משני צדדי עמק חפר ונחל אלכסנדר, בין העוגן ובין אליכין21 באוגוסט 2016

קובץ GPX להורדה GPSies מרחק: 28 ק"מ טיפוס-מצטבר: 100 מטר גלריית תמונות גלריית מפות

 

הרצון להמשיך להכיר עוד את אזור עמק חפר וסביבתו, ובמיוחד את אופיו הגאוגרפי הפיסי, את היישובים בו ואת התמורות שחלו בו, הובילה אותי ביום שישי (19/8/2016) לצאת עם חברים לטיול זה. .

 

סקרן אותי מאוד להמשיך וללמוד על משבצת ארץ נוספת המשרעת משני צדדי נחל אלכסנדר שבחלק ממנה ובסמוך לה כבר טיילתי שמונה פעמים בשנתיים האחרונות. את הטיולים תיעדתי והם אלה הבאים:
מהעוגן לחוף הים וחזרה דרך נחל אלכסנדר בסתו תשע"ה (אוקטובר 2014):
*  אגן נחל אלכסנדר במזרח עמק חפר בתחילת חורף תשע"ה (דצמבר 2014)
* סובב העוגן בעמק חפר בסוף חורף תשע"ה (אפריל 2015)
* מהעוגן במערב עמק חפר עד חוף הים בתחילת אביב תשע"ה (אפריל 2015):
בין מערב נחל אלכסנדר ומערב נחל חדרה בתחילת קיץ תשע"ה (מאי 2015
מכפר יונה לעמק חפר בקיץ תשע"ה (יולי 2016)
בשולי מרזבת השרון ובמורדות השומרון הנושקות לה, בין ניצני עוז ובין מגל בקיץ תשע"ו (יולי 2016)
מערב מישור חפר עד חוף הים ושפך נחל אלכסנדר בקיץ תשע"ו (אוגוסט 2016)

 

 

היינו קבוצה שכללה שישה אנשים: נילי שחורי ושלמה אנגל (ראשון לציון) שלאחרונה הצטרפו לטיולים של קבוצת "משוטטים במשעולי השרון"; יונה בקלצ'וק (גני תקווה) שחזר לרכיבה אחרי פגרה של מספר שבועות; רובי שבת (קריית אונו) אותו לא ראיתי חצי שנה, דני חנן (חיבת ציון) חבר של יונה שביקש להמשיך ללמוד על אזור מגוריו החדש ואני.

 

 

האזור:
גבעות החול האדום ורכס הכורכר המזרחי
משני צדדיו עמק חפר ונחל אלכסנדר,
בין קיבוץ העוגן בדרום ובין מושב אליכין בצפון

 

 

חתך רוחב בשרון

חתך רוחב בשרון

 

מיקום האזור בחלק הצפוני של השרון

 

היבט המוניציפלי:
בתחום המועצה האזורית עמק חפר והמועצה המקומית אליכין 

דמות האזור בעבר

אזור ריק מיישובי קבע בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 

 

 

ראשית ההתיישבות הציונית בעמק חפר (ואדי חוורית וואדי קובני)
בראשית שנות ה-30' של המאה -20'

תמונת מצב ערב מלחמת העצמאות

 

תמונת מצב מיד לאחר מלחמת העצמאות

במשך שני העשורים הראשונים
אזור במותניים הצרות בצפון השרון במרחק קצר מהקו הירוק

 

 

מסלול הטיול

 

 

תחילת המסלול וסיומו בקיבוץ העוגן

העוגן הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי שהוקם בשנת 1947 על ידי הגרעין שנוסד בשנת 1939. מייסדי קיבוץ העוגן הם יוצאי תנועת הנוער של השומר הצעיר מצ'כוסלובקיה. הראשונים הגיעו ארצה בשנת 1939 ושהו כ-8 שנים במחנה ליד כפר סבא. חברי הקיבוץ עלו הקרקע בשנת 1947 בוואדי קובני בעמק חפר, במקום שנמצא עד היום. מקור השם סמלי, "הטלנו עוגן במולדת". במשך השנים הצטרפו חברים רבים מארצות שונות כולל הונגריה, אוסטריה, איטליה, ילידי הארץ ועוד. לקיבוץ הייתה חשיבות בתקופת מלחמת העצמאות שפרצה כמה חדשים לאחר מכן, בהיותו נקודת משמר על כביש השרון, שהיה אחד מעורקי החיים החשובים של היישוב היהודי דאז.

 

המקור אתר הקיבוץ

 

מפי דן גזית חבר גבולות למדתי עוד על קיבוץ העוגן. לקראת אמצע שנות ה-60 חל משבר חריף בקיבוץ גבולות בנגב המערבי , בעיקר על רקע חינוך הילדים (לא היו בקרבת מקום מוסדות-חינוך מתאימים) ועל רקע עזיבה גדולה של חברי הגרעין המערב-אירופי (שוויץ-בלגיה-צרפת). אז, רוב קבוצת הוותיקים (תורכיה-רומניה) מגבולות עברה להעוגן וכך נותר קיבוץ גבולות עם פחות מ-40 חברים ולקח לו שנים ארוכות להתאושש מהמשבר.
כיום אוכלוסיית קיבוץ העוגן כוללת כ- 550 אנשים מתוכם למעלה מ-300 חברים וכ-100 ילדים היתר הם חיילים וצעירים בחופשה ובני זוג של חברי קיבוץ. כיום הקיבוץ בהפרטה כמעט מלאה. יחד עם זאת ישנה רשת ביטחון עבור הזקוקים לכך. יש עזרה הדדית, יש תמיכה בחולים. קיים ועד מנהל ומנהלת קהילה אשר מטפלים בנושאי משק וחברה. החינוך מופרט ובתי הילדים עד גיל בית ספר פתוחים עבור ילדי הסביבה. ילדי הקיבוץ לומדים ב"יובלים" ובתיכון ב"רמות – חפר".
כלכלת הקיבוץ: מפעל העוגן פלסט שנוסד ב- 1941 כבית מלאכה לוולקניזציה עוד בכפר סבא והפך משך הזמן לבית חרושת לפלסטיק. כיום המפעל מייצר יריעות פלסטיק, ריצוף, חומרים לאיטום גגות ובריכת שחיה, מפות, שולחן ועוד. החקלאות: רפת חפר- רפת חלב משוכללת בבעלות קיבוץ העוגן וקיבוץ מעברות. גד"ש חפר – גידולי שדה שונים: כותנה, תירס, חיטה ועוד. גידולי השדה הם שיתוף פעולה בין שלושה קיבוצים: העוגן, משמר השרון ומעברות. יש מטעים לגידול אבוקדו. קיימות יזמויות פרטיות כעסקים זעירים. חלק של הכנסות הקיבוץ הן מהשכרת דירות ומבני הציבור. יש טיפול בנוי ובאחזקת דירות, בית מלאכה לחברים מבוגרים או מוגבלים, כמו כן בית סיעודי לטיפול באוכלוסיה הזקוקה לכך.

התחלת המסלול:
מקיבוץ העוגן לעבר נחל אלכסנדר
וחצייתו מכיוון דרום לכיוון צפון

קטע שני, לעבר חוגלה, בתוכו וביציאה ממנו

הקטע השני וכיוונו

 

עוד טרם נכנסנו לתחום חוגלה, בקרנו במגדל השמירה שצופה לכיוון דרום, לעבר נחל אלכסנדר שהוקם בתקופת מאורעות המרד הערבי הגדול (1936-39) ושימש גם בזמן מלחמת העצמאות.

 

 

חוגלה מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים. מקור הם: חגלה הייתה אחת מבנות צלפחד בן חפר, בן שבט מנשה שדרשו וקבלו נחלות בתוך שבטן, מנשה שזו הייתה נחלתו. המושב נוסד בשנת 1933 על ידי "פועלי חדרה",   פועלים שעבדו בפרדסי חדרה הגיעו לארץ כחלוצים צעירים מספר שנים קודם לכן ממזרח אירופה – פולין, גליציה, רומניה, אוקראינה, רוסיה וליטא. בתחילה נקרא הגרעין המייסד "ארגון יוזמה". בשנת 1946 התקבלו עוד ארבע משפחות מכפר חטין שבאו מבולגריה.  בהמשך הזמן המושב גדל והתרחב. שטחו כ-2,000 דונם ומתגוררים בו כ-280 נפש. ענפי חקלאות: מכוורת, רפת, לול, פרדס, פרחים, מטע סובטרופי ומשתלות צמחי בית.

 

 

רכבנו בתוך רחובות המושב, לאחר תיקוני מספר פניות לא נכונות יצאנו ממערב לתחום היישוב

 

 

קטע שלישי:
עליה ממזרח לכיוון רכס הכורכר התיכון,
סיבוב באלישיב
וחציית כפר הראה מדרום לצפון

הקטע השלישי של המסלול וכיוונו

 

בדרך אל הכורכר בתיכון

 

מבט מכיוון אל אלישיב שעל רכס הכורכר

 

מבט לעבר כפר הראה על רכס הכורכר מכיוון מזרח

באוכף בקצה הדרך העולה לרכס הכורכר פנינו שמאלה דרומה לעבר אלישיב

אלישיב –  אלישיב הוא מושב המשתייך לארגון יישובי התאחדות באיכרים. השם סמלי. המושב שהוקם ב-13 בנובמבר 1933 על ידי קבוצת עולים מתימן. זהו היישוב הראשון שעולי תימן הקימו בכוחות עצמם. כיום מתגוררים במושב כ-450 תושבים.
ההרגשה בקרב עולי תימן בשנים שקדמו להקמת אלישיב הייתה, שהם שכירים המנוצלים בידי אחרים. תחושה זו הניעה את היהודים יוצאי תימן להילחם על זכותם להתיישבות חקלאית עצמאית. מאוכזבים ומתוסכלים מיחסה של ההסתדרות מן הסחבת האין סופית בטיפול בבקשתם להתיישב, הם הקימו מוסדות עצמאיים: "התאחדות התימנים בארץ ישראל" ב-1923 וארגון "שבזי" להתיישבות תימנית בארץ ישראל, שהוקם בפתח תקווה ב-1932.
ב-26 באוקטובר 1933 הודיעה המחלקה להתיישבות להנהלת הקק"ל שהגיעה להסכם עם התאחדות התימנים על מסירת 900 דונם על אדמת ואדי חוארית. כחמישים איש נרשמו. קבוצה של עשרים חברים עלתה לבסוף לקרקע, כאמור, ב-13 בנובמבר 1933. בלילה הראשון הם לנו תחת כיפת השמיים. למחרת הוקם על הגבעה צריף. עשרה חברים נבחרו להישאר במקום והועסקו על ידי הסוכנות על מנת להכשיר את הקרקע ולעבד חלק מהאדמות במשותף לפני הגעתן של המשפחות.

 

מושב אלישיב בנוי על קו רכס הכורכר

 

לא החמצנו תצפית לכיוון מערב וסבוב בתוך המושב

תצפית לכיוון צפון מערב והדיונות מצפון לנחל אלכסנדר

ברחוב הראשי באליישיב

לאחר הסיבוב באליישיב המשכנו צפונה לעבר הקצה הדרומי של כפר הראה

בדרך אל כפר הראה

 

נכנסנו לתחום כפר הראה בשער הדרומי של היישוב

 

כפר הרא"ה – מושב עובדים שיתופי המשתייך לארגון יישובי הפועל המזרחי. ראשוני המתיישבים עלו על הקרקע  בראשית שנת תרצ”ד (1933). בתחילה, נקרא היישוב “ארגון אינטנסיבי ב‘ של הפועל המזרחי”.  בהמשך, כעבור שלוש שנים שונה שמו ונקרא כפר הרא”ה  ע”ש רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל-הרב רבי אברהם יצחק הכהן קוק. מייסדי הכפר אכן, ראו ברב קוק דמות מופת, רב ומנהיג ציוני דתי, ולאורו  בנו את חייהם. הרעיון של מושב עובדים דתי היה משום חידוש, וצריך היה ליצור יש מאין. הרב שאול ישראלי, מתלמידיו של הרב קוק, שהתקבל כרב הישוב כבר בשנת 1937, תרם רבות לעיצוב דמותו של חקלאי דתי, המתמודד עם דרישות העבודה החקלאית מחד, ומקיים אורח חיים דתי מאידך. בשנים שלפני הקמת המדינה, ובמלחמת השחרור, השתתפו חברי הכפר בפעולות הגנה ובטחון, ואף התנדבו לסייע להתיישבות החדשה באזור.
בשנים הראשונות עבדו חברי הכפר בעיקר בחקלאות משפחתית “משק מעורב”, ובשנות ה- 70 עם השינויים שחלו במדינה, עברה החקלאות למערכת מתמחה. ומשקים התמחו בגידול פרחים הוקמו מספר רפתות גדולות, לולים גדולים,  ועוד. חברים רבים עברו לעסוק במקצועות חופשיים ועסקיים. גם הארגון השיתופי עבר תהליכי שינוי, ומערכת הערבות ההדדית – המשקית, הצטמצמה, והמפעלים השיתופיים כמו: ארווה, מוסך, צרכניה ועוד, נסגרו, ואת מקומם תפסה היוזמה הפרטית והעסקית.
במושב 66 יחידות חקלאיות אליהם הצטרפו כתושבים, בעלי מקצועות חופשיים ונותני שירותים, בנים שהקימו את ביתם במגרש ההורים, וכן 12 משפחות (שבטי ישראל) ניצולי שואה, שנקלטו בכפר לאחר הקמת המדינה.לאחרונה הצטרפו לישוב במסגרת ה”הרחבה”  50 משפחות צעירות, רובם בני המקום, והם משתלבים יפה, ומפיחים בכפר משב רוח צעיר ורענן.

נושא החינוך והחינוך הדתי בפרט, היו תמיד במוקד העשייה וההשקעה הציבורית בכפר. כבר בשנת 1940 הונחו היסודות לבית הכנסת ,שהיה אז “בצריף הראשונים”. בי”ס עממי החל לפעול בשנת 1936, ובשנת 1943 נבנו חדרי הכתות הראשונים. ביה”ס הפך בהדרגה לביה”ס יסודי אזורי לכל תושבי עמק חפר המעוניינים בחינוך דתי. הדאגה לפעילות הנוער, מעבר לחינוך הפורמאלי, הביאה להקמת סניף בני עקיבא בשנת 1943. בשנת 1951 הוקם לסניף מבנה קבע שמשרת את בני הכפר, ואף את ילדי הישובים השכנים, ובו פעילות ענפה.
בשנים האחרונות נבנה בי”ס חדש, הוקמו מספר גני ילדי, מעון ומגרשי משחקים. חוגים רבים ומגוונים מופעלים בישוב לילדים, וב”ה “בתינו הומים מתינוקות” ו”קול מצהלות ילדים ברחובותינו”. גם הצד הפיסי של הכפר שודרג. הושלמו הכבישים בכל הרחובות, ולצידם הותקנו מדרכות. לאחרונה נבנו כיכרות, ואף נתנו שמות לרחובות.
תחום התרבות וחיי החברה תופסים מקום חשוב בחיי הקהילה. כבר בשנים הראשונות נפתחה ספריה שפועלת עד היום, וכן מתקיימים חוגים ושעורים בתחומים מגוונים. דור המייסדים בנה מסורת של אירועים קהילתיים, שבמרכזם אירועי יום העצמאות הנחוג בצורה מרשימה וחווייתית. החג נפתח  בתפילה חגיגית בבית הכנסת, ובאמירת הלל בנוסח כפר הרא”ה. מסורת חגיגות יום העצמאות חקוקה בליבם של בני הכפר באשר הם, ורבים ממשיכים לבוא ולחגוג עמנו. החגים, המועדים והשמחות קיבלו דפוסים ייחודיים וחווייתים, והדור החדש (השלישי) ממשיך בהם.

 

 

בתוך תחומי כפר הראה שני מוסדות חינוך:

ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה – הוקמה בי' בחשוון ה'ת"ש, על ידי הרב משה צבי נריה אבי דור הכיפות הסרוגות”  ולימים כונתה אם ישיבות בני עקיבא". בישיבה זו שילבו לימוד תורה ועבודת אדמה, ומאוחר יותר הוסיפו גם לימודי חול. בעקבות סמינריון ההדרכה השני של תנועת הנוער בני עקיבא, שהתקיים בכפר הרא"ה, ובו נדון הצורך בהקמת מסגרות תורניות עבור הנוער הארץ ישראלי הדתי הוקמו "חוגים תורניים" בסניפי בני עקיבא בירושלים, חיפה ופתח תקוה. הלומדים שמרו על קשר בין החוגים בסניפים השונים ובמשך הזמן הגיעו להבנה שיש צורך בהקמת ישיבה ברוח בני עקיבא ואין להסתפק במסגרות הקיימות, ובהן גם ישיבת היישוב החדש בתל אביב. תלמידי החוגים התורניים פנו להנהלה הארצית של בני עקיבא, לרב משה צבי נריה ולבנימין שחור בדרישה להקים ישיבה שתהיה "חלוצית" ושילמדו בה בעברית, ישיבה ברוח תנועת בני עקיבא. בקיץ ה'תרצ"ט (1939) יצאו חברי החוגים התורניים ל"מחנה הכנה לישיבה" שהתקיים בכפר הרא"ה בו כיהן כרב הרב שאול ישראלי אליו היו קשורים חברי החוגים.  תפקידו של המחנה היה לגבש את הגרעין לישיבה ולבחון האם אמנם מוכנים החברים למהלך נועז זה של הקמת ישיבה ראשונה מסוגה. הרב נריה פנה למוסדות שונים בבקשת סיוע להקמת הישיבה אך פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 הציב קשיים רבים על גיוס הכספים. בתחילת שנת 'ת"ש (חורף שנת 1939) הגיעו 13 חברי "החוגים התורניים" למושב בכפר הרא"ה ובראשם הרב נריה והתמקמו בצריף בית הכנסת במושב והחלה בלימוד. בהמשך  באה קבוצה נוספת של חברים ובראשה הרב אברהם צוקרמן אשר שימש כר"מ. תוכנית הלימודים התנהלה באופן דומה בשנים הבאות עד שבשנת העשור לישיבה פעל הרב צוקרמן להכנסת לימודי חול לישיבה, חרף התנגדותו של הרב נריה לעניין. בסוף שנות ה-40, עקב דרישת ההורים, ובעקבות הקמת מדרשית נעם, הוכנסו לישיבה לימודי בית ספר תיכון (על חשבון עבודת הכפיים) בניהול ד"ר שמואל אויירבך. לאחר פטירת הרב נריה היה הרב אברהם צוקרמן לראש הישיבה היחיד. לאחר פרישתו לגמלאות הועברה הישיבה לניהול מרכז ישיבות בני עקיבא.  בשנת ה'תש"ע, לאחר שניהול הישיבה הועבר למרכז ישיבות בני עקיבא, ועם צמצום ניכר של מספר התלמידים, עברה לקמפוס בכפר הרא"ה ישיבה תיכונית תורנית בשם ישיבת בית אברהם (על-שם הרב אברהם שפירא). ישיבת בית אברהם הוקמה בשנת תשס"ח בניר גלים והיא מזוהה עם הציבור החרד"לי. ראש ישיבת בית אברהם הוא הרב אברהם יעקב שרייבר, שהיה רבו של כפר דרום. בשנת ה'תשע"ב סיים המחזור האחרון של הישיבה המקורית, מחזור ע"ב, את לימודיו בישיבה. באלול ה'תשע"ג פתחה הישיבה מחדש את שעריה עם שישים תלמידים בכיתה ט'. ראש הישיבה הוא הרב משה פליקס.

כפר הנוער יקיר  הוקם על ידי הרב שלמה צוקרמן,  בשיתוף עם הסוכנות היהודית,  שהפך עם השנים למוסד “בן יקיר”. מוסד זה קלט מאות ילדים שעלו לארץ ישראל מארבע קצוות תבל ללא הוריהם. ביניהם היו אודים מוצלים ממחנות ההשמדה

בכפר הרוא"ה מתקיים עוד מוסד והוא מוסד שם עולם המלמד ומדריך ואף מכשיר מדריכי פולין ( בדומה ליד ושם ולוחמי הגטאות ) ההתנהלות בעניין עם הכוונה יותר למגורת ודת אולם לא רק … במקום ימי עיון ועוד ( אגב מאוד מעניינים )

 

בחלק הדרום מזרחי של כפר הראה נמצא היום שכונת חזון הראה שבמקורה הייתה הגרעין ליישוב בית חזון

בית חזון, שחלק מתושביה טוענים למעמד עצמאי כיישוב קהילתי היא שכונה קרויה על שמו של החזון איש, והיא הוקמה על ידי עולים מאנגליה, ארצות הברית ודרום אפריקה. השכונה היא חלק מכפר הרא"ה ובאותו זמן היא נוהלה על ידי ועד של השכונה, שהורכב מתושבי השכונה בלבד. אולם, משנת ה'תשס"ח טוענים חלק מתושביה למעמד עצמאי ונפרד מהמושב. תושבים מהמושב הסמוך, אלישיב, טוענים כי אדמות השכונה הן בבעלותם ואף יזמו דיון בוועדת הפנים והגנת הסביבה על כך. המועצה האזורית עמק חפר כופרת בטענותיהם. משרד הפנים דחה את הבקשה בתחילת שנת ה'תשע"ב (2012) והותיר את השכונה כחלק מכפר הרא"ה. השכונה מונה מונה כ-45 משפחות, רובן משפחות של עולים מארה"ב, דרום אפריקה, אנגליה ויוצאי הקיבוצים לביא ועין הנציב.  עיסוק תושביהם מקצועות חופשיים וחינוך. המקום מנוהל על ידי ועד מקומי.

 

אני מקבל הסבר על בית חזון מאחד מתושביה

אני מקבל הסבר על בית חזון מאחד מתושביה

קטע רביעי 
מעבר דרך חיבת ציון וחרב לאת

 

קטע רביעי של המסלול

קטע רביעי

 

בתחילה נכנסנו ועברנו בתחום חיבת ציון

חיבת-ציון מושב המשתייך לארגון יישובי התאחדות האיכרים. המושב נוסד בחורף של שנת 1933 על ידי ארגון "אחוזת חקלאים של מרכז ציוני רוסיה". תחילת ההתיישבות עוד ברוסיה, בתום מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הקומוניסטית. כמיהת היהודים לעלות ולהתיישב בארץ ישראל, הביאה יהודים להתארגן לאחר הקמת המוסדות הלאומיים בארץ ישראל ב"אחוזות" ולאסוף כספים שנשלחו לרכישת נחלות בארץ הקודש. הכספים הועברו לבנק קולוניאל בלונדון, עמו עבדה ההסתדרות הציונית. המוסדות קיבלו כספים אלו ורשמו אותם כתרומות לקרן קיימת לישראל, שאז רק נוסדה. אותם יהודים תמימים האמינו שבבואם ארצה יקבלו את נחלותיהם. ברוסיה פרצה מהפכה ושערי העלייה נסגרו אך טיפין טיפין, בכל זאת הגיעו לארץ יהודים שפנו למוסדות כשמסמכים בידיהם. הסירוב היה מוחלט. נאמר להם כי התרומה לא היתה תשלום עבור קרקעות.  בין השנים 1921-1925 התארגנו אנשים אלו באגודה ונפתח בתל-אביב משרד של מרכז ציוני רוסיה, משרד שמטרתו היתה יצירת קשר עם המוסדות לקבלת קרקע. בראש האגודה עמד מר אריה הלוי הורוביץ. הוגשה תביעה לבית דין הקונגרס. הדיונים נמשכו שנים ובסופם פסק בית הדין כי יש להחזיר את הכספים ומיד, אך המוסדות ערערו על החלטה זו. ארצה הגיעה ועדה בריטית (אחת מיני רבות) על מנת לבדוק מדוע מנשלת קרן קיימת לישראל את הפלחים המסכנים מאדמותיהם ומשאירה אדמות בור ושממה.  לאחר שנים של משפטים, דיונים והסכמים הגיעה גאולת עמק חפר. עם רכישת הקרקע של עמק-חפר והחתמת האנשים על ויתור לקרן קימת לישראל על חובותיה להם, כל ישובי הארץ, מושבים וקיבוצים, כולל ישובי עמק חפר, קיבלו אדמותיהם חינם אין כסף ורק אנשי ציוני רוסיה שלמו בכסף מלא, כולל דמי חכירה שקק"ל לא היתה מוכנה לוותר להם עליהם.  רוב אנשי מרכז ציוני רוסיה היו מבוגרים ומסודרים מזה שנים בערים ובמושבות ולכן מסרו את זכותם לאדמות לילדיהם, לקרובים ולידידים. הגיעו מספר חיילים משוחררים, מספר עולים חדשים וכן משפחות שהגיעו מהעיר אל הכפר. לחיבת-ציון הוקצו 1850 דונם, 80 יחידות ו-15 משקי עזר. בראש וראשונה נטעו פרדסים, בהם ראו האנשים את עתידם הגדול. בשנים 1935-1940 עלו לקרקע כ-15 משפחות. בשנת 1939 החלו בבניית ששת הבתים הראשונים, בתי סוכנות. הבנייה הסתיימה בשנת 1940. את השם לכפר הציע אוסישקין, שהיה יושב ראש קרן הקיימת לישראל וידיד גדול של אנשי מרכז ציוני רוסיה עוד ברוסיה. השם הוא על שם תנועת חובבי ציון שפעלה ברוסיה. לאחר מלחמת העולם השנייה, בנוסף לפרדסים, הקימו לולים ורפתות. אגודה יצרנית בשם "אגרא" נוסדה. ניבנו מחסן אספקה, צרכנייה, סילו, גן ילדים, בית כנסת ולאחר שנים ניבנה בית-עם וסביבו גן. היום מונה הכפר כ-4,500 דונם ובו מתגוררים כ-450 איש, חלקם חברי אגודה ואחרים – תושבים. ענפי החקלאות כיום: מטעים, גידולי פרחים וכמה לולים. כמו ברבים מהישובים הכפריים, היום, מרבית התושבים אינם מתפרנסים מחקלאות. פרויקט ההרחבה נמצא בתהליכי בניה מתקדמים עם הצטרפות המשפחות החדשות, שרובן ככולן תהיינה של בני הכפר, יצטרפו אלינו עוד כ- 70 משפחות.

ברחוב הראשי של חיבת ציון

 

 

המשכנו ועברנו הלאה בתחום חרב לאת

חרב לאת – מושב המשתייך לתנועת "האיחוד החקלאי"- תנועה מיישבת המאגדת יישובים חקלאיים, ללא כל שיוך פוליטי/מפלגתי. מושב חרב לאת נוסד על ידי ארגון 'חרב לאת' שחבריו היו חיילים משוחררים שלחמו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, חלקם ביחידה הצ'כית. החברים התארגנו במסגרת הארגון "חרב לאת" אשר שם לו למטרה הקמת יישובים בארץ ישראל. מקור השם חרב-לאת נלקח מספר ישעיהו ב', ד: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת–לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" והוא הוצע על ידי זאב וילנאי עקב העובדה שהמתיישבים הראשונים היו חיילים משוחררים שהחליטו להיות חקלאים והמירו את נשקם בעבודה חקלאית. בסיוע של "האיחוד החקלאי"  עלו ב-3 ביולי 1947 עשרים המתיישבים הראשונים על הקרקע. חלקם היו רווקים וחלקם בעלי משפחות. רובם היו דתיים, יוצאי הונגריה, רומניה וצ'כיה.

 

טקס העליה לקרקע

 

בתחילה התנהל חרב לאת כמושב שיתופי. המתיישבים הנשואים גרו בצריפים ואילו הרווקים גרו באוהלים, היה להם חדר אוכל משותף, מקלחת משותפת, שירותים משותפים ותורנויות שמירה וחדר אוכל. החברים עבדו בפרדס המשותף והחלו לגדל ירקות בהדרכת מדריך מהסוכנות. להשלמת הכנסתם עבדו בפרדסי האזור. ההכנסות מהעבודה הופקדו בקופה המשותפת. החיים במקום היו קשים והייתה תחלופה גדולה של מתיישבים. בשנת 1948 הצטרפה למושב קבוצה של ניצולי שואה מפולין ומרומניה. בהדרגה התפתחו במושב ענפי משק נוספים: לולים, אווזים, ברווזים, עיזים ובקר. בדצמבר 1950 החלה הקמת בתי הקבע הראשונים והמתיישבים עברו בהדרגה לגור בהם.  בשלב זה הוחלט לפרק את המסגרות המשותפות. האדמות והרכוש חולקו בין החברים וכל משפחה החלה לפתח משק משלה.  בשל הקושי להתפרנס מחקלאות השלימו רבים את הכנסתם בעבודות חוץ. באמצע שנות ה-50 נקלטה בחרב לאת קבוצה של עולים מצפון אפריקה (רובם לא הסתגלו לעבודה החקלאית ועזבו את המושב במהלך השנים) ושל ילידי הארץ.

 

בכניסה אל חרב לאת

 

בחרב לאת כ- 60 משקים חקלאים ("נחלות").  כל משק מורכב משטח אדמה עליו בנויים הבית ויתר המתקנים החקלאים (כגון לול, רפת וכדומה) הנקרא חלקה א' (או "החלקה הצהובה") ובצמידות אליו מצוי שטח לעיבוד חקלאי הנקרא חלקה ב'. בנוסף לכל משק יש שני שטחי אדמה (אדמת שלחין ואדמת פלחה) המעובדים במשותף על ידי ה"אגודה החקלאית חרב לאת".  עם השנים הצטמצמה באורח ניכר הפעילות החקלאית של תושבי המקום. נכון להיום יש מספר מועט ביותר של תושבים מתפרנסים מחקלאות בחרב לאת, בעיקר צמחים ופרחי נוי ליצוא.  שטחי המושב המעובדים נטועים בעיקר במטעי זיתים, עיבוד שלחין ובעל. רוב תושבי היישוב עובדים במושב או מחוצה לו במקצועות שונים ומגוונים, הן כעצמאיים והן כשכירים.  המושב עבר שני שלבי הרחבה החל משנות ה-90 וכיום מתגוררות בו כ-200 משפחות, כ-800 תושבים. בימים אלה נמצאת בשלבי הסיום שלה הרחבה נוספת העתידה לקלוט במושב 9 משפחות נוספות

 קטע חמישי
בתוך אליכין ובשוליו הצמודים לכביש 9

קטע חמישי

אליכין הוא יישוב המאורגן כמועצה מקומית במחוז המרכז שהוקמה בשנת 1977. גבולות הישוב: בצפון- העיר חדרה, בדרום- מועצת עמק חפר.  אליכין הוקמה בשנת 1955, ליד המקום שבו שכנה מעברת עמק חפר. מדיניות מוסדות הקליטה והמחלקה להתיישבות הייתה להפוך את ישובי העולים לישובים חקלאיים. אליכין נבנתה כישוב קהילתי עם משק עזר. בשנת 1954 החלה מסירת הדירות למשתכנים שפונו ממעברות כעבור שנים נכשל הרעיון משק העזר ולכן נזנח רעיון המושב בגלל חוסר משאבים נוספים. הישוב צורף למועצה אזורית עמק חפר בשנת 1955. בראשית התיישבו בה יהודים מתימן (כ % 80 ), ויהודים מפרס ומכורדיסטן שמהם נותרו כיום כשתי משפחות. בשנים הראשונות התפרנסו התושבים בעיקר מעבודות חקלאות ותעשייה בישובי הסביבה. בשנים הראשונות עבר היישוב אליכין מכשולים רבים:  מועצה האזורית סיפקה את השירותים המוניציפאליים, אך רמת השירות הלכה ודעכה. חלק גדול של צעירים עזב את הישוב. הנשארים נאבקו על בניית ביתם באליכין, לכן דרשו מהמועצה האזורית פתרונות למצוקת בדיור ולשירותים, כמו: חינוך, תרבות, תשתיות ועוד. משנכשלו המאמצים החל גל המחאה לצבור תאוצה ובשנת 1974 החלו הפגנות והשבתת הישוב ע"י כל התושבים. כנסת ישראל דנה במצבה הקשה של  אליכין, ובשנת 1975 החליט משרד הפנים למנות ועדה לבדיקת הטענות. בתום הבדיקה המליצה הועדה להעניק לאליכין ועד מקומי פעיל. עצמאות היישוב החלה בשנת 1977, כחודשיים לפני הבחירות לכנסת התשיעית (בחירות ה"מהפך" ), הכריז השר שלמה הלל, בניסיון לעצור את הסחף של תושבי אליכין לחבור למפלגת הליכוד, על הענקת עצמאות ליישוב והכריז על הקמת מועצה מקומית. משנת 1978 ועד היום אליכין החלה תנופת התפתחות בכל התחומים, כמו למשל: סלילת כבישים, הפשרת דיור לזוגות צעירים, בניית מוסדות חינוך ותרבות ועוד. בשנת 1990, הוקמו מספר שכונות חדשות, מוסדות דיור לזוגות צעירים, מוסדות חינוך ותרבות, כמו: מתנ"ס, מועדון לקשיש, מעונות יום, מרפאת שן ועוד. תושבים שעזבו את אליכין חזרו והקימו שכונות חדשות. לאליכין יש זוגות צעירים ממרחבי הארץ, מהם יוצאי אירופה, ארה"ב, רוסיה ועוד. כיום, פחד התושבים הוא שאליכין תסופח ותאבד את עצמאותה. מראשית שנות ה-2000 נהנית אליכין מתנופת בנייה במסגרת שכונת "בנה ביתך", אך גם במסגרת הרחבת השכונות הוותיקות- על חשבון השטחים הירוקים שמקיפים את היישוב. עם זאת, לאור הרצון לשמר את אופיה המיוחד של אליכין – תנופת הפיתוח נמצא בבקרה מתמדת ותוך פיקוח של המועצה המקומית. באליכין מתגוררים היום כ-4,000 תושבים והמועצה המקומית מדורגת 5 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי.

 

 

רכבנו בתוך היישוב ופנינו לחלקו הצפוני, אולם הגדר המפרידה בין היישוב ובין כביש 9 מנעה מאיתנו את היציאה מצד צפון. המשכנו לכיוון מזרח ושם יצאנו מתחום היישוב ובצל הפרדס עצרנו להפסקה.

השוליים המזרחיים של אליכין

 

 

לפני תחילת התנועה לאחר ההפסקה

 

המשכנו לעבר מחלף אליכין על כביש 9.

 

מחלף אליכין בכביש 9

 

כביש 9 הוא כביש רוחב מהיר בצפון השרון. מהירות הנסיעה המותרת בכביש היא 110 קמ"ש. הכביש שהקמתו החלה בשנת 2010, נפתח ברובו לתנועה ב-23 ביולי 2014, והוא משמש ככביש רוחב ארצי דו-מסלולי בן ארבעה נתיבים, שניים לכל כיוון. הכביש נסלל מדרום לחדרה והוא מחבר בין צומת יער חדרה עם כביש 4 לצומת חביבה עם כביש 581. הכביש ממשיך עד מחלף באקה-ג'ת עם כביש 6 אך בקטע זה אין בו הפרדת בין מסלולית, והוא אמור להיות משודרג עד לחודש יוני 2015. בסך הכל נמתח הכביש לאורך 10.2 קילומטרים. מזרחה ממחלף באקה-ג'ת ממשיך הכביש כדרך מקומית באורך של כ-800 מטר עד לרחוב ביר-באקה בבאקה-ג'ת המחבר את העיר לכביש 6. קיימת אופציה להמשכו של הכביש מערבה מצומת יער חדרה עד כביש 2, ואורכו של קטע זה הוא כ-2 ק"מ.  ביצוע הקטע המרכזי בין כביש 6 לבין כביש 4 אושר ב-24 באוקטובר 2010 בהחלטת בג"ץ בעתירה שהגישו הירוקים, אשר הקפיאה את התוכנית להמשך סלילת הכביש שבין כביש 2 לכביש 4, עד לאחר שייבחנו חלופות לסלילת הקטע. חלק קטן מתוואי כביש 9 כבר היה קיים באותה עת בדמות קטע באורך של שני קילומטר שסומן במספר 61, בקצה המזרחי של תוואי הכביש, סמוך למחלף באקה-ג'ת שעל כביש 6. בעבר התייחס השם "כביש 61" לציר עירוני בעיר חדרה, אשר הוביל ממחלף אולגה בכביש 2 לצומת חדרה מזרח, שם נפגש עם כביש 65. ב-2 במאי 2011 פרסמה החברה הלאומית לדרכים את המכרז לסלילת כביש 9 ככביש דו-מסלולי מכביש 4 לכביש 6. עלות הסלילה הוערכה בכ-700 מיליון ש"ח, ושדרוגו של הקטע עד מחלף חביבה לתנועה הייתה מתוכננת למרץ 2014, אולם התעכבה עד ליולי 2014. הכביש נבנה תחילה עם שני מסלולים לכל כיוון, אך כולל הכנה לנתיב שלישי עתידי במרכזו, כדי למנוע פגיעה בשולי הכביש בעת הבניה. העבודות כללו את הקמת מחלף חדרה דרום, מסוג מחלף יהלום שמקשר את העיר חדרה למערך הדרכים הארצי. בנוסף, הוקמו חמישה גשרים חדשים, שני מעברים חקלאיים עיליים ושלושה מעברים חקלאיים תת-קרקעיים.

 

תוואי כביש 9 ביחס למסלול הטיול

 

המשכנו מזרחה בדרך הצמודה לכביש 9 בשולי הפרדס

עם הפנים מזרחה

לפני נדרשת קצת הליכה ברגל, חול ושוב פעם חול!

 

קטע שישי
בתוך פרדסים
ומעבר בתוך גבעת חיים (איחוד) ובגבעת חיים (מאוחד) 

 

קטע שישי

 

בירידה בין הפרדסים לכיוון דרום

המשך הירידה

 

במורד הפרדס פנינו באחת הדרכים השניות בין החלקות מערבה. הגענו לפרדס בשולי גדר הקיבוץ. חשבתי שאוכל לעבור דרכו. הגדרות של הקבוץ מנעו זאת. כך דשדשנו בחול והקפנו את הפרדס. לאחר הקפה הגענו לעוד שער נעול. המשכנו בדרך השדות עד שהגענו לדרך היוצאת מהשער המזרחי. היה חם כבר.

 

בשולי דרך הכותנה לאחר הדשדוש בחול לפני הכניסה לקבוץ גבעת חיים.

 

נכנסנו לתוך קבוץ גבעת חיים (איחוד) וחצינו אותו עד שער הקבוץ.

 

גבעת חיים איחוד הוא קיבוץ הנושא את שמו של חיים ארלוזורוב, המזכיר המדיני של הסוכנות היהודית, שנרצח בשנת 1933 בחוף ימה של תל אביב ושטחו כ-4300 דונם. הקיבוץ הוקם בשנת 1952 בעקבות הפילוג שחל בתנועת הקיבוץ המאוחד בשנים 1951 – 1952 עליו יפורט להלן. הקיבוץ הוותיק, גבעת חיים, נותר בידי הקיבוץ המאוחד ונקרא גבעת חיים מאוחד והקיבוץ החדש נקרא גבעת חיים איחוד. הגרעין המייסד של הקיבוץ הורכב מחברים שפרשו מהקיבוץ הוותיק (חברי מפא"י והבלתי מפלגתיים) וחברי מפא"י מקיבוץ כפר סאלד. אליהם נוספו משפחות בודדות מהקיבוצים יגור, גליל ים ומעוז חיים. מייסדי הקיבוץ היו רובם חניכי תנועות נוער ציוניות, בעיקר ממרכז אירופה, שעלו לארץ בשנות ה-30 של המאה ה-20. אליהם נוספו במשך השנים עולים חדשים, ניצולי שואה, בוגרי חברות נוער, נקלטים 'מן העיר אל הכפר' ועוד. חברי הקיבוץ החדש הקימו על הקרקע השוממה צריפים ומהר מאד גם בתי קרקע נמוכים, שתלו גינות, נטעו מטעים ושדות, והקימו ענפי שירות שונים כמו מכבסה, חדר אוכל, מחסן בגדים, מבני ציבור ועוד. המשק החקלאי התבסס על פרדס גדול, גידולי שדה, רפת, לול (שהפך יותר מאוחר להודייה), ומטעים. המפעל לעיבוד ירקות ופירות "גת גבעת חיים", הידוע במותג "פריגת", הוקם בקיבוץ עוד לפני פילוגו, ולאחר הפילוג המשיך להיות שייך לשני הקיבוצים בצורה משותפת.
בשנות החמישים נדרשו חברי הקיבוץ להחליט על אופן קבלת השילומים מגרמניה. בגבעת חיים איחוד החליטו שהחברים כולם מוסרים את הכספים לקופה הכללית, והם ישמשו בעיקר למטרות תרבות ורווחה. נושאי החברה והתרבות קיבלו דגש רב בחיי הקיבוץ, וכבר בתחילת דרכו הוקם אולם 'בית וינה' מכספי השילומים ומכספי תרומות של קהילת יהודי וינה שרצו להנציח את גורל הקהילה היהודית שנספתה בשואה, בקיבוץ שרבים מחבריו היו יוצאי הקהילה. בקיבוץ הוקם בשנת 1975 "בית טרזין" – מוסד מחקר ומוזיאון לזכרם של אלה שניספו בשואה בגטו טרזינשטט שבצ'כיה. חלק מהגרעין המייסד של בית טרזין הם חברי גבעת חיים איחוד ששמו להם למטרה לתת יד ושם לחברים ולבני המשפחה שלא שרדו.
ענפי ספורט שונים שגשגו בקיבוץ ובחלקם, כמו בשחייה ובכדורמים, הגיעו להישגים מרשימים. גרשון שפע השחיין אף הגיע למשחקים האולימפיים. קבוצת כדור המים של הקיבוץ, הפועל גבעת חיים, הייתה אלופת המדינה במשך למעלה מ-20 שנה. סניף הפועל היה משותף לשני הקיבוצים.
בקיבוץ היום 900 נפש חברים ותושבים המוצאים את פרנסתם בעבודה בתחומי הקיבוץ ומחוצה לו. ענפי החקלאות: רפת, כותנה, גידולי שדה, פרדס, אבוקדו והודים
תעשייה: מפעל "גת" ומ.ג.ח. בשנים האחרונות השתנה המבנה החברתי-כלכלי של הקיבוץ לדגם של "קיבוץ משתנה" בו ישנה הפרדה לקהילה עסקית וקהילה חברתית. הקיבוץ מתנהל על ידי הנהלת קהילה אחת המשותפת לשתי הקהילות, שבראשה עומדים מנהל קהילה ויושב ראש הנהלת הקהילה. במקביל להנהלת הקהילה קיימת מועצה חברתית-כלכלית בת 35 חברים הנבחרת מכלל חברי הקיבוץ. יושב ראש המועצה הוא אחד מבעלי התפקידים העיקריים שנבחרים על ידי כלל החברים יחד עם מנהל הקהילה ויו"ר הקהילה. בשנים האחרונות עבר הקיבוץ שינויים גדולים והפרטה מוחלטת של כל המערכות.

 

יצאנו מתחום קיבוץ גבעת חיים (איחוד)

חצינו את הכביש ונכנסנו לתחום גבעת חיים (מאוחד)

 

גבעת חיים מאוחד, אחד הקיבוצים הגדולים והוותיקים בישראל. בשנת 1925 הגיעה קבוצת העולים הראשונה מרומניה לקיבוץ ג', ומשם ב-1927, עברה לבת גלים, שבחיפה. קיבוץ ג' התפלג ב-1930, וב-14 ביולי 1932 עלו אנשי הקיבוץ לקרקע. במלאת שנה לעלייתו של קיבוץ ג' על הקרקע, הוחלט לקרוא ליישוב "גבעת חיים", על שמו של חיים ארלוזורוב, המנהיג הציוני שנרצח על חוף ימה של תל אביב. לזכרו בנו החברים את "עיגול ארלוזורוב" ונטעו סביבו עצי פיקוס. בשנים הראשונות עדיין לא נבנו בתים, חדר האוכל שכן בצריף, והוקמו ענפים בהם: פלחה, מטעים, גן ירק, רפת, לול, משתלה, מכוורת, מכבסת חוץ ומאפייה. ענפים נוספים נוסדו לאחר מכן בהם דיר כבשים ומטוויית צמר, חבתנייה, ברווזייה, אורווה ומפעל שימורי מזון לצבא הבריטי – גת. ב-25 בנובמבר 1945 התקיים המצור על גבעת חיים להלן. לאחר קום המדינה, בשנת 1949, נוספו לקיבוץ שטחים מהצפון, הרבה מעבר לשורת האקליפטוסים, מהאדמות של הכפרים הערבים הסמוכים שננטשו. בשנת 1951 עזבו חברי מפא"י את הקיבוץ והקימו מעבר לכביש את גבעת חיים איחוד.
בשנת 2002 הקיבוץ הופרט וכל אורחות החיים בו השתנו. כיום שטחו 4,300 דונם ואוכלוסייתו מונה כ-1,100 נפש. ענפי משק עיקריים: אבוקדו, הודיה, פרדס ורפת, ובנוסף המפעלים "גת" ו"לימת"

 

המצור (הבריטי) על גבעת חיים היה מצור צבאי ומשטרתי בריטי, על קיבוץ גבעת חיים בכ"א כסלו תש"ו, 26 בנובמבר 1945. המצור הסתיים בירי בריטי קטלני, שתוצאתו שמונה הרוגים יהודים וארבעים ושניים פצועים.
בסוף שנת 1945 גברה העלייה הבלתי־לגאלית לארץ ישראל. ממחנות העקורים בדרום אירופה החלו להגיע ספינות מעפילים בזו אחר זו. השלטון הבריטי בארץ ישראל היה חצוי ביחסו אל תופעת העלייה הבלתי־לגאלית. משרד המושבות, אשר נחשב בעיני רבים למעוז האנטישמיות והאנטי ציונות באנגליה, עשה כל שביכולתו כדי לעצור את הספינות הנוחתות בחוף הארצישראלי. במשרד החוץ הבריטי, לעומת זאת, נשמעו קולות שתמכו בהיתרים מוגבלים לעלייה זו. מטה הפלמ"ח, באישור המוסדות העליונים של ארגון ההגנה, הכין תוכנית לפיצוץ תחנות ה"ראדאר" (מכ"ם), שהיו פזורות לאורך החוף וגילו את תנועת אוניות המעפילים. בליל 23 בנובמבר 1945 פוצצו כמה תחנות משטרה ומכ"ם בריטיות. חלקן ניזוקו קשה, חלקן לא ניזוקו כלל וחלקן ספגו נזקים קטנים. משטרת החוף של גבעת אולגה חובלה גם היא, על ידי כוח הפלמ"ח, שישב בקיבוץ גבעת חיים, שבעמק חפר.
למחרת הטילו הבריטים מצור על קיבוץ גבעת חיים. כוחות גדולים של צבא ומשטרה, בפיקודו של ריימונד אוסוואלד קפראטה, התחפרו והתארגנו מסביב לגדר המשק. בלטו ביניהם כוחות מוצנחים בריטים, שהגיעו ארצה עם תום המלחמה באירופה. הם הודיעו לאנשי הקיבוץ על כוונתם לפרוץ פנימה ולערוך מסדרי זיהוי, כדי לאתר את מבצעי הפעולה בגבעת אולגה. המשא ומתן נמשך, והפריצה אל המשק נדחתה למחרת, ל־25 בחודש. בינתיים ריכזה "ההגנה" אלפי מתנדבים בקיבוץ עין החורש הסמוך. התוכנית הייתה לנוע בצהרי 25 בחודש, במצעד של אי-אלימות, בכביש בין שני היישובים, כדי לפרוץ ולהצטרף אל הנצורים, ולמנוע בדרך זו את זיהוי מבצעי הפיצוץ ומעצרם.
האלפים שהתרכזו בעין החורש, לקראת הפריצה, באו מנתניה שבדרום ועד לזכרון יעקב שבצפון. היו ביניהם בני נוער רבים, מהכשרות הקיבוצים שחנו במושבות הסמוכות, חדרה, פרדס חנה, כרכור ועוד. הם בילו את הלילה בקיבוץ עין החורש, והתארגנו לקראת המצעד. במהלך ליל השימורים הזה נמשכו המגעים עם הבריטים, ואפילו בבוקר עדיין הייתה תקווה לפתור את המשבר ללא אלימות .
בשל אי־הבנות חמורות בתקשורת, ובשל קריאה לא נכונה של הקרב הצפוי על ידי מפקדי "ההגנה" המקומיים – מחד; ובשל נוקשות חסרת פשרות מצד המפקדים הבריטים שפקדו על המבצע – מאידך, ברור היה לאנשי ההגנה שלא יהיה מנוס מניסיון פריצה אלים אל תוך גבעת חיים הנצורה. המסע הרגלי יצא, ערוך בשישיות, ללא נשק חם אלא רק עם מקלות וככרות לחם, מהשער המערבי של עין החורש. בשעת הצהריים עצר המפקד הבריטי את המצעד והזהיר את הצועדים שלא להמשיך. המצעד לא ציית, מפקדיו התלהמו ופרצה ריצה מטורפת לאורך כמה מאות המטרים שהפרידו בין היישובים. כוח בריטי קטן פתח באש אל הצועדים. התוצאה הייתה הרת אסון: שבעה נהרגו מיד ומספר הפצועים הגיע לעשרות.
עם האש והפגיעות בצועדים השתנו בבת אחת יחסי הכוחות בשדה, וכולם ביחד החלו בפינוי וטיפול בפצועים. האדמה הבוצית הקשתה מאוד על ההצלה. ימים ספורים לפני האירוע ירד גשם כבד בעמק חפר, ותעלות הניקוז שבין היישובים התמלאו במים ובבוץ. פעולות ההצלה השתבשו ואחדים מהפצועים מתו עוד בטרם פונו. כוח רפואי בריטי שחנה בשולי גבעת חיים הגיש אמנם עזרה רפואית ראשונית, אך התוצאות היו קשות מאוד.
ההלם והתדהמה ביישוב היו גדולים. איש לא העלה על דעתו שהצבא הבריטי, שזה עתה שב מהצלת יהודים באירופה השרופה, יפתח באש על יהודים לא חמושים בארץ ישראל. האירוע זכה להד עולמי והטיל צל כבד על מדיניות החוץ והביטחון של בריטניה, ומעצביה, ובארצות הברית נשמעו קולות לסלק את בריטניה לאלתר מארץ ישראל, לפתוח את השערים לעלייה המונית ולחתור במהירות להקמת מדינה יהודית עצמאית.
אנדרטה הכוללת את שמות ההרוגים הוקמה במקום במלאת שנה לאירוע הטראגי ב-כ"א בכסלו תש"ו. האנדרטה שופצה לקראת מלאת שישים שנה למאורע, והמחלקה להנצחת החייל של צה"ל השקיעה וטיפלה בשיקומה. הגַּלְעֵד ניצב על הכביש הפנימי המחבר בין שני היישובים ומשמש אתר זיכרון לבית הספר התיכון הסמוך. בשנת 1979 נחנכה קיר זיכרון נוסף בלב קיבוץ עין החורש, סמוך לבית התרבות בתכנון האדריכל אילון כה


 

הפילוג בקיבוץ המאוחד היה משבר חריף שפקד את תנועת הקיבוץ המאוחד בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, וגרם לפיצול התנועה בין תומכי מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) לתומכי מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת).
עד הקמת מדינת ישראל היה הקיבוץ המאוחד תנועה קיבוצית גדולה ומשפיעה. מאז הקמתו שררה בו מתיחות על דרכו אך הקיבוץ פעל כתנועה עצמאית אחת והוגדר כחלק אינטגראלי מהתנועה הציונית ומהסתדרות העובדים. תושביו לא חויבו להשתייכות מפלגתית מסוימת, מה שאיפשר בניית יישובים גדולים הפתוחים לקליטה. לאחר קום המדינה החל תהליך של היפרדות מצד חברי מפא"י בקרב קיבוצים אשר היו חצויים מבחינה מפלגתית. דבר זה נבע מהחרפת המלחמה הקרה בעולם אשר הטילה באותה עת את צילה על ישראל. ממשלות ישראל הראשונות, שנשלטו בידי מנהיגי מפא"י, קיימו מדיניות של אי-הזדהות עם המעצמות הגדולות, עד שבשלב מסוים זנחה הממשלה את מדיניותה זו והביעה תמיכה בגוש המערבי על ידי משלוח תרופות לדרום קוריאה. מפ"ם, לעומת זאת, תמכה באופן עקבי בגוש המזרחי.
ניצני הפילוג החלו בשנת 1950. היישוב הראשון בו החל הפילוג היה אשדות יעקב אשר נוסד בשנת 1924. באפריל 1950 עלתה מחלוקת בנושא החינוך. המחלוקת חגה סביב הרחקת החינוך מהפוליטיזציה. רוב אנשי הקיבוץ השתייכו פוליטית למפא"י ומדריכי הנוער השתייכו פוליטית למפ"ם. עקב כך חששו ההורים כי המדריכים ישפיעו על בני הנוער מבחינה פוליטית. לכן, הוקמה ועדה ציבורית שנקראה ועדת בית הספר אשר הופקדה על גיוס החברים לעבודה החינוכית וההוראה. שבוע לאחר הקמת הוועדה התקיים דיון בנוגע לאישור חברות במשק של 45 מועמדים. חברותם נדחתה עקב השתיכותם הפוליטית למפ"ם וחשש להיווצרות רוב לתומכי מפלגה זו בקיבוץ. מזכירות הקיבוץ המאוחד לא ראתה לנכון לדחות קבלה לחברות על רקע פוליטי, וחייבה את קיבוץ אשדות יעקב לקבלם לחברות. אולם ניסיון זה לא צלח, ובין אפריל לאוגוסט חדלה בהדרגה הפעילות החברתית באשדות יעקב. מועצת הקיבוץ המאוחד שהתכנסה בפתח תקווה באוגוסט 1950, החליטה לאשר את חברותם של המועמדים בטענה שאי קבלתם לחברות סותרת את עקרונות הקיבוץ, ואסרה על פילוג המשק. כחלק מכך שלחה ועדה לקיבוץ לבירור המצב ותיקונו. למרות איסורה של מזכירות הקיבוץ המאוחד על פילוג המשק, באשדות יעקב יצאו עלונים נפרדים ובאפריל 1951, החלה חלוקה במוסדות החינוך לפי הגדרתם הפוליטית של הורי הילדים. עם תחילת שנת הלימודים בספטמבר 1951, הופרדה מערכת החינוך כולה. בעת פילוג הקיבוץ חברי מפא"י היו הרוב במשק, כ-246 חברים אשר נשארו בחלק הוותיק של הקיבוץ. על חלק קטן מקיבוץ אשדות יעקב ושדותיו הוקם קיבוץ נוסף אשר אליו עברו 231 חברים תומכי מפ"ם. אדמות הקיבוץ, המים ומפעל הקיבוץ "אשד", חולקו באופן שווה. תהליך הפילוג הסתיים בשנת 1954 וכל קיבוץ נשא שם נפרד: "אשדות יעקב איחוד" המזוהה עם מפא"י (בדרום) ו"אשדות יעקב מאוחד" המזוהה עם מפ"ם (בצפון) כאשר דרך עפר מפרידה בין שני המשקים.
קיבוץ עין חרוד קדם ל"קיבוץ המאוחד" וכונה גם "מולדת הקיבוץ". על אדמתו נבנו בניינים ומוסדות מרכזיים של הקיבוץ המאוחד. המאבק המרכזי בקיבוץ זה התמקד בחינוך בני המשק וחברות הנוער. בית הספר נוהל על ידי מפא"י אך המחנכים היו תומכי מפ"ם. על רקע זה פרץ ביולי 1949 ויכוח אשר הוביל לאסיפת משק. בדצמבר של אותה שנה הגיע לקיבוץ גרעין של 60 עולים צעירים ממצרים שהודרך על ידי שני מדריכים, כאשר האחד תומך מפא"י והשני תומך מפ"ם. נסיונותיהם של המדריכים לכבוש את הנערים לדרכם הפוליטית חילקו את הגרעין לשתי קבוצות מתנגחות והגרעין פולג. כתוצאה מכך הוסכם כי חברות הנוער מעתה יודרכו מטעם מפלגה אחת בלבד. בקיץ של שנת 1950 עקב הסלמת הסכסוך בקיבוץ חולק התקציב לפי מפלגות בהתאם ליחס הכוחות במשק. כל חבר הצהיר על זהותו המפלגתית וקיבל עיתון לפי השקפתו הפוליטית, חברי מפא"י קראו את העיתון "דבר" וחברי מפ"ם קראו את העיתון "על המשמר". בהמשך התנהלה מחלוקת סביב הבחירות למזכירות של עין חרוד, וחברי הקיבוץ תומכי מפא"י חדלו לשלוח דמי חבר לקיבוץ המאוחד, דבר אשר הביא עמו תחושה שהפילוג בפתח. חברי מפ"ם, שהיו מיעוט, סירבו לעזוב את אדמת הקיבוץ וליצור קיבוץ חדש. כארבע שנים נאבקו שני הפלגים על הזכות להישאר על אדמת המשק. רק בשנת 1955 קם היישוב של תומכי מפא"י על "גבעת קומי", ונקרא "עין חרוד איחוד". תומכי מפ"ם נשארו על אדמת עין חרוד ושינו את השם ל"עין חרוד מאוחד". בנייני הציבור נשארו משותפים לשני הקיבוצים והיוו קו מפריד בין הקיבוצים.
במועצת הקיבוץ בנען שהתקיימה בין התאריכים 18 עד 19 בחודש מאי 1951, דובר על החזרת האחדות לאשדות יעקב. בהצבעה שנערכה עזבו חברי מפא"י את המועצה. עם פרישתם יצאה הודעה ברדיו על הקמת "קיבוץ ארצי ציוני-סוציאליסטי", כשהכוונה לאיחוד הקיבוצים. בין 1 ל-2 ביוני התכנסה מועצה של המתפלגים מהקיבוץ המאוחד והוקם "איחוד הקיבוצים", על יסוד הקיבוצים שפרשו בשלמותם מהקיבוץ המאוחד. במשקים שהתפלגו אשר בהם פער הכוחות לא עלה על 20%, החלוקה התבצעה לפי הסכם שלפיו נקודת ההתיישבות הוותיקה נותרה בידי הרוב והרכוש חולק לפי רישומי האוכלוסייה של ראשית 1950 על מנת למנוע עימותים.
קיבוצים שהתפלגו – ערב הפילוג השתייכו 78 יישובים לקיבוץ המאוחד, ולאחר מועצת נען יצאו ממנו 21 יישובים: כפר גלעדי, מעיין ברוך, כפר בלום, נאות מרדכי, איילת השחר, עין זיתים, כפר הנשיא, האון, מעגן, כנרת, אפיקים, תל יוסף, בית העמק, גלעד, רמת רחל, סנה (ברור חיל), מפלסים, דורות,חצרים וקיבוץ אפעל.  שלושת המשקים: אשדות יעקב, עין חרוד וגבעת חיים התחלקו על פי הגדרות של "איחוד" "ומאוחד". המתפלגים מגבעת השלושה הקימו קיבוץ חדש בשם עינת. המתפלגים מגבת הקימו את קיבוץ יפעת. חברי מפא"י ממשאבי שדה עברו לחצרים, חברי מפ"ם מבית העמק עברו לקיבוץ אייל וממעגן עברו חברי מפ"ם לבית אורן.  משאר הקיבוצים הייתה עזיבת המיעוט לקיבוצים אחרים (למשל מעין גב לגינוסר, מכפר סאלד לגבעת חיים איחוד, מגבעת ברנר לנצר סרני; לקיבוץ הגושרים הגיעו חברים מאיילת השחר, מכפר גלעדי, מנווה אור ומיד חנה). הקיבוצים הפורשים הקימו באופן זמני מסגרת בשם איחוד הקיבוצים וכעבור מספר חודשים התאחדו עם חבר הקבוצות והקימו את התנועה הקיבוצית הנפרדת: "איחוד הקבוצות והקיבוצים".

 

הקטע האחרון,
יציאה מגבעת חיים (מאוחד) לחוגלה
ירידה לנחל אלכסנדר וחצייתו
ועליה חזרה להעוגן באותה דרך בה ירדנו בתחילה

 

הקטע האחרון

לקראת חציית נחל אלכסנדר

 

מבט מהגשר על הנחל לכיוון מזרח

בחזרה לכיוון העוגן

החולות לא נגמרים ומקשים על הרכיבה

קטע האחרון בדרך אל שער הכניסה הצפון מזרחי של העוגן

קטע האחרון בדרך אל שער הכניסה הצפון מזרחי של העוגן

 

חזרנו לקיבוץ העוגן ושם הסתיים הטיול

 

סוף דבר

טיול זה נמשך ארבע שעות מתוכן שלוש שעות רכיבה ושעה עצירה. 

 

זכינו להכיר את היישובים באזור ששינו את דמותם ואת אופיו של האזור. רכבנו גם בשטחים החקלאיים בינהם.

 

למדנו שהם הוקמו כיישובים חקלאיים בתקופת היישוב (תקופת המנדט), מאז שנותיה הראשונות של המדינה הם גדלו, התבססו ובהמשך הזמן, ובמיוחד בעשורים האחרונים, הם התרחבו והפכו להיות יישובים כפריים פרוורים שרק חלק מתושביהם עוסק בחקלאות.

 

לדאבוני טיול זה היה רחוק מלהיות מושלם. מספר גורמים פגמו בו. אם הם לא היו מתקיימים ניתן היה לומר שהטיול היה מוצלח ביותר.

 

שעת היציאה מאוחרת (06:45) גרמה לכך שהחלק האחרון של הטיול היה בחום. יום הטיול היה בט"ו באב ובמקורות נאמר שביום זה "תש כוחה של חמה". השנה החמה לא שמעה על כך……. היא מסרבת להראות סימני פרידה. לעומת זאת, בהר בשעות הערב, כבר מרגישים את תחילת הסתיו. 

 

הגדרות הרבים המקיפות את היישובים גם הן פגמו בטיול. חלק מהן אינן מסומנות על המפה. לפיכך, נאלצנו לחזור על קטעים מסוימים פעמיים. באחד המקומות הסתובבנו במעגל בתוך פרדס מגודר בשעה שכבר היה חם מאוד. אפילו עכשיו, כשאני כותב, אני ממשיך להרגיש את החום.

 

הגורם השלישי, היה החול העמוק שהכביד ואף מנע רכיבה בקטעים מסוימים. קטעי החול היו רבים משחשבתי. ידעתי שניתקל בחול. רוב אזור הטיול היה גבעות החול האדום. לא זכרתי ולא שערתי עד כמה הוא יפריע.

 

הגורם הרביעי, הוא אישי. הגעתי לטיול מעט עייף. זה הפריע לי קצת. טעיתי כמה פעמים ופניתי במקומות הלא נכונים. מיד תקנתי את הטעויות.

 

חוסר הריכוז גם גרם לי לאבד את המפה ולא ידעתי על כך. יונה ורובי אחרי הטיול חזרו למקום בו חשבו שאבדה ומצאו אותה. מגיעה להם תודה וגם התנצלות שטענתי שלא החזירו לי אותה!

המפה שנמצאה

המפה שנמצאה

המפה האבודה חוזרת לימים נאמנות

המפה האבודה חוזרת לימים נאמנות

 

 

למרות הכל, היה זה טיול מעניין, מלמד זכינו לחוויה לחוויה נעימה

 

 

 

  • Moshe Katz

    לעניין הפילוג בקיבוץ המאוחד ב 1951, הוא נשאר פצע פתוח וכואב עשרות שנים. כמי שגדל בקיבוץ מקיבוצי המאוחד חינכו אותנו (בזדון התקופתי המקובל) שקיבוצי האיחוד והשומר הצעיר הם דבר רע וצריך להיזהר מהם. ממה שקראתי ולמדתי קצת, הפילוג נבע בעצם מויכוח פוליטי וגם אישי מאוד בין טבנקין מנהיג הקבה"מ לבן גוריון, בגלל שהיה כל כך אישי אי אפשר היה להגיע להסכמות.
    בזמן הפילוג, בדרך כלל אנשי האיחוד הקיבוצים והקבוצות (מפא"י, בן גוריון) התפלגו מהמאוחד והקימו קיבוצים שכנים. ההפך היה באשדות יעקב ששם המאוחד התפלג מהאיחוד והקים קבוץ שכן חדש. את זאת למדתי מהכתבה של עמירם. הטעות ההיסטורית של הפילוג תוקנה עם הקמת התנועה הקיבוצית המאוחדת (תק"מ) בשנת 1980 כששתי התנועות הקיבוציות הנ"ל התאחדו. בשנת 1999 התאחדו תנועת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר והתק"מ להקמת "התנועה הקיבוצית".