מסע זה התקיים ביום רביעי (27/12/2017). היינו ארבעה: מוטי ארמלין, עמית פינקלשטיין, רז גורן ואני.

 

המטרה העיקרית הייתה להכיר את הזירה בה לחמה ב- 14/11/1917, חטיבת הפרשים מניו זלנד נגד כוחות האימפריה העות'מנית ב"קרב עיון קרא" שהיה חלק מ"מרדף פלשת" כפי שיוצג להלן. קרב התרחש בשטח שבקרבת שלוש המושבות העבריות רחובות, נס ציונה וראשון לציון. שם הקרב נגזר מכינויה הערבי של ראשון לציון בידי החיילים הניו זילנדיים, כשם המעיין ששמו העכשווי הוא עין הקורא.

 

 

יחודו של הקרב היה בכך שנלחמו בו יחידות מניו זילנד בפיקוד קצינים ניו זילנד (ולא קצינים בריטיים כנהוג) בהיקף סדר כוחות גדול במערכה בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. קרב זה הוא אחד מהנדבכים של מורשת הקרב של ניו זלנד!

 

לטיול זה נדרשה הכנה רבה. בנוסף ללימוד המוקדם אודות קרב עיון קרא נדרשה גם התייעצות עם מספר עמיתים: גל שין איש ראשון לציון, עירן תירוש יו"ר העמותה למורשת מלחמת העולם בא"י וראובן שדה איש רחובות, וגם שני סיורים מקדימים ברכב, האחד עם ראובן שדה אותו יזם עמיתי יאיר פז והשני שלי עם סמדר בן דור ורכיבה מוקדמת של עמית פינקלשטין שהוביל את הקטע האחרון של המסלול בתוך נס ציונה.

******

מסלול
נקודת מוצא וסיום
חוות שפון ליד נצר סירני
נקראת היום "חוות אלנבי"

 

מסלול טיול זה משיק, חופף או זהה לקטעי מסלולי טיולים קודמים באזור והם:
מבאר יעקב לנצר סירני, הלאה לסתריה, למצליח ודרום רמלה וחזרה
סביב ובתוך באר יעקב, נס ציונה ורחובות 

******

האזור הגאוגרפי,
מישור החוף הדרומי

מישור חוף יהודה המהווה חלק ממנו

מישור חוף יהודה הוא חלק ממישור החוף הדרומי  (הכולל גם מישור חוף פלשת מישור חוף הנגב) אורכו כ – 70 ק"מ ורוחבו נע בין 15 ק"מ בצפון ל – 30 ק"מ בדרום. הוא משתרע בין חוף הים במערב ובין גבעות השפלה הנמוכה במזרח.
התיחום הצפוני של מישור חוף יהודה, כלומר של מישור החוף הדרומי, שנוי במחלוקת וישנן שתי גרסאות לקביעתו. לפי גירסה אחת, נחל הירקון מהווה את קצה התיחום הצפוני ולפי השנייה נחל איילון הוא קצהו הצפוני. לכן לפי גרסה זו המרחב של מטרופולין תל אביב המשתרע בין הירקון ובין נחל איילון נקרא מישור החוף המרכזי וגם מישור חוף דן.
תיחומו הדרומי של מישור יהודה הוא ערוץ נחל לכיש היוצא לים בין העיר אשדוד ובין הנמל. יש המרחיבים את חומו וכוללים בתוכו את מישור חוף פלשת ולפיכך נחל שקמה הוא קצה תיחומו הדרומי וממנו והלאה משתרע מישור חוף הנגב.
חוף הים במישור חוף יהודה חולי ואין בו את המתלול והמצוק שמצוי בשרון. פני השטח במישור החוף הדרומי הם גבנוניים, הדבר בולט בעיקר ברכסי הכורכר החוצים את האזור לאורכו. בדרך כלל גובהם לא עולה על 70-80 מטר, חוץ מאזור קריית גת, שבו יש התרוממות עד לגובה של למעלה מ-100 מטרים. באזור מישור החוף הדרומי, ניתן להבחין בארבע רצועות המשתרעות ממערב למזרח: רצועת החולות, רצועת רכסי הכורכר, רצועת גבעות חמרה, רצועת קרקעות הסחף.

מרחב הטיול באזור שנמצאים בו  
גבעות החול האדום
(באר יעקב, נצר סירני, צפון רחובות ומזרח נס ציונה) 
רכסי הכורכר ואבוסים ביניהם
(צפון רחובות ונס ציונה) 
גבעות החול
(מושבי מוא"ז גן רווה והם גן שורק, נטעים ובית חנן)

רצועת החולות  – אורכה של רצועת החולות במישור החוף מגיעה לרוחב של 5 – 6 קילומטרים, ונקטעת לחמש יחידות משנה רוחביות על ידי עמקי הסחף שיוצרים ערוצי הנחלים בדרכם אל הים, ההולכים ונעלמים מתחת לשטחי הבנייה של הערים הגדולות: חולות אשקלון (בין נחל שקמה לאשקלון); חולות ניצנים (בין אשקלון לאשדוד); חולות אשדוד (בין אשדוד לנחל לכיש); חולות יבנה (בין נחל לכיש לנחל שורק); חולות חולון-ראשון לציון (בין נחל שורק לתל אביב-יפו).

רצועת רכסי הכורכר – רכסי הכורכר באזור זה אינם בולטים בנוף, משום שאינם רצופים ומכוסים בחלקם בחולות. באזור זה קיימים ארבעה או חמישה רכסי כורכר ולא שלושה כמו בשרון, השטח שמשתרע מצפון לירקון. רכסי הכורכר מקבילים זה לזה, אך בשל המרחק הרבה ביניהם והכיסוי החולי קשה לעתים להבחין בהם, בייחוד בחלקו הדרומי של האזור. למרות אי הרציפות של הרכסים ניתן להבחין בשטח בסידור של גבעות הכורכר הפזורות בשורות. הרכס המערבי יוצר, במגעו עם קו המים, חוף, מצוקת וכפים, שנוצלו בתקופות שונות לבניית מעגנים ונמלים, דוגמת אשקלון הימית ויבנה ים, רכס זה מכוסה כמעט לכל אורכיו בחוליות, המגיעות עד חולון בצפון. ממזרח לו משתרע רכס הכורכר, שעליו שוכנת ראשון לציון ונס ציונה, הוא מפוצל ליחידות אורך משניות, ובינו לבין הרכס המערבי והחוליות הוא יוצר את האבוס. הרכס המזרחי בנוי כשורת גבעות מפוצלות, הנמשכות מרמלה דרך אזור רחובות, לגדרה והלאה לעזריקם וגברעם ובואכה עד באר. בשל גובהם הגדול יחסית של גבעות הכורכר, נבנו עליהם יישובים הצופים על מישור החוף והדרכים שמובילות אל הים, ובמאה ה-20 הותקנו מחצבות כורכר לבניה וסלילת כבישים. גם האבוסים שבין רכסי הכורכר מכוסים בחולות וניקוזם לים גרוע. בשל שטחי החולות הוסטו שפכי הנחלים צפונה, לעומת כיוון זרימתם בהגיעם למישור. תופעה זו ייחודית למישור החוף הדרומי שבו נוטה קו החוף לכיוון מערב בצורה קשתית.

רצועת גבעות החמרה –  שכבת אדמת חמרה לכודה בין שתי שכבות כורכר. תפוצת גבעות החמרה מגיעה לשיאה בצפונו של האזור. הן מהוות גוש רחבה משתרע בין נחל שורק בדרום ונחל איילון בצפון. ובו כלולות סביבות היישובים ראשון לציון, נס ציונה, באר יעקב רמלה ורחובות. קרקע זאת נפוצה גם בדרום, בעיקר בחלקו המערבי של האזור, ברכסי הכורכר ובחולות.
רצועת אדמות הסחף – עמקי האורך שיוצרים נחלי האזור בולטים רק בחלקו המערבי והם מהווים את האיבוס של מישור החוף הדרומי. בניגוד לאבוסים שבאזור השרון, המקבילים לרכסי הכורכר, האיבוס במישור החוף הדרומי הוא רחב, גבוה יותר (25-30 מטר מעל פני הים) וניקוזו יעיל וכמעט אינו יוצר שטחי ביצות. לאורכו של האבוס מצוי כביש החוף (כביש 42 והמשכו כביש 4) מסילת הברזל לעזה (בקטע שמדרום ליבנה). קרקעיתה בנויה אדמות סחף שהורבדו על ידיד הנחלים, הבולטות בצבען הכהה.

החולות ופשטי הנחלים – המרחב אליו מתפשטים מי הנחל בשעת גאות ובו שוקע סחף הנחל –  תופסים את מרבית השטח בחוף הדרומי. צורתו של קו החוף והקרבה למקור אספקת החול בדלתת הנילוס, מאפשרת לזרמי הים ולגלים לצבור כאן חולות והם אלה שגרמו לשינוי זרימת הנחלים המגיעים מהר והשפלה  מכיוון מזרח – מערב לדרום – צפון. לשלושה נחלי מישור החוף הדרומי והנחלים המצטרפים אליהם (נחל שורק ונחל גמליאל המצטרף אליו, נחל לכיש ונחל אלה ונחל גוברין המצטרפים אליו ונחל שקמה ונחל אדוריים המצטרף אליו) אופיינית זרימה בערוצים נפרדים עד למרזבה, לרגלי החוליות ורכסי הכורכר המערביים מתלכדים ויוצרים ערוצים נפרדים לערוצים הראשיים ומוסיפים לזרום צפונה לאורך כמה קילומטרים עד שהם פורצים להם דרך מערבה, לעבר הים. כך הם יוצרים, במעבר מן המרזבה אל חוף הים, קשת גדולה, המנתקת את אזורי החולות לגושים בודדים.
מערכת הדרכים באזור התבססה בעבר על תוואים טבעיים, כגון דרך חוף הים, שעלתה מעזה צפונה לאורך המרזבה (בקירוב בתוואי מסילת הברזל לוד-חיפה וכביש החוף) "הדרך הדרומית" שעברה לרגלי גבעות השפלה מלוד דרומה, וצירי רוחב שעברו בעמקי הנחלים.  מאז קום המדינה נסללו הכבישים בהתאם לצורכי התעבורה, וכמעט ללא התחשבות בתוואים הטבעיים. ביחוד בולט הדבר בכביש המהיר תל אביב-אשדוד ובדרכי רוחב רבות שנסללו בעיקר בצפון מישור החוף הדרומי  באזור גבעות החמרה.

****

הדמות היישובית
היום חלקו הדרומי של מטרופולין תל אביב

ממערב לאזור הטיול מרחב ביטחוני

עד שלהי המאה ב-19 מרחב הטיול,
נחשב אזור בלתי מיושב
במשולש שבין הערים יפו במערב, רמלה במזרח
והעיירה יבנה בדרום,

תחילת השינוי בראשית ההתיישבות הציונית,
הקמת המושבות ראשון לציון, נס ציונה ורחובות

*******
בתקופת מלחמת העולם הראשונה,
אזור המערכה של קרב עיון קרא
אחד מקרבות "מרדף פלשת"

קרב עיון קרא (The Battle of Ayun Kara או Action of Ayun Kara)  היה קרב במערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה שהתרחש בגבעות החולות ורכסי הכורכר ממערב לנס ציונה ומדרום לראשון לציון ב-14 בנובמבר1917.
הקרב נערך בין כוחות החטיבה הניו זילנדית הרכובה New Zealand Mounted Rifles Brigade  מחיל המשלוח המצרי של הצבא הבריטי  the Egyptian Expeditionary Force ובין הארמיה השמינית של צבא האימפריה העות'מאנית Ottoman Eighth Army's.
הקרב היה אחד מקרבות "מרדף פלשת"  שהתרחשו בצפון הנגב, בשפלה ובמישור החוף הדרומי, בעת שהצבא העות'מאני ניסה להדוף ולעכב את כוחות חיל המשלוח המצרי של הצבא הבריטי ובכך למנוע את התקדמותו לקו רמלה – יפו.

קרב עיון קרא התפתח עקב ניסיונות של הפיקוד העות'מאני לבלום את כוחות חיל המשלוח המצרי המתקדמים צפונה במהירות כחלק מסדרת קרבות שזכו לכינוי, 'מרדף פלשת', ונערכו לאחר קרב באר שבע בו הובקע הקו הטורקי בין באר שבע לעזה, וקרב עזה השלישי. ב-13 וב-14 בנובמבר עשו הטורקים מאמצים לבלום או לעכב את התקדמותם של הכוחות הרכובים, שהתקדמו במהירות צפונה, בסדרה של קרבות השהיה דרומית לקו יפו-רמלה.

המאמץ המערבי של הכוחות העותמיים בקרבות הבלימה נגד מרדף פלשת היה להגן על דרך יפו-עזה על ידי ניסיון לבסס קו הגנה מערבית לנס ציונה ודרומית מערבית לראשון לציון. במקום זה רכסי הכורכר נמשכים מערבה, מגיעים לאזור חולות ויוצרים על ידי כך רצועה של גבעות ורכסים המאפשרים ביסוס קו הגנה.

עם תחילת המערכה הכוחות העותמניים היו ערוכים על רכסי הכורכר ושפת דיונות החול מצפון לאל קוביבה וממערב לכפרים סורפנד אל חרב ועין קרא. בבוקרו של ה-14 בנובמבר חצתה דיוויזיית אנזא"ק את נחל שורק ממערב למזרח, התמקמה באזור הכפר אל-קוביבה. מפקדת הדיוויזיה הוצבה בנקודת תצפית בקבר שייח הנמצא כיום בחלקו הצפוני של כפר גבירול, ממנו הייתה תצפית על כל הסביבה הקרובה, כולל תצפית על המושבות העבריות שבאזור. משימת פריצת הקו הטורקי, שהיה מצפון למקום ההערכות של דיוויזיית אנזא"ק, הוטלה על בריגדת הרובאים הרכובים הניו זילנדית (New Zealand Mounted Rifles brigade). בשעות הבוקר המאוחרות נעה החטיבה הרכובה בכיוון צפון-צפון-מערב, על פני המישור הנמצא מדרום לעיינות של היום. הם נערכו מדרום לוואדי חנין (בין עיינות לבית עובד), על רכס נמוך, ומיקמו שם את סוללת הארטילריה שלהם ואת מפקדת החטיבה. הקו הטורקי הראשון נמצא כקילומטר אחד צפונה, על גדתו הצפונית של ואדי חנין, באזור בית עובד של היום.

למפקדים הניו זילנדים נראתה התקפה חזיתית על העמדות העות'מאניות כמסוכנת מדי והם החליטו על התקפה משולבת של שלושת גדודי החטיבה משלושה כיוונים:
רגימנט אוקלנד (Auckland Mounted Rifles – AMR) יאגף משמאל, מצד מערב,
רגימנט קנטרברי ( Canterbury Mounted Rifles – CMR) יאגף מימין, מצד מזרח
רגימנט וולינגטון ( Wellington Mounted Rifles – WMR) יתקוף את העמדות בהסתערות חזיתית בחיפוי ארטילרי מדרום לצפון.

 

ההתקפה החלה ב-11 בצהריים ונעצרה כאשר רובאי קנטרברי (CMR) , שניסו לאגף את הכוחות העותמאניים דרך פרדסי המושבה נס ציונה, נתקלו באש חזקה ויעילה. הפיקוד הניו זילנדי שם לב כי הטורקים נוקטים טקטיקה הגנתית בלבד והמשיך בהתקפה כאשר קידם את רגימנט אוקלנד (AMR) לעומק האגף המערבי. בעת ששני האגפים חיפו באש מכונות ירייה ובארטילריה, הסתער רגימנט וולינגטון (WMR) ועלה ברגל לרכס הכורכר מכיוון דרום (בית עובד) על קו העמדות הראשון של הכוחות העותמאניים במרכז הרכס. ההתקפה הצליחה והעמדות נתפסו וקני מכונות היריה שנתפסו, הופנו עתה צפונה לכיוון קו העמדות הבא של הכוח העותמאני. נראה כי הכוח המתגונן היה בנחיתות מספרית מול הכוח התוקף, וגם סבל מהעדר רוח קרב, ולפחות בשלבים הראשונים של הלחימה, למרות עליונות עמדות הכוח המגן, לא נתקלו הכוחות התוקפים בהתנגדות חזקה.

רגימנט אוקלנד (AMR) שהתקדם באגף המערבי נדרש לכבוש מספר גבעות חול (גן שורק). למרות היותם בשטח נחות הצליחו הניו זילנדים לכבוש את הגבעות על ידי הסתערות חזיתית על גבעה אחת ואז, הסתערות רגלית נוספת על הגבעה הבאה תוך שימוש בחיפוי מהגבעה שנכבשה זה עתה. רגימנט אוקלנד (AMR) המשיך וניסה לכבוש עמדות נוספות הנמצאות מצפון לעמדות אותן כבש (מתחם מעוין שורק), אך נתקל באש חזקה של כוח טורקי שהועבר מהאגף המזרחי של הקרב אל האגף המערבי. מפקד הגדוד, הקולונל מק'קרול, זיהה את המצב כקריטי וככזה אשר עלול לגרור תסבוכת לכוחותיו והחיש גם כוחות עזר, שלא היו אמורים להלחם, אל קו האש, עד אשר הגיעה פלוגת התגבורת. בעת שהגיעה פלוגת התגבורת לקו האש, הפכה כבר האש העותמנית להתקפת נגד סדורה כנגד העמדות שנתפסו על ידי רגימנט אוקלנד (AMR) ושל רגימנט אוקלנד (AMR). הקרב נמשך תוך חיפוי של מכונות ירייה מעמדות שולטות וחיפוי ארטילרי שקיבל הכוח הטורקי מסוללת תותחים שמוקמה בפרדסי ראשון לציון. כיוון המתקפה העותמאנית  היה לדרום מערב והיא כוונה אל התפר שבין שני הגדודים הניו זילנדים. אלא שהעותמניים לא היו מודעים לכך שבעת שהתחילה ההתקפה שלהם, הצליח כוח של רגימנט וולינגטון (WMR) לכבוש עמדה חשובה נוספת על הרכס אותו תקף (בית חנן) וכך, נכנסו החיילים העותמאניים לאזור נמוך שנשלט על ידי מספר עמדות שנכבשו על ידי הניו זילנדים וספגו אש כבדה של מכונות ירייה. בין 14:30 ובין 16:00 התפתח קרב עז בין שני הגדודים הניו זילנדים ובין כ-1,000 עד 1,500 חיילים העותמניים  על הרכס אותו כבש קודם לכן רגימנט אוקלנד (AMR). הניו זילנדים השכילו לתגבר את כוחם בקו האש על ידי שינוע מהיר של חייליהם כשהם רכובים על סוסים, אולם בקו האש עצמו, נערכו קרבות מטווחים קצרים בין החיילים הרגלים של כל צד. כל כוח קטן שהצליח להשתלט על קו הרכס, שלט למעשה באש שטוחת מסלול על שני צידי הרכס.

 

נקודת ההכרעה של הקרב הייתה עם הגעת פלוגת תגבורת ניו זילנדית, בפיקודו של קפטן האריק מרגימנט וולינגטון (WMR). פלוגה זו הייתה ממוקמת ברכס הראשון אותו כבשו רגימנט וולינגטון (WMR) ושתי מחלקות שלה נעו רכובות על גבי סוסים באיגוף מערבי ארוך. תחילה נעו לאורך ציר כביש יפו-עזה, כשהם מוסתרים על ידי הרכס אותו כבשו, אולם לאחר מכן, הם רכבו בשטח נשלט באש טורקית. הם ירדו מסוסיהם כ-200 מטרים מהעמדה הטורקית החזקה והשלטת שכונתה "the red Knoll" (נטעים) והסתערו עליה ברגל. לאחר קרב כידונים קשה, בו נהרג גם קפטן האריק, הצליח הכוח הניו זילנדי לכבוש את העמדה הטורקית והחל לירות ממנה, בעזרת המקלע הטורקי, לעבר הכוח הטורקי. באותה עת, נמשכה עדיין התקפת הנגד הטורקית בחלק הצפוני של הרכס, אולם, אש המקלע הטורקי שכבר לא איימה על הכוח הניו זילנדי הצפוני, אפשרה רגימנט אוקלנד (AMR) להדוף את ההתקפה הטורקית. בכך למעשה, נסתיים הקרב. הכוח הטורקי נמצא בשטח נחות והחל בנסיגה לכיוון צפון מזרח. קולונל מק'קרול, מפקד רגימנט אוקלנד (AMR), נפצע בעת שנתן פקודה לכוחותיו לרדוף אחרי הטורקים הנסוגים, אך חייליו היו תשושים וחסרי תחמושת ולמעשה לא בוצעה רדיפה ממשית.

********

כתוצאה מהניצחון בקרב נכנס הרגימנט של קנטרברי (CMR) לנס ציונה ויחד עם הכוח האוסטרלי שכבש עוד קודם לכן את רחובות, חיזק את שליטת אוגדת אנזא"ק במרחב. יומיים לאחר הקרב, ב-16 בנובמבר, נכנסה הבריגדה הניו זילנדית, רכובה על סוסיה, ליפו. בהמשך, הושלם כיבוש כל האזור שדרומית לירקון, ויחד עם תפיסת צומת המסילות החיוני שבתחנת הצומת (היום תחנת נחל שורק) סלל את הדרך להשתלטות על ירושלים והרי יהודה, ולצליחה הראשונה של נהר הירקון.

*************

 בנוסף לכך קרב עיון קרא הנו דוגמה טובה לניהול מבריק מבחינה טקטית וחיילית של קרב תנועה במלחמת העולם הראשונה מרובת הקרבות הסטטיים, תוך הפגנת רמה גבוהה של פיקוד ושליטה, ניצול הצלחה, דבקות במשימה, מיומנות בלחימה, תפעול נשק וקריאת שדה קרב לא מוכר.
תוצאה משנה של קרב עיון קרא היא קץ השלטון הטורקי ברחובות, נס ציונה וראשון לציון והיווצרות קשר מיוחד בין תושבי מושבות יהודה ובין החיילים מניו זילנד ואוסטרליה שחנו ליד המושבות מעל לשנה.

בתקופת השלטון הבריטי, האזור במחוז רמלה

המערך היישובי בתקופת השלטון הבריטי,
מרבית המושבים הוקמו במסגרת התיישבות האלף

התיישבות האלף הוא שמה של תוכנית התיישבות שהתקבלה במושב הסוכנות היהודית בלונדון במרץ 1930. התוכנית הייתה חלק מתכנון כולל של התיישבות באזור המטעים במישור החוף בשרון במישור חוף יהודה אשר החל לקרום עור וגידים משלהי 1927.
בישיבות הוועד הפועל ומועצת הסוכנות, אשר התכנסו בלונדון בחודש מרץ 1930, הוגשה הצעה, ליישוב  1,500 משפחות באזור גידול ההדרים על קרקעות קרן קיימת לישראל, במשך שלוש השנים הבאות, בתקציב של כ-260 לא"י ליחידה. אז הוחלט על הקמת דירקטוריון לחברת ההתיישבות וועדה מצומצמת לשם יישומה. הוחלט להקים חברת אשראי להתיישבות פועלים ומטרתה לממש בזמן הקצר ביותר ועד כמה שאפשר במשך שנת 1930, התיישבות אלף משפחות פועלים על קרקע של הקק"ל. התוכנית כללה סכום של 580 אלף לא"י הנחוץ להתיישבות אלף משפחות.

התיישבות האלף הוצעה לראשונה על ידי לוי אשכול (שקולניק) בוועידת הפועל הצעיר שהתכנסה ב-1926. שקולניק, שחזר באותה עת מסיור ביוון, היה תחת השפעת המבצע שהתנהל שם ליישוב המוני וזול של עקורים יוונים מטורקיה. את הצעתו העלה בהקשר להתיישבות זולה של פועלי המושבות בעמק זבולון. לימים אומץ שם זה לתוכנית התיישבות של פועלי המושבות באזור גידול ההדרים, שאותה יזם המרכז החקלאי והגיש למחלקת ההתיישבות. בקיץ 1927 יזם המרכז החקלאי תוכנית להתיישבות אלף משפחות של פועלים, אשר המתינו, חלקן שנים אחדות, לתורן להתיישבות. ל"התיישבות האלף" קדם משבר כלכלי, ובשל כך בעיה של מימון, כתוצאה ממשבר כלכלי ומיתון ששררו בארץ ישראל בשנת 1926. משבר זה של העלייה הרביעית גרם לאבטלה של כשליש מכוח העבודה היהודי, ואף לעצירת העלייה ולירידה משמעותית מהארץ. בביצוע התיישבות האלף הראשונה יושמו הלקחים שהופקו מראשית שנות ה-20: היישובים הוקמו על שטח מישורי שנעשתה בו עבודת הכנה לניקוז מי נחל קישון, והמתיישבים עברו הכשרה מתאימה. כמו כן, השתמשו במסקנות המחקר המדעי ובתוכניות מדויקות שהכינה מחלקת ההתיישבות, כאשר המשבר הכלכלי הביא לירידה במחירי חומרי הגלם.

בשנת 1932 חודשה התוכנית, ובמסגרתה הוחלט ליישב בסמוך למושבות ותיקות אלף משפחות נוספות של פועלים. בשל המשבר הכלכלי העולמי לא הושגו הכספים הנדרשים לביצוע התוכנית, ובסופו של דבר התיישבו במסגרת זו 437 משפחות בלבד. 202 מהמשפחות קיבלו מימון מלא, שכלל בית צנוע ו-15 דונם אדמה, מחציתם נטועים בעצי הדר, והשאר מיועד להקמת חצר משק ולגידול מספוא וירקות. שאר המשפחות קיבלו בתחילה רק מחצית מהחלקה, והוכנו עבורם שטחי קרקע נוספים להשלמת המשק מאוחר יותר. המתיישבים אמורים היו להמשיך בעבודתם כפועלים שכירים במושבות ובמקביל לפתח את משקם הפרטי, במה שנודע "התיישבות בהדרגה". כך הוקמו המושבים כפר ביל"ו (1932) וגבתון (1933) בסמוך לרחובות, נטעים (1932) ובית עובד (1933) ליד נס ציונה, צופית (1933) ליד כפר סבא ובהדרגה ליד פתח תקווה, כפר הס‏ (1931) ליד תל מונד, רמת טיומקין (1933) ליד נתניה, רשפון‏ (1936) ליד הרצליה, גבעת ח"ן (1933) ליד רעננה וגני עם (1932) ליד מגדיאל.
במסגרת התוכנית צורפו 12 משפחות לקבוצת שילר (גן שלמה) שליד רחובות ו-20 משפחות לגבעת השלושה שליד פתח תקווה. שני הקיבוצים קיבלו במסגרת התוכנית תקציבים ששימשו להקמת בניינים ונטיעת מטעים.
תוכנית ההתיישבות לא הגיעה לכלל מיצוי מלא. היישובים שהוקמו לא התפתחו כפי שתוכננו והם נזקקו להלוואות נוספות מצד המוסדות המיישבים כדי להתבסס. תקוות המוסדות המיישבים, שנמצאה הדרך להתיישבות זולה, לא התגשמו. עם זאת סימנה התיישבות האלף את ראשית המפעל ההתיישבותי רחב ההיקף של תקופת העלייה החמישית.
מקור, הרחבה והפניות

תמונת מצב יישובית ערב מלחמת העצמאות

אזור בשליטת ישראל
בתחילת הפוגה ראשונה במלחמת העצמאות

דמות האזור בשנותיה הראשונות של המדינה,
כביש החוף בחולות (כביש 4) טרם נסלל

עשורים ראשונים אזור במרכז הארץ
אבל המרחק בינו ובין הקו הירוק אינו גדול

תמונת מצב בשלהי העשור השני
טרם הפריצה של הבניה מערבה
של ראשון לציון לאזור החולות

******

 המסלול ונקודות העיקריות בו

המראות והמקומות

מ"חוות אלנבי" ליד נצר סירני
לשמורת השיטה המלבינה ישרש
הלאה בכביש עוקף רחובות מזרח
אזור תעשייה עילית רחובות נס ציונה
חציית כביש 412  

חוות שפון הייתה חווה חקלאית במישור החוף, שהתקיים בה בית ספר חקלאי לילדים ערבים. כיום יושבים בשטחי החווה היישובים באר יעקב ונצר סרני.
בשנת 1889 חכר הכומר הלותרני הגרמני, יוהאן לודוויג שנלר (1820 – 1896), מייסד בית היתומים שנלר בירושלים, 10,000 דונם מהשלטונות הטורקים בין רמלה לנס ציונה. בשנת 1895 נקדחה במקום באר שנתנה מים בשפע. שנלר קרא לבאר "באר השלום והישע"; מאז נקרא המקום בעברית "באר שלום" ובערבית "ביר סאלם". בשנת 1897 נבנה במקום בית ספר חקלאי שנוהל על ידי הדיאקון הגרמני מתאוס שפון (1935-1866, באותיות לטיניות: Matthäus Spohn) ולפיכך נקרא המקום חוות שפון.
בשנת 1906 נמכרו חלק מאדמות החווה ליהודים ונוסדה עליהן המושבה באר יעקב.
במלחמת העולם הראשונה התמקמו בחווה כוחות צבא טורקיים, ובשנת 1917 נכבש המקום על ידי הצבא הבריטי בפיקודו של אלנבי, שקבע בחווה את מפקדתו. הוא עצמו התמקם באחד הבתים ותכנן שם את מהלך המלחמה עד לכניעת האימפריה העות'מאנית. בשנת 1918 אירח אלנבי במקום זה את חיים ויצמן.
לאחר המלחמה חזרו הגרמנים למקום. במאי 1939 נטען בעיתון הבוקר שבחווה מתנהלת תעמולה נאצית. התושבים הגרמנים גורשו במלחמת העולם השנייה, ובחווה השתכן בית ספר לקצינים טכניים של הצבא הבריטי. ב-15 באפריל 1948 פינו הבריטים את החווה. כוח של חטיבת גבעתי שיצא מבאר יעקב תפס את החווה לפני הערבים. כוח ערבי חזק שיצא מרמלה התקיף את המקום אך נהדף.
ביולי 1948 התיישב במקום קיבוץ נצר סרני. חלק מאדמותיו נמסרו למושבה באר יעקב. במשך הזמן שימשו מבני החווה כמוסד חינוכי של הקיבוץ. כיום אחד המבנים נטוש, עד שיימצא לו משקיע פוטנציאלי ומבנה שני מושכר ל"גלריה רומי", ונותן שירותי סטודיו וגלריות לאמנים, ביניהם יעקב אגם, מרסל מולי, יצחק טרקאי, פיטר מקס ורבים אחרים. בבית שגר בו אלנבי נמצא מרכז כנסים ואירועים בשם "חוות אלנבי".
מקור

 

 

 

מכביש 412 מערבה
לעבר רכס הכורכר המזרחי של נס ציונה
עליה לגבעה ממזרח לטירת שלום
דרומה ברכס הכורכר
לעבר כפר גבירול צפון מערב רחובות
צפונה לעבר עיינות 

טירת שלום הוא יישוב שהוקם בשנת 1930 כמושב עובדים של יוצאי תימן על אדמות הקרן הקיימת ובסיוע המרכז החקלאי של ההסתדרות ועזרה כספית של קרן היסוד. בשנת 1951 הפך המושב לשכונה חקלאית בתחומה של נס ציונה ואחר כך לשכונה בעיר. המושב נקרא על שמו של גדול משורריה היהודים של תימן, שלום שבזי.
בשנת 1930 ישרה הקרן הקיימת את השטח של המושב ועד אוגוסט הספיקו כבר חלק מהמתיישבים להקים צריפים זמניים למגורים עד קבלת תקציב לבניית בתי קבע. כבר בתחילת 1931 השתתפו נציגים של המושב בוועידה הדתית של התימנים וביולי 1931 החלה בניית 23 בתי קבע. הבנייה הסתיימה בפסח תרצ"ב 1932.
ביולי  1933 הכירו השלטונות המנדטוריים באופן רשמי בשם המושב "טירת שלום" אולם עד יולי 1938 טרם נסלל כביש גישה למושב מהכביש הראשי המחבר את נס ציונה לרחובות וטרם הוקם במקום בית ספר בפברואר 1939 הונחה אבן פינה לבית הספר במושב, אך עד 1947 עדיין לא נסלל כביש ותלונות על הזנחת התשתיות במושב נמשכו עד סוף שנות ה-50. בסוף 1948 היה המושב במצב קשה. בסיוע המרכז החקלאי שוקם המושב, הוקמו בו לולים וגינות ירוק. תחילת המרד הערבי הגדול סבל המושב מיריות תכופות מכיוון בית ערבי סמוך.

 

כפר גבירול הוא שמה הקודם של שכונת "אבן גבירול" השוכנת בקצה המערבי של רחובות בצמידות לשכונת "רחובות ההולנדית". בשנת 2008 התגוררו בשכונה למעלה מ-900 משפחות. בשנים האחרונות מתאפיינת השכונה בבנייה לגובה שצפויה להכפיל את מספר המשפחות, וזאת כחלק ממגמת התפתחות חלקה המערבי של העיר והקמת צירי תחבורה חדשים. המקום נקרא על שמו של רבי שלמה אבן גבירול, מגדולי המשוררים והפילוסופים היהודיים בימי הביניים. לפני מלחמת העצמאות שכן במקום כפר ערבי בשם אל-קוביבה (בערבית: "כיפה קטנה"), שעל שרידיו נבנתה השכונה להלן. הבתים אוכלסו בתחילת שנות החמישים של המאה ה-20, בעולים חדשים מבולגריה. כעבור כשלוש שנים עברו העולים מבולגריה לכפר הנגיד והמקום אוכלס בעולים מתימן.  בשנות השישים הגיעו למקום עולים ממרוקו, בשנות השבעים עולים מברית המועצות ולבסוף הצטרפו גם עולים מאתיופיה. בעקבות עליית מחירי הנדל"ן בישראל לאחר 2008, נרשמה מגמה של מעבר זוגות צעירים ממרכז הארץ לשכונה, בייחוד למגדלי המגורים החדשים בהם זכו חברי מועדון "הייטק זון" להנחות משמעותיות בניסיון של חברת הבנייה "אביסרור" למשוך לשכונה אוכלוסייה חזקה.

******

אל-קוביבה ( "כיפה קטנה") היה יישוב ערבי בנפת רמלה, כ-10.5 קילומטרים דרומית-מזרחית לרמלה. שהתקיים עד מלחמת העצמאות. מעטים משרידיו נותרו כיום בקצה המערבי של רחובות. באתר בו שכן הכפר נמצאו שרידי יישוב מתקופת הברונזה. בתקופה הישראלית התקיימה במקום עיר הלוויים "אלתקה" בנחלת שבט דן (ספר יהושע י"ט מ"ד). במאה ה-13 הוקם הכפר על ידי שבטי בדואים מחצי האי ערב. הכפר נקרא על שם קברו של השיח' גנדה, שהיה בעל כיפת אבן. כיום שוכן במקום מגדל מים. לפני 1840 הגיעה לכפר קבוצת מוסלמים גדולה ממצרים.
לפי סקר הכפרים בארץ ישראל שנערך ב-1945, הוערך מספר תושבי הכפר בכ-1,720 איש. והוא השתרע על שטח של 10,737 דונמים, מתוכם 1,397 דונמים בבעלות יהודית ו-451 דונמים של שטחים ציבוריים. בבית הספר המקומי שנוסד ב-1929 למדו 3444 תלמידים.
הכפר נכבש יחד עם הכפר הסמוך, זרנוגה, ב-27 במאי 1948 בידי חטיבת גבעתי כחלק מהשלב השני של מבצע ברק; ככל הנראה, באותה הזדמנות פונו מהמקום התושבים הערבים שלא עזבו קודם לכן. ב-24 עד 28 באוגוסט פינו חיילי גבעתי פליטים ערבים מן הכפרים קוביבה, זרנוגה ויבנא שהתאספו בשטח ממערב ליבנא.
התושבים הראשונים שהגיעו לכפר היו עולים חדשים מבולגריה שעזבו תוך זמן קצר. לכפר הגיעו גם ראשוני "כפר הנגיד", ששהו במקום עד שעברו לאתר הקבע הנוכחי. ב-1949 הגיעו לבתים הנטושים עולים מתימן. העולים לא קיבלו בעלות על הבתים. על אדמות הכפר הוקם כפר גבירול. ב-1953 דווח על 75 עד מאה משפחות שהתגוררו בבתים הנטושים. בנוסף הוקמו בכפר גם צריפים וסך האוכלוסייה בכפר הוערכה ב–270 משפחות באותה שנה. בשנת 1955 סופח הכפר לעיר רחובות. מאוחר יותר הפך הכפר לשכונת "אבן גבירול" במערב העיר.
שני בתים מפוארים השוכנים על גבעה ונראים מכביש 411 הם בין השרידים הבודדים שנותרו מן הכפר. הבתים הוקמו בשנות ה-20 של המאה ה-20 בפאתי הכפר ונבנו על ידי האחים מוסא ורפעת שהין, מן המשפחות המכובדות ביותר באזור, שהתפרנסו מפרדסנות. הבתים הוגדרו כאתר לשימור. בית הקברות של הכפר קוביבה נמצא ליד רחוב דולב בכפר גבירול והיה בשימוש בין המאות ה-13 וה-16.

חניון שקמי עיינות או חניון שקמי גן רווה הוא חניון קטן ובו קבוצה של עצי שקמה עתיקים, הנמצא צמוד לכביש 42 ממזרח, מול הכניסה לבית הספר עיינות. המקום היה בעבר על דרך יפו – עזה ולפיכך הקים בו, בתחילת המאה ה-19, מושל יפו דאז, אבו נבוט,(רהט)  סביל מעל באר מים. הסביל הוא מבנה בעל כיפה ולצידו בריכת מים פתוחה. הבאר כיום סתומה. ייתכן והשקמים במקום שרדו בגלל הסביל הזה שהיה גם אתר מנוחה לשיירות.

בתחום מועצה האזורית גן רווה
מכביש 42 מערבה מצפון לגדת ואדי חנין
צפונה בחולות לשמורת אירוס ארגמן
הלאה לשלוחה עליה נמצא גן שורק
ירידה לאנדרטה באגן "מעוין שורק" 
מושב נטעים – גבעה החומה 
גבעת המייסדים בבית חנן מיקום מפקדת גדוד אוקלנד
חציית כביש 42 והלאה מזרחה
רכס הכורכר המערבי של נס ציונה
אתרי הנצחת הקרב בתוך נס ציונה

מועצה אזורית "גן-רווה" נמצאת בתחום מחוז המרכז. היא קבלה מעמד מוניציפלי בשנת 1952. גבולות שטח שיפוטה: בדרום – מועצה אזורית חבל יבנה והעיר יבנה, בצפון העיר ראשון-לציון, במזרח הערים נס-ציונה ורחובות והמועצה אזורית ברנר. במערב, חוף הים. המועצה כוללת בתוכה תשעה יישובים, מהם שישה מושבים. בשטח המועצה מטעים רבים, בעיקר של פרי הדר, והפעילות החקלאית בה רבה. המועצה. ממוצע המרחקים בין יישובי המועצה הוא 7.3 ק"מ. בשטח המועצה מתגוררים כ-5,500 נפש. לפי נתוני הלמ"ס המועצה האזורית מדורגת 8 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. בתחומה נמצא בית הספר "גן-רווה" שהיה בעבר בבית-חנן וכיום הוא בעיינות.

כביש 42 הוא כביש אורך במישור החוף במרכזה של ישראל, המוביל ממחלף אשדוד בדרום ועד מחלף גן רווה בצפון. אורכו של הכביש 19 ק"מ והוא עובר מזרחית לכביש 4 ובמקביל אליו. עד צומת רחובות מערב (כביש 410). הכביש כולל נתיב נסיעה אחד לכל כיוון. מרחובות מערב צפונה הכביש כולל שני נתיבים לכל כיוון והפרדה בין המסלולים. הכביש נסלל על התוואי של הכביש מהעת העתיקה מיפו לעזה.

 

אזור גבעות האירוסים  הוא אזור חקלאי יפה מאוד עם תצפיות שממחישות היטב את מבנה השטח ומדוע כאן ניסו התורכים לבלום את ההתקפה מכיוון דרום. מגבעת האירוסים לגן שורק – השטח בו התקדמו "אוקלנד" לאט לאט לשיא שעליו יושב "גן שורק" ושם נתקלו בתורכים. השיא בריכת המים של גן שורק שם ניתן להבין מדוע התקפת הנגד התורכית הייתה נסתרת כל כך וכיצד השטח (איקאה) מחובר לאזור ראשל"צ בציר נסתר לגמרי ממי שמתקדם מדרום. כל הדרך שלאורכה יושב גן שורק הייתה קו החזית בו הסתערו התורכים בעיקשות על הרובאים של אוקלנד שנתפסו לא מחופרים ולא מוכנים.

 

 

ירידה לכוון מעוין שורק (איקאה) נקודת התצפית ושטח ההסבר שהציבה עיריית ראשון לציון לחייל הניו זילנדי בצל שקמה עתיקה. מכאן הסתערו התורכים במעלה הרכס אחרי שבאו מראשון לציון. מכאן גם נסוגו. צפונית לכאן היו חולות ולכן ציר ההתקדמות היחיד היה מזרחה.

בתחילת נובמבר 2012 נחנכה במתחם המסחר "מעוין שורק" (מתחם איקאה מדרום לראשון לציון) אנדרטה להנצחת להנצחת חיילי חטיבת הרגלים הרכובה הניו זילנדית שנפלו בקרב. האנדרטה, שניצבת באזור בו התקיים חלקו האחרון והמכריע של הקרב, הוקמה ביוזמת גד פרופר – קונסול כבוד של ניו זילנד בישראל וביוזמת ממשלת ניו זילנד.

נטָעִים הוא מושב משתייך לתנועת המושבים. מקור השם מקראי: "הֵמָּה הַיּוֹצְרִים וְיֹשְׁבֵי נְטָעִים וּגְדֵרָה עִם הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתּוֹ יָשְׁבוּ שָׁם" (ספר דברי הימים א', פרק ד', פסוק כ"ג). המושב נוסד ב- י"א תמוז תרצ"ב, 15 ביולי 1932 בידי פועלים ממושבות הדרום במסגרת התיישבות האלף, ונקרא בתחילה כפר ותיקים. שטחו כ-1,100 דונם.

גבעת הסילו של מושב נטעים – בשיא הגבעה (מיד לאחר הבית הגדול שממש בשיאה משמאל לדרך) יש תצפית מעולה לראשון לציון. זו ה"גבעונת האדומה" שעליה ישבו מכונות יריה העותמאניות שריתקו את שני הגדודים הניו זילנדיים גם ברכס הכורכר וגם בבית חנן. מחלקת רוכבים של ולינגטון בראשון "קפטן הריק" הסתערו בסוסים על הגבעה הזו מכוון בית עובד וכבשו אותה בקרב פנים אל פנים. הריק נהרג.

******

נקודת התצפית שבעיקול הדרך בין בית חנן לנטעים במבט מערבה נפתחים המישורים העולים אל הפיק עם הבריכה בגן שורק וממחישים את הקשיים שחווה גדוד אוקלנד. ג. כשוולינגטון לאחר התעסקות עם התורכים במגע בין העמק לאיזור עיון קרא חשו לעזרת אוקלנד החלו בטיפוס מערבה ונחשפו לפתע לתורכים. גם הם חטפו בשלב זה.

******

בית חנן  מושב המשתייך לתנועת המושבים ולמועצה אזורית גן-רוה.  ב-1924 ביקר בבולגריה מנחם אוסישקין והבטיח לנציגי קונסיסטוריון הקהילה היהודית לרכוש 3,000 דונמים לצורך הקמת מושב ליהודי בולגריה בארץ ישראל. בהמשך רכשה הקק"ל כ-10,000 דונמים ליד הכפר קוביבה. כ-6,000 דונמים עבור מושבת יהודי בולגריה והשאר עבור משק הפועלות בעיינות והמושבה טירת שלום. בתקופה זו התחולל קרע בהנהגת הקהילות היהודיות בבולגריה בין הציונים למתנגדיהם, ובינם לבין הרוויזיוניסטים ובין נציגי העולים בארץ ישראל להנהגה בבולגריה. קרע זה הוביל למחלוקת בדבר הנהגת ההתיישבות החדשה ורשימת המועמדים להתיישבות ולבסוף הושגה פשרה במסגרתה מונו להנהגת המתיישבים שלושה נציגים המתגוררים בארץ ישראל ושניים מהקונסיסטוריון בבולגריה. בשלב ראשון אושרה רשימה של 40 משפחות שהייתה מקובלת על שני הצדדים. הסוכנות היהודית גיבשה תוכנית משקית שעיקרה נטיעת פרדסים, הקמת לול וגידול ירקות, תוך יישובן של 20 משפחות על קרקע שלא תעלה על 2,000 דונמים, זאת כדי לאפשר למתיישבים מקורות פרנסה. ההסתדרות הציונית בבולגריה מעוניינת הייתה בהקצאת קרקעות ל-100 משפחות ומבוקשה לא ניתן לה.
ביולי 1929, החלו בהכשרת הקרקע ושנה מאוחר יותר ניטעו הפרדסים והחלו בבניית בתי המגורים. רשמית נוסד היישוב בחג החנוכה 1929 ובכך היה ליישוב הראשון שהוקם לאחר מאורעות תרפ"ט. ראשי המשפחות עסקו בהקמה החקלאית ובבניין, בעוד בני משפחותיהם התגוררו זמנית בראשון לציון. לכל משפחה הוקצו עשרה דונמים של פרדס, שלושה דונמים למגורים ושבעה דונמים לחצר וגידול ירקות. מאחר שהמיישבים נחשבו כבני המעמד הבינוני, הייתה התמיכה הכלכלית מהמוסדות המיישבים בשיעור נמוך מהנדרש כדי לקיים את היישוב. ב-1930 אזלו מקורות המימון הפרטיים והמושב נקלע לחובות כבדים. המתיישבים נדחו הן על ידי תנועת העבודה והן על ידי המרכז החקלאי של הסתדרות העובדים. רק בקונגרס הציוני ה-20, שנערך ב-1937 אושר סיוע תקציבי מסוים והוא הועבר בפועל שנתיים מאוחר יותר.
שם היישוב ניתן על ידי הוועדה לשמות יישובים של הקרן הקיימת לישראל על שום הסמיכות לוואדי חנין, כלומר, "עמק הכיסופים והגעגועים". הגאוגרף ד"ר אברהם יעקב ברוור מתרגם "חנון". לאחר שהשם ניתן, נמצא פסוק במקרא המזכיר השם בית-חנן. עם זאת, לדברי המייסדים, נקבע השם "על כי חנן האל את היישוב העברי בארץ" (במהלך מאורעות הדמים של התקופה). במרץ 1930 נשלח לוועד היישוב מכתב מטעם ועדת השמות של הקרן הקיימת לישראל ובו צוין, כי מקור השם נעוץ בשמות שני העמקים הסמוכים: ואדי חנין שמשמעו ברכה וחנינה, וואדי ריזיקת שפירושו מתקשר גם לברכה וגם למזון. מכאן, שמשמעות השם בית-חנן היא יישוב השורה עליו ברכה והוא מחונן.
ב-1933 החל שלב ההתיישבות השני, במסגרתו נוספו 20 משפחות נוספות למושב. נקבע תקציב של 500 לירות ארץ ישראליות לכל משפחה, מתוכן 300 לא"י היה על המתיישב להפקיד ממקורות מימון פרטיים ו-200 לא"י מתקציב הסוכנות היהודית. עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה השתרע המושב על שטח של 2,700 דונמים ומנה 465 נפשות, שנכללו ב-89 משפחות. בתקופה זו הצליח המושב להתבסס מבחינה כלכלית. בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה חל משבר כלכלי בשל חוסר היכולת לייצא תפוזים, אם כי בהמשך נמכרה התוצרת לצבא הבריטי
אחר קום המדינה נקלע המושב לבעיה דמוגרפית, בשל חוסר בעתודת קרקעות למתיישבים בני הדור השני. במקביל נותרו בבולגריה משפחות מועמדים שיועדו להתיישב במקום, שילמו מקדמה ורק לאחר מלחמת העולם השנייה הועברו אליהם שטרי הקניין למגרשים, שנותרו ריקים במהלכה. לאור מאורעות המלחמה בבולגריה והמשבר הכלכלי שבא בעקבותיה, לא עלה בידי מרבית המשפחות שעלו ארצה לאחר הקמת המדינה, להשלים את רכישת המגרשים.
מקור הרחבה והפניות

 

דרך העפר הישנה מנס ציונה לבית חנן עוברת במבתר כורכר חצוב. יש כאן בית באר גדול היסטורי שבעליו נרצח בידי המאורעות (לא קשור בקרב) ועץ אדיר לידו. פרדסים שחלקם נטוש, בית אריזה נטוש ומעט צפונה מכן תצפית יפה על ראשון לציון. מכאן הסתערו רובאי גדוד וולינגטון את ההסתערות האחרונה של הקרב על גבעה קטנה צפונה להם שכליה מגדל מים קטן ועגול ונראית מפה יפה.

 

שלוחה מזרחית של רכס הכורכר שעליה כמה עצים ענקיים וממנה תצפית נהדרת לנס ציונה והיא נקודת נוף יפה. אלו השוליים של ציר ההתקדמות של גדוד "וולינגטון" שהתחפר על הרכס פה לאחר ההתקפות הראשונות. בראש הרכס ושולי הישוב אירוס. כאן הייתה עמדה תורכית רצינית שכללה חפירות ונכבשה בידי וולינגטון בשלבים הראשוניים של הקרב. מכאן תצפית מיטבית על כל שדה הקרב – גבעת הסילו של נטעים – "הגבעונת האדומה", השטחים הנמוכים של בית חנן דרומית לגן שורק – שטח ההערכות של גדוד אוקלנד ומושב גן שורק שהיה שדה הקרב העיקרי

 

 

בקיץ 2009 הוקמה על גבעה בתחום קריית החינוך של העיר נס ציונה (גבעת מיכאל, בחלקו הצפון מזרחי של שדה הקרב) אנדרטה המנציחה את חללי הקרב הניו זילנדיים. האנדרטה עוצבה על ידי האמן מיכאל שגיא. הרחוב העולה לגבעה נקרא "מעלה הפרשים הניו זילנדים". האנדרטה לא נמצאת בנקודה משמעותית הקשורה לקרב אלא בשולי שדה הקרב ובקטע בו התקדם גדוד "קנטרברי" שהיה הפחות חשוף ללחימה.

 

ב-14 בנובמבר 2017, מלאת 100 שנה ל"קרב עיון קרא" עיריית נס ציונה ושגרירות ניו-זילנד ציינו מועד זה. בטקס שנערך בגבעה שבשכונת גבעת התור ברחוב המאה ואחת בצפון נס ציונה הוסר הלוט משלט ההנצחה לקרב .

גבעת התור "גבעת התור" מקנה תצפית ממצה מערבה, מזרחה וצפונה, גם אם לא הייתה חלק משמעותי מהקרב. תצפית על  הרכס של בית חנן גן שורק שבאחריות גדוד אוקלנד וברור העמק בו נע גדוד וולינגטון כשהוא נסתר מעיקר הכוח התורכי שארב בקו החזית שנמתח מגן שורק.

 

דרך דרום ומזרח נס ציונה
חזרה לבאר יעקב ונצר סירני

******

סוף דבר

טיול זה היה עתיר תוכן, עתיר הכנה
עתיר עצירות תצפיות להזדהות ולהסבר
עתיר זמן כמעט שמונה שעות מתוכן כשעתיים עצירות.
הרכיבה הייתה במגוון דרכים:  
בשטחים הפתוחים בין השדות והפרדסים
ובחולות ובשלוליות ובבוץ
וגם בשטחים הבנויים במושבים ובתוך העיר נס ציונה.

 

היה זה טיול יוצא דופן.
למדנו הרבה מאוד!

*****

תודה
לעירן תירוש, גל שיין על הצעת המסלול
לראובן שדה על הובלת סיור הכנה
ומתן משוב על הצעת תוואי המסלול
לסמדר בן דור שותפה בסיור רכוב מקדים,
לעמית פינקלשטין על רכיבת הכנה
והובלת חלקו האחרון של המסלול,
יחד רז גורן ומוטי ארמלין
היוו את החבורה הסקרנית
סייעו לי במעבר במכשולי דרך.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אזור עליתם אכן נראה מכיוון נטעים

וכמובן יש להשקיף מגן שורק– בריכת המים- בפרספקטיבה התורכית.

 

 

 

קרב עיון קרא

 

 

 

**************

 

 

 

 

 

לטיול זה יצאנו ביום שבת (23/12/2017) והוא היה נוסף לקודמים באזור להלן.

 

יצאנו מקבוץ משמר הנגב שמונה: איל גזית ודוד פרייברג (משמר הנגב), אמיר הורוביץ (ניר עקיבא), אבי דן (גבים), ארז צפדיה (עומר), בועז בן חורין (הרצליה), משה כ"ץ (אפק) ואני (מבשרת ציון).

 

******

המסלול,
התחלה וסיום במשמר הנגב

 

קטעי מסלול זה חופפים, משיקים  או קרובים לקטעי מסלולי טיול קודמים
לאורך ערוצי נחל שמריה ופטיש, בין משמר הנגב ובין בטחה ורנן
משובל דרך רהט למשמר הנגב, הלאה לאורך נחל גרר לתל שרע וחזרה דרך נחל קמה
בנחלת שמעון, בין שובל ובין תל שרע בגדת נחל גרר

 

******

ההיבט הגאוגרפי – מרחבי
צפון מערב הנגב

האזורים הגיאוגרפיים
הקצה הדרום מערבי של השפלה הדרומית
ומזרח מישור חוף הנגב

תחום חבל הבשור

.

נחל גרר
חלק מאגן הניקוז של נחל הבשור

"נחל הבשור" כולל את מערכת הנחלים המתנקזת דרך נחל עזה, הנשפך לים כ- 4 קילומטרים דרומית למרכז העיר וכוללת כוללת שלושה יובלים עיקריים והערוצים הנופלים אליהם:
נחל הבשור, המנקז את אזור הנגב הצפוני בין בקעת באר שבע ובין סביבת שדה בוקר שהסעיף עיקרי הנשפך אליו ממזרח והוא נחל רביבים המנקז את הגבעות מערבית לירוחם.
נחל באר שבע, המנקז את שיפולי דרום הר חברון ואת בקעות ערד ובאר שבע; סעיפיו העיקריים הנשפכים אליו הם נחל חברון מצפון ונחל סכר מדרום המנקז את רמת חובב וסביבתה.
נחל גרר, המנקז את המורדות המערביים של גבעות להב ואת מישורי הליס בצפון חבל הבשור. סעיפו העיקרי הוא נחל פטיש מדרומו, המנקז את צפון מערב בקעת באר שבע.
מגבעת חבלנים, הנשקפת אל באר שבע מדרום, נשלחת כעין "אצבע" לצפון מערב, אל תחומי חבל הבשור. שלוחה נמוכה זו, שעליה נבנו הישובים חצרים ואפקים, חוצצת בין תחום הניקוז של נחל גרר מצפון לתחום הניקוז של נחל הבשור מדרום.

 

מסלול הטיול מקיף בעיקרו את אגן הניקוז התיכון של נחל גרר. הנחל ויובליו מנקזים את מרחבי גבעות הליס הרדודות של שולי צפון הנגב ולמעשה הוא, כאמור, היובל הצפוני הגדול של נחל בשור והוא נשפך אליו מערבית לקיבוץ רעים; אבל – בניגוד לנחל בשור שהוא באופיו נחל מדברי (כלומר, חסר עמק רחב ומשטר זרימתו הארעי הוא שיטפוני) – הרי נחל גרר הינו נחל הזורם בדרומו של האזור האקלימי הים-תיכוני של ארצנו, משטר זרימתו הוא מתון ואינו רציף לכל אורכו והוא בעל עמק נרחב ביותר.
מקורות מי השתיה של אפיק נחל גרר ויובליו אינם רבים ומתרכזים בעיקר בקבוצת  נביעות באזור התילים שרע והרור  (ואכן שם ריכוזי הישובים באלפים השני והראשון לפני הספירה). היום, מי הנביעות שנותרו – מזוהמים ואינם ניתנים לשתיה

נחל גרר

נחל גרר הוא הגדול ביובלי נחל הבשור. הנחל מתחיל את דרכו באזור להב. כשהוא מגיע למישורי הלס הגדולים של הנגב המערבי, ליד תל שֶרַע, הוא מתחתר בשכבות הסחף לכל עומקן, אל מתחת לשכבת סלעי הכורכר, עד לתשתית סלעי הקירטון המלבינים שמתחת. סלעי הקירטון נמנים עם הסלעים שהמים אינם חודרים אליהם. כשאפיקו של נחל גרר מתחתר עד אליהם נחשפים המים בסדרה של נביעות. בחורף טוב נחל גרר מקיים זרימה כמעט רצופה בין תל שרע לתל הֲרוֹר, מהלך כ-8 ק"מ. בקטע זה של הנחל יש כמה נביעות מים מליחים (עד5,000 מ"ג כלור לליטר). המים משמשים להשקיית עדרי צאן ולרווית צימאונן של חיות הבר המתקיימות כאן.  תופעה מדהימה וייחודית לנחל גרר היא היעלמותם של המים בחודש יוני. הקנה המצוי שצומח על גדות הנחל, גדל בתקופה זו ב- 10 ס"מ ליום, משתמש למעשה בכל המים הנובעים מגדילתו, אך באוקטובר נפסקת צמיחתו והמים שבים לזרום בערוץ, ללא כל קשר לירידת גשמים.

*****

דמות המרחב בהווה,
מרחב חקלאי וערוצי הנחלים מיוערים

במרחב הלס של צפון הנגב

לס היא סוג של קרקע שהרכבה הוא ממשקעי טין (סילט) בעיקר ומיחסים שווים של חרסית וחול המחוברים באופן רופף באמצעות סידן פחמתי (CaCO3), חומר אורגני, תחמוצות ברזל ומינרלים נוספים. צבעה הוא צהוב עד חום בהיר.
אדמות הלס מכסות כ-10% משטח כדור הארץ ועוביין הממוצע מגיע לכמה עשרות מטרים, כמו כן, לרוב לא ניתן למצוא קרקע לס משוכבת. אדמת הלס מאפיינת את שוליהם של מדבריות רבות בעולם. מרבצי לס נפוצים בין קווי הרוחב 20° – 50° צפון, סין וארצות הברית מהוות את מרבצי הלס הגדולים ביותר. משקע הלס הוא הומוגני ונקבובי, ומכיל גרגרי קוורץ, פלדספר ועוד מינרלים. בנוסף, קרקע הלס נוצרת מהשקעה של חומר דק המכילה שחק של סלעי גיר וקירטון. מאחר שאין סלע אחד המכיל את כל מרכיבי הלס, המסקנה המתבקשת היא שהוא נוצר כתוצאה מבליית כמה סוגי סלעים.‏
קרקע הלס מצטברת בעיקר בערוצים ובכיסי קרקע בהשקעה השניונית של אבק. על כן, היא נאטמת בקלות ובצורה זו מגבירה את הנגר העילי והשיטפונות באזורים המדבריים, היוצרים ערוצונים ונוף של ביתרונות, ובמקומות אלו מתפתח הצומח. לכן קרקע לס היא פורייה וטובה מאוד לגידולים חקלאיים. בנוסף היא קרקע עשירה במינרלים, חומרים אורגניים ואוורירית ולכן היא מנקזת טוב את המים וקל לחרוש ולנטוע בה צמחים. כמו כן, שחיקת הקרקע הינה איטית מאוד והיא נשארת פורייה למשך זמן רב. קרקע הלס בארץ ישראל עשירה במלחים רוב קרקעות הלס בארץ ישראל נמצאות בדרום, ומדלדלות ככול שעולים צפונה ומערבה.
בשנים האחרונות ההשערה הרווחת שמקור אדמת הלס הינה כתוצאה של השקעה איאולית מאסיבית. מקורות חולות אלו הם ממדבר סהרה וחולות סיני. נראה שכמות האבק פוחתת ככל שמתרחקים מהמקור כיוון שבדרום פוגשים רבדים עבים של משקע איאולי דק זה (בסביבות רוחמה מגיעה ל 15-12 מטר). בפלשת הצפונית הרבדים האלה הולכים ונעשים דקים יותר ויותר עד שלבסוף בשרון אין רבדים אבקיים או חרסיתיים הנוצרים והסחף האיאולי המועט מתערבב על-פי הרוב רק עם החול שלמטה בתהליך של יצירת החמרה רק ברכסי החול. העוצמה של רובדי החרסית והסילט משתנה גם כן בהדרגה ממזרח למערב. במזרח הרבדים הנזכרים עבים יחסית כיוון שהסחף האיאולי יכול היה לשקוע באזור במשך תקופה ממושכת. ואילו במערב תקופת השקיעה קצרה יותר והרבדים דקים יחסית.‏
הלס הוא בית גידול המאופיין בצמחייה נמוכה ושיחים נמוכים. לרוב נראה הבית גידול כמו שדה בור פתוח ריק מצמחים ובעלי-חיים. אך הוא מהווה בית גידול למינים רבים הנמצאים בסכנת הכחדה. האזורים של קרקעות לס מהווים בתי גידול שונים של בעלי חיים וצמחים יותר מסוגי קרקע אחרים, ויש בעלי חיים וצמחים שהם אנדמיים ללס. חצרים הוא מוקד חשוב של מישורי הלס בארץ, והוא מהווה בית גידול הנמצא בסכנת הכחדה. הוא מהווה מערכת טבעית וייחודית, אשר מכילה בתוכה מינים ייחודיים. ובמיוחד החוברה המדברית (עוף דוגר קרקע), אשר מרבית אוכלוסייתו בישראל נמצאת בחודשי הקיץ באזור חצרים בישראל. ‏
מקור והרחבה

יחידות הנוף במרחב הטיול

מישורי גרר צפון – זו יחידה גדולה ששטחה כ- 142 קמ״ר שהוגדרה על בסיס אגני יובלי נחל גרר. רוב השטח החקלאי מישורי וחלקו גלי. ברוב השטחים גידולי שדה ובמיעוטם מטעים. גבולות היחידה בצפון – אזור בתרונות רוחמה וגבול עם אגן נחל שקמה(במזרח) והגבול עם אגן נחל חנון (במערב). במזרח – גבול עם גבעות השפלה בקו מקורב של דרום רהט – שובל – דרומית לבית קמה – צומת דבירה ומסילת הרכבת. בדרום – נחל גרר והסתעפויות של כמה יובלים שלו בגבול בין שטחים חקלאיים לבתרונות טבעיים/מיוערים. במערב – חיבור בין נחל גרר לנחל בהו. כל שטח היחידה מתנקז לנחל גרר דרך היובלים קמה, צידה, זיז, הגדי ושרשרת. בחלק המערבי, המישורי יותר, הניקוז הוא בעיקר דרך תעלות ניקוז חקלאיות. פני השטח יורדים במתינות מערבה וגם דרומה כלפי נחל גרר. הרום נע בין 250 מ׳ באזור קיבוץ בית קמה במזרח ל 40- מ׳ במערב, במפגש הנחלים גרר ובהו.
נחל גרר – היחידה כוללת את חלקו התחתון של נחל גרר, ממערב לרהט ועד למפגש עם נחל הבשור, הנמצא ממערב לקיבוץ רעים. לאורכו של חלק זה שני מקטעים שבהם הצומח טבעי, והם כלולים שתי שמורות טבע מוצעות. בשני מקטעים נוספים, קצרים יותר, יש ייעור בגדות הנחל. בנחל מספר נביעות, החל מאזור תל שרע במזרח. בסמוך לנחל מספר גדול מאד של אתרים ארכיאולוגיים גדולים וקטנים חלקם כלולים בתחומי יחידות הנוף הסמוכות האתרים הם מתקופות שונות אך בולטת נוכחותם של אתרי יישוב רבים מהתקופה הכלקוליתית. גבולות היחידה בצפון – גבול הגדות/הבתרונות הצפוני של הנחל ושל קטעים תחתונים של הנחלים הגדי ושרשרת. במזרח – כביש 264 , אזור יציאת הנחל מתחומי רהט. בדרום – באופן דומה לגבול הצפוני, כולל גם מקטע מנחל פשטי התחתון. במערב – אזור מפגש נחל גרר עם נחל הבשור, ממערב לקיבוץ רעים. באזור זה היחידה הורחבה להכלת יובלים קצרים של הנחל, מדרום לקיבוץ בארי.  היחידה מוגדרת ברובה סביב אפיקו של נחל גרר, וכוללת גם חלקים מיובליו: הנחלים פטיש, הגדי ושרשרת.  רום פני הקרקע מכ 160-170- מ׳ במעלה הנחל ממערב לרהט ועד לכ 20-30- מ׳ באזור מפגש נחל גרר ונחל הבשור. הנחל מתחתר במישורי הלס. במספר מקטעים קטנים בחלקה המזרחי של היחידה נחשפות בערוצו אבני חול מתצורת פלשת  או חווארים של תצורת בית גוברין. באזור פארק שרשרת נחשף כורכר. הקרקע במרבית השטח היא רגוסול לסי או חרסיתי. לאורך הנחל עשרות נביעות, רובן באזור המתחיל ממזרח לתל שרע כ 4- ק״מ ממערב לרהט ועד לאזור פארק שרשרת. בחלקים ממנו ישנה זרימת מים כל השנה. באחרים מתרחשת תופעה שבה בקיץ, עם האצה בגדילה של צמחי הקנה המצוי, המים בפני השטח נעלמים באופן זמני. זרימתם מתחדשת באוקטובר בלי קשר לירידת גשמים. בחלק מהאתרים הארכיאולוגיים הסמוכים לנחל ישנם בורות מים. לעיתים יש בנחל זרימה של שפכים המגיעים מרהט.
מישורי גרר – שמריה – פטיש נמצאים ביחידת נוף ששטחה כ 50- קמ״ר, הכוללת שטחים חקלאיים ושלושה מושבים. מרחב זה נמצא בין נחל גרר בצפון לנחלים שמריה ופטיש בדרום. אתר עיקרי בחרבת שמריה. גבולות היחידה: בצפון – גבול עם אזור כתפי נחל גרר, במזרח – גבול של שינוי שיפוע עם החלק המערבי של גבעות רהט (אינו ניכר כמעט בשטח), בדרום – נחל שמריה וכתפי הבתרונות של נחל פטיש ובמערב – אזור ההתקרבות של הנחלים גרר ופטיש.
רום פני הקרקע משתפל במתינות מערבה, מכ 190-200- מ׳ ממערב למשמר הנגב ועד ל 90- מ׳ בקרבת חיבור הנחלים פטיש וגרר. כמעט כל שטח היחידה מכוסה בלס. במרכז היחידה ישנם מספר מחשופים של אבני חול מתצורת פלשת הפליוקנית, ובחלקה הדרומי-מזרחי (מצפון-מזרח לתחנת הניסיונות גילת) נמצא מחשוף של תצורת בית גוברין (סלעי חוואר ששקעו בשולי השפלה ובמישור החוף בתקופת האוליגוקן). הקרקעות בכל השטח הן קרקעות לסיות חומות בהירות או חומות.
בשטח היחידה מספר בורות מים, בעקר בחרבת שמריה, וכן מספר ניכר של בארות, רובם בחלק המזרחי )בקטע של נחל גרר שצמוד ליחידה מצפון ישנן גם מספר נביעות. כמעט כל שטח היחידה מכוסה בשטחים חקלאיים בעיבוד אינטנסיבי. רובם המכריע גידולי שדה והשאר פרדסים/מטעים. חלק מיער גילת נמצא בדרום היחידה. לא כל החלקות בו מיוערות בפועל. בחרבת שמריה יש צומח טבעי מופר.

******

דמות המרחב בעבר

 

רוב האתרים הקדומים לאורך נחל גרר נסקרו בזמנו על-ידי הארכיאולוג דוד אלון ז"ל ונחפרו יותר מאוחר בידי המחלקה לארכיאולוגיה של אוניברסיטת בן גוריון (אליעזר אורן, יובל יקותיאלי, פרחיה נחשוני). התמונה המתקבלת היא שבמאות ה-11 לפני הספירה עד המאה ה-8 (הכיבוש האשורי) חל באזור מפגש מעניין בין האוכלוסיה היהודאית שהגיעה ממזרח לבין זו הפלישתית שהגיעה ממערב. בתקופה האשורית התילים בוצרו ווכן שימשו בתקופה הפרסית. הישוב פרח מחדש מסוף התקופה הרומית ועד למאה ה-7-8 לספירה כאשר נכנסו לכאן טכנולוגיות לאיסוף מי-נגר והון ממלכתי וכנסייתי.
לאור שיקולים גיאוגרפיים והיסטוריים, רוב מורי ידיעת הארץ לדורותיהם זיהו את נחל גרר עם נחל בשור המקראי (ואת נחל בשור עם נחל גרר המקראי).
לגבי זיהוי ישובים לשמות מקראיים ואחרים – עד-כה אין אנו בטוחים לחלוטין לכל זיהוי.

 

תל שרע ותל הרור

בשטפו התיכון של נחל גרר, על גדתו הימנית, מצויים שני תִלים עתיקי-יומין בשכנות: תל שֶׂרַע (שריעה = "אגן השקיית [העדרים]") ומערבה לו – תל הרוֹר ("תל אבּוּ הוּרֵירה", על-שם קדוש מוסלמי שקִברו – על פי אחת המסורות – ניצב בראש התל). בשני התלים נערכו חפירות ארכיאולוגיות (על-ידי אוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע) לפני שנים רבות ולמרבה הצער, תוצאותיהן עדיין לא פורסמו במלואן אך הדוחות החלקיים מאפשרים מעקב סביר אחר תולדותיהם. הסמיכות בין התלים – רק שבעה קילומטרים – היא סבירה לחלוטין אם היינו דנים בחבל הים-תיכוני הפורה של הארץ, שם מרחק-הליכה של כשעה היה מקובל בין הישוב לשדותיו המרוחקים ביותר; אך במארג הישובי של הנגב הצחיח למדי ודל האוכלוסין, סמיכות כזאת היא יוצאת-דופן בימים שקדמו לתקופה הביזנטית (שאז הטכנולוגיות האגרריות החדשות אִפשרו ניצול יותר יעיל של הקרקע) ולכן היא מעוררת תמיהה באשר לסיבותיהּ.
אפיק נחל גרר בקרבת תל שרע נראה כמו כל נחל אחר בשוליים הגִבעיים של מישור החוף, אך במחצית הדרך משרע להרור הוא משנה כיוון בפיתול חד דרומה וחודר דרך שכבת הלֵיס העבה של מישורי חבל הבשור תוך יצירת מצוקי-גדות גבוהים. יש להניח שבעקבות שינוי התשתית – גם זמינות המים באפיק השתנתה; רמזים לכך הם שמו הערבי של תל שרע שבקרבתו נביעות אחדות, לעומת  תושבי תל הרור שנאלצו לכרות באר בשולי התל כבר באלף השני לפנה"ס. גם בדיקת מפות הקרקעות מעלה – לא במפתיע – הבדלים בין אדמות הליס העמוק והשטוח סביב תל הרור לבין הקרקעות החרסיתיות, המכילות מוצרי-בלייה של גיר קירטוני, המקיפות את תל שרע.
קרקע שונה וזמינות-מים שונה משפיעות על פוטנציאל הגידולים (תבואות, מטעים, גידולי-שלחין, מקנה), כלומר – על כלכלות שונות ולכן גם על העדפות ישוביות שונות של אוכלוסין; ואכן, בדיקת רצף נוכחות בשני התלים, הדומים לכאורה, מצביעה על אי-שויון. בתל הרור היה קיים רצף נוכחות מהאלף הרביעי ועד המאה ה-15 לפנה"ס ומכאן ואילך התיישבות מצומצמת ולא רציפה עד הכיבוש האשורי, אך בתקופת הברזל א' (ה"פלשתית") היה בתל כפר צפוף (ומבוצר?). לעומתו, בתל שרע (שהתחיל את חייו כחברו באלף הרביעי), קיים פער ישובי בן כ-1500 שנה בין שלהי האלף הרביעי לבין המאה ה-17 לפנה"ס, בתקופת הברזל א' הוקמו בו מבנים בודדים בלבד ולאחריהּ שב ופרח הישוב. בתקופות הרומית והביזנטית נכלל תל שרע בתוך איזור בינוי ברמת כפר שמריהו (וילות, רצפות-פסיפס, בית מרחץ, כנסיה) לעומת תל הרור, שהתנשא כמזכרת לעבר מפואר בלב השממה.
ומה אכפת לי, בעצם, אם שני התלים היו תאומים-זהים או רק אחים חורגים ? זה חשוב, כי "היחס המשפחתי" ביניהם – א: משפיע על ההצעות לזיהוים; ב: מצביע על אפשרות שגבול אֶתני עבר ביניהם לעתים כי לפי המקרא – כובשים, מַטּוֹת ועממים לא מעטים שכנו, או חלפו, בצפון-מערב הנגב: מצרים, שמעונים, יהודאים, אדומים, פלישתים, כרתים, עמלקים, מעונים, ערבים, כושים, עַוִּים, קְנִזִּים, כְּלֵבִים, ירחמיאלים, קֵינים ואולי עוד; ג: מעניק פרספקטיבה לבחינה דומה של "זוגות" ישובים קדומים נוספים  ו-ד: תורם להבנת הגיאוגרפיה ההיסטורית של צפון הנגב.
המקור: דן גזית: תאומים, אך לא זהים

שלהי המאה ה-19,
אזור שאין בו יישובי קבע אלא רק מאהלי בדווים

זמן מלחמת העולם הראשונה
בשנת 1915 נסללה לאורך האזור
מסילת הברזל העותמאנית

 זמן קצר לאחר כניסת האימפריה העותמאנית  למלחמת-העולם הראשונה הגיע מהנדס הרכבות הגרמני היינריך אוגוסט מייסנר לסוריה והועמד שם תחת פיקודו של המפקד הראשי של הארמיה ה-4 התורכית, ג'מאל פחה. לצורך תכניותיו למתקפה על מצרים, וגם למקרה שיידחק למצב התגוננות, זקוק היה ג'מאל לבסיסים בארץ-ישראל ובסיני . אולם אזורים אלה היו ראויים לשימוש צבאי רק במידה מוגבלת מאוד, שכן לא היו בהם די קווי תחבורה כשרים. אז, ג'מאל דרש מהמהנדס הגרמני רב-המוניטין בניית מסילת- ברזל שתאפשר התקפה על מצרים. בה-בעת נועדה מסילה זו לפתור גם בעיה לוגיסטית קשה שהתחבטו בה העותמאנים והיא חוסר קשר יעיל בין צפון ארץ-ישראל ודרומה.
באוקטובר 1915 הושלמה המסילה החדשה עד באר-שבע . במשך 11 החודשים שחלפו בנה מייסנר מסילת-ברזל באורך כולל של 165 ק"מ בקירוב, מסילת א-דהר ועד באר-שבע

להרחבה אודות מסילת הברזל ראו משובל דרך רהט למשמר הנגב, הלאה לאורך נחל גרר לתל שרע וחזרה דרך נחל קמה

 בין קווי היערכות העותמאנית
בעורף הקו טרם
כיבוש באר שבע (31/10/1917)
ובקדמת הקו ההגנה לאחר
כיבוש באר שבע (עד 6/11/1917)

תקופת השלטון הבריטי

ערב מלחמת העצמאות

זמן מלחמת העצמאות,
בתחום שטח המדינה היהודית,
עם תחילת ההפוגה השנייה
בשליטת כוחות צה"ל
בטרם כיבוש באר שבע (אוקטובר 1948)

שנותיה הראשונות של המדינה

תחום המוניציפלי
תחום המועצה האזוריות בני שמעון

ותחום המועצה אזורית מרחבים

****

קטעי המסלול, המקומות והמראות

******

ממשמר הנגב צפונה
מקביל לכביש 264
מעבר גשר נחל גרר
מערבה לאורך נחל גרר ונחל קמה
תל שרע

אשל הפרקים הוא עץ עב גזע ורחב  צמרת, העשוי להגיע בתנאים טובים לגיל מכובד ולגובה של 15 מ'. הוא היחיד ממיני האשל המופיע כעץ ממש. קליפת הגזע חומה ומחורצת עמוקות. העלים זעירים והם חסרי טרף לחלוטין, ונראים כקשׂקשׂים זעירים החובקים את ראשו של כל מפרק בענף. הענף הדק עצמו נראה לכן כאילו הוא מחולק לפרקים זעירים, מכאן שם המין. סימן זה מקל להבחין בין מין זה למיני האשל האחרים, שעליהם מעט גדולים יותר ואינם חובקים את המפרק.
אשל הפרקים פורח בין יולי לנובמבר, בעיקר באוגוסט ובספטמבר, בפריחה שופעת ומרוכזת. הפרחים זעירים, והם ערוכים, כמו בשאר מיני האשל, בשיבולים צפופות בקצות הענפים. לפרח 5 עלי גביע קטנים ו-5 עלי כותרת בצבע לבן. מספר האבקנים 5, ובראש עמוד העלי נישאות 3 צלקות. כדי להבחין בביטחון בין מין זה לבין מיני אשל אחרים, שגם להם מבנה פרח דומה, יש לבחון במיקרוסקופ את צורת הדיסקוס נושא האבקנים. פירות האשל נראים כחרוטים אדומים מחודדים באורך 5 מ"מ, ובהם זרעים רבים וזעירים, הנפוצים בעזרת ציציות הנושאות אותם ברוח. הזרעים הטריים נובטים בקלות כשהם נופלים על קרקע רטובה, אך אם לא הגיעו למקום מתאים הם מאבדים תוך כמה שבועות את כושר הנביטה שלהם.
אשל הפרקים אופייני לקרקע חולית בדרום הארץ – במישור החוף ובנגב. תפוצתו העולמית משתרעת במדבריות ערב וצפון אפריקה. הוא הועבר וניטע גם ביבשות אחרות. באוסטרליה נקרא אשל הפרקים בשם Aethel שהוא אולי שיבוש של השם העברי. האשל נזכר בתנ"ך 3 פעמים, אך נראה שאין המדובר שם בסוג זה. שרידי אשל הפרקים התגלו בחפירות ארכיאולוגיות כחומר-בניין וכחומר-בעירה החל מהתקופה הפאליאוליתית העליונה, לפני 25,000 שנה, ועד ימינו. השלד של הסוללה הרומית במצדה בנוי בעיקרו מענפים ומגזעים של אשל.
הסוג אשל כולל 90 מיני עצים, בעיקר של מליחות ומדבריות. ההבחנה בין המינים קשה. אלה עצים המזכירים מחטניים (אך אינם כאלה), נופם עדין, והם מסועפים מאוד. העלים זעירים, עיקר ההטמעה נעשה על ידי ענפים דקים דמויי מחטים. מערכת השורשים מפותחת ומסוגלת למצות מים מנפח גדול של קרקע, היא כוללת שורשים אופקיים המתפשטים למרחק ושורשים אנכיים היורדים לעומק רב. מינים רבים מסוגלים לנצל מים מליחים ולגדול במליחות. כדי להיפטר מעודפי מלח מזיקים ברקמותיהם הם מסוגלים להפריש מלח מבלוטות מיוחדות שבעליהם. מינים אחדים מאכלסים כנימות המפרישות חומר מתוק, המזוהה עם המן שאכלו אבותינו במדבר. העצה טובה לנגרות ולבניין. בארץ 14 מינים, חלקם נדירים
מין מצטיין בהתאמות יעילות לתנאיו: לנבט הצעיר של אשל הפרקים עלים באורך 5 מ"מ, והם מסודרים במסורג. הם נושרים כמה חודשים לאחר הנביטה. עלים כאלה, שצורתם מיוחדת והם מופיעים בשלבים הצעירים בלבד – נקראים "עלים יובניליים", והם תופעה מוכרת בהרבה צמחים רב-שנתיים מעוצים.
לצמח הבוגר מספר תכונות המעידות על התאמה לתנאי יובש: הענפים הדקים הם אלה המכילים את הכלורופיל ומבצעים את הפוטוסינתזה. הפיוניות שקועות בתוך חריצים לאורך פרקי הגבעולים, וכך הן מוגנות בפני איבוד-יתר של מים. נוסף לכך יש לאשל, כמו לצמחים אחרים במשפחת האשליים כגון האשליל, בלוטות מיוחדות להפרשת מלח על פני הענפונים הירוקים. בלוטות אלו מרכזות מלחים שהגיעו לנוף יחד עם המים שנקלטו מהקרקע, ומפרישות אותם כתמיסה מרוכזת ובסיסית מאוד אל מחוץ לרקמה. במהלך היום מתייבשת התמיסה, ועל פני העלים מצטברים משקעי מלח יבשים. כך נפטר העץ מהמלחים המזיקים, שהיו עלולים להצטבר בתאים ולפגוע בחיוניותם. בשטחים שמימיהם מלוחים מהווה מלח הבישול, נתרן כלורי, את עיקר המלחים המופרשים. המלח המצטבר על פני הענפים סופג מים בלילות לחים ויוצר תמיסת מלח מרוכזת, המטפטפת למרגלות העץ. כך מתהווה תחת הצמרת שטח קרקע ששכבתו העליונה עשירה במלח, ורוב הצמחים המתחרים אינם יכולים לנבוט בו. אשל הפרקים מיוחד בין מיני האשל בכך שבהעדר מלח הוא מפריש תמיסת סידן. היות שתמיסה זאת בסיסית מאוד, היא קולטת פחמן דו-חמצני מהאוויר ויוצרת שכבת גיר על-פני הענפים. גיר זה אינו נשטף בקלות, והוא מקנה לענפי העץ גוון בהיר. צורת התאמה אחרת של העץ לתנאי מדבר נעשית באמצעות מערכת השורשים שלו, היכולה להעמיק עד למאגרי מים בעומק מטרים רבים בקרקע חולית.
בזכות כושרו לגדול כעץ גבוה ומצל, המסוגל להתקיים ולצמוח ללא השקאה בתנאים קשים, ויכול גם לייצר קורות מתאימות לבניין – נבחר העץ לנטיעה בחצרות הבתים בכפרים ערביים וליד בארות בדרום הארץ. עד היום יכולים שרידי העצים לשמש ציון למקומות ישוב שהיו בעבר בשפלת יהודה ובצפון הנגב. רשויות הייעור נטעו עצי אשל הפרקים גם לאורך דרכים בדרום ובשטחי חולות. בערבה משמש האשל גם כמשבר רוח. יחד עם טיפוס הבר הנפוץ, נטוע למטרה זאת גם זן זקוף של מין זה שהובא ארצה מקפריסין אך מקורו הראשוני לא ברור.
מקור אתר צמח השדה / עמרם אשל ומייק לבנה

תל שֶׁרַע (בערבית: תַל אַ-שַרִיעַה) מתנשא על גבעת כורכר לרום של 169 מטרים מתנשא 15 מ' מעל סביבתו ושטחו 20 דונם. התל נמצא על הגדה הצפונית של נחל גרר, על הדרך הראשית מעזה אל בקעת באר שבע, ובאפיק הנחל הסמוך לו יש מעיינות אחדים. זיהוי האתר היה נתון לוויכוח בין הארכאולוגים, ההצעות היו זיהוי האתר עם חרמה, חוקרים אחרים הציעו את גרר ואת גת-פלשתים. לעומתם בנימין מזר, יוחנן אהרוני וארכאולוגים נוספים העדיפו לזהות את תל שרע עם העיר המקראית צִקְלַג. זיהוי זה שנעשה על בסיס שיקולים היסטוריים וגאוגרפיים, נתמך לאחר מכן בממצא הארכאולוגי שנמצא בחפירות באתר, שכללו קרמיקה פלשתית.
צקלג נזכרת בספר יהושע כאחת מערי שבט שמעון (י"ט, 5), ונחלתם הייתה בתוך נחלת בני יהודה. היא רשומה ברשימת הערים (צקלג, חרמה, עין ורימון, )כשייכת לשניהם כפי שכתוב בספר יהושע: "וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הַשֵּׁנִי לְשִׁמְעוֹן לְמַטֵּה בְנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָם וַיְהִי נַחֲלָתָם בְּתוֹךְ נַחֲלַת בְּנֵי יְהוּדָה … וְצִקְלַג וּבֵית הַמַּרְכָּבוֹת וַחֲצַר סוּסָה" (ספר יהושע, פרק י"ט, פסוקים א'-ה'). כך מצוין וגם ברשימה המקבילה לה בדברי-הימים.  אולם, צקלג נשארה ככל הנראה עיר פלישתית. צקלג הייתה עיר שדה קטנה השייכת לאכיש הפלישתי. מלך גת, נתן אותה לדוד שנמלט משאול מלך ישראל. היא היוותה מקום לבסיס צבאו. דוד ישב שנתיים בצקלג, ואז גויס ע"י אכיש מיטבו למלחמה בגלבוע נגד שאול. כאשר שותפיו של אכיש דחו את המשת"פ הזה, דוד, והוא חזר לצקלג וגילה שבהעדרו פשטו העמלקים על העיר, שרפו, חמסו והסתלקו עם שללם, כולל הנשים והילדים (שמואל א' ל,3). דוד חש לרדוף אחר הבורחים, אך חלק מאנשיו התעכב בחציית נחל גרר. לכן המשיך עם ארבע מאות לוחמיו, ומאתים נוספים נשארו מאחור ולא חצו את הנחל. דוד השיג את השיירה, הציל את הנשים והילדים, ותפס שלל רב, אותו הוא חילק בין כל אנשיו, וקבע בכך כלל שגם אלו שנותרו מאחור יקבלו את חלקם בשלל. תוך כדי כך נודע על מות שאול בקרב הגלבוע, ודוד חש לחברון לרשת את המלוכה.
צקלג נושבה מחדש בתקופת שיבת ציון, בתקופתו של נחמיה, והמשיכה להתקיים עד לתקופה הערבית.
בשנים 1972-1979 נערכו בתל שרע שש עונות חפירה על ידי משלחת ארכיאולוגית מטעם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב בראשות פרופ' א. אורן. בחפירה הובחנו שלוש עשרה שכבות יישוב החל משכבה המאוחרת מהתקופה הביזנטית ועד שכבה הקדומה מהתקופה הכלקוליתית. על גבי חורבות היישוב הכנעני האחרון נמצאו שרידים של יישוב המתוארך לתקופת הברזל א'. על פי הממצאים בתקופת הברונזה המאוחרת (מאות 15-13 לפנה"ס) שכנה בתל נקודת שלטון מצרית ובה בית מושל בסגנון מצרי. המדרונות של התל מאוד תלולים ובמקום שופעים מספר מעיינות. ממצא מאוד מעניין שנמצא במקום מהברונזה המאוחרת הוא בורות גניזה עם כלי פולחן רבים שחלקם יובאו ממיקני ומקפריסין. האזור היה שופע מקדשים קטנים ואולמות רחבים. הפלשתים התיישבו באתר במאה ה-11 לפנה"ס והישוב היה מאוד דל על פי הממצאים. בראשית תקופת המלוכה נמצאו במקום מבנה גזית גדול ובתי ארבעת המרחבים האופיינים לתקופה הנדונה. מצודה נבנתה במאה השביעית לפנה"ס אך לא שרדה את הכיבוש המצרי של המקום על פי הממצאים כמו מגנים חרבו ושרשראות לטיפוס על חומה. בתקופה הפרסית הממצאים מראים על ישוב פורח. בתקופה הלניסטית הישוב יורד מהתל למטה מדרום במישור. בתקופה הרומית באותו מישור התגלתה וילה מפוארת מאוד. ומדרום לאתר התגלה בית מרחץ קטן ביזנטי. עוד על החפירות בתל

הקרבות סביב תל שרע
במלחמת העולם הראשונה

לאחר מאות שנים שבהן פסק הישוב על תל שרע, והאזור שימש כשטח מרעה לנוודים – חזר התל למלא תפקיד משמעותי ואסטרטגי במהלך מלחמת העולם הראשונה. כאשר הופעלה מסילת הברזל שנסללה במהירות בתחילת מלחמת העולם דרומה, מטול כרם לבאר שבע ולסיני, הפך תל שריעה למרכז חשוב: לוגיסטי ואסטרטגי.
כאשר חיל המשלוח המצרי בפקוד גנרל אלנבי התקדם צפונה לעבר ארץ ישראל, נקבע קו ההגנה התורכי מעזה לבאר שבע, והפיקוד הגרמני קבע את מפקדת החזית בתל שריעה, הנמצא במרכז הגזרה ומאחורי הקו. המתחם התפתח: מלבד כוחות רבים, לוחמים ותותחים, שחנו במקום ונהנו מהמים הרבים שנבעו לרגלי התל, נוספו בו הרבה עמדות, תעלות קשר, גדרות תיל, מנחת מטוסים, מצבורי ציוד ובית חולים צבאי.

לאחר נפילת באר שבע בידי הבריטים ב-31 באוקטובר 1917, התפצל האיום הבריטי על מערך ההגנה העות'מני לשלושה מוקדים: עזה במערב, תל שריעה במרכז ותל חווילפה (קיבוץ להב) שעל גבעות השפלה. בעוד שעיקר הדאגה של עותמאניים  הייתה מפני התקפה (שלישית) על עזה, או התקדמות דרך חווילפה לחברון ולירושלים דרך ההרים, באה ההתקפה העיקרית דווקא במרכז, על מתחם כאוכה שמדרום לנחל גרר (תאשור) ומתחם תל שריעה.

הקרב היה קשה ביותר. מעט הנקודות בהן ניתן היה לחצות את הואדי – היו מטווחות ע"י הארטילריה האוסטרו-הונגרית. במשך חמישה 5 ימים – מ-2 עד ל-7 בנובמבר – הצליחו הלוחמים המגינים על תל שריעה לבלום את הבריטים, עד שקרסו ונסוגו צפונה. אז החל "מרדף בפלשת". חיל המשלוח המצרי התקדם במהירות לכיוון מרכז הארץ.

סיפור מעניין וחריג התפרסם על המג"ד הבריטי קולונל בורטון. גדודו תקף את תל שריעה ונעצר מול מחסום-אש תורכית. החיילים לא היעזו להתרומם ולהמשיך בהתקדמות. בורטון קרא לחייל בגדוד שהיה תמיד עם כדורגל. "בעט הכי קדימה שאפשר" פקד, וכשזה ביצע זאת, זעק לאנשיו לרוץ כמוהו בעקבות הכדור. הפעם קמו החיילים והסתערו קדימה אל מול התורכים ההמומים. קולונל בורטון עוטר ב"צלב ויקטוריה" על אומץ ליבו ומנהיגותו.

****

מתל שרע מעט צפונה לתוואי סוללת הרכבת העות'מאנית
מערבה חציית נחל צידה
כניסה לנחל גדי ולאורך ערוצו
עליה לכביש 25
וכניסה לפארק שרשרת

 

 

 

****

לאורך נחל גרר בפארק שרשרת
עליה לתל הרור
דרומה בין השדות והפרדסים
מעבר על גשר מסילת הברזל
כניסה לנחל פטיש
מזרחה וכניסה לנחל שמריה
מעבר מתחת לגשר מסילת הברזל
חציית גשר כביש 25

 

 

 

פארק שרשרת ממוקם על אפיק נחל גרר בין נתיבות לאופקים. אל הפארק מגיעים מכביש נתיבות-אופקים (כביש מס' 25), מול מושב תדהר, מדרום למושב שרשרת. (בגלל סמיכותו של המושב שרשרת לפארק הוא זכה בשעתו לכינוי – פארק שרשרת). היער צמח והתפתח ובשנות ה- 90 קק"ל ביצעה פעולות למניעת סחיפה של הקרקע, בניית טרסות אבן והוסיפה בו חניונים. ושבילי טיול.
במקום נטועים אשלים עבי גזע, אקליפטוסים, עצי זית וחרובים. גם כאן סללה קק"ל דרכים נופיות המובילות לשמורת טבע של נחל גרר עליו ולשמורת נחל גרר התחתון. לאורך קטע הנחל בפארק עטור צמחי נחל ואשל וכן ביתרונות לס יפיפיים.

 

.

 

טרסות בנויות בערוץ קטן, הגובל בשדה המעובד. טרסות נוספות נמצאות במקומות אחרים בפארק ובנגב המערבי. הנגב המערבי מכוסה שכבה עבה של אדמת לס. כשיורד גשם חזק, המים הניגרים חורצים בלס ויוצרים המוני ערוצים קטנים בקרקע. כך הקרקע נסחפת לאט-לאט לנחלים ואובדת. תופעה זו ידועה בשם "נסיגת ראשי ערוצים". כשהערוצים חודרים לשדות המעובדים, הם גורמים נזקים עצומים.

תל הרור (תל אבו הורירה) שוכן בגדה הצפונית של נחל גרר ליד מושב שיבולים. התל משתרע לאורך של 150 דונם, ומתחלק לשני חלקים – העיר התחתונה והעיר העליונה. החלק הנמוך של התל משתרע מכאן ומזרחה עד לנחל, ונמצאו בו שרידים של יישוב גדול ומשגשג מתקופת הברונזה התיכונה (1800–1550 לפנה"ס). יש המזהים יישוב זה עם גרר המקראית. בתקופה הישראלית הקדומה, המאה ה-8 לפנה"ס, נבנתה בראש התל מצודה, ואפשר ששימשה כמרכז מינהל אשורי. במפת מידבא מן המאה ה-6 המקום מזוהה בתור סיאטוס גררטיקוס
מסורת מוסלמית מקומית מזהה במקום את קברו של שיח' אבו הוּרַיְרָה בראש התל . אבו הורירה נמנה עם הצַחָאבֶּה, חבריו הקרובים של הנביא מוחמד והדור הראשון של האומה המוסלמית, שחיו עם הנביא וקיבלו ממנו את מסר ההלכה. הכינוי אבו הורירה (אבי החתלתולה) דבק בו בגלל חתולה שנהגה ללוות אותו לכל מקום. אבו הורירה נודע כבעל זיכרון נדיר והוא רשם יותר אמרות של מוחמד מכל אדם אחר. עד למלחמת העצמאות של מדינת ישראל, נהגו תושבי האזור הערביים לעלות לקבר ולהקריב שם קורבנות, במשך שבוע ימים.. כאמור, במלחמת העולם הראשונה (1917) התבצר בתל הרור הצבא העות'מני בתקווה לעצור את התקדמות הכוחות הבריטיים. חלק מהשוחות שחפרו הלוחמים ניכרות בשטח.

 

מסילת אשקלון–באר־שבע היא מסילת רכבת המחברת בין תחנת הרכבת אשקלון ובין תחנת הרכבת באר שבע צפון דרך הערים שדרות, נתיבות ואופקים. אורכה של המסילה הוא 70 ק״מ של מסילה כפולה, ולאורכה שלוש תחנות רכבת, בשדרות, נתיבות ואופקים. המסילה מתפצלת ממסילת אשקלון–עזה ההיסטורית לכיוון שדרות באזור יד מרדכי ומתחברת למסילת הדרום ליד צומת גורל שמצפון לבאר שבע. לאורך הקו נבנו 17גשרים, 4 הפרדות מפלסיות, 11 מעברים חקלאיים וגשר לכביש 40. משך הנסיעה מאשקלון לבאר שבע הוא כ-50 דקות, וזמן הנסיעה בין באר-שבע לתל אביב הוא כשעה וחצי (לעומת 55 דקות במסילת הדרום, ללא עצירות ביניים).

הקמת הקו בקטע אשקלון–נתיבות החלה בשנת 2009 והסתיימה בשנת 2015. ב-22 בדצמבר 2013 נפתח הקטע שמפיצול המסילה באזור אשקלון עד לתחנת הרכבת שדרות, וב-15 בפברואר 2015 נפתח קטע נוסף עד לתחנת הרכבת נתיבות. הקו נחנך ב-19 בספטמבר 2015 ותחנת הרכבת באופקים החלה לפעול ב-2 בינואר 2016, לאחר מספר דחיות. צפי הנוסעים השנתי ההתחלתי בקו הוא 157,000.

****

מעבר כביש 25
מזרחה לאורך ולצד ערוץ נחל שמריה
חזרה למשמר הנגב

כביש באר שבע – עזה (כביש 25). לכאורה זהו כביש שרות ללא תחליף, אך למעשה – היֹה היה כביש עזוב ששימש כ"קולב" לתליית ישובים… נראה כי עד לראשית המאה ה-20 לא היתה קיימת כלל דרך רצופה לאורך התוואי הזה, מלבד קטעי שבילים שחִבּרו מעט מקבצי בקתות במרחב אגנו של נחל גרר זה עם זה ועם נביעות בנחל. בראשית המאה, עם הקמת באר שבע העות'מאנית ("העיר העתיקה") כמרכז שלטוני וכעיר מחוז – לראשונה נוצר צורך לחברהּ למרכז הסמוך – העיר עזה (לחברון כבר היה חיבור עתיק במשעול צר). עם פרוץ המלחמה העולמית הראשונה והפיכתו של צפון הנגב לנכס אסטרטגי – עקב סמיכותו לתעלת סואץ – החלו התורכים להשקיע בתחבורה: מסילת ברזל הגיעה לבאר שבע ודרומה (1915) והמשעול לחברון וגם הדרך לעזה הורחבו והותאמו למעבר עגלות.
דרך העפר לעזה יצאה מבאר שבע בתוואי שדרות טוביהו וכביש 25 עד בארות רקיק, ומשם – מדרום לאשל הנשיא – המשיכה לצפון-מערב; סטתה צפונה כדי לחצות את נחל שמריה במעבר נוח, מצפון לחוות גילת, והמשיכה במקביל ומצפון לכביש הנוכחי תוך חציית הגבעה שעליה שוכן היום מפעל "עוף הנגב" (הרכס האיסטרטגי הזה, שעליו הוצבו סוללות תותחים, כוּנה בפי התורכים "טֶפֶּ כֶּמַאל", לאמור – "פסגה רבת-חן"…). משם מתחיל המורד לעבר המכשול הרציני היחידי במסלול: נחל גרר. כאן הבונים השקיעו מאמצים, הנראים עד היום: מעבר הנחל (המוצף לעתים במי הנביעות) וכקילומטר אחד משני עבריו, נסללו באבן (בשיטת "הגשר האירי") ועמדות למקלעים נכרו מכל עבר. מנקודה זאת התפצלה הדרך ל-2-3 מסלולים מקבילים שהשיקו לנתיבות מדרום וחצו את רכס סעד-עלומים ליד מאגר נחל-עוז.
עשרים שנה נותרה דרך העפר באבקהּ ובבוצהּ עד שבמאורעות תרצ"ו ("המרד הערבי", 1936) החלו שלטונות המנדט לחפות אותה באבן ובאספלט לצרכי גישה מהירה לכוחות שיטור; על נחל גרר נבנה גשר-אבן יפהפה, בעל שבע קשתות, שנותר ללא פגע על מכונו עד היום הזה (חזיון נדיר במקומותינו). קטע הכביש בין חוות גילת לבין שדה תימן נסלל ישירות על גבי סוללת מסילת הברזל העות'מאנית, וזאת הסיבה לארבעת העיקולים התמוהים שהכביש המודרני ירש אותם ללא מצמוץ. בקטעים נוספים שונה התוואי במעט תוך העברתו לרום טופוגרפי שולט.
במלחמה העולמית הראשונה בצרו התורכים את הדרך לאורכה בשורת מוצבים צפופה שעליהּ נשברה המתקפה הבריטית מדרום ביום 19.4.17. כשלון זה היה בין הגורמים שדרבנו את הבריטים לנקוט באיגוף הגדול דרך באר שבע לאחר כחצי שנה.
השדרוג הבטחוני הגדול הגיע לכביש בעת המלחמה העולמית השניה, כאשר לאורכו פעלו לא פחות משלושה שדות-תעופה צבאיים: האחד – הוותיק – מזרחית לעיר עזה (סמוך למעבר קרני דהיום), השני ממזרח למעבר נחל גרר והשלישי המכונה היום "שדה תימן"; יש להדגיש כי מלבדם ומלבד מחנה צבאי קטן, מערבית לצומת הנשיא, לא היה קיים עדיין כל ישוב-קבע אזרחי לאורך כל הכביש! בתום מלחמת העצמאות, התברר למדינה בחיתוליה כי באגן נחל גרר קיימים מרחבים ריקים הנחצים בכביש גלמוד – ואידך זיל גמור ביישובי גילת, יחדיו, מעגלים, נתיבות ושוּבה… המקור דן גזית איך נולד כביש

נחל שְמַרְיָה (ואדי אבו-סמרה, "אבי השזופה" או "אבי הפטפטנית"); נחל קצר שראשיתו במזרח במקבץ ערוצים, דרומית-מזרחית לקבוץ משמר הנגב ואחריתו במערב במפגש עם נחל פטיש בקרבת בִּטְחָה. אורכו, על פיתוליו, 12 ק"מ ושטח גליל המים שלו הוא כ-20 ק"מ רבועים בלבד. בחציו המזרחי, מתגלגל הנחל בחיק גבעות סלעיות רדודות תוך חציית כביש 264, מנקז את שולי מחנה משמר הנגב ונוחת למישורי חבל הבשור התחתי ליד משתלת גילת כשהוא מלוּוֶה במסעף של מסילות ברזל תורכיות מימי המלחמה העולמית הראשונה; בסמוך למטע האגבות, עובר הנחל מתחת לכביש 25 כ-300 מ' מצפון לצומת גילת.
ארבעת הקילומטרים המערביים של נחל שמריה חתורים ברובד ליס עבה לעומק של 10-15 מ' עד לשכבת כורכר קשה – רמז לחוף-ים קדום בסביבה – ושתי גדותיו התלולות מיוערות ברציפות בשדירות אקליפטוסים אדירי-צמרת: פרי עבודות ה"דַחַק" בשרוּת קק"ל על ידי העולים החדשים, אנשי מושבי "כביש הרעב" בראשיתם. תשתית הכורכר של הנחל זרועה מחצבות עתיקות, מאגורות ובורות-מים ועל גדתו הצפונית – במפגשי ערוצונים – מצויים שרידי בוסתנים שטופחו בידי בדווים בני שבט עלמאת ממטה התיאהא עד שנת 1948.

במשך מספר עשורים, מאז הקמת המושבים באזור בראשית ימי המדינה, "התברר" לתושביהם שמצוקי נחל שמריה מהווים אתר נוח לגישה ב"רֶוֶרס" כדי להשליך אשפה ופסולת – וכך הצטרף הנחל לתאומו מדרום, נחל פטיש המזוהם תדיר בשפכי ביוב, ותעל שוועתם (וצחנתם) השמיימה. בשנת 1994 החלה קק"ל, בשיתוף המועצה האזורית מרחבים, המשרד לאיכות הסביבה, רשות הניקוז וּועדי המושבים בניקוי ובשיקום הנחל. אלפי טונות אשפה נאספו ונטמנו בקרקע ועל גבי הכיסוי ניטעו עצים; ערוצים טופלו לעצירת הסחף והחלה פעולה חינוכית-הסברתית בתוך הקהילה, שהעמידה את הבנת הסובב וטיפוחו כעקרון ראשוני. גולת הכותרת של המבצע היה שיתופו הפעיל של ביה"ס היסודי-אזורי "מרחבים". בית הספר נבחר לשמש מעבדה לימודית: בחצרו הוקם בית-גידול הכולל אגן לח, סככת תצפית בציפורים, צומח המותאם לתנאי יובש, עצי-פרי, תיבות-קינון ושולחנות-האכלה. הלימוד מיושם בתצפיות בנחל, המשמש כמסדרון אקולוגי בעל ערכים גיאולוגיים, ארכיאולוגיים, בוטאניים, זיאולוגיים והיסטוריים. התלמידים, בהדרכה מקצועית, בליווי מלא של הוריהם ובתמיכה של ציוד קק"ל, שיקמו גומחה בנחל והפכוהָּ לגן-עדן בזעיר-אנפין: ניקו ושיחזרו שני בורות-מים וקטע של אמת-מים וניקו גֵב מלאכותי בסלע הכורכר ומחצבה עתיקה בצידו; על גדת הנחל שיחזרו שני בוסתנים הנטועים בעורף סוללות-עפר וקק"ל השלימה את הנטיעות בעצי-פרי שונים, כולל זית עתיק, אדיר ממדים, ששונע מן הגליל. שלטי-הסבר פוזרו באתר והוצבו בו סילוּאטות-ברזל, בגודל טבעי, של רועה ועדרו. בקרוב יוצבו גם ספסלים בצל אשל גדול. מלבד התענוג הרב מהתוצאות שבשטח, הברק בעיני התלמידים הגאים מפעים את הנפש. הפעלת ההורים ושיתוף הקהילה כולה מראים תוצאות: לא שופכים יותר אשפה בנחל אלא באתרים המוסדרים; ההורים התגייסו עם צאצאיהם ויחדיו ערכו באתר את מסיבת סיום שנת הלימודים; התלמידים דוחפים את הפרוייקט הלאה – להרחיבו ולהוסיף לו אלמנטים תיירותים ולימודיים. טלילה ליבשיץ מקק"ל, ממובילי המהלך הזה, סיכמה "החצר האחורית של מרחבים הופכת בימים אלה לחלון הראווה שלה".
המקור דן גזית 

*****

"מרכז מחקר דרום (גילת)" – לפנים "תחנת ניסויים אזורית גילת" – נוסדה ב- 1953 בשם "יבולה" (שם שלא התקבל), ע"י "מכון וולקני", לימים "מנהל המחקר החקלאי" של משרד החקלאות. התחנה, המשתרעת על-פני כ- 4,000 ד', ממוקמת על כביש מס' 25 בין צומת "הנשיא" לבין צומת "גילת", בלב אזור הלס של הנגב הצפוני והמערבי. האזור כולל 5 מועצות אזוריות: בני-שמעון, שער-הנגב, מרחבים, שדות-נגב (עזתה) ואשכול. באזור 60 ישובים חקלאיים, המעבדים יחד כ- 800,000 דונם. כמו-כן משרתת התחנה גם את המועצות האזוריות רמת נגב, ערבה-צפונית וערבה-ודרומית.
התחנה נועדה לתת פתרונות כלכליים לחקלאי האזור. היוזמה להקמת התחנה יצאה מד"ר יעקב רובין, שהיה ראש האגף לקרקע ומים בתחנה לחקר החקלאות, כאתר לביצוע נסויי השקיה, זאת לאור תכנון המוביל הארצי. אכן, בשנים הראשונות עיקר המחקרים שבוצעו בגילת היו בהשקיה, ועם הזמן הורחבה הפעילות לענפי חקלאות נוספים.
שלוש בעיות יסוד עמדו בפני החקלאים עם חידוש ההתיישבות החקלאית בנגב בזמן שנותיה הראשונות של המדינה: מה לגדל? מתי לגדל? ואיך לגדל? שהרי הנגב הוא אזור חרב למחצה, שרוב שטחו קרקע לס, סוג קרקע ייחודי לאזור זה שתכונותיה החקלאיות לא היו ידועות. חוקרי "התחנה לחקר החקלאות" שברחובות (לימים "מנהל המחקר החקלאי" של משרד החקלאות) נרתמו למאמץ לתת תשובות כלכליות ומהירות לבעיות אלה. על רקע זה הוקמה התחנה בשנת 1953.
עיקר פעילותה של התחנה כוונה לפיתוח החקלאות באזור הנגב, האזור המשתרע בין קו הרוחב של קרית-גת לבין אילת. המחקר שנערך בתחנה, במרחבי הנגב ובערבה הביאו לרווחתם של החקלאים ע"י הכנסתם ופיתוחם של גידולים חדשים כגון גידולי-שדה (תבואה, כותנה), ירקות (עגבניות-סתיו, עגבניות לתעשייה, תפוח-אדמה לעונות הסתיו והחורף, ארטישוק, תות-שדה), ומטעים (הדרים, עצי-פרי סובטרופיים). הותאמו דרכי גידול לתנאי הקרקע, האקלים, והמים של האזור (השקיה בטפטוף, השקיות עזר בחיטה, שיטת האי-פליחה בפלחה ועוד). בעלי-חיים הוכנסו לחקלאות האזור (תרנגולות, כבשים ופרות) ופותחו שיטות לשילוב רעיית בע"ח ופלחה. המחקרים שנערכו בגילת תרמו לא רק לאזור הנגב אלא גם לכלל חקלאות ישראל, ויש שתרמו גם ברמה הבינלאומית.
המצאותן של גילת ושלוחותיה במרכז האזור החקלאי מאפשר לחוקרי התחנה קשר קרוב והדוק עם החקלאים. קשר זה הוא דו-כיווני: הוא חשוב הן להעברת תוצאות המחקר אל החקלאים, והן להעברת מידע על בעיות חקלאיות למחלקות המקצועיות ולהנהלה, שמקום מושבן במרכז וולקני בבית דגן. כך משמשים חוקרי התחנה כגשר דו-סטרי בין המחקר לחקלאים ולהיפך, מה שתורם רבות להבנת צרכי החקלאים ולמציאת פתרונות לבעיותיהם. הקשר ההדוק והפורה הזה שבין חוקרי התחנה לבין חקלאי האזור, הוא סוד הצלחתה של תחנת הניסויים גילת.
מקור והרחבה

אגבה אמריקנית היא צמח רב-שנתי בשרני וקוצני. מבחינה אקולוגית היא דומה לקקטוסים, אך אינה שייכת למשפחת הצבריים. בעבר יוחדה לה משפחה נפרדת אך כיום היא נמנית על משפחת האספרגיים. אגבה אמריקנית מצמיחה מבסיסה שושנה צפופה של עשרות עלים ענקיים, בשרניים, עבים, זקופים באלכסון. אורך העלה 1 מ' ויותר, חתך העלה כחצי עיגול, רוחבו 20 ס"מ ועוביו במרכזו 10 ס"מ. שוליו קוצניים, ובקצהו קוץ אימתני. העלה חלק וקירח, גונו ירוק מאפיר. תוכו בשרני עסיסי ובו סיבי אורך. אגבה אמריקנית מנהלת מחזור חיים מיוחד במינו: היא אמנם רב־שנתית, אך מבחינה מסויימת היא מתנהגת כמו צמח חד־שנתי: כל פרט פורח פעם אחת בחייו בלבד, מייצר צאצאים, ואז מסתיימים חייו. אולם פריחה זו מתרחשת אחרי 10 שנות חיים. במהלך 10 שנים אלה גדל הצמח במשך כל עונות השנה, ואף מקיים רבייה וגטטיבית נמרצת. בהגיע זמנו מעלה הצמח עמוד פריחה בודד, עגול, ירוק ובשרני אך עבה וחזק כגזע, המתנשא לגובה של עד 12 מ', והוא נושא חפים רבים לכל אורכו. בחלקו העליון מתפתחת תפרחת מכבדית מסועפת ועליה פרחים רבים. הפרח משפכי, עם צינור קצר ו-6 אונות, אורכו 6 ס"מ, מייצר צוף רב. וכאן הפתעה נוספת: הפרח אינו מייצר פרי וזרעים, אלא ניצני-רביה (כמו למשל גם בסיסנית הבולבוסין). בארצות מוצאה מואבקת האגבה על ידי קוליברי.
אגבה אמריקנית גדלה בארץ בתרבות בגינות, בגני קקטוסים ובמסלעות, וכן בבתי קברות. בסוג אגבה 300 מינים, הגדלים באזורים טרופיים יבשים של מרכז אמריקה, בעיקר ברמת מקסיקו. בארץ גידלו בשנות ה-60 למאה ה-20 מין קרוב (אגבת הסיזל) בחקלאות על פני שטחים נרחבים, בעיקר בצפון הנגב, לשם הפקת סיבים ותרופות. הגידול הצליח מבחינה חקלאית, אך ניטש בגלל כישלונו מבחינה כלכלית. מקור: אתר צמח השדה / מייק לבנה
בשנות ה-50 של המאה העשרים ניטעו בנגב, בבקעת באר שבע, כ-15,000 דונם של צמחי אגבה, שיועדו לשמש לתעשיית חבלים ושקים. מטרת המיזם הממשלתי היה לפתח מקורות תעסוקה לעיירות הפיתוח שהוקמו באותה עת, דימונה, אופקים ונתיבות. הוקם אף מפעל לעיבוד הסיבים. המיזם נכשל מסיבות מסחריות בשנות ה-60 של המאה ה-20 וחלק משטחי האגבה הוסבו ברבות השנים לשטחים חקלאיים רגילים, אך ריכוזים של אגבות עדיין קיימים בנגב. עמודי תפרחות האגבות שנכרתו שימשו את חניכי תנועות הנוער בישראל כ"סֶנָדוֹת" לבניית מתקנים בפעילויותיהם. כיום, נהוג בישראל ובארצות הים-התיכון לנטוע את הצמח למטרות נוי בלבד. הערבים נוהגים לנטוע אותו בבתי-קברות.

*****

חורבת שמריה (ח'ירבת סָמְרָה): חורבה ענקית (בת מאות דונמים שמעולם לא נסקרה ולא נחפרה). בעיקרה כנראה בת התקופה הביזנטית. אבני רוב מבניה נשדדו במאה ה-20 לספירה, אם לבניית מעבירי-מים למסילת הרכבת העו'תמאנית שׂורק-באר שבע ואם לבנייה במחנות הצבא הסמוכים בתקופת המנדט הבריטי ובראשית ימי המדינה. סמוך לראש המדרון נותרו שרידי חורבה מרשימה, אשר לפי ממצאים בה ובקרבתה היתה אולי כנסייה ביזנטית גדולה. מראש החורבה קיימת תצפית-נוף לדרום.
"חפירה". במרכז המדרון של החורבה לעבר נחל שמריה נראית חפירה נרחבת ועמוקה; משם נלקחו אבנים להקמת סוללת הרכבת העות'מאנית הסמוכה.
מערבית לחורבת שמריה – שרידי מתקן מבטון באפיק הנחל. בתקופת המנדט נסכר במקום זה הנחל בסכר-עפר ועמוד הבטון הוא שריד למתקן השאיבה של המים שהצטברו באפיק בחורף.

****

סוף דבר

טיול מעניין זה נמשך כמעט חמש ורבע שעות
מתוכן ארבע שעות רכיבה נטו

******

בסיומו ניתן לומר שהשגנו בו שתי מטרות. 
הכרנו חבל ארץ נוסף שאינו מהווה יעד טיולים.
עברנו באזור בו התנהלו קרבות במלחמת העולם הראשונה (1917)
למדנו מה היה קו ההגנה של כוחות האימפריה העות'מנית לאחר כיבוש באר שבע
שנמתח בין תל שרע במזרח ובין תל הרור במערב.

 

*****

נהינו ממגוון מראות בדרכנו
רכבנו בדרכים בין השדות לצד ערוצי הנחל וחצינו ערוצים
באחד, נחל גדי רכבנו לכל אורכו
עברנו בין פרדסים
חצינו גשרי מסילת הברזל וכביש 25
גם קטעי סינגל היו לנו בסינגל פטיש – שמריה.
כיף היה לדווש במרחבי הלס הנפרסים מאופק לאופק
מדי פעם  "פגשנו" גם קטעים של רכסי הכורכר.

היה זה טיול מרתק!
הסקרנות שלנו הגיעה לסיפוקה.
מומלץ לטייל יש מה לראות ולחוות!

*****

תודה
למארחים איל גזית ודוד פרייברג
תכננו את המסלול,
בדקו את העבירות לפני הטיול
הובילו בנועם
לדן גזית על סיוע בהכנת הסקירה הגיאוגרפית
לשאר החברים שיצרו
את הקבוצה הנעימה והמפרגנת 

**** 

 

לטיול זה יצאנו ביום שני (18/12/2017). לילה קודם התארחתי אצל משפחת צפדיה המתגוררת באחד היישובים הסמוכים לבאר שבע. למחרת בבוקר הייתה זו הזדמנות מתאימה לדווש בסביבה הקרובה.

 

היינו שלושה ארז צפדיה, בנו עמרי (בן 11) ואני.

 

את הטיול התחלנו במתחם תחנת הדלק דור אלון שבצומת לקיה ושם גם סיימנו.

 

******

המסלול

 

********

האזור הגאוגרפי
הפינה הדרום מערבית של הר חברון

מרחב החיבור
בין רכס הר חברון ןבין
השפלה הגבוהה במערב
ובין בקעת באר שבע בדרום

קצה קמר דהריה
המהווה חלק מהר חברון

הר חברון הוא החלק הדרומי של הרי יהודה ולמעשה היחידה הגאוגרפית הדרומית ביותר בחבלי ההר המרכזי. הר חברון הוא קמר גאולוגי הנמשך מירושלים עד חברון ויוצר במת הר גבוהה ואחידה (בתוכה גוש עציון). קמר ראשי זה מתפצל מדרום לחברון לשלושה קמרים:, קמר מעון במזרח, קמר דהרייה במערב וביניהם קמר קטן יותר – קמר יאטה. קמר מעון אף הוא מחולק לשלושה קמרים קטנים יותר: יתיר,  ענים ועירא. בין הקמרים נמצא קער סמוע עם המסלע הקירטוני וכיסוי הנארי שבו.

מהות האזור: חורש נטוע
יער כרמים נקרא גם יער סנסנה

יער סנסנה הנקרא גם יער כרמים נמצא בין יער יתיר ומיתר במזרח לבין יער להב במערב. הוא ניטע על ידי הקק"ל בשנות השישים והשבעים במסגרת נטיעת יער להב רבתי הכולל את יער להב ויער דבירה ואז נקרא יער להב מזרח. 

 

שלוחות סנסנה
הן חלק מאגן הניקוז
של נחל רימון ונחל סנסנה
המתנקזים אל נחל חברון

******

ההיבט הגיאו-פוליטי של האזור
הפינה
בה הקו הירוק משנה כיוון
מצפון – דרום למערב – מזרח

מרחב הקו הירוק עד מלחמת ששת הימים

היום מרחב התפר בו עובר המכשול
שהוא חומה גבוהה שקרויה גם חומת הפרדה

******

המסלול מבוסס על שבילים מסומנים
שחור בעליה בכיוון צפון
ירוק ושביל ישראל בעליה בכיוון מזרח
כחול בירידה בכיוון מערב

מראות הדרך והמקומות

אחת הדוגמאות הבולטות למפגעים סביבתיים בשטחי ישראל שנוצרים בשל שפכי האוכלוסייה הפלסטינית היא שפכי העיר חברון וסביבתה. העיר חברון והכפרים צורף, אידנא ודורא ממוקמים באגן ניקוז נחל לכיש; בשנת 2010 הפיקה אוכלוסייתם, שמנתה כ-350,00 נפש, כ-9 מיליון מ"ק שפכים לשנה. שפכי אוכלוסייה זו הם על-פי רוב שפכים סניטריים, אולם חלקם שפכים תעשייתיים שלהם פוטנציאל זיהום רב, ובהם שפכים של תעשיית האבן, ציפוי מתכות, עיבוד עורות ובתי בד. חלק קטן מאוד ממפעלי תעשיות האבן מטפלים בשפכים במתקן לשיקוע פסולת האבן שהוקם בשנת 2009 .למתקן קיבולת מצומצמת של 300 מ"ק ליממה בלבד. שפכי הכפרים צורף, אידנא ודורא מובלים ממערכות האיסוף המקומיות או מבורות הרקב הביתיים לאגן נחל לכיש. מערכת הובלת השפכים של העיר חברון מנתבת את שפכיה לנחל חברון, שהוא חלק מאגן נחל באר-שבע. גם שפכי גוש היישובים יטא, סמוע ודהריה מוזרמים ברובם לאגן נחל חברון.  נוסף על שפכי האוכלוסייה הפלסטינית, זורמים לנחל חברון גם שפכי האוכלוסייה הישראלית מאזור קריית- ארבע והיישוב היהודי בחברון, המונה כ-8,000 איש. שפכי אוכלוסייה זו נאספים למערכת האיסוף של העיר חברון ומשוחררים לנחל חברון אחרי טיפול ראשוני או ללא טיפול בכלל.
נחל חברון הוא נחל חוצה-גבולות: מוצאו בעיר חברון שברשות הפלסטינית, ובשטחי מדינת ישראל הוא זורם בשטחי השיפוט של מיתר, מועצה אזורית אבו-בסמה, עומר, תל-שבע, ושטח גלילי המצוי באחריות משרד הפנים. על-פי רשות הניקוז שקמה-בשור, הזיהום קשה במיוחד באזור בקעת באר-שבע, אזור שבו אוכלוסייה של אלפי אנשים מתגוררת סמוך מאוד לנחל.
שפכים שזורמים בנחל חברון נאספים למתקן חירום ישראלי בסמוך למחסום מיתרים, שבו, בין השאר, מתקן להפרדת משקעי קרבונט (האופייניים לתעשיית האבן). משם השפכים נשאבים למתקן טיפול באזור , כמו בשאר המתקנים עלות הטיפול בשפכי הפלסטינים במתקן שוקת צומת שוקת שנבנה בשנת 2009. הישראליים, מקוזזת מכספי המסים הפלסטיניים.
טיהור השפכים מנחל חברון במט"ש שוקת נכשל כמה פעמים בעשור האחרון בשל איכות השפכים הירודה, ובייחוד בשל הריכוז הגבוה של משקעי האבן, אשר פגע בתשתיות המט"ש. בשנים  האחרונות קודמה יוזמה להטמנת משקעי האבן באתר הפסולת של יטא, במימון חלקי של ארצות-הברית. בעיה סביבתית ובריאותית נוספת נוצרת בשל הזרמת שפכי תעשיית עיבוד העורות לנחל חברון; בתעשייה זו נעשה שימוש בחומרים מזיקים לבריאות, כגון כרום. המינהל האזרחי דורש מהפלסטינים להעביר את שאריות הכרום לטיפול ברמת-חובב, בשטח ישראל, אולם עלות הטיפול גבוהה מאד עבור האוכלוסייה הנדונה, והדבר עלול לפגוע בהיתכנות הכלכלית של הענף.
תוכניות להקמת מתקן טיהור שפכים בחברון אושרו על-ידי ועדת המים המשותפת ביוני  2004. הסוכנות האמריקאית לפיתוח בין-לאומי (USAID )הקפיאה את התקציב לפרויקט בשנת 2006 מסיבות שונות, ובהן עליית "חמאס" לשלטון בעזה, חריגה מתקציבי הפרויקט, ועוד. בשנת 2011 ביקשו הפלסטינים לחזור ולקדם את הפרויקט. נקבע שהקמת המט"ש והפעלתו למשך חמש שנים ימומנו על-ידי קבוצה של גופים, כולל הסוכנות האמריקנית והסוכנות הצרפתית לפיתוח בין-לאומי, הבנק העולמי והאיחוד האירופי. תקציבים נוספים יועברו על-ידי משרד הכלכלה הפלסטיני והרשויות המקומיות הרלוונטיות. בפברואר 2016 הוחל בעבודות מקדימות, ועל-פי נציג הבנק העולמי, צפוי שהמט"ש יחל לפעול בעוד בשנת 2018 ומימיו יוזרמו למאגר השפכים ההולך ונבנה לעיל.
מקור והרחבה מסמך מרכז מידע של כנסת ישראל: "טיפול בשפכים ביהודה ושומרון", מרס 2016

כביש 3253 המוביל ליישוב סנסנה חוצה את שלוחות סנסנה בציר מערב – מזרח ליד סנסנה. קצהו המזרחי בכביש 60 בכיוון ליישובי הר חברון וקצהו המערבי בכביש 358 דרכו ניתן מערב לצומת דבירה בכביש 6, צפונה לעבר חבל לכיש ודרומה לכביש 6 וכביש 31. הכביש נסלל בשנת 2001.

 

 

סנסנה הוא ישוב קהילתי דתי השוכן בין קיבוץ להב במערב למיתר במזרח ונמצא ממזרח לקו הירוק וממערב למכשול / חומת ההפרדה. לכן, הישוב משתייך למועצה אזורית הר חברון. היישוב נקרא על שמה של עיר מקראית בשם סנסנה, המוזכרת בפסוק: "וְצִקְלַג וּמַדְמַנָּה וְסַנְסַנָּה" כחלק מנחלת שבט יהודה, ושרידיה נמצאים כ-2 ק"מ מהיישוב. על פי ההשערות, נקראת העיר הקדומה על שם כיפת עץ התמר כפי שנכתב במגילת שיר השירים: "אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו".
הישוב הוקם בתחילה כהיאחזות נח"ל בשלהי שנת 1996. לאחר כשנה החליטה הממשלה על הקמת יישוב הקבע שייכלל בתחום מועצה אזורית בני שמעון, אך בפועל היישוב הוקם מעבר לקו הירוק. ביום העצמאות ה'תשנ"ט, 21 באפריל 1999 הגיעה קבוצת הקבע הראשונה שחבריה נמנו על תנועת אור וכללה שלוש משפחות ושני רווקים. הם חברו לגרעין הנח”ל ששהה במקום, עוד כשהיה היאחזות, וייסדה את סנסנה כישוב אזרחי. בשנת 2005 התחילה בניית הקבע במקום. בשנת 2007 דנה הוועדה המחוזית של מחוז דרום בתוכנית מתאר של היישוב, אולם היא החליטה  שאינה יכול לאשרו מכיוון שהוא לא נמצא בתחום אחריותה והעבירה את הטיפול למועצת התכנון העליונה במנהל האזרחי.

 

בחודש מרץ 2009 אישר שר הביטחון, אז, אהוד ברק, את הקמתה סנסנה כיישוב. בעקבות זאת הפקיד המינהל האזרחי בגדה המערבית תוכנית מתאר מפורטת לבניית היישוב שימנה בעתיד 440 יחידות דיור (כ-2,500 תושבים). בשלב הראשון תוכשר בדיעבד בנייה ללא היתר של כ-50 יחידות דיור שהוקמו בידי תושבי סנסנה, שהיו עד אז למעשה מאחז לא חוקי. התוכנית, שמייעדת שטח חקלאי לבנייה למגורים, מציגה את סנסנה כהרחבה של התנחלות אשכולות הסמוכה, אף שהיא ממוקמת כשלושה ק"מ דרומית לאשכולות וגדר ההפרדה מפרידה בין השתיים. אין ביניהן כביש מחבר ודרכי הגישה אליהן מגיעות מתוך הקו הירוק. תושבי סנסנה עצמה מגדירים עצמם כיישוב נפרד, והם מקבלים את רוב השירותים מהמועצה האזורית בני שמעון שבתוך הקו הירוק, ולא מאשכולות.
הקמת התנחלות החדשה,  סתרת את התחייבות ישראל כלפי ארה"ב והקוורטט להפסיק כליל את הקמתן של התנחלויות חדשות, לרבות מימוש תכניות שאושרו בידי ממשלות קודמות.
באותה עת, במרץ 2009, התנגדות שהגישה עמותת "במקום – מתכננים למען זכויות תכנון" ללשכת התכנון בבית-אל, צוין כי נוסף למבני הקבע שהוקמו בשטח באופן לא חוקי, נעשו במקום עבודות תשתית רחבות היקף, כולל פריצת דרכים בלי היתרים. חלק מהדרך עובר בתחומי יער מוכרז בצד הישראלי של הקו הירוק. בהתנגדות צוין כי גדר ההפרדה הבנויה סביב סנסנה והמכשול המתוכנן סביב אשכולות, לא יאפשרו חיבור בין השתיים. כך, התוכנית קובעת עובדות חדשות בשטח, באופן שהקו הירוק נמחק והגבול מוסט אל תוואי גדר ההפרדה, במרחק של כקילומטר מזרחה לקו הירוק. כל זאת במטרה לכלול את סנסנה בצד "הישראלי" של הגדר ולאפשר את התרחבותה והכשרה בדיעבד של בנייה לא חוקית בהיקפים נרחבים.
מלשכת שר הביטחון נמסר בתגובה כי היישוב סנסנה הוקם על פי החלטת ממשלה משנת 1998 להקים שישה יישובים חדשים לאורך קו התפר ובשנת 2004 אושרה על ידי ראש הממשלה אריאל שרון ושר הביטחון שאול מופז תוכנית מפורטת לבניית האזור. לשכת שר הביטחון אישרה כי 60 משפחות התנחלו ביישוב ללא תוכנית בניין ערים (תב"ע) מאושרת וכי ברק אישר תוכנית להקמת יחידות דיור, במקום המבנים הארעיים שבהם התגוררו אותן משפחות.
דיון בהתנגדות התקיים במאי 2009. בינואר 2012 – באופן חסר תקדים, ועדת ההתנגדויות של מועצת תכנון העליונה החליטה לקבל את ההתנגדות במלואה, תוך התייחסות לטענות העיקריות בלבד. הוועדה קבעה שאין הצדקה תכנונית לתכנית המוצעת, שהציגה את סנסנה כשכונה של ההתנחלות אשכולות. הוועדה קיבלה את הטענה שקיים פוטנציאל לא ממומש ליותר מ-250 יח"ד בתוכנית המפורטת המאושרת של אשכולות, ושבנסיבות אלו אין הצדקה תכנונית לאישור תכנית מפורטת נוספת להתנחלות. כמו כן התקבלה הטענה בעניין המרחק הפיזי הניכר בין אשכולות לסנסנה (כ-3 ק"מ בקו אווירי), והוועדה קבעה בעניין זה שהתוכנית המוצעת במרחק גדול כל כך מאשכולות הקיימת סותרת את העיקרון התכנוני של בנייה צמודת דופן, שניתן לסטות ממנו רק בנסיבות יוצאות דופן, שלא התקיימו במקרה הזה. בעקבות זאת, ב–23 באפריל 2012 החליט צוות שרים בראשותו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לפעול להסדרת המעמד של סנסנה כיישוב עצמאי. בעקבות זאת, אושר תוכנית מתאר ליישוב ביולי 2014 ועתירה לבג"ץ נגד האישור נדחתה.
מקור: ברק אישר להפוך מאחז בהר חברון להתנחלות מוכרת  והרחבה ראו עמותת במקום – תכנית מפורטת ליישוב סנסנה

******

סוף דבר

לאחר שלוש שעות ומתוכן שעתיים רכיבה ושעה עצירות, הסתיים הטיול הקצר

 

******

 

טיול נפלא זה בנוסף לטיפוסים, כלל מספר תצפיות מעניינות.

שמחתי להכיר משבצת ארץ חדשה. 

 

*****

במשך כל הטיול התפעלתי והתפעמתי מעמרי שרכב את המסלול כמו גדול!
בקטע מסלול של פחות מ-10 ק"מ, טיפסנו כ-300 מ' וזה לא מעט.
אפשר לומר שיש תקווה.
דור חדש של רוכבים מיומנים צומח לנגד עינינו והוא גם מתעניין בתוכן.

 

********

 

****

תודה
לארז צפדיה על היזמה
למשפחת צפדיה על האירוח
ולאבי נבון ולגדעון ביגר
שהשלימו לי פערי מידע

****

 

ביות שבת (16/12/2017) יצאנו לטיול מענג זה שהוביל חברי אלי שחר.

 

הפעם היינו רק שלושה אלי שחר (תל יצחק), מיכאל סופר (תל אביב) ואני (מבשרת ציון).

 

התכנסו במתחם דור אלון בסמוך לצומת העוגן ויצאנו לדרך מעט אחרי השעה 07:00.

 

*****

מסלול

 

*****

המסלול חופף, משיק או סמוך
למסלולי טיולים קודמים באזור 
שתועדו והם אלה הבאים:

* מהעוגן לחוף הים וחזרה דרך נחל אלכסנדר, סתו תשע"ה (אוקטובר 2014):
*  אגן נחל אלכסנדר במזרח עמק חפר, תחילת חורף תשע"ה (דצמבר 2014)
* סובב העוגן בעמק חפר, סוף חורף תשע"ה (אפריל 2015)
* מהעוגן במערב עמק חפר עד חוף הים, תחילת אביב תשע"ה (אפריל 2015):
* בין מערב נחל אלכסנדר ומערב נחל חדרה, תחילת קיץ תשע"ה (מאי 2015
* מכפר יונה לעמק חפר, קיץ תשע"ה (יולי 2016)
* בשולי מרזבת השרון ובמורדות השומרון הנושקות לה, בין ניצני עוז ובין מגל, קיץ תשע"ו (יולי 2016)
* מערב מישור חפר עד חוף הים ושפך נחל אלכסנדר, קיץ תשע"ו (אוגוסט 2016)
* משני צדדי עמק חפר ונחל אלכסנדר, בין העוגן ובין אליכין, קיץ תשע"ו (אוגוסט 2016)
* בין יובלי נחל חדרה בנחלת מנשה עד שהיורה הפתיע, הקדים וקטע,  סתיו תשע"ז (נובמבר 2016)
* בין מעברות לגבעת אולגה דרך נחל אלכסנדר, מצוק החוף ופארק השרון, חורף תשע"ז (ינואר 2017)
* עמק חפר, העיר חדרה ואגן נחל חדרה, אביב תשע"ז (מאי 2017)

 

המתעניינים במידע ובתוכן
אודות האזור והמקומות
ימצאו אותו בתיעוד לעיל 

******

מראות הטיול

*******

בין פרדסי השרון

******

אגמון חפר
(נחנך באביב תשע"ז)

******

 

******

מבצר קקון

 

******

תוואי המוביל הארצי

*******

מאגר משמר השרון 

 

*****

*****

לאורך ערוץ הנחל

 

*****

******

חרבת סמארה

******

*****

חוף הים

******

סוף דבר

טיול זה נמשך  ארבעה שעות ושלוש רבעי שעה
מתוכן שעה עצירה

********

מזג אוויר היה מופלא. היה קר בהתחלה. בהמשך התחמם.
הטמפרטורה ביציאה הייתה 11 מעלות ובסיום הגיעה ל-29 מעלות. 

******

למרות שאין זו הפעם הראשונה שלנו באזור,
המראות תמיד יפים ומרשימים

 

******

אזור זה מגוון, מעניין,
רווי תוכן
ונעים לטייל בו מעת לעת

*****

תודה לאלי שחר
שתכנן, רכב קודם והוביל
למיכאל סופר שהיווה
את הצלע השלישית של החבורה

 

לטיול זה יצאתי ביום חמישי (14/12/2017) בערב, נר שלישי בחנוכה תשע"ח.

 

משתתפי הטיול היו 15 אנשי קבוצת הרכיבה של היישוב כוכב יאיר, מרביתם נשים. הצטרף חברי גיל מועלם איש רמת הגולן. הוא סייע בצילום ותודתי נתונה לו מראש.

 

הטיול התחיל באור אחרון מרחוב יוסף בורג ליד בית החיhל שהוא מקום נוח לחנייה סמוך לכניסה לעיר.

 

******

המסלול

*****

 *****

המסלול,
מקצתו על פי התכנון המקורי. 
מרביתו שונה בגלל אילוץ מפתיע 
שהכתיב מארגן הטיול כבר בתחילתו
להגיע לביקור
בישיבת אש התורה
ברובע יהודי

***** 

מראות הטיול מעטים אך מפעימים

******

כיכר אלנבי בשכונת רוממה

******

גשר המייתרים

*****

אורות בתנועה

******

עמק המצליבה

 

 

*****

אורות שכונת שערי חסד

 

ככר ספרא מתחם עיריית ירושלים

*****

מגרש הרוסים

 

*****

כיכר המוסיקה בשכונת נחלת שבעה

*****

רחוב המלך ג'ורג

*****

סוף דבר

טיול זה נמשך ארבע ורבע שעות
הרכיבה נמשכה פחות משעתיים, 
יתרת הזמן, עצירות קצרות להסבר ולצילום.

******

הביקור בישיבת אש התורה נמשך למעלה משעה.
לדאבוני, לא הייתי שותף לו.
נודבתי (בעל כורחי) להיות שומר על האופניים.
היה קר (10 מעלות)!

****
למרות הכל, מראה העיר בחנוכה מרשים ביותר,
החג טרם הסתיים מומלץ להגיע.

 

****

 

 

לטיול זה שהתקיים ביום שישי (8/12/2017) חיכיתי זמן רב מאוד. חיכיתי בסבלנות להזדמנות שהגיעה לדווש ברחבי עמק הירדן בין הירדן לירמוך.

 

ניר עתיר איש אפיקים יזם והציע מסלול. שמחתי מאוד, אפילו, התרגשתי. הזמנתי חברים להצטרף ורבים נענו.

 

בשעת בוקר, שעדין בקושי היו מעלות, יצאנו לדרך מקבוץ אפיקים בהובלתו של ניר.

 

היינו  קבוצה גדולה שכללה את אנשי עמק הירדן: ניר עתיר ואמנון טל (אפיקים), אילן אופיר ועודד גולני (שער הגולן) ועמיהוד (דגניה ב') ואת חבריי גיל מועלם (גבעת יואב), משה כ"ץ (אפק), חיים רובינציק (ביצרון ובן אפיקים), לוי אבנון (חמדיה), בועז בן חורין (הרצליה), אלי פורמברג (תל אביב), איציק פורמברג (הוד השרון) ואחרונים חביבים אביטל לירן וניסן יערי (גבעת אלה) שהזמינו את סיגל בתר (עין חרוד).

 

 

*******

האזור הגאוגרפי,
נגב כנרות בבקעת הכנרת

ערש ההתיישבות הציונית בכלל
והתיישבות הקיבוצית בפרט

לצד חופי הירדן והכנרת החלו התחלות רבות אשר תרמו לגיבוש דפוסי חברה ותרבות משמעותיים בכל הארץ: ב"חצר כנרת" התוססת של חלוצי העלייה השנייה ובאום ג'וני של חבורת "הקומונה החדרתית" נרקמו רעיונות חדשניים ומהפכניים של המפעל הציוני. חלומותיהם והגותם של א.ד גורדון וברל כצנלסון, בן ציון ישראלי ויוסף בוסל, אליעזר יפה ורחל המשוררת גובשו אל מול נופי הירדן והכנרת. דגניה – הקיבוץ הראשון וכן רעיון מושב העובדים נולדו בעמק. כאן נוסדה "ההגנה", הסתדרות הפועלים החקלאיים, "המשביר המרכזי", ועידת הפועלות ועוד רשימה ארוכה של רעיונות, ארגונים ומפעלים שהטביעו את חותמם על המעשה הציוני והחלוצי בארץ-ישראל בדרך להקמת המדינה.

****

חטיבות הנוף
חופי כנרת
בקעת הירדן הכוללת את כיכר הירדן וגאון הירדן
רגלי מצוקי רמת הגולן

 

גאון הירדן (זור) הוא המדרגה התחתונה בבקעת הירדן המהווה את מישור ההצפה של הירדן. רוחבו הממוצע של השטח הוא כ-1,200 מטר אך במקומות רבים הוא מצטמצם ל-500 מטר ואף פחות. גאון הירדן ממוקם למרגלות המצוק של המדרגה העליונה בבקעת הירדן היא "ככר הירדן" (ע'ור) בה ממוקמים היישובים ושטחי החקלאות, ובה עובר כביש הבקעה (מס' 90). מבנה זה קיים בשני צידי הירדן אלא שבצד המזרחי (הירדני) לרוב השטח רחב יותר בגלל שהנחלים ממזרח גדולים יותר ונושאים סחף רב יותר אל הירדן. בין הע'ור לזור ישנם מדרונות תלולים שגובהם 15-25 מ' בצפון ועד 40 מטר ויותר בדרום, ובתוכם ישנו אזור של בִּתְרוֹנוֹת שרוחבו מ-1 ק"מ בצפון עד 3 ק"מ במרכז הבקעה, באזור שפכו של נחל יבוק ממזרח, ומשם ודרומה הוא הולך וצר.

 

דמות המרחב,
אזור חקלאי

****

שלהי התקופה העות'מנית
קצה נפת טבריה בסנ'ק (מחוז)עכו 

אזור דליל אוכלוסייה

תמונת מצב בתקופת השלטון הבריטי
גבול שטח המנדט הבריטי
למול שטח המנדט הצרפתי בדרום מערב רמת הגולן

 

 

בתקופת השלטון הבריטי, נפת טבריה

תמונת מצב בשלהי תקופת היישוב  טרם הקמת המדינה

ההתיישבות בעמק הירדן
מרכיב חשוב ב-N  ההתיישבותי היהודי בארץ ישראל

******

תמונת מצב ערב מלחמת העצמאות

מלחמת העצמאות, אחד מצירי הפלישה של הצבא הסורי

ספר המדינה מתום מלחמת העצמאות

 

ההיבט היישוב: תחום המועצה האזורית עמק הירדן

בתחומי המועצה האזורית עמק הירדן ישנם 22 יישובים, מתוכם 17 קיבוצים, 4 יישובים קהילתיים ומושב אחד. כמו כן נמצאת בתחומה המכללה האקדמית כנרת. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף 2016, מתגוררים במועצה אזורית עמק הירדן 13,214 תושבים. שטח המועצה סובב את הכנרת .וגבולות המועצה הן: צפון – מועצות מבואות החרמון והגליל העליון, מזרח – מועצה אזורית גולן, דרום – מועצה אזורית עמק המעיינות, מערב – יבנאל, מועצה אזורית גליל תחתון ומועצה אזורית עמק יזרעאל. בתוך שטח המועצה נמצאות העיר טבריה והמועצה המקומית מגדל.
מועצה אזורית עמק הירדן היא מבין המועצה האזורית -מהראשונות שהוקמו. בשלהי שנות ה 30'  יסדו קיבוצי העמק את "ועד הגוש" – המסגרת המוניציפלית האזורית הראשונה בישראל ,אשר יצגה את היישובים בפני שלטונות המנדט .מסגרות פעולתו של הועד שימשו בסיס ל"חוקת המועצות האזוריות" שנחקקה עם קום המדינה. בשנות ה-40 המשיכו הקיבוצים בשיתוף פעולה אזורי בתחומי הכלכלה ,התרבות, ההגנה והביטחון וכן במוסדות החינוך וההשכלה. בשנת 1949 הוקמה "המועצה האזורית עמק הירדן" ושימשה דגם להקמתן של המועצות האזוריות ברחבי הארץ.

******

המסלול, המקומות והמראות

*****

קטע ראשון
מאפיקים בין המטעים בין מסדה ושער הגולן,
קטע טיילת סובב כינרת ממעגן לאון,
אנדרטת הטייס הטורקי,
הדרך למורדות מצוקי דרום מערב רמת גולן,
גבעת מג"ב
עד חציית כביש צמח – אל חמה.

תחנת הרכבת בצמח, הייתה אחת מתשע התחנות התורכיות בקטע חיפה-צמח, של שלוחת הרכבת החיג'אזית מחיפה לדרעא ואחת החשובות שבהן. ממועד כניסתם לתוקף של הסכמי הסדר החדש באזור, בתום מלחמת העולם ה-1, הפכה צמח לתחנת גבול בינלאומי, תחנת קצה – חשובה ביותר. מאז החלה ההתיישבות היהודית הנרחבת בעמקי הצפון, כונה קטע חיפה-צמח: "רכבת-העמק".
מבני התחנה נבנו בהדרגה משנת 1905, עת החל תפקודה הרכבתי של התחנה. בנוסף למבנים השגרתיים המצויים ברב התחנות, נבנו בצמח: מגדל מים כפול, מוסך-קטרים, סובבן קטרים – Turntable, מתקני קרנטינה ומתקני מכס. במלחמת העולם ה-2, התווספו מיכל מזוט תת-קרקעי ומגדל מזוט עילי.
תחנת הרכבת של צמח 'ראתה' מקרוב שתי מלחמות קשות: מלחמת העולם ה-1, בה היא נכבשה על ידי כוחות אוסטרליים (כוחות האנז"ק) של הצבא הבריטי ב 25.9.1918 ומלחמת השחרור, בה נכבש המקום ב 18.5.1948 על ידי חיילי צה"ל בקרב מול הצבא הסורי.
ב"ליל-הגשרים" 16.6.1946, פוצץ גשר ירמוך מס' 2, שנקרא בטעות ג'יסר אל-אהווה ושמו גִ'סְר אל חָאוִי בכך נותקה תנועת הרכבות לדמשק, לעמאן ומעאן. מאז הפכה תחנת צמח לקצה קו חיפה-צמח.
במרס 1948, פוצצו 3 גשרונים של "רכבת-העמק" ובכך הופסקה פעילותה. מאז נזנחה גם תחנת הרכבת בצמח.
משנות ה-60 ועד שנות ה-90, שימשו התחנה ומבניה את צה"ל ואת המועצה האזורית. מאז עמדה התחנה בשיממונה. בשנת 2015 אחרי שנתיים של עבודות שימור, שחזור והתאמת מתחם התחנה לקמפוס לימודי, נפתחה שנת הלימודים תשע"ו, במרכז ללימודי ארץ ישראל של המכללה האקדמית כנרת במתחם תחנת הרכבת ההיסטורית של צמח.
מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל והמכללה האקדמית כנרת, הובילו את שיקום התחנה והפיכתה לאתר היסטורי ייחודי המשמש קמפוס לימודי ומרכז מבקרים. המקור

******

תודה לשמעון גת שבעקבות פנייתה של רבקה צביאלי לתיעוד זנ הסב תשומת לי לטעות בשם הגשר, לדידו היא נפוצה חסרת כל בסיס. כבר בשנת 2015 הוא התבקש לבדוק מה שמו האמיתי של הגשר. עיון שלו  במסמכים ירדניים, סוריים ומנדטורים מלמד שם הגשר הוא גִ'סְר אל חָאוִי Jisr al-Hawi ובערבית جسر الحاوي. גם במפות בתיעוד זה מופיע שזהו אכן שם הגשר. גם במפות עבריות מ-1937 הגשר נקרא בשם זה וחלק האדמה מצפון לירמוך הנסמכת לגשר נקראת "ארד אל חָאוִי" – אדמות אל חאוי. כנראה על שם השבט הבידואי שהיה באזור.

 

 

קיבוץ תל קציר – הוקם ב-3 בנובמבר 1949 על ידי גרעין התיישבותי של תנועת הצופים – הכשרת הצופים ז' וקבוצת צעירים מחברת נוער "שיבולת" מקיבוץ אפיקים. בנות ובנים שהועלו מדמשק לארץ ישראל וראו את חזונם בהקמת יישוב. לאחר הקמתו, השתייך הקיבוץ לאיחוד הקיבוצים שהיה מזוהה עם מפא"י, לאחר מכן לאיחוד הקבוצות והקיבוצים, ל"תנועה הקיבוצית המאוחדת" (תק"מ) ולבסוף לתנועה הקיבוצית.
במלחמת העצמאות שימשה הגבעה, עליה ממוקם היישוב, הנמצא בתוך תחומי ארץ ישראל המנדטורית, מוצב צבאי סורי. הסכמי שביתת הנשק עם סוריה הביאו לנסיגה חלקית של הצבא הסורי משטח ארץ ישראל המנדטורית שעל פי החלטה 181 נועד להיות בתחום המדינה היהודית. אולם ישראל הסכימה על קביעת שטח מפורז בתחומה הריבוני, בעיקר בשטחים מהם התפנה הצבא הסורי. באזור המפורז הוגבלה הכנסת צבא אך נקבע שתותר חזרה לחיים אזרחיים סדירים. היישוב תל-קציר הוקם באזור המפורז.^[2] לפי הפרשנות הסורית, שטח מפורז הוא שטח הפקר ואילו לפי הפרשנות הישראלית זהו שטח ריבוני ישראלי שאסור להחזיק בו צבא. הבדלי פרשנות אלה ורצונה של ישראל לבטא את ריבונותה בשטח היו אחד הגורמים העיקריים להקמת תל קציר (כמו גם קיבוץ האון הסמוך). חילוקי הדעות עם סוריה לגבי מהות האזור המפורז (חילוקי דעות הקשורים במידה רבה בנושא המאבק על המים) הביאו להתנכלויות חוזרות ונשנות מצד סוריה ליישוב שהוקם, לטענתם, בניגוד להסכם שביתת הנשק. כך, סבל היישוב, לסירוגין, במשך שנים לאחר הקמתו, עד למלחמת ששת הימים, מהתקפות של ירי והפגזות ממוצבי הצבא הסורי הסמוכים. שמו  של היישוב מבוסס על השם הערבי של המקום תל־אל־קצר, אותו החליטו המתיישבים לשנות לשם קרוב וסמלי שמתקשר לחקלאות. ועדת השמות שבמשרד ראש הממשלה, שבראשה עמד ד"ר בירן, התכתשה עם מזכירות תל קציר בעניין שם היישוב. הוועדה טענה שפירוש "תל" הוא חורבות שנחשפות וראוי שהשם יהיה "בית קציר" שזו הקבלה נאה ל"בית זרע" השוכנת בקרבת מקום. הוועדה הציעה לבחירה גם שמות אחרים שלא התקבלו על ידי חברי הקיבוץ. בנוסף לכך שם האגודה השיתופית היה "הצופים ז'" שהחיבור שלו עם השם "בית קציר" לא היה פונטי במיוחד. הואיל והקיבוץ היה אחד מיישובי הספר המותקפים על ידי הסורים ושמו הופיע בחדשות ובעיתונות, נדרש יום אחד דוד בן-גוריון להגיב על הפגזה וירי על הקיבוץ והשתמש בהודעתו בשם "תל־קציר". מזכיר הקיבוץ דאז ניצל הזדמנות זו ופנה אל ראש הממשלה שוועדת השמות הייתה כפופה למשרדו – וביקש את הכרעתו במחלוקת בין הקיבוץ לבין ועדת השמות. בן-גוריון ענה במכתב שכשם שיש תל אביב ותל־עדשים ועוד, שהם יישובים פורחים וגדלים כך הוא מאחל גם לתל קציר. העתק מכתבו נשלח לוועדת השמות שקבלה את סמכותו של דוד בן-גוריון ואישרה את השם "תל־קציר" כשם רשמי של היישוב. יחד עם זאת, בתל אביב-יפו הונצח היישוב ברחוב על שמו הקודם, בית קציר. 

 

קו שביתת הנשק ישראל – סוריה הותווה בהסכם שביתת הנשק ביולי 1949 ובו הודגש שהסדרים הנקבעים לגבי קו שביתת הנשק בין הכוחות המזויינים של ישראל וסוריה ולגבי האזור המפורז לא יתפרשו כאילו יש להם יחס כלשהו להסדרים הטריטוריאליים הסופיים הנוגעים לשני הצדדים של הסכם זה. קו שביתת הנשק והאזור המפורז נקבעו על מנת להפריד בין הכוחות המזויינים של שני הצדדים בדרך שיהא בה כדי להפחית עד למינימום את האפשרות של חיכוכים והתנגשויות, ולהבטיח תוך כדי כך את האפשרות להחזיר בהדרגה את החיים האזרחיים באזור המפורז למסלולם התקין, בלי שייחרץ בזה מראש גורלו של ההסדר הסופי. נקבע שקו שביתת הנשק יעבור בתווך בין קווי ההפוגה הקיימים של הכוחות הישראליים והסוריים כפי שנתאשרו על-ידי ארגון הפיקוח על ההפוגה מטעם האו"מ. עוד נקבע שמקום שקווי ההפוגה הקיימים חופפים את קו הגבול הבינלאומי בין סוריה וארץ-ישראל יעבור קו שביתת הנשק לאורך קו-גבול זה. הקו הותווה ממערב לקו גבול הבין לאומי בין ארץ ישראל המערבית ובין סוריה, שנקבע בהסכם בין בריטניה לצרפת בראשית שנות העשרים.
לאורך 79 הקילומטרים של קו שביתת הנשק נקבעו שלושה שטחים מפורזים: האזור המפורז הצפוני, הקטן שבשלושה, באזור הבניאס וגודלו כֿ4,400 דונם; האזור המפורז המרכזי השתרע בין ימת בין החולה ובין שפך הירדן הכינרת וכלל את משולש משמר הירדן ורצועה (אפנדיקס) מצפון ומדרום לאורך נהר הירדן, וגודלו כ-27,000 דונם; האזור המפורז הדרומי, הגדול שבשלושה, נמצא בין החוף המזרחי של הכינרת ובין מורדות הגולן עד קו הגבול הבין לאומי וכלל גם את מובלעת אלֿחמה, וגודלו כֿ35,500 דונם. לאזורים אלה נאסרה כניסת יחידות צבא. כן הוגבל סדר הכוח שהיה אפשר להחזיק באזור ההגנה שמשני צדי קו שביתת הנשק. מחנות היחידות שעסקו בפעילות הביטחון השוטף מוקמו בעורף השטחים המפורזים, במחנה סמוך לקריית שמונה, במחנה פילון (הס מוך לראש פינה), במחנה ראש פינה, במשטרת צמח וכן ב"משטרת" עין גב, לרגלי הר סוסיתה.

 

מובלעת אל חמה – לפי הסכם שביתת הנשק עם סוריה משנת 1949 היה אזור מובלעת חמת גדר אמור להיות שטח מפורז שאסורה בו נוכחות צבאית. הסורים לא הסכימו לשום נוכחות ישראלית במקום. ב–4 באפריל 1951 יצא כוח של 19 חיילי שריון לבושים במדי שוטרים ואתם קצין וסמל משטרה. הכוח יצא ממשטרת צמח בשני כלי רכב. בהגיעם ליד צומת אל חמה נפתחה עליהם אש ובחילופי היריות נהרגו שבעה חיילים.חיל האוויר הישראלי הגיב על תקרית זו בהפצצת האזור על ידי מטוסי ספיטפייר ומוסטנג. לאחר תקרית זו השתלטו הסורים על אזור אל-חמה והחזיקו בו עד מלחמת ששת הימים.

 

דגן יוסף מתל קציר:  גבעת מג"ב – סיפור קצרצר (ראשית שנת 2016) על הגבעה העלומה שסמוכה לתל שלנו.
"לפני שנתיים לערך קבלתי שיחת טלפון מוזרה מפיקוד מג"ב ונשאלתי אם אני מכיר אנדרטה או גל-עד כלשהו בסמוך לישוב שנקראת גבעת מג"ב לזכרם של שני לוחמי מג"ב שנפלו בשנת 1962 בזמן ששמרו על חברי התל שעיבדו את השדות. כמי שהיה אחראי על בטחון הישוב ואמור להכיר כל אבן פה כמובן שעניתי בביטחון מלא שאין בישוב ולא בסמוך לו שום אנדרטה ואפילו לא משהו שדומה לו למעט האנדרטה שנמצאת בקו הצינור הירוק ליד שכנינו בשער הגולן, (מה שלימים הסתבר כטעות) וכך הסתיימה לה השיחה הראשונה .
לאחר מספר ימים שוב שיחה מהפיקוד והפעם "קח מפה 1:50,000 טופוגרפית ולך תחפש את הגבעה שמופיעה שחור על גבי מפה "גבעת מג"ב". כמובן שאני הולך, פותח מפה ומחפש את תל קציר – ואיך לא באמת שחור על גבי מפה גבעת מג"ב מופיעה לה ליד בסיס אופק השוכן מתחת לקיבוץ. אץ לו רץ לו עם המפה לחפש את הנקודה ובניווט מהיר מגיע לגבעת קוצים ענקית ללא שום סימן לאנדרטה או גל-עד שלכמה רגעים מערערת את בטחוני אם אני באמת במקום (הרי פעם אחת כבר טעיתי). לפני שאני מתקשר לבשר לכולם שמצאתי אני מיד טס לסבתא היסטוריה הידועה בשמה דבורל'ה שתגיע איתי ותחזיר אליי את הביטחון שמתחיל להעלם, וכמובן שסבתא היסטוריה לא מסרבת וקופצת על הטנדר – מוכנה וחדורה למשימה – אנו דוהרים לנקודה חזרה ואני במחשבותיי סבתא תיתן את החותם ואני מוצא את הגבעה. הגעתי עם סבתא לגבעת הקוצים הסתכלתי על סבתא ו..איזה חותם ואיזה נעליים סבתא איבדה את הצפון, אני את הביטחון ואין אישור מסבתא. חוזרים הביתה וכמובן שאני צריך לעודד את סבתא שלא נורא, זה בסדר, אין דבר, לא קרה כלום, יהיה טוב (רק שתחזור לחייך), אנחנו עוד נמצא את הגבעה. מוריד את סבתא בבית ופתאום מול עיניי מופיע מי אם לא נפתלי, "נפתלי עצור" קופץ מהטנדר פותח מפה מנסה לדובב אותו להראות לו (הכל בקטן מה יראה) מסביר לו איפה, מה, מי ואיך, ונפתלי מסתכל עליי ובשיא האדישות שלו אומר לי חכה רגע!! והלך. נפתלי? לאן? אין קול ואין עונה, הלך. אני בחוץ ממתין כמה דקות ארוכות ונפתלי חוזר עם שקית, טוב אתם עכשיו תדמיינו להם מה עובר עליי! מה שקית עכשיו מה? נפתלי בנונשלנתיות פותח את השקית ומוציא מפה ישנה מאווווווווד שקשה אפילו לפתוח את הקיפולים שלה ומראה לי את הגבעה ושואל: את זה אתה מחפש? וגם אמר לי שהוא מכיר את הסיפור למה היא נקראת גבעת מג"ב.
אז אם נפתלי בטוח אני לא מערער ומחייג להודיע שגבעת מג"ב בידינו אבל אין זכר לזיכרון הנופלים.
מה עושים ? מיד קובעים פגישה בגבעה עם כמה גורמים שביניהם עמותת מג"ב שבין כל מפעליה היא גם דואגת להנציח את זיכרון נופלי מג"ב.
הוחלט לאחר הסיור במקום להקים מצפור במקום. חולקו משימות כמובן שהעמותה תשקיע את הכסף הדרוש ותדאג לאסוף מידע ומורשת על הקרבות כאן, ואנוכי ועוד כמה מעמיתיי נדאג להרים את המצפור. לא אשעמם אתכם בפרטים המשעממים אבל כמו בכל דבר ועניין עם המון בירוקרטיה ופגישות – אחרי שנה וחצי של ניירת הקמנו אתר הנצחה לתפארת. האתר יפתח בטקס מכובד בנוכחות משפחות הנופלים, קציני מג"ב, תלמידי כיתות ג' ו – ח' מבית ספר "מול גלעד" וילדי גן "רקפת" שלנו והכל יתרחש בחג ט"ו בשבט שבו נטע 400 עצים ושיחים להנציח את הנופלים.
לסיכום, חשוב לציין כי כל מי שפנינו אליו נענה בחיוב, עזר ותרם את חלקו : סבתא דבורל'ה, נפתלי, קק"ל, מנהל מקרקעי ישראל, המועצה האזורית שלנו, אגודת המים ועוד המון אנשים טובים שלא היססו לעזור.
המסע להקמת המצפור היה ארוך, מתיש, קשה – אך מאוד מספק. אני גאה מאוד שנפלה בידי הזכות להיות שותף למצווה גדולה שנעשתה למען הנצחת לוחמי מג"ב שנפלו בזמן הגנה על יישובי עמק הירדן. סיפור נפילתם של לוחמי מג"ב יופיע בגבעה וכל מי שמעוניין לדעת את כל הפרטים מוזמן לבקר.
כולם כמובן מוזמנים לבקר באתר יפה טובל בנוף מדהים והוא ממש מתחת לבית.

*****

קטע שני, לאורך אפיק הירמוך צמוד לגדר המערכת
מכביש צמח – חמת גדר ועד אגם נהריים, 

 

נַחַל הַיָּרְמוּך הוא נחל הזורם ממזרח למערב ומהווה גבול טבעי בין הגלעד מדרומו לחורן, לבשן ולגולן מצידו הצפוני. הנחל זורם מאזור החורן שבסוריה, לאורך כ-70 קילומטרים, ונשפך לנהר הירדן בנהריים. יובליו העיקריים של הירמוך, הם נחל רוקד, נחל עאלאן ונחל חריר מצד צפון, ונחל השאללה מדרום.
הירמוך מהווה גבול בינלאומי בין ירדן לסוריה, ובין ירדן לישראל. כקילומטר מזרחית לשפך נחל רוקד, מהווה הירמוך מפגש בין הגבולות של סוריה, ירדן וישראל, במה שקרוי "משולש הגבולות", 18 הקילומטרים המערביים שלו מהווים את גבול ישראל-ירדן.
הנחל הוא נחל איתן וזורם בכל ימות השנה. הנהר מזרים בשנה 460 מיליון מטר מעוקב בממוצע. הכמות מתקרבת לספיקת הירדן. חלקה הגדול של כמות המים זורם בשטפונות החורף. במקום בו נשפך הירמוך לירדן הוקם בשנת 1930 על ידי פנחס רוטנברג מפעל חשמל. לצורך הפעלתו הוקם סכר על הנהר וכך הוקם סכר נהריים.
כיום רוב מי הנחל ויובליו נאגרים במפעלי מים של סוריה, ומיעוטם במפעלים של ירדן וישראל. ניצול מי הנהר מבוסס על הסכמים שנעשו בתיווך ארצות הברית. הירדנים היטו מערבית לחמת גדר חלק מהמים של הירמוך למנהרה באורך 900 מטר (מהכביש לחמת גדר אפשר להבחין בפתח המנהרה) אל תעלת הע'ור הירדנית, המשקה את בקעת הירדן. סוגיית ניצול מי הירמוך מהווה מוקד לסכסוכים בין ירדן לסוריה.

 

ראשית קיבוץ שער הגולן הייתה קבוץ "עין הקורא". שתי קבוצות של חלוצים, בוגרי תנועת הנוער השומר-הצעיר, האחת מצ'כוסלובקיה, השנייה מפולין החליטו להתאחד בשנת 1933. הקימו את קיבוץ "עין-הקורא" ע"י ראשון לציון. לצד האוהלים והצריפים בהם התגוררו הם בנו משק חי קטן של פרות ותרנגולות, עיבדו כמה עשרות דונם קרקע שקיבלו בהחכרה מהקק"ל. הקימו קבוצת בניין ועבדו בכל עבודה מזדמנת במושבות יהודה. ב"עין הקורא" נוצרו זוגות וקמו המשפחות הראשונות, שם נולדו בכורי הילדים ונטבעו דפוסי החיים לעתיד.
אחרי מספר שנים חברי קיבוץ "עין הקורא" פנו ל"מוסדות המיישבים" וביקשו לעלות להתיישבות בשטח שנרכש ע"י הקק"ל בעמק-הירדן, במסגרת המאבק של התנועה הציונית נגד "הספר הלבן". ב- 21 למרץ 1937, יצאה מקיבוץ אפיקים שיירת מכוניות נסעה 2 ק"מ מזרחה ושם על גבעה קטנה, במבצע "חומה ומגדל" הוקם הקיבוץ החדש "שער-הגולן". בתוך "החומה" הוקמו צריפים בודדים ומספר אוהלים בהם התגוררה קבוצת החלוץ, שהחלה בחריש הקרקעות, בניית ישוב הקבע  ושמירה. אחרי חצי שנה עברו כל החברים והילדים מראשל"צ לשער-הגולן. בשנה הראשונה הקיבוץ מנה 112חברים ו- 20 ילדים.
ב-15 במאי 1948 בבוקר, מיד לאחר הקמת מדינת ישראל, הותקפו שער הגולן ומסדה על ידי הצבא הסורי. טנקים סוריים התקרבו אחר הצהריים אל עמדת המים הקדמית בה שהו 8 לוחמים והרסו אותה בפגזי תותח דו-ליטראות. 5 מהלוחמים נהרגו במקום ועוד אחד נהרג בעת הבריחה למתחם הקיבוץ. העיראקים ששהו בנהריים תקפו מדרום והשמידו את מכון המים הישן. מגדלי המים בתוך שער הגולן ומסדה נהרסו על ידי תותחי הסורים והקיבוצים נותרו בלי מים.
בליל ה-19 במאי 1948 לאחר ארבעה ימי עמידה נגד כוח הפלישה הסורי, החליטו חברי הקיבוצים שער הגולן ומסדה לנטוש את קיבוציהם. מברק משער הגולן הגיע למפקדת הגזרה והודיע על הכנות לפינוי. מברק בהול שנשלח בחזרה ממפקד הגזרה ובו הוראה מפורשת ממפקד הגזרה לא לעזוב את הנקודה, לא זכה לכל מענה. הנסוגים הגיעו לקיבוצים אפיקים ובית זרע. לאור ה-19 במאי 1948 קבלו הנסוגים הוראה לחזור אך המשקים היו כבר תפוסים. בתחילה על ידי כפריים שעסקו בביזה ובשעה 10.30 נכנס הצבא הסורי למסדה ושער הגולן והחלו השוד וההצתות. המשקים נהרסו לחלוטין. במשך חמישה ימי שהותם באפיקים ובבית זרע נבזזו הקיבוצים על ידי הצבא הסורי וכפריים שחצו את הירמוך. בליל ה-24 במאי 1948 יצאו חברי הקיבוצים האלה ביחד עם כוח מחטיבת כרמלי ותפסו ללא קרב את שני הקיבוצים שנמצאו ריקים והרוסים עד היסוד.
במשך שנים רבות הוקעו חברי קיבוצים אלה על החלטתם לנטוש. רק לאחר 35 שנים הם קבלו את "אות הקוממיות", אך פרשה זו עדיין מעיקה עליהם. הם טענו כי חשו איום על חייהם היות שלא קבלו תגבורות כמו הדגניות. התגובה נגדם הייתה חריפה כי עד אז לא נטשו מגינים שום נקודת יישוב ללא אישור מגורמים צבאיים ומדיניים.

קיבוץ שער הגולן המשיך לסבול ממעשי חבלה ומיקוש, של מסתננים מן הגבול הסורי, עד למלחמת ששת הימים. באחד מאירועי החבלה הבולטים, אשר אירע ב-8 באוקטובר 1966, נהרגו 4 שוטרי משמר הגבול  שעה שרכבם עלה על מוקש בפרדסי המשק, שעה שהיו בדרכם לבדוק אתר של פיצוץ שני מטעני חבלה אחרים אשר הרסו עגלת טרקטור ומחסן כלים.

 

העברת מים מישראל לירדן – בהסכם השלום בין ישראל וממלכת ירדן בשנת 1994 נקבעה מסגרת חלוקה צודקת של המים בירדן, בירמוך ובמי התהום של הערבה. ישראל התחייבה להעמיד לרשות ירדן 50 מיליון מ"ק מים מדי שנה מהכנרת (ירדן תבעה לקבל 100 מיליון מ"ק בשנה) וגם לחלוק את מימי הירמוך כך שירדן תקבל 3/4 ממנו. כמו כן נקבע שיפותחו מקורות נוספים למים כמו בניית שני מאגרים על הירדן וסיוע הדדי במשאב זה בשנים בעיתיות. לפי הסכם נוסף שנחתם בשנת 2010 התחייבה ישראל להעביר עד 50 מיליון מטר קוב מים נוספים, לממלכה ההאשמית. ישראל מגבה את המערכת הקיימת על ידי הנחת קו כב"ש (כנרת –בית–שאן) החדש על מנת להכפיל את כמות המים המסופקים לירדנים מ- 50 מלמ"ק כיום לכ- 100 מלמ"ק בשנים הבאות. מערכת המים לירדן מתחילה במיכל, משאבות וצנרת באתר דן צמחי. המים יכולים לזרום בגרביטציה עד נהר הירדן. משם הירדנים הקימו קו הסנקה שמעלה את המים 200 מטר עד גובה פני הים ועוד 1000 מטר מעל פני הים לעמאן, בירת הממלכה.

 

 

נהריים הוא אתר שבו שכן מפעל החשמל של חברת החשמל, על גדות שני הנהרות (מכאן השם נהריים) נהר הירמוך ונהר הירדן. את מפעל החשמל ההידרואלקטרי בנהריים, שנקרא "ירדן א'", הקים פנחס רוטנברג. תחנת הכוח שנבנתה הייתה הראשונה מבין ארבע תחנות שתכנן רוטנברג להקים לאורך בקעת הירדן. תוכניתו המקורית של רוטנברג הייתה הקמת 13 תחנות כוח הידרואלקטריות בארץ ישראל. רוטנברג קיבל ב-5 במרץ 1926 לאחר מאמצים, זיכיון לתקופה של שבעים שנה לניצול מי הירדן ומי הירמוך להספקת חשמל בארץ ישראל ובעבר הירדן. עבודות הבנייה של המפעל בנהריים החלו באוגוסט 1927, ונוהלו בידי פנחס רוטנברג, שכונה בפי העם "הזקן מנהריים" בהיותו מבוגר יחסית לפועלים שעבדו במקום. בתכנון השתתף גם בנימין אוראל. כלים כבדים הועברו באמצעות מסילת רכבת העמק הקרובה שהוספו לה שלוחות שהגיעו לאתר התחנה. במקום הוקמה גם תחנת רכבת להסעת העובדים. בנוסף למבנה תחנת הכוח תוכננה והוקמה מערכת של מאגרים, סכרים ותעלות. ב-13 בפברואר 1931 היה במקום שיטפון גדול זמן קצר לפני שעמדו להפעיל את התחנה. ספיקת המים בשיטפון הוערכה ב-1200 ממ"ק – כמות כפולה מהמתוכנן. הדופן הדרומית של תעלת המים הראשית נפרצה ונגרם לאתר נזק רב כולל הרס אתר המיתוג שמוקם בין התעלה לבין הירדן. הפועלים היו מוכנים לתקן את הנזק ללא תשלום משכורות, תמורת מזון בלבד אך רוטנברג הצליח לגייס מימון להשלמת תחנת הכח. בתחנה בנהריים הותקנו שלוש  טורבינות והוכן מקום לטורבינה רביעית שלא הותקנה. הספק התחנה היה כ-18 מגה ואט חשמל. ניסיונות ההרצה והפקת החשמל בתחנת הכוח בנהריים החלו בחורף שנת 1932. ב-9 ביולי 1932 נחנך האתר באופן רשמי, בהשתתפות הנציב העליון של ארץ ישראל סר ארתור ווקופ, נציב בריטניה בעבר הירדן קולונל קוקס, האמיר עבדאללה ופנחס רוטנברג.
סמוך למפעל בנהריים הוקם בעבר הירדן המזרחי יישוב לשיכון עובדי המפעל ומשפחותיהם – תל אור. השם ניתן בהיותו קרוב וקשור לתחנת הכוח. בשל בידודו של היישוב ולמרות קוטנו, הוקם במקום בית ספר לילדי העובדים על ידי יוסף חנני.

 

קו הגבול הבין-לאומי באזור נהריים
קו הגבול הבין-לאומי המנדטורי באזור נהריים פורסם על ידי הנציב העליון הרברט סמואל ב-1 בספטמבר 1922 כחלק מצו בנוגע לדבר המלך במועצתו. על פי צו זה עבר קו הגבול הבין-לאומי המנדטורי בין ארץ-ישראל לבין עבר-הירדן באמצע נהר הירדן עד מפגשו עם הירמוך ומשם באמצע הירמוך. לפי הגדרה זו נמצא כל אזור נהריים שממזרח לנהר הירדן ומדרום לירמוך עבר הירדן.
לצורך הקמה ותפעול תחנת הכוח בנהריים קיבלה חברת החשמל זיכיון ממשלת עבר-הירדן ואף רכשה אדמות רבות בעבר הירדן, שבהן הוקמו גם בתי נווה אור לצורך מגורי העובדים. כך היה שטח גדול באזור נהריים בשימוש חברת החשמל הארץ-ישראלית תחת ריבונות עבר-הירדן.
במפת הסכם שביתת-הנשק בין ישראל לירדן שנחתם ברודוס ב-3 באפריל 1949 נקבע באזור נהריים קו שחצה באלכסון את אגן נהריים. הקו נתן ביטוי לכך שכוחות צה"ל נמצאו ממערב לאזור והכוחות העירקיים נמצאו ממזרח לאזור. כתוצאה מהקו שנקבע עבר האזור, שהיה תחת שלטון עבר-הירדן בתקופת המנדט, לשלטון ישראל. השטח ה"כלוא" בין קו שביתת-הנשק  מזרח ומדרום לבין נהר הירדן ממערב והירמוך מצפון כונה: ה"אי" בנהריים.
מהסכם שביתת-הנשק משנת 1949  ועד הסכם השלום ישראל-ירדן שנחתם ב-26 באוקטובר 1994 היה אזור ה"אי" בנהריים בשימוש ישראלי תחת שלטון ישראל, ויישובי הסביבה התקינו בו משאבות ועיבדו את אדמותיו.
בהסכם השלום ישראל-ירדן משנת 1994 נקבע שקו הגבול הבין-לאומי בין ישראל לירדן באזור נהריים יעבור באמצע נהרות הירדן והירמוך בדומה לקביעת המנדט הבריטי משנת 1922. כך עבר כל אזור ה"אי" בנהריים לריבונות ירדן. אך מכיוון שהיו באזור עיבודים ישראליים וזכויות ישראליות של בעלות קרקע פרטית ואינטרסים של קניין באדמות שמהן מורכב האזור, הסכימו ישראל וירדן חוזה השלום לקבוע באזור (נהריים/בקורה) משטר מיוחד על בסיס זמני כמפורט בנספח לחוזה שלום, ולפיו על אף הריבונות הירדנית ניתנו לישראלים זכויות שימוש באזור.
מבלי לפגוע בזכויות הבעלות הפרטית של קרקע באזור נקבע שהנספח יישאר בתוקף 25 שנים, ויחודש אוטומטית לתקופות זהות, אלא אם כן יוחלט אחרת על פי הליכים שנקבעו בנספח.
כתב אל"מ (מיל) ד"ר חיים סרברו שבתוקף תפקידו מפקד יחידת המיפוי של צה"ל היה חתום על התוויית קו הגבול בהסכם השלום ישראל-ירדן. בסקירתו ציטט את ספריו גבולות בין-לאומיים – גבול ישראל ירדן (הוצאת המחבר, 2014) וגבולות ישראל היום (הוצאת המרכז למיפוי ישראל, 2012).

לאחר שנחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן בשנת 1994, שופץ המקום שנהרס עם השנים, והוקם בו פארק שנקרא "אי השלום". במעבר גבול לישראליים ותיירים, היכולים לטייל במקום זה, כאזור חיץ בין שתי המדינות בשיתוף פעולה ישראלי-ירדני. האזור גם עובד על ידי הקיבוצים הישראלים באזור.
ב-13 במרץ 1997 ירה אחמד דקאמסה, חייל ירדני, על קבוצת ילדות תלמידות כיתות ז' וח' מבית הספר הדתי אמי"ת מבית שמש, שהיו בטיול שנתי במקום. דקמסה רצח שבע תלמידות, ופצע שש אחרות, מהן שתיים באופן קשה. הרוצח נידון בבית דין צבאי ירדני למאסר עולם ולא לעונש מוות, בנימוק שמצבו הנפשי היה מעורער בעת הטבח, למרות מחאות המשפחות וגורמים ישראליים שטענו שהחייל עשה את מעשיו בכוונה תחילה ולא מתוך טירוף. מלך ירדן הביע התנצלות בשם ממלכת ירדן על הטבח וביקר בבית משפחות שבע הבנות. במקום הוקם גלעד לזכר הבנות שנרצחו, הבנוי משבע תלוליות עפר המוקפות בדשא, כשבכל תלולית מעוצב שמה של אחת הבנות באמצעות פרחים.
במשך השנים נשמעו בירדן קריאות רבות לשחרור הרוצח. ובקרב חוגים איסלמיסטיים הוא הפך לגיבור. ב-2011 קרא לכך אף שר המשפטים הירדני, חוסיין אלמג'אלי, שכינה את אלדקאמסה גיבור. במרץ 2017 דווח כי המחבל שוחרר מהכלא אחרי שריצה עונש מאסר של 20 שנה בכלא הירדני.

 

*****

קטע שלישי,
לאורך ערוץ הירדן התיכון עד חוף כנרת,
סביב תל בית ירח למוצא הירדן מהכנרת
וחזרה דרך הדגניות

הקשר בין העברת מים לממלכת ירדן ובין שיקום ערוץ נהר הירדן – בתום סדרת דיונים שהתקיימו בשלהי שנת 2015 בוועדה המקומית עמק הירדן, בנושא דרך העברת המים לממלכת ירדן, התקבלה החלטה פה אחד לדחות את בקשת רשות המים להעברת המים לממלכת ירדן באמצעות צינור מים. בתחילת שנה זו נחתם הסכם בין מדינת ישראל לממלכת ירדן, לפיו מדינת ישראל תעביר 50 מיליון מ"ק מים נוספים לירדן וזאת בנוסף ל- 50 מיליון מ"ק המועבר כיום לירדן, זכר להסכם השלום בין המדינות משנת 1994.
ברשות המים וחברת מקורות התכוונו  לבצע את העברת המים באמצעות צינור, בדומה לדרך העברת המים כיום, אלא  שברשות הכינרת, המובילה את המאבק יחד עם הארגונים הירוקים והקיבוצים בעמק הירדן, הכינו תכנית חלופית לעברת המים באמצעות ההזרמה לתוך אפיק נהר הירדן במטרה להחיות ולשקם את האזור הדרומי של הירדן. ראוי לציין, כי עלות פרויקט חלופת הירדן (להזרמת המים באפיק הנהר) הינה כ- 100 מיליון שקלים, בעוד עלות התוכנית של רשות המים להזרמה באמצעות צינור הינה כ- 220 מיליון שקלים (פי שניים). ברשות הכינרת מסבירים, כי מעבר לעניין הכספי, בפני מדינת ישראל ניצבת הזדמנות חד פעמית לתיקון עוולה היסטורית ולהזרים מים בנהר הירדן. יתר על כן, בקיבוצים טוענים, כי עבודות הנחת הצינור יגרמו נזק לשדות החקלאים שבעמק הירדן, מאחר שנדרשות חפירות בלב האזור החקלאי.
גיורא שחם, מנתח מערכות משאבי סביבה ומים, שהכין את תוכנית חלופת הירדן ותמך בדרך העברת המים באמצעות אפיק נהר הירדן, שלל את טענות רשות המים על פגיעה באיכות המים, במידה והעברה תתבצע באמצעות אפיק נהר הירדן. הוא טוען, כי ניתן להעביר מים באיכות טובה גם באמצעות הנהר: "אנחנו מאוד רוצים לסייע לשכננו בממלכת ירדן הזקוקים למים ומצד שני יודעים, כי המים יגיעו לירדן גם באמצעות הזרמה באפיק הנהר באיכות טובה ובמקביל נהנה כולנו משיקום הירדן והסביבה כחלק מסיוע זה".
בדיונים בוועדה המקומית לתכנון ובניה של המועצה המקומית עמק הירדן השמיעו הצדדיים את עמדותיהם ואף הוגשו למעלה מ- 250 התנגדויות מצד אזרחים רבים לתוכנית הצינור. לבסוף, התקבלה החלטה פה אחד בוועדה, לדחות את הצעת רשות המים להעברת המים לממלכת ירדן באמצעות צינור. בהחלטה העבירו ביקורת בוועדה על כך שברשות המים התנגדו למינוי גוף מומחים חיצוני בלתי תלוי שיבחן את שתי החלופות. בהחלטה נכתב: "מחליטה הוועדה שלא לאשר הבקשה של מקורות, מתוך שיקולים של צרכי הפיתוח הכולל של האזור מאחר וחברי הוועדה סבורים שאישור התוכנית תסכל אפשרות שיקום נהר הירדן. בצד החלטה זו, מבקשת המליאה לאמץ את הדברים החשובים הכלולים בהחלטת וועדת הערר המחוזית לפיה היה מצופה מרשות המים כרשות אובייקטיבית האמונה על ראיית צרכי משק המים בכללותו כיתעשה בדיקה עדכנית של אפשרות זו )חלופת הירדן) וכי ראוי שבחינה זו תמוצה טרם אישור הבקשה". גם אם יחליטו ברשות המים להגיש ערער על החלטה זו, הבטיחו תושבי הקיבוצים וברשות הכינרת להילחם למען שיקום נהר הירדן על ידי העברת המים לממלכת ירדן באמצעות האפיק ולא על ידי צינור. המקור: רשות הכנרת – העברת מים העברת המים לירדן – באפיק מסודר ופתוח.

תל עוּבִֵּדִּיָה או אל-עוּבֵידִּיָה הוא תל הנמצא בין המושבה מנחמיה לקיבוץ בית זרע. בקרבת תל עובדיה נמצא אתר פרהיסטורי, הנחשב לאחד האתרים הקדומים ביותר בעולם ובעל חשיבות רבה בקנה מידה עולמי להבנת האבולוציה של האדם. התל תוארך במקור לתקופת הפליסטוקן, בין 0.8 ל-1.5 מיליון שנה, אולם מאוחר יותר נמצאו עדויות לתקופה קדומה יותר בכ-500,000 שנה מאתרים באפריקה, כך שגילו לפחות 2 מיליון שנה, וייתכן כי הממצאים הם הקדומים ביותר בעולם. על ממצאים אלו והתאוריות המבוססות עליהם, כרעיון נדידת האדם הקדמון מאפריקה, יש מחלוקת ערה בקרב הארכאולוגים. קילומטרים ספורים דרומית לעובדיה, ליד קיבוץ גשר, נמצא אתר נוסף הקרוי ערק אל-אחמר, בו נמצאו שרידים שתוארכו ב-2001ל-1.9 מיליון שנה. אבני יד מאותה תקופה, הדומות לאבנים שנמצאו בעובדיה, נמצאו גם באגם ציחור.
התל זוהה על ידי ויליאם פוקסוול אולברייט כ"בית שמש". ג'ון גרסטנג ויוחנן אהרוני זיהו אותו עם העיר הכנענית "ינועם". חפירות בתל חשפו שרידים לעיר מבוצרת הן בתקופת הברונזה התיכונה והן תקופת הברונזה המאוחרת. עיר זו שלטה על צומת דרכים במעברי הירדן.

 

 טחנת קמח הופעלה ממי נחל יבנאל, והייתה בשימוש תושבי הכפר הערבי עובדיה, ששכן על התל. הכפר ננטש על ידי תושביו ב-1948, ושרידים של בתי הבוץ שלו מצויים עד היום בתוך סבך קוצים על התל.

 

תל בית ירח הוא תל המצוי לחופה הדרומי מערבי של הכנרת בו נמצאים שרידי העיר העתיקה "בית ירח". גובהו של התל 15 מטרים מעל פני הכנרת, אורכו כ-1.2 ק"מ ורוחבו 380 מטרים. צורת התל משולשת שבסיסו בדרום וקצהו בצפון. כיום זורם נהר הירדן מדרום לתל, אך בעת העתיקה זרם הנהר מצפון וממערב לתל. במאה ה-19, בשנים גשומות, זרם הירדן משני נתיביו, והתל הפך למעשה לאי. לא ברור מתי שינה הירדן את נתיבו ועבר לנתיב הדרומי. ככל הנראה קרה הדבר בסוף התקופה הביזנטית (יש חוקרים הסבורים כי שינוי הנתיב הוא מעשה ידי בוני ארמונות בית אומיה). שמות התל הם "בית ירח", "צינברי", "פילוטריה" ו"הכֶּרַךְּ" (קֶרַק). מקור שמה של העיר בתקופה הכנענית, והיא, בדומה ליריחו, קרויה על שם אל הירח שהיה אל העיר. בתקופה ההלניסטית קרא המלך תלמי השני לעיר על שמה של אחותו – פילטוריה. מקור השם "צינברי" או "סינברי" ככל הנראה בשמו של האל הכנעני סין. בתקופה הצלבנית, עקב עיוות השם "צינברי", נקראה העיר – "סאנה בוריה" (Sane Boria), ובמאה ה-19 נקראה העיר סין-א-נאברה.
בשירה של רחל המשוררת "כנרת" מוזכר המקום במילים: "מַה יִּרְבּוּ פְּרָחִים בַּחֹרֶף עַל הַכֶּרַךְּ, דַּם הַכַּלָנִית וְכֶתֶם הַכַּרְכֹּם".
מקור, הרחבה והפניות

 

סכר דגניה הוא סכר הנמצא בחלקה הדרומי של הכנרת במקום מוצא הירדן ממנו. הסכר נבנה על ידי מייסדה של חברת החשמל ומנהלה הראשון פנחס רוטנברג (הזקן מנהריים) בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20, כחוליה במערכת הסכרים של תחנת הכח ההידרואלקטרית בנהריים, ונועד לווסת את זרימת מי ים כנרת לפי כמות המים שנדרשה להפעלת תחנת הכוח. מערכת הסכרים והתעלות הוקמה כדי לאגור כמויות גדולות של מים שהיו נחוצות לייצור החשמל בכוח המים, גם בתקופות שפל בספיקה בנהר הירמוך. לשם בנייתו של הסכר נחפרה תעלת הטיה מצפון לאפיק, על מנת לאפשר ביצוע העבודות בשטח יבש.
לאחר השבתת תחנת הכח בנהריים ובנית המוביל הארצי שונה יעודו של הסכר, ומטרתו הוגדרה צמצום זרימת המים מהכנרת לנהר הירדן, כדי שהכנרת תמלא את ייעודה להיות מאגר המים של מדינת ישראל ומקור השאיבה העיקרי של המוביל הארצי. בסכר יש שני שערים לפתיחה וסגירה ושני שערים רזרביים המשמשים לצורכי טיפול. בשערים הותקנו רשתות המונעות מדגי הכנרת לצאת מגבול האגם.
בשנה גשומה במיוחד, כאשר מפלס הכנרת עולה ומתקרב לקו האדום העליון, נפתח הסכר על מנת להוריד את מפלס המים ולמנוע הצפות ביישובים השוכנים לחופי הכנרת. בשיא מגיעה הזרימה בסכר, כאשר הוא פתוח, לכ־150–170 מ"ק בשנייה, קצב שמשמעותו ירידה של שמונה סנטימטרים במפלס הכנרת במשך יממה אחת. בעקבות כמויות המשקעים הרבים של חורף 1992-1991, הסכר נפתח ב-9 בפברואר 1992 וכרבע מיליארד קוב מים זרמו לירדן; וכן בחורף שנת 2003/4. ב-24 במאי 2013 נפתח סכר דגניה שוב. הפתיחה נעשתה במסגרת התוכנית לשיקום הירדן הדרומי מהכנרת ועד לאזור שפך נחל בזק. בשלב ראשון יוזרמו 6 מיליון מ"ק מים, ובשלב השני, לאחר השלמת מתקן טיהור מי השפכים "ביתניה", יוזרמו עוד 14 מיליון מ"ק. סכר דגניה הוכרז כמבנה לשימור על ידי המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות בשל היותו חלק מההיסטוריה של ארץ ישראל.

,

 

******

סוף דבר

טיול נהדר זה נמשך כמעט שש שעות
ומותכן שעתיים ורבע עצירות.

 

******

הסתובבנו באזור מרתק
שבו מקומות מעניינים
והוא רווי תוכן.
המסלול היה מגוון
והיו לו שלושה חלקים
וסיכמום בקצרה.

 

בחלק הראשון רכבנו בין המטעים בין מסדה ושער הגולן,
דיוושנו קטע טיילת סובב כינרת ממעגן לאון,
ביקרנו באנדרטת הטייס הטורקי,
טפסנו וגלשנו בדרך למורדות מצוקי דרום מערב רמת גולן,
ביקרנו גבעת מג"ב למול תל קציר.

בחלק השני רכבנו לאורך הירמוך צמוד לגדר המערכת
מהכביש לחמת גדר ועד כביש הבקעה 
בסיום בקרנו באתר נהריים.

בחלק השלישי רכבנו לאורך ערוץ הירדן הדרומי .
נעמה לנו הדרך למול ערוץ הירדן המחודש 
עברנו במספר אתרים הקשורים לראשית ההתיישבות הציונית.
הגענו גם לחוף הכנרת.

***

מעבר לנושאי הגאוגרפיה והתיישבות נדרשנו לנושאים רבים: 
– רכבת העמק 
– קורות האזור במלחמות העולם הראשונה
– קורות האזור במלחמת העצמאות,
– השטחים המפורזים והעימותים בהם בשני העשורים הראשונים,
– מלחמת ההתשה בסוף שנות ה-60'
– הסכם השלום עם ירדן ונגזרותיו בנושא גבול ומים.   

 

*****

 

טיול זה הוא דוגמה מבין רבות
כיצד עם אופניים
ניתן להגיע לכל מקום
ולהכיר את הארץ

*****

טיול נפלא זה פתח לנו את התיאבון
נרצה להמשיך ולהסתובב באזור
ולהכיר עוד רבים מאתריו ומקומותיו
אליהם לא הגענו.

******

תודה
לניר עתיר היוזם, המוביל והמסביר
לצלמים: ניסן יערי, גיל מועלם אלי פורמברג
ללוי אבנון שהלין אותי אצלו ערב הטיול
וקיצר את זמן ההגעה
ולכולם שהיוו חבורה נעימה לטיול

*******

 

 

בטיול זה ביום רביעי (29/11/2017) התארחתי אצל עידן הלל מקיבוץ רבדים מפעיל "עידן אופן". הזמנתי את רז גורן שיצטרף אלינו לאזור שכמעט ואינו מכיר.

 

עידן הלל, בעל המקום, הוא רוכב אופניים ופורץ שבילים מנוסה, עוסק בתחום האופניים כבר למעלה מ- 30 שנה! במרכז "עידן אופן" נמצאת חנות אופניים מקצועית, המשווקת את מיטב יצרני האופניים ואביזרי הרכיבה, סדנא מקצועית לתיקון וטיפול באופניים. ניתן לשכור אופניים + קסדות במקום וגם כלי רכבי ממונעים (רכב גולף).

 

עידן הוביל אותנו באחד ממסלולי הבית שלו, אותו הוא תכנן. המסלול מבוסס על דרכי 4X4 קצת דאבלים וסינגל אותו הוא בנה ושביל בתל מקנה. הוא מקווה ומייחל שקרן קיימת בשיתוף המועצה אזורית יואב ימשיכו לפתח לטובת הציבור הרחב.

 

 

***** 

מסלול
יציאה ממתחם "עידן אופן"
וחזרה אליו בסיום

 

המסלול חופף, משיק וסמוך לשישה מסלולים שתועדו והם להלן:

יציאה מטל שחר לתפר בין השפלה הגבוהה ובין מישור החוף
בארץ פלשת, בין רבדים, כפר מנחם ותימורים,
רבדים בין מישור פלשת לשפלת יהודה
מרבדים מזרחה, בחיבור בין המישור והשפלה
ממזרח ומדרום לרבדים, בין שדות, מטעים, כרמים ומאגרי מים
מרבדים למרחב צפית ולגדת נחל האלה וחזרה דרך תימורים וכפר הרי"ף
מרבדים דרך נחל תמנה לתל מקנה וחזרה

 

 

******

האזור הגאוגרפי
דיוושנו בחיבור
שבין מזרח מישור פלשת
ובין מערב השפלה הנמוכה

****

המרחב, שטחים חקלאיים,
בין שדות שנביטת החיטה בהם החלה,
בין מטעי אפרסמון ורימון, כרמי זיתים ופרדסים
ובין מאגרי מים.
בשטחי בור
וגם בתוך החורש אורנים
שנטע על ידי הקרן הקיימת.

חלק מהדרכים היו צמודות למתקנים ביטחוניים עתירי גודל 

*****

המסלול, קטעים מקומות ומראות

קיבוץ רבדים שייך לתנועת הקיבוץ הארצי מייסוד השומר הצעיר ונמצא בתחום המועצה האזורית יואב. אוכלוסייתו מונה 620 נפש ומתוכם 320 חברים. קיבוץ רבדים הוקם לראשונה בפברואר 1947 בגוש עציון על קרקעות שנרכשו על ידי קק"ל מתושבי הכפר נחלין. המתיישבים הראשונים היו חברי גרעין "צבר" של השומר הצעיר. מאז תחילת מלחמת העצמאות ב-29 בנובמבר 1947 גוש עציון היה נתון במצור ע"י הלגיון הירדני ובעת זו תגברה את הקיבוץ קבוצת נערים שהגיעה מהכשרה בקיבוץ מענית (עולים מבולגריה וניצולי שואה מפליטי המחנות בפולין).  ב-14 במאי 1948 נפל גוש עציון בידי הלגיון הירדני וחברי הקיבוץ הוחזקו בשבי בעבר הירדן המזרחי עד 24 בפברואר 1949. חברות הקיבוץ שחזרו ארצה מיד אחרי נפילת הגוש החלו מיד בהכנות להקמת הקיבוץ בשנית. אחרי שהות קצרה בכפר מנחם הצטרפה אליהן קבוצה של חניכי תנועת השומר הצעיר יוצאי חטיבת הראל – פלמ"ח וב-28 בנובמבר 1948 עלו חברי רבדים שלא היו בשבי על הקרקע והתמקמו באתר הנטוש של בית חוות שנלר הגרמנית. חווה זו הייתה פעילה ככל הנראה עד מלחמת העולם השנייה והיוותה חלק מבית היתומים הסוריים שהקים בידי יוהאן לודוויג שנלר בירושלים בשנת 1860. חווה זו נמצאת בסמוך לשרידיו של הכפר הערבי הנטוש אל-חימה כ-2.5 ק"מ מהאתר הנוכחי.
מספר חודשים מאוחר יותר הצטרפו אליהם חבריהם מהשבי. עם הקמת הקיבוץ מחדש ידע הקיבוץ ימים קשים ועזיבות רבות של חברים שמעמסת הלחימה השבי וההקמה מחדש הייתה קשה להם מידי. בשנת 1951 הגיע לקיבוץ גרעין עולים מפולין ניצולי שואה שלאחריה עברו הכשרה חלוצית לקראת עלייתם ארצה. גרעין זה תרם לייצוב וחיזוק הקיבוץ מחדש. בשנת 1953 הצטרף גרעין נוסף של בוגרי השומר הצעיר מארגנטינה "קיבוץ ד". המיזוג בין המייסדים ילידי הארץ לבין העולים החדשים היה טעון מתחים שהכבידו על קליטת העולים. למרות הקשיים התלכד גרעין פעיל של חברים שקידמו את הקיבוץ.
מאז שנות ה-60' הקיבוץ קלט גרעינים מהארץ ומחו"ל וכן  משפחות ובודדים ובמקביל במשך הזמן רבים גם עזבוהו. בשנת 1994 עם השתלבות דור הבנים בניהול המשק נכנס הקיבוץ למהלך שינוי שבו החליט לעבור לדפוסי ניהול עסקיים. הקיבוץ הפריד את המשק מהקהילה והסדיר את היחסים ביניהם, העביר יותר אחריות ניהולית לענפים והעביר את אחריות הפרנסה מסידור עבודה לכל חבר וחבר.
בשנת 1996 החל הקיבוץ במהלך להגדרת אופיו על רקע השינויים ובסיומו הוכן המסמך "ערכי רבדים" המבטיח את ליבת ההסכמות בקהילה והקמת צוותים לקידום שינויים משמעותיים יותר באורחות חיי הקיבוץ. בשנת 2000 למרות השינויים הארגוניים, שקע הקיבוץ למשבר כלכלי קשה בשל מבנה עסקי שלא היה מותאם יותר למציאות הכלכלית בארץ ובקיבוץ. על רקע המשבר הפעיל הקיבוץ תכנית חירום בה גם החליט להאיץ את מהלכי השינוי בכל התחומים. הקיבוץ עבר  למודל הקושר את ערך העבודה של החברים לתקציבם, הופרטו תקציבים רבים והקיבוץ החל לעבוד על אופיו העתידי. בשנת 2002 נחלץ הקיבוץ מן המשבר הכלכלי והוא נמצא בתנופת שינויים גם בתחום המשקי וגם בתחום החברתי ופיתוח חיי הקהילה. בעשור אחרון הקיבוץ קלט כ- 100 משפחות לקיבוץ המתחדש. רוב התושבים עובדים מחוץ לקיבוץ. יתר התושבים מתפרנסים מ: חקלאות [רפת, גידולי שדה, לולי הודים (בהשכרה)] תיירות, לינה כפרית, הרחוב הפלשתי המשוחזר , מפעל לתכשיטים "ספירים", שירותים ועסקים קטנים וגם מספר אומנים. מקור אתר הקיבוץ

******

קטע ראשון
מרבדים דרומה

– יציאה ממתחם "עידן אופן" בקיבוץ רבדים
– יציאה דרך השער צפון מזרחי של הקיבוץ הצמודה ללולי תרנגולי הודו
– דרומה במקביל לגדר הקיבוץ
– מזרחה בדרך 4X4 עד כביש 6
– דרומה בדרך המקבילה לכביש 6 ממערב
– חציית גשר החקלאי מעל כביש 6
– דרומה בדרך המקבילה לכביש 6 ממזרח
– עיקול מזרחה בדרך המקבילה מצפון לכביש 383
– מעט אחרי צומת הפנייה לקיבוץ כפר מנחם צפונה מזרחה

אלחַ'יְמָה היה כפר שנמצא בתקופת המנדט בתחום מחוז רמלה כ- 18.5 ק"מ מדרום לעיר רמלה. בזמן מלחמת העולם הראשונה עבר ממערב לכפר קו הרכבת שנבנה על ידי התורכים והגרמנים ממרכז הארץ לעבר באר-שבע שחדל לפעול בתקופת המנדט הבריטי. בשלהי המאה ה-19 תואר אל-ח'ימה ככפר הבנוי מלבני טיט, שבאר מצויה ממזרח לו, ובמסמכי ממשלת המנדט הוא הוגדר ככפר קטן שמספר תושביו היה 140 בשנת 1931 שהתגוררו ב-30 בתים בשני מקבצים מלבניים של בתי בוץ וקש ו-190 תושבים בשנת 1945. אדמות הכפר השתרעו על 5,150 דונם בהם גדלו דגנים וכללו גם שטחי שלחין של גידול ירקות ועצי פרי. כפר זה נכבש בקרבות עשרת הימים ביולי 1948 על ידי יחידה מחטיבת גבעתי (חט' 5) במהלך מבצע "מוות לפולש" (נקרא גם מבצע אנ-פר) שמטרתו הייתה להסיר את המצור של הצבא המצרי על הנגב. כפר זה, כמו הכפרים האחרים, נכבש כמהלך משלים למבצע שנועד להרחיב את האחיזה הטריטוריאלית הישראלית במרחב שבין גבעות השפלה הנמוכה מול הר חברון ובין החלק המזרחי של מישור החוף. לאחר המלחמה על אדמות הכפר לא נבנה כל ישוב ישראלי. קיבוץ רבדים שוכן מצפון למקום בו נמצא הכפר. כל שנותר מאל-ח'ימה הם שלושה תלים משרידי בתי הכפר ממזרח, ממערב ומדרום לאתר הכפר. במרכז התל המזרחי נמצאת באר נטושה. בריכת מים מלאכותית גדולה נמצאת כ-100 מטר מצפון-מזרח לאתר הכפר. כחצי קילומטר מצפון לבאר ניצבת אנדרטה לזכר חברי קיבוץ רבדים שהתיישבו בחווה בסוף שנת 1948 טרם המעבר למיקום הנוכחי.

 

כביש 383 הוא כביש רוחב (ממערב למזרח) המקשר בין כביש 3 בצומת שערי אברהם לכביש 38 באזור מושב זכריה. הכביש מתחיל בגובה 60 מטר מעל גובה פני הים ומסתיים בעמק האלה בגובה 260 מטר. לאורך הכביש נמצאים היישובים כפר הרי"ף, כפר מנחם, תירוש, גפן ושדות מיכה וכן יער חרובית ופארק בריטניה. הכביש עובר בגשר עילי מעל כביש 6 ומסילת הרכבת לבאר שבע. ביוני 1996 התרחש בכביש זה פיגוע ירי בו נרצחו בני הזוג ירון ואפי אונגר, ותינוקם ניצל ללא פגע. במקום הרצח הוצבה אנדרטה לזכר השניים. בעקבות תאונות רבות שקרו לאורך הכביש, שוליו הצרים והעובדה שנפח התנועה בו גדל יצאו ביולי 2016 תושבי האזור במאבק להרחבת הכביש.

*****

קטע שני,
מזרחה טיפוס למורדות השפלה נמוכה

– מעט אחרי צומת הפנייה לקיבוץ כפר מנחם צפונה מזרחה
– חציית נחל אביקוס והמשך מזרחה בדרך הצמודה מצפון כרמי זיתים.
– המשך מעקף מדרום ומערב את גבעה נ.ג. 144. 
– פנייה מערבה וטיפוס בדרך בתוך החורשה עד  גדר המתקן הביטחוני
– צפון מזרחה לאורך הגדר
– עזיבת הדרך שגובלת בגדר וצפון מערבה ירידה בדאבל בתוך החורשה עד הדרך שלצד נחל תמנה
– מערבה וצפונה לצד ערוץ נחל תמנה צמוד לגדר מטעי רמת רחל
– עקיפת המטעים מצפון וחציית ערוץ הנחל

נחל אביקוס הוא יובל של נחל ברקאי שמגיע אליו לאחר שהצטרף לנחל חרובית ושלושתם יחד מתנקזים במורד המישור לנחל האלה שבאזור עד הלום ליד אשדוד מצטרף לנחל לכיש. במילים פשוטות, טיפת גשם היורדת בתוואי המסלול, אם היא לא מחלחלת בקרקע ומוצאת עצמה זורמת עם אחיותיה במורד הנחל, היא מגיעה לים התיכון בחוף אשדוד.

****

קטע שלישי
לאורך מורדות גבעות השפלה הנמוכה

– עקיפת המטעים מצפון וחציית ערוץ הנחל
– צפון מזרחה שוב צמוד לגדר המתקן הביטחוני
– עקיפת שדה חרוש עד הכניסה לסינגל העולה על השלוחה מצפון
– צפון מזרחה לאורך הסינגל ברמה טכנית קלה החוצה את השלוחה וירידה במורד הצפוני שלה.
– מזרחה וצפונה על הדרך הצמודה לגדר המתקן הביטחוני ממזרח לכרם זיתים ומטע רימונים ממערב.  
– פנייה מערבה עד נקודת תצפית מוצלת בחניון קק"ל למול מאגר ענות
– הפסקה קצרה
– מערבה בדרך היורדת לצד גדר מחנה נחל שורק והקפתו מדרום.
– דרומה ועלייה לתל תל מקנה מכיוון דרום מזרח.

נחל תמנה שהוא נחל שמנקז את האזור וראשיתו בגבעות ממזרח באזור המושב זכריה ומצטרף בהמשך המורד אל נחל שורק.

צבר–קמה' – אגודת שיתופית הכוללת חמישה קיבוצים: רבדים, כפר מנחם (מועצה אזורית יואב), צובה, קרית ענבים, מעלה החמישה (מועצה אזורית מטה יהודה) אשר נוסדה בתחילת שנת 2000. יחסי בעלות הקיבוצים נקבעו על פי גודל משבצת הקרקע שהביא כל שותף כנדוניה. המטרה העיקרית לשמה נוסד שיתוף פעולה זה, הייתה ניצול היתרון לגודל על ידי הפעלת מערך אחד גדול והקצאת משאבים לבחינת כיווני התפתחות נוספים מעבר לבסיס המשותף של גידולי השדה. האגודה מעבדת שטחים בהיקף של כ- 24,000 דונם והבסיס הלוגיסטי ומשרדי האגודה נמצאים בקיבוץ רבדים. האגודה מעסיקה מספר עובדים קבועים אשר מרביתם הגדול חברי הקיבוצים החברים באגודה. כחלק מבחינת כיווני התפתחות ניטע ע"י האגודה כרם זיתים לשמן (למעלה מ-1,000 דונם) שהפך אותה לאחד מיצרני שמן הזית הגדולים בענף זה בארץ. כמו כן נטעה האגודה מטעי שקד ורימון בהיקף מאות דונם. האגודה שותפה בבית אריזה המשווק פירות מקולפים מצוננים ומוכנים לאכילה (גרגירי רימון, פומלה, סלטי פירות ועוד). בשדות האגודה כוללים גידולי שדה חד שנתיים וביניהם כותנה, חיטה לגרעינים, חיטה למספוא, תירס, חומוס חמניות אבטיחים ועוד.

 

******

קטע רביעי,
במורד גבעות השפלה הנמוכה
חזרה למישור חוף פלשת

– הפסקה קצרה
– מערבה בדרך היורדת לצד גדר מחנה נחל שורק והקפתו מדרום.
– דרומה ועלייה לתל תל מקנה מכיוון דרום מזרח.
– סיבוב בתל: בתי הבד, תצפית תל עקרון וברכת המים
– גלישה בדרך מצפון לתל וחציית נחל תמנה
– מערבה לאורך הגדה הצפונית של הנחל
– שביל קצר בין איקליפטוסים עד לעין יובל והברכה שנוצרה לצידו.
– מערבה וחצייה מתחת למסילת הברזל וכביש 6
– דרומה בדרך המקבילה לכביש 6
– מעבר לצד שרידי גשר תוואי מסילת הרכבת העות'מנית
– דרומה והקפת מאגר רבדים מדרום

מחנה נחל שורק, מחנה עתיר שטח, המשמש את צה"ל הוא אחד מהמחנות הגדולים שהותיר הצבא בריטי בארץ ישראל ונקרא מחנה ואדי צ'ארר לאחר שעזב אותה בשנת 1948. המחנה נבנה במסגרת היערכות עוצבות צבא הוד מלכותו במזרח התיכון לקראת מערכה אפשרית עם צבאות גרמניה נאצית ובנות בריתה. המחנה נבנה בסמוך לצומת מסילת הברזל. עם עזיבת הבריטים את הארץ המחנה נמסר לכוחות הערבים ונכבש על ידי כוחות ההגנה במסגרת מבצע נחשון,

תל מקנה נמצא בקצה המערבי של גבעות השפלה הנמוכה מעל מישור החוף. גודלו כ-200 דונם ומזוהה עם עקרון הקדומה. התל מורכב משני חלקים: עיר עליונה (40 דונם) ועיר תחתונה מוקפת סוללה (160 דונם). התל שלט על רשת הדרכים הקדומה מאשדוד במישור החוף לכיוון נחל שורק ובית שמש ולכיוון גזר.
ראשית ההתיישבות במקום הייתה בתקופת הברונזה התיכונה. ממצאי חפירות שנערכו במקום מלמדים על יישוב שהתקיים כאן כמעט ברציפות מאז האלף הרביעי לפנה"ס ועד המאה השישית לפנה"ס.
בתקופת הברזל נבנתה עקרון והייתה אחת מחמש ערי הפלשתים [אשדוד, עזה, אשקלון, גת (תל צאפי)] ונהרסה במאה העשירית לפנה"ס. במאה השביעית נבנתה העיר מחדש ותחומה נכלל בכל שטח התל ואף התפשט מעבר לגבולותיו. בספר יהושע נזכרת עקרון ברשימת ערי יהודה כחלק מ"הארץ הנשארת". היא נזכרת גם בספר שופטים, אך עם הסתייגות שממנה משתמע ששבט יהודה לא כבש את ערי פלשת. עקרון מילאה תפקיד מרכזי בתקופת השופטים. כאשר נפל ארון הברית לידי הפלישתים, הוא נלקח גם לעקרון ומשם הובל לבית שמש. לאחר ניצחון דוד על גוליית רדפו בני ישראל אחרי הפלישתים עד "שערי עקרון". במאה התשיעית לפנה"ס, בימי המלוכה, נפל המלך אחזיה, שמלך בישראל דרך סבכה בארמונו ונפצע. בעקבות התאונה, שלח המלך שליחים להיוועץ ב"בעל זבוב" אלוהי עקרון. הנביא עמוס במאה השמינית לפנה"ס ניבא נבואת חורבן על עקרון ועל ערי פלשתים אחרות בשל חטאיהן.
במאה השביעית לפנה"ס חזרה עקרון לשיא גודלה, תעשיית השמן היה ענף מרכזי בכלכלתה המשגשגת. בתל תגלו למעלה מ-110 בתי בד, כמויות גדולות של גלעיני זיתים ומאות קנקנים וכלים אחרים. בסוף המאה השביעית לפנה"ס נבוכדנאצר מלך בבל כבש והחריב את ערי השפלה וביניהן נכללה גם עקרון. הכיבוש הבבלי היה מהלומה שממנה התרבות הפלשתית לא התאוששה מעולם. לאחר שארץ פלשת ועריה חרבו, תושביה שנותרו בחיים נתפזרו או הוגלו. הפלשתים, כולל תושבי עקרון שנעדרו מורשת וחיוניות תרבותית עצמית, נטמעו בסביבתם.
בתקופה ההלניסטית, בשנת 147 לפנה"ס, נזכרת עקרון במלחמות החשמונאים, עקרון נמסרה על ידי אלכסנדר באלאס לידי יונתן החשמונאי כתמורה על נאמנותו. האזכור האחרון של עקרון הוא בתקופה הביזנטית באונומסטיקון של אויסביוס (המאה ה-4 לסה"נ). יישוב לא סדיר התקיים גם בתקופה המוסלמית.
מקור ועוד על העיר והממצאים הארכאולוגיים בתל וראו גם סקר צפית, ניתוח והערכה של משאבי טבע, נוף ומורשת האדם, דש"א דמותה של ארץ, פברואר 2011

הענף העיקרי בכלכלת העיר היה ייצור שמן שהופק מזיתים בכרמים הרבים שנמצאו בסביבת העיר. העיר הייתה המפעל הגדול ביותר לייצור שמן זית בזמן הקדום וגם מפעל לייצור בדים מפשתן תוך ניצול מקורות המים הסמוכים.
בתי הבד נבנו צמוד לחומה שהקיפה את העיר. בכל בית בד היה אגן לריסוק הזייתים ושני מכבשים לצידו לסחיטת השמן מהרס'. הסחיטה נעשתה בהפעלת לחץ על קורת בית הבד באמצעות משקולת. בתוך כל מכבש היה קנקן לאיסוף השמן. הנוזל הנסחט הוא ה"יצהר" שממנו הופרד המשמן מהמים.

הגשר התורכי כשמו כן הוא נבנה ע"י השלטון העות'מאני בזמן מלחמת העולם הראשונה על נחל תמנה. הגשר נועד לאפשר מעבר מסילת הברזל מצפון ישראל לעבר סיני כדי להעביר לדרום עוצבות צבא ואספקה כדי לבלום את צבאות הממלכה המאוחדת שהתקדמו לעבר ישראל מכיוון מצרים. מסילת הברזל שנבנתה בשיתוף פעולה בין העות'מאנים ובעלי בריתם הגרמנית הגיעה עד עו'גה אל חפיר שהיא ניצנה למול קדש ברנע.
בזמן שלטון הבריטי בארץ ישראל המסילה לא הייתה בשימוש והכפריים מהסביבה נהגו לפרק אותה להשתמש באדינה ופסייה לצורכי בנין וקירוי בקתות הבוץ. לאחר מלחמת העצמאות, בשנים הראשונות שלפו חברי רבדים את פסי הפלדה מהגגות של החושות בכפרים הנטושים ומהם נבנו סככות לשימושים חקלאיים ומבני משק אחרים.

אגודת מי הרי יהודה  הוקמה בשנת 1977 ומטרתה ניצול מי קולחין (ביוב) מטוהרים לשימוש חקלאי. הישובים החברים באגודת המים : נחשון, רמת רחל, צובה, מעלה החמישה, קרית ענבים, חולדה, משמר דוד, יסודות, רבדים, שורש, צרעה, הראל, כפר מנחם. מאז 1978 הוקמו שלושה עשר מאגרים מאזור חולדה ומשמר דוד בצפון ועד קריית גת בדרום. מקורות מי הקולחין הם מיי הביוב של ירושלים המוזרמים לנחל ממפעל לטיהור השפכים שהקימה עיריית ירושלים בשנת 2000 ונמצא במעלה הנחל. מים אלה זורמים באפיק הנחל עד אזור צרעה ויחד עם מי הגשמים הזורמים בחורף בו מועברים למאגרים ומשם מוזרמים לשדות, המטעים והכרמים בהתאם לצורך. להרחבה

******

סוף דבר

טיול זה נמשך שלוש שעות ושלשת רבעי השעה מתוכן שעה עצירה.

*********

מזג אוויר היה מושלם!

**********

היה לנו טיול עם מראות רבים,
מגוון בתוואי הדרך
וכמובן רווי תוכן.

********

בסיום, כמו בכל פעם, זכינו לאירוח אצל עידן.
ארוחת הבוקר הקלה הייתה טעימה.

******

חזרנו למעוננו עם הרגשה טובה ונעימה.

תודה

לעידן הלל על האירוח וההובלה
לרז גורן שהצטרף ותיעד 
עידן אופן 28