למעט קיבוץ דורות ומתיישבים בודדים. העיר שדרות גובלת ביחידה ממערב. באגן קיימים עדיין שטחים טבעיים, משמעותיים יותר, בתוך השטחים החקלאיים הנרחבים. ניתן לראות את היחידה כיחידת מעבר בין גבעות רוחמה למישורים החקלאיים. בחלקה הדרומי מתמזגת היחידה עם המישוריים החקלאיים של הנגב המערבי. היחידה מהווה את החלק המערבי של מכלול הנוף הפתוח שנמשך מכביש 40 במזרח ועד פאתי שדרות במערב.
לאורך הנחלים באגן דורות נמצא שילוב של שרידי בוסתנים, נטיעות חדשות יותר (בעיקר אקליפטוסים) וכתמים של בתות בני שיח ועשבוניים. על הגבעות שטחים גדולים יותר של יערות ותיקים (בעיקר אקליפטוסים) וצעירים יותר (בעיקר מחטניים, סביב דורות ומדרום לניר משה). בחלק העליון, המזרחי, של היחידה יש כתמי בתה גדולים יותר.

דּוֹרוֹת הוא קיבוץ הנכלל  בתחומי המועצה האזורית שער הנגב. היישוב הוקם בחנוכה, שנת ה'תש"ב (1941) על קרקעות שנרכשו מתושבי הכפר הסמוך הוג' על ידי עולים מגרמניה שהצטרפו אליהם גרעינים מהארץ, מלטביה ומצ'כיה. שמו הוא ראשי תבות של שלושת שמות בני משפחת הוז (דוב, רבקה ותרצה הוז) שנספו בתאונת דרכים בכביש תל אביב-חיפה הישן ליד היישוב נורדיה שבשרון. דב הוז היה מהמנהיגים הבולטים של מפלגת העבודה וכן פעל רבות בהגנה ובהסתדרות. גרעין הקיבוץ נקרא "הבונה" וישב בחדרה במשך שש שנים. במהלך 1942 נקדחה באר המים, הילדים הגיעו מחדרה, הובא עדר צאן והנגרייה הועברה מחדרה לקיבוץ.
בסקר הכפרים משנת 1945 נאמדה אוכלוסיית דורות ב-230 תושבים. שטחי הקיבוץ השתרעו על פני 4,236 דונמים. באותה שנה תרמה "הדסה" האמריקנית 1250 לא"י להקמת מרפאה משותפת עם הכפר השכן הוג'. ב-1946 פתח קואופרטיב "דרום יהודה" קו אוטובוסים מתל אביב לקיבוץ ולקיבוצים השכנים ניר עם ורוחמה. באותה שנה נחנכה בריכת השחיה בקיבוץ – הראשונה בנגב. חברי הקיבוץ השתתפו בסוף 1946 בעלייה לקרקע של 11 הנקודות. עם פרוץ מלחמת העצמאות התמקמה בסמוך לקיבוץ טייסת הנגב והקיבוץ סבל מהפצצות יומיות של חיל האוויר המצרי. תחילה פונו ילדי קיבוץ בארות יצחק לדורות, ובליל ה-23 במאי פונו ילדי דורות וילדי היישובים האחרים צפונה לגבעת עלייה שביפו.
היישוב השתייך בהקמתו לקיבוץ המאוחד ואחר כך לאיחוד הקיבוצים, לאיחוד הקבוצות והקיבוצים, לתק"מ ולתנועה הקיבוצית. בשנת 1956 חובר היישוב לרשת החשמל הארצי.
בדורות יש של אוכלוסיה של  כ- 650 נפש ומתוכם מתוכם 245 חברים ותיקים וחברים חדשים. בנוסף מתגוררים בו כ-200 תושבים וסטודנטים הלומדים במכללה אקדמית ספיר.
הפעילות המשקית מתבססת בעיקר על תעשייה וחקלאות. תעשיה:"דורות מגופי פיקוד ובקרה",מפעל המייצר מגופים, מרבית מוצריו מופנים לייצוא. "דורות מוצרי שום ותיבול" – מפעל העוסק בעיבוד ושיווק שום ותבליני ירקות קפואים בארץ ובחו"ל. חקלאות: החקלאות מורכבת מגידולי בעל – חטה ותלתן. וגידולי שלחין – גזר, שום ותפוחי אדמה. רפת חולבות משותפת עם קבוץ רוחמה, בעלת תפוקה של כ-3 מיליון ליטר חלב בשנה.
ספר הילדים "נא לא לדרוך על הדשא" (1969) של הסופר עודד בצר שהיה אחד מראשוני המתיישבים בקיבוץ דורות, הוא סיפור אוטוביוגרפי במהותו מהווי ימי הראשית של הקיבוץ בנגב, כסיפורו של חלוץ צעיר המספר בגוף ראשון על התנחלות אנשי קיבוץ "תל אחווה" (שם בדוי לקיבוץ דורות) בשנת 1942 בגבעה מדברית. הספר מתאר אירועים שונים בחיי הקיבוץ: את העלייה על הקרקע, החריש הראשון, חפירת הבאר, ראשית בניית הבתים, היחסים עם השכנים והפיכת הקיבוץ למשק פורח. גם בספרו הראשון של בצר "ביבר הארגמן" (1956), קובץ סיפורי ילדים, ישנם סיפורים שונים מחיי קיבוץ דורות.

מרחב הוג'

הוג' הכפר שכן בקצה הצפוני של הנגב, 15 ק"מ ממערב לעזה, כששתי גבעות תוחמות אותו ממזרח וממערב. כנראה, שבמקום שכנה העיר הפלישתית אוגה, שהופיעה במפת מידבא מהמאה ה-6 לספירה ויתכן ששם הכפר הוג' הוא גרסה ערבית של השם הקדום.
הכפר הוקם על תל בשנים 1818–1820 ידי צאלח מוצטפה ביי, שליט מחוז יפו, מתוך כוונה למשוך אליו תושבים בדואים מעזה. לשם כך חילק למתיישבים קרקעות חינם. בנוסף, הקים תחנת משטרה בכפר. באזור ישבו המטות הבדואים וחאידה וג'באראת. בני שבט הווחאידה השתתפו במרד הפלאחים, ב-1834, ובעקבות דיכוי המרד, אלו שלא נהרגו במהלכו גורשו מן האזור. בשנת 1838 ביקר בכפר החוקר האמריקאי אדוארד רובינסון וכתב שבתיו בנויים טיט וגרים בו בין 200 ל-300 תושבים. ב-1863 ביקר בכפר הצרפתי ויקטור גרן וכתב שבתי הכפר עשויים לבני טיט ובסמוך לבאר מים עמוקה ראה שרידים של עמודי שיש קדומים. דו"ח הקרן לחקר ארץ ישראל מ-1883 מציין שמדובר בכפר קטן בנוי טיט על שם הנביא הוג' ובו באר מים בעומק של כ-200 רגל.

*******

במהלך מלחמת העולם הראשונה אזור מדרום לכפר הוג' – הרכס שבין ניר משה ובין יכיני – היה בעורף קו החזית אבל הטורקים ראו בו מאחז אסטרטגי. לכן, החלו, במרץ 1917, לסלול שלוחת רכבת ברוחב 105 ס"מ (הפס הצר שבשימוש הרכבת הצבאית העות'מאנית בארץ ישראל וחצי האי סיני) אל הכפר מאזור תחנת הרכבת דיר סניד. קו זה שימש את מפקדת הארמיה ה-8 העות'מנית שהתמקמה על הרכס לעיל מספר חודשים לאחר סיום הסלילה על מנת להעביר ציוד לכוחותיהם.

לאחר שצבא הממלכה המאוחדת (נקרא חיל המשלוח המצרי) בפקוד גנרל אלנבי הבקיע ב-31 באוקטובר 1917 את החלק הדרומי של קו החזית העות'מאני בין עזה לבאר-שבע, נסוגו חלק מהכוחות העות'מאנים מעט צפונה ויצרו קו הגנה לרוחבה של הארץ, מעזה במערב, ומשם מזרחה דרך הורירה (פארק שרשרת) ושריעה (תל שרע בגדת נחל גרר) עד סביבת תל חויילפה (קבוץ להב) למרגלות הרי חברון. קו הגנה עות'מאני זה הובקע בגזרת הורירה ושריעה ב-6-7 בנובמבר והכוחות העות'מאניים החלו בנסיגה צפונה, כאשר כוחות-מאסף שלהם ניהלו קרבות-השהייה מול כוחות הבריטים ובני-בריתם.

יומיים לאחר מיטוט קו הגנה בין עזה – ובאר שבע, ב-8 בנובמבר 1917 התקדמו כוחות הדיביזיה 60 (לונדון) הבריטית אל עבר הרכס מדרום להוג' (היום ציר יער ניר משה – יכיני שנכלל במסלול הטיול ) שבו נמצאה עד זמן קצר קודם לכן מושבה של מפקדת הארמיה העות'מאנית השמינית. במקביל להתקדמות הבריטית, המשיכו העות'מאניים בסביבת הוג' בפינוי הכוחות והציוד הרב, ובמקביל הרסו כל שלא ניתן היה לפנות, לרבות הרס בארות המים. בסביבות השעה 14.00 נבלמה התקדמות הלונדונים על-ידי אש ארטילרית כבדה מרכס המשתרע מדרום להוג'. מפקד הדיביזיה, הגנרל שאיי, פנה אל כוחות רכובים אשר היו בסמוך וביקש את סיועם.

הכוח הרכוב מנה כ-170 פרשים, משני גדודי יאומנרי בריטים, ממחוזות וורצסטשייר ווורקויקשייר, אשר פעלו במסגרת הבריגאדה (חטיבה) הרכובה 5 , אשר פעלה במסגרת הדיביזיה (אוגדה) האוסטרלית הרכובה. מולם ניצבו תותחנים עות'מאניים, גרמנים ואוסטרים, בחיפוי כ-300 רגלים עות'מאניים מצוידים במקלעים ורובים.

הפרשים פעלו מיידית, על-אף שלא עמד לרשותם באותה עת אש מסייעת. תוך ניצול נבון של תוואי השטח התקדם חלק מהכוח הבריטי הקטן אל האגף והסתער מאותו כיוון, בעוד כוח אחר הסתער חזיתית אל התותחים. שני הצדדים ספגו אבדות כבדות, כאשר 11 תותחים ומספר מקלעים נפלו לידי הבריטים. כ-50 אחוז מהתוקפים נפגעו בהסתערות, לרבות 26 הרוגים וכ-100 סוסים.

ההסתערות ההרואית של פרשי היאומנרי מדרום להוג' נזכרת בכל הספרים המתארים את מסע-המלחמה בארץ-ישראל והונצחה בציור מפורסם, מעשה-ידיה של ליידי באטלר.

לאחר הכיבוש לא נעשה עוד שימוש במסילה והיא פורקה לשימוש במקומות אחרים. בהמשך, בתקופת המנדט התרחב הכפר מזרחה ומערבה. מלבד הבאר הראשית ניזון הכפר גם מבארות נוספות בוואדיות הסמוכים. כלכלת הכפר התבססה על גידול חיטה, משמש, תאנים, גפנים ושקדים. במפקד האוכלוסין המנדטורי מ-1931 חיו בכפר 618 תושבים ב-118 בתים. בשנת 1941 הוקם קיבוץ דורות על שטחים שנרכשו מכפריי הוג'. בסקר הכפרים משנת 1945 נאמדה אוכלוסיית הכפר ב-810 תושבים. שטחי הכפר כללו 16,741, ו-1,011 דונמים של שטחים ציבוריים. שטחי קיבוץ דורות השתרעו על פני 4,236 דונמים. בין הכפר ליישובים היהודיים סביבו שררו יחסים תקינים והמרפאה שהוקמה בדורות באותה שנה שירתה גם את תושבי הכפר. בשנת 1946 הסתתרו בכפר אנשי ההגנה בעת חיפוש שביצעו הבריטים בדורות הסמוכה. בדצמבר 1947 נרצחו בעזה מוח'תאר הכפר ואחיו בטענת שיתוף פעולה עם היהודים.
בתחילת מלחמת העצמאות, בעקבות התקדמות הצבא המצרי צפונה התקבלה ההחלטה לכבוש את הוג'. חטיבת הנגב כבשה את הכפר ב-31 במאי 1948 וגירשה את תושביו לכפר דימרה (כיום קיבוץ ארז). ב-4 באוגוסט פנו נציגי הקיבוצים במכתב תלונה לבן-גוריון על אי הצדק שנעשה לכפריי הוג'. בן-גוריון כתב בתגובה שהוא מקווה שמפקדת צה"ל האחראית תמנע ממעשים בלתי-צודקים כאלה בעתיד ותפעל במידת האפשר לתקן את העוול שנגרם.
במהלך ההפוגה השנייה, בספטמבר 1948, פנו התושבים למשרד המיעוטים בבקשה לאפשר להם לשוב להוג'. השר בכור שלום שיטרית טען שהכפריים ראויים ליחס טוב כיוון שלא היו עוינים ליהודים וכיוון שגורשו בידי צה"ל. אולם הצבא סירב לאפשר חזרתם מטעמי ביטחון. מן הכפר לא נותרו שרידים כיום, אתר מרכז הכפר נקרא "חורבת הוגה" ושוכן דרומית לכביש 334 מזרחית לשדרות. באתר קיימים שרידי בית קברות מוסלמי מן התקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל.

צפונה במורד נחל הוגה
לעבר פאתי קיבוץ דורות
ומשם חזרה בעליה מצפון ליער ניר משה
ודרך הרכס מעל ערוץ נחל מפלסים
לעבר יכיני
חזרה לנקודת ההתחלה.

 

******

סוף דבר

 

הטיול נמשך כשלוש וחצי שעות
ומתוכן קצת יותר מחצי שעה עצירות.

 

******

 

כאמור, מרבית המרחב בו דוושנו בהנאה היה חקלאים.

אין מילים לתאר את חדוות הטיול
במרחבים הירוקים (חלקם כבר מצהיבים) הנמשכים מאופק לאופק.

 

********

 

היה זה עוד טיול נעים של אביב
במקום נפלא
עם חברים חביבים כלבבי.

******

תודה

לאבי דן, שרכב לפני הטיול את המסלול והוביל את מרביתו
לאמיר הורוביץ ולארז צפדיה שיחד תפרו לנו את הקטע האחרון
לכולם יחד על יצירת החבורה הנעימה
לדן גזית שהוסיף מידע והאיר עייני על תולדות האזור
ולערן תירוש, יו"ר העמותה
למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל
שהאיר את עייני על קורות קרב הוג'
והעמיד את המידע ששולב בתיעוד זה

 

 

לטיול זה יצאנו ביום חמישי (15/3/2018). מספר ימים לפני, שעומר שדה ואני החלטנו שנצא לטיול התכוונו שהוא יהיה נינוח. חשבנו שנהייה שניים. טעינו!

 

בבוקר, בקיבוץ נחשון נוצרה לנו קבוצה בת שמונה אנשים. היינו עומר שדה, עירית פלג ועמית בז'רנו (נחשון), פטריסה אבנון (שוהם), דורון דורי (ירושלים), ליאור פרי (מודיעין), יוסי שורר (געש) ואני (מבשרת ציון).

 

לאחר היכרות קצרה והצגת מהות הטיול והמסלול יצאנו לדרך שעומר הוא המוביל.

 

******

המסלול מעגלי,
עם כוון השעון
התחלה וסיום
בקיבוץ נחשון

 

המסלול חופף או קרוב
לקטעי טיולים קודמים באזור
שתועדו בהרחבה והם אלה

* מטל שחר למזכרת בתיה ולנען, הלאה לתל גזר וחזרה דרך חורש נחשון וחורש חולדה (מאי 2017)
* עמק איילון והגבעות סביבו, בעבר מובלעת לטרון ושטח ההפקר (נובמבר 2016)
* בין משמר איילון ובין נען (יוני 2016)
* ממתחם לטרון לעמק איילון והגבעות סביבו (דצמבר 2015)
* בין חולדה לבין גזר (ספטמבר 2015)
* ממרחב לטרון לגבעות נחשון וליער המגינים (מאי 2015)
* בשפלה הנמוכה, בין לטרון ונחשון לתל גזר (ינואר 2015)
* מלטרון ליער המגינים וחזרה דרך משמר איילון (ספטמבר 2014)

 

******

מקום מרחב הטיול

האזור הגאוגרפי
הקצה הצפון מערבי של השפלה הנמוכה
למול הקצה המזרחי של מישור חוף יהודה

מהות האזור
חורש קק"ל
ושטחים חקלאיים

 

על שטח ההפקר ראו בהרחבה 
עמק איילון והגבעות סביבו, בעבר מובלעת לטרון ושטח ההפקר (נובמבר 2016)

*****

המסלול:

מנחשון עליה ליער המגינים.
ירידה לעין ירדא.
טיפוס לתל גזר מכיוון מזרח.
גלישה מהתל לכיוון צפון מערב.
הגעה למושב עזריה.
ביקור בחוות עברי.
חזרה דרך קיבוץ גזר
והמושבים משמר איילון וכפר בן נון.
לאורך תוואי נחל נחשון בעמק איילון
והלאה בתוך מטע השקדים.
חזרה לקבוץ נחשון

המראות והמקומות

נחשון הוא קיבוץ  השייך למועצה אזורית מטה יהודה. הקיבוץ הוקם בשנת 1950 על ידי אנשי "השומר הצעיר" מחו"ל ומהארץ. שמו של הקיבוץ הוא כשמו של מבצע נחשון שהוביל לפריצת המצור על ירושלים במלחמת העצמאות. ציוני דרך בתולדות הקיבוץ

עין ירדה הוא המעיין האחרון הנובע באזור תל גזר (מעיינות נוספים חרבו) בראש נחל גזר, אחד מיובליו של נחל איילון. סביבו יש אחו לח בו גדלים תלתן הביצות, אשבל הביצה, גומא ארוך, טיון דביק ועבקנה שכיח. לצד המעיין, הנובע בבאר בעומק כמטר וחצי, צומחת תאנה וכן נשתלו עצי בוסתן והוצבה פינת זיכרון לחייל איתי שטיינברגר, תושב כרמי יוסף, שנפל במלחמת לבנון השנייה. ליד המעיין הצמח כף-הצפרדע הדגנית – אחד הצמחים הנדירים ביותר בישראל. מין זה לא אותר שוב במקום בשנים האחרונות.

תל גזר משתרע על פני 130 דונם, ובו נמצאו 26 שכבות יישוב, החל מהתקופה הכלקוליתית (3500 לפני הספירה הנוצרית) ועד לתקופה הרומית (100 לספירת הנוצרים), וכן בדורות האחרונים. גובה התל כ- 230 מ', והוא מתנשא עד לרום 90 מ' מעל לסביבתו. רוב השרידים הם מהתקופה הכנענית התיכונה והמאוחרת, ומהתקופה הישראלית. בתקופות אלו היתה גזר עיר מרכזית וחשובה, ששלטה על צומת דרכים אזורית.
העיר מוזכרת במקורות היסטוריים רבים, ביניהם מכתבי תל אל-עמארנה במצרים (סביבות שנת 1360 לפני הספירה), המקרא, תבליט אשורי המתאר את מסעות תגלת פלאסר, וספר המקבים. במקרא מוזכרת גזר הן בימי יהושע (מלך גזר מוזכר בין המלכים שהיכה יהושע – יהושע י"ב), והן בימי שלמה המלך, אז מוזכרת גזר כעיר כנענית שנכבשה בידי פרעה מלך מצרים כנדוניה לביתו שהתחתנה עם שלמה – "פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם עָלָה, וַיִּלְכֹּד אֶת-גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ, וְאֶת-הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעִיר, הָרָג; וַיִּתְּנָהּ, שִׁלֻּחִים, לְבִתּוֹ, אֵשֶׁת שְׁלֹמֹה. וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת-גָּזֶר" (מלכים א' ט', ט"ז-י"ז). גזר נכבשה בידי שמעון החשמונאי בשנת 142 לפני הספירה, ובמרחב הסמוך התגלה ממצא ייחודי – תריסר כתובות חקוקות באבן, בעברית וביוונית, המציינות את "תחום גזר". כיום ניתן לראות בשטח ארבע כתובות (מחוץ לגן הלאומי), שלוש מהן בתחום יער המגינים והרביעית ביישוב כרמי יוסף. ממצא מעניין נוסף התגלה בחפירות בעיר עצמה, והוא כתובת יוונית בה כתוב "פמפרס (אומר) : מי יתן ותרד אש השמים על בית שמעון". ייתכן שממצא זה מצביע על שבויים יווניים שהוחזקו בעיר לאחר כיבושה בידי החשמונאים. גזר ירדה מגדולתה בתקופה הרומית, עם עלייתה של עיר סמוכה אמאוס באזור מחלף לטרון.

זיהוייה המחודש של העיר היה לראשונה בידי החוקר קלרמון-גנו, בשנת 1871. בשנים 1902-1909 נחפר התל לראשונה בידי החוקר הבריטי מקאליסטר, שמצא באתר, בין היתר, את "לוח גזר" – התעודה העברית הקדומה ביותר שנמצאה עד היום, ומציינת את העבודות החקלאיות שנעשו לאורך השנה. הלוח המקורי נמצא כיום במוזיאון באיסנטבול, והעתק מוגדל שלו הוצב בכניסה למסלול ההליכה בתל. חפירות נוספות בתל גזר בוצעו בשנים 1964-1973. בתחום התל נמצאים כמה אתרים בולטים: מפעל המים הכנעני, השער הכנעני, שער שלמה והמצבות הכנעניות. מפעל המים נחצב בתקופה הכנענית התיכונה, וכולל פיר ובקרקעיתו מנהרה משופעת היורדת לעומק 40 מ' מתחת לפני השטח – אל מפלס מי התהום. המפעל איפשר לעיר נגישות למקור מים גם בעת מצור. בקרבת מפעל המים נמצא השער הכנעני – שער העיר הכנענית, המחובר בחומה למגדל שמירה גדול. השער והמגדל השתלבו בחומת העיר. השער בנוי לבני בוץ על יסודות אבן, והשתמר לגובה 7 מ'. שמאלה לשער נמצאים שרידי מגדל שמירה ענק, שרוחבו 16 מ' ואורכו 20 מ' – מבנה הביצורים הגדול מסוגו בארץ. ממזרח לשער הכנעני, נמצא "שער שלמה" – השער הדרומי של גזר הישראלית. התנ"ך מספר כי גזר נכבשה בידי מלך מצרים כנדוניה לביתו שהתחתנה עם שלמה (מלכים א' ט'), ולאחר מכן בנה שלמה את גזר. השער דומה לשערים שנחשפו בחפירות חצור ומגידו, ונמצאו עליו עדויות לשריפה עזה – ייתכן שיש לייחס אותה לכיבוש של שישק מלך מצרים, בשנת 925 לפני הספירה הנוצרית.
הסמל המרכזי של גזר עבור המטיילים, הוא "מקדש המצבות" – מתחם פולחני הכולל אגן אבן אחד ועשר מצבות אבן, בגדלים וצורות שונות. ייתכן שהמקדש שימש לכריתת בריתות בין שבטים או בין ערי מדינה, וכן לחידוש בריתות כאלה. במערב התל נמצאים שרידי קבר שייח', המיוחס לשייח' מוחמד אל-ג'זארלי, ונבנה ככל הנראה לפני שנת 1600, ואילו במזרח התל נמצא מצפור ובו פעמוני רוח.

גדילן מצוי הוא קוץ חד-שנתי גבוה, שכיח מאוד בצידי דרכים, שולי שדות ומעזבות. הוא מתנשא לגובה של 150 ס"מ ואף יותר. עלי השושנת בבסיס הצמח גדולים ושסועים. שפת העלה מסתיימת בקוצים דוקרנים. העלים הירוקים מוכתמים ברשת של עורקים לבנים מכסיפים. פרופ' לב-ידון מאוניברסיטת חיפה העלה את ההשערה שדגם צבעים זה מטרתו להתריע על הקוצניות ולהרתיע בכך אוכלי עשב. האגדה מספרת כי טיפת חלב ממרים אמו של ישו נטפה על העלים, ומכאן כתמיהם הלבנים. מכאן גם שמו המדעי של המין. לארכו של עמוד התפרחת נישאים עלים קטנים עם שפה קוצנית, החובקים את הגבעול.
גדילן מצוי פורח באביב ובראשית הקיץ, ממארס עד מאי. הפרחים קטנים, יושבים על הקרקפת, צבעם לרוב סגול, אך יש אוכלוסיות שבהן פורחים גם פרטים לא מעטים בצבע לבן. כל פרחי הקרקפת צינוריים, עם 5 עלי כותרת מאוחים. האבקנים, 5 במספר, מאוחים לצינור. הקרקפות גדולות, נישאות כל אחת בראש עמוד תפרחת עבה. הקרקפת מוקפת קוצים בלתי מסועפים. סימן זה מבדיל בין מין זה לבין הברקן הסורי הדומה לו, שאצלו קוצי המעטפת כן מסועפים. הזרעון פחוס, ובראשו ציציתלבנה עשויה דורים של זיפים מחוספסים.
גדילן מצוי שייך לקבוצת הצמחים המופיעים בבתי גידול עשירים בתרכובות חנקן, היות שהם מזוהמים בזבל או באשפה. הוא נפוץ בבתי גידול מופרעים בחבל הימתיכוני. תפוצתו העולמית היא מזרח ימתיכונית ומערב אירנו-טורנית.
הגבעולים הצעירים אכילים וטעימים לאחר קילוף. אוכלים גם עלים, בין טריים לסלט ובין יבשים לחליטת משקה מעין תה. גם מצעית התפרחת נאכלת. כן נאכלים הזרעים, כשהם קלויים או חיים. השורשים נאכלים לאחר השריה במים לכמה שעות.
ברפואה העממית משמשים עלים מעוכים לטיפול בפצעי-עור, ומיצוי חליטת העלים – לטיפול בדלקת כבד. מחקרים אחרונים מוכיחים שהשמן המופק מהזרעים הוא בעל ערך רב בטיפול בדלקות כבד כרוניות. באירופה ובארה"ב יש פעילות נרחבת של הפקת השמן למטרות רפואיות וקוסמטיות. הזרעים משמשים להמרצת מיץ המרה, ומשרה מהזרעים נחשבת מועילה לטיפול במחלות כבד, צהבת, אבני-מרה ושיעול.
השם קוץ נזכר במקרא כשם כללי לצמחים בעלי עלים דוקרניים. שמות הקוצים אשר מופיעים במקרא קשים לזיהוי. סביר להניח שאחד מן השמות: שמיר, שית, צנינים ועקרבים מתייחס לאחד ממיני החורשף. ניכר שאבותינו הכירו את שמו המדויק של החורשף. יש המזהים את הקוץ המקראי עם צמח ששמו "קורטם", ויש המזהים אותו עם "ברקן" או עם "גדילן".
מקור השם הלטיני מהאגדה העממית כי הכתמים הלבנים על העלים נוצרו מחלב מרים אם ישו, שנשפך כשהניקה את בנה  ליד עלי הגדילן.
המקור ערגה אלוני אתר צמח השדה

 

בית עוזיאל – מושב, שהוקם בשנת 1956 ונמצא בתחום המועצה אזורית גזר. היישוב נקרא על שמו של הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, הרב הראשי הספרדי של מדינת ישראל. במקום מתגוררים כ- 150 בתי אב, אוכלוסייה חילונית ומסורתית.

עזַרְיָה הוא מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים. יושב באזור השפלה, כ-5 קילומטרים מדרום-מזרח לרמלה, בסמוך לקילומטר ה-9 בכביש 424 מלטרון למחלף נשרים, בין היישוב בית חשמונאי לבין מושביד רמב"ם ושייך למועצה אזורית גזר. המושב נוסד ביום 30 באוקטובר 1949 על ידי גרעין התיישבות ירושלמי, בין המייסדים היו חברי ארגון יעזק – יהודים עולי זאכו קורדיסטן^], תנועת המזרחי וכן משוחררי צה"ל בוגרי מלחמת העצמאות. בתחילה נקרא כפר יעזק, אולם עם הקמתו שינה יצחק בן צבי את שמו לעזריה. אולם יש הרואים בו את ראשי התיבות של המשפט: "עולי זאכו ראו ישועת ה'"
מייסדים הגיעו לאזור חורבות הכפר הערבי אל-בריה^] שננטש על ידי תושביו שברחו ממנו במלחמת העצמאות. הקבוצה מנתה כ-28 משפחות שהגיעו מירושלים ומארגוני התיישבות שנוסדו טרם הקמת המדינה. מוצאם של המתיישבים היה מכורדיסטן, עיראק, פרס, סוריה וטורקיה, שעלו לארץ עוד לפני מלחמת העצמאות. בכך היו המתיישבים דומים לאלו של תנועת מן העיר אל הכפר שהוקמה לאחר יותר משנתיים, ב-1952.
בשנות החמישים הראשונות לאור המצב הביטחוני הרעוע, עקב הקרבה לגבול ופעילות של מסתננים, חלק גדול ממשפחות המייסדים עזב את המושב ובמקומם נקלטו עולים חדשים מטריפולי שבלוב ומעיראק. בשנים 1950-51 נבנו בתי המושב החדשים והתושבים עברו למשכנם החדש. בתחילה עסקו רוב חברי המושב בחקלאות: גידול ירקות, רפת ולול בנוסף היו גידולי שדה, כותנה ופרדס משותפים ותחנת שירות לטרקטורים.
בתחומי המושב היה מספר רב של בורות מים ובארות מים שהיו חלק מהכפר הערבי אל-בריה, אולם כל אלו נסתמו במהלך השנים מטעמי בטיחות. השרידים היחידים הקיימים במושב עזריה לכפר הערבי ששכן במקום עד למלחמת השחרור הינם שני מבנים, האחד מבנה בטון המשמש כמחסן ועליו עדיין ניתן להבחין בפגיעות ירי, ומבנה עשוי אבן אשר ככל הנראה שימש כבית הספר של הכפר הערבי.
כיום נותר ביישוב מספר קטן של משקים חקלאים פעילים בתחום לול, רפת, גידולי שדה וכרמים. ביישוב 65 משקים חקלאיים, 28 משקי עזר מקצועיים ו-81 יחידות מגורים המוקמות לבני המקום (הרחבה). כיום ביישוב גני ילדים, בית כנסת, צרכניה, מועדון נוער, מגרש כדורגל וכדורסל וכמו כן קבוצת איגרוף מקומית "מכבי נש"ר עזריה" (ע"ש נופלי המושב במערכות ישראל). כמו כן במושב קיימים מספר עסקים קטנים כגון מחלבות וייצרני גבינות, תחנת שירות לכלים חקלאיים וכלי גינה ממונעים, מעבדה, נגרייה, מסגרייה ועוד.
בדצמבר 1979 התפרסם מושב עזריה בעקבות בור (בולען) שנפער בו, עומק הבור היה כ 25 מטרים וקוטרו 8 מטרים. הבור המסתורי משך אלפי סקרנים מכל רחבי הארץ אשר באו לבחון את התופעה המוזרה,גאולוגים קבעו כי המדובר בקריסה פתאומית של פני הקרקע. לאחר ששני בני-נוער נעלמו והיה חשש כי נפלו לתוך הבור (הדבר לא קרה), נפלה החלטה לסתום את הבור, לשם כך היה צורך ביותר מ-70 משאיות עפר. עוד התפרסם המושב בעקבות מספרם הרב של המשקים החקלאיים אשר עסקו בפיטום אווזים. כל האווזיות אשר פעלו במושב נסגרו מאז חוקק החוק האוסר על פיטום אווזים בשנת 2005.
המקור

מחלבת עברי היא מחלבה משפחתית שהוקמה על ידי הוריו של דוד עברי בתוך משק חקלאי בשנת 1951. הם היו זוג עולים מעיראק ומטרת הקמת החווה הייתה לייצר גבינה עיראקית אמיתית הנקראת ג'ובן (גבינה קשה עם חורים). בהמשך הזמן, החל משנת 1982 שלושת ילדיהם של בני הזוג ירשו את המחלבה מהוריהם. דוד ורעייתו הצטרפו לחווה בשנת 1998 לאחר שהות של מספר שנים בארה"ב. האחים יחד הפכו אותה למחלבה הנשענת על חלב כבשים בדיר הכוללת כ-600 ראש ומתוכם כ-250 אמהות. החווה מייצרת גבינות מסוגים שונים: גבינה מקסיקנית, רוסית, גרוזינית ואיטלקית, מגוון סוגים של גבינת מוצרלה, ריקוטה ומסקרפונה וגם סוגים פופולריים יותר כמו קממבר ופטה כבשים.
פעם בשבוע, בימי שישי, פותח המשק את שעריו למבקרים ומציע חגיגה קולינרית. המשפחה מוציאה את הטאבון, וכולם יחד מתחילים לאפות פוקאצ'ות עשירות בגבינות כשכל המבקרים מוזמנים לקחת חלק בחגיגה ולתרום מהידע הקולינרי שלהם. באמצע השבוע ניתן לערוך כאן סיור בדיר. בשבת המקום סגור

גזר – קיבוץ שהוקם בשנת 1945, על ידי קבוצת עולים מאירופה ונקרא על שם העיר העתיקה גזר הסמוכה  (תל גזר). שמו המקורי של הקיבוץ היה הדסה- גזר, על שם הגרעין שבמקור הורכב ממספר קבוצות שונות שעברו הכשרה לקראת עלייה על הקרקע בקיבוצים שונים. בשנת 1961 עזבו המייסדים את הקיבוץ וגרעין הקיבוץ הוחלף מספר פעמים, עד שלבסוף התיישבו בו קבוצת עולים מארצות הברית (1974).

אל קובב  כפר הערבי על עייו הוקם היישוב משמר איילון היה שיך לנפת רמלה. תושביו גורשו או נמלטו בחודש יולי 1948 כחלק מהכיבושים במבצע דני בקרבות עשרת הימים שנועד להרחיב את המרחב המחבר בין ירושלים ובין השפלה מישור החוף. משמעות שמו של הכפר היא "הכיפות", ומקור השם ככל הנראה בצורת הגבעות עליהן שכן. הכפר השתייך לקבוצת כפרים שכונו עִרְקִיַּאת (הגבעות הקטנות), ששכנו בין המישור ממערב להרים שממזרח. בשלהי המאה ה-19 היה הכפר מוקף בגדרות צבר ובעצי זית, ובתיו היו בנויים מלבני בוץ וקש. מאוחר יותר נבנו הבתים מבוץ ואבן, בצמוד זה לזה. בשנת 1944-45 נמנו בכפר 1,980 תושבים מוסלמים. באותה עת השתרעו אדמות הכפר על 13,918 דונם, מהם 861 שנרכשו בידי יהודים ועליהם הוקם בשנת 1945 קיבוץ גזר. פרנסת התושבים התבססה על גידולים חקלאיים (דגנים, ירקות ופירות) וגידול בעלי חיים. כבר ב-15 במאי 1948 במסגרת המאמצים לפתוח מחדש לתנועה את הכביש הראשי לירושלים כבשה יחידה מחטיבת גבעתי את כפר.  האחיזה הישראלית בכפר בשבועיים הראשונים לכיבושו הייתה רופפת. הכפר נכבש שוב בתחילת יוני 1948, בידי חטיבת יפתח, במבצע יורם בניסיון להקשות על הכוחות הערביים במהלך אחד הקרבות על אל-לטרון. בעקבות קרבות עשרת הימים, ב-11 ביולי, תושבי האזור נמלטו ממנו כתוצאה מהתקפות באזור לוד ורמלה ונאלצו לפנות לכיוון רמַאללה משום שהמעבר בכביש הראשי נחסם בידי הכוחות הישראלים באל-קֻבּאבּ. מספר חודשים לאחר מכן כפר זה נהרס כמעט כליל ועל עייו, כאמור, הוקם מושב משמר איילון, בשנת 1949. בגבעה מיוערת ממערב למושב משמר איילון נמצא חלק מאתר הכפר אל קובב. בית-הספר של הכפר נותר על תילו, וכך גם מספר בתי אבן, שחלקם מאוכלסים על ידי תושבי משמר איילון. בשנת 1952 נבנה על חלק מאדמות הכפר מושב בן נון.

אבו שושה שכן בשיפוליו הדרומיים של תל ג'זר.  בתחילת המאה ה-19 חיו בכפר אבו שושה, המוקף קווי צבר,  מאה משפחות בבתי אבן ובוץ. ערב מלחמת העצמאות התגוררו כ-900 תושבים כולם מוסלמים. אדמות הכפר השתרעו על 9,425 דונם, שמתוכם נרכשו 6,337 בידי יהודים. אנשי הכפר גידלו דגנים ומטעי פרי. בתחילת אפריל 1948 בוצעה בכפר פעולת נקם של אנשיח ההגנה לאחר ששומר בקיבוץ גזר הסמוך נהרג כאשר פלש עבר בשדות אבו שושה. הכפר נכבש במהלך מבצע ברק ב-14 במאי 1948 בידי חטיבת גבעתי. התושבים ברחו, וחלק מבתי הכפר פוצצו. ב-1948 הוקם יישוב בשם עמלים על אתר הכפר ההרוס אך הוא לא שרד. מושב פדיה הוקם ב-1951 על אדמות אבו שושה. קיבוץ גזר, שסמוך לאתר הכפר מצפונו, הוקם ב-1945 על אדמות שנרכשו מאל-קובאב.

משמר איילון – הוא מושב הנמצא בתחום המוניציפלי של מועצה אזורית גזר ומשתייך לתנועת המושבים. המושב נוסד בשנת 1948, על ידי גרעין מתיישבים מצ'כוסלובקיה. היישוב הוקם על מנת לבסס את האחיזה היהודית בסמוך לקו שביתת הנשק מול מובלעת לטרון, כ 5 ק"מ בכיוון דרום-מזרח. המושב הוקם על גבי חורבותיו של הכפר הערבי אל קובאב. שם המושב ניתן בשל חשיבות מיקומו: צופה על עמק איילון, המוזכר במלחמתו של יהשוע כנגד מלכי האמורי בכיבוש הארץ: "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַיהוָה … וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן" ונמצא על תוואי הדרך ההיסטורית בין יפו דרך רמלה לירושלים. בסמוך למושב נטעו יוצאי תנועת לח"י יער להנצחת תנועתם. ביער הוקמה אנדרטה לזכר נופלי המחתרת. כיום מונה המושב כ 500 תושבים, העוסקים במקצועות חופשיים או באחד מענפי החקלאות הפעילים במושב – גידולי שדה, נבטים, רפת בקר ומטעי זיתים. היישוב נותן אפשרות קליטה ובשנים האחרונות הגדיל את מספר התושבים שלו על ידי הרחבה קהילתית, חלק מהתושבים שנקלטו ליישוב גרים במשקי ההורים וחלק אחר במגרשים שבהרחבות. מרביתם בני מייסדי הישוב שהחליטו לגור ליד הוריהם וחלק קטן מגיע ממקומות שונים בארץ, בכדי ליהנות מהיתרונות הרבים של החיים ביישוב.

כפר בן נון – היישוב נוסד בשנת 1952 על ידי תנועת העובד הציוני באזור בו שכן הכפר הערבי אל קובאב, שתושביו נמלטו ממנו במהלך מלחמת העצמאות במאי 1948, ולא הורשו לחזור אליו לאחריה. בכפר יושבו עולים רומנים ובני ארצות מזרח אירופה אחרים אשר עלו לארץ באותה תקופה וכן מספר משפחות מצפון אפריקה. הכפר נקרא בתחילה "משמר אילון ב'" כיוון שהוקם בצמוד ליישוב משמר אילון שנוסד כשנתיים לפני כן באותו אזור, כעבור זמן מה נקבע שם המושב לשמו הנוכחי. שם הכפר נקרא על שם "מבצע בן נון ב'" בו ניסתה חטיבה 7 לפרוץ את הדרך לירושלים מאזור עמק איילון ולטרון הסמוך בסוף חודש מאי 1948. הכפר כמו גם המבצע נקראו על שם יהושע בן-נון שהקרב המפורסם שלו בחמשת מלכי האמורי התרחש באזור ובו אמר את המשפט המפורסם "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון". עד מלחמת ששת הימים היה הכפר יישוב ספר שסבל מאירועים ביטחוניים (מסתננים), נטישת תושבים בשל הקרבה לגבול הירדני. בתחילת שנות ה-70 היה הכפר חצי נטוש. ואולם, במהלך שנות ה-70 החלו תושבים מחוץ לכפר, רובם עירוניים ובעלי מקצועות חופשיים, לרכוש משקים ולהתיישב בכפר במטרה לשפר את איכות חייהם (ולנסות קצת את מזלם בחקלאות). מגמה זו הלכה והתחזקה במהלך שנות ה-80 ואילך, וכיום האוכלוסייה בכפר מגוונת בצאצאי התושבים הראשונים לצד אוכלוסייה שהתיישבה בכפר מאז ועד היום והיא בעלת מאפיינים סוציו-אקונומיים מגוונים והשכלה בתחומים רבים. בכפר מתגוררות כ-80 משפחות במשקים חקלאיים, כ-5 משפחות ב"משקי העזר", וכ-60 משפחות, רובן של בני המושב אשר נשארו לחיות בכפר ומתגוררות בהרחבה שהוקמה במהלך העשור הראשון של שנות האלפיים.

הגאוגרפיה של עמק איילון, – מיקומו בין הרי ירושלים במזרח, גבעות השפלה הגבוהה מדרום ומצפון,גבעות השפלה הנמוכה ממערב גובה נע בין 140 ל-200 מטרים מעל פני הים, שטחו כ–40 קילומטרים רבועים וקרקעותיו פוריות.
הוא אחד מחמישה עמקים והגדול ביניהם שנוצרו במפגש של התפר הגאולוגי שנקרא "קו התלם" (כיוונו צפון -דרום) בין הדום הר חברון והרי ירושלים ובין השפלה עם קו העתק הנחלים שכיוונו מזרח -מערב

על הגיאוגרפיה וההיסטוריה של עמק איילון והיישובים סביבו ראו בהרחבה
עמק איילון והגבעות סביבו, בעבר מובלעת לטרון ושטח ההפקר (נובמבר 2016)
בין משמר איילון ובין נען (יוני 2016)

 

*******

סוף דבר

 

טיול זה הסתיים אחרי שש שעות.
זמן הטיול היה ארוך יחסית.
הרכיבה נמשכה שעתיים וחצי.
יתרת הזמן, שלוש וחצי שעות, הוקדשה לעצירות
לצורכי הסבר,
לביקור בחוות עברי
ולסיום לאירוח קצר במרפסת ביתה של עירית הצופה לגבעות.

*****

היה זה טיול אביב, נינוח, כמו שהתכוונו.
הצבע הירוק שלט בכל מקום, הפריחה הייתה בעיצומה.

*****

תמיד נחמד לטייל באזור זה שהמראות בו נעים 
והוא אוצר התוכן הגאוגרפי וההיסטורי העשיר והמרתק 

****

נהינו מהביקור בחוות עברי
קבלת הפנים הייתה מזמינה ומלבבת.
היה גם מעניין וגם טעים.

*****

תודה

לעומר שדה על ההובלה, 
לדוד עברי על האירוח במחלבה
לדורון דורי ופטריסיה אבנון שצלמו
לעירית פלג על האירוח בסיום
וגם על הושטת יד לעזרה שנדרשה במהלך הטיול
ולכולם על האווירה הנפלאה

 

לטיול זה יצאנו ביום שבת (10/3/2018).

 

בפעם זו היינו שלושה חברים: אבי דן (גבים), ארז צפדיה (עומר) ואני (מבשרת ציון).

 

את המסלול תכנן אבי דן והוא גם הוביל.

 

*****

המסלול מעגלי
עם כוון השעון
התחלה וסיום
חצר משק גבים

*****

האזור הגאוגרפי,
מישור החוף הדרומי:
דרום מערב מישור פלשת
שער הנגב

חלק ממרחב שקמה

"מרחב שקמה" כולל את רצועת השטחים הפתוחים בתחום אגן הניקוז של נחל שקמה. זהו השטח הפתוח הגדול ביותר במרכז הארץ. אגן נחל שקמה הוא חלק מאזור המעבר בין האקלים הים תיכוני בצפון לאקלים המדברי בדרום. האזור כולל עירוב של שטחים טבעיים, חקלאיים ונטועים נרחבים שבהם משולבים אתרים היסטוריים ואתרי טבע. השילוב בין שטחי חקלאות רחבים ושטחים טבעיים יוצר פסיפס של בתי גידול ונופים מיוחדים במינם: ערוצי נחלים, רכסי כורכר, ביתרונות, רצף תילים ארכיאולוגים, שמורות טבע, פריחה ססגונית, חולות נודדים, יערות נטועים, שרידי יישובים קדומים ואתרי מורשת וטבע רבים נוספים.

יחידות הנוף במרחב הטיול
אגן דורות
וגבעות רוחמה

אגן דורות נחל דורות מהווה חלק מאגן הניקוז הדרומי של נחל שקמה. הוא מחורץ, מגוון וקיימים בו נחלים קטנים ובהם שרידי בוסתנים, ושרידים ארכיאולוגיים. הנוף פתוח בעיקרו, ללא ישובים כפריים למעט קיבוץ דורות ומתיישבים בודדים. העיר שדרות גובלת ביחידה ממערב. באגן קיימים עדיין שטחים טבעיים, משמעותיים יותר, בתוך השטחים החקלאיים הנרחבים. ניתן לראות את היחידה כיחידת מעבר בין גבעות רוחמה למישורים החקלאיים. בחלקה הדרומי מתמזגת היחידה עם המישוריים החקלאיים של הנגב המערבי. היחידה מהווה את החלק המערבי של מכלול הנוף הפתוח שנמשך מכביש 40 במזרח ועד פאתי שדרות במערב.
לאורך הנחלים באגן דורות נמצא שילוב של שרידי בוסתנים, נטיעות חדשות יותר (בעיקר אקליפטוסים) וכתמים של בתות בני שיח ועשבוניים. על הגבעות שטחים גדולים יותר של יערות ותיקים (בעיקר אקליפטוסים) וצעירים יותר (בעיקר מחטניים, סביב דורות ומדרום לניר משה). בחלק העליון, המזרחי, של היחידה יש כתמי בתה גדולים יותר.

 

******

גבעות רוחמה מהוות את לב מרחב נחל שקמה.  יחידת נוף זו גדולה עם מגוון של תצורות נוף וצומח במרכז המרחב הפתוח שבין כביש 40 וכביש 6 במזרח  לכביש 232 במערב . המרחבים הגדולים והנוף הפתוח מאופק לאופק יוצרים מרחב איכותי. היחידה מאופיינת באזור גבעות בעל תשתית כורכר וחול בחלקו הגדול של השטח. עם המעבר דרומה מתעבה הכיסוי בחומר איאולי על-גבי הכורכר. חלקים נרחבים מהשטח משמשים למרעה. ביחידה שמורים לפיכך שטחים טבעיים גדולים יחסית. הצירוף של שטחים טבעיים, נטועים וחקלאיים יוצר מרחב גדול פתוח שבו התיישבות מצומצמת: יישוב בודד (רוחמה) ומספר חוות קטנות. יש ביחידה פסיפס מורכב משטחי מרעה, שטחי פלחה גדולים ויערות נטועים, בעיקר משני סוגי עצים: אקליפטוסים ותיקים, שחלקם התנוונו ונטיעות צעירות בעיקר מחטניים עם מעט רחבי עלים בעמקים ולאורך הנחלים.
במרכז השטח נמצא קיבוץ רוחמה. בנוסף נמצאות חוות בודדים (פנחס, נסים) ומספר מחסנים וריכוזי כלים חקלאיים
כל השטח גבעות רוחמה מתנקז לנחל שקמה דרך מספר יובלים: החלק המזרחי של היחידה מתנקז דרומה דרך נחל סד. החלק הדרומי מתנקז מערבה דרך נחל בוטה לנחל דורות, לנחל הוגה וממנו לנחל שקמה. החלקים המערביים מתנקזים לכיוון צפון מערב דרך נחל חצב, נחל זדים ונחל דב.
בגבעות רוחמה טיפוסי צומח בתה של בני שיח עם עצים בודדים, בעיקר שיזפים. כתמים של צמחית חולות, כתמים של כורכר קשה, בשלטון קורנית מקורקפת. עצים בודדים וחורשות קטנות של עצי בוסתן ואקליפטוסים ותיקים. נטיעות: אקליפטוסים ותיקים, חורשה מתנוונת של שיטה מכחילה, חורשות של אורנים צעירים ורחבי עלים בעמקים ובשולי נחלים.

הרחבה מפורטת
סקר מכון דש"א של החברה להגנת הטבע משנת 2004
נחל שקמה – אגן מרכזי סקר, ניתוח והערכה של משאבי טבע, נוף ומורשת האדם,

 

עוטף עזה

דמות האזור בעבר

שלהי המאה ה-19 ובתקופת המנדט
העורף החקלאי של  העיר עזה

 

 

 ערב מלחמת העצמאות

שטח החיבור
בין שני חלקי המדינה היהודית
שנקבעה בהחלטת החלוקה
בכ"ט נובמבר 1947 

מרחב שנתפס
על ידי חטיבת הנגב
במאי 1948

עשור ראשון
אזור ספר
מול רצועת עזה

 

******

פירוט המסלול,
המקומות והאתרים

בית הביטחון המשופץ בקיבוץ גבים

גבִים הוא קיבוץ במערב הנגב הצפוני, כחצי קילומטר מדרום לעיר שדרות וקילומטר ממזרח לצומת שער הנגב, בתחום המועצה האזורית שער הנגב.
קיבוץ גבים הוקם בי"ב אלול תש"ז, 28 אוגוסט שנת 1947, כחודשיים לפני ההכרזה על הקמת המדינה. המקימים את הקיבוץ, היו יוצאי פלמ"ח, מתנועת הנוער העובד והלומד, יוצאי גרעיני מגשימים ולפיד. במרוצת השנים, נוספו אל הקיבוץ יוצאי גרעינים רבים אחרים יוצאי נח"ל ובוגרי תנועת עליית הנוער, כאשר בשנות החמישים עבר הקיבוץ משבר חברתי אשר גרם לרבים מהחברים לעזוב.
שמו המקורי של הקיבוץ היה שדה עקיבא, על שמו של עקיבא אטינגר האגרונום, אך הוחלף עם הזמן לשמו הנוכחי גבים, השאול משמן של הגומות בסלעים בהן מצטברים מי הגשמים. מיקומו של קיבוץ גבים, במרכז הפעילות של קבוצת יישובי שער הנגב, הוביל את מועצת שער הנגב לבחור בו לצורך הקמתו של בית הספר שער הנגב, בו למדים תלמידים משאר היישובים באזור, המשתייכים אל המועצה.
בשל מיקומה של גבים במרכז המועצה, החליטו קברניטי ופרנסי האזור להקים את קריית החינוך בשדותיה החקלאיים של גבים. תוך זמן קצר, שדות פורחים ומוריקים התחלפו בקמפוס מלבלב ושוקק אדם. בקריית החינוך ישנו בית-ספר אזורי מצוין, בו מתחנכים ילדי האזור מכיתה א' ועד יב'. לצידו, שוכנת המכללה האקדמית ע"ש ספיר, הגדולה מבין המכללות בארץ, ובה פקולטות רבות ואיכותיות, לרבות בית-הספר למשפטים היחידי בדרום ובנגב.
בקיבוץ עצמו קיימת מערכת חינוך מסודרת ומוערכת המתחילה מהגיל הרך ונמשכת עד סיום בית-הספר התיכון, הכוללת פעילויות ,חוגים והדרכה צמודה לילדים לאחר שעות בית-הספר.
בשנותיה הראשונות של גבים, פרנסתה באה לה בעיקר מענפי חקלאות שונים. עם השנים, הוקם בקיבוץ מפעל "זמיר" הייחודי שייצר חלילים לנגנים מקצועיים וללימוד נגינה והתרכז בייצוא לחו"ל. לימים דעך המפעל ונסגר, אך עד היום חלילי "זמיר" נחשבים לפריט אספני מיוחד ואיכותי.
כיום פועל בקיבוץ מפעל "פולג" מקבוצת "פוליפילם" הגרמנית, המייצר יריעות הגנה לפני השטח, העשויות פוליאתילן. במקביל למפעל "פולג", הקיבוץ ממשיך לטפח ולהסתמך על הפן החלקאי. ענפי החקלאות העיקריים הם גידולי שדה, לול ורפת. לימים, כאשר התייצבו האוכלוסייה והקהילה, החל הקיבוץ לעודד את חבריו ותושביו ליזום, ליצור ולהתפרנס. חברי הקיבוץ עוסקים בעבודות שונות בקיבוץ ומחוצה לו, בחקלאות, תעשייה, שירותים ומקצועות חופשיים.
הקיבוץ עדיין פועל במתכונת שיתופית. בשנים האחרונות נפתח מסלול של חברות בעצמאות כלכלית לצד החברות הקלאסית. בימים אלו, משפחות צעירות ממשיכות להקלט במסלולים השונים ולהזרים דם חדש לקהילה המתחדשת. בשנת 2013 הסתיימה בניית הבתים הראשונים בשכונת "בת גבים" הקהילתית, השוכנת בכניסה לקיבוץ.

קטע המסלול הראשון והאחרון בקרבת גבים

דּוֹרוֹת הוא קיבוץ במערב הנגב הצפוני ליד העיר שדרות, בתחומי המועצה האזורית שער הנגב. היישוב הוקם בחנוכה, שנת ה'תש"ב (1941) על קרקעות שנרכשו מתושבי הכפר הסמוך הוג' על ידי עולים מגרמניה שהצטרפו אליהם גרעינים מהארץ, מלטביה ומצ'כיה. שמו הוא ראשי תבות של שלושת שמות בני משפחת הוז (דוב, רבקה ותרצה הוז) שנספו בתאונת דרכים בכביש תל אביב-חיפה הישן ליד היישוב נורדיה שבשרון. דב הוז היה מהמנהיגים הבולטים של מפלגת העבודה וכן פעל רבות בהגנה ובהסתדרות. גרעין הקיבוץ נקרא "הבונה" וישב בחדרה במשך שש שנים. במהלך 1942 נקדחה באר המים, הילדים הגיעו מחדרה, הובא עדר צאן והנגרייה הועברה מחדרה לקיבוץ.
בסקר הכפרים משנת 1945 נאמדה אוכלוסיית דורות ב-230 תושבים. שטחי הקיבוץ השתרעו על פני 4,236 דונמים. באותה שנה תרמה "הדסה" האמריקנית 1250 לא"י להקמת מרפאה משותפת עם הכפר השכן הוג'. ב-1946 פתח קואופרטיב "דרום יהודה" קו אוטובוסים מתל אביב לקיבוץ ולקיבוצים השכנים ניר עם ורוחמה. באותה שנה נחנכה בריכת השחיה בקיבוץ – הראשונה בנגב. חברי הקיבוץ השתתפו בסוף 1946 בעלייה לקרקע של 11 הנקודות. עם פרוץ מלחמת העצמאות התמקמה בסמוך לקיבוץ טייסת הנגב והקיבוץ סבל מהפצצות יומיות של חיל האוויר המצרי. תחילה פונו ילדי קיבוץ בארות יצחק לדורות, ובליל ה-23 במאי פונו ילדי דורות וילדי היישובים האחרים צפונה לגבעת עלייה שביפו.
היישוב השתייך בהקמתו לקיבוץ המאוחד ואחר כך לאיחוד הקיבוצים, לאיחוד הקבוצות והקיבוצים, לתק"מ ולתנועה הקיבוצית. בשנת 1956 חובר היישוב לרשת החשמל הארצי.
בדורות יש של אוכלוסיה של  כ- 650 נפש ומתוכם מתוכם 245 חברים ותיקים וחברים חדשים. בנוסף מתגוררים בו כ-200 תושבים וסטודנטים הלומדים במכללה אקדמית ספיר.
הפעילות המשקית מתבססת בעיקר על תעשייה וחקלאות. תעשיה:"דורות מגופי פיקוד ובקרה",מפעל המייצר מגופים, מרבית מוצריו מופנים לייצוא. "דורות מוצרי שום ותיבול" – מפעל העוסק בעיבוד ושיווק שום ותבליני ירקות קפואים בארץ ובחו"ל. חקלאות: החקלאות מורכבת מגידולי בעל – חטה ותלתן. וגידולי שלחין – גזר, שום ותפוחי אדמה. רפת חולבות משותפת עם קבוץ רוחמה, בעלת תפוקה של כ-3 מיליון ליטר חלב בשנה.
ספר הילדים "נא לא לדרוך על הדשא" (1969) של הסופר עודד בצר שהיה אחד מראשוני המתיישבים בקיבוץ דורות, הוא סיפור אוטוביוגרפי במהותו מהווי ימי הראשית של הקיבוץ בנגב, כסיפורו של חלוץ צעיר המספר בגוף ראשון על התנחלות אנשי קיבוץ "תל אחווה" (שם בדוי לקיבוץ דורות) בשנת 1942 בגבעה מדברית. הספר מתאר אירועים שונים בחיי הקיבוץ: את העלייה על הקרקע, החריש הראשון, חפירת הבאר, ראשית בניית הבתים, היחסים עם השכנים והפיכת הקיבוץ למשק פורח. גם בספרו הראשון של בצר "ביבר הארגמן" (1956), קובץ סיפורי ילדים, ישנם סיפורים שונים מחיי קיבוץ דורות.

חוות שקמים (נקראה בעבר "חוות גולדברג", "חוות מרעית") היא חווה חקלאית הנמצאת בתחומי המועצה האזורית שער הנגב, בין העיר שדרות לבין העיר קריית גת וקיבוץ דורות. החווה משתרעת על שטח של כ-3,800דונם, וחוצים אותה שני נחלי אכזב – נחל שיקמה ונחל דורות. חוות שקמים היא יישוב לא מוכר. על חלק מהאדמות שכן בעבר הכפר הערבי הוג'. בשטח החווה אזור עם עתיקות. החווה מפורסמת עקב בעליה משנת 1972אריאל שרון. כיום החווה בבעלות בניו עמרי וגלעד שרון.
שטח החווה ושטח שבו נמצא כיום קיבוץ רוחמה – סך הכול 7,000 דונם – נרכשו בשנת 1911 על ידי קבוצה בשם "שארית ישראל". היו מספר ניסיונות ליישב במקום חווה בשם רוחמה, ובשנת 1944 הוקם על חלק מאותו שטח הקיבוץ רוחמה, על ידי גרעין של "השומר הצעיר". בשנת 1950 רכש רפי איתן את שטח החווה כפי שהוא כיום, לצורך גידול צאן, אך הוא מכר אותה ב-1954 לקבוצת יהודים מאוסטרליה, שניסו לגדל במקום כבשיםאוסטרליות מגזע "מרינו". החוואים לא הצליחו במיוחד, ובשנים שלאחר מכן החווה הייתה נטושה, עד שבשנת 1972 נרכשה על ידי אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון. שרון, שהשתחרר מצה"ל שנה לאחר מכן, נעזר לצורך הרכישה בהלוואה שקיבל מידידו, איש העסקים האמריקאי ממוצא ישראלי משולם ריקליס. בדומה לבתיהם של גנרלים נוספים מצה"ל, גם בית משפחת שרון תוכנן על ידי האדריכל זלמן עינב.
אריאל שרון ואשתו לילי נתנו למקום את שמו הנוכחי, חוות שקמים, על שם עצי השקמה הגדלים במקום. הם ניהלו את החווה באמצעות חברה בשם "שקמים חווה חקלאית", שחברת בת שלה, מפעלי צאן ישראליים בע"מ, חתומה על חוזה חכירת החווה עם רשות מקרקעי ישראל. בחווה עוסקים בגידול צאן ובקר, ירקות, הדרים, אבטיחים וכותנה. הבקר הוא מהזן האיכותי "סימנטל". בשטח החווה שני בתים גדולים: האחד עבור אריאל שרון ובנו עמרי, ובשני – בנו גלעד ומשפחתו. כדי למנוע ניגוד עניינים בין תפקידיו של שרון כשר, הועברה החווה לנאמנות ב-1981, ומאז 1989 עברה הבעלות לידי הבנים עמרי וגלעד.

הוג' הכפר שכן בקצה הצפוני של הנגב, 15 ק"מ ממערב לעזה, כששתי גבעות תוחמות אותו ממזרח וממערב. כנראה, שבמקום שכנה העיר הפלישתית אוגה, שהופיעה במפת מידבא מהמאה ה-6 לספירה ויתכן ששם הכפר הוג' הוא גרסה ערבית של השם הקדום.
הכפר הוקם על תל בשנים 1818–1820 ידי צאלח מוצטפה ביי, שליט מחוז יפו, מתוך כוונה למשוך אליו תושבים בדואים מעזה. לשם כך חילק למתיישבים קרקעות חינם. בנוסף, הקים תחנת משטרה בכפר. באזור ישבו המטות הבדואים וחאידה וג'באראת. בני שבט הווחאידה השתתפו במרד הפלאחים, ב-1834, ובעקבות דיכוי המרד, אלו שלא נהרגו במהלכו גורשו מן האזור. בשנת 1838 ביקר בכפר החוקר האמריקאי אדוארד רובינסון וכתב שבתיו בנויים טיט וגרים בו בין 200 ל-300 תושבים. ב-1863 ביקר בכפר הצרפתי ויקטור גרן וכתב שבתי הכפר עשויים לבני טיט ובסמוך לבאר מים עמוקה ראה שרידים של עמודי שיש קדומים. דו"ח הקרן לחקר ארץ ישראל מ-1883 מציין שמדובר בכפר קטן בנוי טיט על שם הנביא הוג' ובו באר מים בעומק של כ-200 רגל.

*******

במהלך מלחמת העולם הראשונה אזור מדרום לכפר הוג' – הרכס שבין ניר משה ובין יכיני – היה בעורף קו החזית אבל הטורקים ראו בו מאחז אסטרטגי. לכן, החלו, במרץ 1917, לסלול שלוחת רכבת ברוחב 105 ס"מ (הפס הצר שבשימוש הרכבת הצבאית העות'מאנית בארץ ישראל וחצי האי סיני) אל הכפר מאזור תחנת הרכבת דיר סניד. קו זה שימש את מפקדת הארמיה ה-8 העות'מנית שהתמקמה על הרכס לעיל מספר חודשים לאחר סיום הסלילה על מנת להעביר ציוד לכוחותיהם.

לאחר שצבא הממלכה המאוחדת (נקרא חיל המשלוח המצרי) בפקוד גנרל אלנבי הבקיע ב-31 באוקטובר 1917 את החלק הדרומי של קו החזית העות'מאני בין עזה לבאר-שבע, נסוגו חלק מהכוחות העות'מאנים מעט צפונה ויצרו קו הגנה לרוחבה של הארץ, מעזה במערב, ומשם מזרחה דרך הורירה (פארק שרשרת) ושריעה (תל שרע בגדת נחל גרר) עד סביבת תל חויילפה (קבוץ להב) למרגלות הרי חברון. קו הגנה עות'מאני זה הובקע בגזרת הורירה ושריעה ב-6-7 בנובמבר והכוחות העות'מאניים החלו בנסיגה צפונה, כאשר כוחות-מאסף שלהם ניהלו קרבות-השהייה מול כוחות הבריטים ובני-בריתם.

יומיים לאחר מיטוט קו הגנה בין עזה – ובאר שבע, ב-8 בנובמבר 1917 התקדמו כוחות הדיביזיה 60 (לונדון) הבריטית אל עבר הרכס מדרום להוג' (היום ציר יער ניר משה – יכיני) שבו נמצאה עד זמן קצר קודם לכן מושבה של מפקדת הארמיה העות'מאנית השמינית. במקביל להתקדמות הבריטית, המשיכו העות'מאניים בסביבת הוג' בפינוי הכוחות והציוד הרב, ובמקביל הרסו כל שלא ניתן היה לפנות, לרבות הרס בארות המים. בסביבות השעה 14.00 נבלמה התקדמות הלונדונים על-ידי אש ארטילרית כבדה מרכס המשתרע מדרום להוג'. מפקד הדיביזיה, הגנרל שאיי, פנה אל כוחות רכובים אשר היו בסמוך וביקש את סיועם.

 

הכוח הרכוב מנה כ-170 פרשים, משני גדודי יאומנרי בריטים, ממחוזות וורצסטשייר ווורקויקשייר, אשר פעלו במסגרת הבריגאדה (חטיבה) הרכובה 5 , אשר פעלה במסגרת הדיביזיה (אוגדה) האוסטרלית הרכובה. מולם ניצבו תותחנים עות'מאניים, גרמנים ואוסטרים, בחיפוי כ-300 רגלים עות'מאניים מצוידים במקלעים ורובים.

הפרשים פעלו מיידית, על-אף שלא עמד לרשותם באותה עת אש מסייעת. תוך ניצול נבון של תוואי השטח התקדם חלק מהכוח הבריטי הקטן אל האגף והסתער מאותו כיוון, בעוד כוח אחר הסתער חזיתית אל התותחים. שני הצדדים ספגו אבדות כבדות, כאשר 11 תותחים ומספר מקלעים נפלו לידי הבריטים. כ-50 אחוז מהתוקפים נפגעו בהסתערות, לרבות 26 הרוגים וכ-100 סוסים.

ההסתערות ההרואית של פרשי היאומנרי מדרום להוג' נזכרת בכל הספרים המתארים את מסע-המלחמה בארץ-ישראל והונצחה בציור מפורסם, מעשה-ידיה של ליידי באטלר.

******

לאחר הכיבוש לא נעשה עוד שימוש במסילה והיא פורקה לשימוש במקומות אחרים. בהמשך, בתקופת המנדט התרחב הכפר מזרחה ומערבה. מלבד הבאר הראשית ניזון הכפר גם מבארות נוספות בוואדיות הסמוכים. כלכלת הכפר התבססה על גידול חיטה, משמש, תאנים, גפנים ושקדים. במפקד האוכלוסין המנדטורי מ-1931 חיו בכפר 618 תושבים ב-118 בתים. בשנת 1941 הוקם קיבוץ דורות על שטחים שנרכשו מכפריי הוג'. בסקר הכפרים משנת 1945 נאמדה אוכלוסיית הכפר ב-810 תושבים. שטחי הכפר כללו 16,741, ו-1,011 דונמים של שטחים ציבוריים. שטחי קיבוץ דורות השתרעו על פני 4,236 דונמים. בין הכפר ליישובים היהודיים סביבו שררו יחסים תקינים והמרפאה שהוקמה בדורות באותה שנה שירתה גם את תושבי הכפר. בשנת 1946 הסתתרו בכפר אנשי ההגנה בעת חיפוש שביצעו הבריטים בדורות הסמוכה. בדצמבר 1947 נרצחו בעזה מוח'תאר הכפר ואחיו בטענת שיתוף פעולה עם היהודים.
בתחילת מלחמת העצמאות, בעקבות התקדמות הצבא המצרי צפונה התקבלה ההחלטה לכבוש את הוג'. חטיבת הנגב כבשה את הכפר ב-31 במאי 1948 וגירשה את תושביו לכפר דימרה (כיום קיבוץ ארז). ב-4 באוגוסט פנו נציגי הקיבוצים במכתב תלונה לבן-גוריון על אי הצדק שנעשה לכפריי הוג'. בן-גוריון כתב בתגובה שהוא מקווה שמפקדת צה"ל האחראית תמנע ממעשים בלתי-צודקים כאלה בעתיד ותפעל במידת האפשר לתקן את העוול שנגרם.
במהלך ההפוגה השנייה, בספטמבר 1948, פנו התושבים למשרד המיעוטים בבקשה לאפשר להם לשוב להוג'. השר בכור שלום שיטרית טען שהכפריים ראויים ליחס טוב כיוון שלא היו עוינים ליהודים וכיוון שגורשו בידי צה"ל. אולם הצבא סירב לאפשר חזרתם מטעמי ביטחון. מן הכפר לא נותרו שרידים כיום, אתר מרכז הכפר נקרא "חורבת הוגה" ושוכן דרומית לכביש 334 מזרחית לשדרות. באתר קיימים שרידי בית קברות מוסלמי מן התקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל.

רוחמה קיבוץ הנמצא בתחומי מועצה אזורית שער הנגב, כ־10 קילומטר מזרחית לעיר שדרות משתייך כיום לתנועה הקיבוצית ובעבר לתנועת הקיבוץ הארצי.
היישוב רוחמה הוקם מספר פעמים. בשנת 1911, רכשה אגודת "שארית ישראל" ממוסקבה, בראשות יחיאל צ'לנוב 3200 דונם מאדמות הכפר ג'ממה והקימה על אדמות אלו "מושבת אחוזה" בסגנון אחוזת פוריה ואחוזת שרונה. זה היה יישוב יהודי ראשון בנגב בעת החדשה. תחילה נקרא היישוב ג'ממה על שם הכפר הערבי שהיה בקרבתו, יישוב ערבי זה קם על חורבותיו של יישוב יהודי-חקלאי עתיק ששמו לא השתמר אשר התקיים במקום וננטש מספר פעמים בתקופה הרומית בארץ ישראל ובתקופה הביזנטית בארץ ישראל. רק אחר כך הוסב השם ל"רוחמה" על פי דברי הנביא הושע: "וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת-לֹא רֻחָמָה וְאָמַרְתִּי לְלֹא-עַמִּי עַמִּי־אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי".
במלחמת העולם הראשונה התחוללו קרבות עזים בסביבות רוחמה שגרמו להחרבת המשק. היישוב ננטש ונבזז על ידי בדווים תושבי הסביבה. לאחר המלחמה חזרו התושבים לרוחמה ושיקמו אותה אך נאלצו לנטוש שוב במאורעות תרפ"ט (1929). נסיון נוסף ליישב את רוחמה נעשה בשנת 1932. במקום התיישבה קבוצת פועלים, הקימה משק ונטעה פרדס. במאורעות 1939-1936 נעזבה רוחמה בשלישית, בתיה נהרסו ומטעיה נעקרו.
בתאריך 1 בדצמבר 1943 עלה לקרקע קיבוץ השומר הצעיר, ראשיתו של היישוב הנוכחי. במלחמת העצמאות שימש המקום בסיס מרכזי של חטיבת הנגב. בשנת 1956 חובר היישוב לרשת החשמל הארצית.
פרנסת הקיבוץ מושתתת על מפעל תעשייתי ליצור מברשות ("המברשת רוחמה") ועל ענפי החקלאות השונים.

ג'ממה  היה הכפר הקטן שכן בצפון הנגב, כ-30 ק"מ מצפון לבאר שבע, על גדת ואדי אל-מדאבע (נחל רוחמה). בשל רשת כבישים שקישרו אותו לכפרים אחרים ולכביש באר-שבע – עזה, נחשב אל-ג'מאמה כשער גישה לדרום ארץישראך. בשנת 1944 נבנה בכפר בית ספר יסודי. באותה שנה נמנו בו 120 מבני אבן ובוץ בעלי גגות בוץ ועץ, רובם בתי מגורים, והיתר מחסני תבואה ומכלאות לחיות המשק. תושבי הכפר, שרובם השתייכו לשבט הבדואי ערב אל-עטאונה, התפרנסו מחקלאות, בעיקר גידול חיטה, שעורה וירקות, ומגידול בעלי חיים. מי הבארות הסמוכות לכפר שמשו להשקיית חיות המשק וגני הירק. באתר ארכיאולוגי בכפר נמצאו בורות מים, בית בד, רצפות פסיפס, קברים וחלקי עמודים. מספר כלי אבן מהתקופה הפלאוליתית התיכונה נמצאו בסמוך.
במלחמת העצמאות, במסגרת הרחבת תחום המדינה היהודית והיערכות מול צבא מצרים, יחידות של חטיבת הנגב פשטו על הכפר בליל ב-22 במאי 1948, והתושבים גורשו מהכפר ולא הורשו לחזור אליו.
קיבוץ רוחמה נוסד ב-1944 על אדמות הכפר. באתר הכפר נותרו מספר קירות על מורדות הגבעות, מוקפים בקוצים ושיחים. שיחי צבר ועצי אקליפטוס גדלים באתר. המקום משמש למרעה, ומצויה בו אורוות סוסים. האדמות שסביב האתר משמשות לחקלאות.

 

הקטע הרכס בין יער ניר משה ובין יכיני היווה את זירת קרב הוג' ב-8 בנובמבר 1917, לאחר נפילת קו עזה – באר שבע, כפי שהוצג לעיל בתיאור הפר הוג' וסביבתו.

 

עכובית הגלגל היא צמח עשבוני קשיח רב-שנתי, שמבנהו הכללי כדורי דליל, והוא נחשב לדוגמה קלאסית ל"צמח-גלגל". צמח-גלגל הוא צמח שאחרי מותו מתגלגל ברוח כולו כיחידה אחת להפיץ את זרעיו, כלומר שיחידת התפוצה שלו היא הצמח השלם (פרט לחלקיו התת-קרקעיים הרב-שנתיים). אלה צמחים כדוריים במבנה, אשר בהבשיל הזרעים מת כל חלקם העל-קרקעי, אך נותר נוקשה. בבסיסו נוצרת רקמת-ניתוק, והוא הופך לכדור הנישא ברוח. צמחים כאלה טיפוסיים לנוף שטוח וחסר מכשולים (לא לחורש, למשל). כיום אפשר לראות המוני עכוביות כשהן נלכדות בצד-הרוח של גדרות-מרעה.
גובה הצמח 50 ס"מ, וכך גם קוטרו. בהתייבשו נותר שלד כדורי קל-משקל, אשר העלים הגדולים, המתקשים כקלף, משמשים לו מפרשים להסיעו ברוח. הצמח מסועף. מתוך שורש רב-שנתי יוצאים עלים גדולים, הערוכים כשושנת בבסיס הצמח. העלים מפורצים, קוצניים בשוליהם, נבדלים מעלי קוציץ בצבע האדום של העורק הראשי שלהם. גם לאורך הגבעולים צומחים עלים גדולים למדי. הגבעולים עבים, ובהם מיץ חלבי.
עכובית הגלגל פורחת באביב, ממרס עד מאי (ובחרמון עד יולי). בראש כל ענף נישאתקרקפת מורכבת, שקוטרה 4–8 ס"מ, מוצאה מקבוצה של קרקפיות. לכל אחת מן הקרקפיות עלי-מעטפת קוצניים, ובה 5–7 פרחים צינוריים בלבד, וגם מתוך אלה פורה רק פרח אחד. אבל פרח בודד זה גדול ומפותח, ומין זה הוא אחד המעטים במשפחתו שפרחיו נראים לעין בנקל, יפים למדי. צבעם צהבהב מבפנים, ארגמני מבחוץ. הפרח מואבק על-ידי דבורים קטנות.
עכובית הגלגל גדלה כמעט בכל חלקי הארץ, משני עברי בקע הירדן, פרט לדרום הנגב ולערבה. תפוצתה בארץ רחבה, והוא. מהצמחים הימתיכוניים המעטים הגדלים בכל 3 חגורות-הרום בחרמון, ומגיעים גם למרומי ההר. העלים והזרעים נאכלים, אבל עיקר הביקוש הוא לקרקפות, הנאכלות בצעירותן בדומה לקנרס (ארטישוק), וכן כשהן מבושלות עם בשר. הביקוש לקרקפות גדול, והן נאספות בהמוניהן ואף נמכרות בשווקים – עד כדי כך שהצמח עמד בסכנת הכחדה והוכרז כצמח מוגן. כיום מגדלים עכובית בחקלאות.
תפוצתה העולמית משתרעת בדרום-מערב אסיה. המין יחיד בסוגו.
עכובית הגלגל מוזכרת ככל הנראה בתנ"ך בשם גלגל, בישעיהו: "ורדף כמץ הרים לפני רוח וכגלגל לפני סופה" (ישעיהו י"ז, י"ג) בדברים אלו גוער ישעיהו בעם ישראל שהם מתנתקים משורשיהם ובקלות עוזבים את כור מחצבתם.
ובתהילים: "אלהי שיתמו כגלגל כקש לפני רוח"(תהילים פג' יד') צמח זה מסמל אויב נידף ברוח וחוסר יציבות.
בספרות חז"ל הוא מופיע יחד עם הקינרס כצמח מאכל, בשם הדומה לשם הערבי של ימינו עַכּוּב : "וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה, קוץ זה קינרס, דרדר אלו עכביות" (בראשית רבה פ"כ, כ"ג). אבותינו החשיבו את העכובית כירק והתירו להכינה ליום טוב שנאמר:" אין מספרים את הירק במספרת, אך מספרין את הקנרס ואת העכביות"(תוספתא ביצה ,פג',יט').
מן העכובית הורכב, לפי אחת המסורות, כתר-הקוצים שנעטר לישו. החוקר הישראלי פרופ' אבינעם דנין מהאוניברסיטה העברית בירושלים, זיהה גרגרי אבקה של עכובית הגלגל על שריד ארכיאולוגי הידוע בשם התכריך מטורין, שנחשב לחלק מתכריכיו של ישו שנשמר בכנסייה בעיר טורין באיטליה. היות והצמח הוא מזרח ימתיכוני ואיננו גדל באיטליה, גילוי זה נחשב כתמיכה באמונה שפריט הזה מקורו בארץ ישראל.
הערבים אוספים את עלי הצמח ותפרחתו בתחילת האביב, ומשתמשים בו כירק לסלט. זרעי העכובית עתירי שומן וראויים למאכל.
מייק לבנה אתר צמח השדה

כופחה – אתר בתוך מתחם חווה חקלאית פעילה. שרידי כפר ערבי. הכפר שכן כ- 19 ק"מ ממזרח לעיר עזה. הכפר נוסד בסוף המאה ה-19 בידי תושבי עזה, אשר הגיעו למקום לצורך עיבוד אדמותיו. בשנת 1944 התגוררו בכפר התושבים ל-500, כולם מוסלמים. במרכז הכפר עמד מסגד שנבנה בתקופת שלטונו של הסולטן העות'מני עבד אל-חמיד השני (1876 – 1909). בתי הכפר היו סמוכים לגדה הדרומית של ואדי אבו שוּנר, פלג של ואדי חַוְדַג' (נחל הוֹגָה). היו בכפר בית ספר יסודי וכמה חנויות קטנות. מים לצרכים ביתיים סופקו משתי בארות בתחום הכפר, ולצרכי חקלאות השתמשו התושבים במי גשמים ובהשקייה מבארות, בורות ומאגרים. אדמות הכפר השתרעו על 8,569 דונם. תושבי הכפר נטעו מצפון לכפר עצי פרי, כמו אפרסקים, זיתים, שקדים, ענבים ותאנים, ובשאר צידי הכפר גידלו דגנים. בכפר נמצאו שרידים מחרבת אל- כַּוְפַחָ'ה ובהם שרידי בורות, עמודי שיש, כותרת קורינטית, פסיפסים וחרסים.
במלחמת העצמאות, במסגרת הרחבת תחום המדינה היהודית והיערכות מול צבא מצרים, יחידות של חטיבת הנגב פשטו על הכפר בליל ה-27-28 במאי 1948 והתושבים גורשו מהכפר ולא הורשו לחזור אליו.
מושב ניר עקיבא הוקם ב-1953 על אדמות הכפר, מדרום-מערב לאתר הכפר. מהכפר שרד רק המסגד – מבנה אבן עם כניסות וחלונות מקושתים – אשר משמש כאסם וכאורוות סוסים. האתר, אשר מכיל עיי חורבות, שיחי צבר וצמחי מדבר, מגודר ומשמש למרעה. פרדס גדל ממערב לו, וחקלאים ישראלים מגדלים דגנים באדמות הסמוכות.

יער ניר משה הוא יער קטן למדי המשתרע על פני 923 דונם. זהו חלק מיער השובלים, יער פזור הנטוע בצידי ערוצי הלס הרדודים שבאזור כדי למנוע מהגשמים לסחוף את הקרקע ולפגוע בשדות המעובדים. קק"ל החלה בנטיעת היער בשנות ה-50 של המאה ה-20. הנטיעות חודשו בשנות ה-90. העצים העיקריים ביער הם מינים שונים של אורן ושל איקליפטוס, ברוש, שיזף וטטרקליניס – עץ מחט דומה לברוש שמוצאו מצפון אפריקה. בערוצים, הזוכים לכמויות גדולות יחסית של מים, רואים לא מעט עצי שיטה כחלחלה, הנחשבת לעץ פולש. פה ושם גיוונו הנוטעים את היער בפרטים בודדים של חרוב, אשל הפרקים, שקמה וקזוארינה.
יער ניר משה נטוע במרחב של גבעות גליות נמוכות, מעובדות ברובן בגידולי שדה, פרדסים ומטעים. הגבעות בנויות בעיקרן חול-חמרה ומכוסות בשכבה עבה של לס. לבקשת קק"ל ערך מכון דש"א סקר אקולוגי ביער (2010) ואנשיו זיהו בו כ-200 מיני צמחים. המינים הבולטים הם השיח מתנן שעיר ובני השיח סירה קוצנית, קורנית מקורקפת, לוטמית ערבית, געדה מצויה והצמח העשבוני זקנן שעיר. פה ושם נותרו שרידים של משוכות צבר ושיחי אטד.
עם מיני הצמחים המיוחדים ביער ראוי לציין את שום תל-אביב, הפורח בפברואר ומצמיח תפרחת סגולה ונאה. צמח מיוחד אחר הוא קצח זעיר פרחים, הפורח באפריל ובמאי. בחודש פברואר מתכסה היער בכתמים יפים של כלניות, בעיקר בחלקו המזרחי והמרכזי, והוא משתלב לפיכך היטב בפסטיבל דרום אדום. ביער מתנהלת רעיית בקר.
היער והשדות החקלאיים שמסביב מעניקים מרחב מחיה לשפע של בעלי חיים. ארנבות נצפות ביער לעיתים קרובות וכך גם עקבותיהם של צבאים. כצפוי, ביער מסיירים תנים, דרבנים, שועלים וגיריות ובסביבתו נראו גם נמיות וקיפודים.
במהלך הסקר, שנמשך ימים ספורים, זוהו 37 מיני עופות. עם הבולטים שבהם נמנים החיוויאי – דורס גדול המקייץ בישראל. ביער, בראש עץ איקליפטוס, נמצא קן פעיל של חיוויאי. יער ניר משה מתפאר בשני מינים מעניינים של דורסי לילה. אחד מהם הוא אוח – דורס לילה גדול – והאחר הוא שעיר מצוי – דורס לילה קטן הדוגר על עצים. בגבולו המזרחי של היער נמצא קיר קינון של שרקרק מצוי – ציפור צבעונית ויפה המקננת במחילות שהיא חופרת בקירות סלע רכים
להרחבה 

ניר מֹשֶׁה הוא מושב עובדים בנגב הצפוני־מערבי, מדרום־מזרח לשדרות, וצפוני לניר עקיבא המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית מרחבים. מקור שם המושב הוא בשמו של משה סמילנסקי (שהיה חקלאי וסופר). המושב הוקם בשנת 1953 על ידי עולים ממרוקו שאליהם הצטרפו עם השנים גם עולים מאלג'יריה, ונקרא בתחילה "שובל מזרחי 1". שטחו של המושב הוא כ־2,000 דונם.

******

סוף דבר

טיול זה נמשך ארבע וחצי שעות,
מתוכן כשעה הוקדשה לעצירה

*******

טיול זה יכל היה היות מושלם:
מזג אוויר היה נפלא,
דיוושנו במרחבים אינסופיים
שבמישור חוף פלשת ו
בערוצי מספר נחלים ובגבעות הלס.
הצבע הירוק שולט בכל עבר
והפריחה בעיצומה.

 

********

האסון שהתרחש במקום סמוך
לקטע האחרון של המסלול העכיר את השמחה.
שהגענו לחורש ניר משה
חלפו לידינו אמבולנס וניידת משטרה.
שמענו שרוכב אופניים נפגע.
המשכנו לרכב בסינגל ניר משה.
מעלינו חג אמבולנס של מגן דוד
שנחת בקרבה אלינו.
שסיימנו את הרכיבה בסינגל
פגשנו רוכב אחר שסיפר לנו
שרוכב האופניים נפל, שבר את המפרקת ונפטר.
היינו בהלם.
המשכנו ברכיבה עם מועקה כבדה.
בלתי נתפס אדם יוצא מביתו לרכיבה ואינו שב חזרה.

 

*****
תודה

לאבי דן, המארח שתכנן את המסלול
והוביל את הטיול
ולארז צפדיה שהיה הצלע השלישית
של החבורה הנעימה בטיול זה
לדן גזית שהוסיף מידע והאיר עייני על תולדות האזור
ולערן תירוש, יו"ר העמותה
למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל
שהאיר את עייני על קורות קרב הוג'
והעמיד את המידע ששולב בתיעוד זה

 

 

טיול זה התקיים ביום רביעי (7/3/2018) במקום טיול אחר שבוטל ערב קודם, באופן מפתיע ובלתי צפוי.

 

לקראת הצהרים יצאתי לבד לסיבוב ארוך ומקיף ברמת גן.

 

עבורי היה זה מעיין טיול שורשים בעיר בה התגוררתי מאז הולדתי. בה גדלתי כילד וכנער עד אחרי סיום השירות הצבאי.

 

טיול זה המשך לטיול קצר עם חבריי מיכאל סופר, יונה בקלצ'וק ורובי שבת שנערך ב-12 בינואר 2018 ולא תועד. הוא גם המשך לטיול קודם שנערך בדצמבר 2015 מרכז רמת גן, בני ברק, הפארק הלאומי וגבעתיים

******

המסלול
תחילה וסיום
בשכונת הצנחנים
שליד כפר המכבייה
והכוון עם מהלך השעון
המסלול לא עבר
בחלק העיר ממזרח לכביש 4

 

****

העיר רמת גן

רָמַת גַּן רמת-גן היא אחת הערים הגדולות בישראל, המונה כ-162,000 אלף נפש. העיר שוכנת במרכזו של מישור החוף, ממוקמת במרכז גוש דן וגובלת בערים תל-אביב, גבעתיים, בני-ברק וקריית-אונו. רמת-גן, כשמה כן היא – עיר הגנים של ישראל, מונה 21 שכונות ושטח שיפוטה הינו כ-16,300 דונם.

העיר בנויה על ארבע גבעות כורכר שהן חלק מרכס הכורכר המזרחי שלאורך מישור החוף של ארץ ישראל וגובהן הממוצע כ-80 מטר מעל פני הים; ועל האזורים מישוריים של חולות בין גבעות אלה.

 

שטח שיפוט העיר כ-13,700 דונם. העיר היא חלק מהרצף העירוני הבנוי של גוש דן והיא גובלת במערבה עם גבעתיים ותל-אביב במזרחה עם בני ברק. מצפון גובלת העיר בנחל הירקון שעל גדותיו, הצפונית והדרומית פותחו שטחים ירוקים. בדרום שטח שיפוט העיר מצויים האזורים הפתוחים של הפארק הלאומי והספארי, ובדרום-מזרח נמצא האזור החקלאי של כפר אז"ר, והיישובים רמת אפעל וקרית-אונו.

 

רמת גן הוקמה בשנת 1921 כמושבה חקלאית וחמש שנים לאחר מכן, בשנת 1926 הוכרה כמועצה מקומית והוכרזה כעיר בשנת 1950. העיר חברה בארגון פורום ה-15, פורום חמש עשרה הערים הגדולות אשר אינן מקבלות מענקי פיתוח מהמדינה.
רמת גן, היום נחשבת (ובעבר יותר), העיר הירוקה ביותר בישראל. רבע משטחה הם שטחים ירוקים. העיר מכוסה שדרות, עצים הנטועים ברחובות וגנים, לרבות הפארק הלאומי ששטחו יותר מ-1,000 דונם. עיריית רמת גן משיכה לשמור בקפדנות על נתון זה ולמתג את העיר ככזו.

********

תולדות העיר – ראשיתה של רמת-גן בתחילת המאה ה-20. עשרות מתושבי תל-אביב הקטנה, ביניהם מורים בגימנסיה הרצליה, ביקשו איכות חיים וסביבה שהשכונה היפואית המתפתחת לא יכלה להציע. הם ביקשו להקים "עיר גנים" (Garden City) ושמו עינם של שטח בן כ-2,000 דונם בדרך לפתח-תקווה, ולאחר דחיות חוזרות ונישנות – בעיקר בגלל מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) ששיבשה את כל מהלכי החיים – נרכש השטח בתחילת שנת 1921.
תחילה זה היה מושב חקלאי. בנוסף לתל-אביבים שביקשו להתגורר "מחוץ לעיר" התיישבו ביישוב חדש שנקרא "עיר גנים", חקלאים שהקימו ענפים כגון: לולים, רפתות וגני-ירק. כן ניטעו ברמת-גן וסביבתה פרדסי-הדרים רבים. בפברואר 1923 הוסב שם המקום לרמת-גן. מצפון לה הוקם יישוב נוסף, קטן יותר, שנקרא נחלת-גנים.
במהלך כל שנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30 הייתה רמת-גן יישוב קטן למדי, שמספר תושביו לא הגיע לאלף. ב-1926 העניקו לו הבריטים מעמד של מועצה מקומית, ורמת-גן הייתה היישוב היהודי החמישי שזכה למעמד כזה, לאחר תל-אביב (מועצה עירונית) ופתח תקווה, ראשון לציון ורחובות (מועצות מקומיות). נראה כי השלטון הבריטי העריך את הפוטנציאל הגלום ברמת-גן ולכן העניק לה עצמאות מוניציפאלית הרבה לפני מושבות יהודיות גדולות ממנה. במפקד האוכלוסין הרשמי שנערך בארץ-ישראל בשלהי 1931 התגוררו ברמת-גן 975 נפש ובנחלת גנים 81.
אחר שנים אחדות החל הזינוק הגדול הראשון של רמת-גן. בראשותו של ראש המועצה הנמרץ שלה, אברהם קריניצי, הפכה רמת-גן ליישוב ששילב איכות חיים יחד עם פיתוח ענפי כלכלה חדשים. את החקלאות החלה להחליף תעשייה, ורמת-גן הפכה תוך זמן לא רב למרכז תעשייתי חשוב. באותן שנים פרח ביישוב גם ענף הקיט – ונפתחו בו עשרות פנסיונים ובתי מלון, שכן אווירו נחשב לנקי יותר מאשר בערים הגדולות של הימים ההם. בסוף שנות ה-30 כבר ישבו ברמת-גן כ-5,000 נפש והיא הייתה אחת המושבות הגדולות של היישוב היהודי.
בשנות מלחמת-העולם השנייה (1945-1939) חלה בה התפתחות נוספת, בעיקר בשל הדרישה לתוצרת התעשייה המפותחת שלה שהייתה דרושה למאמץ המלחמתי הבריטי. ברמת-גן פעלו מפעלים שלוש משמרות ביממה וייצרו מוצרי מזון, מתכת, טקסטיל ועוד. באותן שנים אוחדו איתה שכונות שניבנו מחוץ לשטח המוניציפאלי שלה, כגון נחלת גנים, שכונת גפן, תל בנימין ורמת-יצחק ובשנת 1944 עלה מספר תושביה לראשונה על 10,000. הוא המשיך לגדול בשנים הבאות. בד-בבד התפתחה ברמת-גן מתחת לפני השטח פעילות ענפה של ארגוני המחתרת – ה"הגנה", אצ"ל ולח"י, שהתרחבה בשנות המאבק שלאחר המלחמה. לא פלא שהבריטים כינו את רמת-גן "האינקובטור [מדגרה] של הטרור". אברהם קריניצי, שהיה ממייסדי ה"הגנה" ומחבריה, סייע לכל המחתרות במקביל, ושילם על כך: בקיץ 1947 הוא נאסר על-ידי הבריטים והוחזק במחנה המעצר בלטרון.

במלחמת העצמאות שפרצה מיד אחרי החלטת האו"ם מה-29 בנובמבר 1947, מילאה רמת-גן תפקיד חשוב. היא הייתה אמנם בעורף, אך בשוליה הצפוניים והדרומיים נערכו קרבות, ורבים מבניה ומתושביה לחמו בכוחות הביטחון. מיד עם קום המדינה ביקש ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, מאברהם קריניצי, למצוא עבורו מתחם בן עשרות מבנים שבהם יוכל להשתכן המטכ"ל, אשר הוחלט להוציאו מתל-אביב. ואכן, ב-18 במאי 1948 התמקם המטכ"ל על גבעת "החלמה", ליד גן אברהם של ימינו, ופעל במקום תקופה ארוכה. את פקודת ההקמה של צה"ל חיבר ופרסם בן-גוריון ברמת-גן ובה אף הושבעו בכירי המטכ"ל הראשון. הימצאות המטכ"ל ברמת-גן הביאה לשם מטוסים מצריים שהפציצו אותה כמה פעמים. בין המבנים שנפגעו – כמה ממתקני המטכ"ל וביתו של אברהם קריניצי.

אחרי מלחמת העצמאות נמשכה התפתחותה המהירה של רמת-גן. היא קלטה אלפי עולים, ושר הפנים העניק לה מעמד של עיר בשבט תש"י (פברואר 1950). בשנות החמישים הראשונות התרכז קריניצי בשלוש משימות: קליטת העולים, נטיעת הפארק הלאומי בדרום העיר והקמת איצטדיון לאומי בצפונה. מספר תושביה עלה משנה לשנה. במפקד הראשון שנערך במדינת ישראל בנובמבר 1948 נמנו בה כ-17 אלף נפש. לאחר עשור אחד עלה המספר ל-80 אלף. את קו 100 אלף התושבים חצתה רמת-גן בתחילת שנות השישים.
אברהם קריניצי עמד בראש רמת-גן 43 שנים, וניצח ב-12 מערכות בחירות. לאחר הבחירות של 1969, שבהן נבחר שוב, לא זכה לשבת על כיסא ראש העירייה, שכן הוא ניספה בתאונת דרכים יחד עם חתנו ונהגו. סגנו, ד"ר ישראל פלד, נבחר לתפקיד, והתמיד בו 14 שנה. פלד אף היה הראשון שנבחר לראשות העיר בבחירות אישיות (1978). פיתוחה של רמת-גן נמשך גם בימי ראשי העירייה הבאים והבולט בניהם צבי בר שכיהן משנת 1989 עד 2013.
רמת-גן ידעה ימים קשים בתחילת שנות ה-90 – בעת מלחמת המפרץ. רבים מטילי הסקאד ששיגרו העיראקים לעבר ישראל, פגעו ברמת-גן והסבו אבידות בנפש ונזקי רכוש קשים. אלפי דירות נהרסו או נפגעו, ושיקומן הצריך השקעות גדולות.
בשני העשורים האחרונים נמשכה הבנייה ציבורית שכללה אולמות תיאטרון, מתקני ספורט, ספריות, אשכול פיס למדעים ואמנויות, ומרכזים קהילתיים; המשך פיתוח "מתחם הבורסה" שבו ניבנו מגדלי משרדים ומגורים, שאחד מהם הוא מגדל שער העיר – הבניין הגבוה ביותר בישראל. מתחם הבורסה הפך בשנים האחרונות למרכז הכלכלי החשוב במדינה, שבו אלפי עסקים בתחומי המשק השונים, לרבות מפעלי היי-טק רבים.
המקור אתר עיריית רמת גן והרחבה על תולדות העיר ואבני דרך בהתפתחות העיר אתר בית קריניצי בית העיר רמת גן

*****

סמלה של רמת-גן מבטא את הסממנים האופיניים לעיר ואת זיקתה למורשת ישראל. על רקע מגן ירוק, כצבע גני העיר, מצוייר מגן-דוד – סמלו העתיק של עם ישראל. מסביב לו זוהרים שבעה כוכבים, שמבטאים את שבעת הכוכבים בדגל שהציע בנימין זאב הרצל למדינת היהודים, ומסמלים את יום העבודה בן שבע השעות.
המגן דוד מופז בקרני השמש הזורחת, סמל לאור ולחום שנתברכה בהם ארץ ישראל ורמז ליום החדש המפציע לעם ישראל במולדתו ההיסטורית. על רקע כדור החמה העולה מתנשא עץ תמר, משבעת המינים המאפיינים את יבולה של הארץ. יצולי מחרשה לרוחב הסמל הם מזכרת לעברה החקלאי של רמת-גן. נדבכי לבנים בצד התחתון הימני מסמלים את תנופת הבנייה בעיר. שני העצים העולים מבין לבני הבניין נועדו להזכיר כי זהו סמלה של עיר גנים.
הארובה המתנוססת משמאל מסמלת את מפעלי התעשייה שהוקמו בעיר. את תחתיתו של המגן-דוד מפאר טנא ובו אשכול ענבים ופירות הדר, מזכרת מימיה החקלאיים של רמת-גן. הנה כי כן – סמל העיר המקפל בתוכו עבר, הווה ועתיד בחיי רמת-גן, על בסיס חזונם הציוני-התיישבותי של מייסדי הישוב מראשיתו.

*****

המסלול:
חלקי העיר והשכונות,
המקומות, הגנים והאתרים

שיכון הצנחנים – השיכון שוכן דרומית לרחוב אלוף שדה וגובל בכביש גהה ובכפר המכביה. בשנת 1949 הוקם שיכון לאנשי צבא קבע. הבתים הם צמודי קרקע דו קומתיים.
בתחילת שנות ה- 60, בתקופה מאוחרת יותר נבנה שיכון הצנחנים שהיה מיועד לקצינים בשירות קבע של חטיבת הצנחנים.

*****

כפר המכביה הוא מלון, מרכז כנסים ומועדון ספורט הנמצא בדרום-מזרח רמת גן (בשכונת רמת חן) ושטחו הכולל כ-80 דונם. כפר המכביה הוקם בעקבות חזונו של אהרון נתנאל, יו"ר מכבי העולמית להקמת כפר אולימפי מרכזי לתנועה. עיריית רמת גן הקצתה מגרש למטרה זו, ובשנת 1957, לקראת המכביה החמישית, הוקם עליו המבנה הראשון. לקראת המכביה השישית נוספו שלושה בנייני מגורים, חדר אוכל ומרכז ספורט. מועדון הספורט כפר המכביה הוא מועדון ספורט למנויים, הגדול ביותר בארץ. המועדון משתרע על כ-50 דונם של מרחבים ירוקים ומתקני ספורט רבים ומגוונים.
כפר המכבייה הוא אחד ממרכזי הכנסים הבולטים בגוש דן. למארגני כנס הוא מציע מגוון רחב של אולמות בגדלים שונים, המאפשרים דיונים במליאה בהשתתפות מאות אנשים, יחד עם אפשרות להתפצל לקבוצות דיון באולמות קטנים יותר. המלון הצמוד למרכז מאפשר אירוח נוח של משתתפים מחו"ל. האולם הגדול של מרכז הכנסים משמש גם כאולם שמחות. בנוסף לכנסים משמש מרכז הכנסים אכסניה להשתלמויות מגוונות.

הפארק הלאומי ע"ש קריניצי – הפארק הוקם על אדמות הכפר הנטוש סלמה וניטע בט"ו בשבט בשנת תשי"א-1951 בנוכחות ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון, הרמטכ"ל יגאל ידין, ראש העירייה אברהם קריניצי ושורה של שגרירים וקונסולים זרים. חזון קריניצי היה : "הפארק יהיה נטוע כ-60 אלף עצים ושיחים… אגם מים שישתרע על שטח של עשרה דונמים מעוטר בצמחי מים ומצויד באפשרות שיוט לילדים ונוער. בגן תשוכן פינת חי… בה יותקן אקווריום גדול… אני רואה במה נרחבת שמעליה תנגן התזמורת העירונית לעתים מזומנות…הפארק מיועד לאזרח והאזרח יהיה בעליו … עקרון הפיקוח יהיה אחד תמיד: הכניסה אל הגן והגישה אל שימושיו חינם לכל".
חמשת אלפים תלמידים השתתפו בנטיעת הפארק. ראש הממשלה הרים על נס את פעולתה הברוכה של רמת-גן ושל ראש העירייה אברהם קריניצי. הוא אמר בנאומו: "לפני כמה חדשים הציעה ממשלת ישראל לנטוע שלושה פארקים: בצפון תל אביב, מזרחית ליפו וברמת-גן. זכות גדולה היא לרמת-גן שהיא הראשונה המתחילה במצווה ונוטעת את הפארק הראשון". בפארק ניטעו כ-3000 עצי חרוב, 250 עצי זית, 100 עצי תאנה, עצי פקאן, עצי אבוקדו ועוד. כמו כן נקדחה באר המספקת מים גם לדיירי השכונה הסמוכה.

בסוף שנת 1957 החלו עובדי הפארק לצקת יסודות למזח באגם. בט"ו בשבט תשי"ח הוזרמו המים הראשונים אל האגם כדי לבחון את יעילותו וכעבור שבוע, בשעה שירדו גשמים עזים, הוצף האגם במי גשמים מגדה אל גדה. בשנות ה-60 הושלמה בנייתו של האמפיתיאטרון בפארק ומאז נערכו בו ובפארק בכלל אירועים בקנה מידה ארצי ובינלאומי, כגון תערוכות פרחים, ימי הצנחן ועוד. הפארק המשיך להתפתח לאורך השנים ועיריית רמת-גן, המפעילה אותו, דבקה בערך של פתיחות לכל אדם המגיע אליו.

הפארק מהווה מוקד משיכה ובילוי למאות אלפי אזרחים מכל רחבי הארץ. הפארק כולל גם אגם וגן פרחים, הנפרש על שטח של 12 דונם ובו כ- 82,000 פרחים בשלל צבעים וסוגים. זאת בנוסף לעצים, שבילים, מדשאות רחבות בסגנון הגנים הקלאסיים של אירופה. בשנים האחרונות ודש הפארק ושופץ בהיקף נרחב  כולל מתחם כושר, מדשאות, גן ורדים, טיילת, חידוש האגם ומזרקות מיוחדות המוארות בלילה. הכניסה לפארק הלאומי היא ללא תשלום. הפארק פתוח כל שעות היום והלילה ובמקום מאות מקומות חניה. מתחם הפארק הלאומי כולו נגיש לנכים ולעגלות ילדים, במקום מספר תאי שירותים הנגישים לנכים, שני מזנונים, בית קפה.
המקור

רמת שקמה כוללת כיום את גבעת גאולה ואת שיכון ליפקאני. השכונה הוקמה בשנת 1954, ושוכנו בה תושבי המעברות חיריה, סאקיה וסַלָמֶה שפונו ממקומם דרומית לכביש מסובים. השכונה כונתה בעבר 'סַלָמֶה ג' כשם הפרויקט, אך שמה הרשמי ניתן לה על שם עץ השקמה העתיק שב"גן הבנים", הגן הציבורי המרכזי שבה. הכיכר הראשית בשכונה נקראת "כיכר הרב פרדס", על שמו של הרב אליהו פרדס, הרב הראשי לשעבר של ירושלים, שהיה גם רבה של רמת גן. בראשית דרכה אומצה השכונה על ידי יהודים נדבנים מפילדלפיה. מדדיה של השכונה לא היו מזהירים לאורך שנים על אף קרבתה לשכונה האמידה רמת חן, לכביש הטייסים ולפארק הלאומי. עם זאת, בזכות מפעל בית הספר היסודי "נטעים" ובזכות הקרבה לבית הספר התיכון "בליך", נודעה השכונה כמקום מטופח, ערכי וחינוכי.
בסוף שנות ה-70 זכתה השכונה להוביל את פרויקט שיקום השכונות שהשפיע, נוסף על שיפור המצב הפיזי, גם על שיפור המצב החברתי בשכונה. הפרויקט, בשונה מפעולות "שיקום שכונות" אחרות שנעשו ברחבי ישראל. על אף פעולת השיקום, הוזנח מעט מבצע הקמת המבנים החדשים כשנה אחרי השלמת הפרויקט. בתחילת שנות ה-80 הוקם בקצה השכונה, בתחילת רחוב שלם, בית הספר התיכון "אורט אבין". בעשורים האחרונים זכתה השכונה לתנופת שיקום ושיפור: בתים חדשים ומרווחים נבנו בסמיכות לפארק הלאומי והוקמו מרכזי חינוך וחברה, כמו מתנ"ס לנוער ולתלמיד המציע, בין היתר, לימודי נגינה, ספרייה עירונית פעילה, שבט צופים ומרכז לקהילה הבוגרת.

סלמה הייתה עיירה כפרית ערבית כ-5 קילומטרים מזרחית ליפו, מזרחית וסמוך לשכונת התקווה, שתושביה נמלטו במהלך מלחמת העצמאות. ב-1913 רכשה חברת חברה חדשה לקניית ומכירת קרקעות 2150 דונם מהשייח' של סלמה, סלים. 650 דונם נמכרו לאיכרי פתח תקווה והיתרה לחברת אחוזת קורסק שחזרה בה, מאוחר יותר, מן העסקה. השטח עליו שכנה העיירה מצוי היום בתחומן של שלוש ערים שונות – שכונת התקווה ושכונת כפר שלם בתל אביב-יפו, שכונת גבעת גאולה והפארק הלאומי ברמת-גן ודרום גבעתיים.

מרכז הכפר והגרעין ההיסטורי שלו שכן כ-500 מ' מצפון לכביש תל אביב–יהודיה, אך מתצלומי אויר עולה שהשטח הבנוי הרציף הגיע עד לכביש ואף חצה אותו. ממרכז הכפר יצאו שש דרכים עיקריות: מערבה, צפונה-מערבה, צפונה-מזרחה, מזרחה, דרומה, דרומה-מערבה. בתים נבנו לאורך הדרכים שיצאו מן הכפר, כך שהשטח הבנוי קיבל צורה של כוכב. מעבר לשטח הבנוי הרציף היו פזורים בתים בפרדסים ברדיוס נרחב. ריכוזי בתים היו קיימים בחלק המזרחי של הכפר (באזור דרך הטייסים של היום ואף מעבר לו).
מסוף 1947, לאחר החלטת החלוקה של האו"ם, השתתפו חלק מתושבי סלמה בפעילות נגד היישובים היהודיים הסמוכים, וכוחות צבא ההצלה בפיקודו של חסן סלאמה השתמשו בעיירה כבסיס לפעולותיהם כנגד תושבי תל אביב ורמת גן. לאור המצב הביטחוני הרעוע החלו תושבים מסלמה להימלט לכיוון הערים יפו, לוד ורמלה. בשכונות היהודיות הסמוכות הוצבו כוחות מחטיבת גבעתי של "ההגנה". ב-8 בדצמבר 1947תקפו לוחמיו של חסן סלאמה את שכונת התקווה. מתקפה זו הצליחה בשלב הראשון, אך לבסוף נהדפה. בתים רבים בשכונה הועלו באש, ובתים נוספים של תושבי השכונה שברחו, נבזזו. בסוף אותו החודש ביצעו כוחות שכללו יחידות של חטיבת גבעתי והפלמ"ח תקיפה כושלת שכונתה "מבצע יהושע", על חלקה הצפוני של העיירה. בחודשים שלאחר מכן בוצעו תקיפות נוספות של "ההגנה" על סלמה, כמו למשלמבצע נזלת. במשך תקופה זו המשיכו ערביי סלמה לירות לעבר שכונות יהודיות. באפריל 1948 נערכו שתי התקפות נוספות של "ההגנה" על סלמה, שבעקבותיהן התגבר זרם התושבים הנמלטים מהעיירה. ב-28 באפריל 1948, במסגרת מבצע חמץ של "ההגנה" שמטרתו המקורית הייתה כיתור העיר יפו על ידי כיבוש הכפרים הערביים סביבה, טיהור השטח שסביב לה וקידום כניעתה, החלה חטיבת "קרייתי" של ההגנה להטריד את סלמה מכיוון מערב. בעקבות פעילות "ההגנה" נמלטו תושבי הכפר ומגיניו לעבר יפו. בליל ה-29 באפריל תקפו יחידות של חטיבת אלכסנדרוני את העיירה משני כיוונים שונים ומצאוה ריקה מבני אדם.
לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל יושבו מבני העיירה בפליטים יהודיים מהאזור, ובהמשך הוקמו גם צריפים ומבנים ארעיים לקליטת עולים נוספים. שטח הכפר חולק לשלושה אזורים – סלמה א', ב' וג'. בנובמבר 1948 סופחו רוב שטחי הכפר לתל אביב וכשליש מהם (סלמה ג') לרמת גן. כ-500 דונם הוחכרו לחברת "הזרע", שהקימה במקום חווה חקלאית (כיום "חוות שלם"). שטח הכפר כולו הועבר לבעלותהקרן הקיימת לישראל.
בבתים נטושים בפאתי הכפר בתחום רמת גן התיישבו עולים מתימן, בשטח שהפך מאוחר יותר ל"גבעת גאולה". על שטחים חקלאיים של סלמה הוקמו ברמת גן השכונות רמת השקמה, רמת חן והפארק הלאומי. בשנת 1974 הוקם על חלק משטח הפארק הלאומי הספארי.
בתל אביב הוקמו השכונות הבאות על שטחי סלמה: נווה אליעזר, ניר אביב, נווה חן, נווה בארבור, נווה צה"ל, נווה כפיר, לבנה וחלק מיד אליהו.
רחוב "דרך שׂלְמה", העובר בדרום תל אביב, חיבר בעבר את יפו וסלמה ומשמר את שמה של העיירה.
כיום נותרו כמה ממבני העיירה כבתים בשכונת "גבעת גאולה" ברמת גן ובכפר שלם בתל אביב. ברמת השקמה, בפינת דרך הטייסים והרב פרדס ניצב מתחם מגודר ובתוכו עץ שיזף עתיק. בסמוך לעץ עמד עד שנות ה-70 קבר ש'יח. הקבר עמד בפאתי בית קברות מוסלמי, שעליו נבנו חלק מדירות השכונה. רוב בתי סלמה נהרסו במסגרת מבצע "פינוי-בינוי" עם הריסת חלקים נרחבים מכפר שלם ושכונת הארגזים בתל אביב. בנוסף נותרו על תילם מבנה קבר השיח', בית קברות אחד ומסגד העיירה.
מקור, הרחבה והפניות

שכונת גבעת גאולה – שוכנת בין רמת חן, רמת השקמה ושיכון ליפקני, בדרומה של רמת גן. האוכלוסייה בשכונה מונה כיום כ-90 משפחות, שהן כ-500–600 נפשות.
עד ל-1948 הייתה הגבעה מעין פרבר מזרחי ושכונת-בת אמידה, של הכפר סלמה. בעקבות מלחמת העצמאות ובריחת תושבי סלמה, הגיעו עולים מתימן מהעיר רדאע (במחוז אל-ביידא) במבצע "על כנפי נשרים" ואכלסו את הבתים הנטושים במקום בראשית שנת 1949. בתי השכונה ומגרשיהן היו אז בחזקת האפוטרופוס לנכסי נפקדים והדיירים הראשונים, הוחתמו על חוזי חכירה מטעמו. לאחר מכן הועברו המבנים והקרקע לאחריות הקרן הקיימת לישראל, כאשר הדיירים חידשו את חוזי השכירות מול הקק"ל מדי שנה בשנה, כנגד תשלום שנתי. השכונה נקראה על שם מחנה מעבר לעולי תימן, "מחנה גאולה" ('חאשד'), ששכן תימן, סמוך לעיר עדן שבתימן. בתחילה נכללה השכונה בתחום עיריית תל אביב, ורק מאוחר יותר הועברה לתחומי העיר רמת גן.
בתחילה, למרות הימצאותן של מספר בארות ממוכנות שנותרו מן הכפר סלמה, לא היו מספיק מים לתושבים. על כן, הביאו לעיתים נשות המשתכנים את המים בפחים ודליים מכפר שלם. הסוכנות היהודית סייעה לתושבים באספקת ציוד בסיסי כגון שולחנות, כיסאות ומיטות-סוכנות. בהמשך, סייעה הסוכנות למשפחות בהקמת משקי עזר קטנים, שכללו לול ועופות, עזים וכבשים, לצורך אספקה עצמית של ביצים וחלב. לאחר זמן מה סייעו הרשויות בחפירת באר מים אחת במרכז השכונה ובהקמת בריכת מים סמוכה. מאוחר יותר, חוברו כל בתי השכונה בצנרת לבאר זו.
בעקבות הקמת רמת חן הסמוכה חוברה גבעת גאולה למערכת המים האזורית ולא היה עוד צורך בהספקת מים מהבאר המקומית. בתחילת שנות ה-50 הקימה העירייה על שטחים פנויים בכפר את "שיכון ליפקאני" (קטע רחוב בניהו הסמוך לבית הספר התיכון "אורט אבין") וב-1954 את שכונת רמת השקמה. מאוחר יותר הוקמו בית אבות ובאמצע שנות ה-70 בית ספר תיכון חרדי על-אזורי לבנות. במהלך שנות ה-50 חוברה השכונה לחשמל והוקם בית הכנסת "תפארת ישראל" בשכונה.
בראשית שנות ה-60, לאחר הקמת "מינהל מקרקעי ישראל" הועברו המבנים והקרקע לאחריות המנהל – שסירב לחדש את חוזי השכירות, ומאז מעמדם של התושבים לא ברור. עיריית רמת גן לא אישרה הרחבות, תוספות ושינויים, למבנים הקיימים, ואפילו שיפוצי מבנים נאסרו. רק בשנות ה-90, בתקופת כהונתו של ראש העיר צבי בר, דאגה העירייה לחיבור השכונה למערכת הביוב ולסלילת כביש אחד.
במהלך השנים נותר שטח השכונה כמובלעת חסרת תכנון, עתידה ומעמד תושביה לוט בערפל. ב-1996 אושרה תוכנית לפינוי ובינוי שעיקרה פינוי כל המבנים הקיימים, בניית מבנים רבי-קומות והשבחה ניכרת של הקרקע.
בשנת 2005 הקימו התושבים את עמותת "בקת", לצורך הסדרת המצב התכנוני והגדרת מעמד התושבים. העמותה מארגנת פעולות שונות בתחום התרבות, פיתוח סביבתי, תמיכה משפטית וייעוץ, סיוע לתושבים מבוגרים במצוקה. העמותה מייצגת את תושבי מול העירייה תוך שאיפה לשמור על צביונה הכפרי של השכונה.

שכונת רמת חן – השכונה נוסדה בשנת 1949 ונקראה תחילה בשם שיכון צבא קבע – סלמה ב'. הבנייה נעשתה על ידי חברת "רסקו" על קרקע שנרכשה ממינהל מקרקעי ישראל. בשלב מאוחר יותר נבנו בשכונה בתים פרטיים וכן בתים שנבנו עבור עולים חדשים של שנות ה-50. רמת חן בנויה בצורת מעגל גדול, אשר הרחוב המקיף אותה הוא רחוב אלוף דוד על שם דוד מרכוס, קצין יהודי-אמריקאי שהגיע ארצה במלחמת העצמאות כדי לסייע לצה"ל ונהרג בשוגג. רוב בתי השכונה הם בתים צמודי קרקע. בשכונה זו נמצאים תיכון בליך וכן בית הספר היסודי "רמת חן". לשכונה קראו בשם זה  – מכיוון שהצירוף ח"ן הוא ראשי תיבות של חילות ונביאים שכן רובם המכריע של הרחובות בשכונה קרויים על שמם של חילות ויחידות צה"ל ונביאי התנ"ך כגון – פלמ"ח, גולני, עודד, המאה ואחד, ישעיהו, ירמיהו, דניאל וכו'. השכונה סופחה לרמת-גן בראשית חודש ינואר 1953. מקור

בית הספר העירוני על שם בליך הוא בית ספר תיכון עירוני בעיר רמת-גן. בית הספר ממוקם בשכונת רמת-חן. התיכון קרוי על שמו של משה בליך שהיה ראש מחלקת החינוך ברמת גן, בתקופתו של ראש העיר אברהם קריניצי. בעבר נקרא "תיכון גזית". "בליך" מוכר בישראל בעיקר בזכות סימולציית הבחירות של התלמידים לפני הבחירות לממשלה ובזכות הצלחות נבחרות הכדורסל של הבנים והבנות בליגות העל של התיכונים.
בבית הספר לומדים כ-2,400 תלמידים, בכיתות ט'-י"ב, עם ממוצע של בין 15 ל-16 כיתות כאשר השכבות ט' וי"ב הן הגדולות ביותר ובהן 16 כיתות, בשכבת גיל אחת. צוות המורים מונה כ-200 חברי סגל. אל בית הספר מגיעים תלמידים בעיקר ממרכז ודרום העיר רמת גן לצד תלמידים מתל אביב, רמת אפעל, כפר אז"ר, גבעת שמואל, קריית אונו וגבעתיים.

שכונת רמת חן בה נמצא "בליך" הייתה החלק המזרחי של העיירה הערבית סלמה. "בליך" נמצא על גבעה שבזמנו הייתה חשופה והיו עליה חמישה בתים מתוכם ירו צלפים ערבים על רמת גן, גבעתיים,אפעל וכפר אז"ר ("גבעת חמשת הבתים"). הוחלט לפשוט על הגבעה ולפוצץ את הבתים. המבצע נקרא בשם הקוד: מבצע נזלת והיה אחד המבצעים הראשונים של חטיבת אלכסנדרוני. בליל ה-18 בינואר 1948 יצא כוח בגודל של מחלקה ועם שחר כבש את הגבעה ופוצץ את הבתים. בפעולה נפצע קשה מפקד הכוח אריאל אנקלביץ וכעבור שלושה ימים נפטר מפצעיו. הוא היה החלל הראשון של חטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות.

 

קריית בורוכוב הוקמה כשכונה נפרדת דרומית לרמת יצחק. בשל אפיונה הפוליטי הסוציאליסטי התנהל ויכוח נוקב אודות הצטרפותה לר"ג הבורגנית ורק ב-1945 סופחה לרמת-גן.

 

תל גנים שוכנת בחלקה הדרומי של רמת גן בגבולה של גבעתיים בסמוך ל"שטח 9" וקניון גבעתיים. באופייה הראשוני הייתה שכונת פועלים נפרדת מר"ג. בשנת 1945 סופחה לרמת-גן. רוב הבתים הם צמודי קרקע והאוכלוסייה היא במעמד סוציו-אקונומי בינוני-גבוה. זו אחת השכונות היקרות ברמת גן. במרכז השכונה נמצא "גן הלוחמים" על שם בני השכונה שנפלו במערכות ישראל.

ד"ר חורחה גרסיה גרנדוס (1900–1961) (Jorge Garcia Granados), דיפלומט מגואטמלה. היה שגריר ארצו באו"ם וחבר ועדת אונסקופ – המשלחת המיוחדת לארץ ישראל שהחליטה על תוכנית החלוקה. את חוויותיו מהביקור בארץ ישראל תיאר בספרו "כך נולדה מדינת ישראל". בדיוני הוועדה הביע גרנדוס את התפעלותו מהמפעל הציוני ומניסיונותיו החברתיים וההתיישבותיים. בזמן ההצבעה על התוכנית ב-כ"ט בנובמבר 1947 אירגן גרנדוס, לבקשתו של נציג המשלחת הציונית אבא אבן, בסיועו של שגריר אורוגוואי, אנריקה רודריגס פברגט, את שאר שגרירי אמריקה הלטינית לגוש משמעותי של קולות בעד התוכנית, שבלעדיו לא הייתה עוברת. לאחר הצהרת העצמאות של ישראל ב-1948 היה גרנדוס השגריר הראשון באו"ם שהודיע על הכרת מדינתו במדינת ישראל, ולאחר מכן ב-1956 מונה לשגרירה הראשון של גואטמלה בארץ. בזכות תמיכתו בהקמת מדינת ישראל וקשריו עימה, נקראו על שמו רחובות בירושלים וברמת גן. כהוקרה על תמיכתו, הוזמנו בני משפחתו בדצמבר 2007 לישיבה מיוחדת של הכנסת לציון 60 שנה להחלטת האו"ם על תוכנית החלוקה

*****

שכונת "תל יהודה" הוקמה בשנת 1932 על אדמתו של יהודה בית הלחמי ולפיכך נקראה על שמו 'תל יהודה'. הייתה זו אז שכונת ספר, בפאתי רמת יצחק, שגבלה באדמות כפר סלמה. במאורעות 1936 – 1939 פונו אליה תושבים מתל אביב – משכונת כרם התימנים הסמוכה ליפו. אדמתו של בית הלחמי חולקה למגרשים ונמכרה לתושבי השכונה. בכיוון דרום השתרע פרדס השייך לגרמני ובו מנזר גרמני שננטש ושימש מקום למשכן כנופיות ערביות שהיו מטרידות ויורות על הסביבה היהודית. כשגברסבלם של התושבים היהודים, מילכד איש ה"הגנה", אבא פוקס, את המנזר כדי להרתיע את הכנופיות הערביות ששהו במקום.
השכונה שגבלה ברמת יצחק סופחה לרמת-גן ב-1 במאי 1944 ונבלעה בין השכונות קריית בורוכוב ותל גנים.ברחוב נגבה פינת רחוב עוזיאל הייתה ערב מלחמת העצמאות עמדה של ה"הגנה". היא נקראה עמדת הטרנספורמטור – בגלל טרנספורמטור [שנאי] סמוך. במלחמת המפרץ פגע סקאד בבית ברחוב עוזיאל מספר 10 ורסיסיו גרמו נזקים רבים בכל הסביבה.

 

רמת יצחק – אחת השכונות הוותיקות והגדולות ברמת גן. נוסדה ב-1933 וקרויה על שמו של יצחק בורשטיין – מראשוני רמת גן ואביו של אברהם בורשטיין, אשר קנה חלק מהאדמות באזור מידי הכפר סלמה. השכונה סופחה לרמת גן בשנת 1943 לאחר שתושביה לא רצו להיות חלק משכונת בורוכוב הסוציאליסטית.
השכונה משתרעת בין דרך נגבה ורחוב המלך יוסף בדרום לרחוב חיבת ציון והעיר בני ברק בצפון, ומרחוב חזון איש במזרח לרחוב בן-גוריון במערב. את השכונה חוצה הרחוב המרכזי שדרות ירושלים. בשכונה בית כנסת גדול, שני בתי ספר יסודיים: "מורדי הגטאות" ו"עליות", שבט תנועת הנוער הצופים, שני מתנ"סים קטנים, בריכת שחייה ואולם ספורט גדול. כמו כן, נמצא בשכונה תיאטרון רמת גן, הספרייה העירונית המרכזית, בית הספר לאומנויות הבמה "בית צבי" ובית יד לבנים. ברחוב 'צל הגבעה' בשכונה נמצא "בית הספירלה" המיוחד של האדריכל צבי הקר.

שבט צופי רמת גן הוקם בשנת 1944 על ידי ותיקי העיר משה למלשטרייך ויוסף מרגולין. השבט ישב בעשרים וחמש השנים הראשונות לפעילותו בסמוך למיקום הנוכחי של בית צבי ועבר בשנת 1969 למשכן הקבע מצידו השני של הר הבנים ובו גם 'אוהל אהוד' אתר הנצחה לחללי השבט ע"ש אלחנני אהוד שנפל במלחמת יומה"כ. צופי העיר היו במשך עשורים חלק מהווי החיים בה ובשיאה מנתה תנועת הצופים בעיר מעל 5000 חניכים שחולקו בין שבטים שונים והיוותה הנהגה בפני עצמה בתנועת הצופים.
עם הירידה בכוחן של תנועות הנוער נסוגה גם תנועת הצופים ומונה פחות מ-4000 חניכים ברחבי העיר המחולקים ל-9 שבטים: שבט רמת גן, שבט הירקון, שבט רמת חן, שבט רעים בקרית קריניצי, שבט השיקמה, שבט עלית, שבט ירדן, שבט אילת ושבט אפעל.

 

הר הבנים הוא גבעת כורכר בגובה של כ-60 מטר, אחת הנקודות הגבוהות בעיר רמת גן. במורדו הצפוני של ההר נמצאת שמורת טבע עירונית המשמרת את צמחיית הכורכר. על ההר מתבצע כיום (2017) פרויקט לאגירת מים.
גן הבנים לא נכלל בתוכנית "עיר גנים" המקורית של ריכרד קאופמן (שכללה את גן שאול וגן אברהם). עם סיפוח שכונת רמת יצחק לרמת גן ב-1943 הוחלט על הקמת הגן על הגבעה (שכונתה אז הר הלוויתן), בהתאם לעקרונותיה. הגן היה אמור לכלול בריכת נוי גדולה שבמקומה נבנה בית יד לבנים. בהמשך נוספה רחבת שבטי ישראל, כיכר עגולה ובה 12 עצי דקל ו-12 פסיפסים של שבטי ישראל. הכיכר כללה בעבר בריכת נוי, אך זו הוחלפה ב-1988 באנדרטה לציון נספי השואה. מדרונו הצפוני של הגן נותר כמעט כולו שטח בר פתוח, כאשר מדרום וממזרח נבנו שבילים וטראסות, המחברים את הגן לרחובות סביבו.

בית יד לבנים רמת גן נחנך במקום ב-1971, ותוכנן על ידי האדריכל משה ספיר, כשלצדו נבנה מגדל תצפית. בית יד לבנים מכיל בתוכו את המשכן לאמנות יהודית המציג תערוכה קבועה של יצירות דוד לבקובסקי וכן תצוגות מתחלפות של אגודת הציירים והפסלים בגבעתיים-ר"ג. על הר הבנים נערכים טקסים ממלכתיים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

"כופר היישוב" היה מגבית לצורכי ביטחון היישוב שפעלה עד ימי קום המדינה. את רעיון המגבית יזם הוועד הלאומי ביום 24 ביולי 1938. המגבית הוקמה בשל הצורך במימון ההוצאות הכבדות שהיו להנהגת היישוב וארגון ההגנה בימי מאורעות תרצ"ו – תרצ"ט. הקרן פעלה על ידי הטלת מסים על היהודים ביישוב היהודי בארץ ישראל ואיסוף תרומות. הכספים שנאספו שימשו לצרכים ביטחוניים, כגון גיוס מתנדבים לשורות ההגנה, הכשרת לוחמים, הקמת גדרות וביצורים ליישובים, סלילת צירי ביטחון וכיוצא בזה. המס העקיף הוטל על נסיעות בתחבורה ציבורית, סיגריות, כניסה לבתי תענוגים וכדומה. דרך נוספת למימון הקרן הייתה הטבעת מטבע פח בערך של חצי מיל. המטבע שימש את היישוב כהילך חוקי על אף שלא היה כזה. בשנה 1940 הוטל "מס חירום", ובשנת 1942 הוטלה "מגבית ההתגייסות", שפעלו כמסים ישירים. בשאר השנים פעלה המגבית באמצעות הטלת המסים העקיפים. אישור לתשלום המס העקיף הגיע בדמות בולים. אנשי מחנות יריבים למחנה הנהגת היישוב נמנעו מתרומה לכופר היישוב או תרמו חלקית; דוגמת הרוויזיוניסטים שנהגו לתמוך בקרן תל חי, ואנשי העדה החרדית שהתנגדו למגבית. כופר היישוב בוטל עם הקמת המדינה. שמה של כיכר העצמאות ברמת גן היה בעבר 'כיכר כופר היישוב' ורבים מתושבי הסביבה משתמשים בו עד היום.

גן שאול, הידוע בכינוי העממי "גן הקופים", הוא גן ציבורי ברמת גן. הגן ממוקם בפסגתה של גבעת כורכר המתנשאת לגובה 60 מטרים מעל גובה פני הים, ולמרגלותיו נמתח רחוב ביאליק, מרחובותיה המרכזיים של העיר.
בשנות ה-20 של המאה ה-20 נקראה הגבעה "ג'בל אל-חרמיה" (הר הגנבים) על שם השודדים הבדואים שהסתתרו במערותיה ופשטו על שיירות ועל עוברי אורח במקום. במלחמת העולם הראשונה, במהלך כיבוש ארץ ישראל מידי העות'מאנים, נאחזו הבריטים בפיקודו של גנרל אדוארד באלפין מגדוד הדיוויזיה ה-54 בגבעה, והציבו עליה את תותחיהם. משם ניהלו קרב עם חיילי הצבא העות'מאני שהתחפרו צפונית לנחל הירקון. הניסיונות לעבור לגדתו השנייה של הנחל עלו בתוהו, אבל בדצמבר 1917 הצליחו הבריטים לחצות את הירקון ולהדוף את העות'מאנים צפונה. זמן קצר לאחר מכן הושלם כיבוש הארץ כולה, והגבעה זכתה לכינוי "גבעת באלפין"(Bulfin Hill).
גן שאול היה הגן הציבורי השלישי שניטע ברמת גן, לאחר גן המלך דוד וגן אברהם. נטיעתו תאמה את חזונו של אברהם קריניצי, מייסד העיר, שביקש להקים עיר מרגוע, משופעת בגנים ובאוויר צח.
כבר מימיה הראשונים ניטעו ברמת גן אלפי עצים ושתילי נוי על הגבעות, ברחובות העיר, באיי התנועה ובחצרות הבתים, ואף נוסדה משתלה עירונית שסיפקה שתילים לגני העיר. "גני רמת גן", ציין קריניצי בגאווה ב-1939, "יצא להם מוניטין בכל הארץ, מצטיינים בנוי מיוחד, בצמחייה עשירה, בשדרות מוצלות, בפינות משחק ושעשועים, במזרקות מים, ומשמשים מקום מנוחה ומרגוע הן לאנשי המקום והן לאנשי הסביבה". עד כדי כך היו הגנים בבת עינו של אברהם קריניצי, שהעירייה אפשרה לתושבים שהתקשו לשלם את מיסיהם להמיר את חובם בעבודה בגני העיר.
בתכנון הגנים ברמת גן חבר לקריניצי הגנן משה כבשני, בוגר לימודי גננות במקווה ישראל, שטיפח את פינותיה הירוקות של העיר. כבשני, כפי שמעידים דוחות המועצה מסוף שנות ה-30, היה גנן בעל נשמה יתרה, והיה מודע היטב לחשיבות הקשר בין האדם לסביבתו. כל אימת שנחנך גן ציבורי חדש, נהג כבשני להזמין לטקס את תלמידי בתי הספר באזור, ובמהלכו "למסור" אותו לאימוץ על ידם. בדרך זו יצר זיקה חמה בין ילדי רמת גן לגני עירם.
במרץ 1937 החלה חברת "עיר גנים", שרכשה את הקרקע, בעבודות הכשרה של גן ציבורי חדש על גבעת הכורכר. בשנת 1938 נחנך הגן בטקס רשמי בנוכחות מושל המחוז הבריטי קרוסבי, ונקרא "גן הנשיאים", על שם נשיאי ההסתדרות הציונית. בשנת 1943, לאחר מותו של המשורר שאול טשרניחובסקי, הוסב שמו ל"גן שאול". בראשיתו השתרע הגן על פני שטח של 25 דונם, ומאוחר יותר צומצם שטחו ל-16 דונם. פסגת הגבעה כוסתה בצמחייה עשירה, פינות נוי, חלקות דשא וגדרות חיות של עצי פיקוס, ניטיצה ולוגוסטרם, והוקצו בה שטחים ייחודיים לגידול צמחים מסוגים שונים. במרכז הגן נבנה אגם מלאכותי ובו קני סוף ופרחי מים יפהפיים, והותקנה ברכה של דגי זהב ומסביב לה פרגולת עץ, העטורה שיחי יסמין ובוגנוויליה. בינות לעצי האקליפטוס, האורן והשקמה נקבעו 25 ספסלי ישיבה נוחים, והוקמו מתקני שעשועים לילדים.
גולת הכותרת של הגן הייתה פינת חי ובה כלובי קופים, תוכים, טווסים, צבים, ארנבות ומיני חיות אחרים, כמו גם שובך יונים גדול. פינת חי זו היא שהעניקה לגן את הכינוי "גן הקופים", ובזכותה הוא זכור לרבים מתושביה הוותיקים של רמת גן כגן עדן של ילדות. "גן זה אהוב על ילדי העיר לא בשל מדשאותיו ואילנותיו ואף לא בשל פינת המשחקים, אלא בעיקר בשל פינת החי שבו", נכתב בספרון "סיפורה של רמת גן", שהוציאה המחלקה לחינוך ונוער של עיריית רמת גן. "מה שונים ורבים בעלי החיים אשר בגן: ציפורים מגוונות הנוצה, טווסים גאים על מניפותיהם הצבעוניות, המנומרות, תוכים גדולים וקטנים וקופים. "העובר במשעולי הגן ישמע את ציוץ הציפורים העליז, את פטפוט התוכים, שאינם חדלים ללהוג, כמתגרים בעוברים ושבים, ואת צווחות הקופים האמיצים והנועזים, החשים עצמם כאדוני המקום. ואמנם, מכל בעלי החיים אהובים ביותר הקופים על הילדים, ומשום כך נקרא הגן בפיהם – 'גן הקופים'".
בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 עבר גן שאול שינויים מפליגים. בשנת 1974 הועברו החיות לספארי שנפתח ברמת גן, ושטח הגן צומצם לכמחצית ממה שהיה בימי הזוהר שלו. שנה לאחר מכן נבנה בגן מגדל מים מבטון מזוין המתנשא לגובה 11 מטר. שבילי אבן ומעקות ברזל תפסו את מקומם של הסרפנטינות ופרגולות העץ. שתי פינות משחק קטנות החליפו את הפינות הישנות של הפעוטות והילדים. על חלק משטחו הדרומי של הגן, בשדרת האחות נחמה (על שם האחות נחמה צדק שנרצחה עם חברתה ביפו ב-1936 ושהוריה התגוררו במקום), הקימו יוצאי יהדות איטליה את בית הכנסת האיטלקי ע"ש רבי עובדיה מברטינורו. הרוח החיה מאחורי הקמתו של בית הכנסת הייתה נאמנה (ג'רמנה) סיניגליה. בית הכנסת נקרא על שם רבי עובדיה מברטנורה, יליד ליבורנו, וארון הקודש שהוצב בו הובא מהעיירה מונקאלוו (Moncalvo) שבחבל פיימונטה (Piemonte). התפילה בבית הכנסת היא כמנהג בני ליבורנו (בנוסח הספרדים).

 

תל בנימין קרויה ע"ש בנימין זאב גולדברג, בנו של בעל "פרדס גולדברג" יצחק לייב גולדברג שנפל כשוטר מיוחד בהגינו על בית החרושת לספירט במאורעות תרפ"ט. הוקמה על גבעת הכורכר שבמשולש הרחובות ביאליק, אבא-הלל, דרך ז'בוטינסקי. בה שכן בית ראש הממשלה השני משה שרת. סופחה לרמת-גן ב-30 בדצמבר 1943.

*****

מתחם הבורסה הוא מרכז עסקים בחלקה המערבי של רמת גן, על גבול תל אביב וגבעתיים. האזור מרכז מספר רב של מגדלי משרדים ובהם בורסת היהלומים הישראלית – אחת מהמובילות בעולם בתחומה, ואשר סביבה התפתח המתחם ועסקים נוספים בתחומי יהלומנות, היי טק, מערכות מידע, עריכת דין, הנהלת חשבונות ועסקי מזון. המתחם תחום על ידי רחוב אבא הלל סילבר ממזרח, רחוב ז'בוטינסקי מדרום, רחוב ביאליק מצפון, ומקושר לנתיבי איילון ממערב.
בתקופת קום המדינה שכנה בורסת היהלומים בשתי קומות ברחוב אחוזת בית בתל אביב. בתחילת שנות ה-60 החלו דיונים על הקמת בניין משרדים לבורסת היהלומים ולאחר הערמת קשיים בעניין מצד עיריית תל אביב, הציע ראש עיריית רמת גן דאז, אברהם קריניצי, כי הבניין יוקם ברמת-גן. ב-14 בנובמבר 1961 נחתם חוזה לרכישת מגרש בן 3.5 דונם למטרה זו באזור שנודע לימים כמתחם בורסת היהלומים. הקמתו של מגדל המשרדים הראשון במתחם, "מגדל שמשון", נמשכה בין הנחת אבן-הפינה בשנת 1964 לבין חנוכתו ב-24 באוקטובר 1968. בניין זה היווה סנונית ראשונה להתפתחותו של מתחם הבורסה, שעד להקמתו כלל רק בנייני תעשייה זעירה ומלאכה. בין שנות ה-70 ועד אמצע שנות ה-90' שכנה במתחם גם בריכת השחייה העירונית "גלי גיל". באתרה של בריכת שחייה זו ניצב היום המלון לאונרדו סיטי טאוור.

שכונת חרוזים נמצאת בין רחובות ביאליק, דרך אבא הלל, רוקח ופארק הירקון. הוקמה ב-15 בספטמבר 1949 על שטח בן 13 דונם בצמוד לתל בנימין על ידי הבעלים של מפעל עלית, אליהו פרומצ'נקו, לטובת עובדי המפעל. השכונה הוקמה על שטחו של פרדס גולדברג ששכן במקום בשנות ה-30 של המאה ה-20. השכונה מתאפיינת בשטחי ציבור וגינות רבות. בשכונה מכללת שנקר להנדסה ועיצוב. במחסן של פרדס גולדברג היה מחסן נשק ומקום אימונים למפקדי האצ"ל. לוחית זיכרון על כך נמצאת ברחוב אנה פרנק בשכונה.

שנקר – הנדסה. עיצוב. אמנות (מקוצר לרוב ל"שנקר") הוא מכללה אקדמית, הממוקמת ברמת גן, ומיועדת להכשרת כוח אדם אקדמי ולמחקר בתחומי ההנדסה, העיצוב והאמנות. המוסד כולל פקולטה להנדסה, פקולטה לעיצוב וכן בית-ספר לאמנות רב-תחומית. המוסד חרת על דגלו את הרב-תחומיות, ובבסיסה שיתוף הפעולה בין שלוש הפקולטות. המוסד נקרא על שם אריה שנקר. בית הספר מפעיל עשרה מכוני ומרכזי מחקר, בתחומי הנדסת פלסטיקה, פרמצבטיקה, טקסטיל, תרבות ועיצוב, אופנה – ועוד. שנקר מפעיל מחלקה ללימודי חוץ. המחלקה מפעילה מגוון קורסים ומסלולי לימודי תעודה, רובם בנושאים הקשורים לעיצוב ולאופנה. בחסות בית הספר פועל בית הספר להנדסאים "שנקר הנדסאים". בית הספר ממוקם בקמפוס אוניברסיטת תל אביב, מחוץ לקמפוס שנקר המרכזי, ברמת גן. בשנת 2017, נבחר בית הספר למקום ה-6 ברשימת "50 בתי הספר לאופנה הטובים בעולם" של המגזין הבינלאומי Business of Fashion

תל גריסה/ תל אל ג'רישה – בתל נמצאו שרידי יישוב מתקופת הברונזה הקדומה, הברונזה התיכונה, הברונזה המאוחרת, הברזל והאסלאמית הקדומה. תחילת היישוב בתל בתקופת הברונזה הקדומה ביישוב פרזות קטן. היישוב התרחב בתקופת הברונזה התיכונה ונוספו לו ביצורים. מתקופת הברונזה התיכונה ב' נמצא במקום מבנה גדול אשר זוהה כארמון. הממצא מתקופת הברונזה התיכונה והברונזה המאוחרת מעיד על תקופות שגשוג באתר. נמצאו חרפושיות המעידות על קשר עם התרבויות השכנות. בתקופת הברונזה המאוחרת הועבר ככל הנראה המרכז השלטוני של התל, וזוהה מבנה מונומנטלי נוסף כארמון של אותה תקופה. סמוך למבנה נחשף מפעל מים-פיר, שנחצב ככל הנראה בתקופת הברונזה המאוחרת ודופן באבנים בתחילת תקופת הברזל. במהלך תקופת הברזל במאה ה-10 לפנה"ס הצטמצם היישוב לשטח קטן. בשטח זה נמצאו שרידי חווה חקלאית. הרצף היישובי באתר נפסק בסוף תקופת הברזל א' ומתחדש רק זמן רב אחר כך בתקופה האסלאמית הקדומה, תקופת היישוב האחרונה בתל. המקור אתר 44, מפת פ"ת 77, סקר ארכאולוגי ישראל

שיכון ותיקים הוקם בשנת 1954 על גדות הירקון ויועד ברוח הימים ההם ל'ותיקי רמת-גן ולפקידיה'. אדמות השכונה נרכשו בטרם קום המדינה על ידי מועצת העיר רמת גן מהאפוטרופוסים הבריטים על אדמות הטמפלריםשגורשו משרונה. שכונה זו הוקמה לאחר תכנון קפדני ביחס לאותה תקופה, אך התכנון של הבתים עצמם היה לקוי מכיוון שלא נלקחה בחשבון איכות הקרקע עליה נבנה השיכון והסמיכות לנחל הירקון. כתוצאה מכך סבלו מרבית הבתים שנבנו בשכונה בשנות החמישים מסדקים רבים ומהצפות קשות בעת שמי הירקון עלו על גדותיהם במשך חורפים רבים. אברהם קריניצי ניסה למשוך אליה משוררים, סופרים, אנשי חינוך, עיתונאים, חברי כנסת ואומנים. בין תושבי השיכון המפורסמים היו אורי צבי גרינברג, אבא אחימאיר ואלימלך רימלט.
בשיכון ותיקים מצויים בית הצנחן, בריכת המרגנית, מועדון ספיב"ק ומרכז איל"ן, מרכז הטניס, בית הספר היסודי "ניצנים" ובית הספר התיכון 'אהל שם', שבט צופי "הירקון" המונה כ-500 חניכים מבתי הספר הסמוכים לשיכון, בית הצייר אהרון כהנא, בית הסופר אב"א אחימאיר "בית אבא", וסניף בני עקיבא. בסמוך ממוקמים: אתר שבע טחנות היושב על ציר נחל הירקון, יער ראש ציפור, תל נפוליאון והחווה החקלאית תלמי אביב; אשר מצויים כולם בשטח השיפוט של העיר תל אביב.

"אהל שם" (יד לישראל ארצי) הוא בית ספר תיכון עירוני עיוני ארבע-שנתי. בית הספר מונה כ-1,590 תלמידים, ב-48 כיתות בשכבות ט', י', י"א וי"ב, וכן כ-160 מורים וכ-30 עובדים. בית הספר נמצא בצדו הרמת-גני (הצד הדרומי) של נחל הירקון, ברחוב רוקח פינת סמדר.
בית הספר נוסד כמוסד פרטי בשנת 1934 בעיר רמת גן על ידי ד"ר אלכסנדר קולר, ששלוש שנים קודם לכן הקים בתל אביב את הגימנסיה הריאלית בלפור. בתחילה, הלימודים במוסד כללו גם את כיתות בית הספר היסודי. בשנת 1944 הועברו הכיתות א'-ח' לרשות המועצה המקומית.
בית הספר נדד בין מבנים שונים עד שעבר למבנהו הנוכחי בשנת 1963 בראשית ימיו נוהל בית הספר, משך ארבע שנים, על ידי אלימלך-שמעון רימלט. ישראל ארצי ניהל את בית הספר במשך שנים רבות, עד לפטירתו בשנת 1978.

על הקרבות על מעברות הירקון במלחמת העולם הראשונה ראו בהרחבה מסע אל העבר לאורך גדות הירקון

******

נחלת גנים – שוכנת בין רחוב המבדיל לרחוב בן-גוריון של היום, ובין רחוב אבא הלל לדרך ז'בוטינסקי.
השכונה החלה דרכה כישוב חקלאי נפרד מרמת גן שראשיתו הרשמית באספת בעלי מלאכה שכינס מנחם שינקין ב-1914 בה הוצע לקנות 280 דונם מ'חברה חדשה'. אדמות אלו נרכשו מן הטמפלרים הגרמנים אשר קנו אותם מערביי ג'ריסה. היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה סבל מגירוש התושבים בעלי האזרחות הזרה (שאינה עות'מאנית) על ידי האימפריה העות'מאנית ששלטה בארץ ישראל. מסיבה זו ירדה משפחת לוין שהחזיקה באזרחות רוסית לאלכסנדריה שבמצרים. רישום הקרקעות בטאבו סודר רק בשנת 1922, אז הוכרז על קיום הגרלה לחלוקת המגרשים בין החברים. העלייה לקרקע של שתי המשפחות הראשונות, משפחת לוין ומשפחת גרינר מנווה צדק הייתה ב-1923. בראש היישוב עמד מנחם יצחק (אלתר) לוין שנבחר לנאמן כלפי בנק אנגלו-פלשתינה וביצע את חלוקת המגרשים לקונים ורישומם בספרי האחוזה. בהמשך, הוא נבחר לראש הוועד המקומי של נחלת גנים ומונה על ידי מושל המחוז למוכתר. ביחד עם חברו מאיר גרינר והמתיישבים האחרים הם בנו את בית הכנסת הראשון של היישוב שנקרא על ידם "מקור חיים", על הגבעה שלימים הייתה שם גם ראשיתה של תחנת הרדיו גלי צה"ל במבנה בית הספר "המנחיל".
התפתחותו של היישוב הייתה איטית, ובשנת 1929 התגוררו במקום רק תשע משפחות שנטעו בו פרדסים. המקום נשא אופי דתי לאומי, אך הצעות להסתפח לבני ברק לא צלחו. פיתוחו הממשי החל בשנות ה-30 של המאה העשרים עם הקמת בתי החרושת קשת, תסס, ונועם-שוקולדה (שהפך למפעל צ.ד). בנחלת גנים הוקמה גם נגרייתו של אברהם קריניצי ראש מועצת ר"ג ולימים ראש העיר המוערך של רמת גן.
ב-1935 נסלל ביישוב הכביש הראשון ברחוב רש"י (מול משטרת ר"ג של היום). בשנת 1939 הוכתרו מאמציו של אברהם קריניצי לשכנע את תושבי השכונה להסתפח לרמת גן והשכונה הוכללה בשטח בנין ערים ר"ג וב-1943 סופחה לעיר באופן רשמי.
בני נחלת גנים היו מעורבים בפעילות המחתרות השונות ועסקו בהגנת היישוב היהודי, אחדים מהם שירתו במשטרת המנדט הבריטי כחפרפרות והיו שהתנדבו לבריגדה העברית (הבריגדה היהודית) של הצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה כדי להלחם בנאצים. הסליק המרכזי של ההגנה ברמת גן שכן במרתף בית החרושת לשוקולד צ.ד. שבנחלת גנים. בני השכונה השתתפו כמו גם בני יישובים אחרים בפעולות מחתרתיות במטרה לסיים את השלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל ומקצתם נתפסו במהלך פעולותיהם ונשלחו למחנות הגליה באפריקה (לוחם האצ"ל חיים גרינר וחבריו מיישובים אחרים). קציני המודיעין הבריטים שהיו מבקרים בביתו של מוכתר השכונה מנחם יצחק (אלתר) לוין חשדו אך לא יכלו להוכיח שבית המוכתר משמש כבסיס של ההגנה ומתנהלת בו פעילות תיאום בין המחתרות השונות. השיא של פעולות המחתרת בשכונה היה ההתקפה על משטרת רמת גן שבוצעה על ידי האצ"ל ב־23 באפריל 1946 על משטרה הבריטית שבשכונה (שנבנתה בסגנון מצודות טגארט, היום משטרת ר"ג) שבה נתפס דב גרונר ואחר כך הוצא להורג על ידי הבריטים ב-16 באפריל1947. כיום מונצח זכרם של דב גרונר וחבריו הלוחמים במצבת גור האריות הנילחם באריה הגדול (המייצג את שלטון המנדט הבריטי) בכיכר דב גרונר שבצומת הרחובות רש"י וזבוטינסקי מול משטרת רמת גן.
לאחר קום המדינה לקחה נחלת גנים חלק חשוב בהתפתחות תעשיית היין בישראל. ליונלו שטוק, בעליה היהודי ציוני של חברת היין האיטלקית שטוק (שנודעה בזכות הברנדי שטוק 84') הקים יקב בשכונת נחלת גנים ברחוב מנחם יצחק (אלתר) לוין. ברנדי שטוק 84', וודקה קגלביץ ויין 'מונפורט' היו המותגים המובילים של "יקבי שטוק" שכללו בעיקר כהילים (ברנדי, וודקה, ליקרים, ורמוטים ועוד). לימים התפתח היקב ועבר לנתניה עם חלק מעובדיו המקוריים מנחלת גנים. בשנת 1990 נרכש היקב על ידי משפחת לרנר ומשפחת בוקסר, כורמים מוותיקי נס ציונה, ושמו שונה ליקבי ברקן.

בניין משטרת רמת-גן נבנה בתקופת המנדט הבריטי והיה אחד ממבני מתחנות המשטרה מדגם "מצודות טיגרט" שנבנו ברחבי ארץ ישראל בשנות מאורעות הדמים (1936 – 1939) ביוזמת צ'רלס טיגרט, מהנדס ומומחה לטרור, הגיע לארץ ישראל בשנת 1937 ומונה כמתאם בין רשויות החוק השונות. הוא יזם בניית עשרות תחנות משטרה – תחילה לאורך גבול הצפון ומאוחר יותר בנקודות מפתח לאורך הדרכים הראשיות בארץ ישראל ובנקודות שולטות. לתחנות המשטרה הבריטיות היה סגנון אדריכלי אחיד וכמה דגמים, ברמת-גן מצוי הדגם הבינוני. בשנת 1938 בניין משטרת רמת-גן היה בשטח שמחוץ ליישוב על הדרך הראשית תל-אביב – פתח תקוה. ב-23 באפריל 1946 תקפו את משטרת רמת-גן 40 לוחמים של האצ"ל כדי להחרים נשק ותחמושת שאוחסנו במבנה. הפעולה הצליחה אך שלושה לוחמים נהרגו (ישראל פיינרמן ויעקב זלוטניק בהתקפה ויצחק בילו בפעולת ההסחה) וחמישה נפצעו – ביניהם דב גרונר שהועלה לגרדום באפריל 1947 לאחר שנידון למוות בבית דין צבאי בריטי. לאחר סיום השלטון הבריטי והקמת מדינת ישראל עבר המבנה לשימוש משטרת ישראל. מול בניין המשטרה מוצבת אנדרטת הגבורה על שם דב גרונר. המקור

שכונת הגפן (בעבר כונתה: שכונת הוואדי) הוקמה על אדמת הפרדסים של שלושת האחים גפן: צבי, מרדכי ואליעזר. שוכנת במרובע הרחובות ז'בוטינסקי, ביאליק, אבא הלל והמבדיל. סופחה לרמת-גן ב-30 בדצמבר1943. ב-1945 עיריית רמת גן הקימה את "בית הגאולים" בשכונה שהיווה מעברת קליטה ל-19 ממשפחות פליטי המלחמה מאירופה. בשנות ה-80, שמה שונה לשכונת הגפן. בתי הספר גאולים והגבעה ששכנו בשכונה אוחדו בשנת 1990 לבית הספר "גבעולים". כיום עוד ניתן למצוא בשכונה עצי תפוזים מימי הפרדס ובארות שנחפרו כדי לספק מי השקיה.

מרכז רמת גן מורכב משתי גבעות הכורכר,  המזרחית היא זו בה נמצא גן אברהם ורחוב שרת (בעבר נקרא רחוב הקשת) והמערבית היא זו בה נמצא גן המעגל(הקרוי גם גן שאול ע"ש שאול טשרניחובסקי וגם בשם גן הקופים) והרחובות הסמוכים אליו. בין הגבעות נמצא העמק בו עוברים במקביל רחוב ביאליק ורחוב הרצל. רחוב ביאליק רחובה הראשון של העיר שבראשית הקמת העיר, נקרא הכביש הלבן נמתח בין שכונת תל בנימין לבין כיכר כופר היישוב. בין הרחובות הרצל וביאליק בחלקם הצפון מערבי עוברות שדרות הילד השלוות המקשרות בין רחוב ז'בוטניסקי שבעבר נחשב לחלק מהדרך בין יפו ובין פתח תקווה ונקרא הכביש השחור בגלל היותו סלול אספלט לבין כיכר רמב"ם המוכרת גם ככיכר 'אורדע' ופי אנשי רמת גן "העמק".

 

גן דוד המלך – נמצא באמצע שדרות הילד. בשנת 1928 הוחל בנטיעת גן זה שהיה הראשון ברמת-גן ולכן כונה "זקן הגנים". בתחילה קראו לגן בשם "גן המלך ג'ורג'" על שם מלך בריטניה (1910 – 1936). ב-3 ביוני 1935, חג חצי היובל להכתרת המלך ג'ורג' החמישי, נחנך הגן באופן רישמי במעמד בא כוח הממשלה הבריטית, אורחים מוזמנים וקהל רב. בשנת 1937 הגיע שטחו של הגן ל- 13.5 דונם, הותקנו בו מרבדי דשא על שטח של 2 דונם ונשתלו 12 ערוגות פרחים. כן נוספו ספסלי ישיבה מעץ ושיש וכן מזרקת מים. בשנת 1948 הוסב שם הגן ל"גן המלך דוד". לגן היו ארבע כניסות: האחת מהרחוב הראשי של רמת-גן – הוא רחוב ביאליק, השנייה מהכביש הראשי שפניו לתל אביב הוא דרך ז'בוטינסקי. הכניסה השלישית היא מככר רמב"ם (כיכר אורדע), בעבר היו בכניסה זו סוכות שעליהן טיפסה צמחייה. הכניסה הרביעית מרחוב למדן המוביל לרחוב הרצל שהותקנה כדי להשלים את הסימטריה של הגן. מאמצע שנות ה-70' הגן שינה את דמותו. שטחו הוקטן במעט לטובת בניית מספר בתי אבות. שטח הגן הינו 7 דונם. הגן מטופח גם כיום אך ברובו מעברים מרוצפים ובהם ספסלי ישיבה והמזרקה הקלאסית שהייתה עשויה אבן הוחלפה במזרקה מודרנית. המקור

*****

 

אנדרטה לבני רמת-גן שנפלו במלחמת העצמאות – שמותיהם של 111 לוחמים שנפלו במלחמת העצמאות חקוקים על מצבת אבן שהוקמה לזכרם בפסגת גן אברהם. הלוט מעל מצבה זו הוסר בערב יום העצמאות תשי"ד-1954 בנוכחות ראש העירייה דאז אברהם קריניצי, המשפחות השכולות, חברי כנסת ותלמידים. בזמן הסרת הלוט נסגרו כל בתי העסק בעיר. האנדרטה עוצבה ע"י האדריכל אשר חירם והפסל יעקב לוצ'נסקי. במרכז האנדרטה קיר אבן הבנוי בחצי גורן ובו כתוב: "לזכרם של בני רמת-גן אשר נפלו במלחמת השחרור תש"ח". בהמשך לכתובת מופיעים שמותיהם של בני רמת-גן שנפלו במלחמת העצמאות. חלק מן החללים היו בני 16. הרשימה כוללת גם שמות של בנות שהתנדבו לשירות במלחמה. אף שמו של יונה רסין, מבין השומרים הראשונים של רמת-גן, חקוק שם. הוא נפל בתחילת המלחמה בדרך לירושלים.. בצד המצבה ישנו תבליט של אריה פצוע. האריה בא לסמל את הגבורה והניצחון של ישראל, הפצע מסמל את המחיר הכבד ששולם בעבור ניצחון זה. מעל התבליט חקוק הפסוק: "כאריות עלו מגאון ישראל". בימי הזיכרון מונחים זרים בצד המצבה על ידי בתי ספר ומוסדות ברמת-גן. המקור

המשורר חיים נחמן ביאליק עבר להתגורר ברמת-גן בשנת 1933. הוא נהג לשוטט על גבעת גן אברהם (בטרם ניטע הגן) שעליה אמר: "כאן מצאתי את המנוחה שביקשתי". בשנת 1939, במלאת חמש שנים למותו, הקימה המועצה המקומית רמת-גן ספסל לזכרו שעליו כתוב: "ציון למשוררנו ח.נ.ביאליק. מקום אוה לטיוליו בימי שבתו ברמת-גן, התרצ"ט"

מחנה המטכ"ל ברמת-גן – בשנת 1934 נוסד בפסגת "גן אברהם" ברחוב הקשת (רחוב שרת כיום) בית הבראה שנקרא "החלמה". בית זה נוהל ע"י ד"ר דורה בלוך ואפשר במרוצת השנים טיפול רפואי, מנוחה ומרגוע למספר רב של חולים נזקקים ממקומות שונים בארץ. בשנת 1948, ימים ספורים לאחר קום המדינה, בעקבות פניית ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון אל ראש עיריית רמת גן אברהם קריניצי עבר המטכ"ל מהבית האדום בשפת ימה של תל-אביב לגבעת גן אברהם ברמת-גן. לצורך כך פונו שמונה בתים ברחוב הקשת וסביבותיו מדייריהם, ובית "החלמה" הפך למרכז המטה. בבית זה ובבתים סמוכים הוקם צה"ל ומשם נוהלה מלחמת העצמאות על ידי דוד בן גוריון.  במכתבו משנת 1954 כתב בן גוריון לזאב אלתגר, עורך ידיעות רמת-גן: "על גבעה ברמת-גן נתרכז בתקופה המכרעת המאמץ הצבאי, … כאילו ידע על כך, ריכז התקפותיו האוויריות במשך ימים רצופים על גבעה זו, וגם נפצעו לא מעטים מעובדי המטה ואחרים נפלו חלל, אולם העבודה בגבעה לא נפסקה אף לרגע לא ביום ולא בלילה ואין ספק שהסביבה היפה שטופת העצים העבותים ורבת החן הוסיפה מהשראתה המעודדת והמרעננת. לעולם אזכור חסד רמת-גן מהימים ההם וראש עירייתה הנאמן והבלתי נלאה." המקור
בשנת 1949 פונה הבניין והמטה כללי עבר למחנה חדש סמוך (לימים מחנה השלישות) ונמצא בו עד שנת 1953 עת הועבר לקריייה בתל אביב. לימים הפך בית "החלמה" לבית ספר יסודי "שילה" (ואני זוכר אותו כילד בראשית שנות ה-60'). בשנת 1983 שונה שמו לבית ספר "בן גוריון" ובו לומדים תלמידים מכיתות א'-ח'.

גן אברהם – גן זה שנקרא בעבר "גן הניצחון", נמצא על גבעה ברום 60 מטר  מעל פני הים, על גבעה שהיא כאמור, אחת מארבע הגבעות של רמת-גן ההיסטורית. בתחילה ניטעה חורשה על פסגת הגבעה שבשנת 1936 הפכה לגן  ציבורי אשר רחוב שרת (אז רחוב הקשת) חוצה אותו לרוחבו.
מנהרה נחצבה מתחת לרחוב והיא קישרה בין המדרון המזרחי  למדרון המערבי של הגן. בגן נקבעו מתקני שעשועים, מגרשי טניס ומתקני ספורט. במדרון המערבי, הצופה לכיוון תל אביב והים, נשתלו מדשאות מלבניות ונבנה מפל מים. בשנת 1946, ביום הולדתו ה-60 של אברהם קריניצי, הוסב שם הגן מגן הניצחון לגן אברהם. לאורך השנים שטח הגן הצטמצם. בשנים האחרונות החלה  עיריית רמת-גן להשקיע מאמצים רבים לשיקומו. המקור
ביקור בגן אברהם היה נוסטלגיה במטיבה. כילד הגעתי למקום עם הוריי או חברי לכיתה שיצאנו ל"טיולים" קצת יותר רחוקים מהבית. כנער צעיר ואוהד של קבוצת הכדור-יד מכבי רמת-גן הגעתי מעת לעת למגרש שנמצא בסמוך לגן לצפות באימוניה ולעודד אותה במשחקיה במיוחד בדרבי מול קבוצת הפועל רמת גן או מול קבוצת מכבי ארזים.
גן אברהם היה המקום אליו הגעתי כל שבת אחרי הצהרים כחניך כיתה ח' לפעילות של גדוד אלמגור בשבט צופי רמת גן. במשך שנתיים בזמן לימודי בכיתה ט' ובכיתה י' בגימנסיה דביר שנמצאת קרוב לגן, עברתי כל בוקר וכל צהרים דרכו מביתי לבניין התיכון וחזרה. הלכתי בגן ברגל ורכבתי בו על אופניים. אני מכיר כל שביל וכל ערוגה בגן זה. שום דבר לא השתנה.

 

דרך בן-גוריון (בעבר רחוב מודיעין) – עוברת לאורכה של רמת גן מצפון לדרום, מרחוב אבא הלל ועד דרך רבין (לשעבר דרך הגבורה), ומשמש כציר תנועה עיקרי. חלק מהצדה הצפון המזרחי של הדרך נמצא בתחום שיפוט עיריית בני ברק וחלקה מצדה הדרום מערבי נמצא בתחום השיפוט של העיר גבעתיים. דבר זה גרם למספר חיכוכים בין העיריות. במקורה הייתה זו 'דרך המואזין' המוליכה מכיוון הכפר סלאמה לירקון והלאה לדרך שכם. בקצהו הדרומי בתחום גבעתיים שכן בטרם קום המדינה מחנה בריטי גדול שהיה ידוע כ'שטח תשע הנטוש'. כמחצית הקילומטר דרומה לנחל הירקון נמצא מחנה השלישות. באמצע הדרך באזור המפגש שלה עם ראשית רחוב הרצל על שטח מעונות ויצו של היום שכן 'קיבוץ רמת גן' – מתחם מגורים בו שהו חלק מן ההכשרות הקיבוציות בטרם עלייתם לקרקע

*****

שכונת הלל  (סופחה לרמת-גן ב-30 בדצמבר 1943) קרויה על שם הלל לב, בנם של ליזה ואברהם לב שהיו מראשוני המתיישבים בשכונה, אשר נהרג בתאונת דרכים, ברכבו על אופניו. במרכזה "הר הארנבות". גבעת כורכר מוארכת אשר חורשת אורנים ניטעה על פסגתה. זכתה לכנויה על ידי ילדי ר"ג בשנות הארבעים והחמישים אשר נהגו לשחק בה. עם הקמת שבט צופי ר"ג בשנת 1944 שימשה לפעילות מחנאית. במרכז השכונה קריית חינוך ובה בתי הספר "הלל", "יבנה" ו"קרני הראם" ולידם בתי כנסת ומקווה. על הגבעה שקוצצה מכל צדדיה עד שכמעט ואינה ניכרת נבנה ב-1965 בית מגן דוד אדום של רמת גן. שכונה זו שימשה משכן לשגרירויות רבות בעשורים הראשונים למדינה.

שכונת מרום נוה – השכונה הוקמה בתחילת שנות ה-80 על שטחו של פרדס מרגושס, אחרון פרדסיה ההיסטוריים של רמת-גן. גבולות השכונה: צפון – רחוב הגאון אליהו. דרום – דרך נגבה. מערב – רחובות לנדאו ותרצה. מזרח – רחוב חזון איש והעיר בני-ברק. בשולי השכונה ניתן עדיין להבחין בשדרות הברושים אשר תחמו בעבר את הפרדס. במרכז השכונה פארק המשתרע על כ-40 דונם, ובמרכזו מזרקה ונחל מלאכותי. ממרומי הפארק תצפית יפה. הפארק, הקרוי על שם מ"מ ראש עיריית רמת-גן, דוד מלמדוביץ', מוביל אל כיכר מרכזית ואל מרכז מסחרי הכולל את קניון "מרום-סנטר". הפארק מוקף מכל עבריו בבניינים רבי קומות. במרכז הפארק הושארה חלקה של עצי תפוז לזכר פרדס מרגושס שסיפק עבודה לראשוני רמת-גן. השירותים לאזרח מקובצים במרכז המסחרי המקומי שקיימים בו גם המוסדות הבאים: בית כנסת, בריכת שחייה, מרכז פסג"ה – מרכזיה פדגוגית. בתי הספר המשרתים את תושבי שכונת מרום נוה ואת החלק הארי של שכונת רמת יצחק הם בתי הספר הממלכתיים "מורדי הגטאות" (לשעבר ביה"ס "פרדס") ו"שאול אביגור. מקור

 

שיכון המזרחי – השיכון שוכן בין הרחובות נגבה, הירדן, בן אליעזר ושכונת פרדס אברלה. הוא הוקם בשנת 1949 ע"י מפלגת המזרחי.מקור

 

רמת עמידר –  שכונה נמצאת בקצה הדרום מזרחי של העיר ומשתרעת על שטח של 300 דונם. היא הוקמה בשנת 1949, בעת קליטת גלי העלייה הגדולים, על ידי הסוכנות היהודית, כשהשטח לא היה שייך לשום רשות מוניציפאלית. היא נבנתה על ידי חברת עמידר כשכונת שיכון טיפוסית – מבני בטון בני שתי קומות. בשנת 1950 צורף השטח לרמת-גן. שכונה זו קלטה עולים מארצות המזרח, תימן ועירק , ובסוף שנות החמישים, הורחבה השכונה ונקלטו בה עולים נוספים, רובם מבולגריה. במשך שנים לא נחשבה לשכונה מובילה אך בשנים האחרונות עם הזדקנות האוכלוסייה הוותיקה, והרחבת היתרי הבנייה הגיעה לשכונה אוכלוסייה מבוססת יותר. השכונה גובלת עם שכונת מרום נווה היוקרתית שמשפרת את תדמיתה וגורמת לשידרוג רמת מחירי הדירות. בנוסף הוקמה בשכונה ישיבת ההסדר רמת-גן ובעקבותיה התיישבו בשכונה משפחות רבות מבוגרי הישיבה, ובכך נוסף לשכונה ציביון דתי. מקור

*****

מתחם גני ערמונים – בראשית שנות התשעים הוקם פרויקט מגדלי המגורים "גני ערמונים" בסמוך לכביש גהה, פרויקט זה גרר אחריו תנופת בנייה בחלקה הצפוני של השכונה. ברחוב הכבאים, הרחוב הראשי, נמצאים המרכז המסחרי של השכונה, בית הספר ערמונים, גנים וגינה ציבורית. מתחם גני ערמונים גובל בדרום בשכונת נוה יהושע, במזרח ברחוב בן אליעזר ובצפון בשכונת רמת עמידר ורחוב פנחס. מקור

*****

שכונת נווה יהושע – נמצאת בדרום מזרח העיר, בין פרדס אברל'ה דאז ורחוב אריה בן אליעזר של היום. האדמות שעליהן הוקמה שכונת נוה יהושע היו פרדס בבעלות ערבית השייך לכפר חירייה. באיזור זה התרכזו פורעים ערביים שירו על בתי רמת-גן. בשנת 1942 נרכשה האדמה על ידי חברת "המפדה האזרחי" שבבעלות "הציונים הכלליים" ולכן נקראה השכונה, תחילה, בשם "המפדה האזרחי", ולימים הפכה לנווה יהושע על שם הציוני יהושע סופרסקי מראשי הציונים הכלליים.  בשנת 1945 הוקמו 20 דירות ראשונות שיועדו למשוחררי הצבא הבריטי. בשנת 1947 הוקמו 20 דירות שהיו מיועדות לעסקני המפלגה ולעולים חדשים. לפני קום המדינה השכונה הייתה מבודדת מרמת-גן ובמלחמת העצמאות נסעו ילדיה בשיירה מאובטחת לבית הספר שהיה ברמת יצחק. השכונה סופחה לרמת-גן -28.3.1949. בשנות העלייה הגדולה נבנו ליד הבתים החד קומתיים הוותיקים, שיכוני עולים ויושבו בה יוצאי עיראק ולוב. כיום מתגוררים בשכונה כ-6,000 נפשות, והרחוב הראשי בה הוא רחוב נוה יהושע. בשנות התשעים החל תהליך של פינוי-בינוי בשכונה. בתהליך זה נהרסו בתים צמודי קרקע ישנים ובמקומם נבנו בתים רבי קומות חדשים ומטופחים. גינת "האם" היא הגינה הראשית בשכונה, אשר עברה שיפוץ מקיף בשנת 2004. במרכז הגן נמצא בית הכנסת הגדול של השכונה העומד על שטח של 2 דונם. בשכונה שני בתי הספר: "ארנון" – בית ספר ממלכתי, ו"מורשת משה" – בית ספר ממלכתי-דתי. מקור 

****

סוף דבר

טיול הסתיים לאחר חמש ורבע שעות מאז תחילתו.
התנהלתי בנחת.
עצרתי כשלוש רבעי שעה
לצילומים, להמתנה ברמזורים לחציית כבישים
ולשתי הפסקות קצרות

 

*********

 

עברתי לאורכה ורוחבה של העיר
מהקצה הדרומי עד הקצה הצפוני.
דיוושתי בין השכונות, המקומות, הגנים והאתרים,
מרביתם אני מכיר וחלקם לא.

 

*******

 

עבורי יליד רמת גן – העיר בה גדלתי כילד וכנער,
הרכיבה בה הייתה חזרה מענגת במנהרת הזמן.
הייתה זו הזדמנות נעימה לרענן את הזיכרון
על תולדות העיר והתפתחותה
ולחזור ולבקר בחלק מהמקומות
שהיו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי ונערותי.

 

******

 

אין ספק שרמת גן שראיתי היום
שונה מזו שהיכרתי בנערותי.
העיר צפופה יותר. 
ניכר שתנופת ההתחדשות העירונית
(תמ"א 38) היא בעיצומה.

 

******

 

אחת התובנות שעברו לי בראש
תוך כדי הטיול בעיר היא
שהשם "רמת גן" אינו מאפיין
את הטופוגרפיה (תבליט ותכסית) שלה. 
לאור העובדה שהעיר בנויה
על גבעות הכורכר והערוצים ביניהם,
נכון יותר היה לקרוא לה "גבעות גן".

 

******

 

היה מעניין ביותר לדווש בעיר
ולראות ובעיקר להבין את
התמורות שעברה
ובאות לידי ביטוי במראה הפיזי שלה.
רמת גן היא עדין עיר שיש בה
שפע של שדרות, גנים ופארקים.
הצבע הירוק שולט בה.

 

******

טיול זה היה תענוג גדול!
מעת לעת נעים להזכר
ולהתרפק על העבר,
במיוחד שהמציאות
בהווה היא אחרת  

.

 

 

 

 

 

לטיול  מאומץ ומענג בחבל ארץ זה שלרוב אינו יעד לטיולים, יצאנו ביום השבת (3/3/2018) במזג אוויר אביבי.

 

היינו קבוצה שכללה עשרה אנשים, שמרביתם הגיעו מיישובי הדרום, חלקם מהמרכז ואחד "השקיע" והגיע ממפרץ חיפה. הפעם השתתפו בטיול איל גזית ודוד פידברג (משמר הנגב), אמיר הורוביץ (ניר עקיבא), אבי דן (גבים), ארז צפדיה (עומר), לייזר קוברסקי (שובל), חיים רובינצ'יק (ביצרון), בועז בן חורין (הרצליה), צביקה אסף (אפק) ואני (מבשרת ציון)

 

את הטיול יזם איל גזית ואת המסלול תכנן אמיר הורוביץ ועדכן אותו על פי בקשתי. הוא גם הוביל.

 

******
המסלול 
יציאה מחוות פיליפ (לצד כביש 40)
הכיוון נגד מהלך השעון

 

 

קטעי מסלול זה זהים, חופפים או סמוכים לשני טיולים קודמים באזור שתועדו  והם: 
* בגבעות לכיש דרומה לעבר נחל אדוריים ובאר מאחז (דצמבר 2015)
* גבעות מזרח לכיש, גבעות גד ונחל אדוריים

 

******

האזור ודמותו
השפלה הדרומית

 

השפלה, או שפלת יהודה, היא אזור גאוגרפי המשתרע בין הרי יהודה למישור החוף. מבחינה מורפולוגית השפלה היא אזור מעבר בין הרי יהודה הגבוהים ממזרח לבין מישור החוף הנמוך ממערב מתוך ארבעה גבולות של השפלה, רק הגבול המזרחי ברור ומוגדר והוא הגבול עם הרי יהודה שעובר בתחתית ולאורך כפיפת האנטיקלינה שלהם. כפיפה זו יצרה הפרשי גבהים ברורים בין ההר לגבעות השפלה. לדוגמה, בעוד שהרי חברון מתנשאים לרום של 900 מטר מעל פני הים, הרי אזור בית גוברין מתנשא רק לגובה של כ- 450 מטר מעל פני הים. דוגמה נוספת להפרשי הגבהים ניתן למצוא בירידה מגובה של כ- 800 מטר מעל פני הים באזור בית אל לגובה של כ- 250 מטר מעל פני הים באזור לטרון. שלושת הגבולות האחרים של השפלה אינם ברורים. הגבול המערבי אמור לעבור בנקודת החיבור הנמוכה בין סלעי הקרטון והנארי לבין אדמות הסחף של מישור החוף. אך לאור התרחבות מניפות הסחף, קיימת חדירה של אדמות אלו לאזור הקירטונים. גם הגבול הצפוני אינו ברור וחד וכך גם הגבול הדרומי.

 

מבחינה טופוגרפית ומבחינת הרום מעל פני הים, יחידות הנוף של אזור הדום הר שומרון דומה לאזור השפלה. מבחינה גיאולוגית – זמן היווצרות ומסלע והתהליכים שעיצבו את שתי יחידות הנוף קיימים הבדלים. הגבול בין שתי יחידות הנוף הוא גבול תפוצתם של הסלעים השונים המרכיבים את יחידת הנוף הצפונית (הדום הר שומרון והשפלה).
בעוד שהיחידה הצפונית של הדום הרי השומרון מורכבת מגיר ודולומיט הרי השפלה מורכבת מסלעי קרטון ומכוסה בנארי. מבחינה גיאוגרפית מדובר על אזור מעבר אפק – ראש העין עמק איילון ותוואי נחל איילון.
גם גבולה הדרומי של השפלה אינו ברור וחד משמעי. כיום, מקובל שהגבול הדרומי עובר לאורכו של נחל שקמה. הגבול אינו ברור וחד משמעי כיוון שגם בבקעת באר שבע ניתן למצוא את מאפייני סלעי הקרטון של שפלת יהודה ומנגד באזורי השפלה שמצפון לנחל שקמה ניתן למצוא הרבדות לס.
בנוסף, גם מבחינה טופוגרפית וגם מבחינה נופית אזור להב – גבעות גורל הוא המשך רציף של השפלה. השפלה היא יחידת נוף הנטויה מכיוון מזרח לכיוון מערב. השתפלות זו מתחילה מגובה של כ- 450 מטר מעל פני הים ועד לגובה של כ- 150 מטר מעל פני הים.

 

******

מבחינה הנדסית ניתן לדמות את השפלה למשולש מאורך שבסיסו בדרום וקודקודו בצפון. אורכה של השפלה כ- 50 ק"מ ורוחבה הממוצע נע בין 12 ק"מ ל – 15 ק"מ. קיימות מספר אפשרויות לחלוקתה של השפלה. מבחינה אורכית נהוג לחלק את השפלה לשתי רצועות אורך: הראשונה, השפלה הגבוהה (המזרחית) שהיא רצועה הבנויה מגבעות מעוגלות שביניהן מתפתלים נחלים. גובהה של רצועה זו כ- 450 מטר מעל פני הים. הרצועה מורכבת מסלעים קירטוניים, בדרך כלל עם כיסוי נארי. הצמחייה האופיינית באזור זה היא שיחם ובתה ים תיכונית. השניה, השפלה הנמוכה (המערבית) שהרום שלה מגיע ל- 250 מטר מעל פני הים. נופה מתון יותר והתעבורה ביחידה זו נוחה. חלקים נרחבים מהיחידה מכוסים באדמות סחף המאפשרות עיבוד חקלאי. הצומח האופייני באזור זה הוא שיחייה, בתה וצומח עשבוני. בקו הגבול בין שתי רצועות אלו ניתן למצוא את התלים הגדולים כגון: צרעה, בית שמש, עזקה, גודד מראשה ועוד. מבחינה רוחבית ניתן לחלק את השפלה לשלוש יחידות נוף רוחביות: השפלה הצפונית המשתרעת בין נחל שילה לנחל שורק והיא צרה והיא ממוקמת מול ההתרוממות של בית אל. השפלה המרכזית המשתרעת בין נחל שורק לנחל האלה. השפלה הדרומית המשתרעת בין נחל האלה לבין מורדות הדרומיים של גבעות גורל המשקים לבקעת באר שבע. 

קו המגע בין סלעי הגיר והדולומיט הקשים של הרי יהודה לבין סלעי הקרטון הרכים יוצר קו חולשה אופייני שתהליכי הסחיפה בו מואצים ומוגברים. קו מגע זה בין סלעים קשים ורכים מאפשר את יצירת עמקי התלם הנמשכים מכיוון צפון לדרום ובניהם אוכפים נמוכים והם עמק איילון, עמק נחל שורק, עמק האלה, עמק גוברין ועמק יבל.

*****

האקלים הוא המרכיב הראשוני המשפיע על כלל הסביבה. תנאי האקלים וכמויות המשקעים קשורים באופן ישיר למשטר המים, לסוג המסלע ולתפוצת קרקעות, וקובעים את אופי תהליכי הבליה ועיצוב הנוף ואת עוצמתם. אלה משפיעים על עיצוב התבליט ועל אופי החי והצומח ועל תפוצתו. מרחב הטיול נמצא באזור המעבר בין אזור האקלים הים-תיכוני לאזור האקלים המדברי שנקרא גם אקלים ערבתי. הגבול בין שני אזורי אקלים אלו מוגדר על סמך ממוצע משקעים רב שנתי של 400 מ"מ. סיווג זה מבוסס על שיטת המיון המתבססת בעיקר על צומח טבעי. האקלים הערבתי מאפיין את אזור המעבר בין האקלים הים תיכוני לאקלים המדברי, וחופף חלקית למה שמכונה "ספר המדבר". אזור זה נכלל באזור ה"צחיח למחצה". האקלים הים תיכוני ו/או הערבתי באזור זה מתאפיין בשתי עונות עיקריות – קיץ ארוך ויבש, וחורף קצר יחסית, עם משקעים בכמות בינונית (באקלים הים תיכוני) עד נמוכה (באקלים הערבתי). משרע המשקעים בתוך האזור ניכר, כאשר המשקעים פוחתים מצפון לדרום ופוחתים גם ככל שמתרחקים מהים. הפחתת המשקעים מצפון לדרום חזקה במיוחד מדרום לקו קריית גת ( 5 מ"מ משקעים לק"מ הדרמה). צפונית לקו זה ההפחתה מתונה יותר ( 1.9 מ"מ לק"מ הדרמה). ההפחתה עקב ההתרחקות מהים היא של 3.1 מ"מ לק"מ. עם זאת, באזורים מסוימים ייתכן שיש הגברה במשקעים עם ההתרחקות מהים. שאר הנתונים האקלימיים (לחות, רוח ועוד) מושפעים בעיקר מהמרחק מהים ופחות מההצפנה וההדרמה.

מרחב הטיול
חלק מאגן הניקוז
של נחל שקמה

נחל שקמה הוא אחד מהנחלים הגדולים, המפותלים והעתיקים היורדים משדרת ההר אל השפלה והלאה למישור החוף הדרומי. שטח אגן היקוות הנחל מעורך בכ- 750 קמ"ר. יובליו העליונים מתחילים בשלוחת דהרייה בדרום הר חברון ויורדים אל השפלה באזור גבעות להב-דביר. כיוון הזרימה הוא מדרום לצפון. במעלה הדרך מכיוון מזרח מצטרפים  לנחל שקמה נחל מגדלית ונחל פורה. באזור עיינות חסי ליד תל חסי נחל שקמה מתלכד עם נחל אדוריים שאגן הניקוז שלו גדול יותר מנקז את המורדות המערביים של הר חברון.
מרבית הנחלים המצטרפים לערוץ הראשי של נחל שקמה המאוחד עם נחל אדוריים שכיוונו מזרח-מערב בנוסף לאלה שהוזכרו, מגיעים כיוון דרום וכוללים את  נחל סד, נחל חצב, נחל זדים ונחל חנון. מצפון מנקזים אליו נחל ברור ונחל עובד. בדרכו מערבה נחל שקמה פורץ את רכסי הכורכר ואת החולות ממשיך עד לים, אליו הוא נשפך באזור זיקים.
מקורות המים העיקריים של נחל שקמה הם מי שיטפונות ומספר נביעות באפיק נחל שקמה, נחל אדוריים, נחל פורה ונחל סד. יש הגורסים שהעובדה שיפוע הנחל מתון ובמהלכו נוצרו פיתולים רחבים, מעידים על על היותו נחל קדום. הנחל זרם לכל אורך הזמן לבד ממספר מקומות בהם הייתה הפרעה או סתימה בגלל הצטברות סחף, גלישות עפר, התמוטטויות של מצוקים קטנים אל אפיקו, הצטברות דיונות והחולות הנודדים בתקופות יצירת רכסי הכורכר השונים, ולמעשה חוסמים את הזרימה בנחל כמו ברוב נחלי הארץ.
נחל שקמה נתון לפעילות מרובה של נגר עילי ושיטפונות. שטחי הניקוז הגדולים, עוצמת המשקעים, אדמת הלס האטימה ומיעוט צמחייה הם הגורמים העיקריים לסחיפה ולהיווצרותם של בתרונות. השיטפונות יוצרים בקטעים של הנחל גדות תלולות, עם מצוקים נמוכים. הזרימה החזקה וקרקע הלס האטומה מונעים גם את חלחול המים אל מאגרים תת קרקעיים, אבל מסייעים לאגירת מים בבורות וסכרים.

 

בעבר מרחב הטיול
מול קו שביתת הנשק (הקו הירוק)
שנקבע מול ממלכת ירדן
עם תום מלחמת העצמאות

בשני העשורים הראשונים
אזור ספר מול הקו הירוק

ממזרח לאזור הטיול
נמצא מכשול ההפרדה

*****

שטח אימונים פעיל

מבחינה חוקית שטח אימונים הוא שטח צבאי סגור על פי תקנות ההגנה שעת חירום 1945 שהן חלק מהחקיקה הראשית של המדינה (בניגוד לתקנות חוק מסוים שמתקין השר הממונה על אכיפתו ומאושרות על ידי הכנסת). לכן, מבחינה חוקית, הכניסה והיציאה של אזרחים לתחומו אסורה. אולם, בפועל איסור זה אינו נאכף הן על ידי האזרחים והן על ידי הצבא שאינו מונע כניסת אליהם בעיקר בסופי שבוע ובתקופות חגים בעת שלא מתקיימים בהם אימונים.
בהיבט התכנוני שטח אימונים אינו מוגדר ייעוד קרקע בתוכניות המתאר (הארצית, המחוזית והמקומית). הוא מוגדר לרוב שטח חקלאי, שמורת טבע, שטח לתכנון בעתיד וכיו"ב.  אולם, בתכנית המתאר הארצית הכוללת (תמ"א 35) בסעיף 15 של הוראות התכנית נקבע שכל מה שמוגדר שטח אימונים לפי ההגדרה לעיל וכל מתקן ביטחוני המוגדר על פי פרק ו' של חוק התכנון והבניה מבטל ועדיף על כל שימוש אזרחי אחר שנקבע בתוכנית.
להרחבה ראו עמירם אורן ורפי רגב (2008) ארץ בחאקי – קרקע וביטחון בישראל ירושלים: הוצאת כרמל 

כאן המקום להדגיש
שמאחר ומדובר בתחום שטח אימונים
שבו מתקיים ירי באש
אי אפשר, אסור בתכלית האיסור ומסוכן
להיכנס אליו באמצע השבוע.

 

המסלול, קטעיו, המקומות והאתרים 

חרבת מאחז

 

קרב חרבת מחאז נערך בין  30 בספטמבר 1948 – ו-6 באוקטובר 1948 מספר ימים לפני "מבצע יואב" שנועד להסיר סופית את המצור של הצבא המצרי על הנגב. בקרבות עשרת הימים נכשל צה"ל בניסיונותיו לפרוץ לנגב שנשאר מנותק. המצרים סירבו לאפשר העביר שיירות לנגב הנצור וציפו להתמוטטות הכוח היהודי בנגב.
בזמן ההפוגה השנייה לאחר קרבות עשרת הימים חטיבת הנגב הייתה בכוחות מדולדלים ותשושים שפעלו להגנת היישובים הקיימים אך לא היה בכוחם לצאת לפעולות התקפיות. באותה עת הוחל בתכנון "מבצע יואב" בו ישתתפו ארבע חטיבות לצורך פריצת המצור לנגב. להיערכות למבצע זה נדרש מבצע לוגיסטי רחב היקף.
היה זה "מבצע אבק" ובו השתתפו מטוסי תובלה של חיל האוויר שאך זה הוקם. מדרום – מזרח לקיבוץ רוחמה הוכשר שדה תעופה לנחיתת המטוסים. במבצע הוטסו צפונה חיילי חטיבת הנגב של הפלמ"ח (חט' 12) התשושים לשם התארגנות מחדש ולנגב הוטסו טונות של אספקה-תחמושת, מזון, דלק ועוד. במקום חטיבת הנגב הגיעו לאזור לוחמי חטיבת יפתח (חט' 11) שסיימו את התארגנותם במחנה במרכז הארץ לאחר הקרבות שניהלו במסגרת "מבצע דני" בחודש יולי. משימתם הראשונה הייתה להגן על שדה התעופה. המצרים ראו בפעולות אלה הפרת תנאי ההפוגה והתכוונו לשבש את המבצע. בתחילת ספטמבר התברר כי המצרים מתכוונים להוציא מכלל פעולה את שדה התעופה ליד רוחמה על ידי תפישת משלטים בקרבתו. לוחמי חטיבת יפתח תפסו שורת תילים שבהם החלו המצרים להתחפר: תל קוניטרה (תל קשת) תל חסי ממערב לו ושניהם מצפון לשדה התעופה, תל נגילה ממזרח ותל מוליחה (מילחה) מדרום מזרח.

 

המצרים הגיבו בריכוז כוחות חי"ר, שריון, ארטילריה וגם כוחות לא סדירים מאזור פלוג'ה. במשך שבוע התחוללו קרבות בהם עברו המשלטים מיד ליד.
לאחר הקרבות המצרים נסוגו וחטיבת יפתח קיימה חגורת אבטחה על המסלול וכך התאפשר המשך הפעלת שדה התעופה ליד רוחמה ואת המשך ההכנות למבצע יואב. בקרבות חרבת מחאז נהרגו 13 ונפצעו 30 מלוחמי חטיבת יפתח.
להרחבה על הקרבות ראו ספר הפלמ"ח כרך ב' עמ' 594 – 613 וגם אורי אלגום (1984), "קרבות חירבת מחאז" מערכות, 294 – 295, יולי 1984, עמ' 99 – 106

 

סיפור  קרב של חטיבת יפתח בחרבת מחאז שימש רקע לרומן "ימי צקלג" פרי עטו של הסופר ס. יזהר. הרומן שנחשב לאחת מיצירות המופת של הספרות הישראלית יצא לאור בהוצאת עם עובד בשנת 1958 וזיכה את יזהר בפרס ישראל. הרומן מתאר שבוע של קרבות בנגב במהלך מלחמת העצמאות סביב משלט הקרוי בספר נקודת גובה 244. ברוח זרם התודעה מתמקד הסיפור בעולמם הנפשי של הדמויות, צעירי הפלמ"ח, הן בזמן הקרבות והן בזמן ההפוגות שביניהם. אף שיזהר בכוונה אינו מציין את השם 'חרבת מחאז' בשום שלב בספר, הוא הקפיד לשחזר במדויק את מהלכי הקרבות, תאריכיהם, בעלי החיים, הצמחייה ואף מיקום הכוכבים בשמים אף ששינה את שמות הדמויות וקיצר את זמן הקרב משמונה ימים לשבעה.

 

גבעות גומר  – שמורה מוצעת באזור זה הוא אחד המרחבים הפתוחים הגדולים ביותר ששרדו במרכז הארץ, ומהווה חלק מרכזי במרחב הביוספרי של דרום השפלה. בין היתר כולל המרחב שפע אתרי עתיקות מתקופות שונות, וביניהם חורבת גומר, חורבת מורן, חורבת כישור, חורבת נקיק ועוד. בחלק מאתרים אלו יש מערכות מסתור מתקופת מרד בר-כוכבא (השנים 135-132 לספירה).
בתחום השמורה יש השתנות אקלימית מהותית מצפון לדרום, ולכן השמורה מהווה אזור מעבר בין מיני חי וצומח ים-תיכוניים למיני חי וצומח ערבתיים ומדבריים. כתוצאה מכך, עשירה השמורה במיוחד במגוון המינים שבה.
בחלקה הצפוני של השמורה ניתן לראות חורש ספר, הכולל עצים ושיחים גדולים של חרוב מצוי, אשחר א"י, ליבנה רפואי ועוד. ככל שמדרימים, מתחלף החורש הטבעי שבשמורה בנופי בתה עשבונית.

 

חרבת נקיק – חורבה גדולה בשפלה הדרומית , ברום של כ – 410 מ' , שהיתה כפר בת של דורא בהר חברון . הכפר הוקם במאה ה – 19 על שרידי יישוב קדום מימי הבית השני ומן התקופות הרומית והביזנטית . במקום נמצאו שרידי מיבנים ומערות קבורה (רובם מהתקופה הביזנטית), וכן מערכת מסועפת של מחילות שמשולבים בה בורות פעמון וחדרים תת-קרקעיים (כנראה מערכת מסתור מימי מרד בר כוכבא). מצפון לחורבה יש בית קברות של היישוב הקדום, ובו מערות כוכים.  כפריי הר חברון שדדו כאן את הקברים . הכפר נכבש וניטש במבצע יואב במלחמת העצמאות , ותושביו נמלטו לכפר דורא.

אום שקף

אתר שתוכנן להגיע אליו
אולם בפועל לא הגענו
אבל שווה אזכור והתייחסות

 

חירבת אום א-שקף היא חורבה של עיר תת-קרקעית קדומה מהתקופה הביזנטית בשיפוליו המערביים של דרום הר חברון,‬ בגובה 425 מטר מעל פני הים. שוכנת כ-3 ק"מ מדרום ליישוב שקף בחבל לכיש. לא ברור מדוע ומתי ננטש המקום. גיל ההריסות מעיד על נטישה של מבנים עתיקים כנראה בני 2000 שנה. במקום נשתמרו שרידי מבנים גדולים, בנויים מאבן מסותתת, חלקם מעל הקרקע, אך רובם נמצאים מתחתיה, והם יוצרים עיר גדולה. ‬במקום מערות מסתור רבות וגם הרבה בורות מים. חלק מהמערות טבעיות, אחרות הושלמו על ידי תושבי האזור בתקופות שונות. חלק מהמערות שימשו כמערות מילוט עוד בתקופה הרומית. אלו נחצבו בכוונה לעכב את הרומאים על ציודם המסורבל ולכן לחלקן פיתולים של 90 מעלות וכן יציאות סודיות. חלק מן המערות שימשו לאחסון מוצרי מזון בקירור טבעי. חלק נוסף של המערות שימש למגורים ובהן ניתן לראות חלוקה לחדרים גדולים, משקופים חצובים באבן עם פיתוחים, ובחלק מהמבנים נשאר הגג שלם. השרידים העליונים הגלויים לעין הם כנראה מתקופה מאוחרת יותר. כנראה מכפר מוסלמי בן כ-200 שנה, כפר זה הוקם על ידי חקלאים שנהגו לרדת מהרי חברון לטפל בשדות. במשך השנים נשארו חקלאים אלה במקום והקימו את היישוב.

התמונות להלן
מטיול אחר במקום
משנת 2014

 

נחל אדוריים הוא נחל אכזב שאורכו כ-30 ק"מ. יובליו העליונים יורדים בחלקו הדרומי של הר חברון באזור שמדרום לכפר דורא וכולל גם את הגבעות עליהן שוכנים הכפרים השכנים אל-קוסור, אל-מראג'ם, א-טבקה ואל-מאג'ור‏. הנחל ממשיך לאורכו של כביש 3265 וסמוך לכפר בית עווא שבהדום הר חברון מול שקף הוא חותך את כביש 354, חוצה את הקו הירוק ואת כביש 358. בהמשך מתעקל הנחל בתוך יער אמציה, סמוך למושב אמציה. באזור זה מתחברים אליו מכוון דרום נחל דומה ובהמשך נחל כלך. לאחר מספר ק"מ עובר הנחל מתחת לכביש 6 (מצפון למחלף מאחז), סוללת הרכבת לבאר שבע, וכביש 40 (בין מושב אחוזם לשמורת פורה) ושם הוא מצטרף לנחל שקמה שמימיו נאספים למאגר שקמה הנמצא בחולות ממערב לקיבוץ זיקים. בתקופת הגשמים יוצר הנחל, בזכות שטח הניקוז הגדול שלו, זרימה חזקה בערוצו. לאורך הנחל מספר אתרים היסטוריים ובתקופת החורף מתאפיין המקום בפריחה מרהיבה (במיוחד של כלניות) המושכת מטיילים רבים.

 

סכר אדוריים – הסכר נבנה ב-1963 על ידי הקרן הקיימת לישראל בתחילת שמורת יער אמציה, ונועד לאגור את מי השטפונות.

תל אַגְרָה – נמצא בשמורת יער אמציה. הנחל מקיף את התל בעיקוף צפוני גדול. על התל מערות מסתור ושרידי ישוב. למרגלות התל נמצאה פירצה בערוץ הנחל ובחפירות ארכאולוגיות שנערכו במקום חושבים החוקרים שערוץ הנחל הוסט כדי למנוע הצפת שטחים חקלאיים.

 

סוף דבר

מסע זה נמשך כחמש שעות
מתוכן שלוש וחצי שעות רכיבה
ושעה וחצי עצירות והפסקה.

*****

היה תענוג לדווש במרחב
הפתוח מאופק אל אופק
באזור גבעות השפלה
שגובהן נע בין 200 ל-400 מ',
מרבית הגובה המצטבר כ-400 מ' ויותר
היה ב-20 ק"מ הראשונים

*****

אין ספק,
מראה הגבעות המעוגלות
וערוצי נחלים ביניהם
מאוד יפה ובמיוחד בחורף.
הכל ירוק!

*****

שמחנו שנוצרה הזדמנות מתאימה לדווש
באזור נכלל בתחום שטח אימונים פעיל. 

*****. 

תודה

 

לאיל גזית על היוזמה, 
לאמיר הורביץ על התכנון והובלה
לכולם על תרומתם ליצירת אווירה נעימה
לחברים שסייעו לי במעבר ברגל
בקטעים המסוימים וקצרים