הסתיו הגיע והוא מורגש היטב בירושלים. כבר לא חם מאוד בשעות אחרי הצהרים והערב וגם בשעות הבוקר המוקדמת. לפנות ערב, רוח קלילה מנשבת. האוויר בעיר ובסביבתה, כדברי נעמי שמר הוא "אוויר הרים צלול כיין". מזג אוויר זה היה אחד הגורמים לטיול המוצלח בעיר, אליו יצאנו ביום שלישי (30/8/2016).

 

בטיול זה שהובלתי, היינו קבוצה של אחד עשר אנשים מרביתם חברי קיבוץ שובל. היינו תשעה רוכבים מורן קלמן, גילי ואלי בנשימול, ורד ובני בלול (כולם משובל), יעקב (ג'קי) בריי (יבנה), מוטי ארמלין (גילון), אלי שחר (תל יצחק) ואני. אפרת ולייזר קוברסקי (שובל) עקבנו אחרינו בנסיעה ברכב ופגשנו אותם מספר פעמים לאורך המסלול.

 

טבע הטיול 

טיול אופניים בעיר הגדולה, קל וחומר בירושלים שונה במהותו מזה הנעשה במרחב הפתוח. אורך המסלול קצר יותר במשך זמן ממוצע של שלוש וחצי שעות והוא בין 15 ל-17 ק"מ בלבד.

 

הרכיבה בעיר יכולה להיות על שבילי אופניים שבירושלים הם מעטים. בטיול זה רכבנו על מדרכות (רחבות או צרות) לצידי רחובות ראשיים. לעיתים נדרש תמרון רב בין הולכי הרגל. רכבנו גם ברחובות צדדים ובשבילים המחברים ביניהם.

 

הקצב הרכיבה בעיר הוא איטי מאוד ביחס לרכיבה בשטח הפתוח. כך היה בטיול זה. העצירות היו רבות ונבעו מהרצון להתבונן על המקום או לצפות ממנו, להסביר עליו ועל מראה התצפית ואיך אפשר היה בלי להצטלם בו. העצירות היו טכניות והכרחיות, על מנת לחצות כביש ראשי ברמזור ואחר כך גם להמתין לאחרונים שלא הספיקו לעבור באותו גל. עצירה אחת הייתה לצורך הפסקה אכילת המאכל הלאומי פאלפל. עצירה לא שגרתית אחת בטיול אתמול הייתה להמתנה לשני חברים "שנחטפו" להשלמת מניין בתפילת ערבית.

 

בעיר בכלל ובירושלים בפרט, לכל בית, לכל מבנן או שכונה, לכל אתר או מתחם, לכל רחוב או לכל צומת יש "סיפור" ורקע היסטורי. בטיול זה, כמו באחרים, היה הכרח לקצר ולצמצם את ההסבר למינימום, לא היה ניתן להאריך בדיבור. ההסברים היו קצרים ביותר. בגלל שפע המידע בסיפור טיול זה לא יובא הפירוט על המקומות. הכל נמצא בספרים ובמדריכים על העיר המודפסים וברשת האינטרנט.

 

בטיול זה כמעט ולא צלמתי! מרבית הצילומים הם של אלי בנשימול ומורן קלמן.

 

המסלול שנבחר לטיול זה, היה כזה שכלל גיוון רב במקומות ובאזורי העיר.

 

המסלול הטיל בלב העיר

מסלול מעגלי: ראשיתו וסיומו במגרש חנייה בצד מושבה הגרמנית
מהלכו בשכונות, במרכז העיר, בחלק החרדי,
בעיר העתיקה (בתוך ומחוץ לחומה) ובמתחם התחנה הראשונה

 

 

התחלה בשכונה הגרמנית ושכונת קטמון (הנקראת המושבה היוונית),

 

הלאה לאזור בית הנשיא ותאטרון ירושלים המשך בשכונות טלביה

הלאה לשכונת רחביה

עברנו לשכונות הנחלאות והזיכרונות בואכה שוק מחנה יהודה

המשכנו לכיכר הדווידקה לאורך רחוב הנביאים עד רחוב אתיופיה
עברנו לחלק החרדי של העיר
בתחילה רכבנו בשכונת מאה השערים,
דרך כיכר השבת עברנו ורכבנו בסמטאות לשכונת בית ישראל
הגענו לשכונת מוסררה בעבר, עד 1967, השכונה הקיצונית מול "הקו העירוני"

ברכיבה לאורך רחוב שבטי ישראל הגענו לקצה רחוב יפו למול חומות העיר העתיקה

נכנסנו דרך השער החדש, עברנו ברובע הנוצרי, הגענו למתחם כנסיית הקבר, המשכנו לקרדו ברובע היהודי, הסתובבנו בו, יצאנו משער ציון ורכבנו מחוץ לחומות עד שער יפו 

 

הקטע האחרון, חצינו את חוצות היוצר,
עלינו למתחם ימק"א
המשכנו למתחם התחנה הראשונה
הלאה קטע קצר בפארק המסילה
חזרה לנקודת ההתחלה במושבה הגרמנית

 

סוף דבר

היה זה הטיול הרביעי של בערבי הקיץ בירושלים.

 

תמיד מעניין ומרתק. בכל פעם אנשים שונים, כולם נחמדים, שמחים ומתעניינים וכך גם בטיול זה.

 

ירושלים עיר רבת פנים ומראות. יש הרבה מה לראות והרבה מה לספוג.

 

תמיד כיף גדול להסתובב בעיר תוססת זאת.

 

נהניתי לשוטט גם הפעם עם החבורה שהצטרפה אלי

 

אהבתי להוביל אותם ולהסביר להם

 

מן הסתם, עוד אצא בסתיו זה  לתור את העיר.  

 

 

 

 

 

בשבת (27/8/2016) משה כץ (קיבוץ אפק) ואני המשכנו בטיולים להכרת מישור החוף הצפוני והמורדות המערביים של הגליל התחתון. יצאנו לתור בדרום מערב מישור מפרץ חיפה ואלינו הצטרף יואל יפה (בית השיטה).

 

זה היה הטיול החמישי שלנו מאז התחלנו לפני מספר חודשים את הטיולים האלה. הטיולים הקודמים היו אלה הבאים: הראשון, סובב קיבוץ אפק ולאורך נחל הנעמן במרחב הפתוח שבמישור חוף מפרץ חיפה; השני, עליה מקיבוץ אפק לאעבלין ולשפרעם, הלאה לגוש זבולון וחזרה דרך קרית אתא; השלישי, במישור מפרץ עכו ובמורדות הגליל התחתון המערבי, מאפק לטמרה וכבול והלאה ליסעור, עין המפרץ וכפר מסריק; הרביעי, מגוש זבולון, דרך פיתול נחל ציפורי אל הרדוף וחזרה דרך גבעות חורש קריית אתא.

 

טיול עירוני בקריות המפרץ ובשפך נחל קישון

 

 

 

 

 

אזור הטיול
מישור מפרץ חיפה שהוא חלק ממישור החוף הצפוני 

 

מישור חוף מפרץ חיפה נקרא גם בשם עמק זבולון. אולם, שמו של עמק זבולון יסודו בטעות, שכן עמק זבולון של ימינו היה שייך לפי תיאורי גבולות הנחלות שבספר יהושע לנחלת שבט אשר, בעוד שבט זבולון שכן באזור עמק יזרעאל. .מקור הטעות הוא בפרשנות מוטעית לפסוק בברכת יעקב לזבולון: "זבולון לחוף ימים ישכון" שממנו נשמע כאילו נחלת שבט זבולון היא בחוף הים. שמו הערבי של עמק זבולון הוא ואדי ג'ידרואו ג'ידרו, על שם "חירבת ג'ידרו" שהייתה במקום בו שוכן היום כפר ביאליק. זכר לשם זה נשמר בנחל גדורה –ואדי פוארה.

 

 

אורכו של מישור חוף מפרץ חיפה כ-15 ק"מ ורוחבו כ-10 ק"מ והוא משתרע בין מורדות רכס הכרמל בצד דרום ודרום מערב ובין קו פרשת המים לאורך כביש 85 מצומת אחיהוד והשטח בו נמצאת העיר עכו בצפון; בין חוף הים במערב ובין רגלי מורדות גבעות אלונים – שפרעם ושלוחות רכסי הגליל התחתון במזרח ובעצם לאורך כביש 70.

עיון בניתוח פרי עטו של הגאוגרף יהודה קרמון על מבנהו ואופיו של מישור חוף מפרץ חיפה מצביע על כך שהוא משתרע באזור שקיעת היבשה הכולל גם את העמקים וחלקיו המרכזיים נמצאים בגובה שאינו עולה על 10 מ' מעל פני הים. כתוצאה משקיעת האזור כוסו רכסי הכורכר בשלמותם והם חשופים רק בקטע קטן ליד תל אפק ובית העלמין הישן של הקריות. גם מפרץ חיפה נוצר משקיעה זו והוא רדוד כמעט לכל אורכו. רדידות זו  מאיטה את זרם החוף של הים, גורמת להשקעת חול אשר הגלים מביאים אל היבשה ויצרה קשת של חוליות נמוכות שרוחבה 2 ק"מ. חוליות אלה חסמו את מוצא הניקוז של כל המפרץ. נחל הקישון נסתם  ויצר שטח נרחב של ביצות בדרומו של עמק זבולון שהוא המשכו של עמק יזרעאל מערבה. נחל נעמן הוטה צפונה לאורך השוליים הפנימיים של החולות  והוא מגיע אל הים מדרום לעכו במקום שבו הולכים החולות ומדלדלים. קרוב למוצאו אל הים מתחבר אליו נחל חילזון  המנקז את החלק הצפון מערבי של הגליל התחתון. אפיקו של נחל נעמן אינו מסוגל לקלוט את תוספת המים של נחל חילזון ולכן מתפשטים מים אלה ויוצרים שטח ביצות העולה בהיקפו על ביצות נחל הקישון . כך נוצרה בחלק המרכזי של מישור חוף המפרץ  ביצה גדולה. רק בשליש המזרחי של מישור חוף זה יש אזור יבש המתאים לעיבוד חקלאי. גם כאן העדיפו היישובים המנצלים שטחים אלה להתמקם  במדרון הגבעות. בימי קדם היו קיימים גם בתוך העמק יישובים שמוקמו על מחשופי הכורכר והבולטים הם תל אפק ותל כיסן. החוליות והביצות מנעו את המעבר ברוב חלקי מישור מפרץ חיפה  ודרכים היסטוריות קדומות עקפו אותו ממזרח.

על אופיו הגאוגרפי הפיסי של אזור מישור מפרץ חיפה אפשר ללמוד מעיון בשתי מפות מהמאה ה-19 בעת שהאזור לא היה מיושב. מפת ז'קוטן שהוכנה עבור צבא נפוליאון שכבש את הארץ ב-1799 ומפת הקרן לחקירת ארץ ישראל המלכותית הבריטית (P.E.F) שסקרה ומיפתה את הארץ בשנות ה-70' של מאה זו.

 

 

 

אזור מפרץ חיפה עבר תמורות רבות במאה החמישים השנים האחרונות
מארץ לא נושבת שבה יש חול, אדמת סחף וביצות (אין יישובים ערביים) 
הפך להיות אזור מיושב בצפיפות
מרביתו מכוסה שלמת בטון ואספלט וחלקו שדות חקלאיים מעובדים

פיצול מוניצפאלי רב בשטח מישור מפרץ
חמש הערים: חיפה, קריית ביאליק, קריית אתא, קריית מוצקין וקריית ים
שתי מועצות אזוריות: זבולון ומטה אשר השכנות לשתי עיריות ערביות שפרעם וטמרה

מסלול הטיול: מעגלי, עם כיוון השעון
התחלה וסיום בקיבוץ אפק 

 

 

קטעי המסלול והמקומות לאורכם

 

קטע ראשון, קריית ביאליק, קריית מוצקין וכפר ביאליק

– יציאה קיבוץ אפק
– שרידי "עיר המפרץ"
– למול שכונת גבעת הרקפות
– חציית כביש עוקף קריות
– קריית ביאליק – רח' קרן היסוד.
– קריית ביאליק – מגדל המים ברח' אפרים
– חציית כביש חיפה – עכו (כביש 4) ומעבר לקריית מוצקין
– למול מקום שכונת הצריפים ואנדרטת שיירת הנשק
– חזרה לקריית ביאליק – אנדרטת זכרון לנופלים שד' ירושלים.
– מתחם עיריית קריית ביאליק
– מעבר ליד פנימיית אהבה
– מעבר במושב כפר ביאליק

 

 

 

התקדמנו למול שכונת גבעת הרקפות

שכונת גבעת הרקפות נמצאת בתחום השיפוט של קריית ביאליק וממוקמת בצדה הצפון מזרחי של העיר. השכונה מנותקת מהעיר וממוקמת ממזרח לכביש עוקף קריות. הערכות הן כי על הגבעה צמחו רקפות ומכאן שמה, בדומה לשכונות אחרות בעיר כגבעת הסביונים וגבעת הכלניות. השכונה הוקמה מתוך רצון להמשיך את פיתוח העיר תוך יצירת שכונות חדשות שימשכו אליהן אוכלוסייה חזקה מהעיר ומחוצה לה. שכונת גבעת הרקפות נבנתה בראשית שנות 2000 על קרקעות של מינהל מקרקעי ישראל בשטח של כ-500 דונם ובו נבנו בתחילה כ-850 דירות. התכנון האדריכלי של השכונה נעשה בצורה מעגלית. במרכז השכונה ישנו מרכז מסחרי וכמה מוסדות ציבור, מסביבו בניינים בני 5 קומות ומסביבם מעגל נוסף של בניינים בני 9-10 קומות. המבנים כוללים לובי גדול ומרווח, ובהם דירות גדולות של 4, 5 ו-6 חדרים בשטח של 115, 135 ו-165 מ"ר, בהתאמה. לכל דירה צמודה מרפסת בשטח של 8-14 מ"ר. כמו כן, נבנו בבניינים דירות פנטהאוז המשתרעות על 150-170 מ"ר שלהן מרפסת צדית בשטח של 14 מ"ר ומרפסת נוספת בשטח של כ-90 מ"ר. השכונה ממשיכה להתרחב עד היום. מיתוג השכונה כשכונה למעמד הגבוה משך אליה אוכלוסייה חזקה, ועם העליות בביקושים עלו גם המחירים. עם זאת, על המשך עליות המחירים בשכונה איים כביש עוקף קריות שנסלל כ-100 מטר מרחוב יקינטון בחלקה המערבי. מלבד הרעש וזיהום האוויר, הכביש, לכאורה, ניתק עוד יותר את השכונה מהעיר. מסתבר שהמציאות חזקה יותר. רמות הביקוש לקניית דירות גבוהות יותר ובעיקר בחלק המזרחי של השכונה הפונה אל המרחב החקלאי.

 

שהתקדמנו לעבר שכונת גבעת הרקפות חלפנו על פני מספר מבנים חד קומתיים שהיוו את עיר המפרץ.

עיר המפרץ  מקבץ של שמונה בתים ישנים משנות ה 30 לערך שהיוו רחוב ראשי של עיר  עתידית שהייתה אמורה להיבנות ונקראה "עיר המפרץ". השטח בהיקף של כ 1,600 דונם נרכש ע"י חברת הנוטע בשנת  1933. כל השטח תוכנן להקמת ישוב עירוני וחולק לחלקות של דונם ושטחים ציבוריים המיועדים לכבישים וככרות והכל נרשם בטאבו. בפינה הדרום מערבית של שטח הנוטע הוקמו הבתים הראשונים. החלקות נמכרו בשנות השלושים ליהודים מגרמניה במסגרת הסכמי העברה בכוונה לאפשר קליטה טובה של יהדות גרמניה בפלשתינה א"י לכשיאלצו לעזוב עם עליית הנאצים לשלטון. בשלב מסוים הועברה הקרקע לידי הקרן הקיימת. רוב רובם של רוכשי החלקות נרצחו בשואה. הניסיון להקמת עיר המפרץ נכשל. בהמשך השנים, שימש המקום לאימון לאנשי ההגנה. בשנת 1942 התברר לחברי קיבוץ משמר הים שאין אפשרות לקיים ישוב על חוף הים מול עכו. הם התחילו להתארגן ולחפש מקום חליפי להקמת נקודת קבע חדשה לקיבוץ. במסגרת התארגנות זאת הציעה להם הקרן הקיימת את שטח הקרקע שרכשה הנוטע במטרה לשמור עליו ע"י עיבודו. חברי משמר הים שהחלו לעבד את שטח הנוטע בשנת 1942 התגוררו בבתים תקופה מסוימת עד להקמת הקיבוץ מחדש בשנת 1947 במקומו הקבוע ואז שמו שונה לקיבוץ אפק. למעשה משנת 1942 ועד ימינו השטח מעובד ברציפות ע"י קיבוץ אפק ולמרות הרישום בטאבו השטח מוגדר מאז ועד היום כקרקע חקלאית. לאחר הקמת המדינה הישוב "עיר המפרץ" במקום גרו מספר משפחות במשך העשור הראשון ובהמשך הזמן המקום נטש והבתים עומדים שוממים עד היום. המידע נמסר על ידי משה כץ

 

 

עברנו מול הכניסה לגבעת הרקפות, התקדמנו לעבר כביש עוקף קריות וחצינו אותו.

עוקף קריות (כביש מס' 22) הוא כביש באורך 14 ק"מ ובו שלושה נתיבים לכל כיוון וחמישה מחלפים לאורכו ונסלל על מנת להקל על עומסי התנועה באזור מפרץ חיפה. הוא כביש פרוורי במטרופולין חיפה המשמש ציר התחבורה הראשי במטרופולין, בדומה לנתיבי איילון במטרופולין תל אביב ודרך בגין במטרופולין ירושלים. הוא מקשר את העיר התחתית בחיפה עם צפון הקריות ועם עכו. הוא נפתח לתנועה מלאה במחצית הראשונה של 2013 והפך לחוט השדרה המרכזי של מטרופולין חיפה והקריות. הכביש, באורך 14 ק"מ, משמש כחלופת נסיעה נטולת רמזורים, במהירות נסיעה של 110 קמ"ש ובשלושה נתיבים לכל כיוון. עוקף קריות על חמשת המחלפים שלאורכו, מנקז אליו נסיעה אל יעדים רבים: כביש ההסתדרות (כביש 4), מנהרות הכרמל וכבישי הגישה לעיר התחתית בחיפה, קרית אתא, קרית ביאליק, קרית מוצקין, קרית ים, עכו, נהריה, יישובי מטה אשר, זבולון והגליל המערבי. המקור אתר נתיבי ישראל.

על כך הוסיף אדוארדו אוקסמן: כביש 22 גרם למהפכה במפרץ חיפה. נסיעה של יותר משה מהצ'ק פוסט לעכו, הפכה היום לנסיעה של כ-15 דקות. הנסיעה הארוכה דרך כביש 4 או בשמו המקומי: שדרות ההסתדרות, הייתה ארוכה ומייגעת עקב הרמזורים. היום כביש 4 הפך להיות "כביש שרות" המשרת את האוכלוסיה המקומית, בתי עסק וכו' אך רק לנסיעות מקומיות. לנסיעה ארוכה אל תוך או מחוץ למטרופולין, כביש 22 בא לעזר רב. ככה גם ציר ההסתדרות הפך לשפוי יותר. יחד עם כביש 22, לאורך ציר ההסתדרות הוקמה המטרונית שגם היא גרמה למהפכה בתחבורה הציבורית במפרץ ובחיפה.

 

 

 

לאחר חציית הגשר המשכנו מערבה ונכנסנו לתחום קריית ביאליק

קריית ביאליק היא עיר ששטח שיפוטה הוא 8,000 דונם. היא גובלת בקריית מוצקין במערב, במועצה האזורית זבולון במזרח, בחיפה בדרום, ומצפון מפריד שטח של המועצה האזורית מטה אשר בינה ובין עכו. העיר מתייחדת בצורתה הארוכה והצרה: אורכה הוא 8.5 ק"מ, ורוחבה בין 3 ק"מ ל-400 מטר.
ראשיתה של קריית ביאליק הייתה אחוזה פרטית, מייסודו של אפרים כ"ץ, עולה מרומניה, ונקראה על-שם אשתו, סביניה. בשנת 1918 אפרים כ"ץ רכש כ-100 דונם בחולות השוממים של עמק זבולון, ובשנת 1924 הביא את אשתו וחמשת ילדיו, שכנם בחיפה, והקים את בתו ומשקו החקלאי שכלל פרדס אשכולית, מטעי אגס  ותפוח וכרם גפן היין. היבולים נועדו לצריכה עצמית ולא נמכרו לאחרים, כדוגמא ומופת לדרך בה יש להקים משקים חקלאיים.  במאורעות תרפ"ט (1929), ניצלו הערבים את היעדרותו ובזמן שהותו עם משפחתו בחיפה, התנפלו על האחוזה, העלו באש את הבית והרסו את כל שהיה בה בחלוף שנה, מכרה אשתו את כל תכשיטיה ובכסף הזה בנו מחדש את ביתם ועברו להתגורר בו, אך לא הקים עוד את משקו החקלאי. כאשר הוחלט ליישב את עמק זבולון מכרה המשפחה את אדמותיה לקק"ל ולאנשים פרטיים, והקדישה את אחוזתה ובתה ליישוב שעתיד לקום (כיום משמש הבית בית-תרבות עירוני, בית כ"ץ).
קריית ביאליק נוסדה ביולי 1934 כשכונה בסמיכות לחיפה שהוקמה על ידי עולי העלייה החמישית מגרמניה ושמה הראשון היה "שכונת עולי גרמניה". כוונת המייסדים הייתה להקים יישוב שיקלוט עולים יהודים בארץ ישראל, ובמקום הוקם גם מרכז תעשייתי, שבו עבדו חלק מהתושבים. קבוצה מבין העולים, שעברה הכשרה חקלאית ושאפה לעסוק בחקלאות, ייסדה את הכפר. משנפטר חיים נחמן ביאליק, הוחלט לקרוא על שמו את שני היישובים הסמוכים, קריית ביאליק וכפר ביאליק. בעת מלחמת העולם השנייה הופצץ חלק מן היישוב בשל קרבתו לבתי הזיקוק הסמוכים. בזמן מלחמת העצמאות סבלו תושבי היישוב מהתנכלויות של הערבים באזור.
בתחילת שנות ה-50 הוקמה ממזרח מעברת "עיר המפרץ" (נקראה גם "כורדני א'") ובה נקלטו בין השאר כ-100 משפחות של עולים מהודו. המעברה סופחה לשטחה של קריית ביאליק בשנת 1960. ב 1976 הוכרזה קריית ביאליק כעיר, כך גם שכנותיה קריית מוצקין וקרית ים. בשנת 1989 הוקם בעיר, על חורבות מפעל הטקסטיל "אתא", מרכז הקניות "הקריון". הרחבה אתר העירייה 

 

 

רכבנו בתוך קריית ביאליק לאורך רחוב קרן הייסוד בקצהו נמצא בית כ"ץ עד רחוב אפרים בו נמצא מגדל המים.

 

 

יצאנו מרחוב אפרים והגענו לצומת בכביש חיפה – עכו שבעבר היה כביש ארצי והיום הוא כביש פרוורי בו נמצא תוואי אחד מקווי המטרונית.

כביש חיפה – עכו – ראש הנקרה, היה חלק מכביש חיפה-ביירות ונסלל בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20. היום הוא מהווה חלק מכביש 4 הוא אחד הכבישים הארוכים ביותר בישראל, אורכו 201  קילומטר והוא אחד העמוסים שבכבישי הארץ. הכביש נמשך ממחסום ארז בגבול רצועת עזה בדרום, עד למעבר ראש הנקרה בגבול הלבנוני בצפון. הכביש עובר לכל אורך מישור החוף, ויש לו המשך מעבר לגבול לבנון בצפון, וברצועת עזה ובמצרים בדרום. קטעי הכביש הנוספים הם: כביש יפו – חיפה, דרך פתח תקווה בקטע שבין רעננה לחיפה, שנסלל במהלך שנות ה-30 בעיקר לאחר פרוץ המרד הערבי הגדול כדי לחבר את תל אביב וחיפה שלא דרך טול כרם, שכם וג'נין ונקרא היום כביש תל אביב – חיפה הישן; כביש גהה, שהתפתח בשנות ה-50 וה-60 וחובר לכביש יפו-חיפה ליד רעננה ב-1968; הכביש המהיר לאשדוד, מראשון לציון לאשדוד, שנסלל בשנות ה-70 של המאה ה-20 וכביש אשדוד – אשקלון – ארז – עזה.

המטרונית – מערכת הסעת ההמונים של מטרופולין חיפה. מערכת זו הוקמה על מנת להתגבר על העומס התחבורתי הפוגע באיכות החיים של תושבי המטרופולין הנובע מהצורך לנייד כרבע מיליון נוסעים הגודשים מדי יום את קווי התחבורה הציבורית המחברים בין  חיפה, הקריות, נשר וטירת כרמל, באמצעות אוטובוסים, רכבות ומוניות.  משרד התחבורה באמצעות חברת "יפה נוף", יזם את הקמתה של מערכת תחבורה ציבורית עתירת נוסעים  הפועלת כיום בהצלחה רבה בעשרות ערים מתקדמות ברחבי העולם, ובקרוב ב-3 צירים מרכזיים בין חיפה והקריות. המטרונית או (BRT (Bus Rapid Transit, מבוססת על שלושה רכיבים עיקריים: אחד, כלי רכב חדשניים, מרווחים ובעלי 4 דלתות, המצוידים במנועים מתקדמים ומנועים היברידיים, ומסוגלים להסיע למעלה מ-110 נוסעים בו זמנית; שני, נתיבים בלעדיים והעדפה ברמזורים, מאפשרים נסיעה רציפה, אמינה ומהירה יותר. ושלישי, תחנות חכמות ונגישות המצוידות במערכת כרטוס מתקדמת, בגובה מפלס הרכב להבטחת נגישות קלה לבעלי צרכים מיוחדים, ומערכות מידע בזמן אמת אודות האוטובוס הבא. מערכת "המטרונית" מורכבת מ-שלושה קווי שירות: הראשון – מאזור צפון הקריות, דרך כביש 4 והעיר התחתית של חיפה ועד מרכזית חוף הכרמל הפועל 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע; השני – מקרית אתא למסוף בת גלים דרך כביש 4  והעיר התחתית של חיפה. השלישי – מקרית ים וקרית חיים להדר בחיפה. יתרונות ה"מטרונית" הם: תדירות גבוהה – זמן המתנה קצר בתחנות; – אמינות – מאפשרת תכנון זמני יציאה והגעה; התחשבות בסביבה – מפחיתה זיהום אויר ורעש; קדמה טכנולוגית – כלי רכב מתקדמים ונוחים, המשפרים את חוויית הנסיעה; על מנת לשפר את נגישות תושבי האזור לתוואי המטרוניות, שודרג בהתאמה מערך קווי השירות של האוטובוסים במטרופולין, כך שיאפשר הזנת נוסעים יעילה מהשכונות השונות אל צירי המטרונית.

 

 

עם חציית כביש חיפה – עכו עברנו ברחוב אושיקין, נכנסנו לתחום קרית מוצקין.

 

 

קריית מוצקין – אחת מערי המפרץ העיר נוסדה ב-9 באוקטובר 1934 (תרצ"ה), ונקראה על שם ליאו-לייב מוצקין, מיוזמי הקונגרס העולמי הציוני, שנפטר בשנת 1933. קריית מוצקין הוקמה על ידי חיפאים מהמעמד הבינוני, והתבססה על עקרונות קואופרטיביים ועל עזרה הדדית, תוך מתן חופש פעולה ליוזמה חופשית בתחומי הבינוי והשירותים. היא הוכרזה כעיר בשנת 1976 ומתגוררים בה למעלה מ-40,000 תושבים. בקריית מוצקין גובלות השכונות החיפאיות קריית חיים וקריית שמואל במערב, קריית ים בצפון-מערב, וקריית ביאליק במזרח, כשבתווך, בין קריית מוצקין וקריית ביאליק, עובר כביש 4.

 

 

הרעיון להקמת שכונה למעמד הבינוני בסביבות חיפה עלה בשנת 1932. הימים ימי העלייה החמישית בעת  שהערים הגדולות הכפילו את מספר תושביהן ושכונות עירוניות הורחבו. מחירי הדירות בערים ומחירי הקרקעות שבסביבתן האמירו מאוד. עלותם הגבוהה יחסית של הקרקעות והבתים בשכונות חיפה, שנחשבה כבר אז למטרופולין, לא אפשרו לאנשי המעמד הבינוני לרכוש בה מגרש או חלקת אדמה על מנת לבנות עליה את ביתם. קבוצה חיפאית בשם ארגון המעמד הבינוני ביקשה למצוא פתרון לסוגיה. הם  מצאו כי האפשרות היחידה בה יוכלו אנשי הארגון לממש את חלומם לבניית שכונת מגורים עירונית אך "צמודת קרקע" ונבדלת בקרבת חיפה, תהיה רכישת מגרשים במחירים ההולמים את יכולתם על אדמות הקק"ל. זאת כמובן, במידה וקק"ל אכן תיאות להקצות ולהעמיד לרשות היזמים את הקרקעות הנדרשות. בחודש פברואר 1933 נאותה הנהלת הקק"ל להעמיד לרשות "ארגון המעמד הבינוני" שטח אדמה בן 300 דונם ממזרח למסילת הברזל. בקיץ אושרה הקצאת הקרקע ונעשתה חלוקת המגרשים הראשונה. השמועה בדבר השכונה העממית החדשה, של משפחות שאינן חברות בהסתדרות העובדים, המוקמת ורוקמת עור וגידים, התפשטה "כאש בשדה קוצים בחוגי המעמד הבינוני החיפאי". ככל שהתקרב מועד הגרלת המגרשים ותחילת העבודות, התארכה רשימת המועמדים המעוניינים. בתחילת 1934 עמדה רשימת המבקשים על כ 400  משפחות. המספר המפתיע והבלתי צפוי של המבקשים והלחץ שנוצר בעקבותיו, הצריכו שינוי בתכניות. השטח שהוקצב להקמת השכונה הוגדל משמעותית והועמד על 444 מגרשים, 3\2 הדונם ליחידה. ב א' ראש חודש חשוון תרצ"ה (09.10.1934) הונחה אבן הפינה להקמת קריית מוצקין. ב 1935 השתכנו במקום המשפחות הראשונות. שכונת מוצקין הייתה לעובדה קיימת. הקריה צמחה במהירות בתחילת שנת 1936 מנתה האגודה 450 נפש – בסוף אותה שנה מנתה 1,233 ! הגידול המהיר נבע מהמאורעות (1936-1939) שהפכו את הקריה למקלטן של משפחות שהתגוררו בסביבה ערבית, בעיקר בעכו, ונמלטו מאימת הפורעים. בשנת 1939 כבר מנתה הקריה 634 בתי אב שמרבית פרנסתם הייתה מחוץ לקריה. ביוני 1940  מונתה ע"י השלטונות הבריטיים המועצה המקומית הראשונה. בשנה שלאחר מכן בדצמבר 1941 נבחר בפעם הראשונה ראש המועצה ע"י התושבים. לתפקיד נבחר יו"ר האגודה השיתופית אריה לייב גרושקביץ שכיהן כראש מועצה ברציפות עד 1958. בתום מלחמת העולם השניה התרחבה קריית מוצקין ונבנו "בתי השבים" לקליטת שארית הפליטה משואת אירופה, "השיכון לחיילים משוחררים" (מהצבא הבריטי) ובתי "רסקו". כל אלה היו הבניינים הראשונים בקריה שלא היו חד קומתיים ופרטיים.

למאבקה של הקריה על זהותה הנבדלת הייתה גם חזית חיצונית: הצעה ישנה של קק"ל,  מ 1935, לאחד את קריות המפרץ לעיר אחת, חזרה והועלתה לשולחן הדיונים ב 1940, הפעם ע"י המושל הבריטי של חיפה והסוכנות היהודית, שלא הסכימו לקיומה של הישות המוניציפאלית לא ברורה. הנהלת הישוב התלבטה קשות: היא הייתה מעדיפה לשמר את המבנה הקואופרטיבי, המגן על נכסיה ואופייה מפני תושבי השכונות שאינם חברי האגודה. מאידך, היה קיים חשש שאם יעמדו בסירובם יאולצו להסתפח אל חיפה "הפועלית" או להתאחד עם קריית חיים "האדומה"… להרחבה על קריית מוצקין ב-24 שנותיה הראשונות.

מאז הקמת המדינה קריית מוצקין המשיכה והתפתחה וכיום היא כוללת את אזורי המשנה הבאים: לב מוצקין: שכונת רבי קומות במרכז העיר, בה נמצאים רבי הקומות הגבוהים ביותר צפונית לעיר חיפה (18 עד 24 קומות), בשכונה מצוי ה"רַבְמַד" (הלחם של המילים "רב ממדים"), מרכז מסחרי המכיל עשרות חנויות ובתי כלבו, וסניף דואר וגם התיכון "אורט קריית מוצקין" אולפנה "סגולה" והחטיבות הממלכתיות "יצחק רבין" ו"יונתן נתניהו"; מוצקין הוותיקה: גרעין ההתיישבות הראשוני של העיר משנות ה-30 וה-40, בעיקרה בנייה נמוכה צמודת קרקע; מוצקין הצעירה: שכונה שנבנתה במודל מיוחד (בניינים בני 5–7 קומות – מסביב מרכז נופש צמוד שאינו פעיל עוד), ממוקמת בצפון העיר. נווה אביבים: שכונת וילות צמודות קרקע, בסמוך שכונה נוספת דומה – בנייה רוויה צמודת קרקע. נווה גנים: מצויה בצפון העיר, בניינים בני 4–6 קומות ובצידם מגדלי מגורים בני 12–15 קומות. בקצה השכונה נמצא גשר בגין, המחבר את הקריה עם קריית ים. משכנות אמנים: השכונה החדשה ביותר בעיר. ממוקמת במקום בו שכן בעבר המחנה הצבאי "כורדני". בעיר שכונות נוספות משנותיה הראשונות: שכונות (שיכוני) "רסקו" ו"עמידר", "שיכון צ'כי" ושכונת "פנטגון".

 

עברנו ליד יד הזיכרון לשכונת הצריפים.

 

המשכנו ברחוב כצלנסון בתחילתו ובצמוד ליד שכונת הצריפים נמצא האתר לזכר הפגיעה בשיירת הנשק הערבית במלחמת העצמאות

תקיפת שיירת הנשק הערבית בקריית מוצקין היא קרב שאירע ב־17 במרץ 1948 ובו תקפו כוחות ההגנה שיירת נשק ערבית ליד קריית מוצקין והצליחו להשמיד אותה. בפרוץ מלחמת העצמאות היה מצב הנשק של המשמרות הלאומיים הערביים בערים ובכפרים בכי־רע. בידי הערבים המקומיים היו כלי נשק פרטיים רבים אבל מקולקלים בגלל תחזוקה לקויה וחוסר בחלקי חילוף. סוריה ועיראק סיפקו נשק לצבא ההצלה של קאוקג'י ולא ללוחמים המקומיים. גם עבר הירדן, מצרים וסעודיה עמדו מהצד. סגן ראש הוועדה הלאומית בחיפה, מוחמד נימר אל־חטיב כתב כי עד אמצע פברואר 1948 היו בידי בני עירו רק רובים מקולקלים עם כדורים עקרים, ציוד שנשאר במדבריות לוב מימי מלחמת העולם השנייה. הוא נסע לסוריה, נפגש עם הנשיא ורכש נשק. במחצית הראשונה של מרץ 1948 העביר שירות הידיעות של ההגנה (הש"י) ידיעה למפקדת חטיבת כרמלי ובה נאמר כי מפקד הכוחות הערביים בחיפה, מוחמד אל חמד אל־חוניטי, יצא לסוריה כדי להביא תחמושת וחומרי נפץ וכן כסף לתשלום משכורות ללוחמים הערבים בחיפה. בבוקר יום ה־17 במרץ 1948 נסע אל־חוניטי מדמשק בראש שיירה של שתי משאיות גדולות עמוסות בשנים עשר טון של נשק ותחמושת – 550 רובים צרפתיים וכמאה עשרים אלף כדורים וכן שני טון חומר נפץ. בצידון הצטרפה לשיירה מכונית נושאת נשק ותחמושת מתנת אנשי העיר. השיירה הגיעה לראש הנקרה משם התקשר אל־חוניטי בטלפון לעמיתיו בחיפה והודיע שהוא בדרך. כל תנועותיו ושיחת הטלפון שלו נקלטו על ידי אנשי הש"י שהעבירו מיד את הידיעות למפקדת החטיבה. מפקד חטיבת כרמלי, משה כרמל, הורה למפקד גדוד 21 של החטיבה בן עמי פכטר לעצור את השיירה ולהחרים את נשקה.
הוחלט שהמארב יוצב בשני מקומות: ליד משק עין שרה בסביבות נהריה (כיום ניצב במקום בית ליברמן), ובנוסף בכניסה הצפונית לקריית מוצקין. ההחלטה על הצבת המארב סמוך לבתים בקריית מוצקין נתקבלה למרות הסיכון לאוכלוסייה אזרחית, וזאת מפני שהשטח בין עין המפרץ לקריית מוצקין היה חשוף ואי אפשר היה למקם בו מארב מבלי שיתגלה. כדי לשמור על הפעולה בסוד לא הוזהרו דיירי הסביבה על העלול להתרחש ולא פונו מבתיהם. היות שאנשי גדוד 21 היו עסוקים בפעילות מבצעית ביקש מפקד גדוד 21 ממחלקה מהגדוד הראשון של הפלמ"ח שחנתה ברמת יוחנן לבצע את המארב בקריית מוצקין. המארב בעין שרה זיהה מונית ואחריה מכונית משא והניח בטעות שזו השיירה. הם פתחו באש על המכונית והרגו את הנהג הערבי. המכונית הועברה לחוף הים ושם נקברה בחולות כדי לא לעורר חשד. לאחר מכן נסוגו במהירות לנהריה. אל־חוניטי הגיע עם שיירתו לעכו שם הוזמן לארוחת צהרים. מארחיו הפצירו בו להעביר את תכולת השיירה דרך הים לחיפה כי יש חשש שהיהודים יטמינו לו מארב, אולם הוא סירב. לאורבים היה קושי רב לזהות את השיירה כי לא היו כל סימנים מובהקים למכוניותיה. בנוסף לכך התנועה על הכביש הייתה רבה וכללה מכוניות בריטיות, ערביות ויהודיות. הפתרון היה הצבת רוכב אופנוע מעולה מחיילי גדוד 21 בחצר בית החרושת היהודי "נעמן", דרומית לעכו. הוא הודרך לזהות את השיירה המורכבת משתי משאיות ומספר מכוניות קטנות ואז לחלוף על פניה, להגיע למקום המארב ולהזעיקו. השיירה זוהתה על ידי רוכב האופנוע בדרכה דרומה. בשעה 15:30 הוא הגיע למקום המארב וצעק: "הם באים, הם באים". מיד נחסם הכביש בחביות זפת ואנשי המארב פתחו באש. המכונית הראשונה הצליחה להתחמק לעבר חיפה אבל שאר המכוניות נעצרו. אנשי המארב פגעו בכל מי שניסה לקפוץ ממכוניות השיירה. גם הערבים השיבו אש. החייל אברהם אביגדורוב הצליח להשתלט על שני מקלעי ברן והחייל עמנואל לנדאו הסתער לעבר המשאית הראשונה בכוונה להוביל אותה לרמת יוחנן. המכונית האחרונה בשיירה הצליחה להסתובב על הכביש ולברוח לכיוון עכו. בעברה ליד בית החרושת נעמן הבחינו נוסעיה שואפי הנקם בפועלים יהודים שחיכו בדרך לאוטובוס ופתחו עליהם באש. פועל אחד חבר קיבוץ "היוצרים" (היום שמרת) נהרג ובחורה אחת נפצעה. לפתע נשמעה התפוצצות אדירה. ייתכן שאחד הרימונים שנזרקו או הכדורים, פגעו בחומר הנפץ. בפיצוץ נהרג עמנואל לנדאו. אברהם אביגדורוב נפגע קשה בראשו ונחשב בתחילה כמת. רק לאחר שלושה שבועות חזר להכרתו. אחד הפצועים, נועם פסמניק נפטר כעבור מספר שעות. מספר בתים בסביבה נפגעו מהפיצוץ. תינוקת נהרגה בשנתה מקיר שקרס עליה ומספר אזרחים נפצעו. אחד מהם נפטר לאחר מכן מפצעיו. מהערבים נהרגו 17 ביניהם מפקד הכוחות הערביים בחיפה מוחמד אל-חוניטי ורבים מאנשי מטהו. כל הנשק שהיה בשיירה הושמד בפיצוץ.
השמדת שיירת הנשק הערבית בקריית מוצקין נחשבה כהצלחה למרות אסון הפיצוץ. הכוחות הערביים בחיפה נשארו ללא פיקוד ובמחסור בנשק. החלה דמורליזציה קשה והחלה התמוטטות והתפרעויות בין פלגים שונים בעיר. קיצה של חיפה הערבית החל להיראות באופק. מבחינת היהודים זו הייתה אחת ההצלחות הבודדות והמעודדות בחודש מרץ 1948 רצוף הכשלונות זו הייתה הפעולה היחידה במלחמת העצמאות שבה שניים ממשתתפיה, עמנואל לנדאו ואברהם אביגדורוב, קיבלו את עיטור גיבור ישראל.

 

 

המשכנו ברחוב כצלנסון והלאה ברחוב דבורה לרחוב גושן  שהוא אחד מרחובותיה הראשיים של קריית מוצקין.

 

המשכנו בשדרות גושן מזרחה. חצינו את כביש חיפה – עכו. המשכנו בשדרות ירושלים מזרחה. לאחר חציית הכביש נכנסנו שוב לתחום קריית ביאליק. עברנו ליד בניין העירייה והאנדרטה לזכר בני העיר שנפלו במערכות ישראל.

 

 

המשכנו מזרחה בשדרות ירושלים וסטינו לראות את הכניסה למוסד אהבה.

כפר ילדים ונוער "אהבה" הוא כפר נוער הנמצא בקריית ביאליק ומופעל על ידי "כפר ילדים ונוער אהבה אגודה לטובת הכלל (ע"ר – עמותה רשומה)". הכפר כולל: פנימיית ילדים, בית ספר לחינוך מיוחד, פנימיית יום לילדים מהקהילה הקרובה, בית חם לבוגרי המקום בני 18+. הילדים השוהים ב"אהבה" הם בגילאים 6-18, ילדים אלו הוצאו ממשפחותיהן בגלל סיכון וחוויות טראומטיות קשות. "כפר הנוער אהבה" הוקם בברלין שבגרמניה. בשנת 1914 נשים ציוניות, הקימו מטבח, בחינם – עבור ילדים יהודים טעוני טיפוח בברלין  בכתובת Auguststrasse 14-16. בשנת 1916 התכנית התרחבה, המקום החל לשמש גם כמקלט עבור ילדים יהודים. בשנת 1922 המקום הפך להיות פנימייה לילדים, ונקבע השם "אהבה". גברת באטה ברגר נקבעת כמנהלת המקום. בשנת 1924 באטה ברגר עלתה לישראל, ורכשה 12 דונם, בעמק זבולון. בשנת 1934 קבוצות ראשונות של ילדים וצוות הגיעו מגרמניה לישראל, והתגוררו בדירות זמניות בחיפה. בשנת 1938  הוחל בבניית מבני מוסד "אהבה" בישראל. שנה לאחר מכן קבוצות אחרונות של ילדים וצוות הגיעו מגרמניה ואליהם הצטרפו ילדים, פליטים מאוסטריה הכבושה. בשנת 1945 אוכלוסיית הכפר גדלה, והוא מונה  180 ילדים. בין השנים 1948 – 1960 הכפר התרחב, ילדים ונוער מצטרפים לכפר דרך ארגון עליית הנוער. מאז 1960 ועד היום: הכפר הוא פנימייה לילדים בסיכון גבוה. ילדים שהוצאו מהבית בגלל בעיות סוציואקונומיות קשות או מקרי סעד שונים. מקור

 

 

המשכנו מזרחה. יצאנו מתחום השטח הבנוי וחצינו את נחל גדורה

נחל גדורה, המוכר לוותיקי הקריות בשם "הפוארה", הוא אחד מיובליו של הקישון. הערוץ עבר תמורות ניכרות במהלך השנים ומהווה למעשה תעלת ניקוז. למרות זאת, שמר הערוץ (שמקור מימיו בעיקר מי תהום גבוהים, אליהם נלווים לעיתים מי שפכים), על מגוון של מיני חי וצומח, והוא משמש כ"מסדרון אקולוגי" המקשר בין נחל נעמן ובין נחל קישון ומאפשר תנועת בעלי חיים והפצת צמחים בין הנחלים. כיוון שמקור המים העיקרי בנחל הוא מי תהום, הרי שבחודשי הקיץ הנחל עשוי להתייבש.

 

 

 

המשכנו מזרחה ונכנסנו לתחום המושב כפר ביאליק שנמצא בתחום המועצה האזורית זבולון.

כפר ביאליק הוקם בשנת 1934, עם התחלת העלייה החמישית. הקרן הקיימת לישראל העמידה לרשות הכפר חמש מאות דונם קרקע במפרץ חיפה. המחלקה הגרמנית של הסוכנות היהודית, בהנהלת ד"ר ארתור רופין, הציעה שעל הקרקע יעלו מתיישבים שיתאגדו לקואופרטיב חקלאי.  זמן קצר אחר כך  הפכו התכניות למעשים והכפר נוסד על ידי 28 משפחות עולים מגרמניה, שהתיישבו על אדמות הקרן הקיימת לישראל וכל אחת  קיבלה שבעה עשר דונם קרקע .אליהם הצטרפו גם מספר מדריכים חקלאים. כאשר התלבטו המייסדים כיצד לקרוא ליישוב שלהם, עלתה הצעה, להנציח את המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, שנפטר חודש לפני העלייה לקרקע. כפר ביאליק נחשב אז, כפרבר של היישוב העירוני קרית ביאליק, אך הוא משתייך למועצה החקלאית ומוגדר כהתיישבות של המעמד הבינוני. להרחבה באתר המושב

בראשית 2016 החלו תושבי הכפר במאבק על רקע כוונות המדינה, להפקיע באמצעות רשות מקרקעי ישראל עוד ועוד נתחים מתוך האדמה החקלאית של הכפר. למתיישבים נודע שכפר ביאליק עומד לאבד את רוב אדמותיו או את כולן ועלול לאבד גם את עצמאותו, כיישוב כפרי חקלאי עצמאי. החשש שלהם שכפר בקריית ביאליק יטמע ביישוב העירוני הסמוך קריית ביאליק כפי שהתרחש בעבר בקריית חרושת בטבעון, במושבה נהריה בנהריה ועוד. הם יחד עם הקיבוצים רמת יוחנן, אושה, וכפר מכבי מוחים נגד כוונות הממשלה להפקיע אלפי דונמים חקלאיים באזור, לטובת בנייה במספר מתחמי בנייה ענקיים בקריית אתא ובקריית ביאליק. חלק ניכר מתכניות בנייה אלו לא היו מוכרות להם עד לאחרונה. הם חושדים כי קיימות תכניות בנייה נוספות שהם אינם מכירים, כשם שלא ידעו על תכנית הבנייה בקרית אתא דרום ובקרית אתא מערב. הרחבה ראו באתר המושב. בעקבות זאת חקלאי כפר ביאליק הגישו עתירה לבג"ץ  נגד כנסת ישראל, שר האוצר משה כחלון, רשות מקרקעי ישראל, המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה של מתחמים מועדפים לדיור (ותמ"ל) ונגד הוועדה לדיור לאומי (וד"ל). העתירה היא דרישה לתקן את החוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור, כך שלא יתאפשרו מצבי קיצון שבהם נלקחות מיישוב אחד רוב אדמותיו עד כדי חיסולו כישות חקלאית ועד כדי נישול חקלאים, שבחרו בחירה ערכית בעבודת האדמה, ממקצועם וממשלח-היד שבו בחרו. העתירה ביקשה מבית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, לחייב את תיקון החוק, כדי שחקלאים שבחרו להיאחז בקרקע ולדבוק בדרכי אבותיהם לא יישארו ללא מקור פרנסה. בעתירה הודגש כי קבלתה ומניעה של חיסול כפר ביאליק לא יגרעו אף יחידת דיור אחת מתוך תוכניות המדינה לקידום הבנייה לזוגות צעירים באזור הקריות. לשם כך הציגו חקלאי כפר ביאליק אלטרנטיבות בדוקות ומקצועיות לבנייה במתחם האורבני של הקריות, מבלי לפגוע באף רפת, לול מטעים או שדות. בעתירה טוענים העותרים כי באמצעות החקיקה ובאמצעות פעולות המדינה עשוי להיווצר מצב שבמסגרתו יילקחו מן הכפר 75% משטחי העיבוד, שהם כ-62% מכלל שטחי המשבצת של הכפר, והכפר ייוותר ללא קרקעות לעיבוד, ללא קרקעות התומכות גידולים חקלאיים אחרים וללא פרנסה לחבריו. מזכ"ל תנועת כפרי האיחוד החקלאי שכפר ביאליק חבר בה עו"ד דודו קוכמן, התייחס לעתירה ואמר: "הוד"ל והותמ"ל הן תוכניות דורסניות שנעשות בחופזה בלי לשמוע את הנפגעים. חוק הותמ"ל מהווה פגיעה קשה במערכת התכנון ובמערך האיזונים והבלמים באופן קבלת ההחלטות התכנוניות בישראל. הותמ"ל הינה תכנית דורסנית שנעשית בחופזה, תוך התעלמות מפגיעה קשה בפרנסה של חקלאים היושבים על הקרקע שנים רבות לפני הקמת המדינה. התוכנית שנגדה עתרה אגודת כפר ביאליק היא תוכנית שלגביה כבר הוכח כי קיימות עתודות קרקע ותוכניות לעוד שנים רבות הן בקריית ביאליק והן בקריית אתא, ולמרות זאת מתברר כי לא נעשתה כל פעולה אמיתית לבדיקת הנתונים, ולכן לא נותרו לאגודה ולחבריה אלא לבקש סעד מבית המשפט". ביוני 2016  בית המשפט דחה העתירה בית המשפט קבע כי הוועדה שקלה ואיזנה את הפגיעה הצפויה בחקלאים בקביעתה כי יוכלו להמשיך בפעילות החקלאית עד לפיתוח השטח.
ההערכה האישית שדחיית העתירה מסמנת אולי (ויש לקוות שלא) את ראשית התהליך שיימשך עוד מספר שנים ובסופו של כפר ביאליק כמושב חקלאי. סביר להניח שלנוכח היקף הקרקע הזמינה וגידול הביקוש לבנייה למגורים, הפוליטיקאים, מוסדות התכנון ורשות מקרקעי ישראל ימשיכו לנגוס בשטחי המושב ויקיפו אותה בבניית מגדלי דירות. התקווה היא שמישהו יקבל שכל ויעצור את הסחף!

 

בכניסה לכפר ביאליק חלפנו ליד המשק של אורי שגיא שעוסק בהפקת שמן זית.

 אוּרי שגיא (איזנברג)  – נולד ב-5 באוגוסט 1943 במושב כפר ביאליק, דור שביעי בארץ ישראל ודור רביעי לחקלאים. הוא אלוף לשעבר בצה"ל, שכיהן בתפקידו האחרון כראש אמ"ן בשנים 1991 – 1995.

 

 

קטע שני, פאתי מזרח קריית אתא ובתוך מערבה לעבר קריית חיים המזרחית

– יציאה מכפר ביאליק 
– חציית גשר מעל כביש 22 לעבר פאתי קריית אתא
– לאורך דרך זבולון
– אנדרטת חללי הלח"י
– מעבר ליד מחלף מוטה גור בצומת קריית אתא
– צפונה לאורך כביש חיפה – עכו ולמול משטרת זבולון
– חציית צומת קריית חיים (צומת הצריף)
– כניסה לקריית חיים המזרחית ברחוב אח"י אילת
– גן בית העם, אנדרטה לזכר הנופלים, בית העם
– רחוב השיירה
– דרך יצחק בן צבי
– חציית מסילת הברזל
– רחוב חלוצי התעשיה עד פינת רח' יגאל ידין

 

 

חצינו את מושב כפר ביאליק ממערב למזרח ועלינו על הגשר העובר מעל כביש עוקף קריות עליו גם עברנו בכיוון הפוך בטיול סובב קיבוץ אפק ולאורך נחל הנעמן במרחב הפתוח שבמישור חוף מפרץ חיפה

 

התקדמנו דרך השדות לפאתי קריית אתא.

 

בטיול זה החלטנו לא להכנס לקריית אתא. בפאתיה עברנו בטיול סובב קיבוץ אפק ולאורך נחל הנעמן במרחב הפתוח שבמישור חוף מפרץ חיפה ובתוכה רכבנו בטיול עליה מקיבוץ אפק לאעבלין ולשפרעם, הלאה לגוש זבולון וחזרה דרך קרית אתא

העיר קריית אתא מונה כיום כ- 55,000 תושבים ומתעתדת בקרוב להפוך לעיר בת 100,000 תושבים. שם הישוב הוא פרי  מיזוגן של המועצות המקומיות קרית בנימין וכפר – אתא, לרשות מוניציפלית אחת ב-28 אוקטובר 1965. קריית אתא הוקמה בשנת 1925, על ידי חברת "עבודת ישראל", כמושבה בשם "כפר עטא" – על שמו של כפר האריסים הערבי "כופרתא", שאדמותיו נקנו בראשית שנות ה-20' מהאפנדי סורסורק. במאורעות תרפ"ט נפגעה קשות על ידי פורעים ערבים וננטשה כמעט כליל. בשנת 1930 חזרו אליה התושבים וחידשו את היישוב במקום. בשנת 1934 הקימו במקום בית חרושת להכנת אריגים שנקרא "אתא" (ראשי תיבות של "אריגים תוצרת ארצנו"), ולכן שונה שם המושבה ל"כפר אתא". בשנת 1941 הוכרזה כפר אתא כמועצה מקומית. בזמן מלחמת העצמאות שימשה כבסיס היציאה של הכוחות הלוחמים ב"מבצע דקל". בשנות ה-50 הוקמו במקום שלוש מעברות – מעברת כפר אתא, מעברת קריית נחום ומעברת שפרעם (נקראה גם מעברת גילעם). מעברת שפרעם סופחה בשנת 1958 לשטח היישוב כפר אתא. בשנת 1965 הוחלט על איחודה עם המועצה המקומית קריית בנימין הסמוכה והיישוב המאוחד נקרא קריית אתא. בשנת 1969 הוכרזה קריית אתא כעיר. בשנת 1985 נסגר בית החרושת את"א חברה לטקסטיל. בשנת 1995 הורחבה העיר עם בניית השכונות גבעת טל וגבעת רם.

 

 

התקדמנו לעבר חלקה המערבית של קריית אתא.

 

המשכנו מערבה לאורך דרך זבולון. ממול ראינו את מפעלי הדשנים.

 

הגענו לאתר זיכרון ללוחמי הלח"י

ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה בוצעה ב-17 ביוני 1946 על ידי אנשי ארגון לח"י במסגרת תנועת המרי העברי נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל. זו הייתה הפעולה הגדולה ביותר של לח"י נגד הבריטים אבל היא הייתה גם הפעולה עם מספר הנופלים הגדול ביותר. בהתקפה זו על בתי המלאכה של הרכבת בחיפה פוצצו מכונות, קטרים ומתקנים. בדרכם חזרה נתקלו אנשי לח"י במחסום טנקים בריטי, וספגו 11 הרוגים ו-22 שבויים. כאשר הועמדו לדין הם סירבו לשתף פעולה במשפט, נידונו שלא בפניהם למוות אך העונש של כולם הומתק למאסר עולם. פחות משבועיים אחרי שגזרי הדין של הנידונים למוות הומרו למאסר עולם, חידש לח"י את פעולותיו. 

 

המשכנו מערבה באזור מלאכה והמסחר של קריית אתא, חלפנו ליד מתחם איקאה ועברנו מתחת לגשר של כביש עוקף קריות.

המשכנו מערבה עד צומת קריית אתא שדרות ההסתדרות (כביש חיפה – עכו) עם דרך זבולון. פנינו ימינה והמשכנו צפונה. עבורנו ממול למבנה משטרת זבולון.

מבנה משטרת זבולון הוא אחד מתוך 65 מבני מצודות הטיגרט שנבנו על ידי ממשלת ארץ ישראל המנדטורית ברחבי הארץ בצמתים ומקומות אסטרטגים וטקטיים על כבישי האורך והרוחב של הארץ בעקבות הלקחים שהופקו לאחר סיום המרד הערבי הגדול בראשית שנות ה-40 של המאה הקודמת. להרחבה מאמר מצודות טיגרט –  שלטון וביטחון בכפיפה אחת ומאמר נוסף תכנון מבצרי המשטרה ( טגרטים) בארץ ישראל.

 

 

התקדמנו צפונה בשדרות הסתדרות עד צומת קריית חיים

בצומת קריית חיים, חצינו שוב את כביש חיפה – עכו ונכנסנו לתחום קריית חיים

 

רכבנו מערבה באחד מרחובות הראשיים, רחוב אח"י אילת

 

קריית חיים היא שכונה בתחומי העיר חיפה ונקראת על-שם חיים ארלוזורוב, שנרצח בתל אביב ב-1933 ומתגוררים בה למעלה מ-35,000 תושבים. קריית חיים ממוקמת בין חוף הים התיכון במערב, לבין שדרות ההסתדרות (כביש 4, כביש עכו-חיפה) וקריית ביאליק במזרח, קריית מוצקין, קריית שמואל וקריית ים בצפון, ואזור התעשייה של מפרץ חיפה בדרום. במרכז השכונה עוברת מסילת הרכבת חיפה-נהריה המחלקת את קריית חיים לשכונה מזרחית ושכונה מערבית. על מסילה זו נמצאת תחנת הרכבת קריית חיים.

 

 

 

את אדמת ג'ידרו, הקרקע שעל חלקה הוקמו קריית חיים, קריית ים, קריית מוצקין ושכונת "עיר גנים" בקריית אתא, התכוונה לרכוש הקרן הקיימת אולם לא היה בקופתה די כסף לכך. בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה פעלו בארץ ישראל מספר גופים שעסקו בגאולת קרקעות, בהם קהילת ציון אמריקאית, חברת "משק", שהוקמה בגליציה כחברה כלכלית ב-1923 לשם רכישת קרקעות והתיישבות בארץ ישראל, וחברת "קדם" של יהודי גרמניה. כאשר עלתה האפשרות לרכוש את אדמות ג'ידרו הוקמה, ביוזמת יוסף לוי ובניהולו של מיכאל אלייניקוב, "חברת הכשרת מפרץ חיפה" שאיגדה את שלושת הגופים במטרה לרכוש אדמות אלו ממשפחת סורסוק. האדמות נרכשו בשנת 1924 אולם המשבר הכלכלי שבא שנתיים אחר כך, והוצאות הפיתוח הגדולות שהיו כרוכות בהכשרת הקרקע, הביאו את החברה למכור את האדמות לקרן הקיימת ולחברת PEC ‏(Palestine Economic Corporation; במאה ה-21, "החברה הכלכלית לישראל"). לאחר מאורעות תרפ"ט החלה להתארגן קבוצה של פועלים שביקשו לעבור מהשכונות המעורבות לאזור שכולו יהודי. הקק"ל ביקשה ליישב את אדמותיה ועל כן ארגנה פרויקט בנייה לפועלים מאזור התעשייה בעמק זבולון. הוחלט לחכות עד להרשמה של 200 משפחות, ועל כן הבנייה החלה רק בשנת 1932 ו-160 המתיישבים הראשונים, שנשארו לאחר שחלק מהנרשמים פרשו, נכנסו לבתיהם בתחילת 1933, ובכך הייתה קריית חיים לשכונה העירונית הראשונה בעמק זבולון, והבסיס להקמתן של יתר ה"קריות". חברת הבנייה הייתה שיכון עובדים ההסתדרותית. קריית חיים תוכננה בידי האדריכל ריכרד קאופמן כשכונת פועלים, ונועדה להיות מימוש של רעיונות אוטופיים סוציאליסטיים-עירוניים. מאפייני קריית חיים הסוציאליסטית היו הצרכניה (קואופרטיב מזון), אגודת המים, העזרה ההדדית ומשקי העזר. הבתים בראשית ימי הקריה היו בנויים בצורה אחידה, עד כי אחדים מהתושבים הוותיקים מעידים כי היו מתבלבלים בין בתיהם לבתי השכנים. לאחר רצח ארלוזורוב הוחלט לקרוא לשכונה על שמו.

בין קריית חיים ובין קריית מוצקין, הקריות השכנות, שרר מתח אידאולוגי רב, למרות הדמיון הפיסי והאדריכלי. קריית חיים החליטה לחזק את קו הגבול שלה עם קריית מוצקין על ידי הושבת הכשרות קיבוצים לאורך ה"גבול", על מנת שיהוו מחסום אידיאולוגי חזק מפני סכנת ה"פלישה" של הרעיונות הבורגניים ועל מנת למנוע את המעבר הפיזי בין הקריות…עדת חקירה ממשלתית מונתה כדי לבדוק את שאלת סיפוחן של כל הקריות לחיפה. נפתח משא ומתן מייגע שנמשך כמעט שלוש שנים וסופו פשרה: קריית מוצקין תהפוך למועצה מקומית.

בראשית שנת 1948 היו בקריית חיים כ-8,300 תושבים ובכך היא הייתה הקריה הגדולה ביותר במפרץ חיפה. כמעט כל תושביה היו חברי ההסתדרות. בשנת 1951 סופחה קריית חיים לחיפה יחד עם שכנתה קריית שמואל, אך שנים רבות נשארה "קריית חיים האדומה" – שכונת פועלים המשתייכים לזרם השמאלי הסוציאליסטי דאז. שריד לתקופה זו הוא בית מפלגת העבודה השוכן בקריית חיים המזרחית, אם כי מאז ראשית המאה ה-21, דפוסי ההצבעה של הקריה אינם שונים מהותית מאזורים אחרים בארץ.
כיום, קריית חיים מנוהלת כמנהלת מקומית שלה אוטונומיה מסוימת במסגרת עיריית חיפה, והיא מהווה רובע שכולל את קריית שמואל, קריית חיים מזרחית וקריית חיים מערבית, ובכך היא הרובע הצפוני ביותר של חיפה, אולם גם מופרדת מהעיר על ידי האזור התעשייתי הענק שקוטע את הרצף האורבני מדרום. על אף היותה חלק מחיפה, הקשר בין השכונה לחיפה, מבחינת חיי התושבים, אינו שונה מזה של כל פרוור לעיר, ובפרט מזה של ה"קריות" האחרות לחיפה, אך כדי לקרב את השירותים העירוניים אל התושבים הוקמו משרדים של עיריית חיפה בשדרות אח"י אילת. במהלך שנת 2012 הועברה המנהלה העירונית לקריית חיים מערבית לצד בית הספר דגניה "עירונית קריית חיים". בשנות ה-70 נעשה ניסיון להפריד את קריית חיים מחיפה, כך שתהיה מועצה מקומית עצמאית. ניסיון זה לא צלח אולם מאז, מדי כמה שנים עוררו התושבים את המאבק למען הפיכת הקריה לעצמאית. "ועד קריית חיים" (בפי העירייה: ה"מורשון"), שהוא במקור אגודת מים, הוא בסיסה של המינהלת המקומית, ובו 101 חברים. בידיו כספים הנגבים מהתושבים באמצעות "מס השקל" לטובת השקעה ביישוב. בשנת 2014 עומד בראש הוועד עורך הדין אביתר גושן, ראש ועד ממונה מטעם רשם האגודות השיתופיות, אשר נכנס לתפקידו בעקבות מחלוקות פוליטיות-קואליציוניות בוועד.

 

תחילת הסיבוב שלנו בקריית חיים היה בקריית חיים המזרחית.

קריית חיים המזרחית – בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 הוקמה קריית חיים במקום הקרוי כיום "קריית חיים המזרחית". כאשר נוסדה, היו כל בתיה בתים חד-קומתיים וחד-משפחתיים שהונחו על החול ללא חפירת יסודות עמוקים. לכל בית הוצמדה חלקת אדמה, אף על פי שלא תוכננו משקי עזר. ב-1939 נוסדה "קריית חשמל" של עובדי חברת החשמל לצד קריית חיים, והקריה נהנתה מעצמאות מוניציפלית. במהלך שנות ה-60 חלו שני שינויים באופי השכונה: נבנו שיכונים, שבהם השתכנו בעיקר עולים חדשים ומפוני מעברת קריית חיים; החל תהליך – שנמשך עד היום – של הוספת קומה למבנים קיימים, בניית בית נוסף על המגרש הקיים, לעתים בית של קומה אחת ולעתים יותר, והוחל בהריסת בתים קיימים על מנת לבנות במקומם בתים גדולים יותר, לרוב בעלי מספר קומות. בקריית חיים מזרחית מתגוררים כ- 20,000 נפש.

 

נכנסנו  לגן בית העם ועברנו ליד אנדרטה לזכר הנופלים, בית העם

המשכנו דרומה ברחוב השיירה

 

יצאנו לדרך יצחק בן צבי ורכבנו מערבה,  חצינו את את מסילת הברזל

 

הגענו לרחוב חלוצי התעשייה עד פינת רח' יגאל ידין

 

קטע שלישי, פאתי מזרח קריית אתא ובתוך מערבה לעבר קריית חיים המזרחית

– מעבר באזור תעשיה קריית חיים ברחוב יגאל ידין לצד חומת שדה התעופה ובית הספר הטכני
– מעבר ליד שער בית הספר הטכני של חיל האוויר ומול בית המלאכה של רכבת ישראל
– מעבר ליד שער אתר נמל המפרץ ההולך ונבנה
– כניסה למעגן הקישון
– פארק הקישון בשפך הקישון (מנוחה)
– יציאה מהמעגן
– ליד שער שדה התעופה
– למול הכניסה למספנות ישראל ונמל הקישון
– מעבר באזור תעשיה קריית חיים
– רחוב האצטדיון למול האצטדיון ומול חוות מכלי  הדלק חברת תשתיות אנרגיה (תש"ן)

 

 

 

עברנו  באזור תעשיה קריית חיים ברחוב יגאל ידין לצד חומת שדה התעופה ובית הספר הטכני

המשכנו מול בית המלאכה של רכבת ישראל ופנינו ברחוב משה דין ימינה ומול יכולנו לראות מתחם בתי הזיקוק

 

התקדמנו וחלפנו ליד שער בית הספר הטכני של חיל האוויר

המכללה הטכנולוגית של חיל האוויר והחלל (או בשמה הנוסף "בית הספר להנדסאי תעופה") היא בית ספר תיכון ומכללה של חיל האוויר, אשר תפקידם להכשיר טכנאים והנדסאים למערך הטכני של חיל האוויר. התלמידים בבית ספר זה מוגדרים כשוחרים ואת לימודיהם הם מתחילים בכיתות ט' או י' ומתקיימים במסגרת יום לימודים ארוך. בי"ס תיכון טכנולוגי – מקצועי הוא רב מסלולי המוכר ע"י משרד החינוך ומקנה תעודת בגרות, תעודה טכנולוגית, תעודת טכנאי ותעודת הנדסאי. המכללה מציעה שלוש מגמות לימוד עיקריות: הנדסת מכונות תעופה, הנדסת מערכות בקרה ואנרגיה, הנדסת אלקטרוניקה ומחשבים. 
כיום ישנן מספר שלוחות לבית הספר, כאשר השלוחה הראשית נמצאת בחיפה, בבח"א 21, בו ממוקם ביסל"ט – "בית הספר למקצועות הטכניים של חיל האוויר". בית הספר הוקם בחיפה בשנת 1949. כיום מפעיל בסיס הטכני מערך רחב של שוחרים ובו יש גם מערך של סדירים ושל אזרחים עובדי צה"ל. הבסיס מפעיל שני בתי-ספר: בית- הספר להנדסאי תעופה ובית-הספר למקצועות הטכניים. בבתי-הספר יש מסלולים שונים. עד 2015, צפוי בסיס הטכני לפנות את מקום מושבו בחיפה. בית הספר להנדסאי תעופה בו לומדים השוחרים יעבור לכרמיאל, ובית הספר לטכנאים יעבור דרומה לבסיס נבטים.

 

עברנו ליד שער אתר נמל המפרץ ההולך ונבנה

נמל המפרץ– מיזם תשתית מהחשובים למשק שיצא לביצוע במהלך שנת 2015 והקמתו צפויה להסתיים במהלך שנת 2021. עם הפעלתו תתווסף תשתית חיונית לסחר הישראלי, תחל תחרות בענף הנמלים ועמה התייעלות ושיפור השירות ליצואנים, ליבואנים, לתעשיינים ולספנות. הכוונה שמיזם תשתית עתיר השקעה זה יהווה מנוע צמיחה חדש לעיר חיפה, לקריות, לישובים באזור ולצפון כולו. סביבו יתמקמו מרכזים לוגיסטיים בפארקי תעשייה מודרניים,  והוא יתרום ליצירת מקומות תעסוקה רבים באזור.  הנמל החדש מתוכנן להגדיל את קיבולת נמלי הים של ישראל במענה לגידול בסחר ולצרכי המשק.  בנוסף, יאפשר הנמל החדש את פקידתן של אניות הענק החדישות והידידותיות לסביבה. אניות גדולות שאינן יכולות לפקוד את ישראל כיום בשל גודלן, וזאת כשנמלים אחרים באזור כבר ערוכים להן. המטענים המיועדים לישראל המצויים באניות אלה יפרקו בנמלים אחרים באזור ומשם ישונעו ארצה באניות קטנות יותר המכונות אניות הזנה, הליך המייקר את שינוע הסחורות . נמל המפרץ יבטיח את מזעור תלותה של ישראל בנמלים זרים באזור.
החברות שזכו במכרז הבינלאומי לביצוע העבודות הימיות להקמת הנמל החדש , בהן הקמה והארכה של שוברי גלים ורציפי הנמל החדש, הן החברות אשטרום ושפיר הנדסה. העבודות החלו במהלך שנת 2015  ונכון לסיומה, הן כוללות: הכשרת רציף העבודה (ברציף קישון מזרח) לשינוע חומרי גלם להקמת הנמל, פריסת מערך הניטור הסביבתי שהוקם על בסיס תסקירי השפעה על הסביבה, הכשרת דרך גישה לאתר ההקמה הימי, התחלת העבודות להקמת שובר גלים משני, ביצוע עבודות מקדימות להארכת שובר גלים קיים בנמל חיפה, המשך אגירת אבן וייצור אנטיפרים (קוביות בטון) להקמת שוברי הגלים והגנה עליהם, ועוד. הנמל החדש יופעל ע"י חברת הפעלה בינלאומית- חברת SIPG – Shanghai International (Group) Co משנגחאי,  מן המובילות בעולם בתחום הפעלת מסופי מכולות ומטענים

 

 

אחת הסוגיות השנויות במחלוקת נוגעת להקמת נמל המפרץ היא שלא מוקם לו עורף לנמל, האזור שמצויים בו מתקן ענק לאלפי משאיות ביום, בתי מלאכה לציוד, מוסכים, מחסנים ואתרים לוגיסטיים כמו בית קירור, אחסון ייצוא חקלאי ועוד. להרחבה

 

נכנסנו למעגן הקישון והמשכנו לתוך פארק הקישון בשפך הקישון ושם עצרנו להפסקה

 

נמל הקישון משתרע מזרחה לנמל הראשי, סביב לשפך נחל הקישון. הנמל כולל ארבעה רציפים למטען כללי ומטען בתפזורת, שני מסופי כימיקלים, מעגן דיג, מעגן ספורט, מסוף עורפי לאחסון ושינוע מכולות, ואת מספנות ישראל העוסקות בתכנון, ייצור ואחזקת כלי שיט. בצמוד לנמל נמצאים שטחים המיועדים להקמת אזור סחר חופשי. הנמל נבנה מיד לאחר קום המדינה כנמל עצמאי במטרה להוות נמל עזר לייצוא פרי הדר, נמל דיג, ומוצא ימי למבדוק שהוקם. בשנת 1961 סופח הנמל לתחום נמל חיפה. נמל הקישון מהווה שלוחה עצמאית ללא רצף טריטוריאלי לנמל חיפה המראשי וקיימים בו כל האמצעים והשירותים הנדרשים, כולל שלוחה של מחלקת ציוד לטיפול בעגורנים ובציוד הנייד. נמל הקישון מקושר לשירות מסילות הברזל, ויכול לשמש כעורף ימי לפעילויות שונות

 

 

מעגן "שביט" – מרינה ומעגן דיג ממוקם ממזרח לנמל חיפה על גדות נחל הקישון סמוך לשפך הנחל לים. מעגן "שביט" משמש כנמל הדיג המרכזי בארץ וכמרינה הצפונית לכלי שייט פרטיים ומשרת באופן קבוע כ- 400 כלי שיט וסירות דיג . מעגן "שביט" הינו מעגן מוכרז. מעגן "שביט" הוקם בשנת 1958 על ידי משרד התחבורה ומשרד החקלאות שניהלו  עד שנת 1995 , אז הועבר לניהול ופיתוח "רשות הנמלים". "רשות הנמלים" הרחיבה המעגן ולצד מעגן הדיג הוקמה מרינה לכלי שיט פרטיים. מאז שנת 2005, עת פורקה "רשות הנמלים", מנוהל המעגן והמרינה ע"י "חברת נמלי ישראל" המקדמת תכנית לפיתוח המעגן ומשקיעה משאבים רבים בשיפור השירות למשתמשי המעגן והבאים בשעריו. בעשור האחרון הושקעו כ- 40 מיליון ₪ בפיתוח המעגן וסביבתו ובשיפור השירות. במסגרת השקעה זו בוצעו שורה של מיזמי פיתוח במעגן, בהם: שיקום רציפי הדיג, בניית רציפים ליאכטות, הקמת מערכות מים וביוב, תשתיות בטיחות חשמל ותאורה, פיתוח סביבתי וגינון, בטיחות שיט ופעולות לשמירה על הסביבה, בכלל זה ניקוי מי המעגן מצופת.

 

במעגן ראינו את שוכנת הקבע לבנית קטנה ממשפחת האנפתיים. למרות שנחשבה בעבר נודדת, כיום יש אוכלוסיה יציבה, במעגן הקישון ובמדגים בגליל המערבי. סימני הכר בולטים: ציצית נוצה בראש, כפות רגלים צהובות כאשר כל הרגל שחורה. להרחבה

 

 

פארק הקישון בשפך הנחל למפרץ חיפה, משתרע לאורך חצי הק"מ האחרון של הנחל, על שטח של 33 דונם בתחום העיר חיפה. בפארק גבעות דשא מגוננות ומטופחות הצופות לנחל רחב הידיים. בעונת הנדידה ניתן לצפות במאות עופות המים, ביניהן הקורמורן הגדול, אגמיות, אנפות, מגלנים ועוד, המגיעות למורד הנחל, ליהנות משלל הדגים המצויים בו. רשות נחל הקישון מקיימת מעת לעת סיורים ללא תשלום ופעילויות לקהל הרחב. הסיורים המודרכים לאורך מורד הנחל מלווים בהסברים אודות היסטורית הנחל, על היותו בעבר תעלת ביוב חסרת חיים ועד לעת בה הוקמה רשות נחל הקישון אשר הטיבה לשקמו ולהפכו לנחל שוקק חיים ומוקד משיכה למטיילים רבים. הפעילויות המתקיימות כוללות סדנאות צפרות במסגרתה מתבצעת סקירה על ציפורי הקישון, סדנאות יצירה בחיק בטבע, סדנאות לגוף ולנפש, טקסי קבלת שבת ועוד. הפארק פתוח לציבור והכניסה אליו ללא תשלום!

 

 

לאחר הפסקה יצאנו מהמעגן ועברנו ליד שער שדה התעופה חיפה 

נמל התעופה חיפה הממוקם בכניסה המזרחית לעיר חיפה, סמוך לנמל הקישון ולמספנות ישראל, נבנה בשנת 1934, כנמל התעופה הבינלאומי הראשון בישראל במובנה המצומצם. למעשה, ועל כך למדתי מדן גזית, שדה התעופה הבין-לאומי הראשון בארץ ישראל (המנדטורית) היה זה של עזה (שנוגע בקצהו המזרחי במעבר קרני) שהוכרז ככזה כבר ב-1927 ואפילו הונפקה חותמת-דואר מיוחדת לציון האירוע; זהו פריט בולאי מאוד מיוחד ויקר. כשנתיים-שלוש לאחר מכן החלו כבר לנחות מטוסי-ים בכנרת ובים המלח (!) בעיקר לשם תדלוק בדרך להודו ואז ירדה קרנם של שדות התעופה היבשתיים.
נמל התעופה בחיפה ספק מענה לצרכי הצבא הבריטי בארץ-ישראל ולחברת הנפט המשותפת: עירק – בריטניה (APS). נמל התעופה זה נקרא על שם אורי מיכאלי (סרמן 1976-1900), מחלוצי הטיס העברי וממייסדי תחום התעופה בארץ. אורי מיכאלי היה מנהל חברת "אווירון" לפני קום המדינה, ראש האגף לתעופה אזרחית במשרד התחבורה ומנכ"ל המועצה הלאומית לתעופה אזרחית לאחר קום המדינה. נמל התעופה חיפה הנו היום נמל בינלאומי והוא משמש כנמל לטיסות פנים ארציות לאילת ולשדה דב, כמו גם לטיסות צ'רטר בינלאומיות, של חברות ושל אזרחים פרטיים, ליעדים קרובים באזור אגן הים התיכון כמו; קפריסין, רודוס, כרתים ועוד. טיסות הצ'רטר והיעדים אינם קבועים ומתוכננים מעונה לעונה, על ידי חברות התעופה הפועלות בנמל, בהתאם לביקוש. בשנת 1998 נחנך טרמינל חדש ומודרני למען באי הנמל. בשנת 2014 נחנכה מבואה חדשה בכניסה הצפונית לטרמינל. בשנת 2016 עתידה להסתיים בניית רחבת חנייה חדשה למטוסים קלים באזור הצפון מזרחי של הנמל. בנמל פועלות שתי חברות תעופה; ארובט וכנפי פז המספקות שירותי תעופה שונים כמו: לימודי טיס פרטיים, שירות להשכרת מטוסים, טיסות בשמי הארץ, מוניות אוויר בארץ ולחו"ל.

 

 

התקדמנו מול הכניסה למספנות ישראל ונמל הקישון

חברת מספנות ישראל נוסדה בשנת 1959 כחברה ציבוריות שנועדה לבנות ולתקן כלי שיט צבאיים ואזרחיים. החברה היתה בבעלות ממשלתית עד שנת 1995, אז הופרטה ונמכרה לאנשי עסקים פרטיים. החברה ממוקמת בשטחים שבתחום אחריותה של חברת נמלי ישראל .  מספנות ישראל, שהיא המספנה היחידה בישראל, ממוקמת בסמוך לשפך נחל הקישון על שטח שלכ- 335 דונם, ובה רציפים באורך 900 מטר, עם עומק מים של 12 מטרים. חברת מספנות ישראל פועלת במסגרת הסכמים חוזיים שראשיתם בימי רשות הנמלים דאז, וכאלה שניתנו ע"י חברת נמלי ישראל כיום.
טרם הרחבת פעילותה לתחום שינוע המטענים, להלן, פעלה החברה ופועלת בשלושה תחומים עיקריים: בניית כלי שייט – במספנות נבנות אוניות בדחי מ-500 עד 10,000 טון לצרכים צבאיים ואזרחיים. בשנים האחרונות התמקדה  מספנות ישראל בבניית כלי שייט צבאיים בינוניים וקטנים המיועדים לחיל הים הישראלי וללקוחות זרים. בתחום האזרחי נבנות גוררות, דוברות וסירות רב תכליתיות. לאחרונה החלו המספנות בפרויקט לבניית אניות מטען כללי בעלות של כ-50 מיליון דולר. תיקון אניות – החברה קשורה בהסכמים עם מדינות וחברות ספנות שונות, בכלל זה אניות חיל הים הישראלי, הצי השישי, מנו ספנות, קצא"א, חברות הנמל בארץ, נמל חדרה וחברות ספנות בישראל ובעולם. לצורך זה מפעילה החברה מבדוק צף בכושר הרמה של 4,500 טון. יצור מוצרי תשתית – החברה מרכיבה ומייצרת חלקים למנופים לפריקת מכולות ומנופי רציף,ועוסקת גם בתחום מיכלי התפלה, מתקנים לשימוש בגז טבעי, שרוולים לנתב"ג, מיכלי לחץ ומבני פלדה גדולים, כמו גם המזח לתחנת הכח בחדרה.
בשנת 2007 החלו לראשונה מספנות ישראל בשינוע מטענים נמליים, עם קבלת היתר מחברת נמלי ישראל לפריקה וטעינה של מטעני סוכר בלבד. הדבר נעשה במסגרת הסכמי הרפורמה בנמלים ויצא לפועל עם קבלת כתב הסמכה משרי האוצר והתחבורה. בינואר 2008 הורחב ההיתר שהעניקה חברת נמלי ישראל ,לפריקת כל סוגי המטענים שהוגדרו בהסכמי הרפורמה בנמלים, בכך הפכה מספנות ישראל לנמל הראשון בישראל בניהול פרטי. מהלך זה נכנס לתוקפו עם מתן כתב הסמכה משרי האוצר והתחבורה במרס 2008 .

 

המשכנו צפונה באזור תעשיה קריית חיים רחוב האצטדיון למול האצטדיון ומול חוות מכלי  הדלק חברת תשתיות אנרגיה (תש"ן)

אצטדיון קריית חיים הוא אצטדיון כדורגל הממוקם בקריית חיים שבחיפה. האצטדיון שימש בעבר כאצטדיון הכדורגל הביתי של הקבוצות הישראליות הפועל חיפה, מכבי חיפה והפועל קריית חיים. עם הקמת אצטדיון קריית אליעזר ב-1955 פחת השימוש באצטדיון בקריית חיים, עד שבשנת 1991 עברה גם הפועל חיפה באופן סופי לאצטדיון הגדול והחדש יותר. מאז אצטדיון קריית חיים אינו מארח עוד משחקי כדורגל בוגרים; והוא משמש כמגרש האימונים של הקבוצה הבוגרת ושל מחלקת הנוער של הפועל חיפה. שמו הרשמי הוא "אצטדיון ד'אלסנדרו", על שם ראש עיריית בולטימור שביקר במועצת פועלי חיפה בתחילת שנות ה-60. בעבר הייתה תוכנית לבנות במקום האצטדיון בנייני מגורים, אולם זו לא הבשילה לעת עתה לכדי מעשה וכיום משוחקים במגרש זה משחקי הבית של קבוצת הנוער של הפועל חיפה.

 

 

חברת תשתיות אנרגיה (תש"ן)  – שורשיהן של חברת "תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ" (תש"ן) ושל חברת הבת "קו מוצרי דלק בע"מ (קמ"ד), נטועים עוד בשנות ה-30 של המאה הקודמת, בימי המנדט הבריטי בארץ ישראל. הממשלה הבריטית ששלטה בארץ ישראל ראתה חשיבות כלכלית ואסטרטגית באזור נמל חיפה, בין היתר כנקודת מוצא לייצוא נפט ותזקיקי נפט למדינות אירופה. בשנת 1931 נחתם בין הנציב הבריטי העליון בארץ ישראל לבין חברת הנפט העיראקית  (I.P.C) הסכם להעברת נפט מעיראק דרך עבר הירדן לחיפה, מהלך של כ-1100 ק"מ, ולהסדרת זכויותיה של החברה בפלשתינה (א"י). כשלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1934, השלימה חברת I.P.C את הנחת קטע צינור הנפט מכירכוך שבעיראק ועד לחיפה. ובחסות הממשלה הבריטית הקימה חברת I.P.C באזור מפרץ חיפה מתקני אחסון לצד מערך של קווי דלק ונמלי דלק לנפט גולמי ולתזקיקים, המשמשים אותנו עד עצם היום הזה.  בשנות ה-50, עם הטלת החרם הערבי על ארץ ישראל, הקימה ממשלת ישראל חברה ממשלתית בשם "שירותי נפט", אשר הפכה בסוף שנות ה-50, עם עזיבת הבריטים את ניהול בית הזיקוק בחיפה, ליורשת החוקית של הזכויות והנכסים של חברת הנפט העיראקית I.P.C. במהלך השנים, עם התפתחותה הכלכלית של המדינה, גבר הצורך של המשק בדלק וכן בפיתוח תשתית הדלק במרכז הארץ ובאזוריה הדרומיים, בהם התפתח מרכז הכובד הכלכלי והתעשייתי. על מנת לעמוד בצרכים המשתנים הגדילה החברה את כושר האחסון שלה, הרחיבה את קווי ההולכה והקימה מסופי דלק חדשים, נמלים ומסופי ניפוק. בשנות ה-90 שונה שמה של החברה ל"חברה לתשתיות נפט ואנרגיה בע"מ "ומאז היא פועלת במתכונתה הנוכחית עד היום.
תחומי פעילות  של תש"ן ושל קמ"ד: פעילות בנמלים – שירותי נמל הכוללים פריקה וטעינה של נפט גולמי ושל מוצריו; אחסון – אחסון של נפט גולמי ומוצריו: מזוט, סולר, קרוסין ובנזין; הולכה – הזרמה של הנפט הגולמי ושל מוצריו ברשת קווים ארצית המקשרת בין בתי הזיקוק, אתרי האיחסון והצרכנים הגדולים; ניפוק – ניפוק מוצרי דלק לחברות השיווק השונות.

פינוי חוות מיכלים – תכנית קרקעות הצפון הנה יוזמה אותה מובילה חברת תש"ן בתמיכת משרד התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים, בתמיכת המשרד להגנת הסביבה, בתמיכת משרד הבריאות וכן בתמיכת הגורמים המוניציפליים המובילים באזור מטרופולין חיפה. מטרת התוכנית הינה לפנות את חוות מיכלי הדלק בקריית חיים ("טרמינל") בשטח בן כ-870 דונם, חוות מיכלי הדלק בקריית טבעון ("אלרואי") בשטח בהיקף של כ-300 דונם וכן חלק מחוות מיכלי הדלק המצויה בתחום בנמל חיפה כ-30 דונם ולרכז את כולן בתחום חווה חדשה בשם "קרקעות הצפון" המצויה ממזרח למתחם בזן, בשטח בהיקף של כ-600 דונם. במסגרת הפרויקט הקרקעות אותם תפנה תש"ן יוחזרו למדינה ויופנו ככל הנראה לצרכי בנוי – תחת האחריות של מנהל מקרקעי ישראל ובשיתוף עם ועדות התכנון המקומיות והמחוזיות. על פי הערכות שנעשו, חטיבת הקרקע אותה עתידה לפנות תש"ן במתחם הטרמינל תאפשר בנוי של אלפי יחידות דיור לתושבי העיר חיפה וזאת באזור אטרקטיבי מאד הסמוך לחוף הים, בקריית טבעון ניתן יהיה לבנות בשטח המתפנה מאות יחידות דיור ואילו השטח שיתפנה בתחום נמל הדלק ישמש את חברת נמל חיפה או להרחבת ערוגות המכולות אשר גם כיום הן מצויות בצמצום באזור או לחלופין לשדרוג התשתית התחבורתית בתחומי נמל.

 

 

קטע רביעי, קריית חיים מערבית ולאורך החוף עד קריית ים

– מעבר ברחוב דגניה בקריית חיים מערבית לעבר חוף הים.
– חוף נאות, חוף קריית חיים
– לאורך החוף
– רח' פנחס ספיר בטיילת חוף הים בקריית ים עד פסל בת הים
– מזרחה בשדרות הפלמ"ח ומעבר ליד שכונת סביוני ים

 

 

לאחר שחלפנו על פני  האצטדיון פנינו לרחוב דגניה בקריית חיים המערבית.

 

קריית חיים המערבית כשמה כך היא נמצאת ממערב לקריית חיים המקורית, המזרחית וממערב למסילת הברזל. בשנותיה הראשונות של המדינה, בעקבות העלייה ההמונית נוצר צורך להרחיב את קריית חיים וכך קמה קריית חיים המערבית.  קריית חיים איבדה את צביונה המקורי, ובהדרגה איבדה גם את הדיונות שבין מסילת הברזל לים, שהיוו חלק חשוב מן ההווי בקריה. בקריית חיים מערבית מתגוררים למעלה מ-10,000 תושבים. מרבית בתי קריית חיים המערבית הם שיכונים ואליהם הגיעו רבים מהעולים מארצות חבר המדינות הסובייטיות ש בידם לא היה דיי ממון לרכוש דירה  במקום טוב יותר.

 

המשכנו מערבה לאורך רחוב דגניה לעבר חוף הים.

 

ברכיבה ברחוב דגניה יכולנו להתרשם מהבתים בשכונה. התמונות מדברות בעד עצמן. עצוב!

 

 

הגענו לחוף הים, שנקרא חוף נאות ע"ש יהודית נאות ובעבר נקרא חוף קריית חיים.

יהודית נאות (4 באפריל 1944 – 16 בדצמבר 2004) הייתה פרופסור למיקרוביולוגיה בפקולטה לרפואה של הטכניון, חברת הכנסת ושרה לאיכות הסביבה בממשלת ישראל השלושים בראשות אריאל שרון. ב-16 בדצמבר 2004 הכריעה אותה מחלת הסרטן. לאחר מותה ולאחר ששופץ בסכום של למעלה מ-10 מיליון שקלים, נקרא על שמה חוף קריית חיים, "חוף נאות".

 

 

המשכנו צפונה לאורך החוף ונכנסנו לתחום קריית ים.

 

קריית ים נוסדה בשנת 1941 והוכרזה כעיר בשנת 1976. אוכלוסיית קרית ים מונה כיום כ- 48.000 תושבים, רבע מהם עולים חדשים שנקלטו בעיר בשנות ה- 90. תחום שיפוטה של העיר הוא כ- 5000 דונם. העיר מחולקת לארבעה רובעים עיקריים: א' – ד', עם שכונות מגורים שחלקן נבנו בשנות ה- 50 וחלקן חדשות שנבנו בשנות ה- 90 ובתחילת שנות ה- 2000. עיקר הבנייה כיום היא בשתי שכונות חדשות ויוקרתיות: סביוני ים בצפון העיר,שם נבנה בקצב מזורז השלב השני של השכונה שבסופו של דבר תאכלס כ- 1200 משפחות ופסגות ים, גם שם נמשכת תנופת הבנייה.
בשנת 1928 נקנו 9,000 אקרים (כ־37,000 דונם) באזור מפרץ חיפה, על ידי החברות East Palestine Coperation והקרן הקיימת לישראל. ברוב האזור היו ביצות נגועות במלריה, ושתי החברות החלו במלאכת הייבוש, התכנון והפיתוח. בשנת 1939 חברת הבנייה "גב ים" רכשה חלק מהאזור והחלה בבניית השכונה הראשונה. בשלב הראשון נבנו 60 יחידות דיור, ש-40 מתוכן הועמדו לרשות הצבא הבריטי, והשאר הוצעו למכירה. גרעין המתיישבים הראשון כלל עשר משפחות, שהגיעו למקום החל מינואר 1941. ראשוני התושבים באו לקריה מסיבות שונות: חלק מהנוטרים, אשר הוצבו בתחנת הנוטרים מתוקף תפקידם, בחרו להתגורר ביישוב ולהיות לתושבי קבע. עם קבוצה אחרת של מתיישבים נמנו חיילים יהודים, אשר שירתו בצבא הבריטי ולאחר שחרורם החליטו להישאר ולהתיישב במקום. קבוצה שלישית כללה את משוחררי הבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה אשר בשנת 1946 באו לקריית ים ובנו בה את ביתם. קבוצה רביעית כללה בעיקר זוגות צעירים יוצאי אירופה. חלק מהמתיישבים רכשו את דירותיהם ב"דמי מפתח", השכונה הראשונה, קריית ים א', היא בדרום הקריה, צפונית לקריית חיים מערבית. מערבית להם היו דיונות חול אשר נעלמו עם התקדמות הבניה מערבה. בשנות השישים והשבעים החלה הבנייה לכיוון חוף הים במקביל התפתחה הקריה לכיוון צפון. עד סוף שנות ה-50 של המאה ה-20 לא היה ברור מהו שם היישוב החדש: "קריית ים" או "גב-ים". מקור הטעות היה בשלטים של חברת הבנייה "גב-ים" שהתנוססו על אתרי הבנייה במקום. לפיכך, תושבי הקריה כמו גם אנשי הערים הסמוכות קראו לקריה בשם "גב ים".
מיקומו של היישוב היווה נקודה אסטרטגית חשובה עבור הבריטים, זאת בעיקר לשם הגנה על נמל חיפה ובתי הזיקוק בשנות מלחמת העולם השנייה ועל כן הוצבו על החוף מגדלי תצפית וסוללה בת שני תותחים בני שישה אינץ' כל-אחד. לפני הקמת היישוב הוקם בשטחו בית ספר לתותחנים של הצבא הבריטי. ביולי 1940 הפציצו מטוסי איטליה הפאשיסטית את חיפה ואזור בתי הזיקוק. אחת הפצצות נפלה בחולות קריית ים.
במהלך השנים נקלטו עליות רבות בקרית ים: עולים מארצות המזרח שהגיעו במבצע 'מרבד הקסמים', מעיראק וצפון אפריקה. גלי העלייה הגדולים חייבו את המדינה במתן פתרונות מהירים לאכלוס וכך נולדו שכונות עם יחידות דיור קטנות וצפופות. המפנה החשוב ביותר בתולדות העיר החל עם הכרזת מדינת ישראל, עד נפתחו שערי הקריה לקליטת אלפי עולים חדשים. אז הפך המחנה הצבאי הבריטי הנטוש שהיה בסמוך לקריית ים הפל להיות מעברה, שקלטה עולים. המעברה נשאה את השם הצבאי הבריטי "הקמפ" (מחנה באנגלית). עם הקמת "מכון 3" של רפא"ל בצפון הקריה, התגוררו רבים מעובדי המכון ומהנדסיו בקריה. כמו כן מצאו בה את מקומם ימאים רבים שעבדו באוניות צי הסוחר או שרתו בחיל הים. התפתחות דרמטית נוספת חלה בשנות ה- 90 כאשר בעיר נקלטו מעל 17.000 עולים, רובם מחבר המדינות ומקצתם מאתיופיה וארגנטינה. אוכלוסיית העיר גדלה ב- 30%.

 

 

המשכנו לאורך רח' פנחס ספיר בטיילת חוף הים בקריית ים עד פסל בת הים

קטע חמישי, מצפון קרית ים לצפון קריית מוצקין, שכונת צור שלום וחזרה דרך שמורת עין אפק

 

– מזרחה בשדרות הפלמ"ח ומעבר ליד שכונת סביוני ים
– מעבר בגשר מעל מסילת הברזל
– כניסה לשכונת נווה גנים בקרית מוצקין
– אתר בניה מחנה כרודני לשעבר
– מעבר דרך קריית ביאליק לשכונת צור שלום
– פאתי בית הקברות הישן למול אתר בניית שכונת נאות אפק קריית ביאליק
– פאתי שמורת עין אפק
– חזרה לקיבוץ אפק

 

 

המשכנו מזרחה בקריית ים בשדרות הפלמ"ח ועברנו ליד שכונת סביוני ים ומול גדרות מתקן רפא"ל

המשכנו ועברנו בגשר מעל מסילת הברזל בקו חיפה – נהריה

 

המשכנו ונכסנו שוב לתחומי קריית  מוצקין וכעת כניסה לשכונת נווה גנים. עברנו ליד בניה בשטח מחנה כרודני לשעבר. המשכנו מזרחה. חצינו את כביש חיפה – עכו ונכנסנו לתחום ך קריית ביאליק ועברנו בתחום שכונת צור שלום.

שכונת צור-שלום נבנתה מחוץ לתחום המוניציפאלי של קרית-ביאליק, אדמות השכונה נרכשו מהערבים שהיו בעלי הקרקע ע"י יהודים דתיים מחלקה ההונגרי של רומניה (טרנסילבניה) לפני מלחמת העולם השנייה. אותם יהודים דתיים רכשו את האדמות באמצעות עמותת "צור שלום" (צור – שמו של אלוהים , שלום – הכמיהה לשלום אחרי המלחמה הנוראה). לאחר שעלו ארצה הם בחרו את השם לשכונה "צור שלום". השכונה צורפה לשטחה של קרית-ביאליק בשנת 1952 והשם שניתן לה ע"י הרוכשים נשמר עד עצם היום הזה.

 

המשכנו למול אתר בניה ענק במקום בו נמצאו בעבר בריכות הדגים של קיבוץ  אפק

מתחם ענק בו מבוצעות עבודות תשתית להקמת שכונה חדשה בשם "נאות אפק" של קריית ביאליק בה יבנו 4,735 יח"ד. בשטח זה נמצא בעבר המדגה של קיבוץ אפק. הקרקע הוחזרה למנהל מקרקעי ישראל במסגרת הסדר הקיבוצים

 

 

 

עברנו פאתי בית הקברות הישן

בית העלמין "צור שלום" שירת במשך שנים את תושבי הקריות, עד שנסגר בעשור הראשון של המאה ה-21, בשל מיצוי שטחו. בראשית שנת 2014 אושרו תכניות להרחבת המקום, על מנת שניתן יהיה להכשיר בו מקומות ל-1,800 קברים נוספים. בית העלמין הוכשר על השטח בו נמצא כנראה עד ראשית שנות ה-20' הכפר הקטן ח' כורדני הסמוך לתל אפק.

 

חלפנו  בפאתי שמורת  עין אפק

שמורת עין אפק כוללת הן את המעיינות והביצות המהווים את מקורו של נחל נעמן והן את האתר הארכאולוגי תל אפק. השמורה הוכרזה ב-1979 והיא משתרעת על פני 660 דונם. ב-1996 הוכרה השמורה כ"אתר רמסר" בהתאם לאמנת רמסר לשימור ולפיתוח בר-קיימא של בתי גידול לחים. מקור שם השמורה בתל בו נמצאו שרידים של עיר קדומה בשם אפק, שנזכרת במקרא כחלק מנחלת שבט אשר: "לְמַטֵּה בְנֵי-אָשֵׁר לְמִשְׁפְּחוֹתָם… וְעֻמָה וַאֲפֵק, וּרְחֹב" (יהושע י"ט). מקור השם באפיקי המים הרבים באזור (נחל נעמן). הביצות שבשטחה של השמורה הן השריד האחרון לביצות שכיסו כ-20,000 דונם באגן הניקוז של נחל הנעמן. במפות מ-1799, ששרטט פייר ז'אקוטן, נקרא המקום "ביצת כורדני" (Marais de cherdani). שטחי הביצות מופיע בבירור גם במפות הקרן לחקירת ארץ ישראל מהרבע האחרון של המאה ה-19.
לאחר הקמתם של הקיבוצים עין המפרץ, כפר מסריק ואפק בסמוך לביצות, הוחל בייבושן, במטרה להדביר את יתושי האנופלס נושאי המלריה. הייבוש נמשך בין 1937 ל-1939.בסקר שערכו הבריטים בשנת 1920 נמצאו 35 נביעות של מעיינות. מעיינות אלה נוקזו לתעלות במהלך ייבוש הביצות, והתעלות הן שמוליכות את המים לנחל הנעמן, שממשיך לזרום צפונה לאורך 9 ק"מ, עד שנשפך לים, דרומית לעכו. החל מ-1960 הוחל בשאיבת מים באזור. כתוצאה משאיבת יתר, יבשו חלק מהמעיינות. ואיכות מימיהם של המעיינות שנותרו נפגעה. בשנים שחונות, נערכות בשמורה חפירות שנועדו להעמיק את גופי המים בה עד מי התהום, וכן מוזרמים אליה מים מהקידוחים הסמוכים, שכן רבים מבעלי החיים והצמחים בה אינם יכולים לשרוד ללא המים.
היונק הגדול ביותר בשמורה הוא התאו. עדרים של תאו שהובאו ממצרים בידי בדואים בני שבט ע'ורנה בתקופת השלטון העות'מאני חיו בעבר בשולי הביצות, אך נכחדו. ב-1991 הובאו משמורת החולה שבעה פרטים של תאו, במטרה לשמור על אופי האחו בחלקה הצפוני של השמורה. רעיית התאואים מונעת התפתחות של עצים באזור, ובכך נשמר האופי הפתוח, המתאים לצמחיית האחו הלח. יונקים נוספים המצויים בתחום השמורה הם: נמייה מצויה, נוטריות, דרבן מצוי, חתולי ביצות, חזירי בר ותן זהוב. בשמורה עופות מים רבים, ובהם אגמית מצויה, אנפת הלילה, ברכיה, לבנית קטנה, מגלן חום, סיקסק והשרשיר. לצדם חיים בשמורה גם ציפורי שיר כגון צופיות ובולבול צהוב. אוכלוסיית הזוחלים בפארק כוללת, לצד נחשים ולטאות גם צבי ביצה מצויים וצבים רכים. עם הדגים בשמורה נמנים מיני אמנונים שונים, גמבוזיה מצויה, קרפיון מצוי ושפמנון מצוי. כן חיים בה סרטנים ובהם קפיצונים, שטצדאים שונים וסרטן הנחלים. להרחבה על השמורה

 

 

חזרנו לקיבוץ אפק ושם הסתיים הטיול.

 

 

סוף דבר

טיול זה נמשך כמעט חמש שעות.

 

שמחתי על ההזדמנות לטייל באזור שהכרתי אותו באופן כללי. זמן רב חיכיתי לה. 

 

בטיול זה ניתנה הזדמנות לעבור בין כל קריות המפרץ ובשטחי התעשייה הכבדה והתשתיות הלאומיות באזור חוף הים סמוך לשפך הקישון.

 

מעניין היה לראות כיצד חבל ארץ זה, שהיה לפני כמאה וחמישים שנה, ארץ לא נושבת שהיו בה חולות וביצות, הפכה לאזור מפותח ברמה הגבוהה ביותר והיום הוא חלק מהמטרופולין השלישי בגודלו בארץ – מטרופולין חיפה.

 

בטיול זה גם התוודענו לעובדה ידועה – הפיצול המוניציפלי הרב בין קריות המפרץ שכביש מפריד ביניהם. מנקודת מבט של ההווה אין בפיצול  זה שום היגיון. כל קריות המפרץ והשכונות של חיפה הנמצאות בו יכלו להיות עיר אחת. כל בר דעת מבין שזוהי תולדה היסטורית ואין שום כח ושום איש בעולם שישנה מצב זה. פיצול זה יישאר לעד (פוליטיקה, כח, כיבודים, השפעה, תקציבים, מקומות עבודה = חוסר יעילות לאומית).

 

יכולנו להתרשם מהטיפוח והנוי של הרחובות והכיכרות באזורי המגורים לעומת העליבות החיצונית וההזנחה של אזורי המסחר התעשייה והמלאכה. חבל. אין סיבה שגם הם לא יראו מטופחים.

 

דבר נוסף שיכולנו ללמוד בטיול זה על החמדנות של המדינה ושל כרישי הנדל"ן שלא חוסכים שום מאמץ לנגוס בקרקע החקלאית שבשולי הקריות. אולי ללא שום צורך. השאלה אם תהליך זה יימשך או ייפסק. 

 

לסיכום, טיול מעניין ומרתק. מלמד ושניתן לצבור בו שפע של מראות בטיול אופניים. בסיומו אני יכול להגיד לעצמי שאני מכיר את מפרץ חיפה וקריותיו  בצורה רחבה יותר.

 

תודה, למשה שהכין את המסלול ובחן אותו לפניו ואפשר דיווש רציף ללא טעויות.

 

ביום שלישי (23/8/2016) עוד בטרם שקיעה יצאתי שוב עם קבוצת חברים לטיול ברחבי ירושלים. שליש מהטיול התקיים בשעת האור האחרונה ושני שליש ממנו בזמן החושך. מסלול הטיול עבר במקומות רבים בעיר: בשכונות העיר חרדיות, בשכונות ותיקות חלקן היו בעבר שכונות ערביות, במרכז העיר וגם בתוך העיר העתיקה ובשוליה.

 

הקבוצה כללה עשרה אנשים. מוטי ארמלין, שלאחרונה מטייל איתי הרבה הגיע מגילון שבגליל  יחד עם חברו אילן ויסברג שהצטרף אליו בגבעת שמואל; דוד מאיר שותף לכמה טיולים איתי במהלך השנה הגיע מנגבה; אמנון אלבי שרוכב איתנו מעת לעת בקבוצת "משוטטים במשעולי השרון" הגיע מרמת גן; רון בן יעקב חובב טיולי קיץ בירושלים הגיע מרעות; הגיע גם שרון בן חיים, חבר ושכן ממבשרת ציון ושותף לטיולים ושני בניו הנערים הצעירים: אוהד וטל. לטיול הגיעה גם, (איך אפשר שלא  תגיע!) הבת היקרה שלי רוני רווה שהתחדשה באופניים איכותיות משודרגות.

 

טיול זה היה הרביעי שלי בירושלים מתחילת קיץ זה. הראשון, טיול שהתקיים ביום ירושלים בתחילת חודש יוני,  בירושלים, מגבעת רם לנחל רפאים והלאה לרמת רחל ומשם לרחוב יפו; הטיול השני עם רז גורן בסוף חודש יולי סיבוב קצר בערב קיץ טרם חשכה בירושלים והטיול השלישי שנערך שבוע לאחר מכן עם קבוצה גדולה מאוד (27 רוכבים) בירושלים, מקרית הלאום, דרך השכונות הותיקות אל התחנה הראשונה וחזרה דרך מרכז העיר.

 

 

מסלול הטיול

בטיול זה בחרתי במסלול מותאם לחברים ולרובם יהיה חדש, מעניין ומגון.

 

מסלול הטיול היה בחלק הפנימי של העיר

***

 קטע ראשון

– התחלה במשכונות האומה (מתחם משרד החוץ והלשכה מרכזית לסטטיסטיקה)
– שדרות שז"ר בין בניני האומה ורחוב יפו
– לצד בית שערי העיר עליה לשכונת רוממה
– כיכר אלנבי, אנדרטה לציון כניסה לעיר וכיבושה במלחמת העולם הראשונה
– רחוב תורה מציון: אולפני קול ישראל ובית הטלוויזיה הישראלית
– צומת שרי ישראל מלכי ישראל
– למול בית היתומים הסורי שנלר (לשעבר מחנה שנלר)
– לעבר רחוב יפו בקטע למול שוק מחנה יהודה
– דרומה לרחוב יפו דרך רחוב רש"י (לשכת גיוס ירושלים)
– דרך רחוב הטורים לרחוב יפו
– למול שוק מחנה יהודה
– במורד רחוב יפו עד מול מתחם ישיבת עץ החיים ולשכת הבריאות המחוזית

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

****

קטע שני

– שכונת זכרון משה
– רחוב מלכי ישראל, המע"ר החרדי
– שכונת גאולה
– שכונת הבוכרים
– שכונת בית ישראל (הקסבה החרדית הקיצונית)
– בתי אונגרין
– רחוב שבטי ישראל מול ישיבת תולדות אהרון
– מול מתחם המנזר והכנסייה הרומנית (יש כזה דבר)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קטע שלישי

– רחוב החומה השלישית בשכונת מוסררה
– מול המנזר הפולני 
– כביש מס' 1, לשעבר הקו העירוני בעיר החצויה
– למול בית תורגמן ובתי השיכון של מוסררה, בחזית הקו העירוני עד 1967
– לעבר שער שכם וקצה רחוב הנביאים
– רח' הלני המלכה בשכונת מוסררה
– ברחובות וסמטאות מוסררה
– רחוב שבטי ישראל
– עליה למתחם מגרש הרוסי, בין מוזאון המרד ומתחם העירייה
– לב מגרש הרוסים, 
– בית סרגי
– חזרה לרחוב הנביאים ליד מכללת הדסה
– ירידה ברחוב הרב קוק ליד בית אנה תיכו
– כיכר ציון ברחוב יפו 
– גיחה למדרחוב בן יהודה
– חזרה לכיכר ציון
– לאורך רחוב יפו בין בתי הקפה, הרכבת הקלה והמוני אדם
– בפינת בנין ג'נרלי (הפסקה קצרה)
– מתחם העירייה (כיכר ספרא)
– כיכר צה"ל ותצפית על החומה ושער יפו

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קטע רביעי: בתוך העיר העתיקה

-כניסה דרך השער החדש
– ברובע הנוצרי
– רחבת הקישלה לצד מצודת דוד, מול שער יפו ורחוב דוד
– רובע הארמני
– הרובע היהודי
– הקרדו ומרכז הרובע היהודי מול בית הכנסת החורבה
– יציאה משער ציו
– בין החומה הדרומית ובית בית הקברות הארמני
– תצפית מול גיא בן הינום, מעל בריכת הסולטן ומשכננות שאננים
– לאורך החומה המערבית עד מול שער יפו
– לצד חוצות היוצר ומתחם ממילא 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קטע חמישי

– מול מתחם ממילא
– ליד מלון מצודת דוד 
– רחוב דוד המלך מול מלון קינג דויד
– מאחורי מתחם ימק"א
– מתחם שכונת ימק"א שנבנה על מגרש האגדי
– לעבר שכונת טלביה
– רח' זבוטנסקי
– ברחובות שכונת טלביה
– מתחם תיאטרון ירושלים
– בית הנשיא
– שכונת קריית שמואל
– רחוב עזה 

 

 

 

 

קטע שישי ואחרון

– במורד רחוב עזה ורחוב הרצוג
– עמק המצלבה לצד מנזר המצלבה
– לאורך גן סאקר
– דרך יצחק רבין
– מול מתחם סינמה סיטי
– חזרה לנקודת התחלה

 

 

 

סוף דבר

 

בשעה 22:00 אחרי שלוש וחצי של שוטטות בעיר (שעתיים וחצי רכיבה ושעה עצירות) ולאחר ששבענו מהמראות הסתיים הטיול.

 

וידוי קטן, שלושים ושמונה שנים אני מתגורר בירושלים ומסתובב בעיר בכל מקום ובכל פינה. זה לא נמאס!!! ההיפך, כל  פעם רואים משהו חדש ולומדים עליו. זה תענוג גדול.

 

ירושלים היא עיר מיוחדת במינה, אין דומה לה לא בארץ ואפשר לומר בעולם.

 

ירושלים, היא עיר רוויית היסטוריה שיש בה הכל, חדש וישן והאוכלוסייה מגוונת ומעניינת.

 

לכל מקום, לכל בית, לכל שכונה יש סיפור.

 

ניתן להסתובב בעיר ללא הפסק. כיף לנוע בה בדיווש על האופניים

 

לעיר התוססת הזאת יש הרבה מה להציע. ראינו את זה היום בטיול.

 

חבל שישנם הרבה מקומות מלוכלכים להחריד שהעליבות שולטת בהם.

 

בכל זאת ולמרות הכל נהינו בטיול, ספגנו מהמראות והריחות. 

 

תודה לצלמים: דוד מאיר, רון בן יעקב ואמנון אלבי שיחד עם הצילומים שלי מופיעים בתיעוד זה.

 

נתראה בטיול הבא שיתקיים בקרוב. 

 

 

 

הרצון להמשיך להכיר עוד את אזור עמק חפר וסביבתו, ובמיוחד את אופיו הגאוגרפי הפיסי, את היישובים בו ואת התמורות שחלו בו, הובילה אותי ביום שישי (19/8/2016) לצאת עם חברים לטיול זה. .

 

סקרן אותי מאוד להמשיך וללמוד על משבצת ארץ נוספת המשרעת משני צדדי נחל אלכסנדר שבחלק ממנה ובסמוך לה כבר טיילתי שמונה פעמים בשנתיים האחרונות. את הטיולים תיעדתי והם אלה הבאים:
* מהעוגן לחוף הים וחזרה דרך נחל אלכסנדר בסתו תשע"ה (אוקטובר 2014):
*  אגן נחל אלכסנדר במזרח עמק חפר בתחילת חורף תשע"ה (דצמבר 2014)
* סובב העוגן בעמק חפר בסוף חורף תשע"ה (אפריל 2015)
* מהעוגן במערב עמק חפר עד חוף הים בתחילת אביב תשע"ה (אפריל 2015):
* בין מערב נחל אלכסנדר ומערב נחל חדרה בתחילת קיץ תשע"ה (מאי 2015
* מכפר יונה לעמק חפר בקיץ תשע"ה (יולי 2016)
* בשולי מרזבת השרון ובמורדות השומרון הנושקות לה, בין ניצני עוז ובין מגל בקיץ תשע"ו (יולי 2016)
* מערב מישור חפר עד חוף הים ושפך נחל אלכסנדר בקיץ תשע"ו (אוגוסט 2016)

 

 

היינו קבוצה שכללה שישה אנשים: נילי שחורי ושלמה אנגל (ראשון לציון) שלאחרונה הצטרפו לטיולים של קבוצת "משוטטים במשעולי השרון"; יונה בקלצ'וק (גני תקווה) שחזר לרכיבה אחרי פגרה של מספר שבועות; רובי שבת (קריית אונו) אותו לא ראיתי חצי שנה, דני חנן (חיבת ציון) חבר של יונה שביקש להמשיך ללמוד על אזור מגוריו החדש ואני.

 

 

האזור:
גבעות החול האדום ורכס הכורכר המזרחי
משני צדדיו עמק חפר ונחל אלכסנדר,
בין קיבוץ העוגן בדרום ובין מושב אליכין בצפון

 

 

 

מיקום האזור בחלק הצפוני של השרון

 

היבט המוניציפלי:
בתחום המועצה האזורית עמק חפר והמועצה המקומית אליכין 

דמות האזור בעבר

אזור ריק מיישובי קבע בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 

 

 

ראשית ההתיישבות הציונית בעמק חפר (ואדי חוורית וואדי קובני)
בראשית שנות ה-30' של המאה -20'

 

במשך שני העשורים הראשונים
אזור במותניים הצרות בצפון השרון במרחק קצר מהקו הירוק

 

 

מסלול הטיול

 

 

תחילת המסלול וסיומו בקיבוץ העוגן

העוגן הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי שהוקם בשנת 1947 על ידי הגרעין שנוסד בשנת 1939. מייסדי קיבוץ העוגן הם יוצאי תנועת הנוער של השומר הצעיר מצ'כוסלובקיה. הראשונים הגיעו ארצה בשנת 1939 ושהו כ-8 שנים במחנה ליד כפר סבא. חברי הקיבוץ עלו הקרקע בשנת 1947 בוואדי קובני בעמק חפר, במקום שנמצא עד היום. מקור השם סמלי, "הטלנו עוגן במולדת". במשך השנים הצטרפו חברים רבים מארצות שונות כולל הונגריה, אוסטריה, איטליה, ילידי הארץ ועוד. לקיבוץ הייתה חשיבות בתקופת מלחמת העצמאות שפרצה כמה חדשים לאחר מכן, בהיותו נקודת משמר על כביש השרון, שהיה אחד מעורקי החיים החשובים של היישוב היהודי דאז.

 

 

מפי דן גזית חבר גבולות למדתי עוד על קיבוץ העוגן. לקראת אמצע שנות ה-60 חל משבר חריף בקיבוץ גבולות בנגב המערבי , בעיקר על רקע חינוך הילדים (לא היו בקרבת מקום מוסדות-חינוך מתאימים) ועל רקע עזיבה גדולה של חברי הגרעין המערב-אירופי (שוויץ-בלגיה-צרפת). אז, רוב קבוצת הוותיקים (תורכיה-רומניה) מגבולות עברה להעוגן וכך נותר קיבוץ גבולות עם פחות מ-40 חברים ולקח לו שנים ארוכות להתאושש מהמשבר.
כיום אוכלוסיית קיבוץ העוגן כוללת כ- 550 אנשים מתוכם למעלה מ-300 חברים וכ-100 ילדים היתר הם חיילים וצעירים בחופשה ובני זוג של חברי קיבוץ. כיום הקיבוץ בהפרטה כמעט מלאה. יחד עם זאת ישנה רשת ביטחון עבור הזקוקים לכך. יש עזרה הדדית, יש תמיכה בחולים. קיים ועד מנהל ומנהלת קהילה אשר מטפלים בנושאי משק וחברה. החינוך מופרט ובתי הילדים עד גיל בית ספר פתוחים עבור ילדי הסביבה. ילדי הקיבוץ לומדים ב"יובלים" ובתיכון ב"רמות – חפר".
כלכלת הקיבוץ: מפעל העוגן פלסט שנוסד ב- 1941 כבית מלאכה לוולקניזציה עוד בכפר סבא והפך משך הזמן לבית חרושת לפלסטיק. כיום המפעל מייצר יריעות פלסטיק, ריצוף, חומרים לאיטום גגות ובריכת שחיה, מפות, שולחן ועוד. החקלאות: רפת חפר- רפת חלב משוכללת בבעלות קיבוץ העוגן וקיבוץ מעברות. גד"ש חפר – גידולי שדה שונים: כותנה, תירס, חיטה ועוד. גידולי השדה הם שיתוף פעולה בין שלושה קיבוצים: העוגן, משמר השרון ומעברות. יש מטעים לגידול אבוקדו. קיימות יזמויות פרטיות כעסקים זעירים. חלק של הכנסות הקיבוץ הן מהשכרת דירות ומבני הציבור. יש טיפול בנוי ובאחזקת דירות, בית מלאכה לחברים מבוגרים או מוגבלים, כמו כן בית סיעודי לטיפול באוכלוסיה הזקוקה לכך.

התחלת המסלול:
מקיבוץ העוגן לעבר נחל אלכסנדר
וחצייתו מכיוון דרום לכיוון צפון

קטע שני, לעבר חוגלה, בתוכו וביציאה ממנו

 

עוד טרם נכנסנו לתחום חוגלה, בקרנו במגדל השמירה שצופה לכיוון דרום, לעבר נחל אלכסנדר שהוקם בתקופת מאורעות המרד הערבי הגדול (1936-39) ושימש גם בזמן מלחמת העצמאות.

 

 

חוגלה מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים. מקור הם: חגלה הייתה אחת מבנות צלפחד בן חפר, בן שבט מנשה שדרשו וקבלו נחלות בתוך שבטן, מנשה שזו הייתה נחלתו. המושב נוסד בשנת 1933 על ידי "פועלי חדרה",   פועלים שעבדו בפרדסי חדרה הגיעו לארץ כחלוצים צעירים מספר שנים קודם לכן ממזרח אירופה – פולין, גליציה, רומניה, אוקראינה, רוסיה וליטא. בתחילה נקרא הגרעין המייסד "ארגון יוזמה". בשנת 1946 התקבלו עוד ארבע משפחות מכפר חטין שבאו מבולגריה.  בהמשך הזמן המושב גדל והתרחב. שטחו כ-2,000 דונם ומתגוררים בו כ-280 נפש. ענפי חקלאות: מכוורת, רפת, לול, פרדס, פרחים, מטע סובטרופי ומשתלות צמחי בית.

 

 

רכבנו בתוך רחובות המושב, לאחר תיקוני מספר פניות לא נכונות יצאנו ממערב לתחום היישוב

 

 

קטע שלישי:
עליה ממזרח לכיוון רכס הכורכר התיכון,
סיבוב באלישיב
וחציית כפר הראה מדרום לצפון

 

 

 

באוכף בקצה הדרך העולה לרכס הכורכר פנינו שמאלה דרומה לעבר אלישיב

אלישיב –  אלישיב הוא מושב המשתייך לארגון יישובי התאחדות באיכרים. השם סמלי. המושב שהוקם ב-13 בנובמבר 1933 על ידי קבוצת עולים מתימן. זהו היישוב הראשון שעולי תימן הקימו בכוחות עצמם. כיום מתגוררים במושב כ-450 תושבים.
ההרגשה בקרב עולי תימן בשנים שקדמו להקמת אלישיב הייתה, שהם שכירים המנוצלים בידי אחרים. תחושה זו הניעה את היהודים יוצאי תימן להילחם על זכותם להתיישבות חקלאית עצמאית. מאוכזבים ומתוסכלים מיחסה של ההסתדרות מן הסחבת האין סופית בטיפול בבקשתם להתיישב, הם הקימו מוסדות עצמאיים: "התאחדות התימנים בארץ ישראל" ב-1923 וארגון "שבזי" להתיישבות תימנית בארץ ישראל, שהוקם בפתח תקווה ב-1932.
ב-26 באוקטובר 1933 הודיעה המחלקה להתיישבות להנהלת הקק"ל שהגיעה להסכם עם התאחדות התימנים על מסירת 900 דונם על אדמת ואדי חוארית. כחמישים איש נרשמו. קבוצה של עשרים חברים עלתה לבסוף לקרקע, כאמור, ב-13 בנובמבר 1933. בלילה הראשון הם לנו תחת כיפת השמיים. למחרת הוקם על הגבעה צריף. עשרה חברים נבחרו להישאר במקום והועסקו על ידי הסוכנות על מנת להכשיר את הקרקע ולעבד חלק מהאדמות במשותף לפני הגעתן של המשפחות.

 

מושב אלישיב בנוי על קו רכס הכורכר

 

לא החמצנו תצפית לכיוון מערב וסבוב בתוך המושב

לאחר הסיבוב באליישיב המשכנו צפונה לעבר הקצה הדרומי של כפר הראה

 

נכנסנו לתחום כפר הראה בשער הדרומי של היישוב

 

כפר הרא"ה – מושב עובדים שיתופי המשתייך לארגון יישובי הפועל המזרחי. ראשוני המתיישבים עלו על הקרקע  בראשית שנת תרצ”ד (1933). בתחילה, נקרא היישוב “ארגון אינטנסיבי ב‘ של הפועל המזרחי”.  בהמשך, כעבור שלוש שנים שונה שמו ונקרא כפר הרא”ה  ע”ש רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל-הרב רבי אברהם יצחק הכהן קוק. מייסדי הכפר אכן, ראו ברב קוק דמות מופת, רב ומנהיג ציוני דתי, ולאורו  בנו את חייהם. הרעיון של מושב עובדים דתי היה משום חידוש, וצריך היה ליצור יש מאין. הרב שאול ישראלי, מתלמידיו של הרב קוק, שהתקבל כרב הישוב כבר בשנת 1937, תרם רבות לעיצוב דמותו של חקלאי דתי, המתמודד עם דרישות העבודה החקלאית מחד, ומקיים אורח חיים דתי מאידך. בשנים שלפני הקמת המדינה, ובמלחמת השחרור, השתתפו חברי הכפר בפעולות הגנה ובטחון, ואף התנדבו לסייע להתיישבות החדשה באזור.
בשנים הראשונות עבדו חברי הכפר בעיקר בחקלאות משפחתית “משק מעורב”, ובשנות ה- 70 עם השינויים שחלו במדינה, עברה החקלאות למערכת מתמחה. ומשקים התמחו בגידול פרחים הוקמו מספר רפתות גדולות, לולים גדולים,  ועוד. חברים רבים עברו לעסוק במקצועות חופשיים ועסקיים. גם הארגון השיתופי עבר תהליכי שינוי, ומערכת הערבות ההדדית – המשקית, הצטמצמה, והמפעלים השיתופיים כמו: ארווה, מוסך, צרכניה ועוד, נסגרו, ואת מקומם תפסה היוזמה הפרטית והעסקית.
במושב 66 יחידות חקלאיות אליהם הצטרפו כתושבים, בעלי מקצועות חופשיים ונותני שירותים, בנים שהקימו את ביתם במגרש ההורים, וכן 12 משפחות (שבטי ישראל) ניצולי שואה, שנקלטו בכפר לאחר הקמת המדינה.לאחרונה הצטרפו לישוב במסגרת ה”הרחבה”  50 משפחות צעירות, רובם בני המקום, והם משתלבים יפה, ומפיחים בכפר משב רוח צעיר ורענן.

נושא החינוך והחינוך הדתי בפרט, היו תמיד במוקד העשייה וההשקעה הציבורית בכפר. כבר בשנת 1940 הונחו היסודות לבית הכנסת ,שהיה אז “בצריף הראשונים”. בי”ס עממי החל לפעול בשנת 1936, ובשנת 1943 נבנו חדרי הכתות הראשונים. ביה”ס הפך בהדרגה לביה”ס יסודי אזורי לכל תושבי עמק חפר המעוניינים בחינוך דתי. הדאגה לפעילות הנוער, מעבר לחינוך הפורמאלי, הביאה להקמת סניף בני עקיבא בשנת 1943. בשנת 1951 הוקם לסניף מבנה קבע שמשרת את בני הכפר, ואף את ילדי הישובים השכנים, ובו פעילות ענפה.
בשנים האחרונות נבנה בי”ס חדש, הוקמו מספר גני ילדי, מעון ומגרשי משחקים. חוגים רבים ומגוונים מופעלים בישוב לילדים, וב”ה “בתינו הומים מתינוקות” ו”קול מצהלות ילדים ברחובותינו”. גם הצד הפיסי של הכפר שודרג. הושלמו הכבישים בכל הרחובות, ולצידם הותקנו מדרכות. לאחרונה נבנו כיכרות, ואף נתנו שמות לרחובות.
תחום התרבות וחיי החברה תופסים מקום חשוב בחיי הקהילה. כבר בשנים הראשונות נפתחה ספריה שפועלת עד היום, וכן מתקיימים חוגים ושעורים בתחומים מגוונים. דור המייסדים בנה מסורת של אירועים קהילתיים, שבמרכזם אירועי יום העצמאות הנחוג בצורה מרשימה וחווייתית. החג נפתח  בתפילה חגיגית בבית הכנסת, ובאמירת הלל בנוסח כפר הרא”ה. מסורת חגיגות יום העצמאות חקוקה בליבם של בני הכפר באשר הם, ורבים ממשיכים לבוא ולחגוג עמנו. החגים, המועדים והשמחות קיבלו דפוסים ייחודיים וחווייתים, והדור החדש (השלישי) ממשיך בהם.

 

 

בתוך תחומי כפר הראה שני מוסדות חינוך:

ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה – הוקמה בי' בחשוון ה'ת"ש, על ידי הרב משה צבי נריה אבי דור הכיפות הסרוגות”  ולימים כונתה אם ישיבות בני עקיבא". בישיבה זו שילבו לימוד תורה ועבודת אדמה, ומאוחר יותר הוסיפו גם לימודי חול. בעקבות סמינריון ההדרכה השני של תנועת הנוער בני עקיבא, שהתקיים בכפר הרא"ה, ובו נדון הצורך בהקמת מסגרות תורניות עבור הנוער הארץ ישראלי הדתי הוקמו "חוגים תורניים" בסניפי בני עקיבא בירושלים, חיפה ופתח תקוה. הלומדים שמרו על קשר בין החוגים בסניפים השונים ובמשך הזמן הגיעו להבנה שיש צורך בהקמת ישיבה ברוח בני עקיבא ואין להסתפק במסגרות הקיימות, ובהן גם ישיבת היישוב החדש בתל אביב. תלמידי החוגים התורניים פנו להנהלה הארצית של בני עקיבא, לרב משה צבי נריה ולבנימין שחור בדרישה להקים ישיבה שתהיה "חלוצית" ושילמדו בה בעברית, ישיבה ברוח תנועת בני עקיבא. בקיץ ה'תרצ"ט (1939) יצאו חברי החוגים התורניים ל"מחנה הכנה לישיבה" שהתקיים בכפר הרא"ה בו כיהן כרב הרב שאול ישראלי אליו היו קשורים חברי החוגים.  תפקידו של המחנה היה לגבש את הגרעין לישיבה ולבחון האם אמנם מוכנים החברים למהלך נועז זה של הקמת ישיבה ראשונה מסוגה. הרב נריה פנה למוסדות שונים בבקשת סיוע להקמת הישיבה אך פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 הציב קשיים רבים על גיוס הכספים. בתחילת שנת 'ת"ש (חורף שנת 1939) הגיעו 13 חברי "החוגים התורניים" למושב בכפר הרא"ה ובראשם הרב נריה והתמקמו בצריף בית הכנסת במושב והחלה בלימוד. בהמשך  באה קבוצה נוספת של חברים ובראשה הרב אברהם צוקרמן אשר שימש כר"מ. תוכנית הלימודים התנהלה באופן דומה בשנים הבאות עד שבשנת העשור לישיבה פעל הרב צוקרמן להכנסת לימודי חול לישיבה, חרף התנגדותו של הרב נריה לעניין. בסוף שנות ה-40, עקב דרישת ההורים, ובעקבות הקמת מדרשית נעם, הוכנסו לישיבה לימודי בית ספר תיכון (על חשבון עבודת הכפיים) בניהול ד"ר שמואל אויירבך. לאחר פטירת הרב נריה היה הרב אברהם צוקרמן לראש הישיבה היחיד. לאחר פרישתו לגמלאות הועברה הישיבה לניהול מרכז ישיבות בני עקיבא.  בשנת ה'תש"ע, לאחר שניהול הישיבה הועבר למרכז ישיבות בני עקיבא, ועם צמצום ניכר של מספר התלמידים, עברה לקמפוס בכפר הרא"ה ישיבה תיכונית תורנית בשם ישיבת בית אברהם (על-שם הרב אברהם שפירא). ישיבת בית אברהם הוקמה בשנת תשס"ח בניר גלים והיא מזוהה עם הציבור החרד"לי. ראש ישיבת בית אברהם הוא הרב אברהם יעקב שרייבר, שהיה רבו של כפר דרום. בשנת ה'תשע"ב סיים המחזור האחרון של הישיבה המקורית, מחזור ע"ב, את לימודיו בישיבה. באלול ה'תשע"ג פתחה הישיבה מחדש את שעריה עם שישים תלמידים בכיתה ט'. ראש הישיבה הוא הרב משה פליקס.

כפר הנוער יקיר  הוקם על ידי הרב שלמה צוקרמן,  בשיתוף עם הסוכנות היהודית,  שהפך עם השנים למוסד “בן יקיר”. מוסד זה קלט מאות ילדים שעלו לארץ ישראל מארבע קצוות תבל ללא הוריהם. ביניהם היו אודים מוצלים ממחנות ההשמדה

בכפר הרוא"ה מתקיים עוד מוסד והוא מוסד שם עולם המלמד ומדריך ואף מכשיר מדריכי פולין ( בדומה ליד ושם ולוחמי הגטאות ) ההתנהלות בעניין עם הכוונה יותר למגורת ודת אולם לא רק … במקום ימי עיון ועוד ( אגב מאוד מעניינים )

 

בחלק הדרום מזרחי של כפר הראה נמצא היום שכונת חזון הראה שבמקורה הייתה הגרעין ליישוב בית חזון

בית חזון, שחלק מתושביה טוענים למעמד עצמאי כיישוב קהילתי היא שכונה קרויה על שמו של החזון איש, והיא הוקמה על ידי עולים מאנגליה, ארצות הברית ודרום אפריקה. השכונה היא חלק מכפר הרא"ה ובאותו זמן היא נוהלה על ידי ועד של השכונה, שהורכב מתושבי השכונה בלבד. אולם, משנת ה'תשס"ח טוענים חלק מתושביה למעמד עצמאי ונפרד מהמושב. תושבים מהמושב הסמוך, אלישיב, טוענים כי אדמות השכונה הן בבעלותם ואף יזמו דיון בוועדת הפנים והגנת הסביבה על כך. המועצה האזורית עמק חפר כופרת בטענותיהם. משרד הפנים דחה את הבקשה בתחילת שנת ה'תשע"ב (2012) והותיר את השכונה כחלק מכפר הרא"ה. השכונה מונה מונה כ-45 משפחות, רובן משפחות של עולים מארה"ב, דרום אפריקה, אנגליה ויוצאי הקיבוצים לביא ועין הנציב.  עיסוק תושביהם מקצועות חופשיים וחינוך. המקום מנוהל על ידי ועד מקומי.

 

קטע רביעי 
מעבר דרך חיבת ציון וחרב לאת

 

 

בתחילה נכנסנו ועברנו בתחום חיבת ציון

חיבת-ציון מושב המשתייך לארגון יישובי התאחדות האיכרים. המושב נוסד בחורף של שנת 1933 על ידי ארגון "אחוזת חקלאים של מרכז ציוני רוסיה". תחילת ההתיישבות עוד ברוסיה, בתום מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הקומוניסטית. כמיהת היהודים לעלות ולהתיישב בארץ ישראל, הביאה יהודים להתארגן לאחר הקמת המוסדות הלאומיים בארץ ישראל ב"אחוזות" ולאסוף כספים שנשלחו לרכישת נחלות בארץ הקודש. הכספים הועברו לבנק קולוניאל בלונדון, עמו עבדה ההסתדרות הציונית. המוסדות קיבלו כספים אלו ורשמו אותם כתרומות לקרן קיימת לישראל, שאז רק נוסדה. אותם יהודים תמימים האמינו שבבואם ארצה יקבלו את נחלותיהם. ברוסיה פרצה מהפכה ושערי העלייה נסגרו אך טיפין טיפין, בכל זאת הגיעו לארץ יהודים שפנו למוסדות כשמסמכים בידיהם. הסירוב היה מוחלט. נאמר להם כי התרומה לא היתה תשלום עבור קרקעות.  בין השנים 1921-1925 התארגנו אנשים אלו באגודה ונפתח בתל-אביב משרד של מרכז ציוני רוסיה, משרד שמטרתו היתה יצירת קשר עם המוסדות לקבלת קרקע. בראש האגודה עמד מר אריה הלוי הורוביץ. הוגשה תביעה לבית דין הקונגרס. הדיונים נמשכו שנים ובסופם פסק בית הדין כי יש להחזיר את הכספים ומיד, אך המוסדות ערערו על החלטה זו. ארצה הגיעה ועדה בריטית (אחת מיני רבות) על מנת לבדוק מדוע מנשלת קרן קיימת לישראל את הפלחים המסכנים מאדמותיהם ומשאירה אדמות בור ושממה.  לאחר שנים של משפטים, דיונים והסכמים הגיעה גאולת עמק חפר. עם רכישת הקרקע של עמק-חפר והחתמת האנשים על ויתור לקרן קימת לישראל על חובותיה להם, כל ישובי הארץ, מושבים וקיבוצים, כולל ישובי עמק חפר, קיבלו אדמותיהם חינם אין כסף ורק אנשי ציוני רוסיה שלמו בכסף מלא, כולל דמי חכירה שקק"ל לא היתה מוכנה לוותר להם עליהם.  רוב אנשי מרכז ציוני רוסיה היו מבוגרים ומסודרים מזה שנים בערים ובמושבות ולכן מסרו את זכותם לאדמות לילדיהם, לקרובים ולידידים. הגיעו מספר חיילים משוחררים, מספר עולים חדשים וכן משפחות שהגיעו מהעיר אל הכפר. לחיבת-ציון הוקצו 1850 דונם, 80 יחידות ו-15 משקי עזר. בראש וראשונה נטעו פרדסים, בהם ראו האנשים את עתידם הגדול. בשנים 1935-1940 עלו לקרקע כ-15 משפחות. בשנת 1939 החלו בבניית ששת הבתים הראשונים, בתי סוכנות. הבנייה הסתיימה בשנת 1940. את השם לכפר הציע אוסישקין, שהיה יושב ראש קרן הקיימת לישראל וידיד גדול של אנשי מרכז ציוני רוסיה עוד ברוסיה. השם הוא על שם תנועת חובבי ציון שפעלה ברוסיה. לאחר מלחמת העולם השנייה, בנוסף לפרדסים, הקימו לולים ורפתות. אגודה יצרנית בשם "אגרא" נוסדה. ניבנו מחסן אספקה, צרכנייה, סילו, גן ילדים, בית כנסת ולאחר שנים ניבנה בית-עם וסביבו גן. היום מונה הכפר כ-4,500 דונם ובו מתגוררים כ-450 איש, חלקם חברי אגודה ואחרים – תושבים. ענפי החקלאות כיום: מטעים, גידולי פרחים וכמה לולים. כמו ברבים מהישובים הכפריים, היום, מרבית התושבים אינם מתפרנסים מחקלאות. פרויקט ההרחבה נמצא בתהליכי בניה מתקדמים עם הצטרפות המשפחות החדשות, שרובן ככולן תהיינה של בני הכפר, יצטרפו אלינו עוד כ- 70 משפחות.

 

 

המשכנו ועברנו הלאה בתחום חרב לאת

חרב לאת – מושב המשתייך לתנועת "האיחוד החקלאי"- תנועה מיישבת המאגדת יישובים חקלאיים, ללא כל שיוך פוליטי/מפלגתי. מושב חרב לאת נוסד על ידי ארגון 'חרב לאת' שחבריו היו חיילים משוחררים שלחמו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, חלקם ביחידה הצ'כית. החברים התארגנו במסגרת הארגון "חרב לאת" אשר שם לו למטרה הקמת יישובים בארץ ישראל. מקור השם חרב-לאת נלקח מספר ישעיהו ב', ד: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת–לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" והוא הוצע על ידי זאב וילנאי עקב העובדה שהמתיישבים הראשונים היו חיילים משוחררים שהחליטו להיות חקלאים והמירו את נשקם בעבודה חקלאית. בסיוע של "האיחוד החקלאי"  עלו ב-3 ביולי 1947 עשרים המתיישבים הראשונים על הקרקע. חלקם היו רווקים וחלקם בעלי משפחות. רובם היו דתיים, יוצאי הונגריה, רומניה וצ'כיה.

 

 

בתחילה התנהל חרב לאת כמושב שיתופי. המתיישבים הנשואים גרו בצריפים ואילו הרווקים גרו באוהלים, היה להם חדר אוכל משותף, מקלחת משותפת, שירותים משותפים ותורנויות שמירה וחדר אוכל. החברים עבדו בפרדס המשותף והחלו לגדל ירקות בהדרכת מדריך מהסוכנות. להשלמת הכנסתם עבדו בפרדסי האזור. ההכנסות מהעבודה הופקדו בקופה המשותפת. החיים במקום היו קשים והייתה תחלופה גדולה של מתיישבים. בשנת 1948 הצטרפה למושב קבוצה של ניצולי שואה מפולין ומרומניה. בהדרגה התפתחו במושב ענפי משק נוספים: לולים, אווזים, ברווזים, עיזים ובקר. בדצמבר 1950 החלה הקמת בתי הקבע הראשונים והמתיישבים עברו בהדרגה לגור בהם.  בשלב זה הוחלט לפרק את המסגרות המשותפות. האדמות והרכוש חולקו בין החברים וכל משפחה החלה לפתח משק משלה.  בשל הקושי להתפרנס מחקלאות השלימו רבים את הכנסתם בעבודות חוץ. באמצע שנות ה-50 נקלטה בחרב לאת קבוצה של עולים מצפון אפריקה (רובם לא הסתגלו לעבודה החקלאית ועזבו את המושב במהלך השנים) ושל ילידי הארץ.

 

 

בחרב לאת כ- 60 משקים חקלאים ("נחלות").  כל משק מורכב משטח אדמה עליו בנויים הבית ויתר המתקנים החקלאים (כגון לול, רפת וכדומה) הנקרא חלקה א' (או "החלקה הצהובה") ובצמידות אליו מצוי שטח לעיבוד חקלאי הנקרא חלקה ב'. בנוסף לכל משק יש שני שטחי אדמה (אדמת שלחין ואדמת פלחה) המעובדים במשותף על ידי ה"אגודה החקלאית חרב לאת".  עם השנים הצטמצמה באורח ניכר הפעילות החקלאית של תושבי המקום. נכון להיום יש מספר מועט ביותר של תושבים מתפרנסים מחקלאות בחרב לאת, בעיקר צמחים ופרחי נוי ליצוא.  שטחי המושב המעובדים נטועים בעיקר במטעי זיתים, עיבוד שלחין ובעל. רוב תושבי היישוב עובדים במושב או מחוצה לו במקצועות שונים ומגוונים, הן כעצמאיים והן כשכירים.  המושב עבר שני שלבי הרחבה החל משנות ה-90 וכיום מתגוררות בו כ-200 משפחות, כ-800 תושבים. בימים אלה נמצאת בשלבי הסיום שלה הרחבה נוספת העתידה לקלוט במושב 9 משפחות נוספות

 קטע חמישי
בתוך אליכין ובשוליו הצמודים לכביש 9

אליכין הוא יישוב המאורגן כמועצה מקומית במחוז המרכז שהוקמה בשנת 1977. גבולות הישוב: בצפון- העיר חדרה, בדרום- מועצת עמק חפר.  אליכין הוקמה בשנת 1955, ליד המקום שבו שכנה מעברת עמק חפר. מדיניות מוסדות הקליטה והמחלקה להתיישבות הייתה להפוך את ישובי העולים לישובים חקלאיים. אליכין נבנתה כישוב קהילתי עם משק עזר. בשנת 1954 החלה מסירת הדירות למשתכנים שפונו ממעברות כעבור שנים נכשל הרעיון משק העזר ולכן נזנח רעיון המושב בגלל חוסר משאבים נוספים. הישוב צורף למועצה אזורית עמק חפר בשנת 1955. בראשית התיישבו בה יהודים מתימן (כ % 80 ), ויהודים מפרס ומכורדיסטן שמהם נותרו כיום כשתי משפחות. בשנים הראשונות התפרנסו התושבים בעיקר מעבודות חקלאות ותעשייה בישובי הסביבה. בשנים הראשונות עבר היישוב אליכין מכשולים רבים:  מועצה האזורית סיפקה את השירותים המוניציפאליים, אך רמת השירות הלכה ודעכה. חלק גדול של צעירים עזב את הישוב. הנשארים נאבקו על בניית ביתם באליכין, לכן דרשו מהמועצה האזורית פתרונות למצוקת בדיור ולשירותים, כמו: חינוך, תרבות, תשתיות ועוד. משנכשלו המאמצים החל גל המחאה לצבור תאוצה ובשנת 1974 החלו הפגנות והשבתת הישוב ע"י כל התושבים. כנסת ישראל דנה במצבה הקשה של  אליכין, ובשנת 1975 החליט משרד הפנים למנות ועדה לבדיקת הטענות. בתום הבדיקה המליצה הועדה להעניק לאליכין ועד מקומי פעיל. עצמאות היישוב החלה בשנת 1977, כחודשיים לפני הבחירות לכנסת התשיעית (בחירות ה"מהפך" ), הכריז השר שלמה הלל, בניסיון לעצור את הסחף של תושבי אליכין לחבור למפלגת הליכוד, על הענקת עצמאות ליישוב והכריז על הקמת מועצה מקומית. משנת 1978 ועד היום אליכין החלה תנופת התפתחות בכל התחומים, כמו למשל: סלילת כבישים, הפשרת דיור לזוגות צעירים, בניית מוסדות חינוך ותרבות ועוד. בשנת 1990, הוקמו מספר שכונות חדשות, מוסדות דיור לזוגות צעירים, מוסדות חינוך ותרבות, כמו: מתנ"ס, מועדון לקשיש, מעונות יום, מרפאת שן ועוד. תושבים שעזבו את אליכין חזרו והקימו שכונות חדשות. לאליכין יש זוגות צעירים ממרחבי הארץ, מהם יוצאי אירופה, ארה"ב, רוסיה ועוד. כיום, פחד התושבים הוא שאליכין תסופח ותאבד את עצמאותה. מראשית שנות ה-2000 נהנית אליכין מתנופת בנייה במסגרת שכונת "בנה ביתך", אך גם במסגרת הרחבת השכונות הוותיקות- על חשבון השטחים הירוקים שמקיפים את היישוב. עם זאת, לאור הרצון לשמר את אופיה המיוחד של אליכין – תנופת הפיתוח נמצא בבקרה מתמדת ותוך פיקוח של המועצה המקומית. באליכין מתגוררים היום כ-4,000 תושבים והמועצה המקומית מדורגת 5 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי.

 

 

רכבנו בתוך היישוב ופנינו לחלקו הצפוני, אולם הגדר המפרידה בין היישוב ובין כביש 9 מנעה מאיתנו את היציאה מצד צפון. המשכנו לכיוון מזרח ושם יצאנו מתחום היישוב ובצל הפרדס עצרנו להפסקה.

 

 

 

המשכנו לעבר מחלף אליכין על כביש 9.

 

 

כביש 9 הוא כביש רוחב מהיר בצפון השרון. מהירות הנסיעה המותרת בכביש היא 110 קמ"ש. הכביש שהקמתו החלה בשנת 2010, נפתח ברובו לתנועה ב-23 ביולי 2014, והוא משמש ככביש רוחב ארצי דו-מסלולי בן ארבעה נתיבים, שניים לכל כיוון. הכביש נסלל מדרום לחדרה והוא מחבר בין צומת יער חדרה עם כביש 4 לצומת חביבה עם כביש 581. הכביש ממשיך עד מחלף באקה-ג'ת עם כביש 6 אך בקטע זה אין בו הפרדת בין מסלולית, והוא אמור להיות משודרג עד לחודש יוני 2015. בסך הכל נמתח הכביש לאורך 10.2 קילומטרים. מזרחה ממחלף באקה-ג'ת ממשיך הכביש כדרך מקומית באורך של כ-800 מטר עד לרחוב ביר-באקה בבאקה-ג'ת המחבר את העיר לכביש 6. קיימת אופציה להמשכו של הכביש מערבה מצומת יער חדרה עד כביש 2, ואורכו של קטע זה הוא כ-2 ק"מ.  ביצוע הקטע המרכזי בין כביש 6 לבין כביש 4 אושר ב-24 באוקטובר 2010 בהחלטת בג"ץ בעתירה שהגישו הירוקים, אשר הקפיאה את התוכנית להמשך סלילת הכביש שבין כביש 2 לכביש 4, עד לאחר שייבחנו חלופות לסלילת הקטע. חלק קטן מתוואי כביש 9 כבר היה קיים באותה עת בדמות קטע באורך של שני קילומטר שסומן במספר 61, בקצה המזרחי של תוואי הכביש, סמוך למחלף באקה-ג'ת שעל כביש 6. בעבר התייחס השם "כביש 61" לציר עירוני בעיר חדרה, אשר הוביל ממחלף אולגה בכביש 2 לצומת חדרה מזרח, שם נפגש עם כביש 65. ב-2 במאי 2011 פרסמה החברה הלאומית לדרכים את המכרז לסלילת כביש 9 ככביש דו-מסלולי מכביש 4 לכביש 6. עלות הסלילה הוערכה בכ-700 מיליון ש"ח, ושדרוגו של הקטע עד מחלף חביבה לתנועה הייתה מתוכננת למרץ 2014, אולם התעכבה עד ליולי 2014. הכביש נבנה תחילה עם שני מסלולים לכל כיוון, אך כולל הכנה לנתיב שלישי עתידי במרכזו, כדי למנוע פגיעה בשולי הכביש בעת הבניה. העבודות כללו את הקמת מחלף חדרה דרום, מסוג מחלף יהלום שמקשר את העיר חדרה למערך הדרכים הארצי. בנוסף, הוקמו חמישה גשרים חדשים, שני מעברים חקלאיים עיליים ושלושה מעברים חקלאיים תת-קרקעיים.

 

 

המשכנו מזרחה בדרך הצמודה לכביש 9 בשולי הפרדס

 

קטע שישי
בתוך פרדסים
ומעבר בתוך גבעת חיים (איחוד) ובגבעת חיים (מאוחד) 

 

 

 

במורד הפרדס פנינו באחת הדרכים השניות בין החלקות מערבה. הגענו לפרדס בשולי גדר הקיבוץ. חשבתי שאוכל לעבור דרכו. הגדרות של הקבוץ מנעו זאת. כך דשדשנו בחול והקפנו את הפרדס. לאחר הקפה הגענו לעוד שער נעול. המשכנו בדרך השדות עד שהגענו לדרך היוצאת מהשער המזרחי. היה חם כבר.

 

 

נכנסנו לתוך קבוץ גבעת חיים (איחוד) וחצינו אותו עד שער הקבוץ.

 

גבעת חיים איחוד הוא קיבוץ הנושא את שמו של חיים ארלוזורוב, המזכיר המדיני של הסוכנות היהודית, שנרצח בשנת 1933 בחוף ימה של תל אביב ושטחו כ-4300 דונם. הקיבוץ הוקם בשנת 1952 בעקבות הפילוג שחל בתנועת הקיבוץ המאוחד בשנים 1951 – 1952 עליו יפורט להלן. הקיבוץ הוותיק, גבעת חיים, נותר בידי הקיבוץ המאוחד ונקרא גבעת חיים מאוחד והקיבוץ החדש נקרא גבעת חיים איחוד. הגרעין המייסד של הקיבוץ הורכב מחברים שפרשו מהקיבוץ הוותיק (חברי מפא"י והבלתי מפלגתיים) וחברי מפא"י מקיבוץ כפר סאלד. אליהם נוספו משפחות בודדות מהקיבוצים יגור, גליל ים ומעוז חיים. מייסדי הקיבוץ היו רובם חניכי תנועות נוער ציוניות, בעיקר ממרכז אירופה, שעלו לארץ בשנות ה-30 של המאה ה-20. אליהם נוספו במשך השנים עולים חדשים, ניצולי שואה, בוגרי חברות נוער, נקלטים 'מן העיר אל הכפר' ועוד. חברי הקיבוץ החדש הקימו על הקרקע השוממה צריפים ומהר מאד גם בתי קרקע נמוכים, שתלו גינות, נטעו מטעים ושדות, והקימו ענפי שירות שונים כמו מכבסה, חדר אוכל, מחסן בגדים, מבני ציבור ועוד. המשק החקלאי התבסס על פרדס גדול, גידולי שדה, רפת, לול (שהפך יותר מאוחר להודייה), ומטעים. המפעל לעיבוד ירקות ופירות "גת גבעת חיים", הידוע במותג "פריגת", הוקם בקיבוץ עוד לפני פילוגו, ולאחר הפילוג המשיך להיות שייך לשני הקיבוצים בצורה משותפת.
בשנות החמישים נדרשו חברי הקיבוץ להחליט על אופן קבלת השילומים מגרמניה. בגבעת חיים איחוד החליטו שהחברים כולם מוסרים את הכספים לקופה הכללית, והם ישמשו בעיקר למטרות תרבות ורווחה. נושאי החברה והתרבות קיבלו דגש רב בחיי הקיבוץ, וכבר בתחילת דרכו הוקם אולם 'בית וינה' מכספי השילומים ומכספי תרומות של קהילת יהודי וינה שרצו להנציח את גורל הקהילה היהודית שנספתה בשואה, בקיבוץ שרבים מחבריו היו יוצאי הקהילה. בקיבוץ הוקם בשנת 1975 "בית טרזין" – מוסד מחקר ומוזיאון לזכרם של אלה שניספו בשואה בגטו טרזינשטט שבצ'כיה. חלק מהגרעין המייסד של בית טרזין הם חברי גבעת חיים איחוד ששמו להם למטרה לתת יד ושם לחברים ולבני המשפחה שלא שרדו.
ענפי ספורט שונים שגשגו בקיבוץ ובחלקם, כמו בשחייה ובכדורמים, הגיעו להישגים מרשימים. גרשון שפע השחיין אף הגיע למשחקים האולימפיים. קבוצת כדור המים של הקיבוץ, הפועל גבעת חיים, הייתה אלופת המדינה במשך למעלה מ-20 שנה. סניף הפועל היה משותף לשני הקיבוצים.
בקיבוץ היום 900 נפש חברים ותושבים המוצאים את פרנסתם בעבודה בתחומי הקיבוץ ומחוצה לו. ענפי החקלאות: רפת, כותנה, גידולי שדה, פרדס, אבוקדו והודים
תעשייה: מפעל "גת" ומ.ג.ח. בשנים האחרונות השתנה המבנה החברתי-כלכלי של הקיבוץ לדגם של "קיבוץ משתנה" בו ישנה הפרדה לקהילה עסקית וקהילה חברתית. הקיבוץ מתנהל על ידי הנהלת קהילה אחת המשותפת לשתי הקהילות, שבראשה עומדים מנהל קהילה ויושב ראש הנהלת הקהילה. במקביל להנהלת הקהילה קיימת מועצה חברתית-כלכלית בת 35 חברים הנבחרת מכלל חברי הקיבוץ. יושב ראש המועצה הוא אחד מבעלי התפקידים העיקריים שנבחרים על ידי כלל החברים יחד עם מנהל הקהילה ויו"ר הקהילה. בשנים האחרונות עבר הקיבוץ שינויים גדולים והפרטה מוחלטת של כל המערכות.

 

 

גבעת חיים מאוחד, אחד הקיבוצים הגדולים והוותיקים בישראל. בשנת 1925 הגיעה קבוצת העולים הראשונה מרומניה לקיבוץ ג', ומשם ב-1927, עברה לבת גלים, שבחיפה. קיבוץ ג' התפלג ב-1930, וב-14 ביולי 1932 עלו אנשי הקיבוץ לקרקע. במלאת שנה לעלייתו של קיבוץ ג' על הקרקע, הוחלט לקרוא ליישוב "גבעת חיים", על שמו של חיים ארלוזורוב, המנהיג הציוני שנרצח על חוף ימה של תל אביב. לזכרו בנו החברים את "עיגול ארלוזורוב" ונטעו סביבו עצי פיקוס. בשנים הראשונות עדיין לא נבנו בתים, חדר האוכל שכן בצריף, והוקמו ענפים בהם: פלחה, מטעים, גן ירק, רפת, לול, משתלה, מכוורת, מכבסת חוץ ומאפייה. ענפים נוספים נוסדו לאחר מכן בהם דיר כבשים ומטוויית צמר, חבתנייה, ברווזייה, אורווה ומפעל שימורי מזון לצבא הבריטי – גת. ב-25 בנובמבר 1945 התקיים המצור על גבעת חיים להלן. לאחר קום המדינה, בשנת 1949, נוספו לקיבוץ שטחים מהצפון, הרבה מעבר לשורת האקליפטוסים, מהאדמות של הכפרים הערבים הסמוכים שננטשו. בשנת 1951 עזבו חברי מפא"י את הקיבוץ והקימו מעבר לכביש את גבעת חיים איחוד.
בשנת 2002 הקיבוץ הופרט וכל אורחות החיים בו השתנו. כיום שטחו 4,300 דונם ואוכלוסייתו מונה כ-1,100 נפש. ענפי משק עיקריים: אבוקדו, הודיה, פרדס ורפת, ובנוסף המפעלים "גת" ו"לימת"

 

המצור (הבריטי) על גבעת חיים היה מצור צבאי ומשטרתי בריטי, על קיבוץ גבעת חיים בכ"א כסלו תש"ו, 26 בנובמבר 1945. המצור הסתיים בירי בריטי קטלני, שתוצאתו שמונה הרוגים יהודים וארבעים ושניים פצועים.
בסוף שנת 1945 גברה העלייה הבלתי־לגאלית לארץ ישראל. ממחנות העקורים בדרום אירופה החלו להגיע ספינות מעפילים בזו אחר זו. השלטון הבריטי בארץ ישראל היה חצוי ביחסו אל תופעת העלייה הבלתי־לגאלית. משרד המושבות, אשר נחשב בעיני רבים למעוז האנטישמיות והאנטי ציונות באנגליה, עשה כל שביכולתו כדי לעצור את הספינות הנוחתות בחוף הארצישראלי. במשרד החוץ הבריטי, לעומת זאת, נשמעו קולות שתמכו בהיתרים מוגבלים לעלייה זו. מטה הפלמ"ח, באישור המוסדות העליונים של ארגון ההגנה, הכין תוכנית לפיצוץ תחנות ה"ראדאר" (מכ"ם), שהיו פזורות לאורך החוף וגילו את תנועת אוניות המעפילים. בליל 23 בנובמבר 1945 פוצצו כמה תחנות משטרה ומכ"ם בריטיות. חלקן ניזוקו קשה, חלקן לא ניזוקו כלל וחלקן ספגו נזקים קטנים. משטרת החוף של גבעת אולגה חובלה גם היא, על ידי כוח הפלמ"ח, שישב בקיבוץ גבעת חיים, שבעמק חפר.
למחרת הטילו הבריטים מצור על קיבוץ גבעת חיים. כוחות גדולים של צבא ומשטרה, בפיקודו של ריימונד אוסוואלד קפראטה, התחפרו והתארגנו מסביב לגדר המשק. בלטו ביניהם כוחות מוצנחים בריטים, שהגיעו ארצה עם תום המלחמה באירופה. הם הודיעו לאנשי הקיבוץ על כוונתם לפרוץ פנימה ולערוך מסדרי זיהוי, כדי לאתר את מבצעי הפעולה בגבעת אולגה. המשא ומתן נמשך, והפריצה אל המשק נדחתה למחרת, ל־25 בחודש. בינתיים ריכזה "ההגנה" אלפי מתנדבים בקיבוץ עין החורש הסמוך. התוכנית הייתה לנוע בצהרי 25 בחודש, במצעד של אי-אלימות, בכביש בין שני היישובים, כדי לפרוץ ולהצטרף אל הנצורים, ולמנוע בדרך זו את זיהוי מבצעי הפיצוץ ומעצרם.
האלפים שהתרכזו בעין החורש, לקראת הפריצה, באו מנתניה שבדרום ועד לזכרון יעקב שבצפון. היו ביניהם בני נוער רבים, מהכשרות הקיבוצים שחנו במושבות הסמוכות, חדרה, פרדס חנה, כרכור ועוד. הם בילו את הלילה בקיבוץ עין החורש, והתארגנו לקראת המצעד. במהלך ליל השימורים הזה נמשכו המגעים עם הבריטים, ואפילו בבוקר עדיין הייתה תקווה לפתור את המשבר ללא אלימות .
בשל אי־הבנות חמורות בתקשורת, ובשל קריאה לא נכונה של הקרב הצפוי על ידי מפקדי "ההגנה" המקומיים – מחד; ובשל נוקשות חסרת פשרות מצד המפקדים הבריטים שפקדו על המבצע – מאידך, ברור היה לאנשי ההגנה שלא יהיה מנוס מניסיון פריצה אלים אל תוך גבעת חיים הנצורה. המסע הרגלי יצא, ערוך בשישיות, ללא נשק חם אלא רק עם מקלות וככרות לחם, מהשער המערבי של עין החורש. בשעת הצהריים עצר המפקד הבריטי את המצעד והזהיר את הצועדים שלא להמשיך. המצעד לא ציית, מפקדיו התלהמו ופרצה ריצה מטורפת לאורך כמה מאות המטרים שהפרידו בין היישובים. כוח בריטי קטן פתח באש אל הצועדים. התוצאה הייתה הרת אסון: שבעה נהרגו מיד ומספר הפצועים הגיע לעשרות.
עם האש והפגיעות בצועדים השתנו בבת אחת יחסי הכוחות בשדה, וכולם ביחד החלו בפינוי וטיפול בפצועים. האדמה הבוצית הקשתה מאוד על ההצלה. ימים ספורים לפני האירוע ירד גשם כבד בעמק חפר, ותעלות הניקוז שבין היישובים התמלאו במים ובבוץ. פעולות ההצלה השתבשו ואחדים מהפצועים מתו עוד בטרם פונו. כוח רפואי בריטי שחנה בשולי גבעת חיים הגיש אמנם עזרה רפואית ראשונית, אך התוצאות היו קשות מאוד.
ההלם והתדהמה ביישוב היו גדולים. איש לא העלה על דעתו שהצבא הבריטי, שזה עתה שב מהצלת יהודים באירופה השרופה, יפתח באש על יהודים לא חמושים בארץ ישראל. האירוע זכה להד עולמי והטיל צל כבד על מדיניות החוץ והביטחון של בריטניה, ומעצביה, ובארצות הברית נשמעו קולות לסלק את בריטניה לאלתר מארץ ישראל, לפתוח את השערים לעלייה המונית ולחתור במהירות להקמת מדינה יהודית עצמאית.
אנדרטה הכוללת את שמות ההרוגים הוקמה במקום במלאת שנה לאירוע הטראגי ב-כ"א בכסלו תש"ו. האנדרטה שופצה לקראת מלאת שישים שנה למאורע, והמחלקה להנצחת החייל של צה"ל השקיעה וטיפלה בשיקומה. הגַּלְעֵד ניצב על הכביש הפנימי המחבר בין שני היישובים ומשמש אתר זיכרון לבית הספר התיכון הסמוך. בשנת 1979 נחנכה קיר זיכרון נוסף בלב קיבוץ עין החורש, סמוך לבית התרבות בתכנון האדריכל אילון כה

 

הפילוג בקיבוץ המאוחד היה משבר חריף שפקד את תנועת הקיבוץ המאוחד בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, וגרם לפיצול התנועה בין תומכי מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) לתומכי מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת).
עד הקמת מדינת ישראל היה הקיבוץ המאוחד תנועה קיבוצית גדולה ומשפיעה. מאז הקמתו שררה בו מתיחות על דרכו אך הקיבוץ פעל כתנועה עצמאית אחת והוגדר כחלק אינטגראלי מהתנועה הציונית ומהסתדרות העובדים. תושביו לא חויבו להשתייכות מפלגתית מסוימת, מה שאיפשר בניית יישובים גדולים הפתוחים לקליטה. לאחר קום המדינה החל תהליך של היפרדות מצד חברי מפא"י בקרב קיבוצים אשר היו חצויים מבחינה מפלגתית. דבר זה נבע מהחרפת המלחמה הקרה בעולם אשר הטילה באותה עת את צילה על ישראל. ממשלות ישראל הראשונות, שנשלטו בידי מנהיגי מפא"י, קיימו מדיניות של אי-הזדהות עם המעצמות הגדולות, עד שבשלב מסוים זנחה הממשלה את מדיניותה זו והביעה תמיכה בגוש המערבי על ידי משלוח תרופות לדרום קוריאה. מפ"ם, לעומת זאת, תמכה באופן עקבי בגוש המזרחי.
ניצני הפילוג החלו בשנת 1950. היישוב הראשון בו החל הפילוג היה אשדות יעקב אשר נוסד בשנת 1924. באפריל 1950 עלתה מחלוקת בנושא החינוך. המחלוקת חגה סביב הרחקת החינוך מהפוליטיזציה. רוב אנשי הקיבוץ השתייכו פוליטית למפא"י ומדריכי הנוער השתייכו פוליטית למפ"ם. עקב כך חששו ההורים כי המדריכים ישפיעו על בני הנוער מבחינה פוליטית. לכן, הוקמה ועדה ציבורית שנקראה ועדת בית הספר אשר הופקדה על גיוס החברים לעבודה החינוכית וההוראה. שבוע לאחר הקמת הוועדה התקיים דיון בנוגע לאישור חברות במשק של 45 מועמדים. חברותם נדחתה עקב השתיכותם הפוליטית למפ"ם וחשש להיווצרות רוב לתומכי מפלגה זו בקיבוץ. מזכירות הקיבוץ המאוחד לא ראתה לנכון לדחות קבלה לחברות על רקע פוליטי, וחייבה את קיבוץ אשדות יעקב לקבלם לחברות. אולם ניסיון זה לא צלח, ובין אפריל לאוגוסט חדלה בהדרגה הפעילות החברתית באשדות יעקב. מועצת הקיבוץ המאוחד שהתכנסה בפתח תקווה באוגוסט 1950, החליטה לאשר את חברותם של המועמדים בטענה שאי קבלתם לחברות סותרת את עקרונות הקיבוץ, ואסרה על פילוג המשק. כחלק מכך שלחה ועדה לקיבוץ לבירור המצב ותיקונו. למרות איסורה של מזכירות הקיבוץ המאוחד על פילוג המשק, באשדות יעקב יצאו עלונים נפרדים ובאפריל 1951, החלה חלוקה במוסדות החינוך לפי הגדרתם הפוליטית של הורי הילדים. עם תחילת שנת הלימודים בספטמבר 1951, הופרדה מערכת החינוך כולה. בעת פילוג הקיבוץ חברי מפא"י היו הרוב במשק, כ-246 חברים אשר נשארו בחלק הוותיק של הקיבוץ. על חלק קטן מקיבוץ אשדות יעקב ושדותיו הוקם קיבוץ נוסף אשר אליו עברו 231 חברים תומכי מפ"ם. אדמות הקיבוץ, המים ומפעל הקיבוץ "אשד", חולקו באופן שווה. תהליך הפילוג הסתיים בשנת 1954 וכל קיבוץ נשא שם נפרד: "אשדות יעקב איחוד" המזוהה עם מפא"י (בדרום) ו"אשדות יעקב מאוחד" המזוהה עם מפ"ם (בצפון) כאשר דרך עפר מפרידה בין שני המשקים.
קיבוץ עין חרוד קדם ל"קיבוץ המאוחד" וכונה גם "מולדת הקיבוץ". על אדמתו נבנו בניינים ומוסדות מרכזיים של הקיבוץ המאוחד. המאבק המרכזי בקיבוץ זה התמקד בחינוך בני המשק וחברות הנוער. בית הספר נוהל על ידי מפא"י אך המחנכים היו תומכי מפ"ם. על רקע זה פרץ ביולי 1949 ויכוח אשר הוביל לאסיפת משק. בדצמבר של אותה שנה הגיע לקיבוץ גרעין של 60 עולים צעירים ממצרים שהודרך על ידי שני מדריכים, כאשר האחד תומך מפא"י והשני תומך מפ"ם. נסיונותיהם של המדריכים לכבוש את הנערים לדרכם הפוליטית חילקו את הגרעין לשתי קבוצות מתנגחות והגרעין פולג. כתוצאה מכך הוסכם כי חברות הנוער מעתה יודרכו מטעם מפלגה אחת בלבד. בקיץ של שנת 1950 עקב הסלמת הסכסוך בקיבוץ חולק התקציב לפי מפלגות בהתאם ליחס הכוחות במשק. כל חבר הצהיר על זהותו המפלגתית וקיבל עיתון לפי השקפתו הפוליטית, חברי מפא"י קראו את העיתון "דבר" וחברי מפ"ם קראו את העיתון "על המשמר". בהמשך התנהלה מחלוקת סביב הבחירות למזכירות של עין חרוד, וחברי הקיבוץ תומכי מפא"י חדלו לשלוח דמי חבר לקיבוץ המאוחד, דבר אשר הביא עמו תחושה שהפילוג בפתח. חברי מפ"ם, שהיו מיעוט, סירבו לעזוב את אדמת הקיבוץ וליצור קיבוץ חדש. כארבע שנים נאבקו שני הפלגים על הזכות להישאר על אדמת המשק. רק בשנת 1955 קם היישוב של תומכי מפא"י על "גבעת קומי", ונקרא "עין חרוד איחוד". תומכי מפ"ם נשארו על אדמת עין חרוד ושינו את השם ל"עין חרוד מאוחד". בנייני הציבור נשארו משותפים לשני הקיבוצים והיוו קו מפריד בין הקיבוצים.
במועצת הקיבוץ בנען שהתקיימה בין התאריכים 18 עד 19 בחודש מאי 1951, דובר על החזרת האחדות לאשדות יעקב. בהצבעה שנערכה עזבו חברי מפא"י את המועצה. עם פרישתם יצאה הודעה ברדיו על הקמת "קיבוץ ארצי ציוני-סוציאליסטי", כשהכוונה לאיחוד הקיבוצים. בין 1 ל-2 ביוני התכנסה מועצה של המתפלגים מהקיבוץ המאוחד והוקם "איחוד הקיבוצים", על יסוד הקיבוצים שפרשו בשלמותם מהקיבוץ המאוחד. במשקים שהתפלגו אשר בהם פער הכוחות לא עלה על 20%, החלוקה התבצעה לפי הסכם שלפיו נקודת ההתיישבות הוותיקה נותרה בידי הרוב והרכוש חולק לפי רישומי האוכלוסייה של ראשית 1950 על מנת למנוע עימותים.
קיבוצים שהתפלגו – ערב הפילוג השתייכו 78 יישובים לקיבוץ המאוחד, ולאחר מועצת נען יצאו ממנו 21 יישובים: כפר גלעדי, מעיין ברוך, כפר בלום, נאות מרדכי, איילת השחר, עין זיתים, כפר הנשיא, האון, מעגן, כנרת, אפיקים, תל יוסף, בית העמק, גלעד, רמת רחל, סנה (ברור חיל), מפלסים, דורות,חצרים וקיבוץ אפעל.  שלושת המשקים: אשדות יעקב, עין חרוד וגבעת חיים התחלקו על פי הגדרות של "איחוד" "ומאוחד". המתפלגים מגבעת השלושה הקימו קיבוץ חדש בשם עינת. המתפלגים מגבת הקימו את קיבוץ יפעת. חברי מפא"י ממשאבי שדה עברו לחצרים, חברי מפ"ם מבית העמק עברו לקיבוץ אייל וממעגן עברו חברי מפ"ם לבית אורן.  משאר הקיבוצים הייתה עזיבת המיעוט לקיבוצים אחרים (למשל מעין גב לגינוסר, מכפר סאלד לגבעת חיים איחוד, מגבעת ברנר לנצר סרני; לקיבוץ הגושרים הגיעו חברים מאיילת השחר, מכפר גלעדי, מנווה אור ומיד חנה). הקיבוצים הפורשים הקימו באופן זמני מסגרת בשם איחוד הקיבוצים וכעבור מספר חודשים התאחדו עם חבר הקבוצות והקימו את התנועה הקיבוצית הנפרדת: "איחוד הקבוצות והקיבוצים".

 

הקטע האחרון,
יציאה מגבעת חיים (מאוחד) לחוגלה
ירידה לנחל אלכסנדר וחצייתו
ועליה חזרה להעוגן באותה דרך בה ירדנו בתחילה

 

 

 

חזרנו לקיבוץ העוגן ושם הסתיים הטיול

 

סוף דבר

טיול זה נמשך ארבע שעות מתוכן שלוש שעות רכיבה ושעה עצירה. 

 

זכינו להכיר את היישובים באזור ששינו את דמותם ואת אופיו של האזור. רכבנו גם בשטחים החקלאיים בינהם.

 

למדנו שהם הוקמו כיישובים חקלאיים בתקופת היישוב (תקופת המנדט), מאז שנותיה הראשונות של המדינה הם גדלו, התבססו ובהמשך הזמן, ובמיוחד בעשורים האחרונים, הם התרחבו והפכו להיות יישובים כפריים פרוורים שרק חלק מתושביהם עוסק בחקלאות.

 

לדאבוני טיול זה היה רחוק מלהיות מושלם. מספר גורמים פגמו בו. אם הם לא היו מתקיימים ניתן היה לומר שהטיול היה מוצלח ביותר.

 

שעת היציאה מאוחרת (06:45) גרמה לכך שהחלק האחרון של הטיול היה בחום. יום הטיול היה בט"ו באב ובמקורות נאמר שביום זה "תש כוחה של חמה". השנה החמה לא שמעה על כך……. היא מסרבת להראות סימני פרידה. לעומת זאת, בהר בשעות הערב, כבר מרגישים את תחילת הסתיו. 

 

הגדרות הרבים המקיפות את היישובים גם הן פגמו בטיול. חלק מהן אינן מסומנות על המפה. לפיכך, נאלצנו לחזור על קטעים מסוימים פעמיים. באחד המקומות הסתובבנו במעגל בתוך פרדס מגודר בשעה שכבר היה חם מאוד. אפילו עכשיו, כשאני כותב, אני ממשיך להרגיש את החום.

 

הגורם השלישי, היה החול העמוק שהכביד ואף מנע רכיבה בקטעים מסוימים. קטעי החול היו רבים משחשבתי. ידעתי שניתקל בחול. רוב אזור הטיול היה גבעות החול האדום. לא זכרתי ולא שערתי עד כמה הוא יפריע.

 

הגורם הרביעי, הוא אישי. הגעתי לטיול מעט עייף. זה הפריע לי קצת. טעיתי כמה פעמים ופניתי במקומות הלא נכונים. מיד תקנתי את הטעויות.

 

חוסר הריכוז גם גרם לי לאבד את המפה ולא ידעתי על כך. יונה ורובי אחרי הטיול חזרו למקום בו חשבו שאבדה ומצאו אותה. מגיעה להם תודה וגם התנצלות שטענתי שלא החזירו לי אותה!

 

 

למרות הכל, היה זה טיול מעניין, מלמד זכינו לחוויה לחוויה נעימה

 

 

 

 

השכם בבוקר יום רביעי (17/8/2016) אלי שחר, רז גורן ומוטי ארמלין ואני, קבוצה של ארבעה רוכבים סקרנים וחרוצים,  יצאנו לטיול להכרת משבצת ארץ נוספת בשרון.

 

טיול זה היה בתכנית שלי זמן רב כהשלמה ותוספת לשלושה טיולים קודמים באזור זה ובשטח הסמוך אליו: האחד: טיול שנעשה לפני מספר שבועות עם קבוצת "משוטטים במשעולי השרון" בלב השרון, במרחב הפתוח, בין היישובים וגם בתוכם; השני טיול שנעשה בתחילת חורף שעבר (תשע"ו) עם הבת שלי רוני רווה מתל יצחק לגבעות גוש תל מונד ולאורך נחל פולג; והטיול השלישי שנעשה עם מיכאל סופר באביב שנה שעברה (תשע"ה) בדרום גבעות החול, בין שדה ורבורג, משמרת, טירה וניר אליהו

 

 

מספר ימים לאחר הטיול, בשבת (20/8/2016) אלי שחר יצא פעם נוספת לטיול במסלול דומה ובפעם זו עם חבורת הרכובים מתל יצחק במסלול מעט שונה שיוצג להלן. ביום ראשון (21/8/2016) סמדר (בת הזוג שלי) ואני יצאנו שוב לטייל ולצלם במספר יישובים בגוש תל מונד והצילומים משולבים בסיפור הטיול.

 

 

המסלול 

 

מסלול טיול זה תוכנן על ידי אלי שחר ואנוכי. כמו תמיד בטיולים משותפים שלנו, אלי בדק את תוואי הדרך ברכיבה מקדימה לפני מספר ימים והוא היה זה שהוביל טיול זה.

 

 

 

 

 

אזור הטיול

מרכז הארץ המאוכלס והמפותח בין כביש 6 במזרח ובין כביש 4 במערב;
במרחק קצר מטול כרם בצפון מזרח וקלקליה בדרום מזרח שבתחומי הרשות הפלסטינית

האזור הגאוגרפי,  מרכז השרון שהוא חלק ממישור החוף

יחידת הנוף, גבעות החול האדום 

התפר של אגן הניקוז של נחל אלכסנדר ונחל פולג

ההיבט המוניציפלי, בתחום שיפוט שלוש רשויות:
1. תחום שיפוט המועצה המקומית תל מונד
2. תחום שיפוט המועצה האזורית לב השרון
3. תחום שיפוט עיריית טירה 

מועצה אזורית לב השרון – שמה מעיד על מיקומה בלב השרון. שטח השיפוט שלה 57,000 נפש והיא גובלת בצפון במועצה אזורית עמק חפר, בכפר יונה ובפרדסיה, בדרום במועצה אזורית דרום השרון, במערב בנתניה, בקדימה ובאבן יהודה ובמזרח בטירה, בקלנסווה ובמועצה אזורית שומרון. בתחום המועצה מתגוררים כ- 22000 תושבים ב- 18 יישובים: 3 יישובים קהילתיים, 2 יישובים שיתופיים והשאר מושבי עובדים.  יישובי המועצה מאופיינים בהטרוגניות שלהם – יישובים וותיקים וצעירים ואוכלוסייה מעורבת.
המועצה אזורית לב השרון הוקמה בשנת 1984 מאיחוד שתי מועצות האזוריות: האחת, מועצה אזורית הדר השרון שכללה את יישובי גוש תל מונד והוקמה בשנת 1950 ונקראה בתחילה מועצה אזורית תל מונד; השניה, המועצה האזורית  השרון הצפוני אשר נוסדה בשנת 1951 ויישוביה גובלים בכביש נתניה – טול כרם. הרעיון לאחד את המועצות עלה כבר בשנת 1967. אך לא מומש. בשנת 2003 הוצא היישוב צורן מהמועצה וצורף לקדימה ליצירת מועצה מקומית קדימה-צורן.

 

********

 

דמות האזור בעבר

אזור ריק מיישובי קבע בשלהי המאה ה-19 ובשני העשורים הראשונים של המאה ה-20

תל מונד, היישוב העברי הראשון שהוקם בשלהי שנות ה-20

מספר יישובים כפריים עבריים המוקמים בשנות ה-30 במחוז טול כרם

 

תמונת מצב במחצית שנות ה-40', ערב מלחמת העצמאות 

תמונת המצב, מייד לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם ירדן באביב 1949,

במשך שני העשורים הראשונים, אזור ספר מול הקו הירוק

 

גוש תל מונד – במשך תקופת היישוב טרם הקמת המדינה כפר הס, חירות, תל מונד, כפר זיו ועין ורד היוו יחד את גוש תל מונד. הקמת הגוש הייתה לקח שנלמד במוסדות היישוב ממשבר העלייה הרביעית. שיטת ההתיישבות התבססה על תפיסת תכנון חדשה של ריכוז מספר יישובים בעלי מאפיינים דומים הקרובים זה לזה, ועל שיתוף פעולה בין היוזמה פרטית, במקרה זה חברת מטעי ארץ ישראל בבעלות אלפרד מונד, לממסד ההתיישבותי הציוני, המחלקה להתיישבות בהסתדרות הציונית והמרכז החקלאי. ההתיישבות הגושית נועדה לחסוך בהוצאות תכנון ותשתיות, לספק מענה לצרכים הכלכליים, לחזק את הארגון הביטחוני, ולהרחיב את המערכת החברתית של המתיישבים. גוש תל מונד היה אזור ההתיישבות המתוכנן הראשון בארץ אשר נוצר כאמור סביב פרדס תל מונד.
המקור ולהרחבה על גוש תל מונד ראו: רינה (רייניץ) אידן, עירית עמית-כהן וניר מן (עורך) (2013 ) השרון וכל נתיבותיו, הוצאת יד יצחק בן צבי, עמ' 140 – 159

 

********

קטעי המסלול והמקומות לאורכו

מסלול מעגלי שהתחלתו וסיומו במרכז תל מונד

קטע ראשון בתוך שטח תל מונד

 

תל-מונד נוסדה כמושבה בשנת 1929 והיא נקראת ע"ש אלפרד מונד (הלורד מלצ'ט) – ציוני אנגלי, תעשיין ואיש חזון אשר בעקבות ביקורו בארץ ובעידודו של חברו הטוב חיים וייצמן החליט להקים את חב' "מטעי ארץ ישראל" אשר רכשה קרקעות, נטעה פרדסים והציעה חלקות מעובדות ליהודי העולם. תפיסת עולמו הכלכלית אשר הייתה משולבת ברעיון ההדרים התגשמה במלואה כאשר בד בבד עם הפיתוח המואץ, שומרים פרנסי הישוב בקנאות על בניה צמודת קרקע, גינות ופינות נוי מטופחות.

בסוף שנת 1929 הוקם מחנה צריפים (מחנה תל מונד) על גבעה במרכז האזור (שרידים ממנו ניתן לראות בחלקה המזרחי של המושבה). במחנה התגוררו פועלי חברת 'מטעי ארץ-ישראל' וחברי ארגוני ההתיישבות. בשנת 1931 נבנו  בתל-מונד הבתים הראשונים (7 בתים בשכונת הפקידים) על-ידי החברה והם נועדו למגורי הלורד מלצ'ט, משפחתו ומנהלי  החברה. אחד משבעת הבתים משמש כיום כמרכז התיעוד – שריד נוסף להסטוריה של המקום. במקביל לנטיעת הפרדס ועיבודו מכרה החברה  לפועלים שעבדו בפרדסים חלקות קרקע להקים עליהם בתים ומשקי-עזר ובמשך הזמן הפכו לשלושה מושבים סביב תל מונד: כפר הס, עין ורד וחרות. בחלוף הזמן רכשה קק"ל שטחי קרקע נוספים להקמת שכונת פועלים – שכונת זיו (רחובות התבור, הגלבוע, מצדה, הגולן). בשנת 1944 הגיעו לתל מונד עולים חדשים מתימן שהתגוררו תחילה באוהלים ולאחר מכן הקימו את שכונת יעקב (רחובות התמר, התאנה וחלק מהאלון).

אחרי קום המדינה הוקמה בתל מונד מעברת-עולים גדולה. הוקמו שכונות וולפסון, שפרינצק, אלי כהן  וחלק מרחוב הדקל. בשנת 1954 קיבלה תל-מונד את מעמדה כמועצה מקומית.
בחלוף הזמן גדלה והתרחבה המושבה באופן הדרגתי ומבוקר.

שטח השיפוט המועצה הוא כ- 8.000 דונם מתוכם מחצית אדמה חקלאית ומחצית שטח בנוי וקרקע המיועדת לבניה. כאשר בשנים האחרונות ניתן דגש מיוחד על תכנון קפדני של השירותים הציבוריים והתאמתם לקליטת משפחות חדשות ונוספות – וזאת בכל הקשור לאיכות החיים ולאיכות הסביבה. בשנים האחרונות הוקמו שכונות חדשות, גנים ופינות נוי, ככרות, תשתיות חדישות בכל הישוב ועוד – כל זאת יחד עם שמירה קפדנית על צביונה הכפרי והייחודי של המושבה.
המקור: אתר המועצה המקומית

 

 

קטע שני, דרך בית חירות וסיבוב במשמרת
והלאה דרך הפרדסים מול טירה אל כפר הס

 

חירות – מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ובו מתגוררים 1200 תושבים ושטחו 3,800 דונם. המושב הוקם בשנת 1930 על ידי קבוצת פועלים אנשי העליה הרביעית – יוצאי רוסיה, פולין וגרמניה בשנת 1927. אנשי הקבוצה היו פעילים החברים בארגון "חרות יהודה". מקור השם היישוב לציון 1,800 שנה למרד בר כוכבא ומלחמתו לחרות ישראל. על המטבעות מתקופת מרד בר-כוכבא מוטבעות המלים "חרות יהודה" ומכאן שמו הראשון של הארגון. ענפי המשק העיקריים: פרדס, מטעים, לול, תרנגולי הודו ופרחים.

 

 

הלאה דרומה למושב משמרת וסיבוב בו

 

משמרת – מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ובו מתגוררים 400 תושבים ושטחו 3,800 דונם. המושב הוקם בשנת 1946 על ידי חיילים משוחררים אשר שרתו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. מקור שם היישוב סמל לעמידת הגבורה של חיילים משוחררי הצבא הבריטי  ששמרו על המולדת. ענפי המשק העיקריים: לול ופרחים.

 

 

 

יצאנו מתחום משמרת.

 

 

נכנסנו דרך אחד מארבעת השערים הדרומיים אל תוך כפר הס.

 

כפר הס – מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ומתגוררים בו 950 תושבים ושטחו כ-3,800 דונם. המושב הוקם בשנת 1933 במסגרת "התיישבות האלף" על ידי אנשי העליה השלישית – יוצאי פולין, רוסיה ורומניה, חברי ארגון "יזרעאל". היישוב נקרא על שם משה הס מחבר הספר "רומי וירושלים". בזמן מלחמת העצמאות היה היישוב בקו החזית ובשני העשורים הראשונים היה יישוב ספר שסבל מפגיעות מסתננים שהגיעו משומרון וחצו את הקו הירוק. ענפי המשק העיקריים: פרדס, מטעים, לול, תרנגולי הודו, פרחים וירקות.

 

 

 

 

 

 

קטע שלישי מכפר הס לעבר העיר טירה וסיבוב קצר בה

 

 

טירה היא עיר במחוז המרכז בישראל, שרוב תושביה ערבים מוסלמים סונים. העיר שוכנת מצפון לקיבוץ רמת הכובש והעיר כפר סבא, ומדרום מערב לעיר טייבה ומחלף אייל; ולמעשה נחשבת אחת מיישוביי "המשולש". היא הוכרזה כעיר בשנת 1991 ובה מתגוררים למעלה מ-25,000 תושבים. העיר מדורגת 3 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. ימי השבוע הרגילים הפעילות העסקית בעיר דלילה. מרבית התושבים עובדים כיום מחוץ לעיר, ובעיקר במגזר היהודי. לעומת זאת, בשבתות קיים בעיר שוק פופולרי (הממוקם באזור היציאה הדרומית לכיוון רמת הכובש והעיר כפר-סבא), כאשר רבים מתושבי השרון היהודים פוקדים את מסעדות העיר, בתי העסק שלה ושווקיה עד אפס מקום. תנועת הקונים ההמונית התקיימה במשך שנים ברציפות, פרט לתקופת האינתיפאדה השנייה במהלכה הדירו היהודים את רגליהם ממנה.

 

 

 

קרב טירה במבצע מדינה במלחמת העצמאות –  לקראת סיום המנדט הבריטי, החל היישוב היהודי בהערכות לקראת הכרזת המדינה. במרס 1948 פרסם המטכ"ל תכנית הגנה שנקראה "תכנית ד'". תכנית זו היוותה פקודה סופית לכל החטיבות של ארגון ה"הגנה", ומטרתה היה לאחד ולחבר את כל ההתיישבות היהודית בארץ ישראל לרצף טריטוריאלי אחד, לקראת ה- 15.5.1948, היום בו יעזבו הבריטים את הארץ, ושעל פי הערכתו של בן גוריון תחל הפלישה הערבית. כחלק מתוכנית ד' הוטל על חטיבת אלכסנדרוני לכבוש את כפר סבא הערבית. היא היוותה איום בלתי פוסק לביטחון היישובים שבסביבה, עקב הטרדות אש הערבים על החקלאים היהודים שעבדו בשדות ובפרדסים הגובלים באדמות הכפר הערבי. נקודת השיא הייתה ב- 9.5.1948. כפר סבא היהודית הוטרדה באש כבדה ע"י הערבים, ובמהלכה קודמו שלושה משוריינים לבאר המים ביישוב ופוצצו אותה. מכיוון שההטרדות הלכו וגברו הוחלט במטה חטיבת אלכסנדרוני לכבוש את כפר סבא הערבית. מועד הפעולה נקבע ל 13.5.1948 (יום לפני הכרזת המדינה), על כן נקרא מבצע זה "מבצע מדינה". המשימה הופקדה בידי גדוד 33 של החטיבה.
כחלק מ"מבצע מדינה" לכיבוש כפר סבא הערבית, כללה התכנית חסימות כוחות סיוע אפשריים של שיריון ורגלים מהעיר קלקיליה והסביבה. כמו כן הוטל על כוחות המשמר להטריד את כפר טירה הגובל לכפר הס וזאת במטרה לגרום לפיצול הכוחות הערביים ובכך להפחית את הלחץ האפשרי על כפר סבא. מרבית הנופלים במבצע מדינה היו בקרב טירה. בבוקר ה-13 במאי 1948 יצא כוח שהורכב ברובו מבני המושבים באזור (כפר הס, עין ורד ועוד) ומחיילי חטיבת אלכסנדרוני. מטרת הכוח היה לבצע חסימה מול טירה ולמנוע מכוחות ערבים להתערב בקרב בכפר סבא הערבית. בטירה היו לוחמים מקומיים ולוחמים מטייבה וכן לוחמים מצבא קאוקג'י. כאשר הגיע הכוח לפאתי טירה, צפו על הכפר ונראה כאילו הוא נטוש. בשלב זה נתקבלה הפקודה לכבוש את טירה. כבר בתחילת ההתקפה נלכד הכוח בשטח פתוח, באש מכל העברים על ידי ערבים מטייבה הסמוכה כך שניסיון כיבוש טירה נכשל. רוב הלוחמים נהרגו תוך זמן קצר ורק בודדים הצליחו לסגת. בשטח נשארו 23 גופות חללים. הערבים התעללו בגופות לצהלת תושבי טירה. רק בהתערבות הצלב האדום הוחזרו הגופות לקבורה במצב קשה. ארבע גופות לא הוחזרו ויש עדויות שהן נגררו לטייבה ולטול כרם ולנור שאמס ושם כנראה נקברו. עד היום לא נמצאו גופות הנעדרים מקרב טירה. למחרת היה כל השטח שמזרחה לקלקיליה בידי כוחות ההגנה. לאחר הכיבוש הוחזק הכפר על ידי כוחות החי"ם. כעבור יומיים פתח שוב האויב בהתקפה עזה על הכפר. לעזרת הלוחמים נשלח גדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני, אולם ההתקפה נהדפה על ידי אנשי החי"ם עוד בטרם הגיע הגדוד לזירת הקרב. באותו הלילה לאחר התקפת האויב, ערך גדוד 32 סדרת פשיטות כדי לרתק את האויב ופוצץ גשרים במבואות קלקיליה וטול כרם, מוקשו דרכים והוטרדו באש בסיסי אויב. נעשה ניסיון לכבוש את קלקיליה אך ניסיון זה נכשל.
לאחר המלחמה, במסגרת הסכמי שביתת הנשק בין ישראל ובין ירדן הועבר הכפר טירה יחד עם כפרי המשולש וואדי ערה לתחום שטח מדינת ישראל.

 

 

ממשיכים צפונה

 

 

 

קטע רביעי מטירה צפונה לעבר עוזיאל

 

קטע חמישי בין יישובי מקבץ היישובים שהוקמו בשנותיה הראשונות של המדינה הכולל את
עזריאל, מרכז כפרי יעף, כפר יעבץ ופורת

היישוב הראשון אליו נכנסנו הוא עזריאל

עזריאל מושב המשתייך למושבי "הפועל המזרחי". מתגוררות בו כ-120 משפחות. המושב הוקם בשנת 1951 כיישוב ספר והוא קרוי על שמו של אחד מפעילי "חובבי ציון" בגרמניה, הרב עזריאל הילדסהיימר. המתיישבים הראשונים היו עולים מתימן שהתפרנסו מענפי חקלאות שונים, בהם: פרדסנות, לולים, מטעי פירות, גידולי ירקות ופרחים. כיום פרנסת רוב התושבים היא מעיסוקים אחרים, ובהם מקצועות חופשיים, אך יש בהם גם חקלאים המגדלים פרחים לייצוא, בעיקר לבורסת הפרחים בהולנד. בשנים האחרונות הורחב המושב (בעקבות "הפשרת" קרקעות חקלאיות לבנייה) ונוספו לו כ-40 משפחות מהזרם הדתי לאומי, מכל קצוות הארץ, אשר בנו את ביתן במושב.

 

 

 

חצינו את מושב עזריאל והתקדמנו צפונה. בשער נכנסנו לתחום השטחים החקלאים הגובלים ביעף

 

יעף – הוא מרכז בין כפרי שהוקם בשנת 1968 ושרת את היישובים: כפר יעבץ, עזריאל ופורת. שמו של היישוב הוא ראשי תיבות של שמות שלושת המושבים המקיפים את היישוב כפר יעבץ, עזריאל ופורת, היות שהוקם כמרכז כפרי של האזור. עם זאת, כיום היישוב עצמאי ואינו משתייך לאף אחד מן היישובים הנ"ל מספר תושביו כ-200. הוא מוגדר כיום יישוב קהילתי בן כ- 30 יח"ד המתוכנן להרחבה לכדי כ- 70 יח"ד.

 

 

 

יצאנו מיעף ונכנסנו לתחום כפר יעבץ.

כפר יעבץ – מושב המשתייך לאיגוד המושבים "הפועל המזרחי". הוקם ב- ד' בניסן תרצ"ב – 10 באפריל 1932. מקור השם: ע"ש הרב זאב יעבץ, היה סופר, היסטוריון ומחנך, והראשון שהנהיג נטיעות בט"ו בשבט. היה מייסדי תנועת המזרחי העולמית. המתיישבים הראשונים: עזבו בזמן מלחמת השחרור. לאחר המלחמה עלה ארגון, "נצר יששכר" מיוצאי פולין ורומניה. בשנת 1954 אוכלס היישוב ע"י יוצאי תימן שמרביתם הגיעו מהגליל. כיום מספר תושביו  550 ושטחו: 3,800 דונם. ענפי המשק העיקריים: פרדס, לול ופרחים.

 

 

 

יצאנו מתחום כפר יעבץ בפינה הצפון מערבית וחצינו את דרך המוביל הארצי

מוביל המים הארצי הוא ממפעלי התשתית האדירים שהקימה מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. תכננו החל בשנות ה-50 ובנייתו הושלמה במחצית שנות ה-60 מפעל זה הזרים לאורך השנים את מי הכנרת להשקיית החקלאות בנגב ולשתייה במרכז הארץ. חלקו הראשון של המוביל הוא, בין היתר ובעיקר, בתעלה פתוחה החוצה את הגליל התחתון עד מאגר אשכול בבקעת בית-נטופה. המשכו בצינורות בקוטר ענק מתחת לאדמה לעבר מקורות הירקון והלאה לעבר הנגב המערבי. לאורך דרך המוביל הארצי שנסללה מעל הצינור המים הטמון בקרקע נמצאים מתקנים שונים של חברת מקורות המחזיקה ומתפעלת את המוביל. דרך זו טובה מאד ומאפשרת גם נסיעת רכב רגיל לאורכו, קל וחומר גם רכיבה על אופניים, וכך מנגישה את האזור היפה לא רק לחקלאים אלא גם למטיילים.

 

נכנסנו למושב פורת בין החממות הנמצאות בצד המזרחי שלו.

 

פורת – מושב המשתייך לאיגוד המושבים "הפועל המזרחי". נוסד ב-ל' בניסן תש"י – 17 באפריל 1950. מקור השם: היישוב נמצא בנחלת שבט מנשה והברכה אשר יעקב אביו ברך אותו:  "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין: (בראשית, מ"ט, כ"ב). מייסדי המושב הם 315 עולים מחבל גריאן אשר בלוב, דרומית לבירה טריפולי. במחוז הולדתם, התגוררו במערות החצובות באדמת הטין. נשות המושב הצטיינו באריגת שטיחים. היום, מס' תושבים 800 שטחו:  3,000 דונם.  ענפי המשק העיקריים: פרדס, לול ופרחים.

 

 

 

 

 

 

מקבץ שישי מפורת לעין שריד והלאה לעין ורד וחזרה לתל מונד מכיוון צפון

 

יצאנו מהצד המערבי של מושב בדרכנו אל עין שריד. עברנו בדרך חולית מאוד. בקטעים קצרים מסוימים לא היה ניתן לרכב.

 

נכנסנו לתחום עין שריד.

 

עין שריד – הוא יישוב כפרי שהוקם בשנת 1950. ראשוני המתיישבים, כ-60 משפחות בני גלויות שונות, נשלחו לעין שריד על ידי מרכז הקליטה של מפא"י. בשנים הראשונות סיווג היישוב לא היה חד משמעי והוא הוגדר פעם כמושב עובדים ופעם כשיכון עולים. מקור השם עין שריד הוא על שם המתיישבים הראשונים, שריד מיהדות אירופה. גרסה שונה לשם הישוב אומרת שהשם לקוח משם המעיין שנמצא בשכונה החדשה המזרחית בתוך גן השעשועים – ושמו היה עין שאראת. בשנת 1957 הצטרף היישוב אל המועצה האזורית הדר השרון שבשנת 1984 הפכה, כאמור, למועצה אזורית לב השרון. בשנת 1989 הוגדל היישוב, בשנת 1994 הוקמה ההרחבה הראשונה המכונה "עין שריד החדשה", ובשנת 2009 הוקמה הרחבה נוספת במערב היישוב. עין שריד מונה כיום כ-1200 איש.

 

חצינו את מושב עין שריד ודרך קצה פרדס נכנסנו לתחום עין ורד.

עין ורד, מושב ובו ובשטח ההרחבה שלו מתגוררים בו   1600 תושבים ושטחו  3,800 דונם.  ענפי המשק העיקריים של חקלאי המושב הם : פרדס, לול, משתלות נוי, כוורות, פרחים ומשתלות הדרים. המושב הוקם בשנת 1930 על ידי אנשי העלייה הרביעית ממזרח אירופה שהתאגדו כבר ב-1926 ב"ארגון מתיישבי תל אביב" וחיפשו מקום התיישבות עד שנמצא להם המקום הנוכחי בו נחפרה באר הפעילה עד היום. בשנת 1932 נרשם הארגון כאגודה שיתופית ובשנת 1935 החליטו חברי המושב להחליף את שמו מ"ארגון חקלאי תל אביב" ל"עין ורד" על שמו של מעיין סמוך בשפה הערבית – "עין אל-וורדת" (מעין היורדות לשאוב מים). במהלך העלייה החמישית הצטרפו ליישוב עולים מיהדות גרמניה וזו הייתה התקופה בה ניטעו פרדסים והוקמו לולי תרנגולות. אחרי סיום מלחמת העולם השנייה הגיעה למושב דרך עליית הנוער והסוכנות היהודית קבוצה של כ-50 ילדים ניצולי שואה מיוון. ילדים אלו נקלטו על ידי משפחות חברי המושב וגדלו בבתיהם. במהלך מלחמת העצמאות עמד היישוב בקו החזית, ואף הותקף בסוף מאי 1948 בידי חיל המשלוח העיראקי, שנהדף לבסוף .מהלך השנים שחלפו מאז קלט היישוב משפחות ובודדים נוספים, מספר הבתים הבנויים גדל ומספר העוסקים בחקלאות קטן. בתחילת שנות התשעים הוקמה הרחבה ראשונה של תושבים שאינם חקלאים ונוספו כ- 24 משפחות. במהלך העשור הקודם הורחב המושב עוד בכ 120 בתים בשתי הרחבות, צפונית ודרומית וכתוצאה מכך המושב שינה פניו כשקיים רוב לתושבים שאינם בעלי נחלות ואינם חקלאים

 

רכבנו בעין ורד קטע קצר ומשכנו לכיוון מערב. קבלנו תזכורת היכן אנו נמצאים: גבעות החול האדום של השרון.

 

 

עלינו על הדרך הובילה ליער שמורת חולות קדימה ויער עין שריד בה כבר רכבנו בטיול בלב השרון, במרחב הפתוח, בין היישובים וגם בתוכם. הגענו לחצר ממחסן כלי החקלאות העתיקים ממול למושב עין ורד.

 

גלשנו במורד הדרך לכיוון דרום לעבר כביש 553 והכניסה הצפונית של תל מונד

 

 

 

עלינו דרך החלק הצפוני של תל מונד, במקום בו נבנו השיכונים. הגענו למרכז ושם הסתיים הטיול.

 

מאחר ולא עשינו הפסקה, כשסיימנו, נכנסנו לאחד מבתי הקפה בתל מונד. היה גם טעים וגם נעים.

 

סוף דבר

 

הטיול בין יישובי גוש תל-מונד הממוקמים כולם על גבעות החול האדום היה מעניין ומרתק.

 

הטיול נמשך שלוש שעות וכמעט שלוש רבעי השעה ומתוכן שעה הוקדשה לעצירות, בעיקר לתצפיות ולהסברים 

 

חלק מהיישובים בהם עברנו, אלה שהוקמו בתקופת היישוב, בעיקר בשנות ה-30' היו בחזית מול הכפרים הערביים במרזבת השרון ובמורדות השומרון בימי המרד הערבי הגדול ובמלחמת העצאות. יחד עם מושבי העולים שהוקמו לאחר הקמת המדינה הם היו בחזית מול קו שביתת הנשק ישראל – ירדן ומול שני הכפרים טירה וקלנסואה.  מסתבר שגם היום הם סוג של יישובי ספר התחומים על ידי גדרות ושערים.

 

שמחנו שגם נכנסנו גם לסיבוב קצר בתחום העיר טירה על מנת להתרשם ממנה.

 

מזג האוויר האיר לנו פנים. זכינו לטייל באחד הימים "הקרירים" של הקיץ. בסיום אפילו טפטף מעט.

 

לסיכום, היה זה טיול שלכאורה אין בו עניין. למדנו להכיר משבצת ארץ ששנתה דמותה במהלך השנים והיום היא בלב הארץ. היא עדין, כמו אזורים רבים בארץ, נחשבת אזור ספר שיש בו דגש חזק לביטחון פנים שנאלץ להתמודד עם איומי פעילות חבלנית עוינת (פח"ע), גנבות רכוש ופשיעה חקלאית. הגדרות, השערים, סוללות העפר ושאר מרכיבי הביטחון הם ביטוי ממשי להתמודדות עם אתגרים אלה.

 

הערה לסיום: את מסלול טיול זה ניתן לבצע רק ביום חול. ביישובים שומרי שבת לא ניתן להיכנס בשבת! 

 

ביום שבת (13/8/2016) יצאה קבוצת "משוטטים במשעולי השרון" לטייל במערב מישור חפר, אזור כפרי כולל יישובים ושטחים החקלאים סביבם וביניהם. הגענו לחוף הים, רכבנו מעט לאורכו עד שפך נחל אלכסנדר ומשם המשכנו קטע קצר לאורכו.

 

את המסלול אלי שחר ואני תכננו יחד, הוא בדק אותו ימים אחדים טרם הטיול והוא אף הוביל אותו. המאסף הנאמן של טיולי קבוצה זו היה אליק קרייף שבדרכו פעל במיומנות רבה.

 

הקבוצה כללה תשעה אנשים: אלי שחר, אליק קרייף וארנסטו סקלרובסקי (שלושתם מתל יצחק), שמיל פלד (ממכבים-רעות), יואל יפה (מבית השיטה) נילי שחורי ושלמה אנגל (ראשון לציון), הבת שלי רוני רווה (קריית השרון, נתניה) ואני (מבשרת ציון).

 

 מישור חפר המשתרע
במחצית הצפונית של השרון
ואזור הטיול בחלק הסמוך לחוף הים 

 

 

 

בהיבט הגאוגרפי – פיזי, אזור הטיול בקצה אגן הניקוז של נחל אלכסנדר 

מישור חפר, אזור מפותח ומבוסס במרכז הארץ

 

 

אזור שבשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, היה אזור ביצות בלתי מיושב 

 

 

אזור שההתיישבות היהודית בו החלה בשנות ה-30' של המאה -20'

 

 

שנים ראשונות לקיום המדינה

בשני העשורים הראשונים מישור חפר, כמו כל השרון, משתרע במותניים הצרות של המדינה

מנקודת מבט מוניציפלית, אזור הטיול הוא בתחום המערבי של המועצה האזורית עמק חפר

המועצה האזורית עמק חפר ממוקמת בחלקו הצפוני של השרון, בין חדרה בצפון לבין נתניה וכביש נתניה- טול כרם (כביש 57), בדרום, ובין הים במערב לבין ה'קו הירוק' במזרח. שטח המועצה משתרע על כ-130,000 דונם. בתחום שיפוט המועצה נמצאים ארבעים וחמישה יישובים – מושבים, קיבוצים, יישובים קהילתיים, שכונות ומוסדות חינוך, ואוכלוסייתה מונה כ-40,000 נפש.  המועצה האזורית עמק חפר נמנית על המועצות האזוריות המבוססות, החזקות והוותיקות בארץ. היא המועצה האזורית הראשונה שהוקמה מבין המועצות האזוריות בארץ, כבר בתקופת היישוב, טרם הקמת המדינה. היא הוקמה בשנת 1940. בשנה זו הפך 'ועד הגוש' – התארגנות וולונטרית של היישובים באזור עמק חפר, למועצה האזורית המוכרת הראשונה בארץ על ידי ממשלת המנדט הבריטי. הקמת המועצה האזורית בשנת 1940 ,יצרה לראשונה, במרחב הכפרי בארץ-ישראל, שיטה חדשה של שלטון מקומי. צורת שלטון מקומי זו הונהגה בקרב קבוצות יישובים, אשר רובן מקרב 'ההתיישבות העובדת'. תולדות המועצה האזורית עמק חפר
מועצה אזורית היא צורת שלטון מקומי המאגדת, מבחינה מוניציפלית, מספר יישובים כפריים או קהילתיים באזור גאוגרפי מסוים. המועצה היא גוף בעל ישות משפטית, הרשאי לעשות חוזים, להחזיק מקרקעין, לרכשם ולמוכרם, לתבוע ולהיתבע. צורת שלטון מקומי זו מקיפה בשטחיה את מרבית קרקעות המדינה (85%). השלטון המוניציפלי במועצה אזורית הוא דו רובדי ומתחלק בין שני גופים: ועד הישוב ומועצה אזורית כשאין חלוקת סמכויות ברורה בין שניהם. 'צו המועצות המקומיות' אזוריות (תשי"ח- 1958( קובע כי לוועד המקומי יהיו בתחום הנהלתו אותן סמכויות שיש למועצה, עם כי הוא מעניק למועצה עדיפות על פני הוועד המקומי.

 

 

 

המסלול, קטעיו והמקומות לאורכו

 

 

מסלול הטיול חתך רוחב ביחידות הנוף של השרון

 

 

נקודת התחלת הטיול וסיומו בשכונת נווה איתמר הנמצאת בתחום השיפוט של העיר נתניה, מצפון לכביש 57 ולאזור התעשייה הישן של העיר.

תחילתה של "נווה איתמר" בינואר – 1943, לא היתה כשכונה, אלא כנקודת התיישבות ממזרח למושבה נתניה. בתחילה חשבו לקרוא לשכונה שיכון "מכבי" ע"ש ארגון הספורט אליו היו קשורות מרבית המשפחות, אלא לבקשתו של עובד בן עמ"י נקרא ע"ש איתמר בן אב"י , בנו של מחייה השפה אליעזר בן יהודה, שהיה דמות זוהרת ורבת השראה בתולדות נתניה. עם הקמתה שטחה של "נווה איתמר" חולק לארבעים יחידות בנות 2 דונם כל אחת, להקמת משק עזר למחצה, לגידול ירקות, נטיעת עצי פרי, גידול עופות וכד', שיעזרו לכלכלת המשפחה. בכל בית היו 2 חדרים, מטבח ונוחיות, על שטח של 60 מ"ר. מחירו של כל בית היה 600 לירות שטרלינג אנגליות. כמו כן הוקצו שטחי אדמה להקמת מבנים ציבוריים". (מתוך: 50 שנה לנווה איתמר – סיפורה של שכונה, עיריית נתניה – ארכיון עיריית נתניה ש 8 סימול 22, ארכיון עיריית נתניה, נווה איתמר – זכרונות של יהודה שחור, ש 8 סימול 16).
בחודש מרץ 1944 התאספו המתיישבים הראשונים לטקס חנוכת הבתים הראשונים של נווה איתמר בהשתתפות עובד בן עמי. מבחינה מוניציפאלית היתה "נווה איתמר" יחידה עצמאית ותושביה צריכים היו לדאוג לכל השירותים הדרושים כגון: חשמל, מים הוצאת אשפה, גן ילדים. לשם כך הקימו אגודה בה היו חברים כל התושבים, נבחר וועד שטיפל בכל הבעיות, והתושבים שילמו מסיהם לאגודה. לאחר הקמת מדינת ישראל, ב – 1949, ביקר שר הפנים הראשון יצחק גרינבוים בנתניה. הוא חנך את איזור התעשייה הדרומי, קריית אליעזר, ואז הכריז רשמית על סיפוח "נווה איתמר" לשטח המוניציפאלי של נתניה. בשנות החמישים הראשונות נבנתה בחלקה המערבי של "נווה איתמר", שכונה חדשה לחברי המפלגה הפרוגרסיבית. אנשי התנועה קיבלו שטח של 625 מ"ר, הקימו בתים דו משפחתיים. דרומה מעבר לכביש התחילו לבנות את שיכון ותיקים ולפתח את איזור התעשייה בשנת 1954 נסלל קטע הכביש החוף והונחה מסילת רכבת. מאז הקמתה עברה השכונה שינויים רבים. חלקם הגדול של התושבים עבר לנתניה. בתים ישנים נהרסו ובמקומם נבנו וילות וקוטג'ים. בתים רבים שופצו, והורחבו, והשכונה קיבלה מראה חדש, מודרני, צעיר יותר ומשובב נפש. (מתוך: איטה בורט, 1994, 50 שנה לנווה איתמר – סיפורה של שכונה, עיריית נתניה – ארכיון עיריית נתניה ש 8 סימול 22).

הקטע הראשון:
מנווה איתמר, לאורך אבוס השרון לצד נחל אביחיל
וטיפוס ממזרח לעבר רכס כורכר התיכון 

 

קטע שני:
על רכס הכורכר התיכון ולצדדיו,
מגבעת שפירא דרך ביתן לעבר בית חירות וכפר ויתקין והלאה לבית ינאי

 

גבעת שפירא – בשנת 1932 החליטו קבוצת סוחרים ובעלי מקצועות חופשיים ברובם מתל אביב לעשות הסבה מקצועית ולעלות להתיישבות בוואדי חווארת – עמק חפר. החברים התארגנו לאגודה חקלאית שנקראה "הגואל" אגודה הדדית להתיישבות. האגודה נקראה על שמו של יהושע חנקין גואל האדמות הדרום והעמקים. בשנת 1934 קבעה ועדת השמות של קק"ל את השם "גבעת שפירא" לנקודת ההתיישבות, על שמו של פרופ' צבי הרמן שפירא – הוגה רעיון הקמת הקק"ל (בקונגרס הציוני בבזל) כאמצעי לרכישת קרקעות ושמירתן ע"י ולמען העם היהודי. מאז היווסדו התנהל הכפר כמשק חקלאי משותף לכל דבר וזאת על ידי עבודה שכירה של פועלים מהישובים הסמוכים. נעשתה עבודת הכשרת קרקע, בוצע חריש ראשון, הונחו צינורות קווי מים נחפרו בארות ונבנה מגדל מים. כמוכן, נטעו עצים לעצירת חולות נודדים, נטעו פרדסי הדרים, כרמים ומשתלת ענבי מאכל. טופח משק בעלי חיים –ברכות דגים, אווזיה וכוורות. באמצע שנות ה-50 החליטה האגודה לממש את התחייבויותיה והחלה בבניית 30 הבתים הראשונים אשר הושלמה בניתם ב 1957. במשך הזמן הגיעו משפחות נוספות. נבנו בתים וכיום מונה המושב 36 נחלות. המשק החקלאי עדיין מעובד במשותף ומשתרע על 650 – 700 דונם בהם מגדלים: אבוקדו, פקאנים הדרים ואפרסמון. מבחינה ארגונית משתייך לאחוד החקלאי. לקראת שנת אלפיים החלו בכפר הדיונים להקמת הרחבה,ובשנת 2003 החלו בעבודות התשתית ובנית הבתים.  כיום המושב מונה כ-90 בתי אב בכפר ובהרחבה.

בת חן – ראשית היישוב בשנת 1959 חמש משפחות חלוצים שבנו חמישה בתים קטנים בחולות, ללא חשמל "נהנינו" מתנים מייללים בלילות וארנבות שדה המכרסמות כל צמח שנשתל בגינות. בשנת 1966 קיבל מושב ביתן אהרון הסמוך זכות ל"הרחבה" עבור בני המושב. משלא נמצאו מספיק בנים מהמושב שהתעניינו, הוצע גם לבני כפר ויתקין להצטרף ואלו הביאו מכרים וחברים כדי למלא את מכסת 16 יחידות הדיור שהיו תנאי להתחלת הבנייה. כעבור שנים, ראו בני ביתן אהרון כי טוב ומחזור נוסף של בנים ביקש לקשור את מקומם למקום. כך נולדה בת חן ב' ומספר שנים לאחר מכן נוסדה האחות הצעירה בת חן ג'. בינואר 2007, משרד הפנים הפריד את ה"הרחבות":  א', ב' ו-ג'  מביתן אהרון ובת חן הוכרה כישוב עצמאי ומאוחד. כיום גרות ביישוב כמאה משפחות באווירה כפרית, נינוחה ושקטה. היישוב מנוהל ע"י ועד מקומי.

הגענו למול בית הראשונים על ראש הגבעה החולשת על מושב ביתן אהרון

 

 

 

ביתן אהרון – נוסד על ידי הארגון "מהעיר לכפר", כאשר רק מספר משפחות מהארגון עלו להתיישבות. מאוחר יותר, בחורף תרצ"ו 1936, הובאו מספר משפחות מפולניה על ידי צבי לוברמן מנהלל. המושב נקרא על שם אהרן פריימן, ממנהיגי ציוני קנדה. כ-800 דונם, כ-100 נפש. ענפי משק: פרדס, לול ופרחים. סיפורו של מושב ביתן אהרון, התחיל בשנת 1929, שנה בה רכש יהושוע חנקין את אדמות וואדי חווארת, הלוא הוא עמק חפר וזאת לאחר שנה של משא ומתן מול בעל הקרקע ערבי נוצרי בשם אנטואן טיאן והגיע עימו להסכם על העברת אדמות עמק חפר לידיים יהודיות. בשנת 1930 עלו 20 ממייסדי כפר-ויתקין לעמק חפר והתיישבו "בבית הגדול" – הנקרא היום "בית הראשונים". לפרנסתם נטעו את הפרדסים למרגלות הגבעה, וכן את שדרת עצי הפיקוס, וכך למעשה סימנו את רחובותיו של המושב העתיד להיבנות במקום.  חמש המשפחות הראשונות החלו לבנות את בתיהן בישוב, אשר אז נקרא "ביתן" – הווה אומר בית קטן מוקף בפרדסים ומטעים. בהמשך שונה שמו ל"ביתן אהרון" על שם אהרון פריימן נשיא הפדרציה היהודית בקנדה אשר סייעה בכספי תרומות לגאול את הקרקע. בשנת 1955 עלה הכפר הקטן על מפת ישראל הגדולה לאור ביקורו של ראש הממשלה דאז מר משה שרת לכבוד הנוכח הוקם בית הבראה שהוקם על הגבעה הסמוכה למושב. לאחר מלחמת השחרור הכפר הגיע הכפר לשיא גודלו ומנה שלושים נחלות חקלאיות, וכך נשאר עד היום. פנינת טבע יפה ומיוחדת. ביום הולדת השמונים, זכה הכפר הקטן לקבל שמות לרחובות ולשבילים החוצים אותו. ממקום רווי ביצות וקדחת, הפך לכפר ירוק ופורח כיאה לשמו – "ביתן אהרון".

 

 

הגענו לשולי מושב בית חירות למול מבנה "תופז"

 

בית חירות – הוקם בשנת 1933 על ידי קבוצת עולים מארצות הברית, אשר עוד בהיותם באמריקה ביקשו להקים בית במושב חקלאי בארץ ישראל. שמו המקורי של המושב  היה חרות אמריקה ב', אשר ניתן לו במסגרת פעילותם של המייסדים בארצות הברית, ושונה לשמו הנוכחי לאחר הקמתו .החברים בארצות הברית קיבלו על עצמם לפעול כגוף שיתופי ולאחד את אמצעי הייצור של המושב קרי הפרדס. עם סיום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945 החלו להגיע חברי הארגון ולהתיישב במקום וכן התקבלו חברים ממקומות שונים בארץ. בהגיעם החלו לחפש במושב מקורות תעסוקה נוספים, פרט לפרדסים, וכך קמו ענפי בריכות הדגים, מטעים, חוות רביה, מדגרה, ענף לגידול ושיווק תרנגולי הודו. בהמשך יזמו והקימו החברים גם ענפי תעשייה מפעל לדפוס "שהר" ומפעל הבשרים "הוד לבן". העבודה ביישוב הייתה בהתאם לרעיון השותפות, רעיון שהיה שונה ויוצא דופן בכך שלא דמה לא לקיבוץ ולא למושב. מסגרת של מושב שתופי. וכך במשך למעלה מ- 50 שנה עבדו כל חברי המושב יחד בענפי המשק השיתופיים. בשנת 1995 החליטה אסיפת החברים לאפשר לכל חבר לצאת לעבוד מחוץ למשק בכל מקום שיבחר והענפים השיתופיים  נמכרו או הושכרו. בשנת 1994 החלה נבנית הרחבה קהילתית לבני המושב ובה 75 יחידות. במושב  71 נחלות בהן מתגוררות כ- 140 משפחות בחלקו הוותיק של היישוב ועוד 75 משפחות בהרחבה . אוכלוסיית המושב מונה כ- 700 תושבים .

"תופז" –  עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נסגרו כל חופי הארץ ולא ניתן היה לייצא לחו"ל את פרי ההדר, לכן חיפשו דרך לנצל את הפרי ולא להשמידו. וכך הוחלט על הקמת "תופז" בית חרושת למוצרי פרי הדר.  בשיתוף עם תנועת המושבים החלו בבנייה, אולם סכומי הכסף שגויסו לא הספיקו. באותו זמן חיפש מנהל התע"ש של ההגנה, מקום מתאים לייצור אבקת שריפה המכונה "טן".  מיקומי של "תופז" בלב הפרדסים רחוק מכל כביש ראשי הביא לשיתוף פעולה והשלמת המבנה. כך הוקם "מכון יוסף", ע"ש יוסף ויתקין, ושימש לייצור חומר נפץ במסווה של המפעל "תופז" לייצור מוצרי הלוואי מפירות ההדר. המבנה נמצא בלב ההרחבה ומיועד לשימור ושיפוץ.

 

 

נכנסנו לכפר ויתקין

 

כפר ויתקין מושב עובדים הנקרא ע"ש יוסף ויתקין, אשר היה אחד מורה ומחנך בארץ ישראל, מאנשי העלייה השנייה, אשר הטיף ונלחם להתיישבות עצמית של פועלים על אדמת הקרן הקיימת לישראל, וכמחנך ראה את בית הספר כבית היוצר של הדור הצעיר העתיד לבנות ולחדש את פני הארץ.  ביום ב' בטבת תר"צ 2.1.1930 עלתה קבוצה בת 20 חברי הארגונים "ויתקין" ו- "ג' העמק" והתיישבה בבית אבן ישן הנמצא על גבעה דרומית ליישוב. מאז נקרא בית זה "בית-הראשונים" או "הבית-הגדול".  קבוצה זו הייתה הגרעין לגאולה והתיישבות באדמות ואדי חווארת הלא הוא עמק-חפר. עבודת החברים הייתה לייבש את הביצות ולהתחיל בנטיעת שדרות וחורשות, ניקוז תעלות וואדיות, ועיבוד ראשון של השטחים.  בשנים 1931-1932 הגיעו משפחות נוספות. הן שוכנו תחילה ב"שכונת (מחנה) צריפים" מערבית ל"בית-הראשונים" והקימו שם בית-ספר, צרכניה מחלבה וכדומה, שהיו מאוחר יותר בסיס לתחילת בנין הכפר.  בשנת 1932 התאחדו שני הארגונים לארגון אחד, ארגון" ויתקין המאוחד", והוא אשר הניח את אבן  היסוד להקמתו של כפר-ויתקין. בפסח תרצ"ג 1933 החלו להעביר את הצריפים בשלמותם ליישוב הקבע.
כיום במושב כ-150 משקים חקלאיים, 150 בתים בהרחבה  והוא מונה כ-1,800 תושבים. ענפי החקלאות העיקריים: רפת, פרחים, מטעים, פרדסים, הודים ולולים.

 

 

 

 

לאחר רכיבה ברחוב הראשי של כפר ויתקין לכיוון מערב, נכנסנו לתחום מושב בית חירות

 

חצינו את המושב ממזרח למערב ועלינו לגשר מעל כביש החוף (כביש 2) העובר לאורך האבוס המערבי בין רכס הכורכר התיכון לבין רכס הכורכר המערבי

כביש 2  ידוע גם בשם "כביש החוף" ולעתים בשם "כביש חיפה-תל אביב החדש". עד הקמת המדינה כביש תל אביב – חיפה עבר דרך רמת גן, בני ברק, פתח תקווה ולאורך השרון לאחר סלילת כביש החוף הוא נקרא כביש תל אביב – חיפה הישן (היום כביש 4). לאחר הקמת המדינה נסלל כביש 2 שהחליף את כביש 4 ככביש החוף הראשי בקטע שבין תל אביב לחיפה.
כביש 2 נסלל במספר שלבים מתל אביב צפונה. על סלילת הקטע מתל אביב עד נתניה הוכרז באוגוסט 1949 והעבודות החלו בנובמבר 1949 במקביל בנתניה ובתל אביב. עד מרץ 1950 נסללו יותר ממחצית הכביש וביולי 1950 הוא נפתח לתנועה. על סלילת הקטע ממחלף נתניה עד חדרה הוכרז בינואר 1950‏ ומכרז יצא במאי 1951. אולם העבודות על הכביש התעכבו זמן רב. בתחילה נסלל הכביש מנתניה עד כפר ויתקין ואף זופת קטע של שני קילומטר, אולם בשנת 1955 העבודות נפסקו למספר חודשים בגלל חוסר תקציב. עם חידוש העבודות התרכזה העבודה בבניית גשר גדול מעל נחל אלכסנדר. בשנת 1957 הושלמה הכנת תוואי הכביש לקראת זיפותו‏, אולם בהיעדר תקציב נדחה זיפות הכביש לשנת התקציב הבאה. בינתיים שימש הכביש לנסיעה בעת שכביש 4 המקביל הוצף. עבודות הזיפות החלו ביולי 1958 והוא נחנך בינואר 1959. במהלך שנת 1963 הורחב הכביש לדו-מסלולי בכל כיוון. הקטע עד נתניה נחנך באוקטובר 1964 ובאמצע שנת 1965 נפתח המסלול הנוסף עד גבעת אולגה, למעט מעל נחל אלכסנדר בגלל הצורך להרחיב את הגשר מעל הנחל. אולם מהר מאוד קצב התנועה גבר וגרם בשעות העומס לפקקים לאורך הקטע, בכניסה לכפר ויתקין, בכניסה לנתניה, בכפר שמריהו, בכניסה להרצליה ובצומת גלילות. הקטע מחדרה עד לחיפה נפתח לתנועה ב-1969. הקטע האחרון התבסס על מחלפים. במסגרת בניית קטע זה נבנה מחלף זכרון יעקב שהיה המחלף הראשון בישראל שנפתח לתנועה במפגש דרכים בין עירוניות. בשנות ה-80 וה-90 הוסבו גם שאר הצמתים בקטעים הוותיקים למחלפים, וקטע הכביש מתל אביב למחלף נתניה הורחב לשלושה נתיבים בכל כיוון, ונתיב רביעי לכל כיוון ממכון וינגייט עד מחלף פולג. בינואר 2013 הפך רשמית הקטע שבין מחלף קיסריה למחלף עתלית לדרך מהירה המסומנת בתמרור הרשמי המיועד לכך, ובכך המהירות המרבית המותרת בקטע זה עלתה ל-110 קמ"ש. בשאר קטעי הכביש המהירות המותרת היא בין 90 ל-100 קמ"ש. החל מיוני 2013 ביצעה חברת נתיבי ישראל הרחבה של הכביש בין מחלף נתניה למחלף חבצלת, באמצעות הוספת נתיב נסיעה שלישי, שנחנך במרץ 2015.‏ מקור

 

 

 

נכנסנו לתחום מושב בית ינאי הבנוי על רכס הכורכר המערבי.

מושב בית ינאי נקרא על שם המלך אלכסנדר ינאי מבית חשמונאי. המושב הוקם באוקטובר 1933 על ידי עולים מליטא ופולין ובשלב מאוחר יותר גם על ידי עולים מדרום אפריקה. מהבחינה הארגונית המושב משתייך לתנועת האיחוד החקלאי. תושבי בית ינאי הראשונים עבדו בחקלאות, בפרדסים ובלולים. 450 הדונמים של פרדסי בית ינאי, שניטעו בשנת 1933, היו מהפרדסים הראשונים בארץ שניטעו בקרבה רבה כל כך אל הים. גם שנים רבות לאחר נטיעתם, סבלו הפרדסים מאוד מרוחות הים החזקות שנשאו עימן מליחות רבה, ומן האדמה החולית שחלקה דיונות נודדות. הירידה ברווחיות בחקלאות בכלל ובפרדסנות בפרט גרמה ברבות השנים לנטישה גדולה של הענף. ב-1949 יוסדה אגודה חקלאית ביישוב, שנתנה תנופה להתפתחות הלול.

קטע שלישי:
ממצוק בית ינאי לחוף הים לעבר שפך נחל אלכסנדר,
חצייתו ומזרחה לאורך הגדה הצפונית

 

 

 

שפך נחל אלכסנדר – נקודת השפך של הנחל אל הים נמצאת מצפון לחוף בית ינאי. בנקודה זו היה במאה ה-19 נמל קטן ששימש למסחר באבטיחים. בתקופת המנדט שימש הנמל לקליטת אניות מעפילים, ובשנת 1948 עגנה בו האנייה אלטלנה שהובילה נשק בשביל האצ"ל אך נאלצה להמשיך לחופי תל אביב.

 

קטע רביעי:
לאורך הגדה הצפונית של נחל אלכסנדר עד גשר הצבים

 

 

הגענו לאתר בו יוקם המבנה החדש של המרכז הארצי להצלת צבי ים

 

 

המרכז הארצי להצלת צבי ים של רשות הטבע והגנים שוכן בכפר הנוער מבואות ים, סמוך למכמורת. המרכז הוקם על ידי הרשות בשנת 1999 והוא מוקדש להצלת אוכלוסיית צבי הים בחופי ישראל, השייכים לשני מינים עיקריים – צב ים חום וצב ים ירוק. מין נוסף המצוי בחופי הים התיכון ובים סוף הוא צב ים גלדי, אך מספר הפרטים ממין זה אשר טופלו במרכז קטן יחסית. מינים אלה נמצאים בסכנת הכחדה בשל דיג, שיט, זיהום הים ופגיעה באזורי המחיה שלהם, ולכן נמצאת אוכלוסיית צבי הים בירידה מאז תחילת המאה ה-20. המרכז מספק מקום מוגן לטיפול בצבי ים פגועים שנפלטו אל החוף, מאפשר רבייה ואימון לקראת שחרור אל הטבע, דואג להשבת הצבים אל הים (יותר מ-60% מהצבים המטופלים משוחררים בסופו של התהליך לחופשי), עוסק בחינוך ובהסברה ועורך מחקרים בנושא; כל זאת במטרה לייצב את אוכלוסיית צבי ים לאורך חופי הארץ. בדרך כלל מגיעים צבי ים פגועים אל המרכז בעקבות יוזמה של אזרחים, דייגים, חובבי ספורט ימי ואחרים; והטיפול בצבים נעשה על ידי מתנדבים. הצבים נבדקים ומאובחנים, טפילים ומזהמים שנדבקו אל גופם מוסרים ובמידה הצורך הם מטופלים על ידי וטרינר. לצבים מותאמת דיאטה המבוססת בעיקר על דגים, סרטנים, דיונונים וחסה. פעילות קבועה נוספת של המרכז ושל פקחי רשות הטבע והגנים היא סריקת חופי הים והעתקת קני צבים לחוות הדגרה בשמורות טבע לאורך החוף. עם בקיעת הביצים בחווה משוחררים הצבים הצעירים לחופשי באופן מבוקר, ועד כה שוחררו בדרך זו יותר מ-50,000 פרטים. בשנת 2008 החל המרכז להצמיד משדרים לוויניים אל גופן של צבות ים, במטרה לעקוב אחר מיקומן, והתקדמותן ניתנת לצפייה באינטרנט באופן מקוון. בכוונת המרכז להקים מבנה חדש וגדול יותר מהקיים, בתחומו של גן לאומי נחל אלכסנדר, סמוך לשפכו של הנחל, שיכלול, בין היתר, מרפאה משוכללת, בריכה עם שיפוע דמוי חוף שתאפשר רבייה במקום ומרכז מבקרים. להרחבה בעניין

 

 

 

הרכיבה בקטע הייתה בתחום שמורת הטבע של נחל אלכסנדר

נַחַל אַלֶכְּסָנְדֶר (בעבר נקרא  Nahr Iskanderuneh) הוא נחל הזורם מהרי השומרון ועד לים התיכון. ברובו הוא זורם בעמק חפר. שפך הנחל מצוי מצפון לנתניה בין המושבים מכמורת ובית ינאי. הנחל מנקז את אזור שכם ומרכז השומרון, וכן חלק ממרזבת השרון, גבעות החול האדום ואבוסי השרון. אורך הנחל כ-32 ק"מ חלקו התחתון של הנחל וסביבותיו הם גן לאומי מוכרז. יובליו העיקריים של נחל אלכסנדר הם: נחל שכם, נחל תאנים, נחל אומץ, נחל בחן ונחל אביחיל. בחלקו העליון, ההררי, הנחל אכזב, מכיוון שהמבנה הסלעי גורם לחלחול רב. עד לפני כמה שנים היה הנחל מזוהם מאוד, אך לאחר שזכה לטיפול מקיף של ניקוי ושיקום, הוא היום פנינה של טבע, במימיו הנקיים חיים בעלי חיים רבים ובגדותיו צומחת צמחייה עשירה.

קיימות שתי גרסאות למקור שמו של הנחל: אחת היא על שמו של המלך אלכסנדר ינאי שהיה מלך מבית חשמונאי וכבש את האזור שבו זורם הנחל במאה ה-1 לפנה"ס. לפי ההסבר השני לשם, טרם קום מדינת ישראל, ערביי הארץ קראו לנחל "וואדי איסכנדיר" (או "נהר אסכנדורה"), על שם אסכנדר אבו זבורה, בעל קרקעות עשיר וסוחר אבטיחים מצליח שחי במאה ה-19 והיה מייצא אבטיחים מאזור שכם למצרים. הוא היה משיט את האבטיחים ברפסודות ששטו לאורך הנחל עד לים התיכון, שם סמוך למושב מכמורת של היום היה "מינת אבו זבורה" (נמל אבו זבורה) שבבעלותו, ומשם הוא היה שולח אותם באוניות למצרים.

 

 

 

חורבת סמרה – שרידי מבנה מסוף המאה ה-19 שנותרו על גבעת כורכר גבוהה. מהגבעה תצפית נפלאה אל רצועת החוף והים במערב, ועל הפארק המוריק ממזרח. הבית הוא מבנה שהיה שיך למשפחת סמארה שהיו מגדלי אביטיחים בעמק חפר ומייצאים לאירופה וגם היו מוכסים את העוברים ושבים לאורך נחל אלכסנדר ולאורך דרך החוף שעברה ממש בשפך הנחל. את האישור מכאן היו מציגים בשפך הנחל במזח מכמורת כדי לקבל אישור להעמיס אותם לאוניות.

 

 

 

קטע חמישי:
לאורך הגדה הצפונית של נחל אלכסנדר
עד מעבר בגשר לעבר מעברות

 

 

 

הקטע השישי:
לאורך רצף היישובים על גבעות החול האדום
ממעברות ועד בית יצחק

 

המעבר ברצף יישובים זה היה בשלושה מקבצים.

המקבץ הצפוני, שני הקיבוצים: מעברות ומשמר השרון

 

מעברות – בשנת 1925 הונח היסוד לקיבוץ מעברות ושמו אז "קיבוץ ג'" השומר הצעיר. בספטמבר 1925 הגיעו ראשוני יוצאי תנועת השומר הצעיר מרומניה למחנה האוהלים הגדול של הקיבוצים לעתיד שהיה בעפולה, הקימו צריף למטבח ולחדר האוכל וכך קיבוץ ג' יצא לדרך. החלוצים הראשונים התקיימו מעבודה שכירה במחצבות, בסלילת כבישים בייבוש ביצות כברה, עמק זבולון, בסבלות ובסוורות בנמל חיפה הישן, ובבנייתם של המזח והרציפים בנמל החדש. בבניין (בנייה ציבורית ופרטית) ובסוף, כפועלים בפרדסי חדרה והסביבה.  בשנת 1929 הצטרפו הראשונים מבולגריה ואחריהם – אלה מהונגריה. הגרעין הבולגרי ממשמר העמק הגיע בשנת 1930.  בשנת 1933 הגיע קיבוץ ג' להתיישבות: בלב אזור ביצתי נגוע בקדחת, סמוך לכפר הבדואי של בני שבט החוורת. עד אז היו חולות. המקום שעליו התיישב הקיבוץ שוכן בקרבת נחל אלכסנדר ובו היה המעבר היחיד שקשר את הארץ מן הצפון אל הדרום לכן ניתן לקיבוץ השם "קיבוץ מעברות" – על שם מעבר זה. יתוש האנופלס הטיל את ביציו בשפע בנחל אלכסנדר, והמלחמה האנטי- מלארית השמידה גם צמחייה: עץ אחד בלבד – הסידריה (שיזף) עמד לו הכוח והוא נשאר על ראש הגבעה. זכר לאותה צמחייה. מתחת לאותו שיזף נערכה שיחת הקיבוץ הראשונה. הכביש בית-ליד – חדרה, נסלל בשנת 1937 על ידי שלטונות המנדט. בשנת 1939 הגיעה למעברות קבוצת הנוער מגרמניה – ילדים שהצליחו להינצל מהשואה בעוזבם את הוריהם אי שם באירופה הבוערת. לאחר מלחמת העולם השניה, הגיעה לקיבוץ ואף השלימה אותו, קבוצה של אנשי השומר הצעיר מצ'ילה. הם, כמו יתר ההשלמות, תפשו עמדות מרכזיות במשק ובחברה.
תחילתו של המשק הקיבוצי הייתה מבוססת על ענפים חקלאים: נשירים, בננות גן ירק, לול, כרם, צאן ורפת. בהמשך נוספו ענפי חקלאיים רבים: כותנה, הדרים, סובטרופים, אננס ומדגה. בשנת 1962 הוקם המפעל התעשייתי הראשון "מינימוטור" – לשעונים ותנורים חשמליים. ב- 1963 הוקם המפעל למוצרים וטרינריים וחברת השיווק "אסיה מעברות" (חלבית, ויותר מאוחר: בונזו). ב- 1967 הוקם מפעל תרימה – בית חרושת לתרופות הומניות, וב- 1987 הוקמה המחלקה לייבוש בהתזה וייצור מוצרי מטרנה – מזון לתינוקות. בקיבוץ מעברות מעל ל- 400 חברים ומועמדים ומונה כיום כ- 800 נפש – חברים והוריהם, ילדים, זמניים, ומתנדבים.
המוסד החינוכי "רמות-חפר" הוקם בשנת 1945 כמוסד חינוכי (בית ספר תיכון) פנימייתי המנחיל ערכים קיבוציים. התחנכו בו ילדי מעברות וילדי קיבוצים מהאזור. בשנת 1989 הפך המוסד החינוכי "רמות חפר" (בי"ס תיכון) לבית ספר אזורי לקיבוצנו ולישובים סמוכים, והוא שוכן על הגבעה בהמשכו של הקיבוץ.

 

משמר השרון – ראשיתו של קיבוץ משמר השרון בישוב בית וגן שבבקעת יבנאל. ביום כ"ט תשרי תרפ"ה (19.10.1924) הכריזו מאיר רויטמן ומנחם גיסר על יסוד קיבוץ "משמר" ובו עשרה בחורים ובחורה אחת. במשך תשע השנים הבאות נדדו חברי קיבוץ "משמר" בארץ בעקבות העבודות שהשיגו. בתקופה זו גדל מספר החברים בקיבוץ מוסדו המשפחות הראשונות ונולדו הילדים הראשונים. ביום כ"ג סיון תרצ"ג – 16.6.1933 , פלוגת החלוץ של חברי קבוצת "משמר" עלתה על הקרקע המיועדת לקבוצה בעמק חפר – מקומה הנוכחי. בין אפריל ליוני 1934 עברו למקום הנוכחי שאר החברים והילדים כ-85 נפש. בתאריך 31 לינואר 1933, בזמן שהיית הקיבוץ בהרצליה, נרשמה קבוצת "משמר" כאגודה שיתופית בע"מ הרצליה, בהתאם לפקודת האגודות ההדדיות משנת 1920. ביום 2 בפברואר 1933 פורסם בעיתון הרשמי של ממשלת פלשתינה (א"י) דבר יסוד "משמר" קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ.  ביום 1.9.1934, במקום הנוכחי, אישרה אספת חברי קיבוץ "משמר" את הצעת ועדת השמות שליד קק"ל ומחליטה לקרוא לקבוצה- משמר השרון.  במהלך השנים מאז עברה קבוצת משמר השרון תהפוכות רבות הן בכלכלה – בענפי הייצור, בחקלאות והתעשייה וכן בחברה.
קבוצת משמר השרון הייתה מחלוצי  הפיתוח בענף הפרחים בארץ, ונודעה בענף הסיפנים (גלדיולות) שלה. כמו כן מחלוצי גידול האבוקדו בארץ. בקיבוץ הייתה מאפייה הגדולה שלו שסיפקה לחם לכל האזור שבין אבן יהודה בדרום ועד זיכרון יעקב בצפון.  בשנת 1996 נשרפה המאפייה ולא הוקמה מחדש. במהלך השנים הללו היו בקיבוץ עשרות ענפים חקלאיים שנסגרו מסיבות כלכליות או מחסור בכוח אדם. היום יש לקיבוץ שני ענפים חקלאיים  – אבוקדו ובריכות דגים, אחד מושכר ושלושה בשותפויות עם אחרים. כתחליף לתעשייה נכנס הקיבוץ לענפים אחרים כגון מסחר ושירותים, ע"י הקמת מרכז מסחרי בשותפות עם חברת הדלק אלון; גן אירועים "שרונית" המושכר לאחר, מתן שירותי מזון וכביסה, ובימים אלו מפתח את ענף התיירות והאירוח. בנוסף עובדים חברים רבים בעבודות חוץ. מ-1.1.05 הקיבוץ מופרט ומוגדר כקיבוץ מתחדש. בתחילת שנות ה-90 מנה הקיבוץ כ-320 חברים, 180 ילדים ועוד מועמדים, סטודנטים, חיילים, אולפן ואחרים – סה"כ מעל 600 נפש. בשנת 2015 מנה הקיבוץ כ-280 חברים ומועמדים, כ 180 ילדים במערכת החינוך במסלולים השונים, אולפן ואחרים סה"כ כ- 600 נפשות.

 

המקבץ השני בו עברנו היה של המושבים: כפר חיים, הדר עם וכפר ידידיה

 

כפר חיים – הוקם על ידי קבוצת עולים יהודים מרוסיה ופולין ב-16 ביוני 1933, ונקרא על שם חיים ארלוזורוב שנרצח בתל אביב-יפו בערב בו עלה היישוב לקרקע. המייסדים שהקימו את הכפר היו חברי 'ארגון להתיישבות חקלאית בנגב', שהוקם בשנת 1926 במקווה ישראל וארגון 'הכפר', שהוקם בשנת 1926 בראשון לציון. מאז הקמת הכפר, התבססה החקלאות בו על רפתות, גידולי פרחים, מטעי פרי ולולי תרנגולות. עם השנים הרפתות הוצאו אל מחוץ לכפר ומרבית החקלאות כבר אינה קיימת.

 

 

 

הדר עם – תוכנן כאחד מכ- 50 הישובים שתוכננו עם רכישת הקרקעות של עמק חפר ב- 1929. אדמות המושב נמסרו לחברה החקלאית "יכין" ששיווקה את החלקות בעיקר בליטה ובקנדה.
התכנון היה שהחלקות ימכרו לבני המעמד הבינוני שיכלו להרשות לעצמם לשלם את מחיר הרכישה (כ- 600 לא"י), ומתיישבי הכפרים בסביבה ינטעו ויעבדו את הפרדסים, וכאשר הללו יניבו פרי, יגיעו בני המעמד הבינוני ויוכלו להתפרנס מהפרדסים המניבים. הפרדס הראשון ניטע ב- 15/4/1934, הבית הראשון הוקם בשנת 1935, אך עד 1948 התגוררו בכפר רק כ- 7 משפחות. (בגלל מלחמת העולם השניה, ניספו רבים מרוכשי החלקות ממזרח אירופה, מקנדה הגיעה רק משפחת שמואל ויהודית צוקרמן, ומהפרדסים בלבד, בכל מקרה אי אפשר היה להתפרנס). רק בתחילת שנות ה- 50, עם עליית קבוצה של מתיישבים מהולנד והעליה של ניצולי שואה ממזרח אירופה, החל המושב לצמוח. המושב מוגדר כישוב של המעמד הבינוני ומרבית תושביו מוצאים את פרנסתם מחוץ למושב. רק משפחות בודדות מוצאות את פרנסתן מחקלאות .במושב מתגוררים כיום כ-500 איש, מתוכם כ- 100 ילדים. יש במושב כ- 180 יחידות דיור על שטח בניה של כ- 24,000 מ"ר. “שטח המחנה" (אזור המגורים) הוא כ- 1 ק"מ על 0.5 ק"מ. המושב משייך עצמו לתנועת האיחוד החקלאי. המושב היה בין הראשונים בארץ שהעביר החלטה כחוק המונעת הקמת מפעלים ושטחי מסחר באזור המגורים כדי לשמור על איכות החיים ולהימנע מ- "חזרה למגורים מעל הרפת או הסנדלריה".

 

 

כפר ידידיה – נוסד ע"י קבוצה מעולי גרמניה, וקרוי על שמו של ידידיה פילון האלכסנדרוני, יהודי שחי במאה הראשונה לספירה באלכסנדיה. קהילת יהודי אלכסנדריה הקימה קרן לעזרת פליטי גרמניה, תרמה להקמת הישוב והנציחה את שמו בשם היישוב העברי החדש בארץ ישראל. בשנת 1933 תכננה הסוכנות היהודית על ידי הארכיטקט ריכארד קאופמן את היישוב עבור עולים מיהדות גרמניה. המושב תוכנן ל-50 משקים על שטח של 875 דונם. באביב 1934 התארגנה קבוצת עולים מגרמניה, בני המעמד הבינוני בעלי מקצועות אקדמאיים, חלק מחברי הקבוצה עברו להתגורר בנתניה, עבדו כפועלים שכירים והחלו בהקמת הכפר, בניית עשרת הבתים הראשונים, הקמת המשקים, הגידור, החריש והנחת תשתיות. בתאריך 8 באוגוסט 1934 הונחה אבן הפינה לעשרת הבתים הראשונים וב 8 באפריל 1935 נערך טכס חנוכת הכפר. בשנת 1935 עלו על שטח האדמה שבעת המתיישבים הראשונים. באותה שנה נוספו עוד 10 בתים ונקלטו משפחות נוספות רובם יוצאי גרמניה, והולנד. במרוצת השנים  1936-1938 הורחב הכפר ונבנו עוד יחידות בסה"כ כ-40 משקים. הכפר נועד להיות בלתי תלוי בזרם פוליטי זה או אחר, אך בשנת 1937 הצטרף ל"תנועת המושבים". הכפר הגדיר את עצמו כמושב-עובדים על עקרונותיו ויסודותיו המקובלים. בשנת 1945 חל מפנה בכפר, עת הצטרפה אליו קבוצה בת 22 משפחות, גם הם יוצאי גרמניה, שנקראו "בני-גאולים" שישבו בטירת שלום אח"כ גאולים. ההצטרפות התאפשרה ע"י רכישה של 10 יחידות מאדמות "יכין" השכנות לכפר. בשנת 1946 עלה מספר המשקים לכ-64, לכל משק 17.5 דונם אדמה, מזה 2.5 דונם מגרש, 8.5 דונם  אדמה קלה, 6.5 דונם אדמה כבדה. לאחר הקמת המדינה צורפו לכפר שטחים נוספים כך ששטח היחידה המשקית גדל ל 34 דונם. המשקים היו מסוג משק מעורב דהיינו: פלחה, רפתות, לולים, ירקות, מטעים וכו'. בשנים האחרונות קלט הכפר את בני הדור השלישי ע"י הוספת מגרשי בניה עבורם ובכך גדל מספר התושבים בכפר והגיע לכ-160 משפחות, מהן 61 נחלות ו-7 משקי עזר,  כ- 550 נפשות (כולל חברים, תושבים ודיירים). חברי המושב מתפרנסים מקצועות חופשיים ומיעוטם מחקלאות , 16 משקים המגדלים פרחים, ענפי קישוט, צמחי תבלין, משתלות לצמחי נוי, פרדסי הדרים בעיקר קליפים, מטעי זיתים ואפרסמון, משקי עופות ותרנגולי הודו לבשר ושתי רפתות מודרניות.

 

 

 

המקבץ השלישי של היישוב בית יצחק – שער חפר מורכב מארבעה כפרים, שעלו לקרקע בין השנים 1939-1941. הם גדלו והתפתחו זה בצד זה עד שהתמזגו למושב אחד גדול.

 

בית יצחק הוקם על ידי חברת רסק"ו.

 

חברת רסקו נוסדה בשנת 1934 על ידי הסוכנות היהודית, במטרה להקים שכונות מגורים עירוניות ומשקים חקלאיים עבור עולים מן המעמד הבינוני, בעיקר מעולי גרמניה. הקרן הקיימת לישראל סיפקה קרקע למשקים אלו. כל יחידת משק כללה 12-15 דונם של אדמת שלחין. במשקים אלו, גידול העופות היה לענף ראשי, אך גם הרפת וגידול צמחי מספוא, ירקות ועצי פרי היו לענפים משמעותיים. עד לסוף שנת 1939 הקימה רסקו ארבעה יישובים חקלאיים: שדה ורבורג, כפר שמריהו, שבי ציון ובית יצחק. עוד שני יישובים, נירה ושדה חפר, הכלולים היום בבית יצחק-שער חפר נוסדו ב-1940. החברה הקימה גם שכונות של משקי עזר בקרבת הערים, בהם בתים על 1-2 דונם. אלו כללו עד 1943 שכונות בקריית ביאליק, בחיפה בהדר הכרמל, את כפר אונו, ואת קריית שטנד בקריית בנימין. לאחר מלחמת העולם השנייה המשיכה רסקו בהקמת שיכונים ויישובים. באמצע שנת 1946 הוקמה בצרה וב-1947 הוקם בני ציון. בשנים 1946-1947 הוקמו שיכונים והרחבות במקומות רבים ברחבי ארץ ישראל, בין השאר בתל אביב, חולון, נהריה, יקנעם, רמת השרון, חבצלת השרון וחיפה.לאחר הקמת המדינה המשיכה רסקו בבניית שכונות למעמד הבינוני בקרבת הערים, והקימה עשרות שכונות מגורים עירוניות עממיות בכל רחבי ישראל, כולל גם דירות להשכרה שנוהלו בידי חברת הבת "דירות עם". רסקו גם עסקה בבנייה ציבורית, ובנתה את אוניברסיטת בר-אילן, אכסניית נוער בירושלים ואת כפר סילבר. החברה לא זנחה את ההתיישבות החקלאית ובין השאר סייעה בהקמת אודים ומשגב דב.בשנות השבעים בנתה רסקו שכונות בדימונה, באר שבע וירוחם. במהלך שנות ה-50 וה-60, הקימה רסקו כמה מהבניינים החשובים בתולדות הארכיטקטורה הישראלית בכלל ובמפעל הבניה המקומי בכלל: החל ממגדל המגורים הראשון ברחוב בן יהודה 79 בתכנון נחום זולוטוב ומגדל שלוםבתל אביב ובהמשך שכונת רמת הדר בחיפה בתכנון מוניו גיתאי-ויינראוב ואל מנספלד.רסקו גם ניהלה רשת מלונות שכללה את המלון בשורש, את מלון אוויה, מלון יערות הכרמל, מלון אביב ואת מלון מגדל ירושלים. בסוף שנת 1970 הוחלט ברסקו למכור את המלונות ולהתרכז בייזום הקמת פרויקטים חדשים.כחברת בת של ישרס ממשיכה רסקו בבניית בתי מגורים למכירה בכל חלקי המדינה. בסוף שנות ה-90 היא הקימה שכונות מגורים בקריית מוצקין, נהריה, שכונת בית הכרם בירושלים, עכו, חיפה, אשדוד ומערב ראשון לציון. החברה גם הקימה פרויקטים מסחריים בבאר-שבע ובעומר.

 

הכפר השיתופי, צורת התיישבות חדשה שהקימו עולי גרמניה בכלל, והקמת חברת רסק"ו היה נושא עבודת המוסמך שלי לפני יותר משלושים שנה. אני מרשה לעצמי להביא את פתיח המאמר שנכתב  על הקמת חברת רסק"ו.

 

הקמת בית יצחק

 

 

 

גן חפר – הוקם על ידי אגודת בני בנימין  שהוקמה בשנת 1921.  הייתה זו הסתדרות של בני המושבות הוותיקות בארץ, שנוסדו או נעזרו ע"י הברון בנימין (אדמונד) דה רוטשילד, ומכאן שמה. היא עסקה בעיקר בהתיישבות חבריה. בין השאר ייסדה את הערים נתניה, אבן יהודה ועוד ופעלה עד מלחמת העולם השנייה.   באותה תקופה, כאשר "רסקו" פעלה לבניית ישובים ליהודי אירופה, פתחה אגודת בני בנימין בהרשמה להקמתה של נקודת התיישבות חקלאית בעמק חפר. נרשמו 40 משפחות. ב- 15.01.1940. עלו לקרקע 15 משפחות מן הנרשמים והקימו את "גן חפר". היו אלה משפחות של ילידי הארץ, דור שני לאיכרים מפתח תקווה, ראש פינה, יסוד המעלה, נתניה ועוד, דוברי השפה העברית ובקיאים בעבודת החקלאות.

שער חפר – בשנת 1938 נכנסו הגרמנים לחבל הסודטים. על יהודי חבל ארץ זה הוטלו גזרות כפי שהוטלו על יהודי גרמניה. רבים מיהודי צ'כוסלובקיה הבינו כי תוך זמן קצר גם הם לא יוכלו להמשיך בשגרת חייהם השלווה, וגורלם יהיה כגורל יהודי גרמניה. לחברת "רסקו" היו משרדים גם בעיר פראג, והיא הציעה ליהודי צ'כוסלובקיה להקים כפר חדש בארץ ישראל – "בית יצחק" יהיה שמו. 37 משפחות,בני המעמד הבינוני, נענו להצעה. חיסלו את עסקיהם, גייסו את 1000 ליש"ט, שנדרשו לקבלת "סרטיפיקט" מהמנדט הבריטי, ועלו לארץ. למרבה אכזבתם "בית יצחק" כבר אוישה ע"י יהודי גרמניה זמן קצר קודם לכן. חברת "רסקו" חיפשה להם כפר מתאים אחר להתיישב בו. בשכנות לבית יצחק, בגן חפר, נותרו מספר בתים לא גמורים של תושבי "גן חפר". רסקו רכשה בתים אלה עבור משפחות העולים מצ'כוסלובקיה. אלה קבלו דוגמא מחבריהם בבית יצחק – גם הם הקימו אגודה שיתופית חקלאית וועד מקומי. נבחר שם לכפר החדש "שער חפר", שכן הוא שכן בפתחו של עמק חפר. כך, לאורך קילומטר אחד, שכנו שני כפרים בעלי שם דומה כל כך ואופי שונה כל-כך.

נירה – יישוב שהוקם ביוזמת המהנדס הצ'כי, פילוש ביהם, סבר כי יהיה קשה לאנשים בני המעמד הבינוני להתקיים מחקלאות בלבד וכי רצוי לשלב תעשיה ביישובם. כמו כן חשב על רעיון של "מושב שיתופי" שיתבסס על שטחי חקלאות משותפים, תעשיה ומשקי עזר קטנים ליד כל בית. בין בית יצחק ושער חפר נותר שטח לא מיושב . בסוף שנת 1940 החלו לבנות בית חרושת לאריגים וכן בתים ל-19 משפחות עולים מצ'כוסלובקיה. בשלב הראשון הגיעו למקום 5 בנים ובנות ,חניכי עלית הנוער, והם הכשירו גינות ירק קטנות ליד כל בית. כאשר עלו התושבים לקרקע ב-14.01.1941 מצאו ליד בתיהם גינות ירק קטנות ושכנים דוברי שפתם. הייתה זו צורת התיישבות יוצאת דופן, שזכתה להתעניינות רבה בארץ

 התרחבות איחוד היישובים כבר בשנת 1941 הוצע לאחד את שתי האגודות החקלאיות לאחת, אך האסיפה בשער חפר דחתה הצעה זו. עם הזמן נוצרה ביניהם עזרה הדדית והחלו בגידולים חקלאיים משותפים. "גן חפר" התמזגה עם "שער חפר" והתרבו הקולות שדרשו מיזוג האגודות החקלאיות של בית יצחק ושער חפר. בנובמבר 1943 הוקמה ה"אגודה החקלאית השיתופית בית יצחק-שער חפר". שני הכפרים המשיכו לשמור על ועדים מקומיים נפרדים. ביניהם שכנה נירה, שלה הייתה אגודה חקלאית משותפת עם כפר ידידיה ושמרה על ייחודה ועצמאותה המוניציפאלית. בשנת 1951 התאחדה נירה רשמית עם שער חפר וחדלה להתקיים כמושב עצמאי. האגודה החקלאית המשותפת שלה עם כפר ידידה התפרקה. תושביה החלו לנהל את ענייניהם הכלכליים עם האגודה השיתופית בית יצחק-שער חפר. עם קום המדינה, בתחילת שנות ה-50, עם ריבוי העלייה לארץ, הוחלט על הרחבת היישוב ועל קליטת 70 משפחות עולים. במערב הכפר הוקם רחוב ובו 70 נחלות והיא שכונת קדמה . בנחלות אלו נקלטו תושבים מעולי אירופה, פרס, עירק וילידי הארץ. נחלות אלו היו אמנם שייכות מוניציפאלית בחלקן לבית יצחק ובחלקן לשער חפר, אך נקלטו כולן באגודה החקלאית השיתופית. הם עסקו בחקלאות ובתעשיות הנובעות ממנה (ריבות 778 וגבינות הולנדיות-אחים מאיר). בשנת 1954 נוסד הישוב גנות הדר מדרום לכביש 57 ע"י יוצאי ארצות הברית בני המעמד הבינוני. היישוב היה בתחומי המועצה המקומית בית יצחק (ביחד עם כלא נווה תרצה). עם הצטרפותה של בית יצחק למועצה האזורית עמק חפר נפרדה ממנה גנות הדר והצטרפה למועצה האזורית שרון דרומי. עם הרחבת בית יצחק נוצר צורך בהקמת יחידות נוספות, שאינן חקלאיות בלבד. באותה תקופה קמו בארץ "משקי עזר"  רבים. במזרח בית יצחק הוקם "השיכון"-שיכון משקי עזר. לכל יחידה הוקצבו עד 1.5 דונם. במשך הזמן מנה השיכון 80 יחידות, בהם התיישבו חיילים משוחררים בני הכפר, ותושבים יוצאי תפוצות הגולה השונות.
למרות מיזוגן של האגודות החקלאיות והשכנות הטובה בין כפרים, החיים החברתיים והמוניציפאליים נשארו נפרדים לחלוטין. בית יצחק מאז ומתמיד הייתה מועצה מקומית עצמאית, ואילו בשער חפר היה ועד מקומי במסגרת המועצה האזורית עמק חפר. עם הקמת השיכון הפכה בית יצחק לכפר מעורב, שבו חלק מן התושבים אינם בעלי משקים ולכן גם אינם חברי האגודה השיתופית החקלאית. שער חפר-נירה נשאר כפר, שבו כל התושבים הם בעלי משקים וחברי האגודה השיתופית החקלאית. שיטת המיסוי הייתה שונה – בבית יצחק שולמו המיסים עפ"י גודל הבית, ואילו בשער- חפר היה המיסוי אחיד. במשך השנים הועלו מספר פעמים הצעות לאיחוד הוועדים המקומיים, אך הצעות אלו נדחו בנימוקים שונים. בשני הכפרים היו בתי-עם נפרדים, צרכניות, בתי דואר, מרפאה וכו'. כל כפר הקפיד על אירועיו החברתיים. אמנם מדי פעם היו "הפקות משותפות" – אך כל כפר שמר בקנאות על ייחודו המוניציפאלי והחברתי. בשנת 1963 לאחר ויכוחים קשים, ובברכת משרד הפנים, חדלה ה"מועצה המקומית בית יצחק" להתקיים והמושב צורף רשמית למועצה האזורית עמק חפר. עוד 9 שנים של ויכוחים ודיונים חלפו עד שאוחדו שני הוועדים, ושני הכפרים הפכו למושב אחד גדול – בית-יצחק/שער-חפר. בשנות ה-70 בוצעה הרחבה נוספת של 17 יחידות דיור דו-משפחתיות, שנועדו בעיקר לבני המקום.
בשנת 2004 התבצע הרחבה נוספת של כ-150 יחידות דיור בנות 500 מ"ר כל אחת. כך מקומץ משפחות הופך בית יצחק-שער חפר למושב גדול בן 750 משפחות.

 

 

לאחר מעבר בשכונת קדמה הצמודה לנווה איתר הסתיים הטיול.

 

סוף דבר

 

טיול מעניין זה נמשך בדיוק ארבע שעות מתוכן שעתיים ושלושת רבעי השעה רכיבה ויתרת הזמן עצירות

 

רכבנו ביישובים הכפריים המבוססים במישור חפר ובשטחים החקלאיים ביניהם במשבצת ארץ המשתרעת בין כביש תל אביב – חיפה הישן במזרח ובין חוף הים במערב, בין כביש נתניה – טול כרם בדרום ונחל אלכסנדר בצפון, מרבית יישובים אלה הוקמו בשנות ה-30' של המאה העשרים .

 

 

 

נזכר במסלול, יצאנו משכונת נווה איתמר בצפון נתניה ורכבנו לעבר כפר ויתקין. הגענו לחוף הים הנושק למושב בית ינאי. רכבנו לאורך חוף הים ממש בקצה הגלים ותוך כך נהינו מריח הים. התאמצנו מעט ברכיבה בחולות והקשבנו לקול הצמיגים המפלסים דרכם בין הצדפים. הגענו לשפך נחל אלכסנדר וחצינו אותו. רכבנו קטע קצר לאורך הגדה הצפונית של הנחל ונהינו לראות את הצמחייה העבותה בגדותיו ובמיוחד את הנופרים המכסים את ממי הנחל הרדודים. חצינו את נחל אלכסנדר שוב והפעם, מול קיבוץ מעברות. משם דיוושנו בין היישובים בואכה עד תל יצחק.

 

תוך כדי הרכיבה נתנו דעתנו להבדל והשוני בין יחידות הנוף השונות של השרון בהם חלפנו באזור זה.

 

עסקנו מעט גם בהיסטוריה של היישובים שבעת הקמתם היו חוד החנית וחלוצים באזור זה ובמרוצת השנים פרחו והתבססו. התרשמנו מהגידולים בשדות החקלאים, במטעים ובפרדסים השייכים ליישובים אלה בהם עברנו.

 

לסיום, היה זה עוד טיול קיץ נחמד ונעים שהוסיף נדכך להכרת השרון. 

 

 

תודה לאלי שהוביל ולכל החברים המשתתפים שיחד יצרו את החבורה המשוטטת.

 

 

 

ביום רביעי (10/8/2016) המשכנו, רז גורן ואני, בשגרת טיולי אמצע השבוע שמטרתם להתמקד בלימוד והכרת משבצות ארץ מסוימות, שהן פחות ידועות ומוכרות, ולרוב אינן נמצאות במפת מסלולי הרכיבה. לטיול זה הצטרפו שניים מחבריי אלי שחר ועמית פינקלשטיין. עוד כמה חברים הוזמנו אך לדאבוננו נבצר מהם להגיע.

 

אזור הטיול מרחב התפר
בשוליים המזרחיים של מרזבת השרון
ובמורדות המערביים הנמוכים ביותר של הרי השומרון.

 

 

מרחב התפר – הוא המרחב בו נמצא "הקו הירוק" שהוא קו שביתת הנשק בין ישראל ובין ממלכת ירדן שנקבע באביב 1949 ושימש כקו גבול עד מלחמת ששת הימים בתחילת קיץ 1967. במרחב התפר נמצאת  גם גדר ההפרדה, שנקראת גם גדר הביטחון. שנבנתה בראשית שנות האלפיים בעת אירועי האינתיפאדה השנייה. מהלך הקו הירוק ומהלך תוואי הגדר אינם בהכרח זהים וחופפים. המרחב ביניהם והמרחב המשתרע משני צדדיהם הוא מרחב התפר. מדובר על התפר בין השטח הריבוני של מדינת ישראל ובין האזור שמעבר אליו ושכינויו הוא בהתאם לעמדה הפוליטית. יש ויקראו לו הגדה המערבית (השטחים הכבושים או השטח המחוזקים) ויש כאלה שיקראו לו יהודה ושומרון (השטחים המשוחררים). רוחבו של מרחב התפר משתנה מאזור לאזור ממאות מטרים עד מספר קילומטרים.

 

טיול זה היה במרחב התפר
בין צפון העיר קלקיליה וקיבוץ אייל בדרום מערב
ובין העיר טייבה בצפון והיישוב סלעית בצפון מזרח

 

 

 

 

מסלול הטיול, שמונה קטעיו והמקומות לאורכו

 

את מסלול הטיול תכנן רז גורן שגם הוביל אותו. הקלטת המסלול המובאת אף היא של רז גורן. אצלי חלו מספר תקלות. במכשיר הראשון התחלתי בטעות להקליט רק לאחר כ-10 ק"מ. במכשיר השני ה- Gps השתגע (השד יודע למה), במהלך הטיול החליט שקטע מסוים לא יוקלט. השעון בו אני גם מקליט יצאה מסלול מעוות גם כאן הסיבה אינה ידועה. בדיעבד הסתבר שגם אצל רז הייתה תקלה. לאחר הטיול הוא עבר על ההקלטה וראה שהיו שתי נקודות בהם ה gps אתחל עצמו (reset) וההקלטה לא היתה נכונה. רז תקן ידנית את הטעות והמסלול המתוקן שהעביר הוא המדויק ביותר.

 

 

 

 

 

קטע ראשון במרזבת השרון בדרך אל קבר נבי סמאן

 

 

עם אור ראשון יצאנו ממתחם המרכז המסחרי ותחנת הדלק בכניסה ליישובים כוכב יאיר וצור יגאל. ירדנו עד צומת בכביש 444. פנינו דרומה בצד הכביש. במקום נוח תוך דילוג מעל מעקה הבטיחות עברנו לרכב על דרך המקבילה. המשכנו בדרכי שדות ובתוך מטע אבוקדו.  נפגשנו עם שרידי הכביש מכיוון בסיס מג"ב הקרוב שנמצא במקום טרם סלילת כביש 6. עברנו במעבר מתחת לכביש 551. המשכנו בדרכי השדות עד חיבור לדרך לבנה טובה בה פנינו דרומה. באותו זמן על דרך זו דהרו כלי רכב רבים שהסיעו פועלים פלסטינים שהגיעו לעבוד בישראל ונכנסנו דרך "מעבר איל" מצפון לקלקליה (בעבר נקרא מחסון גן החיות, ע"ש גן החיות הסמוך). כלי רכב אלה נעו על דרך זו על מנת להמנע מהפקק והעומס בצומת איל. בנקודה מסוימת בדרך, במקביל לכביש 6 פינו לקבר שייך סמעאן שעל פי המסורת הוא מקום קבורתו של שמעון בן יעקב.

 

 

שמעון הוא הבן השני של יעקב אבינו ולאה אימנו. לאה אימו בוחרת לו את השם שמעון :"…כִּי-שָׁמַע ה' כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה …" מעמדו במשפחה נפגע לאחר שספג, יחד עם לוי בן יעקב ביקורת על התנהגותו בשכם, כאשר נקמו את כבוד אחותם דינה בת לאה. שמעון ולוי אחיו הרגו את שכם בן חמור וכל זָכָר מתושבי שכם, וזאת בהיותם בני שלש עשרה שנים. הנמוק היה כבוד המשפחה והחשש מחילול ה´ . יעקב חשש מתגובת הכנעני והפריזי יושבי הארץ:"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (ל').אולם הם השיבו לו"וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ" (ל"א). לפי המדרש שמעון נטל חלק פעיל במעשה מכירת יוסף הצדיק – הוא השליך אותו לבור. לכן גם הוא נבחר על ידו להישאר במצרים. כשבני יעקב ירדו למצרים התנכר אליהם יוסף ודבר אתם קשות:"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם". ואכן יוסף לקח "מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם". יעקב נhבא לשמעון וללוי לפני מותו את הגורל, המבוסס על אופים:"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". זמרי בן סלוא, נשיא בית אב בשבט שמעון בא על הנסיכה המדיינית כזבי בת צור בהתרסה, "לעיני משה ולעיני כל עדת ישראל" בעקבות מעשה זמרי ספג שבט שמעון מכה קשה. במקרא נאמר כי בעקבותיה :"וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף". לפי מפקד בני ישראל שנערך לפני הכניסה לארץ כנען, יש להניח כי רובם היו משבט שמעון. מספרן בני השבט ירד מ-59,300 בשנה השנייה לצאת בני ישראל מארץ מצרים והגיע ל-22,200 לפני הכניסה לארץ.  לפי ספרות חז"ל העלו בני ישראל את כל בני יעקב לארץ להיקבר שם. מבנה קבר שיח שמעאן מיוחס לשמעון. מקום משוער אחר הוא גבעת גד ליד אמציה בראש ההר הקבר המכונה שייך עלי.

 

 

 

ממקום קבר שיך סמעאן יכולנו להביט על החלק הצפוני של קלקיליה

 

 

 

חזרנו בדרך הלבנה ורכבנו בה מזרחה ושוב נתקלו בכלי רכב המסיעים פועלים פלסטינים.

 

התקדמנו לכביש בו נמצא מעבר אייל לעבר קלקיליה.

 

התכנון המקורי היה לרכב נסוע בכביש לעבר מעבר איל ולהמשיך בכביש לכיוון צופין ושם להכנס לשטח ממזרח לצור יגאל וכוכב יאיר ולהמשיך בדרך ממערב לגדר ההפרדה. אולם, בגלל שכל הכביש היה מלא במאות פלסטינים שהלכו מהמעבר ובעשרות כלי רגל, החליט רז לשנות את התכנית ולפנות צפונה לעבר איל.

 

פנינו שמאלה, מערבה, לדרך 4X4 מקבילה לכביש 551. רכבנו לאורכה מאות מטרים. תוך קפיצה מעל תעלת ניקוז עברנו אל שולי כביש 551. התקדמנו לעבר איל.

 

 

 

הכוונה הייתה לעבור דרך המטע מדרום לקבוץ איל. גדר גבוהה מנעה את המעבר. רז החליט להפוך את המסלול. רכבנו מצומת איל צפונה ונכנסנו בשערי קיבוץ איל.

 

 

קבוץ איל כפי שמורה השלט הוקם בשנת 1949. ראשיתו של הקבוץ הייתה בהתארגנות קבוצת צעירים שהתחנכו בקיבוצים גינוסר, גבת, נען ואחרים בימי מלחמת העולם השנייה. הצעירים, בני נוער שהגיעו מאירופה בשנות מלחמת העולם השנייה. מרביתם – מבולגריה. לאחר תקופת שרות בפלמ"ח התארגנו כגרעין התיישבותי המתעתד להקים קיבוץ, ובחרו לעצמם את השם "אייל", שמשמעו עוז, כוח, אומץ. שמו של הקיבוץ , מהוה זיקה גם  לאי"ל  ארגון יהודי לוחם, שחבריו היו מארגון החלוץ, השומר הצעיר, דרור, ועקיבא. והיוו את המחתרת היהודית החמושה שלא וויתרה ולחמה בגטו וורשה. כמנהג התקופה, התיישבה הקבוצה בשנת 1945 במושבה כפר-סבא במטרה להכשיר עצמה לקראת משימת הקמת ישוב. בכפר סבא התפרנסו חברי הקבוצה ממכבסה, נגריה, ממשק חקלאי קטן שכלל גידולי ירקות , רפת חולבות, ומעבודות חוץ, כולל עבודות במפעלי ים המלח בסדום. בחודש יוני 1947 עלתה הקבוצה להתיישבות בדרדרה  ממזרח לאגם החולה, כ-שלושה ק"מ מזרחית לחולתה, לרגלי רמת הגולן (ג'לבינה).  עם פרוץ מלחמת העצמאות מצאה עצמה דרדרה בעמדה נחותה מול הצבא הסורי שישב על הגבעות שחלשו עליה מכל עבר, למעט מכיוון מערב, האגם. ב- 6 ביוני 1948 פתחו הסורים במתקפה על משמר הירדן הנמצאת דרומית – מערבית לדרדרה. לאחר כבוש משמר הירדן. בידודה של דרדרה בעורף הסורי – העמיק. השייט באגם, הפך למסוכן וליעד לירי והטרדות סוריות. למחרת פתחו הסורים בהתקפה על דרדרה. אחרי יום לחימה ארוך נאלצו הסורים לסגת. בקרבות נפלו שלושה חברי קבוצת אייל – דרדרה. עם תום קרבות מלחמת השחרור נותרה דרדרה כנקודה מצומצמת בשטח שגודלו 100×100 מ' ממזרח לאגם, מוקפת צבא סורי שחרג מקו הגבול הבין לאומי. הסיכוי להקים ישוב במקום אבד. ביולי 1949 לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה, חזרו חברי אייל-דרדרה לכפר-סבא. באותה העת, בעקבות חתימת הסכמי שביתת הנשק עם ירדן ועל מנת להבטיח אחיזה ישראלית ממשית באזור ספר מצפון לקלקלה, החליטו המוסדות המיישבים להקים במקום ישוב. חברי קבוצת אייל עלו למקום בתחילת נובמבר 1949.

 

 

השנים הראשונות להתיישבות היו קשות. עד 1953 הייתה אספקת המים תלויה בבאר ערבית ישנה שהפיקה כמות מים זעירה. המשק החקלאי נשען על עבוד מטעים נטושים, גידולי פלחה, רפת ולול. בנוסף נבנו ענפי עזר כנגריה ומסגריה. למצב הכלכלי הקשה נוספה מצוקה נוספת: רבים מהורי החברים הגיעו לארץ עם גלי העלייה של תחילת שנות החמישים. הצורך לסייע בפרנסתם ובקליטתם של הורים רבים, נוכח יכולתו הכלכלית הדלה של הקבוץ, גרם לרבים לעזוב. באותם שנים הפך אזור הספר הירדני לאזור בעייתי מבחינה ביטחונית. הסתננויות לשם גניבות וחבלות, הפכו לדבר שבשגרה. סמלית העובדה שפעולת התגמול הראשונה של צה"ל הייתה בכפר פלמה צפונית מזרחית לאייל, ופעולת התגמול הגדולה האחרונה טרם מבצע קדש הייתה בקלקיליה הסמוכה, באוקטובר 1956.
המציאות הכלכלית והביטחונית הקשה, גרמה לעזיבתם של מרבית החברים הותיקים.  "הקיבוץ המאוחד" אליו השתייך קבוץ אייל, הפנה גרעיני השלמה שונים לאייל: גרעין של עולים מצרפת, גרעין הצופים החלוצים, ומשפחות מגויסות מקבוצים ותיקים. בשנת 1965 הגיעו חברי גרעין "עוז" בוגרי תנועת הנוער "המחנות העולים" לאייל. מאז, עד אמצע שנות השמונים, הצטרפו מדי שנתיים – שלוש, חברי גרעיני "המחנות העולים" לאייל. בנוסף נקלטו באייל בני משקים אחרים, ומשפחות מהעיר.  מאמצע שנות ה- 60  ועד ראשית שנות השמונים הייתה כלכלת הקבוץ מבוססת בעיקר על חקלאות. ענפי החקלאות העיקריים היו: גידולי שדה – כותנה, גידול תחמיצים לרפת, חיטה, תירס ובוטנים; מטעים – בסוף שנות ה- 50 ניטעו מאות דונמים של פרדסים. בשנות ה- 70 ניטעו מטעי אבוקדו, מנגו ופג'ויה. בעלי חיים – לול אמון-פיטום, ורפת.  לצד ענפים אלו פעלו ענפי שירות כמו מסגריה שעסקה בחלק מהתקופה בעבודות חוץ, מוסך, משאיות תובלה. בשנת 1978 הוקם מפעל האופטיקה ליצור עדשות למשקפיים. שנות השמונים סימנו את ירידת הרווחיות בחקלאות וצמצומה, ובמקביל הגדלת משקל התעשייה. בשנת 1985 הוקם מפעל "אייל מיקרוגל" המייצר רכיבי מיקרוגל למערכות תקשורת. המשבר הכלכלי העמוק שפקד את התנועה הקיבוצית לא פסח על אייל. בשלהי שנות ה- 80 הגיע המשבר הכלכלי לשיאו, כ- 30 חברים עזבו את הקיבוץ ומספר החברים בקיבוץ אייל ירד ל- 120 . שינוי ארגוני, פיתוח יזמויות, הביאו לשינוי מבורך. מהמחצית השנייה של שנות ה- 90 נמצא המשק בתהליך עקבי של התאוששות, צמיחה כלכלית וחברתית.

הקטע השני, בתוך קיבוץ איל לגבעת המוצב
והלאה לצור יגאל

 

כאמור, נכנסנו לתחום קיבוץ איל שהגדר שלו מקיפה גם את צור יגאל וכוכב יאיר. פנינו ועלינו  בדרך עפר בשולי חצר המשק. דרכה טפסנו לכיוון גבעת המוצב.

 

 

בגבעה ישנן אנדרטאות לזכר נופלים מבני כוכב יאיר. במקום השתמרו תעלות הקשר של המוצב שהיה על גבעה עד מלחמת ששת הימים שקבוץ איל היה בחזית הספר ממנה הייתה תצפית לעבר צפון קלקליה. 

 

 

 

מקום התצפית ראינו היה מקום ראוי לדבר על שני נושאים שעניינם היה פעולות התגמול במחצית הראשונה של שנות ה-50 במאה העשרים.

הנושא הראשון היה כישלון שתי תקיפות, יותר נכון פעולות התגמול על הכפר פלמה שליד קלקיליה שבוצעו בינואר 1953 על רקע הגברת פעולות החבלה בשטח ישראל. פעולה זו, שביצעו לוחמי גבעתי והצנחנים ב־26 בינואר 1953 ,כחצי שנה לפני איחודם עם יחידה 101 ,נכשלה. הניסיון השני של כוח מיחידת גבעתי והצנחנים לפשוט על הכפר פלמה היה שלושה ימים מאוחר יותר, ב־29 בינואר 1953 .הכוח שהסתייע באש מרגמות לא הצליח גם הפעם לכבוש את הכפר.

 

הנושא השני הפשיטה באוקטובר 1956 על מבנה משטרת קלקליה נמצא מצפון לעיירה כפי ניתן לראות בשתי המפות להלן.

 

 

 

 

כידוע, במבנה משטרת קלקיליה בוצעה פעולת התגמול האחרונה בשנות החמישים זמן קצר לפני מבצע סיני שנקראה "מבצע שומרון". ב-4 באוקטובר 1956 חדרה לישראל חוליה, ורצחה לאור היום חמישה מעובדי סולל בונה בכביש באר שבע-סדום. חברי החוליה נעצרו בשובם לירדן על ידי משטרת ירדן, אך המלך חוסיין הורה לשחררם. ב-9 באוקטובר רצחו מסתננים מירדן שני פועלים בפרדס ליד אבן יהודה, וכרתו את אוזניהם. הרמטכ"ל משה דיין הורה להגיב בחומרה על אירועים אלה. עוד באותו יום החליטה ממשלת ישראל על ביצוע פעולת תגמול גדולה בהיקפה במטרה לכבוש את מצודת משטרת קלקיליה, חיסול חיילי הלגיון הירדני ופיצוץ בניין המשטרה. המשימה הוטלה על חטיבת הצנחנים 202 בפיקודו של אריק שרון. הייתה זאת פעולה חטיבתית שנייה של הצנחנים. בפעולה השתתפו הכוחות הבאים: כוח א'. גדוד נח"ל מוצנח 88 בפיקודו של מוטה גור אשר כבש טיהר ופיצץ את בניין משטרת קלקיליה והמצדית הצפונית. כוח ב'. גדוד 890 בפיקודו של רפול איתן, שימש כעתודה מצפון מזרח לבנין המשטרה. כוח ג' סיירת חטיבת הצנחנים בפיקודו של יהודה רשף (רייף) שביצעה את חסימת הדרך בין הכפר עזון לקלקיליה כדי למנוע תגבורת ירדנית. כוח ד'. כוח עתודה מגדוד 79 (שריון), בפיקודו של הסמח"ט יצחק (חקה) חופי עסק בחילוץ הסיירת. כוח ה'. כוח חת"ם אשר כלל סוללת תותחים 155 מ"מ מגדוד 403 וסוללה מגדוד 402, מרגמות כבדות 120 מ"מ מגדוד 332 בפיקודו של אלכס פרג. כוח ו'. כוח עתודה מחטיבת גבעתי. וכן השתתפו מחלקת טנקים מגדוד 9 של חטיבה 7 בפיקודו של צבי דהב וכן יחידת זרקורים ממונעת של חיל התותחנים.
המבצע החל בסביבות השעה 10 בערב בהפגזה של צה"ל על מוצבי צבא ירדן שבאזור. כעבור כשעה וחצי, לאחר קרב עז, פוצץ בניין המשטרה והוחרב. כוח החסימה שנותר מאחור כותר ונקלע למצב קשה. כוחות עתודה יצאו לחלצו, ובדרך חזרה נקלעו הכוחות לקרב קשה ורב נפגעים ליד הכפר חירבת צופין. בתגובה להפגזות צה"ל הפגיזו הירדנים את היישובים ניר אליהו, נווה ימין ואייל, הסמוכים לקלקיליה. שמונה עשר לוחמי צה"ל נפלו במבצע ושישים ושמונה נפצעו. לירדנים היו כשמונים ושמונה הרוגים וחמישה עשר פצועים. 
הפעולה הייתה האחרונה בשורה של פעולות גמול שבוצעו כנגד מטרות צבאיות ואזרחיות בגבול הירדני. לממלכת ירדן היה אז הסכם הגנה עם בריטניה (שנחתם במרץ 1946), ולכן במערכת השיקולים באשר ליציאה לפעולה נכלל גם השיקול להשתדל ולהימנע מדירדור של המצב הביטחוני בגזרה הזאת, כדי לא להזיק להסכם המתרקם בין ישראל לבין בריטניה וצרפת, לקראת מלחמת סיני. על רקע זה, הפעולה בקלקיליה בוצעה כתגובה של חוסר ברירה לרצח הפועלים באבן יהודה, לאחר שראש הממשלה דוד בן-גוריון בחר להבליג על הרצח הקודם של עובדי הכביש בנגב. מן הצד השני, היה למבצע אפקט של הסחה, בכך שמיקד את תשומת הלב בגבול ירדן, דבר שעזר ליצור את הרושם, בעת גיוס המילואים הנרחב לקראת מלחמת סיני, שפניה של ישראל אל החזית הירדנית.

 

 

 

עזבנו את גבעת המוצב, ירדנו בדרך חזרה צפונה ונכנסנו לתחומי היישוב צור יגאל שמאז שנת 2003 הוא חלק מהיישוב המאוחד "כוכב יאיר – צור יגאל" ומונה כ- 2,600 משפחות, כ- 11 אלף נפש.

 

 

 

צור יגאל הוקם כיישוב עצמאי במסגרת פרויקט "יישובי הכוכבים". התכנית המקורית נהגתה בשנות ה- 60, תכניתו של אריאל שרון משנות ה- 90 כללה 7 ישובים על ציר הגבעות בעלי גוון כפרי, במטרה לטשטש את הקו הירוק, להקל את העומס מאזור החוף ולענות על הביקוש לבניה צמודת קרקע ותעסוקה. הישובים שהוקמו במסגרת היו, מכבים, רעות, מודיעין, לפיד, שוהם, שכונות מזרחיות של ראש העין, מתן, כוכב יאיר, צור יגאל, צור יצחק, בת חפר, קציר וחריש.
שם היישוב צור יגאל בנוי מצירוף המילים "צור" שפרושי סלע, על סמך הנוף הסלעי ששרר במקום, ו-"יגאל" על שמו של חבר הכנסת יגאל כהן. מיום הקמתו ועד האיחוד עם כוכב יאיר, השתייך צור יגאל למועצה אזורית דרום השרון. צור יגאל מונה כ-1,400 משפחות, מתוכן כ-400 משפחות דתיות. בצור יגאל יש יותר בתים מאשר בכוכב יאיר.

 

המשכנו עד הכיכר שבין צור יגאל וכוכב יאיר יצאנו מערבה דרך השער הראשי של היישוב ורכבנו מאות מטר ואז פנינו צפונה.

 

הקטע השלישי בדרך צפונה בין המטעים ובין כוכב יאיר

 

 

רכבנו  צפונה לערוץ נחל אלכסנדר למול הרכס עליו נמצא היישוב צור יצחק

 

 

הגענו לדרך הצמודה לערוץ נחל אלכסנדר היורד מהר אל מרזיבת השרון ונמצא בקצה הדרומי של אגן הניקוז שלו כמוצג במפות למטה. .

נַחַל אַלֶכְּסָנְדֶר (בעבר Nahr Iskanderuneh) הוא נחל הזורם מהרי השומרון ועד לים התיכון. ברובו הוא זורם בעמק חפר. שפך הנחל מצוי מצפון לנתניה בין המושבים מכמורת ובית ינאי. הנחל מנקז את אזור שכם ומרכז השומרון, וכן חלק ממרזבת השרון, גבעות החול האדום ואבוסי השרון. אורך הנחל כ-32 ק"מ חלקו התחתון של הנחל וסביבותיו הם גן לאומי מוכרז. יובליו העיקריים של נחל אלכסנדר הם: נחל שכם, נחל תאנים, נחל אומץ, נחל בחן ונחל אביחיל. בחלקו העליון, ההררי, הנחל אכזב, מכיוון שהמבנה הסלעי גורם לחלחול רב.
קיימות שתי גרסאות למקור שמו של הנחל: אחת היא על שמו של המלך אלכסנדר ינאי שהיה מלך מבית חשמונאי וכבש את האזור שבו זורם הנחל במאה ה-1 לפנה"ס. לפי ההסבר השני לשם, טרם קום מדינת ישראל, ערביי הארץ קראו לנחל "וואדי איסכנדיר" (או "נהר אסכנדורה"), על שם אסכנדר אבו זבורה, בעל קרקעות עשיר וסוחר אבטיחים מצליח שחי במאה ה-19 והיה מייצא אבטיחים מאזור שכם למצרים. הוא היה משיט את האבטיחים ברפסודות ששטו לאורך הנחל עד לים התיכון, שם סמוך למושב מכמורת של היום היה "מינת אבו זבורה" (נמל אבו זבורה) שבבעלותו, ומשם הוא היה שולח אותם באוניות למצרים.

 

 

 

רכבנו מערבה בדרך מקבילה לערוץ נחל מאות מטרים ובשולי המחצבה התחלנו בטיפוס לכיוון הרכס בו נמצא היישוב צור יצחק. בסוף העלייה התלולה עלינו על שביל צר (סינגל) צור יצחק. רכבנו לאורכו עד הפנייה ממנו החוצה לפשפש בגדר אל רחוב היישוב.

 

 

 

קטע רביעי בתוך צור יצחק

 

רכבנו ברחובות צור יצחק

 

צור יצחק הוא יישוב קהילתי הנקרא על שמו של יצחק רבין ונמצא בתחום המועצה אזורית דרום השרון. היישוב נבנה ותוכנן על ידי משרד הבינוי והשיכון כאחד מיישובי הכוכבים וחלק מהרעיון להקים במקום עיר שתכלול גם את כוכב יאיר וצור יגאל ותכלול אוכלוסייה של 40,000 נפש. הרעיון המרכזי שעמד מאחורי הקמת היישוב, היה בין היתר להגביר את הנוכחות היהודית במרחב התפר ובמיוחד לסמן ובעיקר לתחם את קצה תחום ההתפשטות של העיר טייבה שנמצאת מצפון ולמנוע ממנה לצמוח במעלה הרכס. בשנת 2005 הונחה אבן הפינה ליישוב. אכלוס היישוב החל בחודש יוני 2007, וכלל 60 משפחות. בדצמבר 2013, היישוב כלל כ-1000 משפחות ומאז נמשכה הבנייה והיישוב קלט תושבים נוספים. היישוב מאופיין באוכלוסייה צעירה המורכבת, ברובה, ממשפחות צעירות. ביישוב ממשיכות להבנות מאות יחידות דיור (במספר פרויקטים שונים) ובעתיד מתוכננות כ-2650, רובן בבנייה רוויה. כמו כן קיימת ביישוב שכונה של בתים צמודי קרקע. עוד בתכנון הקמת מוסדות חינוך ומבני ציבור.
בתחילת שנת 2015 החלה לפעול ועדת גבולות שהוסמכה על ידי שר הפנים לדון בשינוי תחום השיפוט בין המועצה המקומית כוכב יאיר-צור יגאל לבין המועצה האזורית דרום השרון. הנושא העיקרי שעמד על הפרק היא השאלה האם היישוב צור יצחק, המאופיין ברובו בבנייה רוויה ויש בו למעלה מ-1,400 דירות, ששייך כיום למועצה האזורית דרום השרון – יועבר לתחום אחריותה של המועצה המקומית כוכב יאיר-צור יגאל. דיוני הוועדה עוררו סערה בקרב תושבי כוכב יאיר-צור יגאל. במועצה המקומית שהוקמה, כאמור בשנת 2003, טענו שמהלך האיחוד יגרום לגירעון תקציבי מסוכן של מיליוני שקלים בכל שנה ומוטט אותה . לעומת זאת, במועצה האזורית דרום השרון קדמו את תהליך ההיפרדות מהיישוב צור יצחק בטענה שמדובר ביישוב עירוני שאינו תואם ואינו שיך למועצה האזורית שיישוביה הם כפריים. מסתבר שתושבי צור יצחק יזמו את הפנייה לשר הפנים להקמת הוועדה כשלב בהפיכת היישוב ושאיפתם היא להפוך ליישוב עצמאי. בדיוני וועדת הגבולות עלה עלה נושא נוסף והוא כוונת משרד הבינוי והשיכון לקדם בנייה של אלפי יחידות דיור נוספות בין כוכב יאיר לצור יצחק על שטחים שנמצאים כיום בשטחה של מועצה אזורית דרום השרון, מעובדים על ידי תושבי צור נתן ואמורים, כך משתמע מדיוני ועדת הגבולות, להתכנס גם הם למועצת כוכב יאיר-צור יגאל שתהפוך לעיר. להרחבה בעניין

 

 

 

פנינו צפונה ברחובות צור יצחק עד הגדר שמפרידה בין צור יצחק לטייבה.

 

לאחר התצפית לעבר טייבה רכבנו מזרחה בדרך הסלולה שלאורך הגדר שהפכה לדרך עפר.

 

 

חברנו לכביש 5533 המחבר את צור יצחק, צור נתן וסלעית עם כביש 444.

 

קטע חמישי לעבר קבר שייח מושריף וסיבוב בתוך צור נתן

 

 

בתחילה רכבנו במעלה כביש 5533 ופנינו שמאלה  וצפונה למבנה  קבר שייך מנצור

מבנה קבר שייך מנצור (שייך מושרף) נבנה בתקופת העותמאנית על שרידי בית כנסת שומרוני ובו שרידי פסיפס צבעוני מכוסה בחול ועליו שרידי כנסייה ביזנטית ועוד. לצד ביה"כ השומרוני נמצאים שרידי מקווה טהרה שומרוני אליו יורדים במדרגות. סביב מבנה השיח ריכוז רב של מתקנים חקלאיים.
לשמו של המקום מספר אפשרויות, האחת: כששאלו אנשי הסקר הבריטי את הערבים במקום על שם השיח' הקבור במקום, קיבלו את התשובה מוּש עראף שזה איני יודע בערבית, ומכאן שם השיח' המשובש. אך ישנה אפשרות נוספת והיא מן השורש הערבי-'שרף' שזהו קדוש או כבוד. ועל כן יכול והשם הינו 'היח המקודש או המכובד'.

 

 

 

המשכנו מזרחה ונכנסנו לתחום צור נתן

 

 

צור נתן הוא מושב שיתופי הנמצא בתחום המועצה אזורית דרום השרון. היישוב קרוי על שם נתן סימונס (שמעון) מקנדה. היישוב הוקם ביוני 1966 כהיאחזות נח"ל מטעם ה"מחנות העולים". צור נתן הייתה ההיאחזות השישית במספר בתכנית "מצודות הספר" (במסגרת זו הוקמו ההיאחזויות בירנית, אלמגור, מעלה גלבוע, מי עמי ומודיעין). היאחזות צור נתן הוקמה כחלק מדרישת צה"ל לסתום פרצת גבול לאורך 12 ק"מ בין קיבוץ איל בדרום למושב שער אפרים שהייתה מועדת לפורענות ולחדירת מפגעים מהשומרון. היישוב ואוזרח כחודשים לאחר מלחמת ששת הימים באוגוסט 1967 על ידי בוגרי תנועת הנוער בית"ר. אוכלוסייתו לא השתנתה רבות במשך השנים, שכן המושב כמעט ולא קלט משפחות חדשות, במושב 38 משפחות בסיס וכיום מונה היישוב כ-280 נפש.

 

 

 

רכבנו בתוך היישוב ועלינו לגבעה בקצה המזרחי שלו ועברנו ליד הגדר בתחומה נמצאת חורבת דרדר ושם תצפית נפלאה לכל הסביבה.

חורבת דרדר השם הוא עיברות של חירבת אל–מדחדרה כמו המעיינות שבואדי. במקום שרידי יישוב שהיה במקום בתקופות הרומית, ביזנטית, צלבנית וממלוכית. בתקופה הממלוכית הוקמה במקום מצודה, שאת שרידיה רואים כיום.

 

המשכנו להקיף את היישוב ורכבנו בכביש מצד דרום לעבר היציאה ממנו.

 

 

 

קטע שישי אל היישוב סלעית דרך הכביש, סיבוב בתוכו וחזרה

 

המשכנו ברכיבה בכביש לעבר סלעית שנצאת במרחק של 2.5 ק"מ ממזרח לקו הירוק

 

 

סלעית קרויה על שם הסלעים- סלעי הגיר הקשה שטרשיהם מכסים שטחים נרחבים במערב השומרון. סלעית הוא גם שמה של ציפור מצויה בארץ. ראשיתו של היישוב בהיאחזות נח"ל (גרעין של "בני עקיבא") שעלתה על הקרקע בדצמבר 1977 על שרידי בסיס של הלגיון הירדני שישב במקום עד מלחמת ששת הימים. מטרת הקמת הישוב היתה להוות חיץ בין האוכלוסייה הערבית משני עברי קו הירוק. ב-29 באוגוסט 1979 אוזרח המקום כמושב עובדים חילוני.  זהו "מושב עובדים" היחידי בתחום מועצה אזורית שומרון. בהמשך הזמן עלו אליו 15 משפחות המתיישבים הראשונים. במהלך 10 השנים הראשונות התרחב המושב ל- 60 משפחות כאשר למחציתן משקים פעילים ובהם חממות פרחים וצמחי בית, לולים ותעשייה, כולם ממוקמים בכניסה למושב, מחוץ לאזור המגורים. כל 60 המשפחות חברות באגודת סלעית כפר שיתופי ("האגודה החקלאית"). במסגרת תוכנית ההרחבה של המושב הוקמה ב- 1996 אגודת "קהילת סלעית". בקהילת סלעית חברות כל 60 המשפחות של האגודה החקלאית וכל המשפחות שהצטרפו לישוב מאז 1996 ועד כה. בסך הכל מונה הישוב היום 108 משפחות. בתוכנית ההרחבה המתוכננת יקלטו לישוב עוד כ- 60 משפחות של בני סלעית (בנים ממשיכים) וכ-120 משפחות חיצוניות.

נכנסנו בשער של סלעית והמשכנו מזרחה עד נקודה טובה לתצפית. התמקנו זולה קטנה בקצה המזרחי של היישוב וצפינו לעבר השומרון ובמיוחד לשני הכפרים מעבר לגדר ההפרדה כפר ס'ור וא-ראס

 

 

 

לאחר ההפסקה והתצפית חזרנו דרך רחובות הדרומיים של היישוב סלעית עד השער. יצאנו מתחום היישוב ורכבנו על כביש 5533 בכיוון מערב חזרה לעבר צור נתן.

 

בנקודה בו הקו הירוק חוצה את הכביש פנינו דרומה ושם החל הקטע השביע של המסלול.

 

קטע שביעי, גלישה מהרכס דרך נחל סלעית
אל ערוץ נחל אלכסנדר

 

 

גלשנו בדרך בה דרדרת במורד ערוץ נחל סלעית שהוא יובל של נחל אלכסנדר והתחברנו למטה בערוצו ןרכבנו בו לכיוון מערב

לאחר רכיבה של כקילומטר בערוץ נחל אלכסנדר חצינו מכיוון צפון לדרום והתחלנו לטפס לעבר היישוב כוכב יאיר. חשבנו בתחילה לצאת ולרכב בדרך ממזרח לכוכב יאיר וממערב לגדר ההפרדה. החלטנו בגלל החום לוותר על קטע זה.

 

הקטע השמיני על דרך העפר המזרחית של כוכב יאיר
ובתוכו וחזרה לנקודת ההתחלה

 

 

גרעין המייסדים של כוכב יאיר  קם בשנת 1980 ע"י קבוצה של צעירי הליכוד, בראשות מיכאל איתן וחברים נוספים. שמו של הישוב מנציח את אברהם (יאיר) שטרן, מפקד הלח"י. אגב, "שטרן" בגרמנית = כוכב. בהמשך הצטרפה אל גרעין המייסדים קבוצות של אנשי מערכת הבטחון, קבוצת גרעין המייסדים מנה 15 משפחות שגרו במגורים זמניים ב"מצפה" ללא כל תשתית מוקדמת של חשמל או מים. לאחר שנתיים החלה בניית שלב א' של יישוב הקבע, וזו הושלמה ב- 1986 וכללה 500 משפחות. ב- 1987 הוכרז הישוב כמועצה מקומית. שלבים נוספים של בניה בוצעו בשנים הבאות והגדילו את עולים מדרום אפריקה. היישוב הגיע עד לכ- 1,100 משפחות. כאמור, בשנת 2003 התאחדו כוכב יאיר וצור יגאל והפכו ליישוב המאורגן כמועצה המשותפת נקראת "כוכב יאיר-צור יגאל". מונה כ- 2,600 משפחות, כ- 11 אלף נפש.

 

 

לאחר רכיבה בתוך היישוב הגענו אל השער ומשם גלשנו אל המתחם המסחרי ותחנת הדלק ושם הסתיים הטיול.

 

סוף דבר

 

יצאנו בשעת האור הראשונה וסיימנו שהתחיל להיות חם (אבל לא מאוד) הטיול נמשך ארבע וחצי שעות מתוכן שעה ושלוש רבעי עצירות למטרות שונות וביניהן לתצפיות מרהיבות ואחת הייתה בהפסקה למול כפרי השומרון.

 

הטיול בקטע של מרחב התפר היה מעניין ולא שגרתי בתוואי מסלול מגוון. רכבנו במישור, על הגבעות ועל הרכס. רכבנו בשטחים הפתוחים, בשטחים הבנויים וגם למצער מחוסר ברירה על הכביש. גם טפסנו לא מעט, וגם גלשנו במדרון. בדרך עברנו וחצינו פעמיים את ערוץ נחל אלכסנדר בקטע בו הוא יוצא ממורדות השומרון אל מרזבת השרון בדרך אל הים.

 

עברנו בין ובתוך שישה יישובים: איל, צור יגאל, כוכב יאיר, צור יצחק, צור נתן וסלעית. הבנו מדוע נסיבות הקמתם במהלך השנים מאז הקמת המדינה ועד ימינו הייתה פוליטית-מדינית: יצירת נוכחות יהודית בחבל ארץ זה.

 

כבר בתחילת הטיול נאלצנו, בגלל הימצאות גדרות, לשנות את תוואי המסלול. המסקנה, בטיולים במרחב התפר, יש לברר מראש, עד כמה שניתן, שהגדרות לא ישבשו את המסלול ובמידה וכן למצוא מענה הולם בלי לפגוע במסלול.

 

בטיול זה, שלא כמקובל בטיולי אופניים, גם התחככנו עם תנועת חלק אלפי הפועלים הפלסטינים המגיעים משטחי הרשות הפלסטינית ועוברים דרך מעבר איל מדי יום לעבוד בישראל. מראה זה המחיש את התובנה מדוע לרוב האוכלוסייה הפלסטינית אין עניין באלימות……

 

בטיול זה זכינו גם להכיר תופעות של ייהוד קבר שיח סמען שהפך לקבר שמעון בן יעקב וגם את קבר השומרוני שאוסלם ונקרא קבר שיח מושריף.

 

היה לנו  טיול מעניין, שהיה רווי תוכן גיאוגרפי–פיסי, גיאוגרפי-היסטורי וגיאוגרפי–פוליטי. השקענו הרבה אנרגיה והזענו הרבה.

 

להפתעתנו ולשמחתנו בחלקים הגבוהים של האזור, מזג אוויר היה נפלא מעט קריר. רמז לסתו המתקרב. רמז נוסף קיבלנו מהחצבים שהחלו לפרוח.

 

לסיום ולסיכום, היה זה טיול טוב מאוד. את הצלחתו יש לזקוף לכולם, לרז שתכנן את המסלול ויחד עם אלי ועמית יצרו את החבורה הנחמדה בטיול זה.

 

 

 

ביום שני (8/8/2016)  נעניתי להצעה של איל אופק להשלים את הטיול הרביעי, האחרון, ברמת מנשה אותו לא בצענו על פי התכנית המקורית באביב. "טיול השלמה" זה היה החמישי במניין הטיולים ברחבי רמת מנשה אותם התחלתי לעשות עם איל אופק ועם חברים נוספים החל מהסתיו הקודם, עת הכרתי אותו. זה היה הטיול שביעי במניין ברמת מנשה מאז התחלתי להקליט ולתעד את טיוליי בכלל.

 

לטייל עם איל אופק ברמת מנשה זו חוויה מיוחדת. הוא בן קיבוץ הזורע שגדל והסתובב ברמת מנשה. הוא מכיר כל מקום וכל אתר ויודע לספר עליהם. הוא מכיר כל גבעה, כל שביל רחב וצר (סינגל בפי העם) וכל משעול.

 

אלה היו הטיולים שעשינו עד כה עם איל אופק: הראשון, במעלה נחל תנינים, לפסגת רמות מנשה ויער משמר העמק; השני: בחורש האלונים שמרביתם בשלכת, במערב רמות מנשה ובכתף הכרמל; השלישי: במורדות המזרחיים של רמת מנשה, בין עין השופט והזורע והרביעי: בלב רמת מנשה ובשוליה המזרחיים, בין צומת אליקים למשמר העמק. השניים הנוספים הקודמים מעמיקם לעין השופט ולאורך נחל רז ונחל תנינים ובין דליה לבין משמר העמק.

 

 

בטיול זה היינו קבוצה מצומצמת הכוללת ארבעה אנשים איל אופק שתכנן והוביל את הטיול, רז גורן המוכר והידוע, מוטי ארמלין חבר בקבוצת רוכבי הצפון שלאחרונה הצטרף לטיול אמצע השבוע,ואני.

 

התכנסנו בשעת בוקר מוקדמת בחניית מתחם תחנת הדלק בכניסה למושב היוגב. אני לא הספקתי לצלם את הזריחה אבל רז גורן כן הספיק וזה מה שיצא לו.

 

 

 

זה מסלול כפי שמתואר במפה והתצלום אוויר

 

 

 

אזור הטיול במשבצת הארץ המשתרעת
במורדות המזרחיים של רמת מנשה,
בין מגידו בדרום ובין משמר העמק בצפון 

 

 

סקירה גאוגרפית מפורטת על רמת מנשה
ועל המועצה האזורית מגידו שתחום שיפוטה משתרע בה ועל המרחב הביוספרי
ראו
בלב רמת מנשה ובשוליה המזרחיים, בין צומת אליקים למשמר העמק.

 

 

 

יחידות הנוף במרחב הטיול

סקר משאבי הטבע והנוף של רמת מנשה שביצע מכון דש"א, שמתבסס גם על הספרות הגאוגרפית, הבחין ברמת מנשה עשרים ואחת יחידות נוף עיקריות שהוגדרו בשטח על פי מאפיינים של תבליט, תכסית, רציפות ואחידות נופית ושימושי שטח עיקריים. על פי מיקומן של יחידות אלה ניתן לקבצן לשש קבוצות:
(1) היחידות שמצפון-מזרח וממזרח לקו פרשת המים,
(2) המתלולים התוחמים את רמת מנשה כלפי הר אמיר בדרום
(3) מרחב  הרמה
(4) השלוחות המרכזיות והמערביות והערוצים ממערב לקו פרשת המים
(5) הגבעות המערביות ועמקי הנחלים
(6) הר חורשן

 

יחידות הנוף בקבוצה 2, קרי אלה המשתרעות מצפון–מזרח וממזרח לפרשת המים הן תשע הבאות ובחלק מהן כמסומן במפה לעיל עברנו בטיול,
* מדרון יקנעם המדגיש את הגבול שבין רמת מנשה לכרמל,
* אזור יוקנעם  הכולל את העיר יוקנעם, המושבה יוקנעם וקיבוץ הזורע;
* שלוחות השופט – יחידת מעבר בין הרמות לערוצו הדומיננטי של נחל השופט;
* יערות מנשה – המדרונות הצפון-מזרחיים של רמות מנשה בהם חרוצים נחלים עמוקים תלולי מדרונות;
* אשדות משמר העמק – רצועת כרמי הזית והשקד המתרוממת מעל עמק יזרעאל בין מדרך עוז להזורע;
* גבעות געשיות שזו יחידה שאינה רצופה אלא מורכבת משלושה מקטעים מנותקים בהם חמש גבעות בזלתיות.
* שלוחות מדרך – סדרת שלוחות מאורכות וצרות בין אגן נחל קיני לבין מדרך עוז;
* מגידו –  צמד גבעות קרטוניות המתרוממות מתוך מישורי השדות על גבול עמק יזרעאל, הגבעה הצפונית היא תל מגידו ואילו על הדרומית משתרע קיבוץ מגידו
* נחל קיני – אגן ניקוז מאורך, שכיוונו מזרח-צפון-מזרח, היובלים ברובם ניצבים לערוץ הראשי והשלוחות ביניהם טרשיות, תלולות מדרונות אך בעלות גב מתון ורחב.

 

שלושת קטעי מסלול הטיול, המקומות והמראות לאורכם

המסלול כלל שלושה חלקים, הראשון והאחרון ארוכים והאמצעי קצר.

 

יצאנו מתחום תחנת הדלק בכניסה למושב היוגב ומייד חצינו את כביש 66

 

כביש 66 הוא כביש אורך במערב עמק יזרעאל, הנמתח לאורך המורדות המזרחיים של רמות מנשה והכרמל ומקשר בין יוקנעם, אזור משמר העמק לצומת מגידו ואזור ג'נין, כאשר מעבר גלבוע (ג'אלמה) מחלק את הכביש לחלק צפוני הפתוח לישראלים בשליטת ישראל, וחלק דרומי הפתוח לפלסטינים בשליטת הרשות הפלסטינית. אורך הכביש הוא 31 ק"מ, כאשר 17 ק"מ בישראל, ו־14 ק"מ ברשות הפלסטינית. הכביש הנוכחי מבוסס על דרך עתיקה שקישרה בין חיפה לג'ון וג'נין. הדרך נסללה לראשונה באופן חפוז ב־1929 מצומת העמקים ועד תל מגידו, לכבוד ביקור מתוכנן של ג'ון ד. רוקפלר, הבן בחפירות הארכיאולוגיות במגידו שלא יצא לבסוף אל הפועל. הכביש יוחד לשימוש של החופרים במגידו בלבד, ונאסר השימוש בו למטרות אחרות. עם זאת, הותר לחברי משמר העמק (השוכנת בסמוך מאוד לדרך) להשתמש בכביש בו. בין השנים 1932–1936 נסלל הכביש מחדש לשימוש כלל הנהגים, דבר שקיצר את מרחק הנסיעה בין חיפה לתל אביב ב־35 ק"מ. מאוחר יותר, עם סלילת כביש 4 במישור החוף, עברה התנועה הבין-עירונית לכביש זה, ופחתה חשיבותו של כביש 66. כינויו של הכביש בתקופה זו היה 'כביש מגידו', או 'כביש חיפה-ג'נין'. במהלך מלחמת העצמאות שימש הכביש את צבא ההצלה בבואו מג'נין לקרב משמר העמק. בתום המלחמה, עבר קו הגבול בין ישראל לירדן באמצע הכביש, בסמוך לג'למה והכביש חולק לשני חלקים נפרדים. הכביש שנותר בשטחה של ישראל הפך מכביש ראשי בין ג'נין לחיפה לכביש אזורי בשימוש מועט ובתחזוקה לקויה. בעת ביקור האפיפיור פאולוס השישי בישראל בינואר 1964, נפתח בנקודת הגבול בין שני חלקי הכביש מעבר גבול מיוחד, בו עבר האפיפיור מירדן לישראל. במלחמת ששת הימים שימש הכביש כציר פריצה של חטיבה 45 למבואותיה המערביים של ג'נין, ולכיוון עמק דותן. לאחר סיום המלחמה שב ואוחד הכביש לקשר בין חיפה ואזור ג'נין, ממנו הגיעו פועלים פלסטינים רבים לעבודה בישראל. ביולי 1968 דווח על כוונה לשקם את הכביש ששימש את יישובי העמק..הרבה לא נעשה.  נכוןל־2016, הכביש הוא בעל נתיב נסיעה אחד לכל כיוון, וברובו ללא גדר הפרדה בין הנתיבים. הכביש נחשב למסוכן, ואירעו בו תאונות דרכים רבות.

 

מייד שחצינו את הכביש חלפנו ליד חורשה ובה שרידי מעברת מנסי שנבנתה על עיי הכפר הערבי הנטוש מנסי.

מעברת מנסי – הוקמה בשנת 1951 בשטח כפר מנסי וצורפה למושב מדרך עוז בשנת 1966. היא הייתה אחת מעשרות המעברות (מחנות עולים) שנקראו גם יישובי קליטה שהוקמו מאמצע שנת 1950 כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה. המעברות נועדו להחליף את מחנות העולים ונבדלו מהם בכך שדיירי המעברה נדרשו להתפרנס למחייתם, בעוד דיירי מחנות העולים פורנסו על ידי הסוכנות היהודית את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, מאמצע 1950 ובתוך פחות משנתיים חיו במעברות מעל 220,000 בני אדם. המעברות פורקו בהדרגה בסוף שנות ה-50 ובראשית שנות ה-60. 

 

 

 

עין אל מנסי עד מלחמת העצמאות היה כפר קטן יחסית במחוז ג'נין. חיו בו ב-1948 כמאה איש/ה ואדמתו השתרעה על 1278 דונם. הוא נמצא בין צומת מגידו ליישוב מדרך עֹז. תושבי עין אל מנסי היו פלאחים וסמוך להם היה כפר נוסף בשם אל מנסי שתושביו היו בדואים. את המעיין "עין אל מנסי", שעל שמו נקרא הכפר והוא שסיפק מים לסביבה. המעין נמצא סמוך לבית הקברות של הכפר שנמצא ליד תחנת הדלק בכניסה למושב היוגב שנבנתה על צידו המזרחי . הכפר נכבש ונהרס בקרבות משמר העמק באפריל 1948 ומאז חלק מהפליטים מתגוררים באום אל פחם וחלק בג'נין. על אדמות-הכפר לא נבנו ישובים ישראלים. מושב מדרך עוז הוקם ב-1952 שני קילומטרים ממערב לאתר-הכפר. לאחר החרבת הכפר יושרו כליל אדמותיו, ובשנת 1951 הוקמה עליהן מעברת מנסי עם פירוק המעברה נשתל במקום חורש צפוף של עצי-אורן, שביניהם ניתן להבחין כיום בשרידי המעברה. בחלקו הצפוני של האתר ניתן לראות שרידים מבית-הקברות של הכפר, מכוסים עשב וקוצים.

 

החלק הראשון של מסלול טיפוס ארוך ומתפתל (קצת מאוד גם ברגל)
בדרכי החורש שעל המורדות עד קו פרשת המים.

 

 

 

יחידת הנוף הראשונה מבין יחידות הנוף של מורדות מזרח רמת מנשה היא מגידו. מדובר על צמד גבעות קרטוניות המתרוממות מתוך מישורי השדות על גבול עמק יזרעאל ואוכף ביניהן. הגבעה הצפונית היא תל מגידו ואילו על הדרומית משתרע קיבוץ מגידו.

 

 

 

המשכנו ונכנסנו לתחום יחידת של הגבעות געשיות. נוף זה הוא תוצר פעילות וולקנית. היחידה כאמור, אינה רצופה אלא מורכבת משלושה מקטעים מנותקים. חמש גבעות בזלתיות מעוגלות וחשופות כמעט מצומח מעוצה, מתנשאות מעל שטחים מתונים עד מישוריים המאופיינים באדמות כהות שחלקן בזלת בלויה. הנחלים קיני, שלו ומדרך המלווים בקטעים של צומח גדות, בוסתנים וחורש יוצרים רצועה ירוקה המתפתלת בנוף השדות הכהים למרגלות הגבעות הבזלתיות.

 

התקדמנו למול אחת מגבעות הגעש הנקראת גבעת יאשיהו 

 

 

גבעת יאשיהו היא אחת מגבעות ה געש קטנים במזרח רמות מנשה, היא בזלתית ונוצרה משפכי לבה. שמה בערבית "תל אל אסמר" שפרושו התל השחור. הגבעה קרויה ע"ש המלך יאשיהו שנקטל במגידו ב-610 לפנה"ס כאשר יצא אל מול פרעה נכו בצעד שעד היום לא ממש מובן מבחינה אסטרטגית. במקום שרידי מצודה שהתקיימה במקום מהתקופה הפרסית (מאות 2-4לפנה"ס) עד התקופה הביזנטית (מאות 4-7לספירה). בצידה השני של הגבעה מחציבה.

 

עקפנו את גבעת יאשיהו התחלנו לטפס. בקצה העליה במסגרת הסדרת הנשימה הבטנו על המחציבה בשולי הגבעה.

 

 

המשכנו לטפס בדרכי החורש

 

 

הטיפוס היה ביחידת הנוף השלישית – שלוחות מדרך.

שלוחות מדרך – סדרת שלוחות מאורכות וצרות בין אגן נחל קיני לבין מדרך עוז, רוב השלוחות כיוונן מדרום לצפון, בגבן מחשופי סלע גדולים ובמדרונותיהן התלולים נחשף שיכוב בולט. חלק נרחב מהשטח נטוע בעיקר במחטניים, יערות וותיקים וצעירים. אשחר א"י, לבנה ואלה א"י הם העצים השכיחים בשטחים של צומח טבעי. מגב השלוחות תצפיות רחבות.

 

 

 

סטינו מדרך המלך ועלינו על אחת השלוחות לכיוון דרום.

 

זה היה מסלול הסטייה ומטרתה הייתה תצפית לכיוון דרום על נחל קייני והלאה לכיוון דרום רמת מנשה

 

 

 

בנקודת התצפית יכולנו להבין עד כמה הקצה הדרום מזרחי של רמת מנשה היה קרוב עד מלחמת ששת הימים לקו שביתת הנשק.

 

 

חזרנו לדרך המלך ורכבנו בדרך בלב החורש הנטוע בצפיפות.

 

 

בקטע זה שוחחנו הרבה על הנטיעות הרבות של קק"ל שנבעו מסיבה פוליטית, יצירת אחיזה טריטוריאלית יהודית במקום שאין בו התיישבות. סימני הצתות החורש גם הן פוליטיות. לא צריך הרבה דמיון לדעת מי ביצע אותן.

 

מאחר והמסלול היה במגמת עליה, לחלק מהדרכים היה שיפוע מעט תלול שלא אפשר לחלק מאתנו (כולל לי) לרכב לכל אורכן. בלית ברירה ירדנו מאוכף האופניים ועלינו אט אט ברגל.

 

 

גם לעליות יש סוף. הגענו לקטע המישורי לקו פרשת המים של רמת מנשה, קצת פחות מק"מ וחצי מצפון מזרח לנ.ג. 400, הנקודה הגבוהה ביותר בה.

 

מרגע שהגענו לקו פרשת המים החל הקטע השני של המסלול שחלקו היה לאורכו. זה היה המסלול

 

התחלת הרכיבה בקטע זה הייתה בדהירה למטה על דרך העפר הלבנה והרחבה

 

כאן רכבנו ביחידת  נוף נוספת והיא רמת מנשה שהיא אזור רמתי משתרע משני צידי פרשת המים ובצידה המרכזי והמערבי אליו לא הגענו נמצאים הקיבוצים ושטחי פלחה ומטעים.

 

 

היעד אליו רכבנו היה גבעה מורמת ועליה ח' בית ראש

 

ח' בֵּית רֹאשׁ נקראת ח' בֵּית רָאס  שהיא גבעה שלטת בסביבתה, שימשה "כמשלט" של כוחותינו במלחמת השחרור, וסייעה רבות לעמידתה של משמר העמק בקרבות על קיומה. הוחזקה בכל ימי המלחמה ע"י לוחמים חברי הקיבוצים עין השופט, רמת השופט, ודליה ב"תורנות" בניהם.
זהו תל ובו שרידי יישוב בראש גבעה גבוהה (כיום באזור מיוער). השרידים באתר נפגעו פגיעה קשה כשנחפרו בו תעלות קשר והגנה במלחמת העצמאות, ומאוחר יותר בפעולות פיתוח (נטיעת יער ופריצת דרכים). במרכז התל מוטלים פריטי בניה, ששימשו במבני ציבור, וחוליות עמודים אחדות. בשולי התל אותרו שרידים של מבני מגורים מן התקופה העות'מאנית. במדרון המזרחי, התלול, של הגבעה — בורות מים רבים ומערות קבורה חצובות (מהן שהוסבו לשמש לאגירת מים). שתיים מן המערות נוקו; נתגלו בהן שברים של כלי חרס משלהי תקופת הברזל (המאה הז׳ לפני סה״נ). במערה אחרת נתגלו שברי קנקנים מן התקופה ההלניסטית. לרגלי המדרון הדרומי־מזרחי של הגבעה נחצבו בסלע מערות קבורה; חזיתותיהן עוצבו כקיר זקוף ובו פתח מלבני רחב. חלק מן המערות נסתם בעפר או נהרס בעבודות פיתוח. שתיים מן הגדולות שבמערות אלה הוסבו לימים לשמש למגורים ולמחסות לצאן. בממצאים מן המערות – שברים מעטים של כלי חרס מן התקופות הרומית (המאה הב׳ לסה״נ) והעות׳מאנית. בשלוחה הנמשכת מן הגבעה לצפון ולצפון־מערב (נ״צ 22157 22183,16254 16242) אותרו מערות קבורה חצובות, שמתכונתן דומה למערות שאותרו לרגלי המדרון הדרומי־מזרחי. ממצאים  חרסים משלהי תקופת הברזל ומן התקופות הפרסית, ההלניסטית, הרומית, הביזנטית, הערבית הקדומה, הצלבנית, הממלוכית והעות'מאנית. המקור סקר ארכיאולוגי ישראל אתר 135 מפה 32

 

גבעה זו נקבעה להפסקה ראשונה

 

 

החלק השני של המסלול, האמצעי דיווש על קו פרשת המים
בעיקר, במגמת ירידה לעבר קבוץ משמר העמק

 

אחרי ההפסקה המשכנו להתגלגל בכיוון מטה בדרך ידועה ומוכרת לעבר אנדרטת הקיבוצים

 

 

 

הגענו למתחם אנדרטת הקיבוצים ושם תצפית לעבר משמר העמק, עמק יזרעאל והגליל התחתון

אנדרטת הקיבוצים היא אנדרטה דו קומתית המשקיפה על כל עמק יזרעאל, הוקמה ב-2006 על ידי ברית התנועה הקיבוצית וקק"ל לזכרם של הנופלים במערכות ישראל מקרב התנועה הקיבוצית. האתר תוכנן ע"י האמן סלו שאול חבר קיבוץ עין גב.

 

 

מאנדרטה המשכנו והתגלגלנו אל נחל משמר, אף הוא מתנקז לעבר נחל הקישון.

 

 

הרכיבה לאורכו של נחל משמר תענוג צרוף. זה היה המקומות היפים בארץ וגם בקיץ!

 

 

 

קטע השלישי באשדות משמר העמק,
דרך אזור גבעות הגעש  אל מדרך עוז
והלאה לנקודת הסיום בעמק

זה היה המסלול בקטע השלישי של המסלול

 

התחלנו ברכיבה בתוך קיבוץ משמר העמק.

 

 

מערת הפלמ"ח – מערה טבעית בקרבת הקיבוץ משמר העמק ששימשה לאימוני הפלמ"ח מ-1941 ועד לסיום מלחמת העצמאות ב-1948. שופצה ב-1989 על ידי חברי משמר העמק ונפתחה לביקורים על מנת לספר את סיפור המקום ואת סיפורו של הפלמ"ח.

 

המשכנו לשוטט בדרכי הקיבוץ. הגענו למתחם חנות האופניים שגם משמשת תחנת מעבר ומקום נחמד להפסקה ולהתרעננות.  עצרנו להגיד לגלי ולגל שלום. נשארו כמה דקות לשתות קפה.

 

המשכנו הלאה. יצאנו מתחום קיבוץ משמר העמק. אז הבנו שאנו רוכבים ביחידת נוסף נוספת והיא אשדות משמר העמק.

 

יחידת הנוף אשדות משמר העמק  היא רצועת כרמי הזית והשקד בצפון-מזרח רמת מנשה המתרוממת מעל עמק יזרעאל בין מדרך עוז לזורע בגובה שנע בין 150 מ' ל-190 מ' ובתחומה נמצא גם קבוץ משמר העמק.

.

היעד הבא היה גלעד להנצחת קרבות משמר העמק במלחמת העצמאות וחללי הקיבוץ בכל מערכות ישראל. זה היה המסלול אליו.

 

ההגעה למקום הייתה כרוכה בטיפוס קל.

 

 

הגלעד ממוקם על גבעה שהיא בעצם גבעת געש

 

 הגבעה בראשה ניצב יד זיכרון למגיני משמר העמק היא תֵּל אַבּוּ קֻטָּה בו נמצאו מערות קבורה חצובות (כיום הן סתומות), ספלולים וחציבות במשטחים של סלע גיר לרגלי גבעת בזלת מדרום וכן בשלוחה, הנמשכת מן הגבעה לצפון־מערב. לוקטו חרסים שחוקים, שאי אפשר לתארכם.; מסביב לגבעה נמצאים שרידי תעלות קשר מימי מלחמת העצמאות. בתצלומי אוויר משנת 1944 ניכרים על הגבעה שרידים של חלוקה לחלקות קרקע, כנראה מן התקופה הרומית או מן התקופה הביזנטית. המקור סקר ארכיאולוגי ישראל אתר 116 מפה 32

 

המקום הוא תצפית מרהיבה על הסביבה

 

עצרנו במקום לתצפית ולהסבר על קרבות משמר העמק במלחמת העצמאות

 

קרבות משמר העמק
קיבוץ משמר העמק היה קיבוץ גדול שאוכלוסייתו מנתה אז כ-600 נפש שהוקם בשנת 1926 על כביש ג'נין – חיפה (כיום – כביש 66), בקרבת צומת מגידו בו עוברת הדרך המרכזית בין מרכז הארץ לצפונה (כיום – כביש 65). בשל חשיבות הצומת החליטו כוחות צבא ההצלה, צבא המתנדבים ממדינות ערב בפיקוד פאוזי קאוקג'י, לתקוף את הקיבוץ. מנגד העמיד ארגון ההגנה כוח חטיבתי, מחטיבות יפתח, גולני וכרמלי, בפיקוד יצחק שדה. בקרבות אלה הופעל לראשונה, במקביל למבצע נחשון בשפלה, כוח צבאי בסדר גודל חטיבתי. בראשית חודש אפריל 1948 החלו כוחות צבא ההצלה בתקיפת הקיבוץ. במהלך עשרה ימי קרבות הצליחו כוחות ההגנה לתקוף את היישובים הערבים במרחב ואת ריכוזי הצבא הערבי. בסיום הקרבות נסוג צבא ההצלה לג'נין. קיבוץ משמר העמק שרד את ההתקפה, והוסר האיום על הדרך לחיפה. קרבות אלה היו מהראשונים במלחמת העצמאות שבהם נכבשו כפרים ערבים, ושטחים שמחוץ לשטחי היישובים היהודים עברו לשליטת הצד היהודי. במקביל לקרבות משמר העמק, התלקחו הקרבות גם בגזרת קיבוץ רמת יוחנן, ובהמשך נערכו קרבות ההכרעה בחיפה ובסביבתה.

 

 

לאחר שנכשל קאוקג'י בהתקפתו על טירת צבי הוא בחר במשמר העמק להתקפה גדולה במטרה להשתלט על ציר ואדי מילח דרכו עברה אז התחבורה היהודית לצפון הארץ. כיבוש משמר העמק היה מקנה לקאוקג'י יוקרה רבה במחנה הערבי ומשמש קרש קפיצה לפריצה מעמק יזרעאל לעבר חיפה. לשם ביצוע ההתקפה גייס קאוקג'י כוח בסדר גודל של חטיבה. הכוח היה מורכב משני גדודים של צבא ההצלה ולוחמים רבים מכפרי הסביבה. הם הסתייעו בשתי סוללות של תותחי שדה שעד כה לא השתתפו בקרבות בארץ, במרגמות 81 מ"מ ובפלוגה של עשר שיריוניות. להגנה היו ידיעות מוקדמות אך לא מדויקות, על כוונותיו של קאוקג'י. הקיבוץ לא היו מבוצר והיו בו מבנים בודדים עשויים בטון דק.
בבוקר ה-4 באפריל 1948 הבחינו הרועים של הקיבוץ שיצאו עם העדרים למרעה בגבעות, בריכוזי צבא ערבי בכפר מנסי ובמכוניות הסהר האדום הנעות שם. קבוצות אחרות הודיעו לקיבוץ בעזרת רצים-קשרים, על הצבת תותחים ומרגמות וריכוזי אויב בשאר הכפרים. באותה עת היו בקיבוץ 600 נפש מחציתם ילדים. הוכרז מצב חירום. כל העובדים הוחזרו מעבודתם בשדות. הילדים והזקנים הוכנסו למבני הבטון והלוחמים – לעמדות ההגנה. בשעה 16.50 פתח "צבא ההצלה" בהפגזת תותחים כבדה על הקיבוץ. מספר חברים נהרגו ונגרם נזק רב לבניינים. החשמל נותק ומשק החי נפגע קשה. תחת ההפגזה החלו 400 לוחמים ערבים מלווים בחיפוי אש של שישה משוריינים להתקדם לעבר משמר העמק. באש המגינים נהדפה ההתקפה על גדרות הקיבוץ. עם רדת החשיכה נסוגו הערבים. הפוגת הלילה נוצלה להתארגנות מחודשת. בלילה הגיעו לקיבוץ דרך שדות עמק יזרעאל מאה לוחמים מחטיבת גולני בפיקודו של מאיר עמית שהצטרפו למגינים ותפסו עמדות סביב לקיבוץ למנוע התקפת פתע.
למחרת, ב-5 באפריל 1948 התחדשה ההפגזה על הקיבוץ ומספר הנפגעים גדל. באותו יום הגיעה יחידה בריטית לקיבוץ והציעה הפסקת אש ל-24 שעות. בתחילה חשבו שזו יוזמה של הבריטים אבל לאחר הקרב התברר שזו הייתה יוזמה של קאוקג'י. חברי הקיבוץ קבלו את ההצעה בעיקר כדי לפנות את הפצועים והילדים. הפצועים פונו באותו לילה דרך קווי הערבים כדי לקבל טיפול מהיר בבית חולים ואילו הילדים פונו למחרת דרך שדות העמק על ידי אנשי הקיבוץ. בינתיים הכיר הפיקוד העליון של ההגנה בחשיבות המערכה על משמר העמק. יצחק שדה נתמנה למפקד הכוחות באזור וקבע את מפקדתו בבית האבן בג'וערה. שיירת מכוניות עם חמרי ביצור ואספקה ו-50 פועלי סולל בונההגיעו לקיבוץ והחלו מיד בביצור המקום. יצחק שדה החל לרכז כוחות לקראת פתיחת התקפה על הכוחות הערביים הצרים על הקיבוץ. למקום הגיע הגדוד הראשון של הפלמ"ח (גדוד העמק) שהופעל לראשונה במסגרת גדודית. למקום הגיעו גם פלוגות מחטיבת כרמלי וחטיבת אלכסנדרוני. לאחר 24 שעות חזרו הבריטים והציעו להאריך את הפסקת האש. מטרת קאוקג'י הייתה להעביר חלק מכוחותיו לאזור הקרבות בדרך לירושלים. הפעם השיבו חברי הקיבוץ בשלילה. ב-8 באפריל 1948 פתח שדה בהתקפת נגד. כוחות הפלמ"ח כבשו את רוביה אל פוקה ומשלטים נוספים השולטים על הקיבוץ. הערבים הגיבו בהתקפות נגד.
בליל ה-11 באפריל 1948 נכבשו הכפרים אבו שושה ואבו זוריק מצפון למשמר העמק וחודש הקשר עם חיפה. בליל ה-12 באפריל 1948 הגביר שדה את התקפתו וכבש משלטים וכפרים ערבים באזור‏. קאוקג'י הגיב בהתקפת נגד חזקה בסיוע תותחים. כוח ערבי גדול נע בסיוע תותחים מהכפר מנסי למשמר העמק. כוחות הפלמ"ח המתינו במארב ופתחו עליו באש חזקה. לקאוקג'י נגרמו 100 נפגעים ותותח שהתפוצץ על תחמושתו.‏ לאחר קרב קשה נסוגו כוחות קאוקג'י מהאזור ולמחרת החלה מנוסת ערבים מכל כפרי הסביבה. בתי הכפרים פוצצו וכל השטח ממשמר העמק לצומת מגידו נשאר ריק מערבים.
להרחבה אודות קרבות משמר העמק מומלץ לקרוא את המחקר המפורט של עמירם אזוב משמר העמק לא תיפול! נקודת מפנה בתש"ח שהתפרסם בשנת 2013.

 

 

 

 

קרב משמר העמק שנמשך כעשרה ימים בין 4 ל-14 באפריל 1948 הסתיים בתבוסת הכוחות הערביים וכיבוש הכפרים הערביים באזור אבו שושה, אבו זריק, אל כפרין, א-נע'נע'יה, אל-ע'ביה א-תחתא, אל-ע'ביה אל-פוקא, אל מנסי ועין אל מנסי ולגון. לפיכך, הוסר האיום על יישובי עמק יזרעאל וחיפה.
הניצחון בקרב משמר העמק ובמבצע נחשון לשחרור הדרך לירושלים שנערכו באותו זמן, היוו נקודת מפנה חיובית לטובת הכוח היהודי במלחמת העצמאות ואפשר את המבצעים האחרים להרחבת התחום של שטח המדינה היהודית עד הכרזת המדינה ב- 15 במאי.

 

 

 

 

סיימנו את הביקור והמשכנו בדרכנו לעבר מדרך עוז

 

 

בגִּבְעַת אֶשְׁמָר  גבעת בזלת דמוית חרוט, מצפון לנחל מִדְרָךְ. נמצאו שרידי מצודה (28×27 מ׳) ומפולות של אבני גוויל, המכוסות צמחיה עבותה. פתח הכניסה למצודה אותר במערב פאתה הדרומית, ובפינה הדרומית־מזרחית אותרה מפולת של מבנה רבוע (שרידי מגדל?). במרחק 30-20 מ' מצפון למצודה, במורד התל, הובחנה סוללה (שרידי ביצורי מדרגת תמך?), המקיפה את חלקו הצפוני של התל ומבדילה בינו לבין השלוחה, הנמשכת לצפון. בתצלומי אוויר משנת 1944 ניכרים על הגבעה שרידים של חלוקה לחלקות קרקע, כנראה מן התקופה הרומית או מן התקופה הביזנטית. ממצא חרסים מעטים מן התקופות הפרסית (?), הרומית, הביזנטית, הצלבנית (?) והממלוכית. המקור סקר ארכיאולוגי ישראל אתר 119 מפה 32

 

עברנו בתחום מושב מדרך עוז

מדרך עוז הוא מושב הנמצא בתחום המועצה האזורית מגידו. היישוב הוקם בשנת 1952 על ידי עולים מתימן. לפני כן הייתה במקום מעברה, שהוקמה על אדמות הכפר הנטוש ג'ובייאת שניטש במהלך קרבות משמר העמק . שמו של היישוב לקוח מהמקרא, משירת דבורה: "נַחַל קִישׁוֹן תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז" (ספר שופטים, ה' כ"א) ומהווה הרמז מקראי לקרבות משמר העמק היישוב מונה למעלה מ-500 נפש.

 

יצאנו מתחום המושב. חצינו את כביש 66. רכבנו לצדדיו עד עין עוזי. שם החברה ירדו להתרעננות קלה.

 

 

הטבילה הסתיימה. רכבנו מעט. הגענו למתחם תחנת הדלק ושם הסתיים הטיול.

 

סוף דבר

 

היה זה טיול שאורך המסלול היה ממוצע, כ-25 ק"מ, אולי קצר כקצת ואילו הגובה המצטבר הגיע ל-500 מ' וזה לא לא מעט לאורך שכזה.

 

הטיול התנהל בנחת, טיול של פנסיונרים כמו שאמר לי אייל יום קודם. הטיול נמשך כמעט חמש שעות ומתוכן כמעט שעתיים עצירות, להסדרת הנשימה, להסברים ולצילומים, לביקורים במספר אתרים, לשתי הפסקות וגם לטבילה קצרה במעיין.

 

למסלול הפעם היו שלושה חלקים, הראשון והאחרון ארוכים והאמצעי קצר. במהלכו עברנו במספר רב של יחידות נוף ייחודיות של רמת מנשה והבולטת גבעות הגעש. היו לנו גם שפע תצפיות.

 

תוך כדי הרכיבה דברנו הרבה על המבנה והמסלע (גיאולוגיה) של קער רמת מנשה ועל הצורה (גאומורפולוגיה) של המורדות בהם נמצאים נחלים היורדים בתלילות לעבר עמק יזרעאל בדרכם אל נחל הקישון.  עסקנו גם במהות הנטיעות הרבות של קק"ל שכאמור נבעו מסיבה פוליטית כך גם הן הצתות החורש. 

 

 

מוקד הטיול היה רכיבה באזור קרבות משמר העמק ועליהן למדנו הרבה מהמקומות בהם עברנו.

 

 

לסיכום, היה זה טיול קיץ מעניין, מלמד עם חבורה סקרנית, צמאת דעת שנעשה במזג אוויר נעים (למעט הסוף).

 

תודה לאיל על ההובלה ועל ההדרכה, תודה לרז ולמוטי שהיו חלק מהחבורה.

 

 

ביום שבת (6/8/2016) יצאנו לטייל בצפון הנגב. טיילנו מרחבי הלס המשתרעים מאופק אל אופק בנגב הצפוני. הייתה זו חווית טיול מענגת ביותר. רכבנו בין גלי הארץ. אחד אחרי השני, ברצף ובקצב, עלינו עליהם ובדהרה גלשנו מהם.

 

בשעת בוקר מוקדמת, קצת אחרי חמש וחצי, הגענו מיכאל סופר, עמיקם פרייס, רוני רווה (הבת שלי) ואני לקיבוץ שובל. הצטרפנו לקבוצת הרוכבים מהקיבוץ שאת חלקם אנחנו מכירים מטיולים קודמים וחלקם הכרנו היום. הם היו לייזר קוברסקי, ורד ובני בלול, אלי בנשימול, ישי נהרי (איצה), מורן קלמן, צביקה קלוש, וגל עזר. יצאנו לדרך קבוצה של שניים עשר אנשים.

 

על פי תיאום מראש בין לייזר קוברסקי וביני קבענו שהיום נצא משובל לכיוון שטרם טיילנו. סיכמנו שהכיוון יהיה צפון מערב לעבר יער רוחמה ומשם נחזור לשובל דרך שולי הביתרונות. זה היה מסלול הטיול.

 

אזור הטיול קצה צפון הנגב בואכה באר שבע

 

אזור הטיול הוא ברובו מישורי – גלי בו הפרש הגבהים המתון בין הגבעות משתרע על פני מרחק אופקי רב. על אף הפרשי הגובה הקטנים והשיפועים המתונים, פני השטח אינם חד גוניים. על היבט הטופוגרפי של אזור הטיול ניתן ללמוד מהמפה הטופוגרפית ותצלום האוויר להלן. תבליט האזור, כאמור, מישורי גבעות בצורת גלים מאורכים שגבעם נע בין 140 מ' על פני הים ובין 220 מ' מעל פני הים ואילו תכסית האזור היא של שטחים נרחבים של גידולים שדה למיניהם וחורשות ובערוצי הנחלים צמחיה המאפיינת אותם.

 

 

ייחודו של אזור הטיול  מנקודת המבט הגאוגרפית הוא היותו "תפר" בארבעה היבטים

 

ההיבט הראשון, תפר בין יחידות הנוף הגאוגרפיות והן מורדות השפלה הנמוכה, מישור חוף פלשת ומישור חוף הנגב

 

 

 

 

ההיבט השני, האקלימי – האקלים הוא המרכיב הראשוני המשפיע על כלל הסביבה. תנאי האקלים וכמויות המשקעים קשורים באופן ישיר למשטר המים, לסוג המסלע ולתפוצת קרקעות, וקובעים את אופי תהליכי הבליה ועיצוב הנוף ואת עוצמתם. אלה משפיעים על עיצוב התבליט ועל אופי החי והצומח ועל תפוצתו.
מרחב הטיול נמצא באזור המעבר בין אזור האקלים הים-תיכוני לאזור האקלים המדברי שנקרא גם אקלים ערבתי. הגבול בין שני אזורי אקלים אלו מוגדר על סמך ממוצע משקעים רב שנתי של 400 מ"מ. סיווג זה מבוסס על שיטת המיון המתבססת בעיקר על צומח טבעי. האקלים הערבתי מאפיין את אזור המעבר בין האקלים הים תיכוני לאקלים המדברי, וחופף חלקית למה שמכונה "ספר המדבר". אזור זה נכלל באזור ה"צחיח למחצה".
האקלים הים תיכוני ו/או הערבתי באזור זה מתאפיין בשתי עונות עיקריות – קיץ ארוך ויבש, וחורף קצר יחסית, עם משקעים בכמות בינונית (באקלים הים תיכוני) עד נמוכה (באקלים הערבתי). משרע המשקעים בתוך האזור ניכר, כאשר המשקעים פוחתים מצפון לדרום ופוחתים גם ככל שמתרחקים מהים. הפחתת המשקעים מצפון לדרום חזקה במיוחד מדרום לקו קריית גת ( 5 מ"מ משקעים לק"מ הדרמה). צפונית לקו זה ההפחתה מתונה יותר ( 1.9 מ"מ לק"מ הדרמה). ההפחתה עקב ההתרחקות מהים היא של 3.1 מ"מ לק"מ. עם זאת, באזורים מסוימים ייתכן שיש הגברה במשקעים עם ההתרחקות מהים. שאר הנתונים האקלימיים (לחות, רוח ועוד) מושפעים בעיקר מהמרחק מהים ופחות מההצפנה וההדרמה.

 

ההיבט השלישי, היות האזור תפר בין שני אגן הניקוז, אגן של נחל גרר לכיוון דרום והלאה לבשור וואגן הניקוז של נחל שקמה לכיוון צפון.

 

 

 

ההיבט הרביעי הוא גיאוגרפי יישובי וליתר דיוק מוניצפאלי. אזור הטיול משתרע בקצה תחום השיפוט של ארבע מועצות אזוריות: מועצה אזורית בני שמעון, מועצה אזורית מרחבים, מועצה אזורית שער הנגב ומעוצה אזורית לכיש

 

 

 

ששת קטעי מסלול הטיול והמראות בהם

 

יצאנו לדרך, בתחילה הוביל אותנו לייזר אבל עד מהרה הוא העביר את השרביט לאיצה והוא הפך להיות המאסף.

 

נקודת ההתחלה הייתה בקיבוץ שובל ועליו נכתב בהרחבה בשני הטיולים הקודמים: נחלת שמעון, בין שובל ובין תל שרע בגדת נחל גרר ומשובל מזרחה לנחל שקמה, הלאה במורדו אל נחל פורה עד תל נגילה וחזרה.

 

הקטע הראשון של המסלול החל בשער הצפון מערבי של קיבוץ שובל. יצאנו אל הגבעות בתחילה בכיוון  צפון מערב.

 

זה היה מסלול הקטע הראשון

 

 

בדרכינו חצינו מספר ערוצים שהם יובלי משנה של נחל בית קמה

 

כאמור אזור הטיול היה במרחבים המכוסים באדמת  הלס

לס היא סוג של קרקע שהרכבה הוא ממשקעי טין (סילט) בעיקר ומיחסים שווים של חרסית וחול המחוברים באופן רופף באמצעות סידן פחמתי (CaCO3), חומר אורגני, תחמוצות ברזל ומינרלים נוספים. צבעה הוא צהוב עד חום בהיר.
אדמות הלס מכסות כ-10% משטח כדור הארץ ועוביין הממוצע מגיע לכמה עשרות מטרים, כמו כן, לרוב לא ניתן למצוא קרקע לס משוכבת. אדמת הלס מאפיינת את שוליהם של מדבריות רבות בעולם. מרבצי לס נפוצים בין קווי הרוחב 20° – 50° צפון, סין וארצות הברית מהוות את מרבצי הלס הגדולים ביותר. משקע הלס הוא הומוגני ונקבובי, ומכיל גרגרי קוורץ, פלדספר ועוד מינרלים. בנוסף, קרקע הלס נוצרת מהשקעה של חומר דק המכילה שחק של סלעי גיר וקירטון. מאחר שאין סלע אחד המכיל את כל מרכיבי הלס, המסקנה המתבקשת היא שהוא נוצר כתוצאה מבליית כמה סוגי סלעים.‏
קרקע הלס מצטברת בעיקר בערוצים ובכיסי קרקע בהשקעה השניונית של אבק. על כן, היא נאטמת בקלות ובצורה זו מגבירה את הנגר העילי והשיטפונות באזורים המדבריים, היוצרים ערוצונים ונוף של ביתרונות, ובמקומות אלו מתפתח הצומח. לכן קרקע לס היא פורייה וטובה מאוד לגידולים חקלאיים. בנוסף היא קרקע עשירה במינרלים, חומרים אורגניים ואוורירית ולכן היא מנקזת טוב את המים וקל לחרוש ולנטוע בה צמחים. כמו כן, שחיקת הקרקע הינה איטית מאוד והיא נשארת פורייה למשך זמן רב. קרקע הלס בארץ ישראל עשירה במלחים רוב קרקעות הלס בארץ ישראל נמצאות בדרום, ומדלדלות ככול שעולים צפונה ומערבה.
בשנים האחרונות ההשערה הרווחת שמקור אדמת הלס הינה כתוצאה של השקעה איאולית מאסיבית. מקורות חולות אלו הם ממדבר סהרה וחולות סיני. נראה שכמות האבק פוחתת ככל שמתרחקים מהמקור כיוון שבדרום פוגשים רבדים עבים של משקע איאולי דק זה (בסביבות רוחמה מגיעה ל 15-12 מטר). בפלשת הצפונית הרבדים האלה הולכים ונעשים דקים יותר ויותר עד שלבסוף בשרון אין רבדים אבקיים או חרסיתיים הנוצרים והסחף האיאולי המועט מתערבב על-פי הרוב רק עם החול שלמטה בתהליך של יצירת החמרה רק ברכסי החול. העוצמה של רובדי החרסית והסילט משתנה גם כן בהדרגה ממזרח למערב. במזרח הרבדים הנזכרים עבים יחסית כיוון שהסחף האיאולי יכול היה לשקוע באזור במשך תקופה ממושכת. ואילו במערב תקופת השקיעה קצרה יותר והרבדים דקים יחסית.‏
הלס הוא בית גידול המאופיין בצמחייה נמוכה ושיחים נמוכים. לרוב נראה הבית גידול כמו שדה בור פתוח ריק מצמחים ובעלי-חיים. אך הוא מהווה בית גידול למינים רבים הנמצאים בסכנת הכחדה. האזורים של קרקעות לס מהווים בתי גידול שונים של בעלי חיים וצמחים יותר מסוגי קרקע אחרים, ויש בעלי חיים וצמחים שהם אנדמיים ללס. חצרים הוא מוקד חשוב של מישורי הלס בארץ, והוא מהווה בית גידול הנמצא בסכנת הכחדה. הוא מהווה מערכת טבעית וייחודית, אשר מכילה בתוכה מינים ייחודיים. ובמיוחד החוברה המדברית (עוף דוגר קרקע), אשר מרבית אוכלוסייתו בישראל נמצאת בחודשי הקיץ באזור חצרים בישראל. ‏
מקור והרחבה

 

בקטעים מסוימים של המסלול, ובקטע הראשון, חשנו זאת בעוצמה, כלי הרכב החקלאיים "טוחנים" את אדמת הלס הרכה והופכים אותה ל"פודרה".

 

 

הקטע הראשון הסתיים בצומת שדה צבי שהיא  צומת T בין כביש 293 ובין כביש 334

 

כביש 293 הוא כביש אזורי המחבר בין כביש באר שבע – נחל עוז ( כביש 25) בצומת הגדי לכביש 6 וכביש 40 במחלף קמה. אורכו 18 ק"מ. הכביש הוארך בשנת 2015 בכ-750 מטרים מזרחה מצומת קמה הקיים שצומצם ועד מחלף קמה החדש עם כביש 6, שנפתח באזור זה לתנועה.

כביש 334 הוא כביש אורך אזורי בנגב המערבי המחבר בין כביש 293 בצומת שדה צבי לכביש 232 בצומת דורות הסמוכה לשדרות. אורכו 17 ק"מ. הכביש מכונה גם "דרך ארץ הבִּתרונות", מכיוון שהוא חוצה את שמורת הטבע בתרונות רוחמה.

 

בתחילת הקטע השני רכבנו מאות מטרים בשולי כביש 334 ואז פנינו ימינה וירדנו ל"שביל השובלים"

שביל השובלים –  הוא מסלול טיול לרוכבי אופניים. אורכו כ-13 קילומטרים. השביל מתפתל בין מושב ניר משה במערב לבין מנחת רוחמה במזרח דרכו נכנסנו אליו ומתחבר במספר דרכים אל מרחב שקמה הצמוד צפון. צירי גישה מחברים את השביל עם המושבים הסמוכים לו מדרום: ניר משה, ניר עקיבא, שדה צבי וקלחים. השביל עובר בין שדות מעובדים ומטעים, בצד יערות נטועים וערוצי רדודים של נחל זדה ונחל הוגה. תוואי השביל נוח לרכיבה ואין בו שיפועים חדים. השביל וצירי הגישה אליו מסומנים בשלטי הכוונה.  שם השביל נגזר מהשמות הראשוניים של היישובים שמדרום לו. בעת היווסדם, בשנות ה-50', הם נקראו "יישובי השובלים" על שם הקיבוץ הסמוך שובל, עד שזכו לשמות  משלהם. את השביל הכשירו בשנת 2013 רשות ניקוז שקמה-בשור, קק"ל מ.א. מרחבים ומשרד החקלאות.  טרם הכשרת השביל אזורים הסמוכים אליו היו זרוקים מקבצי אשפה ענקיים שהיוו מטרד הן מבחינת הריח, הן מבחינת הרס הנוף והן מבחינת היתושים והמזיקים שהגיעו לאזור. הכשרת השביל הייתה חלק משיקום נחל  זידה ופינוי הפסולת. בנוסף לשבילים נסללו מחדש נטעו עצים באזור. עם סיום העבודות בקק"ל התגאו גאים שהפכנו את הנחל המזוהם והמלוכלך לשדרת טיולים מטופחת ומוקד תיירות מקומית.

 

זה היה הסלול בקטע השני לאורך שביל השובלים הצמוד לערוץ נחל זדה, שכמו נחל בית קמה, הוא יובל של נחל גרר

 

אלה מראות הדרך ברכיבה לאורך שביל השובלים.

 

 

 

שדה צבי הוא מושב בתחום המועצה האזורית מרחבים שהוקם בשנת 1953 על ידי תושבי ירושלים מתנועת 'מהעיר אל הכפר' של הסוכנות היהודית. באותה השנה הצטרפו לתושבים, שעוד נותרו במושב, עולים ממרוקו ותוניסיה שנקלטו במסגרת הקליטה הישירה 'מהאונייה למושב'. בתחילה נקרא המושב שובל 5 ושמו הנוכחי ניתן למושב לזכרו של צבי הירשפלד, ממייסדי החווה החקלאית רוחמה ב- 1912. גודל שטחי המושב כ- 4,000 דונם ורק מעטים מתושביו עוסקים בחקלאות, בעיקר חממות וירקות לשוק המקומי. שאר התושבים מועסקים בעבודות שונות במושב ומחוצה לו.  במושב מתגוררים כ- 420 תושבים.

 

מועצה אזורית מרחבים – גובלת עם תשע רשויות מקומיות בצפון הנגב ושטחה 580,000 דונם. בתחום המועצה חמישה עשר מושבים, יישוב קהילתי אחד, כפר נוער חינוכי ובסיס חיל האוויר חצרים. בלב המועצה שוכנת קריית החינוך ובה בתי הספר האזוריים, הכפר השיקומי "עלה נגב", מרכז תעסוקה קהילתי "מעברים" ומתנ"ס. כמו כן, יש בשטח המועצה שני פארקי תעשייה במבועים ובאופקים ופארק התעשייה "נ.ע.מ" המשותף גם למועצה האזורית שדות נגב ולנתיבות. הזרועות הכלכליות החשובות של המועצה הן החברה הכלכלית של המועצה וחברת "מושבי הנגב", החברה החקלאית הגדולה ביותר במזרח התיכון, ובה שותפים כל המושבים במועצה. המועצה הוקמה בנובמבר 1951, כדי לאגד את היישובים החקלאיים בסביבות כביש הרעב, שכללו את הקיבוץ אורים ושבעת המושבים הסמוכים: בטחה, גילת, מסלול, פדויים, פטיש, רנן, ותפרח. בשנת 1963 אוחדה עם המועצה אזורית שלחים ויישוביה אשבול, ניר משה, ניר עקיבא, פעמי תש"ז, קלחים, שדה צבי ותלמי ביל"ו

 

 

 

 

קלחים הוא מושב המשתייך לארגון יישובי האיחוד החקלאי בתחום המועצה האזורית מרחבים. המושב נוסד באוגוסט 1954 על ידי עולים מארצות צפון אפריקה, מאוחר יותר הצטרפו למושב תושבים ילידי הארץ. שמו של המושב נקרא בתחילה 'שובל 4' ו'שדמה' עד שקיבל את שמו קלחים על שמה של חווה לגידול תירס ששכנה בקרבת מקום, קודם להקמת היישוב. שטחו של המושב עומד על כ- 5,100 דונם כאשר 1,300 דונם מתוכם הועברו לחברת מושבי הנגב. מרבית חברי המושב מתפרנסים מעבודות חוץ. כמה מחברי המושב עוסקים בחקלאות.  חקלאי נוסף הוא גידול שרכים ירוקים. במושב קיימת הרחבה קהילתית של 50 מגרשים נוספים המשווקים כעת. אוכלוסיית המושב מגוונת וכחצי מהמשפחות הן משפחות חדשות שקנו מגרשים ונחלות, רובן על ידי בעלי מקצועות חופשיים.

 

 

במקום בו הגיע שביל השובלים לרכס הכורכר עצרנו להפסקה קצרה ולתצפית.

 

 

 

בנקודה זו החל הקטע השלישי של המסלול  בביתרונות משני צדדי נחל דורות ויובליו המתנקזים צפונה לעבר נחל שקמה. רכבנו בין חורשות נטועות ושדות שלף. זו המפה ובהמשך מראות הדרך.

.

 

 

 

ההפסקה הגדולה הייתה בפאתי החורשה של מה שנקרא יער רוחמה מעל נחל בוטה גם הוא יובל של נחל שקמה שקודם מתחבר לנחל דורות.

 

 

 

לאחר ההפסקה המשכנו ורכבנו בשולי יער רוחמה לכיוון מזרח.

 

 

 

 

 

זה היה הקטע הרביעי של המסלול שנחצה על דרך הבתרונות ידי כביש 393

 

 

החלטנו להאריך במעט את המסלול כדי שנוכל לרכב בשולי שמורת בתרונות רוחמה. המראות המשיכו ללוות אותנו.

 

 

פנינו דרומה ורכבנו בין יובלי נחל סד וכאן החל הקטע החמישי המסלול.

 

רכבנו בין שדות השלף ובין שדות החרושים הממתינים לזריעה

.

 

חצינו את כביש 293 בשנית והפעם מכיוון צפון ורכבנו דרומה חזרה לעבר שובל וזה היה המסלול

 

 

כמעט לקראת סיום הגיע מולי מורן קלמן וזיכה אותי בהתחלה בצילום שגם עובד ונראה כך

ואלה העיבודים שלו

 

קלמן אמר לי שהוא רוצה לומר דבר מעניין הוא הפנה את מבטי לעץ הסמוך משמאל.

 

 

אז אמר לי זה אחד מעצים שנטע אבי איציק קלמן ונקראים "העצים של איציק קלמן". הוא המשיך וסיפר ואחר כך כתב לי "אבא שלי, איציק קלמן, נולד ב- 1936 בקהיר להורים יוצאי בולגריה ורוסיה, ועלה לארץ כנער עם תנועת השומר הצעיר. בקיבוץ שובל ובשדותיו (בשטחי בור) אפשר לפגוש מספר עצים שנטע במהלך השנים. איציק, עובד אדמה בנשמתו, נהג לצאת לשדות בשעות הפנאי, לטעת עצים, לטפחם ולהשקותם עד שגדלו ויכלו לשרוד את תנאי הנגב ואת הנסיונות לעקרם. בין העצים אפשר למצוא אקליפטוסים, בנות שיטה, חרובים, אשלים, זיתים, דקלים וינבוטים ולנוח מעט בצילם. לכל עץ סיפור משלו ואת רובם נטע יחד עם אחד/אחת מחמשת ילדיו."

 

לאחר הטיול מורן שלח לי מספר צילומים של העצים שצילם גיל גולני חבר קיבוץ שובל. הן פורסמו לפני מספר שנים בכתבה של אשתו שלומית גולני בעלון של הקיבוץ ובאדיבותה נמסרו לפרסום כאן.

 

 

 

קלמן גם צירף שיר בחרוזים שכתבה על אביו שלומית גולני והתפרסם בעלון של הקיבוץ.

 

העצים של איציק

חרש לו פלאח בין הגבעות,
ואמר בלבו: אין מה לראות,
כל השדות חשופים, אפורים,
איפה אשב ואסעד בבקרים?
בוואדי הרי יש רק קוצים,
הלוואי והיו כאן כמה עצים.

אמר הפלאח: אעשה מעשה,
אטע בראש הגבעה עץ כזה
שיקשט את הנגב וצל ייתן,
העץ את הגבעה בדמותו יסמן,
אוויר המקום אותי ירענן,
ויהיה פה קצת נוף.

אמר ועשה והביא שתילים,
נטע על גבעות וגם בנחלים,
וכדי שייקלטו ויכו שורשים
חזר והשקה במים זכים.
עם מְכַל נסע כל בוקר שבת,
והעצים – הם צמחו – לאט-לאט.

צמחו וצמחו אך סבלו מפגיעות:
דיסקוס לא זהיר או חלילה שרפות,
עדר כבשים שאכל בשמחה,
עדר עיזים שהמשיך במלאכה,
וכמה גמלים, מראש עד צמרת,
לא השאירו עלה למזכרת.

אך לא איש כאיציק ייפול ברוחו,
הוא ממשיך ונוטע, משקיע כוחו.
בנוף זכינו, ועל כך נודה.
כי האדם עץ השדה.

 

 

המשכנו הלאה בדרך והתקרבנו לקבוץ שובל

 

זהו נכנסנו בשערי המשק ושם הסתיים הטיול.

 

אחרי הטיול, כמו אחרי הטיולים הקודמים, זכינו לאירוח לבבי על מדשאת הבריכה של הקבוץ. האבטיח הקר והקפה היו במקום. השחייה הקצרה הייתה תוספת לשחרור השרירים. המקלחת  אפשרה נסיעה נעימה חזרה הביתה.

 

 

סוף דבר

 

אחזור על דברי הפתיחה: מרחבי הלס המשתרעים מאופק אל אופק בנגב הצפוני, זימנו לנו חווית טיול מענגת ביותר. רכבנו בין גלי הארץ. אחד אחרי השני, ברצף ובקצב, עלינו עליהם ובדהרה גלשנו מהם. 

 

הטיול נמשך ארבע שעות מתוכן שלוש ברכיבה ושעה עצירות. התחלנו לפני זריחה וסיימנו לפני שהחום הגדול החל. 

 

 

היה כיף גדול להיות עם חבורה מפרגנת, מלאת שמחת חיים ונועם והיא תרמה לכך שהטיול היה מופלא וייזכר כחוויה טובה שלא תשכח במהרה

 

ארשה לחרוג ולצטט את אחת התגובות לרשומה (פוסט) שפורסמה ב- Facebook לאחר הטיול "מדהים, בקיץ הלוהט כמה יפה, מרחיב לב"

 

לסיכום, טיול מוצלח והתודה לכל אנשי שובל ובראשם ללייזר קוברסקי שכמו תמיד עם חיוך רחב וצחוק מפה אל פה מקבל אותנו!

 

 

גם כאן ארשה לכתוב את דברי הסיום האישיים שכתבתי ברשומה (פוסט) שפורסמה ב- Facebook: "גם היום נהניתי מכך שרוני הצטרפה אלינו. רוני שהיא "רוכבת צעירה" בראשית דרכה הראתה לי (וגם לאחרים) מהי נחישות – למשל, לקום בשעה 04:00 כדי לצאת לטיול. אבל בעיקר איך מתמודדים, כבר שש שנים, עם מחלת הסכרת. מטיול לטיול כושרה משתפר. שבעתי נחת מהשתלבותה של רוני, חברתית ופיסית בקבוצה של הגדולים. נחת אמיתית!  

 

 

ביום חמישי (4/8/2016) בשעת בין ערביים, במזג אוויר, חמים, נעים ויבש, יצאתי עם קבוצה גדולה של חברים לטייל בירושלים.

 

היינו 26 חברים. ביניהם נכללו אנשי קבוצת גלגליגיל, חברים מקבוץ שובל ומקבוץ תל יצחק ועוד חברים נוספים שמטיילים איתי ובכללם גם רוני רווה הבת שלי.

 

הטיול החל בשעות האור האחרונות ונמשך בחושך ובסך הכל ארבע שעות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פטריסייה אבנון: "המון תודה עמירם! היה נהדר".

 

ירון מונציק : עמירם באופן אישי וגם בשם אחי מאוד נהנינו אתמול. הוכחת שבירושלים רב הנסתר על הגלוי, הובלת אותנו בדרכים נסתרות לפחות לי. ישר כוח והמון תודה"

 

רפי יעקב: "תודה לעמירם על בין ערביים נהדר וערב מאלף בנבכי שכונות ואתרים בירושלים" .

 

גיל רוטהולץ: "עמירם היקר. הטיול אותו הובלת היה מעניין ומרביתו בשכונות אתרים ומקומות לא מוכרים למרביתנו. מקבוצת רוכבי גלגליגיל השתתפו 14 רוכבים והתגובות מאנשי הקבוצה היו על עניין רב והנאה צרופה .אני אישית נהנתי מאוד ממך מההדרכה מהמסלול ומהאווירה. תודה בשם כולם.

 

לייזר קוברסקי: " בשם רוכבי שובל אני רוצה לספר על ההנאה הצרופה שחווינו בטיול זה. אתרים שגם מי שמכיר את ירושלים נחשף לזוויות אחרות. עמירם הוביל אותנו ברוגע (למרות הנפילה) וכל החברים שמרו על משמעת שיירה והרמוניה לא מקובלת בקבוצה שזה עתה התחברה. היה חיבור מדהים. אנחנו כולנו נהנינו גם מהטיול וגם מהעיר המופלאה הזו שאינה נופלת מאף בירה אירופית…. אלא עולה על כולן! בתקווה לטיולים נוספים כמו אלו

 

לסיום, שמחתי להוביל ולהדריך את הטיול. לכולם תרמו להצלחת הטיול. התענוג היה של כולנו. מן הסתם עוד נצא לשוטט עוד ברחבי העיר בקיץ זה

 

ביום רביעי (3/8/2016) יצאנו לטייל בלב מטרופולין תל אביב. מסלול הטיול היה הן בשטח הבנוי של היישובים בהם עברנו והן במרחב הפתוח הסמוך אליהם. עברנו במקומות קרובים, בלתי מוכרים ואינם ידועים לאנשים רבים. גם עבורי חלק מהמסלול היה חידוש מעניין.

 

יצאנו עם אור ראשון מחניון קניון חולון. היינו קבוצה קטנה שכללה חמישה מתוכם חלק אנשי חולון: רחי בוטרמן מתכנן המסלול והמוביל, מאיר פלדמן, עמית פינקלשטיין, בן העיר שנולד והתחנך בה ועקר לבאר יעקב, מוטי ארמלין שהגיע מגילון בלב הגליל ואני ממבשרת ציון.

 

חלק ממסלול הטיול קרוב לקטעים של טיול קודם שעשינו לפני חודש: בבת ים ובחולון: שתי ערים שצמחו בחולות והן חלק ממטרופולין תל אביב, חלק אחר ממסלול היה זהה לקטע מסוים בטיול קודם אחר שנעשה באביב סובב בקעת אונו, שילוב של מרחב עירוני ושטחים פתוחים בלב מטרופולין תל אביב

 

היוזמה לביצוע הטיול הייתה של רחי ברוטמן. בעקבות פרסום סיפור הטיול בבת ים ובחולון, לעיל, הוא פנה אלי והציע שבהזדמנות הבאה ארכב גם בדרך הביטחון הישנה בחולון שלדברין "מפוצצת בהיסטוריה לכל אורכה בואכה נחלת יהודה" תשובתי: "אשמח בהחלט לצאת סיור כזה" שאלתי אן הוא יהיה מוכן לצאת איתי. תשובתו הייתה חיובית. למחרת הוא שלח לי את ההצעה לטיול.

 

 

 

 

זה הוא מסלול הטיול שיוצג להלן לפי ששת חלקיו:

 

 

החלק הראשון של המסלול והחלק האחרון שלו עברו בתוך העיר חולון והם הוקדשו לשחזור מהלך "דרך הביטחון" 

 

"דרך הביטחון" הייתה דרך חלופית שנקבעה בתקופת מלחמת העצמאות ןנועדה לעקוף את היישובים הערביים שישבו בסמוך לכביש יפו – יעזור – רמלה וירושלים (כיום כביש מספר 44). הצורך במציאת דרך עוקפת ובטוחה יותר נולד בעקבות הריגת שבעה נוטרים בפאתי הכפר יעזור, ב- 22 בחודש ינואר 1948, עת אבטחו מעבר שיירה לירושלים ועל כך יפורט בהמשך. הדרך העוקפת שנקראה גם "דרך החולות", עשתה בחלקה שימוש בתוואי קיים, חלקיה הדרומיים בתחום חולון נפרצו במיוחד.

 

 

דרך הביטחון" החלה בשכונת עזרא (הצמודה לשכונת התקווה) בדרום תל אביב, חצתה על פני גשר עץ את ואדי מוסררה (כיום נחל איילון), נכנסה אל בין שדרת הדקלים בבית הספר החקלאי 'מקווה ישראל', המשיכה דרומה לאורך רחוב חנקין, חלפה על פני 'חוסמסה', עברה בינות לבתי שכונת מולדת והמשיכה מזרחה לעבר פרדסי נחלת יהודה. שם פגשה הדרך את כביש האורך בית דגן ראשון לציון. במפגש עם הכביש פנתה הדרך דרומה לעבר מרכזה של ראשון לציון ומשם המשיכה דרומה לעבר נס ציונה ורחובות. במושבה רחובות התפצלה הדרך: מזרחה דרך כפר ביל"ו ומזכרת בתיה אל חולדה, שער הגיא וירושלים (ערב ההפוגה הראשונה בתחילת חודש יוני 1948, נעו השיירות "בדרך בורמה", ועקפו את שער הגיא). בכיוון דרום חצתה הדרך את המושבה גדרה, באר טוביה ומשם דרך קיבוץ נגבה הובילה אל יישובי הנגב הרחוקים שברוב חודשי המלחמה הראשונים היו נצורים.

 

 

זה היה הקטע הראשון של המסלול בתוך העיר חולון, כאמור רובו על שרידי דרך הביטחון.

 

יצאנו לדרך כאמור מחניון קניון חולון וירדנו לעבר שכונת קריית פנחס איילון

קריית פנחס אילון (ח'-300) – השכונה החדשה ביותר בחולון הקרויה על שם פנחס אילון (אפריל 1909 – אוקטובר 1987) ראש העירייה השני של חולון (1953 – 1987) וגם יו"ר מרכז השלטון המקומי. השכונה משתרעת על פני שטח גדול – מרח' דוד אלעזר מערבה ועד מתחם ביאליק הנמצא דרומית לביטוח לאומי החדש, כמחצית משטח השכונה נבנה עד כה בבנייני מגורים בני 10 קומות ומעלה. במרכזה נמצא קניון חולון והמדיטק, השכונה תחומה במסלול ההליכה ושביל האופנים המכונה "גולדה".

 

הגענו לגן סיפור דרך הביטחון נמצא ברחוב רפאל איתן בשכונת קריית פנחס איילון.

בחודש ינואר 2008 חנכה עיריית חולון את "גן סיפור דרך הביטחון".  הגן משלב בתוכו סיפור היסטורי לאומי ייחודי. נמצאים בו דגמי כלי רכב מוקטנים, ושרידים מקוריים של תוואי דרך הביטחון באורך של 40 מ' במקום שלובו מפות הדרך ואלמנט פיסולי המציג את שיירות כלי הרכב שעברו בדרך בתש"ח. המיצב בוצע על ידי א. א. תבנית ויציקה בע"מ.

 

 

המשכנו דרומה לפינה הדרום מערבית של שכונת קריית שרת.

קריית שרת – השכונה הדרום-מזרחית בחולון, נבנתה בשנות ה-70 והיא השכונה הגדולה ביותר בחולון. השכונה נקראת על שם ראש הממשלה השני של ישראל, משה שרת. את השכונה חוצה רחוב קרן היסוד ממזרח למערב. הרחובות המרכזיים בשכונה הם רחוב דוד אלעזר, שמהווה את הגבול עם שכונת פנחס אילון, רחוב אלופי צה"ל ורחוב מפרץ שלמה. האתרים המרכזיים בשכונה הם בית שטיינברג (תיאטרון וספרייה), מרכז פיס קריית שרת, מנש"ה – מרכז הנוער שער האריות, פארק פרס, ימית 2000 – פארק המים הגדול בישראל והמרכז מסחרי קריית שרת.

 

המשכנו וירדנו לעבר פארק חולות חולון

אזור חולות חולון הוא חלק הוא חלק מגוש החולות חולון – ראשון לציון הנמצא במישור החוף המרכזי של ארץ ישראל, מדרום מערב לאגן הניקוז של נחל איילון. מקור החול הוא נהר הנילוס במצרים אשר מביא עמו סחף רב שהוא תוצר בלייה של סלעי גרניט, מרמת חבש ומישורי סודן אל הדלתא. זרמי הים באגן המזרחי של הים התיכון מסיעים את הגרגרים ומשקיעים את החול על קו החוף הארצישראלי. חולות מישור החוף צעירים מאד מבחינה גיאולוגית והחלו להצטבר לפני כ 5,000 שנה ובעיקר ב 1,300 השנים האחרונות. עם הקמת הסכר הגדול באסואן (שנחנך בשנת 1970) נחסמה דרכם של חומרי הסחף אל הים. אולם, בים נותרו עדיין כמויות עצומות שמוסעות אל חופי ארץ ישראל. אזור החולות בדרום חולון בו רצועת חולות מישור החוף מגיעה לרחבה המקסימאלי: כ-7 ק"מ. בגוש החולות מצויים רבדים של כורכר, חמרה חולית ורכס כורכר חופי. בעבר השתרע גוש זה על פני כ 59,000 דונם ושרד כאזור בלתי מופרע עד לתחילת שנות השבעים של המאה העשרים, במהלכן נסללו כבישים והורחבו שטחי הערים חולון וראשון לציון. כיום נותרו באזור כ 28,000 דונם של חולות, מתוכם רק כ 30% אינם מופרים. החולות ברובם מיוצבים או מיוצבים למחצה ושולטים בהם נופי צומח אופיניים לחולות. בגוש חולות חולון ראשון לציון תועדו 118 מיני צמחי חולות, בהם 28 מינים אנדמיים (מקומיים).

אזור חולות חולון משתרע בדרומה של העיר על פני כ 4,000 דונמים. גבולותיו של האזור: בצפון – שדרות מנחם בגין ופארק פרס, במזרח – הכביש המהיר תל אביב אשדוד (מספר 4), במערב – רחוב שמחה ארליך וקריית בן גוריון, בדרום – גבולה המוניציפלי של ראשון לציון (השכונות רמת אליהו, נווה ים ואזור הקניונים). הכוונה ביצירת פארק חולות חולון היא לשמר את שטחי החולות האחרונים אשר נותרו בדרום העיר, בהיותם משאב טבעי, ההולך ונעלם מהנוף בארץ – ולהפכם לטבע עירוני שמור ובתולי, אשר יפותח על ידי האדם רק בשוליו הגובלים במגורים, ויהווה מוקד עניין ובילוי לשעות הפנאי, כמו גם מרחב למחקר מדעי וליצירה אמנותית. האתר יציע חוויה מעשירה הן לתלמידים ולחוקרים והן למשפחות ולמטיילים שוחרי טבע ונוף.  שטח הפארק משתרע על פני כ- 400 דונם ומהווה חלק מכ- 1,000 דונם שטח ציבורי פתוח בעתודת קרקע בת כ-4,070 דונם, הממוקמת בדרום שטחה של העיר חולון.

 

 

 

באזור הפארק הוגדרו שש יחידות נוף שונות:  אזור החוליות – ליבת האזור כ 61% מהשטח. שטח שמור יחסית, הכולל ארבעה בתי גידול עיקריים: דיונות מיוצבות חלקית, שקעים, שקעים לחים ודיונות מיוצבות. השקעים שבין הדיונות מתאפיינים בכיסוי צמחי ובעושר מינים גבוה יותר מאשר בדיונות, זאת בשל מפלס מי התהום הגבוה וההגנה מפני הרוח. דיונות לא מיוצבות – בשולי האזור ובסמוך לשני הכבישים החוצים אותו (הכביש ממערב למזרח – דרך הביטחון ההיסטורית, והכביש מצפון לדרום – סעיף דרך הביטחון המוביל כיום אל בית המטבחיים), יש דיונות לא מיוצבות. הדיונות החשופות מהוות כ 12% מהשטח. בחלקן ניתן להבחין בתהליך ייצוב החול על ידי ידיד החולות, לענה חד זרעית וגומא הקרקפות, אליהם מצטרף רותם המדבר במדרונות המוגנים מהרוח. אזורי מעבר – רצועת מעבר המהווה כ 3% מהשטח, מפרידה בין אזור החוליות לשוליים המופרים הגובלים באזור התעשייה של חולון בצפון מזרח ובין אזור החוליות לאתר הפסולת בצפון מערב האזור. הצמחייה ברובה היא לענה חד זרעית, רותם המדבר ותלתן דו גוני. אליהם נלווים מינים פולשים כגון: פרקינסוניה שיכנית, שיטה מכחילה, קיקיון מצוי ומיני באשה ים תיכוניים כשיבולת שועל נפוצה וחרצית עטורה. שולים מופרים – אזור החולות מוקף ברצועה של שוליים מופרים המהווה כ 15% מהשטח. רוחב הרצועה נע בין 10 מ' בגבול שכונת המגורים שמצפון (רחוב מטולה) ל 60 מ' בגבול שכונות המגורים שמדרום או מערב (קריית בן גוריון). בצד המזרחי הגובל באזור התעשייה רוחב השטח המופר מגיע עד 170 מ'. שם הפגיעה נגרמת בעיקר מגרוטאות וערמות פסולת בניין. השטח המופר מכוסה במינים פולשים כשיטה מכחילה ואקליפטוס. אתר הפסולת – בצפון מערב האזור נמצא אתר פסולת בניין לא פעיל המהווה כ 7% מהשטח. הצמחייה נשלטת על ידי מינים פולשים. אתר מגדל המים במולדת – מגדל המים ניצב על גבעה בשוליים הצפוניים של האזור הגובלים בפארק פרס ובפארק המים ימית. האתר מהווה כ 2% משטח החולות ומסביבו נמצאים שרידי בתים של שכונת מולדת.

 

חזרנו לתוואי דרך הביטחון ורכבנו לעבר שכונת מולדת בקצה הדרומי של העיר

 

שכונת מולדת היא השנייה במניין חמש שכונות שעל בסיסה נוסדה העיר חולון. היא הוקמה בשנת 1934 במרחק של כארבעה קילומטרים מדרום לשכונה הראשונה של חולון. אדמות האזור, חוליות ברובן, נרכשו בשנת 1930 על ידי חברת ה"מזרח" בראשותו של המודד חיסין. האדמות חולקו ל 1,800 מגרשים בגודל שליש דונם כל אחד. כ 1000 מגרשים נמכרו ליהודים שהתגוררו בארה"ב. הבאר הראשונה בשכונת מולדת נחפרה על ידי חיסין. את הבאר, היום בבעלות מקורות, ניתן לקראות גם היום ממערב לרחוב המנור. בפס"ח תרצ"ד (1934) הגיעו שמונה המשפחות הראשונות, כולן יוצאות תימן והקימו את הבתים הראשונים, את בית הכנסת ואת מקווה הטהרה. ראשי המשפחות היו: האחים צובארי שלמה, צובארי זכריה, צובארי עובדיה, וגיסם צובארי סעדיה, נגר יעקב, מנחם משה, חסני זכריה ולוי זכריה. בסוף שנת 1934 מנתה השכונה כתשעים משפחות. בתי שכונת מולדת ניבנו בצורה אקראית ומפוזרת על החולות ללא תכנון, לא נעשו כל עבודות תשתית או עבודות יישור ופילוס של הקרקע. את החיים בשכונה ניהל הועד המקומי שניבחר מקרב התושבים. תעסוקה לתושבים הראשונים נמצאה בפרדסי נחלת יהודה וראשון לציון הסמוכות. תושבים אחרים עבדו בשני מפעלים לעיבוד עורות שהוקמו בסמוך: מפעל "קונקורדיה" (בעליו היו בני משפחת זלצמן) ששמו שונה ל"לויתן" (כיום מתחם חברת "קטרפילר" באזור התעשייה), ו"בלנגה" (כיום ברחוב המנור 10). ילדי השכונה קיבלו חינוך דתי בחדר אצל ה"מורי" או בתל אביב. ב-1935 הוקם על ידי המוסדות צריף ששימש כבית ספר בשעות הבוקר וכבית כנסת אחר הצהרים.  הילדים למדו בכיתה אחת רב גילאית. רב השכונה היה הרב ראובן נדאף שעלה לארץ מתימן בשנת 1924, והיה לימים רבה הראשי של קהילת יהודי תימן בחולון. הריחוק משכונות חולון האחרות, החולות הנודדים וקשיי הפרנסה היקשו מאד על החיים בשכונת מולדת ועל התפתחותה. אט אט החלו אנשיה לעזוב את השכונה בחפשם אחר מקום מגורים אחר. השכונה סבלה קשות גם בשל היעדר תחבורה מסודרת. הכביש לשכונה נסלל רק בשנת 1936, כיום זהו המשך רחוב דוד אלעזר דרומה בכיוון ל"גבעת חולון". בימי מאורעות הדמים בין השנים 1936 – 1939 סבלה השכונה מירי בלתי פוסק, תושביה התפנו ברובם אל בית הספר החקלאי "מקווה ישראל", ונותרו בבתים רק כעשרה שומרים. כיום ניתן לראות את בתי שכונת מולדת בקצה רחוב המנור ובשרידים נוספים ניתן להבחין משני צדי רחוב הרוקמים. חלק המזרחי הוא כיום אזור לתעשייה ולמלאכה.
המקור: אתר עיריית חולון 

 

 

המשכנו דרומה בדרך הביטחון בסעיף לכיוון שכונת עזרא וביצרון בראשון לציון.

 

 

 

סרטון על דרך הביטחון חלק א'  סרטון על דרך הביטחון חלק ב

 

בחולון היה תוואי "דרך הביטחון" כביש בטון, שיצקו מהנדסי חברת 'אגרובנק' בין השנים 1936 עד 1938. את הכביש סללו בשיטה  הבריטית שכללה יישור גבעות החול, הנחת כורכר והידוקו והנחת לוחות בטון אותם יצקו בנפרד על גבי רשתות ברזל. את לוחות הבטון הניחו עם מרווחים צרים ביניהם. באופן טבעי כיסו חולות נודדים חלק גדול מהכביש והיה צורך תדיר לפנותם. בכדי למנוע את כיסוי הכביש הניחו בעמל רב שורות של חביות, בהן הביאו את הזפת לזיפות קטע הכביש דרומה. החביות הונחו ממערב לכביש, לעיתים זו על גבי זו בשתיים ושלוש "קומות". את שנותר "מקו החביות" ניתן לראות היום בצמוד לתוואי "דרך הביטחון", היורד דרומה אל בית המטבחיים ורמת אליהו בראשון לציון.

 

 

הגענו עד הקצה הדרך שלא כוסתה בחול

 

פנינו לעבר המתחם ההרוס בו נמצא בעבר בית המטבחים וגם פה יש סיפור מעניין.

 

בית המטבחיים ננטש כבר לפני כמה שנים. הוא פעל בשולי העיר במשך עשרות שנים. בית המטבחיים ששימש בית מטבחיים אזורי והוקם במקום זה בראשית שנות החמישים בהוראת משרד הפנים. לרבים מתושבי בחולון יש זיכרונות מהמקום: חלקם עבדו בו, חלקם סבלו מהרעש והלכלוך וחלקם פחדו ממנו כילדים. בבית המטבחיים היו געיות חזקות של בעלי החיים שהובאו לשחיטה, והריח שעלה ממנו נפוץ לכל עבר, וחדר גם לבתי התושבים שהתגוררו בסמוך. בשנת 2012 המקום נסגר וננטש, כל הציוד ושאריות בעלי החיים נשארו בו והוא הפך לאתר עזוב ומוזנח, ששימש זוגות אוהבים שרצו להתבודד. בתחילת יוני 2015 נשמע פיצוץ עז ברחבי העיר חולון. מבנה בית המטבחיים המיתולוגי, שפעל במשך עשרות שנים מול השכונות גבעת חולון ומולדת, פוצץ באופן מבוקר על ידי פיקוד העורף. הריסות המבנה שימשו לתרגול כוחות ביטחון וחילוץ, במסגרת תרגיל פיקוד העורף הלאומי 'נקודת מפנה 15', שהתקיים באותו זמן. תוספת אודות המקום

 

 

 

עזבנו את בית המבטחים וחזרנו לתוואי דרך הביטחון לכיוון מולדת

 

בדרך יכולנו להתרשם מהחולות המשתרעים לכיוון ראשון לציון.

 

הגענו לאתר מגדל המים של שכונת מולדת

מגדל המים הנמצא בחולות מולדת נבנה בשנת 1936 כדי לספק מים לתושבי השכונה החדשה. בריכת המים והעמודים התומכים בה נבנו ביציקת בטון. קו צינור המים באמצעותו קיבלה שכונת מולדת את מימיה, הגיעו משכונת נחלת יהודה הסמוכה למושבה ראשון לציון. במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936) נבנתה בקומת הביניים של המגדל עמדת תצפית ושמירה. מאוחר יותר שימש המגדל סליק של ההגנה. כיום מוצגת למרגלות המגדל תערוכה היסטורית ובה תמונות של המגדל, של שכונת מולדת ושל דרך הביטחון שעברה במקום.

המשכנו הלאה מזרחה בדרך הביטחון לכיוון נחלת יהודה. שביל האופניים פנה צפונה לכיוון פארק פרס

פארק פרס – הפארק הגדול ביותר בחולון. נקרא על-שם שמעון פרס בעודו בחיים. ממוקם מדרום לשכונת קריית שרת. במרכזו אגם מלאכותי עם מגוון סירות לשיט, מפל ואמפיתיאטרון בו מתקיימים מופעים. בשנת 2015נחנך בתחום הפארק מרכז בילוי ומסחר הנושא את השם "לה-פארק", ובו מסעדות וחנויות. מוזיאון הילדים חולון, היכל הספורט טוטו חולון ומתחם ההחלקה על הקרח Ice Peaks נמצאים אף הם בתחום הפארק.

 

המשכנו בתוואי דרך הביטחון ועברנו באזור המוסכים. הגענו לקצה שדרות ירושלים. המשכנו מזרחה וחצינו את הגשר מעל מחלף חולון מזרח.

מחלף חולון מזרח הוא מחלף המחבר את כביש 4 עם שדרות ירושלים במזרח חולון ועם אזור התעשייה והעסקים של העיר. חלקו הראשון של המחלף, שכולל כניסה לחולון מכיוון דרום, באמצעות גשר מעל כביש 4, נפתח לתנועה ביוני 2010.‏ חודש לאחר מכן נפתחה רמפת ירידה משדרות ירושלים לכביש 4 בכיוון דרום. בפברואר 2011 הסתיים שלב נוסף במחלף, כאשר נפתחה לתנועה רמפת עלייה לשדרות ירושלים ורחוב המרכבה, מכיוון צפון בכביש 4. רמפת ירידה לכיוון צפון לא נבנתה יחד עם חלקיו האחרים של המחלף, עקב עיכוב בתכנון, שנבע מהתנגדות משרד התחבורה, שחשש כי בניית הרמפה תיצור תנועת מספריים מסוכנת בגלל כלי רכב הפונים לכיוון מחלף השבעה, שמרחקו ממחלף חולון מזרח עומד על קילומטר וחצי בלבד. מאז עיריית חולון קדמה תכנון חלופי לרמפה בשיתוף עם עיריית ראשון לציון, כך שתכלול לולאה שתפנה קודם לכיוון דרום, ורק לאחר מכן תשתלב בכביש 4 לכיוון צפון, דבר שיגדיל את המרחק בין נתיב ההשתלבות מהמחלף לכביש 4, לבין מחלף השבעה. לפי התכנון החדש, בנוסף לכניסה לחולון, תתאפשר כניסה ויציאה מהמחלף לשכונת נחלת יהודה אשר בראשון לציון.

 

ירדנו מהמחלף ונכנסו לשטח

 

המשכנו מזרחה בדרך לכיוון הפרדסים של נחלת יהודה

 

 

מהדרך הנמצאת יכולנו לראות את מגדל השמירה, שנקרא מזקף שובנה בה כהגנה על דרך הביטחון

לאורכה של דרך הביטחון הוקמו מספר 'מזקפים' שהיו עמדות מגן מבוצרות בשפת אותם הימים. הם נבנו בשכונת עזרא, מקווה ישראל, בתי החרושת "ספירט" ו"היוצק" שעמדו בסמוך לצומת חולון כיום, מגדל המים של מולדת, עמדת העץ, שכונתה עמדת "הקופים" במזרחה של מולדת, ועמדת הבטון (בית באר) בסמוך לנחלת יהודה. חלק מה'מזקפים' והעמדות קיים גם כיום.

 

 

המשכנו עוד מזרחה ונכנסנו לתחום שדות מכון וולקני

 

הגענו לאתר הנצחה בו עמד בית אבו ג'בן

עד שנת 1948 היה במקום (כיום בתחומי המכון הוולקני לחקר החקלאות) בית מידות מפואר של בשם זוהדי אבו ג'בן. עם פרוץ מאורעות המלחמה השתלטו על הבית ערבים חמושים, בזמן שמעט דרומית לכאן נסללה דרך הביטחון שנועדה להעביר את התחבורה היהודית מתל אביב בבטחה דרך ראשון לציון תוך מעקף של ישובי ערבים עוינים. ב 11 בפברואר 1948 עלה אוטובוס של קואופרטיב 'דרום יהודה' על מוקש שהונח על דרך הביטחון וכתוצאה מהפיצוץ נהרגו שניים מנוסעיו וכשלושים נפצעו. אחד ההרוגים היה ד"ר דניאל דישון שהיה איש מכון ויצמן ומומחה בתעשיות חומרי הנפץ. אל האמבולנס של מגן דוד אדום, שחש למקום מראשון לציון נפתחה אש ואנשיו נפגעו. לאחר שנודע כי הפוגעים יצאו מבית אבו ג'בן, הוחלט על פעולת תגובה. כעבור שבועיים, כוח בפיקודו של שלמה להט (שכונה צ'יץ – לימים ראש עיריית תל אביב) פוצץ תוך קרב בפעולה הירואית את המבנה תוך שהוא מותיר 15 הרוגים בצד הערבי.
בשל החשש מהנסיעה בקטע המזרחי הוחלט לסלול עוקף נוסף דרומה. ואכן בחודש מרץ 1948 נסלל באספלט קטע הדרך שבין שכונת מולדת דרומה לעבר שכונת "עזרה וביצרון" (רמת אליהו כיום). התנועה התנהלה בקטע זה ללא הפרעת הערבים. עם כניעתה של יפו הערבית ב 13 במאי 1948 ובריחת ערביי יעזור ובית דג'ן ננטשה 'דרך הביטחון' והתנועה היהודית חזרה להשתמש בכביש יפו – יעזור בית דג'ן. 

לצד שרידי בית אבו ג'בן הוצבה אנדרטה המנציחה את המבצע. בחלקה העליון של אבן ההנצחה משולב איור הממחיש את תכנית הפעולה. הכוח בפיקודו של שלמה להט התמקם בשעה 3:00 לפנות בוקר ממערב לבית, ושלח שלשה כוחות משנה. כוח אחד התמקם מדרום לבית והציב חסימה כלפי מזרח. כוח שני התמקם מצפון לבית והציב חסימה כלפי צפון, כוח שלישי, בפיקודו של מוטקה לנדסמן, פנה לעבר בית הבאר שמצפון לבית. לאחר מיקום כוחות המשנה הצליחו אנשי הכוח העיקרי לפרוץ בשקט את הגדר שהקיפה את הבית ולהפתיע את השומרים הערבים שהיו בו. לאחר קרב קצר השתלטו הלוחמים על הבית, הניחו בו חומר נפץ ופיצצו אותו. בפיצוץ נהרס חלק גדול מן הבית, ורק כשליש ממנו נותר עומד. ביום 8 במרץ 1948 הותקף הבית שוב ופוצץ כולו
במקום גם הוקם אתר הנצחה לזכר חללי משרד החקלאות . ליד האנדרטה בריכה מתומנת, צבועה לבן שעל כל אחת מפאותיה אבן מעוטרת בכוכב 6 קודקודים.

 

לפני שעזבנו את המקום יכולנו לראות את מזרח חולון, המקום ממנו הגענו.

 

 

רכבנו בתוך שדות מכון וולקני לצפונה

 

 

כאן התחיל הקטע השני של מסלול הטיול

 

 

 

הגענו לשערי מתחם השירות המטאורולוגי הצמוד לכביש 44

השירות המטאורולוגי הישראלי הוא יחידת סמך במשרד התחבורה האחראית לחיזוי מזג האוויר, אספקת מידע מטאורולוגי וחקר האקלים בישראל. ראשיתו בשנת 1937 במסגרת ממשלת המנדט הבריטי, והוא חבר בארגון המטאורולוגי העולמי מאז 1949. השירות מפעיל יותר מ-150 תחנות מדידה ברחבי ישראל. תחומים עיקריים בהם פועל השירות המטאורולוגי: חיזוי מזג האוויר – השירות מספק באופן שוטף את תחזיות מזג האוויר בישראל ומפרסם אזהרות בעת תנאי מזג אוויר קיצוניים. התחזיות מיועדות גם לתחום התעופה, השיט, החקלאות ולמגזרים נוספים דוגמת מפעלי תעשייה ואנרגיה. מחשבים המקושרים לרשת מטאורולוגית בינלאומית ומערכות נוספות כדוגמת מכ"ם לחיזוי גשם מסייעים בהכנת התחזית; ניהול מאגר נתונים היסטורי – השירות אוסף את הנתונים האקלימיים ההיסטוריים כחלק מהמחקר וההבנה של מגמות אקלימיות וההצבעה על תופעות מזג אוויר חריגות. ניטור זיהום האוויר – השירות מפעיל מערכת מעקב אחר מזהמי אוויר גדולים (כתחנות כוח ובתי זיקוק) ומספק נתוני זיהום אוויר תוך התחשבות בתנאים המטאורולוגיים המשפיעים על זיהום האוויר. כמו כן, מתבצע מעקב אחר רמות הקרינה העל-סגולה ותחזיות אקלימיות – השירות מפרסם תחזית עונתית לחודשי החורף (דצמבר עד פברואר). הרחבה על ראשית דרכו של השירות המטאורולוגי, ייעודו, מבנהו הארגוני ועוד

 

 

 

כביש 44 – הוא כביש אורך, המחבר ובין מחלף חולון בצפונה של חולון ובין צומת שמשון ואורכו 39 קילומטרים. הכביש חוצה את העיר רמלה וחולף בסמוך לבאר יעקב, ראשון לציון, כפר חב"ד ובית דגן ובגבול בין אזור לחולון. מרמלה עד מחלף חולון יש קטעים רבים העוברים בשטח בנוי. המשך הדרך ממחלף חולון מערבה נקרא כביש 44 דרך בן צבי המסתיימת ביפו. בהמשך התוואי מתפצל: הראשון מוביל ליפו העתיקה דרך רחוב עולי ציון, והשני דרך רחוב יהודה הימית מתחת לגשר ישירות לנמל יפו. קטע הכביש לנמל דרך יהודה הימית היה עד לסגירת הנמל בשנת 1965 הכביש הראשי שהוביל לנמל יפו.
הקטע הצפון מערבי של הכביש, ממחלף חולון עד מחלף השבעה והלאה לכיוון רמלה היה חלק מהדרך הראשית מיפו לירושלים עוד בימי המנדט הבריטי, ונקרא אז, וגם בראשית ימי מדינת ישראל, "כביש ירושלים". בשנת 1961 הוסב שם הקטע ל"דרך השבעה" על שם שבעת הנוטרים שנפלו בסמוך לעיירה הערבית יאזור שהכביש עבר דרכה להלן. עם פרוץ מלחמת העצמאות רבו ההתקפות על כלי רכבי יהודיים בכביש כפי שיוצג להלן. שלטונות המנדט הבטיחו לאבטח את הכביש וראשי היישוב דרשו ממנה לעמוד בהתחייבות או לאפשר להגנה לאבטח את הכביש בעצמה.
בראשית ימי מדינת ישראל הכביש עבר דרך העיירה אזור. בתחילת 1963 הורחב הכביש לשני נתיבים בכל כיוון, ונסלל כביש עוקף לאזור, מדרום. הכביש העוקף הושלם לקראת סוף 1964. חלקו המזרחי של כביש 44, מצומת שמשון לצומת נחשון, נסלל כחלק מ"כביש הגבורה" בספטמבר-אוקטובר 1948 כדי שיהיה דרך הראשית לירושלים במקום כביש בתוואי ההיסטורי (כביש  424 שנחסם על ידי הלגיון הערבי בלטרון). החלק המרכזי של כביש 44, מצומת נחשון לרמלה, נסלל מאוקטובר 1948 ונפתח לתנועה בספטמבר 1950. אורך הקטע היה 12.5 קילומטר.
עד מלחמת ששת הימים התנועה לירושלים עברה על כביש 44 ולאחריה חודשה התנועה בכביש 424 ועיקר התנועה לירושלים עברה בכביש זה, עד פתיחת כביש 1 בשנת 1978.

 

 

עצרנו ליד האנדרטה למגיני הדרך לירושלים במלחמת העצמאות

 

 

נפילת שבעת הנוטרים היה אירוע שבו נפלו שבעה נוטרים סמוך לעיירה הערבית יאזור, בדרך המובילה מתל אביב לירושלים ב-22 בינואר 1948. בחודשים הראשונים מאז פרוץ מלחמת העצמאות יום למחרת החלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 התנהלה המערכה של היישוב היהודי נגד היישוב הערבי בחזיתות עירוניות ובדרכים. כבר בתחילת המלחמה נחסמה הדרך מתל אביב לראשון לציון, שכאמור, הייתה עורק התנועה היחיד למושבות הדרום ולירושלים בשני מקומות. האחד היה בשכונת אבו כביר ביפו אותו עקפו על ידי דרך הביטחון שהחלה להיסלל עוד לפני המלחמה. המחסום השני היה העיירה יאזור דרכה עבר הכביש. כבר בימים הראשונים למלחמה נרגמו מכוניות יהודים, אך "ההגנה" נמנעה מפעולות תגמול כל עוד דרך הביטחון לא הושלמה ולא ניתן היה לעקוף את יאזור. בעקבות מספר אירועים של פגיעה בשיירות ופעולות תגמול חסם הצבא הבריטי את הכביש ביאזור לתנועה יהודית. לאחר משא ומתן בין הבריטים לאנשי הקשר של "ההגנה" סוכם שנוטרים יהודים חמושים ילוו את השיירות בקטע יאזור. בבוקר 22 בינואר 1948 יצא משער מקווה ישראל טנדר ובו שבעה נוטרים מיחידת משמר נע (מ"ן) בפיקודו של אליהו (אליק) שמיר כדי לבדוק את קטע הדרך עליו הופקדה מחולון עד צומת בית דג'אן להלן, בטרם תעבור שם שיירה. הנוטרים היו אנשי משטרת היישובים העבריים יוצאי יחידות הפלמ"ח והחי"ש והיו למעשה פקודים של השלטונות הבריטים, שעשו הכל כדי להצר את צעדיהם. הנוטרים, אנשי המשמר הנע, המשיכו ללוות שיירות יהודיות ובהתאם להנחיית השלטונות הבריטים לא השתמשו בכלי רכב משוריינים אלא בטנדרים פתוחים והיו חשופים לאש מנשק קל. בהגיע הטנדר לכניסה המערבית ליאזור עקף גוויית כלב שהייתה על הכביש וכסתה על מוקש שהופעל מבית החרושת לקרח. מעוצמת הפיצוץ נפגעו כל הנוטרים. חלקם נהרג במקום וחלקם נפצעו והוכרעו על ידי המון ערבי שהסתער עליהם במקלות ובסכינים והתעלל בגופות. השבעה נקברו בחלקה הצבאית בבית הקברות נחלת יצחק.

 

המשכנו ועלינו לגבעה בה נמצאים שרידי  בית קק"ל הסמוך לצומת בית דגן לידו נמצא מבנה משטרת התנועה. לצומת החלטנו לא להגיע בטיול זה.

צומת בית-דגן הוא מפגשם של (כביש 44 (כביש רמלה תל אביב וכביש 412,מיהוד לראשון לציון והלאה לכיוון נס ציונה ורחובות . הצומת נקרא על שם היישוב בית דגן הסמוך לו ובעבר נקרא צומת בית דג'ן על שם העיירה הערבית שהייתה במקום עד מלחמת העצמאות. צומת זה משמש כאחת היציאות הראשיות של ראשון לציון ושל היישובים בסביבה. הצומת הוא אחד הצמתים המורכבים בארץ שטרם הפך למחלף. במרכז הצומת שנים עשר מעברי חצייה להולכי רגל ומסלולים רבים שאינם אופייניים לצומת רגיל. כך למשל, כלי רכב המגיע מכיוון תל אביב ומעוניין לפנות לכיוון יהוד (שמאלה) צריך לצאת לקשת הימנית ומשם לפנות שמאלה, דבר המבלבל נהגים רבים. מזה זמן רב מתכוונת החברה הלאומית לדרכים לבנות במקום מחלף, אך טרם קודמה תוכנית מעשית כלשהי בנושא. סמוך לצומת נמצאת תחנה של משטרת התנועה הארצית ומחנה בית דגן הנטוש. סביב הצומת פזורות מספר תחנות אוטובוס, בהן עוברים קווי אוטובוס רבים, בייחוד הקווים מראשון לציון, רמלה ולוד לתל אביב. אחת התחנות נמצאת על אי תנועה גדול בלב הצומת.

מבנה משטרת התנועה הוא אחד מ-65 מבני מצודות טיגראט שבנתה ממשלת ארץישראל המנדטורית בראשית שנות ה-40 של המאה הקודמת , בעקבות הפקת לקחים מהמרד הערבי הגדול (1936 – 1939). להרחבה מאמר מצודות טיגרט –  שלטון וביטחון בכפיפה אחת ומאמר נוסף תכנון מבצרי המשטרה ( טגרטים) בארץ ישראל. ב- 14 במאי 1948 פינו הבריטים את בניין המשטרה בצומת ומסרו אותו לערבים. באותו יום כבשו אותו היהודים והערבים נסוגו כמעט ללא קרב. בחיפוש במקום נמצא מטען חומר נפץ של 500 ק"ג שהיה אמור להיות מופעל על ידי מנגנון הפעלה הקשור בחוט. למרבית המזל ניתק החוט בעת ההתקפה. לאחר כיבוש המשטרה נפתח הצומת למושבות הדרום ונפסק הצורך להשתמש בדרך הביטחון.  לאחר מלחמת העצמאות נמסר המבנה לשימוש משטרת ישראל. 

 

בית הקרן הקיימת היה בית בודד בן שלוש קומות, כ-650 מטרים ממערב לצומת בית דגן ולתחנת המשטרה הבריטית שהייתה שם. השטח עליו נבנה הבית שהתפרס משני צידי כביש ירושלים תל אביב, נקנה בשנת 1922 על ידי הקרן הקיימת, אך הוחלף עם תושב ערבי מיפו תמורת שטח בגודל דומה בצמוד לנחלת יהודה. הערבי בנה במקום את הבית והפעיל בו בית חרושת לסיגריות. בשנת 1930 מכר הערבי את הבית ורוב השטח לחיים שוגרמן שקיים במקום פרדס. לאחר ששוגרמן הסתבך בחובות הוצא הבית למכירה כדי לכסות חוב לו היה ממושכן לזכות בנק ברקליס ובנק אשראי. לאחר שכבר הוצעו הצעות לקנייה מצד גורמים ערביים שכנע המרכז החקלאי את דירקטוריון הקרן הקיימת לישראל לקנות את השטח, בגלל החשיבות האסטרטגית של הבית. פנחס רוטנברג ובנק ברקליס הבטיחו לקרן הקיימת הלוואות נוחות כדי שיוכל לקנות את השטח. השטח נקנה בידי חברת הימנותא ונמסר לעיבוד לידי קיבוץ מעלה החמישה. עם פרוץ מלחמת העצמאות קיבל המקום ובייחוד הבית, חשיבות אסטרטגית רבה. הוא חלש על הדרך הראשית ליפו וממנה ועל על הצומת החשובה למושבות הדרום והיה עמדת הגנה חשובה לדרך הביטחון מולדת – נחלת יהודה. בחודשים הראשונים של המלחמה יחידות בפיקודו של חסן סלאמה התקיפו את היחידות שנמצאו בבית מספר פעמים והצליחו אף לפוצץ אותו אך לא הצליחו לכבוש אותו. עם כיבוש יאזור במבצע חמץ ערב פסת תש"ח נשבר המצור על בית הקרן הקיימת.

 

 

המשכנו ועלינו על הגשר מעל כביש 44 וחצינו אותו מכיוון דרום לכיוון צפון. על הגשר יכולנו לראות בכיוון מזרח את צומת בית דגן

על הגשר כיוון מערב יכולנו לראות את מחלף השבעה.

מחלף השבעה נקרא גם"מחלף המטאורולוגית" על שם מרכז השירות המטאורולוגי הממוקם בסמוך הוא מחלף שבו נפגשים כביש 4 וכביש 44 (כביש רמלה – תל אליב) ונקרא באותו קטע "דרך השבעה". בשנות ה-50 וה-60 נודע הצומת כ"צומת אזור"^] והוא היווה עד 1959 את הקצה הדרומי של כביש גהה. בראשית שנות ה-60 הותקנו בצומת רמזורים. המחלף נבנה באמצע שנות ה-70 בידי סולל בונה וגשר המחלף נחנך בינואר 1978  והלולאה הדרום מערבית נפתחה ביולי 1979. המחלף ודרך השבעה היוצאת ממנו, קרויים לזכרם של שבעת הנוטרים שנפלו במלחמת העצמאות סמוך למיקומו של המחלף. המחלף מאפשר נסיעה רציפה ללא צמתים או רמזורים בכביש 4 בלבד, והיא זו שעוברת בגשר מעל כביש רמלה–תל אביב-יפו. סמוך מאוד לגבולו הצפוני של מחלף השבעה ממוקם מחלף גנות, ועל כן ניתן בנקל לבלבל בין השניים. חלק מהשיפורים שעבר מחלף השבעה במהלך השנים בוצעו במקביל לעדכונים במחלף גנות. כך למשל, בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 נבנה במחלף השבעה גשר נוסף שאפשר יצירת נתיב בלעדי לנוסעים לכיוון כביש 1 דרך מחלף גנות. הפונים מכביש 44 לכיוון כביש 4 צפון עוברים מתחת לגשר זה.

ירדנו מהגשר ונכנסנו לתחום מושב משמר השבעה.

משמר-השבעה מושב ללא השתייכות ארגונית הנמצא בתחום המועצה האזורית עמק לוד בצד כביש רמלה – תל אביב ליד צומת השבעה. המושב תחום על ידי מרובע כבישים ארציים: כביש 1 בצפון, כביש 4 במערב, כביש 44 בדרום וכביש 412 במזרח. המושב נוסד בשנת 1949 ע"י קבוצת חיילים משוחררים, במטרה להקים מושב ליד תל אביב ונקרא כך ע"ש שבעת הנוטרים, אנשי ההגנה, שנפלו בקרב על הדרך לירושלים והם לפי סדר א"ב: מנחם אבטיחי, דוד אבניצקי, צבי זעירא, יעקב עולמי, יצחק קורדובה, קלמן רוזנבלום ואליהו "אליק" שמיר. רחובות המושב נקראים על שם כל אחד מהשבעה. שטח המושב ב-1,600 דונם ומונה היום כ-374 בתי אב, כ-1,107 נפשות. רוב התושבים מתפרנסים מעבודות מחוץ למושב ורק מעטים עוסקים בחקלאות. 

נכנסנו לתוך המושב והגענו לאתר הנצחת השבעה ובני המושב שנפלו במערכות ישראל

הנצחת זכר השבעה היא רחבה בנוסף על שם המושב, שם רחובות המושב על שם כל אחד ממהם, האנדרטה במושב, שם המחלף סמוך למקום בו נפלו.  כאמור קטע הכביש הישן לירושלים (כביש 44) בין משמר השבעה לאזור נקרא דרך השבעה. כיכר השבעה בחולון, בצומת הרחובות חנקין וז'בוטינסקי נקראת על שמם. הנצחתם היא גם באזור: שכונת המגורים שבענה נקראת על-שם השבעה. גן השבעה, סמוך למקום הקרב, ובמרכזו אנדרטה לשבעת הנוטרים בבית הספר השבעה, נמצאת אנדרטה לזכר שבעת הנוטרים ובתוכה תבליט מתכת המתאר את קרב השבעה. בבית הספר מתקיימת מסורת של העלאת זכר הנוטרים מדי שנה בתאריך י"א בשבט, בהשתתפות המשפחות השכולות. בזמן האירוע מוצגות באולם בית הספר עבודות התלמידים על שבעת הנוטרים, וכן עבודות המתארות את הקרב. בסמל המועצה המקומית אזור מופיעים שבעה כוכבים לזכר שבעת הנוטרים. בגן הבוטני במקווה ישראל יש פינת זיכרון לאליהו שמיר שהיה בוגר המוסד. בשנת 1951 פרסם משה שמיר את ספרו במו ידיו – פרקי אליק על אחיו אליהו שמיר, מפקד הנוטרים. הספר זכה להצלחה עצומה והפך לרב מכר. בטקס שנערך במאי 2015 הוצב מטעם המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ובשיתוף עם המועצה המקומית אזור, שלט הסבר ליד שער בטון שהוא השריד האחרון של בית החרושת לקרח, סמוך לאנדרטת השבעה. השלט מספר את סיפור ההתקפה על בית החרושת לקרח שהייתה בתגובה לרצח השבעה ובו מונצח זכרו של לוחם הפלמ"ח רחמים הוורד שנפל בפעולה זו.

 

הסתובבנו במושב משמר השבעה. נגשנו לראות את הבית ההולנדי בחלקו הצפוני של המושב. יצאנו מתחום המושב בשער הכניסה המזרחי הפונה לכביש 412. רכבנו לעברו חצינו אותו מול הכנסה ליישוב בית דגן.

 

כאן החל הקטע השלישי של מסלול הטיול

 

 

החלטנו שבטיול זה נוותר על סיבוב בבית דגן שנבנה על עיי היישוב הערבי בית דג'ן שהתקיים עד מלחמת העצמאות

 

בית דגן הוא יישוב עירוני המשתרע בין כביש 44 בדרום ובין כביש 1 בצפון, בין כביש 412 במזרח ופרדסים במזרח. היישוב מאורגן מונציפאלית כמועצה מקומית בתחום מחוז מרכז בשנת 1953. היישוב הוקם על ידי עולים מצפון אפריקה ותימן כיישוב חקלאי. בשנת 1979 הוכנה תוכנית מתאר אשר קבעה את מגמות הפיתוח של היישוב. מאז ועד היום נבנו שכונות חדשות הוקמו מבני ציבור חדשים ושודרגו הישנים. כיום מתגוררים בבית דגן כ-8,000 תושבים.

 

 

 

 

 

בית דג'ן – הכפר שכן על גבעת-חול על אתר שהיה מיושב כבר בימי הכנענים ונזכר בתנ"ך כבית-דגון השוכנת בפלשת, ובתקופת הפלשתים היה יישוב בו היה כנראה מקדש לאל הפלשתי דגון. בית דגון מוזכרת לראשונה בכתובת רעמסס השלישי בצורת "בית דקן". בימי שלטון המלך האשורי סנחריב במאה השביעית לפנה"ס נודע המקום כבִּית דאגאנה ובתקופה  הרומית נקרא קֶפַּאראדגוֹן. שומרונים גרו בכפר מהמאה הרביעית ועד המאה העשירית לספירה, ובמאה השמינית בנה בו הח'ליף האֻמַיִּי הִשאם בן עבּד אל-מַלִכְּ ארמון עם עמודי שיש לבן. הצלבנים בנו שם מבצר שנחרב בידי סֿלאח אל-דין ונבנה מחדש בידי ריצ'ארד לב הארי בשנת 1191, ושרידיו עוד נראו במקום ב-1948.
בתקופה העותמאנית ועוד לפניה בית דג'ן היה כפר ערבי מוסלמי. ערב מלחמת העצמאות בית דג'ן היה יישוב גדול יחסית ומספר תושביו  היה כ-4,500 רובם מוסלמים. אדמות-הכפר השתרעו באותה עת על כ- 17,350  דונם, מהם 1,975 אשר נרכשו בידי יהודים. הכפר נכבש בסוף אפריל 1948 בידי חטיבת אלכסנדרוני במסגרת מבצע חמץ להלן ואז תושבי בית דג'ן נטשו את כפרם. לאחר המלחמה בתי הכפר נהרסו ואלה שנשארו היוו מקום לקליטת עולים חדשים ובסיס ליישב בית דגן.  על אדמת הכפר הוקמו גם המושבים משמר השבעה (1949), חמד (1950) וגנות (1953).

 

חצינו את בית דגן בכיוון מזרח באחד הרחובות הצפוניים. יצאנו מתחום השטח הבנוי אל השטח הפתוח. אז יכולנו להבין שאנחנו מדוושים בעמק לוד שנמצא בתחום מישור החוף המרכזי.

 

מישור החוף המרכזי נקרא גם מישור החוף התיכון וגם מישור חוף דן הוא אזור משנה של מישור החוף והוא, כמוצג במפה, משתרע בין השרון ובין מישור חוף יהודה. נחל הירקון מהווה את גבול תיחומו הצפוני שנחל שורק מהווה את גבול תיחומו הדרומי של מישור חוף המרכזי. במישור החוף המרכזי בו נמצא חלק ניכר מהשטח הבנוי של גוש דן. ככמו בשרון ובמישור חוף יהודה, נמצא את חולות החוף, את רכסי הכורכר, את גבעות החול האדום ואת הבקעות ביניהן ובהן אדמות סחף. במישור החוף המרכזי נמצאת בקעת אונו אותה מנקזים מכיוון צפון אל כיוון דרום שני נחלים והם נחל אונו ונחל יהוד. שניהם מהווים חלק מאגן הניקוז הגדול של נחל איילון, להלן, ואליו הם מתחברים. בקעת אונו היא בעצם הרחבה של עמק לוד המשתרע משני צדדיו של נחל איילון לאורך קו שבר גאולוגי בציר בין יפו במערב ורמלה במזרח.

 

 

רכבנו בין הפרדסים בתחילה בכיוון מזרח ובהמשך בכיוון דרום.

 

פרדסים אלה שייכים לתאגיד מהדרין 

מהדרין הינה התאגיד החקלאי הגדול והמוביל בישראל. מהדרין הוקמה בשנת 1952 והינה חברה ציבורית משנת 1963. החברה נשלטת על-ידי נכסים ובניין (45.41%) והפניקס (41.42%). מהדרין הינה היצואנית הישראלית מספר אחת של פרי הדר. בישראל, עיקר פעילותה בתחום עיבוד פרדסים ומטעים, אריזה, ייצוא ושיווק של הפרי, תפעול בתי קירור, ניהול מקרקעי החברה ונכסים מניבים. בחו"ל, מתמקדת מהדרין בשיווק ומכירה של תוצרת חקלאית ישירות ובאמצעות חברות בנות. פעילויות מהדרין כוללת: עיבוד חקלאי – עיבוד חקלאי של כ- 53,000 דונם פרדסים ומטעים, מתוכם 13,000 דונם שנמצאים בבעלותה (בחכירה). בתי קירור – תפעול של כ- 37,000 מ"ר בתי קירור בארץ ובצרפת.  אריזה-  אריזת כ-170 אלף טון פרי וירק ב-7 מפעלי אריזה ברחבי הארץ. שיווק בארץ – שיווק של כ-60 אלף טון פרי טרי  וכ-70 אלף טון לתעשייה במחזור של כ-220 מיליוני ש"ח. פעילות ייצוא – יצוא של כ-250 אלף טון פרי וירק במחזור של כ-1.04 מיליארד ש"ח. ניהול מקרקעין ונכסים מניבים – השכרת 66,000 מ"ר של סככות ומפעלי אריזה. מקור והרחבה

 

 

 

יצאנו מתחום הפרדס ונכנסנו לתחום כפר חב"ד שהוא אחד מיישובי המועצה האזורית עמק לוד

 

מועצה אזורית עמק לוד היא מועצה אזורית במחוז  המרכז שהוקמה בשנת 1952. היא נמצאת בקרבת הערים ראשון לציון, לוד, רמלה ואור יהודה. שמה של המועצה נובע ממיקומה הגאוגרפי בעמק לוד. המועצה גובלת בצפון בנמל תעופה בן-גוריון ובאור יהודה, במזרח במועצה אזורית חבל מודיעין ובלוד, בדרום ברמלה ובבאר יעקב ובמערב באזור, בבית דגן ובראשון לציון. בתחום המועצה מתגוררים  כ- 15,500 תושבים בתשעה יישובים כפר חב"ד, אחיעזר, זיתן, ניר צבי, צפריה, חמד, גנות, משמר השבעה ויגל. עם הקמתה בתחום המועצה אזורית עמק נכלל הישוב תוחלת שבהמשך הזמן פורק ותושביו הועברו ליישוב אזור. משרדי המועצה שוכנים  כיום במרכזו של כפר חב"ד.

 

 

 

כפר חב"ד כפר משמש מרכז לחסידי חב"ד בארץ, במקום מוסדות חינוך רבים ובתחומו כאמור נמצא מטה המועצה האזורית עמק לוד. היישוב נוסד בשנת 1949 ע"י עולים מרוסיה חסידי חב"ד, באדמות הכפר הנטוש ספריה להלן אז נקרא היישוב בשם שפריר. אח"כ הוסב שמו ע"י מייסדיו. חב"ד – ראשי התיבות של התנועה החסידית "חכמה – בינה – דעת".  שטחו כ-2,500 דונם ומונה היום כ 1,062בתי אב, ,וכ- 6,732 נפשות. חלק מהתושבים מתפרנסים מעבודות בתוך הכפר אך ישנם תושבים המתפרנסים מעבודות מחוץ לכפר.

 

 

 

באופן טבעי האטרקציה בכפר חב"ד אליה הגענו היה בית הרבי מלובביץ שזהה שנמצא בניו יורק.

 

עזבנו את כפר חב"ד המשכנו צפונה חצינו את מסילת הברזל בקו תל אביב לוד ובמעבר תת קרקעי את כביש 1 בקטע של הכביש המהיר.

כביש 1 (אַחַת) הוא כביש ראשי המחבר בין תל אביב, ירושלים, מעלה אדומים ויריחו ומוכר גם בשם "כביש ירושלים-תל אביב". למרות השם הנפוץ, לכביש ישנו חלק נוסף הנמשך ממזרח לירושלים, דרך מעלה אדומים ומדבר יהודה לבקעת הירדן. כך למעשה הוא אחד משלושת הכבישים היחידים בארץ שחוצים אותה לכל רוחבה (שני הכבישים האחרים הם: כביש 25 וכביש 57). אורכו הכולל של הכביש הוא 96 קילומטרים והוא מורכב משלושה חלקים עיקריים: 1. כביש מהיר המתחיל במחלף קיבוץ גלויות בתל אביב, בהתפצלות מנתיבי איילון, חולף על פני נמל התעופה בן-גוריון והעיר לוד ומגיע עד לשער הגיא. 2. העלייה ההיסטורית לירושלים ממחלף שער הגיא. 3. כביש ירושלים-ים המלח (או כביש ירושלים-יריחו). חלק זה מסתיים בצומת בית הערבה, צומת מפגש עם כביש 90 בסמוך לקיבוץ בית הערבה בבקעת ים המלח. מצומת זה נמשך חלק נוסף באורך של חמישה קילומטר הסגור לציבור אך נמצא בשימוש צה"ל, ומוביל לגשר עבדאללה ההרוס. מעבר לנהר הירדן קיים כביש המשך.

קטע הכביש המהיר – בשנת 1965 החל תכנון כביש מהיר מתל אביב לנמל התעופה בן-גוריון, בתוואי צמוד למסילת הרכבת מתל אביב ללוד. בנייתו שהייתה אמורה להסתיים ב-1966 התעכבה ולבסוף נחנך ב-26 בפברואר 1970 הכביש מחלף גנות – נתב"ג (המסלול הצפוני בלבד, שהתנועה בו נעה בשני הכיוונים). לקראת פתיחתו של הקטע נחנך באוקטובר 1969 הגשר הראשון של מחלף גנות. הקטע מגנות לנמל התעופה תוכנן מתוך מחשבה להרחיבו בעתיד לכיוון ירושלים ולתל אביב, ללא החלטה על התוואי המדויק. לאחר מכן הוחלט לבנות את הכביש המהיר בין תל אביב למחלף שער הגיא בתוואי חדש דרך לטרון, במקום להרחיב את הכביש הישן (כביש 44). קטע הדרך גנות – לטרון ארוך ב-10 קילומטרים מהכביש הישן (עקב מעקף סביב לוד ובן שמן), אך הנסיעה בו מהירה יותר בשל תכנונו ככביש מהיר עם מיעוט צמתים ומחלפים. אחד הנוסעים הראשונים בחלק החדש של הכביש היה נשיא מצרים אנואר סאדאת בעת ביקורו בישראל בנובמבר 1977. היה זה עוד לפני שנסתיימה סלילת הכביש. ראש הממשלה באותה תקופה, מנחם בגין התעקש שסאדאת יסע בכביש המהיר כדי שיתרשם מהפיתוח בישראל. מספר שבועות לאחר מכן, בינואר 1978 נחנך הקטע בין לטרון לשער הגיא, וביולי 1978 נפתח הקטע לנסיעה לכל אורכו בין מחלף קיבוץ גלויות ועד לטרון (שם התחבר עם הכביש הישן), אך עם רמזורים זמניים ונתיב בודד בחלקים מסוימים. הקטע כולו נחנך רשמית באוגוסט 1979 בטקס חגיגי ומתוקשר. את הסרט גזר ראש הממשלה מנחם בגין.

 

נכנסנו ועברנו בתוך מושב צפריה וחצינו אותו מדרום לצפון.

 

מושב צפריה המושב משתייך לתנועת הפועל המזרחי הנמצא בתחום המועצה האזורית עמק לוד. המושב נוסד בשנת 1949 ע"י עולים מהונגריה ופולין, אליהם הצטרפו אנשי חב"ד מרוסיה, שהקימו לאחר מכן את כפר חב"ד. המושב נקרא על שם הכפר הערבי ספאריה, להלן שהתקיים במקום עד מבצע חמץ במלחמת העצמאות ועל על אדמותיו הוקם. שטח המושב כ-2,000 דונם ומונה היום כ-155 בתי אב, כ-408 נפשות.

 

 

סאפריה כפר הערבי שכן על אתר שנודע בתקופה הביזנטית כ-Sapharea  ונקרא סַפִירְיַה בפי הצלבנים. במחצית דנות ה-40, על תושביו היה כ-3,070, מוסלמים כולם. אדמות-הכפר השתרעו באותה עת על 12,840 דונם, מהם 1,722 אשר נרכשו בידי יהודים. הכפר היה יצרן העגבניות הגדול בנפת יפו, ותושביו גידלו גם הדרים על שטח אדמה נרחב. כמו כן, גידלו בננות ודגנים. הכפר נכבש, כמו בית דג'ן ויאזור וכפרים נוספים בסביבתו בידי חטיבת אלכסנדרוני במהלך מבצע חמץ כהכנה לכיתור יפו וכיבושה. ב-1949 הוקמו על אדמות הכפר מושב צפריה וכפר חב"ד, שכאמור, בראשיתו נקרא שפריר. ב-1950 הוקם עליהן גם מושב אחיעזר ובשנת 1951 מושב תוחלת שנבלע בהמשך על-ידי כפר חב"ד.

 

מבצע חמץ הוא שמו של המבצע לכיבוש יפו במלחמת העצמאות על ידי חטיבות "ההגנה" אלכסנדרוני, גבעתי וקרייתי, אשר החל ב-28 באפריל 1948. בתקופה שלפני כיבוש יפו היוו הכפרים הערביים אשר ממזרח לה איום על תל אביב ועל הדרך לירושלים, והמבצע נועד במקור לכבוש אותם (ולא את יפו). יפו לא יועדה להיות חלק מהמדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה, והשיקול המדיני היה שלא לתקוף אזורים שנכללו במדינה הערבית המיועדת לפני סיום המנדט הבריטי. לכך נוסף השיקול הצבאי שלא לתקוף את יפו חזיתית. במקום זאת הוחלט לכבוש את כל הכפרים הערביים המקיפים את יפו, המשמשים גשר וקשר לאזורים ערביים אחרים בארץ, בהתאם לתכנית ד'. ההנחה הייתה שמצבה הגאוגרפי של העיר יחייב אותה להיכנע, לאחר שתמצא מכותרת, עם צאת הבריטים. מטרת המבצע הייתה "להקיף ולנתק לגמרי" את יפו מעורפה באמצעות כיבוש הכפרים יאזור, יהודיה, חיריה, סקיה, סלמה, כפר עאנה ובית דג'ן. פקודות המבצע כללו דרישה ל"טיהור השטח". עוד נקבע כי "תושבים אזרחיים של מקומות שנכבשו יורשו לעזוב את המקום אחרי שייערך אצלם חיפוש אחרי נשק". ב-  28 באפריל 1948 החל כוח "ההגנה" מחטיבת אלכסנדרוני לכתר את יפו כדי להשתלט על מבואותיה המזרחיים והדרומיים של תל אביב. ההנחה הייתה שכיתור יפו יביא לכניעת תושביה מבלי שהדבר יגרור התנגשות עם הכוחות הבריטיים. ב-30 באפריל הוכרע הקרב ומפקד "צבא ההצלה" בעיר נמלט ממנה בדרך הים. החלה בריחה המונית של כ-70,000 מתושביה הערבים של יפו, וב-13 במאי חתמו מנהיגיה על הסכם כניעה. הכפרים סלמה, סאקיה ויאזור נכבשו כמעט ללא קרב, מכיוון שהיו מאוד דלים בנשק. תושביהם ברחו ברובם מששמעו את לוחמי ההגנה מתקרבים. כיבוש יאזור פתח את הדרך לבית הקרן הקיימת על יד בית דגן. גם הכפרים אל-ח'ירייה, כפר עאנה וסאפריה נכבשו, והתקפות הנגד הערביות מכיוון סלמה ויהודייה נהדפו. הקשר בין העיירה הערבית בית דג'אן והעיירה יהודייה, עדיין לא נותק. יחידה מוגברת של סיירים וחבלנים פשטה על הגשר שעל נחל איילון, פוצצה אותו וכך נותק הקשר כליל של העיר יפו מזרחה. לימים נבנה גשר חדש על הכביש בין אור יהודה לצומת בית דגן שנקרא "גשר יחזקאל" על שם יחזקאל בן דוד שנהרג מאוחר יותר ליד הכפר הערבי ג'ימזו. בליל שביעי של פסח נכנסו גדודים 32 ו-33 של אלכסנדרוני לתוך הכפר סלמה ומצאו אותו נטוש. תושביו נסוגו לעבר יפו. ב-28 באפריל תקף גדוד 52 של חטיבת גבעתי את תל א-ריש שממנו ירו הערבים על חולון. התל נכבש במהרה, אולם הערבים התאוששו מהר והחלו מיד בהתקפת נגד חזקה על הכוחות שטרם הספיקו להתבצר. כוח גבעתי נאלץ לסגת לכיוון מקוה ישראל באבידות כבדות – 21 הרוגים מתוכם 7 נעדרים ו-100 פצועים. לזכר הנופלים בקרב זה נקראת השכונה הסמוכה לתל בשם תל גיבורים.

 

 

 

 

יצאנו מתחום צפריה לעבר כביש 4404 המחבר את יישובי המועצה האזורית לוד, הנמצאים מדרום לתחום נתב"ג.

 

 

המשכנו ברכיבה לאורך קטע כביש מערב בציר משיק לגדר נתב"ג

 

 

 

סיום הקטע השלישי היה בירידה לערוץ נחל איילון מתחת לגשר כביש 412

.

 

כאן החל הקטע הרביעי של מסלול הטיול שכמו הקטע החמישי היה לאורך ערוץ נחל איילון כמוצג להלן.

 

 

נחל איילון מוכר בעבר בשמו הערבי: וָאדִי מוּסְרָרָה.  יש המפרשים את השם הערבי במשמעות "צרורות אבנים" (صرّة "צֻרָה"= צרור). את שמו העברי קיבל מעמק איילון בו הוא עובר, לאורכו. השמות הקודמים של הנחל: w. Salman, w. Kabir, w. Salama, w. Musrara. בעבר נחל איילון היה נחל איתן וכיום הוא נחל אכזב, מוצאו בהרי יהודה דרומית לרמאללה ונשפך לנחל הירקון בתל אביב. אורכו הכולל של הנחל הוא כחמישים קילומטר ושטח אגן הניקוז שלו כ-815 קילומטר רבוע. הנחל כיום הוא היובל המרכזי והעיקרי של נחל הירקון. זה תחום אגן הניקוז של שניהם.

 

 

 

יובליו של נחל איילון בהרי יהודה הם נחל בית חנן, נחל כפירה, נחל החמישה, נחל יתלה, נחל אילן, נחל שורש" נחל בית חורון. בתחילה זורם הנחל בעמק איילון, משם הוא נכנס למאגר איילון וממשיך בגבעות השפלה מזרחית ליישובים כפר שמואל ומשמר איילון. נחל איילון ממשיך לזרום מהשפלה ואליו מגיעים יובלים נוספים ממהר והם נחל נטוף, נחל מודיעים, נחל נבלט). ויובליו האחרים מגבעות השפלה נחל נחשון, נחל מאיר, נחל גזר, נחל עזריה, נחל ענבה, נחל דניאל, נחל גמזו נחל בית עריף, לכיוון כללי של צפון מערב. מערבית לנמל התעופה בן-גוריון, מתחברים אליו שני יובליו הגדולים נחל שפריר ונחל יהוד אליו התחבר נחל אונו. בהמשך הנחל נכנס לפארק אריאל שרון בקצהו המזרחי של הפארק מתחת לכביש 412 וחוצה אותו לכל אורכו עד שהוא מתועל לנתיבי איילון בכניסה לתל אביב. מנקודה זו ועד קרוב לשפך הוא זורם לכיוון צפון בתעלה בין נתיבי הכביש המהיר. נחל איילון נשפך לנחל הירקון ודרכו לים התיכון. נקודת המפגש עם הירקון יוצרת לשון יבשה המפרידה בין הנחלים ונקראת "פארק ראש הציפור", בשל צורת השטח במבט מהאוויר. היא נמצאת בשטחו של פארק הירקון.

 

מתחת לגשר כביש 412 עצרנו להפסקה. תוואי הנחל יבש לחלוטין.

 

פעם קודמת שהייתי במקום היה בתחילת האביב בטיול סובב בקעת אונו, שילוב של מרחב עירוני ושטחים פתוחים בלב מטרופולין תל אביב. כך נראה אז המקום

 

לאחר ההפסקה יצאנו לדרך בקטע המסלול הרביעי לאורך אפיק הנחל בין כביש 412 במזרח ובין כביש 4 במערב.

 

 

אלה מראות ברכיבה לאורך אפיק הנחל בקטע זה לעומת אלה שראיתי בטיול הקודם בתחילת האביב.

 

 

 

 

המשכנו ועברנו מתחת לגשר כביש 4. עזבנו את אפיק הנחל ונכנסנו לתחום פארק איילון ע"ש אריאל שרון

פארק איילון ע"ש אריאל שרון (ידוע גם בכינוי חירייה) הוא שטח פתוח המצוי בשטח גלילי לאורך נחל איילון בקטע שבין נמל תעופה בן-גוריון לנתיבי איילון. השטח תחום מצפון על ידי אור יהודה, רמת גן ותל אביב-יפו ומדרום על ידי כביש 1, אזור ומקוה ישראל. לפי תוכניות הממשלה אמור שטח זה להפוך לפארק ובצידו אזור שיוקדש למיחזור. האתר הבולט ביותר בשטח הפארק העתידי הוא הר הזבל, וכן נכללת בו חוות שלם, ויש בשטח שבילים המאפשרים טיולים רגליים ובאמצעות אופניים. בשנת 2007, אחרי שקיעתו של אריאל שרון בתרדמת, החליטה ועדת השמות לקרוא לו גם פארק אריאל שרון כהוקרה על תרומתו להקמת הפארק. לשם הקמת הפארק הוקמה חברה ממשלתית בשם "החברה הממשלתית פארק אריאל שרון (איילון) בע"מ". הפארק זכה בפרס העיצוב הירוק בקטגוריית אדריכלות נוף של המרכז האירופי לאדריכלות לשנת 2010.

 

 

במזרח הפארק נמצא האתר ששימש אתר אזורי לאיסוף אשפה שנקרא בעבר אתר חירייה על שם הכפר הערבי שהיה במקום.

 

אל חיריה הכפר שכן באתר בו שכנה העיירה בָּנַי בַּרְקָה, שנכבשה בידי המלך האשורי סנחריב בתחילת המאה השמינית. בתקופה הרומית כונה המקום בֶּנֶבֶּרַק והצלבנים בנו בו מבצר שכונה בּוֹמְבְּרַק. במהלך התקופה העותמנית נודע הכפר כאִבְּן-בָּרָק.  תושבי הכפר שינו את שמו בתקופת המנדט לאל-חַ'ירִיָּה ("הטובה, המעניקה") על- מנת להבחין בינו לבין היישוב הישראלי בני-ברק שנוסד ב-1924 ששה ק"מ מצפון. ערב מלחמת העצמאות התגוררו במקום כ- 1500 תושבים, כמעט כולם מוסלמים. אדמות-הכפר השתרעו באותה עת על 13,700 דונם, מהם 5,842 אשר נרכשו בידי יהודים. הכפר אל-חַ'ירִיָּה גם נכבש בידי חטיבת אלכסנדרוני בעת מבצע חמץ. מושב כפר אז"ר נוסד ב-1932 על אדמות שהיו שייכות בעבר לכפר. קיבוץ אפע"ל קם בתחילת שנות הארבעים על קרקע שנרכשה מאנשי חיריה ע"י ארגון אפע"ל האמריקאי. קיבוץ אפעל התקיים עד 1953 ופורק בשל כישלון חברתי כלכלי. חלק מחברי הקיבוץ המשיכו להתגורר במקום עד פינויים בשנות השישים. אדמות הקיבוץ חולקו לשיכון עובדים, לארגון הקיבוצים ולהסתדרות. הקיבוצים השתמשו במקום לסמינר שהוא היום סמינר אפעל. ההסתדרות השתמשה במבנים שקיבלה לבית אבות של משען, ושיכון עובדים הקימה במקום את רמת אפע"ל ב 1969. ב-1952 נוסד על אדמות-הכפר היישוב רמת-פנקס.

 

אתר איסוף אשפה  חירייה – בין השנים 1952 ל-1998 רשויות מקומיות בגוש דן פינו את הפסולת שלהן לשטח שנמצא בין נחל איילון לנחל שפירים סמוך לכביש 4 (גהה) המשתרע על שטח של 450,000 מטר רבוע. האתר שירת שלוש עשרה ערים ורשויות מקומיות וכן בתי חולים ומחנות צבא סמוכים. עם השנים גבהה ערמת האשפה לגובה עשרות מטרים. ההר יצר מפגעים סביבתיים חמורים. במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 התפשטו שרפות רבות בהר כתוצאה מתסיסת הזבל ופליטת גז מתאן. בשנת 1976 הוחל בכיסוי האשפה בכמויות גדולות של אדמה ופיזור דיאורדורנטים. אולם, גם אדמה זו לא מנעה את פליטת הריחות הרעים שהיו מפגע משמעותי, במיוחד ביישוב אזור. אולם, המפגעים שקידמו יותר מכל את סגירת האתר היו דווקא גובהו והציפורים שנמשכו לפסולת האורגנית. הציפורים שסבבו בגובה כה רב הפריעו לנתיב הנחיתה של המטוסים בנמל התעופה בן-גוריון. הסכנה שציפור תחדור למנוע של מטוס נוחת הייתה סכנה ממשית ואף קרו מספר אירועים כאלו שהסתיימו ללא נפגעים, בהם תאונה בה נכנסה ציפור למנועי מטוס שהמריא וגרמה להשבתת המנוע. הטייס נאלץ לרוקן את מכלי הדלק מעל הים כדי לנחות נחיתת חרום בשדה התעופה בן-גוריון. אף על פי שהוחלט על סגירת המטמנה כבר בשנת 1993, רק באוגוסט 1998 הופסקה קבורת הפסולת במקום. ביום הסגירה היה גובהו של ההר 60 מטרים מקרקעיתו ו-80 מטרים מעל פני הים. מעריכים כי לאורך השנים נקברו בו 20 מיליון מטרים מעוקבים של פסולת. בנוסף לנזקים הנראים ממשיך ההר גם להזיק לסביבה. הנוזלים שנוצרו מהזבל ממשיכים לחלחל לנחל האיילון הסמוך. על אף שלא תוכנן מראש הסתבר כי האתר נבנה על קרקע המכילה חרסיות רבות ואטומה למים. מסיבה זו משערים כי הוא אינו אחראי לזיהום מי תהום מתחתיו. מאידך, ערימות פסולת גדולות, שגלשו מההר אל הנחלים סביבו גרמו לזיהום תוואי האיילון. כמו כן, ממשיך ההר לפלוט גז מתאן וצופים שהוא ימשיך בכך ב-15 השנים הבאות.

 

הפיכת האתר לפארק – ביוני 2002, לאחר שנתיים של דיונים הופקדה תוכנית מתאר איילון עבור הפארק, ושנתיים אחר כך, בנובמבר 2004 היא אושרה. התוכנית חלה על שטח של כ-8000 דונם הכוללים שטחי פארק מנחם בגין בתחום תל אביב הידוע גם בשם פארק דרום, אדמות חקלאיות השייכות לבית הספר החקלאי מקווה ישראל, מזבלת חירייה ושטחים חקלאיים שונים. באישור התוכנית הוחלט שלא להקצות שטחים ממנה לבנייה למגורים, למרות שהיו גורמים כמו משרד האוצר ומינהל מקרקעי ישראל, אשר גרסו שזאת הדרך הטובה ביותר לגייס מימון להקמת הפארק. באפריל 2005 החליטה ממשלת ישראל, על השתתפות תקציב המדינה בפיתוח הפארק למשך חמש השנים ביחס של שקל תקציב מול שקל תרומה, עד לתקרה של 10 מיליון ש"ח בשנה, ובנובמבר 2005 החליטה על הקמת חברה ממשלתית מנהלת לפארק איילון, אשר תפקידה לתכנן, לפתח, לנהל, לתאם ולתחזק את פארק איילון. הוחלט שתקציב הפארק יתנהל כמשק כספי סגור שיתבסס על תרומות, עיזבונות, מתנות, מענקים, הקצבות מתקציב המדינה, מרשויות מקומיות ומאיגוד ערים דן לתברואה, וכן מהכנסות ממיזמים ההולמים את אופי הפארק, בהתאם לתוכניות החלות על שטח הפארק. בשנת 2007 הוחלט לקרוא לפארק על שם ראש הממשלה אריאל שרון בטקס ממלכתי שנערך על ההר בנוכחות ראש הממשלה אהוד אולמרט.

 

נכנסנו לתוך תחום האתר עברנו ליד מרכז שינוע ומחזור אשפה

מאז הפסקת פעילות אתר חירייה כמזבלה הוחלט להפוך את האתר למרגלות ההר למרכז שינוע ומחזור אשפה, על שטח של 600 דונם.  בתחנת מעבר, הממוקמת בצמוד למדרון המזרחי של האתר, נקלטת מדי יום אשפת אזור גוש דן (מעל 3,000 טון) מהמשאיות העירוניות הקטנות של הרשויות המקומיות בבור המיועד לכך. הפסולת נדחסת על ידי טרקטורים, ומועמסת על משאיות ענק המשנעות אותו לאתר ההטמנה גני הדס הנמצא מצפון מערב לבאר שבע, כ-100 ק"מ דרומית לחירייה.

 

 

החלטנו לטפס לראש הר הזבל שבו להערכתנו תצפית יפה על כל האזור

 

הטיפוס במעלה ההר היה מאומץ מאוד. שהגענו לפסגה נכונה לנו הפתעה. מנהלת האתר לא אפשרה לנו להיכנס לתצפית עם האופניים שהיא חלק מהמרכז לחינוך סביבתי.

ב-23 באוקטובר 2007 נפתח האתר המרכז לחינוך סביבתי. כחלק מרכזי בחזון איגוד ערים אזור דן לתברואה המוקדש לחינוך סביבתי, לעידוד מיחזור וצמצום כמויות הפסולת, החליט האיגוד להקים את המרכז הגדול בישראל לחינוך ולהסברה בנושאי פסולת ומיחזור. המרכז לחינוך סביבתי בפארק המיחזור חירייה, ממוקם במבנה ההיסטורי של מפעל הקומפוסט הראשון בישראל, אשר שופץ במיוחד לצורך זה. למרכז, מגיעים כ-125,000 מבקרים בשנה מהארץ ומרחבי העולם. במקום מופעל "קפה חיריה", מיזם חברתי שהוקם על ידי איגוד ערים דן לתברואה בשיתוף ציונות 2000, עמותת ידידי פארק אריאל שרון והיחידה לקידום נוער של עיריית רמת גן. העבודה בקפה נעשית על ידי בני נוער בסיכון במטרה להחזירם לחיים נורמטיביים. בית הקפה פועל על בסיס עקרונות סביבתיים הבאים לידי ביטוי בין השאר בצמצום פסולת, במיחזור, בשימוש בכלים רב פעמיים או מתכלים ובהחזקת קומפוסט.

 

נאלצנו להסתפק במראה קבוצת הילדים שבאה לביקור. לתצפית כאמור לא הורשנו להיכנס.

 

מאוכזבים התחלנו לרדת למטה.

 

עקפנו את מרכז שינוע הפסולת וצפינו באתר מחזור הגזם באתר מפעל לטיפול ומחזור פסולת בניין.

 

בשנת 2000 התחילה בחירייה פעילות של מיחזור גזם, שמטרתה לצמצם כמויות פסולת המועברות להטמנה ולעמוד בתקנות המחזור. פסולת הגזם עוברת קיצוץ במכונת גריסה ומועברת לאחר מכן למתקני קומפוסט ולחיפוי קרקע בפארקים ובחקלאות. בשנת 2001 פרסם איגוד ערים דן לתברואה בקשה לקבלת מידע לטכנולוגיות חלופיות לטיפול בפסולת גוש דן. בסוף שנת 2001, נחתם הסכם עם חברת "חץ אקולוגיה" להקמת מתקן ניסיוני לטיפול ביולוגי בפסולת. המתקן הוקם והחל לעבוד בסוף שנת 2002. המתקן קלט בתחילת דרכו פסולת בלתי ממוינת במקור, וכיום מהווה פתרון קצה לפסולת המופרדת במקור (זרם יבש ורטוב) של הרשויות באזור ורשויות נוספות. המתקן ממיין אותה באופן מכני להוצאת חומרים בלתי פריקים אורגנית. מפאזה זאת מחולצים חומרים ברי מחזור (קרטון, פלסטיק, מתכת וכו'…). החומר האורגני עובר גריסה, ופרוק בראקטורים לבוצה (שנשלחת לקומפוסטציה), ביוגז ולמים. הביוגז ישמש להפקת אנרגיה "ירוקה" (גנרטורים להפקת חשמל). כחלק מהסבת האתר לפארק תעשיות מחזור, החל לפעול באתר מפעל לטיפול ומחזור פסולת בניין. זהו המפעל הראשון מסוגו בישראל והוא מעניק שירות לקבלנים מתחום הבנייה. תוצרי המפעל הם סוגי אגרגטים, חומרי מילוי ומתכות אשר מופנים כיום ברובם לעבר פארק אריאל שרון העתידי ואתרי בנייה נוספים.

 

 

יצאנו מתחום האתר ורכבנו מדרום לו לכיוון מערב לאורך הדרך הצמודה לנחל שפירים

 

 

זה היה קטע המסלול החמישי

התקדמנו עד מפגש נחל שפירים עם נחל איילון שערוצו נמצא מצפון להר הזבל.

 

המשכנו מערבה מדרום ולאורך הערוץ המאוחד ועלינו על גשר על מנת לחצות אותו לכיוון צפון.

 

המשכנו כעת לאורך הגדה הצפונית לעבר פארק בגין (פארק דרום)

 

מול אגם המים של פארק דרום, חצינו שוב את נחל איילון מכיוון צפון לכיוון דרום. ניתן היה לראות קטע בו יש מים גם בקיץ ושם מתרחשים חיים.

 

המשכנו וחצינו בגשר עילי מעל כביש 1 ומסילת הברזל בחיבור עם נתיבי איילון. היה מעניין לראות את התנועה ממעוף הציפור. לרוב שאני מגיע לתל אביב אני תקוע בפקק.

 

לאחר חציית כביש 1 התקדמנו מזרחה ועלינו על דרך כורכר שכיוונה צפון – דרום המובילה לעבר השער הצפוני של מקווה ישראל. זה קטע הצפוני של דרך הביטחון שראשיתו בשכונת התקווה ובשכונת עזרא לאחר חציית נחל האיילון.

 

 

התקדמנו דרומה וחצינו על גשר מעל כביש 44

 

גשר זה מוביל אל הגדרת הצפונית של מקווה ישראל.

 

קפצנו מעל הגדר בצד ונכנסנו לתוך מתחם מקווה ישראל.

מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל הוא בית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל. בית הספר הוקם על ידי קרל נטר בשנת 1870, ממזרח ליפו, דרומית לדרך יפו-ירושלים. שנת 1956 נחתם הסכם בין חברת "כל ישראל חברים" לבין ממשלת ישראל לניהול משותף של בית הספר החקלאי. בשנת 1976 נחקק "חוק בית הספר החקלאי מקוה ישראל" ועל פיו "יוסיף לפעול כבי"ס חקלאי לקידום מטרותיו" וכי "אין לשנות ייעוד הקרקעות". חוק זה בא להחליף את הרישיון של האימפריה העות'מאנית להפעלת בית הספר החקלאי, שמכוחו פעל בית הספר עד אז. בבית הספר, המוגדר כיום כבית ספר ל"לימוד מדעי הטבע הסביבה והביוטכנולוגיה הנשענים על המשק החקלאי" לומדים 1,500 תלמידים. המוסד, החולש על שטח של כ-3,000 דונם, כולל בתוכו כיום בית ספר תיכון שש-שנתי חקלאי חילוני ("המדור הכללי")מקבל תלמידים מיישובים באזור – חולון, ראשון לציון, אזור ובית דגן, תיכון חקלאי דתי ("המדור הדתי") ותיכון ישראלי צרפתי שנבנה במימון שגרירות צרפת ולומדים בו תלמידים צרפתים ותלמידים ישראלים ביחד. בית הספר מאוגד כחברה ממשלתית. המקום מכיל אתרים היסטוריים ששומרו, כמו היקב הראשון, בית כנסת ו"בית קרל נטר".

 

זה היה המסלול במקווה ישראל בו עברנו.

 

התחלנו ליד השער הצפוני הפונה לדרך ההיסטורית בין יפו וירושלים

 

עמדנו מול הפסל המנציח את הפגישה בין הרצל וקיסר גרמניה בשנת 1898.

בכניסה הראשית לבית הספר, בדרך יפו-ירושלים, התקיים ב-28 באוקטובר 1898 מפגש בין הרצל לבין קיסר גרמניה, וילהלם השני. הקיסר היה בדרכו מחיפה לטקס חנוכת כנסיית הגואל בירושלים העתיקה. הרצל הוזמן על ידי הקיסר לפגוש בו במהלך הביקור בארץ ישראל. הרצל סבר כי תמיכתו של הקיסר הגרמני תסייע לממש את חזון מדינת היהודים ולכן חיכה לו על אם הדרך לצד שער ירושלים של מקווה ישראל, אחד מהישגי ההתחדשות הציונית בארץ ישראל. ביום הרצל, י' באייר תשע"ב (2 במאי 2012) נחנך ליד שער הכניסה הישן מדרך יפו (כביש 44), פסל ברונזה של הפסל מוטי מזרחי המתאר את פגישת הרצל והקיסר וילהלם השני במקום בו התרחשה. פסלו של הקיסר חצוי לשניים, על חלק אחד חקוקה אימרתו של הרצל "אם תרצו אין זו אגדה" ועל החלק השני דבריו של הקיסר: "לארץ הזאת יש עתיד".הפסל מוצב על במת בטון רחבה עם מדרגות עלייה ומתנשא לגובה כ-7 מטר מעל פני הקרקע.

 

 

המשכנו דרומה לאורך שדרת דקלי ושינגטניה שנשתלו כאן בדומה לשדרות של עתלית, חולדה, מגדל ועוד.

 

כבר בתחילת קיומו של ארגון ההגנה, במאורעות תרפ"א (1921) ולאחר מכן במאורעות תרצ"ו (1936), שימש מתחם מקווה ישראל בסיס ליחידות ההגנה. בית הספר שימש גם כמרכז אימון והדרכה של הארגון. במקוה ישראל קיימת מערה טבעית, חצובה בכורכר, שבה גרו ראשוני המקום. בימי המנדט הבריטי שימשה המערה מסתור לאימונים בנשק. נעשו בה ניסויים שונים בנשק ובתחמושת. קולות היריות והפיצוצים נבלעו בדפנות המערה ולא נשמעו בחוץ. דוד ליבוביץ, שניהל את בתי המלאכה של בית הספר, ושימש גם מפקד שכונת נווה שלום הסמוכה ליפו, עסק בפיתוח פצצות, רימוני יד ורימוני רובה. בית המלאכה שלו בבית הספר שימש כסדנת ייצור ותיקונים של ההגנה. דוד ליבוביץ יזם ויצר את הדוידקה – מרגמה ששימשה אתההגנה וצה"ל במלחמת העצמאות. עם פרוץ העימותים הראשונים במלחמת העצמאות לאחר כ"ט בנובמבר, שוכנה במקוה ישראל מחלקת פלמ"ח שהשתייכה ל"פלוגת הקו" בגדוד החמישי, שתפקידה העיקרי היה אבטחת התחבורה מתל אביב לירושלים, לדרום ולנגב. לאחר אירוע "נפילת שבעת הנוטרים" מלווי שיירה ביאזור בסמוך למקוה ישראל, תקפו כוחות ה"הגנה" פעמים אחדות את יאזור, כשהפעולה המוצלחת ביותר הייתה פיצוץ מתחם מבוצר של אנשי חסן סלאמה בבית החרושת לקרח. סמוך להכרזת מדינת ישראל, במסגרת מבצע חמץ לכיבוש יפו והשכונה הערבית אבו כביר ופתיחת כביש יפו-ירושלים, שימש בית הספר בסיס ליציאת גדוד 52 מחטיבת גבעתי בניסיון לכיבוש תל א-ריש. תחילה עלה הכיבוש יפה אך בהתקפת נגד של צבאות סדירים למחצה מצבא ההצלה נאלצו הכוחות לסגת חזרה לבית הספר כשהם סובלים אבדות כבדות.

 

התקדמנו לכיוון היקב מול בית הכנסת

 

התקדמנו לעבר הגן הבוטני

הגן הבוטני תוכנן על ידי פרופסור אוטו ורבורג וניטע בשנת 1930 למטרת תצפית, איקלום והדגמה של צמחים שונים. בשטחו המשתרע על כ-50 דונם מיוצגים כ-1200 מינים לפי משפחות ומחלקות בוטניות. במקוה ישראל צמחייה עשירה. חלק ממנה מארצות חוץ ומצוי בארץ רק בגן זה. הגן משמש אתר לימוד ואתר לביקורים.

 

 

שיצאנו מהגן הבוטני עברנו ליד מצבה לזכר התלמידים שנפלו במלחמת העצמאות (רובם בקרב חירבת כוריכור ליד שילת) ואתר הנצחה לאליהו (אליק) שמיר שנפל עם חבריו ביאזור.

 

המשכנו דרומה במתחם

 

הגענו אל קברו של קרל נטר נמצא לא רחוק משער הכניסה למוסד מחולון (שער קראוזה). אל חלקת הקבר מוביל שביל מרוצף בין שתי שורות ברושים. הקבר מוקף בגדר ברזל מסוגננת ועל המצבה יש כיתוב בעברית ובצרפתית.

 

סיימנו את הביקור במתחם מקווה ישראל. רכבנו לעבר השער המרכזי הפונה לחולון. ביציאה אמר לנו השומר "שחטאנו" שנכנסנו כך לבקר תוך קפיצה על הגדרות. לדבריו לא קבלנו רשות להיכנס. שכנראה לא היינו מקבלים אם היינו מבקשים, בפעם קודמת סורבנו. בכל מקרה השומר "מחל" לנו ואמר שבגלל שאנחנו נחמדים לא הזמין משטרה. המסקנה הביקור במקום מחייב קבלת היתר או שיתבצע ללא היתר עם הסיכונים הכרוכים בכך. בכל מקרה מאוד נהינו וגם למדנו.

 

כשיצאנו מתחום מקווה ישראל לתוך חולון החל החלק האחרון של המסלול

 

מרחוב קרואזה פנינו לכיכר השבעה הנציחה את שבעת הנוטרים

 

כיכר זו נמצאת על דרך הביטחון, שביציאה ממקווה ישראל ממשיכה בתוואי של רחוב חנקין של ימינו.

 

המשכנו והתקדמנו במורד רחוב חנקין על התוואי ששימש את דרך הביטחון. הגענו חזרה לחניון קניון חולון ושם הסתיים  הטיול.

 

סוף דבר 

היה זה טיול במסלול ארוך, מעט מ-40 ק"מ.

 

יצאנו באור ראשון, קצת אחרי השעה חמש וחצי וסיימנו מעט אחרי השעה אחת עשרה. הטיול נמשך חמש וחצי שעות ומשך העצירות שעה וחצי. מזג האוויר היה נעים בשעת בוקר וחם בהמשך, נסבל גם למרות הלחות הגבוהה.

 

בטיול זה למדנו שמרכז הארץ בלב המטרופולין יש הרבה מקומות מעניינים שאינם נחשבים אתרי תיירות ואינם נמצאים על מסלולי הרכיבה של רבים מהרוכבים.  

 

בטיול למדנו שני פרקים על תולדות מלחמת העצמאות: האחד, המאבק והמחיר על השליטה על קטע הדרך מיפו לירושלים ולדרום הארץ השני, המערכה על המרחב סביב יפו ותל אביב שהיום הוא לב הארץ.

 

התעמקנו במהות הגיאוגרפית הפיסית של עמק לוד, הכרנו חלק מהיישובים ואת מערך הדרכים בו. למדנו על מורד נחל איילון בקטע הטיול.

 

למדנו גם קצת על תהליכי מיון האשפה ומחיזורה וכיצד הפך אתר סילוק אשפה לפארק ומרכז חינוכי.

 

כמו תמיד, הטיול התנהל באווירה נעימה וניחוחה. אהבתי את הסקרנות של החברים לידיעה והכרה. התענגתי על שביעות רצונם בהגעה למקומות חדשים שטרם היו בהם.

 

תודה לרחי בוטרמן שיזם, תכנן והוביל וגם לשאר המשתתפים, כולם יחד הייתה חבורה שכיף לטייל איתה וגם כאמור, באזור שאינו נחשב אטרקטיבי.  

 

 

טיול זה אליו יצאנו ביום שישי (29/7/2016) הוא "טיול השלמה" לקטעים האחרונים של שני טיולים קודמים באזור שנעשו בשבועות הקודמים: הראשון, בין גבעות אלונים-שפרעם ולאורך נחל ציפורי והשני עליה מקיבוץ אפק לאעבלין ולשפרעם, הלאה לגוש זבולון וחזרה דרך קרית אתא

 

היוזמה לתכנון הטיול נבעה מהמחשבה שמתעוררת אצלי כמעט אחרי כל טיול, האם אני מכיר היטב את האזור בו רכבתי והאם מציתי את כל מה שהוא מציע. גם במקרה זה התברר שישנם עוד מקומות באזור שלא הגענו אליהם, שישנן עוד דרכים מעניינות ומשעולים נסתרים שטרם דוודשנו בהם. גם לא העפלנו כל הפסגות או הרכסים מהם מתאפשרת תצפית טובה. המסקנה הייתה שכדאי לחזור לטייל באזור זה שוב ולהפנים אותו בידע ובזיכרון.

 

היום היינו חבורה מצומצמת. יצאנו לדרך חמישה: משה כץ וצביקה אסף (קיבוץ אפק), יואל יפה (קיבוץ בית השיטה), אלי שחר (קיבוץ תל יצחק) ואני (קיבוץ מבשרת ציון). עוד לפני מחצית המסלול צביקה עזב בגלל אילוצי לו"ז. ידענו את זה כבר קודם. נשארנו ארבעה.

 

מסלול הטיול 

מסלול הטיול היה מעגלי. יצאנו ממבואות הדרומיים של קריית אתא מזרחה ולשם חזרנו.

 

 

מרחב הטיול, הפינה הדרום מערבית של הגליל התחתון

 

מרחב הטיול משתרע בשוליים של מטרופולין חיפה

 

 

מרחב הטיול בשלהי המאה ה-19, מיושב בדלילות מעל הביצות בשפך הקישון 

בעבר טרם מלחמת העצמאות והשנים אחריה, היה עורף של קריות המפרץ בספר הפנימי של הגליל התחתון

האזור הגאוגרפי של הטיול כמעט כולו במערב גבעות אלונים – שפרעם ומיעוטו השוליים המזרחיים של מישור מפרץ חיפה

 

 

אזור גבעות אלונים–שפרעם מתנשא לגובה ממוצע של 200 – 300 מ' מעל פני הים. מבחינה גאולוגית אזור זה הוא המשך של רמת מנשה. גבעות אלה בנויות מסלע גיר קרטון לבן ורך מגיל האיאוקן (גיר גאולוגי "צעיר",  60 מיליון שנים) ונטויות בשיפוע נוח משוליהן המזרחיות ( 280 – 300 מ') אל המערב (180 – 200 מ' המסלע הגבעות הוא רך אינו עומד בתהליכי סחיפה ולכן יצרו בו את מערכות הנחלים נוף מתון למדי של גבעות מעוגלות, מדרונות בעלי שיפועים מתונים ועמקי נחלים רחבים). בצד המערבי הגבעות תחומות במתלול שנוצר משקיעתו של מישור חוף מפרץ חיפה. במתלול זה חפרו הנחלים עמקים צרים ותלולים. את גבעות הקרטון הלבנות של אזור אלונים – שפרעם מכסה קרום נוקשה המכונה נארי. קרום זה אוטם את הקרקע ומונע חלחול. לכן, אזור זה של הגליל התחתון נחשב אזור ירוד מבחינה חקלאית. מאידך, התפתח בגבעות אלה יער צפוף של עצי אלון תבור. מרבית שטחו של אזור זה מנוקז על ידי נַחַל צִיּפוֹרִי  שאורכו 32 ק"מ מתנקז אל נחל קישון ועל כך יורחב בהמשך. נחל אבליים מנקז את צפון האזור אל עבר נחל נעמן.

 

 

 

 

חמשת קטעי המסלול והמקומות לאורכם

 

הקטע הראשון החל ממתחם תחנת דלק סונול "מבואות אתא" על כביש 780 בקצה הדרומי של העיר. רכבנו מזרחה לעבר כפר מכבי ורמת יוחנן ולא התעכבנו בהם. המשכנו מזרחה חצינו את כביש 70.

 

לאחר שעברנו את כפר מכבי חלפנו ליד שער הכניסה של קבוץ רמת יוחנן.

 

 

פנינו לעבר חוות הצופים. לי היה חשוב ומעניין להיכנס אליה. בחווה זו שהייתי כחניך בקורס מדריכים של שבט צופי רמת גן בעת שהייתי חניך בכיתה ט' בחורף תש"ל (1970). נסינו להיכנס אליה אבל היה שער הכניסה הסגור. עקפנו מבחוץ אבל לא ראינו הרבה והחלטנו לוותר ולהמשיך הלאה.

חוות הצופים, מייסודה של תנועת הצופים העבריים, נמצאת, כאמור, בצמוד לקיבוץ רמת יוחנן. החווה משמשת כיום כאכסניית נוער ומרכז ההדרכה הארצי של תנועת הצופים. רעיון "חוות הצופים" נולד בשנת 1937. תחילה דובר על הקמת "מרכז הדרכה בצופיות" . עד מהרה שולב מרכז ההדרכה ברעיון החווה הצופית, שתשמש גם מקום למחנות, כנסים וקורסים תנועתיים וגם חווה חקלאית שבה יעבדו הצופים בשנת-העבודה – על פי המגמה החלוצית שהחלה מתגבשת בתנועת הצופים. ראשי תנועת יהודה הצעיר (תנועת האחות של הצופים בארה"ב) ומנהלי קרן הנוער שלה גילו עניין ונכונות לתמוך במפעל כבר בשלב מוקדם זה. הדחיפה להגשמת התכנית ניתנה בשנת 1950. במסגרת המאמצים לחיזוק הקשר ושיתוף הפעולה המשמעותי בין התנועות האחיות: הצופים ויהודה הצעיר, הוחלט שלא רצוי שהיחסים ביניהן יישארו יחסים של תומך ונתמך. הוסכם כי "יהודה הצעיר" תפסיק את תמיכתה הכספית בהסתדרות הצופים ותחת זאת תרכז את תרומותיה במפעל קונקרטי בישראל – "חוות הצופים ע"ש יהודה הצעיר".
שנים מספר נמשך המשא ומתן עם הקרן הקיימת לישראל על מיקומה של החווה. חיפשו מקום סמוך למשק מתאים, שבו יוכלו הצופים לעבוד ולקבל הכשרה חקלאית, בעודם מתגוררים בחווה ומפתחים אותה. בין ההצעות היו מקומות בסביבת נהלל, ליד מעלה החמישה וקריית ענבים, ביער חולדה ועוד. בשנת 1954 נבחרה גבעת שמיר ליד רמת יוחנן. בהסכמת הקרן הקיימת וקיבוץ רמת יוחנן הועמד השטח, על המבנים הישנים שבו, לרשות הסתדרות הצופים. הוכנו תוכניות והוחל בשיפוץ ראשוני. "יהודה הצעיר" שלחה סכום ראשון שאספו החברים לקרן החווה. לשכת הנוער של משרד החינוך הקציבה הקצבה משלה, כהשתתפות בהקמת אכסניית נוער בחווה. בשלב זה יועדו לחווה שלוש מטרות עיקריות: מקום קבע למחנות-הדרכה וכנסים של הצופים; משכן לחברי "יהודה הצעיר" המבקרים בארץ; וכאשר היא פנויה משני אלה – אכסניית נוער, במסגרת הכללית של אגודת אכסניות הנוער בישראל. גם משקי הצופים – חצרים, תל קציר, גונן, מגל, ושדה בוקר – הרימו את תרומתם למפעל והצטרף אליהם משק הסוללים, שמנה בין חבריו בוגרים של "יהודה הצעיר". כן נערכה מגבית בין הורי הצופים, בוגרי התנועה ואוהדיה. הוסכם, שהכספים שיתקבלו מ"יהודה הצעיר" בארצות הברית יהיו קודש לבניין החווה ולפיתוחה, ואילו הסתדרות הצופים בארץ תשא בהוצאות הפעלתה. כדי שתוכל לעמוד בנטל הכספי הזה, התקשרה התנועה עם אגודת אכסניות הנוער.
בחודש אב תשט"ז (15.7.1956) הופעלה החווה לראשונה ובמרוצת הקיץ היו בה מחנות-הדרכה לצופי הערים והמושבות, סמינריון תנועתי, קורס לראשי-גדודים ומועצת המדריכים. מבין תנועות-הנוער האחרות שהוזמנו להשתמש בחווה, נענתה התנועה המאוחדת, שקיימה בה סמינריון. כעבור שנה הוכשרו התנאים הבסיסיים והוחל הפעלה החווה כאכסניית נוער. בתוך 12 שנה נתקבלו מארצות הברית כ- 60,000 דולר לבנין החווה, רובם מ"יהודה הצעיר" ומקצתם ממקורות אחרים. המבנים הקיימים שופצו, נוספו מבנים חדשים וסידורים סניטריים. לשם כיסוי הוצאות האחזקה נוצלה החווה כאכסניית נוער במידה רבה יותר משנתכוונו תחילה. מה גם שהצופים לא גילו נכונות יתרה להשתמש בחווה לצרכיהם. פרט לארגון צופי בתי הספר הערביים, שהשתמש בחווה למחנות-ההדרכה שלו ושאר פעולות, נמנעו השבטים, מטעמי נוחיות, מלכוון את פעולותיהם אליה. ואכן, הכשרת החווה כמרכז הדרכה צופי ראוי לשמו דרשה עוד שיפורים ושכלולים לרוב – חדרי עיון, ספריות, ציוד צופי, מגרשי ספורט, אולם מפגשים, חדר אוכל ושירותים.
מכיוון שהצופים לא הרבו להשתמש בחווה, לא מצאו גם חברי "יהודה הצעיר" טעם להתגורר בה בעת שהותם בארץ. כ- 15 שנה עסקו חברי "יהודה הצעיר" במגבית החווה, ומה שנועד להיות מפעלן וביתן המשותף של שתי התנועות-האחיות בישראל, הפך למעשה לעוד אכסניית נוער אחת מרבות. בוועידה המשותפת של "יהודה הצעיר" ותנועת הצופים בשנת 1966 הוחלט איפוא לסיים את מפעל החווה ולחפש בשביל התנועה האמריקנית אתגרים חדשים, שילהיבו את החברים וידרבנו אותם למעשים. ואולם הנהגת הצופים לא ויתרה על התוכנית להכשיר את החווה למילוי יעודה המקורי והעיקרי כמרכז הדרכה צופי. הצורך המרכז כזה נעשה דוחק עוד יותר, ככל שגדלה הסתדרות הצופים והתרבו צרכיה בכוחות הדרכה מאומנים.
בשנת 1993, כמעט 40 שנה לאחר הקמת "חוות הצופים", החליטה תנועת הצופים לייסד את מרכז ההדרכה הארצי לצופיות. מרכז ההדרכה נקרא בתחילה "בית הספר לצופיות" או בקיצור ביסל"צ וכעבור שנים אחדות שונה שמו ל"מרכז הארצי לצופיות" – המרל"צ. מטרתו הייתה לפתח ולהפיץ את שיטת החינוך הצופית, על-פי דרכו של מייסד תנועת הצופים העולמית, הלורד רוברט באדן פאואל. לקידום מטרה זו, מגויסת בכל שנה קבוצה של כשישה מדריכים ומדריכות צעירים במסגרת שנת שירות. הקבוצה מתגוררת בחווה ומקדישה את כל זמנה לפיתוח כלים להדרכה, ארגון סמינרים וקורסים תנועתיים, הדרכת תנועות נוער שונות, עבודה בשיתוף הקרן הקיימת לישראל ועוד. בשונה ממרכזי הדרכה שונים המופעלים על ידי מתנדבי שנת שירות, תפקידם של המדריכים במרל"צ חורגים מההדרכה הישירה וכוללים גם את שיווקו של מרכז ההדרכה, ניהול פרויקטים, ארגון משלחות נוער לחו"ל וגם התנדבות ותרומה לקהילה הקרובה ל"חוות הצופים". משנת 2014 החל גרעין המרל"צ בפעילות משותפת עם עמותת "אור ירוק" בהעברת פעילות צופית בנושא בטיחות בדרכים  בנוסף לפעילות השגרתית. התאחדות הצופים והצופות בישראל מקיימת באופן מסורתי מאז ומעולם את קורס תג היער בחוות הצופים. הצופים העבריים מקיימים מידי קיץ קורסי הדרכה לבוגרי כיתה ט' וקורסים תנועתיים נוספים בחוות הצופים. מקור והרחבה

 

המשכנו והתגלגלנו  לעבר כביש 70

 

כביש 70 (בחלקו הדרומי מכונה בטעות "דרך ואדי מילֶ‏ק" וצ"ל דרך וואדי מילח הוא כביש ארצי שאורכו 76 ק"מ שכיוונו משתנה מתחיל במחלף זכרון יעקב בדרום ומסתיים בשלומי בצפון. כביש 70 הוא אחד משני עורקי התנועה העיקריים החוצים את הכרמל תוך שהם מחברים בין מישור החוף הצפוני לעמק יזרעאל (האחר הוא כביש 65 הידוע גם ככביש ואדי עארה). כביש 70 ממשיך צפונה דרך מישור חוף מפרץ חיפה (עמק זבולון) למרגלות הרי הגליל המערבי, ומשמש כציר אורך מקביל לכביש החוף הצפוני הקרוב יותר אל החוף. הכביש משמש בפועל כציר מהיר העוקף את חיפה והקריות. הקטע מזכרון יעקב לצומת העמקים (צומת ג'למה) היה קיים עוד בימי המנדט הבריטי.  הקטע הצפוני, מיגור לטמרה נסלל רק בשנות ה-70' ונפתח לתנועה בשנת 1979.

 

 

 

בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 הורחב הכביש לכביש דו-מסלולי, בחלק שמצומת פוריידיס עד לטמרה. בעוד מספר שנים קטע כביש 70 שבין צומת יגור בדרום ומחלף סומך בצפון ישנה את דמותו עם השלמת סלילת קטע 3  של כביש 6.

 

חצינו את כביש 70 במעבר תת קרקעי מכיוון מערב לכיוון מזרח

 

 

לפני שעברנו קבלנו תזכורת באיזה תחום שיפוט אנו נמצאים.

 

 

מועצה אזורית זבולון שיישוביה נמצאים בעמק זבולון וסביבתו ושעל שמו היא נקראת. יישוביה נקראו בעבר גם גוש זבולון. המונח "גוש" הוא תחום של ההגנה המרחבית בשנותיה הראשונות של המדינה שארגונו היה לפי יחידות משנה שנקראו גושים (זכורים המונחים גוש דן, גוש מגן, גוש באר שבע ועוד) בתחומי המועצה האזורית זבולון שקיבלה מעמד מוניציפלי בשנת 1950 ארבע עשר יישובים, כמעט מכול צורות ההתיישבות וביניהם הקיבוצים: אושה, יגור, כפר המכבי, רמת יוחנן, ושער העמקים והמושבים: כפר ביאליק וכפר חסידים א'.

 

 

לאחר מעבר כביש 70 החל הקטע השני של המסלול התקדמנו בכביש האזורי המקביל לערוץ נחל ציפורי במעלה הדרך לעבר ראס עלי.

 

 

חלפנו בצומת הכניסה לכפר חוולד שהוא אחד מכפרי הבדואים הנמצאים בגבעות אלונים – טבעון

חַ‏'וואלִד או א‏לחַ‏'ואלִד כפר ערבי-בדואי קיבל הכרה כישוב בשנת 1993 ונמצא בתחום המעוצה אזורית זבולון. הכפר הוקם על ידי השבט הבדואי ערב אל חוואלד השוכן במקום. מקור השם: חוואלד בן אלוואליד יד ימינו של הנביא מוחמד. מס' תושבים המתגוררים בו כ-700.

 

 

 

הבדואים בגליל – מוצא מרבית שבטי הבדואים בגליל הוא מהחורן (סוריה) והגולן. מיעוטם הגיע לגליל ממצרים, צפון­ אפריקה ומזרח הירדן. חדירתם החלה בראשית המאה ה­שש עשרה ונמשכה עד שנות ה-30  של המאה העשרים. רוב הבדואים אשר חדרו לגליל היו שברי שבטים, ולעתים אפילו עד כדי משפחות בודדות שנמנו עם שבטים גדולים, אשר עזבו את סביבתם הטבעית מסיבות שונות: נקמת דם, שוד, מריבות בלחי פוסקות, בצורות תכופות שאילצו אותם לחפש שטחי מרעה חדשים. חדירת שבטי בדואים לגליל התאפשרה עקב אי ­יישובם של שטחים רבים, או כאלה שהיו מיושבים בדלילות. השבטים הגדולים שהגיעו לצפון הארץ העדיפו בדרך כלל להתיישב בסמוך לשטחי ביצות, בעמקים שלא נוצלו על ­ידי הכפריים, לדוגמה: עמקי יזרעאל, החולה, בית שאן וזבולון. לעומת זאת שבטים קטנים העדיפו מקומות דלילי אוכלוסין, אך קרוב יותר לכפרים הערביים, כגון: אלונים­ שפרעם והר מירון. בהתחלת ההתיישבות הם היו מעטים מאוד, ולא ניתן היה לדעת מספרם בתקופה העות'מאנית.
עם תחילת השלטון הבריטי החלו תהליך קיבוע של הבדואים במקומם וצמצום טווח הנדידה לצורכי מרעה. במקביל, חלק מהם השתלב בשוק העבודה השכירה. גורמים רבים השפיעו על הבדואים להתקבע ואפילו להתחיל להתיישב והם: (1) צמצום שטח המחיה בעקבות הגידול באוכלוסייה הערבית (כפרית) ובאוכלוסייה היהודית (2) המגע ההדוק עם הפלאחים גרם לחיקויים בתחומים שונים וגם בתחום בניית בתי הקבע. (3) עליה ברמת החיים בעקבות המעבר לתעסוקה בשכר. (4) רכישת הקרקעות על­ ידי הקק"ל עבור יישובים יהודיים. ראשית מעברם של הבדואים ליישובי קבע מתבטא בבניית פחונים, צריפים ואפילו בתי אבן, שהושפעו הן משיפור כללי במצבם הכלכלי, וההכנסה מעבודה שכירה בתעשיה ובעיקר במחנות הצבא הבריטי, שיזם עבודות בינוי רבות.
במלחמת העצמאות ברחו רוב הבדואים הגליל לארצות ערב והמיעוט שנותר בארץ התרכז באזורים הבאים: גבעות אלונים -­שפרעם, שולי בקעת בית נטופה; בקעת סח'נין ובעיקר סביב שטח אש תשע; סביב הר התבור ובאזור בין ביר אלמכסור ליודפת. מאותה עת תהליך ההתיישבות הספונטני, אשר החל בתקופת המנדט, נמשך ביתר שאת. בשנות ה­50' נרתעו הבדואים מלבנות מבני בטון אבל מספר הפחונים והצריפים גדל במהירות רבה, בין היתר עקב חיסול מעברות העולים. בניית הקבע החלה בשנות ה­60' וההתיישבות הספונטנית הלכה והואצה עקב העליה ברמת ­החיים. חלק גדול מהמבנים ניבנה על אדמות מדינה, ללא תכנון וללא רישוי. השטח אליו פלשו הבדואים הלך וגדל. כדי למנוע התרחבות השתלטות על אדמות המדינה הוחלט לבנות לבדואים יישובי קבע. בשלב ראשון הוקמו ארבעה יישובים: בוסמת – ­טבעון בגבעות אלונים–שפרעם וביר אלמכסור בשוליהן, איבטין מול מישור מפרץ חיפה וואדי חמאם בשולי בקעת גינוסר. בשנות ה- ­70' הוקמו עוד חמישה יישובים: זרזיר, כעביה­ טבאש בגבעות אלונים שפרעם, ואדי סלאמה בנחל צלמון וטובא במפתן כורזים. בשנת 1970 הוקמה ועדת הבדואים העליונה במשרד ראש הממשלה והחליטה על הקמת עוד שמונה יישובי קבע לבדואים. בהמשך השנים הוקמו יישובים נוספים וכיום מספרם עשרים וחמישה והם: אבטין, אום אל-גנם, בועיינה-נוג'ידאת, ביר אל-מכסור, שכונה בשפרעם, בסמת טבעון, בענה, דהרה, דמיידה, ואדי אל-חמאם, זרזיר, חוסנייה, סוואעד חמירה, טובא-זנגרייה, כעביה, כמאנה, מנשייה זבדה, מקמאן, סלאמה, ערב אל עראמשה, ערב אל נעים, שיבלי, ראס אל עין, רומת אל-הייב, אום מתנאן. מקור

 

אלה מראות ברכיבה במעלה הדרך מעל אפיק נחל ציפורי לעבר ראס עלי

 

 

ראס עלי הוא כפר ערבי הנמצא על גבעה קטנה המוקפת כמעט מכל צדדיה על ידי אפיקו של נחל ציפורי ונקראת תֵּל עֲלִיל וגם ח' רָאס עַלִי תל וגודלו כחמישים דונם. בראש התל – מבנים מן הדורות האחרונים, וביניהם שרידי מבנים קדומים. אפשר שהאתר הוא מקומה של חֲלִי, עיר בנחלת אשר (יהושע טו: כה). ממצא חרסים מתקופות אלה: הברונזה הקדומה א'-ב', הברונזה המאוחרת והברזל א'. הכפר ראס עלי נוסד בשנת  1927 וכנראה שתושביו הם יוצאי כפרי האריסים אל-מג'דל וכופרתא שחזרו לאזור לאחר שאדמותיהם נקנו על ידי משפחת סורסוק הלבנונית בשנת 1925‏‏‏.  על שרידי אל-מג'דל הוקמה מאוחר יותר חוות הצופים ליד קיבוץ רמת יוחנן‏‏. מספר תושבי הכפר היום הוא כ-600 והם מוסלמים ושייכים היום למועצה אזורית זבולון. בכפר יש בית ספר משותף לראס עלי ואל-ח'וואלד, הסמוך שבו לומדים ילדים מגן חובה ועד כיתה ח'.

 

בצומת הכניסה לרס עלי צפינו לעבר טחנות ראס עלי.

טחנות ראס עלי  הנקראות טחנות עליל או טחנות מרפוקה, הן שתי טחנות קמח הממוקמות זו מעל זו ושנבנו בתקופה העותמאנית השוכנות על הגדה הדרומית של הנחל. הטחנות  הונעו על ידי מימיו של מעיין עין יבקע השוכן במעלה הנחל במרחק של כשלושה קילומטרים מהן שהגיעו אליהן באמצעות אמת מים. לרגלי מבנה הטחנה התחתונה התגלו שרידים צלבניים מוקדמים יותר. את הטחנות מאפיינת ארובה בגובה של 12 מטר, שהיא כנראה הגבוהה בכל טחנות הקמח הידועות בארץ ישראל והייתה בשימוש עד שנות ה-30 של המאה ה-20, והתחתונה עד 1946.

המראה על הטחנה היה מאכזב כמו שניתן לראות בתמונה

 

כך היה המראה לפני חודשיים

 

 

עקפנו את השלוחה, יותר נכון הגבעה על נמצא היישוב רס עלי, שנקראת בעברית גבעת עליל ונכנסנו לאפיק נחל ציפורי..

 

 

נחל ציפורי (שנקרא גם ואדי אלמלכי) הוא הציר המרכזי המנקז את אזור הגליל התחתון המערבי ואגן הניקוז שלו משתרע על שטח נרחב של כ 290 קמ"ר. הנחל מנקז חלק מהרי נצרת, את גבעות אלונים – שפרעם וחלק נרחב מבקעת בית נטופה והר תורען באמצעות נחל יפתחאל שהוא יובלו העיקרי. ראשיתו של הנחל במעינות א-רינה בהרי נצרת משם הוא זורם מערבה לאורך כ 32 ק"מ עד למפגשו עם נחל קישון בעמק זבולון  5 ק"מ לפני שפך הקישון לים. לנחל ציפורי מאפייני נוף יחודי המבדילים אותו מנחלי הגליל המערבי האחרים. כאמור, בראשיתו מתחתר הנחל בהרי נצרת הבנויים מסלע קרטוני רך מתקופת הסנון והאיאוקן וזורם בעמק אלוביאלי רחב למדי, שרוחבו הממוצע כ 150 מטר ובמקומות אחדי מגיע לכ 400 מטר. בהמשך, מכעביה במזרח ועד יציאת הנחל למישור האלוביאלי של מישור מפרץ חיפה (עמק זבולון) במערב, אזור הנחל נמצא בין גבעות אלונים– שפרעם הקמורות הבנויות מסלע קרטוני אאוקני מכוסה קרום נארי ואופיו הנופי דומה לנחלי רמת מנשה שמדרום לו.
במרבית אורכו הוא נחל איתן. חלקו העליון של הנחל אכזב והוא ניזון גם ממספר מעיינות השופעים בעיקר בחורף וביניהם עין רבי, עין אבינועם, עין מהיל, עין גת חפר, עין אמת אבל, עין לפידות ועין תורעאן. בנחל ציפורי זרימה רציפה מתקיימת הודות למספר מעיינות הנמצאים לאורכו והם  מעינות ציפורי, עינות יפתחאל ועין יבקע. ערוץ הנחל נמצא בעומק 150 מ' מתחת למפלס הגבעות. יובליו מבתרים את הסלעים הרכים לסבך של גבעות מעוגלות. בשנים גשומות זרימת המים בקיץ רציפה בדרך כלל ובשנים שחונות הזרימה מקוטעת, בהתאם לשפיעת המעיינות המזינים את הנחל וניצול המים להשקיית חלקות חקלאיות, בעיקר בקטע הנחל שמצפון מזרח לשמשית ובקטע שבין כעביה לראס עלי הכולל את עין יבקע.

 

 

בשנים האחרונות רשות המים, רשות הטבע והגנים,  המשרד להגנת הסביבה ורשות ניקוז נחלים קישון פועלים יחד עם משרד החקלאות להשגת מכסות מים ממקור חיצוני להשקיית החלקות החקלאיות לאורך הנחל, זאת במטרה לשחרר את כל מי המעיינות לזרימה חופשית בנחל לטובת שיקום המערכת האקולוגית, על החי והצומח שבה . בימות החורף מתווספת לזרימת הבסיס זרימה שיטפונית בסדר גודל של כ-6 מלמ"ק. עוצמת השיטפונות בנחל נמוכה בדרך כלל למעט אירועים קיצוניים בה הספיקה עשויה להגיע לכמה עשרות מ"ק/ שניה במורד הנחל.
בעבר, נחל ציפורי סבל מזיהום חמור של מימיו, שאיבת מים ופגיעה בגדותיו ובמערכות החיים לאורכו. הנחל הטבעי והיפה, הפך לחצר האחורית של הישובים לאורכו ,קלט אל תוכו שפכים, פסולת והושפע מתשטיפים חקלאיים וריסוסים ומתנועת רכבי שטח. במקטעים מסוימים, נעלמה לחלוטין צמחיית הגדות האופיינית לנחל. כיום, נמצא נחל ציפורי בתהליך רחב היקף של שיקום אקולוגי וסביבתי בשיתוף קהילות הנחל. מי הנחל כיום הם נקיים, קיימת תכנית לשחרור מעיינות והפסקת השאיבה לאורכו וגדותיו מטופלים לשיקום פיזי והשבה של מינים. מעשה השיקום במקביל לעבודת חינוך והסברה, מאפשרים את ההכרה בחשיבותו של משאב זה לאדם ואת השבת החיים לנחל  לאורך זמן .המבקרים בנחל יכולים לפגוש נחל בעל מגוון של בתי גידול ומורכבות מבנית גבוהה, הנדירה בין נחלי הארץ בשל הסדרה אינטנסיבית של נחלים. המקור: רשות ניקוז ונחלים קישון

 

 

 

גבעת עליל היא שגרמה לנחל ציפורי לזרום בפיתול הנקרא הנפתול של גבעת עליל.

הנפתול של גבעת עליל – בנופו המתפתל של ערוץ נחל ציפורי בולטת ביופייה תופעת הנפתול ("המאנדר" – ביוונית, מונח גיאוגרפי המציין נפתול בצורת האות היוונית אומגה W) של גבעת עליל. כאן מבצע נחל ציפורי עיקוף צפוני ארוך של גבעת עליל, הבולטת אל עמק הנחל ע"י שלוחה הררית מדרום.  דעות הגיאולוגים חלוקות בהסבר כיצד נוצר נפתול נחל זה. הדעה הרווחת היא שבעבר זרם נחל ציפורי היישר מערבה. בשלב מסויים גלש המדרון וסכר את אפיק הזרימה. המים הרבים שגדשו באפיק הנסגר יצרו מעין אגם עד שמצאו נתיב חדש מצפון, הוא הערוץ הקיים היום.

 

להלן מובא מאמר שהתפרסם בכתב טבע וארץ בשנת 1964 ובו השערה על היווצרות הנפתול.

 

אלה המראות ברכיבה בערוץ נחל ציפורי מתחת לגבעת עליל .

 

לאחר שרכבנו במורד פיתול אפיק נחל ציפורי התחיל הקטע השלישי של הטיול. בתחילה טיפסנו אל השלוחה מעל הנחל מרחק של קצת מקילומטר.

 

המשכנו לטפס בשלוחה מזרחה לעבר היישוב הרדוף כמוצג במפה

 

 

אלה מראות הרכיבה בשלוחה המיוערת ובחלונות בין עצי החורש.

 

נופית היא יישוב קהילתי כפרי בתחום המועצה האזורית זבולון הנמצא רכס קושט, בגובה  213.5 מ' מעל פני הים, כארבעה ק"מ צפונית מערבית לקריית טבעון. נופית – כשמה כן היא, נטועה בחורש הטבעי וצופה לחמדות נוף נחל ציפורי ממזרח ומצפון, חיפה ומפרץ חיפה ממערב, גבעות אלונים וטבעון – מדרום. הישוב הוקם ב- 9 בנובמבר 1987, ביוזמת גרעין משפחות, להקמת יישוב כפרי, בדגש חברתי קהילתי. היישוב נקרא בתחילה פי-נר, על שמו של לודוויג פינר, מראשי חברת רסקו שפעלה ליישוב בני המעמד הבינוני מקרב עולי גרמניה. שם היישוב הוחלף בהמשך ל"נופית" בגלל קונוטציה לא נעימה. ציינקים אומרים שכדאי היה לקרוא לרחוב ההיקפי הטבעת. שלב ב' של היישוב, נבנה החל משנת 1997. כיום מונה היישוב 700 בתי אב, וכ- 2,900 תושבים. מחוץ ליישוב מקיף אותו "שביל אוהד סובב נופית", על שם אוהד זך – בן הישוב אשר נפל בלבנון. השביל משקיף על הוואדיות הסובבים את היישוב ועל מפרץ חיפה, ומקושר לשביל ישראל.

 

 

נכנסנו בשערי קיבוץ הרדוף

 

הרדוף קיבוץ שהוקם בשנת 1982 על ידי חסידי תורתו של רודולף שטיינר, ובראשם ישעיהו בן אהרון. חברי הקיבוץ קיבלו על עצמם לפעול על פי התורה האנתרופוסופית בתחומים מגוונים ושונים, ביניהם מתבלט הקיבוץ בפועלו בתחום התזונה. עדות לכך היא תעשיית המזון האורגני הקיימת בקיבוץ. חברי הקיבוץ הם חלוצי יוזמות חינוכיות מתנועת חינוך ולדורף. במסגרת יוזמות אלו הקימו בשנות השמונים בית ספר הפועל בשיטות אלה. בראשיתו כלל בית הספר כיתה אחת. כיום פועל בהרדוף בית ספר ולדורף על-אזורי, המפעיל כיתות א' עד יב', ובו לומדים כ-550 ילדים. כמו כן פועלים בקיבוץ שלושה גני ילדים. בקיבוץ נעשה ניסיון באינטגרציה קהילתית של אוכלוסיות ילדים, נערים ומבוגרים הזקוקים לסעד נפשי מיוחד. בקיבוץ פועלת קהילה שיקומית 'טוביה' לילדים בעלי מוגבלויות, 'בית אלישע' לבוגרים בעלי צרכים מיוחדים, ובי"ס אזורי יסודי ותיכון ברוח וולדורף – מבוסס על עקרונותיו של רודולף שטיינר, המאפשרים לאדם להשתלב בסביבה באופן נכון. בשנת 2015 חיים בקיבוץ כ-550 תושבים. להרחבה ראו אתר הקיבוץ

 

 

 

בלב החווה החקלאית בהרדוף ניצבת הרפת האורגנית, המספקת את הקומפוסט לכל השדות וניזונה מהגדל בהם. הרפת הוקמה אחרי שנים רבות שבהן גדלו את כל הגידולים המקובלים באזור, גידולים למזון לבעלי חיים, גידולי ירקות ליצוא ולשוק המקומי וכרם זיתים. הרפת האורגנית היא היחידה והראשונה בארץ. את הידע הנחוץ כדי לנהל רפת כזו למדו חברי הקיבוץ מרפתני ישראל הטובים ומסיורים במדינות אירופה. הרפת פועלת לפי התקן הישראלי לגידול פרות בשיטה האורגנית. הפרות ברפת הרדוף מקבלות תנאי מחיה משופרים, אין מספּוּר על גופָן ואין הורדת קרניים. הפרות מטופלות ברפואה חליפית ומקבלות מזון אורגני. במהלך השנים, מתוך ניסיון שלנו להביא את כל זבל הפרות  מעובד לשדה ומתוך חשיבה לשיפור תנאי המחיה של הפרות, פיתחנו שיטה המעבדת את זבל הפרות מדי יום בסככה. השיטה נלמדה במהירות בכל הרפתות בארץ וכיום אין רפת שלא מיישמת את מודל הרדוף לטיפול בזבל. לצד הרפת האורגנית יש בהרדוף גם רפת שלא עומדת בתקן האורגני, עקב הקטנת כמות החלב האורגני המוזמנת מתנובה. השוני הוא במזון בלבד. אנחנו מקווים שבעתיד הקרוב תחזור תנובה לצרוך את כל כמות החלב שלנו כחלב אורגני. ברפת עובדים חברים ונערים מהרדוף, חברים מהוסטל לנפגעי נפש חירם מהרדוף ושכנים מיישובי הסביבה.
ברפת הרדוף הוקמה מערכת ייחודית לטיהור ביוב אקולוגי. המערכת מורכבת מבריכות מלאכותיות שמטרתן לחקות את תהליכי הטיהור המתרחשים בביצות טבעיות. הבריכות האטומות מלאות באבני חצץ בגדלים שונים, ובתוך החצץ שתולים צמחי קנה. אבני החצץ ושורשי הקנה  מהווים מסנן ביולוגי לשפכים, ועל מצע זה מתפתחת אוכלוסייה עשירה של מיקרואורגניזמים המסוגלת לפרק את המזהמים האורגניים בשפכים. חיידקים אלה מותאמים למזהמים השונים  ומשתמשים בהם כמקור אנרגיה. כל שפכי הרפת נאספים לבור שיקוע וממנו נשאבים המים לבריכות. ישנן שלוש בריכות, והמים עוברים את שלשתן אחת אחרי השנייה, תוך שהם הולכים ומתנקים ונאספים לבסוף במאגר של מים מטוהרים. לאחר שיקבלו את האישורים מהמשרד לאיכות הסביבה ומשרד הבריאות, המים ישאבו וישקו את צמחי הנוי מסביב לרפת.

 

לאחר ביקור ברפת הסתובבנו בין בתי היישוב. באופן טבעי נמשכנו אל צידו הדרומי מעל נחל ציפורי כדי להוסיף תצפית.

 

טחנת הנזירים נמצאת במרחק של כשני קילומטרים מערבית למעיין עין יבקע. הטחנה נבנתה במאה הי"ט בידי נזירים מן המרכז הכרמליטי שעל הר הכרמל והופעלה בכוח המים, שהוזרמו אליה מעֵין יִבְקַע. הטחנה פעלה עד סוף שנות ה-20 של המאה ה-20 ולאחר מכן ננטשה. המקום עדיין שייך לכנסייה הקתולית, אשר החכירה אותו לישראלים. אלה שפצו את המבנה ופתחו במקום בית הארחה. ליד הטחנה גשר אבן שלו שתי קשתות הנטוי מעל הנחל. בשנת 2011 השכיר מנזר הכרמליטים את טחנת הנזירים לרשות ניקוז ונחלים קישון הפועלת לשיקום נחל ציפורי המקדמת תכנית להפיכת מתחם הטחנה למרכז ההדרכה הראשון בארץ לנושא של שיקום נחלים. בשנת 2014 הוצתה הטחנה על ידי אלמונים.

 

נגמרו התצפיות והחלה ההפסקה הקצרה באחד מהגנים ביישוב. אז גם נתעד אותה.

 

 

הסתיים הביקור בהרדוף, היישוב המופלא, השליו והמעניין. יצאנו משערו חזרה בכביש. רכבנו בכיוון צפון והגענו למול פאתי היישוב עדי. לפי התכנית לא נכנסנו אליו.

 

עדי (הידוע גם כמצפה עדי) הוא יישוב קהילתי הנמצא בתחום המועצה אזורית עמק יזרעאל. היישוב הוקם בשנת 1980 על ידי 25 משפחות בני הארץ ועולים מברית המועצות, כחלק מתוכנית המצפים בגליל. במהלך שנות ה-90 הצטרפו ליישוב 270 משפחות חדשות, ועוד 75 משפחות הצטרפו אחרי שנת 2000. ביישוב שש שכונות: הוותיקה, אשר נבנתה ראשונה והיא גרעין היישוב, "בנה-ביתך" אשר נבנתה בשיטת בנייה עצמאית, "הגבעה המזרחית" בה התושבים בחרו בין שלושה דגמי בנייה שונים. "גבעת החרוב" אשר פיתוחה החל בסוף שנות ה-90, "האלון" שבנייתה הסתיימה ב-2008 ו"התמר" שב-2013 סיימה את שיווק המגרשים. רוב ילדי היישוב לומדים בבית הספר היסודי נהלל ובבית הספר התיכון ויצ"ו נהלל.

 

 

מול פאתי עדי, ירדנו מהכביש מערבה ושם החל הקטע הרביעי של מסלול הטיול.

 

בקטע זה רכבנו על דרך הנוף לרוחב חורש קריית אתא שהוא חלק מיערות ציפורי עד כביש 70.

 

 

יערות ציפורי משתרעים על פני כ-30 אלף דונם. קרן קימת לישראל הכשירה בהם את דרך הנוף בין קריית אתא במערב והיישוב אלון הגליל במזרח והציבה חניונים לאורכה. הדרך עוברת בנופי יערות נטועים ובהם עצי בר גדולים ומרשימים כגון אלה אטלנטית ואלון התבור. לאורך הדרך ישנן נקודות התצפית המשקיפות על נחל ציפורי, על גבעות הגליל התחתון והכרמל.

 

 

 

בהמשך הדרך הגענו למצפור יוסי

 

המשכנו להתגלגל במורד הדרך עד הגן הלאומי אושא

 

 

אושה היתה המשכן הקבוע הראשון של הסנהדרין לאחר שנדד לגליל בעקבות מרד בר כוכבא (132 – 35 1 לספירה).  כאן נתכנסה שארית החכמים שחידשו את הסנהדרין והתקינו את התקנות הידועות  "כתקנות אושה".  על נדודי הסנהדרין לגליל מספרת הגמרא:  "…שכתחילה גלתה לה סנהדרי וישבה לה ביבנה, ומיבנה לאושה, ומאושה לשפרעם, ומשפרעם לבית שערים, ומבית שערים לציפורי, וציפורי היה בחלקו של זבולון, ואחר כך גלתה לטיבריה". (בבלי, ראש השנה, לא ע"א – ע"ב)

 

 

 

ח' אוּשָׁה נקרא גם ח' הוּשָׁה – חורבה על כתף שלוחה (נ"ג 128). האתר מזוהה עם אוּשָׁה של ימי התלמוד, מקום מושב הסנהדרין. רובו של האתר מכוסה בהריסותיו של כפר ערבי נטוש, ובהם שפע של פריטי בניה קדומים בשימוש משני. הובחן גם שימוש מאוחר בקירות קדומים (אלה ניכרים באבניהם המסותתות הגדולות, לעומת האבנים הקטנות ששימשו בבניה בדורות האחרונים וכן בזמננו). בצפון האתר אותרו שרידיו של מבנה נרחב (בית כנסת?), ובהם שברים של ספים ומזוזות. במרחק של 50 מ' ממערב לשרידי המבנה אותרו שרידי בריכה מעוגלת, טוחה (קוטרה 2.6 מ', עומקה 3 מ'). שרידיו של עוד מבנה נרחב אותרו בדרום-מערב האתר; נמצאו בהם מכתש משיש, אבן פותה ומשקולת. בקרבת מקום נמצאו שתי כותרות (אחת מהן בשימוש משני בחלון של מבנה מאוחר). עוד נמצאו באזור זה שתי חוליות עמודי אבן ושתי אבני פריכה של בית בד (האחת קוטרה 1.6 מ' ועוביה 0.7 מ', השניה קוטרה 0.8 מ').
במערב האתר נמשכת גדר אבנים, ששולבו בה פריטי בניה קדומים, בכללם חוליות עמודים ואבן מחורצת. בגדר משולבת גם באר הרוסה (נראה שהיתה זו הבאר הראשית של הכפר הערבי; שרד ממנה קטע קיר, שרוחבו 2 מ' וגובהו 4 מ'). במזרח האתר נמצאו אבן פריכה של בית בד (קוטרה 1.7 מ') ומערכת של שלוש גתות, שלהן בור איגום משותף. בקרבתה של מערכת זו נחצב בסלע בור (2.45×2.4×1.8 מ'), ששימש, כנראה, לאחסון התירוש. בדופן הבור הותקנו מדרגות, המוליכות אל קרקעיתו, ודפנותיו טויחו בשכבת טיח עבה, ששוקעו בה שברים של כלי חרס מן התקופה הרומית או מן התקופה הביזנטית. הבור כולו, לרבות קרקעיתו והמדרגות, רוצפו פסיפס לבן, גס, וכן משטח סלע ממזרח לו. במדרון שמצפון ומצפון-מערב להריסות הכפר אותרו חציבות בסלע ויסודות של מבנים קדומים. הלאה צפונה נמצאו שתי כתובות חקוקות בסלע; אפשר שהן ציינו את תחום השבת של אוּשָׁה התלמודית. ממצא: חרסים מן התקופות הרומית, הביזנטית, האסלאמית הקדומה, הממלוכית והעות'מאנית. אתר 74 מפה 24 סקר ארכיאולוגי של ישראל

 

 

המשכנו מערבה עד קצה דרך הנוף. הגענו שוב לכביש 70 וחצינו אותו במעבר תחתי. לאחר חציית כביש 70 מאות מטרים דרומה ואז פנינו מערבה והתחלנו לעלות על דרך כורכר לבנה לעבר מטעי קבוץ רמת יוחנן. מדרום עברנו ליד אתר ח' כשר במקום בו נמצא הכפר הכפר כסאייר.

 

 

הכפר כסאייר הוקם בשנת 1925 כקילומטר וחצי מרמת יוחנן על גבול מטע האבוקדו של הקיבוץ כיום, על ידי עריסים של סורסוק שישבו בכופרתא היא כפר אתא, לאחר שנעקרו מאדמתם. הכפר כסאייר, כמו הושא, היווה באפריל 1948 בסיס קדמי למתקפה על רמת יוחנן ובקרבות קשים ועקובים מדם במערכה על רמת יוחנן גם הוא נכבש, נהרס וננטש.  קבוצה נוספת של אריסים שישבו במג'דל -גבעת שמיר של היום, הקימה את הישוב ראס-עלי במעלה נחל ציפורי והוא קיים עד ימינו.

 

 

שהתקדמנו בדרך מערבה וזה המראה שנגלה לנו

 

זה תוואי הקטע החמישי של המסלול לאחר חציית כביש 70 והמשכנו מערבה לעבר לאתר הזיכרון של קרבות רמת יוחנן במלחמת העצמאות.

 

נכנסנו לתוך מטעי האבוקדו של קיבוץ רמת יוחנן והתקדמנו לעבר לאתר הזיכרון של קרבות רמת יוחנן במלחמת העצמאות בו בקרנו גם בטיול הקודם עליה מקיבוץ אפק לאעבלין ולשפרעם, הלאה לגוש זבולון וחזרה דרך קרית אתא.

 

קרב רמת יוחנן במלחמת העצמאות נערך ב-16 באפריל 1948 בין כוחות חטיבת כרמלי ובין גדוד דרוזי מצבא ההצלה של קאוקג'י בעמק זבולון. הקרב הסתיים בנסיגת הדרוזים מאזור רמת יוחנן ובעקבותיו הושג הסכם אי התקפה עם הדרוזים למשך כל מלחמת העצמאות. נקדים ונציין שאת תחילת הקרב על רמת יוחנן יש ליחס לאירוע שקדם ב- 10 שנים למלחמת השחרור. מדובר על יום קרב בשדות רמת יוחנן שבמהלכו נהרג שומר השדות ממייסדי הקיבוץ, אמציה כהן ז"ל . מתחילת מלחמת העצמאות נעשו על ידי מפקדת צבא ההצלה נסיונות לגייס שכירים דרוזים בהר הדרוזים בסוריה. מנהיג הר הדרוזים סולטאן אל-אטרש התנגד לכך מתוך דאגה לגורל תושבי ארץ ישראל הדרוזים במקרה של ניצחון יהודי. למרות התנגדותו נמצא קצין שהסכים תמורת תשלום לעמוד בראש יחידה דרוזית בצבא ההצלה. זה היה שכיב והאב, קפטן לשעבר בצבא הסורי כבן 60. מסביבו התלכדו 400-500 לוחמים דרוזים שכירים שהתגייסו בגלל הרעב והאבטלה שהיו אז בהר הדרוזים. הגדוד הדרוזי נקרא ג'בל אל ערב לאחר שמנהיג הר הדרוזים התנגד לקרוא לו ג'בל אל דרוז. שכיב והאב שלחם נגד הצרפתים במרד הדרוזי בשנות ה-20 של המאה ה-20 ואחר כך הצטרף לצבא הסורי הקולוניאלי אמר לחייליו כי אין להם ייעוד דרוזי במלחמה זו וכי הם אינם אלא שכירים המקבלים משכורת וחייבים למלא את המוטל עליהם. הגדוד הגיע ארצה ב-28 במרץ 1948 והתמקם בשפרעם בהיותה מיושבת בחלקה דרוזים ושוכנת בין ריכוזי הדרוזים בגליל ובכרמל. ב-4 באפריל 1948 פתח קאוקג'י בהתקפתו על קיבוץ משמר העמק. הוא שלח קריאות לעזרה לשכיב והאב כדי שיתחיל בהתקפות ויקטין את הלחץ מעליו אולם והאב היסס. רק לקראת סיום הקרבות במשמר העמק ותבוסתו של קאוקג'י פתח והאב בהתקפות על אזור קיבוץ רמת יוחנן שיחד עם שכניו היווה את המגן על קריית המפרץ וחיפה.

 

 

ב-12 באפריל 1948 תפסו הדרוזים את הכפרים הושה וח'ירבת אל-קסאייר החולשים על אזור רמת יוחנן והחלו משעות הבוקר לירות על העובדים בשדות באש רובים ומקלעים. באותו יום לא הושבה אש ולא היו נפגעים. בלילה פונו ילדי רמת יוחנן לקריית ביאליק. למחרת, ב-13 באפריל 1948 הגבירו הדרוזים את הירי, ובחילופי האש באותו יום נהרגו שני לוחמים ואחדים נפצעו. בלילה, אור ל-14 באפריל 1948, חיבלו הדרוזים בשני מעבירי מים בכביש כפר חסידים-קריית אתא (כביש 70) שהיה עורק תנועה יחיד בין חיפה לעמק לאחר שהכביש הראשי נחסם על ידי ערביי בלד א-שיח'.‏ מצב חירום הוכרז באזור ומפקד חטיבת כרמלי משה כרמל, החליט ליטול את היוזמה מידי הדרוזים ולפתוח בפעולה התקפית. הוחלט לתפוס גבעה צפונית- מזרחית לכפר עטה (כיום בתחומי קריית אתא) המכונה "תל שרעה", ממנו נהגו הדרוזים לצלוף. לביצוע הפעולה הורכבה פלוגה מיוחדת מגדוד 21. מפקדי המחלקות הגיעו אך מקרוב לגדוד לאחר סיום קורס מפקדי מחלקות. הנשק הורכב מרובים צ'כיים, אנגליים ועוד, וכן מקלעים מסוגים שונים. בבוקר ה14 באפריל 1948 נערכו מספר אימונים ובשעה 16.00 יצאה הפלוגה לפעולה. הדרוזים זיהו את הכוח היהודי והתקיפו אותו מפסגת הגבעה. הלוחמים נפגעו וניתנה פקודת נסיגה כשהמפקדים מחפים באש מקלעים. אחד המפקדים זוהר דיין, (אחיו של משה דיין ואביו של עוזי דיין), חיפה על אנשיו עד שנהרג. בקרב נהרגו ששה לוחמים ונפצעו רבים. גופות הלוחמים נשארו בשטח. 'הסיבוב הראשון' בקרבות רמת יוחנן הסתיים בניצחון הדרוזים. לאחר כישלון ההתקפה הראשונה, השתרר בגזרה שקט, והוא נוצל בחטיבה להתארגנות למבצע מקיף שהיה מכוון לפתור את בעיית הגוש באופן יסודי, וזאת על ידי כיבוש הכפרים הושה וקסאייר, החולשים על גוש רמת יוחנן, ששימשו כבסיס לכח הדרוזי. החזקת כפרים אלה נועדה להעניק שליטה על המרחב ובסיס לפעולה כנגד שפרעם. מכיוון שכפרים אלה היו מרוחקים מכבישים ראשיים, היה יסוד לשער שהבריטים לא יתערבו. המשימה הוטלה על פלוגות מגדוד 21 ו-22 של חטיבת כרמלי.

 

 

ב-16 באפריל 1948 בשעה 04.40 יצאו הכוחות מרמת יוחנן ותוך זמן קצר השתלטו על שני הכפרים שהיו ריקים מאדם, והחלו להתבצר בהם. כעבור זמן קצר התחילו הדרוזים בהתקפתם, תחילה בהושה ולאחר מכן בקסאייר. הדרוזים היו לוחמים נועזים, והתפתחו קרבות פנים אל פנים עם אבדות כבדות לשני הצדדים. תשע התקפות נערכו באותו יום. הדרוזים נהנו מאספקת תחמושת וכוח אדם משפרעם ומצב חיילי חטיבת כרמלי הלך ורע. התחמושת הלכה ואזלה. לקראת ההתקפה התשיעית נתקבלה הודעה כי בידי כל איש ארבעה כדורים ונתבקשה רשות לנסיגה. המפקדה ברמת יוחנן ענתה כי "יש להחזיק מעמד, גם אם יאזלו הכדורים. אם תיסוגו תושמדו כולכם. הילחמו בסכינים ובכל הבא ליד". הדרוזים התכוננו להתקפה המכריעה על קסאייר. בינתיים הגיעה לרמת יוחנן מכונת ירייה עם תחמושת רבה. היא הועמסה על משוריין שפרץ לקסאייר בשעה שהדרוזים ערכו את הסתערותם התשיעית והקשה ביותר, וחלקם הגיעו עד בתי הכפר. אש לוחמי כרמלי הייתה דלה וחלק מהחיילים החלו מתוך יאוש לזרוק אבנים במסתערים. במועד הנכון והאחרון קפץ אחד החיילים מהמשוריין הציב את מכונת היריה במרכז הכפר ופתח באש מהירה וקטלנית לעבר הדרוזים המסתערים. האש עשתה שמות במסתערים וההתקפה נהדפה. בינתיים ירדה חשיכה שנוצלה להתבצרות, פינוי נפגעים ואספקת תחמושת ליום הקרב הבא, אולם הדרוזים נסוגו לשפרעם ולא חידשו את התקפותיהם.

 

 

זוהי תמונת המצב היישובית בגוש זבולון בראשית שנות ה-50'. שלושת הכפרים שתושביהם השתתפו בקרבות רמת יוחנן הושה, אל-כאסיר וסאסע נהרסו

 

תוך ביקור במקום נתנו דעתינו גם לסוֹלָנוּם זֵיתָנִי' צמח המלווה אותנו בטיולים בשדות צפון הארץ ומרכזה

סוֹלָנוּם זֵיתָנִי (שם מדעי: Solanum elaeagnifolium) הוא מין עשב רב שנתי ממשפחת הסולניים שמוצאו בדרום-מערב ארצות הברית וצפון מקסיקו. בארץ ישראל ידוע משנת 1957, ונמצא ברשימות של צמחים פולשניים של המשרד להגנת הסביבה. גובה הצמח בין 10 ל-100 סנטימטרים. גבעוליו מכוסים קוצים קצרים, בצפיפויות שונות מפרט לפרט. העלים והגבעולים מכוסים גם בשערות עדינות הנותנות להם גוון אפרפר. העלים ארוכים (עד 15 סנטימטרים) וצרים (בדרך כלל 0.5 עד 2.5 סנטימטרים), עם שפה גלית. הפריחה בארץ נמשכת מרבית חודשי השנה, למעט חודשים בודדים בשיא החורף, לעומת אפריל עד אוגוסט באקלים קר יותר. הפרחים בעלי חמישה עלי כותרת מאוחים בצורת כוכב, בקוטר כשלושה סנטימטרים. צבעם בדרך כלל כחול או לילך, ולעתים לבן. במרכז הפרח מקיפים חמישה אבקנים צהובים את העלי שגם הוא צהוב. הפרי הוא ענבה כדורית, שצבעה לפני ההבשלה ירוק בהיר עם פסי ירוק כהה. הפרי הבשל צהוב, כתום או אדום, ונשאר על הצמח במשך חודשי החורף. הצמח מוכרז פולשני, בנוסף לישראל, גם ב-29 ממדינות ארצות הברית, באוסטרליה, מרוקו, מצרים, הודו, זימבבווה, דרום אפריקה, ספרד, ויוון. תכונותיו הפולשניות הן הסתפקות בקרקע דלה ומעט מים, התרבות הן מזרעים והן ברבייה וגטטיבית מקני שורש. מחתיכות שורש באורך של פחות מסנטימטר יכולים להתפתח צמחים שלמים מקור הרחבה

 

 

 

המשכנו ירדנו דרך המטעים לעבר רמת יוחנן

 

את סוף הטיול הקדשנו לסיבוב בין שלושת קיבוצי גוש זבולון (רמת יוחנן, אושא וכפר מכבי) במסלול זה.

 

התחלנו ברמת יוחנן.

קיבוץ רמת יוחנן נוסד בשנת 1931 על הקרקע שרכשה קק"ל כמה שנים קודם לכן באמצעות יהושע חנקין מידיו של האפנדי הנוצרי מלבנון, סורסוק. רוב מקימיו של הקיבוץ היו ישראלים בני המושבות וכן עולים חדשים שעלו בילדותם ולמדו במקווה ישראל ובביה"ס החקלאי לבנות בנהלל. קבוצת המייסדים, "קבוצת הצפון", היתה מורכבת גם מחברים מ"קבוצת כרמל", "גלעד" ואז"י שהצטרפו אליה שנתיים קודם וכן קבוצת האמריקאים. ראשוני העולים הגיעו למג'דל (כיום חוות הצופים) בסוכות תרצ"א (1931) ועד לפסח הגיעו כולם. כ-40 חברים ו-6 ילדים. ב-1932 התחילה בניית נקודת הקבע – "רמת הצפון" שאח"כ קיבלה שם רשמי "אושה". החברים לא הסכימו לשם זה וב-1935 בעקבות תרומה נכבדה של יהודי דרום-אפריקה ניתן למקום השם רמת-יוחנן, על שם ראש ממשלת דרום-אפריקה הגנרל ין סמאטס שהיה ידיד הציונות. הפרנסה העיקרית באותם ימים היו נטיעת היער, גן ירק וגידולי שדה, עם התפתחות הרפת והלול. קבוצת צעירים גדולה מגרעין השומר הצעיר "פלנטי" שהצטרפה לרמת יוחנן בשנת 1934 במגמת חיזוק וגידול של הקיבוץ, גרמה  לסכסוכים ושלשלת אירועים שהסתיימו ב"טרנספר" המשולב בין בית אלפא לרמת יוחנן בשנת 1940: אנשי מפא"י עברו לרמת יוחנן ואילו אנשי השומר הצעיר עברו לבית אלפא. בשנת 1948 בקרב על רמת יוחנן שהיה חלק ממערכה נרחבת שהתחוללה באזור מול צבאות קאוקג'י והדרוזים, עמד הקיבוץ במבחן ועבר בהצלחה למרות מספר הרוגים מקרב חבריו ותושביו. הפילוג הגדול בתנועה הקיבוצית הביא לרמת יוחנן בשנת 1952 קבוצה של 16 חברים וחברות מקיבוץ "שפיים" יחד עם 20 ילדים, קבוצה שהשתלבה במהלך השנים במארג האנושי של רמת יוחנן. כחלק מהשתתפות הקיבוץ במאמץ הלאומי החברתי נקלטה ברמת יוחנן קבוצת נערים ונערות מיוצאי העלייה הגדולה, ושם ניתן לה –"ניות ברמה".
המפולת הכלכלית של התנועה הקיבוצית בשנת 1985 לא פסחה על רמת יוחנן אבל הקיבוץ הפגין חוסן ויציבות ונחשב כאחד הקיבוצים החזקים בתנועה הקיבוצית.
בשנת 2015 מנתה אוכלוסיית רמת יוחנן כ- 920 נפש, בהם קרוב ל-400 חברים וחברות. כיום מתגאה הקיבוץ שהוא חברה רב-דורית מאוזנת ומתחדשת, שמצליחה להמשיך ולהוות מוקד משיכה לבניה הצעירים, שרבים מהם עם בני זוגם בונים כאן את ביתם ועתידם. רמת יוחנן מצליחה עד היום ליצור ולפתח פעילות כלכלית וחברתית רחבה ומגוונת, שמייצרת איכות חיים גבוהה מאוד בהרבה מאוד מדדים, ובכל קנה מידה. הרחבה אתר הקיבוץ

 

 

 

עברנו בצידו הצפוני של קבוץ רמת יוחנן וממול ראינו את בתי קריית אתא.

 

 

נכנסנו לתחום קיבוץ אושא

קיבוץ אושה נוסד בשנת 1937 במסגרת ישובי "חומה ומגדל". בעבר השתייך לחבר הקבוצות, לאיחוד הקבוצות והקיבוצים ולתק"ם, וכיום הוא משתייך לתנועה הקיבוצית. הקיבוץ נכלל במועצה אזורית זבולון.  מקור השם הוא העיר הקדומה אושא, שבה ישבה הסנהדרין לאחר מרד בר כוכבא, ושמה נשתמר בכפר הערבי הושה. קיבוץ אושה היה לקיבוץ הראשון של תנועת הנוער הציוני. הגרעין המייסד שהורכב חניכי תנועת הנוער הציוני בפולין, התארגן עוד ב-1930 בפתח תקווה והכשירו את עצמם להתיישבות במושבות השרון כפר סבא, מגדיאל ופתח תקווה. לאחר שכוונה להתיישב באזור קריית ענבים התבטלה, עברו שני פלגים של הגרעין, שבינתיים התפצל לארבע, לכפר אתא, בהמתנה לעלייה לקרקע לאדמות הקרן הקיימת באושא, כאשר כל אחד משני הפלגים דורש להתיישב באדמות אושא. באוגוסט 1937 נמצאה פשרה, כאשר שטח האדמה שיועד להתיישבות באושא הוכפל ושני הפלגים עלו להתיישבות במרחק של כמה מאות מטרים זה מזה. אחד הפלגים נשא את השם "כפר אושה", והשני, שכונה תל יצחק, עזב את המקום בקיץ 1938 והתיישב בנקודת הקבע שלו בשרון. הגם שהעלייה להתיישבות של אושא לא לוותה בבניית חומה ומגדל, נחשבת אושה לאחד מיישובי חומה ומגדל. באוקטובר 1938 הונחה אבן פינה לשלושה בתים ראשונים של יישוב הקבע, עם תקווה להשלמת הבנייה תוך מספר חודשים. המשק בראשיתו היה דל מאוד – כעשר פרות,   לול קטן ושש בהמות עבודה – לכן נאלצו החברים לעבוד עבודת חוץ באזור  חיפה וכפר עטה (היא קריית אתא כיום). הגברים עבדו בנמל והנשים בבית חרושת "מולר" , הוא "אתא".  תושבי קיבוץ אושה עוסקים כיום בחקלאות, תעשייה ומקצועות חופשיים. מבחינת חקלאות, מדובר במספר ענפי משק כגון מטעי אבוקדו רחבי היקף, לול ורפת מתקדמת.

 

 

עברנו ונכנסנו לתוך כפר מכבי

 

 

כפר המכבי,הוקם בשנת 1936 על ידי חמישה מאנשי "המכבי הצעיר" מגרמניה וצ'כיה (ומכאן שמו). הרעיון שיש לקרב את המשתתפים במכביה להתיישבות בארץ ישראל הועלה על ידי מנחם אוסישקין כבר במכביה הראשונה בשנת 1932. הקבוצה הראשונה הייתה בת 50 איש מגרמניה, צ'כיה ואוסטריה, המאפיין את הקבוצה היה המקור העירוני 'חילוני' של החלוצים שהיו אוהבי ספורט, טבע, השכלה ומוזיקה קלאסית. אדמות הקיבוץ נרכשו תודות לתנועת מכבי הצעיר ולמגבית שבוצעה לאחר פגישות עם אוסישקין.
בשנים האחרונות, עובר הקיבוץ תהליך שינוי באורחות החיים. במסגרת השינוי, ממשיך הקיבוץ לתפקד כקיבוץ המסווג “קיבוץ מתחדש”. הקיבוץ שומר על ערכי יסוד כגון: ערבות ועזרה הדדית, שותפות באחריות הקהילתית, בחינוך, בריאות ובנכסים הכלכליים (אמצעי הייצור), ובמקביל מעביר לחבריו את האחריות לפרנסתם. החל מ- 2001 , מתנהל הקיבוץ במודל “רשת ביטחון” בו הקיבוץ מעביר לחברים את תקציבם האישי על בסיס הכנסתם החודשית מעבודה. הקיבוץ הסדיר את חובותיו למערכת הבנקאית והסיר שעבודים. מהלך שאפשר, בין השאר, לקלוט משפחות ולהעביר לבעלות החברים בעתיד את הקרקע עליה ייבנו בתיהם. המשפחות החדשות נקלטות לחברות מלאה ובמסגרת זו, אחראים לפרנסתם, לצבירת פנסיה ותנאים סוציאליים, ביטוחי בריאות וסיעוד, משלמים מס קהילה עבור שרותי חובה משותפים, נכללים בקרן עזרה הדדית ובזכות לרכוש את חלקם בשיוך פירות הנכסים היצרניים.

 

בכפר מכבי עניין אותנו לראות את מרכז המזון של חברת מילובר ושם הסביר לנו משה על מהותו וגם כתב את הדברים למטה.

מהו מרכז מזון – מרכז מזון בענף הרפת ליצור חלב, הוא מקום שבו מכינים את מנות המזון לפרות. ברפתות מגדלים את הפרות הבוגרות שמייצרות את החלב. לידן גדלות עגלות לתחלופה כדור העתיד לפרות הבוגרות ובנוסף בחלק מהרפתות מגדלים ומפטמים את העגלים הזכרים ליצור בשר, או שמגדלים אותם ברפתות פיטום ייעודיות.

מרכיבי המנה – במנת המספוא\המזון של הפרה החולבת יש שני מרכיבים עיקריים: מזון מרוכז – מזון שעשיר באנרגיה וחלבון, מורכב בעיקר מגרעיני שעורה, תירס וחיטה, מכוספה (שאריות מיצור שמן) וסובין שהוא שארית מטחינת חיטה לקמח.  המזון המרוכז תופס כ 60% עד 65% מהמנה. רובו ככולו מיובא מחו"ל. מזון גס – מספק סיבים תזונתיים. רוב המזון הגס בא מתחמיץ אותו מכינים בעיקר מחיטה ותירס. מיעוטו בא מחציר וקש. המזון הגס תופס כ 35% עד 40% מהמנה. את רובו ככולו מגדלים בשדות הארץ ומשקים בקיץ במים מושבים \ מי ביוב מטוהרים.

 

 

 

הכנת המנה כבליל – במרכז המזון מאחסנים את מרכיבי המזון הגס במתקנים ייעודיים לתקופות ארוכות: תחמיצים בבורות גדולים, חציר וקש במתבנים. מרכיבי המזון המרוכז מגיעים באופן שוטף מהנמל במשאיות ומאוחסנים לטווח קצר בתאי בטון גדולים. את שני מרכיבי מנת המזון מערבלים ביחד במערבלי ענק ומכינים את בליל המזון. הבליל מוגש לפרות ברפתות על ידי משאיות חלוקה מיוחדות. מרבית יצור הבלילים במרכז המזון מיועד לפרות החולבות ביחסי כמויות כפי שנרשם למעלה. יתרת יצור הבלילים מיועדת לשלוחות העגלות לתחלופה והעגלים לפיטום שבהן יחס הכמויות בין המזונות שונה מהחולבות. כל תהליך היצור ממוכן וממוחשב במלואו. יצור ושינוע הבלילים מבוצע כל יום סביב לשעון שישה ימים בשבוע. ביום שישי אחה"צ מחלקים ברפתות את הבלילים לשבת.

 

התפתחות מרכז המזון בכפר המכבי – מרכזי המזון לבקר לחלב החלו להבנות ולהתפתח במושבים הגדולים בשנות השמונים. מרכז המזון המושבי הראשון נבנה בבאר טוביה. מטרתו העיקרית של המרכז היתה לייעל מקצועית וכלכלית את הזנת הפרות ברפתות המושביות. בהמשך נבנו מרכזי מזון כמעט בכל אחת מהרפתות הקיבוציות. בכפר המכבי החלו לפתח בשנות ה – 90 את מרכז המזון של רפת הקיבוץ ליצור בלילים עבור רפתות מושביות בגליל המערבי. במשך השנים צבר מרכז המזון ידע, כושר ביצוע וניסיון רבים ונוספו עוד לקוחות מהרפתות המושביות ומהרפתות הקיבוציות באזור. בינתיים העביר הקיבוץ  את הרפת שלו מחצר הקבוץ לרפת משותפת בחנתון. מרכז המזון ניצל את שטח הרפת לשעבר להרחבת פעילותו. בשנת 2004 מכון התערובות מילובר (בבעלות אירגוני הקניות של הקיבוצים מאזורי הגליל המערבי, עמק יזרעאל והגליל העליון) נכנס כשותף במרכז המזון כפר המכבי במטרה לשווק דרכו ביתר יעילות את המזונות המרוכזים אותם הוא קונה מחו"ל ומייצר עבור ענף הרפת. בשנים שלאחר היסוד הקימה השותפות מרכזי מזון נוספים בתל יוסף, רמת דוד ועמיר. כיום מרכז מזון כפר המכבי – מילובר הוא מהספקים הגדולים של בלילים לרפתות בצפון הארץ.

 

 

 

לאחר סיבוב בכפר מכבי יצאנו מתחומו והתגלגלנו דרך השדות מערבה לעבר תחנת הדלק מבואות אתא ושם סיימנו את הטיול

 

 

סוף 

טיול מעניין זה, הגם שחלקים ממנו היו חופפים לאלה של הטיולים הקודמים, נמשך ארבע וחצי שעות מתוכן ,שלוש רכיבה ושעה וחצי הוקדשה לעצירות ולהפסקה כיאה לטיול נינוח.

 

מזג אוויר נעים כיאה ליום קיץ. סיימנו אותו לפני החום המעיק.

 

כפי שהוצג בסיפור טיול זה, היו לנו מראות רבים ומגוונים.

 

הטיול התנהל בנחת ובמהלכו שוחחנו על הרבה נושאים וכמובן גם על אלה שעניינם ידיעת הארץ שתוארו לעיל והם:
– מהות והאופי הגאוגרפי והטופוגרפי של האזור,
– ייחודו של נחל ציפורי בקטע זה,
– ההתיישבות היהודית באזור ותולדותיה בתקופת היישוב,
– אירועי מלחמת העצמאות באזור
– ההתיישבות היהודית בשנותיה הראשונות של המדינה,
– הקמת היישובים הבדוואים בעשורים לאחר מכן,
– התיישבות החדשה משנות ה-80 ואילך
– דמותם של הקיבוצים המתחדשים  בעשורים האחרונים.
– מהו "מרכז מזון"

 

אין ספק גם העמקנו את הכרתנו עם משבצת ארץ, למדנו, נהינו מתצפיות מרהיבות, היה לנו נחמד ביחד ועל הדרך (תרתי משמע) עסקנו בפעילות ספורט    

 

לסיום, את הצלחת הטיול יש לזקוף, בין היתר ובעיקר למשה כץ שבהתאם להצעתי תכנן את המסלול, רכב אותו קודם והוביל אותנו בבטחה