ביום שני (28/11/2016) יצאתי עם רז גורן לטיול בסדרת "טיולי מרחב התפר" בה התחלנו לפני מספר חודשים במטרה להעמיק את ההכרה של האזור שהיה עד שנת 1967 אזור ספר והיום נמצאת וגדר ההפרדה בין ישראל ובין הגדה המערבית.

 

 

מסלול הטיול תוכנן בפירוט ובקפדנות על ידי רז שמכיר היטב את האזור ורכב בו עשרות פעמים, כפי שיפורט בהמשך.

 

רז ניווט, הוביל וסקר במשך הטיול בהרחבה על מערך הסינגלים באזור.

 

אני הייתי ה"אורח" "בממלכתו". תרומתי הצנועה הייתה בהיבט התוכן בכל הקשור למידע הגאוגרפי, ההיסטורי, המדיני -ביטחוני והיישובי אודות האזור והמקומות בו.

 

השיתוף בינינו והסינרגיה (השלם שגדול מסך חלקיו) הם שתרמו להצלחת הטיול וכמו שנכתב עליו אחריו "טובים השניים".

 

*******

מסלול הטיול

 

כאמור, את מסלול הטיול שכלל רכיבה בדרכים מסוגים שונים וסינגלים תכנן רז גורן. הוא מכיר היטב את האזור שרוכבי האופניים רבים רוכשים לו חיבה וקוראים לו  "מענית".

ב"מענית" יש הרבה סינגלים שנבנו לאורך השנים ע"י רוכבים. מאז שנת 2006 רז גורן רכב באזור עשרות פעמיים ופרסם עשרות מסלולי רכיבה אפשריים. ראשיתם של הסינגלים שם היה, כמו במקומות אחרים, משעולי רוכבי אופנועים שבפיהם האזור נקרא "מצר". בתחילה רז התחיל ללמוד ולהכיר את את הסינגלים שהיו אז בעיקר בגבעה הדרום מערבית לקבוץ מענית, ממערב לכביש 6 ובגבעה של קיבוץ מענית. מהמחצית הראשונה של העשור הראשון של שנת 2000, נוצרו גם סינגלים ממזרח לכביש 6. בשנת 2010 התחיל משה שפירא מעין שמר לפרוץ בידיו עם מעדר וטוריה סינגלים באזור שממזרח למענית ובהמשך גם באזור מצפון לו. בהמשך רתם משה את עבד כהבא וחוג האופניים שלו באום אל קוטוף וביחד המשיכו החלו בפריצת סינגלים נוספים.  כיום למרות שהבנייה והפיתוח המסיבי באזור חריש ומצפה אילן הרסו מספר סינגלים, נותרו עשרות ק"מ של סינגלים מצוינים ("משובחים" בפי רוכבי האופניים) הרבה יותר ממה שהיו בעבר. כמו כן לקרן הקיימת לישראל יש תכנית להכשרת קרוב ל 50 ק"מ של שבילים וסינגלים. למרות שהתכנון הושלם, הביצוע עדיין מתעכב.

 

 

הדמיית המסלול שהוכנה על ידי רז גורן

*******

האזור הגאוגרפי,
המורדות הצפון מערבי של הר אמיר
למול צפון מזרח מרזבת השרון

רכס הר אמיר מהווה את גבולו הצפון-מערבי של השומרון, ומגיע לשיא גובהו בהר אלכסנדר  (527 מ מעפה״י). הרכס נבדל בבירור מהאזורים הנמוכים הגובלים בו – עמק יזרעאל, רמת מנשה ומישור החוף, ונראה למרחוק.

הר אמיר, גאולוגיה

בתקופת המעבר מן הקנומן לטורון נוצר קמר בציר דרום-דרום-מזרח – צפון-צפון-מערב, ממערב השומרון דרך הר אמיר, רמת מנשה, קרן הכרמל ועד ראש הכרמל. כיוון ציר הקמר היה חריג בהשוואה למרבית הקמרים בארץ ישראל, שכיוונם מדרום-מערב לצפון-מזרח. משני צידי הקמר היו קערים גיאולוגיים אגן יזרעאל ואגן עדה (עמק יזרעאל המוכר לנו כיום לא התקיים אז). בתקופת הטורון התרחש קימוט נוסף, שיצר את קמר אום אל-פאחם. כיוון קמר זה היה כמעט ניצב לכיוון הקימוט הקודם, ועבר בקו ברקאי – ערערה – הר אמיר. קימוט זה לא היה אירוע בודד אלא חלק מאירוע נרחב של היווצרות “הקשת הסורית״ שהחלה להיווצר בסוף הטורון ונמשכה עד האיאוקן. התרוממות הרי אום אל- פאחם נמשכה בתקופת האיאוקן ובמהלכה הוצפה רמת מנשה, הצפונית יותר, במי הים, מה שיצר את כיסוי הגיר והקירטון המאפיינים את רמת מנשה כיום. היווצרות עמק יזרעאל הייתה תופעה מאוחרת שהתרחשה בתקופת הנאוגן כשלב מקדים להיווצרות בקע הירדן, והיא חתכה את קמר אום אל-פאחם מהמשכו הצפוני – הרי נצרת והגליל.
קמר הר אמיר אינו סימטרי, וצידו הצפוני-מזרחי (לכיוון עמק יזרעאל) תלול יותר. תלילות זו נובעת משבירת עמק יזרעאל . לכיוון דרום-מערב, משתפל הקמר במתינות עד אזור קציר, ומכאן יורד במדרגה ברורה לגבעות עירון. מבנה הקמר משובש על ידי מספר רב של העתקים בגדלים משתנים. ברכס נחשפים בעיקר סלעים מגיל קנומן וטורון – רובם דולומיט מתצורת סחנין שסביבו דולומיט מתצורת דיר-חנא. בלב אזור הדולומיט נחשפים תוצרים וולקניים (בזלת וטוף), וזאת בעיקר סביב אום אל-פאחם – מי-עמי, אך גם קטעים קטנים בתחום ערערה ובאזור נחל בענא הסמוך לצומת מגידו. בשיפולי הקמר לאורך נחל עירון נמצא מסלע צעיר יותר, מגילאי סנון-ניאוגן, המורכב מקירטון, צור ותלכיד נחלים. מסלע קירטוני בולט גם בגבעות מצר. לאורך נחל עירון נמצאות קרקעות סחף אלוביאליות.

 

 

הטופוגרפיה של האזור,
שלוחות שכיוונן הכללי מזרח מערב ועליהן פסגות של גבעות
וערוצי נחלים ביניהן

אזור הטיול ביובלים של אגן ניקוז נחל חדרה

נחל חדרה ידוע בעבר בשם  נהר אל מפג'ר הוא נחל אכזב ברובו. תחילתו של נחל חדרה במזרח בעמק דותן והוא זורם מערבה בפיתולים רבים מצפון למבוא דותן, בין חרמש בצפון ונזלה אל-שרקייה בדרום, מדרום לבאקה א-שרקייה ובאקה אל-גרבייה ובין מאור ושדה יצחק אל נקודת החיבור בין נחל יצחק ונחל עירון מדרום לתלמי אליעזר. הנחל זורם משם מערבה מצפון לחדרה ונשפך לים התיכון בתחומי פארק נחל חדרה, כמה עשרות מטרים דרומית לתחנת הכח אורות רבין שבצפון חדרה.

*******

יחידות הנוף באזור הטיול

ניתוח יחידות הנוף באזור הטיול, כמו הסקירה הגאולוגית לעיל, מתבסס על מנשה-חריש – סקר טבע, נוף ומורשת האדם שפרסם מכון דש"א (דמותה של הארץ) בשנת 2014. תחום הסקר כולל ארבע חטיבות נוף משמעותיות, השרון, גבעות עירון, רמת מנשה וקמר הר אמיר. חטיבות אלו חולקו ל-26 יחידות נוף בעלות מאפיינים דומים יחסית (תכסית חקלאית, פריסה התיישבותית וכדומה).  מרחב הטיול השתרע בשתי חטיבות נוף ובתחומן מספר יחידות נוף.

גבעות עירון – אזור גבעות מתונות שגובהן נע בין 60 ל- 190 מ מעפה״י, כאשר גובה הגבעות הולך ויורד לכיוון מערב ודרום. בחלקן של הגבעות מצפון לאפיק נחל נרבתה, מדובר על אזור רציף והעמקים בין הגבעות הם ברובם טרשיים. מדרום לנחל נרבתה משתנה הנוף, והגבעות נמוכות ומבודדות בין עמקים פוריים ומעובדים באינטנסיביות. גם גיאולוגית קיים הבדל מהותי בין האזור שמצפון לנחל נרבתה, הבנוי מסלע מתצורת בענה (גיר ומעט דולומיט) לעומת האזור שמדרום לנחל, הבנוי מסלע מתצורת עין זיתים (קירטון וחרסית). בעמק נחל נרבתה עצמו נמצאת בקעת מצר שהיא בקעה מבודדת. חטיבת נוף זו מאופיינת בהתיישבות דלילה, ולמעשה עד המאה ה- 20 הייתה ריקה מיישוב. ניתן לייחס זאת למחסור במים – היעדר מעיינות (לעומת קמר הר אמיר) והיעדר גישה נוחה למי התהום (לעומת בקעת עירון ומישור החוף). כיום חלקים ניכרים משטח חטיבת הנוף מיוערים או  מכוסים בחורש דליל, ובבקעות יש עיבוד אינטנסיבי.
בתחומן של גבעות עירון נמצאות ארבע יחידות הנוף דרכן עבר מסלול הטיול: גבעות גלעם, יער מענית, גבעות ברטעה – אום אל קוטוף, מרחב חריש ועליהן יפורט בהמשך בקטעי המסלול.

גבעות בקה – אזור גבעות מדרום לנחל נרבתה, המכוסה ברובו בבינוי אינטנסיבי של הישובים העירוניים בקה אל-ערביה וגת. גבעות אלו מהוות הקצה המערבי של השומרון, ובמרכזן עוברת בקעת נחל חדרה. האזור שמצפון לנחל חדרה משתייך לתצורת עין זיתים מחבורת הר הצופים (קירטון וחרסית), ואילו מדרום לנחל חדרה נמצאת תצורת עדולם (קירטון). יחידת הנוף המשתייכת לחטיבה זו ובה עבר המסלול היא גבעות מצר ועליה יפורט בהמשך בקטע המסלול הרלוונטי.

 

*******

ההיבט המדיני, היום אזור התפר
בצפון מזרח מרזבת השרון מול גבעות עירון

שני עשורים ראשונים אזור ספר מול הקו הירוק

 

חלק ניכר מאזור הטיול הוא שטח
שהועבר מירדן לישראל בהסכמי שביתת הנשק

 

על פי החלטת החלוקה מכ"ט בנובמבר
מרבית שטח הטיול בתחום המדינה הערבית,
במהלך מלחמת העצמאות התרחשו באזור קרבות מקומיים
בין כוחות ההגנה הישראליים לבין ערביי האזור והצבא העיראקי, בעיקר בגזרת קיבוץ מענית. הצבא העיראקי שהה בכפרי האזור, ובכללם בקה אל-ערביה ומייסר.
בתחילת ההפוגה השנייה המרחב היה בשליטת הצבא העיראקי

 

תמונת מצב יישובית ערב מלחמת העצמאות

בתקופת השלטון הבריטי, מרחב הטיול
בחיבור של מחוזות טול כרם, חיפה וג'נין

בשלהי המאה ה-19, אזור שמיושב בדלילות

*******

קטעי המסלול, יחידות הנוף,
המראות והמקומות

*******

קטע ראשון,
מבתת גלעם לשלוחת מענית

יציאה מהחנייה של המועצה האזורית מנשה,
דרומה לאורך נחל עירון,
מזרחה לעבר מפעלי גלעם בצומת הכניסה למענית בכביש 574,   
דרומה מקביל לכביש מול גבעות חביבה וחצייתו ממערב למזרח 
דרומה לעבר נחל נחל נרבתא
כניסה לסינגל ירמי ולפינת ירמי
בוסתן הצמוד לגדר הדרומית של מענית,
המשך מזרחה במקביל לגדר התוחמת את קבוץ מענית עד כביש 6

חלק ניכר מקטע מסלול זה עובר ביחידת נוף הנקראת יער מענית זוהי רצועה צרה וארוכה (ממזרח למערב), שחלקה הגדול מיוער. אזור זה מקיים פעילות נופש ופנאי אינטנסיבית, בפרט רוכבי אופניים, וזאת למרות היעדר שבילים מסומנים. גבולות היחידה בצפון – כביש חריש, אזור הבינוי של חריש וקיבוץ מענית, במזרח – הקו הירוק, בדרום – בקעת מצר ונחל נרבתה, במערב – כביש 574 .כל תחום היחידה מתנקז לנחל נרבתה, ישירות או דרך נחל זאבים. הנקודה הגבוהה ביחידה היא ברום של כ- 145 מ׳ מעפה״י בחורבת מהו, ואילו המקום הנמוך ביותר הוא במפגש נחל נרבתה וכביש 574 , ברום של כ- 35 מ׳. כל תחום היחידה – תצורת בענה (גיר ומעט דולומיט). יחידת נוף זו כוללת טיפוסי צומח מגוונים. רוב השטחים הטבעיים נטועים במיני אורן שונים, כדוגמת יחידות הנוף ‘יער מענית, ‘תל זאבים וגבעה 82 . בתת היער נמצא, פרט לאלת המסטיק המלווה יערות אורן בכל שטחי הסקר, גם תת-יער בשלטון אשחר א״י, ותת-יער  עשבוני. ביחידה זו קיימים כרמי זיתים, חלקם מעובדים באופן מסורתי, וחלקם מלווים בעצי אלון תבור, כדוגמת גבעת מהו. ביחידת נוף ‘כביש 6- מענית, וכן לאורך כביש 6, קיימים שטחים בהם הצומח שוקם במינים מקומיים.

 

 

מענית – הקיבוץ נוסד בשנת 1935 במושבה כרכור, על ידי קיבוץ "אל-על" מפולין וליטא וקיבוץ ג' מצ'כוסלובקיה. בשנת 1942, לקראת העלייה לקרקע, התאחד הקיבוץ עם חברי קיבוץ "אודים" שהגיעו מנחלת-יהודה, וביחד עלו כקיבוץ מענית להתיישבות במקום הנוכחי, ב-6 בספטמבר 1942, כשהילדים הראשונים כבר בני שלוש.
המילה "מענית" פירושו התלם הראשון הנחרש בשדה. השם ניתן בעקבות נאומו של אברהם הרצפלד, בו המשיל את הקיבוץ למענית – תלם ראשון שבעקבותיו יבואו יישובים אחרים. כמו שחזה הרצפלד, יישובים נוספים אכן נבנו בסביבה, כגון היישובים קציר וחריש אשר גם שמותיהם קשורים לנושא גידולי השדה.

בתחום היישוב, בחלקו הדרום-מזרחי, נמצא תל נרבתה (בערבית ח'ירבת בַידוּס), שהתגלו בו שרידים רבים של יישוב קדום, בהם גתות, קולומבריום, בורות מים ומערת קבורה. מקובל לזהות את התל עם העיר נרבתא, הנזכרת בתיאור המרד הגדול בכתבי יוסף בן מתתיהו, אם כי יש המזהים את נרבתא בח'ירבת אל-חמאם שבשומרון, כ-10 קילומטרים מדרום-מזרח למענית.

הקרבות הראשונים במענית היו בסוף פברואר 1948 , כאשר נהדפה התקפת כוחות ערביים מקומיים בסיוע הצבא והמשטרה הבריטיים. במרץ 1948 בוצעה פעולת חבלה של הפלמ״ח שבה הוטמן מוקש דמוי אבן קילומטר בק״מ 17 של כביש ואדי ערה. בהנחת מוקש שיועד לק״מ ה- 16 , התגלה הכוח ע״י האויב ונפתחה עליו אש. המקלען הצעיר משה לבנון נפצע ונעזב בידי חבריו בשטח. הוא לחם כל הלילה, נתפס ונרצח בידי אנשי כפר קרע. על הגבעה הצמודה לאנדרטת מג״ב הוקמה על שמו פינת זיכרון. בתחילת מאי 1948 פוצצו אנשי “ההגנה״ גשר בכביש 574 על אפיק נחל נרבתה, ללא נפגעים . קרבות נוספים במענית, נגד הצבא העיראקי וכוחות ערביים מקומיים היו ביולי ובאוגוסט 1948 , כאשר בחלק מההתקפות הצליחו כוחות האויב לחדור לתחום המשק בפרט אזור הפילבוקס אך נהדפו, כמעט ללא נפגעים לכוחותינו ועם עשרות הרוגים לאויב. ההרוג היחיד לכוחותינו באזור זה היה מיכאל אטינגוף, שאנדרטה לזכרו נמצאת בשיפולי גבעה נ״ג 82 מדרום לאפיק נחל נרבתה.

מקור הפרנסה העיקרי של הקיבוץ הוא מפעל גלעם המייצר עמילנים וסוכרים לתעשייה. המשק החקלאי הצטמצם עקב הגבלת מכסות המים ומחירם. במענית רפת חולבות ועגלי פיטום, לול ביצי רבייה, מטעי אבוקדו וגידולי שדה. החל מאמצע שנות השמונים של המאה העשרים פקד את קיבוץ מענית, בדומה לקיבוצים רבים אחרים באותה תקופה, משבר כלכלי שהותירו במרוצת השנים עם חובות של למעלה ממאה מיליון ₪. בהמשך לכך, החל הקיבוץ בשינוי ארגוני מדורג שלווה בהליכי התייעלות, אשר עיקרם השתת עלות השירותים שקיבלו החברים על כתפיהם. בספטמבר 2002 החליטה אספת החברים של הקיבוץ, ברוב של 98% מהקולות, על שינויים מבניים בניהולם ובהחזקתם של אמצעי הייצור של הקיבוץ ובין היתר הוחלט לשייך 37% מאמצעי הייצור של הקיבוץ לחברים, בהתאם לותק שלהם בקיבוץ. באוגוסט 2004 החליטה אספת החברים של הקיבוץ ברוב של 94% לשייך את דירות המגורים בקיבוץ לחברי הקיבוץ. במהלך 2007-2008 התקבלו 20 בני/בנות קיבוץ חוזרים ובני זוגם כחברים חדשים בעצמאות כלכלית והוקמה שכונת-מגורים חדשה לקבוצה זו.

 

ירמיהו (ירמי) טנא מקיבוץ מענית, קצין תותחנים, נפל ברמת הגולן ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), היום השני למלחמת יום הכיפורים.זכרו מונצח ביישוב מגוריו. פינת ירמי כוללת גן מטופח המוקף בחומת אבן ולו שער ברזל, שלט על השער נושא את שם המקום. בגן מדשאה מוריקה ועצים, פינות ישיבה ושבילי חצץ המובילים אל שתי פינות זיכרון. בפינה האחת ניצב בין פרחים וצמחייה סלע בזלת בגובה כמטר וחצי שהובא מהגולן ובחזיתו, לצד תמונת הנופל, לוח שיש שבו נחקקו קורות חייו ונסיבות נפילתו. למרגלות הסלע מונח קטע זחל של טנק שנפגע. אנדרטה זו נחנכה ביום השנה הראשון לנפילה, ולימים הוקם סביבה הגן.בפינת הזיכרון השנייה גלעד אבנים ובראשו, בין כמה עציצים פורחים, לוח מתכת שבו שם הנופל ונסיבות נפילתו. הנצחה ביוזמת משפחת הנופל, חבריו ובני קבוצתו, קבוצת דגן. בוצעה בתשל"ה (1975) ע"י אבי ברזילי. המקום נגיש לכל.

 

 

*******

קטע שני,
משלוחת מענית לגבעות מצר

חציית כביש 6 במעבר תחתי
על דרכי עבודה רחבות של אתרי פיתוח והבנייה של העיר חריש
שהרסו את החלק הצפוני של מה שהיה סינגל קוקה,
הלאה במורד החלק הדרומי של סינגל קוקה ביער מצר
גלישה חערוץ נרבתא,
דרומה לכיוון מייסר וכניסה ליישוב ממערב וחצייתו,
דרומה לכביש הגישה לקיבוץ מצר (כביש 5923),
דרומה לאורך הגדר המערבית של הקיבוץ עד הפינה הדרום מערבית
מול פאתיה של העיר בקעה אל ע'רבייה

 

בהמשך הדרך עברנו  מיחידת נוף יער מענית  ליחידת נוף גבעות מצר.

גבעות מצר כמעט כולה בנויה מסלע קירטוני. אופי היחידה הוא גבעות נמוכות (חלקן הצפוני מיוער וחלקן הדרומי טרשי) וביניהן עמקים נרחבים, המעובדים אינטנסיבית ע״י קיבוץ מצר. גבולות היחידה בצפון – יער מענית, גבעה 82 , במזרח – הקו הירוק, בדרום – האזור הבנוי של בקה אל-ערביה ובמערב – כביש 574 . החלק הצפוני מתנקז לנחל נרבתה, והחלק הדרומי מתנקז לנחל מאור (יובל של נחל חדרה). רום פני הקרקע הנקודה הגבוהה ביחידה היא ברום של 108 מ׳ מעפה״י מזרחית למצר, ואילו המקום הנמוך ביותר הוא במפגש נחל נרבתה וכביש 574 , ברום של כ- 35 מ׳. המסלע והקרקע במרבית תחום היחידה – תצורת עין זיתים (קירטון וחרסית). בבקעת מצר ובנחל נרבתה – קרקעות סחף אלוביאליות. רוב שטחי יחידת נוף זו משמשים לעיבוד חקלאי – מטעים וגידולי שדה. מבין הצומח הטבעי, נציין ריבוי של שטחים בשלטון זקנן שעיר ושומר פשוט, לצד שיחיות אשחר א״י ובתת כתלה חריפה. אלה מייצגים את הצומח של החגורה התחתונה של השומרון. כמו כן, יש ביחידת נוף זו יערות נטועים, בעיקר מיני אורן. אלה מלווים באלת המסטיק ואשחר ארץ-ישראלי. ביחידה זו כרמי זיתים המעובדים באופן מסורתי, וכן כרמי זיתים נטושים המלווים באלון תבור, בתת-היחידה ביר אל- אסייאר. בתת-יחידת הנוף כביש 6 -שדות מצר, הצומח משוקם בעזרת מינים מקומיים.

 

ח' מיסר (ח' א-שיח' מיסר) – חורבה על שלוחה. על השרידים הקדומים שוכן כיום הכפר ערבי מיסר, שבתיו בנויים בחלקם על יסודות של מבנים קדומים. המקום קרוי בפי התושבים ׳ח׳רבת חמאמה׳(חורבת היונים). בחצרות הבתים — בורות מים דמויי פעמון. במרכז הכפר הערבי, ליד המסגד — קברו של השיח׳ מיסר, במבנה מן התקופה הערבית הקדומה. במורד המזרחי של השלוחה — באר מן התקופה הרומית. במורד הצפוני־מזרחי — שרידי חציבות. במקום נמצאו חרסים מן התקופות הרומית, הביזנטית, הערבית הקדומה והעות'מאנית. אתר 34, מפה 54, סקר ארכאולוגי ישראל

מֵיסִר הוא כפר ערבי- הנמצא בגובה 70 מטר מעל פני הים, והוא מוקף בהרים מכל צד. הוא הוקם לפני 300 שנה על ידי מוחמד אבו רקייה שהיגר למקום יחד עם אחותו ממצרים. מוחמד רכש את האדמה מקפין בזמן השלטון העות'מאני, סה"כ 500 דונם. הכפר היה חלק קטן מהחצר המערבית של קפין, הנמצאת בתחום הרש"פ כיום. ובתוכנית חלוקת הארץ, חילק הקו-הירוק את אדמות קפין לשני חלקים. בחלקו המערבי נמצא היישוב מייסר כיום. (וגם הקיבוץ הסמוך מצר). בשנת 1965 צורף הכפר למועצה אזורית מנשה.
הכפר מייסר נקרא על שם הנביא מייסרה שהגיע למקום בזמן הנביא מוחמד וביצע את נס המים, לכן המקום ידוע בכמות מי התהום הגדולה שבו. בכפר נמצא קבר עתיק מתקופת העות'מאניים, הנחשב לקדוש למוסלמים. מייסר הוא יישוב חקלאי מייסודו, שופע במים ואתרי עתיקות. עד היום יש בכפר 50 בארות, חלקן עדיין פעילות. הכפר מקבל את המים שלו ממי התהום שמתחת לכפר. היום הכפר מתפרנס מעבודה חופשית ועצמאית בתחומי המקצועות החופשיים: משפטים, רפואה ומכונאות בראש ובראשונה. אוכלוסייתו שוחרת שלום שחיי בדו קיום עם הקיבוצים והיישובים שמסביבו.
היישוב צמוד לקיבוץ מצר ובין שני היישובים מתקיימת מערכת יחסים טובה וארוכת שנים. ב-1972 ערכו קבוצת אמנים בהם אביטל גבע, מיכה אולמן ומשה גרשוני פרויקט אומנותי בשם פרויקט מצר-מסר בשני היישובים וביניהם. במסגרת זו חפר אולמן בור בכל אחד מן היישובים בעזרת בני נוער תושבי המקום, וביצע ביניהם החלפת אדמות סמלית.

 

 

מצר הקיבוץ נוסד בשנת 1953 על ידי גרעין (128 איש) עולים מארגנטינה שהשתייכו לתנועת השומר הצעיר (גרעין קיבוץ עליה ג') ובשנת 1964 קיבל השלמה מגרעינים ישראליים. הקיבוץ משתייך לזרם הקיבוץ הארצי. גזבר הקיבוץ הראשון היה דוד בר-מצרא, אשר נמנה עם חברי העולים הראשונים על קרקע הקיבוץ. המייסדים היו בהכשרה בקיבוץ מרחביה בשנים 1952-1950 ולאחר מכן גם בקיבוצים געתון, סער, גת והמעפיל.
ב'וועדת השמות' הזכירו את הפסוק: "מִן הַמֵּצַר, קָרָאתִי יָּהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ" ועל שם זה קראו לקיבוץ מצר. מֶצֶר היא מילה נרדפת ל"גבול", כשהכוונה היא שהקיבוץ גבל עם השטח של ירדן, וגבול זה היה במרחק של 500 מטר מחדר האוכל (מרכז הקיבוץ).
כאמור, ב-1972, ערכו חברי קבוצת אמנים, בהם אביטל גבע, מיכה אולמן ומשה גרשוני, פרויקט אומנותי בשם מצר-מסר בשני היישובים וביניהם.
שטח הקיבוץ הוא כ-3,500 דונם. במהלך השנים, נמצאו בשטח הקיבוץ עתיקות, שיוחסו לתקופת האבן הנאוליתית, והועברו למוזיאון ישראל. בין שלל העתיקות באזור החורשה בקיבוץ, במקום הקרוי "פינת גדי" נחשפו גתות יין עתיקות, אשר השתמרו בצורה כמעט מושלמת.
בקיבוץ מפעל "מצרפלס", שהתחיל את דרכו כמפעל כריות בשם "כרמץ" (והיה מחלקה של מפעל פלסטי שבבעלות קיבוץ שער הגולן). בהמשך, עבר המפעל לייצור צינורות השקיה, כמחלקה של מפעל "פלסים" שבבעלות קיבוץ מרחביה. מאוחר יותר, חבר לשותפות עם "פלסים", וכך נוצר שמו החדש של המפעל, כצירוף של השמות מצר ופלסים, שהם מקור השם "מצרפלס", ולא השם "מצרפלסט". מפעל "מצרפלס" מייצר היום צנרת השקיה, טפטפות, מערכות השקיה, וצנרת SP ייחודית למים, גז, חשמל וכימיקלים.
ב-10 בנובמבר 2002, חדר לקיבוץ טרוריסט פלסטיני מארגון הפת"ח, וירה למוות באשה ובמזכיר הקיבוץ. לאחר מכן, פרץ המחבל לבית מגורים וירה למוות באם ובשני ילדיה, בני 4 ו-5. באוקטובר 2003 הרג כוח צה"ל את מבצע הפיגוע וכחודש לאחר מכן, לכד כוח צה"ל את ראש הזרוע הצבאית של הפתח באזור טול כרם ומי שהיה אחראי לשליחתו.

 

*******

קטע שלישי, מבקעת מצר לשלוחת מהו וגלישה ממנה

סביב דרום ומזרח מצר,
מזרחה לגבעה מדרום למאגר מצר ובה פינה מרגוע
מזרחה ליד חרבת ביר א סייר לאבן גבול הקו הירוק,
צפונה על דרך הפטרולים הישנה על שלוחת א-סיר,
עצירה מול אבן גבול נוספת ותצפית לגדר ההפרדה
ירידה בדרך דרדרת לעבר יובל נחל נרבתא מכיוון קפין  
בין כרמי זיתים וטיפסנו לשלוחת מהו על סינגל מהו לעבר חרבת מהו ושם תצפית 
ירידה בסינגל לנחל נרבתא

קטע מסלול זה ממשיך ביחידת נוף גבעות מצר והמשכו שוב ביער מענית כנ"ל.

 

פינת המרגוע צמודה לח' ביר אל -אסייאר

ח׳ ביר אל־אסיאר (מערב) – חורבה על גבעה סלעית מדורגת. על פני הטראסות — שרידים של יישוב קטן מן התקופה העותימאנית. מבני היישוב נהרסו ברובם ושרידיהם נותרו כגלי אבנים בלבד. השתמרו שני מבנים: ביסודותיהם משולבות אבנים מסותתות — שימוש משני באבני הקירות של מבני היישוב הקדום, מן התקופה הרומית־הביזנטית, אשר השתרעו על הגבעה כולה. מצפון, לרגלי הגבעה — באר, שוקת, שתי בריכות, שרידי חציבה ובורות מים. הבאר חצובה בסלע (עומקה 32 מ׳ בקירוב); חלקה העליון בנוי מאבנים, מהן קיקלופיות ומהן בינוניות. פתחה עגול (קוטרו 2.50 מ׳). באבני השפה ניכרים סימני שחיקה של חבלי הדלייה. מצפון לבאר — שוקת שבורה מאבן גיר קשה, ובקרבתה — בסיס עמוד וחור במרכזו. ממזרח לבאר — שתי בריכות מים מטויחות (3×2.50 מ׳; עומקן 1-0.80 מ׳), הבנויות על תשתית הסלע. ביניהן בנוי קיר של אבני גוויל (רוחבו מטר אחד). בין הבריכות, בפינה המזרחית, נמצאה אבן משחק (מידותיה 0.80×0.40 מ׳) ובה ארבע־עשרה גומות. ממזרח לבריכות — חציבה (1.20×1.10 מ׳; עומקה 0.70 מ׳), חצובות שלוש דפנות והרביעית חסרה. שתי תעלות מוליכות אל החציבה, האחת ממזרח (אורכה 2.70 מ׳) והשניה ממערב (אורכה 4 מי). בתעלה המזרחית חצוב שקע סגלגל (עומקו 0.50 מ׳). מדרום לחציבה — טראסה חקלאית הבנויה מאבני גוויל גדולות. ממזרח לחציבה — שלושה בורות מים חצובים בסלע. הבור האחד הוא דמוי פעמון; עומקו 4 מ׳ בקירוב. עומק הבור השני 3.50 מ׳ בקירוב. פתחו מלבני ובנוי מאבנים מסותתות. הבור השלישי בעל פתח רבוע. אחת מדפנותיו מעוגלת. ממזרח, לרגלי הגבעה — בור מים נוסף. הוא בעל משטח איסוף רבוע, חצוב בסלע (2.80×2.70 מ׳; עומקו 0.15 מי). במרכז המשטח — פתח דלייה מעוגל (קוטרו 0.58 מ׳; עומקו הנראה כחצי מטר). באתר נמצאו חרסים מתקופת הברזל ב׳ ומן התקופות הפרסית, הרומית, הביזנטית והעות׳מאנית. אתר 37, מפה 54, סקר ארכאולוגי ישראל.

 

אבן גבול היא אבן המוצבת בגבול בין שתי מדינות או טריטוריות, שנועדה להוות סמן פיזי למיקום הגבול ביניהן. אבנים כאלו מוצבות במספר נקודות לאורך הגבול, במיוחד בנקודות בולטות ובעלות משמעות לאורכו. כיום מקובל כי הגבול עובר במתיחת קו ישר ודמיוני בין האבנים, אך בעבר הוצבו אבנים כאשר קו הגבול ביניהן עבר בדרך אחרת. הנחת האבנים בשטח נועדה למנוע מחלוקות ביחס לקו הגבול, והיא מתבצעת בדרך כלל לפני הקמת גדר שלמה בקו הגבול, או במקומות אשר בהם האופי הטופוגרפי של השטח אינו מאפשר הצבת גדר. אבני הגבול מקוטלגות בדרך כלל על ידי מספרים ו/או אותיות, על מנת ליצור שפה משותפת בשטח. המרחקים בין אבני הגבול הם לעתים קבועים ולעתים קשורים באופיו הטופוגרפי של הגבול (תבליט) או תכסית. מרחקים אלו נעים בין עשרות מטרים ועד עשרות קילומטרים.

 

 

 

ח׳ ביר אל־אסיאר (מזרח) – חווה חקלאית המשתרעת על גבעה ועל שיפוליה. מורדות הגבעה המזרחי והצפוני־מזרחי מדורגים. המדרגה המרכזית שימשה כדרך שהוליכה אל מבני החווה שעל הגבעה. במבנה הדרומי (46×28 מ׳ בקירוב) חצר מרכזית (23×17 מ׳ בקירוב) וחדרים ממזרח ומדרום לה. בפינה הדרומית־מזרחית של החצר — חדר מדרגות (?) רבוע (0.60×0.60 מ׳). נמצאו בו שתי מזוזות (בשימוש משני). קירות המבנה בנויים מאבני גוויל מעובדות גדולות ובינוניות (רוחבם 1.80 מ׳ בקירוב). מצפון למבנה, מעבר לסמטה (רוחבה 3 מ׳ בקירוב) 2094 מבנה נוסף (55×43 מ׳) ובו כשנים־עשר חדרים. קירותיו, הבנויים מאבני גוויל גדולות (רוחבם 2 מ׳ בקירוב), השתמרו בגובה ארבעה נדבכים. בהמשך הקיר המערבי, מחוץ למבנה — קיר הבנוי מאבני גוויל בינוניות, שהשתמר בגובה שני נדבכים (אורכו 15 מ׳ בקירוב ורוחבו 1.10 מי). ממערב למבנה — בור מים. מצפון, לרגלי הגבעה — מבנה חרב ולידו שרידי בית־בד ובור מים. ממערב למבנה — מערות קבורה חצובות (כיום סתומות). במקום נמצאו חרסים מן התקופות הרומית, הביזנטית, הערבית הקדומה, הממלוכית והעותימאנית. אתר 38, מפה 54, סקר ארכאולוגי ישראל.

 

 

 

קפין היא עיירה פלסטינית בנפת טול כרם השוכנת כ-22 קילומטרים צפונית-מזרחית לעיר טול כרם וצפונית-מזרחית לבאקה אל-גרבייה. לפי נתוני הרשות הפלסטינית לסטטיסטיקה מנתה העיירה 8,750 תושבים בשנת 2006. השטח העירוני הבנוי השתרע על 1,000 דונמים. בתקופת המנדט השתייך הכפר לנפת טולכרם (המנדט). על פי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל התגוררו בכפר 1,570 תושבים. שמן הזית המיוצר בקפין ידוע באיכותו.
גדר ההפרדה מפרידה בין הכפר ל-5,500 דונם מתוך אדמותיו החקלאיות. בגדר נקבע שער חקלאי אחד בלבד לצורך מעבר בעלי החלקות אליהן. השער סגור 95% מהזמן, והמבקשים לעבור נדרשים להוכיח זיקה לאדמות. הגבלת הגישה פוגעת הן בפעולות חקלאיות הנחוצות למניעת שריפות, והן בזמינות של כוחות כיבוי אש פלסטיניים.

 

 

ח' מהו (ח' אל-מחוה) – חורבה על גבעה סלעית. מפאת פעולת הסחף לא נותרו באתר שרידי מבנים. בשולי האתר, ממזרח — בור מים דמוי פעמון חצוב בסלע. במקום נמצאו חרסים מן התקופה הביזנטית. אתר 31, מפה 54, סקר ארכאולוגי ישראל.

 

*******

קטע רביעי

לאחר הירידה מחרבת מהו, חציית כביש חריש – מחסום ריחן (כביש 611)
צפונה בדרך בתוך ערוץ נחל נרבתא בין מצפה אילן ובין חריש
טיפוס לכיוון בריכת המים החדשה של חריש 
פנייה מערבה וטיפוס בשוליה המזרחיים של הגבעה הדרומית של אום אל קוטוף
תצפית לעבר ברטעה וקציר
המשך הדרך במגמה מערבה ותצפית על עבודות הפיתוח של העיר חריש,
טיפוס לגביעה הדרומית של אום קוטוף,
הגעה למסגד בגרעין הכפר וצמוד אליו מוזיאון פטימה
תצפית ממגדל המים של אום אל קוטוף מזרחה לעבר רכס הר אמיר
ירידה בדהירה במורד כביש
פנייה מזרחה לסינגל הטווילים
הלאה בסינגל מתפתל העולה לחרבת מודר ותצפית נוספת.
ירידה בהמשך הסינגל עד המצוק מעל הפינה הדרום מזרחית של מחצבת ורד
גלישה מערבה לחלק הצפוני של אום אל קוטוף
ירידה  לכביש קציר-חריש (כביש 6353)

קטע מסלול זה עובר ביחידת הנוף ברטעה – אום אל קוטוף.

ברטעה – אום אל–קוטוף – אזור זה מהווה את חלקו התיכון של מרחב גבעות עירון, דרומית למחצבת ורד וצפונית לכביש  חריש – מצפה אילן. חלקים ניכרים ביחידה משמשים כשטחים חקלאיים של הכפרים ברטעה, אום אל-קוטוף וחרבת א-טווילה, ושטחים נוספים מיוערים או מכוסים בשיחייה טבעית. דרום היחידה מתנקז לנחל נרבתה, ואילו צפון היחידה מתנקז לנחל סמתר. אזור אום אל-קוטוף וחרבת א-טווילה מתנקז לנחל חריש, ודרכו לנחל עירון. במרכז היחידה נמצאות גבעות מתונות, שפסגותיהן כמעט אחידות בגובהן. שיא הגובה הוא 182 מ׳ מעפ״י באום אל- קוטוף ואילו במזרח נמצא עמק רדוד בגובה 140-150 מ׳. השטח משתפל לכיוון דרום, ומגיע לרום 80 מ׳ בנחל נרבתה בגבולה הדרומי של היחידה. במרבית תחום היחידה נמצאים סלעי דולומיט מתצורת סחנין, שעליהם מתפתחות קרקעות טרה רוסה המשמשות לחקלאות. בגבעות במערב היחידה נחשפים סלעי גיר מתצורת בענה בפרט בגבעת אום אל קוטוף ובדהור אל-חרדל. ביחידת נוף זו קיימים מגוון של טיפוסי צומח. חלקם הגדול מיוערים, בעיקר ביערות מחטניים, כדוגמת תת-יחידת הנוף ‘גבעת מדר. היערות הם בצפיפות משתנה, ואלת המסטיק היא המלווה העיקרית. לצד אלו, קיימים יערות טבעיים של אלון התבור וחרוב מצוי, וחורשים בשלטון אלון מצוי. כמו כן, ביחידה שיחיות רבות, הנשלטות בעיקר על-ידי אלת המסטיק ובר-זית בינוני. אלו מיוצגות היטב ביחידות הנוף ‘נחל נרבתה תיכון ואום אל קוטוף דרום. כרמי זיתים רבים נטועים ביחידה, ואלה מטופלים בשיטות מסורתיות.

 

 

 

מצפה אילן הוא יישוב קהילתי דתי בין קציר לבין חריש (כ-2 ק"מ מזרחית לחריש), בתחומי מועצה אזורית מנשה ומתגוררות בו עשרות משפחות. ביוני 2003 הוקמה במקום היאחזות נח"ל, בהחלטת ממשלת ישראל, בשם היאחזות הנח"ל עירון שאוישה בידי גרעיני תנועת הצופים. באפריל 2005 התיישבו במקום כ-44 משפחות מטעם תנועת אור, במטרה להפכו ליישוב אזרחי. המתיישבים העניקו למקום את השם מצפה אילן, על שמו של האסטרונאוט הישראלי הראשון אילן רמון. מספר ארגונים להגנת הסביבה מחו על ההחלטה להקים את היישוב בהליך אישור מתקן ביטחוני והחברה להגנת הטבע אף עתרה לבג"ץ בדרישה לפנות את היישוב ולנקוט הליכים פליליים נגד המתיישבים (בג"ץ 06/2147 החברה להגנת הטבע  – נגד – היועץ המשפטי לממשלה; משרד הבטחון; מינהל מקרקעי ישראל; יועץ ראש הממשלה לענייני התיישבות; ההסתדרות הציונית העולמית; תנועות "אור משימות"; חברי גרעין נח"ל עירון) . בפברואר 2008 החליטה הממשלה לקדם את אזרוחו של היישוב החדש, שנקרא בהתחלה "מצפה עירון" ובחודש יוני 2008 אישרה המועצה הארצית לתכנון ולבנייה את הקמתו. בעקבות כך, בפברואר 2009 דחה בג"ץ את עתירת החברה להגנת הטבע ואישר סופית את הקמת היישוב. בהמשך אכלוסו מיועד היישוב לכלול 300-350 משפחות.

 

מבט ממערב למזרח לעבר ברטעה

 

בַּרְטַּעָה הוא יישוב ערבי אשר חלקו המערבי מצוי בתחומי מדינת ישראל ותושביו הם אזרחי ישראל, בעוד חלקו המזרחי נמצא בתחומי יהודה ושומרון ותושביו הם פלסטינים. ברטעה הישראלית נכללת בתחומה של מועצה מקומית בסמ"ה, ומספר תושביו הוא כ-4,300. מרבית התושבים הם מוסלמים המשתייכים ברובם למשפחת כבהא אשר נחשבת למשפחה הערבית השנייה בגודלה אחרי חמולת מסארוה.
הכפר ברטעה הוקם באמצע המאה ה-19 על ידי בני שבט כבהא. על פי מסורות בעל פה, בני השבט עברו באמצע המאה ה-18 מבית ג'יברין ליעבד. באמצע המאה ה-19 חלק מבני כבהא עזבו את יעבד בחיפוש אחר אזור מחיה ורכשו את השטח של ברטעה, בו מצאו מעיין ומרעה למקניהם. עם הזמן ברטעה התפתחה ונוסדו מסביבה כפרי לווין (כפרי בת), גם הם של בני כהבא: אום אל-קוטוף, עין אל-סהלה, ואדי עארה וטורא אל ערביי.
בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות חולק הכפר לשנים, על בסיס מתווה ואדי אלמיה החוצה את הכפר ומהווה גבול טבעי נוח. חלקו המערבי-צפוני הועבר לידי ישראל עם כשליש מהתושבים (500 נפש), בעוד חלקו המזרחי-דרומי, הנמצא במעלה הגבעה, הוכלל בממלכת ירדן עם כאלף תושבים. המרחק בין בתי ברטעה הישראלית לבין בתי ברטעה הירדנית היה כמה עשרות מטרים ובמקומות מסוימים מספר מטרים בלבד. בשנים הראשונות לאחר מלחמת העצמאות נעו תושבי הכפר כמעט בחופשיות בין שני חלקי הכפר. תושבי ברטעה הישראלית נהגו ללכת למסגד שנמצא בחלק הירדני, והמוכתר כיהן במשותף על שני חלקי הכפר. בעקבות זאת, היה הכפר למקום נוח לפגישות בין ערבים ישראליים לבין קרוביהם שהתגוררו בממלכת ירדן. במאי 1955 פינו שלטונות ירדן את הפליטים שהתיישבו בברטעה המזרחית מהאזור, על מנת להקשות על הברחה והסתננות לשטח ישראל. במרץ 1956 התפתחה במקום תקרית גבול חמורה, שבה נהרג שוטר ישראלי וארבעה ערבים מירדן. במהלך התקרית ברחו רוב תושבי ברטעה המזרחית מבתיהם. 
אחר מלחמת ששת הימים עברה ברטעה המזרחית לשליטה ישראלית. תושביו החלו לעבוד בישראל והחקלאות הייתה למקור הכנסה משני. הודות לקרבה לישראל רמת החיים בברטעה המזרחית עלתה יותר מהר מאשר בשאר יהודה ושומרון. בשנת 1978 חוברה ברטעה המזרחית לחשמל מגנרטורים ובשנת 1984 היא חוברה לרשת החשמל הישראלית. תלמידי ברטעה לומדים בתיכונים ביעבד ובג'נין. בשנת 1995 נכנס לתוקפו תוכנית מתאר לברטעה המזרחית שיועד לספק את צורכי ההתרחבות של ברטעה המזרחית עד שנת 2015.
בעקבות האינתיפאדה השנייה, הפך הכפר ברטעה למרכז מסחרי חשוב לתושבי נחל עירון וחלק ניכר מתושבי הגליל, לקניית מוצרים בזול במחירי הרשות הפלסטינית, לאחר שנמנעה כניסתם של ישראלים לגדה המערבית ובמיוחד לעיר ג'נין. אנשי עסקים רבים מן הגדה המערבית העתיקו את בתי העסק שלהם לברטעה המזרחית בהיותה חלק מן הרשות הפלסטינית אך בעלת נגישות וקירבה לקהל היעד לסחורות באזור נחל עירון. עם הקמת גדר ההפרדה, נכללה ברטעה המזרחית במובלעת הנמצאת בצד הישראלי של הגדר והמגמה של נהירת ישראלים לברטעה לביצוע קניות זולות התחזקה. רבים מבתי הכפר הפכו לחנויות ומחסנים לסחורה ורבים מבני הכפר התעשרו. עם זאת, הועלו גם טענות על פגיעה בתושבי הכפר הנאלצים לעבור לערי המחוז יעבד וג'נין דרך מחסום של צה"ל.
ההתפתחות של ברטעה למרכז מסחרי חשוב גרם  לכך שפועלים רבים מאזור יהודה ושומרון התיישבו בכפר באופן קבוע. דבר שגרם למתיחות חברתית בין התושבים המקומיים ובין הפועלים הזרים. התושבים ראו בפועלים גורם מאיים על פרנסתם. בנוסף לכך, שהותם המתמשכת של הפועלים שרובם צעירים ללא משפחות, לאורך זמן רב, נראתה על ידי רבים כגורם מאיים על המנהגים השמרניים של התושבים. בהיעדר מרכזי בילוי ורווחה בכפר, נוהגים הפועלים להעביר את זמנם הפנוי ברחובות הכפר וליד אזורים סמוכים לבתי המגורים של התושבים המקומיים. הקרבה בין חלקי ברטעה נוצלה על ידי ארגוני הטרור כדי להבריח אנשים לתוך מדינת ישראל. כך למשל, המחבלת המתאבדת שבצעה את הפיגוע במסעדת מקסים עברה את הקו הירוק

 

לעיר חריש לא נכנסנו אלא צפינו בה בטיפוס אל אום קוטוף

מרחב חריש מהווה חלק מאזור המעבר בין גבעות עירון למישור החוף. הטופוגרפיה באזור מתונה, אך עדיין ניתן להבחין במבנה גבעות וערוצים רדודים. האזור מצולק בעבודות עפר נרחבות שבוצעו בתחילת שנות ה- 90 כחלק מהכשרת הקרקע להרחבת הישוב חריש, ובחלקו הצפוני יש קיר אבן בגובה כמה מטרים המהווה מכשול כמעט בלתי עביר לבעלי חיים ולבני אדם. •גבולות היחידה בצפון– כביש חריש, במזרח – כביש חריש, בדרום – יער מענית, במערב – כביש 6. חלקה הצפוני של היחידה מתנקז לנחל עירון דרך נחל חריש. דרום היחידה מתנקז לנחל נרבתה דרך נחל זאבים. הנקודה הגבוהה ביחידה היא ברום של 143 מ׳ מעפה״י בחלק הצפוני של תשתיות חריש, ואילו המקום הנמוך ביותר הוא במפגש נחל חריש עם כביש 6, ברום 75 מ'.   ביחידה זו קיים ריבוי שיחיות- בעיקר בשלטון קידה שעירה ואלת המסטיק. ראויים לציון יערות טבעיים ביחידה, בשלטון חרוב מצוי ואלון התבור, כדוגמת אלו הנמצאים בתת-יחידת הנוף ‘גבעות חריש צפון. הצומח הטבעי ביחידה זו נפגע מעבודות התשתית בחריש, פגיעה זו ניכרת בריבוי יחידות בשלטון עשבוניים בני-חלוף, וצומח מופר.

 

חָרִישׁ היא מועצה מקומית במחוז חיפה בישראל . ראשיתו של היישוב בשנות ה-80 כאשר הוקם קיבוץ חריש על ידי הקיבוץ הארצי, במרחק של כ-6 קילומטרים (בקו אווירי) דרום-מערבית ליישוב קציר, בגובה של 110 מטרים מעל פני הים. בתחילה הוקמה במקום היאחזות נח"ל ובשנת 1982 הוחלט לאזרח את המקום ולהפכו לקיבוץ. בשנת 1993 ננטש הקיבוץ, למעט פלוגה של מג"ב ששכנה בו. על אדמות הקיבוץ הנטוש הוקם יישוב בשם "חריש" ובו כ-300 יחידות דיור. משרד השיכון השקיע רבות בתשתיות היישוב ובתכנונו, אך פיתוחו של היישוב נכשל. מרבית הרחובות ריקים, והאוכלוסייה המעטה השוכנת בו היא חלשה.
ביולי 1992, במסגרת התוכנית לאיחוד רשויות מקומיות, אוחדו היישובים קציר וחריש למועצה מקומית אחת בשם "טל-עירון", שהייתה ה"כוכב" הצפוני ביותר בתוכנית "יישובי הכוכבים". בשנת 1995 הוסב שם המועצה המקומית ל"קציר-חריש".

בשנת 2008 הוחלט להכריז על חריש כמרחב תכנון מיוחד על פי סעיף 32 בחוק התכנון והבנייה והוקמה וועדה מיוחדת שבסמכותה לאפשר תכנון ופיתוח אזורי מהירים. בשנת 2010 החליטה הממשלה להקים ועדת מנכ"לים לקידום היישוב חריש לצורך "פתרונות ארוכי טווח לצמיחתו העתידית של היישוב כפתרון משמעותי וארוך טווח למצוקות הדיור הקשות מהן סובלת האוכלוסייה בעלת צביון דתי". בשנת 2011 עתרו תושבי חריש לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד התוכנית לייעד את העיר לחרדים בלבד ובית המשפט קבע כי על המכרזים להיות פתוחים לציבור הרחב. בעקבות כך, למכרזים שפורסמו בשנת 2012 לבניית כ-4,700 יחידות דיור בשתי שכונות חדשות, ניגשו כקבוצות רכישה עמותות חרדיות, חילוניות ודתיות-לאומיות. כמו כן ניגשו למכרזים קבלנים בהצעות לבנייה רוויה. תוצאות המכרז התפרסמו בינואר 2013, בהם התברר כי רוב העמותות החרדיות שניגשו למכרז נפסלו בשל תיאום מחירים מוקדם שביצעו ביניהן. במכרזים זכו הקבלנים בכ-2,400 יחידות דיור, העמותות החרדיות זכו בכ-500 יחידות דיור, העמותות החילוניות זכו בכ-500 יחידות דיור, והעמותות הדתיות-לאומיות זכו בכ-1,300 יחידות דיור. במכרז נוסף שתוצאותיו התפרסמו בפברואר 2013, זכה קבלן הבונה עבור העמותה החרדית "לעבדך באמת" בבניית 78 יחידות דיור. לאחר שהוחלט כי חריש העיר תהיה פתוחה לכלל הציבור הישראלי, עמלה הוועדה המיוחדת לתכנון ולבנייה על תכנון עיר מודרנית ומתקדמת שתספק לתושביה איכות חיים גבוהה ותשמור על ערכי הטבע הסובב ומשתלב בעיר, וכך נבנה הרובע חריש 1/א (6000 יח"ד) שמאוכלס ב 2016 ו 2017. במהלך 2014 ו-2015 אושרו ושווקו ליזמים שתי שכונות נוספות, 1/ב "המגף" (2519 יח"ד) ו 2/א "אור המזרח" (1858 יח"ד) שמהוות תוספת משמעותית לעיר המתהווה. כן אושר מרכז עירוני ראשי 1/ד שכולל 664 יח"ד, 150,000 מ"ר שטחי מסחר ותעסוקה, 8,000 מ"ר שטחי מלונאות ו 77,000 מ"ר מבני ציבור שיכללו מתחם עירוני לשירותי הצלה וחירום. ב-3 בנובמבר 2015, ביקר ראש הממשלה בלוויית שר האוצר, התחבורה, הבינוי והשיכון ושר הפנים והנחו את הוועדה להמשיך ולהרחיב את תכנון העיר מ 4,500 דונם ל-13,000 דונם להתיישבות של 100,000 תושבים (במקום 50,000 במקור).
כבר ביוני 2012, במסגרת קידום הפיכת חריש לעיר, חתם שר הפנים על צו להפרדת הרשויות. היישוב קציר הועבר לתחום שיפוטה של מועצה אזורית מנשה, והמועצה המקומית חריש היא רשות מוניציפלית בפני עצמה. ההפרדה בוצעה בפועל באוגוסט 2012.

 

 

 

 

אום אל קוטוף (וגם אֻם אֶל-קֻטוּף) הוא כפר ערבי ישראלי הנמצא בתחום המועצה האזורית מנשה החל משנת 1974. הכפר נקרא על שם עץ אשר שייך למשפחת האלוניים, אשר היו איכרי הכפר משתמשים בעציו על מנת ליצור כלי חקלאות. הכפר הוקם על ידי בני משפחת כבהא כיישוב בת של ברטעה על אתר של יישוב קדום.
אבני הקירות של מבני היישוב הקדום, חלקן מסותתות, שימשו לבניית מבנים בכפר הערבי, ואחדים מבתי הכפר נבנו על יסודות המבנים הקדומים. בין הבתים — בורות מים. בחלקו הצפוני־מזרחי של הכפר — שרידי גת. השתמר בור האיסוף (1.50×1.50 מי; עומקו 0.60 מ'). במדרון המזרחי של הגבעה — ארבע מערות קבורה הרוסות. אחת מהן קרויה בפי תושבי המקום ׳מערת אל־קמר׳ (מערת הירח), על שום אבני הקמרון המוטלות בסמוך. במקום נמצאו חרסים מן התקופות הרומית הקדומה, הרומית המאוחרת, הביזנטית, הצלבנית והעות'מאנית.. אתר 18, מפה 54, סקר ארכאולוגי ישראל

 

מוזיאון מורשת הכפר הערבי על שם פאטמה מוזיאון קטן ומרהיב, הכולל תצוגה של פריטים שונים מהמורשת הערבית המקומית, החל בכלי עבודה בשדה, דרך כלי עבודה בבית, ותעודות ומסמכים מראשית המאה העשרים. על כל אלו מסביר בצורה בהירה ומעוררת עניין מקים המוזיאון עבד אל רחים כבהא, המתבל את דבריו בסיפורים המעשירים את חווית הביקור במוזיאון.

 

ח' מדר (ח' אל-מדורה) – חורבה בפסגת גבעה סלעית. בשולי הגבעה — חציבות. ממזרח, לרגלי הגבעה — שרידי מבנה (11×9 מ׳). קירותיו השתמרו בגובה שלושה נדבכים. חרסים מן התקופות הביזנטית והעות׳מאנית. אתר 6, מפה 54, סקר ארכאולוגי ישראל

בראש גבעת ח' מורד למול ברטעה

 

 

מחצבת ורד, בבעלות חב' שפיר, ממוקמת על כביש 65, סמוך למחלף עירון (כביש 6). היא אחת מארבע  מחצבות אבן מהגדולות בארץ שבבעלותה:, מחצבה בנחל עציונה, מחצבה בוואדי ערה, מחצבה בנטוף ומחצבה בזנוח. המחצבה מאושרת על ידי חברת נתיבי ישראל. מחצבת ורד מייצרת כ-10,000 טון חומרי מחצבה ביום, כ-1,500 טון חצץ רכבת ביום שהם 70-80 טון לשעה. אבן הדולומיט לחצץ הרכבת נלקח מטרסות יעודיות באמצעות פיצוץ המתבצע מידי 2-3 ימים. החומר המפוצץ נלקח למערך גריסה יעודי. מעבדת המחצבה בודקת דגימות חצץ לדירוג, צפיפות וספיגות מידי 2,000 טון. מידי 10,000 טון נערכות בדיקות לוס אנג'לס להתנגדות לבלייה, מדד פחיסות. חצץ הרכבת נאסף בשני מערומים ייעודיים אשר ממוקמים באזורים מרוחקים מאבק.

*******

קטע חמישי

המשך בדרך מדרום לכביש "קציר-חריש",
מעבר ב"סינגל המנהרה" שהוא מעבר מים באורך כ 300 מ' וכולו חשוך.
לא רואים ממטר אבל שומעים את קולות עטלפים
חציית מעבר מתחת כביש 6
טיפוס במעלה סינגל עוז
תצפית לעבר ברקאי והמתקן הביטחוני
גלישה בסינגל שהרכיבה קולחת ונעימה.
פתאום הסתיים במעבר בקר. שאלתי מה פתאום נגמר?
חציית כביש 574 מול תחנת דלק
חזרה למגרש החנייה של מטה המועצה האזורית מנשה

 

 

 

חלקו המערבי של סינגל עוז עובר ביחידת נוף הנקראת בתות גלעם- נצור – זהו אזור המעבר בין גבעות עירון למישור החוף ובו נופי הבתה העשבונית. גבולות היחידה בצפון – בקעת ברקאי, במזרח – כביש 6,  בדרום – קיבוץ מענית ונחל נרבתה. במערב – כביש 574 . כל תחום היחידה מתנקז לנחל עירון – חלקה הצפוני ישירות או דרך נחל חריש, החלק התיכון דרך נחל גלעם, והחלק הדרומי דרך נחל נרבתה. הנקודה הגבוהה ביחידה היא ברום של כ- 100 מ׳ מעפה״י בחציית כביש 6, ואילו המקום הנמוך ביותר הוא במפגש נחל נרבתה וכביש 574 ברום של כ- 35 מ׳. מרבית תחום היחידה – תצורת בענה (גיר ומעט דולומיט). בגבעת ברקאי  ובגבעת הכבשנים – תצורת עין זיתים (קירטון  וחרסית). באזור מפעל גלעם – קרקעות סחף אלוביאליות (למעשה הקצה המזרחי של מישור החוף). החלקים שאינם בנויים ביחידה זו, נחלקים בין שטחים חקלאיים, רובם גידולי שדה, וצומח טבעי. רוב הצומח הטבעי הוא עשבוני בן-חלוף, והוא מיוצג בצורה נרחבת בתת-היחידה ‘בתות נצור. כמו כן מצויים ביחידת נוף זו, טיפוסים המאפיינים את החגורה הנמוכה והיובשנית יותר של השומרון – שיחיות בשלטון אשחר א״י, ובתות בשלטון כתלה חריפה וזקנן א״י.

בַּרְקַאי הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי, נוסד בשנת 1947 על ידי עולים מרומניה ומפולין, ועלה על הקרקע בתאריך 10 במאי 1949. הקיבוץ ממוקם בפתח המערבי של בקעת עירון, באתר בו שכן הכפר הערבי ואדי עאר. -1950 הצטרף לקיבוץ גרעין גדול של בוגרי תנועת השומר הצעיר מצפון אמריקה. חבריו השפיעו רבות על אופי הקיבוץ והם מהווים הגוף הגדול ביותר באוכלוסייה.
שמו של הקיבוץ הוצע על ידי פרופ' נתן מארק מרומניה, ויש לו שני פירושים. הראשון הוא ראשי תיבות ל"בני עבודה, רומניה, קיבוץ, ארץ ישראל", לכבוד הגרעין המייסד של הקיבוץ. השני מסמל את ברקאי, כוכב השחר, שזרח מחשכת האימה של מלחמת העולם השנייה.
ב-1971 נוסד בקיבוץ מפעל הפלסטיקה "פוליאון ברקאי" המייצר מוצרי בידוד תרמי ובידוד אקוסטי, מוצרי אריזה למזון, ויריעות ללמינציה. זהו המפעל היחיד בקיבוץ. ב-1979 יצא הקיבוץ ממסגרת הסוכנות היהודית, והיה לעצמאי מבחינה כלכלית. ב-2000 הופרד המשק מהקהילה, והקיבוץ חתם על הסדר הקיבוצים. ב-2003 התקבלה בקיבוץ החלטה על שיוך נכסי ייצור (מתן זכויות קניין לחברי הקיבוץ בנכסים היצרניים של הקיבוץ) וב-2004 שונה מודל ההשתכרות של חברי הקיבוץ למודל משולב – "מודל ברקאי". במודל זה תקציבו החודשי המשולב של כל חבר נקבע כסכום בסיס (הנגזר ממספר החברים בתא המשפחתי) בתוספת אחוז מסוים משכרו ברוטו, ותוספת ותק. כמו כן נקבע "תקציב קיום הוגן" – כעין שכר מינימום, שתקציבם של חברים שיהיה קטן ממנו, יקבל השלמה לסכום זה. חלק משירותי הקיבוץ הופרטו לחלוטין (ביניהם הצרכנייה וחדר האוכל), באחרים ישנה השתתפות חלקית של החברים בעלות השירות.

 

בירידה מהסניגל ראינו את מתחם המתקן הביטחוני. בתוכו מצוי מבנה  משטרת טיגרט שנקרא "משטרת כרכור. מצודת טיגרט שהוקמה על ידי ממשלת המנדט בימי בראשית שנות ה-40 כלקח מדיכוי המרד הערבי הגדול. מצודה זו הייתה אחת מ-65 המצודות שנבנו ברחבי הארץ בצמתים ומקומות אסטרטגים וטקטיים על כבישי האורך והרוחב של הארץ. מטרת היחידות המשטרה שכנו  בה הייתה, בין היתר לאבטח את הפתח המערבי של מעבר עירון (ואדי ערה) להרחבה ראו מצודות טיגרט –  שלטון וביטחון בכפיפה אחת וגם תכנון מבצרי המשטרה ( טגרטים) בארץ ישראל.

*******

סוף דבר,
משך הטיול חמש וחצי שעות, מתוכן ארבע בתנועה  ושעה בעצירות
חבל ארץ מעניין שראוי להכיר אותו ולדעת אודותיו.
מומלץ לטייל בו ולא רק בדיווש בסינגלים שמצויים בו בשפע.

אחד הדברים שלמדנו בטיול ולמדנו הרבה זה,
שחלק ניכר מהנוף הוא זמני.
הבניה של העיר חריש רחבה ביותר
וכבר כיסחה ותהרוס את יפי האזור.
איני משוכנע שאין ברירה
ויש צורך לבנות עיר עתירת גודל באזור זה

חלק מה שראינו בטיול  לא יהיה בעוד זמן קצר.
כדאי להזדרז להגיע.
זהו חבל ארץ מדהים.

 

*******

תודות,
הפעם לרז בלבד, כי רק הוא היה איתי.
על תכנון המסלול בהתאם לתפיסת הטיול שעניינה חקר ולימוד,
על התאמה בבחירת הסינגלים
בהם יכולתי לרכב ולהתגבר על המגבלות,
על הובלה והניווט פירוט המסלול אצלו באתר,
על הצילום האישי – אלבום שלו
על החברות והשיתוף בטיולים בכלל ובטיול זה בפרט.
למרות המאמץ, לא הרגשתי איך הזמן חלף כל כך מהר.

כן ירבו טיולים כאלה !

 

*******

 

 

 

 

 

לטיול זה ביום שבת (26/11/2016) יצאתי עם קבוצת "אביטל שם זמני". טיול זה עבורי היה פיצוי על שבוע יוצא דופן במהלכו בגלל תנאי מזג האוויר היו לא נעימים: יובש גבוה, רוחות חזקות, קור עז ואובך, ביטלתי יציאה לשני טיולים מתוכננים. את הפיצוי קיבלתי אביטל לירן, ראשת הקבוצה שהזמינה אותי להצטרף לטיול.

 

טיול זה התקיים על רקע גולת הכותרת של המחצית השנייה הדרמטית של שבוע זה – מאות שרפות שהשתוללו במקומות רבים בארץ, חלקן בעוצמות שעולות על כל דמיון. שרפות כילו בתים ביישובים רבים והותירו אחריהן גלי אפר ופייח בשטחי חורש ויער ושטחים של סוגי צומח טבעי אחרים בהיקף של כמעט 30 אלף דונם.

 

התכנסנו לטיול במתחם תחנת הדלק ובתי האוכל הצמוד לצומת מגידו. יצאנו לדרך קבוצה שכללה 14 אנשים והם, ניצה ודובי טיבי (גבעת אלה), גדי זעירא (חמדיה), מיכל לוינגר (נופית), ציקי שוכמן (כפר סבא), יענקלה פלד (הוד השרון), גדעון מירון (עין הוד), דורון קלייר (חיפה), שלומית כינר בן איש (נשר), דוד יונה (רמת ישי), מיריה רון (יוקנעם המושבה), אביטל לירן וניסן יערי (גבעת אלה) ואני (ממבשרת ציון).

 

******

המסלול
מעגלי עם כיוון השעון,
תחילתו וסופו במתחם תחנת הדלק הסמוך לצומת מגידו

 

מסלול זה תוכנן על ידי אביטל לירן בעקבות מסלול הטיול מפאתי עמק יזרעאל טיפוס לדרום רמת מנשה והלאה לרום הר אמיר אותו תכנן והוביל איל אופק. מסלול זה משיק בחלקו למסלולים נוספים באזור, האחד במורדות מזרח רמת מנשה, בין מגידו ובין משמר העמק והאחר, במעלה נחל תנינים, לפסגת רמות מנשה ויער משמר העמק.

 

 

******

האזור הגאוגרפי,
הפינה הדרום מזרחית של רמת מנשה

 

רמת מנשה – קער גאולוגי נטוי שאורכו כ-18 ק"מ (קו דרום-צפון) ורוחבו כ-12 ק"מ (קו מערב-מזרח) הבנוי סלעים שלישונים בלתי מקומטים, גיר רך וקרטון המכוסים אדמת רנדזינה אפורה. גובה  חלקן הדרומי של רמות מנשה הוא 300 – 400 מ' וגובה חלקן הצפוני 250 – 300 מ'. הקער בו נמצאות רמות מנשה נמצא בין שני קווי שבר שלאורכם נמצאים עמקי נחל מפרידים אותו משני קמרים גיאולוגיים: בצפון, נחל תות בינו ובין הכרמל ובדרום, נחל עירון בינו ובין גבעות עירון והר אמיר. רמות מנשה הם בעצם חלק מרכס הכולל את הר אמיר, רמות מנשה והר הכרמל החורג מהכיוון הכללי של שדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל שכיוונה דרום-צפון. רכס זה סוטה בצפון השומרון ופונה לצפון-מערב ושוקע בתלילות אל הים ויוצר הפרדה ברציפות מישור החוף בישראל.

 

למי ששכח בשני העשורים הראשונים
אזור הטיול היה אזור ספר סמוך לקו שביתת הנשק

מרחב הטיול משני צידי קו פרשת המים,
במורד התלול לכיוון מזרח בו נמצא נחל קיני
ובמורד המתון לכיוון מערב בו נמצא נחל חלמית
שהוא יובל של נחל תנינים
וברכסים המחברים בין שני הנחלים

 

******

יחידות הנוף במרחב הטיול

 

סקר משאבי הטבע והנוף של רמת מנשה שביצע מכון דש"א, שמתבסס גם על הספרות הגאוגרפית, הבחין ברמת מנשה עשרים ואחת יחידות נוף עיקריות שהוגדרו בשטח על פי מאפיינים של תבליט, תכסית, רציפות ואחידות נופית ושימושי שטח עיקריים ועל פי מיקומן הן מקובצות בשש קבוצות כמוצג במפה.

 

יחידות הנוף בהם  עברנו בטיול זה או בסמוך להן הן
* נחל קיני – אגן ניקוז מאורך, שכיוונו מזרח-צפון-מזרח, היובלים ברובם ניצבים לערוץ הראשי והשלוחות ביניהם טרשיות, תלולות מדרונות אך בעלות גב מתון ורחב.
* מתלול עירון – התפר בין קער מנשה לקמר הרי אמיר שהוא  רצועה צרה של מדרונות תלולים החרוצים בערוצים קצרים ותלולים הגולשים אל נחל עירון מצפון לכביש 65 . על המדרונות פרוסים כפרים, כפרונים ומקבצי בתים צמודים למדרונות, סביבם כרמי זית, מטעים ושדות.
* שלוחות חמד – איזור מטעי הזיתים והשקדים בין עין איברהים למעוויה והתבליט בו כולל מדרונות מתונים, כלפי דרום הטופוגרפיה הופכת לחריפה יותר וכך גם במדרונות אל נחל חלמית. * שולי פסגות מנשה–   גוש גבוה ההררי ביותר של רמת מנשה, חרוץ כולו בערוצים עמוקים, תלולים ומפותלים.
* גבעות געש – שזו יחידה שאינה רצופה אלא  מורכבת משלושה מקטעים מנותקים בהם חמש גבעות בזלתיות.
* מגידו –  צמד גבעות קרטוניות המתרוממות מתוך מישורי השדות על גבול עמק יזרעאל, הגבעה הצפונית היא תל מגידו ואילו על הדרומית משתרע קיבוץ מגידו

******

קטעי המסלול, המקומות והמראות

******

קטע ראשון,
במעלה נחל קיני,
למול היישובים ביאדה ומושריפה אל פוקא
ובפאתי עין איברהים שהיא שכונה צפונית של אום אל -פחם
עד קו פרשת המים

נחל קייני הוא אחד הנחלים היורד ממזרח רמת מנשה ומתנקז בעמק אל נחל הקישון ליד מנחת מגידו. בקטע קצר שאורכו מספר מאות מטרים בלבד, נובעים בנחל מספר מעיינות ולצידם צמחיית נחל עשירה – עצי ערבה, שיחי פטל קדוש וקנה מצוי, עצי בוסתן (בעיקר תאנה ותות), שרידי טחנות קמח, ומסביב יערות ברושים ואקליפטוסים. שמו העברי של הנחל בא בעקבות שם קדום המוזכר בכתובות הנצחה של תחותמס השלישי, מלך מצרים, שנלחם במגידו וכבש אותה בסביבות שנת 1458 לפני הספירה (לפני כ- 3470 שנה). בתיאור הקרב מוזכרת הגעת המלך "לדרומה של מגידו, אל שפת נחל קינה". הצורה הנוכחית – קיני – מנציחה כנראה גם את שבט הקיני, אולי שבט מדייני שהתיישב בארץ ישראל ( קייני שם נוסף של יתרו) שכפי הנראה שכן באזור בתקופת השופטים (סיסרא, שר צבאו של יבין מלך חצור, נס מפני דבורה וברק וביקש מחסה אצל יעל אשת חבר הקיני, ובשירת דבורה מוזכר הקרב נגד הכנענים "בתענך, על מי מגידו"). מי הנחל הזורמים נוצלו להפעלת שש טחנות קמח שפעלו לאורכו עד למאה ה- 20', ושרידיהן ניכרים בשטח עד ימינו.

 

היישובים בייאדה, מושריפה, מוסמוס
היום מאורגנים במסגרת המועצה המקומית מעלה עירון

מעט היסטוריה

 

 

 

 

מעלה עירון נוצרה כרשות מקומית משותפת  בשנת 1996 עבור הכפרים במזרח הר אמיר והם  מוּסמוּס (מוצמוץ), זלַפה , מוּשֵׁיירִפה (מושיריפה), סאלם ובַיָאדָה. למועצה החדשה הוענק שטח שיפוט של 3,048.5 דונם ומספם תושביה  כ-15,000 נפש. ההתחלה הייתה בשנת 1992, אז הוקמה המועצה האזורית נחל עירון שכללה גם את היישובים ברטעה, עין א-סהלה ומועאויה. התושבים הביעו התנגדותם למהלך ההקמה ובעקבותיו הוקמה ועדת חקירה והיא  המליצה לשר הפנים לפצל את המועצה האזורית לשתי מועצות מקומיות. בשנת 1996 הוקמו שתי רשויות: מועצה מקומית מעלה עירון מועצה מקומית בסמ"ה שבה נכללו היישובים ברטעה, עין א-סהלה ומועאויה.

 

 

******

קטע שני
מקו פרשת המים במורד נחל חלמית
בתוך תחום שטח אימונים רמת מנשה
עד עיי הכפר כופרין

 

 

שטחי האימונים ברמת מנשה שמצפון לוואדי ערה נקבעו בראשית שנות החמישים שני שטחים סמוכים למטרות אימונים. שניהם, המזרחי (ש"א 105 – 20,000 דונם) והמערבי (ש"א 109 – 17,000 דונם) מוקמו על קרקעות של נפקדים, בשטחי כפרים נטושים, כופרין, חובייזה ועוד, ועל קרקע שבבעלות פרטית של תושבי כפרי ואדי ערה: אום אל פחם, מעוויה, ערה וכפר קרע ועוד. שטחים אלה נכללו בצו הסגירה משנת 1955. בצו הסגירה של שנת 1976 הוקטן במעט שטחם. במהלך השנים התאמנו בחלקו הצפוני של ש"א 105 יחידות ממחנה ג'וערה ובשניהם יחידות הנח"ל ממחנה 80. בשוליים הדרומיים והמזרחיים של ש"א 109 והמערביים של ש"א 105 מצויים כרמי זיתים של תושבי הכפרים שעיבדו את הקרקעות שבבעלותם בעיבודים שנתיים, לרבות בשטחים שלא להם בקרקעות שבבעלות המדינה. הם גם חדרו לשטחים עם עדרי צאן ובקר ואף הקימו מכלאות בתוך השטח. תושבי הקיבוצים ברמות מנשה נכנסו גם הם לשטח לצורך עיבודים חדֿשנתיים, לרעייה ולהקמת מכלאות. במזרח וצפוןֿמזרח ש"א 109 נטעה קק"ל כמה חורשות. נראה היה שהמצב בשטח יוצא משליטה. באוגוסט 1986, בד בבד עם ביטול שטח 9, הורה שר הביטחון יצחק רבין להגביר את האימונים בשטחי ואדי ערה כדי להציג נוכחות בשטחי האימונים המצויים בסמיכות לריכוזי אוכלוסייה ערבית. בעקבות זאת רוכזו בהם מרבית אימוני יחידות הנח"ל ממחנה 80. בשלהי שנות השמונים, בהמשך להנחיית שר הביטחון, אכן הוגברה הנוכחות, ובשטח התאמנו פלוגות שמוקמו בשלושה משטחים בשולי שטחי האימונים: מצפון ובסמוך לכפר קרע ולעין איברהים; ממזרח לקיבוץ רגבים ומדרום לקבוץ גָלעד (אבן יצחק). אף על פי כן המציאות האזרחית בשטח כמעט לא השתנתה. גם הפעלת הסיירת הירוקה למלחמה בפולשים לא הועילה. במצב זה של כניסות "סיטונאיות" לשטחים הסגורים, שהצבא לא אוכף את מרותו, לא היה אפשר להמשיך.
לנוכח הנחיית שר הביטחון והמציאות בשטח, הוצעו בשנת 1989 בעבודת מטה המשותפת לצה"ל ולגורמים אחרים שלוש דרכי פעולה: האחת, השארת המצב בשטח בלי שינוי והמשמעויות היא באיֿשינוי בנוכחות הצבאית, ועקב זאת יוסרו הלחצים מצד תושבי הכפרים ובאזור ישרור שקט שמחירו הפרת החוק והסדר בריש גלי ופגיעה ביכולת האימונים; השנייה, סילוק הפולשים (הערבים והיהודים) ומימוש צו הסגירה בקפדנות. המשמעויות: יצירת מתח לאומני שמקורו בטענה לקיפוח, וחשש שתושבי הכפרים יראו בצעד זה חלק מתהליך רב שלבי שנועד לנשל אותם מקרקעותיהם ולפגוע במבניהם אף שהם נבנו בלי היתר. ההערכה הייתה שלמתח זה תהיה תהודה קצרת טווח ולא תתפשט לאזורים אחרים. גם קיבוצי רמות מנשה עלולים למחות על מניעת פרנסתם; השלישית, סילוק הפולשים מתחום שטחי האימונים תוך מתן הרשאה לתושבי הכפרים להיכנס למטרות עיבודים ורעייה באופן מבוקר, לפרקי זמן מוגדרים ולפי רישיון. נראה היה שדרך זו תאפשר ניצול יעיל של השטח למטרות אימונים ותאפשר הורדת לחץ מתושבי הכפרים והמשך שקט באזור.
אף אחת משלוש ההצעות לא יושמה. ואולם במחצית הראשונה של שנות התשעים, כדי לממש את ההנחייה להגברת האימונים לנוכח הצרכים בהווה ואלה שייגזרו בעתיד מהסדרים עם הפלסטינים, נבחנה אפשרת נוספת כיצד ניתן להגדיל את יכולת האימון בשטחים אלה. לפיכך, לצורך הגדלת "משפכי בטיחות ירי" והרחבת אימון בנשק מחלקתי, הוצע לחבר את שטחי האימונים ולהכיל את צו הסגירה גם על השטח שביניהם – אדמות אֿרוחה, שטח בהיקף של אלפי דונם. מעמדו הקנייני של שטח הרצף לחיבור כלל כשלושה רבעים מקרקע שבבעלות המדינה וכרבע מקרקע שבבעלות פרטית. החיבור נועד לאפשר ביצוע ירי ממערב, מאזור מאהל רגבים לכיוון מזרח, לעבר ש"א 105. לצורך הקטנת חיכוך עם האוכלוסייה המקומית הוצע לגרוע משוליהם הדרומיים של שטחי האימונים חלקים שאינם בשימוש ושמרביתם קרקע פרטית. כן הומלץ על קביעת הסדרי עיבודים ורעייה לתושבי הכפרים ולקיבוצי הסביבה בשטח החדש. חיבור שטחי האימונים באמצעות סגירת השטח שביניהם הייתה צריכה להיות מנוף להגברת האימונים ושילוב יחידות מתאמנות נוספות לאלה של הנח"ל ממחנה 80.
ביוני 1995, לאחר שתכנית חיבור שטחי האימונים הוצגה לראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, הוציא הרמטכ"ל רא"ל אמנון ליפקיןֿשחק צו סגירה חדש שימנע כניסה לשטח האימונים המורחב ש"א 107, השטח הכולל את ש"א 105 וש"א 109, וגם את השטח המחבר ביניהם. על אף חיבור השטחים, למעשה לא שונתה מתכונת האימונים שהייתה נהוגה טרם החיבור.

בשנת 1998 קיבלו הכפריים בעלי הקרקעות הודעות מצה"ל שאל להם לעלות עוד על אדמתם, אלא אם כן יבקשו ויקבלו אישור. הם ראו בצו הסגירה החדש מעין הפקעה של כֿ700 דונם מקרקעותיהם הפרטיות. בספטמבר 1998, בתגובה וכמחאה על הוצאת צו הסגירה והמשמעויות ממנו כפי שהבינו אותן הכפריים ומנהיגיהם, פרצו מהומות שהובילו להתנגשויות אלימות בין התושבים באזור ואדי ערה למשטרה, שנמשכו שלושה ימים. במהלך העימותים הקשים ובעקבות תגובת השוטרים למעשי האלימות נפגעו יותר משלוש מאות בני אדם. עקב האירועים הורה שר הביטחון יצחק מרדכי לא לממש את סגירת השטח שבין השטחים ולהתחיל במשא ומתן עם התושבים הערבים. המשא ומתן בין מדינת ישראל לבין "הוועד הציבורי להגנת אדמות אֿרוחה" והרשויות הערביות בואדי ערה הסתיים בדצמבר 2000 בהסכם הבנות שבו הומלץ גם להגדיל את תחום השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות.
על פי מסמך ההבנות, ובהנחיית שר הפנים חיים רמון, מונה בפברואר 2001 פרופ' יוסף גינת, לשעבר יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, לעמוד בראש ועדת חקירה מוניציפלית. בדצמבר 2002 הגישה הוועדה את המלצותיה. בשל רגישות המצב היא נדרשה על ידי המנכ"ל לבצע בדיקה נוספת. תוצאותיה הוגשו לשר אברהם פורז שאף הוא דרש השלמות שהוגשו בנובמבר 2003. לאחר ההשלמות שביצעה בנובמבר 2003 סיימה הוועדה את עבודתה והעבירה את המלצותיה לשר. הן פורסמו רק במרס 2004. הוועדה המליצה להגדיל את שטח השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות באזור ואדי ערה כך שיכללו גם שטח מתחום שטחי האימונים. בֿ25 במאי 2005, על פי המלצות הוועדה, חתם שר הפנים החדש אופיר פזֿפינס על הצווים והמפות המרחיבים את תחום שיפוט הרשויות המקומיות בוואדי ערה.
הרחבת התחום המוניציפלי של הרשויות הערביות לא פגמה בשטח האימונים והוא ממשיך להתקיים. איחוד השטחים והרחבתם לרצף גדול יותר אפשרו את הנמרצות בשימוש בשטח. באזור רגבים בשוליים המערביים של שטח האימונים הושלמה בשנת 2004 בניית מתקן האימונים החטיבתי של גולני שהועבר ממחנה בזק בצפון השומרון. פעילות האימונים של יחידות מתקן זה מתבססת על השטח המאוחד שהוא בעל טווח נתירי ירי גדול יותר.
המקור עמירם אורן ורפי רגב (2008), ארץ בחאקי, הוצאת כרמל, עמ' 388 – 391

 

אל-כפרין ("שני הכפרים") שכן על ראש גבעה מוקפת ואדיות. הצלבנים כינו את הכפר בשם כַּפוֹראנה. בסוף המאה ה-19 התגוררו במקום בבתי מלט ובוץ 200 איש, כולם מוסלמים. בכפר היו מסגד ובית ספר יסודי לבנים, אשר נוסד בסביבות שנת 1888, ובסביבתו היו כעשרה מעיינות ובארות. בשנים 1944-45 גרו בכפר 920 תושבים, ושטחו הכולל עמד על 10,882 דונם. רוב השטח הוקדש לגידול דגנים. בכפר נמצאו שרידים עתיקים, כמו יסודות של בניינים, עמודים וקברים. הכפר נכבש ונהרס במהלך קרבות משמר העמק בתחילת אפריל 1948. כיום אין כל התיישבות על אדמות הכפר, חלקן מצויות בתוך שטח האימונים וחלקן משמש אזור מרעה לבקר. מתחם ובו גלי אבנים גודר והתמלא אשפה, קוצים וסבך שיחים. עצי שקד, זית ותאנה פזורים באתר.

 

******

קטע שלישי,
חזרה במעלה אל קו פרשת המים
דרך חורשות היער במורד נחל קיני
ולסיום מול גבעת הבזלת

גבעת יאשיהו היא אחת מגבעות הגעש קטננות במזרח רמות מנשה, היא בזלתית ונוצרה משפכי לבה. שמה בערבית "תל אל אסמר" שפרושו התל השחור. הגבעה קרויה ע"ש המלך יאשיהו שנקטל במגידו ב-610 לפנה"ס כאשר יצא אל מול פרעה נכו בצעד שעד היום לא ממש מובן מבחינה אסטרטגית. במקום שרידי מצודה שהתקיימה במקום מהתקופה הפרסית (מאות 2-4לפנה"ס) עד התקופה הביזנטית (מאות 4-7לספירה). בצידה השני של הגבעה מחציבה.

 

******

סוף דבר,
טיול נהדר שאפשר עוד הזדמנות להסתובב
בחבל ארץ מעניין שהנגישות אליו אינה קלה
וכמעט ואינו מתויר 

******

תודות

לאביטל, שהזמינה אותי למסלול טיול נהדר
במסלול יפה שבנתה (גם אם לא התכוונה מראש) תפר
את כל מרכיבי השטח בחבל ארץ זה.
לניסן שהפליא כמו תמיד בצילומיו,
לגדי זעירא שהוביל את הטיול
לכל חברי הקבוצה שמהווים חבורה מופלאה שהלכידות החברתית שלה
היא בין מאפיינה ויש אומרים שהם כמו משפחה,
שמחתי להתארח!

 

 

 

טיול זה אליו יצאתי ביום שישי (18/11/2016) היה שונה מהטיולים הרגילים. הצטרפתי לקבוצת "מטיילי רחובות", שמעת לעת מטיילים ברגל. הפעם הם בקשו לחוות טיול באופניים. את הטיול תכנן, ארגן והוביל איל אופק.

 

טיול זה "נולד" לפני מספר חודשים. בעקבות קריאת סיפור טיול שעשיתי עם ביתי רוני רווה מגן שמואל סביב ובתוך פרדס חנה, פנתה אלי נורית גבעוני-רהב, "המארגנת" של טיולי הקבוצה בשנת תשע"ז. היא בקשה שאדריך אותם בטיול ברגל באותו מסלול. לדאבוני, בגלל מגבלות הליכה, המלצתי לה על טיול אופניים והפניתי אותה לחברי אייל אופק.

 

איל אופק, רוכב בעל וותק של 30 שנה בשבילי ישראל, שבא לתחום מתוך אהבה גדולה להיסטוריה של האזור ולטבע המופלא שיש לנו. בשנת 2012 הוא הקים את חברת Go Bike Israel שהיא חברת טיולי אופניים משפחתית ומטרתה במטרה לקדם את תחום תיירות האופניים בישראל. החברה החברה עושה מאמצים רבים ופועלת בתיאום ושיתוף עם משרד התיירות כדי לקדם את תיירות האופניים הנכנסת למדינת ישראל ומציעה טיולי בוטיק מיום ועד שבועיים ברחבי ישראל מהצפון הרחוק ועד הים האדום.

 

כמתוכנן בשעת בוקר, הגיעו והתכנסו חברי הקבוצה במתחם "מיי קדם" בשולי פארק אלונה. שם כבר חיכו להיות האופניים שאיל הביא וגם שני כלי טוק טוק בהם נסעו אלה שאינם רוכבים על אופניים.

 

אחרי ארוחת בוקר קלה, כל אחד מהחברים "הצטוות" על זוג אופניים, התאים אותם למידותיו ותרגל את הרכיבה במגרש החנייה. לאחר תדריך קצר של איל יצאנו לדרך. הקבוצה כללה כ-30 אנשים.

 

בנוסף לאייל ולי, לטיול הצטרפו בתיה, בת הזוג שלו ששמשה מאספת ודניאל בנו, המנהל הלוגיסטי של הטיול, שליווה אותנו לכל אורך הדרך ברכב אליו הייתה רתומה עגלה.

 

*******

המסלול, מעגלי נגד כיוון השעון
מסלול המשלב, גאוגרפיה היסטוריה וטבע
מסלול קצר, יחסית, על דרכים רחבות
בתוואי שטוח עם עליה אחת

*******

האזור, מרכז ומערב רמת מנשה

כללי – רמת מנשה היא מרחב של נוף פתוח סמוך למרכז הארץ ולמטרופולין חיפה, אזורים  הבינוי והפיתוח הוא רב. הרצף הפתוח מאפשר קיום למיני חי וצומח במערכות אקולוגיות ברות קיימא. יש בה מכלול של מערך יישובי המשולב ב משאבי טבע, נוף ומורשת. כל אלה הופכים את רמת מנשה  לגן עדן לחובבי טבע, למטיילים, לרוכבי אופניים ורוכבי סוסים.

לרמת מנשה היו בעבר מספר שמות. הערבים קראו לה "בלאד א-רוחה" והיו שתרגמו זאת "ארץ הרוחות" וזאת בגלל שהרמה חשופה לרוחות העזות שנושבות באזור בחורף. אחרים טענו שהתרגום צריך להיות "ארץ הרווחה" כלומר ארץ של נוף פתוח. אחרים טענו שזאת "ארץ הדרכים", אזור מעבר בין צפון הארץ ומרכזה. השמות העבריים ניתנו לאזור רק שהחלה בו התיישבות בתקופת "חומה ומגדל" במחצית השנייה של שנות ה-30' במאה שעברה. יוסף ויץ מראשי הקק"ל הציע את השם "שפלת שומרון" אך, שם זה לא נקלט. במסמכי קק"ל נקרא האזור בשם זמני "חבל יצחק אוכברג" על שם הנדבן שבתרומתו נקנו הקרקעות עליהן הוקמו דליה וגלעד. השם שנקלט ביישוב העברי היה "הרי אפרים". שם זה היה מקובל שנים רבות אבל הטעות בו הייתה כפולה: באזור אין הרים וזאת לא הייתה נחלת שבט אפרים אלא נחלת שבט מנשה. לכן, קבעה ועדת השמות הממשלתית את השם רמת מנשה המבטא נכונה את אופיו הגיאוגרפי של האזור ואת עברו ההיסטורי, נחלת שבט מנשה.

 

 

רמת מנשה – קער גאולוגי נטוי שאורכו כ-18 ק"מ (קו דרום-צפון) ורוחבו כ-12 ק"מ (קו מערב-מזרח) הבנוי סלעים שלישונים בלתי מקומטים, גיר רך וקרטון המכוסים אדמת רנדזינה אפורה. גובה  חלקן הדרומי של רמות מנשה הוא 300 – 400 מ' וגובה חלקן הצפוני 250 – 300 מ'. הקער בו נמצאות רמות מנשה נמצא בין שני קווי שבר שלאורכם נמצאים עמקי נחל מפרידים אותו משני קמרים גיאולוגיים: בצפון, נחל תות בינו ובין הכרמל ובדרום, נחל עירון בינו ובין גבעות עירון והר אמיר. רמות מנשה הם בעצם חלק מרכס הכולל את הר אמיר, רמות מנשה והר הכרמל החורג מהכיוון הכללי של שדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל שכיוונה דרום-צפון. רכס זה סוטה בצפון השומרון ופונה לצפון-מערב ושוקע בתלילות אל הים ויוצר הפרדה ברציפות מישור החוף בישראל.

 

****

יחידות הנוף במרחב הטיול

 

סקר משאבי הטבע והנוף של רמת מנשה שביצע מכון דש"א, שמתבסס גם על הספרות הגאוגרפית, הבחין ברמת מנשה עשרים ואחת יחידות נוף עיקריות שהוגדרו בשטח על פי מאפיינים של תבליט, תכסית, רציפות ואחידות נופית ושימושי שטח עיקריים. על פי מיקומן של יחידות אלה ניתן לקבצן לשש קבוצות:
(1) היחידות שמצפון-מזרח וממזרח לקו פרשת המים,
(2) המתלולים התוחמים את רמת מנשה כלפי הר אמיר בדרום
(3) מרחב  הרמה
(4) השלוחות המרכזיות והמערביות והערוצים ממערב לקו פרשת המים
(5) הגבעות המערביות ועמקי הנחלים
(6) הר חורשן

שלוחות גלעד – סדרת שלוחות מאורכות ומתונות המושכות ומשתפלות מערבה, ביניהן מתחתרים ערוציהם המתונים של נחל תנינים עדה וברקן על יובליהם. הטופוגרפיה הולכת ומתמתנת כלפי דרום, הערוצים רדודים ורחבים יותר. גב השלוחות מתון, גם מדרונתיהן יוצרים טופוגרפיה מעוגלת ומתונה. השטח אבני בחלקו וניכרים בו שרידיהם של גלי סיקול. התכסית בעיקרה בתות עשבוניות, כתמים נרחבים של יער פארק של אלון תבור, שיחיות קידה ואשחר א"י, שדות, מטעים וכרמי זית, בחלקה הדרום-מזרחי של היחידה יערות נטע-אדם, בתוך היערות מופיעים נבטים ופרטים צעירים של אלון תבור. כתמי יער הפארק, הנבטים והפרטים הצעירים של אלון התבור מעידים על פוטנציאל השטח. חלקה הדרומי של היחידה מצוי בתחום שטח אש של צהל.
גבעות מנשה – מקבץ של גבעות המתנשאות בתלילות מעל נחלי דליה ומנשה. השתפלות הדרגתית ומדרונות מתונים מאפיינים את עורפן של הגבעות שאינו מופנה כלפי נחלי דליה ומנשה. במתלולים מודגש שיכוב בולט של סלעי קירטון, צור וגיר. התכסית הצמחית כוללת יער פארק של אלון תבור ומיגוון של בתות, שיחייות ויער נטע -אדם.
אלונה – איזור גבעי המתרומם ממזרח לבקעת הנדיב, מופרד לשלשה גושי גבעות המנותקים ביניהם בעמקי הנחלים תנינים ועדה. הגבעות מעוגלות או אליפטיות חרוצות על-ידי ערוצים המתנקזים לכל הכיוונים ויוצרים כיפות המופרדות זאת מזאת בעמקים קטנים. הגבעות מצמיחות חורש מגוון, יער פארק של אלון תבור, בתות עשבוניות ושיחיות של אשחר. העמקים מעובדים: מטעים, כרמים ושדות. רוב השטח שאינו מעובד משמש למרעה בקר.
עמקי הנחל – עמקים אלוביליים מתונים במורד הנחלים דליה, תנינים, עדה, ברקן ועירון. חלק ניכר מהשטח מעובד

 

דרכים, יישובים וצבא – רמת מנשה תחומה במערכת כבישים ארציים: כביש 65 (ואדי ערה), כביש 66 (צ. מגידו – יקנעם), כביש 70 (ואדי מילח)  וכביש 6 (חוצה ישראל) מבתר אותה מדרום לצפון. כבישים אזוריים ומקומיים מחברים בין הישובים הכפריים המפוזרים ברובם בשטחי הרמה ובתפר עם חבלי ארץ סמוכים. הישובים העירוניים פרוסים בשוליים, יוקנעם נצמדת לקצה הצפוני של רמת מנשה והכפרים הערביים, שרובם ככולם הופכים לישובים פרבריים או עירוניים, נמצאים ברצועה הדרום-מזרחית מעל מדרונות נחל בענה ונחל עירון. שטחה של רמת מנשה מתחלק בין תחומיהן של מספר רשויות מונציפאליות: מועצות אזוריות שהגדולה והעיקרית היא מוא"ז מגידו ואחרות הן מוא"ז אלונה, מוא"ז חוף הכרמל, ומוא"ז מנשה; עיריות יוקנעם אום-אל פחם, וכפר קרע; מועצה מקומית ערערה, מועצות מרחביות: בסמ"ה ומעלה עירון. שטח אש נרחב של צה"ל משתרע במחצית הדרומית של רמת מנשה ובצמוד אליו נמצא בסיס האימונים של חטיבת גולני.

*******
מראות הדרך לאורך המסלול
מי קדם – שולי מושב עמיקם –
מעט לאורך נחל תנינים –
חציית כביש 6 במעבר תחתי –
עין נילי –
עליה קלה לשלוחת גלעד –
מעבר בין עיי הכפר ח'וביזה –
כניסה לקבוץ גלעד –
יציאה משער הקיבוץ לעבר שולי גבעת הרקפות –
מערבה לאורך מעלה נחל תנינים –
חציית כביש 6 בשנית – הלאה לעמיקם.

עמיקם – מושב המשתייך לארגון יישובי חירות – בית"ר. השם סמלי. המושב הוקם בשנת 1950 על אדמות הכפר הערבי הנטוש צברין על ידי עולים יוצאי רוסיה שהתגוררו בסין (חרבין ומנצ'וריה) אליה ברחו אחרי המהפיכה הבולשביקית ואליהם הצטרפו עולים מצפון אפריקה ובשנת 1956 גם מספר משפחות שעלו מפולין. היום מספר החקלאים ביישוב קטן ביותר. רוב התושבים כבר לא רויזיוניסטים והענף העיקרי הוא אנשי צבא לשעבר ואנשי הייטק בהווה.

 

 

מועצה אזורית אלונה היא אחת המועצות האזוריות הקטנות בארץ ותחום שיפוטה הוא כ-21,000 דונם. מועצה אזורית זו כוננה בשנת 1953 וכוללת שלושה מושבים סמוכים זה לזה: עמיקם, אביאל וגבעת נילי, בהם מתגוררים כ-2,500 נפש וכולם משתייכים לתנועת ההתיישבות של הזרם הרביזיוניסטי בציונות – לתנועת יישובי חירות-בית"ר. רוב אוכלוסיית המושבים עוסקת בחקלאות ובעיקר בגידול כרמים ועצי פרי נשירים.

 

 

בסמל המועצה האזורית אלונה באיים לידי ביטוי שלושה מאפיינים בולטים שלה: עץ האלון, הדומיננטי בחורש שבשטח המועצה בכלל ובפארק אלונה בפרט; אשכול הענבים המסמל את הדומיננטי של יישוביה ומפת ארץישראל השלמה בשני גדות הירדן, סמל תנועת החירות שאליה השתייכו תושבי היישובים בעת הקמתם.

 

 

חצינו את דרך המוביל הארצי

מוביל המים הארצי הוא ממפעלי התשתית האדירים שהקימה מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. תכננו החל בשנות ה-50 ובנייתו הושלמה במחצית שנות ה-60. מפעל זה הזרים לאורך השנים את מי הכנרת להשקיית החקלאות בנגב ולשתייה במרכז הארץ. חלקו הראשון של המוביל הוא, בין היתר ובעיקר, בתעלה פתוחה החוצה את הגליל התחתון עד מאגר אשכול בבקעת בית-נטופה. המשכו בצינורות בקוטר ענק מתחת לאדמה לעבר מקורות הירקון והלאה לעבר הנגב המערבי. לאורך דרך המוביל שנסללה מעל הצינור המים הטמון בקרקע נמצאים מתקנים שונים של חברת מקורות המחזיקה ומתפעלת את המוביל. דרך זו טובה מאד ומאפשרת גם נסיעת רכב רגיל לאורכו, קל וחומר גם רכיבה על אופניים, וכך מנגישה את האזורים לאורכו לא רק לחקלאים אלא גם למטיילים.

במעבר תחתי חצינו את כביש קטע 18 של כביש 6.

קטע 18 בכביש 6,  בין מחלף עירון (כביש 65) בדרום ועד למחלף עין תות באזור אליקים (כביש 6), משפר את הנגישות לאזור צפון הארץ וממנו חוצה את רמות מנשה מצפון לדרום ומחלק אותן לחלק מזרחי ולחלק מערבי. אורכו של קטע זה כ-18 ק"מ . קטע כביש זה עובר בחבל ארץ בעל רגישות נופית גבוהה ביותר. תוואי הכביש, חוצה שרשרת גבעות רכות שחלקן מכוסה ביער פארק אלון תבור וחלקן בשדות חיטה והוא חוצה שבעה נחלים היורדים מכיוון רמות מנשה לכיוון מערב. בפברואר 2004 הגישה עמותת אדם טבע ודין (אט"ד) עתירה לבג"ץ שהתבקש להורות על הפסקת העבודות בשטח עד שתיבדק האפשרות להעביר את החלק הצפוני של קטע 18 במנהרה וזאת על מנת  למזער את הפגיעה בשטחים הפתוחים. עד אז  סרבו חברת 'דרך ארץ', החברה הבונה את 'חוצה ישראל', והמשרד לאיכות הסביבה לבצע בדיקה כזו. באוקטובר 2004 בעקבות הוראת בג"ץ, המועצה הארצית לתכנון ולבנייה דנה בעניין והחליטה שלא לשנות את התכנית המקורית. המועצה נימקה את החלטתה שלא לשנות את התכנית בכך שמדובר בפרויקט לאומי חשוב, שאושר לאחר דיונים ממושכים וממצים. לדברי המועצה, לא היה במידע שהוצג בפניה כדי להצדיק עיכוב משמעותי בפרויקט. עמותת אדם טבע ודין הגיבה וטענה שההחלטה שהתקבלה מהווה החמצה של הזדמנות לתקן הליך תכנון בלתי נאות. ההחלטה הוכיחה גם שגוף כמו המועצה נכנע ללחצים פוליטיים. חבל מאוד ששטח ירוק בעל ערך ייחודי שאין כמותו בארץ ייעלם וייהרס בשל שיקולים לא ענייניים. לאחר ההחלטה העבודות הסלילה החלו בהתאם לתכנית בה נקבעה תכננו את השתלבות 14 הגשרים בסביבתם, 2 מנהרות באורך כ-350 מטרים המשמשות מעבר אקולוגי. קטע זה נפתח לתנועה ביולי 2009 במתכונת של מסלול דו נתיבי לכל כיוון.

 

 

אלון התבור – מבין חמשת מיני האלונים שניתן למצוא בארץ ישראל –  אלון מצוי, אלון תבור, אלון תולע, אלון שסוע ואלון הלבנון – אלון התבור הינו הגדול, הרחב והמרשים ביותר. מדובר בעץ גדול ונשיר, שגובהו אף עולה על 10 מ', בעל גזע מרכזי וצמרת רחבה במיוחד. אפילו בלוטיו של אלון התבור גדולים מאוד, והם נחשבים לטעימים ביותר מבין בלוטי האלונים השונים. הוא עץ העשוי להגיע לגובה של עשרה מטרים ויותר, וגזעו – להיקף של 6 מ'. הענפים יוצרים צמרת כדורית. צבע הקליפה של הענפים והגזע אפור–חום כהה, והיא קשה וחרוצה בחריצים עמוקים. אורך העלים 5 עד 10 ס"מ, והם קשים, ביציים, שפתם משוננת עד מפורצת, מעט קוצנית. הם נישאים על פטוטרת קצרה. אלון התבור הוא עץ שליט בחברת אלון התבור והלבנה הרפואי ובחברת אלון התבור ואלה אטלנטית. כל אלה יוצרים את יער-פארק. זו תצורת-צומח שבה מרוחקים העצים זה מזה, וביניהם משתרעים משטחי עשבוניים. חברה זו מפותחת בשטחים נרחבים במערבו של הגליל התחתון (בגבעות אלונים–שפרעם) ובמרכז הגולן (יער יהודיה) וברמת מנשה. בעבר כיסו יערות של אלון תבור שטחים נרחבים גם במישור החוף, אך הם הצטמצמו מאוד כתוצאה מכריתה ובירוא לצורך ייצור פחמים ולשימוש בעץ הקשה שלהם לייצור כלי עבודה. יש שרידים של יער זה בפארק השרון מדרום ליער חדרה ובמקומות נוספים בשרון. מפורסמות קבוצות של עצים גדולים ממין זה ששרדו ליד מקומות מקודשים כגון חורשת טל בעמק החולה וחורבת צ'רקס בשרון. המין גדל לרוב רק מתחת לרום 500 מ', ונראה שהוא חובב-חום. אין לו העדפות מיוחדות לקרקע, גדל בקרקעות גיר, בזלת, חול ועוד. תפוצתו העולמית של המין מצומצמת למזרחו של הים התיכון, רק בין טורקיה לבין ארץ-ישראל. מקור והרחבה גם עוד מקור  מעניין מאוד ומומלץ לקריאה מאמר על שרידי יער אלוני התבור בשרון

 

 

גַּלְעֵד, או בשמו הקודם אֶבֶן יִצְחָק, הוא קיבוץ המשתייך לתנועה הקיבוצית (תק"ץ) ברמות מנשה, בתחום השיפוט של המועצה האזורית מגידו והוא הדרומי ביותר בתחום השיפוט של מועצה זו. קיבוץ גלעד משתייך לזרם השיתופי ומנהל את חיי הקיבוץ על פי עקרונות הקיבוץ שיתופי.
ראשיתו של סיפור הקיבוץ בשנות ה-30 של המאה ה 20. לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, הקימה תנועת "הבונים" ו "החלוץ" בהנהגתו של גיורא יוספטל, חוות הכשרה עבור הילדים היהודים שנזרקו מבתי הספר הגרמנים, כדי להכינם לקראת העלייה לארץ ישראל. כאן נרקם החלום הראשון על הקמת "קיבוץ עלייה" של בוגרי התנועה בארץ ישראל.  הקיבוץ נקרא "גלעד", לזכר אותם חברים ומשפחות שלא זכו לעלות לארץ ונספו בשואה, וסמל לישוב שצמח מן השואה.  בדצמבר 1939 הקימה קבוצה של 40 חברים, שהיו בהכשרה בגבעת חיים, את קבוצת "הגרעין רעננה" במחנה זמני בין רעננה לגבעת ח"ן. באביב 1945 עלתה הקבוצה להתיישבות ב"הרי אפרים" (היום רמת מנשה). הקיבוץ נקרא תחילה "אבן יצחק" לזכרו של יצחק אוכברג, נדבן מדרום אפריקה, שציווה את כל הונו לקרן הקיימת לישראל בעבור גאולת אדמות ארץ ישראל.
גלעד הוקם כקיבוץ בודד בין כפרים ערביים, רחוק מכל ישוב עברי אחר, אך החלום של קיבוץ שכולו עולי גרמניה החל לקרום עור וגידים בהשראתם והנהגתם של גיורא וסנטה יוספטל. באפריל 1946 עבר הקיבוץ לגבעה בו הוא ממוקם היום וחברי הקיבוץ החלו בבניית בתי הקבע של הקיבוץ.  כ 150 חברים ו 30 ילדים היו בקיבוץ בשנתו הראשונה. 10 שנים קשות ומיוסרות עברו על הקיבוץ, בניסיונות סיזיפיים כמעט להתקיים מחקלאות. ללא קרקע מתאימה, עם מעט מאד מים ואמצעי ייצור שהביאו לעזיבות ואכזבות רבות, קטנה אוכלוסית הקיבוץ יהיה חשש לקיומו.
שנות ה 60 התאפיינו בהתפתחות המשק והתייצבות ענפי החקלאות, שהתאפשרו לאחר קידוח בארות מים עמוקים ואספקה סדירה של מים לקיבוץ ולשטחי החקלאות שלו. בצד החברתי עסקו בקליטת בני הקיבוץ הראשונים וקליטת גרעינים מתנועת "הצופים", שהזרימו דם ישראלי חדש לחברה הקטנה. בתחילת שנות ה 70 נחתם עם קיבוץ משמר העמק, הסכם שותפות במפעל "תמה". גלעד זכתה סוף סוף להיכנס לעידן התעשייתי. השותפות בתמה – שהייתה מוצלחת מימיה הראשונים – עולה, פורחת, משגשגת ומיטיבה עם שני הקיבוצים עד היום. בשנת 1977 עבר הקיבוץ ללינה משפחתית בתהליך מסודר כיאה לקיבוץ "ייקי". במהלך שנות ה 70 וה 80 הצטמצמו ענפי החקלאות: הדיר, הלול, מטע הנשירים ולבסוף גם הפרדס נעלמו מנוף הקיבוץ. ב 1986 הוקם מפעל "ביוגל" המייצר ערכות בדיקה למחלות בעלי חיים. בתחילת שנות ה 2000 הוקם ענף גידול הרימונים.
המרקם החברתי של גלעד השתנה עם השנים והייקים שוב אינם הרוב. רבים מבני ובנות הקיבוץ חזרו וחוזרים אליו, עם בני ובנות זוגם. יחד עם קליטה מתמדת של משפחות מבחוץ, נוצרה בקיבוץ חברה הטרוגנית יציבה ומצליחה.  רוח הצניעות, כיבוד האדם וערכי העבודה – אותם הנחילו הראשונים – ממשיכים לעמוד לנגד עיני החברים גם היום.  בגלעד היום אוכלוסיה של כ 500 נפש מהם יותר מ 250 חברים ומועמדים וכמאה וחמישים ילדים.  שנים רבות התנהל בגלעד אולפן ועם סגירתו הצטרף הקיבוץ לפרויקט תל"מ וקבוצה של כ 10 צעירים ממוצא אתיופי, נמצאת כאן כבר יותר מ 15 שנים.

המוזאון ארכאולוגי המציג ממצאים מהסביבה. המוזאון הוא המשכו של האוסף הפרטי של מיכאל מאיר, ארכאולוג חובב חבר הקיבוץ שנפטר בשנת 1999.

 

מועצה אזורית מגידו – נקראת על שם העיר העתיקה מגידו הנמצאת בתחום שטח שיפוטה המשתרע על פני 170,000 דונם בין יקנעם עילית בצפון, עמק יזרעאל ממזרח, ואדי ערה מדרום, ורכס הרי הכרמל ממערב. בשטח המועצה מתגוררים כ-9,600 איש, ב-13 ישובים: 9 קיבוצים, 3 מושבים ומושבה אחת. יותר ממחצית  הישובים קמו עוד לפני כינונה של המועצה. ראשון הישובים היהודיים באזור היה קיבוץ משמר העמק (1926). לאחר כמעט עשור הוקמה המושבה יקנעם (1935) ולידה קיבוץ הזורע (1936). הישוב הראשון שעלה מהעמק אל תוך רמת מנשה היה קיבוץ עין השופט (1937), וסמוך לו הוקם קיבוץ דליה (1939) ושניהם הוקמו בדגם חומה ומגדל. שנתיים לאחר מכן הוקם קיבוץ רמת השופט(1941) ושלוש שנים אחריו קם המושב הראשון במועצה -עין העמק (1944). הקיבוצים גלעד (1945) ורמות מנשה (1948) יחד עם מושב אליקים (1949) השלימו את תמונת ההתיישבות על הרמה, ואת מצבת הישובים בעמק השלימו הקיבוצים מגידו וגבעת עוז (1949) ומושב מדרך עוז (1952).
מועצה אזורית מגידו היא אחת מן המועצות האזוריות הוותיקות ביותר במדינת ישראל, אשר הוקמה בשנת 1945 בזמן שבארץ שלטה ממשלת ארץישראל המנדטורית. לפני הקמתה היה שטח המועצה חלק מן היחידה המוניציפלית "גוש נהלל". בעת הקמתה, כללה המועצה האזורית 3000 תושבים, מחמישה ישובים. בעת הקמתה היא נקראה "מועצת הרי אפרים", זאת על אף שבשטח שיפוטה אין הרים, ושנחלת שבט אפרים המקראית אינה עוברת בתחומה. שם המועצה השתנה ל"מועצה אזורית מגידו" בשנת 1952, אך קיבל תוקף רשמי מוועדת השמות של מדינת ישראל רק בשנת 1954. היישוב הוותיק ביותר במועצה אזורית מגידו הוא קיבוץ משמר העמק, שנוסד בשנת 1926. היישוב הצעיר ביותר הוא מושב מדרך עוז, שנוסד בשנת 1952.
סמל המועצה האזורית מגידו עוצב בשנת 1952 על ידי לאו פלטאו מקיבוץ רמות מנשה. המוטיבים של הסמל כוללים את גבעות האזור, שיבולת חיטה המסמלת את אופיה החקלאי והכפרי של המועצה ואריה מזנק. דמות האריה מועתקת מחותם שנמצא בחפירות הראשונות שנערכו בתל מגידו בשנים 1903-1905 על ידי גוטליב  שומאכר מן הקהילה הטמפלרית בחיפה. החותם המקורי התגלגל לאיסטנבול ועקבותיו אבדו. על החותם נכתב בכתב עברי קדום "לשמע עבד ירבעם", והוא זוהה כשייך לאחד מפקידי ירבעם, מלך ישראל. המקור והרחבה

 

המועצה האזורית מגידו מנהלת את שטחה כמרחב ביוספרי ולפיכך מוגדרת מועצה אזורית מגידו – מועצה ביוספרית.

מועצה אזורית מגידו – מועצה ביוספרית – מועצה אזורית מגידו כמועצה ביוספרית היא חלוצה בארץ בתהליכי ניהול ציבורי והנחלת אורח חיים מקיים. בשנת 2004 בראשית כהונתו של חנן ארז המועצה אזורית מגידו בשיתוף עם שלמה ברנד מנהל האזור בקק"ל בחרה בתכנית אדם וביוספירה (MAB Man And the Biosphere) של אונסק"ו לכלי אסטרטגי לניהול יחסי אדם וסביבה במועצה. הרעיון המרכזי נובע מהקונפליקט המובנה בין שימור ופיתוח המקבל מענה ואפשרות למציאת פתרונות מיטביים. עקרונות ותפקידי המרחב הם שלושה: (1) שימור מגוון תרבותי ומגוון מינים, (2) קידום פיתוח חברתי וכלכלי (3) תמיכה לוגיסטית של חינוך, ניטור ומחקר. עמידה בתנאי התכנית מחייבת יצירת מערכת כללים וממשק לשמירת האיזון בין הפיתוח והשימור והקמת מנגנון ניהולי ליישומם. ראש המועצה הנוכחי של מגידו, איציק חולבסקי שהחל לפעול בשנת 2014 ממשיך ומקדם את הרעיון. המועצה ברשותו מובילה תהליכים משותפים עם תושבים ובעלי עניין, יוצרת ממשקים וכללים לניהול שטחים פתוחים, מפתחת תכניות חינוך חדשניות, עוסקת בטיפוח המורשת המקומית ופיתוח כלכלי. הקמת המרחב הביוספרי יצרה כלי ניהולי חדשני, שקוף ושיתופי. נוצרו קריטריונים מוסכמים, נוצר מצפן, נוצרו ועדיין נוצרים כלים של תהליכי קבלת ומימוש החלטות משופרים. המצפן (חזון) לטווח הארוך מחד והכלים המעשיים מאידך הם אלו שמאפשרים מימוש ויישום. המקור: אדר' הדס בשן, מהנדסת המועצה האזורית מגידו בין השנים 1993 ו-2013
להרחבה: אתר המועצה האזורית מגידו

 

 

*******

לפני סיום,
קצת היסטוריה על ההתפחות היישובים

שלהי המאה ה-19

 

 

תקופת השלטון הבריטי

 

עשורים ראשונים מאז הקמת המדינה

*******

סוף דבר

היה זה טיול מיוחד במינו ששילב
בצורה מושלמת את האפשרויות הגלומות
בטיול אופניים גם לאנשים שאינם רוכבים באופן קבוע.

הרכיבה באופניים היא עוד דרך להכיר את הארץ בצורה מעניינת ומרתקת. 

*******
לסיום משאלה ובקשה
בסוף נובמבר הגיע הזמן
שירד כבר הגשם ובכמויות, ישטוף את האוויר,
ירווה את האדמה
ויכסה אותה בפריחה של ירוק עם שלל צבעים.
תפילה ותחינה לבורא עולם לא תזיק !

 

 

 

לטיול זה יצאנו בבוקר יום שני (14/11/2016) של הסתיו המתמשך, עוד בטרם החלו הגשמים. היה זה "טיול עומק" נוסף שרז גורן ואני יוצאים אליו באמצע השבוע. הפעם הצטרפו אלינו יעקב פרומן ועופר צינדר.

 

את אזור הטיול, כפי שיוצג להלן, גם רז וגם אני מכירים היטב. רז מתגורר בפר יונה, אזור זה עבורו הוא "החצר האחורית" אליה הוא יוצא מעת לעת. אני טיילתי באזור זה בעבר וגם רכבתי בו במספר מסלולים.

 

למרות זאת, בחרנו שוב לצאת ולשוטט באזור זה ולהביט בו מנקודת מבט גאוגרפית שמשולבים בה היבטים של ידיעת הארץ.

 

בתחילה הגדרתי את ה"משבצת" ובהתאם, נקבעו תחומיה, נבנה המתווה כללי של המסלול וצוינו המקומות העיקריים שכדאי שנעבור בהם.

 

כשתכננתי את הטיול חשבתי שבמהלכו נוכל להכיר את המושבות החקלאיות באזור זה שהפכו ליישובים העירוניים; ללמוד מעט על הגרעין העתיק שלהם; להבין כיצד התפתחו; להכיר את השכונות החדשות שלהן בפרט ואת שימושי הקרקע בהן בכלל; להכיר מהו המרחב הפתוח בין היישובים תוך הבחנה בין מרכיביו: מושבים, שטחים החקלאיים, שמורות טבע וחורש נטוע; לנסות להבין את המתח במרחב בין צורכי הבינוי לרצון לשמור על שטחים פתוחים.

 

את מסלול המפורט תכנן רז גורן והוא אף הוביל אותנו בטיול וגם הסביר לנו במהלכו.

 

******

המסלול: מעגלי, נגד כיוון השעון
כפר יונה – פרדסייה – אבן יהודה –
קדימה – צור משה – צורן
גאולים – ינוב – כפר יונה

 

בקטעים מהמסלול רכבתי גם בטיולים קודמים ומתועדים גם הם: האחרון בקיץ תשע"ו בלב השרון, במרחב הפתוח, בין היישובים וגם בתוכם והקודמים בקיץ תשע"ה מכפר יונה לעמק חפר; בחורף תשע"ה לב השרון ממזרח נתניה לפאתי קלנסואה; סתו תשע"ה לב השרון, בין אבן יהודה, בני דרור וקדימה ונוסף  בלב שרון בין גבעות החול; קיץ תשע"ד: בלב השרון, בחולות הדסים וקדימה.

 

 

הדמיית המסלול 

******

האזור הגאוגרפי, מרכז השרון

גבעות החול האדום

גבעות החול האדום – באפיון המבנה הפיסיוגרפי של השרון ניתן לציין שלאורך מרכזו משתרעת רצועה של חולות פליסטוקנים שהתפתחו לקרקע חולית אדומה אך המבנה הטופוגרפי עדין מזכיר גבעות חול. רצועה זו רצופה במחצית הדרומית של השרון (בין נחל הירקון ובין נחל אלכסנדר). רוחבה 5 ק"מ ואורכה 25 ק"מ וגבעותיה מגיעות לגובה של 50 – 90 מ'. המבנה הגבנוני של רצועה זו והיער שהיה בה מנעו בעבר ההיסטורי את השימוש בה לדרכים. גם כיום אין רשת הדרכים מפותחת בחלק זה של השרון. גבעות החול חסמו את ניקוז הנחלים היורדים מהר לעבר הים והטו אותם דרומה (נחל קנה) וצפונה (נחל אלכסנדר). בתוך תחום הגבעות החול התפתח ניקוז מקוטע שהתאחד בצורה מעגלית בנחל פולג. בעבר הרחוק נסתם נחל זה על ידי חולות וסביבו נוצרו ביצות נרחבות. עוד בתקופה קדומה היה צורך לנקז בצורה מלאכותית את הביצות על ידי פריצת רכסי הכורכר.
המקור: יהודה קרמון (1973),ארץ ישראל – גיאוגרפיה של הארץ ואזוריה, ת"א: הוצאת יבנה, עמ' 235 – 236

******

קטעי המסלול, המקומות והמראות

******

קטע ראשון, כפר יונה

כפר יונה – מתפרסת על שטח של כ- 500,11 דונם – ממדרשת רופין בצפון, פרדסיה בדרום, כביש 4 במערב והישוב ינוב במזרח בסמוך למחלף ניצני עוז שבכביש 6. אוכלוסיית כפר יונה מונה מעל 22,000 תושבים, ושטח שיפוטה משתרע על פני 12,000 דונם. בהתאם לתכנית מתאר ארצית, מתעתדת כפר יונה להגדיל אוכלוסייתה לכ-60,000 נפש בעשורים הקרובים. העיר נמצאת בתנופת פיתוח בתחומי הבינוי, התעשייה והחינוך. בשנים האחרונות עומד קצב גידול האוכלוסייה בה על כעשרה אחוזים בשנה, מחירי הנדל"ן מאמירים בעשרות אחוזים והעירייה משקיעה עשרות מיליוני שקלים בשנה בפיתוח שכונות חדשות ובשדרוג השכונות הוותיקות.

אדמות היישוב נרכשו בשנת תרפ"ח (1928) באמצעות "קרן יונה פישר" של ז'אן יונה פישר ובשיתוף עם שלמה גוטהילף, השטחים השתרעו על פני 1,500 דונמים והיו בלתי מעובדים מזרחה מצומת השרון של ימינו. שנה לאחר הרכישה נפטר ז'אן ואת מסורת הפעילות הציונית המשיכו אחיו הצעיר יהושע פישר ובנו מוריס פישר, לאחר מותו של זאן החליטו ציוני בלגיה, שבראשם עמד, לקרוא לכפר על שמו. בשנת 1932 ייסד מוריס פישר את חברת "מטעי השרון" אשר ניהלה את פעולות המימון להתיישבות באזור השרון והמשיכה ברכישת קרקעות. באותה שנה מכר שלמה גוטהילף 300 דונם אדמה לקבוצת פועלים עבריים מנס ציונה שנקראה "קבוצת רגב" אשר עלתה על הקרקע והתחילה בעבודות עיבוד השטח, גידור ונטיעות. בשנת 1934 אושרה הלוואה מבנק האיכרים להקמת הכפר; באותה שנה גם הצטרפו לעשרת המתיישבים הראשונים עוד עשרה פועלים, אל המתיישבים הצטרפו גם פועלים שעבדו במטעי השרון. במקביל, רכשה קבוצת השו"בים, צעירים דתיים מארצות הברית, כ-1,000 דונם והקימה יישוב בשם "נחלת השבים" (או חוות השו"בים) על אדמות הנמצאות היום בחלק הצפוני של כפר יונה. את החריש הראשון התחילו בב' באב ה'תרצ"ב. עקב קשיים כלכליים וחברתיים עזבו בני הקבוצה את המקום והצטרפו לגרעין שהקים קיבוץ בעמק הירדן. אדמותיהם צורפו לגוש האדמות של כפר יונה.
היישוב הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1940. בזמן מלחמת העולם השנייה שהו חיילים יוונים בכפר ובסמוך לו. תושבי כפר יונה סייעו להם, וכאשר שוחררה אתונה ב-1944 נשלח למועצת הכפר מכתב מטעם הקונסול היווני בישראל בו הודה על הכנסת האורחים של תושבי הכפר כלפי החיילים היוונים. במהלך מלחמת העצמאות היה כפר יונה נתון למתקפה מצד הכוחות העיראקיים שכבשו את בית גאולים (כיום מושב גאולים).
ב-1963 בעקבות הכרזת הממשלה הכפר הפך ליישוב עירוני בעקבות הכפלת התושבים והמבנים. בעקבות פיתוח בתחומי הבינוי, התעשייה והחינוך בתחילת העשור השני של המאה ה-21 קיבל היישוב מעמד של עיר ב-11 בפברואר 2014

 

 

 

כביש 57 – הוא כביש ארצי רוחבי המוביל מנתניה בשרון לאזור טול כרם, מערב השומרון ושכם ועד גשר אדם בבקעת הירדן. הכביש קיים באורכו המלא לפחות מתקופת המנדט הבריטי וחלקים ממנו אף ישנים יותר. מאז שנות ה-90 של המאה הקודמת הכביש חולק לשלושה קטעים נפרדים, האחד מנתניה ועד מחלף ניצני עוז בכביש 6, השני משם ועד מחסום צה"ל בבקעות שבמזרח השומרון, והשלישי משם ועד לגשר אדם. תוואי הכביש ההיסטורי שבין ניצני עוז לבין בקעות עובר דרך טול כרם ושכם ונמצא ברובו בשטחי A או B של הרשות הפלסטינית. הוא אינו מסומן עוד ככביש 57, וחלות בו מגבלות תנועה שונות. בעקבות האינתיפאדה השנייה ובניית גדר ההפרדה נחסם קטע הכביש בגדר בסמוך לנקודת הכניסה לאזור תעשייה ניצני שלום, והוא נותק מחלקו המזרחי שהמשיך לטול כרם. נכון ל־2016 במקום מתאפשרת כניסת ערבים-ישראלים בלבד לטול כרם, אך אין מתאפשרת יציאה.
תוואי הכביש המערבי היה ועדין "המותניים הצרות" של המדינה, שכן אורכו כ-15 קילומטר ממרכז נתניה ועד ניצני עוז ומבואות טול כרם, שם, כאמור, עבר הגבול עם ירדן עד מלחמת ששת הימים. בעקבות מלחמת העצמאות נקטע הכביש בנקודת הגבול, וחולק לכביש ישראלי קצר בין נתניה לקו הירוק, וכביש ירדני בין טול כרם לשכם וגשר אדם. במלחמת ששת הימים נכבש חלקו המזרחי של הכביש, ששימש כציר התקדמות של חטיבה 5 מהשרון לעבר השומרון, והכביש עבר לשליטה ישראלית מלאה. כיום חלק זה של הכביש הוא דו מסלולי. לקראת פתיחת כביש 6, החליטה הממשלה בשנת 2001 על הרחבת הכביש לדו מסלולי וסלילת כביש עוקף לכפר יונה שיחליף את התוואי הנוכחי המפריד בין רובה של כפר יונה לשכונה צפונית קטנה. בעוד שהכביש הורחב לדו-מסלולי, סלילת הכביש העוקף התעכבה. עד היום טרם הסתיים תכנונו וסלילתו דורגה כבעלת חשיבות נמוכה יחסית.

 

 

אלון התבור – מבין חמשת מיני האלונים שניתן למצוא בארץ ישראל –  אלון מצוי, אלון תבור, אלון תולע, אלון שסוע ואלון הלבנון – אלון התבור הינו הגדול, הרחב והמרשים ביותר. מדובר בעץ גדול ונשיר, שגובהו אף עולה על 10 מ', בעל גזע מרכזי וצמרת רחבה במיוחד. אפילו בלוטיו של אלון התבור גדולים מאוד, והם נחשבים לטעימים ביותר מבין בלוטי האלונים השונים. הוא עץ העשוי להגיע לגובה של עשרה מטרים ויותר, וגזעו – להיקף של 6 מ'. הענפים יוצרים צמרת כדורית. צבע הקליפה של הענפים והגזע אפור–חום כהה, והיא קשה וחרוצה בחריצים עמוקים. אורך העלים 5 עד 10 ס"מ, והם קשים, ביציים, שפתם משוננת עד מפורצת, מעט קוצנית. הם נישאים על פטוטרת קצרה. אלון התבור הוא עץ שליט בחברת אלון התבור והלבנה הרפואי ובחברת אלון התבור ואלה אטלנטית. כל אלה יוצרים את יער-פארק. זו תצורת-צומח שבה מרוחקים העצים זה מזה, וביניהם משתרעים משטחי עשבוניים. חברה זו מפותחת בשטחים נרחבים במערבו של הגליל התחתון (בגבעות אלונים–שפרעם) ובמרכז הגולן (יער יהודיה). בעבר כיסו יערות של אלון תבור שטחים נרחבים גם במישור החוף, אך הם הצטמצמו מאוד כתוצאה מכריתה ובירוא לצורך ייצור פחמים ולשימוש בעץ הקשה שלהם לייצור כלי עבודה. יש שרידים של יער זה בפארק השרון מדרום ליער חדרה ובמקומות נוספים בשרון. מפורסמות קבוצות של עצים גדולים ממין זה ששרדו ליד מקומות מקודשים כגון חורשת טל בעמק החולה וחורבת צ'רקס בשרון. המין גדל לרוב רק מתחת לרום 500 מ', ונראה שהוא חובב-חום. אין לו העדפות מיוחדות לקרקע, גדל בקרקעות גיר, בזלת, חול ועוד. תפוצתו העולמית של המין מצומצמת למזרחו של הים התיכון, רק בין טורקיה לבין ארץ-ישראל. מקור והרחבה גם עוד מקור  מעניין מאוד ומומלץ לקריאה מאמר על שרידי יער אלוני התבור בשרון

******

קטע שני, פרדסיה

הפיגוע בצומת בית ליד היה פיגוע התאבדות כפול שאירע בתחנת אוטובוסים מרכזית בצומת בית ליד ב-22 בינואר 1995 בו נרצחו 22 ישראלים (19 חיילים ואזרח אחד, שנהרגו במקום, ושני חיילים שמתו מפצעיהם לאחר שבוע ימים ונפצעו 66 ביניהם אזרחים. היה זה אחד הפיגועים הקשים שידעה מדינת ישראל והפיגוע הכפול הראשון. הפיגוע התרחש ביום ראשון בבוקר (בשעה 8:00), בשעה בה חיילים רבים נהגו לעמוד בתחנת האוטובוסים המרכזית שבצומת בית ליד בדרכם חזרה מחופשת השבת לבסיסים השונים. א, חדר מחבל מתאבד לבוש במדי צה"ל אל בין החיילים הממתינים ופוצץ את חגורת הנפץ במשקל של כ-10 ק"ג אותה נשא. מפיצוץ זה נהרגו תשעה חיילים ונפצעו אנושות עוד שלושה. אחת מתה בדרך לבית החולים, ושניים נוספים לאחר שבוע ימים.  לאחר כשלוש דקות פוצץ עצמו מחבל שני בין הפצועים, החיילים ועוברי האורח שנזעקו לטפל בנפגעי הפיצוץ הראשון. בפיצוץ זה קופחו חייהם של תשעה מן החיילים הנחלצים לעזרה, וכן של שבתאי מחפוד אזרח נהג משאית חולפת, בעל נסיון כחובש צבאי, נחלץ לסייע לפצועים.

באחר הפיגוע הוקמה אנדרטה זמנית שהוצבה במרכז צומת בית ליד. עוברים ושבים נהגו לעצור לידה ולהתייחד עם זכר הנופלים. בשנת 2006 הועתקה האנדרטה למקום הקבע שלה בסמוך לאנדרטה הגדולה והיא מהווה חלק מאתר ההנצחה הרשמי. לאחר למעלה מעשר שנים, ולאחר מכשולים רבים, הוקם אתר הנצחה לחללי הפיגוע כחצי קילומטר ממזרח לצומת בעיצובה של האמנית והיוצרת שרה קונפורטי, תושבת כפר יונה הסמוך. באתר מתאר פסל מתכת את עלייתן של 22 דמויות, שממדיהן הולכים וגדלים, בסולם השמיימה כסמל להתעצמותו של העם בתגובה למכות הנוחתות עליו.

 

מעברת שבות עם – הוקמה בתחילת שנות ה- 50, עם הגעתם של גלי העלייה הגדולים לארץ והייתה אחת המעברות הגדולות בארץ ונקראה בתחילה מעברת בית ליד. היו במעברה חמישה מחנות ועברו דרכה קרוב ל- 100 אלף עולים. כאמור, המעברה הוקמה מצפון לפרדסייה על שטח המחנה הבריטי והשתרעה עד כפר יונה. העולים הגיעו מכל קצוות תבל. האנשים התגוררו באוהלים, 10 נפשות באוהל קטן. קיבלו מהסוכנות מיטות ומזרוני קש ושתי שמיכות צבאיות לכל נפש. את האוכל קיבלו לפי תלושים בחדר האוכל המרכזי. את הכביסה כיבסו במקלחות הציבוריות ובברזיות שהיו מאחורי האוהלים. החיים במעברה היו קשים ולמרות זאת התארגנו האנשים לתקופת שהייה בלתי מוגבלת. במקום היה מרכז מסחרי, בתי קפה ובית ספר שבו למדו גם ילדי פרדסיה. ברבות השנים נהרסה המעברה, ושכונת הפרחים של פרדסיה בנויה על חלק מהשטח שבו שכנה.

פרדסיה – היא יישוב עירוני המוגדר כמועצה מקומית. שטח השיפוט של פרדסיה הוא כ-1,500 דונם. אוכלוסיית היישוב המגוונת מונה כ – 1,400 בתי אב. ראשית ימיה הייתה מושבה חקלאית. אדמות היישוב נקנו בשנת 1928 על ידי ז'אן-יונה פישר, יהודי מבלגיה, כאלף וחמש מאות דונמים, בין נתניה לטול-כרם, כדי להגשים את הרעיון הציוני של בני בלגיה. לאחר מותו מקים בנו מוריס ב-שנת 1932 את חברת "מטעי השרון" שניהלה את פעולות המימון וההתיישבות בארץ. שנים עברו עד שהמקום יושב. בשנת 1937 פנה אברהם טביב, חבר בהתאחדות עולי תימן והאחראי על נושא ההתיישבות בהתאחדות, לעולי תימן הגרים בפתח תקווה, בנימינה ונווה-שלום, וקורא להם לבוא ולהקים יישוב באזור השרון הצפוני, דרומית-מערבית לכפר יונה, במטרה להכשיר קבוצת פועלים לעיבוד פרדסים בכפר יונה, והתחייב לבנות בתי מגורים למתיישבים הראשונים. 20 זוגות נשואים התארגנו  ונענו לקריאה. בשנת 1938 הוקם במקום יישוב של עולי תימן ובמקום ניטע פרדס שאת הפירות שלחו התושבים לאירופה.

 

 

בזמן מלחמת העולם השנייה נסגרו שערי ארץ ישראל ולכן לא נשלחה סחורה והיישוב היה תחת סיכון פירוק אך בעזרת התערבות של הסוכנות היהודית ניצל מכליה. באותה עת בשנת 1942 החל הצבא הבריטי לבנות מחנה גדול והבנייה סיפקה פרנסה לחלק מהתושבים שעבדו בכל עבודות הבניין – חפירות, טפסנות ועוד. המחנה השתרע עד לכביש טול כרם (ליד תחנת הדלק). המחנה הקיף את היישוב בצורת "ר".

 

בשנת 1946 נבנתה שכונה נוספת בכפר עם הזמן, הצטרפו לפרדסיה משפחות נוספות. באותה עת בקרבת פרדסיה ישבו מספר קבוצות של ערבים אשר פגעו ביישוב קשות. במלחמת העצמאות גורשו כולן. ארבע שנים לאחר הקמת המדינה בשנת 1952 הוכרזה פרדסיה כמועצה מקומית ונפרדה ממועצה אזורית השרון הצפוני אשר אליה השתייכה. באותה עת, שנות העלייה הגדולה, הפך המחנה הבריטי שהיה סמוך ליישוב, למעברה גדולה – מעברת "שבות עם" – דרכה עברו אלפי עולים חדשים מכל פזורת הגולה. עם השנים חוסלה המעברה והעולים עברו להתגורר בערים הגדולות. מעברת שבות עם אשר צורפה לפרדסיה בשנת 1982. במרוצת השנים התבססו תושבי פרדסיה, שיפצו והרחיבו את בתיהם ואפשרו לצעירים לבנות את ביתם בסמוך לבית ההורים. במהלך שנות ה – 80, חל שינוי משמעותי בפרדסיה, כאשר על שטח קרקע, בכניסה המערבית, הוקמה שכונת הוילות הראשונה "נאות השרון". לאחר מספר שנים הוקמו אזורי מגורים נוספים והיישוב גדל ללא היכר. הגידול המסיבי של פרדסיה חל במהלך שנות ה-90, כאשר מספר התושבים גדל מ-1,500 ל-6,500 תושבים. גידול זה הצריך שידוד מערכות מלא בכל מערך התשתיות של היישוב, בניית מבני ציבור חדשים , בהם בית הספר היסודי תפוז, והתאמת מערך השירותים לתושבים. לאחרונה הופשרו שטחים לבניית כ – 300 יחידות דיור חדשות בפרדסיה, ואושרה תוכנית נוספת שבה כ – 750 יחידות דיור נוספות. תנופת התפתחות תגדיל את היישוב היישוב לכ-10,000 נפש בשנים הקרובות, כל זאת תוך שמירת צביון החיים הכפרי המיוחד שלנו.

 

******

קטע שלישי, "יער" אילנות

 

דב הוז (19 בספטמבר 1894 – 29 בדצמבר 1940) היה מראשי תנועת העבודה, ממייסדי ארגון "ההגנה" ומחלוצי הטיס העברי בארץ ישראל מראשי המתנדבים לגדוד העברי בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה וממייסדי ארגון ה"הגנה", הקדיש את חייו ליצירת כוח המגן של היישוב העברי בארץ ישראל. כן היה טייס ומיוזמי התעופה העברית. ביום כ"ט בכסלו תש"א (29.12.1940) נהרגו בתאונת דרכים כאן דב הוז ועוד חמישה אנשים: רעייתו רבקה, בתו רות, אחייניתו אורה בורודובסקי, גיסתו צביה שרתוק וחברו יצחק בן יעקב. האנדרטה לצד הכביש הראשי נמצאת במרכז במה מרוצפת אבן. ההנצחה ביוזמת ידידי המשפחה, בוצעה בתש"י (1950) ומתוחזקת ע"י מועצה אזורית לב השרון ותלמידי קריית חינוך "דרור".

יער אילנות – הגן, המשתרע על פני 130 דונם, נוסד בשנות החמישים של המאה העשרים על ידי אנשי המחלקה לחקר היער של משרד החקלאות.

יער אילנות היה הארבורטום – גן אקלום העצים של ישראל. ואמנם, יערני משרד החקלאות עשו את עבודתם נאמנה. הם אספו כ-700 מינים של עצים מרחבי העולם כולו ושתלו אותם בגן ב-25 חלקות, בהתאם לאזורים הגיאוגרפיים שמהם נאספו העצים. למקום העניקו את השם ההולם "אילנות".  הארבורטום שקק חיים. החוקרים בדקו באילנות את מידת התאמתם של מיני העצים שצמחו בגן ואת האפשרויות לנצלם כעצי יער. המקום שימש מרכז לפעילות המחקר היערני בארץ ונעשו פה עבודות מחקר חשובות באיסוף זרעים, מזיקי עצים ותחומים אחרים הקשורים ביערנות. המגוון העצום של מיני העצים בגן משך למקום סטודנטים מהפקולטה לחקלאות ברחובות, תלמידי תיכון, אדריכלי נוף וחובבי טבע מהארץ ומחו”ל.  בשנת 1986 נסגרה המחלקה לחקר היער והפעילות באילנות נפסקה. המקום ננטש. חלק מהעצים מתו משום שלא התאימו לתנאי האקלים והקרקע שבמקום. אחרים התנוונו מחוסר טיפול. השטח התמלא בעשבייה והגן הנהדר הלך ונשכח.  ביולי 2014 שר החקלאות הכריז על יער אילנות כעל הגן הבוטני ה-11 המוכר בישראל העומד בתנאים היוקרתיים לפי חוק הגנים הבוטניים התשס"ו. להרחבה באתר  קק"ל ומקור נוסף

 

המועצה הארצית לתכנון ובנייה החליטה בתחילת נובמבר 2016 לקדם את הליכי האישור של תוכנית הפיכת יער אילנות לריאה ירוקה, אזור נופש ופנאי שישרת את היישובים בסביבה ומכונה "אזור נופש מטרופוליני". מדובר בשטח הנמצא בין המועצה המקומית קדימה-צורן לנתניה. בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת הבנייה באזור המרכז בקצב מהיר. כדי לנסות ולשמר חלק מהשטחים הפתוחים הוחלט להגדירם "אזורי נופש מטרופוליני". מדובר באזורים שהם לא שמורות טבע, אבל יש בהם מגבלות על פיתוח שאמורות להבטיח שמרבית השטח יישאר לא בנוי גם בעתיד. אזור נופש מטרופוליני "אילנות" שבו דנה המועצה הארצית השבוע משתרע על שטח של 5,300 דונם. רשות מקרקעי ישראל לא קידמה את התוכנית של שטח זה במשך זמן רב. אולם באחרונה הוחלט לחדש את הליך אישורה בגלל חשיבותה הרבה ובעקבות התוכניות הרבות באזור להרחבת בנייה ביישובים. על פי התוכנית, מרבית השטח יישאר פתוח, אבל ניתן יהיה לבנות בעתיד על 15% ממנו בשטחים הצמודים לישובים קיימים. כמו כן יקוזז חלק מהשטח לטובת בית עלמין חדש בשטח של 325 דונם, וכן לטובת הרחבת כבישים באזור. השטח המיועד להרחבת יער אילנות לא ייפגע ובנוסף יישמר שטח נרחב בסביבות אפיק נחל אילנות. נחל זה אמור להיות המוקד העיקרי לפעילויות נופש ופנאי באזור, ומוצע להקים בו סכרונים כדי למנוע הצפות בזמן החורף, במקום הנוהל המקובל של העמקת האפיק ויישורו כך שהוא הופך לתעלת ניקוז ומאבד את אופיו הטבעי כנחל. בנוסף, מציעה התוכנית לשמר את השטחים החקלאיים, אך להנגיש אותם לציבור. הנגשה זו תתבצע בין השאר באמצעות פיתוח שבילי הולכי רגל ושבילים לרוכבי אופניים. ניתן יהיה להקים מבנים חקלאיים, אבל אלה אמורים להיות מוקמים בשטחים חשובים פחות מבחינת שימור הנוף. למרות החלטת המועצה הארצית לקדם את התוכנית, עדיין לא ברור באופן סופי כמה מהשטחים אכן יישארו לא בנויים. התוכנית צפויה להגיע כעת לדיונים נוספים בוועדת התכנון של מחוז מרכז לפני שהיא חוזרת לאישור סופי של המועצה הארצית.  יתכן והרשויות המקומיות ידרשו להכניס בה שינויים כדי לקדם את צרכי הפיתוח שלהן. בדיון מוקדם בועדה המחוזית העלתה עיריית נתניה כמה דרישות ובהן  להקצות שטח לטובת מפעל בטון שיהיה צמוד לבית העלמין וכן להקים פארק גולף אזורי. גם המועצה הארצית קבעה בהחלטתה שהוראות התוכנית יאפשרו גמישות באופן הפיתוח של השטח, מה שמשאיר פתח לתוכניות בנייה שיכרסמו בעתיד בשטח הנופש המטרופוליני. יש לציין שמערכת התכנון אמורה לקדם בשנים הקרובות תכנון של אזורי נופש מטרופוליני נוספים ובהם אזור הנמצא ליד רחובות ונס ציונה. באשר לשרון, באזור זה כבר החלו פעולות ראשונות לתכנון שונה של העיבוד החקלאי כך שהוא יעודד גם שימור של הטבע. מדובר בפעילות הנקראת "חקלאות תומכת סביבה". בין השאר בוצעה שתילה ניסיונית של צמחי בר לצד גידולים חקלאיים בשדות באזור קדימה ובוצע שיקום של אתר פסולת והפיכתו לבריכת חורף.
המקור: צפריר רינת (עיתון הארץ 13/11/2016)

 

******

קטע רביעי, אבן יהודה

אבן יהודה – הינה מועצה מקומית בשרון המשתרעת על פני שטח של כ-8,200 דונמים כוללת בתחום שיפוטה את כפר הנוער "הדסים" של ויצו הדסה.  היא גובלת במזרח במועצות המקומיות קדימה ותל מונד, בצפון במועצה אזורית לב השרון, במערב בנתניה ובמועצה אזורית חוף השרון בדרום-מערב. באבן יהודה מתגוררים בה כ-13,500 נפש.

 

אבן יהודה נוסדה בחנוכה תרצ”ג (1932) על ידי אגודת ”בני בנימין” – אגודה של בני המושבות הראשונות שרכשו בכספם קרקע להתיישבות חדשה על מנת להקים מושבת הדרים. במקביל רכשה קבוצת מורים מהגימנסיה ”הרצליה” בתל-אביב קרקע להתיישבות עתידית שלהם, שלא קמה, הלא היא תל-צור. ממערב נרכשו קרקעות נוספים על ידי פועלי מפעלי ים המלח שחלמו על בית בכפר לעת פרישה והקימו את ”באר גנים”. בשנת 1934 הגיעו מספר משפחות עולים חדשים מתימן. בשנת 1935 הגיעו עולי סיטקוב מפולין, קבוצת ”מכבי” (צעירים מרומניה) וקבוצת בית”ר.  בשנת 1944-45 הגיעה קבוצה נוספת של עולי תימן. העליה הגדולה הגיעה מיד לאחר קום המדינה. מעברת אוהלים הוקמה בחולות ליד כפר נטר ואחריה נבנו שיכוני עולים לתושביה.

 

עם קום המדינה סופחו לשטח המושבה קרקעות נוספות – מצפון כפר צור ותל צור, ממערב באר גנים ומדרום אדמות מדינה לשיכון העולים החדשים. כעבור מספר שנים החליט שר הפנים לגרוע מאבן יהודה חלק מהשטחים מדרום ולהעבירם למועצה האזורית חוף השרון. בשנות השבעים הזדקנה המושבה, הצעירים עזבו לערים הסמוכות והישוב נראה ככפר גמלאים. תוך חצי עשור – מיד לאחר מלחמת יום כיפור – ארע המהפך. זוגות צעירים ובעלי משפחות צעירות זרמו למושבה שהחלה לצמוח בקצב מהיר. היא לא הפסיקה מאז. הבנייה בה מאופיינת הן בסגנון כפרי נמוך קומה והן בבתים באדריכלות עירונית רוויה. בדירוג הכלכלי-חברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אבן יהודה נהנית ממיקום גבוה במיוחד (8 מתוך 10). בשנת 2007 עבר בית הספר האמריקאי הבינלאומי (The Walworth Barbour American International School in Israel) לקמפוס חדש באבן יהודה.

צומת בני דרור הוא מחלף שמוקם ממזרח לאבן יהודה המאפשר זרימת תנועה ללא רמזורים בכביש רחב. במקום בוצעה הפרדה מפלסית באמצעות גשר במסלולו של כביש 553, מעל כביש מספר 4. הגשר מותאם למהירות נסיעה של 90 קמ"ש והכביש מתחתיו למהירות של 100 קמ"ש. מצפון למחלף נסלל כביש 4 עם שני נתיבים לכיוון. מדרום למחלף מורחב כביש 4 עד למחלף הדרים לשלושה נתיבים לכל כיוון. בעקבות בניית המחלף צומת אבן יהודה מזרח בוטלה. פרויקט בניית המחלף כלל גם הסדרת תוואי נחל דרור, הקמת גשר להולכי רגל לחציית כביש 4 מצפון למחלף, לצורך יצירת חיבור בין אבן יהודה למרכז המסחרי וקריית החינוך לב השרון. מתחת לכביש 553 מוקמו מעברים חקלאיים לכלי רכב. כמו כן הוסדרה תעלה המנקזת את נחל דרור המתנקז בהמשך לנחל פולג. בתחום המחלף, נסלל מסלול ייחודי לתחבורה ציבורית, אשר יאפשר גישה מהירה לאוטובוסים העושים את דרכם בקווים מצפון לדרום ולהיפך. הפיכת צומת בני דרור העמוסה למחלף החלה ביולי 2011 בפרויקט מטעם החברה הלאומית לדרכים בהשקעה של 320 מיליון ש"ח. מחלף בני דרור נחנך על ידי שר התחבורה בדצמבר 2013. אולם ימים אחדים לפני פתיחתו לתחבורה שקע חלקו העליון של המחלף בעשרות סנטימטרים לאחר הגשמים העזים שירדו באותה עת ופתיחתו נדחתה ל-11 באפריל 2014. עבודות גינון והשקיה בסביבות המחלף נמשכו, עם סיום הפרויקט, עד אוקטובר 2015.

******

קטע חמישי, קדימה

 

קדימה היא מועצה מקומית. היא נוסדה ב-5 ביולי 1933 כמושבה חקלאית על אדמות חקלאיות שנגאלו ביוזמתו של יהושע חנקין, שהיה אז מראשי חברת הכשרת היישוב. בשנת 1946 החלה קדימה לקלוט עולים נוספים, תחילה פליטי שואה מאירופה שנשבו באופן זמני בקפריסין. לאחר קום המדינה הגיעו לקדימה עולים ממדינות ערב, ארצות אסיה ואפריקה. בשנת 1949 פנה ועד הכפר לממונה על המחוז להקמת מועצה מקומית לישוב. באותה שנה הוקמה בשכנות לישוב (מדרום) מעברת עולים אשר קלטה עולים מתימן, עירק ופרס. באותה שנה הוקדם במושבה בית קולנוע. בשנת 1950 הוכרזה קדימה כמועצה מקומית. ב-1958 סופח האזור הדרומי שהיה מכונה "השיכון" למושבה ומאז שתי האוכלוסיות, הוותיקה והחדשה עברו תהליך של מיזוג. במהלך שנות השבעים התדרדר מצב הישוב אשר סבל מהגירה שלילית. באותה תקופה מנה הישוב 4200 נפש. החל משנת 1985 השתפר המצב כתוצאה מהכנסת גורמי טיפוח לישוב (פרויקט שיקום שכנות) אשר יצרו שיתוף פעולה עם התושבים בעיצוב תדמית חדשה לישוב. בשנת 1996 הוקמה שכונה חדשה בדרום מזרח לישוב, שכונת בנה ביתך בשם "השרון הירוק" בת 5,000 נפש. ב-2003 אוחדה קדימה עם היישוב צורן שהוקם ב-1994 צפונית-מזרחית לה, והוקמה המועצה המקומית קדימה-צורן. בין שני חלקי המועצה המקומית מפריד יער קדימה.

 

******

קטע שישי, צור משה

 

צור משה – מושב הנמצא בתחום המועצה אזורית לב השרון. היישוב נקרא על שם משה קופינס שהיה פעיל ציוני ביוון ומימן חלק מעלות רכישת אדמות היישוב. לשמו הפרטי של קופינס הוסיפו את המילה "צור", על שם העיר החשמונאית צורן ששכנה באזור. 60% מתושבי המושב היו יוצאי יוון, 35% יוצאי בולגריה, 4% יוצאי יוגוסלביה ו – 1% מיוצאי טוניס. היישוב הוקם ב-13 בספטמבר 1937 בשם "כפר קופינס" כיישוב חומה ומגדל בעיצומו של המרד הערבי הגדול. את היישוב הקימו שתי אגודות. האחת אגודת "לשדה" של יוצאי יוון שבראשה עמד הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל ובין חבריה נימנו ליאון רקנאטי (הסב), משה קרסו, דוד פלורנטין וברוך עוזיאל והשנייה אגודת "בנים לגבולם" של יוצאי בולגריה. שטח היישוב בהיקף של כ-1,030 דונמים נרכש על ידי הנוטע והכשרת היישוב מהכפר שופא בשומרון במחיר שהיה נמוך בהרבה משהוצע לפני פרוץ המרד הערבי הגדול. השטח נמסר לארגון עולי יוון בגלל המחויבות של הקרן הקיימת להקים ארגון של עולי יוון, כנגד תרומות גדולות של יהודי יוון שנמסרו כעשור קודם לכן. העלייה לקרקע בשלב הראשון התבצעה במטרה לשמור על הקרקע, אך בניגוד למקרים האחרים העלייה לקרקע מומנה בעיקר על ידי הארגון ולא על ידי הסוכנות והמוסדות המיישבים. אבן פינה לבתים הונחה בדצמבר 1939 ולאחר מספר חודשים התגוררו במקום 27 משפחות. עם הקמת המדינה התרחב שטח היישוב לכדי 3,000 דונמים וענפי החקלאות המרכזיים היו פרדסנות, לולנות וגידול ירקות. בראשית שנות ה-60התגוררו במושב 90 משפחות שמנו 350 נפשות. בשנות ה-90 נוספה למושב שכונת "הרחבה" בשם "גבעת משה" ("הגבעה"). בשנת 2000 נבנתה במושב שכונה חדשה נוספת – "בוסתן הכפר" ("הבוסתן"). בעקבות אכלוס שתי השכונות, כניסתם של זוגות צעירים רבים והריבוי הטבעי, צור משה נחשב למושב הגדול ביותר בישראל והוא מונה כ-750 משפחות, אולי יותר.

 

 

שמורת אלוני קדימה – בשמורה נמצאת חלקת יער אלוני תבור, בת כ- 25 עצים, וצומח עשבוני (בעיקר חילף החולות). לאורך השמורה חולף שביל הליכה באורך כ- 200 מ' מקצה לקצה המתוחם בכבלי מתכת. בצל העצים נמצא ריכוז מרשים של אירוס הארגמן, שהועבר לשמורה משטחי בנייה סמוכים, כבר בתחילת שנות ה- 1980. כמו כן, נלווים מינים נוספים כמו שום תל-אביב, תורמוס ארץ-ישראלי, אלקנת הצבעים ואחרים. באתר נמצא צמח נדיר מאוד בישראל – אספסת איטלקית. השמורה המוכרזת משתרעת כאמור, בשטח כ- 9 דונם. בתכנית המתאר המחוזית, ובתוכנית המתאר המפורטת לקדימה-צורן, מסומנת השמורה בגבולות גדולים יותר של כ- 50 דונם, וייתכן שהשמורה תורחב בעתיד בהתאם לגבולות אלו. כיוון שהשטחים הגובלים בשמורה הינם חקלאיים, יש להניח שהשטח שמיועד להרחבת השמורה יעבור שיקום אקולוגי. השמורה הקטנה סובלת הן מצמחייה פולשת (במיוחד חמציץ נטוי) והן מדריכה ורמיסה ע"י מטיילים.

 

 

יער קדימה – שטחו כ-700 דונם. הוא ניטע החל משנות ה- 40' על ידי ממשלת ארץישראל המנדטורית כדי לייצב אזורי חולות. הוא מהווה כיום את הריאה הירוקה החשובה ביותר במועצה אזורית לב השרון ובעיירה קדימה-צורן. היער נטוע ברובו אקליפטוסים, ובחלקים ממנו נטועים מינים נוספים כמו שיטה כחלחלה, ברושים, אלון התבור, אורן קנרי ואורן הצנובר. כמו כן נמצאים ביער מספר פרטים טבעיים של עצי אלון התבור. בין העצים שרדו צמחי בר כמו בן-חצב יקינטוני, צבעוני ההרים, שום תל-אביב, פשתנית יפו, אלקנת הצבעים ואחרים. ראויים לציון מספר מינים נדירים – אירוס הארגמן, אזוביון דגול ותורמוס צהוב הצומחים אף הם ביער. כאחד מהשטחים הפתוחים האחרונים באזור שאינם מעובדים, משמש היער גם מקום מקלט לבעלי חיים, כמו שועלים וצבי יבשה. בחלקו הצפוני של היער נמצא חניון מטיילים.

 

******

קטע שביעי, צורן – גאולים – ינוב – כפר יונה

גאולים (גְּאֻלִּים), הוא מושב השייך למועצה אזורית לב השרון, בגובה של 65 מטרים. המושב הוקם בנובמבר 1938 בשם "בני גאולים", "כפר גאולים" וגאולים על ידי עולים מגרמניה, חברי הבונים, שהיו חברים בקבוצת "השדה" בראשון לציון ולאחר מכן התגבשו כקבוצת עבודה בטירת שלום ליד נס ציונה. היישוב הוקם בפרדס של האחים פאלאטניק בשטח של 350 דונם פרדס וכרם שבמרכזו בית בן שתי קומות ובאר. בתחילה עלו לנקודה 15 מתוך כ-50 חברי הקבוצה וניהלו במקום חיים שיתופיים. על פי התוכנית, היישוב נועד לא להיות שיתופי, בסופו של דבר. היישוב הוקם במסגרת התיישבות חומה ומגדל, אולם בניגוד ליישובים אחרים לא הוקמו במקום חומה ומגדל, והבית חובר לחשמל עוד לפני העלייה למקום. לאחר שנה התגוררו במקום כ-60 חברים והועבר לעיבודם שטח נוסף של כ-1600 דונם על ידי הקרן הקיימת. בשנת 1945, לאור אי התאמת המקום לחלוקה לחלקות פרטיות, עברו חברי הגרעין לכפר ידידיה וחברי ארגון "טלמון" מעולי תימן, ארגון ראשון להתיישבות שיתופית של עולי תימן, תפסו את מקומם בנובמבר 1945. בתחילה עלו לנקודה רק הגברים ולאחר התבססות במקום ובניית בתים הובאו גם המשפחות. בשנת 1947 היישוב מנה כ-40 משפחות. בתחילה נודע היישוב כ"טלמון – גאולים" ולאחר מכן הושב השם המקורי "גאולים".

 

במלחמת העצמאות היה גאולים בקו החזית. באזור זה נלחם חיל המשלוח העיראקי. בסוף דצמבר 1947 בעת ההתקפה על כפר יעבץ נורו יריות גם לעבר גאולים. ב-25 בינואר בערב הותקף המושב ביריות במשך שלוש שעות, מכיוון קלנסווה. במרץ 1948 נורו יריות לעבר המושב ואחד הילדים נפצע. באפריל 1948 נתפס אחד מבני המושב שרעה את פרתו ונלקח לטולכרם והושב חזרה עם פרתו. בבוקר ה-28 במאי 1948 החלה הפגזת מרגמות על גאולים. התושבים פונו במהירות לצור משה. בשעה 08:00 פרצו שש שריוניות עיראקיות ובעקבותיהן פלוגת חי"ר עיראקית ובוזזים רבים מטירה, קלנסואה וטול כרם. המגינים היו מצוידים בנשק קל בלבד. תוך זמן קצר הצליחו העירקים לכבוש את רוב המושב^]. רק במספר בתים בחלק המערבי הצליחו המגינים להחזיק מעמד. מצב חירום הוכרז בחזית המרכז מחשש שהעירקים ינצלו את הצלחתם וימשיכו בתוכניתם לבתר את מדינת ישראל שזה אך קמה. גאולים היה היישוב הישראלי היחידי שנכבש על ידי העירקים במלחמת העצמאות. תוך זמן קצר החלה מתקפת הנגד על ידי כוח שיצא מכפר יונה. התנהל קרב פנים אל פנים מבית לבית. הכוח העירקי התרכז בביזה ביחד עם הכפריים ותוך מספר שעות החל לסגת. בשעה 14:00 הופעל תותח "נפוליונצ'יק" שירה מספר פגזים לעבר קלנסואה דבר שגרם להחשת הנסיגה של הערבים. לפנות ערב תפס כוח מגדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני את גאולים והתבסס במקום.

 

 

יָנוּב הוא מושב השייך למועצה אזורית לב השרון. היישוב הוקם בשנת 1950 על ידי קבוצת עולי תוניסיה, על אדמות נטושות שהותירה אחריה משפחת נבולסי שברחה מישראל עם תחילת מלחמת העצמאות לירדן. בשל התרסקות מטוס עליית הנוער, שהיה בדרכו מתוניסיה לישראל, על אדמת נורווגיה, תרמה ממשלת נורווגיה ביוזמתו של השר הנורווגי הוקון לי (Haakon Lie) את מבני המשק שהוקמו במושב. מדובר בצריפים נורווגיים שעד היום (2011) אחד מהם משמש במושב כבית הראשונים. במושב הוקמו בית עם, בית כנסת, מרפאה ובית ספר יסודי שנקרא על שם 28 הילדים שטסו במטוס (ומהם נהרגו 27 בתאונה): "בית הספר על שם ה-28". בין בעלי המשקים במושב היה בין היתר, יצחק אלל (ששינה שם משפחתו לאל על) הניצול היחיד של תאונת המטוס. המושב היה ידוע בפרדסי ההדרים שלו ובשנות החמישים נחשב לאחד המושבים המובילים בארץ בתוצרת ההדרים שלו לדונם. מאוחר יותר הפך המושב למשק מגדלי פרחים ליצוא ועם השנים פחתה בו הפעילות החקלאית. במקום יש הוסטל לאוטיאסטים, שהוקם בשנת 2009.

 

 

רצח בפרדסים  – רוב תושבי כפר יונה אינם יודעים דבר ולא חצי דבר על הרצח שהתרחש בפרדסי הכפר בדיוק היום, באזור שבו בנויה כיום שכונת חפצי בה. המקום הזה, בו היה נטוע פרדס עבות עמוס פרי הדר נהדר, היה בחלקו שייך לפרדסים משותפים של משקי מושב ינוב וחלקו פרדסים באחזקת קיבוץ מעברות. בשנות החמישים הדרך למושב ינוב עברה דרך הפרדס. כביש חמישים ושבע לא היה דומה בכלום למה שהוא כיום ולמעשה היה סלול חלקית ומקורטע באספלט, חלקית באבני דרך מתקופת המנדט הבריטי עם בורות שלא היו מביישים את המכתש הקטן בנגב. על הדרך הזו שנקראה בשם כל "פינת ינוב" ושלאחר סלילתו הראשונה של הכביש עברה מזרחה לעבר הכניסה של היום למושב ינוב, באו ויצאו תושבי מושב ינוב, שהיה  מושב צעיר ותוסס כדי למכור את הסחורה החקלאית שלהם, לעיתים בכפר יונה ולעיתים בנתניה המרוחקת. הסחורה הזו שכללה בעיקר פרי הדר, ירקות, תפוחי אדמה, עופות, ביצים, עשבי תיבול, וגם חלב. המשקים בינוב זכו לקבל שתי פרות כל משק כשהעדרים הלכו והצטמצמו בגלל "צריכה עצמית"… המושבניקים, חלקם בכורח, הובאו לחקלאות על ידי בניהם ובנותיהם האידיאליסטים וכשהבנים של הגרעין היו יוצאים לעבודות בחוץ כדי להעשיר מעט את הקופה, היו ההורים שהגיעו מרקע של מסחר, מלאכה, שירותים, בנקאות או בטלנות מסורתית מחליטים שהגיע הזמן לאכול מעט בשר שוחטים בעצמם את הפרות כדי ש"יהיה לפסח"… אבל היו כמובן גם כאלו שראו בתעסוקה החקלאית מתנה משמיים, ציונות,עבודת אדמה בארץ ישראל, הגשמת חזון ויישום ההשתלמויות שקיבלו בארץ מוצאם. אחד מהם היה כמוס נז'אר, אב גדל גוף וגברתן לחמישה ילדים : כליפא, קוקה, איתנה, חיים וראובן ובעלה של רחל. כמוס שעבד בחקלאות עבד בקטיף ההדרים, עסק בסבלות וגם כריית גומות לעצים, גידל את שתי הפרות שלו, חלב אותן יום יום ויצא יום יום עם כדי החלב לשווק את החלב בכפר יונה. ביום 11 לפברואר 1958 בדיוק לפני 52 שנה – יצא כמוס נז'אר לדרכו האחרונה. הפוסט הזה הוא לזיכרו. מספרים שכמוס אהב מאוד סוסי רכיבה. היה לו סוס נדיר ביופיו – קראו לו רספוטין וכל מושב ינוב הביט בסוס וברוכבו בהערצה כבירים בשל היופי הנדיר של הסוס הערבי המטופח והמרשים. (מה שמעניין הוא ששנים אחר כך, נכדו, יהודה שלמיטב זכרוני נולד לאחר מותו – היה למטפח סוסים מוכר וידוע ועד היום אהבתו לסוסים ולרכיבה אינה נוטשת אותו והוא מוכר בכל הארץ כ"חובב סוסים" גם כעת.) באותו יום יצא כמוס (עמוס) כדרכו בשעות הערב, לכפר יונה למכור את החלב שחלב מהפרות . בחזרתו, בערך ב 21:00 על פי הפרטים שפורסמו, נתקל בשני מסתננים של כנופיה ערבית בדרך "הלבנה" מכפר יונה לינוב. הערבים ירו בו מספר יריות, ולאחר שרצחו אותו ברחו חזרה לכיוון טול כרם, אז ירדן. בנו של כמוס, חיים ז"ל שנפטר לפני כמה שנים בלבד וזכה לכינוי "חיים מדריך" ושימש גם בסוף ימיו כעובד מועצה בכפר יונה לאחר שהיה ידוע במשך שנים, יחד עם אחיו כליפא כ"טרקטוריסט של האזור" – היה בדרכו הביתה מסרט בכפר יונה  והלך באותו שביל. הוא שמע את היריות וסבר שאלו הם השומרים שירו, אך בהמשך הדרך הוא נתקל בחשכה בגופה. כשהבחין בכדי החלב, הכיר מייד שאביו מוטל לפניו. הוא נשא אותו בזרועותיו 700 מטרים עד הבית במשק במושב ינוב. כשהוזעקו כוחות הבטחון למקום שבו נמצאה הגופה הוביל אותם הגשש,  בדואי שכונה "אבו ג'ארד" ואשר שירת יחד עם בניו את כוחות הבטחון שנים רבות (חלק מילדיו התגייר וחלק חזר והתאסלם) והתגורר שנים רבות מאוד במבנה ערבי ישן ליד האנדרטה לזכר חלללי הצנחנים שליד בית ליד, לעבר הגבול שעבר מאחרי מושב ניצני עוז לעבר טול כרם. היום, 58 שנה אחרי, אין פרדס, אין עוד שביל, ואין גם סימן לרצח שהתרחש בפרדסי כפר יונה.
המקור פוסט שפורסם בשנת 2016 ואת תוכנו העביר לי רז גורן

.

******

דמות האזור מאז שלהי המאה ה-19

אזור נידח בתקופת המאה ה-19,
גבעות חול בין ביצות נחל פולג בדרום ובין ביצות עמק חפר מצפון

 

מרחב התיישבות יהודית בתקופת השלטון הבריטי

תקופת מלחמת העצמאות

אזור ספר בשני עשורים ראשונים

היום מובלעות עירוניות במרחב חקלאי בתוך מטרופולין המרכז

 

מועצה אזורית לב השרון, כאמור, שמה מעיד על מיקומה בלב השרון. שטח השיפוט שלה 57,000 נפש והיא גובלת בצפון במועצה אזורית עמק חפר, בכפר יונה ובפרדסיה, בדרום במועצה אזורית דרום השרון, במערב בנתניה, בקדימה ובאבן יהודה ובמזרח בטירה, בקלנסווה ובמועצה אזורית שומרון.  בתחום המועצה מתגוררים כ- 22000 תושבים ב- 18 יישובים: 3 יישובים קהילתיים, 2 יישובים שיתופיים והשאר מושבי עובדים.  יישובי המועצה מאופיינים בהטרוגניות שלהם – יישובים וותיקים וצעירים ואוכלוסיה מעורבת. המועצה אזורית לב השרון הוקמה בשנת 1984 מאיחוד שתי מועצות האזוריות הדר השרון שכללה את יישובי גוש תל מונד והוקמה בשנת 1950 ונקראה בתחילה מועצה אזורית תל מונד והמועצה האזורית  השרון הצפוני אשר נוסדה בשנת 1951. הרעיון לאחד את המועצות עלה כבר בשנת 1967. אך לא מומש. בשנת 2003 הוצא היישוב צורן מהמועצה וצורף לקדימה ליצירת קדימה-צורן.

 

 

******

מספר מחשבות ותובנות בעקבות הטיול

מושבות מרכז השרון שהוקמו כיישובים חקלאיים עברו מאז הקמת המדינה תהליכי עיור מאז הן הלכו וגדול והפכו להיות פרוורי שינה של מטרופולין המרכז בתוך מרחב חקלאי

כולן היום הן ישוב עירוניים  אבל לאף אחת מהן אין כל שימושי הקרקע המאפיינים עיר ולכן אינן יכולות להיחשב כערים של ממש. 

כל אחת מהמושבות התפתחה בהתאם לזמינות הקרקע סביבה והיכולת של ראשי השלטון המקומי לדרוש את הרחבת התחום המוניציפלי 

ההמשך ההתרחבות והבניה למגורים אינה מקבילה להרחבת תשתיות התחבורה ולכן עומסים בכבישים סביבן תלך ותגדל 

בראיה רחבה ומתכללת שרק המדינה יכולה לעשות, אפשר אולי לארגן את כל המושבות כעיר אחת גדולה – זה חלום באספמייה!

קיימת הזנחה בלתי מובנת בכפר יונה של אתרי מורשת (תיאטרון, עמדת השמירה בית הראשונים) ואתרים שהיו קיימים בנוף (בית נבלוסי) 

בשטחים החקלאיים סביב כפר יונה, פרדסיה ואבן יהודה מצויים בתי מלאכה, מוסכים ומחסנים שעצם קיומם במקומות אלה מעורר סימן שאלה אחד גדול. 

בעורף המושבים גאולים, ינוב ותנובות, שטחים חקלאיים נרחבים שוממים, מוזנחים. אי השימוש בהם תמוהה. 

הניקיון בשטחים הפתוחים רחוק מלהיות סביר!

סוף דבר,

טיול מעניין שנמשך חמש וחצי שעות ומתוכן שעתים עצירות

למדנו, ניהנינו וגם השקענו אנרגיה

******

תודה

לרז שתכנן את המסלול,
הוביל את הטיול, גם צילם והסביר
גם לעופר ויעקב שהיו חלק החבורה

******

 

 

הטיול אליו יצאנו ביום רביעי (9/11/2016) היה נוסף בסדרת "טיולי החקר" אותה רז גורן ואני מקיימים לאחרונה באמצע השבוע ואליה מצטרפים חברים מעת לעת.

 

לארגון ותכנון הטיול היה שותף עומר שדה מקיבוץ נחשון. הכרנו איש את רעהו לפני שנה בכנס תיירות אופניים השנתי שמארגנת המועצה האזורית מטה יהודה. בהמשך זמן גלגלנו רעיון  שנדווש יחד  באזור מגוריו. שפניתי אליו לפני מספר שבועות, הוא נענה להצעתי שנקיים את הטיול במסלול, להלן. קבענו שנתכנס בחצר קיבוץ נחשון וממנה נצא ואליה נחזור שנסיים.

 

החבורה שהתכנסה בשעת בוקר מוקדמת כללה אנשים שרובם מתגוררים באזור המרכז. אלה הם: עומר שדה, עירית פלג ובועז מוצ'ניק (קיבוץ נחשון), שאול אדלר (בית מאיר), שלמה וילר (כפר דניאל), עופר צינדר (מודיעין), עמית פינקלשטין (באר יעקב), חיים רובינציק (מושב ביצרון), רז גורן (כפר יונה) ואני (מבשרת ציון).

 

יצאנו לדרך עשרה. לאחר כשליש מהמסלול עזבו אותנו בגלל אילוצי זמן שאול ושלמה. כך, הגענו להפסקת האמצע שמונה. לקראת סיום גם רז שאזל לו הזמן "חתך" והחמיץ את הקטע האחרון. סיימנו את הטיול שבעה.

 

את המסלול הטיול תכננתי בעצה אחת עם עומר שדה. יש לי חיבה רבה לאזור בו טיילנו, בגלל שתי סיבות: האחת, התוכן הגאוגרפי וההיסטורי העשיר והמרתק שהוא אוצר בתוכו כפי שיוצג בסיפור כאן. הסיבה האחרת, זה האזור בו התחלתי את דרכי הראשונה כרוכב באופני השטח לפני כחמש שנים ומאז טיילתי בו פעמים רבות.

 

בתחילת הדרך הובלתי את הקבוצה. חיש מהר מצאתי עצמי אחור. התעכבתי לצלם. עומר החליף אבל העדיף להעביר את שרביט ההובלה לבועז שמכיר כל דרך, כל שביל וכל סינגל באזור. במספר נקודות של התלבטות קלה, נדרשנו והחלטנו יחד מה יהיה הקטע הבא של המסלול.

 

*******

מסלול הטיול,
מעגלי עם כיוון השעון
התחלה וסיום בחצר קיבוץ נחשון

 

 

חלקים מקטעי המסלול מתועדים בטיולים קודמים:
דרום ומזרח גבעות מודיעין ומזרח עמק איילון
ממתחם לטרון לעמק איילון והגבעות סביבו
בין משמר איילון ונען, במערב השפלה הנמוכה ובמזרח מישור חוף
מלטרון ליער המגינים וחזרה דרך משמר איילון
בשפלה הנמוכה, בין לטרון ונחשון לתל גזר
ממרחב לטרון לגבעות נחשון וליער המגינים

 

מטרת הטיול
ללמוד ולהכיר את מרחב השפלה הצפונית בו נמצאו
חלק מרצועת שטח ההפקר
ומובלעת לטרון הירדנית
במשך שני העשורים הראשונים

על מהות האזור ארשה לצטט את דברי פרופ' גדעון ביגר, מהמחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטת  תל אביב, שהיה מורה שלי בעת לימודי באוניברסיטה העברית והמשך הזמן הפך להיות עמית במקצוע.

"שטח הפקר הוא שטח במעמד מיוחד, הנמצא על פי רוב בין שתי מדינות שביניהן גבול משותף אך הן לא הסכימו על מיקומו המדויק. מצב זה הוליד לפעמים אזורים שאינם שייכים לשום צד, בין קו הגבול של צד אחד לקו הגבול של הצד האחר. בשטח זה אין ריבונות חוקית לשום צד, ולכן הוא מכונה "שטח הפקר".
מינוח זה הופיע לראשונה במלחמת העולם הראשונה בחזית המערבית באירופה כדי לתאר את השטחים שבין חפירות הלוחמים משני הצדדים. לימים הוא נעשה למושג המשמש בעת קביעת גבולות מדיניים. עד היום קיים שטח הפקר בין דרום קוריאה לצפון קוריאה ובין קפריסין הריבונית לקפריסין הטורקית.
קביעת קווי שביתת הנשק בין ישראל לממלכת ירדן באביב 1949 ("הקו הירוק") יצרה כמה שטחי הפקר, בשל אי הסכמה ובהירות אשר למיקום הקו המפריד – בשל מיקום הלוחמים עם קביעת הפסקת האש. שטחי הפקר קטנים השתרעו לאורך הקו העירוני בירושלים. שטח ההפקר הגדול השתרע בסמוך למנזר לטרון.
המנזר ותחנת המשטרה הסמוכה לו נתפסו בידי הלגיון העבר ירדני במלחמת הקוממיות, והניסיונות לכבוש שטח זה, שבו עבר הכביש הראשי בין תל אביב לירושלים וגם צינור המים ממעיינות הירקון לירושלים, עלו בתוהו. עם הפסקת האש התבססו כוחות צה"ל על הגבעות ממערב, צפון ודרום לתחנת המשטרה ולעמק איילון, והירדנים החזיקו בגבעות שממזרח, במנזר ובתחנת המשטרה.
הסכם שביתת הנשק סימן על המפות שני קווים מקבילים, שממזרחם ישבו הירדנים וממערבם מדינת ישראל. המנזר ותחנת המשטרה נשארו בשטח הירדני, אך שטח נרחב, כ-44 קמ"ר (44 אלף דונם), נשאר בשטח ההפקר. בשנים 1949-1967 עיבדו חקלאים משני הצדדים שטחים בשטח ההפקר, מה שגרם לתקריות, כמו "קרב הטרקטורים הגדול" ב-1965, אך שום צד לא הקים מבני קבע בשטח. אף שישראל ביקשה כמה פעמים לחלק את השטח בינה לבין ירדן, לא הסכימה ירדן לשום שינוי במצב.
במלחמת ששת הימים נכבש השטח בידי צה"ל. ישראל לא הכריזה ששטח ההפקר צורף למדינת ישראל, אך בפועל היא מתייחסת אליו כחלק מהשטח הריבוני של המדינה. בשטח הוקם פארק "מיני ישראל", ונעשות בו פעולות חקלאיות והנדסיות ובהן סלילת הכביש המהיר בין ירושלים לתל אביב.
העיר מודיעין, שהחלה להיבנות על ידי מדינת ישראל בשנות ה-80, נבנתה כולה בשטח מדינת ישראל הריבונית. מכבים ורעות נבנו בחלקן בשטח ההפקר. עם צירופן למודיעין, חלק מהשטח הבנוי של העיר נמצא בשטח ההפקר. לכן נראה שיש בסיס לטענת האיחוד האירופי, כי מודיעין נמצאת בחלקה בשטח ההפקר, שגם ישראל, כאמור, לא צירפה באופן רשמי לשטח המדינה.

 

 

 

*******

האזור, השפלה הצפונית

הגאוגרפיה של עמק איילון,

מיקומו בין הרי ירושלים במזרח,
גבעות השפלה הגבוהה מדרום ומצפון,
גבעות השפלה הנמוכה ממערב
גובה נע בין 140 ל-200 מטרים מעל פני הים,
שטחו כ–40 קילומטרים רבועים
וקרקעותיו פוריות
הוא אחד מחמישה עמקים והגדול ביניהם שנוצרו במפגש 
של התפר הגאולוגי שנקרא "קו התלם" (כיוונו צפון -דרום)
בין הדום הר חברון והרי ירושלים ובין השפלה
עם קו העתק הנחלים שכיוונו מזרח -מערב

 

שתי אונות עמק איילון משתרעות בערוצי נחל איילון ונחל נחשון

נחל איילון מוכר בעבר בשמו הערבי: וָאדִי מוּסְרָרָה.  יש המפרשים את השם הערבי במשמעות "צרורות אבנים" (صرّة "צֻרָה"= צרור). את שמו העברי קיבל מעמק איילון בו הוא עובר, לאורכו. השמות הקודמים של הנחל: w. Salman, w. Kabir, w. Salama, w. Musrara. בעבר נחל איילון היה נחל איתן וכיום הוא נחל אכזב, מוצאו בהרי יהודה דרומית לרמאללה ונשפך לנחל הירקון בתל אביב. אורכו הכולל של הנחל הוא כחמישים קילומטר ושטח אגן הניקוז שלו כ-815 קילומטר רבוע. הנחל כיום הוא היובל המרכזי והעיקרי של נחל הירקון. זה תחום אגן הניקוז של שניהם.

יובליו של נחל איילון בהרי יהודה הם נחל בית חנן, נחל כפירה, נחל החמישה, נחל יתלה, נחל אילן, נחל שורש, נחל בית חורון. בתחילה זורם הנחל בעמק איילון, משם הוא נכנס למאגר איילון וממשיך בגבעות השפלה מזרחית ליישובים כפר שמואל ומשמר איילון. נחל איילון ממשיך לזרום מהשפלה ואליו מגיעים יובלים נוספים ממהר והם נחל נטוף, נחל מודיעים, נחל נבלט). ויובליו האחרים מגבעות השפלה נחל נחשון, נחל מאיר, נחל גזר, נחל עזריה, נחל ענבה, נחל דניאל, נחל גמזו נחל בית עריף, לכיוון כללי של צפון מערב. מערבית לנמל התעופה בן-גוריון, מתחברים אליו שני יובליו הגדולים נחל שפריר ונחל יהוד אליו התחבר נחל אונו. בהמשך הנחל נכנס לפארק אריאל שרון בקצהו המזרחי של הפארק מתחת לכביש 412 וחוצה אותו לכל אורכו עד שהוא מתועל לנתיבי איילון בכניסה לתל אביב. מנקודה זו ועד קרוב לשפך הוא זורם לכיוון צפון בתעלה בין נתיבי הכביש המהיר. נחל איילון נשפך לנחל הירקון ודרכו לים התיכון. נקודת המפגש עם הירקון יוצרת לשון יבשה המפרידה בין הנחלים ונקראת "פארק ראש הציפור", בשל צורת השטח במבט מהאוויר. היא נמצאת בשטחו של פארק הירקון.

 

*******
מעט היסטוריה על קצה המזלג

העבר הרחוק

"שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון"

בעת מסע כיבושיו של יהושע הגבעונים נכנעו לו. אז חמש מלכי האמורי: ירושלים חברון, ירמות, לכיש ועגלון הכריזו מלחמה עליהם (ספר יהושע י') (ג) וַיִּשְׁלַח אֲדנִי צֶדֶק מֶלֶךְ יְרוּשָׁלַםִ אֶל הוהָם מֶלֶךְ חֶבְרון וְאֶל פִּרְאָם מֶלֶךְ יַרְמוּת וְאֶל יָפִיעַ מֶלֶךְ לָכִישׁ וְאֶל דְּבִיר מֶלֶךְ עֶגְלון לֵאמר: (ד) עֲלוּ אֵלַי וְעִזְרֻנִי וְנַכֶּה אֶת גִּבְעון כִּי הִשְׁלִימָה אֶת יְהושֻׁעַ וְאֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ה) וַיֵּאָסְפוּ וַיַּעֲלוּ חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי הָאֱמרִי מֶלֶךְ יְרוּשָׁלַםִ מֶלֶךְ חֶבְרון מֶלֶךְ יַרְמוּת  מֶלֶךְ לָכִישׁ מֶלֶךְ עֶגְלון הֵם וְכָל מַחֲנֵיהֶם וַיַּחֲנוּ עַל גִּבְעון וַיִּלָּחֲמוּ עָלֶיהָ:  (ו) וַיִּשְׁלְחוּ אַנְשֵׁי גִבְעון אֶל יְהושֻׁעַ אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּלָה לֵאמר אַל תֶּרֶף יָדֶיךָ מֵעֲבָדֶיךָ עֲלֵה אֵלֵינוּ מְהֵרָה וְהושִׁיעָה לָּנוּ וְעָזְרֵנוּ כִּי נִקְבְּצוּ אֵלֵינוּ כָּל מַלְכֵי הָאֱמרִי ישְׁבֵי הָהָר: (ז) וַיַּעַל יְהושֻׁעַ מִן הַגִּלְגָּל הוּא וְכָל עַם הַמִּלְחָמָה עִמּו וְכל גִּבּורֵי הֶחָיִל:" יהושע נדרש  לממש את הברית שכרת עם הגבעונים. מלכי האמורי יוצאים למלחמה נגד גבעון, והם פונים בלי היסוס ליהושע: "אל תרף ידיך מעבדיך." יהושע, שנמצא אז בגלגל בבקעת הירדן עלה במסע מלחמה מהיר מגלגל לגבעון בהר. לאחר במסע לילי ארוך יהושע תקף את צבאות המלכים.  מלכי האמורי נסוגו במנוסה מערבה, לכיוון בית חורון: " יהושע רדף אחרי מלכי האמורי. השעה התאחרה והוא חשש שלא יספיק לסיים את הקרב עד חשכה בחסותה יוכלו חיילי האמורי לברוח. מכיוון שהם מכירים את השטח טוב יותר מבני ישראל, לא יוכל יהושע לנצל את הניצחון ולהשמיד את צבא האמורי יהושע נדרש לעוד כמה שעות-אור. ועל כן הוא צווה שֶׁמֶשׁ בְּגִבעון דּום וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלון: "(ט) וַיָּבא אֲלֵיהֶם יְהושֻׁעַ פִּתְאם כָּל הַלַּיְלָה עָלָה מִן הַגִּלְגָּל: (י) וַיְהֻמֵּם ה' לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּם מַכָּה גְדולָה בְּגִבְעון וַיִּרְדְּפֵם דֶּרֶךְ מַעֲלֵה בֵית חורן וַיַּכֵּם עַד עֲזֵקָה וְעַד מַקֵּדָה: (י: ט-י). (יב) אָז יְדַבֵּר יְהושֻׁעַ לה' בְּיּום תֵּת ה' אֶת הָאֱמרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבעון דּום וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלון: (יג) וַיִּדּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקּם גּוי איְבָיו הֲלא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר וַיַּעֲמד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלא אָץ לָבוא כְּיום תָּמִים: (י: יב-יג). השמש איחר לשקוע כיום שלם.

 

קרב אמאוס

בעמק איילון התרחש "קרב אמאוס" הוא הקרב השלישי בסדרת הקרבות בין החשמונאים לממלכה הסלאוקית. הוא התקיים במסגרת מרד החשמונאים שהתרחש בסתיו של שנת 165 לפנה"ס ליד אמאוס.. לאחר שתי מפלות של הצבא הסלאוקי, יצאו ניקנור בן פטרוקלוס וגורגיאס, בראש צבא גדול וכוח עזר רב למבצע לדיכוי המרד, נגד יהודה ואנשיו. קרב אסטרטגי מזהיר זה גילה כישורים צבאיים מעולים אצל החשמונאים, והסתיים בניצחון מובהק של יהודה המקבי ואנשיו, שנשק ושלל רב נפל בחלקם.

אמאוס ניקופוליס

במקום זה המזוהה עם אמאוס, לפי האמונה נוצרית, התגלה ישוע הנוצרי לשני תלמידיו, לאחר תחייתו מן המתים. 

"לה טורון דה שבלייה"

הצלבנים העריכו את עמק איילון כנכס אסטרטגי והקימו בו את מבצר לטרון ("לה טורון דה שבלייה" – מגדל האבירים בצרפתית). הוא הוקם כדי לתת מענה לבעיית חוסר הביטחון בתנועה בדרכים העולות לירושלים והוחזק על ידי מסדר הטמפלרים. המבצר  וננטש בשנת 1187 ונהרס לחלוטין בידי המוסלמים שכבשו את הארץ אחרי קרב קרני חיטין. שמו של המבצר שובש על ידי התושבים המקומיים הערבים ללטרון ושם זה נשאר עד עצם היום הזה.

*******
האזור מאז שלהי המאה ה-19 ועד מלחמת העצמאות

בשלהי התקופה העות'מאנית מבחינה מנהלית,

המערכה במלחמת העולם הראשונה,

האזור לא כוסה בצורה מיטבית בתרשימי הקרבות. מדובר בסיפור מעט מסובך. ננסה לעשות מעט סדר במספר שורות באדיבות ערן תירוש יו"ר העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל:

לאחר הבקעת הקו העות'מאני הקדמי בין באר-שבע לעזה בסוף חודש אוקטובר 1917, נערכו במהלך השבועיים הראשונים של נובמבר מספר קרבות בין הכוחות העות'מאניים הנסוגים לבין כוחות בעלות הברית (חיל המשלוח המצרי – צבא אלנבי) בצפון הנגב ובפלשת. ב-15 בנובמבר הסתערו פרשי יאומנרי בריטים על רכס אבו שושה (תל גזר – רכס בקוע / יער המגנים) החולש על קטע מדרך יפו – ירושלים, סמוך לאל-קובאב (סביבת משמר איילון / כפר בן נון). צפון-מערבה משם, השתלטו פרשים אוסטרלים מדיביזיית אנז"ק על סביבת רמלה ולוד. בהמשך, הדיביזיה האוסטרלית הרכובה נעה קדימה והתמקמה סביב אל-קובאב, המשקיפה ממערב על עמק איילון.
בשלב זה נוצר פיצול בין הכוחות העות'מאניים. הארמיה השמינית נסוגה אל עבר הגדה הצפונית של הירקון בעוד הארמיה השביעית נסוגה אל עבר הרי ירושלים. האזור הטרשי בדרום-מערב השומרון (מצפון למודיעין של היום) חצץ בין הארמיות העות'מאניות ולמספר ימים היה ללא נוכחות צבאית משמעותית. הגנרל אלנבי החליט לדחוק בכוחותיו היגעים (לאחר למעלה משבועיים של תנועה ולחימה ועם קווי אספקה ארוכים ומקוטעים) ולתקוף את הארמיה העות'מאנית השביעית, תוך כוונה לאגף את ירושלים מצפון ובכך להכריח את העות'מאנים לסגת מהעיר מזרחה, ללא קרב.
ב-18 בנובמבר החלה המתקפה הראשונה על ירושלים, מתקפה שזכתה מאוחר יותר לכינוי "קרב נבי סמואל". בתאריך זה נעו שתי דיביזיות פרשים אל עבר הרי ירושלים ובית-אל. דיביזיית היאומנרי הרכובה חצתה את גבעות בן שמן ומודיעין ונעה אל עבר אזור מעלה בית חורון. שני גדודים מהדיביזיה האוסטרלית הרכובה חצו את עמק איילון והתקדמו באיטיות אל תוך הגבעות הטרשיות החולשות ממערב על חלקו הצפוני של העמק (בין שעלבים לבין רעות של היום). בשעות אחרי הצהרים החל התקפה על אזור לטרון ואמעוס. פטרול אוסטרלי הצליח לאגף את הרכס ולהגיע אל יאלו (תל איילון). לקראת שקיעה הגיעה פקודה לעצור את ההתקפה ולסגת חזרה לאל-קובאב. לנוכח קשיי פעילות פרשים בשטח הטרשי הוחלט להסיג את הדיביזיה האוסטרלית הרכובה לאחור.
למחרת, ב-19 בנובמבר, הצטרפו ללחימה שתי דיביזיות רגלים, ה-52 וה-75. דיביזיה 52 נעה ממערב דרך גבעות בן שמן ומודיעין, חצתה את צפון עמק איילון בדרכה לבית ליקיא ובמעלה ההרים אל עבר בית עינאן ואל-קוביבה. הדיביזיה ה-75 השתלטה על סביבת לטרון ואמעוס (מרבית הכוחות העות'מאניים שהחזיקו במקום נסוגו במהלך הלילה) והמשיכו מזרחה אל עבר באב אל-וואד וואדי עלי.

 

בתקופת השלטון הבריטי, כמו בתקופה העות'מאנית
מבחינה מנהלית חלק מהיישובים
בתחום מחוז ירושלים וחלק במחוז רמלה

בניית משטרת לטרון במסגרת מערך מצודות הטיגרט

משטרת לטרון  מדגם  מצודת טיגרט שהוקמה על ידי ממשלת המנדט בימי בראשית שנות ה-40 כלקח מדיכוי המרד הערבי הגדול. מצודה זו הייתה אחת מ-65 המצודות שנבנו ברחבי הארץ בצמתים ומקומות אסטרטגים וטקטיים על כבישי האורך והרוחב של הארץ. להרחבה ראו מצודות טיגרט –  שלטון וביטחון בכפיפה אחת וגם תכנון מבצרי המשטרה ( טגרטים) בארץ ישראל.

 

אזור עמק איילון, מחוץ למפת ההתיישבות היהודית

 

טרם תחילת מלחמת העצמאות  ובמהלכה
לטרון צומת אסטרטגית על כביש ירושלים תל אביב

במלחמת העצמאות,
חמישה קרבות קשים בין צה"ל והלגיון הערבי 
בין 25 במאי ו-18 ביולי 1948

סיכום מחקר על קרבות לטרון שבצעה מחלקת היסטוריה לאחר המלחמה

מבצע מכבי (בין 8 ל-16 במאי) – ב-8 במאי, פתחה ההגנה במבצע מכבי נגד צבא השחרור הערבי ששהה במספר כפרים לאורך כביש ירושלים ומנע הגעת אספקה לאוכלוסייה היהודית בעיר. חטיבת גבעתי איגפה ממערב וחטיבת הראל ממזרח. בין 9 ל-11 במאי גדוד מחטיבת הראל התמקם בגבעות שמצפון ומדרום לכביש. הגדוד ספג אש תופת מהארטילריה של צבא השחרור אולם הצליח להחזיק בעמדותיו ולהתחפר. ב-12 במאי תפסה חטיבת גבעתי את מחנה המעצר הבריטי שעל הכביש המוביל ללטרון אך נטשה אותו ביום הבא. בין 14 ל-15 במאי, תפס גדוד 52 של החטיבה את הכפרים אבו שושה, אל-נעני ואל קובאב צפונית ללטרון ובכך ניתק את הגישה מהעיר רמלה אל האזור. ממזרח, חיילי חטיבת הראל תפסו את דיר איוב ב-15 במאי אך נטשו את הכפר ביום הבא. בזמן הקרבות באזור לטרון קיבלה חטיבת גבעתי הוראה להתפרש מחדש בחזית הדרומית בשל התקדמות הצבא המצרי. חטיבת הראל קיבלה הוראה להישאר באזור ירושלים. התוצאה עזיבת האזור מבלי להבין את חשיבותו האסטרטגית העליונה.

 

 

השתלטות הלגיון – טרם פלישת צבאות ערב, ב-14 במאי השתלט הלגיון הערבי על משטרת לטרון עם עזיבת הכוחות הבריטיים. 

מבצע בן נון א' – בלילה שבין 24 במאי 1948 ל-25 במאי נערך ניסיון ראשון לכבוש את לטרון במסגרת מבצע בן נון א'. הכוח התוקף, בפיקודו של שלמה שמיר , קצין לשעבר בצבא הבריטי, כלל את חטיבה שבע שאך זה הוקמה, מתוגברת בגדוד 32 מחטיבת "אלכסנדרוני". הכוח הורכב מלוחמים ברמות הכשרה שונות, חלקם אנשי פלמ"ח, חלקם אנשי חי"ש וחלקם אנשי גח"ל שעלו לארץ זמן קצר לפני כן. עקב העדר מידע מודיעיני מהימן, לא היה ידוע לפיקוד הישראלי, שכוח האויב במתחם לטרון נהנה מעדיפות מספרית ואיכותית גדולה על הכוח התוקף. הכוח נכשל בניסיונו לכבוש את הנקודות השולטות ברכס לטרון ונאלץ לסגת לאחר שספג אבידות קשות: כ-74 הרוגים, ששה שבויים ופצועים רבים. לוחמים ערביים מקומיים, מרביתם מהכפרים בית ג'יז ובית סוסין, מילאו תפקיד מרכזי בהדיפת המתקפה הישראלית, וזינבו בכוחות הנסוגים. מפקדת חטיבה 7 הבינה שהיא חייבת להשתלט על הכפרים הללו (שישבו על רכס הגבעות שמדרום לכביש לירושלים, מול רכס לטרון), לפני חידוש ההתקפה על מתחם לטרון, כדי לאבטח את אגפה הדרומי, ולחבור עם חטיבת "הראל" בפרוזדור ירושלים. בימים 25-28 במאי נכבשו שני הכפרים כמעט ללא התנגדות בשתי התקפות לילה, ותושביהם ברחו מהם. כיבוש הכפרים יצר מסדרון קרקעי בשליטת צה"ל, שעקף את חסימת הלגיון בלטרון, ואפשר מאוחר יותר את סלילת דרך עוקפת לירושלים ("דרך בורמה").

מבצע בן נון ב' – בליל 30/31 במאי 1948 נערך ניסיון שני לכבוש את מתחם לטרון, על ידי כוחות מחטיבה 7 בסיוע גדוד 52 מחטיבת "גבעתי". במהלך מבצע זה נעשה לראשונה שימוש נרחב בשיריוניות ובזחל"מים, ולכן נהוג לראות בו את הפעולה הראשונה של חיל השריון הישראלי. הכוחות הישראליים ערכו התקפת לילה בשני מאמצים עיקריים על עמדות הלגיון בחלקו המערבי של רכס לטרון ובחלקו המזרחי של הרכס. שתי ההתקפות נכשלו, מבלי שהצליחו ליצור איום רציני על מערך ההגנה של הלגיון, וכוחות צה"ל נסוגו לנקודות היציאה שלהם לאחר שספגו אבידות כבדות (49 הרוגים ועשרות פצועים). במהלך המבצע הצליח צוות קרב משולב מגדוד 73 של חטיבה 7 לפרוץ את טבעת ההגנה החיצונית של תחנת משטרת לטרון, אך ניסיונו לפרוץ אל תוך מבנה המשטרה נכשל, ושרידי הכוח התוקף נאלצו לסגת לאחר שספגו אבידות כבדות ביותר. בחצר המשטרה נותרו 31 הרוגים ישראלים וארבעה זחל"מים.

 

מבצע יורם – המחסור המחריף במזון בירושלים העברית, כתוצאה מכשלונות צה"ל לפרוץ את המצור שהטיל צבא עבר הירדן על העיר, ביחד עם החשש ש"ההפוגה הראשונה" במלחמה בא"י תיכנס לתוקף כאשר ירושלים עדיין מנותקת משאר חלקי המדינה היהודית, גרמו לבן-גוריון לדרוש מהמטכ"ל הישראלי לעשות ניסיון נוסף לכבוש את מתחם לטרון לפני מועד כניסת ההפוגה לתוקף (11 ביוני). הפעם הוחלט להטיל את המשימה על שתי חטיבות פלמ"ח – חטיבת "הראל", שהחזיקה בפרוזדור ירושלים, וחטיבת "יפתח", שהועברה במיוחד מהגליל לחזית ירושלים, כדי לתגבר את כוחות צה"ל באזור – תחת פיקוד יגאל אלון, מפקד השדה הבכיר של הפלמ"ח. לפי תכנית הפעולה נועד גדוד אחד מחטיבת "יפתח" לערוך פשיטות על עמדות הלגיון בחלק המערבי והצפון מערבי של מתחם לטרון, כדי להטעות את פיקוד הלגיון ולאלץ אותו לרכז את עתודותיו באזור זה, בעוד המתקפה העיקרית מונחתת מכיוון דרום, על עמדות הלגיון ברכסים ממזרח לכפר לטרון (מרכז מערך ההגנה של הלגיון). גדוד 5 של "הראל" נועד לכבוש את משלט י"ג (נ"ג 350), ולאחר כיבושו נועד גדוד 3 של "יפתח" לעבור דרכו, ולהשתלט על משלט י"ד (נ"ג 315), על הרכס מדרום לו. המבצע נערך בלילה שבין 8 ביוני ל-9 ביוני 1948. בגלל טעות בניווט תקף גדוד 5 את משלט י"ד במקום את יעדו המקורי. הגדוד שלא עמד על טעותו דיווח על כיבוש משלט י"ג, וגדוד 3 שנשלח לתגבר אותו בהתאם לתוכנית המקורית הופתע כאשר נתקל במכת אש של כוח הלגיון שהחזיק במשלט. מפקד הגדוד החליט לסגת לנקודת היציאה למרות שכמעט לא היו לו נפגעים, ובכך השאיר את גדוד 5 מבודד בלב מערך הלגיון. למרות זאת הצליח הגדוד בתום קרב ממושך וקשה להשתלט על משלט י"ד ולהדוף שורת התקפות נגד של כוחות הלגיון. דיווחים מהצד הירדני מלמדים, שפעולת הגדוד הייתה קרובה למוטט את מערך ההגנה של הלגיון, ואילו היה ניתן לתגבר אותו הוא היה גורם לנסיגת כוחות האויב. אולם ערפל הקרב והעדר כוחות עתודה זמינים גרמו לכך שמפקדת המבצע לא תיגברה את גדוד 5, והוא נאלץ לסגת עם שחר לאחר שספג 18 הרוגים ופצועים רבים. מבצע "יורם" הוכיח, שניתן היה לכבוש את מתחם לטרון, אילו הוטלה המשימה על כוחות חי"ר מנוסים ומאומנים היטב (דוגמת כוחות הפלמ"ח). למרות כישלון המבצע הוא היה קרוב מאוד להשגת יעדו, ויצר איום ממשי על מערך ההגנה של הלגיון.

 

עוד שני ניסיונות – למחרת מבצע יורם הורה בן-גוריון לצאת שוב עוד באותו לילה, אך נתקל בסירוב מפי יצחק רבין, סגנו של אלון. לויתור על תפיסת לטרון סייעה העובדה שבמהלך חודש יוני נפרצה דרך עוקפת לירושלים שכונתה דרך בורמה. מעבר ציוד בדרך זו לירושלים הקל על המצור והפך את "פקק לטרון" לחשוב פחות.
בקרבות עשרת הימים נעשו עוד שני ניסיונות לכבוש את לטרון:
בליל 15-16 ביולי 1948. במסגרת מבצע דני, תקפה פלוגה מחטיבת הראל את "רכס התותחים" (נ.ג 395) בחלקו המזרחי של רכס לטרון וכבשה בהסתערות את המשלט. הליגיון הערבי שחזה את ההתקפה, חוזק בגדוד משוריין שהחל כעבור זמן קצר בהתקפת נגד. לוחמי הראל לא צוידו בנשק נגד שריון. השחר עמד לעלות ומפקד הפלוגה החליט על נסיגה לפני שיכותר על ידי כוח הלגיון העדיף. הפלוגה השאירה במקום שלושה פצועים קשה שלא ניתן לטלטלם וחובש שהתנדב להישאר ולטפל בהם. ארבעתם נהרגו בידי הירדנים.
ב-18 ביולי 1948 לקראת כניסת ההפוגה השנייה לתוקף, בוצע ניסיון לכבוש את תחנת המשטרה. המשימה הוטלה על פלוגה של חטיבת יפתח ועל מספר זחל"מים וטנק קרומוול של חטיבה 8. הטור המשוריין יצא מאל-קובאב והתקדם לעבר תחנת המשטרה בלטרון. כאשר הגיעו לתחנת השאיבה במחצית הדרך פתח הטנק באש על המשטרה. בעת שילוח הפגז השלישי נתקע התרמיל בקנה והטנק נאלץ לסגת כדי לתקן את התקלה. קשר לקוי גרם לכך שמפקד שדרת הזחל"מים ראה בכך אות לנסיגה ופקד על הזחל"מים לסגת. מפקד הפעולה לא רצה לסכן את חיל הרגלים בהתקפה ללא סיוע ופקד על נסיגה כללית

בתום מלחמת העצמאות מרחב לטרון מחוץ לשליטת ישראל 

 

*******
האזור בשני העשורים הראשונים

 

 

מלחמת ששת הימים,
כיבוש מובלעת לטרון ושטח ההפקר,
אלוף פקוד מרכז אלוף עוזי נרקיס
החליט על דעת עצמו לחסל את המובלעת
ולפנות ולהרוס את הכפרים, אמעוס, יאלו ובית נובא

******

האזור כיום

 

כביש 1 (אַחַת) הוא כביש ראשי המחבר בין תל אביב, ירושלים, מעלה אדומים ויריחו ומוכר גם בשם "כביש ירושלים-תל אביב". למרות השם הנפוץ, לכביש ישנו חלק נוסף הנמשך ממזרח לירושלים, דרך מעלה אדומים ומדבר יהודה לבקעת הירדן. כך למעשה הוא אחד משלושת הכבישים היחידים בארץ שחוצים אותה לכל רוחבה (שני הכבישים האחרים הם: כביש 25 וכביש 57). אורכו הכולל של הכביש הוא 96 קילומטרים והוא מורכב משלושה חלקים עיקריים: 1. כביש מהיר המתחיל במחלף קיבוץ גלויות בתל אביב, בהתפצלות מנתיבי איילון, חולף על פני נמל התעופה בן-גוריון והעיר לוד ומגיע עד לשער הגיא. 2. העלייה ההיסטורית לירושלים ממחלף שער הגיא. 3. כביש ירושלים-ים המלח (או כביש ירושלים-יריחו). חלק זה מסתיים בצומת בית הערבה, צומת מפגש עם כביש 90 בסמוך לקיבוץ בית הערבה בבקעת ים המלח. מצומת זה נמשך חלק נוסף באורך של חמישה קילומטר הסגור לציבור אך נמצא בשימוש צה"ל, ומוביל לגשר עבדאללה ההרוס. מעבר לנהר הירדן קיים כביש המשך.

קטע הכביש המהיר – בשנת 1965 החל תכנון כביש מהיר מתל אביב לנמל התעופה בן-גוריון, בתוואי צמוד למסילת הרכבת מתל אביב ללוד. בנייתו שהייתה אמורה להסתיים ב-1966 התעכבה ולבסוף נחנך ב-26 בפברואר 1970 הכביש מחלף גנות – נתב"ג (המסלול הצפוני בלבד, שהתנועה בו נעה בשני הכיוונים). לקראת פתיחתו של הקטע נחנך באוקטובר 1969 הגשר הראשון של מחלף גנות. הקטע מגנות לנמל התעופה תוכנן מתוך מחשבה להרחיבו בעתיד לכיוון ירושלים ולתל אביב, ללא החלטה על התוואי המדויק. לאחר מכן הוחלט לבנות את הכביש המהיר בין תל אביב למחלף שער הגיא בתוואי חדש דרך לטרון, במקום להרחיב את הכביש הישן (כביש 44). קטע הדרך גנות – לטרון ארוך ב-10 קילומטרים מהכביש הישן (עקב מעקף סביב לוד ובן שמן), אך הנסיעה בו מהירה יותר בשל תכנונו ככביש מהיר עם מיעוט צמתים ומחלפים. אחד הנוסעים הראשונים בחלק החדש של הכביש היה נשיא מצרים אנואר סאדאת בעת ביקורו בישראל בנובמבר 1977. היה זה עוד לפני שנסתיימה סלילת הכביש. ראש הממשלה באותה תקופה, מנחם בגין התעקש שסאדאת יסע בכביש המהיר כדי שיתרשם מהפיתוח בישראל. מספר שבועות לאחר מכן, בינואר 1978 נחנך הקטע בין לטרון לשער הגיא, וביולי 1978 נפתח הקטע לנסיעה לכל אורכו בין מחלף קיבוץ גלויות ועד לטרון (שם התחבר עם הכביש הישן), אך עם רמזורים זמניים ונתיב בודד בחלקים מסוימים. הקטע כולו נחנך רשמית באוגוסט 1979 בטקס חגיגי ומתוקשר. את הסרט גזר ראש הממשלה מנחם בגין.

 

*****

קטעי המסלול, המראות והמקומות

*******

קטע ראשון, מערבי

יציאה מקיבוץ נחשון צפונה
על דרך הפטרולים ממערב לעמק איילון (סימון שביל שחור)
הגעה לכביש 424. פאתי מתקן המשטרה מול כפר בן נון
כניסה ליער קק"ל בו נמצאים שרידי הכפר אל קובב
והיום יער התנדבות ויער הלח"י בו נמצאת האנדרטה המרכזית של הלח"י
ירידה למרגלות הסכר של מאגר איילון

 

נחשון הוא קיבוץ  השייך למועצה אזורית מטה יהודה. הקיבוץ הוקם בשנת 1950 על ידי אנשי "השומר הצעיר" מחו"ל ומהארץ. שמו של הקיבוץ הוא כשמו של מבצע נחשון שהוביל לפריצת המצור על ירושלים במלחמת העצמאות. ציוני דרך בתולדות הקיבוץ

 

כביש 424 העובר במושב משמר איילון ובשולי כפר בן נון, להלן, , היווה ציר תנועה מרכזי לירושלים. למעשה כביש זה נמצא על תוואי הדרך ההיסטורית בין יפו דרך רמלה לירושלים. במלחמת העצמאות ולאחריה בעת שמובלעת לטרון הייתה שטח הפקר ובלטרון שלט הלגיון הירדני כביש זה היה בשימוש יישובי הסביבה. לאחר מלחמת ששת הימים ועד שנת 1978 חזר ושימש כביש זה את התנועה לירושלים. לאחר סלילת קטע כביש 1 מנמל התעופה לוד לעבר לטרון חזר והפך כביש 424 להיות כביש אזורי. היום כביש זה, בעיקר בסוף שבוע  מהווה הכביש זה מסלול רכיבה מועדף לרוכבי אופני כביש.

 

כפר בן נון – היישוב נוסד בשנת 1952 על ידי תנועת העובד הציוני באזור בו שכן הכפר הערבי אל קובאב, שתושביו נמלטו ממנו במהלך מלחמת העצמאות במאי 1948, ולא הורשו לחזור אליו לאחריה. בכפר יושבו עולים רומנים ובני ארצות מזרח אירופה אחרים אשר עלו לארץ באותה תקופה וכן מספר משפחות מצפון אפריקה. הכפר נקרא בתחילה "משמר אילון ב'" כיוון שהוקם בצמוד ליישוב משמר אילון שנוסד כשנתיים לפני כן באותו אזור, כעבור זמן מה נקבע שם המושב לשמו הנוכחי. שם הכפר נקרא על שם "מבצע בן נון ב'" בו ניסתה חטיבה 7 לפרוץ את הדרך לירושלים מאזור עמק איילון ולטרון הסמוך בסוף חודש מאי 1948. הכפר כמו גם המבצע נקראו על שם יהושע בן-נון שהקרב המפורסם שלו בחמשת מלכי האמורי התרחש באזור ובו אמר את המשפט המפורסם "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון". עד מלחמת ששת הימים היה הכפר יישוב ספר שסבל מאירועים ביטחוניים (מסתננים), נטישת תושבים בשל הקרבה לגבול הירדני. בתחילת שנות ה-70 היה הכפר חצי נטוש. ואולם, במהלך שנות ה-70 החלו תושבים מחוץ לכפר, רובם עירוניים ובעלי מקצועות חופשיים, לרכוש משקים ולהתיישב בכפר במטרה לשפר את איכות חייהם (ולנסות קצת את מזלם בחקלאות). מגמה זו הלכה והתחזקה במהלך שנות ה-80 ואילך, וכיום האוכלוסייה בכפר מגוונת בצאצאי התושבים הראשונים לצד אוכלוסייה שהתיישבה בכפר מאז ועד היום והיא בעלת מאפיינים סוציו-אקונומיים מגוונים והשכלה בתחומים רבים. בכפר מתגוררות כ-80 משפחות במשקים חקלאיים, כ-5 משפחות ב"משקי העזר", וכ-60 משפחות, רובן של בני המושב אשר נשארו לחיות בכפר ומתגוררות בהרחבה שהוקמה במהלך העשור הראשון של שנות האלפיים

 

 

משמר איילון – הוא מושב הנמצא בתחום המוניציפלי של מועצה אזורית גזר ומשתייך לתנועת המושבים. המושב נוסד בשנת 1948, על ידי גרעין מתיישבים מצ'כוסלובקיה. היישוב הוקם על מנת לבסס את האחיזה היהודית בסמוך לקו שביתת הנשק מול מובלעת לטרון, כ 5 ק"מ בכיוון דרום-מזרח. המושב הוקם על גבי חורבותיו של הכפר הערבי אל קובאב. שם המושב ניתן בשל חשיבות מיקומו: צופה על עמק איילון, המוזכר במלחמתו של יהשוע כנגד מלכי האמורי בכיבוש הארץ: "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַיהוָה … וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן" ונמצא על תוואי הדרך ההיסטורית בין יפו דרך רמלה לירושלים. בסמוך למושב נטעו יוצאי תנועת לח"י יער להנצחת תנועתם. ביער הוקמה אנדרטה לזכר נופלי המחתרת. כיום מונה המושב כ 500 תושבים, העוסקים במקצועות חופשיים או באחד מענפי החקלאות הפעילים במושב – גידולי שדה, נבטים, רפת בקר ומטעי זיתים. היישוב נותן אפשרות קליטה ובשנים האחרונות הגדיל את מספר התושבים שלו על ידי הרחבה קהילתית, חלק מהתושבים שנקלטו ליישוב גרים במשקי ההורים וחלק אחר במגרשים שבהרחבות. מרביתם בני מייסדי הישוב שהחליטו לגור ליד הוריהם וחלק קטן מגיע ממקומות שונים בארץ, בכדי ליהנות מהיתרונות הרבים של החיים ביישוב.

 

 

 

אל קובב  כפר הערבי על עייו הוקם היישוב משמר איילון היה שיך לנפת רמלה. תושביו גורשו או נמלטו בחודש יולי 1948 כחלק מהכיבושים במבצע דני בקרבות עשרת הימים שנועד להרחיב את המרחב המחבר בין ירושלים ובין השפלה מישור החוף. משמעות שמו של הכפר היא "הכיפות", ומקור השם ככל הנראה בצורת הגבעות עליהן שכן. הכפר השתייך לקבוצת כפרים שכונו עִרְקִיַּאת (הגבעות הקטנות), ששכנו בין המישור ממערב להרים שממזרח. בשלהי המאה ה-19 היה הכפר מוקף בגדרות צבר ובעצי זית, ובתיו היו בנויים מלבני בוץ וקש. מאוחר יותר נבנו הבתים מבוץ ואבן, בצמוד זה לזה. בשנת 1944-45 נמנו בכפר 1,980 תושבים מוסלמים. באותה עת השתרעו אדמות הכפר על 13,918 דונם, מהם 861 שנרכשו בידי יהודים ועליהם הוקם בשנת 1945 קיבוץ גזר. פרנסת התושבים התבססה על גידולים חקלאיים (דגנים, ירקות ופירות) וגידול בעלי חיים. כבר ב-15 במאי 1948 במסגרת המאמצים לפתוח מחדש לתנועה את הכביש הראשי לירושלים כבשה יחידה מחטיבת גבעתי את כפר.  האחיזה הישראלית בכפר בשבועיים הראשונים לכיבושו הייתה רופפת. הכפר נכבש שוב בתחילת יוני 1948, בידי חטיבת יפתח, במבצע יורם בניסיון להקשות על הכוחות הערביים במהלך אחד הקרבות על אל-לטרון. בעקבות קרבות עשרת הימים, ב-11 ביולי, תושבי האזור נמלטו ממנו כתוצאה מהתקפות באזור לוד ורמלה ונאלצו לפנות לכיוון רמַאללה משום שהמעבר בכביש הראשי נחסם בידי הכוחות הישראלים באל-קֻבּאבּ. מספר חודשים לאחר מכן כפר זה נהרס כמעט כליל ועל עייו, כאמור, הוקם מושב משמר איילון, בשנת 1949. בגבעה מיוערת ממערב למושב משמר איילון נמצא חלק מאתר הכפר אל קובב. בית-הספר של הכפר נותר על תילו, וכך גם מספר בתי אבן, שחלקם מאוכלסים על ידי תושבי משמר איילון. בשנת 1952 נבנה על חלק מאדמות הכפר מושב בן נון.

יער התנדבות ובו אנדרטה חדשה, חקוקה על סלע, המנציחה את לוחמי החטיבה שהשתתפו במלחמת העולם הראשונה והשנייה. סמוך לאנדרטה נמצא חניון נופש נאה גדול, המוקדש לזכרו של אברהם קולודני, לוחם הבריגדה

אנדרטת לח"י – שביל עשוי שתי רצועות בטון לבן וביניהן רצועה של חלוקי בזלת מוביל לאנדרטה, יצירתה של הפסלת איילת ביתן-שלונסקי. האנדרטה, הבנויה שני לוחות בטון לבן, מנציחה את זכרם של 127 חברי מחתרת לח"י. שני הלוחות נוטים בקצותיהם זה אל זה כך שהם יוצרים צורת משולש שגובהו כ-10 מ'. בבסיס האנדרטה מוצב גזע מת גדול של עץ זית ובמפלס שמעליו צומח עץ זית חי. בעיצוב האנדרטה שאבה האמנית השראה משירו של אברהם שטרן ("יאיר") – "הרי את מקודשת לי מולדת". שם השיר, בכתב ידו של מייסדה ומפקדה הראשון של המחתרת, כתוב על האנדרטה. השיר כולו כתוב על שלט מתכת בכניסה לאנדרטה. מול האנדרטה ניצבים עמודי הנצחה לאנשי מחתרת לח"י ובצדם חניון נופש. נמשיך היישר לפנים. הדרך מתעקלת חיש קל ימינה ולאחר כ-350 מ' אנו יכולים לצפות מבין העצים במאגר איילון.

מאגר איילון – מאגר עונתי נמצא בחיבור של נחל איילון עם נחל נחשון ואוסף אליו את מי השיטפונות שהנחלים מביאים. סוללה ארוכה שהוקמה בשנות ה-60 סוכרת את מפגש הנחלים ולאחר סופת גשם ראויה לשמה נוצר מאחוריה מאגר גדול, ששטחו עשוי להגיע ל-400 דונם. המים במאגר, שנבנה בשטח של מחצבה נטושה, מחלחלים לאט-לאט ומעשירים את מי התהום. חברת מקורות מפעילה בסביבות המאגר כ-5 קידוחי הפקה, המספקים את מי התהום ליישובי הסביבה.

*******

קטע שני, צפוני

חציה מתחת כביש 1 לא רחוק מישפרו סנטר
וטיפוס בשביל ישראל ובדרך הפטרולים לשעלבים,
מעבר בתוך שעלבים ונוף איילון
התחברות לדרך חשמונאים המובילה למודיעין 
טיפוס מזרחה דרך מכלאת הבקר לדרך הפטרולים מצפון לעמק איילון 
ירידה דרומה לעמק איילון
בדרך מצפה כרמים הפסקה

שעלבים הנו קיבוץ חקלאי דתי משתייך למועצה האזורית גזר. פעילותו החקלאית של הקיבוץ מתמקדת בגידולי שדה, בקר ועופות. הקיבוץ הוקם בי”א באב תשי”א (1951) כישוב ספר בודד בכל האזור, על ידי גרעין נח”ל “שלהבת” של בוגרי תנועת הנוער ‘עזרא’ על אדמות הכפר הערבי “סלבית” שנכבש בידי צה”ל 3 שנים קודם לכן במלחמת העצמאות. השם “שעלבים” נזכר בתנ”ך עוד בימי יהושוע כחלק מנחלת שבט דן ומוזכר מספר פעמים נוספות. על רקע המיקום הגיאוגרפי המוכר מהתנ”ך ושימור השם הדומה בערבית, הוחלט להעניק למקום את שמו כממשיכו של הישוב הקדום. עושר של ממצאים ארכיאולוגיים במקום מעידים על התיישבות בתקופת הברונזה הקדומה והמאוחרת ובתקופה הישראלית, לצד כתובות יווניות, רומיות, מבנים ביזנטיים ומערות, גתות, מקוואות ובורות מים. במקום נמצאו ממצאים מבית כנסת שומרוני מהמאה ה-4 לספירה בו הכתובת “ד’ ימלוך לעולם ועד” ומוזאיקה בה שתי מנורות בעלות שבעה קנים. בשנת תשכ”א (1961) הקים רב הקיבוץ דאז הרב מאיר שלזינגר את אחת מישיבות ההסדר הראשונות בארץ בשטחי הקיבוץ, דבר אשר השפיעה רבות על אופיו של הקיבוץ, כאשר במשך השנים הפכה לקרית חינוך גדולה מסגרות חינוך מגיל הגן ובית הספר ועד ללימודי הוראה, כולל רבנות ודיינות. הקיבוץ מונה כיום כ-200 משפחות
בשנת 1994, הוקם בידי בוגרי ישיבת ההסדר הישוב “נוף איילון” הסמוך לשעלבים אשר גדל לכדי ישוב נפרד וגדול משעלבים הותיקה. קרית החינוך של הישיבה ונוף איילון פועלים כיום כיחידות עצמאיות, אך הקשר ההיסטורי נשמר ובאופן טבעי מגוון שיתופי פעולה מתקיימים בין הצדדים בחיי היומיום.

 

 

 

 

*******

קטע שלישי, מזרחי

ירידה לנחל איילון,
חצייתו לעבר נחל הכפירה,
לאורך נחל הכפירה
חציית כביש 3 לא רחוק מקצהו שליד מבוא חורון
דרומה בדרך הלבנה הרחבה שנסללה לטובת כניסת רכב לעבר אתר מנהרת הרכבת בנחל יתלה
עד מאגר מסילת ציון ליד מבוא חורון
ופניה מערבה

 

*******

קטע רביעי, דרומי מזרחי

ממאגר מסילת ציון, טיפוס בדרך סולינג שחיברה את אמעוס ובית נובא לכיוון תל איילון
בחצי העלייה חיתוך מערבה בדרך נוף
ובהמשך התחברות לסינגל השחור של פרק קנדה מעל גשר המסילה החדשה
דהריה בסינגל המשובח והזורם עד עמק המעיינות בפרק קנדה
מכאן המשך לכביש 3

 

מבוא חורון הוקם כבר בשנת 1970 על שרידי הכפר הפלסטיני בית נובא שנכבש ונהרס במלחמת ששת הימים. היישוב הוקם כשנה קודם לכן כקיבוץ של תנועת "עזרא" במקום בו נמצא היישוב מבוא מודיעים. בשנת 1974 הוקם במקומו הנוכחי והפך היות מושב שיתופי. בסוף שנות ה-90' היישוב הפך ליישוב קהילתי ובעקבות זה התרחב וגדל לממדיו המוכרים היום.

 

*******

קטע חמישי, דרומי מערבי

על כביש 3 וחצית מתחת לכביש 1 וטיפסנו לכיוון המבצר
בדרך עצירה  בבית הבד של מנזר לטרון
טיפוס למבצר לטרון לתצפית ולביקור באנדרטת חטיבה 7 
משם הם ירדו צפון מערבה למנזר והלאה לנחשון

 

מנזר לטרון נקרא מנזר גְבירתנו של שבעת המכאובים, הידוע יותר בשם מנזר השתקנים, הוא מנזר גברים בנדיקטיני-סיסטרסיאני-טרפיסטי. בשנת 1879 רכשו נזירות כרמליטיות שטחים חקלאיים מהכפר הערבי עמואס השוכן מצפון ללטרון. באותה עת לערך, בשנים 1876-1877, הקימו שני יזמים – אלכסנדר האוורד (במקור היה שמו איסכנדר עוואד) שהיה נוצרי בן העדה המרונית שמשפחתו הגיעה ממלטה והמקומי אמיל בטאט – בית מלון למרגלות גבעת לטרון שעליה שוכנים שרידיו של מבצר לטרון הצלבני. המלון נשא את השם "מלון המכבים", ושירת את תנועת הנוסעים מיפו לירושלים, מסע שנמשך באותן שנים כיומיים. בשנת 1892 נחנך קו הרכבת בין יפו לירושלים, והתמעטו נוסעי הכרכרות והמלון נמכר.
שמו של מבצר לטרון – "לֶה טוֹרוֹן דֶה שֶבַליֶיה" (Le toron des chevaliers; 'מגדל האבירים') – שובש עם השנים ל"לטרון"; והדבר הביא להתפתחות מסורת נוצרית, לפיה דיסמס, "הגנב הטוב" שנצלב לצד יֵשׁוּעַ (בלטינית "boni latronis"), נולד במקום.
בשנת 1887 הגיע לארץ ישראל נזיר טראפיסטי, במטרה להקים בלטרון מנזר. הנזיר, לואי וילה, רכש את בית המלון והתגורר במקום בגפו. ההחלטה להקים את המנזר דווקא באזור זה, התקבלה בשל קרבתו לאמאוס ניקופוליס, עיר רומית-ביזנטית עתיקה ששכנה ברכס לטרון, אותה המסורת הנוצרית מזהה אותה כאחד המקומות בהם התגלה יֵשׁוּעַ לשניים מתלמידיו לאחר שקם לתחייה. לאחר שלוש שנים, בשנת 1890, משהצטרפו אליו נזירים נוספים, המנזר נוסד. הנזירים קיבלו מהנזירות הכרמליטיות אשר אינן עוסקות בחקלאות חלק מהקרקע החקלאית שבבעלותן, והחלו להכשירה. הם נטעו בה עצי זית, כרמים, שדות דגנים וגינת ירקות, ובשטחים שלא כשרו לחקלאות ניטעו עצי אורן וברוש. הנזירים נתקלו בבעיה קשה של מחסור במים ונאלצו להתמודד עם יחס עוין מצד ערביי הכפרים הסמוכים, יחס שהשתפר עם הזמן, בין היתר, בזכות מרפאה שהקימו במנזר. הפטריארך הלטיני של ירושלים העניק למנזר את אוסף ספריו, ששימש בסיס לספריית המנזר.
במלחמת העולם הראשונה גרשו הטורקים את הנזירים שהיו נתיני צרפת, וחלקם גויסו לצבא ואף נהרגו בקרבות. המנזר הפך למחנה צבאי של הצבא העות'מאני ונגרם לו נזק כבד, הוא נבזז והספרייה הושמדה. הנזירים שבו אל המנזר החל בשנת 1919. בשנת 1926 החלה הרחבת מבנה המנזר בסגנון המוגדר על ידי הנזירים כ"סגנון רומנסקי-ביזנטי", ואט אט הוא לבש את דמותו המוכרת כיום. מלאכת הבנייה הסתיימה בשנת 1960, אך הכנסייה קודשה רק בשנת 1999.
בין 1948 ל-1967 נשלט המנזר בידי ירדן, והוא שכן על גבולו של שטח ההפקר שבין ירדן וישראל.

 

*******

סוף דבר

טיול  מעניין באזור מרתק 

יש  הרבה מה לומר ומה לספר עליו ועל תולדותיו

היה זה טיול ארוך, כחמש שעות, מחציתן בתנועה ומחציתן עצירות

ראוי לטייל ולתת תשומת לב מיוחדת
לאזור שדם רב הוקז בו מלחמת העצמאות ובסוף נותר בידי הלגיון הירדני
שטח הפקר שהתקיים במשך שני עשורים והיה סלע מחלוקת
יותר לא יהיה כזה!
היום לב ארץ בין ירושלים ובין תל אביב

 

לא סיימנו ללמוד על האזור מחכה לנו טיול נוסף לאזור  שלא הגענו אליו

 

*******

תודות,
לכל החברים שהשתתפו,
לעומר שסייע  בארגון,
לבועז שהוביל
ולרז שתמך בצילום

האלבום המלא של רז

*******

 

 

מעת לעת,מאז הקיץ האחרון, רז גורן ואני יוצאים באמצע השבוע עם חברים נוספים ל"טיולי חקר". מטרתם של טיולים אלה להעמיק את הלימוד וההכרה של האזורים הפחות מתוירים,  קל וחומר אלה שכמעט ולא רוכבים בהם. בסדרה זו, החלטנו שנתחיל לטייל במרחב התפר המשתרע לאורכו של השרון בו נמצאים הקו הירוק ותוואי גדר הביטחון (גדר ההפרדה). כזה היה הטיול אליו יצאנו ביום שני (7/11/2016).

 

הפעם היינו בתחילת הטיול קבוצה בת שישה רוכבים והם יעקב פרומן ונתי זיו (ממושב מולדת), אלי שחר (קיבוץ תל יצחק), ניצן פרידמן (כפר סבא), רז גורן (כפר יונה) ואני (ממבשרת ציון). במהלך הטיול עזבו אותנו בגלל אילוצי זמן ניצן ואלי. כך סיימנו יחד ארבעה אנשים.

 

על טיול באזור זה חשבתי מזמן. תמיד בנסיעה על כביש 6 בעוברי בו הרהרתי מעט, סקרן הייתי להכיר אותו באמצעות דיווש באופניים.

 

לאחר הטיול עם ניצן  כפר סבא, בתוך העיר, לאורכה, לרוחבה ובשוליה, ביקשתי ממנו להציע מסלול באזור בין כפר סבא ובין כפר קאסם. ניצן נענה ברצון והכין מתווה ראשון. היו לי כמה שינויים ותוספות. ביקשתי מממספר מחברים להתייחס להצעת מסלול. רז "רקח" אותה. הוא שינה מעט והוסיף. בלי היסוס, הוא נענה לבקשתי להוביל את הטיול.

 

*****

המסלול, מעגלי

אזור תעשיית עילית במזרח כפר סבא – שדי חמד – 
חציית כביש 444 – ג'לגוליה – חצייה מתחת כביש 6 –
סיבוב במתן וירחיב – נירית –
יער חורשים  – פאתי אורנית – מול צפון כפר קאסם –
כפר ברא – חורשים – חציית כביש 6 – 
דרכי שדות – מושב חגור – צומת חורשים וג'לג'וליה –
פאתי שדי חמד – וחזרה לאזור תעשייה עתיר ידע

*****

האזור בתחום שתי יחידות נוף גאוגרפיות

הפינה הדרום – מזרחית של השרון

עמק המרזבה צר בצפון והוא הולך ומתרחב בדרום (שם הוא מתלכד עם אגן נהר הירקון). העמק מכוסה באדמת סחף פורייה. בשל ניקוזו הטוב לא התפתחו בו ביצות רבות וניתן היה לקיים בתחומו חקלאות או לנצלו כתוואי נוח לדרכים, כגון "דרך הים" הבינלאומית. העמק נוצל בעבר בעיקר לחקלאות 

המורדות הדרום מערביים של השומרון

הכוללות שלוחות שכיוונן מזרח-מערב (גובהן 100–150 מ' מעל פני הים). מסלע הגבעות הוא גיר ודולומיט, לעתים טרשי, ובוואדיות ובעמקים הצטברו קרקעות רנדזינה וטרה רוסה

אזור רווי אתרים ארכאולוגיים

פירוט מפה 77, סקר ארכאולוגי של ישראל

אזור הטיול חלק מהשרון
שהיה אזור ספר עד מלחמת ששת הימים
ב"מותניים הצרים" של המדינה

מרחב הטיול באגן הניקוז של נחל קנה
שהוא אחד משלוש היובלים העיקרים של הירקון
(לא כולל נחל איילון)

 

נחל ירקון– הוא הגדול שבנחלים הנשפכים לים התיכון בישראל כל יובלי הירקון הם נחלי אכזב וקטעו מראשיתו במעיינות ראש העין הוא נחל איתן. הנחל מנקז חלק מהרי יהודה והרי השומרון, מהר גריזים שבצפון ועד אזור מעלה החמישה בדרום. שטח אגן הניקוז של הירקון כ- 1800 קמ"ר, כשמחצית משטח זה-815 קמ"ר מנוקזת על-ידי הגדול יובליו: נחל איילון. כמות המשקעים הממוצעת באגן ההיקוות של הנחל היא כ- 600 מ"מ בשנה.
נחל הירקון הוא גבול גאוגרפי הדרומי של השרון והגבול הגאוגרפי של אזור מטרופולין תל אביב הכולל את חולות החוף, רכסי הכורכר, גבעות החול האדום ועמק לוד ובקעת אונו.
מוצאו של הנחל במזרח, במעיינות ראש העין, וערוצו הפתלתל חוצה את המטרופולין הגדול ביותר במדינת ישראל בדרכו אל הים התיכון.
ראשיתו של הירקון באזור מעיינות ליד ראש העין המשתרע על פני כ- 200 דונם, בהם נבעו קרוב ל- 2000 מעיינות, שאוחדו עם הקמת מפעל ירקון-נגב. מעיינות אלו מהווים אחד משני המוצאים הטבעיים העיקריים לאקוות ההר (המוצא השני נמצא באזור נחל תנינים, ונמצאים כיום באזור תפעולי סגור של חברת "מקורות").
המרחק בקו אווירי ממקורות הירקון עד הים התיכון הוא 14.5 ק"מ, אולם הנחל זורם בפיתולים רבים שנתנו לו את השם הערבי נהר אל עוג'א – המפותל, ומאריכים את הזרימה ל- 27.5 ק"מ (לא כולל מתחם הנביעות). בתחומי הגן הלאומי נכללים כ- 18.5 ק"מ (כולל אזור הנביעות), והיתרה נמצאת בתחומי פארק הירקון בערים תל אביב – יפו, רמת גן ובני ברק, שאינו חלק מהגן הלאומי.

האזור כיום רווי בינוי ותשתיות:
במזרח גדר ההפרדה והמערכת לאורכה,
כביש חוצה ישראל (כביש 6)
כביש 444 (חוצה שרון לאורכו)
כביש 531 (חוצה שרון לרוחבו)
מסילת ברזל

יש שתי אפשרויות להציג את האזור בנפרד או יחד

1. המרחב הכפרי בדרום מזרח השרון

2. הקצה הצפון מזרחי של מטרופולין תל אביב

*****

אבני הדרך והתמורות בדמות האזור
מאז הרבע האחרון של המאה ה-19
ועד ימינו

 ברבע האחרון של המאה ה-19,
מספר כפרים קטנים בשולי השומרון שעבדו קרקעות במרזיבה.
ח' כפר ברא וח' חריש כבר נמצאים.

 

 

התפר המנהלי בשלהי המאה ה-19

אזור הטיול בימי מלחמת העולם הראשונה

באפריל 1918 תקף חיל המשלוח המצרי את הקו העות'מאני במזרח השרון והדום השומרון (הגבעות בדרום-מערב השומרון). התקפה זו לא צלחה. כוחות של הדיביזיה ה-75 וה-54 נתקלו בהתנגדות עזה של הכוחות העות'מאניים, ובעיקר של כוחות גרמניים (חלק מקורפוס אסיה) שהיו מוצבים בגזרה זו. קו החזית השתנה רק מעט בעקבות הלחימה (שארכה 4 ימים): הכפרים ראפאת, אל-כפר (כפר א-דיכ) וברוקין נפלו לידי הבריטים. על-אף שתוכנית המבצע כללה השתלטות על האזור בו תרכבו הבוקר, כוחות הדיביזיה ה-54 לא הצליחו להבקיע אפילו עד לכפר קאסם.

 

בספטמבר 1918 החלו "מערכות מגידו". דיביזיה 54 הבקיעה את הקו בגזרת כפר קאסם וכפר ברא. דיביזיה 3 (לאהור – דיביזיה הודית שכללה גם יחידות בריטיות) הבקיעה את הקו בגזרת הוד השרון – סביה (כפר סבא היהודית) – כפר סבא (הערבית) – ג'לג'וליה ולאחר מכן סבה מזרחה, כפי שניתן לראות במפות.

 

המידע והמפות נמסרו באדיבות ערן תירוש יו"ר העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל

בתקופת השלטון הבריטי,
מרחב דליל אוכלוסין  אין יישובים יהודיים

היישובים בתפר בין מחוז טול כרם מחוז שכם

מערך הדרכים בשלהי תקופת המנדט ערב מלחמת העצמאות

תמונת מצב במהלך שלבי מלחמת העצמאות,
השטח אינו  בשליטת צה"ל

הקו הירוק לאחר העברת הכפרים
כפר קאסם, כפר ברא וג'לגוליה לתחום ישראל
כפי שסומן על המפה
עליה נחתם הסכם שביתת הנשק בין ישראל ובין ירדן
באביב 1949.

 

תמונת מצב יישובית במחצית שנות ה-50,
כבר הוקמו היישובים
ארגון שמחה (לימים ירחיב) גדוד ט' (לימים חגור)
מושב די חמד ןקיבוץ חורשים טרם הוקמו

תמונת מצב בסוף שנות ה-50', שדי חמד חורשים כבר קיימים

אזור ספר ערב מלחמת ששת הימים,
כביש 6 אינו קיים. מי חשב עליו אז?
אפילו דרך פטרולים ליד הגבול לא הייתה קיימת באזור זה

גדר ההפרדה שנבנתה בשנת 2003
בימי האינתיפאדה השנייה
ביחס לקו הירוק,
המכליל שתי המובלעות סביב קלקיליה,
הדרומית ובה נמצא אלפי מנשה
והצפונית בה נמצא צופים

כביש 6 קיים נסלל במחצית השנייה של שנות ה-90'.
קיים פחות משני עשורים

כיום אזור הטיול בתחום הקו הירוק הוא מרחב כפרי צפוף
שעבר בהדרגה תהליכי עיור ופרבור
ונמצא בתחום שיפוט
המועצה אזורית דרום השרון
והמועצות המקומיות ג'גולגליה וכפר ברא
בין היישובים שטחים חקלאיים
ובשולי האזור יער נטוע

המועצה האזורית דרום השרון הוקמה בי"ג ניסן תש"ם, 30 במרץ 1980, בעקבות איחוד שלוש  מועצות אזוריות שפעלו אז: מועצה אזורית השרון התיכון  שכלל ה שלושה עשר יישובים (אייל, צור נתן, גן חיים, צופית, שדה ורבורג, רמת הכובש, ניר אליהו, קלמניה, בית ברל, נווה ימין, שדי חמד, תל אשר וירחיב); מועצה אזורית ירקון  שכללה שבעה יישובים (גבעת ח"ן, כפר מל"ל, עדנים, גני עם, ירקונה, נווה ירק ואלישמע) ומועצה אזורית מפעלות אפק  שכללה אחד עשר יישובים (גני יהודה, כפר מע"ש, גת רימון, מגשימים, כפר סירקין, גבעת השלושה, עינת, נחשונים, חורשים, חגור וסביון). שמה של המועצה נגזר ממיקומה הגאוגרפי באזור השרון הדרומי. סמלה עוצב תוך שילוב שלושת היסודות של המועצות המרכיבות את המועצה האזורית: ירקון – נחל ירקון,  מפעלות אפק – מבצר אנטיפטרוס  והשרון התיכון  – עץ פרי הדר  המועצה האזורית דרום השרון משתרעת על שטח של כ-95 אלף דונם וגובלת עם 22 רשויות אחרות.

 

 

*****

קטעי המסלול, המקומות והמראות

*****

קטע ראשון

כינוס ויציאה לדרך מרחוב עתיר ידע באזור תעשיית עילית במזרח כפר סבא
חציית תוואי המסילה המזרחית שאיננה
כניסה דרך פשפש לשדי חמד וחציית המושב ממערב למזרח
חציית כביש 444 מול ג'לגוליה
כניסה לג'לגוליה, שרידי מסגד המסכרה ובית הקברות,
מול שרידי החאן הממלוכי, סמטאות הכפר, ביקור במסגד הענק החדש ההולך
המשך חציית ג'לגוליה למזרח היישוב
המשך חצייה מתחת כביש 6

שׂדי חמד הוא מושב השייך למועצה אזורית דרום השרון. שמו של היישוב לקוח מספר ישעיהו, ל"ב, י"ב: "עַל שְׂדֵי חֶמֶד, עַל גֶּפֶן פֹּרִיָּה".דרומית ליישוב עובר נחל קנה וצפונית אליו נחל הדס. היישוב הוקם בספטמבר 1952 על ידי פועלים ותיקים מפתח תקווה שעברו להתיישבות במסגרת תנועת מן העיר אל הכפר, והיה ראשון יישובי התנועה. שטח המושב הוא כ-2,000 דונם והוא תוכנן ל-70 משפחות שכל אחת מקבלת 28 דונם, בהם 12 דונם של פרדס שהוחזק על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים. מקימי המושב היו מעדות שונות, כמחציתם אשכנזים וכמחציתם ספרדים ובנוסף לאנשי פתח תקווה נכללו בהם גם תושבי תל אביב וירושלים.

 

 

ג'לג'וליה היא מועצה מקומית במחוז המרכז בישראל, ומתגוררים בה 9,500 תושבים. ג'לג'וליה היא יישוב עתיק יומין ששמו נזכר בכתובים היסטוריים. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1957.

 

ג'לג'וליה היה בעבר שנבנה על תל עתיק (נ.ט. L-59) שגודלו אינו ידוע. בחתכים שנעשו בשוליו הדרומיים של התל נראים קירות מבנים וחרסים. מצפון לכפר נמצאו בעבר רצפות של פסיפס לבן גס. ביישוב נמצאו חרסים מתקופת הברונזה המאוחרת, תקופת הברזל, התקופה הפרסית, תקופה הערבית הקדומה, ומן התקופה הצלבנית. יש חוקרים המזהים את המקום עם גלגל אחת מערי הממלכה הכנעניות שכבש יהושע "מלך גוים לגלגל". בכפר עברה גם דרך יפו – שכם, ואזור הכפר היה צומת בין שתי הדרכים.

 

 

 

ח'אן גדול מן התקופה הממלוכית שנמצא ממערב לכפר שהיה חלק מרשת חאנים שהשתרעו לאורכה של הדרך שעקפה את מישור החוף, ששפע ביצות בתקופה ההיא (דרך הדואר). בחאן בו השתמרו חדרים מקומרים באגפיו הצפוני, המערבי והדרומי והאומנה הצפונית של השער באגף המזרחי. שטחו של החאן מוערך בלמעלה מ-5,000 מטרים רבועים, ובתקופת הביניים שימש .  הח'אן מהתקופה הממלוכית.

 

שרידי מבנה מן התקופה הצלבנית, שבתקופה הממלוכית הפך להיות מסגד אבו אלעון אחד ממפקדי הצבא של צלאח א-דין. זהו מבנה פתוח לצד מערב, שייחודו בסגנונו הגותי.
חוקר ידיעת הארץ המנוח פרופ' שמואל אביצור לפני שנים רבות זיהה את מבנה זה "מסכרה" – בית מלאכה להפקת סוכר מקנים שגידלו בסביבה ופעל בתקופה הצלבנית. לשיטתו, בתוך מבנה זה הרתיחו את מיץ הקנים בדודים מיוחדים ולאחר מכן ערו אותו לכלי-חרס, שבתוכם התגבש הסוכר וקיבל צורתו החרוטית של הכלי. אביצור זהה מבנה זה מסכרה לא משום שמצא במקום עדויות לייצור סוכר, אלא בשל הדמיון הרב למבנה שהכיר בטירת קולוסי שליד לימסול בקפריסין והוא מסכרה צלבנית שנשתמרה בשלמותה. מאחר ומחקר תעשיית הסוכר הצלבנית היה אז בחיתוליו הדמיון בין שני המבנים הספיק לו כדי לבסס את הטענה שמדובר במפעל סוכר. מאוחר יותר, הארכיאולוג איתן איילון שסקר את האזור ומתקניו הראה שבמקום לא התקיימה מסכרה וזהה את המבנה כמסגד. כמו כן כל החוקרים אחרים שעסקו בתעשיית הסוכר הצלבנית כמו עמר, שטרן וענת פלד בטלו את הזיהוי של אביצור וציינו כי במקום לא התקיימה תעשיית סוכר. בג'לג'וליה לא נמצאו ממצאים של התעשייה כלל וזאת בגלל שלא הייתה שם תעשיית סוכר. לצורך תעשיית הסוכר היה צריך מים זורמים ובג'לג'וליה אין ולא היו בניגוד לנחלים בצפון ולאזור הירקון למשל. בעולם הפרסומים הפופולאריים ותיאורי מורי הדרך, שיש להם דינמיקה משלהם. איש לא טרח להתעדכן ולכן עד היום מקובל הזיהוי של המבנה כמסכרה.
העדכון באדיבות  ד"ר ענת פלד שחקרה את תעשיית הסוכר בארץ ישראל בתקופה הצלבנית וכתבה את הספר "סוכר בממלכת ירושלים"  שהתפרסם בהוצאת יד יצחק בן צבי בשנת 2009)

 

 

המסגד החדש של ג'לג'וליה, שכיפת הזהב הגדולה שלו הוקמה בתחילת שנת 2014, מושך תשומת לב ולא רק בגלל הדמיון לכיפת הסלע בירושלים. המסגד, שנבנה ביישוב הכלוא בין כפר סבא במערב לכביש חוצה ישראל במזרח, הוקם בעקבות צורך דחוף במבנה תפילה גדול שישרת את היישוב הצומח. זהו המסגד השלישי בג'לג'וליה ומהגדולים הנבנים כיום בישראל, והוא עתיד לשרת כאלף מתפללים. מלבד אולם תפילה ענק, יכיל הבניין ספרייה, דיוואן לאירוח ולעריכת אירועים, וגם ממ"ד. המסגד ממוקם בקצה הדרום-מערבי של ג'לג'וליה, על גדות נחל קנה, ונראה היטב בכביש 531 המקשר בין כביש 6 לרעננה. הבניין תוכנן להיות פי שניים בגודל. בשלב זה נבנה רק בניין המסגד עצמו  בעוד שהאגף החד-קומתי שיאכלס שירותים נלווים מחכה לאישורים. כוונת המתכננים בהתחלה הייתה לעצב את המסגד בדומה למסגד האומיי בדמשק" אך, הם ירדנו מהרעיון כי לא היו מספיק שטחים ובחרו לעצב אותו בצורת מתומן ועם כיפה גדולה. ההשראה לתכנון באה ממסגד כיפת הסלע בירושלים, אותו מבנה מתומן המתחבר בתקרה משופעת לכיפת זהב גדולה. בג'לג'וליה, הכיפה מתנשאת לגובה 25 מטרים וקוטרה 15 מטרים (קטן מזה של כיפת הסלע – כ-20 מטרים). בחזית המסגד החדש נבנים שני צריחים שבסיסם מלבני, ומתוכנית הבניין אפשר ללמוד כי יתנשאו לגובה 42 מטרים. במחצית גובהם משתנה צורתם ממלבן למתומן, ולאחר כמה מטרים נוספים היא הופכת למעגל.

כיפת המסגד המעוצבת כחצי כדור, מורכבת מלוחות נחושת צבועים בזהב. בשונה מכיפת הזהב הירושלמית הנתמכת בעמודים, זו בג'לג'וליה משוחררת מעמודים תומכים, ונשענת על משטחים משופעים המפזרים את העומס לקירות החיצוניים – דבר היוצר אולם גדול ורציף, ללא חלוקה והסתרה של עמודים וקירות.
מקור והרחבה

 

 

 

*****

קטע שני

לאורך הגדה הדרומית של נחל קנה
כניסה לסיבוב במתן עד גדר ההפרדה והלאה בירחיב
בטיפוס בכביש ליישוב נירית וסיבוב קצר בה
יציאה מנירית בטיפוס בסינגל קצר ביער חורשים לעבר מצפה חזי

 

 

מתן הוא יישוב קהילתי המשתרע על פני כ- 570 דונם וממוקם צפונית לקיבוץ חורשים, היישוב הקהילתי נירית ומושב ירחיב, בגבול השרון המזרחי והשומרון. סמוכים לו היישובים הערבים – ישראלים כפר ברא וג'לג'וליה, ובקצה היישוב עוברת חומת בטון גבוהה המפרידה בינו לבין הכפר הפלסטיני חָבְלֶה. מתן הוא יישוב של בתים צמודי קרקע על אדמות מנהל. היישוב שייך למועצה אזורית דרום השרון ומנוהל על ידי ועד מתנדב נבחר המונה 10 חברי ועד מתנדבים. ביישוב גני ילדים, בית ספר יסודי, מתנ"ס, בית כנסת אורתודוקסי, מרכז מחזור, מרכז שיטור קהילתי (מש"ק), סניף של תנועת הנוער "האיחוד החקלאי", מועדון נוער, אולם ספורט, בריכה ומרכז מסחרי. תלמידי התיכון לומדים ברובם בתיכון האזורי "עמי אסף" הסמוך לבית ברל, שבכפר סבא.
החזון להקמתו של היישוב מהווה חלק מחזונו הכולל של אריאל שרון להקים את יישובי הכוכבים, שרשרת של יישובים יהודיים על "קו התפר" או "הקו הירוק" של גבולות 1967, לצורך עיבוי ההתיישבות היהודית והתשתית ההגנתית של הקו, לאור השלכות האינתיפאדה הראשונה. במהלך שנת 1991 הוציא משרד השיכון מכרז על אדמות שהפשיר "מינהל מקרקעי ישראל". שר השיכון באותה עת, אריאל שרון, ביקש לספק מגרשים לזוגות צעירים עבור בנייה צמודת קרקע במחיר סמלי, ולאפשר להם בנייה מרוכזת באמצעות עמותות כדי להוזיל את העלויות. תחילת האכלוס שלו הייתה בשנת 1995,כיום מתגוררות ביישוב למעלה מ–4000 תושבים. בעתיד הקרוב מתוכננת להיות ביישוב בנייה נוספת של כמה עשרות יחידות דיור.
ההשראה לשם "מתן" לקוחה מן התנ"ך, ספר משלי, יח', טז': מתן אדם ירחיב לו פירוש הפסוק: נתינה לאחֵר מרחיבה את לבו ואת דעתו של אדם. השם נבחר גם בשל סמיכותו של היישוב לכפר הפלסטיני ראס עַטייָה, שפירוש שמו "פסגת המתנה", וליישוב ירחיב אשר צמוד אליו.

 

 

 

חבלה היא עיירה פלסטינית במורדות הרי שומרון השוכנת מדרום לקלקיליה ושייכת לנפת קלקיליה. חבלה הסמוכה לראס עטייה נמצאת ממזרח למתן וממערב לאלפי מנשה ולראס א-טירה. נכון לשנת 2006 חיו בעיירה 6,150 תושבים. שרידים קדומים של מסגד ובתים נמצאו בכפר. בתקופות שונות עברה בסמוך לכפר דרך יפו-שכם. בקיץ 2003 הושלמה בניית גדר ההפרדה באזור. הגדר מקיפה את חבלה ואת הכפר הסמוך ראס עטייה מצפון, ממזרח וממערב, והופכת אותם למובלעת מנותקת. בפרט חוסמת את המעבר לעיר המחוז הסמוכה קלקיליה. תכנון זה נעשה בעיקרו על מנת לכלול את אלפי מנשה בצידה הישראלי של הגדר. בסוף יולי 2004 נפתח מעבר תת-קרקעי המחבר בין קלקיליה לחבלה, מתחת לכביש 55 ולגדר ההפרדה.
ג'מע אל-עומרי (ולאד אל הוואם) קבר שייך בראש גבעה (נ.ט. E-527) במערבו של הכפר חבלה. סביב הקבר נמצאו מתקנים חצובים בסלע ובורות מים רבים. לאחד הבורות צורת פעמון ולפתחו קבועה חוליה. צורתו של בור שני רבועה. מידותיו 3×3 מ'. בתקופה מאוחרת יותר הועמק הבור לצורת פעמון. על דופנות בור מים שלישי ניכרים שרידי טיח. מצפון-מערב לקבר השייך, בקצה הגבעה, נמצאה מערת קבורה חצובה בסלע הכוללת חצר קטורה ואולם בעל פתח מלבני שבו חמישה כוכים. בקרבתו, ממערב, נמצאו שרידי מערת קבורה נוספת הכוללים חצר ופתח כניסה. על המדרון הצפוני של הגבעה נסקרו גתות, מתקני כבישה, קברי ארגז וקברי מקמרים. אתר 69 מפה 7, סקר ארכאולוגי של ישראל

 

יַרְחִיב הוא מושב השייך למועצה אזורית דרום השרון, מושב זה שוכן ליד היישובים נירית ומתן שנוסדו אחריו וליד הכפר ג'לג'וליה. המושב הוקם בנובמבר 1949 על ידי מתנדבי מח"ל דוברי צרפתית מצרפת, בלגיה וצפון אפריקה שהשתחררו מצה"ל, הקימו את "ארגון שמחה" וקיבלו הכשרה בכפר ויתקין. המתיישבים היו ממגוון עדות, רובם בוגרי גימנסיה ממשפחות אמידות מחוץ לישראל. בסוף 1951 התנחל בסמיכות למושב קבוצה גדולה של בוגרי עליית הנוער מתימן מכפר הנוער מאיר שפיה, כדי לחזק את המושב. בינתיים ארגון שמחה התפרק ותושביו שניהלו במקום מושב שיתופי עזבו את המקום, וגם רב יוצאי שפיה, עזבו. אז הוחלט על ידי הנותרים להסב את המקום למושב עובדים לא שיתופי. בספטמבר 1954 עברו למקום 42 משפחות תימניות מספסופה.
בראשיתו נקרא המושב "שמחה" ובשנת 1953 על פי הצעת זאב וילנאי הוסב שמו לירחיב, בעקבות הפסוק בספר דברים, פרק י"ב: "כי ירחיב ה' אלוהיך את גבולך" בדצמבר 1964 ניטע במושב חורשת אורנים לכבוד חיילי משמר הגבול שהגנו על המושב ושכניו מפני המסתננים.
מושב ירחיב התבסס לאורך השנים מאז הקמתו על חקלאות, עם השנים ענף זה דעך ונשארו חקלאים בודדים, כיום נותרה רפת אחת שממוקמת בשטחי המושב, רפת זו היא רפת ייחודית מאחר שמדובר על רפת רובוטית ללא מגע יד אדם, מהיחידות במדינה.

 

נירית הוא יישוב קהילתי ליד היישוב מתן ויער חורשים. נקרא על שם הצמח נירית הקמה הגדל בסביבה היישוב, השייך למועצה אזורית דרום השרון, נוסד בשנת 1981, והתרחב פעמיים – ב-1986 וב-2000. עד לשנת 1986 הייתה נירית מאוכלסת ב-15 משפחות שהתגוררו במבנים זמניים. היום היישוב מונה כ- 240 משפחות. בשנת 2005 הוקמה בסמוך ליישוב שכונה נוספת בשם "נוף השרון", למרות התנגדות היישוב נירית. השכונה, הכוללת 51 משפחות, יושבת מחוץ לקו הירוק, ועל כן משתייכת מוניציפלית לאלפי מנשה, אך למעשה התמזגה עם היישוב נירית^[3] וקבלה שירותים מוניציפליים ממועצה אזורית דרום השרון. הסדר זה נמשך מספר שנים עד שהמועצה בקשה להפסיקו, בגלל שתושבי השכונה נרשמו במרשם האוכלוסין כתושבי נירית. עתה העניין תלוי ועומד בבית המשפט לעניינים מנהליים. היישוב מנוהל על ידי ועד מקומי נבחר וועדות נוספות, שחבריהן פועלים בהתנדבות.

 

 

יער חורשים – הוא היער היחיד באזור השרון. היער, ששטחו משתרע על פני כ-2,000 דונם, נמצא על גבעה יפהפיה בשיפולי השומרון, הצופה לאזור השרון ממערב ועד לים, ולקו הירוק, ממזרח. מיקומו במרכז הארץ בסמיכות ליישובים כפריים וחקלאיים ובקרבת ערים גדולות, הופכת אותו ליעד בעל פוטנציאל תיירותי. היער ממוקם בין הישובים הקהילתיים מתן ונירית מצפון וממערב, לבין קיבוץ חורשים וערוץ נחל קנה, שהוא מיובלי הירקון, מדרום. נחל קנה מותיר את רישומו על הנוף הגבעתי, ביוצרו תוואי קניוני העובר במרכז היער. לקראת המישור תוואי הנחל מתרחב, כבסיס לשטח חקלאי השולח אצבע של מטעים אל תוך היער הנטוע. בעוברו במישור הוא מטשטש את ציר הנחל, במיוחד במקומות שבהם הוא הופך לחלק מן השדה החקלאי. היער ניטע בחלקו על ידי קרן קימת לישראל בשנות ה-50 של המאה הקודמת. ביער עצי אורן וברוש ובחלקו הוא מכוסה בצמחיית בר עשירה. ביער גם גתות, בורות מים ומבנים עתיקים. בין קיבוץ חורשים לכפר ברא יש מטעי זיתים המטופלים בחלקם על ידי קרן קימת לישראל וחלקם כמטעים פרטיים על ידי תושבי הכפר.
בלב היער, בגבעת זכור מערב, מוצב מגדל תצפית אש לאיתור שריפות יער (חל איסור לעלות למגדל מטעמי בטיחות). מפסגת הגבעה שעליה ממוקם המגדל נשקף נוף מרהיב של הרי שומרון ומישור החוף. כבר לפני 10 שנים נזעקו נציגי הישובים באזור וגייסו אלפי מתנדבים ותושבים למאבק ציבורי על מנת להגן על היער מפני תכניות בינוי. בסיוע הגופים הירוקים, המשרד לאיכות הסביבה וקק"ל הוכנס כל שטח היער לתכניות מתאר ארציות ומחוזיות כשטח שמיועד לייעור ולשימור לנופש ופנאי. הקרן הקימת לישראל, בשיתוף עם החברה להגנת הטבע, פעלו רבות לפיתוח היער ולשמירתו.

 

 

 

תצפית בפינה המזרחית של חורבת זכור – מצפה חזי, לכיוון הכפר ת'ולת ועד לאלפי מנשה. סרן חזי ספיר (סטרץ) ז"ל נפל בפיגוע בצומת נצרים בנובמבר 1994

 

*****
קטע שלישי

חזרה לנירית ואז בדרכי "יער" חורשים ובדרך סלולה ירידה לנחל קנה
טיפוס נוסף ב"יער" חורשים והגעה למול השער הצפון מערבי הנעול של אורנית 
עלייה סינגל בעלייה ליד הגדר של אורנית
ירידה דרכי 4X4 בכרמי הזיתים למול צפון כפר קאסם
כניסה לכפר ברא
הלאה לחורשים
יציאה מחורשים והלאה בשולי כפר ברא

 

 

 

הישוב אורנית הנו ישוב עירוני קהילתי. אורנית ממוקמת במורדות המערביים של הרי שומרון ממזרח לקו הירוק, מצפון מזרח לפתח-תקוה, מצפון לראש העין ומדרום מזרח להוד השרון וכפר סבא, ממזרח לכביש 6 ( 10 דק` נסיעה ) ומצפון לכביש 5. תחום המתאר של אורנית משתרע על שטח של 750 דונם ותחום השיפוט של המועצה בן 1,750 דונם. באורנית בנויות כיום 1,700 יח` דיור, רובם צמודי קרקע חד משפחתיים ודו משפחתיים, וחלקם (כ- 150 יח"ד) בניה רוויה-מדורגת. בימים אלה אורנית מצויה בשלב של תנופת עשייה בניה והתפתחות במקביל בתחומים שונים ומגוונים.
מקור השם אורנית הוא ביערות האורנים הנושקים לישוב לכל אורכו מצד מערב. אורנית נוסדה בהחלטת ממשלה ה- 52 מיום 19.05.83 אשר הטילה על יזם פרטי- חב` "דלתא" להקים ולפתח את הישוב, עובדת היות הישוב מוקם ביוזמה פרטית מייחדת את אורנית מישובים אחרים. ראשוני התושבים נכנסו לבתיהם בשנת 1985. מיקומה של אורנית, אופי המגורים בה, השירותים הקהילתיים המפותחים הביאו לביקוש רב לקרקעות ולגידול רב באוכלוסייה, בשנת 1990 הוכרזה כמועצה מקומית עצמאית.  אוכלוסיית אורנית מונה כיום 2200 משפחות, כ- 7,500 נפש, מתוכם כ- 15% דתיים לאומיים שחלקם מתגורר בשכונה דתית נפרדת בהרמוניה מלאה עם שאר התושבים. במגמות האכלוס העתידיות של אורנית, אמורה אורנית להגיע לגודל של 3,500 בתי אב כ- 14,000 תושבים.

 

 

כפְר בַּרָא היא מועצה מקומית במחוז המרכז בישראל, כק"מ מצפון לכפר קאסם. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1963. הכפר הוקם בתחילת המאה ה-20 על שרידיו של יישוב הישן מהמאה ה-16 בידי בני קראוות בני חסן שבשומרון. בעקבות הסכם שביתת הנשק בין ירדן לישראל ב-1949 הועבר הכפר לשליטת ישראל.

 

חוֹרְשִׁים הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי, אשר שייך למועצה אזורית דרום השרון. הקיבוץ שוכן במרכז השרון כ-5 ק"מ צפונית לראש העין ודרומית מזרחית לכפר סבא שטחו כ-3,000 דונם. מקור השם בכפר בשם "חירבת חריש". הקיבוץ עלה על הקרקע בשנת 1955 כאחד מיישובי הנח"ל שהקימו בני תנועת השומר הצעיר. בין ראשוני חורשים היתה גם אמו של רז, רות גורן. היא היתה חברה בגרעין הנח"ל היא שימשה כאחות של הקיבוץ עד שעברה לעין המפרץ.
כשנה לפני העלייה על הקרקע , גייס הקבוץ הארצי "פלוגה מקובצת" מרחבי קיבוציו, על מנת להפגין נוכחות ושמירה על הזכויות הקרקעיות – אך בעיקר – כדי להכין עבור הגרעין המיועד להתיישבות תשתית ראשונית ל"נקודה" (הקמת הצריפים למגורים, ושאר מבנים לקיום היומיומי). אנשי הפלוגה זרעו תבואות חורף והכשירו שטחים לתבואות קיץ, שתלו עשרות דונם בצל, תכננו גידולים קייציים לגן ירק… וטיפלו בפרדסים. אנשי הפלוגה המקובצת הכשירו והכינו את חברי גרעין "היובל", בוגרי התנועה מחיפה, לקבל לידיהם את "המושכות" ולבנות את קיבוצם – ביתם. טקס העלייה על הקרקע התקיים ב-13.01.1955, בחפיפה בין הפלוגה לגרעין "היובל".

 

 

בשנת 1957 נכנסו שש המשפחות הראשונות לבתי הקבע הראשונים. בחמש השנים הראשונות הוקמו והתבססו – בנוסף לגידולים בשטחי הפלחה – ענפים חקלאיים כמו רפת, לול מטילות, מספוא לרפת, מטעי בננות, פקן ואבוקדו – ואפילו ורדים לקטיף! במקביל נבנו הבתים והמקלטים הראשונים, נבנה בית הילדים הראשון והופעלו כל המרכיבים הארגוניים, החברתיים והתרבותיים. ולא נעדר פיתוח הנוי סביב הבתים ובמרכז הקיבוץ. לשבחו של הקיבוץ ייאמר שתכנון הנוף הגנני של היישוב נמסר מבראשית לאדריכל נוף (שריד קיים – אזור המדשאה המרכזית, למשל) – מסורת אשר נמשכה עשרות שנים ואשר זיכתה אותנו ביישוב מתוכנן ויפה- נוף. חמש השנים הראשונות, היו גם שנים של הכרעה אישית: אנשים רבים – יחידים ומשפחות – עזבו את הקיבוץ המתהווה, והקבוץ הארצי נחלץ לעזרה: קיבוץ בית זרע הוותיק, קיבל על עצמו את המשימה של מתן הדרכה ועזרה לחורשים. יחידים ומשפחות עם ובלי ילדים התנדבו ל"שנת שרות שלישית" וקיבוצים נוספים נרתמו למשימה, עד כי ש.ש.ש. הפך למושג "פעיל" בקיבוץ הארצי ובכל התנועה הקיבוצית. במשך 7 שנים נתמך הקיבוץ על ידי קבוצות של בני קיבוצים ותיקים ועזרתם בעבודה, בתרבות ובעידוד הרוח לא סולאו בפז. ב- 1960 עלה ארצה גרעין א' של ההשלמה הצרפתית, ובהמשך – גם הגרעין השני.
למרות קרבתו לקו הירוק (גבול עם ירדן) כמעט ולא נרשמו בו אירועים ביטחוניים בשנותיו הראשונות.
להרחבה אתר הקיבוץ

 

 

 

*****
קטע רביעי

יציאה מחורשים והלאה בשולי כפר ברא
חציית גשר חקלאי מעל כביש 6
דרום בדרכי שדות עד ליד צומת קסם
דרך מקבילה לכביש 444 עד מושב חגור
חציית מושב חגור ויציאה מתחומו
וחציית צומת חורשים וג'לג'וליה
בדרכי 4X4 עד ליד שדי חמד
וחזרה לאיזור תעשייה עתיר ידע

חֲגוֹר הוא מושב השוכן בין ראש העין לג'לג'וליה, שנוסד בשנת 1949. בעבר היה מושב שיתופי וכיום הוא מושב עובדים. מייסדי המושב היו יוצאי גדוד 9 של הפלמ"ח, עולים מתפוצות שונות, רובם יוצאי בולגריה וטורקיה. המושב משתייך למועצה אזורית דרום השרון. מקור השם בפסוק "חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ" (תהילים, מ"ה, ד'), וכן בשל העובדה שאת המושב מקיפה חגורת הרים. בעבר תחום העיסוק המרכזי היה חקלאות.

 

*****

סוף דבר

הטיול באזור תפר זה נמשך ארבע ושלוש רבעי שעה ומתוכן כשעה ורבע הוקדשו לעצירות.
מזג האוויר היה נפלא וכך גם החברותא
רז כתב אחרי הטיול:
"למרות שהאזור נראה לא מעניין בהתחלה , הוא התגלה כמעניין מאד וזה בלי שרכבנו בסינגלים של חורשים (כמעט)"
נכון, לא היה משעמם לרגע, ידעתי זאת שתכננתי את הטיול.
מומלץ לצאת ולטייל ולהבין את השינויים היישוביים שחלו באזור
הן בגלל הנסיבות הפוליטיות והן בגלל ההתפתחות והבניה של הארץ

*****

תודה לרז על ההובלה, על הצילום- האלבום המלא שלו ועל הדמיית המסלול

 

 

 

אל טיול זה יצאתי ביום חמישי (3/11/2016) עם אלדן רוט, תושב רעננה. אלדן  שתכנן את המסלול בתיאום איתי וכמובן שהוביל אותו.

 

את אלדן הכרתי באמצעות ניצן פרידמן איתו טיילתי בכפר סבא לפני חודש. שניהם, ניצן ואלדן, הם חברים בקבוצת רוכבי טנדם כן ולא השרון שהיא קבוצת אחות של כן ולא  – קבוצת ספורט של אנשים רואים ואנשים עם עיוורון או לקות ראייה.

 

טיול זה הוא חלק מתכנית רחבה שלי שמטרתה להעמיק את הלימוד ואת ההכרה עם השרון, חבל ארץ גדול המהווה חלק ממישור החוף. חלק ניכר מתכנית כבר בוצע וחלק אחר בתכנון לביצוע בזמן הקרוב.

 

יצאנו לדרך בשעת צהרים סיימנו דקות לפני חשיכה. הטיול נמשך כשלוש ושלוש רבעי שעה מתוכן למעלה מחצי שעה זמן עצירות בעיקר לצילום ולהסבר

*******

מסלול הטיול מעגלי עם כיוון השעון

התחלה בצפון מערב העיר,
במרחב החקלאי מצפון לעיר
אזור התעשייה ושכונות צפון מזרחה העיר
מרכז העיר
לאורך רחוב אחוזה העובר לרוחבה של העיר עד הכניסה אליה ממזרח
הפינה הדרום מזרחית  של העיר
לאורך שוליה הדרומיים של העיר
בתוואי כביש 531 וחיבורו לכביש 20 (נתיבי איילון צפון) 
בפארק העיר בפינה הדרומית מערבית

 

 

במהותו טיול זה זהה לזה בעיר השכנה:  כפר סבא, בתוך העיר, לאורכה, לרוחבה ובשוליה

 

 

מסלול הטיול משיק וחופף למספר טיולים קודמים באזור. האחד באזור שמצפון לעיר: במרכז השרון, מתל יצחק אל גבעות החול, אבוס החוף והמצוק מעל הים והאחר באזור שמדרום לעיר: הרצליה, מהפארק דרך צפון העיר לחוף הים.

 

*******

העיר  רעננה

רַעֲנַנָּה היא עיר השייכת מבחינה מנהלית למחוז המרכז. היא הוקמה ב-1922 כמושבה חקלאית, הוכרה כמועצה מקומית ב-1936 והוכרזה כעיר בשנת 1982. העיר חברה בארגון פורום ה-15. בעיר מתגוררים למעלה מ-70,000 תושבים. שטח השיפוט של רעננה הוא 14,878 דונם. היא גובלת במזרח עם העיר כפר סבא בצפון ובצפון מערב עם המועצה האזורית חוף השרון, ובדרום-מערב עם הרצליה ומדרום עם מועצה אזורית דרום השרון.

 

 

השרון, האזור בו נמצאת העיר

מיקום העיר בדרום גבעות החול האדום

גבעות החול האדום – היא רצועה אורך בשרון של חולות פליסטוקנים שהתפתחו לקרקע חולית אדומה אך המבנה הטופוגרפי עדין מזכיר גבעות חול. רצועה זו רצופה במחצית הדרומית של השרון, בין נחל הירקון בדרום ובין נחל אלכסנדר בצפון. רוחבה של רצועה זו הוא 5 ק"מ ואורכה 25 ק"מ וגבעותיה מגיעות לגובה של 50 – 90 מ'. המבנה הגבנוני של רצועה זו ויער אלוני התבור שהיה בה מנעו בעבר את השימוש בה לדרכים. גם כיום אין רשת הדרכים מפותחת בחלק זה של השרון.

 

******

ההתפתחות היישובית באזור בו הוקמה העיר

אזור הגבעות האדום בשלהי המאה ה-19 כמעט ריק מיישובי קבע
היישוב היחיד טבסור (נקרא גם ח' עזון)

 

 

האזור בימי מלחמת העולם הראשונה טרם הקמת רעננה 

בימי מלחמת העולם הראשונה ניצב האזור בו הוקמה רעננה במרכזו של קו ביצורים עות'מאני עצום. קו זה נבנה בהדרגה בחודשים הראשונים של שנת 1918, לאחר שהעות'מאניים נהדפו מהגדה הצפונית של הירקון צפונה. מערך הביצורים כלל מספר קווי עמדות (לפני חלק מקווי העמדות ניצבו גדרות תיל), תעלות קישור, עמדות מקלעים וארטילריה, גדרות תיל וכמובן – מחנות.
קו הביצורים בשרון השתרע מג'לג'וליה במזרח, דרך כ'פר סבא (הערבית), סביה (כפר-סבא היהודית), טבסור ועד סביבת שפיים/ארסוף של היום. טבסור ניצבה במרכז מערכת הביצורים (ראה מפה) ועל-כן כונתה המערכת כולה "ביצורי טבסור".

בספטמבר 1918 תקף ה-EEF, חיל המשלוח המצרי (צבא אלנבי), את קו הביצורים העות'מאני בעוצמה רבה והבקיע אותו במסגרת מתקפה שלימים כונתה "מערכות מגידו". בסביבתה של רעננה פעלו שתי דיביזיות, הדיביזיה ה-75 והדיביזיה ה-7. מרבית הלוחמים של דיביזיות אלו היו הודים. העות'מאניים נהדפו אל הרי השומרון ודיביזיות הפרשים האוסטרליות/הודיות/בריטיות דהרו צפונה במישור החוף ומשם אל עבר עמק יזרעאל כדי ללכוד את הכוחות העות'מאניים הנסוגים.
המידע נמסר על ידי ערן תירוש יו"ר עמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל

אבני הדרך בהקמת רעננה

מקור והרחבה באתר מורשת רעננה

רכישת הקרקע – שנים אחדות לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) כשהגירת יהודים ממזרח אירופה לארצות הברית היתה בעיצומה, נתגלו בקרב הציונים שבאמריקה ניצנים ראשונים של רעיון ארץ-ישראל. תוך כדי כך, קמה בין היהודים בני המעמד הבינוני במספר ערים גדולות בארצות הברית, חברה בשם "אחוזה". החברה הציבה בפני חבריה מטרה נעלה: התיישבות בארץ-ישראל. ביולי 1912 נוסדה בעיר ניו-יורק אחת מה"אחוזות" הללו. היא נקראה בשם "אחוזה א' ניו- יורק" ועם חבריה נמנו – מלבד בני המעמד הבינוני, גם מספר חברי "פועלי ציון" ואפילו כמה יהודים תימנים, שהיגרו מתימן ומשאת נפשם היתה לעלות לארץ-ישראל. באביב 1914 התכנסו חברי ה"אחוזה" בניו-יורק והחליטו לגשת להגשמת הרעיון. נשיא החברה דאז, מר מיכאל שליט, הפליג לארץ-ישראל במטרה למצוא את הקרקע אשר תתאים להתיישבות המיועדת. אחרי חודשים של נסיעות וטלטולים ברחבי הארץ, כשהוא נעזר ביועצי חברת "הכשרת הישוב", בחר מר שליט בחלקת אדמה ליד הכפר קוסקוס – טבעון, דרומית-מזרחית לחיפה (טבעון כיום). מלחמת העולם קטעה את המשך המשא ומתן. בשנת 1920 הגיעו לארץ שני באי-כוח חברת "אחוזה א' ניו יורק" – יהודה לייב קזן (קסין) וישעיהו ירחע. הם נשלחו לארץ על מנת לברר את אפשרויות רכישת הקרקעות לאור השנויים הגיאוגרפיים והמדיניים בעקבות המלחמה. הם ם, ניסו לברר מה עלה בגורל המשא-ומתן לרכישת אדמות קוסקוס-טבעון. הם מצאו כי הקניה נתבטלה. בחיפושיהם אחרי קרקע אחרת, נעזרו ביועצים ובמומחים לדבר. לבסוף החליטו לרכוש כ- 5000 דונם קרקע בשרון, סמוך לכפר סבא, בתיווכו של יהושע חנקין – ראש "הכשרת הישוב". והמקום כפי שתיארו אותו סביבה שוממה ועזובה, מכוסת קוצים, אשר הכפר הערבי חירבת-עזון גובל בצפונה, אדמות עין-חי (כיום כפר- מל"ל) בדרומה, כפר-סבא במזרחה והים במערבה.

ההתחלה – ב-2 באפריל 1922 (ניסן תרפ"ב) יצאו מתל אביב תשעת מייסדי המושבה וניגשו למלאכת הקמתה.  בימים הראשונים להתנחלות עסקו האנשים בקידוח בור המים. כעבור כשבועיים של עבודה מאומצת הגיעו לעומק של 38 מטר ואז נתגלו מים ראשונים. הורכבו מסנן ומשאבת יד והבור החל לספק מים כדי שני מ"ק לשעה, כמות שהספיקה לצורכי המקום. כתום עבודות הקידוח נותרו המתנחלים ללא תעסוקה. אז החלו המדידות הראשונות של הקרקע והיא הוקצתה לחברי "אחוזה" לאלה שהגיעו להתיישב ולאחרים שנשארו בארצות הברית – כ-50 דונם החלקה. לכל חלקה היתה חזית של 62 מ' ואורכה הועמד על 750 מטר. תמורת כל חלקה כזאת שולמו אלף דולר. בראשית ימיה נקראה "רעננִיה", כפי שהציעו מייסדיה בארצות הברית. שכניה הערבים של המושבה קראו לה "אמריקייה" (אמריקה הקטנה), שכן רוב תושביה באותם ימים דיברו אנגלית ובאו מניו יורק. לבסוף החליטו מתיישביה הראשונים לבחור בגרסה עברית, ושמה נקרא "רעננה".

 

שנים ראשונות – בשנת 1925 הונחו יסודותיו של בית העם, המשמש כיום כבית העירייה וב-2008 אף עבר שיפוץ ושימור מקיף. המימון לבנייתו בא מתרומות ששלחו חברי אגודת "אחוזה א' – ניו יורק". בנייתו הושלמה בשנת 1927, ועד מהרה הפך למוקד החיים הציבוריים והחברתיים של המושבה הצעירה. רוכזו בו מזכירות המושבה, בית הכנסת, בית הספר, גן הילדים וסניף הדואר הראשונים. הרחוב הראשי היה כבר אז רחוב אחוזה. מרחוב אחוזה יצאו שלושה רחובות לכיוון צפון: "אחד העם", "עקיבא" ו"בורוכוב", ושלושה רחובות לכיוון דרום: "רמב"ם", "יהודה הלוי" ו"הרצל" ששימש גם כיציאה לכיוון תל אביב. לאורך רחובות אלו חולקו המגרשים למגורים ולחקלאות בין חברי המושבה, רחובות אלו קימים עד היום..

החברה המייסדת – חב' "אחוזה א' ניו יורק" לא הייתה רק מסגרת לעליה לא"י. היא הייתה חברה התיישבותית אשר הכתיבה באופן דומיננטי במהלך שנותיה הראשונות של המושבה, את אופייה, התפתחותה והאידיאולוגיה של רעננה הצעירה. האוכלוסיה שהתיישבה בראשיתה הייתה מזוהה לחלוטין עם חב' "אחוזה א' ניו יורק" והרגישה חלק אינטגרלי ממנה. התפתחותה והתבגרותה של המושבה הביאו להכרה מניו יורק במעמדה של רעננה לקבל החלטות ולפעול באופן עצמאי. רוב הרכוש הציבורי שהיה שייך לחב' אחוזה א' ברעננה, הועבר לרשותם של התושבים ברעננה. חברת "אחוזה א' ניו יורק" סגרה בהדרגה את ענייניה ברעננה ופינתה את מקומה. בשנת 1935 הוקמה חברת "אחוזת רעננה" ששמה לה למטרה "לארגן ולשפר את התנאים הכלכליים והחברותיים של חבריה בהתאם לעקרונות קואופרטיביים" וביחוד: לארגן בשבילם (לחברים) כל מיני פעולות שיתופיות בייצור ועיבוד תוצרת חקלאית…. להחזיק ולנהל בשבילם מוסדות מכונים ושרויות משותפות וביחוד את הרכוש המשותף הרשום על שם החברה ניו יורק אחוזה א' אינק'..לעזור בישוב כל סכסוכים בדרכי שלום ולהימנע ממשפטים  בדרך כלל לעשות את כל הנחוץ לשם ארגון פעולות שיתופיות לטובת החברים. האגודה נרשמה כחוק אצל רשם האגודות השתופיות בירושלים ב-4.6.1935. אחוזת רעננה" פעלה במשך 46 שנים תוך מעורבות רבה בעשייה המקומית ובשמירת זכויות חבריה. הודעה על פירוק האגודה הוגשה לרשם האגודות השיתופיות ב-16.9.1981

ממועצה  מקומית לעיר – בשנת 1936 הכריזה ממשלת המנדט הבריטי על רעננה כמועצה מקומית עצמאית בעלת חוקה ותוקף מוניציפלי. בסוף שנת 1980 התכנסה המועצה המקומית ברעננה  והחליטה פה אחד לפנות אל שר הפנים בבקשה לשנות את מעמדה של רעננה ממושבה לעיר. ואכן, לאחר כחצי שנה, בעקבות קבלת כל האישורים המיוחלים, התכנסה שוב מליאת המועצה המקומית ב10.6.1981 לישיבה חגיגית בה הוכרזה רעננה לעיר. לאחר 59 שנים בהם רעננה הייתה מושבה מתפתחת מוקפת פרדסים ושטחים ירוקים, הפכה לעיר ששומרת על הצביון הירוק.

המושבה רעננה שני עשורים לאחר הקמתה

ושכנותיה כפר סבא והרצליה

 

 

המושבה רעננה בתקופת השלטון המנדטורי
בקצה מחוז יפו

 

רעננה וסביבתה בעשורים הראשונים למול הקו הירוק

 

היום רעננה חלק מהמרחב העירוני הצפוף
בדרום השרון
בין נחל הירקון בדרום ובין נחל פולג בצפון

רעננה בקצה הצפוני של מטרופולין תל אביב

 

כביש 531 החדש הוא פרויקט תשתיות הכבישים הגדול ביותר הנבנה כיום בגוש דן ועתיד לשדרג את איכות החיים של כל תושבי השרון. הכביש החדש יהיה אחד מכבישי הרוחב המרכזיים באזור השרון שיחליף את מסלולי הנסיעה בתוך הערים ויחבר את התנועה מכביש החוף לכביש חוצה ישראל, דרך נתיבי איילון. הכביש יקשר בין כביש החוף (מספר 2), כביש 4, וכביש חוצה ישראל (כביש 6), במרכזו ייסלל קו רכבת חדש ולצדו יוקמו שלוש תחנות רכבת חדשות. בנוסף לשילוב הכבישים והמסילות, ייבנו בפרויקט 12 מחלפים, 36 גשרים ומנהרות, שבילי אופניים ומסלולים להולכי רגל. עם סיום הפרויקט, ייהנו תושבי השרון מפחות תנועה וזיהום בתוך הערים וקשר רציף ומהיר למטרופולין דן וכבישי האורך של מדינת ישראל.

הפרויקט מחולק למספר תתי-פרויקט שחלקם כבר הושלם.
(1) צומת כביש 531/444 – מחלף ג'לג'וליה: מחלף בעל שני מפלסים שבנייתו הסתיימה בפברואר 2013.
(2) בין כביש 40 לכביש 402: סלילת כביש דו-מסלולי בין כפר סבא להוד השרון, משולב עם מסילת רכבת ושני מחלפים סלילתו הסתיימה הסתיימה בשנת 2008.
(3) מחלף רעננה דרום: הקמת מחלף תלת-מפלסי, כולל הנחת מסילת רכבת ובנית תחנת נוסעים. צפי סיום אוקטובר 2017.
(4) קטע בין מחלף שמריהו למחלף רעננה דרום: סלילת הקטע המרכזי של כביש 531, באורך של כ-3.8 ק"מ, סלילת מסילות והקמת תחנת רכבת רעננה סיום הבנייה בסוף 2015 . (5) כביש 20 – ממחלף שבעת הכוכבים ועד כביש 531: סלילת דרך 20, באורך של כ-4 ק"מ, בקטע שבין מחלף שבעת הכוכבים ועד למחלף 531/20, כולל הקמת מחלף בחיבור הכבישים. מסילות החוף יועתקו אל בין מסלולי כביש 20 ויונחו 2 מסילות נוספות. במסגרת הפרויקט תוסדר כניסה מערבית לתחנת הרכבת הרצליה ממערב לכביש האיילון (מס' 20) מועד סיום צפוי – יולי 2017.
(6) כביש 20 – מאזור שפיים ועד כביש 531: סלילה כביש 20 בקטע שבין מחלף 531/20 ועד לכביש 2 ועד בכלל. סלילת הכביש כוללת הקמת מערכת קירות תומכים וקירות אקוסטיים, הקמת 5 גשרים ומעברים תחתיים. צפי סיום הובטח אוגוסט 2016 אולם כנראה מאוחר יותר.
המקור חברת נתיבי ישראל

*******

קטעי המסלול, המקומות והמראות 

*******

קטע ראשון

התחלה בצפון מערב העיר,
במרחב החקלאי מצפון לעיר,
בשולי כפר נחמן
והלאה לעבר אזור התעשייה

 

הר הזבל נוצר בעקבות שפיכת האשפה מהעיר רעננה במשך שנים רבות. כדי לחסוך במקום, דפנותיו התלולות יוצבו, כך שנוצר מעין "הר שולחן" קטן. לאורך דופן התל נסללה דרך עפר רחבה עם שיפוע לא תלול, על מנת שהמשאיות והדחפורים יוכלו לטפס אל ראשו ולהמשיך לפנות את האשפה אליו ולערום אותה עליו.  מקום כבר לא משמש מזה כמה שנים להשלכת זבל, והפסולת ככל הנראה כוסתה בשכבה עבה של אדמה. למרות זאת, ההר עדיין מהווה כיום אתר לשפיכת פסולת על ידי אנשים בודדים שאינם יודעים כי אינו פעיל עוד ונוצרות מפולות מדפנות ההר. אחרי שנים רבות הפך המקום יעד לטיולים. הדרך ששימשה בעבר את המשאיות והטרקטורים משמשת את אלה המבקשים לעלות לראש הגבעה. בפסגה ישנם כמה עצי זית וצמחייה טיפוסית לאזור. ממנה יש תצפית מרהיבה לכל עבר: צפונה אל עמק חפר ואל נתניה, מזרחה אל השומרון, מערבה אל רצועת החוף של הרצליה ואל הים התיכון, ודרומה אל רעננה ואל ליבו של גוש דן. סביב התל פרושים פרדסים רבים.

 

 

*******

קטע שני

מכפר נחמן הלאה לעבר אזור התעשייה
ושכונות צפון מזרחה העיר
גבעה בה נמצא הכפר טבסור
דרך רחוב קרן היסוד למרכז העיר

 

 

 

כפר נחמן – מעון ממשלתי שנוסד בשנת 1964, שוכן בפאתי העיר רעננה, טובל בצמחייה שופעת ומטופחת. במעון 150 דיירים ברמות פיגור שונות, כאשר הגיל הממוצע הינו 60. המעון בבעלות ממשלתית . 70% מהדיירים גברים 30% נשים. רוב הדיירים עצמאיים. במעון אגף " גיל הזהב " לדיירים שעברו את גיל 60 / סעודיים. במסגרת החיים במקום מקבלים דיירי הכפר כל צורכיהם לרבות מזון, לבוש, טיפול רפואי, פרה רפואי ושירותי סיעוד. טיפול מקצועי / פסיכולוגי/ פסיכיאטרי. פעילויות רבות ומגוונות בתחום תרבות הפנאי , חוגים, ספורט ויציאה לפעילויות בקהילה. במעון מגוון פעילויות שכולן נועדו לאפשר מסגרות עיסוק לכלל הדיירים.  כל דייר עובד עפ"י יכולותיו. כמן כן יש קבוצת דיירים שעובדת בקהילה. לדיירים שאינם מסוגלים לעבוד, עומדות  אלטרנטיבות כגון  חצר פעילה / משחקייה,תעסוקה אלטרנטיבית (ציור, אומנות, סריגה, משחקיה וכד' ).

 

אזור תעשייה ומסחר, "קריית אתגרים" בצפון העיר , המשתרע על פני 900 דונם, בו פועלים עסקים וחברות היי-טק בהן HP‏, NICE, אמבלייז, NCR (לשעבר ריטליקס), SAP, קומברס וטקסס אינסטרומנטס, וכן שוכן "קניון רננים", וחנויות רבות, בתי מלאכה, מסעדות, מקומות בילוי ועוד.

 

 

 

 

טבסור נקרא גם ח' עזון –
האתר שוכן סביב גבעה גבוהה, השולטת על סביבתה. ממערב לה עובר נחל רעננה שהוא ערוץ של נחל פולג ובקרבתו יכלו המתיישבים למצוא אדמה חקלאית פוריה יחסית ומים. בורות המים והבארות של הישוב מצויים בפינתו הצפון-מערבית. מדרום לגבעה עובר כביש, בכוון מזרח-מערב, המוביל מכביש חיפה הישן לשכונים של רעננה,ממערב. כביש זה הוא חלק מדרך רוחב קדומה, שהובילה החל מהתקופה הרומית משכם והרי השומרון, דרך כפר סבא וח'רבת עזון לעיר הנמל אפולוניה, בחוף הרצליה. דרך חשובה זו ומקורות המים לצד נחל רעננה, הם שהביאו להקמת הישוב במקום זה. בחלקו הדרומי של האתר התגלו בשנות החמישים קטעי רצפות פסיפס, האחת צבעונית והשאר לבנות, השייכות למתקנים ובתים שונים.
בשדה שממזרח לגבעה, בינה לבית בתי החרושת, נחפרה בשנת 1978 גת יין מהתקופה הביזנטית, בחפירה שבוצעה מטעם אגף העתיקות ובעזרת המועצה המקומית של רעננה, הגת כללה משטחי אבנים, עליהם הניחו את סלי הענבים שהובאו מהכרם; משטח גדול לדריכת הענבים, מחצץ בפסיפס לבן מתקן מרכזי המשולב באמצע הרצפה והכולל מיכל אבן גדול לקליטת התירוש ועליו לוח אבן עגול ומחורץ, ששימש לסחיטה משנית של שיירי הענבים. הגת מעידה של היקפם של הכרמים באזור , שכן היא נמנית של הגתות הציבוריות הגדולות. הגת היתה אמורה להשתלב בפארק ובמרכז הספורט העומד להיות מוקם בשטח, אך לצערנו נגנבו חלקיה לפני חודשים אחדים והיא נהרסה כליל. במקומות אחרים בשדה זה התגלו מצבורי אשפה ובהם חרסים רבים, כולל נרות חרס מקושטים מהתקופה הרומית והמערבית הקדומה, סיר בישול, קנקן ועוד. כן נמצאו גושים של זכוכית גלמית המעידים שבנוסף לחקלאות עסקו התושבים גם בייצור זכוכית, בהסתמכם על עצי יער כמקור לחומר דלק לכבשנים. כן נחשפו חלקים ממתקנים ומהנים נוספים וקברים מעטים.
בשדה שמצפון לגבעה מצויים מבנים מהתקופה הערבית קדומה; שחלקם קשורים בכבשנים והוו כנראה מרכז מלאכה וכן משטח גדול ומרוצף בלוחות אבן, ששימושו אינו בררו. בתקופה זו, במאות השמינית והתשיעית לספירה, הגיעו ממדי הישוב לשיאם, אך במאה התשיעית לאחר השלטון הערבי העביר את מרכזיו לבגדד וארץ ישראל הפכה לחלק שולי ונידח בחליפות, חל משבר חריף במערך הישוב בארץ ושטחי הגבעות המיוערים והקשים יחסית למחיה בשרון, היו הראשונים שננטשו.
מהמאה התשיעית לספירה  עמד האזור שממנו עד למאה התשע-עשרה, בשלהי התקופה העות'מאנית. דרך  הרוחב המשיכה להיות בשימוש ונקראה בתקופה זו "טריק אל חראם" שפירושו "דרך המקום הקדוש" , שכן הובילה למסגד הקדוש בסידנא-עלי.ז. וילנאי (אנציקלופדיה "אריאל" עמ' 2547, ערך "טבסור") מזהה בטבסור את הישוב "טברס" (שינוי אותיות), הנזכר בכתובת ערבית בירושלים משנת 1295. עד היום לא נמצאו בח'רבת עזון ממצאים ארכיאולוגיים שיעידו על קיומו של הישוב בתקופה זו.
המקור

במאה התשע-עשרה הקימו ערבים מכפרי מורדות הרי שומרון ישובי-בת בתחומי השרון, בהם החלו להכשיר שטחי חקלאות ומרעה. הכפר החדש נקרא בדרך כלל על שם הכפר המקורי, בתוספת המילה "ח'רבת", חרבת עזון . במפת PEF משנת 1880 מצוין שכפר Tabsor נמצא בגובה של כ-120 רגל (כ-40 מטר). בימי מלחמת העולם הראשונה היה טבסור חלק מקו ההגנה של התורכים בשרון כפי שהוצג לעייל. בשנות המנדט הבריטי ידעו היחסים בין התושבים היהודים לבין התושבים הערבים עליות ומורדות. לאחר הקמת רעננה ב-1922 נתגלעו בין הצדדים סכסוכי רועים וגבולות. על פי סקר הכפרים שנערך בשנת 1945 שטחו הכולל של הכפר 5,328 דונם טורקי, מתוכם 2,348 בבעלות ערבית, 2,807 דונם בבעלות יהודית, ו-173 דונם בבעלות ציבורית. הסקר שעסק גם בנתוני אוכלוסייה, לא מציין כל נתון לגבי גודל אוכלוסיית הכפר. ב-21 בדצמבר 1947 עזבו רוב תושבי הכפר, כנראה מחשש להתקפה יהודית; היה זה הכפר הראשון שננטש באזור השרון. ב-2 באפריל 1948, שלושה ימים אחרי שהאצ"ל חטף את נכבדי שיח' מוניס וגרם לבריחת תושביו, עזבו תושבי חירבת עזון את כפרם בהוראת "ההגנה",והתמקמו בכפרים עזון ועיזבת א-טביב, ממזרח לקלקיליה. לאחר המלחמה, הרסו את בתי הכפר ואלה מהם שנשארו נתכסו בצמחייה. השטחים סביב הכפר פותחו כאזורי מגורים ותעשייה, אך לב הכפר עמד בשיממונו עד לאמצע שנות ה-80. רק קיר בודד אחד (ייתכן שמדובר בקיר של מסגד הכפר) עמד על תלו, ובסמוך לו פעל בית כנסת קטן. בעקבות מעשי ונדליזם, שלוו בכתובות גרפיטי בערבית, הוחלט להרוס גם את השריד האחרון של הכפר. לאחר שנים מעטות הוקם על שטח הכפר הקאנטרי קלאב העירוני הראשון של רעננה.

 

 

גבעת מאיר – בשנת 1932 עלה מאיר משה ריינר לארץ ישראל ו הוא החל להכשיר את הנחלה שרכש, לה קרא "גבעת מאיר", לחקלאות. השטח היה מבודד מאד, שכן רוכשי נחלות אחרים לא הגיעו מארצות הברית, ומאיר הקים גדר גבול מפני השכנים הערבים, שלא ראו בעין יפה התיישבות יהודי באדמה ערבית לשעבר. בכך למעשה נקבע הגבול הצפוני של המושבה רעננה דאז. מאיר הקים בנחלתו משק חקלאי מעורב, עצים מסוגים שונים, ירקות ומשק בעלי חיים. הוא הירבה לתור בארץ לאורכה ולרוחבה, ולהביא זני פרי ועצים חדשים למשקו. כבהמת עבודה ותחבורה למשפחה שימש חמור. המקום היה מבודד, ולעיתים תכופות התנכלו לו השכנים הערבים, ניסו לגנוב או לרעות בשטחו, למרות רצונו לקשור איתם קשרי שכנות והבנה. בשנת 1947, ערב מלחמת העצמאות, סירב מאיר לבקשת ראשי המושבה לפנות את המקום מחשש לפגיעה במשפחה, בקשה שעמדה בניגוד מוחלט להשקפותיו. כדי להגן על גבולה הצפוני של רעננה הוקמה בנחלתו עמדת "ההגנה". באפריל 1948 עזבו תושבי חירבת עזון את בתיהם, וכך נמנעה חזית לוחמת ברעננה. לאחר מלחמת העצמאות הורחב מאוד הגידול החקלאי ב"גבעת מאיר". בשכנות למקום התיישבו פליטי שואה שהגיעו ארצה, הוחל בבניית שיכונים לעולים, ובמהרה נקשרו קשרי עזרה וחברות בין מאיר לבין שכניו. מתחילת שנות החמישים גברו חדירות המסתננים מירדן לישראל. כמעט שלא עבר לילה בו לא גנבו ממשקים ברעננה, ול"גבעת מאיר" חדרו מסתננים פעמים רבות, וגנבו רכוש או בעלי חיים. במוצאי שבת, כ"ו בסיוון תשי"ד (27.06.1954), בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר, נהרג מאיר מאש מסתננים מירדן. שלושה מסתננים הגיעו לנחלתו באותו לילה, שניים פרצו למחסנים לגנוב רכוש ואחד ארב ליד הבית. מאיר שמע רעשים, יצא מביתו לבדוק ונפגע משלוש יריות שירה המסתנן שהמתין שם. רופא שהוזעק מהמושבה קבע במקום את מותו. המסתננים ברחו לירדן. כוח של משמר הגבול איתר אותם בבריחתם, הרג אחד ופצע את האחרים. בעקבות הרצח ברעננה בוצעה פעולת תגמול ע"י מייסדי יחידה 101 של הצנחנים, הפעולה נקראה "מבצע עזון". מג"ד הצנחנים אריאל שרון הכין את הפעולה, המפקד בשטח היה אהרון דוידי ואיתו שבעה לוחמים עטורי תהילה, בהם מאיר הר-ציון ויצחק ג'יבלי. המקור

*******

קטע שלישי

מרחוב קרן היסוד למרכז העיר
לאורך רחוב אחוזה העובר לרוחבה של העיר
עד הכניסה אליה ממזרח
הפינה הדרום מזרחית  של העיר
לאורך שוליה הדרומיים של העיר ברחוב פרדס משותף

 

 

 

 

 

 

 

 

הבית של בנג'י, ע"ש רב סרן בנג'י הילמן, תושב רעננה שנהרג במלחמת לבנון השניה. הבית נפתח ב 2013  ומשמש בית אמיתי לחיילים קרביים בודדים. 50 חיילים וחיילות גרים כיום בבית של בנג'י ו 25 חיילים וחיילות נוספים יכנסו לגור גם הם בבית, בקומה חדשה שנמצאת כעת בשלב הבניה, באוגוסט 2016. כל חייל מקבל חדר משלו לתקופת שרותו הצבאי ולתקופת הסתגלות לאזרחות. החיילים נהנים מ 3 ארוחות חמות ביום, שרותי כביסה וסביבה תומכת שדואגת לכל הצרכים שלהם , בדומה לאלו שהיו להם אם היו נמצאים במסגרת המשפחה שלהם. הבית מפעילה גם מרכז הכוונה וליווי שתפקידו להכין 300 חיילים בשנה העומדים לסיים את שירותם הצבאי לקראת המעבר לחיים אזרחיים.המרכז  פתוח לכל חייל בודד בצה"ל, לא רק לאלה שגרים בתוך הבית. הבית של בנג'י ומרכז ההכוונה מופעלים על ידי אנשי צוות עם ניסיון רב בעבודה עם צעירים.הבית גם מעסיק אם-בית וצוות תחזוקה וניקיון. יתר פעולות העזר בבית נעשות על ידי מתנדבים מרעננה והסביבה, המופקדים גם על סיוע ישיר לחיילים. כל חייל מאומץ על ידי משפחה מקומית שמשתתפת בטקסים צבאיים ותומכת בו במצבים אחרים בהם הוא עלול לחוש בדידות קשה.

*******

קטע רביעי

לאורך שוליה הדרומיים של העיר
בתוואי כביש 531 וחיבורו לכביש 20 (נתיבי איילון צפון) 
בפארק העיר בפינה הדרומית מערבית

 

מחלף רעננה דרום: הקמת מחלף תלת-מפלסי, כולל הנחת מסילת רכבת ובנית תחנת נוסעים. צפי סיום אוקטובר 2017.
קטע בין מחלף שמריהו למחלף רעננה דרום: סלילת הקטע המרכזי של כביש 531, באורך של כ-3.8 ק"מ, סלילת מסילות והקמת תחנת רכבת רעננה סיום הבנייה הייתה בסוף 2015 .

 

 

כביש 20 – ממחלף שבעת הכוכבים ועד כביש 531: סלילת דרך 20, באורך של כ-4 ק"מ, בקטע שבין מחלף שבעת הכוכבים ועד למחלף 531/20, כולל הקמת מחלף בחיבור הכבישים. מסילות החוף יועתקו אל בין מסלולי כביש 20 ויונחו 2 מסילות נוספות. במסגרת הפרויקט תוסדר כניסה מערבית לתחנת הרכבת הרצליה ממערב לכביש האיילון (מס' 20) מועד סיום צפוי – יולי 2017.

 

 

 

פארק רעננה הוא ה"ריאה הירוקה" של העיר, והוא הוקם בהשקעה תקציבית גדולה. בפארק יש אמפיתיאטרון, אגם, בית קפה, גלריה, שבילי הליכה ורכיבה על אופניים, מגרשי ספורט, פינת חי ופסלים. האמפיפארק בצידו הצפון-מערבי של הפארק אירח ומארח זמרים ולהקות רבים. במסגרת הפארק מופעל פרויקט "פארק חברים" אשר נבנה על ידי בית איזי שפירא מתרומות. במקום מתקנים המיועדים לילדים בעלי קשיי נגישות. כמו כן מתקיימות במקום פעילויות משותפות לילדי בית איזי שפירא ולילדים אחרים מרחבי העיר. בסמוך לפארק ניתן למצוא גם את אחוזת בית – דיור מוגן – דיור מוגן לגיל השלישי ואת קניון פארק מול.

 

*******

סוף דבר קצר לעניין
עוד טיול מעניין שמשלים את ההכרה
של הפסיפס של משבצות בדרום השרון,
תודה לאלדן רוט

*******

 

 

אם ישאלו אותי, מתי היה היורה של חורף תשע"ז והיכן תפס אותך? לא אהסס לרגע, ואשיב מיד!

 

התשובה תהייה: זה היה ביום שלישי (1/11/2016). הייתי עם שלושה עמיתים (רז גורן, יואב לביא ועמית פניקלשטיין) בטיול אופניים בין יובלי נחל חדרה בנחלת מנשה.

 

בטיול זה היורה הפתיע אותנו, הקדים במספר שעות, המטיר בעוצמה וקטע לנו את הטיול.

 

טיול זה אליו יצאנו הוא נוסף בסדרת הטיולים שיזמנו רז גורן ואני. מטרתם לימוד מעמיק של משבצות הארץ.

 

הפעם את טיול יזם יואב לביא. לבקשתי הוא תכנן את המסלול במשבצת שהגדרתי לו. הוא אף הוביל אותנו.

 

יצאנו לדרך בידיעה והבנה שהגשם יגיע לאזור בשעות הצהרים. חשבנו שעד אז נספיק לדווש במסלול המתוכנן.

 

שהתחלנו לדווש הרוח נשבה ועננים טרם נראו באופק. תוך זמן קצר הרוח התגברה, השמים התקדרו. הגשם התחיל לרדת בלי התראה מוקדמת. תוך דקות הוא התעצם.

 

הגשם שהמשיך לרדת בעצמה שהגביל את הראות והפך את הדרכים לעיסת בוץ שיבש לנו את התכנית. החלטנו ל"חתוך", לקצר את המסלול ולחזור לנקודת ההתחלה.

 

******

מסלול הטיול
מעגלי נגד כיוון השעון,

****
האזור, צפון השרון

עיקר המסלול בשטחים חקלאיים

בתחום שטח המועצה האזורית מנשה

 

מועצה אזורית מנשה היא מועצה אזורית השוכנת בשטח שממזרח לחדרה היא הוקמה בשנת 1950. המועצה כוללת בתוכה קיבוצים, מושבים ומעט כפרים ערבים שמדרום לנחל עירון, ושני יישובים קהילתיים בכולם מתגוררים כ-19,000 תושבים. שטח המועצה הוא כ-160,000 דונם.

 

 

דיוושנו בדרכים בין יובלי נחל חדרה

נחל חדרה ידוע בעבר בשם  נהר אל מפג'ר הוא נחל אכזב ברובו. תחילתו של נחל חדרה במזרח בעמק דותן והוא זורם מערבה בפיתולים רבים מצפון למבוא דותן, בין חרמש בצפון ונזלה אל-שרקייה בדרום, מדרום לבאקה א-שרקייה ובאקה אל-גרבייה ובין מאור ושדה יצחק אל נקודת החיבור בין נחל יצחק ונחל עירון מדרום לתלמי אליעזר. הנחל זורם משם מערבה מצפון לחדרה ונשפך לים התיכון בתחומי פארק נחל חדרה, כמה עשרות מטרים דרומית לתחנת הכח אורות רבין שבצפון חדרה.

 

 

*****

שני חלקי המסלול מעט מהמראות

חצי ראשון רכיבת טיול

התחלנו מגבעות חביבה,
רכבנו בסינגל חביבה לאורך נחל חביבה (800 מ')
הלאה עד כביש 9  וחצינו מתחתיו
ורכבנו לאורך נחל חדרה עד פינת אלון
חברנו לנחל עירון ורכבנו לאורכו מערבה עד בריכות הדגים של גן שמואל

וחצי שני רכיבה מנהלתית בגשם שוטף

בבריכות הדגים הגשם התעצם
חזרנו בדרך לאורך נחל יצחק למרגלות תל זרור
לא טיפסנו. לא הייתה אפשרות. הכל בוץ ולא הייתה תצפית
המשך בדרך הצמודה לתוואי הרכבת המזרחי עד כביש 9
מזרחה מקביל לכביש
כניסה למושב שדה יצחק ללהבות חביבה. 

 

 

נחל חביבה הוא כאמור, אחד מיובליו הגדולים של נחל חדרה. ראשיתו של הנחל בצפון השומרון, ואחרי שהוא יוצא למישור החוף הוא פונה צפונה ליד קיבוץ להבות חביבה, ונשפך לנחל חדרה בקרבת צומת חביבה. בנחל זורמים מים כל השנה, הן ביוב המגיע מכפרי צפון השומרון והן מעיינות קטנים המאפיינים את נחלי האזור. נחל חביבה הוזנח במשך שנים ארוכות, עד שגובשה תוכנית ליצירת ריאה ירוקה בגדת הנחל. בחלקו התחתון של הנחל פותח בשנים האחרונות פארק קטן ובו מסלול הליכה, נטיעות צעירות ושולחנות אבן להנאת המטיילים.

 

 

 

 

 

תמונות נוספות באלבום של רז גורן

*****

סוף דבר, טיול שהוא חוויה מעניינת

נקווה שתהיה כזאת האחרונה בחורף שזה התחיל

 

תם ולא נשלם.
נחזור ונבצע את הטיול כמתוכנן בהזדמנות קרובה,

יש מה לראות באזור
יש מה ללמוד אודותיו
ועל התמורות (הגאופוליטיות והיישוביות )
שחלו בו, הגאופוליטיות והיישוביות 

 

*****

האזור בתקופת השלטון הבריטי בקצה מחוז טול כרם

תמונת מצב יישובית ערב מלחמת העצמאות

אזור ספר מול הקו הירוק עד מלחמת ששת הימים