מערב מישור חפר עד חוף הים ושפך נחל אלכסנדר15 באוגוסט 2016

קובץ GPX להורדה GPSies מרחק: 25.5 ק"מ טיפוס-מצטבר: 80 מטר גלריית תמונות גלריית מפות

 

ביום שבת (13/8/2016) יצאה קבוצת "משוטטים במשעולי השרון" לטייל במערב מישור חפר, אזור כפרי כולל יישובים ושטחים החקלאים סביבם וביניהם. הגענו לחוף הים, רכבנו מעט לאורכו עד שפך נחל אלכסנדר ומשם המשכנו קטע קצר לאורכו.

 

את המסלול אלי שחר ואני תכננו יחד, הוא בדק אותו ימים אחדים טרם הטיול והוא אף הוביל אותו. המאסף הנאמן של טיולי קבוצה זו היה אליק קרייף שבדרכו פעל במיומנות רבה.

 

הקבוצה כללה תשעה אנשים: אלי שחר, אליק קרייף וארנסטו סקלרובסקי (שלושתם מתל יצחק), שמיל פלד (ממכבים-רעות), יואל יפה (מבית השיטה) נילי שחורי ושלמה אנגל (ראשון לציון), הבת שלי רוני רווה (קריית השרון, נתניה) ואני (מבשרת ציון).

 

 מישור חפר המשתרע
במחצית הצפונית של השרון
ואזור הטיול בחלק הסמוך לחוף הים 

 

 

 

בהיבט הגאוגרפי – פיזי, אזור הטיול בקצה אגן הניקוז של נחל אלכסנדר 

מערכת הנחילים בתחום הטיול

מישור חפר, אזור מפותח ומבוסס במרכז הארץ

 

 

אזור שבשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, היה אזור ביצות בלתי מיושב 

 

 

אזור שההתיישבות היהודית בו החלה בשנות ה-30' של המאה -20'

טרם הקמת היישובים

 

סוף שנות ה-30'

ערב מלחמת העצמאות, לא נמצאו יישובים ערביים

 

שנים ראשונות לקיום המדינה

עדין כביש החוף, כביש 2 אינו קיים

בשני העשורים הראשונים מישור חפר, כמו כל השרון, משתרע במותניים הצרות של המדינה

מנקודת מבט מוניציפלית, אזור הטיול הוא בתחום המערבי של המועצה האזורית עמק חפר

המועצה האזורית עמק חפר ממוקמת בחלקו הצפוני של השרון, בין חדרה בצפון לבין נתניה וכביש נתניה- טול כרם (כביש 57), בדרום, ובין הים במערב לבין ה'קו הירוק' במזרח. שטח המועצה משתרע על כ-130,000 דונם. בתחום שיפוט המועצה נמצאים ארבעים וחמישה יישובים – מושבים, קיבוצים, יישובים קהילתיים, שכונות ומוסדות חינוך, ואוכלוסייתה מונה כ-40,000 נפש.  המועצה האזורית עמק חפר נמנית על המועצות האזוריות המבוססות, החזקות והוותיקות בארץ. היא המועצה האזורית הראשונה שהוקמה מבין המועצות האזוריות בארץ, כבר בתקופת היישוב, טרם הקמת המדינה. היא הוקמה בשנת 1940. בשנה זו הפך 'ועד הגוש' – התארגנות וולונטרית של היישובים באזור עמק חפר, למועצה האזורית המוכרת הראשונה בארץ על ידי ממשלת המנדט הבריטי. הקמת המועצה האזורית בשנת 1940 ,יצרה לראשונה, במרחב הכפרי בארץ-ישראל, שיטה חדשה של שלטון מקומי. צורת שלטון מקומי זו הונהגה בקרב קבוצות יישובים, אשר רובן מקרב 'ההתיישבות העובדת'. תולדות המועצה האזורית עמק חפר
מועצה אזורית היא צורת שלטון מקומי המאגדת, מבחינה מוניציפלית, מספר יישובים כפריים או קהילתיים באזור גאוגרפי מסוים. המועצה היא גוף בעל ישות משפטית, הרשאי לעשות חוזים, להחזיק מקרקעין, לרכשם ולמוכרם, לתבוע ולהיתבע. צורת שלטון מקומי זו מקיפה בשטחיה את מרבית קרקעות המדינה (85%). השלטון המוניציפלי במועצה אזורית הוא דו רובדי ומתחלק בין שני גופים: ועד הישוב ומועצה אזורית כשאין חלוקת סמכויות ברורה בין שניהם. 'צו המועצות המקומיות' אזוריות (תשי"ח- 1958( קובע כי לוועד המקומי יהיו בתחום הנהלתו אותן סמכויות שיש למועצה, עם כי הוא מעניק למועצה עדיפות על פני הוועד המקומי.

 

 

 

המסלול, קטעיו והמקומות לאורכו

 

 

מסלול הטיול חתך רוחב ביחידות הנוף של השרון

 

 

נקודת התחלת הטיול וסיומו בשכונת נווה איתמר הנמצאת בתחום השיפוט של העיר נתניה, מצפון לכביש 57 ולאזור התעשייה הישן של העיר.

תחילתה של "נווה איתמר" בינואר – 1943, לא היתה כשכונה, אלא כנקודת התיישבות ממזרח למושבה נתניה. בתחילה חשבו לקרוא לשכונה שיכון "מכבי" ע"ש ארגון הספורט אליו היו קשורות מרבית המשפחות, אלא לבקשתו של עובד בן עמ"י נקרא ע"ש איתמר בן אב"י , בנו של מחייה השפה אליעזר בן יהודה, שהיה דמות זוהרת ורבת השראה בתולדות נתניה. עם הקמתה שטחה של "נווה איתמר" חולק לארבעים יחידות בנות 2 דונם כל אחת, להקמת משק עזר למחצה, לגידול ירקות, נטיעת עצי פרי, גידול עופות וכד', שיעזרו לכלכלת המשפחה. בכל בית היו 2 חדרים, מטבח ונוחיות, על שטח של 60 מ"ר. מחירו של כל בית היה 600 לירות שטרלינג אנגליות. כמו כן הוקצו שטחי אדמה להקמת מבנים ציבוריים". (מתוך: 50 שנה לנווה איתמר – סיפורה של שכונה, עיריית נתניה – ארכיון עיריית נתניה ש 8 סימול 22, ארכיון עיריית נתניה, נווה איתמר – זכרונות של יהודה שחור, ש 8 סימול 16).
בחודש מרץ 1944 התאספו המתיישבים הראשונים לטקס חנוכת הבתים הראשונים של נווה איתמר בהשתתפות עובד בן עמי. מבחינה מוניציפאלית היתה "נווה איתמר" יחידה עצמאית ותושביה צריכים היו לדאוג לכל השירותים הדרושים כגון: חשמל, מים הוצאת אשפה, גן ילדים. לשם כך הקימו אגודה בה היו חברים כל התושבים, נבחר וועד שטיפל בכל הבעיות, והתושבים שילמו מסיהם לאגודה. לאחר הקמת מדינת ישראל, ב – 1949, ביקר שר הפנים הראשון יצחק גרינבוים בנתניה. הוא חנך את איזור התעשייה הדרומי, קריית אליעזר, ואז הכריז רשמית על סיפוח "נווה איתמר" לשטח המוניציפאלי של נתניה. בשנות החמישים הראשונות נבנתה בחלקה המערבי של "נווה איתמר", שכונה חדשה לחברי המפלגה הפרוגרסיבית. אנשי התנועה קיבלו שטח של 625 מ"ר, הקימו בתים דו משפחתיים. דרומה מעבר לכביש התחילו לבנות את שיכון ותיקים ולפתח את איזור התעשייה בשנת 1954 נסלל קטע הכביש החוף והונחה מסילת רכבת. מאז הקמתה עברה השכונה שינויים רבים. חלקם הגדול של התושבים עבר לנתניה. בתים ישנים נהרסו ובמקומם נבנו וילות וקוטג'ים. בתים רבים שופצו, והורחבו, והשכונה קיבלה מראה חדש, מודרני, צעיר יותר ומשובב נפש. (מתוך: איטה בורט, 1994, 50 שנה לנווה איתמר – סיפורה של שכונה, עיריית נתניה – ארכיון עיריית נתניה ש 8 סימול 22).

הקטע הראשון:
מנווה איתמר,
לאורך אבוס השרון לצד נחל אביחיל
וטיפוס ממזרח לעבר רכס כורכר התיכון 

 

התחלת הטיול, פנינו אל השמש העולה

עוד ממראות הזריחה

בדרך לצד תעלת ערוץ נחל אביחיל המהווה יובל של נחל אלכסנדר

קטע שני:
על רכס הכורכר התיכון ולצדדיו,

מגבעת שפירא דרך ביתן לעבר בית חירות וכפר ויתקין והלאה לבית ינאי

 

גבעת שפירא – בשנת 1932 החליטו קבוצת סוחרים ובעלי מקצועות חופשיים ברובם מתל אביב לעשות הסבה מקצועית ולעלות להתיישבות בוואדי חווארת – עמק חפר. החברים התארגנו לאגודה חקלאית שנקראה "הגואל" אגודה הדדית להתיישבות. האגודה נקראה על שמו של יהושע חנקין גואל האדמות הדרום והעמקים. בשנת 1934 קבעה ועדת השמות של קק"ל את השם "גבעת שפירא" לנקודת ההתיישבות, על שמו של פרופ' צבי הרמן שפירא – הוגה רעיון הקמת הקק"ל (בקונגרס הציוני בבזל) כאמצעי לרכישת קרקעות ושמירתן ע"י ולמען העם היהודי. מאז היווסדו התנהל הכפר כמשק חקלאי משותף לכל דבר וזאת על ידי עבודה שכירה של פועלים מהישובים הסמוכים. נעשתה עבודת הכשרת קרקע, בוצע חריש ראשון, הונחו צינורות קווי מים נחפרו בארות ונבנה מגדל מים. כמוכן, נטעו עצים לעצירת חולות נודדים, נטעו פרדסי הדרים, כרמים ומשתלת ענבי מאכל. טופח משק בעלי חיים –ברכות דגים, אווזיה וכוורות. באמצע שנות ה-50 החליטה האגודה לממש את התחייבויותיה והחלה בבניית 30 הבתים הראשונים אשר הושלמה בניתם ב 1957. במשך הזמן הגיעו משפחות נוספות. נבנו בתים וכיום מונה המושב 36 נחלות. המשק החקלאי עדיין מעובד במשותף ומשתרע על 650 – 700 דונם בהם מגדלים: אבוקדו, פקאנים הדרים ואפרסמון. מבחינה ארגונית משתייך לאחוד החקלאי. לקראת שנת אלפיים החלו בכפר הדיונים להקמת הרחבה,ובשנת 2003 החלו בעבודות התשתית ובנית הבתים.  כיום המושב מונה כ-90 בתי אב בכפר ובהרחבה.

בת חן – ראשית היישוב בשנת 1959 חמש משפחות חלוצים שבנו חמישה בתים קטנים בחולות, ללא חשמל "נהנינו" מתנים מייללים בלילות וארנבות שדה המכרסמות כל צמח שנשתל בגינות. בשנת 1966 קיבל מושב ביתן אהרון הסמוך זכות ל"הרחבה" עבור בני המושב. משלא נמצאו מספיק בנים מהמושב שהתעניינו, הוצע גם לבני כפר ויתקין להצטרף ואלו הביאו מכרים וחברים כדי למלא את מכסת 16 יחידות הדיור שהיו תנאי להתחלת הבנייה. כעבור שנים, ראו בני ביתן אהרון כי טוב ומחזור נוסף של בנים ביקש לקשור את מקומם למקום. כך נולדה בת חן ב' ומספר שנים לאחר מכן נוסדה האחות הצעירה בת חן ג'. בינואר 2007, משרד הפנים הפריד את ה"הרחבות":  א', ב' ו-ג'  מביתן אהרון ובת חן הוכרה כישוב עצמאי ומאוחד. כיום גרות ביישוב כמאה משפחות באווירה כפרית, נינוחה ושקטה. היישוב מנוהל ע"י ועד מקומי.

הגענו למול בית הראשונים על ראש הגבעה החולשת על מושב ביתן אהרון

צילום: אלי שחר

מול ביתן אהרון

 

 

 

ביתן אהרון – נוסד על ידי הארגון "מהעיר לכפר", כאשר רק מספר משפחות מהארגון עלו להתיישבות. מאוחר יותר, בחורף תרצ"ו 1936, הובאו מספר משפחות מפולניה על ידי צבי לוברמן מנהלל. המושב נקרא על שם אהרן פריימן, ממנהיגי ציוני קנדה. כ-800 דונם, כ-100 נפש. ענפי משק: פרדס, לול ופרחים. סיפורו של מושב ביתן אהרון, התחיל בשנת 1929, שנה בה רכש יהושוע חנקין את אדמות וואדי חווארת, הלוא הוא עמק חפר וזאת לאחר שנה של משא ומתן מול בעל הקרקע ערבי נוצרי בשם אנטואן טיאן והגיע עימו להסכם על העברת אדמות עמק חפר לידיים יהודיות. בשנת 1930 עלו 20 ממייסדי כפר-ויתקין לעמק חפר והתיישבו "בבית הגדול" – הנקרא היום "בית הראשונים". לפרנסתם נטעו את הפרדסים למרגלות הגבעה, וכן את שדרת עצי הפיקוס, וכך למעשה סימנו את רחובותיו של המושב העתיד להיבנות במקום.  חמש המשפחות הראשונות החלו לבנות את בתיהן בישוב, אשר אז נקרא "ביתן" – הווה אומר בית קטן מוקף בפרדסים ומטעים. בהמשך שונה שמו ל"ביתן אהרון" על שם אהרון פריימן נשיא הפדרציה היהודית בקנדה אשר סייעה בכספי תרומות לגאול את הקרקע. בשנת 1955 עלה הכפר הקטן על מפת ישראל הגדולה לאור ביקורו של ראש הממשלה דאז מר משה שרת לכבוד הנוכח הוקם בית הבראה שהוקם על הגבעה הסמוכה למושב. לאחר מלחמת השחרור הכפר הגיע הכפר לשיא גודלו ומנה שלושים נחלות חקלאיות, וכך נשאר עד היום. פנינת טבע יפה ומיוחדת. ביום הולדת השמונים, זכה הכפר הקטן לקבל שמות לרחובות ולשבילים החוצים אותו. ממקום רווי ביצות וקדחת, הפך לכפר ירוק ופורח כיאה לשמו – "ביתן אהרון".

בכניסה למושב ביתן אהרון
לאורך השדרה

בפרדס בין ביתן אהרון ובית חירות

 

בדרך לבית חירות

 

הגענו לשולי מושב בית חירות למול מבנה "תופז"

 

בית חירות – הוקם בשנת 1933 על ידי קבוצת עולים מארצות הברית, אשר עוד בהיותם באמריקה ביקשו להקים בית במושב חקלאי בארץ ישראל. שמו המקורי של המושב  היה חרות אמריקה ב', אשר ניתן לו במסגרת פעילותם של המייסדים בארצות הברית, ושונה לשמו הנוכחי לאחר הקמתו .החברים בארצות הברית קיבלו על עצמם לפעול כגוף שיתופי ולאחד את אמצעי הייצור של המושב קרי הפרדס. עם סיום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945 החלו להגיע חברי הארגון ולהתיישב במקום וכן התקבלו חברים ממקומות שונים בארץ. בהגיעם החלו לחפש במושב מקורות תעסוקה נוספים, פרט לפרדסים, וכך קמו ענפי בריכות הדגים, מטעים, חוות רביה, מדגרה, ענף לגידול ושיווק תרנגולי הודו. בהמשך יזמו והקימו החברים גם ענפי תעשייה מפעל לדפוס "שהר" ומפעל הבשרים "הוד לבן". העבודה ביישוב הייתה בהתאם לרעיון השותפות, רעיון שהיה שונה ויוצא דופן בכך שלא דמה לא לקיבוץ ולא למושב. מסגרת של מושב שתופי. וכך במשך למעלה מ- 50 שנה עבדו כל חברי המושב יחד בענפי המשק השיתופיים. בשנת 1995 החליטה אסיפת החברים לאפשר לכל חבר לצאת לעבוד מחוץ למשק בכל מקום שיבחר והענפים השיתופיים  נמכרו או הושכרו. בשנת 1994 החלה נבנית הרחבה קהילתית לבני המושב ובה 75 יחידות. במושב  71 נחלות בהן מתגוררות כ- 140 משפחות בחלקו הוותיק של היישוב ועוד 75 משפחות בהרחבה . אוכלוסיית המושב מונה כ- 700 תושבים .

"תופז"  עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נסגרו כל חופי הארץ ולא ניתן היה לייצא לחו"ל את פרי ההדר, לכן חיפשו דרך לנצל את הפרי ולא להשמידו. וכך הוחלט על הקמת "תופז" בית חרושת למוצרי פרי הדר.  בשיתוף עם תנועת המושבים החלו בבנייה, אולם סכומי הכסף שגויסו לא הספיקו. באותו זמן חיפש מנהל התע"ש של ההגנה, מקום מתאים לייצור אבקת שריפה המכונה "טן".  מיקומי של "תופז" בלב הפרדסים רחוק מכל כביש ראשי הביא לשיתוף פעולה והשלמת המבנה. כך הוקם "מכון יוסף", ע"ש יוסף ויתקין, ושימש לייצור חומר נפץ במסווה של המפעל "תופז" לייצור מוצרי הלוואי מפירות ההדר. המבנה נמצא בלב ההרחבה ומיועד לשימור ושיפוץ.

 

ברחובות בית חירות

בדרך לכפר ויתקין נדרש גם מעבר בתוך חממה

 

נכנסנו לכפר ויתקין

 

כפר ויתקין מושב עובדים הנקרא ע"ש יוסף ויתקין, אשר היה אחד מורה ומחנך בארץ ישראל, מאנשי העלייה השנייה, אשר הטיף ונלחם להתיישבות עצמית של פועלים על אדמת הקרן הקיימת לישראל, וכמחנך ראה את בית הספר כבית היוצר של הדור הצעיר העתיד לבנות ולחדש את פני הארץ.  ביום ב' בטבת תר"צ 2.1.1930 עלתה קבוצה בת 20 חברי הארגונים "ויתקין" ו- "ג' העמק" והתיישבה בבית אבן ישן הנמצא על גבעה דרומית ליישוב. מאז נקרא בית זה "בית-הראשונים" או "הבית-הגדול".  קבוצה זו הייתה הגרעין לגאולה והתיישבות באדמות ואדי חווארת הלא הוא עמק-חפר. עבודת החברים הייתה לייבש את הביצות ולהתחיל בנטיעת שדרות וחורשות, ניקוז תעלות וואדיות, ועיבוד ראשון של השטחים.  בשנים 1931-1932 הגיעו משפחות נוספות. הן שוכנו תחילה ב"שכונת (מחנה) צריפים" מערבית ל"בית-הראשונים" והקימו שם בית-ספר, צרכניה מחלבה וכדומה, שהיו מאוחר יותר בסיס לתחילת בנין הכפר.  בשנת 1932 התאחדו שני הארגונים לארגון אחד, ארגון" ויתקין המאוחד", והוא אשר הניח את אבן  היסוד להקמתו של כפר-ויתקין. בפסח תרצ"ג 1933 החלו להעביר את הצריפים בשלמותם ליישוב הקבע.
כיום במושב כ-150 משקים חקלאיים, 150 בתים בהרחבה  והוא מונה כ-1,800 תושבים. ענפי החקלאות העיקריים: רפת, פרחים, מטעים, פרדסים, הודים ולולים.

 

 

 

העליה למרכז כפר ויתקין

צילום: אלי שחר

 

לאחר רכיבה ברחוב הראשי של כפר ויתקין לכיוון מערב, נכנסנו לתחום מושב בית חירות

 

חצינו את המושב ממזרח למערב ועלינו לגשר מעל כביש החוף (כביש 2) העובר לאורך האבוס המערבי בין רכס הכורכר התיכון לבין רכס הכורכר המערבי

כביש 2  ידוע גם בשם "כביש החוף" ולעתים בשם "כביש חיפה-תל אביב החדש". עד הקמת המדינה כביש תל אביב – חיפה עבר דרך רמת גן, בני ברק, פתח תקווה ולאורך השרון לאחר סלילת כביש החוף הוא נקרא כביש תל אביב – חיפה הישן (היום כביש 4). לאחר הקמת המדינה נסלל כביש 2 שהחליף את כביש 4 ככביש החוף הראשי בקטע שבין תל אביב לחיפה.
כביש 2 נסלל במספר שלבים מתל אביב צפונה. על סלילת הקטע מתל אביב עד נתניה הוכרז באוגוסט 1949 והעבודות החלו בנובמבר 1949 במקביל בנתניה ובתל אביב. עד מרץ 1950 נסללו יותר ממחצית הכביש וביולי 1950 הוא נפתח לתנועה. על סלילת הקטע ממחלף נתניה עד חדרה הוכרז בינואר 1950‏ ומכרז יצא במאי 1951. אולם העבודות על הכביש התעכבו זמן רב. בתחילה נסלל הכביש מנתניה עד כפר ויתקין ואף זופת קטע של שני קילומטר, אולם בשנת 1955 העבודות נפסקו למספר חודשים בגלל חוסר תקציב. עם חידוש העבודות התרכזה העבודה בבניית גשר גדול מעל נחל אלכסנדר. בשנת 1957 הושלמה הכנת תוואי הכביש לקראת זיפותו‏, אולם בהיעדר תקציב נדחה זיפות הכביש לשנת התקציב הבאה. בינתיים שימש הכביש לנסיעה בעת שכביש 4 המקביל הוצף. עבודות הזיפות החלו ביולי 1958 והוא נחנך בינואר 1959. במהלך שנת 1963 הורחב הכביש לדו-מסלולי בכל כיוון. הקטע עד נתניה נחנך באוקטובר 1964 ובאמצע שנת 1965 נפתח המסלול הנוסף עד גבעת אולגה, למעט מעל נחל אלכסנדר בגלל הצורך להרחיב את הגשר מעל הנחל. אולם מהר מאוד קצב התנועה גבר וגרם בשעות העומס לפקקים לאורך הקטע, בכניסה לכפר ויתקין, בכניסה לנתניה, בכפר שמריהו, בכניסה להרצליה ובצומת גלילות. הקטע מחדרה עד לחיפה נפתח לתנועה ב-1969. הקטע האחרון התבסס על מחלפים. במסגרת בניית קטע זה נבנה מחלף זכרון יעקב שהיה המחלף הראשון בישראל שנפתח לתנועה במפגש דרכים בין עירוניות. בשנות ה-80 וה-90 הוסבו גם שאר הצמתים בקטעים הוותיקים למחלפים, וקטע הכביש מתל אביב למחלף נתניה הורחב לשלושה נתיבים בכל כיוון, ונתיב רביעי לכל כיוון ממכון וינגייט עד מחלף פולג. בינואר 2013 הפך רשמית הקטע שבין מחלף קיסריה למחלף עתלית לדרך מהירה המסומנת בתמרור הרשמי המיועד לכך, ובכך המהירות המרבית המותרת בקטע זה עלתה ל-110 קמ"ש. בשאר קטעי הכביש המהירות המותרת היא בין 90 ל-100 קמ"ש. החל מיוני 2013 ביצעה חברת נתיבי ישראל הרחבה של הכביש בין מחלף נתניה למחלף חבצלת, באמצעות הוספת נתיב נסיעה שלישי, שנחנך במרץ 2015.‏ מקור

 

 

מבט לכיוון דרום לעבר צפון נתניה

מעבר לעבר צד צפון

 

נכנסנו לתחום מושב בית ינאי הבנוי על רכס הכורכר המערבי.

מושב בית ינאי נקרא על שם המלך אלכסנדר ינאי מבית חשמונאי. המושב הוקם באוקטובר 1933 על ידי עולים מליטא ופולין ובשלב מאוחר יותר גם על ידי עולים מדרום אפריקה. מהבחינה הארגונית המושב משתייך לתנועת האיחוד החקלאי. תושבי בית ינאי הראשונים עבדו בחקלאות, בפרדסים ובלולים. 450 הדונמים של פרדסי בית ינאי, שניטעו בשנת 1933, היו מהפרדסים הראשונים בארץ שניטעו בקרבה רבה כל כך אל הים. גם שנים רבות לאחר נטיעתם, סבלו הפרדסים מאוד מרוחות הים החזקות שנשאו עימן מליחות רבה, ומן האדמה החולית שחלקה דיונות נודדות. הירידה ברווחיות בחקלאות בכלל ובפרדסנות בפרט גרמה ברבות השנים לנטישה גדולה של הענף. ב-1949 יוסדה אגודה חקלאית ביישוב, שנתנה תנופה להתפתחות הלול.

קטע שלישי:
ממצוק בית ינאי לחוף הים לעבר שפך נחל אלכסנדר,
חצייתו ומזרחה לאורך הגדה הצפונית

 

תנועה צפונה על מצוק בית ינאי

עצירה לתצפית

בחול לא ניתן לרכב

לפני הירידה לחוף

עצירה מצפה העפלה ושם לוח הסבר עם רשימת הספינות שהביאו מעפילים לחוף בית ינאי.

ממשיכים צפונה לעבר שפך נחל אלכסנדר

 

כיף גדול!

רגע לפני צליחת הנחל

 

שפך נחל אלכסנדר – נקודת השפך של הנחל אל הים נמצאת מצפון לחוף בית ינאי. בנקודה זו היה במאה ה-19 נמל קטן ששימש למסחר באבטיחים. בתקופת המנדט שימש הנמל לקליטת אניות מעפילים, ובשנת 1948 עגנה בו האנייה אלטלנה שהובילה נשק בשביל האצ"ל אך נאלצה להמשיך לחופי תל אביב.

 

קטע רביעי:
לאורך הגדה הצפונית של נחל אלכסנדר עד גשר הצבים

 

ממשיכים מזרחה לאורך גדת הנחל הצפונית

 

הגענו לאתר בו יוקם המבנה החדש של המרכז הארצי להצלת צבי ים

 

 

המרכז הארצי להצלת צבי ים של רשות הטבע והגנים שוכן בכפר הנוער מבואות ים, סמוך למכמורת. המרכז הוקם על ידי הרשות בשנת 1999 והוא מוקדש להצלת אוכלוסיית צבי הים בחופי ישראל, השייכים לשני מינים עיקריים – צב ים חום וצב ים ירוק. מין נוסף המצוי בחופי הים התיכון ובים סוף הוא צב ים גלדי, אך מספר הפרטים ממין זה אשר טופלו במרכז קטן יחסית. מינים אלה נמצאים בסכנת הכחדה בשל דיג, שיט, זיהום הים ופגיעה באזורי המחיה שלהם, ולכן נמצאת אוכלוסיית צבי הים בירידה מאז תחילת המאה ה-20. המרכז מספק מקום מוגן לטיפול בצבי ים פגועים שנפלטו אל החוף, מאפשר רבייה ואימון לקראת שחרור אל הטבע, דואג להשבת הצבים אל הים (יותר מ-60% מהצבים המטופלים משוחררים בסופו של התהליך לחופשי), עוסק בחינוך ובהסברה ועורך מחקרים בנושא; כל זאת במטרה לייצב את אוכלוסיית צבי ים לאורך חופי הארץ. בדרך כלל מגיעים צבי ים פגועים אל המרכז בעקבות יוזמה של אזרחים, דייגים, חובבי ספורט ימי ואחרים; והטיפול בצבים נעשה על ידי מתנדבים. הצבים נבדקים ומאובחנים, טפילים ומזהמים שנדבקו אל גופם מוסרים ובמידה הצורך הם מטופלים על ידי וטרינר. לצבים מותאמת דיאטה המבוססת בעיקר על דגים, סרטנים, דיונונים וחסה. פעילות קבועה נוספת של המרכז ושל פקחי רשות הטבע והגנים היא סריקת חופי הים והעתקת קני צבים לחוות הדגרה בשמורות טבע לאורך החוף. עם בקיעת הביצים בחווה משוחררים הצבים הצעירים לחופשי באופן מבוקר, ועד כה שוחררו בדרך זו יותר מ-50,000 פרטים. בשנת 2008 החל המרכז להצמיד משדרים לוויניים אל גופן של צבות ים, במטרה לעקוב אחר מיקומן, והתקדמותן ניתנת לצפייה באינטרנט באופן מקוון. בכוונת המרכז להקים מבנה חדש וגדול יותר מהקיים, בתחומו של גן לאומי נחל אלכסנדר, סמוך לשפכו של הנחל, שיכלול, בין היתר, מרפאה משוכללת, בריכה עם שיפוע דמוי חוף שתאפשר רבייה במקום ומרכז מבקרים. להרחבה בעניין

 

 

המרכז הארצי להצלת צבי ים

המשך בדרך מזרחה במעבר מתחת לכביש 2

 

הרכיבה בקטע הייתה בתחום שמורת הטבע של נחל אלכסנדר

נַחַל אַלֶכְּסָנְדֶר (בעבר נקרא  Nahr Iskanderuneh) הוא נחל הזורם מהרי השומרון ועד לים התיכון. ברובו הוא זורם בעמק חפר. שפך הנחל מצוי מצפון לנתניה בין המושבים מכמורת ובית ינאי. הנחל מנקז את אזור שכם ומרכז השומרון, וכן חלק ממרזבת השרון, גבעות החול האדום ואבוסי השרון. אורך הנחל כ-32 ק"מ חלקו התחתון של הנחל וסביבותיו הם גן לאומי מוכרז. יובליו העיקריים של נחל אלכסנדר הם: נחל שכם, נחל תאנים, נחל אומץ, נחל בחן ונחל אביחיל. בחלקו העליון, ההררי, הנחל אכזב, מכיוון שהמבנה הסלעי גורם לחלחול רב. עד לפני כמה שנים היה הנחל מזוהם מאוד, אך לאחר שזכה לטיפול מקיף של ניקוי ושיקום, הוא היום פנינה של טבע, במימיו הנקיים חיים בעלי חיים רבים ובגדותיו צומחת צמחייה עשירה.

קיימות שתי גרסאות למקור שמו של הנחל: אחת היא על שמו של המלך אלכסנדר ינאי שהיה מלך מבית חשמונאי וכבש את האזור שבו זורם הנחל במאה ה-1 לפנה"ס. לפי ההסבר השני לשם, טרם קום מדינת ישראל, ערביי הארץ קראו לנחל "וואדי איסכנדיר" (או "נהר אסכנדורה"), על שם אסכנדר אבו זבורה, בעל קרקעות עשיר וסוחר אבטיחים מצליח שחי במאה ה-19 והיה מייצא אבטיחים מאזור שכם למצרים. הוא היה משיט את האבטיחים ברפסודות ששטו לאורך הנחל עד לים התיכון, שם סמוך למושב מכמורת של היום היה "מינת אבו זבורה" (נמל אבו זבורה) שבבעלותו, ומשם הוא היה שולח אותם באוניות למצרים.

 

 

לאורך הדך בצד גדת הנחל

למול חרבת סמרה

 

חורבת סמרה – שרידי מבנה מסוף המאה ה-19 שנותרו על גבעת כורכר גבוהה. מהגבעה תצפית נפלאה אל רצועת החוף והים במערב, ועל הפארק המוריק ממזרח. הבית הוא מבנה שהיה שיך למשפחת סמארה שהיו מגדלי אביטיחים בעמק חפר ומייצאים לאירופה וגם היו מוכסים את העוברים ושבים לאורך נחל אלכסנדר ולאורך דרך החוף שעברה ממש בשפך הנחל. את האישור מכאן היו מציגים בשפך הנחל במזח מכמורת כדי לקבל אישור להעמיס אותם לאוניות.

 

המשך הדרך לצד נחל

 

מעבר על גשר הצבים לקראת הפסקה

 

קטע חמישי:
לאורך הגדה הצפונית של נחל אלכסנדר
עד מעבר בגשר לעבר מעברות

 

החצב המבשר את הסתו

 

 

הקטע השישי:
לאורך רצף היישובים על גבעות החול האדום
ממעברות ועד בית יצחק

 

המעבר ברצף יישובים זה היה בשלושה מקבצים.

המקבץ הצפוני, שני הקיבוצים: מעברות ומשמר השרון

 

מעברות – בשנת 1925 הונח היסוד לקיבוץ מעברות ושמו אז "קיבוץ ג'" השומר הצעיר. בספטמבר 1925 הגיעו ראשוני יוצאי תנועת השומר הצעיר מרומניה למחנה האוהלים הגדול של הקיבוצים לעתיד שהיה בעפולה, הקימו צריף למטבח ולחדר האוכל וכך קיבוץ ג' יצא לדרך. החלוצים הראשונים התקיימו מעבודה שכירה במחצבות, בסלילת כבישים בייבוש ביצות כברה, עמק זבולון, בסבלות ובסוורות בנמל חיפה הישן, ובבנייתם של המזח והרציפים בנמל החדש. בבניין (בנייה ציבורית ופרטית) ובסוף, כפועלים בפרדסי חדרה והסביבה.  בשנת 1929 הצטרפו הראשונים מבולגריה ואחריהם – אלה מהונגריה. הגרעין הבולגרי ממשמר העמק הגיע בשנת 1930.  בשנת 1933 הגיע קיבוץ ג' להתיישבות: בלב אזור ביצתי נגוע בקדחת, סמוך לכפר הבדואי של בני שבט החוורת. עד אז היו חולות. המקום שעליו התיישב הקיבוץ שוכן בקרבת נחל אלכסנדר ובו היה המעבר היחיד שקשר את הארץ מן הצפון אל הדרום לכן ניתן לקיבוץ השם "קיבוץ מעברות" – על שם מעבר זה. יתוש האנופלס הטיל את ביציו בשפע בנחל אלכסנדר, והמלחמה האנטי- מלארית השמידה גם צמחייה: עץ אחד בלבד – הסידריה (שיזף) עמד לו הכוח והוא נשאר על ראש הגבעה. זכר לאותה צמחייה. מתחת לאותו שיזף נערכה שיחת הקיבוץ הראשונה. הכביש בית-ליד – חדרה, נסלל בשנת 1937 על ידי שלטונות המנדט. בשנת 1939 הגיעה למעברות קבוצת הנוער מגרמניה – ילדים שהצליחו להינצל מהשואה בעוזבם את הוריהם אי שם באירופה הבוערת. לאחר מלחמת העולם השניה, הגיעה לקיבוץ ואף השלימה אותו, קבוצה של אנשי השומר הצעיר מצ'ילה. הם, כמו יתר ההשלמות, תפשו עמדות מרכזיות במשק ובחברה.
תחילתו של המשק הקיבוצי הייתה מבוססת על ענפים חקלאים: נשירים, בננות גן ירק, לול, כרם, צאן ורפת. בהמשך נוספו ענפי חקלאיים רבים: כותנה, הדרים, סובטרופים, אננס ומדגה. בשנת 1962 הוקם המפעל התעשייתי הראשון "מינימוטור" – לשעונים ותנורים חשמליים. ב- 1963 הוקם המפעל למוצרים וטרינריים וחברת השיווק "אסיה מעברות" (חלבית, ויותר מאוחר: בונזו). ב- 1967 הוקם מפעל תרימה – בית חרושת לתרופות הומניות, וב- 1987 הוקמה המחלקה לייבוש בהתזה וייצור מוצרי מטרנה – מזון לתינוקות. בקיבוץ מעברות מעל ל- 400 חברים ומועמדים ומונה כיום כ- 800 נפש – חברים והוריהם, ילדים, זמניים, ומתנדבים.
המוסד החינוכי "רמות-חפר" הוקם בשנת 1945 כמוסד חינוכי (בית ספר תיכון) פנימייתי המנחיל ערכים קיבוציים. התחנכו בו ילדי מעברות וילדי קיבוצים מהאזור. בשנת 1989 הפך המוסד החינוכי "רמות חפר" (בי"ס תיכון) לבית ספר אזורי לקיבוצנו ולישובים סמוכים, והוא שוכן על הגבעה בהמשכו של הקיבוץ.

 

משמר השרון – ראשיתו של קיבוץ משמר השרון בישוב בית וגן שבבקעת יבנאל. ביום כ"ט תשרי תרפ"ה (19.10.1924) הכריזו מאיר רויטמן ומנחם גיסר על יסוד קיבוץ "משמר" ובו עשרה בחורים ובחורה אחת. במשך תשע השנים הבאות נדדו חברי קיבוץ "משמר" בארץ בעקבות העבודות שהשיגו. בתקופה זו גדל מספר החברים בקיבוץ מוסדו המשפחות הראשונות ונולדו הילדים הראשונים. ביום כ"ג סיון תרצ"ג – 16.6.1933 , פלוגת החלוץ של חברי קבוצת "משמר" עלתה על הקרקע המיועדת לקבוצה בעמק חפר – מקומה הנוכחי. בין אפריל ליוני 1934 עברו למקום הנוכחי שאר החברים והילדים כ-85 נפש. בתאריך 31 לינואר 1933, בזמן שהיית הקיבוץ בהרצליה, נרשמה קבוצת "משמר" כאגודה שיתופית בע"מ הרצליה, בהתאם לפקודת האגודות ההדדיות משנת 1920. ביום 2 בפברואר 1933 פורסם בעיתון הרשמי של ממשלת פלשתינה (א"י) דבר יסוד "משמר" קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ.  ביום 1.9.1934, במקום הנוכחי, אישרה אספת חברי קיבוץ "משמר" את הצעת ועדת השמות שליד קק"ל ומחליטה לקרוא לקבוצה- משמר השרון.  במהלך השנים מאז עברה קבוצת משמר השרון תהפוכות רבות הן בכלכלה – בענפי הייצור, בחקלאות והתעשייה וכן בחברה.
קבוצת משמר השרון הייתה מחלוצי  הפיתוח בענף הפרחים בארץ, ונודעה בענף הסיפנים (גלדיולות) שלה. כמו כן מחלוצי גידול האבוקדו בארץ. בקיבוץ הייתה מאפייה הגדולה שלו שסיפקה לחם לכל האזור שבין אבן יהודה בדרום ועד זיכרון יעקב בצפון.  בשנת 1996 נשרפה המאפייה ולא הוקמה מחדש. במהלך השנים הללו היו בקיבוץ עשרות ענפים חקלאיים שנסגרו מסיבות כלכליות או מחסור בכוח אדם. היום יש לקיבוץ שני ענפים חקלאיים  – אבוקדו ובריכות דגים, אחד מושכר ושלושה בשותפויות עם אחרים. כתחליף לתעשייה נכנס הקיבוץ לענפים אחרים כגון מסחר ושירותים, ע"י הקמת מרכז מסחרי בשותפות עם חברת הדלק אלון; גן אירועים "שרונית" המושכר לאחר, מתן שירותי מזון וכביסה, ובימים אלו מפתח את ענף התיירות והאירוח. בנוסף עובדים חברים רבים בעבודות חוץ. מ-1.1.05 הקיבוץ מופרט ומוגדר כקיבוץ מתחדש. בתחילת שנות ה-90 מנה הקיבוץ כ-320 חברים, 180 ילדים ועוד מועמדים, סטודנטים, חיילים, אולפן ואחרים – סה"כ מעל 600 נפש. בשנת 2015 מנה הקיבוץ כ-280 חברים ומועמדים, כ 180 ילדים במערכת החינוך במסלולים השונים, אולפן ואחרים סה"כ כ- 600 נפשות.

 

המקבץ השני בו עברנו היה של המושבים: כפר חיים, הדר עם וכפר ידידיה

בדרך בין החממות לכפר חיים

 

כפר חיים – הוקם על ידי קבוצת עולים יהודים מרוסיה ופולין ב-16 ביוני 1933, ונקרא על שם חיים ארלוזורוב שנרצח בתל אביב-יפו בערב בו עלה היישוב לקרקע. המייסדים שהקימו את הכפר היו חברי 'ארגון להתיישבות חקלאית בנגב', שהוקם בשנת 1926 במקווה ישראל וארגון 'הכפר', שהוקם בשנת 1926 בראשון לציון. מאז הקמת הכפר, התבססה החקלאות בו על רפתות, גידולי פרחים, מטעי פרי ולולי תרנגולות. עם השנים הרפתות הוצאו אל מחוץ לכפר ומרבית החקלאות כבר אינה קיימת.

 

 

מרכז כפר חיים

 

הדר עם – תוכנן כאחד מכ- 50 הישובים שתוכננו עם רכישת הקרקעות של עמק חפר ב- 1929. אדמות המושב נמסרו לחברה החקלאית "יכין" ששיווקה את החלקות בעיקר בליטה ובקנדה.
התכנון היה שהחלקות ימכרו לבני המעמד הבינוני שיכלו להרשות לעצמם לשלם את מחיר הרכישה (כ- 600 לא"י), ומתיישבי הכפרים בסביבה ינטעו ויעבדו את הפרדסים, וכאשר הללו יניבו פרי, יגיעו בני המעמד הבינוני ויוכלו להתפרנס מהפרדסים המניבים. הפרדס הראשון ניטע ב- 15/4/1934, הבית הראשון הוקם בשנת 1935, אך עד 1948 התגוררו בכפר רק כ- 7 משפחות. (בגלל מלחמת העולם השניה, ניספו רבים מרוכשי החלקות ממזרח אירופה, מקנדה הגיעה רק משפחת שמואל ויהודית צוקרמן, ומהפרדסים בלבד, בכל מקרה אי אפשר היה להתפרנס). רק בתחילת שנות ה- 50, עם עליית קבוצה של מתיישבים מהולנד והעליה של ניצולי שואה ממזרח אירופה, החל המושב לצמוח. המושב מוגדר כישוב של המעמד הבינוני ומרבית תושביו מוצאים את פרנסתם מחוץ למושב. רק משפחות בודדות מוצאות את פרנסתן מחקלאות .במושב מתגוררים כיום כ-500 איש, מתוכם כ- 100 ילדים. יש במושב כ- 180 יחידות דיור על שטח בניה של כ- 24,000 מ"ר. “שטח המחנה" (אזור המגורים) הוא כ- 1 ק"מ על 0.5 ק"מ. המושב משייך עצמו לתנועת האיחוד החקלאי. המושב היה בין הראשונים בארץ שהעביר החלטה כחוק המונעת הקמת מפעלים ושטחי מסחר באזור המגורים כדי לשמור על איכות החיים ולהימנע מ- "חזרה למגורים מעל הרפת או הסנדלריה".

 

 

כפר ידידיה – נוסד ע"י קבוצה מעולי גרמניה, וקרוי על שמו של ידידיה פילון האלכסנדרוני, יהודי שחי במאה הראשונה לספירה באלכסנדיה. קהילת יהודי אלכסנדריה הקימה קרן לעזרת פליטי גרמניה, תרמה להקמת הישוב והנציחה את שמו בשם היישוב העברי החדש בארץ ישראל. בשנת 1933 תכננה הסוכנות היהודית על ידי הארכיטקט ריכארד קאופמן את היישוב עבור עולים מיהדות גרמניה. המושב תוכנן ל-50 משקים על שטח של 875 דונם. באביב 1934 התארגנה קבוצת עולים מגרמניה, בני המעמד הבינוני בעלי מקצועות אקדמאיים, חלק מחברי הקבוצה עברו להתגורר בנתניה, עבדו כפועלים שכירים והחלו בהקמת הכפר, בניית עשרת הבתים הראשונים, הקמת המשקים, הגידור, החריש והנחת תשתיות. בתאריך 8 באוגוסט 1934 הונחה אבן הפינה לעשרת הבתים הראשונים וב 8 באפריל 1935 נערך טכס חנוכת הכפר. בשנת 1935 עלו על שטח האדמה שבעת המתיישבים הראשונים. באותה שנה נוספו עוד 10 בתים ונקלטו משפחות נוספות רובם יוצאי גרמניה, והולנד. במרוצת השנים  1936-1938 הורחב הכפר ונבנו עוד יחידות בסה"כ כ-40 משקים. הכפר נועד להיות בלתי תלוי בזרם פוליטי זה או אחר, אך בשנת 1937 הצטרף ל"תנועת המושבים". הכפר הגדיר את עצמו כמושב-עובדים על עקרונותיו ויסודותיו המקובלים. בשנת 1945 חל מפנה בכפר, עת הצטרפה אליו קבוצה בת 22 משפחות, גם הם יוצאי גרמניה, שנקראו "בני-גאולים" שישבו בטירת שלום אח"כ גאולים. ההצטרפות התאפשרה ע"י רכישה של 10 יחידות מאדמות "יכין" השכנות לכפר. בשנת 1946 עלה מספר המשקים לכ-64, לכל משק 17.5 דונם אדמה, מזה 2.5 דונם מגרש, 8.5 דונם  אדמה קלה, 6.5 דונם אדמה כבדה. לאחר הקמת המדינה צורפו לכפר שטחים נוספים כך ששטח היחידה המשקית גדל ל 34 דונם. המשקים היו מסוג משק מעורב דהיינו: פלחה, רפתות, לולים, ירקות, מטעים וכו'. בשנים האחרונות קלט הכפר את בני הדור השלישי ע"י הוספת מגרשי בניה עבורם ובכך גדל מספר התושבים בכפר והגיע לכ-160 משפחות, מהן 61 נחלות ו-7 משקי עזר,  כ- 550 נפשות (כולל חברים, תושבים ודיירים). חברי המושב מתפרנסים מקצועות חופשיים ומיעוטם מחקלאות , 16 משקים המגדלים פרחים, ענפי קישוט, צמחי תבלין, משתלות לצמחי נוי, פרדסי הדרים בעיקר קליפים, מטעי זיתים ואפרסמון, משקי עופות ותרנגולי הודו לבשר ושתי רפתות מודרניות.

 

 

 

המקבץ השלישי של היישוב בית יצחק – שער חפר מורכב מארבעה כפרים, שעלו לקרקע בין השנים 1939-1941. הם גדלו והתפתחו זה בצד זה עד שהתמזגו למושב אחד גדול.

 

בית יצחק הוקם על ידי חברת רסק"ו.

 

חברת רסקו נוסדה בשנת 1934 על ידי הסוכנות היהודית, במטרה להקים שכונות מגורים עירוניות ומשקים חקלאיים עבור עולים מן המעמד הבינוני, בעיקר מעולי גרמניה. הקרן הקיימת לישראל סיפקה קרקע למשקים אלו. כל יחידת משק כללה 12-15 דונם של אדמת שלחין. במשקים אלו, גידול העופות היה לענף ראשי, אך גם הרפת וגידול צמחי מספוא, ירקות ועצי פרי היו לענפים משמעותיים. עד לסוף שנת 1939 הקימה רסקו ארבעה יישובים חקלאיים: שדה ורבורג, כפר שמריהו, שבי ציון ובית יצחק. עוד שני יישובים, נירה ושדה חפר, הכלולים היום בבית יצחק-שער חפר נוסדו ב-1940. החברה הקימה גם שכונות של משקי עזר בקרבת הערים, בהם בתים על 1-2 דונם. אלו כללו עד 1943 שכונות בקריית ביאליק, בחיפה בהדר הכרמל, את כפר אונו, ואת קריית שטנד בקריית בנימין. לאחר מלחמת העולם השנייה המשיכה רסקו בהקמת שיכונים ויישובים. באמצע שנת 1946 הוקמה בצרה וב-1947 הוקם בני ציון. בשנים 1946-1947 הוקמו שיכונים והרחבות במקומות רבים ברחבי ארץ ישראל, בין השאר בתל אביב, חולון, נהריה, יקנעם, רמת השרון, חבצלת השרון וחיפה.לאחר הקמת המדינה המשיכה רסקו בבניית שכונות למעמד הבינוני בקרבת הערים, והקימה עשרות שכונות מגורים עירוניות עממיות בכל רחבי ישראל, כולל גם דירות להשכרה שנוהלו בידי חברת הבת "דירות עם". רסקו גם עסקה בבנייה ציבורית, ובנתה את אוניברסיטת בר-אילן, אכסניית נוער בירושלים ואת כפר סילבר. החברה לא זנחה את ההתיישבות החקלאית ובין השאר סייעה בהקמת אודים ומשגב דב.בשנות השבעים בנתה רסקו שכונות בדימונה, באר שבע וירוחם. במהלך שנות ה-50 וה-60, הקימה רסקו כמה מהבניינים החשובים בתולדות הארכיטקטורה הישראלית בכלל ובמפעל הבניה המקומי בכלל: החל ממגדל המגורים הראשון ברחוב בן יהודה 79 בתכנון נחום זולוטוב ומגדל שלוםבתל אביב ובהמשך שכונת רמת הדר בחיפה בתכנון מוניו גיתאי-ויינראוב ואל מנספלד.רסקו גם ניהלה רשת מלונות שכללה את המלון בשורש, את מלון אוויה, מלון יערות הכרמל, מלון אביב ואת מלון מגדל ירושלים. בסוף שנת 1970 הוחלט ברסקו למכור את המלונות ולהתרכז בייזום הקמת פרויקטים חדשים.כחברת בת של ישרס ממשיכה רסקו בבניית בתי מגורים למכירה בכל חלקי המדינה. בסוף שנות ה-90 היא הקימה שכונות מגורים בקריית מוצקין, נהריה, שכונת בית הכרם בירושלים, עכו, חיפה, אשדוד ומערב ראשון לציון. החברה גם הקימה פרויקטים מסחריים בבאר-שבע ובעומר.

 

הכפר השיתופי, צורת התיישבות חדשה שהקימו עולי גרמניה בכלל, והקמת חברת רסק"ו היה נושא עבודת המוסמך שלי לפני יותר משלושים שנה. אני מרשה לעצמי להביא את פתיח המאמר שנכתב  על הקמת חברת רסק"ו.

 

הקמת בית יצחק

 

התוכנית של בית יצחק עם הקמתה

 

מגדל המים על הגבעה בה הוקם תל יצחק

 

גן חפר – הוקם על ידי אגודת בני בנימין  שהוקמה בשנת 1921.  הייתה זו הסתדרות של בני המושבות הוותיקות בארץ, שנוסדו או נעזרו ע"י הברון בנימין (אדמונד) דה רוטשילד, ומכאן שמה. היא עסקה בעיקר בהתיישבות חבריה. בין השאר ייסדה את הערים נתניה, אבן יהודה ועוד ופעלה עד מלחמת העולם השנייה.   באותה תקופה, כאשר "רסקו" פעלה לבניית ישובים ליהודי אירופה, פתחה אגודת בני בנימין בהרשמה להקמתה של נקודת התיישבות חקלאית בעמק חפר. נרשמו 40 משפחות. ב- 15.01.1940. עלו לקרקע 15 משפחות מן הנרשמים והקימו את "גן חפר". היו אלה משפחות של ילידי הארץ, דור שני לאיכרים מפתח תקווה, ראש פינה, יסוד המעלה, נתניה ועוד, דוברי השפה העברית ובקיאים בעבודת החקלאות.

שער חפר – בשנת 1938 נכנסו הגרמנים לחבל הסודטים. על יהודי חבל ארץ זה הוטלו גזרות כפי שהוטלו על יהודי גרמניה. רבים מיהודי צ'כוסלובקיה הבינו כי תוך זמן קצר גם הם לא יוכלו להמשיך בשגרת חייהם השלווה, וגורלם יהיה כגורל יהודי גרמניה. לחברת "רסקו" היו משרדים גם בעיר פראג, והיא הציעה ליהודי צ'כוסלובקיה להקים כפר חדש בארץ ישראל – "בית יצחק" יהיה שמו. 37 משפחות,בני המעמד הבינוני, נענו להצעה. חיסלו את עסקיהם, גייסו את 1000 ליש"ט, שנדרשו לקבלת "סרטיפיקט" מהמנדט הבריטי, ועלו לארץ. למרבה אכזבתם "בית יצחק" כבר אוישה ע"י יהודי גרמניה זמן קצר קודם לכן. חברת "רסקו" חיפשה להם כפר מתאים אחר להתיישב בו. בשכנות לבית יצחק, בגן חפר, נותרו מספר בתים לא גמורים של תושבי "גן חפר". רסקו רכשה בתים אלה עבור משפחות העולים מצ'כוסלובקיה. אלה קבלו דוגמא מחבריהם בבית יצחק – גם הם הקימו אגודה שיתופית חקלאית וועד מקומי. נבחר שם לכפר החדש "שער חפר", שכן הוא שכן בפתחו של עמק חפר. כך, לאורך קילומטר אחד, שכנו שני כפרים בעלי שם דומה כל כך ואופי שונה כל-כך.

נירה – יישוב שהוקם ביוזמת המהנדס הצ'כי, פילוש ביהם, סבר כי יהיה קשה לאנשים בני המעמד הבינוני להתקיים מחקלאות בלבד וכי רצוי לשלב תעשיה ביישובם. כמו כן חשב על רעיון של "מושב שיתופי" שיתבסס על שטחי חקלאות משותפים, תעשיה ומשקי עזר קטנים ליד כל בית. בין בית יצחק ושער חפר נותר שטח לא מיושב בסוף שנת 1940 החלו לבנות בית חרושת לאריגים וכן בתים ל-19 משפחות עולים מצ'כוסלובקיה. בשלב הראשון הגיעו למקום 5 בנים ובנות ,חניכי עלית הנוער, והם הכשירו גינות ירק קטנות ליד כל בית. כאשר עלו התושבים לקרקע ב-14.01.1941 מצאו ליד בתיהם גינות ירק קטנות ושכנים דוברי שפתם. הייתה זו צורת התיישבות יוצאת דופן, שזכתה להתעניינות רבה בארץ

 התרחבות איחוד היישובים כבר בשנת 1941 הוצע לאחד את שתי האגודות החקלאיות לאחת, אך האסיפה בשער חפר דחתה הצעה זו. עם הזמן נוצרה ביניהם עזרה הדדית והחלו בגידולים חקלאיים משותפים. "גן חפר" התמזגה עם "שער חפר" והתרבו הקולות שדרשו מיזוג האגודות החקלאיות של בית יצחק ושער חפר. בנובמבר 1943 הוקמה ה"אגודה החקלאית השיתופית בית יצחק-שער חפר". שני הכפרים המשיכו לשמור על ועדים מקומיים נפרדים. ביניהם שכנה נירה, שלה הייתה אגודה חקלאית משותפת עם כפר ידידיה ושמרה על ייחודה ועצמאותה המוניציפאלית. בשנת 1951 התאחדה נירה רשמית עם שער חפר וחדלה להתקיים כמושב עצמאי. האגודה החקלאית המשותפת שלה עם כפר ידידה התפרקה. תושביה החלו לנהל את ענייניהם הכלכליים עם האגודה השיתופית בית יצחק-שער חפר. עם קום המדינה, בתחילת שנות ה-50, עם ריבוי העלייה לארץ, הוחלט על הרחבת היישוב ועל קליטת 70 משפחות עולים. במערב הכפר הוקם רחוב ובו 70 נחלות והיא שכונת קדמה . בנחלות אלו נקלטו תושבים מעולי אירופה, פרס, עירק וילידי הארץ. נחלות אלו היו אמנם שייכות מוניציפאלית בחלקן לבית יצחק ובחלקן לשער חפר, אך נקלטו כולן באגודה החקלאית השיתופית. הם עסקו בחקלאות ובתעשיות הנובעות ממנה (ריבות 778 וגבינות הולנדיות-אחים מאיר). בשנת 1954 נוסד הישוב גנות הדר מדרום לכביש 57 ע"י יוצאי ארצות הברית בני המעמד הבינוני. היישוב היה בתחומי המועצה המקומית בית יצחק (ביחד עם כלא נווה תרצה). עם הצטרפותה של בית יצחק למועצה האזורית עמק חפר נפרדה ממנה גנות הדר והצטרפה למועצה האזורית שרון דרומי. עם הרחבת בית יצחק נוצר צורך בהקמת יחידות נוספות, שאינן חקלאיות בלבד. באותה תקופה קמו בארץ "משקי עזר"  רבים. במזרח בית יצחק הוקם "השיכון"-שיכון משקי עזר. לכל יחידה הוקצבו עד 1.5 דונם. במשך הזמן מנה השיכון 80 יחידות, בהם התיישבו חיילים משוחררים בני הכפר, ותושבים יוצאי תפוצות הגולה השונות.
למרות מיזוגן של האגודות החקלאיות והשכנות הטובה בין כפרים, החיים החברתיים והמוניציפאליים נשארו נפרדים לחלוטין. בית יצחק מאז ומתמיד הייתה מועצה מקומית עצמאית, ואילו בשער חפר היה ועד מקומי במסגרת המועצה האזורית עמק חפר. עם הקמת השיכון הפכה בית יצחק לכפר מעורב, שבו חלק מן התושבים אינם בעלי משקים ולכן גם אינם חברי האגודה השיתופית החקלאית. שער חפר-נירה נשאר כפר, שבו כל התושבים הם בעלי משקים וחברי האגודה השיתופית החקלאית. שיטת המיסוי הייתה שונה – בבית יצחק שולמו המיסים עפ"י גודל הבית, ואילו בשער- חפר היה המיסוי אחיד. במשך השנים הועלו מספר פעמים הצעות לאיחוד הוועדים המקומיים, אך הצעות אלו נדחו בנימוקים שונים. בשני הכפרים היו בתי-עם נפרדים, צרכניות, בתי דואר, מרפאה וכו'. כל כפר הקפיד על אירועיו החברתיים. אמנם מדי פעם היו "הפקות משותפות" – אך כל כפר שמר בקנאות על ייחודו המוניציפאלי והחברתי. בשנת 1963 לאחר ויכוחים קשים, ובברכת משרד הפנים, חדלה ה"מועצה המקומית בית יצחק" להתקיים והמושב צורף רשמית למועצה האזורית עמק חפר. עוד 9 שנים של ויכוחים ודיונים חלפו עד שאוחדו שני הוועדים, ושני הכפרים הפכו למושב אחד גדול – בית-יצחק/שער-חפר. בשנות ה-70 בוצעה הרחבה נוספת של 17 יחידות דיור דו-משפחתיות, שנועדו בעיקר לבני המקום.
בשנת 2004 התבצע הרחבה נוספת של כ-150 יחידות דיור בנות 500 מ"ר כל אחת. כך מקומץ משפחות הופך בית יצחק-שער חפר למושב גדול בן 750 משפחות.

 

 

לאחר מעבר בשכונת קדמה הצמודה לנווה איתר הסתיים הטיול.

 

סוף דבר

 

טיול מעניין זה נמשך בדיוק ארבע שעות מתוכן שעתיים ושלושת רבעי השעה רכיבה ויתרת הזמן עצירות

 

רכבנו ביישובים הכפריים המבוססים במישור חפר ובשטחים החקלאיים ביניהם במשבצת ארץ המשתרעת בין כביש תל אביב – חיפה הישן במזרח ובין חוף הים במערב, בין כביש נתניה – טול כרם בדרום ונחל אלכסנדר בצפון, מרבית יישובים אלה הוקמו בשנות ה-30' של המאה העשרים .

 

 

 

נזכר במסלול, יצאנו משכונת נווה איתמר בצפון נתניה ורכבנו לעבר כפר ויתקין. הגענו לחוף הים הנושק למושב בית ינאי. רכבנו לאורך חוף הים ממש בקצה הגלים ותוך כך נהינו מריח הים. התאמצנו מעט ברכיבה בחולות והקשבנו לקול הצמיגים המפלסים דרכם בין הצדפים. הגענו לשפך נחל אלכסנדר וחצינו אותו. רכבנו קטע קצר לאורך הגדה הצפונית של הנחל ונהינו לראות את הצמחייה העבותה בגדותיו ובמיוחד את הנופרים המכסים את ממי הנחל הרדודים. חצינו את נחל אלכסנדר שוב והפעם, מול קיבוץ מעברות. משם דיוושנו בין היישובים בואכה עד תל יצחק.

 

תוך כדי הרכיבה נתנו דעתנו להבדל והשוני בין יחידות הנוף השונות של השרון בהם חלפנו באזור זה.

 

עסקנו מעט גם בהיסטוריה של היישובים שבעת הקמתם היו חוד החנית וחלוצים באזור זה ובמרוצת השנים פרחו והתבססו. התרשמנו מהגידולים בשדות החקלאים, במטעים ובפרדסים השייכים ליישובים אלה בהם עברנו.

 

לסיום, היה זה עוד טיול קיץ נחמד ונעים שהוסיף נדכך להכרת השרון. 

 

 

תודה לאלי שהוביל ולכל החברים המשתתפים שיחד יצרו את החבורה המשוטטת.